אופי הסיור: רגלי ורכוב
אורך הסיור: 3–5 שעות
מידת קושי: קל
נקודת התחלה: מרכז מורשת גוש עציון (יש להזין בווייז: "מרכז מורשת גוש עציון")

כפר עציון: נפילה ותקומה

נתחיל את הסיור בכפר עציון – קיבוץ שהוקם לראשונה ב־1943, נחרב בקרבות מלחמת העצמאות, ונבנה מחדש אחרי הניצחון במלחמת ששת הימים ב־1967. כאן, בין השבילים והבתים, שוכן מרכז מורשת גוש עציון – אתר הנצחה המתאר את סיפור ההתיישבות, ההגנה והטבח, שחתם את נפילת הגוש.

במרכז המבקרים נוכל לצפות בסרטונים היסטוריים, עדויות מצולמות, מפות ותצלומים. הסרט המרכזי המוקרן במקום מציג את המאורעות כפי שהונצחו בעדויות הלוחמים. הכניסה למיצג האור-קולי כרוכה בתשלום ובתיאום מראש.

סמוך למרכז שוכן בית העלמין ההיסטורי של הקיבוץ, שבו טמונים לוחמי הגוש. נצעד מהקיבוץ החי אל בית העלמין בהליכה קצרה, המהווה תזכורת כואבת לכך שהחורבן והתקומה סמוכים זה לזה בהיסטוריה של מדינת ישראל.

שורשיו של כפר עציון נעוצים עוד בשנות ה־20 וה־30, כאשר קבוצות יהודיות ניסו להתיישב באזור – תחילה במגדל עדר, ולאחר מכן בניסיון להקמת היישוב "כפר עציון" של חברת "אל ההר". בעקבות מאורעות תרפ"ט ותרצ"ו ננטשה ההתיישבות במקום, אך הרעיון לא נזנח.

בשנת 1943 עלו למקום חברי קבוצת אברהם – גרעין דתי חלוצי מטעם הפועל המזרחי – וייסדו את קיבוץ כפר עציון. המתיישבים – בהם עולים מאירופה, אנשי "השומר" וחלוצים מהארץ – הפכו את ההר ליישוב פורח עם חקלאות, מבני ציבור וחיים קהילתיים. כפר עציון הפך לראשון מבין ארבעה קיבוצים שהקיפו את ירושלים מדרום, ועמד בחזית המאבק על הדרך לעיר.

לאחר הכרזת תוכנית החלוקה של האו"ם נותק הגוש מירושלים והפך לחיץ קריטי מול הצבאות הערביים. הקרבות הלכו והחריפו, ובמהלכם פונו הנשים והילדים. בד' באייר תש"ח (13.5.1948), יום אחד בלבד לפני ההכרזה על הקמת מדינת ישראל, נפל כפר עציון – ומרבית לוחמיו נהרגו. רבים מהמגינים נרצחו לאחר כניעתם בידי חיילי הלגיון הערבי ופורעים מקומיים מהכפרים הסובבים, מעשה שזעזע את היישוב העברי כולו.

ב־1967, לאחר שחרור הגוש, חזרו בני הדור השני ובנו את הקיבוץ מחדש. השיבה לכפר עציון הפכה לסמל של נחישות ציונית, אחיזה מחודשת בקרקע ותקומת העם היהודי בארצו.

האלון הבודד: הכיסופים והשיבה

מהקיבוץ נמשיך בנסיעה קצרה אל האלון הבודד – עץ אלון עתיק שגילו מוערך בכ־700 שנה, הניצב סמוך לצומת גוש עציון. לאחר חורבן היישובים במלחמת העצמאות נותר העץ כעד אילם לשבר ולעקירה.

במשך השנים שלאחר נפילת הגוש היו בני המשפחות שפונו ממנו מביטים לעבר העץ ממרחק, בגעגועים אל ביתם שאבד. האלון הפך בעבורם לסמל לכמיהה לשוב אל אדמתם שנעקרו ממנה ולהכות בה שורשים מחדש.

לאחר מלחמת ששת הימים הפך האלון לסמל לשיבה לגוש עציון, והיישוב אלון שבות נקרא על שמו.

לאחר שנחנה במקום, נצעד בשביל המסודר המוביל אל עץ האלון, נסייר באתר ההנצחה המרשים השוכן לצידו – אנדרטה לנופלי גוש עציון – ונעבור בין שלטי ההסבר והשמות החקוקים בינות לשבילי העפר ופינות הישיבה, תוך שאנו מתוודעים לסיפורם של הנופלים ולמורשתם, כפי ששוחזרו על ידי קק"ל למען הדורות הבאים.

שמורת עוז וגאו"ן: הכאב וההיאחזות בחיים

מהאלון הבודד נמשיך אל שמורת עוז וגאו"ן – שמורת חורש המשקיפה אל צומת גוש עציון, בסמוך לקיבוץ מגדל עוז. השמורה שוכנת בלב חורש ים־תיכוני וממוקמת על אדמות מדינה שבהן שרידי התיישבות מהתקופה הישראלית, אתר עתיקות ובו שרידי מצודה מהתקופה הפרסית, ובית יערן ובור מים עתיק מהתקופה העות'מאנית.

השטח שימש בעבר למרעה, לנטיעות ולהתיישבות, אך נזנח עם השנים. בלילה שבו התגלו גופותיהם של שלושת הנערים החטופים – גיל-עד שער, נפתלי פרנקל ואייל יפרח – ביוני 2014, הגיעו למקום תושבים מכל האזור, ויוזמה מקומית הובילה להקמת שמורה קהילתית־חינוכית לזכר הנערים שנקראה בשם "עוז וגאו"ן": "עוז" על שם קיבוץ מגדל עוז הסמוך וכביטוי לעוז המאפיין את ההתיישבות היהודית בארץ ישראל, ו"גאו"ן" כראשי תיבות של שמותיהם: גיל-עד, אייל ונפתלי.

במהלך הסיור נצעד בשביל המקיף את השמורה, נשב בצל עצי האלון, ונחלוף על פני נקודות עניין מגוונות: שדרת הציונות, הכוללת שלטים עם אמרות של מנהיגי הציונות לדורותיה; מצפור ארי פולד, הפונה אל הרי יהודה; בית כנסת פעיל שבו מתקיימים תפילות ושיעורים; ושלטי הסבר ומידע בנושאי ציונות, טבע ומורשת. הילדים יוכלו להתרענן במימיה של בריכת שכשוך הפועלת בחודשי הקיץ, ונוכל לעשות שימוש גם באתר הפיקניק, מתקני המשחקים והספורט בשמורה, ולצעוד לאורכו של שביל הליכה הצופה אל הנוף המרהיב באזור.

מיקומה של השמורה, המטופחת ומתוחזקת על ידי מתנדבים, סמוך לכפר עציון ולאלון הבודד, ממחיש את הבחירה המתמשכת להפריח את היישובים שחרבו, ולבנות בהם מחדש התיישבות יהודית ענפה, משגשגת ומלאת חיים.

נחל הפירים ואמת הביאר: מפעל מים קדום ונוף תנ"כי

נחתום את סיורנו בגוש עציון באמת הביאר ונחל הפירים – מערכת מים קדומה ומורכבת, מהמרשימות בארץ, שהובילה מים לירושלים בימי בית שני. לאורך המסלול נוכל לגלות תעלות, בריכות, נקבות חצובות בסלע וחורש טבעי עשיר. הסיור במקום מתאים במיוחד לימים החמים, מכיוון שהוא כולל קטעים מוצלים ונקודות עצירה והתרעננות. המסלול אורך כ-4 ק"מ, ומתאים לכל המשפחה.

לאחר נסיעה בת כשש דקות משמורת עוז וגאו"ן נשוב אל נקודת ההתחלה של המסלול, למרגלות שכונת גבעת הדגן שבאפרת. כאן נפתח את סיורנו באמת הביאר.

אמת הביאר היא אחת מהאמות הקדומות שהזרימו מים חיים לירושלים, ונחשבת למרשימה ומדויקת במיוחד מבחינה הנדסית. היא נחצבה בהר חברון בימי בית שני, ומשתרעת על פני כ־4.7 ק"מ של מנהרות, פירים ותעלות – חלקם תת-קרקעיים וחלקם פתוחים. המפעל כולו התבסס על שיפוע מדויק של פחות ממילימטר לכל מטר, שאִפשר זרימת מים איטית אך רציפה. מי המעיין עין ואדי אל־ביאר (עין האמה) הוזרמו דרך האמה אל בריכות שלמה, ששימשו מאגרי ביניים בדרך לירושלים. לאורך הדרך נוכל לראות חציבות, חיפויי אבן, קירות תומכים ואפילו שרידי טיח שמעידים על תחזוקה מוקפדת.

השימוש באמת הביאר נמשך גם בתקופות הרומית והביזנטית, והיא שוקמה בימי המנדט הבריטי, במפעל שכלל בנייה מחודשת של סכר קדום בנחל הפירים. אף שחלקים מהאמה נהרסו במהלך הדורות, מפעל המים שימש את ירושלים לסירוגין במשך כמעט אלפיים שנה, עד לאיחודה של העיר במלחמת ששת הימים. כיום, אמת הביאר היא לא רק אתר ארכיאולוגי מרשים אלא גם עדות חיה להמשכיות יהודית באזור ולחזון ההנדסי שעמד ביסוד הבנייה בתקופת הורדוס.

מהתצפית בתחילת המסלול נשקיף לעבר בריכות שלמה – מאגרי מים עצומים שכאמור, היוו תחנת ביניים בדרכם של מי המעיינות לעיר הבירה. נרד בשביל מסומן שחור ונחלוף על פני שלושה פירים חצובים ששימשו לחציבה ולאוורור. נצעד לאורך קטע פתוח של האמה, שבו ניכרים קירות תמך, חיפויי אבן וחציבות בסלע.

השביל נמשך במקביל לנחל הפירים, בין חורש טבעי, גפנים ועצי תאנה. מעברו השני של הנחל נבחין בשרידי מנזר ביזנטי, דיר אל־בנאת, ובבתי העיר אפרת וגדר ההפרדה. בהמשך נחלוף על פני סכר קדום ששוקם בתקופת המנדט הבריטי.

המסלול מציע חוויית טבע מתחלפת לאורך עונות השנה – מהאביב, שבו האזור כולו עוטה פריחה צבעונית ועד הסתיו, שבו לאחר הבציר מצהיבים עלי הגפנים והכרמים נצבעים בגוני שלכת. בסיום ההליכה נגיע לפארק אמת הביאר, שבו אפשר לרדת אל נקבת המים החצובה בהר ולצעוד בתוכה במים רדודים או עמוקים, במסלולים שונים. חובה להצטייד בפנס.

ההליכה החווייתית בנקבה התת-קרקעית כוללת גם צפייה במיצג אור-קולי מושקע, המספר על מערכת המים הקדומה שבנה המלך הורדוס להובלת מי מעיינות גוש עציון אל ירושלים ובית המקדש.

בפארק אמת הביאר נוכל למצוא גם בריכת שכשוך ומתנפחים לילדים, קיוסק, פינות מוצלות, שירותים ומלתחות, ובתיאום נוסף גם השכרת אופניים לכל המשפחה, פינת יצירה ובישולי שדה.

הפארק פעיל במשך הקיץ, מפסח עד סוכות, בשעות 10:00-18:00. עלות הכניסה היא 20 ₪ לאדם (תשלום מגיל 3).

בכך מסתיים טיולנו בגוש עציון – אזור מיוחד במינו המחבר היסטוריה יהודית עשירה ורבת שכבות, המלאה בגבורה, געגועים, אובדן ותקומה, עם נופי טבע מרהיבים ועוצרי נשימה. גוש עציון מזכיר לנו עד כמה עמוקים שורשיו של העם היהודי בארץ ישראל, ועד כמה דבקותנו באדמת המולדת ונחישותנו להמשיך לאחוז בה ולהפריח אותה עומדות ביסוד הסיפור הציוני.

רוצים להמשיך את הסיור?

גוש עציון וסביבתו הקרובה משופעים באתרים היסטוריים, טבעיים ותרבותיים. הינה כמה המלצות להמשך הדרך, בין אם באותו יום ובין אם כטיול נוסף:

• ההרודיון הוא אתר מורשת לאומי יוצא דופן, שבו הקים הורדוס את אחד מארמונותיו המרשימים, ובו גם בחר להיקבר. נמצא במקום תיאטרון, מחילות מסתור ומרפסת הצופה אל מדבר יהודה. השילוב בין פאר רומי לנוף תנ"כי יוצר חוויה בלתי נשכחת. (הכניסה בתשלום)

• מצפור הל"ה הוא תחנת התבוננות וזיכרון על שם לוחמי מחלקת הל"ה שנפלו בדרכם לגוש עציון ערב מלחמת העצמאות. לצד האנדרטה הצנועה נשקף נוף פתוח אל שפלת יהודה.
• יקב גוש עציון הוא יקב בוטיק השוכן סמוך לכפר עציון ומציע טעימות יין, סיורים מודרכים וארוחה קלה בלב נופי ההר. זהו מקום נעים לעצירה רגועה, בליווי הסברים על החקלאות בהר והשילוב בין התיישבות לגידול גפנים.

הפוסט ושבו בנים לגבולם: סיור מורשת בגוש עציון הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

הצהרתו של קנצלר גרמניה השמרני, פרידריך מרץ, שלפיה ישראל עושה את "העבודה המלוכלכת עבור כולנו", קרי עבור המערב, עוררה בישראל התרגשות רבה – ובצדק. נדיר מאוד שמנהיג מערבי, על אחת וכמה מדינאי גרמני, מגדיר את מעשיה של ישראל בצורה פשוטה וקולעת כל כך. הנוהג המקובל במערב, ובמיוחד באירופה, הוא להסתתר מאחורי ניסוחים דיפלומטיים מעורפלים ולא מחייבים, ולא להביע הערכה לתרומתה הרבה של ישראל בהגנה על המערב מפני תוקפנותו של האסלאם הרדיקלי. המערב, ובעיקר אירופה, התרגל לראות בישראל דווקא את שורש כל בעיות המזרח התיכון, ולא את המפתח לפתרון הבעיות הללו. לכן, הצהרתו של הקנצלר, שמביעה הערכה רבה לאומץ של הנהגת מדינת ישראל וצבאה, מהווה התפתחות מעניינת. יש לקוות שמנהיגים אירופיים אחרים ילכו בעקבותיו של מרץ, וגם שמרץ ידבוק בעמדתו ולא יחזור בו ממנה בהזדמנות הראשונה.

למרות שישראלים רבים עדיין מחשיבים את גרמניה כידידתה של מדינת היהודים, הדברים הברורים והמובנים מאליהם של הקנצלר עוררו סערה פוליטית גדולה בארצו. למעט תמיכה מסוימת, בעיקר משורות מפלגתו, זכה הקנצלר לקיתונות של רותחין על הצהרתו ממספר גורמים, ביניהם בכירים בשותפתו לקואליציה, המפלגה הסוציאל-דמוקרטית, שמאז תבוסתה בבחירות האחרונות הפכה לביקורתית מאוד כלפי ישראל. מקרב המפלגה הזו נשמעים יותר ויותר קולות התומכים בהטלת אמברגו נשק על ישראל בגלל מה שהם מכנים "הפרות החוק הבינלאומי ברצועת עזה".

שערורייה מלוכלכת

דובר סיעת הסוציאל-דמוקרטים לענייני חוץ, אדיס אהמטוביץ', האשים את הקנצלר שבדבריו הוא אינו תורם למניעת הסלמה, שאותה הוא הגדיר "היעד העליון במצב המאוד רגיש". אהמטוביץ', שהוא בן לפליטים מבוסניה וחבר הזרם השמאלי במפלגתו, הדגיש: "אנחנו המפלגה שאמרה לא למלחמת עיראק ב-2003. אנחנו המלחמה שאמרה כן להסכם הגרעין עם איראן ב-2015. בשני המקרים צדקנו. זו העת לפירוק מנשק רטורי. אנחנו צריכים לעצור בכל האמצעים את התפשטות האש. לכל דבר אחר יהיו השלכות שאי אפשרלהעריכן עבור המזה"ת אבל גם עבורנו, שכן גם אירופה מרגישה תמיד את התוצאות".

בכיר נוסף המשתייך לזרם השמאלי במפלגה הצהיר גם הוא: "כשהקנצלר אומר שישראל עושה באיראן את העבודה המלוכלכת, עבורנו זה יותר מתמוה. בה בעת הוא מסגיר תפיסת עולם שרחוקה מאוד מזו הסוציאל-דמוקרטית. בבחירת המילים שלו מעלה מרץ את האפשרות שההתקפה הצבאית של נתניהו נגד איראן עלתה בקנה אחד עם החוק הבינלאומי. ראייה מקילה שכזו מפיו של נציג גרמניה לחלוטין אינה הולמת".

הדוברת לענייני חוץ של מפלגת "הירוקים" שבאופוזיציה כינתה את דבריו של מרץ "ציניים ולא מכובדים", גם לנוכח הנפגעים האזרחיים באיראן. לדבריה, "יש צורך בדיפלומטיה, בפעולה למען הפגת המתיחות והגנה על האוכלוסייה האזרחית בכל האזור. מרץ עשה את ההפך. ההצהרות שלו הן מאוד מסוכנות". מטעם מפלגת השמאל הרדיקלי "די לינקה", שגם היא באופוזיציה, הוגדרה הצהרתו של מרץ כ"שערורייה". "הקנצלר משליך את החוק הבינלאומי לפח ומעלה על נס את זכותו של בעל הכוח", אמר יו"ר הסיעה.

האחרונה להצטרף למתקפה על מרץ הייתה מפלגת האופוזיציה הראשית, מפלגת "אלטרנטיבה לגרמניה". בהודעה משותפת ודי לקונית שפרסמו שני ראשי המפלגה ב-18 ליוני נאמר: ״מהלכי הלחימה בין ישראל ואיראן מוליכים להסלמה נוספת של הסכסוך המזרח תיכוני. ההסלמה הזו גורמת לנו לדאגה ומאיימת על ביטחון גרמניה, אירופה והעולם כולו. אנחנו דוחים במלוא התקיפות את ההתבטאות של הקנצלר פרידריך מרץ, בשל היותה חסרת רגישות ומזיקה לתדמיתה של גרמניה. אין זה מהאינטרס של גרמניה ואירופה לתרום באופן פעיל למלחמה. אנחנו קוראים לצדדים במלחמה לגלות מתינות, ומקווים שארה״ב לא תהיה חייבת להיכנס למלחמה. פוליטיקאים אירופיים צריכים לשמור על אזרחיהם מפני ההשלכות השליליות של הסכסוך המזרח תיכוני כגון תנועות הגירה ופיגועים ולתרום דיפלומטית להשגת שלום״.

אם בכל הביקורת הזו לא היה די, הרי שקבוצת אומנים הגישה נגד הקנצלר תלונה אצל התביעה הפדרלית ואצל התובע הכללי בברלין בדרישה לפתוח בהליכים משפטיים נגד מרץ, בגין הפרה של סעיף בחוק הפלילי הגרמני האוסר עידוד של מלחמה תוקפנית. מגישי התלונה טוענים נגד מרץ, שבדבריו הוא השתמש במינוחים נאציים. "בתחילת 1942 התייחס קצין הס"ס אוגוסט הפנר לטבח בבאבי יאר באותו מינוח ציני, 'עבודה מלוכלכת'", נכתב בתלונה.

ממה האירופאים מפחדים?

גם בהשוואה להצהרות של מנהיגים אירופיים נוספים, דברי הערכתו של הקנצלר מרץ לישראל נותרים יוצאי דופן. ידידים בודדים של ישראל, כמו למשל חירט וילדרס בהולנד, התייצבו באופן מוחלט לצידה של ישראל. אפילו ראש ממשלת הונגריה, ויקטור אורבן, שתמך בישראל בעבר, לא השמיע דברי חיזוק לפעולה הישראלית או עמדה ברורה נגד משטר האייתוללות בטהרן.

למרות שקיים קונצנזוס הצהרתי בקרב האיחוד האירופי בדבר הצורך למנוע מאיראן השגת נשק גרעיני, האופציה הצבאית שבה בחרו ישראל וארה"ב מבהילה את מנהיגי אירופה. ראשית, הם חוששים מעליית מחירי הנפט והגז, שעלולה ליצור משבר אנרגיה נוסף לאחר משבר האנרגיה שיצרה מלחמת רוסיה באוקראינה, שממנו בקושי התאוששו. נוסף על כך, האירופאים חוששים מגל חדש של הגירה המונית שיגיע לפתחה של אירופה. לכך יש גם להוסיף את החשש מהתעוררותם של תאי הטרור האיראני הרדומים ומגל פיגועי טרור שיערער עוד יותר את מצב ביטחון הפנים הלא-יציב ברוב מדינות אירופה. על כן, הם מעדיפים להתבצר מפני "ההשלכות" במצודה העשויה דיפלומטיה.

כסף מלוכלך

עד היום, גרמניה אפשרה לאיראן להמשיך ולהתל בקהילייה הבינלאומית. כבר לפני למעלה משני עשורים, שר החוץ הגרמני לשעבר יושקה פישר, קבע שעל העולם לקבל את העובדה שלאיראן יהיה נשק גרעיני, בעוד הוא ועמיתיו מבריטניה, צרפת והאיחוד האירופי מנהלים שיחות עם נציגי המשטר האיראני על מניעת תוכנית הגרעין האיראנית. גרמניה הייתה שותפה למשא ומתן עם איראן ולהסכם הגרעין של אובמה ב-2015, ולאחר חתימת ההסכם מיהרו נציגי המדינה לטהרן כדי להבטיח לארצם את הדיבידנדים הכלכליים והמסחריים מההסכם. כאשר הכריז ממשל טראמפ הראשון על יציאה מההסכם ועל סנקציות על המדינה האסלאמית, הייתה גרמניה שותפה למאמצים ליצירת מנגנון עוקף לסנקציות. ממשלות גרמניה לאורך השנים, ללא כל הבדל בהרכבן הפוליטי, קיימו גם ערוצי תקשורת ישירים עם נציגי המשטר האיראני והזמינו את בכיריו לכנסים ולאירועים שונים בגרמניה "כדי לשמר את רוח הדיאלוג".

גם עבור "עבודה מלוכלכת" צריך לשלם. עם זאת, על הקנצלר מרץ לגלות מנהיגות, גם בארצו וגם באירופה, ולתרגם למעשים את ההערכה שלו לישראל. גרמניהבפרט ואירופה בכלל, שתרמו בדרכים שונות לתוכנית הגרעין האיראנית ושמגלות נדיבות רבה כל כך לפלסטינים, צריכות להקים קרן סיוע לישראל לכיסוי נזקי המלחמה עם איראן. במקום לדבר עם נציגי המשטר האיראני, על אירופה להטיל עליהם חרם מוחלט, לנתק את כל הקשרים עם איראן, לסגור שגרירויות ונציגויות אחרות ולהטיל סנקציות שיורידו את משטר האייתוללות על רגליו. יתרה מזאת, ההבנה שישראל עושה את "העבודה המלוכלכת" צריכה לחרוג מההקשר האיראני ולהיתפס בהקשר של המזה"ת כולו, ובכלל זה בהקשר של הסוגיה הפלסטינית. על האיחוד האירופי להפסיק את האיומים להטיל סנקציות דווקא על ישראל, ולחדול מההתניות המדיניות שנועדו לחייב את ישראל לוויתורים בתמורה להידוק היחסים עם אירופה. זו נראית אומנם משימה בלתי-אפשרית, אך התנאים החדשים שנוצרו כעת במזרח התיכון מעניקים הזדמנות נדירה לאיחוד האירופי לבצע חישוב מסלול מחדש. מרץ יכול להוביל את המהלך הזה.

על הכותב:

אלדד בק, עיתונאי וסופר. למד ערבית ומזרחנות באוניברסיטת הסורבון בפריז, ומסקר זה ארבעה עשורים את המזרח התיכון ואירופה עבור כלי תקשורת שונים בישראל ובעולם. ספריו: ״מעבר לגבול – ארצות אסורות, מסעות ומפגשים״ (2009), ״גרמניה, אחרת״ (2014), ״הקנצלרית – מרקל, ישראל והיהודים״ (2017), ״אלטרנטיבה – ימין חדש לגרמניה?״ (2022), ״פיוס מאוחר, סיפור היחסים הסוערים בין אוסטריה וישראל״ (2024).

הכתוב הוא על דעת המחבר בלבד ואינו משקף בהכרח את עמדת התנועה

הפוסט "העבודה מלכלכת" – המהפך הגרמני מול ישראל הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

שם המבצע "עם כלביא" אינו שם אקראי. זו בחירה עמוקה ושורשית, ששואבת את כוחה ועוצמתה ממעמקי התרבות והזהות היהודית שלנו. זוהי תפיסת עולם שנוסכת כוח, משמעות ואחריות על כולנו, מהעורף, דרך הדרגים המבצעיים ועד מקבלי ההחלטות בקריה ובירושלים.

"הֶן עָם כְּלָבִיא יָקוּם וְכַאֲרִי יִתְנַשָׂא": מה קורה כשהאריה קם

האריה, או הלביא, מוזכר כמה וכמה פעמים בתנ"ך כסמל לעוצמה ולנינוחות שמגיע יחד עם עוצמה אמיתית. יעקב מברך את יהודה כשהוא מתאר אותו כ"גור אריה", וכמי ש"רבץ כאריה וכלביא מי יקימנו" והנביא ישעיהו משתמש כמטפורה בשאגתו של האריה: "שאגה לו כארי".

אבל הפסוק שהיווה השראה לשם המלחמה מול איראן, הוא מיוחד, כיוון שלא נאמר על ידי מישהו מעם ישראל. את המילים  "הֶן עָם כְּלָבִיא יָקוּם וְכַאֲרִי יִתְנַשָּׂא" אומר לא אחר מאשר בלעם, הנביא שנשכר כדי לקלל את עם ישראל, ויצא מברך. איזו תכונה מיוחדת ראה בעם ישראל הנביא שהסתכל עלינו מבחוץ? את התעוררותו של האריה בזמן אמת.

האריה יודע לרבוץ ומפגין בכך את שלוות רוחו. אך כאשר האריה בכל זאת מאותגר לצאת למלחמה הוא לא נמנע מהעימות, אלא פועל בנחישות ובעוצמה בלתי מתפשרות עד הניצחון. אל תטעו בעם הזה, אומר בלעם לעולם. גם כשהוא נראה רובץ, יש תחתיו עוצמות ונחישות.  הוא "יקום ויתנשא" כשהוא נדרש לפעול, ו"לא ישכב" עד שהאיום יוסר והמשימה תושלם.

גם כיום, עם ישראל לא תמיד מזהה את הכוחות הטמונים בו. המחלוקות שלנו לפעמים מסתירות מעינינו את מי שאנחנו באמת, ואנחנו צריכים שיבוא איזה "בלעם" כדי לשקף לנו את מי שאנחנו באמת. השבעה באוקטובר היה סוג כזה של בלעם. רבצנו, חשבנו שאין לנו כוחות לקום ולהתנשא, אבל מה שקורה בימים אלה שבהם ההיסטוריה של המזרח התיכון נכתבת מחדש, מזכיר לנו שאנחנו אריות.

לא לסמוך על אף אחד חוץ מעל עצמנו

והינה עוד נקודה מעניינת שתפסה אותנו. בפירושו על הפסוק שמהווה השראה לשם המבצע, מדגיש רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק (ה"משך חכמה"), מגדולי רבני מזרח אירופה בדור שלפני השואה, תכונה נוספת שמאפיינת את האריה – עצמאות.

כך הוא כותב: "כי הנה עם כלביא יקום כו', שאין העזר מהשתתפות ממלכות אחרים רק מעצמו, וכמו הארי שאינו קורא זולתו לו לעזרה…". כלומר, כשם שהאריה מגן על להקתו מפני מתקפות חיצוניות בכוחות עצמו, כך גם על עם ישראל להיות מסוגל להגן על עצמו מפני האויבים, ולא להיות תלוי בכוחן של מדינות אחרות. זהו אחד מעקרונות היסוד של תנועת הביטחוניסטים: ביטחון ישראל חייב להיות רק בידי ישראל.

לשאוב כוח מהמורשת היהודית

"עם כלביא" הוא שם שמחייב אותנו לא רק להגן, אלא גם לקחת אחריות, ליזום, להכריע ולנצח. זוהי התחייבות, לא רק כלפי עצמנו, אלא כלפי הדורות הבאים וכלפי המורשת שממנה באנו. הוא מבטא את האומץ הנדרש להתמודד מול קשיים בלתי נתפסים, את הנחישות הבלתי מעורערת להשיג את היעד, ואת החוסן המנטלי לעמוד זקופים גם תחת אש. זוהי הרוח שמובילה אותנו בקרב, וזוהי הרוח שמחייבת אותנו ביום-יום.

הבחירה במילות התנ"ך לשם המבצע היא תזכורת חדה וברורה: כוחנו אינו רק בברזל, במודיעין או בטכנולוגיה. כוחנו טמון גם, ואולי בעיקר, ברוח האנושית שלנו. במערכה הנוכחית, כמו בכל עימות עם האויב, עם ישראל נחוש להגן על עצמו, ושואב את חוסנו משורשיו, ומצדקת הדרך שלו.

הפוסט עם כלביא: זה לא רק שם של מבצע, זו גם תפיסת עולם הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

"אנו מכריזים בזאת, על המשך קיומה של מדינת ישראל…" כך היה ראוי לראש ממשלת ישראל לפתוח את נאומו לאומה, עם פתיחת מתקפת המנע של צה"ל באיראן. החלטה זו, היושבת על כתפי ראש הממשלה, היא בסדרי הגודל של הקמת המדינה. בשנת 1947 דוד בן גוריון קיבל החלטה לקבל את תוכנית החלוקה ולהקים את מדינת ישראל, ובשנת 2025 בנימין נתניהו קיבל החלטה למנוע את השמדתה ולוודא את המשך קיומה.

מדינת ישראל נמצאת תחת איום קיומי מאז היווסדה. תחילה, האיום הובל על ידי 6 צבאות ערב, שתיכננו לכבוש את כל מדינת ישראל שזה עתה הוכרז על הקמתה, ועם השנים האיום לבש צורה ופשט צורה בדמות צבאות וקואליציות מדינות ערביות קרובות (מצרים, סוריה, ירדן) ורחוקות (עיראק). בעשורים האחרונים אויבי ישראל, בדמות ארגוני הטרור הפלסטיניים (פת"ח, חמאס, ג'יהאד איסלאמי) וכן ארגון החיזבאללה, הובילו לא רק למעשי טרור ורצח, אלא לנסיון לממש את חזונם להשמדת ישראל באמצעות תוכנית המתקפה של ה-7 לאוקטובר.

השעון הסופר לאחור את השמדת ישראל

תוכנית זו לא היתה רק ניסיון לבצע מעשי רצח וחטיפות מקומי, אלא היתה חלק מתוכנית רב זירתית, בחסותה של איראן, לכיבוש והשמדת מדינת ישראל. מתקפת חמאס היתה אמורה להיות המהלך הראשון, מעין "רגל בדלת", שלאחריו יתקפו פוג'י רדואן בצפון, ערביי יהודה ושומרון בשומרון ובערי השרון, ובהמשך, ערביי ישראל והמיליציות מסוריה, ואולי אף מירדן. הכל בחסות אש הטילים האיראנית, אשר לפי התכנון היה אמורה להגיע לאתרים אסטרטגיים, בסיסי חיל האויר ועוד.

איראן לא רק היתה נותנת החסות, אלא שהיא גם מימנה, הכווינה והיתה המאפשר האסטרטגי של הטרור מול ישראל – הכל כחלק מרצונה להשמיד את מדינת ישראל (בטהראן תלוי שעון הסופר לאחור משנת 2040 את זמן השמדתה של ישראל… זו הזדמנות לטייסי חיל האויר- להשמידו!). אבל איראן לא הסתפקה "רק" בהפעלת טרור וטבעת אש, אלא חתרה להשגת נשק גרעיני, הכל בכדי להשמיד את ישראל. רצון זה של איראן, למרבה האירוניה, מעולם לא הוסתר, אולם העולם ומוסדות האו"ם המשיכו לעצום עיניים, ולנהל עמה משא ומתן כאילו מדובר בעסקה להפסקת ייצור נפט לשימוש אזרחי.

10 פצצות הירושימה

מנגד, מדינת ישראל, בהובלתו של נתניהו, זיהתה את האיום הקיומי, והובילה מאבק רב שנים, ורב ממדי בניסיון לעצור את התגרענותה של איראן. מאבק זה כלל מהלכים דיפלומטיים, בשילוב עם לחץ וסנקציות כלכליות, שהובילו להסכם הגרעין בשנת 2015 (JCPOA), בהובלת ארה"ב. אולם, גם הסכם זה, שממנו יצא הנשיא טראמפ בקדנציה הראשונה שלו (2018), לא מנעו מאיראן להמשיך בחתירתם לפצצה.

ניסיונות אלו הגיעו לשיא בשנים האחרונות, עת איראן הגיעה לכמות אוראניום מועשר ברמה של למעלה מ-60% , בכמות של מאות ק"ג, המספיקים לכ-10 פצצות אטום (כל אחת בסדר גודל של הירושימה). בנוסף, איראן הצליחה להערים על סאב"א, ולקדם בחשאי תוכנית להפיכת החומר המועשר לפצצה (קבוצת הנשק שמטרתה לייצר את ההתקן בו יתקיים הפיצוץ, והוא יותקן על גבי טיל).

בחודשים האחרונים התרבו הסימנים להתקדמות תוכנית קבוצת הנשק, כולל ביצוע ניסויים. מהלך זה חייב קבלת החלטה ישראלית גורלית: האם מדינת ישראל יכולה להמשיך להתקיים בצל איום של פצצה גרעינית מצד איראן. כאן נכנס להילוך מואץ תהליך קידום המוכנות הצבאית למניעת כוונתה של איראן. תוכנית זו, המבוססת על יכולות מבצעיות מגוונות ורבות שנים (שלא יפורטו במאמר זה), קיבלה את ההכוונה וההתאמות הנדרשות בחודשים האחרונים, כפי שמסר ראש הממשלה, ויצאה לפועל בליל יום חמישי האחרון ה 13ביוני 2025.

תהליך קבלת ההחלטות הלאומי המורכב שאת חלקו אני מכיר מבפנים התקיים שנים רבות, תוך דילמות כבדות משקל (יכולת הביצוע, ההישג הנדרש, מחיר לכוחותינו, מחיר לעורף, מחיר מדיני, כלכלי ועוד). הוא הביא לקבלת החלטה גורלית: המשך קיומה של מדינת ישראל, ומניעת איום קיומי על ידי גרעין. על-כך, נאמר כי זו החלטת בן גוריון. רוצה לומר, החלטה על המשך קיומה של המדינה, גם במחיר כבד, וסיכונים אפשריים, אבל המטרה הגדולה היא החשובה כאן.

מטרת מתקפת המנע

מטרת מתקפת המנע היא השמדת יכולות הגרעין או פגיעה משמעותית בו. בנוסף, הוגדרו גם הישגים נוספים, ובהם: פגיעה ביכולת הטילים המדויקים של איראן (גריעת יכולות). התכלית האסטרטגית היא: שינוי המציאות האזורית (ואני מוסיף – העולמית) מן היסוד. החזרת ההרתעה הישראלית, שבירת ציר הרשע, והפעם תוך פגיעה קשה בראש הנחש עצמו.

לפיכך, על מקבלי ההחלטות בישראל לפעול בהתאם ליעד הראשי ולתכלית האסטרטגית. רק כאשר נגיע להישגים אלו, ולא לפני (בשל לחץ כלשהו – בינלאומי או אחר), עלינו להיכנס למנגנון סיום שיבטיח את המשך פירוק כלל יכולת איראן בתחום הגרעין (מודל לוב על מלא). כמו כן עלינו לכלול כאן את כל תחומי האיום האיראניים: התעצמותה בטק"ק, הפעלת שלוחי הטרור ומימונם, פתיחת מיצרי באב אל מנדב ועוד. זו הזדמנות של פעם בדור, ועלינו למצות אותה עד תום.

הכתוב הוא על דעת המחבר בלבד ואינו משקף בהכרח את עמדת התנועה

הפוסט החלטת בן גוריון של נתניהו הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

הכתבה השלישית והאחרונה בסדרת מדד הביטחוניסטים על המשימות הגדולות של ישראל תתמקד בפילוחי עומק של הנתונים שהבאנו בכתבות הקודמות וחושפים את אחד הממצאים הבולטים שעלו מהסקר הנוכחי: התזוזה המשמעותית שחלה בעמדות מצביעי המרכז והשמאל בנוגע לסוגיות מדיניות וביטחוניות.

"מדד הביטחוניסטים" הוא מחקר כמותני ואיכותני הנערך על ידי מחלקת המחקר שלנו באופן שוטף, זה מספר שנים, ובוחן את דעת הציבור הישראלי בסוגיות הנוגעות לביטחון וחברה. בגל המדידה האחרון, החלטנו לבחון לעומק את סדר העדיפויות הלאומי של הציבור בישראל – בתחום הביטחוני, החברתי והמדיני. את ממצאי הסקר השווינו לנתוני סקר זהה שביצענו בשנת 2022, שנערך בטרם המתקפה בשבעה באוקטובר ומלחמת חרבות ברזל. ההשוואה בין שני הסקרים אפשרה לנו לזהות מגמות שינוי בעמדות הציבור.

הסקר נערך בחודש פברואר 2025 על ידי מחלקת המחקר של תנועת הביטחוניסטים, בליווי סטטיסטי של ד"ר חגי אלקיים .המדגם כלל 1,181 משיבים מקרב האוכלוסייה הבוגרת (18+) בישראל המשתמשת באינטרנט ,ועבר בקרה כדי לוודא ייצוגיות בהיבטים של גיל, מגדר, לאום, רמת דתיות וזיהוי פוליטי. מרווח טעות הדגימה המרבי עבור כלל המדגם הוא ±2.85% בהסתברות של 95%; עבור המדגם היהודי (940 משיבים) מרווח הטעות הוא ±3.2% בהסתברות של 95%; ועבור המדגם הערבי (241 משיבים) הוא ±6.31% בהסתברות של 95%.

השמאל: פחות ויתורים, יותר ביטחון

בקרב מצביעי השמאל, ניכרת ירידה משמעותית בתמיכה בעקרונות שהיו מזוהים לאורך שנים עם מחנה זה. לשאלה "האם יש לתמוך בקידום הסכם שלום שיכלול הקמת מדינה פלסטינית שבירתה ירושלים על רוב שטחי יהודה ושומרון", רק 47% ממצביעי השמאל ענו בחיוב – ירידה חדה של 13% לעומת 60% בסקר הקודם, שנערך בשנת 2022.

במקביל, ניכרת בשמאל עלייה באימוץ תפיסות ביטחוניות שהיו מזוהות עד כה עם הימין והמרכז. כך, לדוגמה, שיעור מצביעי השמאל הסבורים ש"נסיגה משטחי יהודה ושומרון תפגע ביכולת של ישראל להגן על עצמה" עלה מ־14% ל־23% – גידול של 9% בשלוש שנים.

בהתאם לכך, התמיכה בהחלת ריבונות ישראלית על שטחי  Cעלתה אף היא בקרב מצביעי השמאל, מ־16% ב־2022 ל־20% כיום.המרכז: מתקרב לעמדות הימין

בקרב מצביעי המרכז התזוזה לעבר עמדות שהיו מזוהות בעבר עם הימין חדה אף יותר. בעוד בשנת 2022 תמכו 27% מהם בהסכם שלום שיכלול מדינה פלסטינית שבירתה ירושלים על רוב שטחי יהודה ושומרון, הרי שבשנת 2025 שיעור התמיכה בכך ירד ל-13% בלבד – ירידה של 14%.

בדומה לכך, שיעור מצביעי המרכז הסבורים שנסיגה משטחי יהודה ושומרון תפגע ביכולת ההגנה של ישראל עלה באופן משמעותי, מ־36% ל־49%.

גם התמיכה בהחלת ריבונות ישראלית על כל שטחי יהודה ושומרון הולכת ומתחזקת בקרב תומכי המרכז: מ-13% בשנת 2022 ל-20% בשנת 2025.

עלייה במתן קדימות להסכמים אזוריים על פני הסכם עם הפלסטינים

מעבר לשאלות על גבולות ומדינה פלסטינית, נשאלו משתתפי הסקר גם מה חשוב יותר לקדם מבחינה אסטרטגית בשנים הקרובות – חתירה להסכם שלום מול הפלסטינים, או חתירה להסכמי שלום עם מדינות נוספות במזרח התיכון.

מהסקר עולה ש-72% מתומכי המרכז סבורים שחתירה להסכמי שלום עם מדינות נוספות במזרח התיכון חשובה יותר מחתירה להסכם שלום מול הפלסטינים, בעוד רק 12% סבורים שחשוב יותר לקדם הסכם עם הפלסטינים.

בקרב השמאל, הנתונים כמעט שקולים: 49% עדיין סבורים שחשוב יותר לקדם חתירה להסכם שלום מול הפלסטינים, אך 47% סבורים שחשוב יותר לקדם חתירה להסכמי שלום עם מדינות נוספות במזרח התיכון.

האם ממשל טראמפ טוב לישראל?

המגמה המתמשכת של אימוץ עמדות ביטחוניות שהיו מזוהות בעבר עם הימין על ידי מצביעי המרכז והשמאל באה לידי ביטוי גם בדעתם על ממשל טראמפ החדש, שביטא תמיכה נחרצת בזכותה של ישראל להגן על עצמה ומאופיין בעמדות ניציות.

שאלה חדשה שנכללה בסקר הנוכחי, שנערך בחודש פברואר 2025, ולא הופיעה בסקר המשימות הגדולות שנערך ב-2022 הייתה "כיצד להערכתך ישפיע ממשל טראמפ על המצב הביטחוני של ישראל במזרח התיכון?"

58% ממשתתפי הסקר השיבו שההשפעה צפויה להיות חיובית, לעומת 16% בלבד הסבורים שהיא תהיה שלילית. הפילוח האידיאולוגי מבליט את הפער: בקרב מצביעי הימין, 81% סבורים שממשל טראמפ צפוי להשפיע באופן חיובי על ביטחון ישראל. במרכז, 53% חושבים זאת – עדיין רוב, אבל קטן יותר, ובשמאל שיעור הנשאלים שמאמינים בכך יורד ל- 39%.

עם זאת, עצם העובדה שכמעט 40% ממצביעי השמאל סבורים שלממשל טראמפ תהיה השפעה חיובית על ביטחון ישראל אף היא עשויה להעיד על התזוזה שלהם לעבר עמדות ביטחוניות שכאמור היו מזוהות בעבר בעיקר עם הימין.

קונצנזוס בציבור היהודי – ישראל צריכה להגיב על כל ירי

שאלה חדשה נוספת ששאלנו את המשתתפים בסקר הייתה "מה צריכה להיות המדיניות הישראלית בתגובה לירי ספורדי – המכונה 'טפטופי ירי' – מרצועת עזה או מלבנון?" התשובות בקרב הציבור היהודי שיקפו הבדלים אידיאולוגיים מובהקים, אך גם תמימות דעים החוצה מחנות פוליטיים באשר לעובדה שישראל חייבת להגיב, בצורה כזו או אחרת, על כל ירי לשטחה.

רוב מוחלט של 96% מקרב מצביעי המרכז השיבו שישראל חייבת להגיב על כל ירי המבוצע לשטחה, כאשר 59% אחוזים תומכים בתגובה נרחבת על כל ירי, כולל האפשרות לצאת למבצע צבאי משמעותי, ואילו 37% מעדיפים תגובה פרופורציונלית שעונה לאיום הספציפי. 2% בלבד השיבו שיש להגיב רק במידה שיש פגיעה בחיי אדם או שיבוש משמעותי של החיים האזרחיים.

גם בקרב מצביעי השמאל יש רוב גדול של 89% שתומך בכך שישראל תגיב על כל ירי לשטחה, אך החלוקה הפנימית הפוכה. רובם – 54% – סבורים שהתגובה הצבאית צריכה להיות פרופורציונלית לאיום הספציפי, בעוד רק 35% תומכים בתגובה נרחבת, כולל האפשרות לצאת למבצע צבאי משמעותי. 3% בלבד השיבו שצריך להגיב רק במידה שיש פגיעה בחיי אדם או שיבוש משמעותי של החיים האזרחיים, ורק אחוז אחד השיבו שאין להגיב כלל.

התפכחות גוברת בכל חלקי המפה הפוליטית

"מהסקר עולה תמונה ברורה של תזוזה רעיונית עמוקה בקרב מצביעי המרכז והשמאל", אומר תא"ל (מיל') אמיר אביבי, יו"ר תנועת הביטחוניסטים. "יותר ויותר מתנגדים להקמת מדינה פלסטינית על שטחי יהודה ושומרון, חושבים שנסיגה משטחים אלה תפגע ביכולת של ישראל להגן על עצמה, תומכים בהחלת ריבונות ישראלית על שטחי C ומייחסים חשיבות רבה יותר להסכמים אזוריים מאשר להסכם עם הפלסטינים. נוסף על כך, נראה שבעקבות מלחמת חרבות ברזל הסבלנות של הציבור הישראלי כלפי הכלה של טפטופי ירי הסתיימה, ומה שהיה לא יהיה עוד".

"ראוי לציין גם שרוב מובהק בציבור הישראלי, כולל רוב מצביעי המרכז וכמעט ארבעים אחוז ממצביעי השמאל, השיבו שממשל טראמפ צפוי להשפיע באופן חיובי על ביטחון ישראל, וזאת בסקר שנערך כשבועיים לאחר פרסום תוכנית טראמפ להגירה מרצון", אומר אביבי. "נראה שהישראלים בשלים לחלופות מדיניות שמאתגרות את קונספציית אוסלו שכשלה, מבטאות חשיבה מחוץ לקופסה וחותרות ליצירת מציאות מדינית שתשמור על ביטחון ישראל לדורות".

לכתבה קודמת בסדרה >

הפוסט מדד הביטחוניסטים 2025: תזוזה מדינית וביטחונית בשמאל ובמרכז הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

"מדד הביטחוניסטים" הוא מחקר כמותני ואיכותני שנערך על ידי מחלקת המחקר שלנו באופן שוטף, ובוחן את דעת הציבור הישראלי בסוגיות הנוגעות לביטחון וחברה.

בסקר מדד הביטחוניסטים שערכנו בשנת 2022 שאלנו מהן המשימות הגדולות של ישראל לשנים הקרובות. בחודש פברואר האחרון קיימנו סקר חדש שכלל שאלות זהות לקודמו, נוסף לשתיים חדשות, כדי לבחון אם ובאיזו מידה השתנו עמדות הציבור בעקבות האירועים הדרמטיים שעברו על מדינת ישראל מאז.

בכתבה הקודמת הצגנו את סדר העדיפויות של הציבור הישראלי בשאלת המשימות הגדולות כיום כפי שבא לידי ביטוי בסקר הנוכחי, בהשוואה לסקר הקודם. בכתבה שלפניכם נתמקד בממצאים נוספים.

הסקר נערך בחודש פברואר 2025 על ידי מחלקת המחקר של תנועת הביטחוניסטים, בליווי סטטיסטי של ד"ר חגי אלקיים. המדגם כלל 1,181 משיבים מקרב האוכלוסייה הבוגרת (18+) בישראל המשתמשת באינטרנט, ועבר בקרה כדי לוודא ייצוגיות בהיבטים של גיל, מגדר, לאום, רמת דתיות וזיהוי פוליטי. מרווח טעות הדגימה המרבי עבור כלל המדגם הוא ±2.85% בהסתברות של 95%; עבור המדגם היהודי (940 משיבים) מרווח הטעות הוא ±3.2% בהסתברות של 95%; ועבור המדגם הערבי (241 משיבים) הוא ±6.31% בהסתברות של 95%.

הסכם שלום עם הפלסטינים אינו היעד המדיני החשוב ביותר

ב-2022, רוב של 55% מהציבור סבר שחשוב יותר לקדם הסכם שלום עם הפלסטינים מאשר עם מדינות נוספות במזרח התיכון, לעומת מיעוט של 35% שחשב ההפך.

בסקר הנוכחי, רק 23% (ירידה של 12%) מכלל המדגם סבורים כי חשוב יותר לקדם הסכם עם הפלסטינים, לעומת 66% (עלייה של 11%) שמייחסים חשיבות רבה יותר לקידום הסכמים עם מדינות אחרות באזור.

בפילוח לפי המשיבים היהודים לסקר, המגמה מתחדדת: 78% מהציבור היהודי בישראל סבורים שחשוב לקדם הסכמים עם מדינות אחרות במזרח התיכון, יותר משחשוב לקדם הסכם מול הפלסטינים – עלייה של 12% מהסקר הקודם.

ממצאים אלו מצביעים על כך שרוב הולך וגדל מקרב הציבור הישראלי אינו סבור עוד שהמאמץ המדיני הישראלי צריך להתמקד בפלסטינים, אלא דווקא במדינות אחרות, בדומה למודל שהוצג ב"הסכמי אברהם".

מתן הקדימות להסכמים אזוריים על פני הסכם עם הפלסטינים חוצה מחנות פוליטיים

פילוח אידיאולוגי של העדפות הציבור היהודי בישראל מבהיר שלא רק רוב מכריע של מצביעי הימין, אלא גם רוב גדול של מצביעי המרכז ואפילו חלק נרחב ממצביעי השמאל נותנים קדימות להסכמים אזוריים נוסח "הסכמי אברהם" על פני חתירה להסכם שלום עם הפלסטינים.

מהסקר עולה כי רוב מכריע ממצביעי הימין (88%) סבורים שחתירה להסכמים עם מדינות ערב חשובה יותר מקידום הסכם מול הפלסטינים, אך גם רוב גדול ממצביעי המרכז (72%) חושבים אותו הדבר. רק 12% ממצביעי המרכז מאמינים שדווקא ההסכם מול הפלסטינים הוא החשוב יותר.

אפילו בקרב מצביעי השמאל, הנתונים כמעט שקולים: 47% מעדיפים לקדם הסכם עם מדינות אחרות במזה"ת, לעומת 49% שעדיין מאמינים שחשוב יותר לקדם הסכם עם הפלסטינים.

המגמה ברורה: גם בקרב קהלים שבעבר ראו בהסכם שלום בין ישראל לפלסטינים מפתח לשלום אזורי הולכת ומחלחלת ההבנה שהעתיד המדיני של ישראל טמון בחיזוק הקשרים האזוריים באופן שאינו מותנה בפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני.

מדינה פלסטינית: הציבור מתנגד

כמו בסקר שערכנו ב-2022, ביקשנו לבדוק אם הישראלים תומכים בהקמת מדינה פלסטינית על רוב שטחי יהודה ושומרון ואם הם מוכנים לחלוקת ירושלים לשם כך. כדי לבחון זאת, שאלנו את משתתפי הסקר אם יתמכו בהקמת מדינה פלסטינית על רוב שטחי יהודה ושומרון שמזרח ירושלים היא בירתה, ואם יתמכו בהקמת מדינה כזו כשירושלים נותרת בריבונות ישראל.

