לאורך כל שנות שליטתה בגולן, ישראל העניקה לתושביו הדרוזים זכויות מלאות ורמת חיים שלא היו זוכים לה באף מדינה ערבית, והיא מציעה אזרחות ישראלית לאלו מהם שמעוניינים בכך.

מיהם הדרוזים ברמת הגולן?

במלחמת ששת הימים שחררה ישראל את רמת הגולן, ובכלל זה את הכפרים הדרוזיים מג'דל שמס, מסעדה, בוקעתא ועין קנייא בצפון הרמה, המונים כיום כ-20,000 תושבים.

מדוע סירבו רוב הדרוזים בגולן לקבל אזרחות ישראלית בעבר?

לאורך שנים הדרוזים ברמת הגולן סירבו לקבל תעודת זהות כחולה. בשיחות סגורות, רבים מהם הודו שהם עושים זאת מתוך פחד שאסד יתנקם בהם על כך אם ישראל תמסור את הגולן לסוריה. הדרך לקבלת אזרחות ישראלית נותרה כמובן פתוחה בפני אלו מהם שהיו מעוניינים בכך.

האם הדרוזים בגולן מזדהים עם ישראל יותר מאשר בעבר?

בהחלט. עם השנים, וביתר שאת מאז פרוץ מלחמת האזרחים בסוריה, יותר ויותר דרוזים בגולן החלו להביע הזדהות פטריוטית עם ישראל באופן גלוי ולהגיש בקשה לאזרחות ישראלית.

ב-2024, בעקבות ריבוי הבקשות לאזרחות ישראלית בקרב הדרוזים בגולן בשנים האחרונות, הגיע שיעור בעלי האזרחות הישראלית מתוכם לכ-20% והוא צפוי להמשיך לעלות.

כיצד השפיעה מלחמת חרבות ברזל על יחס הדרוזים בגולן לישראל?

ב-27.7.24, מגרש הכדורגל של מג'דל שמס ספג פגיעה ישירה מרקטה שירו מרצחי החיזבאללה מלבנון, בעת ששיחקו בו ילדים. בעקבות הפגיעה נהרגו 12 ילדים ובני נוער ו-34 אחרים נפצעו.

בעקבות האירוע המחריד הביעו דרוזים רבים בגולן הזדהות עם ישראל במלחמתה בטרור, ומצאו דמיון בין הרג הילדים במג'דל שמס לבין הזוועות שביצעו מרצחי חמאס ביישובי עוטף עזה במאורעות השבעה באוקטובר.

האם מפתיע שהדרוזים בגולן מעדיפים לחיות תחת שלטון ישראל?

ישראל מספקת לתושבי הגולן הדרוזים תנאים, רמת חיים וחירויות שלא היו זוכים להם לעולם בסוריה או במדינה ערבית אחרת. לכן, הנתונים על הזדהותם הגוברת עם ישראל ורצונם להיות חלק ממנה רחוקים מלהיות מפתיעים.

האם יש יסוד לטענת מועצת זכויות האדם של האו"ם שלפיה ישראל כופה אזרחות ישראלית על הדרוזים ברמת הגולן?

ב-2018 טענה מועצת זכויות האדם של האו"ם שישראל כופה על תושבי הגולן הדרוזים אזרחות ישראלית. מכל האמור לעיל ברור מדוע זוהי טענה מגוחכת. ישראל הציעה אזרחות ישראלית לתושבי הרמה הדרוזים לאורך כל שנות שליטתה בגולן, אך מעולם לא כפתה עליהם לקבלה.

הפוסט "ישראל פוגעת בזכויות הדרוזים ברמת הגולן" הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

ישראל הלכה צעדים רבים לקראת שלום עם סוריה, ובכלל כך צעדים המסכנים אותה.

יש להבהיר שלפי תפיסת תנועת הביטחוניסטים, הסכמי שלום אינם מטרה אלא אמצעי. המטרה היא הבטחת ביטחון ישראל לדורות. הסכמי שלום יישקלו על ידי ישראל רק כל עוד הם תומכים בכך. כל עוד ישראל לא תוודא שהסכם שלום מבטיח באופן מוחלט את ביטחונה, אסור לה לחתום עליו.

האם הסכם הכולל ויתור על הגולן מבטיח את ביטחון ישראל?

חד משמעית – לא. ברור שהסכם הכולל ויתור של ישראל על רמת הגולן, המהווה תנאי הכרחי ליכולתה של ישראל לשמר גבול בר הגנה מול סוריה, אינו הסכם המבטיח את ביטחונה.

האם ממשלות ישראל היו מוכנות בכל זאת לוותר על הגולן?

כן. ישראל היא שוחרת שלום והייתה מעוניינת בשלום עם סוריה עד כדי כך שארבעה ראשי ממשלה ישראלים – יצחק רבין, אהוד ברק, אהוד אולמרט ובנימין נתניהו – היו מוכנים לקחת סיכון לא הגיוני ולמסור לה את הגולן בתמורה להבטחה לשלום אמת. זאת, למרות היותו נכס ביטחוני ואסטרטגי חיוני עבור ישראל.

מה מנע את מסירת הגולן לסוריה?

בדיוק כמו עם הפלסטינים, ישראל עשתה כל שביכולתה כדי להגיע להסכם שלום, ונתקלה בסרבנות עקבית ונחרצת מהצד השני.

נשיא סוריה חאפז אל-אסד סירב לחתום על הסכם שלום עם ישראל למרות הוויתורים המופלגים שהציעה, וכך נשארה רמת הגולן בידינו. כפי שהוכיחו אירועי ההפיכה בסוריה בחודש מרץ 2024, עלינו לברך על כך שהניסיונות למסור את הגולן לאויב הסורי לא צלחו, ושדאעש או דומיו אינם חולשים כיום על הכינרת.

הפוסט "ישראל אינה מעוניינת בשלום עם סוריה" הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

הגולן הוא חלק טבעי מארץ ישראל שהתיישבות יהודית ענפה וברובה רציפה התקיימה בו כבר מימי התנ"ך ולאורך יותר מ-2,000 שנה. במלחמת ששת הימים שחררה אותו ישראל מידי סוריה, מדינה מלאכותית וחדשה שגבולותיה נקבעו באופן שרירותי בשנות ה-20 וה-30 של המאה הקודמת על ידי צרפת, ששלטה באזור קודם לכן. לפני שחרורו נוצל הגולן על ידי סוריה כדי להטיל טרור על תושבי היישובים הסמוכים לכינרת. בידי ישראל הפך הגולן לחבל ארץ פורח ומשגשג.

ממתי יש לעם היהודי קשר לגולן?

לפי התנ"ך בני ישראל ישבו בגולן מימי משה רבנו, לאחר כיבוש האזור מידי עוג מלך הבשן כחלק מכיבוש עבר הירדן. מאוחר יותר הגולן נכלל בנחלת חצי שבט מנשה, והמלך שלמה הציב בו נציגי שלטון מטעמו. המלך החשמונאי אלכסנדר ינאי הקים בגולן התיישבות יהודית עשירה, שכללה את העיר גמלא. הגולן נותר מיושב בצפיפות ביהודים כל תקופת המשנה והתלמוד ולאורך שנות השלטון הרומי בארץ ישראל.

האם גם לסורים יש קשר היסטורי משמעותי לגולן?

לא. עד ל-1923, הגולן נחשב לחלק מהגליל. בהסכם סייקס-פיקו נקבעו באופן שרירותי גבולות האזור והוחלט שהגולן יהיה חלק מסוריה, מדינה שהוקמה באופן מלאכותי ב-1946 וכללה קבוצות אתניות, דתיות ושבטיות ללא שום מכנה משותף ביניהם. ראוי לציין שמעולם לא היה עם סורי, ולא נוצר כזה גם לאחר הקמת סוריה. ב-21 השנים שבהן שלטה סוריה בגולן היא לא פיתחה את האזור באופן משמעותי.

מה בכל זאת עשתה סוריה עם הגולן שבשליטתה?

החל משנת 1949 ועד ניצחון ישראל במלחמת ששת הימים ניצלה סוריה את הנכס האסטרטגי שבידיה – הרמה הצופה מלמעלה על היישובים הישראליים שלאורך הגבול – כדי להטיל עליהם אימה בהפגזות חוזרות ונשנות. התוצאה – 140 הרוגים ישראלים, נזק חמור לרכוש ולשדות חקלאיים ופגיעה חמורה בשגרת חיי תושבי אזור הכינרת.

במלחמת ששת הימים שחררה ישראל את הגולן ואת החרמון, הסירה את האיום המתמיד על ילדי הצפון והשיבה לידיה את חבל הארץ שיהודים ישבו בו מדורי דורות. תחת שליטת ישראל, הפך הגולן לחבל ארץ פורח ומשגשג כפי שמעולם לא היה במשך השנים הקצרות ששלטה בו סוריה.

האם יש הכרה בינלאומית בזכותה של ישראל על הגולן?

בהחלט. בשנת 2019 הכירה ארה"ב, תחת כהונתו של הנשיא דונלד טראמפ, בריבונות ישראל על הגולן.

כבר בתום מלחמת ששת הימים סירבו העצרת הכללית ומועצת הביטחון של האו"ם לבקשת בריה"מ להאשים את ישראל בתוקפנות, משום שהכירו בכך שכיבוש הגולן ויתר השטחים נעשה מתוך הגנה עצמית מוצדקת. לכן החלטה 242 של מועצת הביטחון של האו"ם לא דרשה מישראל לסגת באופן מוחלט לקווי 67'.

זכותה של ישראל על הגולן עומדת על בסיס איתן גם במשפט הבינלאומי. סטיבן שוובל, לימים נשיא בית המשפט הבינלאומי לצדק בהאג, הסביר שקווי 67' הם רק קווי שביתת נשק שישראל רשאית להחליף בגבולות אחרים, והכיר בזכותה לריבונות על שטחים שכבשה במלחמה. בכך, הוא נתן תוקף מוסרי לתביעת ישראל לריבונות על הגולן.

האם מעבר לזכותנו על הגולן, השליטה בו היא גם צורך ביטחוני של ישראל?

בהחלט. גם שחרור רמת הגולן וגם המשך השליטה עליה היו ונשארו אינטרס ביטחוני חיוני של ישראל. כשהגולן היה נתון לשליטה סורית, הסורים ניצלו את גובהו ביחס לשטח הישראלי הסמוך לגבול כדי להקים על הרמה מוצבים שחלשו על עמק הירדן, על הכינרת ועל הגליל. יתרון אסטרטגי מובהק זה אִפְשֵׁר להם למרר את חיי תושבי הצפון בהפגזות חוזרות ונשנות, עד לניצחון ישראל במלחמת ששת הימים.

שחרור הגולן על ידי ישראל הפך את היוצרות והעניק לנו יתרון אסטרטגי חיוני, בכמה היבטים. קו הגבול העובר לאורך קו פרשת המים מעניק לצה"ל עדיפות טופוגרפית על פני פולשים ממזרח. הוא אף מאפשר לישראל לחלוש על דמשק ובכך מהווה גורם מרתיע מול סוריה, ומקשה על הסורים לפגוע באזור מפרץ חיפה. לצד זאת, השליטה בחרמון מעניקה לישראל יכולות איסוף מידע מודיעיני חשובות.

יתר על כן, שליטה בדרום הגולן הייתה פותחת בפני הסורים ציר גישה למרכז הארץ, כפי שאכן כמעט קרה במלחמת יום כיפור, עד שהמתקפה הסורית נבלמה לבסוף על ידי צה"ל בקרבות קשים שהסבו אבדות כבדות לכוחותינו.

הפוסט "הגולן הוא שטח כבוש שאסור לישראל להחזיק" הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

ביהודה ושומרון יש כבישים עוקפים שכל אזרחי ישראל, יהודים וערבים כאחד, רשאים לנוע בהם בחופשיות, ושהוקמו כדי להגן עליהם מפיגועי טרור פלסטיניים שגבו את חייהם של רבים. מעבר לכך, "אפרטהייד" הוא אפליה גזענית ממוסדת – וזו קיימת ביהודה ושומרון רק מצד הפלסטינים נגד יהודים.

מהם הכבישים העוקפים ביהודה ושומרון?

לאחר פרוץ האינתיפאדה השנייה, בספטמבר 2000, ביצעו ארגוני הטרור הפלסטיניים גל פיגועים שבהם נרצחו יותר מ-600 ישראלים, מתוכם למעלה מ-100 ילדים ובני נוער.

כדי להגן על ביטחון הישראלים הנוסעים ביהודה ושומרון הוקמו כבישים עוקפים, שמאפשרים להם לנוע בחופשיות מבלי לעבור בכבישים ובאזורים שאורבים בהם מחבלים שרק ממתינים לשעת כושר כדי לבצע פיגוע נוסף.

האם מדובר בכבישים ליהודים בלבד שהוקמו לצורך דיכוי הפלסטינים ושליטה בהם?

ממש לא. מדובר בכבישים שכל אזרחי ישראל – יהודים כערבים – רשאים לנסוע בהם, והקמתם נבעה אך ורק מהצורך הביטחוני הדחוף להגן על אזרחים ישראלים באזורים מרובי פיגועים, ומעולם לא כוונה לדיכוי הפלסטינים או לשליטה בהם.

אז האם אפשר להגדיר את הכבישים הללו כביטוי לאפרטהייד?

חד משמעית – לא. "אפרטהייד" מוגדר בחוקת רומא של האו"ם בתור "מעשים לא אנושיים… שבוצעו על ידי קבוצה גזעית אחת במשטר ממוסד על מנת לדכא ולשלוט באופן שיטתי על קבוצה גזעית אחרת". רבים משתמשים במונח במובן של אפליה, הפרדה והדרה שיטתית וממוסדת של קבוצה אחת נגד קבוצה אחרת על בסיס גזעי.