בתשובה לשאלה "האם תתמכו בהסכם שלום עם הפלסטינים, המלווה בהסדרי ביטחון, הכולל הקמת מדינה פלסטינית על רוב שטחי יהודה ושומרון, כאשר מזרח ירושלים תהיה בירת המדינה הפלסטינית?" 68% מהנשאלים השיבו בשלילה – עלייה של 8% ביחס ל-2022. מקרב הנשאלים היהודים, 80% השיבו שלא יתמכו בהסכם כזה.

מקרב הנשאלים הערבים, הרוב השיבו שכן יתמכו בהסכם שלום בתנאים אלו, אולם מדובר עדיין בירידה בהשוואה לסקר הקודם – 61% לעומת 66% ב-2022. 22% מהמשתתפים הערבים, לעומת זאת, השיבו שלא יתמכו בהסכם כזה – עלייה של 5% מהסקר הקודם.

כששאלנו את משתתפי הסקר "האם תתמכו בהסכם שלום עם הפלסטינים, המלווה בהסדרי ביטחון, הכולל הקמת מדינה פלסטינית על רוב שטחי יהודה ושומרון, כאשר מזרח ירושלים נשארת בריבונות ישראל?" 60% (עלייה של 8% מהסקר הקודם) מכלל המדגם ו-66% מקרב הנשאלים היהודים עדיין השיבו שלא.

מנתונים אלו עולה שרוב מובהק מקרב אזרחי ישראל מתנגד להקמת מדינה פלסטינית על רוב שטחי יהודה ושומרון, עם או בלי חלוקת ירושלים; שמקרב הנשאלים היהודים, רוב מובהק מתנגד להקמת מדינה פלסטינית גם בתרחיש שבו כל ירושלים נותרת בידי ישראל, ושרוב מוחץ מתנגד לתרחיש שבו מזרח ירושלים עוברת לשליטה פלסטינית.

רוב הציבור: נסיגה מיו"ש תפגע בביטחון ישראל

אותה מגמה של פיכחון מדיני באה לידי ביטוי גם ביחסם של הישראלים לנסיגה משטחי יהודה ושומרון. מהסקר עולה שרוב הציבור בישראל מתנגד לנסיגה משטחי יהודה ושומרון ומאמין שהיא תפגע בביטחון המדינה, גם אם תיעשה במסגרת הסכם שלום שילוּוה בהסדרי ביטחון.

53% ממשתתפי הסקר השיבו שלדעתם ישראל בטוחה יותר במצב הנוכחי, מאשר אם ייחתם הסכם שלום עם הפלסטינים הכולל נסיגה משטחי יהודה ושומרון – עלייה של 4% מהסקר הקודם. בהתאם, רק 29% סבורים שישראל תהיה בטוחה יותר אם ייחתם הסכם שלום עם הפלסטינים הכולל נסיגה משטחי יהודה ושומרון – ירידה של 5% מהסקר הקודם.

בקרב הציבור היהודי, הפער חד עוד יותר: 63% חושבים שהמצב הקיים עדיף לישראל מבחינה ביטחונית על פני נסיגה מיהודה ושומרון במסגרת הסכם שלום מול הפלסטינים, לעומת18%  בלבד שמאמינים שהסכם שלום עם הפלסטינים יביא לביטחון רב יותר.

בדומה לכך, 61% מכלל הציבור (עלייה של 5% ביחס ל-2022) ו-67% מהיהודים (עלייה של 7% ביחס ל-2022) השיבו שנסיגה מיהודה ושומרון תפגע בביטחון ישראל גם אם היא תלוּוה בהסדרי ביטחון חזקים.

מתשובות אלו עולה שרוב מובהק מקרב הציבור הישראלי סבור שהסכם שלום עם הפלסטינים במחיר של נסיגה מיהודה ושומרון יפגע ביכולת של ישראל להגן על עצמה. תפיסה זו עולה בקנה אחד עם עמדת תנועת הביטחוניסטים, הרואה בכל הסכם שלום לא מטרה אלא אמצעי למימוש היעד של שמירה על ביטחון ישראל לדורות – ולפיכך יש לתמוך בהסכם המקדם השגת יעד זה, ולהתנגד להסכם המסכן זאת.

יש לקדם שלום אזורי שמבוסס על אינטרסים משותפים

"הסקר החדש מבהיר שיותר ויותר אזרחים בישראל, מכל גוני הקשת הפוליטית, מאמינים בקידום שלום אזורי שאינו מבוסס על ויתורים, אלא על אינטרסים משותפים", אומר תא"ל (מיל') אמיר אביבי, יו"ר תנועת הביטחוניסטים. "הסכמי אברהם סימנו את הדרך להמשך העמקת הבריתות האסטרטגיות של ישראל עם מדינות מתונות במזרח התיכון וליצירת שיתופי פעולה כלכליים וביטחוניים, באופן שאינו תלוי בקידום הסכם מול הנהגה פלסטינית שהוכיחה פעם אחר פעם שאינה מעוניינת בכך."

"במקביל, הציבור הישראלי בשל להחליף את הפרדיגמה הכושלת של פתרון שתי המדינות בתפיסות מדיניות חדשות ומציאותיות יותר, כמו תוכנית האמירויות הפלסטיניות", אומר אביבי. "תוכנית זו מציעה לחלק את יהודה, שומרון ועזה לערי מדינה עצמאיות, שיחליפו את משטר החמאס הרצחני בעזה ואת השלטון המושחת ותומך הטרור של הרשות הפלסטינית ביהודה ושומרון. ביזור הכוח הצבאי והשלטוני בין חמולות מקומיות, באופן המתבסס על המבנה השבטי והמסורתי של החברה הפלסטינית, ימנע ממדינת טרור נוספת להתבסס על גבול ישראל. תוכנית האמירויות היא אחת משורה של תוכניות שמציבות חלופה רלוונטית לקונספציית אוסלו, שהוכחה כמסוכנת לביטחון ישראל. אלו הכיוונים שהשיח הציבורי בתחום המדיני צריך לעסוק בהן בשנים הקרובות".

לכתבה הקודמת בסדרה >

לכתבה הבאה בסדרה >

הפוסט מדד הביטחוניסטים 2025: התפכחות מאשליות בתחום המדיני? הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

"מדד הביטחוניסטים" הוא סדרת מחקרים כמותניים ואיכותניים שגלי מדידה שלה נערכים מדי כמה חודשים על ידי מחלקת המחקר שלנו, במטרה לבחון את עמדות הציבור הישראלי כלפי סוגיות מפתח בביטחון ובחברה.

בתחילת שנת 2022 עסק סקר מדד הביטחוניסטים במשימות הגדולות של ישראל. שלוש שנים חלפו מאז, אך האירועים הביטחוניים שהתרחשו בינתיים מצריכים בדיקה מחדש של דעת הקהל הישראלית, במיוחד לאחר מאורעות שבעה באוקטובר. מסיבה זו כלל הסקר הנוכחי שאלות זהות לאלו שנשאלו ב-2022, בתוספת שתי שאלות חדשות.

הסקר נערך בחודש פברואר 2025, על ידי מחלקת המחקר של תנועת הביטחוניסטים, בליווי סטטיסטי של ד"ר חגי אלקיים. המדגם כלל 1,181 משיבים מקרב האוכלוסייה הבוגרת (18+) בישראל המשתמשת באינטרנט, ועבר בקרה כדי לוודא ייצוגיות בהיבטים של גיל, מגדר, לאום, רמת דתיות וזיהוי פוליטי. מרווח טעות הדגימה המרבי עבור כלל המדגם הוא ±2.85% בהסתברות של 95%; עבור המדגם היהודי (940 משיבים) מרווח הטעות הוא ±3.2% בהסתברות של 95%; ועבור המדגם הערבי (241 משיבים) הוא ±6.31% בהסתברות של 95%.

עבר לקדמת הבמה: ביטחון ישראל מול איומים חיצוניים

בסקר הנוכחי הצגנו לנשאלים את אותן משימות שהוצגו בסקר שנערך בשנת 2022, ובהן חיזוק המשילות והביטחון האישי, ביטחון ישראל מול איומים חיצוניים, יוקר המחיה, שיפור מערכת החינוך, סוגיות דת ומדינה, יחסי החוץ של ישראל ועוד. כמו בסקר הקודם, ביקשנו מהמשתתפים לבחור את המשימות החשובות ביותר עבור מדינת ישראל בשנים הקרובות. באופן זה ביקשנו לבחון אם וכיצד השתנה סדר העדיפויות של הציבור הישראלי במהלך השנתיים האחרונות.

גם השנה, המשימה שזוכה לדירוג הגבוה ביותר בסדר העדיפויות היא "חיזוק המשילות, הביטחון האישי וביטחון הפנים" – עם 62% מהמשיבים שסימנו אותה כאחת משלוש המשימות החשובות ביותר לדעתם. כלומר, מבחינת הציבור השינויים הדרמטיים שהתרחשו מאז 2022, כולל איום קיומי על מדינת ישראל, לא מפחיתים את חשיבות הביטחון האישי וביטחון הפנים.

השינוי הבולט ביותר בין הסקרים ניכר במקום השני ברשימה: בשנת 2022, רק 32% סימנו את "ביטחון ישראל מול איומים חיצוניים" כמשימה עיקרית. בסקר הנוכחי השיעור זינק ל-57% – עלייה חדה של 25% ושל שני מקומות בדירוג.

פילוח התשובות לפי משיבים יהודים מחדד את הפער אף יותר:
בסקר 2022, 36% מהנשאלים היהודים סימנו את "ביטחון ישראל מול איומים חיצוניים" כאחת המשימות הגדולות, ואילו בסקר הנוכחי, השיעור זינק ל-67% – עלייה של 31%.

בהמשך דירוג המשימות ניצבים יוקר המחיה ומחירי הדיור (50%), השסעים החברתיים בישראל (43%), שיפור מערכת החינוך (31%), סוגיות דת ומדינה (17%), שיפור מערכת הבריאות (12%), שיפור תשתיות התחבורה (10%), יחסי החוץ של ישראל (8%), ולבסוף, חיזוק הקשר עם יהדות התפוצות (2%).

המשימות הביטחוניות: מלחמה בטרור, מוכנות צבאית והאיום האיראני

לאחר שבחנו את סדר העדיפויות של הציבור במגוון תחומים, בחרנו להתעמק ולבחון את חשיבות המשימות הפנימיות שבתוך תחום הביטחון. כמו בסקר הקודם, הצגנו לנשאלים שאלה נפרדת שהתמקדה רק בתחום הביטחוני, וביקשנו מהם לבחור את הנושאים הביטחוניים שחשוב ביותר לטפל בהם בשנים הקרובות.

הנושא הביטחוני שזוכה לעדיפות הגבוהה ביותר הוא "המלחמה בטרור הפיגועים בתוך ישראל", עם 57% – עלייה של מקום אחד בדירוג לעומת 2022. אחריו ניצבים "מוכנות צה"ל מול סוריה, לבנון ועזה" (51%) ו"האיום הגרעיני האיראני" (גם הוא 51%). נתון מעניין שאליו נתייחס בהמשך.

לעומת זאת, ירידה חדה נרשמה בדירוג משימת "המשילות בערים המעורבות ובצירים מרכזיים": בעוד בסקר שנערך ב-2022 היא דורגה במקום הראשון בין כלל המשימות הביטחוניות, עם 61% מהמשיבים, בסקר הנוכחי היא צנחה למקום הרביעי בלבד עם 38% מהמשיבים.

תוצאה זו מובנת לאור העובדה שהסקר משנת 2022 נערך חודשים ספורים לאחר הפרעות על רקע לאומני בערים המעורבות בישראל במהלך מבצע "שומר החומות", מה שהפך סוגיה זו לבוערת יותר בסדר היום הציבורי דאז.

בהמשך דירוג המשימות הביטחוניות הדחופות ביותר מופיעות "דה־לגיטימציה לישראל בעולם" (26%), "מוכנות העורף למתקפת טילים" (20%), "תגבור ערכי הציונות בישראל" (15%) ו"גילויי אנטישמיות נגד יהודים בעולם" (11%).

הזירה האיראנית: סוגיה ביטחונית, לא פוליטית

כאמור, אחד הנתונים הבולטים ביותר בסקר הנוכחי הוא העלייה החדה בתחושת הדחיפות הציבורית סביב סוגיית הגרעין האיראני. בעוד בסקר 2022, 35% מהמשיבים סימנו את האיום האיראני כאחת המשימות הביטחוניות המרכזיות של ישראל, בסקר 2025 הנתון הזה זינק ל־51% – עלייה של 16%. העלייה הזו משקפת בבירור את השפעת התלקחות הזירה האיראנית, שהתבטאה בשתי מתקפות ישירות של איראן נגד ישראל בשנה האחרונה.

נתון זה משמעותי במיוחד לאור העובדה שבשיח הציבורי והתקשורתי שקדם למלחמת חרבות ברזל, האיום האיראני סווג לעיתים קרובות כנושא שנוי במחלוקת – כזה שהעמדה לגביו שיקפה לא פעם השתייכות פוליטית. תנועת הביטחוניסטים יצאה נחרצות נגד תפיסה זו, ונראה כי המלחמה הבהירה לציבור הישראלי באופן נחרץ שהתמודדות עם האיום האיראני אינה סוגיה פוליטית, אלא משימה ביטחונית דחופה ומרכזית של מדינת ישראל לשנים הקרובות.

רוב הציבור היהודי בעד החלת ריבונות ביהודה ושומרון

כמו בסקר מ-2022, גם מהסקר הנוכחי עולה כי 67% מאזרחי ישראל היהודים תומכים בהחלת ריבונות על שטחי C – שנמצאים בשליטה ביטחונית ואזרחית ישראלית ומהווים כ־60% משטחי יהודה ושומרון.

עלייה חדה מהסקר הקודם נרשמה בשאלת החלת ריבונות מלאה על כלל שטחי יהודה ושומרון. מהסקר הנוכחי עולה כי 53% מהיהודים בישראל תומכים בהחלת ריבונות מלאה על שטחי יו"ש, לרבות שטחים שבשליטה אזרחית פלסטינית – זו עלייה של 13% מהסקר הקודם.

מנתונים אלו עולה תמונה ברורה, שלפיה לא זאת בלבד שהחלת ריבונות על שטחי C זוכה לרוב ברור בקרב הציבור היהודי בישראל, אלא שרובו תומך גם בהחלת ריבונות על שטחי יהודה ושומרון בכללותם.

יש משימות לאומיות נוספות

"הסקר הנוכחי מבטא המשך של מגמה שראינו כבר ב־2022 – הכרה עמוקה של הציבור הישראלי בכך שיש חשיבות מכרעת למוכנות הביטחונית של ישראל וליכולתה להתמודד בכוחות עצמה עם כל איום שנשקף לה – מחמאס, חיזבאללה והמשטר הג'יהאדיסטי בסוריה שניצבים על הגבולות שלנו, ועד המתקפות של איראן והחות'ים ממרחק", אומר תא"ל (מיל') אמיר אביבי, יו"ר תנועת הביטחוניסטים. "הציבור מבין שאי אפשר עוד להסתמך על אשליות שרווחו בעבר, כאילו אפשר להשלים עם פגיעה בריבונות הישראלית, או עם מציאות שבה האויבים שלנו מתעצמים מבחינה צבאית באופן שיכול לסכן את ביטחון המדינה."

עם זאת, אביבי מדגיש כי יש משימות לאומיות חשובות שממשיכות להידחק לשוליים: "שיפור מערכת החינוך, חיזוק הקשר עם יהדות התפוצות, מאבק באנטישמיות הגואה בעולם וחיזוק ההכרה של כל יהודי בעולם שישראל היא הבית שלו – אלו לא נושאים זניחים, אלא יעדי ליבה של החזון הציוני. בלי חינוך לזהות, לערכים ולאחריות לאומית אין עמוד שדרה פנימי לחברה הישראלית. ורק חיבור חי ואקטיבי עם העם היהודי בתפוצות והגברת העלייה יבטיחו שישראל תמשיך להגשים את ייעודה ההיסטורי."

לכתבה הבאה בסדרה >

הפוסט מדד הביטחוניסטים 2025: המשימות הגדולות של ישראל הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

על פי דיווח ב"וול סטריט ג'ורנל" טראמפ אמר בשיחות סגורות שהוא אישר תוכניות תקיפה באיראן, אך הוא רוצה להמתין להחלטה של המשטר לגבי נטישת תוכנית הגרעין. זאת, לאחר שהתבטא לפני כמה ימים במילים "אין לי חשק למו"מ עם איראן – אני מצפה לכניעה מוחלטת". רשת "בלומברג" מדווחת שבאמריקה "נערכים לתקיפה בימים הקרובים – למרות שהמצב עדיין מתפתח ויכול להשתנות".

דברים אלה משקפים את ההישגים המרשימים של ישראל במלחמה עם איראן, ימים ספורים בלבד לאחר שיצאה למתקפת מנע מול האיום הגרעיני והבליסטי. העולם מתבונן בהשתאות על היכולות יוצאות הדופן של מערכת הביטחון הישראלית.

לאור ההישגים של ישראל מצד אחד וגודל האיום הקיומי הניצב מולנו מצד שני, הגישה שחותרת ל"אסטרטגיית יציאה" ומוכנה להסתפק בכל הסכם עם האיראנים ­ בכל מקרה אינה יכולה להיות אופציה. השאלה שניצבת בפני מדינת ישראל היא אחרת: האם להסתפק בכניעה איראנית שתכלול פירוק תשתיות הגרעין והטילים אך תשאיר את המשטר עם יכולת להתאושש בעתיד, או לנצל את חלון ההזדמנויות הנדיר הזה כדי למוטט את כלכלתה של איראן ולהביא לשינוי השלטון ולקריסת הציר השיעי.

מהו האיום הקיומי הכפול שאילץ את ישראל לפעול דווקא עכשיו?

לאחרונה החליטה איראן לעבור מהעשרת אורניום לתהליך של הנשקה – יצירת נשק גרעיני של ממש. לפי ההערכות המודיעיניות, איראן החלה בהיערכות מהירה להרכבת תשע פצצות גרעין, כאשר כל מרכיבי הפצצה כבר נמצאים בהישג יד.

במקביל, החליט המשטר האיראני להתחיל לייצר טילים בליסטיים בקצב חסר תקדים. המטרה הייתה להגיע בתוך מספר שנים לעשרות אלפי טילים בליסטיים שיוכלו להציף את מערכות ההגנה האווירית של ישראל עד שייגמרו המיירטים, ולחולל בה הרס וחורבן בממדים חסרי תקדים. שילוב טילים גרעיניים בירי מסיבי כזה היה מאפשר לאיראן לממש את יעדה המוצהר – ולהביא להשמדת ישראל.

כדי להגן על עצם קיומה ועל שלום העולם המערבי כולו, לא נותרה לישראל ברירה אלא לצאת למערכה שנועדה לסכל הן את הפיכתה של איראן למדינה בעלת נשק גרעיני והן את איום הטילים הבליסטיים שביקשה לפתח. המטרה: השמדת כל התשתיות הגרעיניות והבליסטיות, כולל המפעלים שמייצרים את הנשק, חיסול המדענים שמחזיקים בידע שמאפשר את פיתוח פרויקט הגרעין האיראני, פגיעה קשה בהנהגה הצבאית האיראנית ובמשמרות המהפכה, וסיום המערכה בתוך שבועות בודדים מבלי להיגרר למלחמת התשה קשה וממושכת שבה איראן, בדומה לתימן, "מטפטפת" עלינו טילים למשך חודשים ארוכים או אפילו שנים.

ימים ספורים ששינו את המזרח התיכון

בתום ימי לחימה מעטים בלבד, צה"ל כבר שולט כמעט לחלוטין במרחב האווירי של איראן, כולל באזור טהרן – מציאות שעד לפני כמה ימים נראתה בלתי אפשרית. כוחות הביטחון הישראליים ביצעו מבצעי סיכול נועזים ויצירתיים בעומק איראן. מתקני גרעין ומתקנים צבאיים נפגעו או הוצאו מכלל פעולה, ויכולת הייצור והפיתוח האיראנית ספגה מכה קשה.

במקביל, הטילים הבליסטיים שהיו אמורים להציף את ישראל לפי התכנון האיראני, למרות מחיר הדמים הנורא שגבו בחיי אזרחים ישראלים, יורטו ברובם הגדול ולא הניבו את התוצאות שאיראן ציפתה להן. ישראל מתמודדת באופן יעיל ומדויק גם עם ניסיונות שיגור רחפנים וכלי טיס בלתי מאוישים.

העובדה שהמערכה מתרחשת לאחר שישראל כבר כרתה כמה מזרועות התמנון האיראני, מסבירה מדוע אפילו הפרוקסי שאיראן השקיעה בהם משאבים עצומים – חיזבאללה וחמאס – נמנעים מלהצטרף למערכה, ואינם נחלצים לעזרת המדינה שטיפחה אותם במשך עשורים. לאחר העימות הקודם עם ישראל הם פשוט לא יכולים להרשות זאת לעצמם.

התוצאה היא שינוי דרמטי במאזן הכוחות האזורי. איראן, שנחשבה למעצמה אזורית עם כושר הרתעה משמעותי,  כיום חשופה ופגיעה יותר מאי פעם. הציר השיעי בראשותה, שהטיל אימים על המזרח התיכון כולו, מתערער ויש אפשרות אמיתית להביא לקריסתו.

זה המצב החדש שנוצר בתוך ימים ספורים. ישראל מוצאת עצמה בנקודת זמן היסטורית זו בעמדה שלא הייתה בה מעולם, עם הכוח לעצב את פני האזור לשנים הבאות. וכעת, עומדת בפניה השאלה הגדולה: מה עליה לעשות עם ההזדמנות הזו?

אפשרות ראשונה – פירוק הגרעין והותרת המשטר על כנו

האפשרות הראשונה שעומדת בפני ישראל היא להביא את איראן לכניעה מוחלטת בתנאים קשים מבחינתה, שיכללו פירוק מלא של כל תשתיות הגרעין ותשתיות הטילים הבליסטיים, התחייבות חד־משמעית שלא לשקם אותן, ושמירה של ישראל על חופש פעולה מלא לשוב ולתקוף בכל מקרה שבו איראן תפר את התנאים – בדומה למצב שהיא מקיימת כיום מול חיזבאללה, לאחר שהחלישה אותו באופן דרמטי במלחמת חרבות ברזל.

לאפשרות זו כמה יתרונות ברורים. האיום הקיומי הכפול יוסר בטווח הזמן הקרוב, ישראל תשיג את המטרה שלשמה יצאה למערכה, והעולם יקבל מסר ברור בדבר נחישותה להגן על עצמה. הציר השיעי יהיה חלש ומורתע, והקואליציה השקטה שתומכת כבר כעת בישראל תוכל להמשיך לפעול בצורה מתואמת. ישראל תיהנה גם מהמשך תמיכת העולם המערבי, שכיום מריע לה על הישגיה באיראן, שהתקדמותה המואצת לעבר נשק גרעיני מהווה איום רציני גם עליו.

אולם לאפשרות זו יש גם מגבלות שחשוב להכיר בהן. המשטר האיראני יישאר על כנו עם יכולת כלכלית נרחבת, גם אם מוחלשת. כל עוד השלטון בטהרן ימשיך להתקיים, יהיה לו אינטרס מובהק לשקם את מה שנפגע – בין אם בתוך שנה, חמש שנים או עשור. האייתולות לא יוותרו על שאיפותיהם האזוריות ועל התפיסה שישראל היא אויב קיומי שיש להשמיד.

המשטר האיראני שרד מלחמה עם עיראק שנמשכה שמונה שנים, עמד בפני סנקציות חמורות במשך עשורים, והצליח לצבור כוחות ולשקם את עצמו פעם אחר פעם. בפעם הבאה לא בטוח שיהיו לישראל התנאים הנדירים הנוכחיים – אור ירוק מלא, תמיכה מודיעינית וציוד מתקדם מארה"ב, פרוקסי איראניים מוחלשים מאוד ותמיכה של חלק לא מבוטל מהקהילה הבינלאומית – כדי לפעול שוב באופן עוצמתי ואפקטיבי כמו היום.

לכן, למרות ההישגים הברורים שאפשרות זו מבטיחה, יש לשקול בזהירות אם היא מספקת פתרון אמיתי וארוך טווח לאיום האיראני – או שמא היא דוחה את העימות הבלתי נמנע לנקודת זמן כלשהי בעתיד, כשהתנאים עשויים להיות פחות נוחים לישראל.

אפשרות שנייה – הפלת המשטר האיראני

האפשרות השנייה שעומדת בפני ישראל היא לנצל את חלון ההזדמנויות הנדיר שנוצר ולהרחיב את מטרות המערכה עד כדי הפלת המשטר האיראני. מדובר בפעולה עמוקה שתכלול הרס מתוכנן של הכלכלה האיראנית – פגיעה בשדות הנפט, ביכולת הזיקוק, בנמלים ובתשתיות התחבורה – לצד חיסול נרחב של ההנהגה הצבאית והפוליטית במטרה להביא לקריסת שלטון האייתולות.

לאפשרות הזו כמה יתרונות משמעותיים. הפלת המשטר תסיר את האיום האיראני לא לשנים או לעשורים, אלא לצמיתות. לא תהיה יותר מדינה שתממן, תכוון ותנהל את שלוחות הטרור נגד ישראל. הציר השיעי כולו יקרוס – מחיזבאללה וחמאס, דרך המיליציות העיראקיות, ועד לחות'ים בתימן. המזרח התיכון יחווה שינוי טקטוני שיאפשר לישראל להדק ולהעמיק בריתות אסטרטגיות במרחב ולהיות מעצמה בקנה מידה גלובלי, שתשפיע על האזור כולו יותר מאחרות ותיקח חלק מכריע בעיצובו.

נימוק נוסף התומך באפשרות זו הוא שמדובר בהזדמנות שעשויה שלא לחזור. כיום ישראל נהנית מקונסטלציה חד-פעמית: מודיעינית, צבאית, מדינית ודיפלומטית. כפי שקרה עם קדאפי בלוב, קריסת המשטר עשויה להביא להתעוררות כל הגורמים האופוזיציוניים בתוך איראן ולהאיץ את נפילת משטר האייתולות.

אולם לאפשרות זו יש גם מחירים וסיכונים שיש לקחת בחשבון. הפלת המשטר תביא לפחות באופן זמני לעלייה משמעותית במתיחות עם מדינות אירופה, שרואות באיראן שותפה כלכלית חשובה. מחירי הנפט יזנקו בטווח הקצר ויפגעו בכלכלה העולמית. המתיחות הדיפלומטית עלולה להימשך חודשים ואף שנים.

שאלת המעורבות האמריקאית

מה שיכול להקל משמעותית את יישום שתי האפשרויות הוא כמובן מעורבות אמריקאית ישירה במערכה. השימוש במפציצים אסטרטגיים אמריקאיים, או לחלופין השאלתם לישראל, יאפשר לטפל באופן יסודי יותר באיומים כמו בונקרים מבוצרים בעומק רב מתחת לאדמה עם חומרים ואמצעים ליצירת נשק גרעיני ותשתיות לחימה תת-קרקעיות אחרות. כמו כן, הפעלה מסיבית של כוח צבאי אמריקאי תסייע באופן משמעותי, תאיץ ותקל גם את דחיקת איראן לכניעה בתנאים קשים מבחינתה וגם את הפלת המשטר.

ישראל אסירת תודה על כך שארה"ב מספקת לה תמיכה מודיעינית, ציוד מתקדם ואור ירוק מלא לפעולה, אך לאחר הישגיה כעת היא מצפה שארה"ב תצטרף למתקפה באופן ישיר. נכון לשעה זו, סימנים רבים אכן מעידים על כוונות התקפיות שלה: אלה כבר לא התבטאויות בלבד, אלא גם מעשים כגון קידום כוחות אמריקניים משמעותיים לאזור. מאידך גיסא, ארה"ב משאירה את הדלת פתוחה למשא ומתן עם איראן, בתנאי של כניעה מוחלטת שלה.

ההיסוס האמריקני עד כה להפעלת כוח נובע מהשלכות גיאופוליטיות אחרות שאינן בזיקה ישירה לישראל, שאותן הממשל בוושינגטון לוקח בחשבון, ומשקף את המאבק הפנימי בקרב הרפובליקנים, בין גורמים בדלנים לגורמים פרואקטיביים המאמינים שאמריקה צריכה להפעיל כוח בזירה הבינלאומית.

מצד שני, אם יימשך ההיסוס הזה הוא עתיד ככל הנראה לגבות מאמריקה מחירים גיאופוליטיים כבדים. אם סין ורוסיה יראו שארה"ב אינה מוכנה להפעיל כוח צבאי כל עוד היא אינה מותקפת ישירות, הן עלולות להסיק מסקנות מסוכנות. סין תוכל לשקול פלישה לטייוואן בהנחה שאמריקה לא תתערב כל עוד לא יותקפו אזרחים או נכסים אמריקאיים ישירות. באופן דומה, רוסיה עלולה לבחון אפשרויות התרחבות נוספות באירופה – כגון פולין או פינלנד – תחת אותה הנחה.

כך, בעוד ישראל בונה את כוחה כמעצמה גלובלית ולא אזורית בלבד, סימן שאלה גדול מרחף מעל האופן שבו מדיניות פסיבית של מעצמת-העל האמריקאית תתפרש על ידי יריביה הגדולים ומעל ההשלכות שיהיו למדיניותה הבדלנית על הסדר העולמי החדש שמתגבש.

עם זאת, אף על פי שמעורבות אמריקאית ישירה תקל את המשימה, ישראל אינה תלויה בה. הצטרפות ישירה של ארה"ב למערכה אומנם תתרום רבות להכרעתה, אך אם לא תהיה לה ברירה אחרת, ישראל תדע להסתדר גם לבדה ותוכל, במידת הצורך, גם לדחוק את איראן לכניעה מוחלטת וגם להפיל את המשטר בכוחותיה שלה.

כך או אחרת, ישראל עומדת בצומת דרכים היסטורי ותידרש בטווח הזמן הקרוב להכרעה מהגדולות בתולדותיה: האם להסתפק בניצחון בנקודת הזמן הנוכחית או ללכת עד הסוף. הבחירה שאותה תקבל תקבע את גורלה לדורות.

הפוסט הזדמנות חד-פעמית: ללכת עד הסוף ולהפיל את השלטון באיראן הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

בשנים האחרונות אנחנו עדים להתפתחות מואצת בתחומי הבינה המלאכותית (AI – Artificial Intelligence). כבר כיום ניכרת השפעה משמעותית של בינה מלאכותית על האופן שבו מתנהלים עימותים בין מדינות, ונעשה בה שימוש למטרות של מלחמה בטרור. צפוי כי השפעה זו תלך ותגבר בשנים הקרובות. במאמר זה נסקור בקצרה מספר תחומים שבהם בינה מלאכותית משתלבת בפעילות לוחמה וביטחון.

רובוטיקה בשדה הקרב (אוויר, ים יבשה)

כלי טיס בלתי מאוישים (כטב"ם) ממלאים משימות של איסוף מודיעין ותקיפה זה מספר עשורים. פלטפורמות בלתי מאוישות דומות קיימות גם בים וביבשה. הרוב המוחלט של מכונות אלו נהוגות עדיין מרחוק על ידי מפעיל אנושי. לחלופין, הן מתוכנתות מראש להגיע למיקום מסוים, למשל באמצעות ניווט על פי GPS.

עקב התקדמות הבינה המלאכותית בשנים האחרונות, התפיסה משתנה לטובת שילוב של מכונות אוטונומיות (רובוטים) בשדה הקרב הקונבנציונלי. רובוטים אלו יוכלו לבצע משימות מסוגים שונים ולהתאים את עצמם לנסיבות המשתנות בשטח, ללא צורך בנהיגה אנושית מרחוק. מדובר במכונות שיהיו מסוגלות לנווט בעצמן ולעקוב ולפקח על האויב בזמן אמת. רובוטים כאלו יוכלו לשאת ציוד ותחמושת דרך שטחים קשים למעבר או מסוכנים. הם יוכלו לשמש למטרות פיקוד ושליטה קדמיים או לצורך איסוף מודיעין לפני כוחות מתמרנים. הוספה של כלי נשק על גבי הרובוטים תאפשר להם גם להשמיד אויב באופן עצמאי.

אפשרות אחת היא לבנות צוות לוחם המשלב פלטפורמות אוטונומיות יחד עם חיילים. למשל, רובוטים אוטונומיים הפועלים לצד טנקים מאוישים או מחלקת חי"ר. דוגמה נוספת היא רובוט שמשמש טייס משנה לטייס אנושי, או ציוות של רובוטים מעופפים לצד מטוסי קרב מאוישים. למשל, ציוות של פלטפורמה אוטונומית שמהווה חיישן איסוף קדמי יחד עם מטוס מאויש שמשגר חימושים מאחור. ויש כמובן אפשרויות שילוב רבות נוספות, ביבשה בים או באוויר.

אפשרות אחרת היא בניית נחילים אוטונומיים של רובוטים. נחילים אלו יוכלו להישלח ולבצע משימות איסוף או לוחמה במתארים שונים, ללא כל צורך במעורבות של חיילים אנושיים. אפשרות זו עשויה להוביל לסיטואציה של לוחמה בין צבא רובוטי וצבא אנושי של היריב, או אף לקרבות רובוטיים מלאים.

הופעה של רובוטים אוטונומיים בשדה הקרב תוביל לשינוי באופן שבו תתנהל לחימה בשנים הבאות. אבל לצד התקדמות הטכנולוגיה, נדרש להשריש את התפיסה שהטכנולוגיה היא כלי ולא מטרה. חובה לפתח תורות לחימה (תו"ל) מתאימות לשימוש ברובוטים שיממשו את הטכנולוגיה לטובת ניצחון והכרעת האויב. ועל אף שמדובר בכלי משנה מציאות, הוא אינו צפוי להחליף בקרוב את ההובלה של מפקדים בשטח. אינטליגנציה ויצירתיות אנושית ינצחו במלחמה, לא הטכנולוגיה לבדה.

צבאות רבים בעולם מפתחים רובוטים אוטונומיים מסוגים שונים. דוגמה להרג של חייל באמצעות כטב"ם אוטונומי (מתוצרת טורקיה) התרחשה ככל הנראה בלוב כבר באמצע 2021, ויש עדויות לשימוש נרחב בפלטפורמות רובוטיות במלחמת רוסיה-אוקראינה. כלומר, מעבר לצורך בפיתוח רובוטים לוחמים, על מדינת ישראל להיערך גם להתמודדות אל מול רובוטים לוחמים של האויב, שוב, בשילוב מושכל של טכנולוגיה ותו"ל.

נדרש גם לזכור כי ככל שטכנולוגיה מתקדמת יותר והקישוריות (תקשורת) שלה מפותחת יותר, כך היא חשופה יותר להתקפות סייבר של האויב. התקפות סייבר עלולות לפגוע בכשירות של הרובוטים הלוחמים, או אפילו להפעיל אותם נגדנו. נרחיב על כך בהמשך.

מודיעין

בינה מלאכותית משמשת כבר מספר עשורים לטובת איסוף ועיבוד מודיעין. אפשר להעריך ללא חשש כי התלות בשיטות של בינה מלאכותית רק ילך ויגבר בשנים הבאות. ציינו כבר לעיל כי אפשר להשתמש ברובוטים לצורך איסוף מודיעין קדמי. לדוגמה, איסוף חזותי (ויזינט) ממצלמות על גבי כטב"ם. ייתכנו כמובן סנסורי איסוף נוספים על גבי פלטפורמות מסוגים אחרים. נוסף על כך, אלגוריתמים של בינה מלאכותית משמשים כבר שנים רבות לאיסוף מודיעין גלוי (אוסינט) של טקסטים, תמונות ווידיאו מתוך רשתות חברתיות, ניתוח תוצרי ויזינט וכדומה.

לאחר תהליך האיסוף, נדרש לבצע עיבוד מודיעיני. למשל, סינון של מידע טפל או מיותר, קביעת רמת ערכיות לפרטי מודיעין שונים, חיבור פרטי מידע שונים לכלל תמונת מודיעין בהירה ועוד. גם כאן, שיטות שונות של בינה מלאכותית מסייעות לתהליכים אלו זה מספר עשורים. עולם המודיעין עוסק לעיתים קרובות ב"מציאת מחט בערמת שחת". נציין שבעיות אלו קשות לפתרון באמצעות בינה מלאכותית, לאור סכנת הצפה של "התרעות שווא". כדי להתגבר על כך, נדרש שילוב של מספר גישות שונות וניהול סיכונים מושכל.

בשנים האחרונות נבחנת האפשרות לעשות שימוש בבינה מלאכותית גם לטובת תהליך הערכה וקבלת החלטות בנושאי מודיעין שונים. למשל, באמצעות שימוש במודלי שפה גדולים (LLM) כמו Chat GPT. תחום זה עדיין בתחילתו וככל הנראה אין תחליף לאיש מודיעין אנושי בעתיד הקרוב. עם זאת, קיימת חשיבות רבה לשימוש בבינה מלאכותית כדי לאתגר את המסקנות וההחלטות של אנשי המודיעין (איפכא מסתברא). כפי שנוכחנו לצערנו בשבעה באוקטובר 2023, מדובר במשימה חשובה ביותר, ואמצעי זה עשוי לסייע במניעת הקונספציות הבאות.

ביטחון שוטף (בט"ש)

באופן דומה לעולם המודיעין, בינה מלאכותית משמשת כבר שנים רבות לטובת פעילות בט"ש ואבטחת גבולות, למשל, כדי לנתח מידע המתקבל מחיישני מכ"ם או אמצעי חוזי לאורך גבולות. דוגמה נוספת היא מצלמות או סריקת כבודה בשדות תעופה. בשנים האחרונות ראינו קפיצה משמעותית באיכות של ניתוח תמונות או וידיאו בשל שימוש בלמידה עמוקה. לפיכך, יש להניח שנראה התקדמות משמעותית נוספת בתחום הבינה המלאכותית המשמשת לצורכי בט"ש בעתיד הקרוב.

כאמור לעיל לגבי שדה הקרב, גם בבט"ש טכנולוגיה היא אמצעי ולא מטרה. חובה לפתח תו"ל קבלת החלטות מתאימה שתבטיח, בין היתר, שמפקדים לא יוכלו להתעלם בקלות מהתרעות. כמו כן, יודגש כי טכנולוגיה, מתקדמת ככל שתהיה, אינה תחליף לסדרי כוחות מתאימים למשימה (לפחות לא בעתיד הנראה לעין).

לוחמת סייבר

מעבר לממדי הלחימה באוויר, בים וביבשה, אנו עדים בעשור האחרון גם ללחימה שמתנהלת בממד הסייבר. תקיפת סייבר עשויה לפגוע במערכות המחשוב של האויב, כמו גם במפעלי תעשייה או תשתיות קריטיות שלו. בהמשך לכניסה המסיבית של רובוטים לוחמים לשדה הקרב, אנו צפויים לראות תקיפות סייבר שמטרתן לשבש, או אפילו להשתלט, על מערכות הנשק של האויב.

תחום לוחמת הסייבר משלב אף הוא יכולות של בינה מלאכותית. לדוגמה, בכתיבה אוטומטית של מכתבי דיוג (פישינג) לטובת מתקפות הנדסה אנושית, או בסיוע במציאת חולשות בתוכנות שעשויות להיות מנוצלות לטובת תקיפות סייבר. גם כאן אנו צפויים לראות התפתחויות נוספות בעתיד הקרוב.

תמונת הראי ללוחמת הסייבר היא תחום הגנת הסייבר אל מול האיומים האלו. בינה מלאכותית משולבת כבר היום במערכות הגנת סייבר מסוגים שונים, שכן מעבר לאיומי לוחמת הסייבר, קיימים כבר שנים רבות איומים של פשיעת סייבר, שכנגדם מיישמים טכניקות הגנה דומות. מדינת ישראל מובילה בקנה מידה עולמי בתעשיית הגנת הסייבר האזרחית, ועלינו לרתום את היכולות של תעשייה זו גם לצורך הגנה מפני לוחמת סייבר.

מבצעי השפעה ותודעה

מאבק על דעת קהל העולמית הוא ממד לחימה נוסף. בעשורים האחרונים, עם התפתחות האינטרנט והרשתות החברתיות, אנו עדים להתגברות התופעה של קמפיינים שמטרתם להשפיע על התודעה של קהל יעד מסוים, או להניע אותו לפעולה. קמפיינים אלו נעזרים בהתפתחות המהירה של בינה מלאכותית יוצרת (GenAI) לצורך זיוף של תמונות, טקסטים וקטעי קול ווידיאו (המכונה דיפ-פייק). השיפור הדרמטי ביכולות אלו, כתוצאה של שכלול יכולות למידה עמוקה ומודלי שפה, הכניס אותנו לעולם שבו קשה מאוד להפריד בין בדיה למציאות. זהו עידן מסוכן.

אבל כשם שבינה מלאכותית מנוצלת לרעה לצורך יצירת מציאות כזב, כך מחקרים אחרונים בבינה מלאכותית מראים כי אפשר לזהות באמצעותה את הזיופים האלו. באופן דומה, בינה מלאכותית עשויה לסייע לנו למנוע, או לפחות לשבש, את מבצעי ההשפעה של האויב. זהו תחום מחקר שנמצא בחיתוליו. בדומה לעולם לוחמת הסייבר, מדובר במרוץ חימוש אינסופי בין תוקפים למגינים. חשוב שמדינת ישראל תלמד להתמודד טוב יותר עם האויבים שלה גם בזירת התודעה.

לוחמה ביולוגית

בעשורים האחרונים עולם הגנטיקה והביולוגיה המולקולרית עובר מהפכה. יכולות של הנדסה גנטית ועריכת גנים, שהיו בעבר מנת חלקן של מעבדות משוכללות ועתירות ממון, הופכות להיות זולות ונגישות לכל דכפין. בעקבות זאת מתפתחת בשנים האחרונות תופעה של האקרים ביולוגיים, שמוכיחים שאפשר לפתח תרופות או חיסונים גם במוסך הביתי, ללא כל פיקוח או רגולציה.

נוסף לכך, מערכות AI הובילו לאחרונה לפריצות דרך במחקר של חלבונים בפרט ומולקולות ביולוגיות בכלל. לדוגמה, קל היום יותר מאי פעם לנתח את המבנה של חלבון מסוים, או לזהות אזורים חשובים לתפקוד שלו. יכולות אלו חשובות לפיתוח של תרופות חדשות, אבל עלולות לשמש גם לתכנון וליצירה של נגיפים וחיידקים מהונדסים למטרות זדוניות. כלומר, ההתפתחות העצומה בהנדסה גנטית, בשילוב עם מערכות בינה מלאכותית, מקצרות ומקילות מאוד תהליכים שעלולים להוביל ללוחמה ביולוגית.

כפי שלמדנו ממגפת הקורונה, מדינת ישראל חייבת להיות ערוכה טוב יותר להתמודד גם עם איומים ביולוגיים. כמו בסעיפים הקודמים, גם התגוננות מפני לוחמה ביולוגית הופכת לזולה ומהירה יותר, בדיוק מאותן סיבות שהלוחמה הביולוגית עצמה נעשית כזאת. נדרש לנתח את האיום שנשקף משילוב של מערכות בינה מלאכותית בתחום הביולוגיה ולפתח שיטות מבוססות AI שיאפשרו לאתר במהירות תרופות או חיסונים לאיומים האלו.

הכתוב הוא על דעת המחבר בלבד ואינו משקף בהכרח את עמדת התנועה

המאמר המקוצר פורסם השבוע  (11.06) באתר מקור ראשון

הפוסט בינה מלאכותית בשירות הביטחון הלאומי הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

התבטאותו החמורה של שר החוץ הגרמני כי גרמניה לא תאפשר "לכפות עליה סולידריות עם ישראל" חמקה מהתקשורת הישראלית. האם הדברים שנאמרו בעקבות פעילותה של ישראל בעזה הם צעד נוסף בהתנערות הגרמנית מאחריותה ההיסטורית לביטחונה של מדינת ישראל?

במידה רבה צריך להודות לשר החוץ הגרמני, יוהאן ואדפול, על הצהרתו השערורייתית בדבר "סולידריות כפויה" עם ישראל. ואדפול הצליח במילים ספורות לחשוף, סופסוף, רשמית ופומבית את הצביעות השולטת זה עשרות שנים ביחסי גרמניה עם ישראל. לא עוד מעטה "לילה וערפל" (Nacht und Nebel) של התנהלות גרמנית אנטי–ישראלית, תחת כסות של הצהרות תמיכה ריקות מתוכן ומכוונות, אלא הודאה ברורה בכך שגרמניה לא תרשה לישראל עוד "לסחוט" אותה בגלל השואה, והיא תתנהל מול ישראל ללא כל עכבות שהן. בדבריו אלו חתם ואדפול תהליך התנערות מתמשך של ממשלת גרמניה מכל מחויבות ואחריות שהיו קיימות לכאורה ביחסה לישראל בשל השמדת שליש מהעם היהודי על ידי הגרמנים ומשתפי הפעולה עימם.

הציטוט השערורייתי

צריך לבחון בדיוק רב את הצהרתו של ואדפול, כדי להבין את חומרתה. שר החוץ השמרן הראשון של גרמניה זה כ-60 שנה והראשון בתולדותיה של גרמניה המאוחדת מחדש, אמר את הדברים הבאים:  "ממשלת ישראל הזו, שצריך לחלוטין להפריד בינה לבין העם שחי בישראל, הממשלה הזו צריכה לדעת באופן ברור שאנחנו לא נרשה שינצלו אותנו וגם לא את המאבק המוחלט שלנו באנטישמיות והתמיכה המוחלטת שלנו בזכות קיומה של ישראל וביטחונה – אסור שינצלו זאת לצורכי העימות, ניהול המלחמה שכעת מיושם ברצועת עזה. אנחנו לא נרשה, גם כממשלת גרמניה, עם כל הקשיים שיש, שיעמידו אותנו פוליטית תחת לחץ ויביאו אותנו למצב שבו נהיה מחויבים לסולידריות כפויה. לא יכולה להיות כזו".

הגרמנים מתערבים לנו בעניינים

האבחנה שוואדפול עושה בין ממשלת ישראל לעם בישראל היא בלתי נסבלת. בניגוד למצב הפוליטי בגרמניה, שבה רוב העם הגרמני הצביע עבור הימין וקיבל ממשלת מרכז–שמאל, בישראל הוקמה ממשלה ששיקפה היטב את רצון העם בהתאם לתוצאות הבחירות האחרונות. קביעתו של ואדפול היא אנטי–דמוקרטית באופן מוחלט ומשקפת היטב את חתירתן המתמשכת של ממשלות גרמניה השונות להתערב בענייניה הפנימיים של ישראל ולשנות את המצב הפוליטי בישראל באמצעות הזרמת כספים בלתי פוסקת לארגוני שמאל ישראליים בדרכים שונות. בפעולה זו אין כל הבדל בין ימין ושמאל בגרמניה. המפלגה היחידה שמתנגדת לכך היא מפלגת "אלטרנטיבה לגרמניה", המפלגה היחידה שגם לא מחזיקה משרדים של הקרן הפוליטית שלה בישראל. הקרנות המפלגתיות הללו הן אחד מצינורות ההשפעה הפיננסיים שגרמניה מפנה כדי לשנות את פני הזירה הפוליטית בישראל.

ואדפול, למעשה, הציג את ממשלת ישראל כמו פעיל ממוצע של "מחאת קפלן": דיקטטורית, מנותקת מהעם ולא מייצגת אותו. חמור מכך: הוא שיחק עם התיאוריה האנטישמית הנפוצה בגרמניה, שלפיה ישראל סוחטת את גרמניה בגלל רגשות האשם, לכאורה, שיש לה בגלל השואה, כדי לחייב אותה ל"סולידריות כפויה" שתאפשר לה לנהל את מלחמת "חרבות ברזל". ואדפול הפך בהבל פיו את התחייבותה העמומה של הקנצלרית לשעבר אנגלה מרקל, שלפיה קיומה של ישראל וביטחונה הם "חלק מהאינטרס הלאומי העליון של גרמניה", לחסרי תוקף, מאחר שמדבריו משתמע שגרמניה היא שתקבע מה הכרחי לקיומה ולביטחונה של ישראל, ולא ממשלה ישראלית נבחרת. אם בישראל מכהנת ממשלה שאינה לרוחו של הממשל הגרמני, אין "סולידריות כפויה".

42%: "אינכם טובים מהנאצים"

המינוח "סולידריות כפויה" משקף היטב את הלכי הרוח בקרב האוכלוסייה הגרמנית, שלמעשה, עוד מאז כינון היחסים בין ישראל וגרמניה המערבית לפני שישים שנה, הייתה ברובה אנטי–ישראלית. סקר מקיף שפרסמה הקרן של תאגיד התקשורת הגרמני "ברטלסמן" בתחילת מאי לציון שישים שנה לכינון היחסים הדיפלומטיים בין שתי המדינות מאשש שוב מצב זה: 38% מהגרמנים הם בעלי דעה שלילית ביחס לישראל, לעומת 36% שהם בעלי דעה חיובית ביחס אליה.

היחס לממשלת ישראל בגרמניה משקף את האבחנה שיצר ואדפול: 69% מהגרמנים הם בעלי דעה שלילית כלפי ממשלת ישראל ורק 19% בעלי דעה חיובית לגביה. 45% מהמשתתפים בסקר היו בעד סיום העיסוק במלחמת העולם השנייה והשואה, 35% סבורים שלגרמניה לא צריכה להיות אחריות מיוחדת כלפי ישראל בגלל השואה (לעומת 26% שחושבים שכן), 42% מעריכים שמה שישראל עושה היום לפלסטינים אינו שונה ממה שהנאצים עשו ליהודים ו–50% סבורים שממשלת ישראל תורמת במעשיה לאנטישמיות.

התשלום: ביקורת על ישראל

הפער בין דעת הציבור השלילית כלפי ישראל לבין הזירה הפוליטית, שלפחות כלפי חוץ מקפידה על הבעת תמיכה בישראל, נקבר תחת ממשלת גרמניה הנוכחית. הסיבה לכך אינה הלחץ הציבורי הגובר על הפוליטיקאים לשנות מדיניות, אלא העובדה שהפוליטיקאים הגרמנים אינם מוכנים עוד להסתיר את עמדתם העוינת כלפי ישראל. הסיטואציה הפוליטית העדינה שבה הוקמה הממשלה הנוכחית בגרמניה, כקואליציה בין שמרנים וסוציאל–דמוקרטים, על בסיס התכחשות לרצון הבוחרים, רק מחזקת מגמה זו. ביקורת על ישראל היא המחיר הזול ביותר להשקיט את מורת רוחם של הגרמנים מהרכב ממשלתם הנוכחית. וכשהתנהלות כזו מובלת על ידי הקנצלר פרידריך מרץ עצמו, מה יגידו אזובי הקיר?