מאחר שהכבישים מיועדים לכל הישראלים ואינם מכוונים לדיכוי הפלסטינים, מובן מאליו שאין כל שחר לראייתם כביטוי ל"אפרטהייד". כמובן, הם גם לא עומדים בשאר רכיבי ההגדרה של אפרטהייד.

האם בכל זאת יש ביהודה ושומרון מרחב שיש בו אפליה גזענית ושיטתית נגד קבוצה מסוימת?

בהחלט יש – נגד יהודים. בכניסה לשטחים שבהם ישראל אינה שולטת תמצאו שלטים האוסרים על תנועת יהודים, וזאת מחשש לחייהם, שכן יהודים שנכנסים לשטחי הרשות הפלסטינית, גם אם בטעות, מצויים בסכנת חיים ממשית.

בישראל, לעומת זאת, המצב הפוך. יהודים וערבים חיים במרחבים משותפים, וערביי ישראל נהנים משוויון זכויות אזרחי מלא.

הפוסט "ביהודה ושומרון יש כבישים ליהודים בלבד – וזו עדות לאפרטהייד" הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

עם אינו יכול להיות כובש בארצו. ארץ ישראל היא מולדתו ההיסטורית של העם היהודי, כפי שמנוסח היטב במסמך המכונן של המדינה, מגילת העצמאות.

האם יש עם אחר שארץ ישראל שייכת גם לו?

לא. העם היהודי הוא העם היחיד הקיים היום שמושרש מראשיתו בארץ ישראל ושהתהווה מתוך קשר עמוק אליה. אין אף לאום אחר בעולם שישראל היא מולדתו.

על אילו אדמות הוקמה ישראל?

מדינת ישראל הוקמה על אדמות מולדת שחלקן שוחררו במלחמת העצמאות שבה נלחמה על עצם קיומה, ושרובן נרכשו כחוק על ידי התנועה הציונית עוד טרם הקמת המדינה.

האם רוב האדמות האלו היו מיושבות?

לא. כדי לממש את זכותו של העם היהודי לחירות ולריבונות במולדתו, התנועה הציונית מראשיתה רכשה אדמות, בייחוד בעמק יזרעאל, בעמק הירדן ובמישור החוף, בין הערים יפו וחיפה. רוב הקרקעות שרכשה שכנו באזורים שוממים ועתירי ביצות, ולא היו מיושבות או מעובדות.

ומה עם האריסים שעיבדו חלק מהאדמות?

רובם הגיעו לשפלת החוף רק במאה ה-19, וההתיישבות היהודית בארץ רק היטיבה איתם ועם האוכלוסייה הערבית בכללותה, העניקה להם הזדמנויות תעסוקה ושיפרה את חייהם – כפי שמראים מחקרים רבים.

ומה עם הטענה שאין לישראל לגיטימציה בינלאומית?

זו טענה שקרית. מעבר לכך שיש לנו זכות טבעית והיסטורית בלתי מותנית על ארצנו, כדאי להזכיר שמדינת ישראל הוקמה על בסיס החלטת עצרת האומות המאוחדות, שהכירה בזכותו של העם היהודי למדינה משלו בארץ ישראל.

האם הטענה שלפיה ישראל הוקמה על אדמה גזולה היא לגיטימית?

לא. המסר העולה מהטיעון הוא שיש לכל העמים זכות להגדרה עצמית – חוץ מהעם היהודי. אפליה ספציפית כזו אינה אלא שנאת יהודים בתחפושת, ומכאן שהטיעון האנטי-ציוני שלעיל מתבסס על תפיסה אנטישמית.

הפוסט "ישראל הוקמה על אדמה גזולה" הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

בעשורים האחרונים, ובמיוחד מאז פרוץ מלחמת "חרבות ברזל", נשמעת בעולם וגם כאן בישראל הטענה שלפיה המחבלים והפעילים של כמה מארגוני הטרור הבולטים והאכזריים בעולם, בהם חמאס וחיזבאללה, אינם טרוריסטים אלא "לוחמי חופש".

טענה זו נשענת בעיקרה על הנרטיב האנטי-ציוני שלפיו היהודים הם קולוניאליסטים שהשתלטו על מדינה בשם פלסטין על מנת לכבוש שטח שאין להם שום זיקה אליו. הנרטיב הזה שקרי גם משום מדינת פלסטין מעולם לא הייתה קיימת, וגם משום שלעם היהודי יש קשר מתוקף – היסטורית וחוקית – עם ארץ ישראל.

מדובר אומנם בטענה ותיקה, אך לאחרונה היא זוכה לרוח גבית בחסות תנועות פרוגרסיביות קיצוניות שמניחות שהחלש הוא בהכרח הצודק, מבלי לבצע בחינה מעמיקה של העובדות.

מדוע מדובר בטענה שגויה?

ההגדרה "לוחם חופש" מותנית בקיומם של שני תנאים יסודיים:

1. למאבק יש מטרה מוצהרת של שחרור או עצמאות
2. הפעולה מבוצעת נגד גורם שלטוני או כוח כובש

תנאי יסוד אלה לחלוטין לא רלוונטיים לטרור המופעל נגד ישראל:

• המטרה שמנחה לוחמי חופש היא להשיג חופש לבני עמם ולשחרר את ארצם מכובשים זרים שפלשו אליה. למטרה שמניעה את ארגוני הטרור כמו חמאס וחיזבאללה, מנגד, אין כל קשר לשחרור. חמאס פועל בעזה – גזרה שבה ישראל כבר לא שולטת. יתר על כן, מטרתו המוצהרת, שמופיעה גם באמנת הארגון, היא להשמיד את מדינת ישראל והאוכלוסייה שלה. חיזבאללה פועל בתוך מדינת לבנון שהיא מדינה עצמאית שאין לישראל שום נוכחות בה. מעבר לכך, לחיזבאללה אין דרישות טריטוריאליות מישראל, וגם המטרה שלו היא להשמיד את המדינה היהודית על כל אזרחיה. הוכחה נוספת לכך שארגונים אלה לא באמת חותרים לשחרור אפשר למצוא בכך שהם דוחים את כל הפתרונות מדיניים שמגיעים לפתחם.
• הפעולה של לוחמי החופש מופנית נגד הצבא הכובש, ואין בכוונתם לפגוע באוכלוסייה אזרחית וּודאי לא באזרחים שעליהם הם נשבעו להגן. הפעולה של ארגוני הטרור, לעומת זאת, לא מופנית רק נגד הממשל או הצבא, אלא מכוונת גם נגד אוכלוסייה אזרחית – כפי שנוכחנו לראות באירועי טרור רבים, ובמיוחד בטבח השבעה באוקטובר. יתר על כן, ארגוני הטרור גם מסכנים את התושבים מקרב בני עמם, ומשתמשים בהם כמגן אנושי. נוסף על כך, מרבית ארגוני הטרור מקושרים למדינות דיקטטוריות ולמשטרים דכאניים שמטרתם המוצהרת היא להשליט מהפכה אסלאמית על העולם. חמאס, למשל, הוא ארגון בת של תנועת "האחים המוסלמים", וחיזבאללה הוא זרוע של איראן. הקשר למשטרים כאלה מבהיר שהארגונים אינם מזוהים כלל עם ערכי החופש ועם זכויות האדם.

מדוע מדובר בטענה חמורה?

כאשר מגדירים מחבלים עם דם על הידיים, שרבים מהם ביצעו פשעים אשר מוגדרים לפי המשפט הבינלאומי כפשעי מלחמה, כ"לוחמי חופש" – למעשה מעניקים להם ולפעולות שהם ביצעו לגיטימציה ואף חסינות. מעבר לכך, מהטענה הזאת נגזרות טענות בעייתיות דומות שרואות בארגוני הטרור תנועות התנגדות מקובלות, ובפעולות הטרור עצמן – אכזריות ככל שיהיו – מאבק עממי מוצדק.

ראוי להדגיש כי טענות מסוג זה נשמעות בעיקר בקרב חוגים ליברליים ופרוגרסיביים קיצוניים, אך האו"ם ומרבית מדינות העולם מבינים את הפער המהותי שבין "טרוריסטים" ל"לוחמי חופש", ולא בכדי מגדירים את חמאס וחיזבאללה כארגוני טרור ולא כתנועות שחרור.

הפוסט "המחבלים אינם טרוריסטים אלא לוחמי חופש" הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

מאז השבעה באוקטובר ישראל מואשמת לא פעם בהיותה "קולוניאליסטית". מדובר בהאשמה אבסורדית, ומי שטוען אותה לא מבין מה זה קולוניאליזם ומה קורה בישראל, או פשוט משקר.

קולוניאליזם הוא מצב שבו מיעוט של פולשים זרים, שמגיעים מטעם מדינה חזקה, שולטים ברוב מקומי שאותו הם תופסים כנחות מהם. לפולשים אין כל קשר למקום שבו הם שולטים, ומעשיהם משרתים את האינטרסים של המדינה שבשמה הם פועלים. במרבית המשטרים הקולוניאליסטים גם אפשר לראות ניסיון "לתרבת" את המקומיים ולקרב אותם לתרבות השלטת. כך עשו הבריטים בהודו, הצרפתים בתוניסיה, הפורטוגלים בברזיל – ויש עוד דוגמאות רבות.

כאשר מסתכלים על המציאות בישראל, רואים בבירור שאין כל קשר בין מה שמתרחש כאן לבין קולוניאליזם: ליהודים אין מדינת אם שבשמה הם פועלים; ליהודים יש קשר מובהק לארץ ישראל ולכל אורך השנים נשמר כאן יישוב יהודי; היהודים אינם מיעוט שולט אלא רוב במדינה; היהודים מעולם לא שאפו או ניסו "לייהד" את הפלסטינים או להנחיל להם תרבות ישראלית או יהודית.

נקודה חשובה שעליה חשוב לתת את הדעת היא האופן שבו משטרים קולוניאליסטיים מסיימים את דרכם. ההיסטוריה מראה שבמרבית המקרים הקולוניאליזם מגיע אל קיצו כאשר המיעוט השולט מחליט לחזור לארצו. אם כך, מי שטוען שישראל קולוניאליסטית למעשה מצפה מאיתנו "לחזור הביתה". מאחר שאין לנו שום בית לחזור אליו, המשמעות היא שעלינו להיעלם.

אם כך, ההאשמה שלפיה ישראל היא קולוניאליסטית מעידה על בורות, או גרוע מכך – על תפיסה אנטישמית שלא מכירה בזכות קיומנו כעם.

הפוסט "הישראלים הם כובשים קולוניאליסטיים" הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

אנטי-ציונות היא ביטוי לאנטישמיות. קביעה זו גם קיבלה תוקף רשמי בחלק ממדינות העולם.

האנטי-ציונות היא תנועת נגד הציונות, שמבקשת לשלול מיהודים את זכותם להגדרה עצמית במולדתם ההיסטורית. אנטישמיות, כידוע, היא שנאת יהודים, שלרוב מקבלת ביטויים מילוליים או פיזיים המופנים כנגד יחידים, קבוצות, רכוש או אתרים המזוהים עם היהדות. למרות השוני בין המושגים, לעיתים קרובות אנחנו מוצאים חפיפה ביניהם, ומעשים אנטי-ציוניים רבים מחביאים מאחוריהם תפיסות אנטישמיות מובהקות.

יש להבדיל בין גישות אנטי-ציוניות שקדמו להקמת מדינת ישראל לבין תפיסות אנטי-ציוניות עכשוויות – שגם מכונות לעיתים אנטי-ישראליות. הראשונות אינן בהכרח אנטישמיות, כיוון שכל אדם זכאי להתנגד להקמת מדינה כזו או אחרת. למעשה, גם יהודים רבים, משיקולים דתיים ומדיניים שונים, התנגדו להקמת מדינת ישראל – ואי אפשר להאשימם באנטישמיות או בהכחשת קיומו של העם היהודי.

מנגד, גישות אנטי-ציוניות עכשוויות בהחלט טומנות בחובן רכיבים אנטישמיים, כיוון שמדינת ישראל כבר קיימת, וההתנגדות לקיומה היא למעשה קריאה להחרבת ישראל.

ראוי לציין כי ההשוואה בין אנטי-ציונות לאנטישמיות מקבלת גם גיבוי בינלאומי. בדצמבר 2019 התקבלה בפרלמנט הצרפתי הקביעה כי אנטי-ציונות היא ביטוי של אנטישמיות. בהצעת החוק נכתב כי "שנאה כלפי ישראל בשל תפיסתה כקולקטיב יהודי מקבילה ושווה לשנאת של כל הקהילה היהודית".

בינואר 2023 התקבלה בבית הנבחרים האמריקאי החלטה דומה, שלפיה אנטי-ציונות היא אנטישמיות. בנוסח ההצעה נכתב כי "אנטישמיות עלולה להתבטא בסימון ישראל כמטרה, בהיותה מדינת היהודים".

הפוסט "אנטי-ציונות היא לגיטימית ואינה אנטישמיות" הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

מדינת ישראל הוכיחה פעמים רבות שהיא מוכנה להגיע לפשרה עם הפלסטינים, אך כל ההצעות שהיא הגישה – גם הנדיבות ביותר – נדחו על ידיהם.

כבר ב-1947, כשהתקבלה באו”ם ההחלטה על תוכנית החלוקה שקבעה שיש לחלק את ארץ ישראל לשתי מדינות לאום נפרדות ועצמאיות, היהודים היו מוכנים לקבל את ההצעה, אך הערבים דחו אותה על הסף.

במרוצת השנים גם מדינת ישראל עצמה הציעה לפלסטינים אופק מדיני. כך, למשל, בוועידת קמפ דיוויד שהתקיימה בשנת 2000 הציע אהוד ברק לפלסטינים כ-90% משטחי יהודה ושומרון, את כל רצועת עזה וחלק מהנגב, ואף התחייב לחלק את ירושלים והעיר העתיקה. יאסר ערפאת סירב.