עד כמה גדול הסחף הפוליטי הזה אפשר היה לשמוע בדיון שנערך בבונדסטאג בברלין דווקא ביום השנה ה-81 לפלישת בעלות הברית לחופי נורמנדי, אחד השלבים הגורליים בהכנעת גרמניה במלחמת העולם השנייה. מפלגת השמאל הקיצוני "די לינקה" העלתה לסדר היום של בית הנבחרים הגרמני הצעה בדבר הטלת אמברגו מיידי מצד ממשלת גרמניה על אספקת נשק לישראל והכרה גרמנית, מיידית גם כן, במדינה פלסטינית.

מפלגת "די לינקה" דחתה בכנס האחרון שלה לפני כחודש את הגדרת האנטישמיות הבינלאומית של ארגון IHRA (הברית הבינלאומית למאבק באנטישמיות), שכוללת התייחסות לאנטישמיות אנטי–ישראלית ורואה בהתנגדות לרעיון קיומה של מדינה יהודית ביטוי לאנטישמיות. "די לינקה" אימצה במקום הגדרת האנטישמיות הבינלאומית את "הצהרת ירושלים" שניסחו פעילי שמאל קיצוניים, ואשר רואה בהתנגדות לציונות חלק לגיטימי מחופש הדעה והביטוי. ראוי להזכיר שהסירוב לאמץ את הגדרת האנטישמיות הבינלאומית על כל חלקיה עמד מאחורי האשמתה באנטישמיות של מפלגת הלייבור הבריטית תחת הנהגתו של ג'רמי קורבין. מה שהיה נכון אז צריך להיות נכון גם היום: מפלגת "די לינקה" הפכה באופן מוצהר לאנטישמית. את המפלגה מייצגת בישראל "קרן רוזה לוקסמבורג". מן הראוי שממשלת ישראל תסגור לאלתר את הנציגות הזו של מפלגה אנטישמית.

דוברי מפלגות השמאל, בכלל זה המפלגה הסוציאל–דמוקרטית החברה בממשלת מרץ, עלו בזה אחר זה והאשימו את ישראל בפשעי מלחמה, ב"רצח עשרות אלפי פלסטינים", מבלי לבצע כל אבחנה בין מחבלי הארגונים השונים ואזרחים, ב"התקפות ברוטליות על בתי חולים ואנשים נמלטים", וב"פנטזיות השמדה של חברי ממשלת נתניהו הימנית–קיצונית".

"פשעי מלחמה של הצבא הישראלי אינם הגנה עצמית לגיטימית של מדינת ישראל", הצהיר יאן ואן–אקן, ראש סיעת "די לינקה" בבית הנבחרים הגרמני. איזבל קאדמאטורי, מהמפלגה הסוציאל–דמוקרטית, שסבה היה מראשי המפלגה הקומוניסטית הצ'יליאנית ומצא מקלט במזרח גרמניה הקומוניסטית, טענה שגרמניה "שתקה יותר מדי זמן" לנוכח האסון ההומניטרי בעזה וציינה שלפי נתוני האו"ם 100% מתושבי עזה נתונים בסכנת רעב ומדי יום מתים ילדים ברצועה. "אסור לנו לשתוק כשילדים מתים מרעב, אימהות לא יכולות להיניק את תינוקותיהן ועובדי בריאות נמצאים תחת ירי", הצהירה חברת הקואליציה והאשימה את ישראל בהפרת החוק ההומניטרי הבינלאומי. המצב בעזה, לדבריה, הוא "בלתי נסבל" ומתבצעים שם "פשעי מלחמה".

מאז שהצטרפה המפלגה הסוציאל-דמוקרטית לממשלת מרץ הפכו חבריה לתומכים נמרצים בהפסקה של אספקת נשק גרמני לישראל. קאדמאטורי הבהירה שמפלגתה תומכת בבחינה מחודשת של אספקת הנשק לישראל, בהתאם לעקרונותיה המוסריים של גרמניה ולמחויבותה לחוק הבינלאומי. "אסור שייעשה בנשק גרמני שימוש לצורך פשעי מלחמה, ואסור שיהיו חילוקי דעות על כך בבית הזה", היא הדגישה. היא גם ציינה את הצורך להתנגד להרחבת ההתיישבות היהודית ביהודה ושומרון ולהרס בתים בירושלים המזרחית, ודרשה צעדים מעשיים מצידה של ממשלת גרמניה נגד מדיניות זו.

"הפמיניזם באסלאם" מול הגמגומים מימין

הצירה מטעם מפלגת "הירוקים", לואיזה אמטסברג, שעשתה תואר אקדמי בתולדות "הפמיניזם באסלאם בראי תנועת הנשים הפלסטינית", הודתה למפלגת "די לינקה" על העלאת הנושא לסדר היום של הבונדסטאג (יום לאחר שהתקיים דיון אחר עליו), ודיברה על "מלחמה שאפשר היום לומר עליה שהיא לא מתנהלת בקריטריונים של מידתיות או מכבדת את החוק הבינלאומי".

אמטסברג הדהדה גם היא את הטענה שרוב הקורבנות ברצועת עזה הם אזרחים, וחזרה על המספר 50,000 בהתייחסה אליהם. היא קראה לגרמניה להתנגד באופן מעשי למדיניות הישראלית של "כיבוש עזה וגירוש" האוכלוסייה הערבית שגרה בה.

מול חזית השמאל האנטי–ישראלית הזו נשמעו דוברי מפלגת השלטון "איחוד השמרנים" מגמגמים למדי בתמיכתם המסויגת בישראל. דברי התמיכה הברורים ביותר בישראל נשמעו דווקא מפי שני דוברים בכירים של מפלגת הימין הריבוני "אלטרנטיבה לגרמניה", נשיא הכבוד אלכסנדר גאולנד ובאטריקס פון שטורך. עם זאת, נציג שלישי של המפלגה, איש הימין הקיצוני טורבן בארגא, טען כי ישראל איבדה בהתנהלותה הצבאית נגד אוכלוסיית עזה את הצידוק המצפוני להגנה עצמית. בארגא, מראשי מפלגת "אלטרנטיבה" במעוז הלאומני שלה במדינת המחוז תורינגיה, האשים את ישראל במימוש "אסטרטגיית הרעבה והשפלה" של האוכלוסייה האזרחית, ואת ממשלת גרמניה בהעלמת עין מכוונת ממעשיה של ישראל תוך המשך אספקת נשק ל"אזור מלחמה שבו החוק הבינלאומי מופר באופן שיטתי".

בארגא, יליד ברזיל, הרחיק לכת והאשים את ממשלת גרמניה כי בהמשך אספקת הנשק לישראל היא הופכת לשותפה באשמה למעשיה של ישראל ובוגדת בערכים של גרמניה ובגרמניה עצמה. בשם מדיניות חוץ שכותרתה "גרמניה תחילה" דרש בארגא כמו דוברי השמאל הקיצוני להפסיק לאלתר את אספקת הנשק לאזורי מלחמה, ובכלל זה לישראל, להפסיק את המימון לארגוני ומשטרי טרור ולא להעניק "צ'ק פתוח" ל"מדיניות ההרס של נתניהו".

חזית אנטי–ישראלית כזו, כמעט מקיר לקיר, לא נראתה עד כה בבונדסטאג בברלין. לא המדיניות הישראלית יצרה אותה, אלא הרצון הגרמני הבלתי פוסק מאז 1945 להשתחרר מאשמת השואה.

על הכותב:

אלדד בק, עיתונאי וסופר, מכסה זה ארבעה עשורים את המזה״ת ואירופה עבור כלי תקשורת שונים בישראל ובחו״ל. למד ערבית ומזרחנות באוניברסיטת הסורבון, פריז. ספריו: ״מעבר לגבול – ארצות אסורות, מסעות ומפגשים״ (2009), ״גרמניה, אחרת״ (2014), ״הקנצלרית – מרקל, ישראל והיהודים״ (2017), ״אלטרנטיבה – ימין חדש לגרמניה?״ (2022), ״פיוס מאוחר, סיפור היחסים הסוערים בין אוסטריה וישראל״ .(2024)

הכתוב הוא על דעת המחבר בלבד ואינו משקף בהכרח את עמדת התנועה

הפוסט גרמניה-ישראל: כבר לא הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

זמן קצר לאחר שהמנהיג העליון של איראן, עלי חמינאי, דחה את הסכם הגרעין עם ארה"ב, ב-5 ביוני 2025, דווח ב"וול סטריט ג'ורנל", כי הפנטגון האמריקני העביר תדרוך שקט לקונגרס ובו נמסר כי יש "היערכות להסלמה מול איראן וחידוש הלחימה עם החות'ים". בנוסף לכך, הוא נתן הוראה לקדם העברת ציוד ביטחוני קריטי למזרח התיכון בתחום ההגנה האווירית. התפתחויות אלו מצביעות על אפשרות מוגברת לעימות ישיר עם איראן שכרגע נראה כבלתי נמנע.

תשובתו של חמינאי לא הייתה מפתיעה. כבר באפריל 2025, בעיצומן של שיחות הגרעין ברומא, נשלחו שליחיו להעביר מסר תקיף ובלתי משתמע לשני פנים: הקווים האדומים של טהראן "בלתי ניתנים לפשרה", וכוללים בין היתר כי "איראן לעולם לא תסכים לפרק את הצנטריפוגות שלה להעשרת אורניום, להפסיק לחלוטין את העשרת האורניום, או להפחית את כמות האורניום המועשר".

ממשל טראמפ ביקש להימנע ממלחמה אזורית כוללת, או מהידרדרות שתוביל לעימות ישיר עם איראן ואולי אף לפוטנציאל של מלחמה עולמית שעלולה לכלול גם את אירופה. לכן, לצד היערכות צבאית משמעותית שכללה תגבור כוחות ופריסת אמצעי הגנה, הוא ניסה למצות את הכלים הדיפלומטיים עד תום כמתחייב. אך ככל שנוקפות העדויות וההתרחשויות, מתבהר כי מול המשטר האיראני, דיפלומטיה לבדה פשוט לא עובדת: בזמן שוושינגטון השקיעה שבועות רבים של מגעים, בטהראן פעלו במקביל לרכישת רכיבים לייצור מאות טילים בליסטיים בעזרתה של סין – מהלך שמאיר באור ברור את כוונותיהם האמיתיות.

על פי מקורות המעורים הפרטים, בזמן המשא ומתן עם ארצות הברית, איראן הזמינה מבייג'ינג אלפי טונות של רכיבים לתוכנית הטילים הבליסטיים שלה, והיא צפויה לקבל בחודשים הקרובים משלוחים של התרכובת אמוניום פרכלורט, שבאמצעותו תוכל לייצר 800 טילים בליסטיים. חלק מהחומר יועבר גם לחות'ים בתימן.

המהלכים האחרונים של טהראן ממחישים שלא מדובר ברצון כנה להסכם, אלא באסטרטגיה למשוך זמן ולהיערך טוב יותר לעימות כשיגיע, כולל המשך החימוש של שלוחותיה.

די היה לשמוע את הצהרתו של פרופ’ פריידון עבאסי, לשעבר ראש הסוכנות לאנרגיה אטומית של איראן ואחד האנשים המרכזיים בפרויקט הגרעין האיראני, כשאמר מספר ימים לפני סירובו של חמינאי כי "אם אקבל פקודות לבנות פצצה גרעינית – אעשה זאת. אנחנו יכולים לבנות פצצה גרעינית קטנה שיכולה להרוס בסיס צבאי שלם, ואינה מסווגת כנשק להשמדה המונית. לציונים יש סיכוי לעזוב עכשיו, צריך לחסל את מי שנשאר".

הצהרה זו, בסמיכות לדחיית ההסכם על ידי חמינאי, מחזקת את ההבנה כי איראן אינה באמת חותרת להסדרה, אלא משתמשת במשא ומתן ככיסוי להמשך ההתעצמות הגרעינית, הן ברמה הצהרתית, והן בפועל. מדובר באסטרטגיה מכוונת ויזומה, שבמסגרתה איראן מאותתת כי לא תהסס, במידת הצורך וכאשר תרגיש מוכנה, גם לעשות שימוש ביכולת גרעינית.  הצהרת עבאסי חושפת תחכום איראני שמטרתו לפתח נשק גרעיני “קטן” שמתחמק מסיווג כנשק להשמדה המונית, וכך לעקוף סנקציות ומגבלות בינלאומיות בדרך יצירתית ומסוכנת.

דו"ח סבא"א וההתקדמות הגרעינית

רק ימים לאחר הצהרות עבאסי, ב-31 במאי 2025, פורסם דו"ח סודי של סבא"א, הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית, שהצביע על המשך העשרת אורניום לרמה של 60%, עם מלאי של 408.6 ק"ג – עלייה של 50% בתוך שלושה חודשים בלבד. כמות זו מספיקה לכעשר פצצות גרעיניות, עם קצב ייצור של פצצה אחת בכל חודש.

הדו"ח חשף גם פעילות חשאית באתרים סודיים, בהם נרשמו השמדת ראיות והפרות התחייבויות בינלאומיות. האיראן מפעילה מתקנים במקביל, מסתירה פעילויות מהפקחים ומגיעה לרמות העשרה שמסכנות במפורש את הסכם הגרעין.

הציניות האיראנית והתמרון הדיפלומטי

לאורך השנים האחרונות, איראן ניצלה את השיחות וההסכמים לזמן ולצבירת כוח, צברה מלאי אורניום, בנתה תשתיות והרחיבה את יכולות הטילים הבליסטיים. כל זאת בעוד היא ממשיכה להכחיש בפומבי את התוכניות האמיתיות שלה.

אולם דו"ח סבא"א לצד הצעתו של עבאסי מפברואר 2025 לשמור פצצה גרעינית כהרתעה שקטה מול ישראל וארה"ב, מהלך שנוגד לחלוטין את התחייבויותיה הבינלאומיות ואת שיח המשא ומתן הארוך של טהרן, ממחישים כיצד איראן ממשיכה להתקדם בשיטות מתוחכמות, כולל הסתרת נשק גרעיני במתקנים עמוקים ובלתי נגישים להפצצה במטרה להפעיל לחץ ולהכריח את המערב לשבת עמה שוב ושוב למשא ומתן תחת איום תמידי. ניתן להסיק מכך כי המשטר האיראני ממשיך לפעול במחשכים ולרמות את הקהילה הבינלאומית תוך כדי התכוננות צבאית התקפית.

דו"ח מודיעיני אוסטרי ומימוש האיום

בנוסף, דו"ח מודיעיני אוסטרי בן 211 עמודים מצביע על כך שתוכנית פיתוח הנשק הגרעיני האיראנית פעילה ומתקדמת, ומשולבת בארסנל טילים שמסוגל לשאת ראשי נפץ גרעיניים למרחקים ארוכים.

מול האיום המתעצם הזה, ממשל טראמפ מוצא את עצמו במבוי סתום: האם להמשיך במשא ומתן מתמשך שנראה לעיתים כמעין ויתור, או להכיר בכך שהשעון מתקתק והפתרונות הדיפלומטיים איבדו את יעילותם.

איראן על סף נשק גרעיני – "יום הפקודה"

עבאסי עצמו הבהיר את חומרת המצב כשאמר בחודש מאי 2025: "יש לנו את כל הידע והיכולת לפתח פצצה גרעינית. אנחנו רק צריכים לקבל החלטה. זה יכול לקחת שעתיים ויכול לקחת כמה חודשים כשנתחיל נדע".
הצהרה זו ממחישה באופן חד את הקירבה המטרידה של איראן לנשק גרעיני, ואת העובדה שמרגע שתתקבל ההחלטה, הדרך לפצצה קצרה באופן מסוכן. המשמעות ברורה: ישראל והמערב ניצבים בפני איום מוחשי וחסר תקדים, כזה שלא יאפשר תגובה בזמן אמת. כל עוד זו תמונת המצב, אין כל תוחלת בנקודת הזמן הנוכחית בהסכמים דיפלומטיים, כי הם אינם יכולים לעכב או לאכוף דבר בשעה שהיכולת כבר קיימת והחלטה אחת מספיקה כדי להצית מרוץ מסוכן.

איראן וזרועותיה הפרוקסי – רשת השפעה מאיימת

הגרעין האיראני הוא רק חלק ממרחב השפעה רחב יותר. חמאס, חיזבאללה, החות’ים ומליציות שונות בעיראק ובסוריה, כולם נתמכים ישירות על ידי משמרות המהפכה. בחודש אפריל 2025 חשף שר הביטחון הישראלי, ישראל כץ, כי איראן הסכימה להעביר לחמאס 500 מיליון דולר ל"השמדת ישראל והמאבק בארצות הברית".

חזון המנהיג העליון חמינאי, שמתואר בספרו "פלשתין" משנת 2015, הוא "השמדת מדינת ישראל ועלייתה של ההגמוניה איראנית במזרח התיכון" – דתית, ביטחונית ופוליטית.

המשטר האיראני, בראשות חמינאי, חותר בגלוי להשמדת ישראל, לא רק באמצעות נשק גרעיני, אלא גם באמצעות פרויקט טילים, תוכנית חלל צבאית בתחפושת אזרחית, ותמיכה נרחבת בשלוחות טרור.

במקביל לסיכול פרויקט הגרעין, הפלת משמרות המהפכה חיונית, שכן הם זרוע התכנון והביצוע המרכזית של האידאולוגיה להשמדת ישראל והפעלת טרור אזורי. בנוסף, אסור להסיר את תוכנית הטילים הבליסטיים מהשולחן, זו מכפלת כוח קריטית לגרעין ולפריסת איום ישיר על מדינות המערב וישראל.

תכנית החלל של איראן – מקרה בוחן לשקרים של איראן

איראן מכריזה בגלוי על כוונתה להשמיד את ישראל, אך במקביל מציגה את פרויקט הגרעין כאזרחי ולמטרות של שלום. חשיפת תוכנית החלל שלה חושפת את השיטה: שימוש בכסות אזרחית להונאת הקהילה הבינלאומית ולפיתוח יכולות צבאיות התקפיות.

לא בכדי טראמפ הטיל ספק בכוונותיה של איראן בחודש מאי 2025: "כאשר יש לך כמויות בלתי מוגבלות של גז ונפט, למה אתה צריך גרעין אזרחי? אני חושב שאנרגיה גרעינית זה בסדר גמור לאזרחים, אם יש מדינה שאין בה נפט".

העובדה שחסן מוגאדאם, שנחשב לאבי תוכנית הטילים של איראן, עמד בראש הפרויקט ונהרג תוך כדי עבודה על משגר לוויינים מדגם "קאעם" עם דלק מוצק, היא אינדיקציה ברורה לכך שמדובר בפרויקט בעל אופי צבאי מובהק ולא אזרחי שמפתח טילים בליסטיים ארוכי טווח. בנוסף, בשנת 2013 צילומי לווין חשפו תכנית חלל חסויה בחסות משמרות המהפכה בצפון המדבר המרכזי של איראן.

אין עוד מקום לאשליות

האיום הגרעיני כבר אינו רק שאלה תיאורטית או עתידית, אלא מציאות מתקרבת. העולם ניצב בפני בחירה קשה ועליו להחליט האם לפעול בנחישות עכשיו, לפני שהאיום יהפוך לבלתי הפיך.

הכתוב הוא על דעת המחבר בלבד ואינו משקף בהכרח את עמדת התנועה.

הפוסט עבאסי הסיר את המסכה: לא אם – אלא מתי תיבנה הפצצה האיראנית הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

תא"ל (מיל') חסון חסון לא מסתפק בניצחונות טקטיים. בריאיון מיוחד לאתר תנועת הביטחוניסטים הוא מציג תמונה חדה: ישראל הכתה חזק באיראן, בחיזבאללה ובעזה – אבל עדיין צריכה להכריע בכל החזיתות ולתרגם את כוחה הצבאי לעליונות אסטרטגית.

חסון, מבכירי תנועת הביטחוניסטים, לוחם וקצין מעוטר שמילא מגוון תפקידים, שחלקם מסווגים, בצה"ל ובשירות המדינה, רואה את השבעה באוקטובר גם כתולדה של השסע הפנימי – אך משוכנע שישראל יכולה לצאת מהמערכה כשהיא חזקה יותר מאי פעם.

הוא לקח חלק בפעולות מודיעין נועזות וחשאיות שנראו כלקוחות מסרטים נוסח ג'יימס בונד

מגולני ללשכת הנשיא

את הקריירה הביטחונית שלו התחיל חסון כשהתגייס לחטיבת גולני, התקדם לתפקידי מ"פ וסמג"ד, השתתף במלחמת לבנון הראשונה ולחם בקרבות בבופור ובביירות.

משם המשיך חסון לשורת תפקידי פיקוד, עד שהוזמן להצטרף ליחידה מסווגת שפעלה בעומק מדינות אויב. הוא לקח חלק בפעולות מודיעין נועזות וחשאיות שנראו כלקוחות מסרטים נוסח ג'יימס בונד, ועל גבורתו ואומץ ליבו זכה בצל"ש אלוף הפיקוד.

"במסגרת תפקידים אלו למדתי לפתח חשיבה כירורגית ויצירתית, שמזהה מטרה ומבינה איך להפוך אותה למציאות", הוא מספר.

מצה"ל המשיך חסון למטה ללוחמה בטרור של המועצה לביטחון לאומי, ולאחר מכן אל לשכת נשיא המדינה, שם שימש מזכיר צבאי לנשיאים שמעון פרס וראובן ריבלין.

התחנות השונות שעבר בדרך – מהשטח, דרך עולם המבצעים המיוחדים ועד לשולחן מקבלי ההחלטות – העניקו לחסון תובנות ייחודיות המצטרפות לכדי נקודת מבט מורכבת ומקורית על האתגרים הביטחוניים הניצבים בפני ישראל.

חסון מזהה קשר ישיר בין השסעים הפנימיים וההתמכרות לקונספציה, ולהלך רוח הססני והחשש להכריע צבאית וליזום מדינית

"בג'ונגל, אם אתה לא אריה – אתה בבעיה"

"הגיע הזמן שישראל תנצל את הכוח שיש לה", אומר חסון, "אין מדינה בעולם שהייתה חווה את אסון השבעה באוקטובר, מקבלת מכה כפי שקיבלנו ומתאוששת מהר ובעוצמה כזו. מדינת ישראל הצליחה כמעט למוטט את התמנון האיראני, פגעה בלב טהרן וחיסלה שמונים אחוז מחיזבאללה – צבא הטרור החזק, העשיר והמתוחכם בעולם. בכל הזירות ישראל הגיעה להישגים מדהימים, הרבה בזכות היתרון המודיעיני, הטכנולוגי והאווירי שלה".

"הבעיה", הוא מסביר, "טמונה בכך שישראל לא מצליחה למנף את ההישגים הללו לאפיקים אסטרטגיים כדי להפוך למעצמה מדינית ולא רק צבאית. המזרח התיכון הוא ג'ונגל – ובג'ונגל, אם אתה לא אריה אתה בבעיה".

האם ישראל הפסיקה את הלחימה בלבנון מוקדם מדי?

"חד-משמעית. אם היינו ממשיכים עוד קצת, חיזבאללה לא היה מתארגן מחדש, והיינו נותנים למשטר הלבנוני הזדמנות להתחזק ולבסס את עצמו – מה שהיה מביא לנו שקט לחמישים השנים הבאות".

גם מול איראן, חסון סבור שאין מקום להיסוס נוסף. "על ישראל להכות באיראן בחוזקה ולהותיר אותה חסרת אונים". לדבריו, מהלך כזה – לצד שליטה חזקה ביהודה ושומרון והשגת יציבות בעזה – חיוני כדי שנוכל להתמודד עם כל האיומים האחרים הניצבים לפתחנו. בין סכנות אלו הוא מונה את התמנון הטורקי, ההולך ומרחיב את אחיזתו באזור, ובסוריה בפרט, כחלק מניסיונו להקים את האימפריה העות'מאנית מחדש.

"ישראל צריכה לבנות בריתות עם כוחות מקומיים ולהתחיל להתנהל כמעצמה אזורית עם תוכנית אסטרטגית סדורה"

הבריתות שיכולות לשנות את פני האזור

עוצמתה של מדינה, מסביר חסון, לא מסתכמת רק ביכולת מבצעית: כדי להבטיח את ביטחונה לטווח הארוך, ישראל חייבת לפעול באומץ, מתוך יוזמה וחשיבה אסטרטגית רחבה. לשם כך, עליה ליצור שיתופי פעולה עם מיעוטים ועם גורמים מתונים ברחבי המזרח התיכון.

"ישראל צריכה לבנות בריתות עם כוחות מקומיים שחולקים איתה אינטרסים משותפים, ולהתחיל להתנהל כמעצמה אזורית עם תוכנית אסטרטגית סדורה. הבריתות האלו יאפשרו לנו לחזק את השפעתנו במרחב ולבלום התקרבות של כוחות עוינים אל גבולותינו".

סוריה, לדברי חסון, היא הזירה הקריטית ביותר ליצירת ברית כזו בעת הנוכחית, לנוכח הניסיון של טורקיה להקים בה מדינת טרור אסלאמיסטית תואמת דאעש.

"אנחנו צריכים לחזק, לאמן ולחמש את הדרוזים בדרום סוריה", הוא מבהיר, "להעניק להם חיפוי אווירי ולעזור להם להפוך ללוחמים מצוינים שיהיו פרוקסי של ישראל ויוכלו לחצוץ בינינו לבין כוחות המשטר החדש".

עם מי עוד ישראל צריכה לחתור לבריתות?

"עם כל מיעוט שלא יכול לחיות לא תחת דאעש ולא תחת איראן, ושלכן יש לו אינטרס משותף איתנו – עלאווים, כורדים, נוצרים ועוד. הם צריכים אותנו ואנחנו צריכים אותם. אם נעזור לכולם להתארגן ככוח צבאי זה יאפשר לנו לבנות כאן כוח אמיתי נגד ציר הרשע, השיעי והסוני כאחד".

איך ברית כזו תתבטא בפועל מצד ישראל?

"ישראל צריכה לגבש תוכנית ומדיניות החלטיות, ולא להסתפק בסיסמאות או ברבע מהלך. יש להקים גוף ממשלתי, מִנהלת או מסגרת מסודרת – עם תקציב, משימות ואחריות. והכי חשוב, לא לפחד ולא להיות תמימים, אלא לדעת שיש פה ג'ונגל – ושצריך לדעת להוביל בו."

"הדבר הכי יפה שקרה לעם היהודי – זה הדרוזים. והדבר הכי יפה שקרה לדרוזים – זה העם היהודי"

הדרוזים וישראל: "אני זה המדינה, והמדינה זה אני"

הברית בין הדרוזים למדינת ישראל, בעיניו של חסון, בן גאה לעדה הדרוזית, מושתתת על חיבור עמוק של זהות, מחויבות ושייכות, שעובר כחוט השני לאורך כל חייו האישיים והציבוריים.

הקשר הזה היה נוכח במיוחד בבית שבו גדל. אביו, סברי חסון, היה הדרוזי הראשון שיצא לקצונה לאחר חוק שירות החובה לדרוזים, ולחם כקצין קרבי בארבע מלחמות ישראל. "גם חמי, חתן פרס ישראל ויועצם של שבעה נשיאים", נזכר חסון, "נשלח על ידי בן־גוריון להסביר את צדקת דרכה של ישראל בעולם, ואף עודד יהודים לעלות לארץ". ילדיו של חסון עצמו שירתו ביחידות מובחרות. "יש לי דור ממשיך, ואני גאה בזה מאוד".

החיבור בין שני העמים – שהתחיל בהיחלצות של נביאם של הדרוזים, יתרו חותן משה, להגנת בני ישראל – נמשך עמוק לתוך העידן המודרני. "עוד לפני מלחמת העצמאות, הדרוזים לא ישבו על הגדר למרות שאיש לא הבטיח להם שמדינה קטנה אחת תצליח לעמוד מול האוקיינוס הערבי. אבל הם בחרו לעמוד לצד היהודים ונפלו לצידם בקרב. תמיד אמרתי: הדבר הכי יפה שקרה לעם היהודי – זה הדרוזים. והדבר הכי יפה שקרה לדרוזים – זה העם היהודי."

מובילים בביטחון – אך מופלים באזרחות

מאז השבעה באוקטובר, אומר חסון, עומק הקשר בין הדרוזים לבין מדינת ישראל בלט באופן המובהק ביותר. "הייתי בגן בדליית אל־כרמל – כל ההורים היו מגויסים. או במילואים, או בקבע, או בסדיר. העדה כולה התגייסה, גם בצבא, גם בסיוע לעורף. העדה – זו ישראל, וישראל – זו העדה."

אך לצד השותפות הבלתי מסויגת הזו ישנו גם תסכול גובר. הפערים בין היישובים הדרוזיים ליהודיים בתחומים כמו תשתיות, ובפרט בהיתרי בנייה, הם משמעותיים וגורמים כאב לצעירים, שמרגישים בצדק שהם נותנים את המקסימום למען ביטחון המדינה אך נזנחים באזרחות. "זה מתסכל את הנוער. במיוחד כשזה מלווה בצווי הריסה ובקנסות שמוטלים דווקא על לוחמים, מילואימניקים ומשפחות שתרמו למדינה".

הפתרון, מסביר חסון, טמון במהלך מעשי: החלטת ממשלה כוללת, שתבוא לאחר עבודת מטה יסודית. זו צריכה לכלול השקעה ביישובים הקיימים, פתרון לסוגיית הקרקעות והיתרי הבנייה – ואף הקמת יישוב חדש שייתן מענה לצורכי הצעירים. "120 או 150 מיליון שקל – זה הסכום שנדרש כדי ליצור תיקון משמעותי".

להבין את הכשל ולבנות מחדש

חסון מזהה קשר ישיר בין השסעים הפנימיים שהחברה הישראלית סבלה מהם ערב השבעה באוקטובר, התמכרותה לקונספציה ולהלך רוח הססני והחשש שלה להכריע צבאית וליזום מדינית.

"היינו עסוקים במאבקים בינינו לבין עצמנו", הוא אומר בכאב, "והאויב ידע לנצל את זה היטב. לכן היום אנחנו חייבים להתאחד. אני לא יודע איך עושים את זה, אבל חייבים. וברגע שנעשה את זה, שום אויב לא יגיע לקרסוליים שלנו".

הפוסט תא"ל (מיל') חסון חסון: "יש לישראל עוצמה אדירה – עכשיו הגיע הזמן למנף אותה" הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

הוא נולד כעבד אלמג'יד ח'דר, בן לשבט הבדואי אלמזאריב בגליל, אך בחר בזהות אחרת – כזו שחצתה שבטים, דתות וגבולות. עוד בטרם קום המדינה הזדהה עם מאבקו של העם היהודי לעצמאות, שינה את שמו לעמוס ירקוני והתגייס לצה"ל.

מהחוליות הערביות שנלחמו ביהודים, דרך קרבות עקובים מדם בגבולות המדינה הצעירה, ועד הקמת סיירת שקד והפיכת הגששות לאומנות מודרנית של הגנה – ירקוני לא היה רק לוחם – הוא היה גם סמל. סיפור חייו יוצא הדופן לא רק מספר על אומץ אישי, אלא גם על האפשרות של שותפות אמיתית בין עמים שחולקים אדמה אחת.

ירקוני נפצע פעמיים בפעילות מבצעית, ואיבד את ידו השמאלית בהיתקלות עם מחבלים. למרות זאת הוא לא רק המשיך להילחם, אלא אף הפך לקצין מעוטר ומפקד מוערך, שהקים את מערך הגששים בצה"ל ואימן דורות של לוחמי יחידות מובחרות. תורת הלחימה שהנחיל שינתה את אופן ההגנה על גבולות המדינה והפכה לחלק מתפיסת הביטחון של ישראל.

במלאות 105 שנים להולדתו, סיפורו של עמוס ירקוני נותר דוגמה יוצאת דופן לאומץ ולנאמנות, וגשר יחיד במינו בין עולמות.

"אני משתמש בשם עמוס ירקוני כדי להקל על האשכנזים לבטא את שמי"

איש הכנופיות שהציל יהודים מטבח

ירקוני גדל בשנות העשרים של המאה הקודמת בכפר נאעורה שבצפון הארץ. בתחילה נמנה עם לוחמי אחת הכנופיות הערביות שפעלו נגד הבריטים ונגד היישוב העברי, אך ככל שהעמיקו קשריו עם אנשי נהלל, השתנתה נקודת מבטו והוא החל לחוש אהדה כלפי המיעוט היהודי בארץ.

ברגע האמת, כשהבחין בהכנות לטבח בבתי הזיקוק בחיפה, הוא רץ והזהיר שישה פועלים יהודים – והציל את חייהם. אחת הכנופיות הערביות ראתה בו בוגד, החליטה להוציאו להורג וקברה אותו בעודו בחיים. באותו לילה הוא הצליח להימלט מהבור שבו נטמן.

המפקד הבדואי הראשון

ירקוני התגייס לצה"ל עם קום המדינה, ושובץ ב"חיל המיעוטים". הוא נודע עד מהרה כגשש מעולה, והשתתף בלחימה נגד מסתננים לאורך גבולות ישראל. במסגרת תפקידו יצא למרדפים מורכבים, הוביל כוחות בשטח פתוח והסתייע ביכולתו הנדירה לקרוא עקבות. בהמשך עבר קורס מ"כים, והפך לבדואי הראשון בצה"ל שקיבל דרגת פיקוד. בשנת 1953 סיים קורס קצינים בהצטיינות.

את שמו שינה ירקוני מסיבות ביטחוניות, כדי למנוע התנכלויות מצד גורמים ערביים בארץ, וגם כדי להקל על חבריו להגות אותו. השם "ירקוני" נבחר כתרגום עברי של שם משפחתו בערבית, "ח'דר", שמשמעותו ירוק. "אני משתמש בשם עמוס ירקוני כדי להקל על האשכנזים לבטא את שמי", הסביר בריאיון. "זה לא מפריע לי".

ברגע האמת, כשהבחין בהכנות לטבח בחיפה, הוא רץ והזהיר שישה פועלים יהודים – והציל את חייהם

בשנת 1955 נקרא ירקוני להוביל יחידה קטנה שתעסוק באיתור חוליות מסתננים ומרגלים בגבולות הדרום. זו הייתה ראשית דרכה של סיירת שקד, יחידה ניסיונית וחשאית למחצה בפיקוד דרום, שפעלה לאורך מאות קילומטרים של גבול – מעזה ורפיח, דרך הערבה ועד ים המלח. תחת פיקודו הפכה הסיירת ליחידה מובחרת ואפקטיבית במיוחד: לוחמיה שילבו היכרות אינטימית עם השטח, יכולות גישוש ייחודיות, ותמרון מהיר בשטח פתוח. ירקוני הוכיח שבניהול נכון של מרדף, גם קומץ לוחמים יכול להכריע את האויב.

עיטור המופת ושלושה צל"שים

הוא העיד כי ראה בעצמו איש קשר בין יהודים לערבים, ודאג לשלב לוחמים מכלל האוכלוסיות – יהודים, דרוזים ובדואים – שלחמו כתף אל כתף. לצד הדרישות המבצעיות הגבוהות שהציב בפני פקודיו, ירקוני הקפיד להנחיל להם גם היכרות עם השפה והתרבות של שכניהם. "בחורים, אתם צריכים ללמוד ערבית", אמר להם, "הגבול הזה לא יישאר לנצח".

לאחר שסיים את תפקידו כמפקד סיירת שקד מונה ירקוני למושל מרכז סיני – תפקיד שכלל אחריות ביטחונית ומנהלית על גזרה רחבה בסיני לאחר מלחמת ששת הימים. במסגרת זו נדרש לא רק להבטיח את ביטחון האזור, אלא גם לנהל קשרים רגישים עם האוכלוסייה המקומית.

ירקוני זכה בעיטור המופת, בשלושה צל"שים ובפרס יגאל אלון על מעשה מופת חלוצי. את שירותו הצבאי סיים ב-1969 כמפקד נערץ בדרגת סגן-אלוף, שנזכר עד היום כאחד ממעצבי תורת הלחימה של צה"ל.

אבי הגששים

ירקוני נודע בכישרון יוצא דופן בגששות. הוא ידע לזהות עקבות כמעט בלתי נראות, לקרוא שיבושים קלים בצמחייה ולהבין כיוון, מטרה ומהירות – והפך את קריאת השטח לאומנות.

הוא בלט גם באופיו המיוחד: ידע לגבות את אנשיו ולהנהיג על סמך אישיותו בלבד, סלד מגינוני שררה, אך דרש מפקודיו לקחת אחריות, הכיר וליווה מקרוב כל לוחם, וחינך אותם לערנות, דיוק ואיפוק. עבור רבים מהם, הוא היה לא רק מפקד, אלא גם דמות אב.

חזונו להביא להתיישבות בדואית חוקית ומסודרת נתקל בחומות של בירוקרטיה

סמל לשותפות אמיתית

לאחר שחרורו מצה"ל בשנת 1969 פנה ירקוני לעסוק בקידום פתרונות של מגורי קבע לשבטים הבדואיים בדרום. הוא שימש רכז תחום המיעוטים במשרד השיכון, ופעל לגבש מודלים של שיתוף פעולה בין המדינה לבין אזרחיה הבדואים. אף שנהנה מהערכה רבה בשטח, חזונו להביא להתיישבות חוקית ומסודרת של השבטים נתקל לעיתים בחומות של בירוקרטיה ואטימות.

עמוס ירקוני הלך לעולמו בשנת 1991, לאחר מאבק במחלה קשה. הוא נטמן בבית העלמין הצבאי בקריית שאול, לבקשתו של רחבעם זאבי, שדאג גם לכך שיזכה להלוויה צבאית מלאה אף שכבר לא שירת במילואים. שישה תתי־אלופים נשאו את ארונו, ונשיא המדינה דאז, חיים הרצוג, נכח בטקס.

כשנתיים לאחר מכן סירבה הרבנות הצבאית לקבור חייל יהודי בסמוך לו, מה שגרם כאב לאלמנתו, ג'ורג'ט ירקוני, ולרבים מחבריו ומפקודיו לשעבר, שראו בו סמל לאפשרות של שותפות אמיתית בין יהודים לבדואים.

מאז מותו מתכנסים מדי שנה יוצאי סיירת שקד ליד קברו, כדי לזכור את האיש שלא רק קרא עקבות בשטח, אלא גם הותיר אחריו חותם שלא יימחה בתולדות צה"ל ובתולדות מדינת ישראל והקשר בינה לבין המיעוטים החיים בה.

קרדיט תמונה ראשית: דובר צה"ל

הפוסט היום לפני 105 שנים: נולד הגשש הבדואי עמוס ירקוני הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

במעמקי הדו"ח על "האחים המוסלמים והאסלאמיזם הפוליטי בצרפת", שהוכן עבור ממשלת צרפת, מסתתרת התשובה לשאלה המטרידה רבים בישראל: מדוע צרפת התהפכה על ישראל והתחילה לקדם את ההכרה האירופית במדינה פלסטינית. הדו"ח הוזמן במאי 2024 והוגש למועצת ההגנה והביטחון הלאומי של צרפת – מעין קבינט ביטחוני מצומצם שבראשו עומד הנשיא עמנואל מקרון, ונועד לבחון את ההשפעה שיש לארגון "האחים המוסלמים" בחברה הצרפתית.

"האחים המוסלמים" מזוהים בצרפת ובמדינות אירופיות נוספות כנציגים מרכזיים של "האסלאם הפוליטי", הפועל להקצנה של המהגרים המוסלמים באירופה,. הדו"ח בוחן את פעילות "האחים המוסלמים" לא רק בצרפת, אלא גם במדינות אירופיות אחרות שבהן יש נוכחות חשובה של הארגון, כבריטניה, גרמניה, אוסטריה, בלגיה, הולנד ושוודיה, וכן את הקשרים שטווה הארגון עם מוסדות האיחוד האירופי, שמממן חלק מפעילויותיו. בדו"ח נקבע ש"האחים המוסלמים" פועלים בו זמנית לחזק את הבדלנות של קהילות המוסלמים, ולחדור למסגרות חברתיות, חינוכיות וספורטיביות כדי לשנות את החברות האירופיות מבפנים. מטרת הארגון היא להשריש באירופה את הפונדמנטליזם האסלאמי ולהכין את הקרקע להפיכת צרפת ומדינות נוספות למדינות אסלאמיות.

המוסלמים באים

כבר באחד מפרקיו הראשונים, הדו"ח מתייחס לפעילות "האחים המוסלמים" בהקשר ל"מלחמת חרבות ברזל", או כפי שהיא מכונה בדו"ח "מלחמת עזה". מחברי הדו"ח מצאו שבהשוואה לפעילות "האחים המוסלמים" בצרפת סביב מבצע "צוק איתן" ב-2014, נרשמה ירידה במעורבות בכירי הארגון בהפגנות "מחאה" נגד ישראל ובהשמעת הצהרות הסתה לוחמניות. הדו"ח לא מספק הסבר לקביעה מעניינת זו, המעניינת במיוחד לנוכח הקשר ההדוק בין "האחים המוסלמים" לארגון חמאס. עם זאת, מחברי הדו"ח מצאו לנכון לציין, שגורמים מוסלמים בצרפת הביעו בפניהם ביקורת קשה מאוד כלפי ממשלת צרפת, שמפלה ביחסה בין ישראל והפלסטינים.

בסוף הפרק ברביעי בדו"ח, הכולל המלצות פעולה לממשל הצרפתי, מופיעה התייחסות מפורטת יותר לסכסוך הפלסטיני-ישראלי. במסגרת המלצות מעשיות שנועדו להפחית את תחושות הדחייה בקרב האוכלוסייה האסלאמית בצרפת, מציעים מחברי הדו"ח, לפי הסדר הזה, להסדיר את הליכי הקבורה המוסלמית, ללמד ערבית בבתי הספר הציבוריים ולשנות את העמדה הצרפתית כלפי הסכסוך הישראלי-פלסטיני.

האנטישמיות עושה קאמבק

"הראיונות הושפעו מאווירת המתח שנותרה לאחר ה-7 באוקטובר בין הקהילה היהודית לזו המוסלמית", נכתב בתיאור תהליך הכנת הדו"ח. תיאור זה מתעלם לחלוטין מהתגובות האלימות בקרב האוכלוסייה המוסלמית בצרפת ומהבעת הסולידריות הנרחבת בשורותיה עם מתקפת הטרור של החמאס. נוסף על כך, נוצר איזון מטריד ביותר בין הקהילה היהודית, שמצאה את עצמה מותקפת ע"י מוסלמים ובני-בריתם מהשמאל הקיצוני הצרפתי, לקהילה המוסלמית, שמשורותיה יצאו התוקפים. כמו כן, למרות שהדו"ח כן מציין את האנטישמיות של "האחים המוסלמים", לא מופיעה בחלק זה של הדו"ח כל התייחסות להתפוצצות האנטישמיות המוסלמית לאחר ה-7 באוקטובר.

"הראיונות העלו בבירור", ממשיך הדו"ח, "תחושת אי נוחות בקרב הקהילה המוסלמית, שרואה את העמדה הצרפתית כתומכת באופן פומבי בישראל בתור 'אסלאמופוביה של המדינה'. התפיסה הזו חוצה את המסגרת הפשוטה של תנועת 'האחים המוסלמים', ולמרות שאינה עומדת במבחן המציאות, היא מנוצלת על ידי פעילי התנועה", קובע הדו"ח. עם זאת, במקום להסביר למוסלמים שתפיסה זו מעוותת ומנוצלת לרעה בידי "האחים המוסלמים", ממליצים מחברי הדו"ח המלצה שהם רואים כבלתי נמנעת: "כדי לסתור את הנרטיב הזה, הכרה מצד צרפת במדינה פלסטינית לצד ישראל בגבולות בטוחים ומוכרים תוכל להרגיע את התסכולים".

חפש את הכסף

המלצה זו מנותקת לחלוטין מתוכנו של הדו"ח, ונראה שהיא הוכנסה למסמך באופן מלאכותי כדי לנסות לפייס את דעת הקהל המוסלמית בצרפת. זהו מהלך מדיני שמהווה למעשה כניעה לארגון, שמהווה איום לטווח ארוך על לכידות החברה הצרפתית ועל יסודות הרפובליקה הצרפתית ואשר בו צרפת מעוניינת, לכאורה, להיאבק. הכרה במדינה פלסטינית לאחר מתקפת ה-7 באוקטובר תהפוך את החמאס, זרוע של "האחים המוסלמים", לגוף בעל מעמד מיתולוגי דתי בעיני מוסלמים רבים: הינה, דווקא "האחים המוסלמים" שנרדפו בכל רחבי המזה"ת, דוכאו, נאסרו, והוצאו להורג בידי מנהיגים ערבים רבים, הצליחו להנחית מהלומה צבאית קשה מאוד על "האויב הציוני" וחיזקו את מעמדה של התנועה הלאומית הפלסטינית בעיני המערב. זה מסר חזק ומוטעה לא רק לתומכי "האחים המוסלמים" בא"י ובמזה"ת, אלא גם לתומכי "האחים המוסלמים" באירופה: האלימות והטרור משתלמים.

זו לא תהיה הפעם הראשונה שצרפת נכנעת לאלימות ולטרור ערבי ומוסלמי; לצרפת מסורת ארוכה של כניעה כזו. אך אי אפשר להתעלם מההיבט הכלכלי של הכניעה הפעם. הדו"ח מתייחס אומנם לעובדה שאמירות קטאר היא המממנת העיקרית של "האחים המוסלמים", אך בעוד כותבי הדו"ח ממליצים על מהלך מדיני שיפגע בישראל, הם נמנעים מלהעלות אפשרות לסנקציות על הנסיכות המפרצית המושקעת מאוד בצרפת. לפי דו"ח שפרסם גוף כלכלי משותף לצרפת ולקטאר ב-2022, ההשקעות הקטאריות בצרפת מוערכות ביותר מ-25 מיליארד יורו.

הסבר נוסף לפער בין המאבק ב"אחים המוסלמים" לבין ההמלצה להכיר במדינה פלסטינית אפשר למצוא במהלך המדיני הבא של צרפת: "ועידת שלום" שהנשיא מקרון מתכנן לכנס באו"ם ב-17 ביוני יחד עם יורש העצר הסעודי, מוחמד בן-סלמאן. סעודיה היא היריבה הראשית של "האחים המוסלמים" כיום. הכנסת ההכרה הצרפתית במדינת פלסטין לדו"ח על "האחים המוסלמים" נראית כניסיון לרצות את סעודיה ולשדל גם אותה להגדיל את השקעותיה בצרפת.

על הכותב:

אלדד בק, עיתונאי וסופר. למד ערבית ומזרחנות באוניברסיטת הסורבון בפריז, ומסקר זה ארבעה עשורים את המזרח התיכון ואירופה עבור כלי תקשורת שונים בישראל ובעולם. ספריו: ״מעבר לגבול – ארצות אסורות, מסעות ומפגשים״ (2009), ״גרמניה, אחרת״ (2014), ״הקנצלרית – מרקל, ישראל והיהודים״ (2017), ״אלטרנטיבה – ימין חדש לגרמניה?״ (2022), ״פיוס מאוחר, סיפור היחסים הסוערים בין אוסטריה וישראל״ (2024).

הכתוב הוא על דעת המחבר בלבד ואינו משקף בהכרח את עמדת התנועה

הפוסט כך התהפכה עלינו צרפת: הדו"ח הסודי על האסלאם הפוליטי הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

כלכלת ישראל נשענת באופן מובהק על תעשיית ההיי-טק.

14% מהמשק הישראלי הם עובדי היי-טק שמייצרים הכנסה משמעותית לקופת המדינה. בעקבות המלחמה רבים מהם גויסו למילואים ארוכים והם נעדרו זמן רב ממקום עבודתם. כלכלה היא חלק מביטחון לאומי ויש לה תפקיד מכריע בקיומה של מדינת ישראל.

שוחחנו עם תא"ל במיל' נתי כהן, חבר בכיר בתנועת הביטחוניסטים, מנכ"ל משרד התקשורת לשעבר, וקודם לכן קצין קשר ותקשוב ראשי בצה"ל, על ההשלכות של המלחמה על כלכלת ישראל.

על אף שישראל מתמודדת עם מלחמה ארוכה ורב- זירתית, "אנו רואים חזרה של אמון של המשקיעים דווקא בשנות המלחמה" אומר כהן.

לכלכלה תפקיד מכריע ביצירת התנאים האופטימליים של מימון המלחמה והמשך קיומה של מדינת ישראל. התמיכה באנשי המילואים ומשפחותיהם הנושאות בנטל הכבד, לצד השיקום של הפרט בחברה הישראלית, מתבצעים בזכות אותם תקציבי ענק שמוסתים מנתיבם המקורי שבשגרה, לנתיבי חרום שנכפים על המדינה.

חשוב להדגיש כי באופן טבעי כאשר מדינה מתמודדת עם מצב חרום אקוטי וממושך, תהיה פגיעה בכלכלה. השפעת הכלכלה על המצב הביטחוני היא אינה חד צדדית. המצב הביטחוני גם כן מושפע מהכלכלה ונוצר מעגל. לדוגמה, בכדי לייצר חימוש רב כפי שנדרש במלחמה ממושכת נדרש כסף, והרבה.

תעשיית ההיי-טק למשל נשענת בעיקר על משקיעים זרים, כלכלת ישראל נשענת באופן משמעותי על ההיי-טק, והביטחון מושפע ממצב הכלכלה. לכן, למשקיעים הזרים קיים תפקיד חשוב בביטחון המדינה.

מצד אחד, הכלכלה נפגעת מהמלחמה באופן טבעי: תקציבי ענק שמועברים לביטחון וסיוע כלכלי שמוענק לפרט ולנפגעים בגוף ורכוש, אך מנגד- על פי נתונים שעולים מהשנה האחרונה, נראה שהיא מאפשרת פוטנציאל של איזון כלכלי.

שאלנו את כהן האם ישנן גם השלכות חיוביות של המלחמה על הכלכלה?

בניגוד לכל התחזיות השליליות ולמרות הורדת דירוג האשראי, דווקא בזמן המלחמה ההשקעות הזרות בישראל עלו ב- 77% בהיקפן. "זה נובע משום שלמשקיעים קיימת ההבנה שיש את היום של אחרי המלחמה" אומר כהן. "מצד אחד ישראל נמצאת במצב מלחמתי, אך מצד שני המלחמה מייצרת המון הזדמנויות של יצירתיות, רעיונות, הבאת הדבר האחר. סטארט-אפ נולד מתוך צורך שלא חשבו עליו קודם. במלחמה התפתחו ונולדו צרכים, והיא אפשרה ליזמים יתרונות".

חשוב להדגיש כי אף אחד אינו רוצה במלחמה ובטח שלא מתוך מחשבה שהיא תייצר הזדמנויות, אך קשה להתעלם מהתמונה הרחבה שכוללת בתוכה גם אירועים חיוביים שמחייבים התייחסות.

אירועים אלו הם מקרה בוחן חשוב, שאם נלמד ממנו נוכל לשפר את כלכלת ישראל גם בזמן כאוטי וקשה.

איך ומתי ישראל נהפכה למעצמת היי-טק?