בשיחות בין מדינת ישראל לרשות הפלסטינית שהתקיימו בשנים 2006–2008 התחייבה ממשלתו של אהוד אולמרט לנסיגה ישראלית מלאה לגבולות 1967, חלוקת ירושלים, ויתור על ריבונות ישראלית בעיר העתיקה, וּויתור על שליטה ישראלית בבקעת הירדן. אבו מאזן סירב.

אם כך, אי אפשר לטעון שמדינת ישראל לא עשתה מספיק כדי להגיע לפשרה עם הפלסטינים. המציאות היא שהפלסטינים לא מוכנים לקבל שום פשרה משום שאינם מוכנים לקבל מצב שבו מדינה יהודית בישראל ממשיכה להתקיים.

הפוסט "ישראל לא עשתה מספיק כדי להגיע לפשרה עם הפלסטינים" הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

מדינת הלאום היהודי חייבת להיות בארץ ישראל, ולא הייתה יכולה להתקיים בשום טריטוריה אחרת.

ארץ ישראל היא המקום שבו היהודים התגבשו כעם, ועד היום יש ליהודים זיקה דתית, היסטורית ותרבותית עמוקה לארץ ישראל. על פי האמונה היהודית, הקב"ה הבטיח את ארץ ישראל לאברהם בברית בין הבתרים, ולכל אורך התנ"ך מופיעים אזכורים רבים שממקמים את היהודים בארץ ישראל.

מעבר לזה, אפשר גם למצוא הוכחות היסטוריות וארכיאולוגיות לכך שכבר מהעת העתיקה תמיד נשמר רצף התיישבות יהודי בארץ ישראל, בין השאר בערים ירושלים, חברון, צפת וטבריה.

גם בהיבט התרבותי נשמר קשר הדוק בין היהודים לארץ ישראל. בתקופת הגלות הארוכה, יהדות התפוצות הוסיפה לחלום על ארץ ישראל והזכירה את ישראל וירושלים בתפילות רבות וכחלק ממנהגיה. הדוגמה הברורה ביותר לכך היא טקס החתונה היהודי שבו החתן שובר כוס לזכר חורבן ירושלים, ומכריז: "אם אשכחך ירושלים תישכח ימיני". נוהג זה מתקיים כבר שנים רבות בכל רחבי העולם.

חשוב להדגיש שגם התנועה הציונית עסקה בשאלה היכן יש להקים את מדינת היהודים. במסגרת הדיון עלו הצעות להקים את המדינה במקומות כמו ארגנטינה או אוגנדה, אך רוב חברי התנועה הציונית דחו הצעות אלו מכול וכול והתעקשו שמדינת היהודים חייבת להיות בארץ ישראל, בטענה כי "אין ציונות בלי ציון".

גם בנימין זאב הרצל, שדווקא תמך בהקמת מדינה יהודית בטריטוריות אחרות, הבין היטב את הזיקה לארץ ישראל וראה בה יעד התיישבות מועדף. בספרו "מדינת היהודים" הוא כתב כי "ארץ ישראל היא ארץ מולדת אבותינו היקרה לנו ועד נצח לא נשכחה". הרצל הרגיש חיבור עמוק לארץ ישראל גם באופן אישי, וביקש בצוואתו שעצמותיו יועלו לישראל וייקברו בה.

מעניין לראות שהקשר בין העם היהודי לארץ ישראל מקבל ביטוי בכל הקצוות הפוליטיים. הסופר עמוס עוז ז"ל, שהיה מזוהה במובהק עם השמאל, האמין גם הוא שמדינת היהודים מוכרחה להיות בישראל בגלל הקשר הרגשי העמוק והמחויבות החזקה של היהודים לארץ. במאמרו "ארץ מולדת" כתב עוז בצורה שלא משתמעת לשתי פנים כי "הקמת עצמאותם המדינית של היהודים לא הייתה עשויה להתרחש בשום טריטוריה אחרת".

הפוסט "מדינת הלאום היהודית לא חייבת להיות דווקא בישראל" הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

ב-1975 התקבלה בעצרה הכללית של האו"ם החלטה 3379, שלפיה "ציונות היא צורה של גזענות ואפליה גזעית". עם זאת, ב-1991 התקבלה באותה עצרת החלטה 4686, שביטלה את ההחלטה הראשונה וקבעה שציונות אינה גזענות.

הקביעה ש"ציונות היא גזענות" היא לא רק שקר שמנוגד להחלטת האו"ם, אלא גם אמירה מסוכנת שלא מכירה בזכותו של העם היהודי להגדרה עצמית. הקביעה הזאת משמשת כלי בידי אויבינו שמבקשים לבטל את הלגיטימציה של מדינת ישראל כמדינת הלאום היהודי.

בשביל להבין מדוע ציונות אינה גזענות, יש להבין תחילה מהי גזענות. גזענות היא התייחסות שלילית ומפלה לבני אדם, בגלל מוצאם האתני או צבע עורם. על פי חוק העונשין הישראלי, גזענות מוגדרת כ"רדיפה, השפלה, ביזוי, גילוי איבה, עוינות או אלימות, או גרימת מדנים כלפי ציבור בני אדם או חלקים של האוכלוסייה או יחידים, בשל צבע או השתייכות לגזע או למוצא לאומי-אתני".

כאשר בוחנים את הציונות, אפשר לראות בבירור שהיא לא עונה על אף סעיף בהגדרת הגזענות. הציונות היא תנועה אידיאולוגית התומכת בקיום מדינת לאום יהודית בארץ ישראל, ומעולם לא קראה לרדיפה, השפלה או פגיעה באנשים מוצא אחר.

גם כאשר מסתכלים על הטיעונים שמנסים לצדד בהשוואה בין ציונות לגזענות, מתברר שהם לא מחזיקים מים. כך, למשל, ההגדרה של מדינת ישראל כמדינת הלאום היהודי לא שונה מהגדרה של איטליה כמדינת הלאום האיטלקי. באיטליה יש מיעוט גרמני, וההגדרה הלאומית לא מקפחת אותו, ממש כשם שההגדרה הלאומית של מדינת ישראל לא מקפחת את המיעוט הפלסטיני.

גם הבחירה לקבוע את יום השבת כיום שבתון לאומי לא שונה מבחירתן של המדינות הנוצריות להגדיר את יום ראשון כיום השבתון שלהן. ראוי לציין כי בשונה ממדינות העולם, שבהן יהודים רבים נאלצים לעבוד וללמוד בשבת, מדינת ישראל מאפשרת למיעוטים הלאומיים שחיים בה לבחור להם יום שבתון אחר.

באופן דומה אפשר להסתכל על הסממנים הלאומיים, כמו הדגל. במרכזו של דגל ישראל יש מגן דוד. לטעון שהשימוש בסמל היהודים הוא גזענות זו צביעות לשמה שכן מדינות רבות בעולם כמו בריטניה, נורווגיה, שווייץ ויוון מתהדרות בדגלים שעליהן מתנוסס צלב – זאת למרות שגם במדינות אלו חיים אזרחים רבים בני דתות אחרות.

גם כשבוחנים סממנים אחרים כמו ההמנון וסמל המדינה, אפשר לראות בבירור שמדינת ישראל לא נוהגת באופן שונה ממדינות שמגדירות את עצמן כנוצריות או מוסלמיות. מכאן, שהתנועה הציונית לא שונה מכל תנועה לאומית אחרת, ובפירוש אינה ביטוי של גזענות.

יתר על כן, עיון באמירותיו של דוד בן-גוריון מראשית המדינה, מבהיר עד כמה התנועה הציונית דגלה בשוויון זכויות מלא לכל אזרחיה כבר למן ההתחלה. ארבעה ימים בלבד לאחר ההכרזה על תוכנית החלוקה אמר בן-גוריון בישיבת מפא"י כי: "עכשיו, כשאנחנו הולכים להקים מדינה, יש לזכור שזאת לא תהיה מדינה יהודית, זאת תהיה מדינה של אזרחיה… בתוכה יהיו כל האזרחים שווים. לא תיתכן חוקה שתמנע מערבי מלהיות נשיא."".

הפוסט "ציונות היא גזענות" הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

המשפט "מהנהר לים פלסטין תהיה חופשית" (“From the River to the Sea, Palestine Will Be Free”) הוא אחת הקריאות המושמעות ביותר בהפגנות פרו-פלסטיניות בכל רחבי העולם, ולצערנו גם בקמפוסים של האוניברסיטאות המובילות כמו הרווארד וקולומביה. למרות שיש שמנסים להציג אותו כקריאה לחופש, זכויות אדם ודו-קיום, אסור לטעות – מדובר בקריאה ברורה להשמדת ישראל וכל אזרחיה היהודים.

השימוש במשפט "מהנהר לים" נעשה רווח מאוד מאז השבעה באוקטובר, אך לא מדובר במשפט חדש כלל וכלל. המשפט נולד בשנות ה-60 כסלוגן פוליטי שקרא לחזור ל"גבולות פלסטין" מנהר הירדן ועד לים התיכון. ב-1964 הוקמה תנועת אש"ף, שהפכה את המשפט למטרתו העיקרית של הארגון. כשני עשורים מאוחר יותר קם ארגון חמאס, שאימץ גם הוא את המשפט. אם עד לפני הקמת חמאס לא היה ברור מה יהיה דינם של היהודים שחיים בין הנהר לים כאשר פלסטין תהיה חופשית, הרי שחמאס כבר קראו בצורה מפורשת וברורה למחוק את ישראל ואת כל אזרחיה היהודים.

מאז, אי אפשר לטעות עוד בכוונת המשפט: "מהנהר לים פלסטין תהיה חופשית" מבקש להשמיד את ישראל והיהודים.

הבנה זו הביאה גורמים בכירים בכל רחבי העולם לגנות את המשפט ואף להוציאו מחוץ לחוק. על פי ארגון הליגה נגד השמצה, המשפט הוא "קריאה ג'נוסיידית לאלימות כדי להשמיד את מדינת ישראל ואנשיה במטרה להחליפה במדינה פלסטינית המשתרעת מנהר הירדן ועד לים התיכון". גם בית הנבחרים האמריקאי קבע ברוב גדול כי מדובר בקריאה אנטישמית, התאחדות הכדורגל הבריטית אסרה של שחקניה להשתמש בו, ומדינות שונות כמו גרמניה ואוסטריה שוקלות להגדיר את השימוש בביטוי כעבירה פלילית לכל דבר.

הפוסט "המשפט 'מהנהר לים פלסטין תהיה חופשית' הוא סלוגן לגיטימי" הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

שתי האויבות המרכזיות של איראן הן ארה"ב ("השטן הגדול") וישראל ("השטן הקטן") – אך הן ממש לא אויבותיה היחידות. איראן סולדת מכל תרבות המערב, ושואפת למחוק אותה ולהשליט את האסלאם הקיצוני בכל רחבי העולם. נוסף על כך, כמדינה שיעית, היא גם מסוכסכת עמוקות עם המדינות הסוניות, שבראשן סעודיה ומדינות המפרץ.

השנאה של איראן כלפי ישראל היא אולי המתוקשרת ביותר, אך אסור לטעות. כל מדינה שנתפסת כאויבת שלה חשופה לאיום הגרעין. הבנה זו מבהירה שתוכנית הגרעין האיראני היא סכנה כלל עולמית שמאיימת לחרב לא רק את ישראל אלא גם את ארה"ב, אירופה והמדינות הערביות המתונות.

הפוסט "תוכנית הגרעין האיראנית מאיימת רק על ישראל" הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

ימים יגידו מה יהיה פתרון ארוך הטווח בגבול הצפון, אך אסור לפסול על הסף הקמה חוזרת של רצועת ביטחון בדרום לבנון. לפחות בטווח הקצר נראה שמדובר בפתרון הטוב ביותר, ואולי היחיד, על מנת להרחיק את חיזבאללה מהגבול, להבטיח את השקט בגבול הצפון ולאפשר לעשרות אלפי התושבים המפונים לשוב לבתיהם בקרוב.

כזכור, כבר הייתה רצועת ביטחון בדרום לבנון בשנים 1985–2000. הרצועה הייתה תחת פיקוח צה"ל וצבא דרום לבנון, אך התנהלו בה חיים אזרחיים מלאים ותקינים. למעשה, מרבית תושבי הרצועה אהדו את צה"ל וצד"ל, ואלפים מהם אף קיבלו היתרים לעבוד בישראל.

עם זאת, רצועת הביטחון ההיא לא תמיד הצליחה למנוע ירי קטיושות, והשהות שם הובילה למותם של חיילים רבים. הבעייתיות הזאת האירה באור שלילי את כל רעיון רצועת הביטחון, וכמעט השכיחה מלב הציבור את כל הנזק שנגרם בעקבות הנסיגה החפוזה מלבנון בשנת 2000 – נזק שעליו אנחנו משלמים עד היום.

כל מי שמתנגד להקמה של רצועת ביטחון בלבנון מוכרח להבין שהיום כבר קיימת רצועת ביטחון בצפון – אלא שהיא נמצאת בתוך שטח ישראל. הרי כל היישובים היהודיים שנמצאים בטווח של חמישה ק"מ מהגבול פונו כבר עם פרוץ המלחמה, ותושביהם לא יכולים לחזור לשגרת חייהם.

ישראל מוכרחה להבטיח לתושבי הצפון שאין סיכוי שהם יראו את אנשי חיזבאללה מעבר לגדר. ייתכן שלשם כך נדרש להקים רצועת ביטחון בדרום לבנון לפחות לתקופה הקרובה, תוך הפקת לקחים מרצועת הביטחון הקודמת.

הפוסט "אסור להקים שוב רצועת ביטחון בלבנון" הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

מלחמת לבנון היא מלחמת אין ברירה, והדרך היחידה להבטיח את השקט בגבול הצפון ולאפשר לעשרות אלפי התושבים המפונים לשוב לבתיהם.