"הבסיס מתחיל מכך שישראל מהווה פלטפורמה של סטארט- אפ ניישן שהתחילה עוד לפני 25 שנים כאשר ביל גייטס ביקר בארץ בזמן שהייתי קצין צעיר (רב-סרן) ועשיתי לו סיור בכיתות הלימוד של בית הספר למקצועות המחשב בצה"ל".

כיצד ביל גייטס התרשם מיחידות המחשב בצה"ל?

כהן זוכר את תשובתו של ביל גייטס מהביקור שערך לו כאירוע מכונן בתעשיית ההיי-טק הישראלית: "היום שביקרתי בצה"ל הבנתי מדוע ישראל היא סטארט-אפ ניישן. כשאני רואה

את החבר'ה הצעירים בני ה- 18 לומדים כחצי שנה את מה שאנחנו לומדים באוניברסיטה במשך 4 שנים, ולאחר מכן הם גם משרתים בנוסף כ- 3-4 שנים כי הם חותמים קבע, הם צוברים את הניסיון שעימו הם יוצאים לאחר מכן לשוק האזרחי".

מה התפקיד של צה"ל בכלכלת ישראל?

"צה"ל הוא מפעל שמייצר עבור מדינת ישראל את פס היצור של האנשים שלה. הוא מאפשר להם לרכוש היכולת להפוך אחר כך ליזמים, להקים חברות סטארט-אפ ולרכוש יכולת טכנולוגית תוך פיתוח מיומנויות של יצירתיות, יוזמה וחשיבה מחוץ לקופסה. זה למעשה המשקל הסגולי והיתרון היחסי של ישראל" מדגיש כהן.

מה הייחודיות שהמשקיעים הזרים רואים בישראל?

"בישראל קיימים תנאים אובייקטיבים בעיקר בכל מה שקשור לעידוד של יוזמות והשקעות בסטארט-אפים ישראלים. יש כאן חממה ישראלית, שבתוכה יש גם את החדשנות והאקדמיה שמייצרת את התנאים לסטארט-אפים לצמוח ולגדול".

מהן הסיבות הבולטות שמושכות את המשקיעים לישראל?

"מתן אמון ויכולת הוכחה".

למה הכוונה?

בכל הקשור לאמון מסביר כהן: "מאז מלחמת לבנון השנייה, בה קיבלו החלטה שיוצאים לפתרון נחוץ של מערכת "כיפת ברזל", הפיתוח לקח כ- 4 שנים עד שהפתרון הגיע. מכיוון שהמלחמה הנוכחית היא מלחמה מתמשכת, מדובר על צורך בפתרונות מהירים תוך כדי המלחמה. זה היתרון של הבעת אמון בתעשיית הייטק הצבאית-ישראלית בהקשר הזה.

כביכול מלחמה מתמשכת פוגעת ביציבות ובכלכלה הישראלית לאורך זמן אך מצד שני היא מייצרת הזדמנויות, ולכן המשקיעים מביעים אמון בנושאים האלה. לדוגמה, חיילי המילואים נמצאים כרגע בשדה הקרב מספר חודשים, אך הם חוזרים בחזרה לחממות שלהם עם

רעיונות יצירתיים ומביאים את זה לידי ביטוי בחברות בהן הם עובדים. דבר זה מייצר אמון בקרב המשקיעים והם מבינים שיש כאן פוטנציאל מאד גדול.

לגבי יכולת ההוכחה כהן משתמש במס' דוגמאות: "חברת Wiz למשל היא קטר מנוע של חקיינות. הם לוקחים את המודל של Wiz להשקעות שלהם. גם המשקיעים של Wiz השקיעו בחברה לפני 4-5 שנים ולא לפני חודש-חודשיים. משקיע פוטנציאלי שמשקיע בהייטק הישראלי רואה את התפוקות רק לאחר כ- 3-5 שנים, והמשקיעם מבינים את האירוע הזה".

מה הנתונים שתומכים את ההסבר?

"אם בשנת 2020 היו בישראל כ- 3,000 סטארט-אפים, אז בשנת 2021 הם הוכפלו ל- 6,500. אם לוקחים את גודלה של מדינת ישראל לעומת גרמניה ואנגליה, למרות שאנחנו קטנים בסדר גודל של רבע מגרמניה למשל, כמות ההשקעה היא פי 4!"

אילו חברות מביעות את האמון הגדול ביותר בהיי-טק הישראלי?

"פייסבוק, גוגל, ואינטל משקיעות מאד בחברות הישראליות. הן בונות חממות והן משקיעות סכומים משמעותיים בפיתוח מרכזי המחקר בארץ – וזה מה שגורם לצמיחה מרשימה בשנים האחרונות.

האם היו שנים שבהן ראינו ירידה בהשקעות?

"ראינו דעיכה משמעותית של השקעות זרות, קרנות הון סיכון, בנקאות וכדומה בשנות המחאה, אך מנגד אנו רואים חזרה מרשימה בהבעת אמון דווקא בשנות המלחמה עצמה.

איך אתה מסביר זאת?

"עצם העובדה שלמעשה החברה מגויסת למלחמה, והמשקיעים רואים שבסופו של דבר קיימת בחברה הישראלית ערבות והדדיות זה נותן להם הרבה יותר רוח גבית להביע אמון בתעשייה הישראלית. הדרת הרגל של המשקיעים הייתה דווקא בשנים שבהם הם סברו שבסופו של דבר אנחנו בדרך להיות מדינה שהיא לא דמוקרטיה על פי אמות מידה מערביות".

מה חשוב למשקיעים בשנת 2025?

"זה לא משנה אם מדובר ביהודים או לא יהודים, מה שחשוב להם זה יציבות שלטונית. המחאה של הרפורמה גרמה לכך שבסופו של דבר גם מתוך האקוסיסטם של ההיי-טק הישראלי ערערו על היציבות הכלכלית כביכול של מדינת ישראל, וזה בא לידי ביטוי על ידי המשקיעים עצמם. כלומר אם נסתכל על המלחמה, נראה שדווקא בשנים שבהם אין יציבות ביטחונית בישראל יש כמות של משקיעים בהייטק הישראלי. דווקא בשנים שיש כביכול חוסר יציבות שלטונית דמוקרטית, קיימת דאגה בקרב המשקיעים כי הם מחפשים בסופו של דבר יציבות שלטונית ודמוקרטית במדינה עצמה, ולכן אנו יכולים לראות דעיכה בשנים של המחאה ומנגד, חזרה של אמון המשקיעים דווקא בשנות המלחמה עצמה".

כיצד צבאות העולם רואים את ישראל בהיבט הטכנולוגי?

"מערכות שהתעדכנו 60 פעמים בתקופה של 4 חודשים, שבניגוד לעבר התעדכנו אחת לשנה ובעקבות המלחמה הגרסה עודכנה אחת לשבוע, הוא אירוע מכונן של הבעת אמון של צבאות זרים בעולם. אם אני כרגע הצבא הפולני ואני צריך לרכוש מערכת שליטה ובקרה, או מערכת כטב"מים ויש לי את התעשייה הצבאית הישראלית או תעשיות אחרות בעולם, את מי אני אעדיף? אעדיף לרכוש מערכת שעולה יותר יקר, אך שיש לה גרסה אחרונה שהתעדכנה כ- 40 פעמים, תוך הגעה למיצוי מאד גבוה. זאת לעומת מערכת אחרת זולה יותר, אך שיכולת הביצוע שלה מושתת אך ורק על מודלים, ניסויים ותרגילים".

כיצד אתה מסביר את השינוי החיובי החד של משקיעים זרים בתעשיות הביטחוניות?

"בגלל בנין הכוח תוך כדי המלחמה, שישראל הוכיחה בשדה הקרב את יכולתה. התעשייה הביטחונית בישראל, מעבר לכך שהיא מאד יצירתית ונותנת מענה לישראל במלחמה ממושכת, מהווה יתרון יחסי למדינות אחרות לרכישת הציוד. איום הכטבמ"ים והרחפנים גרם להמון נזק לישראל ולא הי הלו מענה מיטיב בתחילת המלחמה. אולם בשל האילוץ לייצר פתרונות מהירים תוך כדי מלחמה, בעוד מס' חודשים החברות הביטחוניות "רפאל" ו- "אלביט" יספקו את המענה של מערכות לייזר שיטפלו באיומים הללו".

"הוכחת היכולת" שעליה כהן היא אכן מנוע כלכלי רווחי מאד למדינת ישראל.

התעשיות הביטחוניות זינקו באופן חד מאז תחילת המלחמה, כאשר שנת 2024 הייתה השנה של התעשיות הביטחוניות. עם מכירות שיא של כ- 70 מיליארד דולר.

מרוץ החימוש שנכפה על אירופה שכמותו לא ידעה בעבר לוטש עיניים לעבר התעשיות הביטחוניות המוכחות בשטח של מדינת ישראל.

מדינות רבות באירופה כבר רכשו מערכות טילים מישראל במאות מיליוני דולרים ונראה שזו רק ההתחלה עבור כלכלת ישראל.

מצד אחד ניתן לומר כי המלחמה מהווה אתגרים קשים לכלכלת ישראל, אך מצד שני ישנן גם הזדמנויות רווחיות מאד שלא כדאי לפספס אותן ושביכולתן לתרום לשיקום המצב.

הכלכלה נשענת לא רק על משקיעים, אלא גם על ההון האנושי בחברה הישראלית שבשנה וחצי האחרונות רובו התגייס למאמץ של הגנת המולדת.

כיצד גיוס מילואים נרחב השפיע ההיי-טק?

"חברות גדולות מבינות את הסיטואציה והן מגבות את עובדיהם המשרתים והמשרתות במילואים. גם אני שחררתי לוחמים למשק בשעת חרום".

מי שילם את המחיר?

"מי שנפגע היו דווקא אלו הסטארט-אפים הקטנים כתוצאה ממילואים לאורך זמן, חלקם בסבב רביעי. במסה הקריטית זה לא פגע, להיפך. העובדים חזרו בחזרה למקום עבודתם חדים ויצירתיים יותר. מכיוון שבהיי-טק הישראלי קיים איזון של אוכלוסיות, זה הקל על העובדים".

לסיום, ביכולתה של מדינת ישראל לנהל את האיזונים הנדרשים בכלכלת ישראל בכדי למזער ולשקם את הפגיעה בכלל העסקים הקטנים ובאזרחי המדינה שנפגעו כלכלית, נפשית ובריאותית כתוצאה מהמלחמה.

איזון זה יכול להיעשות באמצעות תרומת תעשיית ההיי-טק והתעשיות הביטחוניות שמניבות רווחים גבוהים מאד על אף המלחמה. לבעלי החברות הישראליות הרווחיות בתעשייה קיים תפקיד מכריע בשיקום מדינת ישראל באמצעות הכלכלה, הערבות ההדדית והכניסה המשותפת "מתחת לאלונקה".

הפוסט השפעת מלחמת "חרבות ברזל" על הכלכלה – תמונת מצב הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

במזרח התיכון של 2025, דברים משתנים בקצב מסחרר ומפתיע. הביקור האחרון באיזור של נשיא ארה”ב, דונלד טראמפ, רק חיזק את התחושה שמה שנראה דמיוני עלול להפוך למציאות. לאחר נחיתתו של טראמפ בריאד, חתם נשיא ארה”ב על עסקאות נשק ומסחר בשווי של טריליוני דולרים. אך טראמפ לא הסתפק בזה – בשולי ביקורו עשה טראמפ צעד מדיני משמעותי, ונפגש עם השחקן האזורי המסקרן והשנוי במחלוקת, נשיא סוריה, אחמד א-שרע (אבו מוחמד אל-ג’ולאני). טראמפ הכריז גם על הסרת הסנקציות מעל סוריה כדי לתת להם "הזדמנות לגדולה".

מי שנחשב עד אתמול לטרוריסט מבוקש, הופך היום לשותף לגיטימי?

העובדה שאל-ג’ולאני, מי שעל ראשו הוצע פרס של 10 מיליון דולר על ידי ארה"ב, מקבל הכרה פומבית בדמות פגישה עם טראמפ – אינה פחות מהיסטורית. זהו אותו אל-ג'ולאני שהצטרף למוג'האדין בעיראק ב-2003, לאחר שקיבל השראה מפיגועי ה-11 בספטמבר בארה"ב. הוא אף אמר באחד מראיונותיו בעבר כי  "כל מי שבעולם המוסלמי או הערבי שיגיד לך שהוא לא שמח באותו יום, ישקר".

המזרח התיכון ניצב בפני צומת היסטורי – ונראה כאילו הוא צועד לעבר שחר אזורי חדש. עם זאת, הדבר מצטייר משמע היה המזרח התיכון מחולק לשני עולמות מקבילים:

בעולם האחד, אל-ג'ולאני הוא מנהיג כנופיית ג'האדיסטים שהפכה לכוח העיקרי המרכיב את המשטר הסורי החדש ובונה ח'ליפות אסלאמית בסוריה; משטר אשר מאיים גם על איראן והשיעים במזרח התיכון תוך קבלת לגיטימציה בינלאומית.

בעולם המקביל ישנה התקרבות בין ארה"ב לאיראן, הידברות והגעה למשא ומתן על תוכנית הגרעין האיראנית ותמיכה של מדינות המפרץ החוששות מעימות צבאי מול האיראנים.

לכאורה, מדובר במהלך מדיני חסר תקדים. אך האם מתחת לפני השטח מדובר במהלך של טראמפ כחלק מהמשא ומתן של ארה"ב מול איראן? האם משתמש טראמפ באל-ג'ולאני כמנוף לחץ על איראן? האם מדובר באיתות אסטרטגי עמוק ומחושב שמכוון לא רק לעתידה של סוריה, אלא אולי גם לאיראן?

ייתכן שטראמפ מפעיל כאן תרגיל במשא ומתן מצידו ושולח מסר ברור למשטר האיראני: "אם לא תשתפו פעולה – נעשה עסקים עם האויבים שלכם". במסר עקיף אך נוקב, הנשיא מאותת כי ארצות הברית עשויה לשתף פעולה עם אויביה הגדולים ביותר של איראן השיעית – קרי, הסונים: כוחות הג'האדיסטים הסורים בחסות ערב הסעודית – הנמסיס הגדולה. במסר זה מצביע טראמפ לא רק על חיזוק קשרים עם סוריה הג'אדיסטית של אל-ג'ולאני אלא גם עם האויבת הגדולה של איראן, סעודיה.

השחמט האסטרטגי של טראמפ

טראמפ, איש עסקים חכם וקשוח, מפעיל מהלך שונה מן הגישה הדיפלומטית המוכרת. במקום דיאלוגים בלתי נגמרים וניסיונות לרכך עמדות, טראמפ נוקט גישה תקיפה: חבירה אסטרטגית לצדדים שנחשבים לאויבים המרים ביותר של איראן – הסונים הקיצוניים וסעודיה.

המהלך נועד לייצר לחץ פסיכולוגי-פוליטי רב-עוצמה על טהראן: הפחד מבריתות חדשות שעלולות לסגור עליה מכל עבר. המטרה הסופית ברורה – החזרת איראן לשולחן המו"מ תחת תנאים מחמירים, הפוכים לגישת "ההתשה הדיפלומטית" שנוקטת איראן כבר שנים: גרירת רגליים, הצהרות עמומות ושאיפה לעצב את השיח הבינלאומי לפי הקצב של טהראן.

"המהלך הסורי"

ייתכן מאוד שכל ה"מהלך הסורי" אינו יותר מכלי טקטי, זמני אך ממוקד. מטרתו: להפחיד את איראן, להציג בפניה תרחיש של ניתוק השפעתה בסוריה, ולהכריח את המשטר האיראני לקבל את תנאי ארה"ב במסגרת עסקת הגרעין.

מבחינת טראמפ, זהו לא רק מהלך גיאו-פוליטי אלא גם פסיכולוגי. הוא יודע שאיראן רגישה במיוחד לאובדן השפעה במרחב השיעי-סוני, וסוריה, ששימשה לה ציר מרכזי לפרוקסי ולמעבר נשק, נחשבת לנכס אסטרטגי. אובדן השליטה שם עשוי להתפרש בטהראן כאיום ממשי על היכולת שלה להמשיך ולשקם את ציר ההתנגדות שבראשותה.

מנגד ממשיכה איראן לנסות לשמר את מנופי הלחץ שנותרו בידיה: פעילות גרעינית מדודה לכאורה (העשרת אורניום לרמות "אזרחיות"), שמירת צנטריפוגות בשטח המדינה, והמתנה לתרחיש שבו יתחלף הממשל בבית הלבן, מהלך שיאפשר לה לחדש במהירות את ההעשרה לרמה צבאית.

מנקודת מבט איראנית, מהלכיו של טראמפ מסמנים תהליך צמצום מתמשך של ההשפעה האזורית שלה. נפילתה של סוריה של אסד הביאה לעלייתו של ציר סוני חדש ומתגבש הכולל את סוריה החדשה של אל-ג'ולאני, סעודיה, קטר וטורקיה – סוג של "ברית אנטי-איראנית-שיעית" שמציבה את איראן במצב מגננה.

החות'ים – הקלף האחרון?

בתוך המציאות הגיאו-פוליטית המורכבת הזו, החות'ים בתימן נותרים אחד הקלפים האחרונים שנותרו בידי איראן. החות'ים הינם הפרוקסי הפעיל היחידי אשר מנסה לאיים ולפגוע באינטרסים אמריקאיים באזור ובישראל, כדוגמת ניסיון שיתוק נמל התעופה בן-גוריון באמצעות ירי טילים.

במקביל פועלת איראן בזירה הדיפלומטית. ניסיונות לחיזוק קשרים עם מצרים ובחריין, והושטת יד מחודשת לסעודיה, הם חלק ממהלך מתוחכם לבניית משקל-נגד מול הציר הסוני המתחזק. דבריו של שר החוץ האיראני, עבאס עראקצ'י, מאשרים זאת: "החל תהליך כינון היחסים עם בחריין ומצרים… אנו עובדים על כך ואני מקווה שזה יגיע למימוש. גם היחסים שלנו עם מצרים הפכו לנרחבים יותר מאי פעם".

האיראנים חיזרו שנים אחר מצרים, שמבחינתם יכולה לשמש איזון מול ההגמוניה הסעודית. בחריין, שבה מתקיים רוב שיעי תחת שלטון סוני, נחשבת מבחינתם לטריטוריה אסטרטגית. האיראנים רואים בבחריין מחוז איראני לכל דבר ומנסים לנצל כל תסיסה במדינה, עקב רוב שיעי במדינה הנשלט על ידי מיעוט סוני. ההתקרבות לבחריין היא גם אחת מהדרכים הערמומיות של איראן לנסות ולפורר את "הסכמי אברהם" עם ישראל.

בסופו של דבר, איראן מוצאת עצמה בלחץ הולך וגובר, הן כלכלית והן גיאו-פוליטית, ומוכנה כמעט לכל מהלך שיביא להסרת הסנקציות ולשימור שלטון האייתולות. מנגד, טראמפ ממשיך להפעיל מהלכים מפתיעים ובלתי שגרתיים – הכול כחלק ממערכה מתוחכמת של לחץ מדיני. בעידן שבו כל תזוזה על לוח השחמט המזרח תיכוני היא מסר, וכל תזוזה עלולה לשנות את מאזן הכוחות, טראמפ משחק שחמט אסטרטגי שבו גם האופציה הצבאית נותרת גלויה – כאיום מחושב וכמנוף להשגת מטרותיו מול איראן.

הכתוב הוא על דעת המחבר בלבד ואינו משקף בהכרח את עמדת התנועה

הפוסט כיצד מחשק טראמפ את איראן הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

227 ספרי לימוד – אפס אזכורים למדינת ישראל. מתוך מאות ספרי לימוד שמשמשים את תלמידי אונר"א ביהודה ושומרון, בעזה ובמזרח ירושלים – אף אחד מהם לא מציג על המפה את תל אביב, לא את נתניה, לא את פתח תקווה, לא את דימונה, לא את בני ברק, ובטח שלא את ישראל. במקום זה: מפות שבהן ישראל אינה קיימת, ערים ישראליות מחוקות לחלוטין, ודגל פלסטין שמתנוסס על כל הארץ. ירושלים היא כמובן אלקודס. זאת לא שכחה – זה חינוך לדה-לגיטימציה ולשנאה.

"ספרי הלימוד של הרשות הפלסטינית, שבהם נעשה שימוש על ידי אונר"א בבתי הספר שלה ביהודה ושומרון ובעזה, לא רק אינם מטיפים כלל לפתרון של שלום לסכסוך, אלא הם גם קוראים למאבק אלים לשחרור, בעל אופי דתי, שמגיע לעיתים לכדי אנטישמיות גלויה", אומר ד"ר ארנון גרויס, מזרחן החוקר את ספרי הלימוד של הרשות הפלסטינית ועיתונאי לשעבר שעבד במשך 40 שנה בקול ישראל בערבית.

ד"ר גרויס הגיע למחקר מתוך העיסוק האקדמי שלו. הוא למד לדוקטורט באוניברסיטת פרינסטון, השתלם בהרווארד, ומשנת 2000 התמקד במחקרו ביחס לאחר וביחס לשלום בספרי לימוד במזרח התיכון, כולל מצרים, סעודיה ועוד. "ההיכרות עם ספרי לימוד בשורה של מדינות ערביות נתנה לי פרספקטיבה רחבה יותר להערכת ספרי הלימוד הפלסטיניים. מה שאני מוצא בהם הוא לא אופייני, ודאי שלא ביחס לספרי הלימוד הישראליים, שבהם יש התייחסות לשלום ולרצון לפתור את הסכסוך בדרכי שלום".

מה גילית?

"את הממצאים שלי אפשר לחלק לשלושה: ראשית, גיליתי דה-לגיטימיזציה של ישראל ושל יותר משבעה מיליון היהודים המתגוררים בה, כולל הכחשת ההיסטוריה היהודית והמקומות הקדושים להם. שנית, גיליתי דמוניזציה של ישראל ושל היהודים, גם מבחינה דתית. שלישית, מצאתי היעדר קריאה לשלום עם ישראל. במקום זאת, מצאתי קריאה למאבק אלים לשחרור כל הארץ".

כמה ספרי לימוד בדקת?

"המחקר מבוסס על 227 ספרים שנלמדים במוסדות אונר"א בכיתות א'-י' בכל המקצועות, מספרות וגיאוגרפיה עד חשבון ואנגלית, כולל מדריכי מורים. רוב הספרים יצאו לאור בשנת 2020 ובשנת 2018, אבל כולם היו בשימוש בשנת הלימודים 2024–2025. הלימודים אחרי כיתות י' הם לא דרך אונר"א, ולכן הספרים לכיתות גבוהות יותר אינם נכללים כאן. קראתי את כל 227 הספרים ברשימה, מהדף הראשון לאחרון. הערבית שלי טובה ואני יכול לעשות את זה מהר וביסודיות".

היכן משתמשים בספרים האלה?

"הספרים האלה יוצאים לאור ברמאללה, והם ספרי חובה גם בעזה. חמאס משתמש בספרים האלה כי אחרת הבוגרים של בתי הספר בעזה לא יוכלו ללמוד באוניברסיטאות בארצות ערב. התוצאה היא שמשתמשים בהם בכל בתי הספר של אונר"א, וכן בבתי הספר של הכנסיות, ביהודה ושומרון, ירושלים המזרחית ועזה".

"ישראל מתוארת כנוכחות קולוניאליסטית זרה, כיבוש זמני – פלסטין היא המדינה הלגיטימית היחידה בין הירדן לים"

ישראל לא קיימת, גם לא תל אביב

בוא נתחיל. ספר מה גילית לגבי אזכורים של ישראל.

"קודם כול, ישראל איננה קיימת על המפה בספרי הלימוד שבשימוש אונר"א. במקומה מופיעה פלסטין. בספר לימודי חברה לכיתות ח' מוצגת מפה בכותרת 'מפת המולדת הערבית' שבה כל שטחי הארץ צבועים באדום כשלצידם השם 'פלסטין' ומעליהם הדגל הפלסטיני. בספר לימוד גיאוגרפיה והיסטוריה לכיתות י' מופיעה פלסטין כמדינה במקום ישראל לצד לבנון, סוריה וירדן".

אז מה מבחינתם קיים בשטחי ישראל?

"התלמידים לא לומדים בכלל על מדינת ישראל כפי שהיא קיימת היום. גם כאשר הם לומדים על שטחי ישראל בשיעורי גיאוגרפיה הם לומדים עליהם כאילו לא קיימים בהם ישראלים כלל. בספר לימוד לכיתות ו' מחקו את הערים שנבנו על ידי ציונים והותירו רק את הערים העתיקות (צפת, חיפה, עכו, נצרת, יפו, רמאללה, אלקודס, חברון וכו'). הערים שלא מופיעות: תל אביב, ראשון לציון, חולון, בת ים, רחובות, דימונה, קרית גת, נתניה, נהריה, פתח תקווה, בני ברק, גבעתיים, חדרה ועוד רבות. גם ירושלים אינה נקראת בשמה הישראלי אלא אלקודס".

זאת מחיקה מוחלטת של המציאות.

"זאת מחיקה בפועל ממש – לא רק של ישראל והישראלים אלא גם של העברית. כאשר מוצג בספר לימוד בחשבון לכיתות ו' מטבע מתקופת המנדט הבריטי עם כיתוב באנגלית, עברית וערבית, הכיתוב בעברית שעל המטבע נמחק מהצילום, כדי שהתלמידים הפלסטינים לא יֵדעו שהיו כאן יהודים כבר בזמן המנדט".

"גם כאשר כבר מוזכרת נוכחות של ישראל וישראלים במרחב, הם מתוארים כנוכחות קולוניאליסטית זרה או שהם מכונים 'הכיבוש הציוני'. הרעיון הוא שזאת לא מדינה ממש אלא כיבוש זמני, ופלסטין היא המדינה הלגיטימית היחידה בין הירדן לים. כך, למשל, בספר לימוד לכיתות ח' התלמידים נדרשים להשוות בין הטרגדיה של האינדיאנים באמריקה לטרגדיה של הפלסטינים. יש דה-לגיטימציה מוחלטת לישראל ולישראלים".

"'ירושלים היא 'עיר ערבית שאותה בנו אבותינו הערבים לפני אלפי שנים… עיר קדושה למוסלמים ולנוצרים'. אין זכר ליהודים"

אין יהודים בכותל המערבי

האם המחיקה מכוונת רק כלפי ישראל או גם כלפי היהודים?

"המחיקה מכוונת גם כלפי היהודים והיהדות. למשל, ספרי הלימוד שבשימוש אונר"א מכחישים את קיומם של מקומות קדושים ליהודים בארץ. בספר לימוד לכיתה ג' מסבירים שירושלים היא 'עיר ערבית שאותה בנו אבותינו הערבים לפני אלפי שנים. ירושלים היא עיר קדושה למוסלמים ולנוצרים'. אין שום זכר לכך שירושלים קדושה גם ליהודים, ולא שהיהודים בנו אותה או לפחות לקחו חלק בבנייתה".

ומה לגבי הכותל – הוא מוזכר כמקום קדוש ליהודים?

"הכותל המערבי בירושלים, הנקרא בערבית 'כותל אל-בוראק', הוא עוד דוגמה למחיקה. בספר לימוד לכיתות ה' כתוב: 'כותל אל-בוראק הוא חלק מהחומה המערבית של מסגד אלאקצא. מסגד אלאקצא, כולל החומה, הוא אדמה פלסטינית וזכות בלעדית של המוסלמים'. אין בהסבר הזה שום שריד לקשר של היהודים למקום. אפילו הצילום שמלווה את ההסבר נחתך בתחתית כדי להסתיר את היהודים שמתפללים במקום".

"בספר לימוד לכיתות ט' מואשמים היהודים בכך שהם משלחים עדרי חזירי בר נגד יבול פלסטיני"

אתם מדברים לא רק על מחיקה על גם על דמוניזציה.

"ישראל והיהודים מוצגים כרוע בהתגלמותו, ללא היסטוריה או קיום ממשי. מצאתי מעל 40 האשמות נגד ישראל והיהודים, כולל גזילת הארץ ורצח ילדים. הצד היהודי מוצג כאחראי הבלעדי לסכסוך, ואומרים את זה החל מכיתות א'-ב'. חלק מהטענות הזויות. למשל, בספר לימוד לכיתות ט' מואשמים היהודים בכך שהם משלחים עדרי חזירי בר נגד יבול פלסטיני. בספרי ההדרכה למורים, הם מתודרכים ללבות את השנאה ליהודים ולהציג אותם כשטן".

כלומר, זה לא רק ספרי הלימוד, אלא גם ההנחיות איך להשתמש בהם?

"כן. למשל, כאשר מלמדים על מעשי טבח של יהודים כלפי ערבים משנת 1948, המורים מתודרכים להעניק את הציון הגבוה ביותר לתלמידים שקישרו את מעשי הטבח עם ההגות הדתית היהודית – כלומר הראו כי הטבח נובע מהדת היהודית; ציון פחות גבוה ניתן לתלמיד שקישר את מעשי הטבח עם ההגות הציונית; והציון הנמוך ביותר – ציון 'בלתי משביע רצון' – ניתן לתלמיד שכתב את הסיבות למעשי הטבח אבל לא קישר אותם להגות היהודית או הציונית".

האם אין התייחסות להסכמי אוסלו או לתהליך השלום?

"ההתייחסות היחידה בספרי הלימוד לנושא תהליך השלום עם ישראל נמצאת במכתבו של ערפאת לרבין ערב החתימה על הסכם אוסלו ב-1993. המכתב מובא בספר לימוד היסטוריה לכיתות י'. אבל אין עיסוק במחויבות של הפלסטינים עצמם לחיות בדו-קיום עם ישראל והערכים האלה לא מובאים באף אחד מספרי הלימוד".

אתה מוצא עידוד מפורש לטרור?

"הטרור מוצג בספרי הלימוד כחלק בלתי נפרד מהמאבק לשחרור. הנקמה והמאבק האלים הם ערכים מרכזיים – גם לאחר שחרור פלסטין. במדריך למורה של כיתות ו' נכתב כי לאחר שחרור פלסטין הציונים יימחקו: 'הציונים הם הטרוריסטים של העת החדשה. גורלם הוא להיעלם'".

יש דוגמאות ספציפיות לעידוד טרור?

"ודאי. בספר לימוד לכיתות ה' מצאתי שיעור בן ארבעה עמודים המפאר את דלאל אל-מוגרבי, מי שפיקדה על התקפת טרור על אוטובוס אזרחי בכביש החוף בשנת 1978, שבה נרצחו יותר מ-30 ישראלים – גברים, נשים וילדים. הפרק הזה נפתח כך: 'ההיסטוריה הפלסטינית שלנו מלאה בשמות רבים של מרטירים שהקריבו את נפשותיהם למען המולדת'. המשמעות היא שהדבר הערכי ביותר הוא לרצוח יהודים".

"במדריך למורה של כיתות ו' נכתב: 'הציונים הם הטרוריסטים של העת החדשה. גורלם הוא להיעלם'"

ילדים שרוצים להרוג

מרכז בדין לחקר מדיניות המזרח התיכון הוקם בארה"ב על ידי ד"ר ארנולד סולוווי (Soloway), אקדמאי אמריקאי, ובשנת 2005 הועבר לישראל והוא שוכן בבית אגרון בירושלים. כיום הוא קרוי על שם נחום בדין המנוח, אחיו של דוד בדין, המשמש מנכ"ל המרכז שבמסגרתו נערך מחקרו של ד"ר גרויס. דוד בדין הוא עובד סוציאלי קהילתי, עיתונאי וחוקר של המזרח התיכון המתמקד בחינוך הפלסטיני. מאז 1987 הוא מסקר את אונר"א.

"הבאנו צוותי טלוויזיה לתעד את מה שקורה במחנות הפליטים והפקנו 26 סרטים הזמינים לצפייה באתר מרכז בדין. כמו שאפשר לראות באחד הסרטים", מספר בדין, "הילדים האלה, תלמידי מוסדות אונר"א בשטחים, מדברים באופן ברור על שנאת יהודים ועל הרצון להרוג. החינוך במוסדות אונר"א הוא הכשרה לטרור בהנהגת מורים ועובדים סוציאליים. הקייטנות שלהם מכשירות ילדים לשימוש בנשק באופן גלוי מגיל תשע, מה שמהווה פשע מלחמה לפי ההגדרות של האו"ם".

"בוושינגטון נאמר לנו שהחומרים לא יובאו בפני הנשיא. כי אם הם כל כך חמורים – איך זה שלא שומעים צעקה מהכנסת?"

איך אונר"א מגיבים לנתוני המחקר?

"השתתפתי במסיבת עיתונאים עם פיליפ לזריני, הנציב הכללי של אונר"א, ושאלתי אותו למה ספרי הלימוד של הסוכנות מוחקים את שמה של ישראל מהמפות והוא ענה שהסוכנות חייבת להשתמש בספרים של המדינות המארחות. אבל זה לא נכון. אונר"א, כסוכנות או"ם, מחויבת לניטרליות ולשלום, והשימוש שהיא עושה בספרי לימוד כאלה סותר באופן מוחלט את המחויבות הזו. לכן היא הופכת לשותפה מלא לאינדוקטרינציה האנטישמית והלוחמנית של הרש"פ ושל חמאס ומועלת בחובתה כלפי הילדים תחת חסותה. יתר על כן, אונר"א התנגדה לכל יוזמה לשפר את מצב הפליטים ולשקם אותם, ובעיניי הם גורמים להשארתם במצב נצחי של פליטות".

מה חושבים על החומרים האלה באו"ם ובאיחוד האירופי?

"האו"ם מקשיבים ומטים אוזן. גם באיחוד האירופי. רק לאחרונה העביר הפרלמנט האירופי סדרת החלטות המגנות בחריפות את ספרי הלימוד הפלסטיניים שבשימוש אונר"א והרשות הפלסטינית – החלטה שהתקבלה זו השנה השישית ברציפות, ללא תוצאות. בפועל, למרות התחייבויות הרש"פ כלפי האיחוד האירופי, אין שום עדות לרפורמה אמיתית בספרי הלימוד".

האם מדינת ישראל פועלת במלוא הנחישות כדי לשנות את המצב?

"מדינת ישראל לא מתנגדת להסתה הזאת בצורה מספיק ברורה. התקבלנו יפה בלשכת מזכ"ל האו"ם, הם מזועזעים והם העבירו מסר לאונר"א להוציא את החומרים האלה – אבל ללא גיבוי של ממשלת ישראל אין לזה הרבה אפקט. בשנת 2008 הזמין אותנו לוושינגטון הרב הרפורמי דיוויד ספרסטיין שהיו לו קשרים מצוינים עם הנשיא אובמה, אבל הוא לא הביא את החומרים בפני אובמה. למה? כי אם הדברים כל כך חמורים, אז איך זה שלא שומעים צעקה מישראל ומהכנסת?"

אז מה ישראל צריכה לעשות?

"יש הרבה דברים שצריך לעשות. אפשר להתחיל בביטול תוכניות הלימוד של אונר"א, בהוצאת הנשק מאונר"א, סילוק עובדי אונר"א שהם חברים בארגוני טרור, הכנסת ערכי נציבות הפליטים לתוך ספרי הלימוד ודרישה לערוך בדיקות תקציב של אונר"א. 67 מדינות ו-33 ארגוני סיוע מעבירים כסף לאונר"א ורובו במזומן, ויש שמועות על סחר בנשים, בנשק, במכוניות. אנחנו רוצים שישראל תפקח בצורה הדוקה יותר על כל הפעילות של אונר"א ואני חושב שזה לגמרי אפשרי".

קרדיט תמונות: מרכז בדין לחקר מדיניות המזרח התיכון

הפוסט ספרי הלימוד הפלסטיניים מוחקים את ישראל הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

במשך עשרות שנים הייתה כתיבת ביקורת על פעילותן הפוליטית של האליטות השולטות בישראל בגדר טאבו. התמקדות בסדר היום של קבוצה זו נחשבה אסורה. אך בהדרגה, ובאופן בלתי נמנע, הנושא הפך ללגיטימי בשיח הציבורי שכן מיעוט מאורגן וקולני שואף לערער את לכידות החברה הישראלית ולהפיל את הממשלה הנבחרת כחוק.

מתקפה פוליטית וחברתית זו הפכה למעשה ל"חזית השמינית" במלחמת הקיום של ישראל. איננו יכולים עוד להתעלם מן הסכנה שקבוצה זו מהווה. עלינו להבין את האסטרטגיה של הצד השני ולנצח אותה.

"לנין והמודל הבולשביקי: תבוסתנות כאסטרטגיה מהפכנית"

הגישה של תבוסתנות אסטרטגית החלה כבר במלחמת העולם הראשונה, כאשר הבולשביקים, בהנהגת ולדימיר איליץ' לנין, קיבלו את הסכם ברסט-ליטובסק במרץ 1918, שהוציא את האימפריה הרוסית מהמלחמה במחיר טריטוריאלי עצום. ההסכם כלל ויתורים על אוקראינה ופינלנד, אך קבלת ההפסד אפשרה להציל את המהפכה הרוסית.

לפי ההיסטוריון הבריטי ג'ון ווילר-בנט, "שדה הקרב היה המאבק החברתי, שבו הגבולות היו חסרי משמעות בהשוואה למלחמת הפרולטריון מול הקפיטליסטים… לנין כתב: 'מי שלא מבין שהניצחון על הבורגנות עשוי לדרוש אובדן טריטוריה ותבוסות איננו סוציאליסט. מי שלא יקריב את מולדתו למען ניצחון המהפכה החברתית איננו סוציאליסט'".

באוגוסט 1915 כתב לנין כי אלו שרוצים במהפכה צריכים לפעול למען תבוסת מדינתם שלהם. לנין קיווה אז להתקוממות פועלים בגרמניה הקיסרית, אך הדבר לא קרה. הרעיון שלו היה ברור: "מאבק מהפכני נגד המלחמה הוא חסר משמעות אלא אם כן הוא כולל פעולה מהפכנית נגד ממשלתך שלך בזמן מלחמה. כל אדם שחושב מעט יכול להבין זאת. ופעולה מהפכנית נגד ממשלתך שלך בזמן מלחמה משמעותה באופן חד-משמעי לא רק לרצות את תבוסתה אלא גם לקדם תבוסה זו בפועל."

במרץ 1918 תיאר הקונסול הבריטי במוסקבה, סר רוברט ברוס לוקהארט, את פגישתו הראשונה עם לנין ואת התרשמותו ממנו: "באמונתו במהפכה העולמית היה לנין חסר מצפון ובלתי מתפשר כמו ישועי, ובקוד המוסר הפוליטי שלו המטרה קידשה כל אמצעי."

כששאל לוקהארט על תוצאות המלחמה הגדולה, ענה לו לנין: "אתה מתמקד במונחים צבאיים קונקרטיים. אתה מתעלם מהגורם הפסיכולוגי. מלחמה זו תוכרע בעורף ולא בשוחות."

בהמשך כתב לנין באוקטובר 1918 כי יש צורך "לפורר" את הצבא: "אין מהפכה גדולה אחת שנמנעה מלפורר את הצבא הישן ולהקים במקומו צבא חדש."

מתשובתו של לנין ללוקהארט ברור כי הוא הבין היטב שהמלחמה תסתיים בעורף ולא בחזית. כל מי שקרא את קלאוזביץ יזכור שזהו "הראשון מבין כל השיקולים האסטרטגיים והרחב ביותר".

מעבר לאסטרטגיה ארוכת הטווח של התבוסתנות, לנין המליץ לנצל כל אי-שביעות רצון קיימת:

"עלינו לנצל כל גילוי של אי-שביעות רצון ולהפוך כל מחאה, קטנה ככל שתהיה, לנשק שימושי."

"האויבים שלנו רק ייהנו מקריסתנו הפנימית"

ביום חמישי, 10 באפריל 2025, כאלף טייסים ואנשי צוות אוויר במילואים חתמו על עצומה הקוראת לשחרור מיידי של החטופים הישראלים המוחזקים על ידי חמאס, גם במחיר הפסקת הלחימה לאלתר. בפועל, משמעות הדבר הייתה קבלת תבוסה לאומית.

מפקד חיל האוויר, האלוף תומר בר, התנגד בתוקף למסרי התבוסתנות, שטענו כי המלחמה משרתת אינטרסים פוליטיים ולא ביטחוניים. בתגובה לעצומה, ראש הממשלה נתניהו הגיב כי מדובר בקבוצה שולית ורעשנית שמטרתה היחידה להפיל את הממשלה. חתן פרס נובל פרופ' ישראל אומן ופרופ' מרדכי קידר ציינו כי פעולה זו מגבירה את המחיר שישראל תיאלץ לשלם על החטופים, ומסמנת חולשה לאויבים.

לפני כחמישים שנה, במלחמת וייטנאם, צפון וייטנאם ניהלה מערכה דומה כדי לערער את דעת הקהל האמריקאית ולפגוע בעורף. הנרי קיסינג'ר, היועץ לביטחון לאומי בממשל ניקסון, תיאר כיצד הקמפיין האגרסיבי נגד המלחמה פגע ביציבות הממשל.

לדבריו של קיסינג'ר, "המלחמה הייתה חייבת להסתיים מתוך מדיניות, לא כתגובה להפגנות". הוא ציין כי מי שדגלו בתבוסתנות פגעו בעמדות המשא ומתן של ארה"ב, וכי "האויבים שלנו רק ייהנו מקריסתנו הפנימית." קיסינג'ר הסביר לשגריר הסובייטי דוברינין כי המלחמה הפכה לבעיה פנימית אמריקאית רצינית.

ייתכן שהמטרות האמיתיות של ה"התנגדות" בישראל הן מלחמת אזרחים, תבוסה לאומית ומהפכה. למרות שברית המועצות עברה מן העולם, גורמים פוליטיים בישראל מאמצים, בשם ה"דמוקרטיה", את מורשתו של לנין ללוחמה פוליטית.

המאמר הוא גרסה מקוצרת של מאמר שפורסם בסינדיקט החדשות היהודי (JNS)

הכתוב הוא על דעת המחבר בלבד ואינו משקף בהכרח את עמדת התנועה

הפוסט תבוסתנות – החזית השמינית של ישראל הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

היא אחת מיחידות הקומנדו הסודיות, המדויקות והקטלניות ביותר בצה"ל, ומהווה מרכיב מרכזי ביכולתו של חיל האוויר לפעול באופן חשאי בעומק שטח האויב. יש לה יכולות ייחודיות בכל הנוגע למודיעין, לניווט קרבי, לסימון מטרות ולתקיפות כירורגיות, וגם אם לא תשמעו עליה – היא שם.

בואו לגלות שבע עובדות מרתקות שלא ידעתם על שלדג  – יחידת העילית של חיל האוויר שעד היום נמצאת בתחרות ראש בראש מול יחידת האם שלה סיירת מטכ"ל.

1. היא הוקמה בעקבות מלחמת יום כיפור

שלדג (יחידה 5101) הוקמה בשנת 1974 ככוח מילואים של סיירת מטכ"ל, כלקח ממלחמת יום הכיפורים. המלחמה חשפה את הצורך בכוח קומנדו ייעודי לחיל האוויר, כזה שיוכל לפעול בעומק שטח האויב, לאסוף מודיעין, לכוון תקיפות אוויריות ולבצע סיכולים מדויקים. היא הפכה ליחידה סדירה ועצמאית ב־1977, ומאז המשיכה להתפתח לכוח קומנדו מהמתוחכמים והשקטים ביותר שיש.

2. היא מתכננת כל מבצע ממעוף הציפור

כיחידת הקומנדו של חיל האוויר, שלדג מתכננת כל מבצע בשטח אויב מתוך הבנה ברורה: החדירה לשטח והפינוי ממנו יבוצעו מהאוויר, לרוב בחסות החשיכה. לוחמי היחידה מתורגלים בנחיתה ממסוקים או בצניחה לעומק שטח אויב, בביצוע המשימה במהירות ובחשאיות, ובהתנתקות חפוזה חזרה אל האוויר — באמצעות חילוץ מוסק מהיר — לפני שהאויב מספיק להגיב. החשיבה האווירית המובנית הזו מלווה כל שלב בתכנון המבצעי, והיא שמבדילה את שלדג מיחידות קומנדו אחרות.

3. היא ה"עיניים" של חיל האוויר

שלדג פועלת בעומק שטח האויב כדי לאתר מטרות, לעקוב אחריהן ולסמן אותן בצורה מדויקת. היא בונה את התמונה האווירית בזמן אמת, באופן שמאפשר לחיל האוויר לבצע תקיפות מדויקות ואפקטיביות גם בלב ליבה של מדינת אויב. לוחמיה יודעים לפעול בשטח עוין מבלי להיחשף, וכשצריך – גם להפעיל כוח בעצמם.

4. נטלה חלק מרכזי בהצלת יהודי אתיופיה

במאי 1991, כאשר אתיופיה הייתה בעיצומה של מלחמה בין כוחות השלטון למורדים אריתראים, לקחו לוחמי שלדג חלק מרכזי ב"מבצע שלמה" הנועז, שבמסגרתו הועלו לישראל כ-14,400 עולים יהודים בתוך כ-36 שעות בלבד. לוחמי היחידה, בפיקודו של בני גנץ, פעלו באדיס אבבה עוד לפני תחילת המבצע, אבטחו את המטוסים ואת שדה התעופה מפני ירי מקלעים וצלפים, והכינו את השטח לקראת נחיתת מטוסי אל על וחיל האוויר. ברגע האמת, הם שמרו על הסדר, מנעו פגיעה בעולים, ותרמו להצלחת אחד ממבצעי ההצלה המרשימים בתולדות ישראל.

5. לוחמיה כבשו את החרמון הסורי – בלי לירות ירייה אחת

בדצמבר 2024, לוחמי שלדג הובילו את ההשתלטות על החרמון הסורי, אחת מנקודות התצפית והשליטה החשובות ביותר בגבול הצפון. הכיבוש התבצע ללא קרב: חיילי הצבא הסורי נטשו את עמדותיהם בעקבות קריסת המשטר במדינה, ולוחמי שלדג התקדמו אל היעדים שהוגדרו להם במהירות ומבלי שנתקלו בהתנגדות. המהלך חיזק את מעמדה האסטרטגי של ישראל ברמת הגולן – והוכיח שוב את יכולתה של שלדג לפעול בדיוק ובאלגנטיות גם במבצעים רגישים במיוחד.

6. היא מילאה תפקיד קריטי ב"ערצב 19"

לפי פרסומים זרים, הייתה ליחידת שלדג תרומה חיונית למבצע "ערצב 19", שנערך בשנת 1982, ביום הרביעי למלחמת לבנון הראשונה, והיה מההצלחות המבצעיות הבולטות של צה"ל: השמדת רוב מערך טילי הקרקע-אוויר החדיש והמסיבי של צבא סוריה בבקעת הלבנון. לוחמי שלדג חדרו לעומק השטח, סימנו מטרות והנחו את טייסי חיל האוויר – מה שאפשר לחיל להשמיד כ-19 סוללות טילים מבלי לאבד אף כלי טיס. המבצע סימן תפנית אסטרטגית במערכה האווירית מול סוריה, והוכיח את יכולתה של היחידה לפעול בדיוק כירורגי במרחק רב מהגבול, תוך שיתוף פעולה הדוק עם מערך האש האווירי.

7. היא נבנתה ברוח הקומנדו הבריטי – וקיבלה ממנו את שמה

יחידת שלדג הוקמה בהשראת יחידת העילית הבריטית SAS Special Air Service) – שירות האוויר המיוחד), ונבנתה על בסיס עקרונות הפעולה שלה: ניידות, הפתעה, סודיות ופגיעה ממוקדת.

שמה של היחידה לקוח ככל הנראה מהמטפורה שבה השתמש מייסד ה-SAS, דייוויד סטירלינג, כאשר תיאר את דרך הפעולה של יחידת הקומנדו שהקים: "אנחנו כמו השלדג, שצולל לעבר טרפו ונעלם." הדימוי הזה הפך לשם ולרוח של שלדג: פעולה מהירה ומדויקת, שאינה מותירה עקבות.

זן נדיר, ציפור משונה

זהו המוטו של יחידת שלדג, והוא מתאים לה לחלוטין.

אנשי היחידה הם זן נדיר של לוחמים מוכשרים ועשויים ללא חת, שמסוגלים להפתיע ולעורר תימהון אצל האויב. אז כשאתם שומעים על מבצע מדויק במיוחד או על יעד שחוסל באורח מסתורי, זכרו: ייתכן מאוד שלוחמי שלדג היו שם, השלימו את מה שנשלחו לעשות – ונעלמו.

קרדיט תמונות: דובר צה"ל

הפוסט שבע עובדות שלא ידעתם על שלדג הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

דבריו של יאיר גולן, אלוף במיל' ויו"ר מפלגת הדמוקרטים, עוררו סערה עזה כאשר התבטא בראיון לרשת כאן ב' וטען כי "ישראל הורגת ילדים כתחביב", והוסיף כי המדינה נוהגת "לנהל מלחמה נגד אזרחים" ואף "שואפת לעקירת אוכלוסיות". אמירותיו של גולן, שפורשו כהאשמות חמורות ביותר נגד מדינת ישראל וצה"ל, זכו להדהוד רחב וכיכבו בתקשורת הערבית, ובעיקר בקרב ארגונים פלסטיניים וגורמי תעמולה אנטי-ישראליים.

"עדות מבפנים לפשעים"

כלי תקשורת דוגמת "אל-קודס אל-ערבי" הקדישו כותרות מרכזיות לדבריו של גולן, שכונה "סגן הרמטכ"ל לשעבר של צבא הכיבוש", תוך הדגשה שמדובר בדמות בכירה לשעבר, המודעת לפרטי הפעולה של הצבא הישראלי. הדברים הוצגו כ"הודאה פנימית מפי בכיר לשעבר בפשעים שמבצעת ישראל ברצועת עזה". כותבים ערביים סימנו את דבריו כ"ראיה מרשיעה" שקוראת להעמיד לדין את בכירי המדינה והצבא על "רצח עם ופשעים נגד האנושות".

נוסף על כך, נכתב כי "בכל מקרה, הישראלים (לא רק ממשלתם וצבאם) מתעלמים מסבלו של העם הפלסטיני, במיוחד בעזה כעת, למעט כמה קולות". כמו כן, הזכירו בעיתון הנפוץ את התבטאויותיו החריפות הקודמות של גולן: "ראוי לציין כי לפני שהסיר את מדי הצבא שלו לפני עשר שנים, גולן השווה את פשעי הכיבוש בשטחים הפלסטיניים שנכבשו ב-1967 למה שהעולם ראה בשנות ה-30, ברמיזה בוטה לנאציזם".

ארגון הטרור, תנועת המוג'אהדין הפלסטינית, פרסם בתגובתו כי דבריו של גולן הם "ראיות מרשיעות" שמצדיקות סנקציות בינלאומיות חמורות נגד ישראל. "דבריו של גולן היום חושפים שוב כי ממשלת האויב אחראית להמשך המלחמה האכזרית ברצועת עזה ולשיבוש כל מאמצי התיווך. תגובותיהן של המפלגות הציוניות השונות חושפות את המנטליות הקולקטיבית, הפושעת והפשיסטית השולטת בישות הגוזלת, הדוחה כל ביקורת על פשעיה האכזריים".