מאז פרוץ מלחמת חרבות ברזל, החזית הצפונית בישראל בוערת גם היא, בחסות ארגון חיזבאללה ואיראן שמפעילה אותו. מציאות זו אילצה את מדינת ישראל לפנות את כל היישובים היהודיים שנמצאים בטווח של חמישה ק"מ מהגבול עם לבנון. בסך הכול פונו מבתיהם מעל 60 אלף תושבים, ונכון לחודש יולי 2024 – תשעה חודשים לתוך המלחמה – הם עדיין לא יכולים לשוב לבתיהם.

מדינת ישראל ניסתה להימנע ממלחמה בצפון ולהפעיל לחצים מדיניים על חיזבאללה שיניעו את הארגון לסגת מגבול הצפון, בהתאם להחלטה 1701 שהתקבלה באו"ם בסיום מלחמת לבנון השנייה. כזכור, בהחלטה נקבע שבדרום לבנון ישלוט כוח יוניפי"ל של האו"ם, אך בפועל חיזבאללה השתלט על האזור בתוך זמן קצר.

הסבירות שחיזבאללה יקבל על עצמו עכשיו את ההחלטה לסגת מדרום לבנון היא קלושה, גם משום שהוא לא קיבל אותה בעבר, ובעיקר משום שלא מופעל עליו שום לחץ לעשות זאת. המציאות היא שלחיזבאללה אין שום מוטיבציה לנצור אש וּודאי שלא לסגת.

אם כך, בהיעדר פתרון מדיני שיצליח להרחיק את חיזבאללה מהגבול ויאפשר את החזרתם הבטוחה של המפונים, המלחמה בזירה הצפונית היא מהלך שמוכרח לקרות, ויפה שעה אחת קודם.

הפוסט "מלחמת לבנון היא מלחמת ברירה וצריך להימנע ממנה" הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

אסון השבעה באוקטובר הבהיר שאסור לחזור למצב שבו עזה היא מעוז טרור. לשם כך, צריך להבטיח שלצה"ל יהיה חופש פעולה ביטחוני מלא ברצועה, כפי שיש לו ביהודה ושומרון, ואולי אף יותר. חופש פעולה צבאי – כפי שהמציאות בשטח מוכיחה וכפי שהתנועה הציונית הבינה כבר מזמן – מוכרח ללכת יד ביד עם התיישבות. לראיה, במלחמת העצמאות, מי ששיחקו תפקיד מרכזי במאבק ובקביעת הגבולות של המדינה היו היישובים והקיבוצים בגבולות.

במדינת ישראל קיימים שלושה מודלים של קיום במרחב. הראשון הוא היפרדות מוחלטת – אנחנו כאן והם שם. זה המודל שניסינו ליישם עם הנסיגה מגוש קטיף במסגרת תוכנית ההתנתקות, וכולנו יודעים איך המהלך הזה הסתיים.

המודל השני הוא הוא שליטה צבאית בלבד. זה מה שעשינו בדרום לבנון, וזה מה שעשו האמריקאים בעיראק ובאפגניסטן. כידוע, גם המודל הזה לא עובד כי צבא שנמצא בשטח עוין לא יכול להתקיים ללא צלע אזרחית.

המודל השלישי הוא התיישבות יהודית, בדומה למה שקורה היום באזור יהודה ושומרון. ההתיישבות ביו"ש מבהירה שמה שמחזיק את השטח זה לא הצבא אלא התושבים.

אם אנחנו רוצים שליטה ביטחונית מלאה בעזה אנחנו מוכרחים לדרוש התיישבות יהודית באותם יישובים שפונו ב-2005. זוהי הדרך היחידה להשיב את הביטחון למערב הנגב.

ראוי לציין שרעיון החזרה להתיישבות ברצועת עזה זוכה לתמיכה גם בקרב הציבור. לפי סקר "מדד הביטחוניסטים" שנערך בינואר 2024, 62% מהיהודים בישראל סבורים שיש ליישב יהודים בשטח הרצועה, כך שלא מדובר ברעיון רדיקלי שנמצא בשוליים של הימין הקיצוני.

הפוסט "התיישבות יהודית בעזה תהיה טעות" הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

הקביעה שלפיה "אי אפשר לנצח את חמאס כי חמאס זה רעיון" היא קביעה תבוסתנית, מסוכנת, ומעל לכול – לא נכונה.

לחמאס אין עוצמה מאגית והוא לא ארגון על-אנושי שאי אפשר להביס.

ההיסטוריה מלאה בדוגמאות שממחישות באופן חד-משמעי שאפשר לנצח גם את הרעיונות הדומיננטיים ביותר. אם בעבר אומות שלמות היו כפופות לרעיון השלטון על ידי דיקטטורים, היום הדמוקרטיה היא צורת ההנהגה השולטת. באופן דומה, העבדות, שהייתה נהוגה באזורים רבים בעולם, נתפסת היום כרעיון אכזרי ונורא.

דוגמה נוספת וחשובה במיוחד בהקשר זה היא הנאציזם. פרויקט הדה-נאציפיקציה לאחר חיסול המשטר הנאצי הוכיח גם הוא שאפשר בהחלט לחסל רעיון. בתוך שנים ספורות הרעיון ששלט בגרמניה ובמדינות אירופיות נוספות והוביל למותם של מיליונים הפך למנודה ומגונה בקהילה הבינלאומית וגם במדינה שבה הוא צמח. נכון, יש כאלה שמזדהים עם נאציזם, אך הרעיון הנאצי אינו שולט בשום מדינה. כך גם לגבי חמאס – מיטוט שלטון חמאס, והפיכת ה"רעיון" שעומד מאחוריו לפסול, יכולים לחסל את החמאס הן כארגון והן כרעיון.

זה בדיוק מה שעושה העולם המערבי: ממוטט רעיונות שטניים.

הפוסט "אי אפשר לנצח את חמאס כי חמאס זה רעיון" הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

ישראל לא ביצעה שום סיפוח בשטחים שבשליטת הפלסטינים. הפלסטינים הם אלה שמשתלטים ללא הרף על שטחים שנמצאים בשליטה מלאה של ישראל, תוך הפרה בוטה של הסכמי אוסלו.

במסגרת הסכמי אוסלו הפלסטינים קיבלו שליטה על שטחי A ו-B, ואילו שטחי C נותרו בשליטה מלאה של ישראל. ישראל מעולם לא ניסתה לספח אזורים בשטחי A ו-B, ומעט היישובים היהודיים שנבנים מדי פעם בשטחים אלה הם יישובים בלתי חוקיים שמדינת ישראל מורה לפנות. מנגד, הפלסטינים פולשים לעוד ועוד אדמות בשטחי C ומשתלטים על כבישים אסטרטגיים, מתוך מטרה מוצהרת לחנוק את היישובים היהודיים ולמנוע את התרחבותם.

לפי דו"ח מצב הקרקעות ביהודה ושומרון לשנת 2022 שהפיקה תנועת רגבים, ממאי 2021 עד אפריל 2022 נוספו עוד 5,535 מבנים פלסטיניים בלתי חוקיים, שגרמו לסיפוח דה-פקטו של כ־7,200 דונם נוספים משטחי ישראל. נכון לדו"ח נוסף שפרסמה תנועת רגבים בדצמבר 2023, יש בשטחי C כ-90,000 מבנים פלסטיניים בלתי חוקיים – כמות גבוהה לאין שיעור מזו של המבנים היהודיים הבלתי חוקיים שקיימים בגדה.

כפי שאפשר להבין מההיקף הנרחב, הבנייה הפלסטינית בשטחי ישראל לא נעשית באופן ספורדי, אלא מהווה חלק ממיזם לאומי כולל שאף זוכה למימון אירופי בסך מיליוני דולרים. הפלסטינים כלל לא מנסים להסתיר מיזם זה – כבר ב־2009 הכריז ראש הממשלה הפלסטינית דאז, סלאם פיאד, שהוא מתכנן להקים בפועל מדינה פלסטינית באמצעות יצירת רצף טריטוריאלי בין אזורים שנמצאים בשליטה פלסטינית, תוך השתלטות על צירי תנועה מרכזיים ומניעת התרחבותם של היישובים היהודיים. ואכן, הפלסטינים לא בוחלים באף אמצעי להשגת מטרתם, ובונים ללא הרף גם בתוך שטחי אש של צה"ל, וגם בתוך שמורות טבע ואתרים ארכיאולוגיים.

אם כך, כל מי שמאשים את ישראל בסיפוח דה-פקטו של שטחים ביהודה ושומרון כנראה מסתמך על ידיעות תקשורתיות חלקיות ששמות את הפוקוס על מאחז יהודי בודד שקם ומתפרק, ומתעלמות לחלוטין מאלפי המבנים הבלתי חוקים שהפלסטינים בונים בשטחנו מדי שנה.

הפוסט "ישראל מספחת את השטח מהפלסטינים גם ללא החלת ריבונות (סיפוח דה פקטו)" הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

לבקעת הירדן יש חשיבות ביטחונית, כלכלית ותרבותית רבה:

מבחינה ביטחונית, הבקעה משמשת הגבול היחיד שמגן עלינו ממזרח, ובזכות מיקומה היא מונעת חדירת מחבלים והברחת אמצעי לחימה לתוך שטח המדינה. נוסף על כך היא מעניקה יכולת תמרון ופעולה, ומאפשרת תגובה מהירה במקרה של תקיפה – תגובה שלא נוכל להשיג אם נשב רק על ההרים. חשוב לזכור שהבקעה גם קרובה למשולש ירושלים–גדרה–חיפה שבו גרים כ-70% מתושבי ישראל, כך שבלעדיה מרבית תושבי המדינה יהיו חשופים לאיומים ביטחוניים קשים.

מבחינה כלכלית, הבקעה מהווה עתודת קרקע רחבה שבה אפשר ליישב מאות אלפי יהודים, וכך לחזק את האחיזה בארץ, לפתח את הכלכלה ולהקל את מצוקת הדיור.

מבחינת תרבותית, בקעת הירדן היא חלק בלתי נפרד ממורשת העם היהודי, שכן זה המקום שבו בני ישראל הפכו רשמית לעם וירשו את הארץ.

חשוב להבהיר ש"הבקעה" אינה מצטמצמת לפי גבולות גיאוגרפיים גרידא, וכוללת את שטחי השליטה עליה.

לאור האמור, מאז ראשית המדינה קיים קונצנזוס רחב משני צידי המפה הפוליטית שלפיו בקעת הירדן היא נכס אסטרטגי של מדינת ישראל ושאסור לוותר עליה. גם מנהיגים בולטים מהשמאל התבטאו לא פעם בדבר חשיבות הבקעה, ואפילו יצחק רבין ז"ל הכריז בנאומו האחרון בכנסת כי "גבול הביטחון להגנת מדינת ישראל יוצב בבקעת הירדן, במובן הרחב ביותר של מושג זה".

הפוסט "אנחנו יושבים על ההרים וזה גבול טבעי – למה צריך את הבקעה?" הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

ראשית, יש להבין שהתפיסה שלפיה לבקעת הירדן יש חשיבות מכרעת לביטחון ישראל איננה תפיסה חדשה.

כבר בראשית ימי המדינה היה ברור לכל הקשת הפוליטית שהבקעה הכרחית לביטחוננו – וזה בדיוק הבסיס ל"תוכנית אלון", שאותה הגתה מפלגת העבודה. גם היום קיימת הסכמה פוליטית רחבה בימין ובשמאל בנוגע לחשיבותה האסטרטגית של בקעת הירדן, ו-60% מהישראלים תומכים בהחלת הריבונות בבקעה – כך לפי סקר שערך מכון ירושלים לאסטרטגיה וביטחון באפריל 2020.

שנית, מדינת ישראל אינה היחידה שמעוניינת בהחלת ריבונות בבקעה – גם למדינת ירדן יש עניין בלתי רשמי שזה יקרה. ירדן סובלת מבעיה דמוגרפית קשה שנובעת מרוב פלסטיני, נוכחות חזקה של האחים מוסלמים, וכמיליון וחצי פליטים מעיראק ומסוריה. אם כך, חיץ ישראלי לאורך הבקעה יועיל מאוד לירדן כיוון שהוא יפריד בינה לבין הפלסטינים בגדה.

שלישית, הרעיון להחיל ריבונות ישראלית בבקעת הירדן היה על הפרק גם בזמן החתימה על הסכמי אברהם ולא פגע באיש. יתר על כן, גם מהלכים דרמטיים יותר כמו החלת החוק הישראלי על מזרח ירושלים ועל רמת הגולן לא פגעו בתהליכי שלום מול מדינות ערב. פעם אחר פעם אנחנו רואים שכאשר למדינה כלשהי יש אינטרס אמיתי לחתום איתנו על הסכם שלום, וכאשר מדינת ישראל אקטיבית ומפגינה ביטחון עצמי גבוה – ההסכם נחתם.

בשורה התחתונה, החלת ריבונות ישראלית על בקעת הירדן חשובה מאוד לביטחון ישראל, ואף יכולה לתרום ליחסים עם ירדן. למרות הטענות הרווחות, סביר להניח שהחלת הריבונות לא תפגע בהסכמי שלום עתידיים – ממש כפי שהיא לא פגעה בחתימה על הסכמי אברהם. יתרה מזאת, החלת הריבונות יכולה להתפרש כאקט של משילות שיחזק את מעמדה הריבוני של ישראל במזרח התיכון, ובכך דווקא להוות זרז להסכמי שלום עתידיים.

הפוסט "החלת ריבונות בבקעת הירדן תסגור אפשרות להסכמי שלום עתידיים עם מדינות ערב" הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

התפיסה שלפיה טכנולוגיה היא תחליף לנוכחות בשטח היא תפיסה מיושנת, שהתגלתה במערומיה בשבעה באוקטובר.

לאורך ההיסטוריה כולה, אסטרטגים ואנשי צבא בכל רחבי העולם מייחסים חשיבות רבה למאפיינים הטופוגרפיים של שדה הקרב, ויודעים כי לא די בעליונות טכנולוגית כדי לנצח במלחמה. הסיבה לכך נחלקת לשתיים. ראשית, אפשר לסמוך על טכנולוגיה רק עד גבול מסוים שכן יתרונות טכנולוגיים נעשים לא רלוונטיים ברגע שבו הצד השני מפתח טכנולוגיה חדשה ומתקדמת יותר. שנית, תוואי השטח טומן בחובו יתרונות אסטרטגיים שאף טכנולוגיה לא תוכל להחליף.