"עורר זעם בממשל הכיבוש"

בסוכנות החדשות הפלסטינית "קודס", המזוהה עם חמאס והג'האד האסלאמי, נכתב כי "יאיר גולן, מנהיג המפלגה הדמוקרטית במדינת הכיבוש, עורר זעם נרחב בקרב ממשלת הכיבוש ובאופוזיציה". כמו כן, נכתב כי "דבריו מגיעים לאחר סדרה של ביקורות מצד בכירים צבאיים לשעבר, בנוגע להתנהלות הצבא בעזה. אנליסטים פירשו את הביקורות כחלק ממאמץ פנימי "לשקם את תדמית הצבא" על רקע לחץ בינלאומי גובר והעמדה לדין משפטית של המדינה הכובשת בגין פשעי מלחמה שבוצעו ברצועה".

ברשת התקשורת הקטרית, אל-ג'זירה, סקרו את דבריו של גולן ואמרו כי "הצהרות אלה מייחסות ישירות את האחריות לנתניהו ומציבות אותו במרכז ההאשמה, כאדם האחראי לזוועות שבוצעו. חשיבותן של הצהרות אלה נובעת לא רק מתוכנן, אלא גם מכיוונן כלפי הקהילה הבינלאומית ולצורכי אחריות בינלאומית, וזהו פרדוקס בולט בהקשר זה".

סופר בשם אחמד ג'בארין, שהתראיין בנושא לאל-ג'זירה, תחת הכותרת של "מומחה לישראל" הוסיף כי "ממשלת ישראל היא זו שקראה לעקירה ורעב. ברגע שהממשלה מואשמת, היא מייד מתקוממת ומטיחה האשמות באנטישמיות, למרות שהאשמות אלה קשורות למעשים שביצעה, הכריזה עליהם והתפארה בהם".

ג'בארין אף אמר כי "מה שנותן להצהרות אלו משקל נוסף הן עמדותיהן של מדינות כמו צרפת, בריטניה וקנדה, יחד עם פעולותיה האחרונות של ארצות הברית, שאומרות: כל זה מסתכם בדבר אחד: ישראל חייבת לשטוף את ידיה מדמם של הפלסטינים".

במשרד התקשורת הממשלתי בעזה הגיבו תוך אזכור של "מעשי הטבח העקובים מדם שמבצע צבא הכיבוש הישראלי נגד אזרחים חסרי הגנה ברצועת עזה" וקישורם לדבריו של גולן: "מעשי טבח אלה עולים בקנה אחד עם הצהרות חסרות תקדים של פקיד ישראלי בכיר, יאיר גולן, סגן הרמטכ"ל לשעבר של צבא ישראל, שמסר הצהרות שבהן הודה במפורש כי צבא ישראל 'נלחם במלחמה נגד אזרחים', שהוא 'הורג ילדים כתחביב', וכי מטרתו העיקרית היא 'עקירת אוכלוסייה'. זוהי הודאה ברורה מצד הממסד הצבאי הישראלי בפשע המתמשך של רצח עם נגד העם הפלסטיני שלנו. אנו מאשרים כי התנהגות פלילית זו של צבא הכיבוש, הנתמכת על ידי דפוס זה של הצהרות שנאה ומסיתות, חושפת את פניו האמיתיות של הכיבוש כמשטר קולוניאלי גזעני המפעיל טרור מאורגן לעיני כול".

המאבק על התודעה

המאבק על התודעה, שדה הקרב על הלגיטימציה של ישראל, הוא אחד המישורים המרכזיים במלחמה המתנהלת סביב עזה. התגובות בתקשורת הערבית מלמדות כי דבריו של גולן נפלו על קרקע פורייה לבניית נרטיב שקרי של טבח ורצח עם המלווה. לא בכדי חמאס וגופי תקשורת עוינים וארגוני זכויות לישראל מיהרו לאמץ דברים אלה.

במקום שבו ישראל משקיעה מאמצים עצומים כדי להבהיר לעולם שהמלחמה נועדה לפגוע במחבלים ולא באזרחים, אמירות כאלה פועלות הפוך – הן משדרות שמדובר במדיניות שיטתית של הרג אזרחים לשם הרג, כאילו מדובר בתחביב צבאי. לא רק שזה שקר, אלא שזה חמור שבעתיים ועבור ישראל מדובר בנזק הסברתי כבד מאוד, שעשוי להתגלגל להחלטות פוליטיות, דיפלומטיות ואף משפטיות בזירה הבינלאומית.

דברים אלה הם נזק הסברתי עצום ומשחקים לידיה של התעמולה הפלסטינית הספוגה באנטישמיות. התבטאויות מעין אלה מכשירות את תחושת הקורבן שמטפחים ארגוני התעמולה הפלסטיניים. בעיניהם, לא מדובר בעוד ביקורת פוליטית פנימית, אלא בעדות מתוך הממסד הישראלי עצמו על כך שישראל מבצעת פשעים נגד אזרחים באופן שיטתי.

התבטאויות מסוג זה מסייעות לניסיונות בידודה של ישראל בזירה המדינית, להחרמתה ולהפעלת לחצים כבדים עליה במערכת הבינלאומית. כמו כן, דברים אלה עלולים ליצור קרע תודעתי מבפנים – בין ישראל לתומכיה בעולם. הם חותרים תחת הנרטיב הישראלי ומנוגדים לעובדות: צה"ל נלחם נגד גורמי טרור ולא נגד אוכלוסייה אזרחית. זאת ועוד, צה"ל אף מקפיד על התראות לפני תקיפה ומשקיע מאמצים רבים במניעת פגיעה בבלתי מעורבים.

הכתוב הוא על דעת המחבר בלבד ואינו משקף בהכרח את עמדת התנועה

הפוסט איך הגיבה התקשורת הערבית לדברי יאיר גולן? הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

בין יום השנה ה-80 לכניעת גרמניה הנאצית וסיום מלה"ע השנייה ליום השנה ה-60 לכינון היחסים הדיפלומטיים בין ישראל וגרמניה, שיצויין השבוע, מיהר שר החוץ הגרמני החדש, יוהאן ואדפול, ימים ספורים לאחר כניסתו לתפקיד, להגיע בסוף השבוע האחרון לביקור בישראל. הייתה זו נסיעתו הראשונה אל מחוץ לגבולות אירופה והיא נועדה, בין היתר, להדגיש את הייחודיות ביחסים שבין שתי המדינות. ואדפול, חבר המפלגה הנוצרית-דמוקרטית, הוא שר החוץ השמרני הראשון של גרמניה מזה 59 שנים ושר החוץ השמרני הראשון של גרמניה המאוחדת מחדש.

בגרמנית זה לא נשמע יותר טוב

השיוך המפלגתי השונה של שרי החוץ הגרמנים לא שינה את בסיס מדיניות החוץ הגרמנית, שהיא פרו-ערבית ולא אוהדת לישראל, בלשון המעטה, זאת למרות התמיכה ההצהרתית הטקסית במדינת היהודים. שרת החוץ היוצאת, אנלנה ברבוק, ממפלגת "הירוקים" סימלה היטב את הפער העצום הקיים בין הצהרות התמיכה הגרמניות בישראל לבין עמדותיה המעשיות של גרמניה. גם שגרירה הנוכחי של גרמניה בישראל, שטפן זייברט, שאינו איש משרד החוץ, המשיך את מדיניות קודמיו של התערבות פעילה ובוטה בענייניה הפנימיים של ישראל ואף הקצין מדיניות זו באופן שחורג מכל התנהגות דיפלומטית.

לכאורה, ניתן היה לצפות ששובו של שמרן לראשות משרד החוץ בברלין יהיה חדשה טובה מבחינתה של ישראל. בסך הכל, השמרנים הם אלו שכוננו את היחסים הדיפלומטיים בין שתי המדינות לפני שישה עשורים. גם הקנצלרית השמרנית, אנגלה מרקל, הגדירה את קיומה של ישראל וביטחונה כחלק מהאינטרס הלאומי העליון (Staatsräson) של גרמניה – התחייבות מרשימה, אלא שעד היום לא יודעים בירושלים מה משמעותה המדויקת. הקנצלר השמרן החדש, פרידריך מרץ, נחשב אף הוא ידיד קרוב של ישראל. גם אם בחינת הצהרותיו של ואדפול בעבר העלתה שהאיש דוגל בהמשך המדיניות הביקורתית הגרמנית כלפי ישראל, ניתן היה לצפות ששר חוץ גרמני חדש יימנע – לפחות בחודשים הראשונים לכהונתו, מנקיטת עמדה נחרצת. זה לא קרה.

ואדפול הדגיש בירושלים את מחויבותה של ממשלת גרמניה החדשה – ממשלת "הקואליציה הגדולה" בין השמרנים והסוציאל-דמוקרטים, לכך שקיום ישראל וביטחונה הם חלק מהאינטרס הלאומי הגרמני. בהמשך ניסה – ללא הצלחה, להסביר את המחויבות הזו: "בכל מצב של סכנה (לקיום ישראל) או העמדה בספק של קיום זה גרמניה עומדת לצד מדינת ישראל באופן ברור. גרמניה תעניק כל סיוע חיוני כדי שישראל תוכל להגן על עצמה ועל אזרחיה מפני הטרור של החמאס או החיזבאללה או החות'ים. זה לא אומר, שביקורת כלפי התנהלות או התבטאויות של אישים ציבוריים, מפלגות וממשלה ייאסרו, כמובן בשני הכיוונים".

אמור לי מי הם חבריך

אלא שהצהרות לחוד ומעשים לחוד. מאז הצהרתה של מרקל בעניין ישראל והאינטרס הלאומי העליון של גרמניה, לא ניתקה ברלין את יחסיה עם מדינות המחוייבות להשמדתה של ישראל כאיראן, אלא המשיכה לטפח את הקשרים איתן. ברלין גם לא הפסיקה את מימון סוכנות "אונר"א",זאת למרות הראיות הרבות על מעורבותה בפעילות לחיסול ישראל. בנוסף, גרמניה לא שינתה באופן משמעותי את דפוסי הצבעתה במוסדות בינלאומיים באופן שיראה תמיכה ברורה בישראל. ברלין אף עצרה אספקת נשק לישראל מספר פעמים משיקולים פוליטיים. ממשלות גרמניה אמנם גילו רגישות רבה לחופש הביקורת כלפי ישראל, אך ישראלי שמעז לבקר את מעורבותה של גרמניה בענייניה הפנימיים של ישראל מיד מוכנס לרשימות שחורות של הממסד הגרמני. כל עוד הדברים הללו לא יתוקנו, מילותיו של ואדפול ריקות מתוכן.

גרמניה המודאגת

ואדפול הרשה לעצמו להביע "דאגה" מחידוש הלחימה העצימה של צה"ל ברצועת עזה ולקבוע: "אני לא בטוח, שכך ניתן יהיה להשיג את כל המטרות האסטרטגיות של ישראל או לשרת את ביטחונה של ישראל לאורך זמן". הוא קרא לחידוש "מו"מ רציני" על הפסקת אש, שתסלול את הדרך בפני אספקה רצופה לאוכלוסיית רצועת עזה, תוך שהוא מוסיף ש"מזה 70 יום לא נכנסת לעזה עזרה הומניטרית" וש"המצוקה האנושית" מחריפה מדי יום. הוא הדגיש, שיש צורך בפתרון פוליטי לבנייה מחדש על עזה ללא החמאס, כך שהרצועה לא תהווה איום מחודש על ישראל, ואמר שהתוכנית הערבית לשיקום הרצועה בשותפות הרשות הפלסטינית היא "נקודת יציאה" חשובה לתהליך זה. צריך, לדבריו, להיות ברור שרצועת עזה היא חלק מהשטחים הפלסטיניים.

ואדפול בירך על המחויבות ששמע מהצד הישראלי, שאיש מתושבי עזה לא יחוייב לעזוב את הרצועה ושנוכחות צה"ל באזור היא זמנית בלבד. "הפרספקטיבה של פתרון שתי המדינות היא ההזדמנות הטובה ביותר לחיים בשלום, בביטחון ובכבוד לישראלים ולפלסטינים", הצהיר שר החוץ הגרמני החדש, "אסור לפרק אותה באמצעות המשך מדיניות התנחלות המנוגדת לחוק הבינלאומי או באמצעות הכרה מוקדמת במדינה פלסטינית, שיכולה להתרחש רק בתום תהליך מו"מ מוצלח בין הצדדים".

כאב הראש הישראלי של הקנצלר מרץ

קיצורו של דבר: בגרמניה אין כל חדש. מה שהיה הוא שיהיה. אין כל הפנמה של השינויים התפיסתיים שחלו בחברה הישראלית לאחר ה-7 באוקטובר. אין כל ניסיון לחושב מחוץ לקופסה, כפי שעושה ממשל טראמפ. להיפך, מבין מילותיו של ואדפול עולה האשמה כלפי ישראל באחריות למצב הקיים, ומול דרישה מישראל להפסיק את מדיניות ההתנחלות, עומדת הבטחה מעורפלת לכך שלא תהיה הכרה חד-צדדית במדינה פלסטינית. בשם מי? לאלוהים הפתרונים. אם נוסיף לכך הצהרה חמורה מפיו של הקנצלר הטרי, פרידריף מרץ, שעות ספורות בלבד לאחר השבעתו. "ישראל גורמת לנו דאגות גדולות ביותר", אמר מרץ לאחר שנשאל בריאיון הטלוויזיוני הראשון שלו כקנצלר, מה תגובתו להצהרת רה"מ בנימין נתניהו לכך שישראל מתכננת להישאר ברצועת עזה. "צריך להיות ברור שעל ממשלת ישראל למלא אחר המחויבויות הנובעות מהחוק הבינלאומי ומחוקי המלחמה הבינלאומיים ולאפשר עזרה הומניטרית לרצועת עזה", הצהיר מרץ, "אנחנו רואים את ההתפתחויות של הימים האחרונים בדאגה רבה ביותר. לישראל עומדת הזכות להגן על עצמה מפני מתקפת ה-7 באוקטובר הברוטלית של מחבלי החמאס וכל מה שקרה לאחר מכן. אבל, ישראל חייבת להישאר מדינה שעומדת במחוייבותיה ההומניטריות, גם באזורים בהם מתנהלת כעת המלחמה האיומה הזו ברצועת עזה, היכן שמתנהל העימות החיוני עם הטרוריסטים של החמאס". אם נתרגם את הדברים למציאות: הצהרה בעייתית שכזו מעניקה למעשה גיבוי לכל ההאשמות המופרכות נגד ישראל על הפרת החוק הבינלאומי ודיני המלחמה הבינלאומיים.

עוינות בתפוצת נאט"ו

הרוחות הביקורתיות הנושבות מצד חברי הממשלה השמרניים בברלין מגיעות גם מממשלות ימין אחרות באירופה. שר החוץ ההולנדי, קספר ולדקאמפ – חבר מפלגת "החוזה החברתי החדש" המציגה את עצמה כשמרנית-חברתית, ובעבר כיהן שגריר ארצו בישראל – נוקט בימים האחרונים קו אנטי-ישראלי קיצוני בשם "המצב ההומניטרי בעזה", הפעילות הצבאית הישראלית בסוריה ו"אי השליטה על אלימות המתנחלים". הוא דורש מהאיחוד האירופי לקיים בחינה מחודשת של הסכם האסוציאציה עם ישראל, עליו מושתתים היחסים המיוחדים בין שני הצדדים. "המצב בעזה מחייב אותנו לנקוט צעד זה, הממשלה שלנו תציב גבול בעניין", הבטיח ולדקאמפ במכתב ששיגר לנציבה העליונה לענייני חוץ וביטחון של האיחוד האירופי, קיה קאלאס.
עמדות כאלו נשמעו עד כה רק מהמדינות הקיצוניות ביותר בעמדתן כלפי ישראל – אירלנד, ספרד וסלובניה.  שר החוץ ההולנדי אף זכה לגיבוי מלא מצד ראש ממשלתו, דיק סכוף, שנזף במנהיג המפלגה הגדולה בקואליציה – ידיד ישראל חירט וילדרס, על שביקר את עמדת השר.
גם בבלגיה לא נרשמו הפתעות חיוביות מדי. ראש הממשלה השמרני של בלגיה, השכנה, בארט דה וובר, הודה במהלך ביקור שערך לאחרונה בהאג, כי קיים "דיאלוג קונסטרוקטיבי" בין ארצו להולנד בעניין המצב בעזה, בכלל זה בעניין הצעתו של נשיא צרפת, עמנואל מקרון, להכיר במדינה פלסטינית בשולי ועידה של האו"ם שתיערך בחודש יוני הקרוב.

נורמליזציה גם באירופה

ההתפתחויות הללו מעידות על שינוי הולך וגובר לרעה ביחסי ישראל עם המחנה השמרני באירופה. כלומר, כיום לא רק השמאל האירופי הוא בעייתי מבחינתה של ישראל. הראייה לפיה ישראל היא הבעיה ולא הטרור ההשמדתי הפלסטיני הופכת למכנה משותף בין שמאל וימין שמרני באירופה. זהו מחיר של הזנחה ארוכת יומין מצד ישראל של החזית הדיפלומטית באירופה והתגייסות הדיפלומטיה הישראלית לקידום האג'נדה של הפלסטינים ולא של ישראל. האם התשובה לכך היא חיזוק ההתקרבות בין ישראל למפלגות הימין הריבוני באירופה? ישנן בקרב מפלגות אלו מפלגות שהן מאוד פרו-ישראליות. אך, ישנן גם מפלגות שעמדתן כלפי ישראל מעומעמת מאוד. נורמליזציה עם מפלגות אלו לא צריכה להיות בכל מחיר, אלא תוך עמידה ברורה על האינטרסים של ישראל.

על הכותב:

אלדד בק, עיתונאי וסופר. מכסה מזה ארבעה עשורים את המזה״ת ואירופה עבור כלי תקשורת שונים בישראל ובחו״ל. למד ערבית ומזרחנות באוניברסיטת הסורבון, פריז. ספריו: ״מעבר לגבול – ארצות אסורות, מסעות ומפגשים״ (2009), ״גרמניה, אחרת״ (2014), ״הקנצלרית – מרקל, ישראל והיהודים״ (2017), ״אלטרנטיבה – ימין חדש לגרמניה?״ (2022), ״פיוס מאוחר, סיפור היחסים הסוערים בין אוסטריה וישראל״ (2024).

הכתוב הוא על דעת המחבר בלבד ואינו משקף בהכרח את עמדת התנועה

קרדיט תמונה: מאיה לוין

הפוסט עם כאלה חברים אירופים, מי צריך אויבים הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

עשרות חטופים, למעלה מ-120 נרצחים – חלקם בבתיהם או בלולי תרנגולות – כשחלק מהגופות הושחתו ונשרפו, מעשי אונס ואלימות אכזריים, ואלפים שנמלטו מביתם כדי להציל את חייהם. אלה כמה מהפשעים שביצעו כוחות המשטר הג'יהאדיסטי העולה בסוריה נגד דרוזים בעיירות שבקרבת דמשק, בסוף חודש אפריל ובתחילת מאי השנה. קשה להישאר אדישים אל מול המראות הקשים הללו, שמעלים בזיכרון רבים מאיתנו את זוועות השבעה באוקטובר.

כבר באחד במרץ הנחו ראש הממשלה ושר הביטחון את צה"ל להיערך להגנה על העיר הדרוזית ג'ראמנה הסמוכה לדמשק בירת סוריה, שהותקפה על ידי המשטר הסורי. בתגובה לטבח הנוכחי, צה"ל אכן תקף מטרות סוריות ופינה פצועים דרוזים לטיפול בישראל.

השאלה הגדולה היא למה? למה ישראל צריכה להיות מעורבת בענייניה הפנימיים של מדינה עוינת, ועוד בשעה שהיא עצמה נתונה במערכה קשה ומתמשכת בכמה חזיתות?

ההתערבות הזאת היא קריטית למדינת ישראל. ההיחלצות של ישראל להגנת הדרוזים בסוריה אינה רק אקט הומניטרי. יותר מכל דבר אחר – היא אינטרס ביטחוני ואסטרטגי חיוני של ישראל עצמה. אף ישראלי לא יהיה מוכן להסתכן בזליגה של טרור רצחני נוסח השבעה באוקטובר ליישובי הצפון.

להרחיק את מדינת הטרור מגבולנו

אחד הלקחים העיקריים של השבעה באוקטובר הוא שמדינת טרור המתבססת בסמוך לגבולותינו עתידה להפוך לאיום ישיר על ביטחון אזרחי ישראל.

המשטר החדש בסוריה, בראשותו של אחמד א-שרע – או בשמו המוכר יותר, אבו מוחמד אל-ג'ולאני – אינו רק אכזר ואלים; מדובר בשלוחה מובהקת של האידיאולוגיה הקיצונית של הג'יהאד הסלפי, זו של דאעש ואל-קאעידה, שאומנם עטתה על עצמה חזות מדינית מרוככת, חליפה ועניבה, בניסיון לטשטש את מטרותיה, אך נותרה בבסיסה גוף טרור חמוש ורצחני.

כוחותיו של אל-ג'ולאני כבר שולטים כיום ברוב צפון-מערב סוריה. אם לא תיבלם מגמת ההתפשטות שלהם דרומה, אל המרחב שבין דמשק לגבול ישראל-סוריה, נמצא את עצמנו מול ישות אסלאמיסטית קיצונית נוספת, חמושה, מאורגנת ומסוכנת, ממש על הגבול.

גם העובדה שהשלטון העולה בסוריה זוכה לתמיכה ולחיפוי מטורקיה – שפועלת בשנים האחרונות לחיזוק השפעתה ואחיזתה במזרח התיכון, לאור חזונה להקים את האימפריה העות'מאנית מחדש – צריכה להדליק נורה אדומה בירושלים. ישראל חייבת למנוע התממשות של תרחיש שבו טורקיה תפרוס את חסותה על שלטון ג'יהאדיסטי עוין בסוריה, שישמש זרוע צבאית שלה נגד ישראל, בדומה לאופן שבו איראן משתמשת בחיזבאללה בלבנון.

שיתוף פעולה מול סכנות הג'יהאד

זהו אינטרס ביטחוני מובהק של ישראל לבלום את המגמה הזו, שמאיימת לשנות את מאזן הכוחות לאורך גבולה עם סוריה, ולטפח ברית עם כוחות מקומיים, לסייע להם להחזיק בשטחם ובכך ליצור אזור חיץ שירחיק את השלטון הג'יהאדיסטי מגבולה.

מהלך כזה יאפשר לישראל להשפיע על המתרחש בזירה הסורית מבלי לשלם את המחיר הכרוך בכניסה קרקעית של צה"ל לשטח סוריה. הוא יישען על סיוע לוגיסטי ומטרייה אווירית – סיוע ממוקד אך מצומצם יחסית, שלא צפוי להוביל לעימות ישיר בינה לבין המשטר החדש בסוריה. מובן שהמעורבות הצבאית הישראלית תלויה במידה רבה בכך שהדרוזים ישתמשו בסיוע הזה באופן מושכל, ושהם מצידם יספקו לישראל מודיעין מגוון, נרחב ובעל ערך משמעותי.

נכון להיום, זוהי הדרך האפקטיבית ביותר לבלום את ההתפשטות של אל-ג'ולאני, ובאמצעותו של טורקיה, לכיוון ישראל, ללא סיכון מיותר לכוחותינו.

מ"וילה בג'ונגל" למעצמה אזורית

התקיפה האווירית הישראלית נגד כוחות קרקע סוריים שפגעו בדרוזים, והתקיפה לאחר מכן בסמוך לארמון הנשיאות בדמשק, היו אזהרה ברורה למשטר החדש בסוריה, ואות לכך שצה"ל יגבה במעשים את הבהרתם של ראש הממשלה ושר הביטחון, שישראל לא תעמוד מנגד אם הפגיעה בדרוזים תימשך.

לתקיפות הישראליות בסוריה יש משמעות רחבה יותר. ישראל מבינה שהיא אינה יכולה עוד להתנהל לפי מודל ה"וילה בג'ונגל", שמשמעותו הסתגרות פסיבית שלה בד' אמותיה, תוך התעלמות מתהליכים חיצוניים שעלולים לסכן אותה באופן ישיר או לערער את יציבותה בטווח הארוך.

הגישה הזו, כפי שהוכח בשבעה באוקטובר באופן הנורא ביותר, נכשלה. במקומה, על ישראל למנף את כוחה כמעצמה אזורית ולנקוט אסטרטגיה של יוזמה, השפעה והבטחת עוצמתה במרחב המזרח-תיכוני, בין השאר באמצעות יצירת בריתות עם גורמים שיש לה איתם אינטרסים משותפים.

ברית כזו חייבת להיות דו-צדדית. על הדרוזים בסוריה להוכיח שהם מחויבים לשיתוף הפעולה עם ישראל ולקידום האינטרסים שלה. לצד זאת, חשוב שישראל תנהג כמעצמה אזורית שאפשר לסמוך עליה שתשמר בריתות, ולא תחזור על הטעות שנעשתה בנסיגה מלבנון, כשאנשי צד"ל שנלחמו לצידה נותרו לעמוד לבדם מול חיזבאללה.

ברית דמים עם הדרוזים בישראל

לצורך הביטחוני הזה מצטרפת חובה מוסרית עמוקה של מדינת ישראל לעדה הדרוזית בתוכה. הדרוזים נלחמו לצד העם היהודי בכל מלחמות ישראל ומהווים חלק חשוב ובלתי נפרד מהחברה הישראלית. קשה לתאר את הכאב שחשים בני העדה הדרוזית לנוכח הטיהור האתני שמבצעים הג'יהאדיסטים בבני עמם שהם במקרים רבים גם בני משפחתם.

בעקבות הטבח האחרון, מאות דרוזים בישראל הפגינו וקראו למדינה להגן על אחיהם הנרדפים בסוריה. ברית הדמים של מדינת ישראל עם העדה הדרוזית, שבחרה לקשור את גורלה בגורל העם היהודי עוד לפני מלחמת העצמאות, מחייבת אותה לעשות כמידת יכולתה כדי להיענות לקריאתם.

סערת הרוחות בציבור הדרוזי בישראל מבטאת לא רק זעזוע מהמאורעות האחרונים, אלא גם סימני שחיקה באמון של חלקם במדינה. אחד הגורמים לכך הוא השיח המקוטב פוליטית סביב "חוק הלאום" – גם אם הביקורת עליו אינה בהכרח מוצדקת, היא נובעת מתחושת פגיעה וכאב אמיתי, ובפועל נתפס החוק על ידי חלק מהדרוזים כפגיעה בהם. על רקע זה, חשוב מתמיד שמדינת ישראל תדע להעמיק ולחזק את בריתה עם העדה הדרוזית, בכך שתוכיח כי היא עומדת לצידה בשעת מבחן.

התלכדות של צרכים, ערכים ואינטרסים

שאלת התמיכה של ישראל בדרוזים בסוריה היא צומת שבו מתלכדים באופן נדיר אינטרס ביטחוני ואסטרטגי, מחויבות מוסרית וצורך חברתי.

ביטחון ישראל מחייב אותה למנוע את הקמתה של מדינת טרור נוספת מעבר לגדר, ואילו אחריותה כלפי אזרחיה הדרוזים מחייבת אותה שלא להחריש לנוכח הטבח בבני עמם.

לאחרונה נפגשתי עם ראש העדה הדרוזית בישראל, השייח מוואפק טריף, ושמעתי מפיו את הסיפורים הקשים ואת הכאב שהציבור הדרוזי חש. כמי שעומד בראש תנועה שבין חבריה ובכיריה נמנים רבים מבני העדה הדרוזית בישראל, אני רואה חובה מוסרית עמוקה להמשיך ולפעול כדי לשמור על ביטחונם של אחיהם בסוריה. תנועת הביטחוניסטים תמשיך לעמוד בחזית העשייה הציבורית והמדינית בנושא כדי לוודא שישראל לא תעמוד מנגד, ותשכיל להפעיל את כוחה במקומות שבהם הערכים, האינטרסים והבריתות שלה נפגשים.

חתמו עכשיו על העצומה: להגן על הדרוזים מהג'יהאדיסטים!

הפוסט סוף עידן ה"וילה בג'ונגל": על ישראל להגן על הדרוזים בסוריה מול הג'יהאדיסטים הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

ביום 11 במאי 1960 נלכד בארגנטינה פושע המלחמה הנאצי אדולף אייכמן, מי שהיה ראש מחלקת היהודים בגסטאפו ומראשי האחראים לביצועו של "הפתרון הסופי". הדרך ללכידתו הייתה ארוכה ומפותלת ונראתה כמו סרט הוליוודי, והמבצע, שנקרא "מבצע פינאלה", הפך לאחת הפעולות המפורסמות ביותר של המוסד. לאחר שהובא ארצה נערך לאייכמן משפט ראווה בהשתתפות עדים רבים, ששינה מן היסוד את היחס אל השואה ואל שורדי השואה בישראל.

חיזור גורלי

שנים לפני שאייכמן נפל ברשת, הגיעו רמזים על מקום הימצאו. כבר ב-1953 שלח צייד הנאצים הנודע שמעון ויזנטל מידע למוסדות בישראל, אך הוא נגנז ולא קודם. בהמשך הגיעו ידיעות נוספות, שאף ידעו לנקוב בכתובתו המדויקת של אייכמן בבואנוס איירס. אבל איש המוסד שנשלח לכתובת התקשה להאמין שאייכמן מתגורר בבית קטן בשכונה מוזנחת ופקפק באמיתות המידע.

את הסיפור שיגרום למוסד להקשיב באמת, סיפק גורם בלתי צפוי. לותר הרמן, יהודי גרמני ניצול שואה שברח לארגנטינה, הבחין שהצעיר שמחזר אחרי בתו, סילביה, נושא את שם המשפחה המפורסם אייכמן. הוא הבין במי מדובר ומיהר להעביר את המידע לתובע הגרמני.

אבל גם אז, במוסד לא מיהרו לפעול. רק בדצמבר 1959, כשהגיע מידע ממקור נוסף שאייכמן מסתתר תחת השם ריקרדו קלמנט, פרט שכבר התקבל ממקור אחר, התחילו שם להאמין. ראש המוסד איסר הראל עדכן את ראש הממשלה דוד בן־גוריון ואת שרת החוץ גולדה מאיר: נראה שהגיע הרגע.

צעיר בשם ניק אייכמן חיזר אחרי בתו של ניצול שואה. אביה העביר את המידע

איש השב"כ צבי אהרוני נשלח לבואנוס איירס. כתובת אחת התגלתה כלא רלוונטית – אייכמן ומשפחתו כבר עברו דירה. הכתובת החדשה, ברחוב גריבלדי שבפרבר סן פרננדו המרוחק, נראתה מבטיחה: בית מבודד, שטח פתוח, והחלקה רשומה על שם ורה ליבל, אשתו של אייכמן.

צוותי התצפית החלו לעקוב. בשלב מסוים הצליח אחד העוזרים לצלם גבר דומה לאייכמן, בעזרת מצלמה מוסתרת בתיק. התמונות הועברו לזיהוי בארץ ואימתו את המידע. הפור נפל.

הברחה בחגיגות העצמאות

הראל החליט על פעולה מיידית ללכידת אייכמן, אבל הנסיבות לא היו פשוטות: המרחק מישראל עצום והיה צורך לפעול בחשאי וללא ידיעת השלטונות הארגנטיניים. לכן החליט הראל כי יגיע בעצמו לבואנוס איירס, לנהל את המבצע מקרוב.

את הפיקוד על צוות החטיפה הטיל על איש המוסד רפי איתן, לימים שר בממשלת ישראל. זהויות בדויות הוכנו, ואנשי הצוות המריאו בזה אחר זה לארגנטינה בטיסות מסחריות ובזהירות מרבית.

בעיה מרכזית הייתה לא רק איך לתפוס את אייכמן – אלא כיצד להבריח אותו מהמדינה . באותם ימים לא פעלו טיסות סדירות ישירות מדרום אמריקה לישראל. אבל אז עלתה הזדמנות נדירה: ישראל הוזמנה להשתתף בחגיגות150 שנה לעצמאות ארגנטינה. המטוס שיביא את המשלחת יכול לשמש גם להעברת אייכמן.

אלא שברגע האחרון התעוררה בעיה בלתי צפויה – השלטונות הארגנטיניים דחו את קבלת הפנים למשלחת הישראלית ודחייה זו איימה על כל המבצע. אך הראל לא נרתע: אייכמן יילכד כמתוכנן, גם אם ייאלצו להחביאו ימים אחדים עד להגעת המטוס.

25 דקות של מתח

בסיורים מוקדמים נתגלה כי אייכמן צועד מדי ערב בשעה19:40 במסלול קבוע מהאוטובוס לביתו . זו הייתה נקודת התורפה שלו – ושם הוחלט להכות. ב 11–במאי לפנות ערב המתינו שתי מכוניות סמוך לביתו בשכונת סן פרננדו. אם לא יגיע עד השעה 20:00, קבעו, ייסוגו כדי לא לעורר חשד.

אבל השעון חצה את קו השעה שמונה והאיש לא הופיע. רפי איתן החליט להמתין עוד קצת. ואז, באיחור של 25 דקות, נראתה דמותו. הצוות הסתער, תפס אותו ודחף למכונית. הלכידה הסתיימה בתוך פחות מדקה. אנשי הצוות כפתו אותו והשכיבו אותו על רצפת המכונית כשהוא מכוסה בשמיכה. אהרוני הזהיר אותו בגרמנית כי אם לא יֵשב בשקט יירו בו. אייכמן ציית.

אייכמן הושכב כפות על רצפת המכונית מכוסה בשמיכה: "אם לא תשב בשקט – תיירה"

מדקלם "שמע ישראל" באוזני חוקריו

בבית המסתור החל פרק חדש. אייכמן הוחזק שם במשך עשרה ימים קשור ושמור בקפידה. על אנשי הצוות נאסר לדבר עם אייכמן, אך כאשר נחקר – שיתף פעולה עם שוביו באופן מלא. כשהבין שהחוטפים הם ישראלים, הדהים אותם כשציטט את פסוקי הפתיחה של ספר בראשית. גם "שמע ישראל" בקע מפיו בעברית.

חקירות קצרות אישרו את זהותו, אך כדי לוודא זאת באופן מוחלט נקרא למקום משה אגמי – שהיה נציג הסוכנות היהודית בווינה ונפגש עם אייכמן ב-1938 – והוא זיהה אותו בוודאות.

הכפיל "זאב זכרוני"

מטוס "אל על" ועליו המשלחת הגיע לבואנוס איירס ב-19 במאי, ובו איש השב"כ יהודה כרמל, שניחן בדמיון פיזי לאייכמן. הוא נשא את הזהות הבדויה "זאב זכרוני" ולבש מדי צוות של אל על. לאחר שהגיע לארגנטינה נלקחו מדיו ותעודותיו והועברו לאייכמן, וזה הולבש והועבר תחת טשטוש רפואי אל שדה התעופה כשהוא נראה כחבר צוות מן המניין.

בלילה שבין 20 ל-21 במאי המריא מטוס אל על לישראל כשעל סיפונו האיש שאחראי ישירות למותם של מיליוני יהודים. ב-23 במאי הודיע ראש הממשלה דוד בן־גוריון לכנסת על הלכידה: ”עליי להודיע לכנסת כי לפני זמן־מה נתגלה על־ידי שירותי־הביטחון הישראליים אחד מגדולי פושעי הנאצים... אדולף אייכמן נמצא כבר במעצר בארץ, ויעמוד בקרוב למשפט בישראל".

עליי להודיע לכנסת כי לפני זמן־מה נתגלה על־ידי שירותי־הביטחון הישראליים אחד מגדולי פושעי הנאצים

"בפעם הראשונה בהיסטוריה ישפטו יהודים את רוצחיהם"

לאחר הברחתו של אייכמן פונו דירות המסתור ויתר המשתתפים עזבו את ארגנטינה בטיסות מסחריות. משטרת ארגנטינה החלה בחקירה והכריזה על שגריר ישראל אצלה, אריה לבבי, כאישיות בלתי רצויה. היא אף הגישה תלונה למועצת הביטחון של האו"ם על הפגיעה בריבונותה. לצד הקובלנות נשמעה גם הסכמה בינלאומית: יש להביא את אייכמן לדין. ישראל הסכימה להצהרה משותפת עם ארגנטינה שהנושא מבחינתן סגור.

ב-11 באפריל 1961 נפתח בירושלים אחד המשפטים הדרמטיים בהיסטוריה המודרנית. האומה כולה עקבה אחר העדויות והסיפורים שלא נשמעו קודם לכן בקול רם. בדצמבר נגזר דינו, וב-1962 הוצא אדולף אייכמן להורג בתלייה.

ברגעים שלפני המבצע, כפי שתיאר איסר הראל בספרו "הבית ברחוב גריבלדי", התכנסו אנשי המוסד לשיחה עם הראל על הממד המוסרי וההיסטורי של הפעולה שאותה הם עומדים לבצע: "בפעם הראשונה בהיסטוריה ישפטו יהודים את רוצחיהם. ובפעם הראשונה ישמע העולם, וישמע הדור הצעיר בישראל, את הסיפור המלא של גזירת ההשמדה שנגזרה על עם שלם".

הפוסט היום לפני 65 שנה: המוסד לכד את אייכמן הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

בסוף חודש פברואר התריע הרמטכ"ל לשעבר רא"ל הרצי הלוי מפני ההתעצמות הגוברת של צבא מצרים, ואמר בין היתר כי "למצרים יש צבא גדול, עם אמל”ח מתקדם, עם מטוסים וצוללות, כמות גדולה של טנקים ולוחמי חי"ר", וכי אף שלפי ההערכות כרגע לא מדובר באיום, "זה יכול להתהפך ברגע". ב-18.3, מנכ"ל תנועת הביטחוניסטים, סא"ל (במיל') ירון בוסקילה, הציג בכנסת את התדריך הביטחוני המקיף שלנו על האתגר ההולך ומתגבש מכיוון גבולה הדרומי של ישראל.

ואכן, במדבריות הענק צרובי השמש של מצרים מתרחשת זה למעלה מעשור מגמה שעשויה לשנות באופן דרמטי את יחסי הכוחות האזוריים. שכנתנו מדרום, ההולכת ומשתחררת מתלותה בסיוע צבאי אמריקאי, עוברת את תהליך ההתחמשות והמודרניזציה הצבאית המקיף ביותר שלה מאז שנות השבעים. הרכש הצבאי הנרחב, לצד חיזוק כוחות היבשה, הים והאוויר, מעידים על שאיפה ברורה מצידה: להפוך לכוח שאי אפשר להתעלם ממנו.

כשהדבר מתלווה להגברת נוכחות משמעותית של צבא מצרים בחצי האי סיני, תוך הפרת הסכם השלום עם ישראל, עלינו לשאול את עצמנו – האם אנו מוכנים לתרחיש של עימות צבאי עתידי בין שתי המדינות?

הרקע להתעצמות: הפיכה, משברים ושאיפות אזוריות

תהליך ההתעצמות של מצרים החל עם עלייתו של עבד אל-פתאח א-סיסי לשלטון בעקבות הפיכת הנגד ביולי 2013, אשר הדיחה את מוחמד מורסי, נשיא מצרים מטעם תנועת "האחים המוסלמים". עם עלייתו לשלטון החל א-סיסי בתהליך ייצוב השלטון וחיזוק הצבא.

אפשר להצביע על כמה מניעים העומדים מאחורי החלטתו של א-סיסי להעצים משמעותית את כוחה הצבאי של מצרים. הראשון שבהם הוא הרצון לשקם את הצבא כמנגנון מרכזי להחזרת היציבות הפוליטית והכלכלית במדינה, שנפגעה בעקבות מהפכת "האביב הערבי" ב-2011, שהעלתה לשלטון את מורסי, איש "האחים המוסלמים".

מהפכה זו הייתה אחד הביטויים הדרמטיים לאיום הנשקף לשלטון המרכזי במצרים מצד קבוצות אסלאמיסטיות רדיקליות. מאז שנות ה-70 פועלים בשטח המדינה ארגונים קיצוניים כמו "א-תכפיר ואל-הג'רה" ו"ג'מאעת אל-מסלמין", אשר חותרים להפיל את השלטון באמצעות טרור. לאחר הדחת נשיא מצרים מוחמד מורסי ב-2013 הוכרזו "האחים המוסלמים" כארגון טרור ופלגים קיצוניים מתומכיהם אימצו שיטות פעולה אלימות.

אולם, הגורם העיקרי הפוגע ביציבות במצרים כיום הוא המרד האסלאמיסטי בסיני, שהפך לזירת עימות עקוב מדם בין השלטון המצרי לארגוני ג'יהאד קיצוניים, ובראשם שלוחת דאעש המכונה "וילאית סינא". הארגון ביצע מאות תקיפות נגד כוחות הביטחון והאוכלוסייה האזרחית באזור. לדוגמה, במאי 2022 נהרגו 11 חיילים מצרים בהתקפה על מתקן שאיבת מים בצפון סיני – אירוע שחשף את המשך פעילותו של הארגון למרות המאמצים לדכאו.

את הרצון של א-סיסי בחיזוק משמעותי של הצבא יש להבין, אפוא, גם בהקשר של הרצון לשים קץ למרד זה ועל רקע החשש מניסיונות הפיכה בהשראת הפלת משטר אסד בסוריה.

צבא מצרים בדרום סיני

בזירה המדינית, התחמשותה המסיבית של מצרים נעשית מתוך כוונה ברורה לחזק את מעמדה כמעצמה אזורית, לבלום את ניסיונות ההתפשטות של טורקיה, להגן על עצמה מפני זליגת הכאוס הביטחוני בלוב אל גבולותיה ולהגביר את כוחה והשפעתה מול איראן. הבחירה של מצרים לגוון את מקורות הנשק שלה ולחזק את קשריה עם רוסיה, סין, גרמניה וצרפת מאפשרת לה חופש פעולה רב יותר, ומיועדת בין היתר להפחית את תלותה בארה"ב.

הצבא המצרי מתעצם לנוכח המרד בסיני והחשש מניסיונות הפיכה בהשראת הפלת משטר אסד בסוריה

משבר הסכר: החזית האתיופית

הקשר נוסף הנחוץ להבנת תהליך החימוש המצרי הוא משבר סכר הרנסנס: אחד מהסכסוכים הגיאופוליטיים החמורים ביותר באפריקה, שמעמיד את מצרים, אתיופיה וסודן במסלול התנגשות מתמשך מאז תחילת העשור השני של המאה ה-21.

הסכר, שממוקם על הנילוס הכחול, החל להיבנות בשנת 2011 על ידי אתיופיה, במטרה להוות מנוע צמיחה כלכלי ולספק אנרגיה חשמלית למיליוני אזרחים. מצרים – שתלויה כמעט לחלוטין במי הנילוס לחקלאות ולמחיה של אוכלוסייתה העצומה בגודלה – רואה בעובדה שהסכר מעניק לאתיופיה שליטה בוויסות זרימת מי הנהר, לא פחות מאיום קיומי.

כבר עשרות שנים מתנהל מאבק דיפלומטי על השליטה והחלוקה של מי הנהר, והמתיחות בין הצדדים הלכה והחריפה מאז החלו האתיופים למלא את המאגר. משבר זה מתרחש בתקופה של התעצמות אזורית, כאשר אתיופיה מבססת את עצמה כמעצמה כלכלית וטכנולוגית באמצעות פרויקטים אסטרטגיים כמו הסכר, ומצרים ממשיכה לחזק את צבאה ולהגביר את שיתופי הפעולה האסטרטגיים שלה עם מדינות האזור. התעצמות זו של שתי המדינות, לצד היעדר פתרון מוסכם למשבר המים, מעלה את הסיכון להסלמה צבאית שעשויה לערער את היציבות האזורית כולה.

אבני הדרך במרוץ החימוש המצרי

המסע של מצרים לעבר מודרניזציה צבאית מרשימה לא התרחש בן לילה. הוא נבנה שלב אחר שלב, בעסקאות רכש משמעותיות עם המעצמות הגדולות.

כבר ב-2015 חתמה מצרים על עסקה ראשונה עם צרפת, שבמסגרתה רכשה 24 מטוסי קרב מסוג רַאפָאל, משחתות חדישות ומערכות טילים מתקדמות. עסקה זו חיזקה באופן משמעותי את יכולותיה בזירה האווירית והימית.

שנת 2020 סימנה קפיצת מדרגה טכנולוגית, עם חתימת הסכם לייצור טנקי T-90MS בתוך מצרים ברישיון רוסי, מהלך שסיפק לה עצמאות תעשייתית חלקית בתחום השריון. באותה שנה דווח על עסקה לרכישת מטוסי סוחוי-35 מרוסיה, אך זו כנראה לא יצאה לפועל כתוצאה מלחץ אמריקאי.

במאי 2021, המרוץ של א-סיסי לחימוש המשיך לצבור תאוצה. מצרים חתמה על חוזה לרכישת 30 מטוסי רַאפָאל נוספים, מהלך ששיפר את כוח התקיפה שלה והעניק לה יתרון אווירי נוסף.

בין 2021 ל-2024 מצרים לא האטה את הקצב. היא הרחיבה את הצי שלה, שילבה מערכות נ"מ חדשות ומתקדמות כמו S-300VM וחיזקה את שיתוף הפעולה הצבאי שלה עם רוסיה, צרפת וסין, מהלך המעיד על מגמה ברורה של הפחתת תלותה בארה"ב והרחבת קשריה האסטרטגיים.

הרתעה אווירית, שליטה ימית ועוצמה יבשתית

מצרים ציידה עד כה את חיל האוויר שלה ב-54 מטוסי קרב צרפתיים מסוג רַאפָאל (24 בעסקה הראשונה ו-30 בעסקה השנייה), חיזקה את צי מטוסי התקיפה שלה במיג-29, ושמרה על כוח ההרתעה שלה עם כ-240-220 מטוסיF-16 . כמו כן, היא ביססה יכולות תקיפה בלתי מאוישות עם מל"טים מתקדמים מדגם Wing Loong מסין.

בזירה הימית, מצרים ביססה את אחיזתה עם שתי נושאות מסוקים מסוג "מיסטרל", שמספקות לה יכולת לפרוס כוחות הרחק מגבולותיה. נוסף על כך, היא צירפה לצי שלה ארבע צוללות גרמניות מתקדמות, לצד סטי"לים ופריגטות חדישות מצרפת.

במישור היבשתי, מצרים מחזקת את מעמדה עם תוכניות לייצור טנקי T-90MS ברישיון רוסי, לצד צי של כ-1,360 טנקי אברמס שכבר נמצאים ברשותה. לצד זאת, היא משפרת באופן משמעותי את יכולות הלוחמה האלקטרונית והסייבר שלה, מתוך הכרה בכך שקרבות העתיד יוכרעו גם במרחב הדיגיטלי.

מצרים מפירה את הסכם השלום – ומכניסה כוחות לסיני

מצרים הפרה את הסכם השלום עם ישראל באופן שיטתי מאז חתימתו ב-1979, באי-יישום נורמליזציה בין המדינות, קיום תקשורת עוינת ובניית ביצורים ודרכי גישה מהירות לכיוון הגבול עם ישראל. בין ההפרות הבולטות אפשר למנות ביטול חד-צדדי של הסכם הגז עם ישראל ב-2012, הסבת שדה התעופה האזרחי ברפידים לשימוש צבאי ב-2015 בניגוד להסכם, והכנסת נשק אסטרטגי לסיני. הצבא המצרי אף מכשיר את כוחותיו תוך הדגשת נקודות התורפה של השריון הישראלי.

בשנים האחרונות, מצרים הגבירה את נוכחותה הצבאית בחצי האי סיני, בניגוד לנספח הביטחוני של הסכם השלום עם ישראל משנת 1979. צילומי לוויין חשפו פריסת טנקים, הרחבת שדות תעופה צבאיים, ובניית בונקרים, מכשולים נגד טנקים ומנהרות מתחת לתעלת סואץ, החורגים מהמגבלות המפורטות בהסכם. העובדה שהפרות אלו נמשכו גם לאחר הסרת איום דאעש בסיני מעידה על כך שהן אינן קשורות רק לאיומים ביטחוניים מיידיים כפי שטענה מצרים.

מומחים מעריכים כי היקף הכוחות המצריים בסיני חורג באופן משמעותי מהמותר, מה שמעורר דאגה בישראל. במקביל, הברחות נשק מסיני באמצעות רחפנים נמשכות, חרף הנוכחות הצבאית המוגברת של מצרים באזור.

בתגובה למהלכים אלו, שגריר ישראל בארה"ב, יחיאל לייטר, הזהיר כי מצרים מבצעת "הפרות רציניות" של הסכם השלום, מה שמצריך בחינה מחודשת של יחסי הביטחון עימה.

ואכן, לראשונה זה 40 שנה, נבחרי ציבור אמריקאים מתייחסים להפרות הסכם השלום על ידי מצרים. חברי קונגרס מהמפלגה הרפובליקנית קראו לבחון את ההפרות, והציעו להציב לוח זמנים להפחתת הכוחות המצריים בסיני. יש אף מי שמעלים את האפשרות לבחון מחדש את הסיוע הכלכלי והצבאי של ארה"ב למצרים, אשר עומד על כשלושה מיליארד דולר בשנה. הדאגות הנשמעות מארה"ב נוגעות לא רק למאזן הכוחות האזורי, אלא גם לשינוי הגיאופוליטי שעוברת מצרים, המתקרבת יותר לרוסיה, צרפת וסין על חשבון יחסי התלות המסורתיים שלה עם וושינגטון.

לצד זאת, צבא מצרים ממשיך להתייחס לישראל כאיום ייחוס, למרות הסכם השלום בין המדינות. כחלק מהיערכותו לעימותים אפשריים, הצבא המצרי מתאמן על התמודדות עם מערכות נשק ישראליות מתקדמות, כולל טנק המרכבה. דיווחים מצביעים על כך שמצרים לומדת את חולשותיו ויתרונותיו של הטנק הישראלי במסגרת תוכניות ההכשרה הצבאיות שלה, מה שמעיד על כך שישראל נחשבת לאיום פוטנציאלי בתפיסת הביטחון הלאומי המצרית.

השלכות אסטרטגיות

הפרות ההסכם מעלות שאלות כבדות משקל לגבי כוונותיה העתידיות של מצרים. האם אכן מדובר בצעדים לצורך מאבק בגורמי טרור בלבד, כפי שהיא טוענת, או שמא בניסיון לשמר גמישות אסטרטגית לטווח ארוך?

לחלק מההפרות ניתן אישור ישראלי בדיעבד, לאחר שמצרים הצדיקה אותן כחלק ממאבקה בשלוחת דאעש בסיני. עם זאת, גורמים ביטחוניים בישראל תוהים אם הנוכחות הצבאית המצרית בסיני אכן נועדה למאבק בטרור כפי שמצרים מצהירה, או שהיא משמשת גם למטרות צבאיות ארוכות טווח מעבר לכך.