בהסתכלות על שטחי מדינת ישראל, ובפרט על שטחי הגולן והבקעה, מתגלים יתרונות טופוגרפיים חיוניים שאינם בני-החלפה.

השליטה הישראלית בהרי רמת הגולן – שחלקם מתנשאים לגובה של מעל קילומטר – מעניקה לישראל יכולות איסוף מידע מודיעין חשובות, והתרעה מוקדמת במקרה של התקפה. נוסף על כך היא משפרת את הגישה של ישראל למטרות בעומק השטח הסורי, ומאפשרת שימוש בנשק מונחה.

באופן דומה, גם השליטה בבקעת הירדן הכרחית לשמירה על ביטחון ישראל. הבקעה היא הגבול הטבעי של ישראל ממזרח, וככזאת היא מהווה חיץ ביטחוני שמונע חדירה של גורמים עוינים והברחת אמצעי לחימה לתוך שטח המדינה. כמו כן, בזכות השליטה על ההרים התוחמים את הבקעה אפשר לתצפת על תא שטח רחב וכך לאסוף מודיעין ולהשיג התראות על ניסיונות תקיפה. הדברים נכונים גם בנוגע להרי יהודה ושומרון, ודי בביקור ב"מרפסת של המדינה" בפדואל כדי להבין לעומק את חשיבות השטח עצמו.

אם כך, התפיסה שלפיה הטכנולוגיה יכולה להחליף שליטה בשטחים מהווה כשל חשיבה אסטרטגי, ולא מחוברת למציאות האזורית ולאופן שבו מלחמות מתרחשות. טכנולוגיה היא מרכיב חשוב אך רחוקה מלהיות מספיקה כדי לשמור על ביטחון המדינה.

הפוסט "אין חשיבות לשליטה בשטח בעידן של טכנולוגיה" הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

ראשית, לא ברור מהי הזכות הלאומית של הפלסטינים. החוק הבין-לאומי לא מגדיר מה הוא "עם", ולא קובע באופן חד-משמעי לאילו קבוצות יש זכות להגדרה עצמית ולריבונות. ככלל, זכויות לאומיות הן פועל יוצא של היסטוריה משותפת או של עבר ריבוני משותף – אך כשבוחנים את המקרה של הערבים המתגוררים בארץ ישראל, רואים שאף אחד מהתנאים האלה לא מתקיים. מעולם לא הייתה להם היסטוריה משותפת, מעולם לא הייתה להם מדינה, ואפילו השם שבו הם משתמשים – "פלסטינים" – אינו נוגע בהם אלא בהיסטוריה של העם היהודי.

שנית, יש להבדיל בין זכויות לאומיות לבין מדינה ריבונית. לפלסטינים אומנם אין מדינה עצמאית, אך הם כן זוכים לריבונות בשטחים שנמצאים בשליטת הרשות הפלסטינית. חשוב לציין שלא מדובר במקרה ייחודי – בהרבה מקומות בעולם, בהם הולנד, ארה"ב ובריטניה, חיות קבוצות אתניות שזוכות לממש את הלאומיות שלהן גם ללא מדינה ריבונית, בהתאם למודלים של ריבונות מיוחדת.

שלישית, גם אם נניח שיש לפלסטינים זכות להקמת מדינה עצמאית, הרי שהיו להם מספיק הזדמנויות לממש אותה והם דחו את כולן.

כבר ב-1947 התקבלה באו"ם ההחלטה על תוכנית החלוקה שקבעה שיש לחלק את ארץ ישראל לשתי מדינות נפרדות ועצמאיות – אחת ליהודים והשנייה לערבים. היהודים היו מוכנים לקבל את ההצעה, אך הערבים דחו אותה על הסף.

במרוצת השנים גם מדינת ישראל עצמה הציעה לפלסטינים אופק מדיני, אך כל ההצעות – גם הנדיבות ביותר – נדחו מכול וכול. כך, למשל, בוועידת קמפ דיוויד שהתקיימה בשנת 2000 הציע אהוד ברק לפלסטינים כ-90% משטחי יהודה ושומרון, את כל רצועת עזה וחלק מהנגב, ואף התחייב לחלק את ירושלים והעיר העתיקה. יאסר ערפאת סירב.

בשיחות בין מדינת ישראל לרשות הפלסטינית שהתקיימו בשנים 2006–2008 התחייבה ממשלתו של אהוד אולמרט על נסיגה ישראלית מלאה לגבולות 1967, חלוקת ירושלים, ויתור על ריבונות ישראלית בעיר העתיקה, וויתור על שליטה ישראלית בבקעת הירדן. אבו מאזן סירב.

אם כך, הפלסטינים הם אלה שמונעים מעצמם את האפשרות למדינה ריבונית. הם דוחים כל הצעה ישראלית, וזאת משום שאינם מוכנים לקבל מצב שבו מדינה יהודית בישראל ממשיכה להתקיים.

הפוסט "ישראל מונעת את מימוש הזכות הלאומית לפלסטינים" הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

ראשית, צה"ל אינו צבא כובש. בעזה השליטה נתונה באופן מלא בידי חמאס, ומאז שנת 2005 ועד מלחמת חרבות ברזל שנכפתה עלינו בידי חמאס לא הייתה למדינת ישראל נוכחות צבאית בתוך שטח הרצועה.

ביו"ש אכן מונהג ממשל צבאי אך הוא חלקי בלבד – בשטחי B ישראל שולטת רק מבחינה ביטחונית, ובשטחי A היא לא שולטת כלל. שטחי C הם האזורים היחידים ביו"ש שבהם יש לישראל גם שליטה ביטחונית וגם אזרחית, אך באזורים אלה מרוכזים רק 10% מאוכלוסיית יו"ש.

שנית, לפי האו"ם, שום מעשה טרור אינו לגיטימי. החלטה 1373 של מועצת הביטחון של האו"ם קובעת כי כל המדינות מחויבות לשתף פעולה במאבק נגד הטרור, ולנקוט צעדים למניעת טרור מכל סוג שהוא בשטחיהן.

בכל הנוגע לטרור, החוק הבינלאומי חד משמעי: שום מעשה טרור אינו לגיטימי, גם אם כוון מלכתחילה נגד חיילים.

הפוסט "טרור נגד חיילי צה"ל הוא לגיטימי כי הוא צבא כובש" הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

צה"ל עושה מאמצים רבים לשמור על דיני המלחמה הבינלאומיים, גם במחיר סיכון כוחותיו, וזאת בזמן שחמאס מפר את כל דיני המלחמה בבוטות ומסכן את האזרחים ברצועה באופן מודע ומכוון.

ראשית, הטענה שלפיה צה"ל מפר את דיני המלחמה הבינלאומיים נשמעה פעמים רבים בעבר, ותמיד הוכחה לבסוף כשקרית. דוגמה בולטת לכך היא הדו"ח שפרסם ריצ'רד גולדסטון מטעם האו"ם בעקבות מבצע "עופרת יצוקה". גולדסטון המליץ להעמיד את ישראל לדין על ביצוע פשעי מלחמה, אך כעבור שנתיים בלבד חזר בו מההאשמות והודה כי התבסס על נתונים מוטעים.

מעבר לטענות העבר השקריות, גם כשמסתכלים על האופן שבו דיני המלחמה נבחנים, אפשר לראות שצה"ל שומר עליהם. דיני המלחמה נשענים על ארבעה עקרונות עיקריים: הבחנה, מידתיות, נקיטת אמצעי זהירות, ואחריות הומניטרית.

לפי עקרון ההבחנה, יש להבדיל בין יעדים צבאיים ליעדים אזרחיים. עם זאת, כאשר יעד אזרחי כמו בית ספר או מסגד משמש למטרות צבאיות הוא הופך ליעד צבאי לכל דבר ומותר לפגוע בו. גם מנהרה שחפורה תחת מבנה אזרחי הופכת אותו ליעד לגיטימי לפגיעה.

בתי חולים זוכים להגנה מיוחדת, אך גם הגנה זו מוּסרת כאשר אחד מהצדדים בעימות מנצל אותם למטרות לחימה. מאחר שהוכח שחמאס עושה שימוש נרחב בבית החולים שיפא, איבד בית החולים את חסינותו. מכאן שצה"ל תוקף רק יעדים שדיני המלחמה הבינלאומיים מתירים לו לתקוף.

עיקרון המידתיות מכיר בכך שבמלחמה נפגעים גם אזרחים, אך קובע כי יש למדוד את היתרון המלחמתי ביחס לפגיעה האגבית באזרחים. כלומר, ככל שהיעד הצבאי גדול יותר, כך גדל היקף הנזק הנלווה המותר. במקרה של שיפא, מיטוט מרכז הפיקוד של חמאס שנמצא תחת בית החולים עשוי להניב לישראל יתרון צבאי משמעותי, ולכן הפגיעה באזרחים במקרה זה היא מוצדקת.

על פי העיקרון השלישי, יש לנקוט אמצעי זהירות על מנת לצמצם את הפגיעה בבלתי מעורבים. מאז פרוץ המלחמה, צה”ל עושה מאמצים רבים כדי להפריד בין לוחמים לאוכלוסייה. הוא מפרסם קריאות אזהרה ועלונים הקוראים לאזרחים להתפנות מאזורי הלחימה, הוא מזהיר אזרחים מפני תקיפות, וגם משתמש בטילים ובכלי נשק מדויקים בעת תקיפת מתחמים.

העיקרון האחרון עוסק בהומניטריות, וגם כאן צה"ל עושה מעל ומעבר. על פי המשפט הבין-לאומי, ישראל מחויבת להעביר לרצועה רק מזון, מים ותרופות. עם זאת, היא בוחרת להעביר ציוד נוסף כמו דלק, ואף חומרים דו-שימושיים שעלולים לשחק לידי חמאס. כמו כן, צה"ל מעניק לאזרחים המפונים סיוע וטיפול רפואי.

אם כך, הטענה שלפיה צה"ל מפר את דיני המלחמה הבין-לאומיים היא עיוות מוחלט של המשפט הבין-לאומי, וכלי תעמולה זדוני של חמאס. גם בהיבט המשפטי וגם בהיבט המעשי, ובוודאי בהשוואה לזירות אחרות בעולם, צה"ל מוכיח את עצמו שוב ושוב כצבא ששומר על חוקי המלחמה בקפדנות.

הפוסט "צה"ל מפר את דיני המלחמה הבינלאומיים" הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

ההתנתקות היא לא "אחד הגורמים" אלא גורם משמעותי בנסיבות שהובילו למלחמת חרבות ברזל. יש להבין שתוכנית ההתנתקות חתמה תהליך כולל שהחל כבר בהסכמי אוסלו – תהליך שהוביל לאובדן שליטה מוחלט על רצועת עזה.

במסגרת הסכמי אוסלו התחייבה ישראל לסגת מהערים בעזה. למרות המחירים הביטחוניים שגבו ההסכמים מישראל, בשנת 2005 החליטה ממשלת שרון להשלים את המהלך ולהתנתק גם מהיישובים היהודיים ברצועת עזה. ההתנתקות האיצה באופן אקספוננציאלי את המגמות המסוכנות שהחלו כבר עשור קודם לכן, ואפשרה לחמאס להגיע לממדים שאיתם אנחנו נאלצים להתמודד היום.

ראוי לציין כי מול הנזק הביטחוני והחברתי שהוסב למדינת ישראל בעקבות תוכנית ההתנתקות, העזתים קיבלו הזדמנות פז ליהנות מרווחה כלכלית וביטחון. במקום לנצל זאת, הם בחרו לחיות תחת שלטון חמאס. מאז עלה הארגון לשלטון בשנת 2007, אוכלוסיית עזה חיה במצב מתמיד של עימות, סובלת מאלימות ודיכוי מצד חמאס, ונתונה לתעמולה ג’יהאדיסטית קיצונית שמטיפה לאנטי-ישראליות ואנטישמיות.

בניסיון לנהל את המצב בלי לשלם מחירים כבדים בנפש ובלי לעורר ביקורת עולמית, אימצה ישראל מדיניות הכלה כלפי עזה, וניסתה להימנע ממהלכים קרקעיים נרחבים בתוך הרצועה. בפועל, היעדר הנוכחות של צה"ל בשטח פגע אנושות ביכולות איסוף המודיעין, אפשר הברחות בהיקפים אדירים, והכין את הקרקע לפרויקט ה"מטרו" של חמאס, שבמסגרתו נבנתה עיר תת-קרקעית תחת עזה.

אם כך, מהלך ההתנתקות שחתם את תהליך אוסלו לא רק יצר קרע בחברה הישראלית, אלא גם אפשר את עלייתו של חמאס לשלטון, הוביל להקצנה בקרב תושבי עזה, מנע מישראל את היכולות לאסוף מודיעין ולפעול בשטח כנדרש, אפשר את פיתוחה של תעשיית המנהרות וההברחות בעזה – וכפועל יוצא גם אפשר את הטבח הנורא ב-7 באוקטובר ואת מלחמת חרבות ברזל שפרצה בעקבותיו.

הפוסט "תוכנית ההתנתקות אינה אחד מהגורמים המשמעותיים למלחמת חרבות ברזל" הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

הרשות הפלסטינית הייתה ונותרה בלתי כשירה למשול בעזה.

ראשית, הרש"פ כבר שלטה ברצועה בעבר, והובסה בתוך פחות משנתיים בידי חמאס. מעבר לכך, הרש"פ סובלת כיום מאובדן לגיטימציה ומדימוי שלילי נמוך ברחוב הפלסטיני. על פי סקר של ד"ר ח'ליל שקאקי מהמרכז הפלסטיני לחקר סקרים ומדיניות, אשר נערך בקרב הציבור הפלסטיני ביוני 2023, 63% מהפלסטינים רואים ברשות נטל ולא נכס. אם כך, הסיכוי שהפלסטינים יקבלו את שלטונה בעזה קלוש למדי.