יתרה מזאת, מקורות במודיעין הישראלי מזהירים מפני מגמת התחמשות מצרית שאינה עוצרת בגבולות סיני, אלא כוללת תמרונים צבאיים רחבי היקף, תרגול חדירות לתוך שטחים עירוניים ושדרוג יכולות התקיפה האווירית. למרות זאת, בישראל נמנעים מהצהרות פומביות חריפות, מחשש לפגיעה ביחסים עם קהיר.

לראשונה זה 40 שנה, נבחרי ציבור אמריקאים מעלים את האפשרות לבחון מחדש את הסיוע הכלכלי והצבאי של ארה"ב למצרים

האם מצרים יכולה לאיים על ישראל?

התעצמותה הצבאית של מצרים בשנים האחרונות וכניסת כוחותיה לסיני מעוררות שאלות בנוגע למאזן הכוחות העתידי. מצד אחד, צה"ל נהנה מעליונות טכנולוגית, במיוחד באוויר, בהגנה האווירית ובמודיעין. מנגד, מצרים מתמקדת בהרחבת כוחה הימי והיבשתי, תוך השקעה משמעותית בציוד מתקדם.

בזירה היבשתית, הטנקים הצה"ליים מצוידים בהגנה חכמה ובאמצעים טכנולוגיים שמעניקים להם יתרון בקרב, על אף שמצרים מחזיקה במספר גדול יותר של טנקים.

חיל האוויר הישראלי מצוי ביתרון על חיל האוויר המצרי בזכות טכנולוגיית חמקנות, שליטה דיגיטלית במרחב האווירי ויכולות לוחמה אלקטרונית מתקדמות, בעוד מקבילו המצרי מסתמך על כמות גדולה של מטוסים מיושנים יותר. מנגד, המצרים נהנים ממגוון מקורות אספקה לנשק ולתחמושת, ואינם תלויים בממשל האמריקאי בלבד שיכול להפעיל מנופי לחץ בלעדיים.

ואילו בחזית הימית, מצרים מחזיקה אומנם בצי גדול יותר, אך ישראל נהנית מיתרון איכותי וטכנולוגי, שבא לידי ביטוי בצוללות המעניקות לה יכולת הרתעה אסטרטגית.

על רקע האיומים הגוברים, יש לזכור כי חצי האי סיני מאופיין בשטח פתוח, חשוף ודל באוכלוסייה אזרחית. בניגוד לחזית העזתית או הלבנונית, מדובר בזירה שבה לצה"ל קל יחסית להפעיל כוחות שריון ואוויר באופן עוצמתי, תוך ניצול יתרון העומק שלו והיעדר סבך אורבני שיקשה עליו בכך. יכולת התמרון של כוחות צה"ל בשטח כזה מעניקה לישראל יתרון משמעותי, בעיקר בכל הקשור להשמדת טורי שריון של האויב והפעלת אש מדויקת למרחקים ארוכים.

מודל הלחימה: בין טכנולוגיה לכוח אדם

צה"ל בנוי כצבא קומפקטי, טכנולוגי ומבוסס מודיעין, עם דגש על לחימה רב-זרועית (אוויר, יבשה, ים וסייבר) ושימוש במערכות מתקדמות כמו בינה מלאכותית ורחפנים חמושים. המודל הזה מעניק לו יתרון איכותי, אך גם מעלה שאלה מטרידה: האם ההסתמכות המוגזמת על טכנולוגיה באה על חשבון כוח אדם מספיק ומוכנות ללחימה קרקעית בהיקף רחב, כפי שנוכחנו לדעת באסון שבעה באוקטובר?

לצה"ל יש יתרון איכותי, אך הסתמכות היתר שלו על טכנולוגיה באה על חשבון מוכנותו ללחימה קרקעית בהיקף רחב

לעומת זאת, הצבא המצרי מבוסס על כוח אדם גדול מאוד (מעל חצי מיליון חיילים), עם גיוס חובה ויחידות סדירות רבות. בעוד הוא נחשב פחות טכנולוגי וגמיש מצה"ל, היתרון שלו טמון בעומק אסטרטגי ובכוח מסה משמעותי, שמאפשרים לו להתמודד עם לחימה ממושכת ולשלוט במרחבים גדולים.

צה"ל מחזיק אפוא בעליונות טכנולוגית ומודיעינית, אך נשאלת השאלה אם בהיעדר מספיק כוחות יבשתיים הוא יוכל להתמודד לאורך זמן מול צבא גדול ושיטתי שמבוסס על כוח אדם מסיבי.

בעוד ישראל ממשיכה להחזיק בעליונות צבאית, במיוחד בזכות טכנולוגיה מתקדמת, חמקנות וניהול לוחמה מבוסס נתונים, מצרים אינה קופאת על השמרים. היא משקיעה משאבים אדירים בחיזוק הצי הימי שלה, בהגדלת צי מטוסיה ובשיפור יכולות הלחימה הקרקעית שלה. נכון להיום, היא עדיין לא מגיעה ליכולות הישראליות בתחומים כמו חמקנות, הגנה אווירית ומודיעין בזמן אמת, אך המגמה ברורה – מצרים מצמצמת פערים.

האיום אולי אינו מיידי, אך אסור להתעלם מהשינוי. העובדה שמצרים אינה נתפסת כיריבה בהווה אינה מבטיחה שהדבר יישאר כך בעתיד. ההתעצמות המצרית מוכיחה שישראל לא יכולה לנוח על זרי הדפנה: שמירה על יתרון דורשת השקעה מתמדת לא רק בחדשנות טכנולוגית ובמערכות הגנה, אלא גם בבניין כוח אסטרטגי.

מצרים בונה במהירות כוח צבאי משמעותי, שאין ערובה לכך שלא יופנה נגדנו בעתיד

תרחיש יום הדין: מתקפה מצרית-טורקית משולבת

אחד מתרחישי הקיצון שחייבים להילקח בחשבון הוא מתקפה משולבת של מצרים וטורקיה, אשר תכלול גם ניסיון לסגר ימי על ישראל. שילוב של איום יבשתי מסיני עם איום ימי מהים התיכון עלול לשבש את נתיבי הסחר של ישראל, ולפגוע קשות בכלכלה ובתחבורה הימית שלה.

בתרחיש כזה, עצמאות אנרגטית והיערכות ימית מתקדמת הופכות לצורך ביטחוני ואסטרטגי ראשון במעלה של ישראל. היכולת של המדינה להפיק ולאגור אנרגיה ולהגן על מקורותיה, מבלי להיות תלויה לשם כך בגורמים חיצוניים, חיונית כדי להבטיח תפקוד שוטף של הצבא והתשתיות גם תחת מצור. ההיערכות הימית הדרושה כוללת תגבור הצי, הגנה על נתיבי שיט ואבטחת אסדות ומתקני אנרגיה בלב ים, כדי להבטיח רציפות תפקודית מול ניסיונות לחסום את נתיבי השיט של ישראל.

תרחיש נוסף שישראל חייבת להתכונן אליו הוא שמצרים תגלוש למשבר פנימי עמוק, עד כדי מלחמת אזרחים והתמוטטות שלטונית. לאור אירועי "האביב הערבי" וההתרחשויות בסיני, ברור שתרחיש של הפיכה נוספת או של תפיסת השליטה בשטח על ידי מיליציות קיצוניות הוא סכנה ברורה ומוחשית. התרחשות כזו עלולה לחשוף את ישראל לחדירה של מחבלים לשטחה ולהפוך את גבולה הדרומי לגבול חם, לא יציב ובלתי צפוי.

מה חייבת ישראל לעשות כדי לשמור על עליונות צבאית?

כשמדובר בביטחון ישראל, עלינו להיגמל מהנטייה המסוכנת לנתח איומים פוטנציאליים לפי כוונותיהם המשוערות, ולהתחיל להתבסס אך ורק על יכולותיהם הממשיות. האסון בשבעה באוקטובר הוכיח עד כמה מסוכן להסתמך על הערכות מצב אופטימיות, ולזלזל בהתעצמות צבאית של משטרים וגורמים עוינים. גם אם כיום אין למצרים כוונה לפתוח במלחמה עם ישראל, צבאה הולך ומתחזק, וההיסטוריה מלמדת שהמאזן האסטרטגי יכול להשתנות במהירות.

כדי להבטיח שלא יהיה אף כוח באזור שיאיים על ישראל בעתיד, יש להבין שעליונות טכנולוגית בלבד רחוקה מלהספיק. לכוח היבשתי יש תפקיד קריטי, במיוחד מול צבאות גדולים בעלי יכולות תמרון רחבות. לכן, על ישראל להרחיב את הייצור של טנקי מרכבה סימן 4 ("ברק") ולהגדיל את סד"כ חיל השריון וחיל הרגלים, כדי להבטיח עוצמה קרקעית שתרתיע את אויביה.

לצד זאת, על ישראל לחזק את עליונותה האווירית והמודיעינית באמצעות הרחבת צי מטוסי ה-F-35, כטב"מים חמקניים ושיפור מערכות התרעה מוקדמות שימנעו הפתעות אסטרטגיות. כדי להמשיך ולהגן על שמי המדינה עלינו לשפר באופן מתמיד את מערכות "חץ 3", "קלע דוד" ו"כיפת ברזל", במיוחד מול איומים מתקדמים כמו טילים מדויקים ורחפנים חמושים. במקביל, שדרוג מערכות הלוחמה האלקטרונית והסייבר יאפשר שיבוש מתקפות אוויריות וקרקעיות בזמן אמת, דבר שמהווה יתרון קריטי במלחמה מודרנית.

נוסף על כך, יש לממש את הפוטנציאל הגלום בטכנולוגיית הרחפנים. ברחבי העולם כבר נעשה שימוש גובר ברחפנים בלחימה בטרור: מצרים מפעילה רחפנים חמושים מדגם Wing Loong בצפון סיני נגד חוליות ג'יהאדיסטיות; ארה"ב משתמשת ברחפנים מדגם MQ-9 Reaper לתקיפות ממוקדות נגד פעילי טרור באזורים מרוחקים כמו תימן ואפגניסטן; וגם בישראל פותח רחפן TIKAD (המצוי עדיין בשלבי ניסוי) שמסוגל לבצע ירי מדויק מרחוק, במטרה לצמצם סיכון לחיי לוחמים בשטח בנוי.

על ישראל לייצר מאות אלפי רחפנים זולים וקטלניים, שיאפשרו השמדת טנקים וכוחות חי"ר באפקטיביות גבוהה ובעלות נמוכה יחסית. רחפנים חמושים, הפועלים בלהקות ומנוהלים על ידי בינה מלאכותית, יוכלו להוות מכפיל כוח משמעותי בשדה הקרב.

לצד זאת, נדרש מאמץ מקביל לפתח הגנה רב-שכבתית מפני רחפנים עוינים, שתכלול אמצעי לייזר מדויקים לצד מערכות יירוט קינטיות או רקטיות, וכן יכולות לשיבוש תדרים ולנטרול תקשורת.

ההתעצמות הצבאית של מצרים אינה עניין תיאורטי. ישראל חייבת לפקח באופן הדוק על פעילות הצבא המצרי, לעקוב אחר עסקאות נשק, תרגילים צבאיים ותנועת כוחות, ולוודא שלא תיפול שוב לקונספציה מתוך שאננות והערכת-חסר של יריביה. לצד זאת, עליה לחזק ולבסס בריתות אסטרטגיות עם יוון, קפריסין ומדינות המפרץ, כמשקל נגד לכל ניסיון לערער את מאזן הכוחות האזורי.

שנים של מיקוד בזירות אחרות כעזה, לבנון ואיראן הובילו להזנחה מסוכנת של התחום המודיעיני בזירה הדרומית. לקראת אפשרות של עימות עתידי עם מצרים, ישראל חייבת להשיב את המודיעין הדרומי לראש סדר העדיפויות הלאומי. פיתוח והפעלת יכולות איסוף מודיעין עומקיות, הן HUMINT (מודיעין אנושי המבוסס על סוכנים, מקורות וחקירות) והן SIGINT (מודיעין אותות: יירוט תקשורת, קליטת שידורים וניתוח מערכות אלקטרוניות), הם תנאי בסיסי לזיהוי מוקדם של איומים מצד הצבא המצרי ולמניעת הפתעות אסטרטגיות. ביום שאחרי עזה, ליבת העיסוק של פיקוד הדרום חייבת לעבור להתמקדות במצרים ובמרחב סיני.

לקראת אפשרות של עימות עתידי עם מצרים, ישראל חייבת להשיב את המודיעין הדרומי לראש סדר העדיפויות הלאומי

כושר ההרתעה היחיד הוא היכולת לנצח

מצרים בונה כוח צבאי משמעותי בקצב מרשים, ואין ערובה לכך שהכוח הזה לא יופנה נגד ישראל בעתיד. השלום בין שתי המדינות נשמר עד כה לא משום שיש אמון ביניהן, אלא מפני שמצרים יודעת שמוטב לה להימנע מעימות צבאי נוסף עם ישראל, כי אין לה סיכוי לנצח בו. כאמור, גם תרחיש של התמוטטות השלטון המרכזי במצרים או עליית שלטון חדש ועוין יותר יחשוף את ישראל לסכנות מסוג אחר, וגם לכך חשוב להיערך.

על ישראל לפעול כדי לשמר את הסכם השלום עם מצרים באופן התואם את האינטרס הלאומי שלה, ועם זאת, היא לא יכולה להסתמך על ניירות חתומים בלבד. רק יתרון צבאי מוחלט, בכל החזיתות, יבטיח שמאזן הכוחות יישאר לטובתה גם בטווח הרחוק.

לקריאה נוספת: באידיאל – חזון תנועת הביטחוניסטים למערכת היחסים עם מצרים

הפוסט מצרים מתעצמת: מדרום תיפתח הרעה? הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

בשנה האחרונה, ובעיקר לאחר סדרת חיסולים מדויקים של בכירים בשורותיו – בהם פואד שוכר, אבראהים עקיל וג'ואד טוויל, כשגולת הכותרת היא חיסולו של מזכ"ל הארגון, חסן נסראללה, ולאחריו חיסול מחליפו, האשם צפי א-דין – חזבאללה ניצב בפני משבר קיומי הולך ומעמיק. הארגון, שפעם היה ארגון הפרוקסי העוצמתי ביותר של איראן ובעל משקל אסטרטגי בזירת המזרח התיכון, נאלץ כיום להתמודד עם אובדן מפקדים, חיסול הכוח הצבאי ולחצים גוברים מצד הקהילה הבינלאומית. האם אלו סימנים כי ארגון הטרור השיעי אכן נחלש משמעותית?

לפי מקורות לבנוניים, חזבאללה נוקט צעדים דרמטיים כדי להבטיח את הישרדותו: העברת משפחותיהם של מאות ממנהיגיו אל אמריקה הלטינית. העיתונאי הלבנוני, עלי חמאדה, חשף בסרטון שפרסם בחשבון ה-X שלו כי משפחותיהם של כ-400 מנהיגי חזבאללה גורשו מלבנון, ורבים מהם מצאו מקלט במדינות דרום אמריקה כמו ונצואלה, קולומביה, ברזיל ואקוודור. הוא הסביר כי מהלך זה מתרחש בשל הבנה גוברת כי יכולתו הצבאית של חזבאללה נמצאת על סף פירוק, וכי שהייתם של אותם מפקדים בלבנון עלולה לחשוף אותם לרדיפה מודיעינית ישראלית או בינלאומית.

בהערכתו, חמאדה רמז שההתיישבות החדשה של אנשי חזבאללה מעבר לים משדרת מסר ברור: חיזבאללה נערך לעידן שבו פעילותו הצבאית הישירה בלבנון תצטמצם, והוא יבקש לנתב את כוחו לערוצים אחרים, תוך התבססות על פעילות פוליטית, כלכלית ופשע מאורגן בזירות חיצוניות.

חזבאללה באמריקה הלטינית

חזבאללה הינו הארגון האיסלאמיסטי הדומיננטי ביותר באמריקה הלטינית. עוד מתחילת שנות ה-80 הקים הארגון נוכחות עמוקה ומגוונת ביבשת, בעיקר כחלק ממאמצי איראן לייצא את המהפכה האסלאמית. החיבור ההדוק לקהילות השיעיות הלבנוניות באזור, לצד מדינות עם שלטון רופף או אנטגוניסטי כלפי המערב, הפך את דרום אמריקה לקרקע פורייה לפעילותו.

אחד המרכזים הבולטים הוא אזור משולש הגבולות – החיבור בין ארגנטינה, ברזיל ופרגוואי – שם מנהל חזבאללה רשתות נרחבות של סחר בסמים והלבנת הון. ונצואלה, תחת שלטונם של צ'אבס ומדורו, סיפקה לארגון תשתית נוחה להעמקת השפעתו, תוך ניצול הקהילה הלבנונית הגדולה במדינה.

גם בברזיל ובקולומביה ניכרת פעילותו של הארגון. בשנת 2023 סוכלה בברזיל מזימה לבצע פיגוע נגד הקהילה היהודית, שיוחסה לחזבאללה. נוסף על כך, יש לציין את פיגוע התופת במרכז הקהילתי

היהודי (MIA) בבואנוס איירס ב-1994, שבו נרצחו עשרות בני אדם, פיגוע שיוחס לארגון והוביל לכך שארגנטינה הכריזה עליו כארגון טרור ב-2019.

משמעות הרילוקיישן והשלכות עתידיות

אם אכן נכונות הידיעות על העברת משפחות מנהיגי חזבאללה לדרום אמריקה, הרי שמדובר בצעד אסטרטגי שצפוי להעצים את נוכחות הארגון ביבשת. גיבוש שרשרת פיקוד מקומית חדשה, לצד חדירה עמוקה יותר לרשתות פליליות, יאפשרו לחזבאללה להמשיך להוות איום גלובלי גם אם מעמדו במזרח התיכון ייחלש.

יתרה מכך, מבחינת איראן, התבססות חזבאללה בדרום אמריקה מהווה תחליף אסטרטגי נדרש לאור קריסת המסדרון היבשתי שחיבר בעבר בין טהראן לביירות דרך עיראק וסוריה – מסדרון שקרס לאחר השתלטות אל-ג'ולאני על חלקים בסוריה, והפיל את אחד ממפעלי חייו של מפקד כוח קדס לשעבר, קאסם סולימאני.

ייתכן שהמהלך הזה פותח צוהר לאיראנים לשקם את חזבאללה: ארגון הטרור השיעי משנה פניו. מאיום צבאי ישיר באזור המזרח התיכון – לשחקן חשאי ומשפיע בזירה הבינלאומית, כשהיבשת הלטינית הופכת לזירת פעולה מרכזית להתעצמות מחודשת.

המהלך הזה מגיע בעת שאיראן מנסה לשקם את "ציר ההתנגדות" בראשותה לאחר נפילת משטר אסד, חיסולו של חסן נסראללה, היחלשותו של חזבאללה והיחלשותו של חמאס בעקבות חיסולם של בכיריו.  האיראנים מחפשים לשקם את "ציר ההתנגדות" המרוסק בדרכים יצירתיות, כמו הקמת ארגון פרוקסי חדש בסוריה בשם "ההתנגדות האסלאמית בסוריה" , שימוש ברשתות פשע והברחות ברחבי העולם וניהול שיתופי פעולה בין ארגון פרוקסי אחד למשנהו.

איום על ארה"ב

תרחיש אפשרי של התעצמות חיזבאללה בזירת אמריקה הלטינית מהווה סיכון לביטחונן של ישראל וארה"ב. עם שובו של ממשל טראמפ לבית הלבן, ישנו פוטנציאל ממשי להפניית זרקור אמריקאי לזירה הלטינו-אמריקאית.

מנקודת מבט אמריקאית, הגירה של פעילי חזבאללה לדרום אמריקה אינה רק סוגיה ביטחונית – אלא גם בעיה מבנית בתחום ההגירה. מדינות כמו ונצואלה, קולומביה ואקוודור, שבהן גבולות רופפים, שלטון מושחת או חסר שליטה, מהוות קרקע פורייה להברחות, לזיוף מסמכים ולעקיפת חוקים של מערכות ביקורת גבולות.

ישנו חשש ממשי כי פעילי חזבאללה יצליחו לחדור לארה"ב דרך הגבול הדרומי, כשהם נושאים דרכונים מזויפים או זהויות חלופיות. בהקשר הזה, חיזבאללה נתפס לא רק כאיום מרחבי – אלא גם כאיום מערכתי, שמערער את עצם השליטה של ארה"ב בגבולותיה, בכלכלתה ובמרקם החברתי שלה.

טראמפ ידוע כמי שנקט גישה תקיפה כלפי חיזבאללה בעבר: פעל לבידודו הכלכלי ויזם חקירות חובקות עולם נגד רשתות המימון שלו. כעת, עם הפוטנציאל להסתננות של אנשי חיזבאללה לדרום אמריקה תחת כסות אזרחית, יש מספר נקודות שיוכל ממשל טראמפ לנקוט:

• ליזום שיתופי פעולה עם מדינות אמריקה הלטינית להסגרת פעילים לארה"ב, באמצעות לחצים דיפלומטיים, סנקציות כלכליות והפעלת מנגנוני חוק בין-לאומיים.
• להרחיב את רשתות המעקב והסיכול של משרד האוצר האמריקאי, ה-CIA וה-FBI.
• למקד את תשומת הלב המודיעינית והמבצעית של מחלקת ביטחון המולדת האמריקאית (DHS) וסוכנות המכס והגנת הגבולות האמריקאית (CBP) כחלק ממדיניות הגירה נוקשה.

כמו כן, יש צורך להתמקד במעקב אחר חזבאללה כארגון היברידי: ארגון המשלב בין פשע מאורגן לטרור. יש לשלב בין מאבק בהגירה בלתי חוקית לבין לוחמה בפשע מאורגן וטרור המגיעים מארגוני טרור אסלאמיסטיים במזרח התיכון דרך מרכזי פעילות בדרום אמריקה.

חיזבאללה הוא אחת הדוגמאות לזרועה הארוכה של איראן, ופעילותו ברחבי אמריקה הלטינית מהווה איום אסטרטגי רחב. מדיניות ישראלית-אמריקאית ממוקדת צפויה לשפר את שיתופי הפעולה המודיעיניים בין ירושלים וושינגטון, להחליש את הזרוע הכלכלית והלוגיסטית של חזבאללה, ולהגביר את הלחץ האזורי על איראן.

הכתוב הוא על דעת המחבר בלבד ואינו משקף בהכרח את עמדת התנועה

הפוסט האם חזבאללה נחלש או פותח חזית חדשה? הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

ביום שישי נקלעתי להפגנה סוערת. שלטים התרוממו, קריאות נשמעו באוויר, ובעיניים מהוססות חיפשתי פנים מוכרות. לפתע ראיתי אותו. חבר לנשק מהפלוגה, מהלילות החשוכים של יום כיפור. חיבוק קצר, מבט עמוק זה לזה, וכבר הבנו: אנחנו בצדדים שונים של המחאה, אבל משהו בלב עדיין משותף. מול כולנו עומדת אותה משימה קדושה: שחרור החטופים. זו איננה מחלוקת על המטרה, אלא על הדרך.

לגעת בקרע: כל הצדדים זועקים כי באמת אכפת להם

באותו רגע, משהו בי רעד. הרגשתי את הקרע – לא רק ברחוב, אלא גם בנפש. אם הייתי באמת מאמין שהסכם עם חמאס יחזיר את אחרון החטופים, הייתי צועק ראשון "כולם תמורת כולם". אבל אחרי שנים ארוכות של עיסוק בביטחון הלאומי, בהיכרות עמוקה עם חמאס ועם האידיאולוגיה שהוא מייצג — אני יודע שזה לא יקרה. החמאס אינו פועל לפי ספרי ההפעלה והיגיון מדיני מערבי, אלא באמונה דתית קנאית, הרואה ב"סאבר" הסבלנות, מפתח לניצחון. כל ויתור מצידנו הוא אות לחולשה וכל מחווה אנושית — מדרגה נוספת בדרך להשמדת ישראל.

ולכן, אני פונה אליכם, חבריי משרתי המילואים. אתם הלב הפועם של צה"ל. כל אחד ואחת מכם הקריב שנים, לילות, משפחות — למען ביטחון ישראל. המחאה שלכם נובעת מאהבת אמת למולדת, מאכפתיות אמיצה. וגם אנחנו, המילואמניקים שחושבים אחרת מכם, עושים זאת מתוך אותה אהבת מולדת ואכפתיות. זו אינה אמירה חברתית בלבד, אלא נשק אסטרטגי. כן, בזמן מלחמה אחדות פנימית היא נשק אסטרטגי.

מחאה באה עם אחריות, במיוחד בזמן מלחמה

הצהרות תחת הכותרת "מילואימניקים נגד המלחמה" מצוטטות בימים אלו שוב ושוב — לא רק בערוצי התקשורת בארץ, אלא גם באיראן, בחמאס, בחיזבאללה, באל-ג'זירה. שם, הן אינן מוצגות כקריאה מוסרית או ביקורת פנימית מתוך דאגה, אלא כהוכחה להתפרקות. כהוכחה שהצבא נחלש, שהחברה הישראלית מתפוררת. הקביעה כי אנו הורגים חפים מפשע מתחזקת את הנרטיב האנטישמי בעולם, שפוגע פגיעה ממשית ביהודים בגלות, מחזק את שונאינו, ומקשה על המאמצים להשיג את מטרותינו.

גרוע מכך, יש בסיס מוצק לטענה כי ההצהרות מקשיחות את עמדות חמאס. למה להם להתגמש אם הם רואים שצה"ל מתפורר וקורס לתוך עצמו? סאבר – אותה סבלנות קיצונית – היא כל מה שדרוש להם כעת. למה לשחרר חטופים אם הם משוכנעים שהזמן פועל לטובתם? סאבר – סבלנות. במילים אחרות: דבריכם, כנים ככל שיהיו, כואבים ככל שיהיו, חשובים ככל שיהיו לשיח, עלולים להפוך לכלי בידי אויב שמחפש כל סדק כדי להעמיק את הקרע. מחאה מגיעה עם אחריות, ודווקא כמי שהקריבו מעצמם ומזמנם למען המדינה, האחריות הזו רובצת לפתחכם.

בואו נקשיב לדוד בן-גוריון ונצליח להתעלות מעל המחלוקות

אנחנו לא צריכים לחשוש ממחלוקות – הן נשמת אפה של דמוקרטיה חיה. אבל חובה עלינו להפריד בין הדיון האזרחי למדים שעלינו. כשאנחנו לובשים את מדי צה"ל – אנחנו גוף אחד. איננו ימין או שמאל, איננו בעד או נגד ממשלה. אנחנו חומת המגן של כולנו. את הוויכוח הציבורי יש לנהל באולפנים, ברחובות, בקלפיות – אך לא בתוך המסגרת הצבאית.

וינסטון צ'רצ'יל אמר פעם: "אם נתחיל להילחם בינינו בשעת מלחמה, לא נזדקק לאויבים מבחוץ". כמה מדויק. ואם להשתמש גם באמירה אחרת, מפי דוד בן–גוריון: "עתיד ישראל תלוי בשלושה דברים: עוז רוח, אמונה בצדקת הדרך, והיכולת להתעלות מעל המחלוקות".

אנחנו זקוקים עכשיו לשלושתם, יותר מאי פעם.

הכותב הוא עודד עילם, ראש חטיבת הפח"ע לשעבר במוסד

הכתוב הוא על דעת המחבר בלבד ואינו משקף בהכרח את עמדת התנועה

הפוסט אחים למחלוקת: מוחים אבל בלי לערב מדים הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

קריאה לג'יהאד עולמי בעקבות המלחמה בעזה

עם תחילת ההתקפות הישראליות על עזה ביקש דאעש לנצל את המלחמה כדי לגייס תומכים ברחבי העולם שיילחמו תחת דגל האסלאם. מנגד, ארגון אל-קאעדה, המתחרה מול דאעש על הבכורה בין ארגוני הג'יהאד העולמי, בירך על מתקפת חמאס וניצל אותה אף הוא כדי לקרוא למוסלמים ברחבי העולם לנצל את "הרגע ההיסטורי לג'יהאד עולמי" נגד "הכופרים". אל-קאעדה רואה במתקפת חמאס נקודת מפנה "היסטורית", שבה התגלו "האויבים הצלבנים והיהודים" בחולשתם וסובר כי עתה זו ההזדמנות להכות בהם.

אל-קאעדה הוא ארגון סוני-סלפי קיצוני אף הוא, אך בשונה מדאעש, הוא מנהל קשרים מסוימים עם גורמים שיעים כמו איראן (נטען כי מנהיג אל-קאעדה כיום, סייף אל-עאדל, אף יושב בטהראן). בשנה האחרונה אף דווח על הסכם בין החות'ים בתימן, שלוחיה של איראן, לבין אל-שבאב אל-מוג'אהדין בסומליה, המסונף לאל-קאעדה על שיתוף פעולה ואספקת אמל"ח. בראייתו של אל-קאעדה, מתקפת חמאס הצליחה לשבש את תהליך הנורמליזציה ביחסים בין ישראל לבין סעודיה, מדינה סונית-ערבית מתונה ומנהיגת העולם הסוני.

במהלך חודשי המלחמה מנהלים שני הארגונים תעמולה הקוראת לבצע פיגועים נגד יהודים ונוצרים ברחבי העולם, בדגש על מוסדות יהודיים וישראליים, כדוגמת בתי כנסת, מרכזי קהילות יהודיות ושגרירויות. ארגונים אלו מבוזרים במקומות שונים בעולם ומשתמשים בתעמולה ובהפצת תוכני הסתה קיצוניים באינטרנט כדרך קבע, מה שמוסיף לקטלניות של פעילותם ושל גורמים בלתי מאורגנים שאינם נמנים עם שורותיהם.

פעילותם המוגברת של ארגוני הג'יהאד העולמי מאיצה את הופעתם של מפגעים "זאבים בודדים", הצורכים את תוכני ההסתה, נשבעים אמונים לארגונים אלו ויוצאים לבצע מעשה. בשנה האחרונה נראו מספר פיגועים כאלה במדינות המערב, וגם בישראל. גורמי הג'יהאד העולמי חלחלו גם לשטחי הרשות הפלסטינית וגם לישראל ויצרו מערך של תומכים רבים הניזונים מהסתה ג'יהאדיסטית קיצונית ברשתות החברתיות ומביאים לתופעה של מפגעים "זאבים בודדים" רבים באופן מוגבר לאחר אירועי ה-7 באוקטובר. כך לדוגמה, לפני שנה סוכל פיגוע של חוליית דאעש באצטדיון טדי בירושלים, אשר כל חבריה היו מחבלים ממזרח ירושלים.

לצד התגברות תופעת המפגעים היחידים, ישנן שלוחות כדוגמת שלוחת ח'וראסאן של דאעש, שהגבירה את פעילותה בשנה האחרונה וביצעה פיגועים קשים כמו למשל הפיגוע באולם הקונצרטים במוסקבה. כמו כן, היו גם ניסיונות פיגועים שסוכלו כדוגמת ניסיון הפיגוע בווינה בהופעתה של הזמרת טיילור סוויפט.

ישראל בקו החזית של המערב

המשמעות המיידית עבור ישראל והמערב היא ששני הצדדים נמצאים בסירה אחת ונחשבים לאויבים של גורמי הג'יהאד העולמי. למעשה, ישראל נמצאת בקו החזית מול האסלאם הרדיקלי בחזית הציוויליזציה המערבית מול האסלאם הרדיקלי.

הכרח נוסף שעולה הוא ההכרה במורכבות ההגירה המוסלמית מהמזרח התיכון למדינות המערב: ההגירה המוסלמית המסיבית למדינות המערב הוכיחה את הסיכון של הסתננות גורמי ג'יהאד לתוכן. עובדה זו הביאה להתבססות רבים מהם במדינות המערב כדי לפגוע בהן מבפנים ולכבוש אותן "בשם האסלאם". תופעה זאת נכונה לא רק למהגרים עצמם אלא גם לילדיהם שנולדים במערב ונחשבים לאזרחים אמריקאיים או אירופאיים לכל דבר. רק הבנה אמיתית של מורכבות זו תוכל לאפשר למדינות המערב להתמודד עם הסכנות שטמונות בהגירה.

איום נוסף המשתמע מכך הוא השימוש של ארגוני הג'יהאד העולמי בכלים טכנולוגיים וברשתות החברתיות: כבר מראשיתם, ארגוני הג'יהאד העולמי ידעו לנצל את הטכנולוגיה לטובתם. כיום, כשרבים מהפעילים של אותם ארגונים מתגוררים בצפון אמריקה ובאירופה, קל להם לאמץ את הטכנולוגיה המערבית – וכך הבעיה נעשית קשה הרבה יותר.

שימוש ברשתות ובינה מלאכותית

בעשור וחצי האחרון, ארגוני הג'יהאד עושים שימוש נרחב ברשתות החברתיות, ויודעים למנף אותן היטב לצורכי תעמולה והסתה. לאחרונה, עם התפתחות הבינה המלאכותית, הם מצליחים לשכלל את יכולותיהם אף יותר, ומשתמשים בכלי ה-AI השונים. על ישראל ומדינות המערב להפנים כי ארגוני הג'יהאד העולמי מנצלים את היכרותם עם תרבות המערב וחולשותיה כדי לדייק את מאמצי התעמולה שלהם – מה שמצריך אסטרטגיה מחודשת ומעקב הדוק כדי להילחם בתעמולה ג'יהאדיסטית והסרת תוכני הסתה לפני שנעשה בהם שימוש בידי המפגע היחיד.

הדבר מוביל לכך כי על ישראל ומדינות המערב לשמור על עליונות טכנולוגית: ישראל ומדינות המערב מוכרחות להיות צעד אחד לפני אותם ארגונים – ולא להפך. בתוך כך, יש לשכלל את השליטה ברשתות חברתיות ובמודיעין גלוי שבו עוברים מדי יום מסרים שמעודדים טרור.

כמו כן, יש לעקוב אחר נתיב הכסף, המימון שמזין את כוחם של ארגונים אלו: ההתחקות אחר רשתות הכספים יכולה לחשוף מידע רב על ארגוני הטרור, ואף לפגוע בהם כלכלית. מדינות המערב צריכות להמשיך במאמציהן לעקוב אחר מקורות המימון של ארגונים אלו, תוך הבנה שהם עושים שימוש באמצעים מתקדמים כמו מטבעות דיגיטליים. גם כאן, עליונות טכנולוגית היא המפתח לסיכול הבעיה.

הכתוב הוא על דעת המחבר בלבד ואינו משקף בהכרח את עמדת התנועה.

הפוסט דאעש ואל קאעדה רוצים לנצל את ה"רגע ההיסטורי" לג'יהאד הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

בעיצומה של אחת השנים הדרמטיות ביותר לביטחונה ולעתידה של מדינת ישראל מאז הקמתה, התכנסה ועידת הביטחון השלישית של ישראל תחת הכותרת "שנת ההזדמנות". במרכז הדיון ניצב מסר חד וברור: זהו לא הרגע להסס – אלא לפעול.

בוועידה, שכמדי שנה נערכת ביוזמת תנועת הביטחוניסטים, השתתפו אישים בכירים מהצמרת המדינית והביטחונית של ישראל. בין הדוברים אפשר למנות את שר הכלכלה והתעשייה ניר ברקת, שר החינוך יואב קיש, גלעד ארדן, לשעבר שגריר ישראל באו"ם ובארה"ב ודיוויד פרידמן, לשעבר שגריר ארה"ב בישראל. נשיא המדינה יצחק הרצוג, שר החוץ גדעון סער ושר הביטחון ישראל כ"ץ שידרו נאומים מצולמים לכנס.

הכנס, כמו כל עשייתה של תנועת הביטחוניסטים מאז הקמתה, עסק בביטחון הלאומי של ישראל במובן הרחב ביותר. לכן, חלק משמעותי ממנו הוקדש לדרכים להגביר את החוסן הלאומי, הלכידות החברתית והחינוך לערכי הציונות, מתוך הכרה בכך שהם המסד שעליו מושתתת עוצמתה הצבאית והמדינית של האומה.

נוסף להרצאות ולראיונות, הוועידה כללה שלושה פאנלים שהוקדשו להזדמנויות המרכזיות העומדות לפתחה של ישראל בעת הנוכחית: פאנל ההזדמנות המדינית, שדן ביום שאחרי בעזה, עם מבט ליהודה ושומרון; פאנל ההזדמנויות האזוריות, שעסק ביחסי ממשל טראמפ, איראן, סעודיה והמזרח התיכון; ופאנל ההזדמנות החברתית, ששאל מהן הזדמנויות הניצחון בהתיישבות ובשיקום העוטף והצפון. בפאנלים השתתפו בכירי מערכת הביטחון לשעבר וחברי תנועת הביטחוניסטים, חוקרים מובילים באקדמיה וראשי מכוני מחקר, בעלי תפקידים בכירים במשרדי ממשלה ובשלטון המקומי ויזמים ופעילים חברתיים.

נשיא המדינה: עלינו לצאת מהמלחמה מחוזקים

נשיא המדינה, יצחק בוז'י הרצוג, בירך את באי הוועידה: "אנחנו נמצאים בתקופה קריטית שבה יש צורך לחשוב לעומק על הקונספציות הביטחוניות שהיינו נטועים בהן ועל הפרדיגמות הביטחוניות שעלינו לאמץ בדחיפות. כחלק מכך עלינו להעמיק גם בתמונת המצב של החברה והמדינה, ולהבין איך יוצאים מהמלחמה – מחוזקים יותר. לא רק ביטחונית ומדינית, אלא קודם כול בתוכנו, כחברה ישראלית".

הרצוג קרא להפוך את המערכה שנכפתה על ישראל ל"הזדמנות לא רק להדוף באופן מוחלט את האיומים מצד איראן ושלוחותיה, אלא גם לפתח ברית והסכמים באזור כולו, במיוחד לנוע לעבר נורמליזציה עם סעודיה ולפתח את הקשרים עד הודו – תוך שינוי המציאות לדורות, באופן שימשיך לשלב אותנו במרחב. לא מתוך נאיביות ותמימות, אלא דווקא כשורש לביצור הביטחון שלנו".

בדבריו אף ציין הרצוג את תרומתה של תנועת הביטחוניסטים לשיח הציבורי: "לא חייבים להסכים על הכול, ולא תמיד אני מסכים על הכול – אבל אני חושב שחשוב שיש קול שמציין ורואה באופן רחב את הגיוון הישראלי, ואגב – בניגוד לרבים באולפנים – משמיע את הקול הזה בממלכתיות ובכבוד, מתוך רצון לדבר, לנהל שיח, לאחד ולא לפלג".

שר הביטחון: נמשיך להלום בעוצמה בכל מי שיאיים עלינו

שר הביטחון ישראל כ"ץ סיכם שנה וחצי של לחימה מתמשכת במספר זירות. "אין ספק שהמסר שאותו מקבלים אויבינו הוא חד וברור מתמיד – מי שירים יד על ישראל, ידו תיגדע", אמר. שר הביטחון חזר והדגיש כי צה"ל ומערכת הביטחון פגעו קשות בחמאס, בחיזבאללה ובציר הרשע האיראני, תרמו לערעור יציבותו של משטר אסד בסוריה, וינחיתו מכה ניצחת גם על ארגון הטרור החות'י בתימן, "בדיוק כפי שעשינו באיראן, בעזה, בלבנון ובזירות נוספות".

כ"ץ סיפר לנוכחים כי בימים אלו מקימה מערכת הביטחון את מנהלת המעבר מרצון לתושבי עזה המעוניינים לעזוב את הרצועה, לאור חזונו של נשיא ארה"ב טראמפ. את דבריו חתם בהבעת הוקרה לתנועת הביטחוניסטים.

תא"ל (מיל') אמיר אביבי: לנצל את ההזדמנויות כדי לייצר עתיד טוב יותר

תא"ל (מיל') אמיר אביבי, יו"ר תנועת הביטחוניסטים, פתח את דבריו באמירה חזקה: "זו תקופה היסטורית, תנ"כית, עם הזדמנויות אדירות. בואו נתחיל לדבר על החזון של היום שאחרי המלחמה, וננצל את ההזדמנויות שיש לנו תוך כדי מלחמה כדי לייצר עתיד טוב יותר לישראל".

לדבריו, יש לישראל הזדמנות בחודשים הקרובים להגיע לניצחון ברור בכל החזיתות – להכריע את שלטון חמאס בעזה, להחזיר את החטופים ולהכות יחד עם ארה"ב מכה ניצחת את פרויקט הגרעין האיראני.

לדברי יו"ר תנועת הביטחוניסטים, תא"ל (מיל') אמיר אביבי, יש לישראל הזדמנות להגיע בחודשים הקרובים לניצחון ברור מול חמאס ואיראן כאחד

בהתייחסו לתמונה האזורית הרחבה הזהיר אביבי מהתבססות של הציר הסוני הרדיקלי – טורקיה, קטאר ודאעש – על רקע היחלשות הציר האיראני. לדבריו, הפתרון טמון בהקמת חזית אמריקאית־ישראלית־סונית, הכוללת את סעודיה, איחוד האמירויות, אינדונזיה, מלזיה, עומאן ומדינות נוספות. "אנחנו רוצים לראות את הרוסים והסינים הרבה יותר קרובים למערב ואלינו – ולא בצד האיראני".

סא"ל (מיל') ירון בוסקילה: מתוך השבר – לצמיחה

את דבריו בכנס פתח סא"ל (מיל') ירון בוסקילה, מנכ"ל תנועת הביטחוניסטים, בציטוט מתוך שירו של חיים נחמן ביאליק "בעיר ההריגה", המתאר את פרעות קישינב ב-1903, והשווה בין האירועים הקשים המוצגים בשיר לטבח השבעה באוקטובר.

לדבריו, ההבדל המרכזי בין שני האסונות טמון בתגובתנו להם:

"אנחנו כבר לא היהודים האלה, אנחנו כבר לא העם הנרדף המסתתר מאחורי חביות השמן… אנחנו עם שמתגייס לצבא, מתאגד, מתגבר, אוזר כוח ויוצא להילחם על ארצו. אנחנו עם שיוצא להילחם כדי להחזיר את חטופיו, ואנחנו גם עם ריבון בארצו, שמחליט לשלם מחירים כדי לשחרר אותם. כן, חברים, יש לנו צרות – אבל אלה הן צרות של עם בארצו. כאבים וקשיים של עם שגדל, מתפתח, מתווכח – ומנצח".

סא"ל (מיל') ירון בוסקילה: "אנחנו כבר לא עם נרדף אלא עם שיוצא להילחם כדי להחזיר את חטופיו. יש לנו צרות – אבל אלה כאבים וקשיים של עם שמתפתח – ומנצח

אור יששכר: "הציבור הישראלי כבר לא מחפש אשליות של פתרונות – הוא מבקש עשייה"

אור יששכר, סמנכ"ל המחקר והתוכן של התנועה, הציג בוועידה את מדד הביטחוניסטים לרבעון הראשון של 2025. הסקר בדק מהן לדעת הציבור המשימות הניצבות בראש סדר העדיפויות הלאומי, תוך השוואת הנתונים לסקר זהה שנערך על ידי מחלקת המחקר בתנועה בשנת 2022.

מהסקר עולה כי 51% מהציבור הישראלי רואים באיום האיראני את האתגר המרכזי כיום – עלייה חדה, לעומת 35% מהנשאלים ב־2022. רק 10% מהציבור היהודי מאמינים באפשרות לשלום עם הפלסטינים, כאשר 80% מהציבור היהודי ו־68% מהציבור הכללי מתנגדים להקמת מדינה פלסטינית בגבולות 67' שבירתה ירושלים. לעומת זאת, רוב גדול – 78% – תומך בהרחבת הסכמי אברהם ובחיזוק הקשרים של ישראל עם מדינות מתונות אחרות באזור.

"המספרים הללו", סיכם יששכר, "מבטאים לא רק שינוי בדעת הקהל, אלא גם תזוזה עמוקה בפרדיגמה: הציבור הישראלי כבר לא מחפש אשליות של פתרונות – הוא מבקש עשייה, יציבות, עוצמה וביטחון".

מירב לשם גונן: "חוסן לאומי נבנה כשמותר לשמוע דעות אחרות"

הכנס כלל פאנלים, הרצאות וראיונות אחד על אחד בנושאים שונים, בדגש על ההזדמנויות הביטחוניות, המדיניות והחברתיות שישראל יכולה לממש לאחר המכה הקשה שפקדה אותה בשבעה באוקטובר.

רגעים מרגשים במיוחד נרשמו כאשר עלו לבמה מירב לשם גונן, אימה של רומי גונן ששוחררה לאחר 471 יום בשבי חמאס והיזמית ואשת התקשורת אורית מרק אטינגר, שאיבדה רבים מבני משפחתה באירועי טרור ובמלחמה הנוכחית לאורך השנים, אך גם ברגעי השכול הקשים ביותר לא איבדה את התקווה והאמונה.

דברי הפרשנות והסיפורים האישיים של המשתתפים התלכדו עם הדיונים המקצועיים לכדי חזון כולל, שביסודו תובנה מזוקקת אחת: זהו הרגע ההיסטורי שבו יכולה ישראל לבסס את מעמדה כמעצמה אזורית ועולמית, להעמיק את חוסנה הלאומי, ולחצוב מתוך רגעי השבר והמלחמה לא רק כוח – אלא גם תקווה.

שנת ההזדמנות: "עם ישראל צריך להתחיל לחשוב על בשורה של תקומה"

ועידת הביטחון השלישית של ישראל הייתה שונה מקודמותיה. הוועידה הראשונה, שנערכה כמה חודשים לפני אירועי השבעה באוקטובר, עמדה בסימן אזהרה ברורה של תנועת הביטחוניסטים על התלכדות זירות נגד ישראל: מעזה ועד איראן. הוועידה השנייה נערכה כבר בצילה של המלחמה שפרצה לאור אי קבלת אזהרות תנועת הביטחוניסטים על המערכה המתקרבת. הוועידה הנוכחית כבר מתחילה לראות את קרני האור והתקווה שבסוף המערכה.

"לא סתם הכתרנו את הוועידה הזו בכותרת 'שנת ההזדמנות'. לצד המכות הקשות שחטפנו בשבעה באוקטובר, והמלחמה הקשה שנמשכת כבר יותר משנה וחצי, אנחנו יכולים גם לראות את ההישגים", ציין תא"ל (מיל') אמיר אביבי בתום הוועידה. "לא סתם אני אומר שאנחנו נמצאים בנקודת מפנה היסטורית – ההזדמנויות העומדות לפתחנו, החל ממיגור סופי של האיום האיראני, דרך הסכמי שלום אזוריים נרחבים, ועד השגשוג שמחכה למדינת ישראל לאחר שתפסה את עצמה בידיים, הן בקנה מידה שעוד קשה לנו לתפוס", הוא הוסיף.

הוועידה הסתיימה בשירת התקווה, וזו המילה שבה אנחנו בוחרים כדי לתאר את הלך הרוח בוועידה: תקווה שבקרוב נראה את החטופים שבים הביתה, ואת מדינת ישראל מתאחדת מחדש סביב חזון משותף שיוציא אותה לעתיד חדש ומזהיר.

קרדיט תמונות: עומרי אבוחצירה, ערוץ 14

הפוסט ממשבר להזדמנות: ועידת הביטחון השלישית של ישראל הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

כולם מסכימים שהייתה "קונספציה" שהובילה לאסון השבעה באוקטובר, אך בלי להגדיר מהי בדיוק אותה קונספציה ומהם שורשיה, אין להסכמה גורפת זו שום משמעות. האופן שבו הקונספציה מתוארת בתקשורת ובשיח הציבורי בישראל נוטה להתמקד במילים כמו "התנתקות", או "מזוודות הכסף לחמאס", אך אלה הם רק סימפטומים לדפוס חשיבה מוטעה עמוק בהרבה, שעם השנים הפך לקונצנזוס בקרב חלקים נרחבים במערכת הביטחון, בהנהגה המדינית ובחברה הישראלית בכלל.

הקונספציה – קווים לדמותה

מתקפת הטרור בשבעה באוקטובר לא התרחשה בחלל ריק. היא הייתה תולדה של כשל מתמשך בתפיסת הביטחון של ישראל.

מראשית תהליך אוסלו, וביתר שאת מאז ההתנתקות, הלכה והתעצבה במערכת הביטחונית והמדינית גישה שהתבססה על ניסיון להכיל איומים במקום למגרם, תוך תקווה ששיפור כלכלי והקלות לאויב יספיקו כדי לרסנו.

לגישה זו השלכות ארוכות טווח. היא הובילה בראש ובראשונה להיחלשות ההרתעה הישראלית ולחיזוק הביטחון העצמי של האויב, אך גם השפיעה לוגיסטית ותכנונית על צה"ל, שכושרו נשחק.

בבסיס הקונספציה עמדה ההנחה שכיבוש רצועת עזה בפרט ושטחי אויב בכלל, ולו באופן זמני, אינו בא בחשבון. התפיסה הזו החלה להתגבש כבר בראשית תהליך אוסלו, והתחזקה משמעותית לאחר ההתנתקות. במערכת המדינית והביטחונית התקבעה גישה שלפיה ישראל תימנע מהחלת שלטון צבאי על הרצועה, גם אם המחיר הוא להותיר על כנו שלטון טרור הפועל בגלוי להשמדתה. גם כאשר היו לה הזדמנויות להפיל משטר זה – ב"עופרת יצוקה" (2008), ב"צוק איתן" (2014) ובעיתויים נוספים – בחרה ישראל שלא לפעול.

כך, במקום להכריע את חמאס אימצה ישראל גישה של הכלה כלפיו. לא מדובר במדיניות שנוסחה במסמך רשמי, אך היא התנהלה כמעט כתורה שבעל פה: ניסיון לנהל את האיום בדרכים עקיפות, להימנע מעימות ישיר, להפעיל לחץ מדוד, ולשמר שליטה על רמת הסיכון. אל תוך מסגרת זו שולבו גם מהלכים שנועדו לשפר את תנאי החיים בעזה – באמצעות תעסוקה, מעבר סחורות והיתרים – מתוך תקווה שאלו יביאו לריסון הדרגתי של חמאס.

מהכלה אמריקאית להכלה ישראלית

הגישה השגויה הזו לא נולדה אף היא בחלל ריק. בבסיסה עמדה צורת חשיבה שנשענה על תורת ההכלה האמריקאית מתקופת המלחמה הקרה. לפי תפיסה זו אפשר היה לבלום את התפשטות הקומוניזם בעולם, על ידי ריסון שיטתי של ההשפעה הסובייטית. כך, באמצעות תמיכה במדינות אחרות, קביעת קווים ברורים של אזורי השפעה וניהול סיכונים, אפשר היה להימנע ממלחמה כוללת. ההנחה הייתה שמעצמה רציונלית כמו ברית המועצות תפעל מתוך שיקולים אסטרטגיים, תחשוש מהסלמה כוללת, ותתנהל בתוך מסגרת של ריסון הדדי. וכך אכן קרה.

בניגוד למקרה האמריקאי, ישראל לא ניצבת מול יריב המונע משיקולים מבוססי אינטרס רציונלי בלבד. חמאס הוא ארגון טרור המונע על ידי אידיאולוגיה דתית קיצונית, שגם כאשר הוא אוחז במושכות השלטון, אינו מגלה אחריות מדינתית כלפי האוכלוסייה הנתונה למרותו. מול יריב כזה, כל הקלה או מתן מרחב פעולה אינם מובילים לריסון, אלא מנוצלים לצבירת כוח ולהתעצמות לקראת העימות הבא.

איך איבדה ישראל את הצפון

היחס של ישראל לחיזבאללה לאחר מלחמת לבנון השנייה ב־2006 הוא דוגמה מובהקת נוספת לקונספציית ההכלה. אף על פי שהמלחמה פגעה משמעותית ביכולותיו של ארגון הטרור הלבנוני בטווח הקצר, ישראל נמנעה מצעדים אפקטיביים שימנעו את שיקום כוחו והעצמתו. חיזבאללה ניצל זאת היטב: הוא הקים מערך טילים גדול המסוגל לאיים על כל ישראל, והחל לחפור מנהרות התקפיות המובילות לשטחה, שהתגלו במבצע "מגן צפוני" (2018), ובמבצע "חיצי הצפון" (2024). אילו חיזבאללה היה עושה במנהרות אלו שימוש במקביל למתקפת חמאס בשבעה באוקטובר, ההשלכות על ביטחון המדינה היו חמורות.

איראן זיהתה את חולשת המדיניות הישראלית וניצלה אותה להעמקת אחיזתה באזור. בסיועה הישיר הוקמו בסוריה בסיסים צבאיים מתקדמים שהפכו למוקדי פעילות של משמרות המהפכה, והועברו לחיזבאללה אמצעי לחימה וטכנולוגיות צבאיות מתקדמות. המדיניות הישראלית, שהתמקדה בתקיפות נקודתיות ומוגבלות, לא הצליחה לבלום מגמה זו, ואפשרה לאיראן להפוך את סוריה ולבנון לזירה קדמית המאיימת ישירות על ישראל.

שחיקת ההרתעה והכוח הצבאי

מדיניות ההכלה לוותה באמונה שהסבירות לעימותים צבאיים רחבי היקף הולכת ופוחתת, ולכן אין עוד צורך בצבא גדול המבוסס על כוחות יבשה ומילואים רבים. הנחה זו חלחלה פנימה והשפיעה באופן עמוק על בניין הכוח של צה"ל. תחת הסיסמה "צבא קטן וחכם" החלה מגמה של צמצום העוצמה והמסה של כוחות היבשה והמילואים, לצד ירידה במלאי התחמושת וביכולת לנהל מערכות ארוכות. צה"ל הסתמך יותר ויותר על אמצעים טכנולוגיים ומודיעיניים, על חשבון תחזוקה שוטפת של כוחות יבשה מסיביים, מאומנים ומצוידים.

תהליך זה הביא לשחיקה מתמשכת בכושר ההרתעה של ישראל. איראן ושלוחותיה, חמאס וחיזבאללה, הבינו שישראל אינה חותרת להכרעתן, וניצלו את הזמן כדי להעצים את יכולותיהן לקראת עימות כולל איתה.

האם באמת התפכחנו?

המסקנה המתבקשת היא שהקונספציה לא הייתה רק מחדל מודיעיני או טעות אסטרטגית נקודתיים. היא הייתה תולדה של כשל תרבותי וחשיבתי עמוק בהרבה. מקבלי ההחלטות ומובילי דעת הקהל בישראל התרגלו להסתפק בשקט זמני במקום לחתור לביטחון בר־קיימא. מדובר בתרבות שמעדיפה הכחשה על התמודדות, ודחיית עימותים על חתירה לניצחון.

עכשיו, כשהגדרנו מהי הקונספציה, אפשר לשאול: האם התפכחנו? נראה שלא. הקולות שחוזרים ומדברים על חוסר היכולת להכריע, לכבוש או להחזיק פרימטר ביטחוני מתחילים להישמע שוב. יותר מכך, והינה, גם בימים אלה נשמעים קולות הקוראים, של אותם מכוני מחקר שעמדו בראש הקונספציה, להעביר את השליטה ברצועת עזה לידי הרשות הפלסטינית – גוף חלש, מושחת ותומך טרור. כאילו לא למדו דבר, הם מעוניינים לשים שוב את המושכות בידי גורמים עוינים הפועלים נגד ישראל, במקום לחתור להכרעתם.

ומה יותר קונספציה מזה?

כדי לוודא שזוועות השבעה באוקטובר לעולם לא יתרחשו שוב, ישראל נדרשת לשוב לתפיסת הביטחון הציונית שעמדה ביסוד הקמתה: ביטחון מבוסס הכרעה, עוצמה וחתירה לניצחון.

הפוסט שורשי הקונספציה: הכשל הרעיוני שאִפְשֵׁר את הטבח בשבעה באוקטובר הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

התיישבות יהודית ענפה התקיימה בה כמעט ללא הפסקה מימי התנ"ך ולאורך יותר מ-2,000 שנה. משה רבנו כבש אותה מידי עוג מלך הבשן, לוחמי גמלא מסרו את נפשם כדי להגן עליה מהרומאים בימי המרד הגדול, ואביגדור קהלני הסתער עליה עם כוח טנקים במעשה גבורה שמילא חלק מכריע בניצחון הישראלי על סוריה במלחמת יום הכיפורים. זוהי רמת הגולן.

הגולן אינו רק נכס אסטרטגי וביטחוני שלא יסולא בפז וחבל ארץ מרהיב ביופיו עם טבע עשיר ומגוון, אלא גם ובעיקר חלק מהותי מארץ ישראל, השזור לבלי התר בתולדות העם היהודי. אלו כמה מהתחנות העיקריות בסיפורו.

ממלכת ישראל ומרכז יהודי משגשג

ברמת הגולן אפשר למצוא את אחד האתרים המסתוריים ביותר בארץ – גלגל רפאים, מבנה מסתורי ועצום בגודלו של מעגלי אבנים, מלפני כ-5,000 שנה, הנראה בבירור רק מהאוויר. לא ברור אם מבנה זה שימש לוח שנה קדום או לצורכי פולחן או קבורה, אולם במסורת היהודית הוא מוזכר כקברו של הענק המקראי גוליית, או של עוג מלך הבשן.

ואכן, התנ"ך עצמו מחבר בין עוג, האחרון מענקי הרפאים, לבין רמת הגולן. בספר במדבר מסופר כי בני ישראל הגיעו לאזור הגולן לאחר יציאת מצרים, במסעם לארץ המובטחת, ושם הנחילו תבוסה מוחצת לעוג, לבניו ולכל עמו. לאחר שכבשו את האזור, הוא הפך לחלק מנחלת חצי שבט מנשה. בתקופת ממלכת ישראל המאוחדת, שלמה המלך הציב בגולן נציבים מטעמו והפך אותו לחלק בלתי נפרד מממלכתו.

במשך מאות שנים לאחר מכן, הקרבות על השליטה בגולן לא פסקו. הארמים שלטו באזור תקופה ארוכה, והמאבקים ביניהם לבין ממלכת ישראל מהדהדים בסיפורי המקרא. תחת הנהגתו של אחאב מלך ישראל הצליחו הכוחות העבריים להכות בארמים בקרב מכריע ליד העיר אפק.

בתקופה הרומית הפך הגולן למרכז יהודי משגשג, עם עשרות יישובים וקהילות. שרידי בתי כנסת עתיקים שהתגלו באתרים כמו גמלא, קצרין, עין נשוט ועין קשתות (אום אל-קנאטיר) מעידים על חיים יהודיים עשירים ותוססים, עם כלכלה מבוססת ותרבות מפותחת.

גמלא: מופת של גבורה והקרבה

בתקופת המרד הגדול נגד הרומאים (73-66 לספירה) הפכה העיר גמלא שבגולן, השוכנת על צלע הר תלול דמוי גמל כורע (ומכאן שמה), לסמל ההתנגדות, העמידה והגבורה היהודית.

גמלא מוזכרת כבר במשנה כעיר מוקפת חומה מתקופת יהושע בן נון. העובדה שנבנתה על צלע הר תלול כששביל אחד בלבד מוביל אליה הביאה את יוסף בן מתתיהו, מפקד הגליל במרד הגדול ברומאים (ולימים ההיסטוריון היהודי-רומי יוספוס פלביוס), לבצר אותה ולהפכה למעוז הראשי של המורדים בגולן.

במהלך המרד התבצרו אנשי גמלא בעירם והתכוננו לעמוד מול עוצמת הלגיונות הרומיים. אספסיאנוס, המצביא הרומי שלימים הפך לקיסר, הטיל מצור על העיר עם כוח עצום. העיר החזיקה מעמד זמן רב למרות המחסור במזון ובמים, בזכות הטופוגרפיה הייחודית שלה, שתוארה לעיל, וחומותיה החזקות.

בשלב מסוים הצליחו הרומאים לפרוץ את החומות, אך כאשר התקדמו במעלה הרחובות התלולים, התרחשה תפנית דרמטית: המגינים היהודים הצליחו לדחוק אותם בחזרה תוך שהם מסיבים להם אבדות כבדות. הרומאים, שלא היו רגילים לתבוסות, התארגנו מחדש ובהתקפה הבאה הכריעו את העיר באופן סופי.

לפי תיאורו של יוסף בן מתתיהו, כחמשת אלפים מתושבי גמלא בחרו לקפוץ אל מותם מהמצוקים התלולים ולא ליפול בידי הרומאים, והעיר חרבה כליל.

המורדים התבצרו בגמלא ובלמו את הפלישה אליה. רבים מהם קפצו אל מותם כשהעיר נפלה לבסוף בידי הרומאים

כיום, המבקרים יכולים לטייל בין שרידי גמלא המרשימים ולראות את המקום שבו התרחש אחד מסיפורי הגבורה הנשגבים ביותר בהיסטוריה היהודית. בית הכנסת העתיק שהתגלה בחפירות בגמלא הוא אחד מבתי הכנסת הקדומים ביותר בעולם, ועדות מוחשית להתיישבות היהודית המבוססת והענפה שהתקיימה בגולן לאורך הדורות.

שישה ימים ששינו את ההיסטוריה

מאז נפילת גמלא עברו כמעט אלפיים שנה עד שהריבונות היהודית שבה לגולן. במלחמת העצמאות השתלטה סוריה על רמת הגולן והפכה אותה לבסיס קדמי לפעולות איבה נגד ישראל. במשך 19 שנים, בין 1948 ל-1967, היו יישובי עמק החולה והגליל המזרחי נתונים לאיום מתמיד של הפגזות ממוצבים סוריים ברמת הגולן, שהתנשאו מעליהם.

במלחמת ששת הימים שפרצה ביוני 1967, לאחר שנים של התגרויות וירי על יישובי הצפון, יצא צה"ל למבצע נועז לכיבוש רמת הגולן. היה זה אחד האתגרים הקשים ביותר של המלחמה – הסורים התבצרו היטב ברמה עם מערך הגנות שכלל עמדות נגד טנקים ומקלעים כבדים. הטופוגרפיה של הגולן, עם מצוקים תלולים וגבעות שהסורים הפכו למבוצרות, הקשתה עוד יותר על הכוחות התוקפים.

הקרבות היו עזים ואכזריים. חטיבת גולני הסתערה על תל פאחר בקרב פנים-אל-פנים, שנחשב לאחד הקרבות הקשים במלחמה. במקביל, אוגדות השריון בפיקודם של האלוף אברהם יופה והאלוף אלעד פלד הצליחו להבקיע את החזית הסורית, לעקוף מוקדי התנגדות ולהתקדם במהירות צפונה. ב-10 ביוני נכבשה העיר קוניטרה, ובכך הושלם כיבוש רמת הגולן.

מפקדי צה"ל הפגינו כישורים טקטיים יוצאי דופן כשהשכילו לנצל את נקודות התורפה של המערך הסורי. אף על פי שהכוחות הישראליים התמודדו עם שטח הררי קשה, עמדות אש מבוצרות ושדות מוקשים, הם הצליחו לחדור מבעד לפרצות במערך הסורי באמצעות תמרונים מהירים ושילוב חכם של כוחות שריון וחי"ר. הניצחון בגולן הפך לאחד מהמבצעים הצבאיים המרשימים ביותר בהיסטוריה של צה"ל, ששילב אומץ לב אישי ותחכום אסטרטגי.

עמק הבכא: הקרב שהציל את מדינת ישראל

שש שנים לאחר הניצחון המזהיר במלחמת ששת הימים הגיע המבחן הגדול ביותר של האחיזה הישראלית ברמת הגולן. ב-6 באוקטובר 1973, יום הכיפורים, פתחו הסורים במתקפה מסיבית על רמת הגולן, במקביל למתקפה המצרית בסיני. היה זה רגע של סכנה קיומית למדינת ישראל.

אל מול מתקפת הפתע הסורית ניצב כוח מגן ישראלי קטן מאוד – כ-170 טנקים בלבד מול צבא בסדר גודל של 1,400-1,200 טנקים סוריים. כוחות צה"ל, בפיקודו של אלוף פיקוד הצפון יצחק חופי, נאלצו להתמודד עם גלים על גלים של טנקים ורכבי קרב משוריינים סוריים שהסתערו על עמדותיהם.

בראש גדוד טנקים קטן עמד אז סגן-אלוף אביגדור קהלני, שהוביל שורה של קרבות בלימה מול כוח סורי גדול פי עשרה. הלחימה התנהלה בתנאים קשים מנשוא – ראות מוגבלת, צוותים עייפים שלא ישנו ימים ומחסור בתחמושת, ומול נחשולים של טנקים סוריים.

למרות הנחיתות המספרית העצומה ניצלו כוחות השריון הישראליים בפיקודו של קהלני את יתרונות השטח, תמרנו בתבונה, והצליחו להשמיד מאות טנקים סוריים. הכוחות שנותרו, בידיעה ברורה שאם הקו יקרוס כל הצפון הישראלי ואולי המדינה כולה יהיו בסכנה, נלחמו עד הקליע האחרון. בחשבון אחרון הצליחו כוחות קטנים אלה לבלום את המתקפה הסורית ולהציל את מדינת ישראל מאסון.

למרות תנאי הלחימה הקשים הצליחו כוחות השריון המועטים לבלום את המתקפה הסורית ולהציל את מדינת ישראל מאסון

לאחר ימי הבלימה הראשונים התארגן צה"ל למתקפת נגד, ובתוך ימים ספורים לא זו בלבד שהדף את הסורים חזרה, אלא אף התקדם עד למרחק של כ-40 ק"מ בלבד מדמשק, בירת סוריה. קרב עמק הבכא נחשב לאחד מסיפורי הגבורה הגדולים בתולדות צה"ל, ונחקק בתודעה הישראלית כהוכחה ניצחת לחשיבות האסטרטגית של רמת הגולן – וכתזכורת לכך שללא השליטה ברמה, מדינת ישראל עומדת בפני סכנה קיומית ממשית.

החלת ריבונות והכרה בזכותנו על הגולן

בשנת 1981 חוקקה הכנסת את "חוק רמת הגולן", שהחיל בפועל את הריבונות הישראלית על הגולן. חוק זה ביטא את ההכרה בכך שהגולן אינו רק נכס ביטחוני קריטי, אלא גם חלק בלתי נפרד מהמורשת וההיסטוריה של עם ישראל בארצו.

לאורך השנים, החוק לא זכה להכרה בינלאומית, עד שבמרץ 2019 חתם נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ על הצהרה היסטורית המכירה בריבונות הישראלית על רמת הגולן. זו הייתה הפעם הראשונה שבה מעצמה עולמית הכירה באופן רשמי בכך שהשליטה הישראלית בגולן היא צודקת, חוקית והכרחית. טראמפ הבהיר כי "אחרי 52 שנה, הגיע הזמן שארה"ב תכיר באופן מלא בריבונות הישראלית על רמת הגולן, דבר חשוב מבחינה אסטרטגית וביטחונית לישראל וליציבות האזורית".

בעקבות צעד מכונן זה של נשיא ארה"ב הוקם ברמת הגולן היישוב רמת טראמפ, הקרוי על שמו כאות הוקרה לאומץ ולידידות האמת שגילה כלפי ישראל.

נפילת משטר אסד: אתגרים ביטחוניים חדשים

פרוץ מלחמת האזרחים בסוריה בשנת 2011 הציב את הגולן במוקד חדש של אתגרים ביטחוניים. הכאוס בסוריה אפשר לארגוני טרור שונים, ביניהם דאעש (המדינה האסלאמית) וגורמים קיצוניים אחרים, לנסות ולהתמקם בקרבת גבול ישראל. במקביל, איראן וחיזבאללה ניסו לנצל את המצב כדי לבסס נוכחות צבאית בדרום סוריה, סמוך לרמת הגולן, ולפתוח חזית חדשה נגד ישראל.

צה"ל נדרש לפעול במספר חזיתות: מצד אחד לסייע הומניטרית לאזרחים סורים שנפגעו במלחמת האזרחים (פרויקט "שכנות טובה"), ומצד שני לפעול צבאית כדי למנוע התבססות איראנית בסוריה. בשנים אלה ביצעה ישראל מאות תקיפות אוויריות בסוריה, שמטרתן למנוע העברת נשק מתקדם לחיזבאללה ולסכל ניסיונות איראניים להקים בסיסים צבאיים ותשתיות טרור בגבול הגולן.

כשהמשטר הסורי החל להתפורר, היה חשש ממשי שארגונים קיצוניים ישתלטו על השטח הסמוך לגבול ישראל. בעזרתן המסיבית של רוסיה ואיראן הצליח אסד להשיב לעצמו באופן זמני את השליטה באזורים רבים, כולל בדרום סוריה הגובל בישראל. אולם נפילת משטר אסד בסוף שנת 2024 שבה וטלטלה את האזור ואפשרה לגורמים קיצוניים ולמיליציות פרו-איראניות לחזק שוב את אחיזתם סמוך לגבול הישראלי. ישראל הגבירה בעקבות זאת את פעילותה הביטחונית והדיפלומטית באזור, כדי למנוע איומים ישירים על ביטחונה ולהבטיח יציבות לאורך הגבול.

חשיבותו הלאומית והאסטרטגית של הגולן

ההיסטוריה רצופת הקרבות והמאבקים על השליטה ברמת הגולן מלמדת על חשיבותו האסטרטגית החיונית של אזור זה. מיקומו הגיאוגרפי של הגולן, המשקיף על צפון ישראל ומהווה מחסום טבעי בין ישראל לסוריה, הופך אותו לנכס ביטחוני שאין לו תחליף.

בין אם מדובר בהפגזות הסוריות שלפני 1967, בפלישה הסורית במלחמת יום הכיפורים או באיומי דאעש וחיזבאללה בשנים האחרונות – השליטה הישראלית ברמת הגולן הוכיחה את עצמה כחיונית להגנת היישובים בצפון ישראל ולביטחונה של המדינה כולה. בעידן של מתיחות גוברת במזרח התיכון, עם התעצמות איום הגרעין האיראני ומאמצי ההתפשטות של טורקיה, חשיבותה האסטרטגית של רמת הגולן רק גוברת.

התיישבות ופריחה: הגולן בימינו

ההתיישבות הישראלית המודרנית ברמת הגולן החלה זמן קצר לאחר מלחמת ששת הימים ב-1967, עם הקמתו של קיבוץ מרום גולן – היישוב הישראלי הראשון ברמה. לאורך שנות השבעים קמו יישובים רבים נוספים, ובהם קצרין, העיר המרכזית בגולן. מאז סיפוח רמת הגולן לישראל בשנת 1981 הואץ הפיתוח באזור, וההתיישבות הלכה והתרחבה. כיום מתגוררים בגולן כ-53,000 תושבים ב-33 יישובים ישראליים ובארבעת הכפרים הדרוזיים מג'דל שמס, בוקעתא, מסעדה ועין קיניא.

תחת ריבונות ישראל הפך הגולן לסיפור הצלחה של התיישבות, פיתוח וחקלאות משגשגת עם גידול פירות, ירקות, גפנים ומטעים. יקבי הגולן המפורסמים, כמו יקב רמת הגולן ויקב פלטר, זכו ליוקרה בינלאומית והפכו את האזור למוקד עלייה לרגל של חובבי יין מהארץ ומהעולם. התיירות באזור פורחת אף היא, עם אטרקציות מרהיבות ובהן מפלי מים (כגון מפלי עיט, קצרין, בזלת ונחל חרמון), שמורות טבע, אתרים ארכיאולוגיים ומסלולי טיול מגוונים.

פסיפס של טבע, מורשת וביטחון

רמת הגולן היא הרבה יותר מנכס אסטרטגי ומאזור גיאוגרפי יפהפה. מעבר לנופיה עוצרי הנשימה, ליינותיה המשובחים ולאתרי התיירות המרהיבים שלה, רמת הגולן היא קודם כול סיפור של גבורה, נחישות ואחיזה יהודית בקרקע, וחבל ארץ שכל פיסת קרקע בו ספוגה במשמעות.

ההיסטוריה מלמדת אותנו באופן שאינו משתמע לשתי פנים שאין לעם ישראל הפריבילגיה לוותר על הגולן – לא רק בשל חשיבותו האסטרטגית והביטחונית, אלא גם ובעיקר בזכות הקשר ההיסטורי העמוק שלנו אליו משחר לידתנו כעם. כפי שאמר ראש ממשלת ישראל מנחם בגין, בנאום שנשא בכנסת ב-1981 על החוק שסיפח למעשה את רמת הגולן למדינה: "לא יימצא איש רציני בישראל, אשר ינסה להכחיש כי רמת הגולן הייתה מאז ומתמיד חלק בלתי נפרד מארץ ישראל."

הפוסט הגולן: משורשי ההתיישבות היהודית הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

ציונות – מילה אחת, לא מאוד ארוכה, שטעונה בכל כך הרבה משמעויות. מילה שמייצגת אידיאולוגיה רחבה, שבבסיסה התפיסה שביתו הלאומי של העם היהודי צריך לשכון בציון – במולדתו העתיקה בארץ ישראל. לאורך השנים התפלגה הציונות לזרמים שונים: ציונות מדינית, מעשית ורוחנית. הזרמים השונים היו חלוקים בנוגע ליעדי הציונות והדרך להשגתם, אך כולם היו שותפים לשאיפה לכונן מדינה עצמאית לעם היהודי.

אם בעבר המטענים סביב המילה "ציונות" נגעו בעיקר למחלוקות בין הזרמים השונים, הרי שבמהלך השנים נוספו למילה הזאת עוד ועוד מורכבויות. כיום, המדינות והארגונים שעוינים את ישראל מדברים על "האויב הציוני". גם גופים שונים בארץ ובעולם, בעיקר מהשמאל הרדיקלי, אימצו לעצמם גישות "אנטי-ציוניות" שמנסות לצייר את הציונות כגזענות, ואף קוראות לדה-לגיטימציה של מדינת ישראל.

לפעמים נדמה שהמילה "ציונות" הייתה קיימת מאז ומעולם – אלא שהיא נטבעה, על פי רוב ההערכות, רק ב-1.4.1890. מי שטבע אותה היה הוגה הדעות ד"ר נתן בירנבוים (בירנבאום). באופן כמעט סמלי, בירנבוים עצמו עבר תהליך פנימי סביב המילה והמשמעות שהיא נושאת, והפך מתומך נלהב של הרצל לאחד ממתנגדיו הגדולים.

איך אומרים ציונות בגרמנית?

נתן בירנבוים נולד בווינה למשפחה יהודית שומרת מצוות, אך עם השנים התרחק מהדת. החיבור ליהדות כלאום, לעומת זאת, נעשה למרכיב אידיאולוגי חזק בעבורו. בשנת 1881, בהיותו בן 17 בלבד, הוא הצטרף לתנועת חובבי ציון, ושנה לאחר מכן כבר היה ממקימי "אגודת קדימה" – אגודת הסטודנטים היהודית הראשונה באוסטריה. בהמשך, הוא היה פעיל בהפצת רעיונות התחייה הלאומית וערך את העיתון היהודי הלאומי הראשון בגרמניה "Der Colonist" שעסק באפשרות ההתיישבות בפלשתינה. בשנת 1885 בירנבוים הוציא לאור כתב עת שהוקדש לרעיון חיבת ציון ונקרא "Selbst-Emanzipation" ובעברית "שחרור עצמי".

ב-1 באפריל 1890 פרסם בירנבוים בכתב העת שלו את המאמר "למען כבודו ושלומו של עמנו", שבו השתמש לראשונה במילה"Zionistisch"  – ציוני, שנועדה לתאר את אנשי תנועת חובבי ציון. כשנתיים מאוחר יותר,פרסם שם מאמר נוסף בשם "עקרונות הציונות", שבו השתמש במילה – "Zionismus""ציונות". מאז הרבה בירנבוים להשתמש במילים אלו ובנגזרות שלהן, ותיאר את הציונות כפתרון לאנטישמיות. המילה "ציונות" ביטאה לדבריו את הקשר שבין היהודים לציון, והדגישה שארץ ציון היא הארץ היחידה שבה אפשר לרכז את העם היהודי. בשנת 1897 השתתף בירנבוים בקונגרס הציוני הראשון כמזכיר הראשון של הוועד הפועל הציוני המצומצם. הרצל, שהכיר את בירנבוים ונחשף למונח שטבע, החליט לאמץ אותו כשמה של התנועה הציונית.

המהפך האידיאולוגי של בירנבוים

בתחילת דרכה של התנועה הציונית היו נתן בירנבוים ובנימין זאב הרצל קרובים בתפיסותיהם, אך עם השנים התגלעו ביניהם חילוקי דעות. חילוקים אלה נסבו בעיקר סביב שאלת מטרת הציונות – לפי הרצל המטרה הייתה הגשמה לאומית, ולפי בירנבוים המטרה הייתה הבלטת חשיבותה של התרבות הלאומית בתנועה הציונית.

בשנת 1898 עזב בירנבוים את התנועה הציונית ונעשה לאחד מדובריה של "הלאומיות הגלותית". בהתאם לגישה הזו, הוא העדיף לפעול להשגת אוטונומיה לאומית-תרבותית ליהודים בארצות הגולה על פני הגשמת התוכנית הציונית המדינית.

בתקופת מלחמת העולם הראשונה חל שינוי משמעותי נוסף בחייו של בירנבוים. הוא חזר בתשובה, הצטרף לאגודת ישראל – מפלגה חרדית ששאפה לאחד את עם ישראל בארץ ישראל תחת שלטון התורה – ואף נעשה למזכיר התנועה. עם השנים הוא הקצין יותר ונהיה לאחד ממנהיגי העדה החרדית. בהתאם לכך, הוא גם הפך למתנגד גדול של התנועה הציונית כפי שהוביל אותה הרצל.

אין אחדות דעים

לצד הטענות והעדויות הרבות שקושרות בין נתן בירנבוים לבין המונח "ציונות", יש גם טענות שלפיהן לא הוא זה שטבע את המונח לראשונה. החוקר ג' קרסל, למשל, טען במאמר שפרסם ב-1956 כי ההיסטוריון והסופר שאול פנחס רבינוביץ השתמש במונח הזה כבר ב-1886, במכתב ששלח ליהודה ליב לוין.

גם אלכס ביין, ההיסטוריון והביוגרף של הרצל, ערער על הקשר שבין בירנבוים למונח ציונות. לדבריו, אחד העם טען ב-1902 שחובבי ציון נהגו לכנות את עצמם "ציונים" עוד זמן רב לפני הרצל, והדגיש כי בירנבוים לא טבע את המונח אלא רק חידש אותו.

המחלוקות סביב מקור המונח כנראה לא יוכרעו לעולם, אבל אולי אי אפשר לצפות לאחדות דעים כאשר עוסקים במילה שהפכה למציאות כל כך משמעותית כמו "ציונות".

בירנבוים, שככל הנראה טבע את המונח "ציונות", עזב בשנת 1898 את התנועה הציונית והעדיף לפעול להשגת אוטונומיה לאומית-תרבותית ליהודים בארצות הגולה. בתקופת מלחמת העולם הראשונה הוא חזר בתשובה, הצטרף לאגודת ישראל והפך למתנגד גדול של התנועה הציונית

הפוסט היום לפני 135 שנה: נטבע לראשונה המושג "ציונות" הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

נכון לתחילת שנת תשפ"ה יש ברחבי העולם כ-15.8 מיליון יהודים. הקהילה הגדולה ביותר נמצאת בישראל, ובה גרים כ-7.3 מיליון יהודים (46% מכלל היהודים), זאת לאחר שבמשך שנים רבות הקהילה בארה"ב הייתה הקהילה היהודית הגדולה ביותר. אולם, מרבית היהודים עדיין חיים מחוץ לישראל – כ-8.5 מיליון יהודים. הקהילה הגדולה ביותר מחוץ לישראל היא ארה"ב, שבה חיים כ-6.3 מיליון יהודים. 2.2 מיליון היהודים האחרים מפוזרים בכ-105 מדינות ברחבי העולם. במרבית מדינות אלו הקהילה היהודית מונה בין 100 ל-10,000 אנשים. למרות העלייה בכמות היהודים בעולם, מספר היהודים לא הגיע עדיין למספרם לפני מלחמת העולם השנייה והשואה, שעמד על 16.5 מיליון יהודים. בהמשך לכך, מאז מלחמת העולם השנייה, מספר היהודים כאחוז מהאוכלוסייה העולמית הולך ופוחת.

כיום, המגמה מבחינת היהודים בעולם היא התכנסות במספר מדינות מצומצם וירידה בהיקף היהודים במדינות האחרות. בהמשך לכך, שתי הקהילות היהודיות הגדולות בעולם, ישראל וארה"ב, המונות כ-85% מכלל יהודי העולם, נמצאות במגמת גדילה כבר כמה עשורים. מחוץ למדינות אלו המגמה שונה – מאז סוף מלחמת העולם השנייה מספר היהודים במרבית מדינות העולם הולך ופוחת. למגמות אלו מספר סיבות: הגירת יהודים ממדינות ברחבי העולם לישראל ולארה"ב, בעיקר לאור אנטישמיות והמצב במדינות המוצא שלהם; עלייה בהתבוללות; שינוי בהגדרה העצמית של חלק מהיהודים; ושינוי ביחס לידות–מקרי מוות.

ירידה בתמיכה בארה"ב

על פי תוצאות סקר שנערך בארה"ב, ככל שהגיל יורד התמיכה בישראל או הפרו-ישראליות פוחתת בכל המובנים: תמיכה בישראל, בממשלה הישראלית, בסיוע אמריקאי ובסיבות שמאחורי המלחמה. מנגד, התמיכה בפלסטינים עולה בקרב הציבור היהודי הצעיר: תמיכה גוברת בפלסטינים, סיוע להם והצדקת הסיבות שהובילו למלחמה (הגם שמדובר במידה פחותה). חשוב להדגיש כי הדור הצעיר מורכב מהאנשים שיחזיקו בעמדות ההשפעה בעתיד הלא רחוק. מגמת השינוי בדעות תציב אתגרים רבים למדינה בעתיד, שכן כיום יש המון יהודים תומכי ישראל באופן כללי ובעמדות ההשפעה, אולם בעתיד הלא רחוק מצב זה צפוי להשתנות, עקב אחוז הצעירים המחזיקים בדעות מאתגרות יותר כלפי ישראל.

אנטישמיות ואנטי–ציונות

בהמשך לכך, נראה כי כיום האנטישמיות חזרה להיות רווחת בכל צידי המתרס של המפה הפוליטית. האנטישמיות רווחת הן בקרב הימין הקיצוני כדוגמת קבוצות לאומניות וניאו-נאציות, הן בקרב השמאל הפרוגרסיבי והמהגרים המוסלמים, ובקרב רבים במנעד שביניהם. מאפיין שלא השתנה הוא שהאנטישמיות נשענת על בורות, דיסאינפורמציה, טרנדים, נוחות פוליטית וסיבות מסורתיות נוספות.

אחד הביטויים הרווחים לאנטישמיות הוא האנטי-ציונות, שהגדרתה מורכבת. אפשר להגדיר אנטי-ציונות באופן רחב כהתנגדות לתנועה הלאומית היהודית ולזכותו של העם היהודי להקים מדינה עצמאית בארץ ישראל. במצב שבו ההתנגדות היא לעם היהודי בלבד, כשהביקורת מופנית ליהודים בשל היותם יהודים תוך הצדקה עצמית בטיעונים שונים, מדובר באנטישמיות החדשה. כיום, אנטי-ציונים רבים טוענים כי הם אינם אנטישמים וכי הם מתנגדים למדינות לאום ולגזענות, אך ההתנגדות שלהם באה לידי ביטוי רק מול למדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, מבלי להתנגד ולמחות נגד מדינות לאום נוספות. טענה נוספת הרווחת בקרב אנטישמים אנטי-ציונים היא שההתנגדות היא לא ליהודים אלא לישראל. אולם, מייד לאחר מכן הם תוקפים אנשים ומוסדות בעלי סממנים יהודיים, מבלי לדעת אם הם תומכים בישראל ומהן דעותיהם הפוליטיות. לבסוף, אנטי-ציונות מתבססת על נרטיב אנטישמי עתיק יומין, שלפיו היהדות היא דת בלבד ולא לאום הזכאי למולדתו ההיסטורית ובעל זיקה לארץ ישראל ולירושלים. נרטיב זה מושמע הן מצד ארגוני טרור פלסטיניים כמו חמאס ופת"ח, הן מצד המשטר האיראני, והן מצד השמאל הפרוגרסיבי והימין הקיצוני.

האנטישמיות מהשמאל נובעת בעיקר מסיבות אנטי-ציוניות ומהתנגדות לקיומה של מדינת ישראל במתכונתה הנוכחית במזרח התיכון כמדינת הלאום של העם היהודי ולא "מדינת כל אזרחיה", כחלק מראיית עולם כוללת של מדכאים נגד מדוכאים. לטענתם, ישראל היא כובשת, מנהלת משטר אפרטהייד בשטחי יהודה ושומרון ועזה ונוקטת פרקטיקות גזעניות. ברחבי העולם מוכרים ארגוני שמאל הקוראים להחרמה של ישראל (עוד טרם המלחמה), בראשם ארגון ה-BDS, שמנסים לגרום לבידוד כלכלי-פוליטי-תרבותי של ישראל, ללא הצלחה מרובה. נוסף לכל אלו, ארגוני זכויות אדם רבים המשתייכים לצד השמאלי של המפה הפוליטית ומקבלים מימון מממשלות זרות מביעים עמדות אנטישמיות ומפיצים שנאה כלפי יהודים ומדינת ישראל. פעמים רבות יש זיקה בין המהגרים הערבים והמוסלמים במדינות השונות לחוגי השמאל, על רקע אידיאולוגי ופוליטי.

במקביל, גם בקצה הימני של המפה הפוליטית קיימת אנטישמיות, הנובעת לרוב ממניעים לאומנים ודתיים-נוצריים. ארגונים ניאו-נאציים, ארגונים הדוגלים בעליונות הגזע הלבן וארגונים נוספים מחזיקים בדעות אנטישמיות, מתבטאים בצורות אנטישמיות ואף נוקטים פעולות בהתאם. לאחר השבעה באוקטובר נשמעו התבטאויות מצד אנשי ימין קיצוני המהללים את הטבח ומסיתים כלפי יהודים. התבטאויות שכאלה נעשו רווחות יותר בשיח הציבורי, אולם עדיין נשמרות בקצה הימני של המפלגה הרפובליקנית, שהממסד שלה מגנה בתוקף התבטאויות שכאלה.

בשנים האחרונות חלה עלייה מתמדת במספר התקריות האנטישמיות בחו"ל ובשנת 2023 נרשמו מספרים שלא נראו מאז תחילת מדידות האנטישמיות. מאז השבעה באוקטובר מגמה זאת צברה תאוצה ונראתה עלייה משמעותית בכלל התקריות האנטישמיות בחו"ל. תקריות אלו כוללות בתוכם אלימות מילולית, ונדליזם, איומים ואף תקיפות פיזיות ורצח. כך, בשנת 2023 חלה עלייה של 235% באירועי אנטישמיות ברחבי העולם בהשוואה לשנת 2022, ועלייה של 33% באירועים אנטישמים אלימים. חשוב לציין כי חלק מביטויי האנטישמיות התרחשו בשבעה באוקטובר ולפני שצה"ל נכנס קרקעית לעזה. נוסף על כך, מאז תחילת המלחמה נצפתה עלייה במקרי אנטישמיות משני הצדדים, אולם אלו מהצד השמאלי התרבו במידה ניכרת יותר.

לצד זאת, הרשות הפלסטינית ממשיכה להפיץ אנטישמיות, שנאה וקריאות נגד מדינת ישראל ויהודים והיא אחד המוקדים המרכזיים האחראים לכך. בתוך כך, מערכת החינוך הפלסטינית ממשיכה לחנך לאנטישמיות כחלק מהנרטיב הפלסטיני, נוסף למעורבותה של אונר"א ("סוכנות הסעד והתעסוקה של האו"ם לפליטים הפלסטינים") בטבח השבעה באוקטובר וההסתה לאנטישמיות ואלימות כלפי יהודים.

חשוב לזכור כי לא מדובר בתקופות החשוכות שלפני השואה או בימים הראשונים של המשטר הנאצי. רוב היהודים לא חווים אנטישמיות ממסדית ואין חקיקות גזעניות נגד יהודים, לפחות בשלב זה. אולם, היכולת לקיים חיים יהודיים במופגן ובביטחון נפגעת ומצטמצמת (תנועה יהודית בקמפוס, הליכה עם סממן יהודי, השתתפות בבית כנסת), כך שהמשך המגמה יסתום את הגולל על האפשרות לקיים חיים יהודיים בכלל בציבור במערב וברחבי העולם. עקב כך חשוב להמשיך לעקוב אחרי ההתפתחויות ולהמשיך להיאבק נגד אנטישמיות ולנקוט בהירות מוסרית כלפי מקורותיה, במטרה שלא נגיע לימים אפלים יותר.

מאבק באנטישמיות

אפשר לחלק את הפעולות נגד אנטישמיות לשני סוגים:

• פעולות שמטרתן מיגון קהילות מול התקפות והבטחת ביטחון בטווח הקצר: מיגון מוסדות יהודיים בידי ארגונים יהודיים וממשלת ישראל; הגברת האבטחה על ידי המדינות השונות.
• פעולות שמטרתן שינוי דעות ומיגור האנטישמיות מהיסוד, הכוללות בעיקר מאמצים בתחום החינוך וההסברה: פעולות בתחום החינוך; גיבוש תוכניות אסטרטגיות למלחמה באנטישמיות; קידום חוקים ואימוץ הגדרות המאפשרות מאבק באנטישמיות; אכיפת רגולציות וחוקים; קיום עצרות תמיכה ועוד.

אחד ההבדלים המשמעותיים בין שני הסוגים הוא המעבר מתפיסה מתגוננת ומגיבה (שהכרחית לביטחון בטווח הזמן הקצר והבינוני) לתפיסה יוזמת שחותרת לשנות דברים מהיסוד (והכרחית להבטחת ביטחון בטווח הזמן הארוך).

ישראל ויהדות התפוצות

לאור המטרות שלשמן הוקמה מדינת ישראל, ביניהן שמירה על יהודים בכל רחבי העולם, ממשלת ישראל עוסקת בנושא יהדות התפוצות על היבטיו השונים. המשרד האחראי על כך הוא "משרד התפוצות והמאבק באנטישמיות", ש"אמון על הקשר בין יהדות העולם למדינת ישראל, הקשר מתבצע באמצעות פעילות משותפת ודיאלוג משותף עם יהדות התפוצות בראייה כי ממשלת ישראל אחראית לכל יהודי בעולם, בין אם הוא מתגורר בישראל או בתפוצות". משרד התפוצות תומך במספר תוכניות הפועלות ברחבי העולם לחיזוק הזהות היהודית והקשר לישראל, ביניהן תוכניות כמו "Smartj" ומיזם "יונייטד UnitEd".

בשנת 2023 חלה ירידה של כ-40% במספר העולים למדינת ישראל לעומת 2022. תופעה זאת חלה גם לפני המלחמה, אך היא התגברה מאז. לאור זאת, נעשים מספר צעדים, כמו עבודת מטה במשרד העלייה והקליטה לטיפול בתהליכים הבירוקרטיים הקשורים לעלייה, הקמת מנהלת רופאים לעולים חדשים, קידום תוכנית "נתיב לגיור" לפני הגיוס והשקעת כספים גדולים בתמיכה במדענים עולים.

באופן כללי, יהודים וארגונים יהודיים מחוץ למדינת ישראל נוהגים לתרום כסף רב למדינת ישראל, לארגונים ולקהילות בארץ. היקף התרומות נע בין מיליארדי דולרים בודדים לעשרות מיליארדי דולרים. מאז תחילת מלחמת "חרבות ברזל" (נכון לאחד באפריל), תרמו קהילות יהודיות ברחבי העולם 1.4 מיליארד דולר. נוסף לכך, נכון לאוקטובר 2024 גייס ארגון הבונדס 3.6 מיליארד דולר של אג"ח ישראלי. מעבר לתרומה הכספית, מספר רב של יהודים מגיע לישראל להתנדב ולסייע, בפרט מאז תחילת המלחמה. התרומות הכספיות וההתנדבות הם חלק חשוב מיחסי הגומלין בין יהודי התפוצות וישראל, והוא מעיד על הקשר והזיקה שחשים חלק רב מיהודי העולם למדינה.

נוסף לכל אלו, יהודים רבים ברחבי העולם הביעו גם תמיכה דיפלומטית והסברתית במדינת ישראל, פעילות חשובה ביותר שאי אפשר לכמת את השפעתה למספרים. יהודים מרחבי העולם קיימו משלחות הסברה, נפגשו עם מנהיגים, ביניהם ראשי מדינות, נשיאים, האפיפיור, ראשי ערים ואנשים בכירים נוספים, וקיימו כנסים, עצרות והפגנות לתמיכה בישראל. לצד זאת, אלפי סטודנטים קיימו אירועים לתמיכה בישראל, למרות היחס העוין שהיה בקמפוסים השונים. נוסף על כך, גם ברשתות החברתיות ובתקשורת המסורתית נראתה תמיכה רבה מצד יהודי התפוצות, שהעלו סרטונים, ביצעו מאמצים הסברתיים וקיימו ראיונות שבהם הביעו תמיכה בישראל ובזכותה להגן על עצמה.

משמעויות

להבנתנו, לא התקיים לאחרונה דיון קבינט הדן באסטרטגיה של מדינת ישראל כלפי יהדות התפוצות – שמירה על ביטחונה, עידוד עלייה, חיזוק הקשר עם מדינת ישראל ומאבק בדה-לגיטימציה ובאנטישמיות ("הסברה" או דיפלומטיה ציבורית). המשרדים השונים והממשלה לא קיימו בשנים האחרונות מושב משותף הנוגע בעתיד יהודי התפוצות, מה עושים בנידון ואיזו תוכנית אסטרטגית רוצים לפתח. המתווה האחרון התקבל ביולי 2020 ולהבנתנו מאז לא עודכן. מאז חלו שינויים רבים בזירה הגלובלית והישראלית ויש צורך בעדכון המתווה. היעדר האסטרטגיה פוגע בפעילות מול הקהילות היהודיות והארגונים השונים ובהגדרת הצרכים הנדרשים מצד מדינת ישראל.

כיום אין הלימה בין מטרות משרד התפוצות לבין הארגונים השונים, כמו הסוכנות היהודית והפדרציות היהודיות. נוסף על כך, למדינת ישראל אין הכוונה לגבי הפעילויות והיוזמות השונות שמקדמים הארגונים. אם המדינה רואה בחיזוק זהותם היהודית וחיבורם לישראל של יהודי התפוצות מטרה חשובה, היא צריכה ליצור תוכנית הכוונה וקשר הדוק מול הארגונים השונים ולסייע להם לקיום פעילותם, מתוך הבנה שהיא יכולה לסייע מלמעלה אך הם אלה שמכירים את הקהילות בצורה הטובה ביותר.

בשביל לשמור על הביטחון של יהודי התפוצות צריך לערוך שינויים בהתנהלות של המדינות השונות. בין הדרכים לכך אפשר למנות קידום חקיקה במדינות השונות וקידום יוזמות שונות שמאפשרות הגנה על יהודים לצד הצבת שומרים ומיגון מרכזי תרבות יהודיים. השינוי האמיתי יבוא רק בדמות חינוך שאר התושבים והאזרחים לגבי העם היהודי, תרבותו ומורשתו, באמצעות קידום תוכניות חינוך בבתי הספר הכלליים במדינות בחו"ל, באוניברסיטאות, בתנועות הנוער וכו' שיסייעו להפחית באנטישמיות ובשנאת ישראל בקרב הדור הצעיר. כל עוד לא יפעלו לחינוך הדור הצעיר, המגמה לא תשתנה ורק תלך ותחריף.

לישראל צרכים ביטחוניים ולאומיים, כמו התיישבות באזורי ספר, עובדים במקצועות נצרכים (רפואה לדוגמה), וכלכלה חזקה וצומחת. במקביל, יש מספר לא מועט של יהודים בחו"ל השוקלים לעשות עלייה, אך מסיבות כאלו ואחרות אינם עושים זאת. לאור זאת, אפשר לענות על צורכי הביטחון של ישראל תוך מתן מענה לחששות ולאינטרסים של יהודי התפוצות. לדוגמה, אפשר לעודד עולים חדשים להתיישב ביישובים בנגב, בגליל ובבקעת הירדן בהתאם לצרכיה הביטחוניים של המדינה. התיישבות זאת תיעשה מרצונם החופשי של העולים, תוך שימוש בתמריצים שונים, בניגוד למדיניות שנהגה המדינה בשנותיה הראשונות.

אחת הסיבות העיקריות לשמירה על הזהות היהודית בקרב יהודי התפוצות היא תחושת הקהילה, שמקנה זהות יהודית ומחנכת לערכים משותפים. תחושה זאת מגיעה בדמות מערכת החינוך היהודית הקיימת בחו"ל, לצד חינוך יהודי א-פורמלי בדמות תנועות נוער, תוכניות שונות, מרכזי תרבות יהודיים ובתי כנסת. בשביל לשמור על הזהות היהודית של הדור הצעיר היהודי, ואף להגביר את זיקתו ליהדות ולישראל, יש צורך בחיזוק מוסדות אלו, בדמות שותפות עם משרדי הממשלה הישראליים הרלוונטיים ומצד יוזמות של המגזר השלישי והפרטי.

בשל התגברות האנטישמיות בכל רחבי העולם, יש חשש אמיתי כי הקהילות היהודיות השונות יעמדו בפני סכנה ממשית הנוגעת להמשך קיומן, שתוביל להגירה המונית של יהודים. מדינת ישראל חייבת להיות מוכנה לקליטה של כל יהודי שירצה בכך ולסייע לו להתאקלם בארץ, בפרט אם אין לו ברירות אחרות. המדינה צריכה להיות ערוכה מבעוד מועד לקליטתם של מאות אלפי יהודים וללמוד מההתנהלות במקרים הקודמים כיצד אפשר לשלב אותם בצורה הטובה ביותר בארץ (פערי שפה, עבודה, מגורים, תרבות וכו').

כיום נמצאים עשרות אלפי יהודים במדינות עוינות שבהן יש אנטישמיות גבוהה ויחס שלילי למדינת ישראל. במדינות אלו, כמו דרום אפריקה, טורקיה ומדינות מוסלמיות נוספות, כבר היום יש סכנה ממשית לחייהם של היהודים ולהמשך קיומם שם. האחריות על סיוע ליהודים אלו לעלות לארץ מוטלת על ממשלת ישראל ועל גופים נוספים (הסוכנות היהודית, לדוגמה).

פתיחה

מאז גלות בבל קיימות קהילות יהודיות מחוץ לגבולותיה של ארץ ישראל, כשלאורך רוב ההיסטוריה של העם היהודי, מרביתו חי מחוץ לשטחי הארץ. אולם, מאז סוף המאה ה-19 חל שינוי מבורך בקרב יהודים רבים – החלה עלייה לארץ ישראל מתוך תפיסה ציונית ורצון להקים בית לאומי לעם היהודי בשטחי הארץ. למרות זאת, גם כיום מתגוררים מיליוני יהודים ברחבי העולם, יהודים מזרמים שונים, מצב כלכלי מגוון ומאפיינים נבדלים של כל קהילה וקהילה.

מידע כללי על היהודים

נכון לתחילת שנת תשפ"ה, ברחבי העולם גרים כ-15.8 מיליון יהודים[1]. הקהילה הגדולה ביותר נמצאת בישראל, שבה חיים כ-7.3 מיליון יהודים (46% מכלל היהודים). אולם, מרבית היהודים עדיין חיים מחוץ לישראל – כ-8.5 מיליון יהודים. הקהילה הגדולה ביותר מחוץ לישראל היא ארה"ב, שבה חיים כ-6.3 מיליון יהודים. 2.2 מיליון היהודים האחרים[2] מפוזרים בכ-105 מדינות ברחבי העולם. במרבית ממדינות אלו הקהילה היהודית מונה בין 100 ל-10,000 אנשים.

עשר הקהילות היהודיות הגדולות ביותר מחוץ למדינת ישראל

האוכלוסייה היהודית

למרות העלייה בכמות היהודים בעולם, מספר היהודים לא הגיע עדיין למספרם לפני מלחמת העולם השנייה והשואה, שעמד על 16.5 מיליון יהודים. בהמשך לכך, מאז מלחמת העולם השנייה, מספר היהודים כאחוז מהאוכלוסייה העולמית הולך ופוחת. אם בשנת 1945 היו כ-4,750 יהודים לכל מיליון אנשים בעולם, בשנת 2021 המספר עמד על כ-1,950 יהודים לכל מיליון אנשים בעולם[3]. נוסף על כך, אפשר לראות כי אחוז הגדילה של היהודים (0.59% בשנת 2021) היה קטן מאחוז הגדילה העולמי (1.1% בשנת 2021)[4].

כיום, המגמה מבחינת היהודים בעולם היא התכנסות במספר מדינות מצומצם וירידה בהיקף היהודים במדינות האחרות. בהמשך לכך, שתי הקהילות היהודיות הגדולות בעולם, ישראל וארה"ב, המונות כ-85% מכלל יהודי העולם, נמצאות במגמת גדילה כבר כמה עשורים. מחוץ למדינות אלו המגמה שונה – מאז סוף מלחמת העולם השנייה מספר היהודים במרבית מדינות העולם הולך ופוחת. במסגרת זאת, על פי המידע הקיים, מרבית היהודים מתכנסים במדינות מערביות ומתקדמות שנחשבות למפותחות ובעלות חופש תרבותי וכלכלי. במהלך העשורים האחרונים עלה מספר היהודים במדינות אלו, לצד ירידה במספר היהודים במדינות שנחשבות לפחות מפותחות ובעלות חופש מועט יותר – מדינות במזרח אירופה, אפריקה, אסיה וכו'.