שנית, הרשות הפלסטינית אינה שונה במהותה מחמאס בכל הנוגע לכוונותיה כלפי ישראל. מאז הקמתה, הרשות מפגינה את מחויבותה למאבק הפלסטיני ולחיסול מדינת ישראל. במהלך האינתיפאדה השנייה עודדה הרש"פ פעולות טרור נגד ישראלים, וגם כיום נמשכת מגמת ההסתה. הרש"פ משלמת משכורות למחבלים פלסטינים, מערכת החינוך שלה מחנכת לאנטישמיות ולהשמדת העם היהודי, היא מובילה את קמפיין הBDS- הבינלאומי שנועד לשלול את הלגיטימציה של ישראל, וגם עוסקת בלחימה משפטית נגד ישראל בבית הדין הפלילי הבינלאומי.

אם לא די בכך, הטבח ב-7 באוקטובר חשף סופית את יחסה של הרשות הפלסטינית כלפי מדינת ישראל. אבו מאזן לא גינה את הטבח, ובכירים ברשות אף תמכו בו בפומבי וקראו לביצוע טבח דומה ביו"ש. יתרה מזאת, פעילי גדודי חללי אל-אקצא של הפת"ח השתתפו בטבח והתפארו בכך בערוצים הרשמיים של הארגון, והרשות עצמה משלמת מיליוני דולרים לכל המפגעים שהשתתפו בטבח. מאז המתקפה, הרשות גם פועלת לקידום תיאוריות קונספירציה נגד ישראל ומסיתה לטרור ביתר שאת.

בשורה התחתונה, הרשות הפלסטינית – כמו חמאס – מעודדת טרור ושואפת להשמדת ישראל. נוסף על כך היא אינה מסוגלת למלא את תפקידיה הבסיסיים ביותר ביו"ש, ואין כל סיבה להאמין שתוכל למשול בעזה באופן יעיל.

הפוסט "רק הרשות הפלסטינית יכולה לנהל את רצועת עזה" הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

ברור שרוב הפלסטינים אינם חברים בתנועת חמאס וחלקם מתנגדים למדיניותה ולמעשיה הפליליים, אבל יחד עם זאת, הטענה שחמאס אינו מייצג כלל את האוכלוסייה הפלסטינית היא שגויה מיסודה.

חמאס זכה בבחירות האחרונות למועצה המחוקקת הפלסטינית ב-2006, זמן קצר לאחר נסיגת ישראל מרצועת עזה. התוצאות הביכו את הרשות הפלסטינית בראשות הפת"ח ואת הקהילה הבינלאומית: חמאס זכה ביותר מ-42.9% מהקולות, שהקנו לו, בין השאר הודות לפלגנות בתוך הפת"ח, 56% מהמושבים בפרלמנט.

גם כיום חלק משמעותי ביותר מהאוכלוסייה הפלסטינית תומכים בחמאס ואף היו בוחרים בו אם היו מתקיימות היום בחירות. הדבר נכון לא רק לרצועת עזה אלא גם לאזור יהודה ושומרון, בכל מצב פוליטי ונגד כל מועמד.

נוסף על כך, חמאס זוכה לתמיכה רחבה ברשתות החברתיות, ברחוב הפלסטיני ואפילו בבחירות הסטודנטים באוניברסיטאות הפלסטיניות ביהודה ושומרון – לכאורה המעוז האינטלקטואלי של האליטה החברתית – והוא זוכה למפגני תמיכה אדירים בעזה וברמאללה.

בסקר שנערך על ידי Arab World for Research and Development) AWRAD) בחודש נובמבר 2023, עלה כי 64% מתושבי עזה תומכים בפעולות החמאס ב-7.10, רובם (47%) "תומך מאוד". הפלסטינים ביהודה ושומרון קיצונים אף יותר: 83% מהם תומכים בטבח החמאס ב-7.10, גם כאן רובם (68%) "תומכים מאוד".

התמיכה בחמאס ובאידיאולוגיה שלו בקרב האוכלוסייה הפלסטינית היא משמעותית, ויש להתמודד עם האמת הכואבת הזו. ההבחנה בין חמאס לשאר האוכלוסייה הפלסטינית עשויה להיות נוחה ותקינה פוליטית, אך אין זה שיקוף אמין של המציאות.

הפוסט "חמאס לא מייצג את הפלסטינים" הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

החל משנת 2007, לאחר שהשתלט על רצועת עזה, משתמש חמאס בבית החולים "אל שיפא" כבסיס טרור. עובדה זו הוכחה מספר פעמים, הן על ידי מידע צבאי – של ישראל ושל צבאות מערביים אחרים, כולל צבא ארצות הברית – והן על ידי מקורות עיתונאיים ועצמאיים אחרים, ואפילו על ידי הפלסטינים עצמם.

• פת"ח עצמו, שהמשיך לשלוט במשרד הבריאות הפלסטיני גם לאחר השתלטות חמאס על הרצועה, האשים את חמאס בכך שהפך את אל שיפא ובתי חולים אחרים לכלא.
• רשת הטלוויזיה הציבורית האמריקאית, PBS, שידרה ב-2006 סרט תיעודי תחת השם "עזה E.R", שבה מתועדים לוחמי חמאס מסתובבים ברחבי בית החולים ושולטים בו. במסגרת התוכנית סיפר רופא אנונימי כי פעילי חמאס מסתתרים במרתף בית החולים.
• אמנסטי אינטרנשיונל, ארגון לא–ממשלתי שידוע בהטיה שלו נגד ישראל, דיווח כי במהלך הלחימה בין ישראל וחמאס בשנת 2014 השתמש חמאס בבית החולים כמרכז לעינויים, חקירה והוצאות להורג של יריבים פוליטיים.
• ה"וושינגטון פוסט" דיווח במהלך הקרבות ב-2014 כי אל שיפא נהפך ל"מפקדה דה פקטו של מנהיגי חמאס, שאותם אפשר לראות במסדרונות ובמשרדים". כמו כן, ה"גרדיאן" דיווח על סיפור דומה כאשר העיתונאים שלהם נתקלו באנשי חמאס. כתבת פינית דיווחה שראתה רקטות נורות ממתחם בית החולים.
• מחבלים רבים שנתפסו בטבח ב-7 באוקטובר תיארו בחקירותיהם כיצד חמאס הפך את בית החולים לבסיס הפעולה שלו מתוך ידיעה שהישראלים לא יפציצו אותו. לדבריהם, "הצוות הרפואי היה מתוסכל כי פעילי חמאס ופעילים של ארגוני טרור אחרים היו בבית החולים. ראיתי הרבה מהם… זה הגיע ל-100 אנשים. הם (חמאס) התלבשו כצוות סיעודי". "בזמן שפעילי חמאס שהו במתחם, הם המשיכו לפעול. למשל, מה שראיתי זה איך הם עטפו רקטות במזרנים".

• הטענות שלפיהן אין אנשי חמאס בבית החולים מגיעות בעיקר משני רופאים נורווגים המשרתים בבית החולים, אריק פוסה ומאדס גילברט, שניהם חברים במפלגה האדומה הנורווגית, מפלגת שמאל קומוניסטית רדיקלית מאואיסטית.

לסיכום, אי אפשר להתעלם מאינספור הדיווחים ממספר מקורות, כולל פלסטיניים, על אחיזתו של חמאס בבית החולים. צה"ל פרסם מספר סרטונים מהפשיטה המצומצמת האחרונה בבית החולים, שבהם נראות מנהרת טרור בעומק של עד עשרה מטרים מתחת לאדמה עם דלת מתכת גדולה. יתרה מכך, צה"ל מצא ערמות של אמצעי לחימה ותחמושת בבית החולים, בתוך המחלקות וליד מכשירי MRI. הטענה שישראל לא סיפקה מספיק ראיות על מפקדת חמאס תחת אל שיפא נועדה ללחוץ על ישראל לשחרר את נכסי המודיעין שלה, כמו גם להמשיך במגמת הפקפוק בטענות על זכותה להגנה עצמית, בדומה לספקות בנוגע לרצח 40 תינוקות ישראלים או לטבח ב-7 באוקטובר.

טענותיו של ראש הממשלה לשעבר אהוד ברק

ראש ממשלת ישראל לשעבר אהוד ברק טען בריאיון לכריסטיאן אמנפור מרשת CNN כי ישראל בנתה את הבונקרים מתחת לאל שיפא. ברק התייחס לחללים גדולים במרתף הבניין, והסביר כי ישראל שיפצה את מבנה בית החולים במהלך שנות ה-80, על פי אותם מודלים אדריכליים של בתי חולים רבים אחרים בישראל, כמו בילינסון וסורוקה.

ציטוט זה הוצא מהקשרו על ידי התקשורת הערבית כדי ליצור את הרושם שישראל בנתה את החלל שבו השתמש חמאס לפעילותו הטרוריסטית. זה גם אמור היה לטהר את שמו של חמאס ולהצדיק את קיומן של מנהרות טרור מתחת לבית החולים. אך למעשה פרויקט הרחבת בית החולים, שאותו קידמה ישראל, נועד להגדיל את מספר המיטות מ-320 לכ-900 מיטות. כמו כן, ישראל חנכה את הבניין המרכזי בן שש הקומות שכלל חדר מיון, יחידת טיפול נמרץ, שבעה חדרי רנטגן, חמישה חדרי ניתוח ומקלט בקומה התת-קרקעית.

אי אפשר לומר שבבניית המקלט, האופייני לכל בניין ממשלתי בישראל ולרבים מבנייני המגורים בה, הפכה ישראל ל"אדריכלית" המבנה שהקימו אויביה. חמאס הרחיב את המתחם התת-קרקעי וקישר אותו למערכת המנהרות מתחת לבית החולים וברחבי הרצועה – מנהרות שחלקן רחבות מספיק כדי לאפשר מעבר של משאיות תחמושת. אין דמיון בין קומת המרתף הסטנדרטית שבנתה ישראל לבין רשת המנהרות התת-קרקעיות שאותה הקים חמאס מתחת לבית החולים.

הפוסט "ישראל לא סיפקה הוכחות נרחבות לתשתיות טרור בבית החולים אל שיפא" הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

לאחר שישראל התנתקה מעזה ב-2005, היא לא הייתה הכוח הכובש שם על פי שום הגדרה בינלאומית. ישראל פינתה את כל בסיסיה הצבאיים ואת כל 8,600 תושביה מהרצועה. הרשות הפלסטינית, והחמאס לאחר ניצחונו בבחירות ב-2006 וההפיכה שביצעה ב-2007, הפכו לריבון בעזה, ולפיכך החמאס הוא שאחראי לצרכים האזרחיים של האוכלוסייה.

ישראל אינה מחויבת לפי שום חוק בינלאומי לספק מים, חשמל וסיוע לישות ריבונית זרה, במיוחד לא לישות עוינת כמו עזה. עם זאת, ישראל הסכימה לספק לעזה 50% מצריכת החשמל שלה, בעוד היתר מגיע מתחנות כוח של חמאס ברצועה. באשר למים, 88% מאספקת המים בעזה מקורה במשאבות מים השואבות מאקוויפר החוף בעזה. ישראל מספקת רק 12% מצריכת המים של עזה, וגם אם תפסיק את כל אספקת המים היא אינה יכולה למנוע אספקת מים לעזה.

במהלך מלחמת חרבות ברזל ב-2023 הפסיקה ישראל תחילה לספק את חלקה באספקת המים לעזה, אך לאחר הימים הראשונים של המלחמה המשיכה באספקתם באזורי הפינוי ההומניטריים. מבחינה היסטורית, מעולם לא היה תקדים לכך שמדינה נדרשה על ידי גורמים בינלאומיים לסייע לישות אויב שהיא נלחמת בה. ישראל היא היוצאת דופן היחידה.

הפוסט "ישראל מבצעת פשע מלחמה על ידי ענישה קולקטיבית ועצירת זרימת המים והחשמל לרצועת עזה" הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

ישראל אפשרה למאות משאיות עמוסות סיוע הומניטרי להיכנס לעזה והיא מספקת בעצמה אספקה הומניטרית לעזה, פעולה חסרת תקדים של מתן סיוע לאוכלוסיית אויב. יתרה מכך, ישראל אפשרה גם לאספקה הומניטרית ממקורות אחרים להיכנס לעזה, וכך למשל חיל האוויר הירדני מעביר אספקה לעזה מהאוויר, וטונות רבות של סיוע הומניטרי מקטאר, טורקיה, ירדן, האיחוד האירופי, צרפת וארצות הברית זורמות לעזה מדי יום דרך מעבר רפיח.

הפוסט "ישראל מבצעת פשע מלחמה של ענישה קולקטיבית על ידי מניעת מזון מהאוכלוסייה האזרחית" הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

תושבי עזה אומנם עניים יותר מאשר בעבר, אבל לא באשמת ישראל. כאשר ישראל שלטה בעזה, לפני ההתנתקות ב-2005, היה מצבם טוב בהרבה, והתוצר לנפש בעזה היה דומה לזה שביהודה ושומרון.

לעומת זאת, לאחר שישראל עזבה את עזה, תנאי החיים של העזתי הממוצע רק החמירו. נכון לשנת 2023, לפלסטינים ביהודה ושומרון יש פי שלושה תמ"ג לנפש בהשוואה לעזה – וזאת אף על פי שגם הכלכלה ביהודה ושומרון סובלת מבעיות קשות, בין השאר בשל שחיתות של הרשות הפלסטינית.

לפני האינתיפאדה הראשונה, כאשר ישראל שלטה ברצועת עזה, שיעור הצמיחה של התוצר בשנים 1967 עד 1982 עמד על כ-9.7 אחוזים בממוצע בשנה. זה נבע בין השאר מכך שפלסטינים היו חופשיים לעבוד בישראל ולמדו מיומנויות שעזרו להם לפתח את התפוקה שלהם.

הפוסט "ישראל מונעת מעזה משאבים – מה שמותיר את תושביה בעוני" הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

ישראל ביקשה מאזרחי עזה לעזוב את אזורי הלחימה בעזה, כדי להגן על חייהם. מי שמתייחסים לכך כ"טיהור אתני" מתעלמים מכך שבמלחמות, אזרחים בדרך כלל נעים ביוזמתם מחוץ לאזורי הסכנה, ללא בקשת הצבא היריב. אם נתייחס לכל תנועת אנשים בזמן מלחמה מחוץ לאזור הלחימה כאל "טיהור אתני", המשמעות תהיה שכל המלחמות מבצעות טיהור אתני.

יצוין כי המושג "טיהור אתני" מעולם לא הוגדר כראוי. לפי האו"ם, "טיהור אתני" לא הוכר כפשע עצמאי על פי החוק הבינלאומי, אין הגדרה מדויקת למושג זה או לפעולות המדויקות שיש להתייחס אליהן כאל טיהור אתני.

הטענה לטיהור אתני בעזה כושלת גם במבחן התוצאה: אוכלוסיית עזה זינקה מ-342,700 בשנת 1970, אז נערך המפקד הראשון לאחר השתלטות ישראל על רצועת עזה ב-1967, ליותר מ-2.3 מיליון ב-2023. הקצב השנתי של גידול האוכלוסייה בעזה הוא 3%, וזוהי אחת האוכלוסיות הצומחות ביותר בעולם – נתונים שקשה ליישב אותם עם הטענה לטיהור אתני.

הפוסט "ישראל עושה טיהור אתני בעזה" הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

צה"ל מפריד בין לוחמים ואוכלוסייה אזרחית. הוא מפרסם קריאות אזהרה ועלונים הקוראים לאזרחים להתפנות מאזורי הלחימה; הוא מזהיר אזרחים מפני תקיפות – ובכך מקריב את אלמנט ההפתעה שלו; והוא משתמש בטילים ובכלי נשק מדויקים ככל האפשר בעת תקיפת מתחמים. נכון ל-20 בנובמבר 2023, צה"ל ביצע למעלה מ-30,000 שיחות, פיזר ארבעה מיליון עלונים ושלח עשרה מיליון הודעות SMS ולמעלה מעשרה מיליון הודעות קוליות הקוראות לאזרחים בצפון עזה להתפנות באופן זמני כדי לשמור על ביטחונם. נוסף על כך, צה"ל נוהג בטקטיקת "הקש בגג", שבה חיל האוויר פוגע בבניין באמצעות פצצה רועשת אך לא קטלנית המזהירה אזרחים שהם נמצאים בקרבת מצבור נשק או מטרה אחרת. שיטה זו משמשת על מנת לאפשר לכל התושבים לצאת מהשטח לפני שצה"ל תוקף את האתר. ארה"ב אימצה את הטקטיקה הזו ב-2016 לאחר שצבאה, כמו גם צבאות נאט"ו אחרים, למדו על כך מצה"ל. כמו כן, צה"ל מעניק לאזרחים המפונים סיוע וטיפול רפואי.

לעומת זאת, חמאס מנסה להגדיל באופן אקטיבי את מספר הנפגעים האזרחיים על ידי הטמעת הלוחמים והתשתיות הצבאיות בתוך מרכזי אוכלוסיה אזרחיים, לרבות בנייני דירות, מגרשי משחקים, בתי חולים ובתי ספר. דובר חמאס אמר זאת בגלוי ב-2014. חמאס משתמש באזרחים כבמגן אנושי בידיעה שצה"ל נוקט אמצעי זהירות ונמנע מלתקוף אזורים שבהם מתגוררים אזרחים רבים.

הפוסט "ישראל פוגעת באזרחים בכוונה ותוקפת ללא הבחנה" הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

אין המדובר בטענה אלא בעובדה: ישראל פרסמה תצלומי אוויר ברורים המציגים אמבולנסים בבסיס צבאי של חמאס, מוכנים לשימוש שאינו רפואי. צה"ל גם קלט שיחות של מחבלים המעידות על כך שהם משתמשים באמבולנסים כדי לחמוק מכוחות הביטחון הישראליים. באחת מאותן שיחת טלפון, אומר פעיל חמאס: "אני יכול לצאת עם כל אמבולנס שאני רוצה".

גם מחבלי חמאס שנתפסו ונחקרו בשב"כ העידו על פרקטיקה זו. חמאס החל להשתמש באמבולנסים בדיוק מתוך הסתמכות על כך שצה"ל ישמור על הדין הבינלאומי ולא יפגע באמבולנס אזרחי. השימוש של חמאס באמבולנסים הוא רווח בטוח עבורו: גם אם לא יצליח להסוות את השימוש הצבאי באמבולנסים, הוא יוכל להשתמש בתמונות האמבולנסים הירויים כדי לעורר את הקהילה הבינלאומית נגד ישראל, מתוך הסתמכות על כך שהתמונה המלאה לא תגיע לתקשורת הזרה.

הפוסט "ישראל תוקפת אמבולנסים בעזה" הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

ישראל אינה מכוונת לפגוע באנשי או"ם או בתשתיות של האו"ם כל עוד הם אינם לוקחים חלק בלחימה או משמשים מסווה לפעילות טרור.

הבעיה היא שבעזה אין אבחנה ברורה בין חמאס לבין האו"ם, בעיקר בכל הנוגע לאונר"א (סוכנות הסעד של האו"ם לפליטים פלסטינים). האו"ם הוא המעסיק הגדול ביותר של פלסטינים בעזה, כ-35,000, ולאורך השנים הוא העסיק חברי חמאס והעניק להם את חסותו, תחת אונר"א ותחת סוכנויות אחרות. הנציב הכללי לשעבר פיטר הנסן אמר ב-2004: "אני בטוח שיש אנשי חמאס במשכורת של אונר"א ואני לא רואה בזה פשע. חמאס, כארגון פוליטי, לא אומר שכל חבר הוא לוחם, ואנחנו לא מבצעים בדיקה פוליטית".

בדו"ח שנערך לאחרונה על ידי UN Watch, מוצגות עדויות של עובדי אונר"א שחגגו את הטבחב-7 באוקטובר ועודדו את מבצעיו.

התמרון הקרקעי במלחמת "חרבות ברזל" חשף עוד יותר עד כמה אין הבחנה בין תשתיות אונר"א והאו"ם לבין תשתיות חמאס: אמבולנסים של האו"ם משמשים להברחת נשק ופעילים; מנהרות וירי רקטות מתקיימים מתוך בתי ספר ומרפאות של אונר"א; תחמושת מוטמנת בתוך ארגזים ושקים של אונר"א; וטרוריסטים יורים בחיילים מתוך בתי ספר של הארגון.

נוסף על כך, רוב תלמידי עזה לומדים בבתי הספר של אונר"א, עם תוכני לימוד שמחנכים את התלמידים לשנאת ישראל וישראלים ולפעולות אלימות נגדם. התלמידים לומדים שיש "להגן על המולדת בדם", ישראל אינה מוצגת כמדינה אלא כ"אויב" וכישות ערטילאית ("הכיבוש הציוני"), מוצגות תיאוריות קונספירציה כמו למשל שישראל משליכה פסולת רדיואקטיבית רעילה בגדה המערבית, שאהידים ורוצחי אזרחים ישראלים מוצגים כגיבורים לאומיים וכמובן אין כל ייצוג של ישראלים כבני אדם.

לפי IMPACT-se שעוקבת אחר בתי הספר של אונר"א, למעלה מ-100 ממחבלי חמאס שביצעו את הטבח ב-7 באוקטובר הם בוגרי אונר"א, ומורים רבים באונר"א שיבחו את הטבח והביעו תמיכה במחבלים שביצעו אותו. אונר"א הפכה למעשה לזרוע האינדוקטרינציה של חמאס, וחמאס קובע את תוכנית הלימודים בבתי הספר שלה.

לכן, הטענה שלפיה צה"ל תוקף אנשי או"ם בעזה מרגיזה ומטעה, שכן מטרות או"ם שנפגעות בכוונה תחילה על ידי צה"ל הן תשתיות טרור לכל דבר ועניין.

הפוסט "ישראל תוקפת אנשי או"ם בעזה" הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

על פי המשפט הבינלאומי, תשתית אזרחית היא כזו המשמשת למטרות אזרחיות בלבד. מכיוון שחמאס הטמיע פעילות טרור בתוך מתחמים אזרחיים כמו בתי ספר, גני ילדים ובתי חולים, מתחמים "אזרחיים" אלו מאבדים את מעמדם כ"תשתית אזרחית" ונחשבים לפי הגדרות החוק הבינלאומי למתחמים צבאיים.

ישראל אף פעם לא תוקפת אתרים אזרחיים לחלוטין, שלא מתקיימת מתוכם פעילות צבאית. למעשה, ישראל מאלצת אזרחים לעזוב אתרים המשמשים את מחבלי חמאס על מנת להימנע מפגיעה בהם, גם במחיר של החמצת הזדמנויות לחסל את מפקדי חמאס.

בפועל, ישראל עושה יותר מהנדרש ממנה לפי הדין הבינלאומי על מנת למנוע פגיעה באזרחים.

הפוסט "ישראל תוקפת תשתיות אזרחיות" הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

​צפיפות​ ​האוכלוסין​ ​נמדדת​ ​לפי​ ​גודל​ ​האוכלוסייה​ ​ביחס​ ​לשטח​ ​של​ ​טריטוריה​ ​נתונה​. ​ברצועת​ ​עזה​ ​מתגוררים​, לפי ההערכות המרחיבות, ​כשני ​מיליון​ ​תושבים​, ​בשטח​ ​המשתרע​ ​על​ ​פני​ 365 ​קמ​"​ר. חישובים​ ​מהירים​ ​מעמידים​ ​את​ ​צפיפות​ ​האוכלוסין​ ​ב​עזה​ על 5,479 ​אנשים​ ​לקמ​"​ר​ – ​בערך​ ​צפיפותה​ ​של​ ​לונדון​. ​

האם​ ​אומרים על לונדון​ שהיא אחד​ ​המקומות​ ​הצפופים​ ​ביותר​ ​בכדור​ ​הארץ​? ​​השטחים​ ​העירוניים​ ​ברצועת​ ​עזה​ ​בהחלט​ מתאפיינים בנוף​ ​עירוני​ ​צפוף​, ​אך​ ​לא​ רציף, לעומת מטרופולינים​ ​גדולים​ אחרים בעולם ה​עמוסים​ ​בבנייני​ ​מגורים​. ​ערים​ ​כמו​ ​עזה​, ​חאן​ ​יונס​ ​ובית​ ​להיא​ ​הן בהחלט​ ​צפופות, אך​ לצידן יש​ ​שטחים​ ​חקלאיים​ ​גדולים​​ ​וטיילות לאורך החוף​.

​​בואו נדבר רגע על הצפיפות העירונית בעיר עזה עצמה: לפי הלשכה הפלסטינית לסטטיסטיקה, בשנת​ 2017 ​נאמדה אוכלוסיית​ ​העיר​ ​עזה​ ​ב​-590,481 ​תושבים. מכיוון ששטח העיר הוא​ 45 ​קמ​"​ר​, ​צפיפות​ ה​אוכלוסין​ בה היא​ 13,121 ​נפש​ ​לקמ"ר​ – ​רמת​ ​צפיפות​ ​סטנדרטית, ​קצת פחות משל מטרופולינים​ ​כמו​ ​בואנוס​ ​איירס​, ​שבה​ ​חיים​ 15,372 ​לקמ​"​ר​. ​האם​ ​בואנוס​ ​איירס​ ​מוצגת בעולם​ ​כאזור​ ​משבר​ ​הומניטרי? כך גם לגבי חאן​ ​יונס​. ​בהיותה​ ​העיר​ ​השנייה​ ​בגודלה​ ​ברצועה​, היא ​מנתה באותה שנה​ 205,125 ​תושבים על שטח​ ​של​ 54.56 ​קמ​"​ר​. ​זוהי​ ​צפיפות​ ​אוכלוסין​ ​של​ 3,759 ​לקמ​"​ר.

המספרים האלה רחוקים מאלה של אזורים​ ​צפופים באמת כמו​ ​מנילה בפיליפינים​, שבה דחוסים​ 43,064 ​אנשים בכל קמ"ר, ​או​ ​דאקה​ ב​בנגלדש​ ​עם​ 29,069 ​אנשים​ ​לקמ​"​ר​. ​אלו​ ערי מטרופולין עצומות שנוסעים​ ​גודשים​ ​את​ ​רחובותיהן והן מתמודדות​ ​עם​ ​בעיות​ ​הומניטריות​ ​משמעותיות​ ו​היעדר​ ​שירותי​ ​בריאות​ ​מספקים​. עם​ ​זאת​, ​אף​ ​ישיבת​ ​מועצת​ ​ביטחון​ ​של​ ​האו​"​ם​ ​ לא​ ​התייחסה​ ​אליהן​ ​כאל אזורים​ ​על​ ​סף​ ​אסון​ ​הומניטרי. ​פריז בירת צרפת​ ​מאוכלסת​ ​בצפיפות​ ​פי​ ארבעה ​מעזה​. ​כך​ ​גם​ ​מומבאי​ ב​הודו והובוקן​ ​בניו​ ג'רזי שב​ארצות​ ​הברית​. ​צפיפותה של בוגוטה​ ב​קולומביה​ ​עולה​ ​פי​ חמישה ​על​ ​צפיפותה​ ​של​ ​עזה​. ​צפיפות​ ​האוכלוסין​ ​של​ ​מנהטן, 28,154 ​תושבים​ ​לכל​ ​קמ​"​ר​, מותירה​ ​את​ ​עזה​ ​הרחק​ ​מאחור​. ​

יתרה​ ​מכך​, ​אפילו​ ​צפיפות​ ​האוכלוסין​ ​של​ ​כל​ עשר ​הערים​ ​הגדולות​ ​בישראל​ ​גבוהה​ ​בהרבה​ ​מזו​ ​של​ ​עזה​:​ בני​ ​ברק​ ​מוצפת​ ​ביותר​ ​מ​-26,368 ​נפשות​ ​לקמ"ר – ​והיא העיר​ ​החמישית​ ​בצפיפותה​ ​בעולם. בבת​ ​ים​ ​יש​ ​למעלה​ ​מ​-15,000 תושבים לקמ"ר, ​ובתל​ ​אביב​ למעלה​ ​מ​-8,500. ​

נוסף לזה, צריך​ ​לזכור​ ​שהלשכה​ ​הפלסטינית​ ​לסטטיסטיקה​ ​(PBS) אינה​ ​ידועה​ ​במחויבותה​ ​לדיוק​, ​ונתפסה​ ​יותר​ ​מפעם​ ​אחת​ ​כשהיא​ ​"מבשלת"​ ​את​ ​המספרים​. ​גודל​ ​האוכלוסייה​ ​מנופח בכוונה​ בדו"חות ​כאמצעי​ ​להפעיל​ ​לחץ​ ​על​ ​ישראל​ ​לקבל​ ​את​ ​תיאוריית​ "​השד​ ​הדמוגרפי​", ש​לפיה​ ​אוכלוסייה​ ​פלסטינית​ ​גדולה​ ​מדי​ ​דורשת​ ​ויתורים​ ​כואבים​ ​מצידה​ ​של​ ​ישראל. ​בריאיון​ ​ל​"​ניו​ ​יורק​ ​טיימס​" ​בשנת​ 1997, ​הוגדר המִפְקד על ידי ​חסן​ ​אבו​-​ליבדה​, ​ראש​ ​הלשכה​ ​הפלסטינית​ ​לסטטיסטיקה​, כ"אינתיפאדה​ ​אזרחית​".

​​בשורה התחתונה: רצועת​ ​עזה​ ​היא​ ​ללא​ ​ספק​ ​מקום​ ​מאוכלס​ ​בצפיפות​, ​אך​ ​היא​ ​לא​ ​בולטת​ ​כמקרה​ ​חריג​ ​של​ ​מטרופולין​ ​עירוני​ ​צפוף​. ​זהו​ ​מקרה​ ​של​ ​הפצת​ ​דיסאינפורמציה​ ​בנוגע​ ​לסכסוך​, ​שנועדה ​לפגוע​ ​בלגיטימציה​ ​של​ ​ישראל​ ​ללחום​ ​נגד​ ​ארגוני​ ​טרור​ ​המאיימים​ ​על​ ​קיומה. ​

הפוסט "עזה​ ​היא ​המקום​ ​הצפוף​ ​ביותר​ ​בעולם​" הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

הטענה כי פעולותיה של ישראל אינן פרופורציונליות היא עיוות של המשפט הבינלאומי. לפי הדין הבינלאומי, הנזק האגבי של מתקפה צבאית צריך להיות פרופורציונלי להישג הצבאי שהמתקפה משיגה. ככל שערך היעד הצבאי גדל, כך גדל גם היקף הנזק הנלווה המותר. כאשר הישג צבאי קטן מלווה בנזק אגבי גדול מאוד, התקיפה תהיה בלתי-חוקית. עם זאת, אין הגדרות נוקשות כיצד להגדיר מידתיות נאותה.

במילים אחרות, הדין ההומניטרי הבינלאומי מקבל את העובדה שבמלחמה אזרחים עלולים למות ורכוש אזרחי עלול להינזק. אף אחת מהתוצאות הללו אינה בהכרח אסורה, כל עוד האובייקט המותקף הוא יעד צבאי בעל ערך מספיק. מידתיות אין משמעה שמספר ההרוגים האזרחיים בצד אחד צריך להיות פרופורציונלי למספר הנפגעים האזרחיים של הצד האחר או שצריך להיות יחס פרופורציוני בין מספרי הלוחמים והלא-לוחמים שנהרגים. יש שונאי ישראל המקדמים פרשנות שגויה כזאת המצדיקה את מאמצי חמאס לשאוף להגדיל את הקורבנות האזרחיים. לעיתים תביעת המידתיות משמשת גם כדי לשלול את זכותה של ישראל להגן על עצמה, כמו למשל טענותיה של המדווחת המיוחדת של האו"ם, פרנצ'סקה אלבנזה, כי פעולותיה של ישראל אינן בגבולות המידתיות ולכן נשללת ממנה הזכות להגנה עצמית.

הפוסט "פעולות צה"ל לא פרופורציונליות" הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

תנאי יסוד לקיומה של כל מדינה הוא לקבוע את גבולותיה באופן שיאפשר לה להגן עליה מפני אויבים נוכחיים ועתידיים, וזאת ללא קשר לקיומם של הסכמי שלום כאלה ואחרים עם מדינות הגובלות בה.

בהקשר הישראלי, גבולות כאלו, הנקראים "גבולות בני הגנה", משמעותם גבולות בעלי עומק אסטרטגי שיאפשרו תמרון כוחות יעיל במקרה של תקיפת גורם עוין ושליטה על נקודות מפתח וצירים מרכזיים.

ניתוח השטח של מדינת ישראל מבחינה גיאוגרפית וטופוגרפית מחייב את השליטה על בקעת הירדן כדי להגן על חלקה המזרחי של מדינת ישראל, ואת יהודה ושומרון על מנת להגן על מישור החוף וגב ההר. לכן, מדינת ישראל אכן תהיה מספיק חזקה להגן עצמה בתנאי שתשמור על גבולות בני הגנה.

לו יצויר שמדינת ישראל תוותר על הבקעה ועל יהודה ושומרון, תנאי השטח שייווצרו יותירו 20 ק"מ – ובמקומות אחדים 16 ק"מ בלבד – בין הרשות הפלסטינית לים התיכון, כאשר כל מישור החוף, המהווה 60% מאוכלוסיית תושבי ישראל, נמצא בתווך.

כדי להבין טוב יותר את המשמעות של שמירה על גבולות בני הגנה, צפו ביו"ר ומייסד התנועה, תא"ל (מיל') אמיר אביבי, שמגיע לשטח ומסביר מהו היתרון בשליטה על הרי השומרון.

הפוסט ישראל מספיק חזקה להגן עצמה גם במידה שתקום מדינה פלסטינית לצידה. הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

בוועידת קמפ דיוויד שהתקיימה בשנת 2000 הציעה מדינת ישראל לפלסטינים כ-90% משטחי יהודה ושומרון, את כל רצועת עזה, חלק מהנגב וכן לחלק את ירושלים והעיר העתיקה. הפלסטינים סירבו.

בשיחות בין מדינת ישראל לרשות הפלסטינית שהתקיימו בין השנים 2006-2008 התחייבה ממשלת ישראל על נסיגה ישראלית מלאה לגבולות 1967, חלוקת ירושלים, ויתור על ריבונות ישראלית בעיר העתיקה, ויתור על שליטה ישראלית בבקעת הירדן וכן הוסכם על קליטת אלפי עד עשרות אלפי פליטים פלסטינים אל תוך שטחי מדינת ישראל. שוב הרשות הפלסטינית סירבה.

האשמת ישראל, שהוכיחה במספר רב של הזדמנויות כי היא מוכנה ונכונה להיכנס למשא ומתן מדיני, והסרת האחריות מהרשות הפלסטינית והנהגת חמאס, שהוכיחו בכל הזדמנות כי מטרתם להקים מדינה פלסטינית לא לצד מדינת ישראל אלא על חורבותיה, מעוותות, מקוממות ואינן מחוברות למציאות.

אולם, לא זו בלבד שהנחת היסוד שבבסיס הטענה מטעה, אלא שהטיעון עצמו חסר היגיון: יחסי כוחות של חזק מול חלש אינם בסיס לטיעונים בוויכוח, והטענה שצד מסוים חלש יותר אינה הופכת אותו אוטומטית לצודק יותר.

הפוסט ישראל היא החזקה במשוואת יחסי הכוחות מול הפלסטינים – ולכן היא זו שצריכה להיות אחראית: "המבוגר האחראי" שמושיט יד לשלום. הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

מעבר לכך, הטענה כאילו מדינת ישראל היא זו שמונעת אופק מדיני – פשוט אינה נכונה. מדינת ישראל הציעה לפלסטינים לא פעם ולא פעמיים אופק מדיני בתצורות שונות במהלך השנים. כך למשל:

בוועידת קמפ דיוויד שהתקיימה בשנת 2000 הציע אהוד ברק לפלסטינים כ-90% משטחי יהודה ושומרון, את כל רצועת עזה, חלק מהנגב וכן לחלק את ירושלים והעיר העתיקה. יאסר ערפאת ויועצו אבו מאזן סירבו.

בשיחות בין מדינת ישראל לרשות הפלסטינית שהתקיימו בשנים 2006–2008 התחייבה ממשלתו של אהוד אולמרט על נסיגה ישראלית מלאה לגבולות 1967, חלוקת ירושלים, ויתור על ריבונות ישראלית בעיר העתיקה, ויתור על שליטה ישראלית בבקעת הירדן וכן הוסכם על קליטת אלפי עד עשרות אלפי פליטים פלסטינים אל תוך שטחי מדינת ישראל. אבו מאזן סירב.

אלו רק דוגמאות מועטות. יש לזכור כי במהלך שנות קיומה של מדינת ישראל, ממשלותיה, בין אם מהצד הימני של המפה הפוליטית ובין אם מהשמאלי, הציעו הצעות שונות לפלסטינים שיביאו את הסכסוך לסיומו. חלק מההצעות היו מרחיקות לכת יותר וחלקן פחות, אך המשותף לכולן היה תגובת הפלסטינים לאותן הצעות – סירוב.

לסיכום: הפלסטינים הם אלה שמונעים אופק מדיני, ומסרבים לכל הצעה ישראלית, מהסיבה הפשוטה שהם כלל אינם מוכנים לקבל מצב של קיומה של מדינה יהודית בישראל. לטרור הפלסטיני אין כל הצדקה, אך בטח שאין למצוא את שורשו ב"היעדר אופק מדיני שיוצרת מדינת ישראל".

הפוסט מדינת ישראל מונעת אופק מדיני לפלסטינים, שגורם לייאוש, שמוביל בתורו לטרור. הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

לרצועת עזה שלושה גבולות: שניים יבשתיים ואחד ימי. אחד מהגבולות היבשתיים האלה נשלט על ידי מצרים. הגבול הדרומי של רצועת עזה – לאורך 14 ק"מ – הוא עם מצרים, ולישראל אין שליטה עליו. בגבול זה אוכפים המצרים בצורה מחמירה מעבר של אנשים וסחורה מכול סוג מהרצועה ואליה. ברור שבכל הנוגע לגבול זה, מדינת ישראל לא יכולה להיות אחראית על המדיניות המצרית.

הגבול בין עזה לישראל מוכר בינלאומית כחלק משביתת הנשק עם מצרים ב-1949 עם תיקונים קלים שנעשו ב-1950. כמדינה ריבונית, לישראל יש הזכות להגן על גבולותיה ולקיים בהם מגבלות תנועה מסוימות, והיא אינה חייבת לאפשר לעזתים להיכנס לישראל, במיוחד מאחר שרצועת עזה היא אויבת של ישראל ואיום ביטחוני משמעותי על יישובי העוטף. איש לא מבקר את ההחלטות של סוריה ולבנון לא לאפשר לישראלים לחצות את הגבול לשטחיהן.

ישראל אפשרה לעובדים ולמטופלים עזתים להגיע מעזה לישראל, בעוד מצרים אפשרה למספר קטן בהרבה של עזתים להיכנס לשטחה. לפני המלחמה, ישראל אפשרה מדי יום לכ-20,000 אזרחים עזה להיכנס לעבוד בישראל. נוסף על כך, ישראל הנפיקה אישורים לעזתים לצאת ליהודה ושומרון ולקבל טיפול בבתי חולים בישראל. למעשה, יותר עזתים חצו את הגבול עם ישראל מאשר את הגבול עם מצרים במעבר רפיח. בסך הכול, על פי OCHA של האו"ם נרשמו 569,316 יציאות מעזה ו-548,410 כניסות לעזה בשנת 2022.

כמו כן, ישראל מאפשרת לסיוע ולאספקה להיכנס לעזה דרך היבשה, כולל מאות משאיות ביום הנושאות מזון, ציוד רפואי וסיוע הומניטרי אחר, לאחר בדיקה שהחומרים הללו אינם יכולים לשמש נשק נגד ישראל. נוסף על כך, ישראל אפשרה בשנים האחרונות מעבר של בטון וחומרי בניין אחרים לעזה, על אף הציפייה שחמאס ישתמש בחומרים אלו לבניית מנהרות טרור נגדה.

אומנם ישראל מטילה מצור ימי על עזה וחוסמת את הגישה הימית אליה, אבל הדבר תואם לחלוטין את החוק הבינלאומי בהתחשב בניסיונות חוזרים ומתועדים של חמאס להבריח נשק לעזה, ולמעשה להתחמש כדי לפגוע באזרחים ישראלים. בעבר, יו"ר הרשות יאסר ערפאת ניסה כמה פעמים להבריח נשק דרך הים, בין השאר באמצעות הספינה קארין A. על אף המצור הימי, חמאס המשיך להבריח כמויות עצומות של אמצעי לחימה, סחורות בלתי חוקיות ואפילו בני אדם דרך רשת המנהרות התת-קרקעית שמתחת לעיר רפיח, על גבול מצרים, ומצרים מצידה לא הצליחה לשלוט באופן מלא על זרימת הנשק והסחורות ולמנוע את מאמצי ההתחמשות של חמאס.

הפוסט "ישראל מטילה מצור על עזה והופכת אותה לכלא" הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.