למגמות אלו מספר סיבות: הגירת יהודים ממדינות ברחבי העולם (מדינות ברית המועצות לשעבר, צרפת, מדינות מוסלמיות וכו') לישראל ולארה"ב, אנטישמיות (מגמת ההתכנסות במדינות מערביות, בפרט ישראל וארה"ב); עלייה בהתבוללות ושינוי בהגדרה העצמית של חלק מהיהודים (חלקם של היהודים מהאוכלוסייה הכללית ואחוז גדילה נמוך). נוסף על כך, אחוז הגדילה במספר היהודים בישראל מושפע ברובו מיחס חיובי בין לידות למקרי מוות (ריבוי טבעי).

מיהו יהודי

חשוב להדגיש כי עצם ההגדרה "מיהו יהודי" מעלה שאלות ותהיות ונתונה לדיון נוקב. יש מספר דרכים להגדיר מיהו יהודי, כשגם תחת כל קטגוריה אפשר לבצע חלוקה נוספת[5].

– אוכלוסיית הליבה (מי שמזדהה כיהודי, דתי ולא דתי). ההגדרה מתייחסת למי שמגדיר עצמו כיהודי ואין לו דת אחרת (גם אם הוא עצמו לא דתי ומגדיר את עצמו ככה על פי מוצא אתני או שהוריו יהודים והוא לא מקיים דת אחרת), מי שהתגייר מכל הזרמים וגם מי שהגדיר עצמו כיהודי בלי לעבור גיור. מדובר בהגדרה שלא בהכרח מתיישבת עם ההלכה ב-100 אחוז (גיור לא אורתודוקסי או הגדרה עצמית בלי גיור). מצד שני בהגדרה מוציאים את מי שמגדיר עצמו כבן דת אחרת גם אם אימו יהודייה, מצב שבו על פי ההלכה הוא נחשב יהודי.

– בעלי מקורות יהודיים. מי שיש לו הורה אחד יהודי או זהות נוספת מלבד היותו יהודי.

– קשורים ליהדות. מי שיש לו מקורות יהודיים אך לא אחד מהוריו או נשואים ליהודי.

– יהודים מטעם "חוק השבות". מי שיש לו סבא או סבתא יהודים.

הזרמים הדתיים השונים

אפשר למנות מספר זרמים דתיים שאליהם משתייכים היהודים ברחבי העולם[6]:

• אורתודוקסים – הזרם המרכזי בישראל, שעימו מזדהים מרבית היהודים במדינה. בניגוד לכך, בארה"ב רק בין 9 ל-10 אחוזים מהאוכלוסייה היהודית מזדהה עם זרם זה, שאותו אפשר לפצל לתתי זרמים, כמו החרדים והאורתודוקסים המודרניים. היקף ההשתייכות לזרם זה בקרב יהודי ארה"ב הולך וגדל עם הדורות (3% בגילאי 65 ומעלה לעומת 17% בגילאי 18–29), בעיקר לאור שיעור ילודה גבוה – 3.3 ילדים בממוצע.
• קונסרבטיבים – הזרם מונה בין 13 ל-17 אחוזים מיהודי ארה"ב. היקף ההשתייכות לזרם זה בקרב יהודי ארה"ב הולך וקטן עם הדורות (25% בגילאי 65 ומעלה לעומת 8% בגילאי 18–29). נוסף על כך, שיעור הילודה של זרם זה עומד על 1.8 ילדים בממוצע.
• רפורמים – הזרם מונה בין 29 ל-37 אחוזים מיהודי ארה"ב. היקף ההשתייכות לזרם זה בקרב יהודי ארה"ב הולך וקטן עם הדורות (44% בגילאי 65 ומעלה לעומת 29% בגילאי 18-29). נוסף על כך, שיעור הילודה של זרם זה עומד על 1.4 ילדים בממוצע.
• חסרי זהות דתית – יהודים שאינם מזדהים עם הדת היהודית. עומדים על בין 15 ל-30 אחוזים מהאוכלוסייה היהודית בארה"ב. היקף ההשתייכות להגדרה זאת בקרב הדורות הצעירים בארה"ב הולך וגדל (16% בגילאי 65 ומעלה לעומת 40% בגילאי 18–29).
• נוסף על כך, קיימים יהודים המזדהים כחילונים או כחלק מזרמים יהודיים אחרים.

חלוקות נוספות

בתוך הקהילה היהודית בארה"ב אפשר לחלק את היהודים גם מבחינה פוליטית – דמוקרטים לעומת רפובליקנים (ההגדרה בארה"ב קלה יותר לעומת שאר המדינות, לאור שיטת הבחירות הנהוגה במדינה, היקף היהודים במדינה והמידע הזמין בנושא). מרבית היהודים בארה"ב מזדהים כדמוקרטים, כ-68%, לעומת 29% שמזדהים כרפובליקנים[7].

היהודים המצביעים למפלגה הרפובליקנית ולנציגיה נוטים יותר לתמוך בממשלות הימין בישראל ובפעולותיהן. לעומת זאת, מצביעי המפלגה הדמוקרטית בקרב היהודים, בדומה לדעה הרווחת בקרב המפלגה הדמוקרטית, אינם תומכים באופן מלא במהלכיהן של ממשלות הימין בישראל ונוטים להזדהות יותר עם מפלגות השמאל-מרכז הישראליות.

בהמשך לכך, 85% מאלה שמזדהים כרפובליקנים או נוטים אליהם מביעים רגשות חיוביים כלפי ממשלת ישראל הנוכחית (ממשלת ישראל ה-37 בראשות בנימין נתניהו) לעומת 41% מאלה שמזדהים כדמוקרטים או נוטים אליהם. עמדות אלו מתבטאות גם בהבעת רגשות אוהדים כלפי הפלסטינים – 52% מהיהודים הדמוקרטים לעומת 20% מהיהודים הרפובליקנים[8].

עוד חלוקה היא בין הדור הצעיר (גילאי 18–34) לדורות המבוגרים יותר. יש הבדלים מהותיים בהתפלגות ההזדהות והרעיונות בקרב הדור הצעיר לעומת הדורות המבוגרים יותר (כפי שאפשר לראות לעיל בשינויים בהיקף ההשתייכות לכל זרם דתי).

אחת הדוגמאות המטרידות להבדלים הייתה ביחס למלחמת "חרבות ברזל": כמעט כל היהודים מכל הגילאים גינו את מתקפת חמאס וחשבו שהיא איננה מוצדקת. רוב היהודים (בכל שכבות הגילאים) אומרים שהצורה שבה חמאס תקפה את ישראל הייתה לא מקובלת (93%, הבדלים קטנים בין שכבות הגיל השונות). אך לעומת זאת, יש הבדלים בנוגע לצורה שבה תופסים היהודים את תגובת ישראל: על פי סקר של מכון PEW[9], 68% מהיהודים בגילאי 50 ומעלה אומרים שהתגובה הייתה מקובלת, לעומת 52% מהיהודים בגילאי 18–34 שסוברים כי היא הייתה מקובלת, לצד 42% מאותה שכבת הגיל שחושבים שהיא לא הייתה מקובלת.

רוב מוחלט מהיהודים אומרים שהסיבות של חמאס למלחמה בישראל לא תקפות מלכתחילה – 77%. אולם, יש הבדלים בין קבוצות הגיל: 31% מגילאי 18–34 אומרים שהסיבות של חמאס תקפות, בניגוד לשאר קבוצות הגיל שם המספר עומד על 11%–13%. בהמשך לכך, 89% מהיהודים האמריקאים אומרים שהסיבות של ישראל למלחמה מוצדקות, היקף הגבוה בהרבה מ-58% מכלל הבוגרים בארה"ב. אבל גם פה קיימים הבדלים בין הדורות – 17% מהדור הצעיר אומר שהן לא תקפות לעומת 8% מגילאי 35–49, 3% מגילאי 50–64 ורק 2% מגילאי 65 ומעלה.

נוסף על כך, רוב מוחלט של היהודים האמריקאים, 89%, הם בעלי דעה חיובית על ישראלים, וגם פה יש הבדלים בין הצעירים לבוגרים – 81% לצעירים לעומת 93% לשתי שכבות האוכלוסייה המבוגרות יותר. בסך הכול, 54% מהיהודים מביעים עמדה חיובית כלפי הממשלה הישראלית, אך לצד זאת 58% מהדור הצעיר מביעים עמדה חיובית כלפי הפלסטינים, פער של מעל 20% מממוצע כלל הגילאים. יודגש כי בסך הכול היחס החיובי של היהודים האמריקאים לישראל ולממשלה הישראלית גבוה לעומת שאר הציבור האמריקאי (89% מול 64%; 54% מול 41%).

לגבי הפתרון – 79% חושבים שארה"ב צריכה לשחק לפחות תפקיד מינורי בפתרון דיפלומטי למלחמה. 74% מביעים הסכמה לסיוע צבאי אמריקאי לישראל ו-61% לסיוע הומניטרי לתושבי עזה. היהודים תומכים במעורבות אמריקאית בהיקף גבוה יותר משאר האמריקאים. יהודים מבוגרים יותר צפויים לתמוך במעורבות דיפלומטית גדולה במלחמה – 54% מהיהודים בגילאי 65 ומעלה לעומת 33% בגילאי 18–34. גם בתמיכה סיוע צבאי לישראל יש הבדלים – 82% (50 ומעלה) לעומת 51% (18–34).

אחת התובנות העיקריות מתוצאות סקר זה היא שככל שהגיל יורד התמיכה בישראל או הפרו-ישראליות פוחתת בכל המובנים: תמיכה בישראל, בממשלה הישראלית, בסיוע אמריקאי ובסיבות שמאחורי המלחמה. מנגד, התמיכה בפלסטינים עולה בקרב הציבור היהודי הצעיר: תמיכה גוברת בפלסטינים, סיוע להם והצדקת הסיבות שהובילו למלחמה (הגם שמדובר במידה פחותה).

חשוב להדגיש כי הדור הצעיר מורכב מהאנשים שיחזיקו בעמדות ההשפעה בעתיד הלא רחוק. מגמת השינוי בדעות תציב אתגרים רבים למדינה בעתיד, שכן כיום יש המון יהודים תומכי ישראל באופן כללי ובעמדות ההשפעה, אולם בעתיד הלא רחוק מצב זה צפוי להשתנות, עקב אחוז הצעירים המחזיקים בדעות מאתגרות יותר כלפי ישראל.

תהליכים, מגמות ותופעות

כפי שנכתב קודם, למרות העובדה כי בשתי הקהילות הגדולות בעולם (ישראל וארה"ב) יש עלייה במספר היהודים, המגמה במרבית הקהילות היהודיות בעולם היא הפוכה – יש ירידה מתמשכת במספר היהודים. לתופעה יש כמה הסברים, העיקריים ביניהם הם התבוללות, הגירה, שינויים בהגדרה העצמית של חלק מהיהודים ויחס לידות/מיתות שלילי.

התבוללות

תופעת ההתבוללות (או נישואי התערובת) היא תופעה עתיקת יומין. במסגרת התופעה, יהודי או יהודייה נישאים לאדם שאינו יהודי, מעשה האסור לפי ההלכה היהודית[10]. לאחר האמנציפציה במערב אירופה בסוף המאה ה-18 ותחילת המאה ה-19 החלה להתרחב תופעת ההתבוללות. אחד הקשיים שמעלה תופעת ההתבוללות היא המשכיות היהדות בדורות הבאים – מרבית היהודים שאצלם רק אחד מההורים יהודי אינם מזדהים כיהודים בעצמם ובעצם מפסיקים לשייך עצמם לעם היהודי מבחינה דתית ואתנית (דבר המשפיע גם על הדורות הבאים). הדבר מעיד על התרופפות הזהות היהודית של צאצאים לזוגות מעורבים/יהודים מתבוללים ועל העובדה כי לזהות הדתית של שני ההורים השפעה גדולה על זהותם הדתית של צאצאיהם. תופעה זאת פוגעת בהמשכיות העם היהודי מחוץ למדינת ישראל (בארץ המצב שונה שכן תופעה זאת שולית), גם במידה שהצאצאים ממשיכים להגדיר עצמם "ממוצא יהודי", אך לא כיהודים בפועל.

לפי קריטריון נישואי התערובת, בשנת 2010 75% מיהודי ברית המועצות לשעבר ו-80% מיהודי רוסיה הוגדרו כמתבוללים. בשנת 2016 כ-58% מיהודי ארה"ב נישאו בנישואי תערובת[11] ובאזורים מסוימים בארה"ב נישואי התערובת עומדים על 80%. לאור זאת, קהילות יהודיות שלמות במדינה נעלמות לאט לאט, בעיקר ככל שהולכים מערבה. אחת הטענות היא כי רואים עצירה במגמת התופעה בארה"ב, שכן אחוז נישואי התערובת לא גדל מ-2004 עד 2013, אולם חשוב להבין מהן הסיבות לכך ואם הן נובעות מחיזוק הזהות היהודית בקרב הדורות הצעירים[12].

שיעור נישואי התערובת במדינות אחרות גבוה גם כן – בקנדה הוא עומד על מעל ל-60%, באוסטרליה על 37%, אנגליה 26% ובברזיל 17%. באירופה תופעת ההתבוללות מסוכנת ביותר להמשכיות העם היהודי ביבשת, שכן האוכלוסייה היהודית ביבשת קטנה ותופעת ההתבוללות שם נפוצה[13]. החשש העיקרי הוא שבעשורים הקרובים מספר היהודים ביבשת יצנח בהיקף משמעותי. נוסף על כך, יצוין כי רק מיעוט מילדיהם של מי שנולדו בנישואי תערובת מוגדר על ידי הוריו כיהודי.

היבט מעניין הוא היקף ההתבוללות בקרב ילדיהם של ישראלים שירדו מהארץ. על פי ההערכות, אחוז ההתבוללות בקרב ילדיהם של ישראלים שהיגרו לחו"ל עומד על אחוזים גבוהים יותר משל היהודים המקומיים. לדוגמה, אחוז ההתבוללות בקרב ילדיהם של ישראלים בארה"ב עומד על כ-75%[14]. בין הסיבות לכך אפשר למנות את העובדה כי רבים מהישראלים חיים עם בני ובנות זוג לא יהודים[15]; מרביתם חילונים שלא חיים במסגרת קהילתית (כמו בית כנסת); הם לא נטמעו בתוך הקהילות היהודיות המקומיות, כך שהם חיים לא לצד חברה יהודית; והזהות היהודית שלהם חלשה לעומת זאת של יהודים בישראל[16]. בהמשך לכך, רבים מהישראלים בחו"ל מזדהים יותר עם התושבים המקומיים הלא-יהודים ולא עם אלו היהודים, כך שההיטמעות בקרב האוכלוסייה הלא יהודית היא גבוהה.

ההשפעה על ילדיהם גדולה אף יותר, שכן מרבית ילדיהם לא גדלים בחברה יהודית, ולא הולכים לבתי ספר יהודים או לתנועת נוער יהודיות/ציוניות. בין הסיבות לכך אפשר למנות את התשלום הגבוה של בתי הספר היהודים ודמי החברות הגבוהים בקהילה היהודית, זאת בניגוד לתשלום לחינוך ולקהילות בארץ. לצד זאת, הצורך האקטיבי בבחירה לקחת חלק בקהילה היהודית מוביל לכך שהבחירה הקלה היא להקיף עצמך באנשים שאינם יהודים. זאת, בניגוד לחיים בארץ, שבהם התרבות המקיפה אותך היא יהודית, השפה המדוברת היא עברית ורובם המוחלט של האנשים הם יהודים, כך שיש קושי "לברוח" מהחיים היהודים.

למרות שמדובר בתופעה רווחת, יש מספר גורמים המסייעים במניעת התבוללות:

• בידול או רמה נמוכה של מעורבות חברתית והיטמעות בחברה הכללית, דוגמת הקהילות החרדיות בחו"ל.
• מסגרות קהילתיות חזקות, המסייעות ביצירת קהילה יהודית. בין המוסדות אפשר למנות את בתי הכנסת.
• אנטישמיות, הגורמת גם היא לבלימת התבוללות, שכן קיימת ירידה או עצירה של נישואי תערובת במדינות שבהן יהודים חשים חוסר ביטחון. אחת הדוגמאות היא צרפת, שבה היהודים חשים רמה גבוהה של אנטישמיות ואחוז ההתבוללות נמוך יחסית. בשנים האחרונות הורים יהודים רבים העבירו את ילדיהם לחינוך יהודי.
• חינוך יהודי, פורמלי ובלתי פורמלי (פעילויות חברתיות, מחנות קיץ, תנועות נוער), שמיועד לציבור היהודי הרחב, כפי שיפורט בהמשך. בין התוכניות המוכרות אפשר למנות את "תגלית", תוכנית שבה בני נוער מגיעים לישראל בתקופת זמן קריטית לעיצוב זהותם, מכירים את המדינה ומתחברים לזהות היהודית שלהם.

אחת הדוגמאות לניסיונות להתמודד עם תופעת ההתבוללות היא ה-IAC (Israeli American Council)[17]. מטרת הארגון, שהוקם בשנת 2007 היא לבנות קהילה ישראלית-אמריקאית, על כן הוא פועל לחזק את הקשר עם ישראל ואת הקשר בין הישראלים בארה"ב לבין הקהילות והארגונים היהודים במדינה. הארגון מקיים פעילויות חברתיות, מסייע בלימוד עברית, מפעיל מיזמים בנושאי זהות יהודית וישראלית וכו'. נוסף על כך, בברלין, אתונה וספרד פועל ארגון "צוזאמן"[18] ובאנגליה קיים ארגון "שלנו".

בהקשר זה, במהלך ריאיון ב-2018 לאור כניסתו לתפקיד יו"ר הסוכנות היהודית, אמר נשיא המדינה כיום יצחק הרצוג כי במהלך חופשה בארה"ב הוא נתקל ב"משהו שקראתי לו ממש מגפה. ראיתי את הילדים של החברים שלי מתחתנים או בזוגיות עם בני או בנות זוג לא יהודיים וההורים מכים על חטא ושואלים שאלות ומתייסרים, ותשמע, זה כל משפחה בארה"ב ואנחנו מדברים על מיליונים. אמרתי שחייבת להיות מערכה, חייב להיות פתרון, צריך לשבור את הראש איך פותרים את האתגר הגדול"[19].

שינויים בהגדרה העצמית של חלק מהיהודים

משפיע נוסף על כמות היהודים בתפוצות הוא ההגדרה העצמית של היהודים עצמם[20]. מכיוון שבמרבית העולם מדובר בזהות דתית ולאומית של מיעוט, מלבד אלו החיים במדינת ישראל[21], להגדרה העצמית יש חשיבות מכרעת על ההשתייכות לעם היהודי. על הגדרת הזהות העצמית יש מספר משפיעים, בין היתר התא המשפחתי, מוסדות החינוך, הקהילה, מעגל החברים ועוד.

בדומה לגורמים להתבוללות, אחד הגורמים לשינוי בהגדרה העצמית של יהודים רבים הוא התרופפות הקשר שלהם עם הקהילות היהודיות השונות. ככל שהמרכיב הקהילתי בחייהם של אנשים נחלש, ככל שהשותפות שלהם בחיי הקהילה פוחתת, הקשרים החברתיים שלהם עם יהודים פוחתים ונעלמים, כך שהם מאבדים קשר לדת וללאום היהודי.

גורם נוסף הוא החיים בעולם המודרני, היוצרים לבטים בנוגע לחיים האישיים, קושי בשמירה על הזהות היהודית ויישובה עם שאר הזהויות (פוליטית/מדינית וכו'). גורם זה מתחזק ככל שהיהודים פתוחים יותר ומעורבים יותר בחיי התרבות והחברה הכללית בארצם. לדוגמה, פעמים רבות יהודים שהולכים ללמוד באוניברסיטאות מוקפים באנשים רבים שאינם יהודים ומתערים בחברה שמסביבם, גם אלו שעד אז היו מוקפים בחברה יהודית. זאת, מכיוון שבמספר גדול של מקרים הזהות היהודית שלהם נחלשת ומתפוגגת עקב המפגש עם הסביבה הכללית החדשה להם, שאינה מאופיינת במרכיבי זהות יהודיים.

הגירה

גורם נוסף המוביל לירידה בהיקף היהודים במרבית הקהילות בחו"ל הוא ההגירה. יהודים רבים בוחרים להגר על רקע מספר סיבות, ביניהן אנטישמיות והמצב במדינה, בפרט הכלכלי. לדוגמה, יש לא מעט מהגרים ממדינות ברית המועצות לשעבר שבוחרים להגר מערבה בשל המצב הכלכלי במדינות אלו וההזדמנויות הכלכליות שמחכות להם[22], יהודי איטליה, ארגנטינה, מקסיקו שבוחרים להגר עקב המצב הכלכלי במדינות, יהודי אוקראינה שחלקם עזבו את המדינה עקב המלחמה עם רוסיה ויהודי צרפת שמהגרים על רקע המצב הכלכלי והאנטישמיות במדינה. מרבית היהודים מהגרים למספר מצומצם של מדינות יעד – ישראל, ארה"ב, קנדה, אוסטרליה וגרמניה. חשוב לציין כי חלק מהמהגרים היהודים למדינות המערב הם ישראלים שבחרו לעבור לחו"ל מסיבות שונות.

יחס מיתות/לידות שלילי

הסבר נוסף לירידה במספר היהודים במרבית המדינות בעולם הוא יחס שלילי בין לידות למיתות. התופעה מצביעה על אוכלוסייה מבוגרת שהולכת ומזדקנת, לצד אחוז ילודה נמוך בקרב הקהילות היהודיות במדינות התפוצות. ללא שינויים באחוז הילודה והרכב הגילאים של הקהילות היהודיות, התופעה רק תלך ותגבר (מעגל משוב חיובי).

אנטישמיות – שמאל, ימין ומה שביניהם

מהי אנטישמיות?

אנטישמיות היא אחד מסוגי השנאה העתיקים ביותר, יש שיגידו אף העתיק ביותר בעולם. אולם, על מנת לדבר על האנטישמיות צריך ראשית כול להגדיר אותה. על פי ה-IHRA (International Holocaust Remembrance Alliance)[23], "אנטישמיות היא תפיסה מסוימת של יהודים, שיכולה לבוא לידי ביטוי כשנאה כלפי יהודים. ביטויים מילוליים וגופניים של אנטישמיות מכוונים כלפי יחידים, יהודים או לא-יהודים, ו-או נגד רכושם, נגד מוסדות של קהילה יהודית ואתרים דתיים[24]".

בעבר, חלק נרחב מהאנטישמיות באה לידי ביטוי אצל הנוצרים, שהאמינו שהיהודים אחראים לצליבתו של ישו. במשך השנים הופצו עלילות הנוגעות ליהודים כמו שימוש בדמם של ילדים נוצרים לאפיית מצות או כריתת ברית עם השטן להפצת הדבר. סיבות אלו הובילו לשנאה שהייתה רווחת באירופה במשך שנים רבות, שהתבטאה בהשפלה, ביזוי ורצח. נוסף על כך, אנטישמיות אפשר למצוא גם אצל המוסלמים, שטבחו ואנסו יהודים לאורך השנים, החל מתקופת מוחמד. אנטישמיות זאת מורגשת כיום בחייהם של יהודים רבים, במדינת ישראל ובתפוצות, החווים אותה באופן תדיר.

בעת החדשה החלו להתפרסם תיאוריות גזעניות, והרעיונות שעליהם הושתתה האנטישמיות השתנו – אם בעבר המרת הדת הייתה יכולה "לפתור" את בעיית היהודים, תורת הגזע סברה שגם זאת לא תפתור את הבעיה. רעיונות אלו הובילו את האנטישמיות למקומות אפלים ביותר, ששיאם בשואה וברצח שישה מיליון היהודים במהלכה.

אך למרות שהשואה הסתיימה לפני מעט פחות מ-80 שנה ולמרות שהעם נכווה קשות מהמקומות שאליהם השנאה יכולה להוביל, האנטישמיות חזרה להיות רווחת בימינו. נראה כי אם יש משהו שיכולים להסכים עליו כיום מכל צידי המתרס הקיצוניים של המפה הפוליטית זה על שנאת יהודים או אנטישמיות. במדינות מסוימות השנאה מגיעה מכיוון הימין הקיצוני, בדמות קבוצות לאומניות וניאו-נאציות. במדינות אחרות היא מגיעה מכיוון השמאל הפרוגרסיבי והמהגרים המוסלמים. יש מדינות שבהן האנטישמיות רווחת גם בימין וגם בשמאל. מזאת אפשר להבין שאנטישמיות היא לא עניין פוליטי, היא נובעת מסיבות אחרות שמובילות בכל מצב לשנאת יהודים עמוקה.

האנטישמיות נשענת על בורות, דיסאונפרמציה וטרנדים. אחת הדוגמאות המוכרות ביותר לכך היא השימוש בסיסמה "מהים עד הנהר פלסטין תשוחרר" (“From the river to the sea Palestine will be free”), ללא הבנה ממשית של המשפט. לפי סקר של ברקלי, רק כמחצית מהסטודנטים שעשו שימוש במשפט ידעו באילו נהר וים מדובר[25].

אנטי-ציונות

אחד הביטויים הרווחים לאנטישמיות הוא האנטי-ציונות, שהגדרתה מורכבת. אפשר להגדיר אנטי-ציונות באופן רחב כהתנגדות לתנועה הלאומית היהודית ולזכותו של העם היהודי להקים מדינה עצמאית בארץ ישראל. במידה שההתנגדות איננה ייחודית מול העם היהודי והאדם המחזיק בדעה מתנגד ללאומיות באופן רחב, לא מדובר באנטישמיות[26]. אולם, ברגע שההתנגדות היא לעם היהודי בלבד, כשהביקורת מופנת ליהודים בשל היותם יהודים תוך הצדקה עצמית באצטלות שונות, הטענה כי מדובר ב"אנטישמיות החדשה", אנטישמיות במסווה, תקפה.

כיום, אנטי-ציונים רבים טוענים כי הם אינם אנטישמים וכי הם מתנגדים למדינות לאום ולגזענות, אך ההתנגדות שלהם באה לידי ביטוי רק מול למדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, מבלי להתנגד ולמחות נגד מדינות לאום נוספות. טענה נוספת הרווחת בקרב אנטישמים אנטי-ציונים היא שההתנגדות היא לא ליהודים אלא לישראל. אולם, מייד לאחר מכן הם תוקפים אנשים ומוסדות בעלי סממנים יהודיים, מבלי לדעת אם הם תומכים בישראל ומהן דעותיהם הפוליטיות.

לבסוף, אנטי-ציונות מתבססת על נרטיב אנטישמי עתיק יומין, שלפיו היהדות היא דת בלבד, ולא לאום הזכאי למולדתו ההיסטורית ובעל זיקה לארץ ישראל ולירושלים. נרטיב זה מושמע הן מצד ארגוני טרור פלסטיניים כמו חמאס ופת"ח, הן מצד המשטר האיראני, והן מצד השמאל הפרוגרסיבי והימין הקיצוני.

אנטישמיות משמאל

האנטישמיות מהשמאל נובעת בעיקר מסיבות אנטי-ציוניות ומהתנגדות לקיומה של מדינת ישראל במתכונתה הנוכחית במזרח התיכון כמדינת הלאום של העם היהודי ולא "מדינת כל אזרחיה", כחלק מראיית עולם כוללת של מדכאים נגד מדוכאים. לטענת האנטישמים מהשמאל, ישראל היא כובשת, מנהלת משטר אפרטהייד בשטחי יהודה ושומרון ועזה ונוקטת פרקטיקות גזעניות. ברחבי העולם המערבי, במיוחד במדינות בהן לשמאל הפרוגרסיבי יש תמיכה נרחבת, נראות הפגנות רבות המביעות התנגדות למעשי ישראל ותמיכה בתושבי עזה ויהודה ושומרון הערבים, תופעה שהתחזקה ביתר שאת מאז תחילת המלחמה. מעבר לכך, מוכרים ארגוני שמאל הקוראים להחרמה של ישראל (עוד טרם המלחמה), בראשם ארגון ה-BDS[27], שמנסים לגרום לבידוד כלכלי-פוליטי-תרבותי של ישראל, ללא הצלחה מרובה.

נוסף לכל אלו, ארגוני זכויות אדם רבים המשתייכים לצד השמאלי של המפה הפוליטית ומקבלים מימון מממשלות זרות, כמו "ארגון משמר זכויות האדם" (HRW) ו"אמנסטי אינטרנשיונל", מביעים עמדות אנטישמיות ומפיצים שנאה כלפי יהודים ומדינת ישראל. לצד זאת, חלק מהארגונים נלחמים נגד אימוץ הגדרת "IHRA" לאנטישמיות. פעמים רבות יש זיקה בין המהגרים הערבים והמוסלמים במדינות השונות[28] לחוגי השמאל, על רקע אידיאולוגי ופוליטי. אחת הדוגמאות לכך היא גרמניה, שבה מעידים היהודים כי עיקר האיום על הקהילה מגיע מצד השמאל במדינה והמהגרים ממוצא טורקי וערבי.

אנטישמיות מימין

במקביל, גם בקצה הימני של המפה הפוליטית קיימת אנטישמיות, הנובעת לרוב ממניעים לאומנים ודתיים-נוצריים. ארגונים ניאו-נאציים, ארגונים הדוגלים בעליונות הגזע הלבן וארגונים נוספים מחזיקים בדעות אנטישמיות, מתבטאים בצורות אנטישמיות ואף נוקטים פעולות בהתאם. על פי סקר שנעשה בארה"ב, 4 אחוזים מהאמריקאים מזדהים עם ניאו-נאצים וכ-10 אחוזים מזדהים כלאומנים לבנים[29]. לאחר השבעה באוקטובר נשמעו התבטאויות מצד אנשי ימין קיצוני המהללים את הטבח ומסיתים כלפי יהודים. התבטאויות שכאלה נעשו רווחות יותר בשיח הציבורי, אולם עדיין נשמרות בקצה הימני של המפלגה הרפובליקנית, שהממסד שלה מגנה בתוקף התבטאויות שכאלה.

מאז תחילת המלחמה נצפתה עלייה במקרי אנטישמיות משני הצדדים, אולם אלו מהצד השמאלי התרבו הרבה יותר. לדוגמה, בגרמניה מרבית התקריות האנטישמיות לפני המלחמה סווגו ככאלה שבוצעו על ידי הימין הקיצוני, אך מאז תחילת המלחמה מרבית התקריות סווגו ככאלה שבוצעו על ידי גורמי שמאל קיצוני ומהגרים.

בראייתנו, האנטישמיות שמגיעה מהצד השמאלי מסוכנת יותר, שכן היא "מעודנת" יותר, מנסה להצטייר כביקורת על מדינת ישראל ומשתמשת בתירוצים שונים להצדיקה, כמו שיח על "זכויות אדם". זאת בניגוד לאנטישמיות מהצד הימני, המבוטאת בצורה דומה לאנטישמיות הקלאסית המוכרת לנו, קלה יותר לזיהוי (כמו האשמת היהודים בזיהום המדינה ושליטה בכסף ובתקשורת ברחבי העולם) ויש קונצנזוס עולמי לגבי סכנותיה.

אנטישמיות בקרב הדור הצעיר בארה"ב

המגמה לאורך השנים של ירידה בשיעורי האהדה לישראל נמשכת, בעיקר בקרב צעירים וגורמים המזוהים עם השמאל הפרוגרסיבי במדינות המערב ובפרט בארה"ב. אלו מבקשים לערער את הלגיטימציה של מדינת ישראל. המלחמה האיצה את התהליכים הללו – על פי מחקר שהתפרסם פחות מ-50% מהאמריקאים חושבים שהמאבק של ישראל במלחמה נגד חמאס מוצדק ואפילו פחות מכך (בין 25 ל-33 אחוזים) חושבים שישראל צריכה להמשיך להילחם (נכון לינואר 2024. אפשר להניח שמספר זה ירד אפילו יותר עד כתיבת שורות אלו).

על פי סקר שנערך בארה"ב ע"י ה-ADL, כ-24% מהאזרחים האמריקאים מאמינים בשש או יותר אמירות אנטישמיות (מתוך 11 אמירות), עלייה לעומת 20% שענו על מספר דומה בשנת 2022 וזינוק של כמעט פי 3 לעומת 9% שענו בצורה דומה בשנת 2014. בהמשך לכך, ניכרים הבדלים בין הדורות השונים. ככל שהדור צעיר יותר כך הוא מאמין ביותר אמירות אנטישמיות. דור המילניום מאמין בממוצע ב-5.4 אמירות, דור ה-Z ב-5, דור ה-X ב-4.2 והבומרים ב-3.1[30]. בין האמירות אפשר למצוא את "יהודים נאמנים יותר לישראל מאשר לארה"ב", "ליהודים יש יותר מדי כוח בעולם העסקים" ו"יהודים בעסקים עושים מעבר לנדרש בשביל להעסיק יהודים אחרים".

אנטישמיות באוניברסיטאות

מאז תחילת המלחמה התגברו ההפגנות ברחבי הקמפוסים בארה"ב. על פי משרד התפוצות[31], מה-8 באוקטובר 2023 ועד תחילת חודש מאי 2024 התקיימו מעל ל-1,400 הפגנות ברחבי ארה"ב, רובן במדינות קליפורניה (170 הפגנות), ניו יורק (154 הפגנות) ומסצ'וסטס (111 הפגנות). בין הארגונים שהובילו את ההפגנות האלימות ביותר אפשר למנות את ה-CAIR (The Council on American-Islamic Relations), PYM (Palestinian Youth Movement), DSA (Democratic Socialists of America), JVP (Jewish Voice for Peace), PSL (The Party for Socialism and Liberation) ו-SJP (Students for Justice in Palestine). חלק מהארגונים מקושרים לארגוני טרור פלסטיניים כמו ה-AMP (American Muslims for Palestine), שחלק מאנשיו לקחו חלק בארגונים שהוכרזו ע"י ארה"ב כמקושרים לחמאס.

על פי ההתפלגות, הסיבה הנפוצה ביותר להפגנות היא "סולידריות עם סטודנטים פלסטינים" (28%), אחר כך אפשר למנות את "תמיכת ארה"ב בישראל" ו"פעולות צה"ל" (25% כל אחת), "טענות לרצח עם בעזה" (17%), "צנזורת אקטיביזם פרו-פלסטיני" (3%) וסיבות נוספות (2%).

על פי נתוני ארגון "הלל", מאז תחילת המלחמה ועד ה-22 בדצמבר 2023 חלה עלייה של 700% בתקריות אנטישמיות לעומת התקופה המקבילה לה בשנה שלפני כן. על פי הדיווחים התקריות קרו ב-129 קמפוסים שונים בארה"ב וב-59 מהם דווח על יותר מתקרית אחת. על פי סקרים שנערכו, כ-73% מהסטודנטים היהודים הבחינו באנטישמיות או חוו אותה מאז תחילת השנה האקדמית, רק 45.5% מרגישים בטוחים מבחינה פיזית באוניברסיטאות (לעומת 66.6% לפני המלחמה) וכ-32.5% מרגישים בטוחים מבחינה רגשית (לעומת 65.8% לפני המלחמה). סטודנטים רבים נאלצו להסתיר את זהותם היהודית ומרביתם פוחדים מהמצב שנוצר. אחת הדוגמאות שממחישות בצורה הטובה ביותר את האנטישמיות בקמפוסים הוא הסירוב של 3 ראשי אוניברסיטאות יוקרתיות בארה"ב (הרווארד, פנסילבניה ו-MIT) לקבוע כי קריאות להשמדת עם כלפי יהודים באוניברסיטאות מהוות הפרה של הכללים באוניברסיטה, תוך האמירה כי יש צורך בהתייחסות להקשר של הקריאות (5 בדצמבר 2023)[32].

השנאה והאנטישמיות באוניברסיטאות אינן מנת חלקם של היהודים בארה"ב בלבד, אלא רווחות במדינות נוספות. בין המדינות אפשר למנות את צרפת, אוסטרליה, ארגנטינה, קנדה ובריטניה, שבהן חוו הסטודנטים היהודים אנטישמיות בקמפוסים, בחלקם גם לפני תחילת המלחמה. לדוגמה, בבריטניה נרשמו 140 תקריות אנטישמיות מתחילת המלחמה ועד פרסום דו"ח ה-CST[33] (Community Security Trust) בתחילת חודש דצמבר. זאת לעומת 17 תקריות בלבד שתועדו בחצי הראשון של שנת 2023. באוסטרליה, סקר שנערך על ידי "הפדרציה הציונית המקומית" (ZFA) ו-"הארגון האוסטרלי של סטודנטים יהודים" עם "ההסתדרות הציונית העולמית" מצא כי 64% מהסטודנטים היהודים באוניברסיטאות חוו אנטישמיות וכי 57% הסתירו את זהותם היהודית כדי להימנע מאנטישמיות.

אוטו-אנטישמיות

אפשר למנות גם יהודים (אחוז קטן מהם) המחזיקים בעמדות אנטי-ציוניות ואנטישמיות. יהודים אלו משתייכים לשני סוגים עיקריים – יהודים חרדים קיצוניים המרוכזים במספר קהילות, המוכרת שבהן היא "נטורי קרתא", המתנגדים לציונות ולמדינת ישראל מטעמים דתיים ועל כן מביעים תמיכה בפלסטינים בדמות השתתפות בהפגנות פרו-פלסטיניות ותמיכה בחמאס[34]; ויהודים הנמנים עם השמאל הקיצוני-הפרוגרסיבי, הדוגל בפוליטיקת זהויות ו"קואליציית מדוכאים", ועקב הצורך להתיישר עם עמדותיהם ועם החשיבה העדרית שהם נוקטים, הם מביעים תמיכה בפלסטינים. בקרב קבוצה זאת אפשר למנות ארגונים כמו JVP (Jewish Voice for Peace) ו-IfNotNow. יצוין כי יש ביקורת על התנהלותה של מדינת ישראל מצד רבים מיהודי התפוצות, אך בניגוד לשתי הקבוצות שנמנו לעיל, הביקורת של מרבית היהודים אינה שוללת את זכות קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית.

זינוק באנטישמיות בשנים האחרונות

בשנים האחרונות[35] חלה עלייה מתמדת במספר התקריות אנטישמיות בחו"ל, ובשנת 2023 נרשמו מספרים שלא נראו מאז תחילת מדידות האנטישמיות. מאז השבעה באוקטובר מגמה זאת צברה תאוצה ונראתה עלייה משמעותית בכלל התקריות האנטישמיות בחו"ל. תקריות אלו כוללות בתוכם אלימות מילולית, ונדליזם, איומים ואף תקיפות פיזיות ורצח. על פי דו"ח[36] שהוגש לממשלת ישראל ע"י "משרד התפוצות והמאבק באנטישמיות", ההסתדרות הציונית העולמית" והסוכנות היהודית לארץ ישראל", בשנת 2023 חלה עלייה של 235% באירועי אנטישמיות ברחבי העולם בהשוואה לשנת 2022, ועלייה של 33% באירועים אנטישמיים אלימים. 43% מהאירועים האנטישמיים התרחשו בארה"ב בעוד 35% התרחשו באירופה, שבה הקהילה היהודית קטנה בהרבה מהקהילה בישראל ובארה"ב. חשוב לציין כי חלק מביטויי האנטישמיות התרחשו בשבעה באוקטובר ולפני שצה"ל נכנס קרקעית לעזה.

בהתפלגות האירועים האלימים צוין כי 46% מכלל האירועים האנטישמיים האלימים אירעו בארה"ב, 16% בבריטניה, 9% בגרמניה, 6% בצרפת ובקנדה ו-2.5% באוסטרליה. בין הדוגמאות להשלכות האנטישמיות אפשר למנות סגירת שגרירויות ישראליות באירופה בחודש אפריל האחרון מחשש לפיגועים[37], העלאת כוננות באתרים יהודיים ואף תקיפות פיזיות של יהודים, שחלקן הסתיימו במוות[38].

אפשר לחלק את היחס בין סוגי האירועים לפי ההתפלגות הבאה: 43% השתייכו לאנטישמיות בתעמולה (חלוקת עלונים אנטישמיים, פרסומים אנטישמיים ברשתות חברתיות וכו'), 14% השתייכו לדה-לגיטימציה של מדינת ישראל (אירועים אנטישמים עם קשר ישיר למדינת ישראל וכו'), 13% התבטאו בדמות השחתה (חילול בתי קברות, שריפת מבנים יהודיים וכו'), 10% בדמות הפגנות, 10% כאלימות מילולית ו-10% כאלימות פיזית (עלייה של 33% בהיקף האירועים הללו לעומת שנת 2022).

ההסתה לא נעשית רק ברחובות אלא גם ברשתות החברתיות, שם היא נפוצה במיוחד. לאור הפיקוח המוגבל ברשתות אלו, יש קושי באכיפה של התבטאויות אנטישמיות ואנטי-ציוניות וכן ענישה כלפי אלו המשמיעים אותן. בהמשך לכך, הרשתות החברתיות מהוות פלטפורמה להפצת דעות ורעיונות אנטישמיים בקרב קהל רחב של אנשים בקלות יחסית. רעיונות אלו משפיעים על דעת הקהל בעולם ולוקחים חלק בעיצובה. גם ברשתות התרחשה עלייה באנטישמיות, שהגיעה לעלייה של 264% בשיח האנטישמי בחודשים אוקטובר עד דצמבר 2023, לעומת שלושת החודשים שקדמו להם. המדינות העיקריות שבהן נרשם שיח אנטישמי ברשתות החברתיות הן ארה"ב, צרפת, אוסטרליה, בריטניה, קנדה, גרמניה, דרום אפריקה, ארגנטינה וספרד. על פי מחקר של משרד התפוצות והמאבק באנטישמיות, 68% מהתכנים האנטישמיים הופצו בפלטפורמת X, 12% בטלגרם, 10% בטיקטוק, 5% בפייסבוק, 1% באינסטגרם ו-4% ברשתות נוספות. לאחר תחילת מלחמת "חרבות ברזל" נרשם זינוק של 1,200% בפוסטים אנטישמיים שכללו תכנים אלימים. 79% מהפוסטים נכתבו בערבית, שבה השיח נמצא אלים יותר מהשיח בשפות אחרות. על פי מחקר, גלישה של מינימום 30 דקות בחלק מהרשתות החברתיות מעלה את הסיכוי שצרכן התוכן יחזיק בעמדות אנטישמיות[39].

נוסף על כך, השימוש בפלטפורמות המבוססות על בינה מלאכותית ועל אתרים האמורים להפיץ מידע ברשת שנתפסים כאמינים סייע בהפצת מידע מוטעה, הפצת בורות והרחבת הטרנדים שנוגעים לשנאת ישראל ולאנטישמיות. מחקרים שפורסמו השנה הראו את העיוות בוויקיפדיה בנוגע לשואה, ואחרים תיארו איך איראן משתמשת בוויקיפדיה להשפיע על התודעה.[40]

אנטישמיות בחלוקה גיאוגרפית

בהמשך למה שנכתב לעיל, בהשוואה לשנת 2022 חלו שינויים בהתפלגות האירועים האנטישמיים בין היבשות. בשנת 2023 מרבית התקריות אירעו בצפון אמריקה (43% ב-2023 לעומת 39.1% ב-2022), לאחר מכן באירופה (35% ב-2023 לעומת 46% ב-2022), אוסטרליה (10% ב-2023 לעומת 9% ב-2022), אסיה (6.5% ב-2023 לעומת 2% ב-2022), אפריקה (3.7% ב-2023 לעומת 1.1% ב-2022) ודרום אמריקה (1.8% ב-2023 לעומת 2.8% ב-2022). אפשר לראות כי עיקר השינוי הוא העלייה היחסית בתקריות האנטישמיות בארה"ב לעומת אירופה.

על פי דו"ח של "הליגה נגד השמצה" (ADL) אפשר לראות את הזינוק במספר רב של מדינות[41]:

• צפון אמריקה:
  • ארה"ב – ב-2023 חל זינוק במספר התקריות האנטישמיות, 7,523 תקריות בכל 2023 לעומת 3,697 בכך 2022. גם בלי הזינוק במספר התקריות שהתרחש לאחר השבעה באוקטובר נמדדה עלייה חדה בתקריות אנטישמיות – בין החודשים ינואר לספטמבר 2023 נרשמו 3,547 תקריות אנטישמיות, מספר הדומה בהיקפו למספר התקריות בכל שנת 2022 וגדול בהרבה מתקופת הזמן המקבילה ב-2022 העומדת על 2,697 תקריות. למלחמת "חרבות ברזל" השפעה גדולה ואפשר לראות כי מאז המלחמה העלייה במספר התקריות חדה יותר. מאוקטובר עד דצמבר 2023 נרשמו 3,697 תקריות שכאלו, כמו מספר התקריות בשנת 2022 כולה. חשוב לציין כי העלייה לא התרחשה רק בשנה זאת וגם בשנת 2022 מספר התקריות האנטישמיות במדינה גדל לעומת שנת 2021.
  • קנדה – בטורונטו כמות התקריות האנטישמיות עמדה על 132 תקריות ב-2023 לעומת 65 ב-2022. בשלושת החודשים אוקטובר–דצמבר 2023 התרחשה עלייה של 93% בתקריות בהשוואה לתקופת הזמן המקבילה ב-2022.
• אירופה:
  • צרפת – זינוק של כמעט פי 4 במספר התקריות האנטישמיות בהשוואה בין 2022 ו-2023 (436 ו-1,676 בהתאמה). גם פה נרשמה עלייה גדולה במספר התקריות מאז אוקטובר, 1,242 תקריות ברבעון האחרון של שנת 2023 לעומת 434 בשלושת הרבעונים הקודמים. בין התקריות אפשר למנות איומים לפוצץ 20 בתי ספר באזור פריז, שבשלהם נאלצו חלק להתפנות.
  • בריטניה – מספר התקריות האנטישמיות עלה ב-246%, מ-1,662 תקריות ב-2022 ל-4,103 תקריות ב-2023, מתוכן 2,699 התרחשו בין אוקטובר לדצמבר.
  • גרמניה – נרשמו 3,614 תקריות בשנת 2023 לעומת 2,639 בשנת 2022. אולם, במהלך תשעת החודשים הראשונים של שנת 2023 מספר התקריות (1,365) היה נמוך ממספר התקריות בתקופה המקבילה ב-2022 (2,133).
  • הולנד – נרשמו 107 תקריות באוקטובר 2023 לעומת 14 באוקטובר 2022 ובסך הכול 154 ב-2023 לעומת 69 ב-2022. חשוב לציין כי רק לאחרונה (נובמבר 2024) חוו אוהדי מכבי תל אביב פוגרום אנטישמי באמסטרדם, שבו הם נרדפו והוכו על היותם יהודים וישראלים לאחר משחק כדורגל בעיר.
  • בלגיה – נרשמה עלייה של פי 2 בכמות התקריות, מ-34 תקריות ב-2022 ל-70 תקריות ב-2023.
  • איטליה – נרשמו 454 תקריות ב-2023 לעומת 241 תקריות ב-2022.
  • שווייץ – נרשמו 255 תקריות לעומת 83 בשנים 2023 ו-2022 בהתאמה.
  • ספרד – בשנת 2023 התרחשו 49 תקריות לעומת 23 ב-2022.
  • אוסטריה – נרשמו 1,147 תקריות בשנת 2023 לעומת 719 תקריות בשנת 2022. מרבית התקריות קרו לאחר השבעה באוקטובר ועד אז ממוצע התקריות היומי ב-2023 לעומת 2022 היה נמוך יותר (1.55 לעומת 1.97 בהתאמה) ולאחר מכן מספר התקריות היומי טיפס בחדות ל-8.31 ביום.
  • צ'כיה – מספר התקריות כלפי יהודים דווקא ירד בין 2023 ל-2022 מ-25 ל-18.
  • בולגריה – מספר התקריות גדל בכמעט פי 12, מ-9 ב-2022 ל-107 ב-2023.
  • רוסיה – נרשמה תקרית אנטישמית אחת בלבד בשנת 2023, לעומת חמש תקריות בשנת 2022, אולם לאור הצורה שבה מתנהלת רוסיה נתונים אלו מוטלים בספק. יוזכר כי במהלך המלחמה ניסו מתפרעים לתפוס תיירים ישראלים בשדה התעופה במחוז דגסטן, שבו רוב מוסלמי, במטרה לפגוע בהם. יום לפני כן ניסו פורעים במחוז לתפוס אנשים שברחו מישראל על פי שמועות והסתתרו בבית מלון במחוז. תקריות אלו הן תקריות אנטישמית חמורות ללא עוררין ומוכיחות כי במדינה מספר רב יותר של תקריות אנטישמיות מהמדווח.
• דרום אמריקה:
  • ארגנטינה – נרשמו 598 תקריות בשנת 2023, לעומת 427 בשנת 2022. אולם, מדובר עדיין במספר נמוך מהשיא של 918 תקריות שנרשם בשנת 2019.
  • ברזיל – במדינה חלה עלייה נרחבת באנטישמיות, כשב-2023 נרשמו 1,774 תקריות, 1,363 מתוכם בין אוקטובר לדצמבר לעומת 432 בשנת 2022 כולה.
  • מקסיקו – נרשמו 78 תקריות אנטישמיות בשנת 2023 לעומת 21 תקריות בשנת 2022.
• מדינות נוספות:
  • אוסטרליה – התרחשו 1,033 תקריות בשנת 2023 לעומת 452 תקריות בשנת 2022.
  • ניו זילנד – נרשמה עלייה בתקריות לאחר השבעה באוקטובר, מבלי לציין מספר.
  • דרום אפריקה – 207 תקריות בשנת 2023 לעומת 68 בשנת 2022, עלייה של יותר מפי 3 במספר התקריות.

האנטישמיות התגברה גם במדינות נוספות, שבעשורים האחרונים לא רווחה בהן רטוריקה אנטישמית. בין המדינות אפשר למדינות את חברות ברית המועצות לשעבר, כמו קזחסטן, אוזבקיסטן וקירגיסטן, שבהן רוב מוסלמי, וכן ארמניה ובלארוס[42]. גילויי האנטישמיות בהן התבטאו בעיקר בהקצנת העמדות ולמעט מספר מקרים במדינות מרכז אסיה, לא התרחשו צעדים המסכנים את חיי היהודים במדינות. אולם, המשך התגברות התופעה עשויה להעמיד את היהודים במרחב בסכנה.

גם בעולם הערבי והמוסלמי חלה עלייה נרחבת באירועים האנטישמיים לאחר תחילת מלחמת "חרבות ברזל", ששיאה ברצח של 9 אנשים במצרים ובתוניסיה, מתוכם 5 יהודים לצד 4 בני אדם נוספים שהיו בזירת הפיגועים[43]. נוסף על כך נעשו ניסיונות הולכים וגוברים לאור המלחמה לערער על "הסכמי אברהם" ועל המשמעות שלהם, במדינות שאיתן נחתמו ההסכמים ובמדינות פוטנציאליות נוספות. במסגרת זאת, נעשו השוואות בין פעילות ישראל לאידיאולוגיה הנאצית.

לצד זאת, הרשות הפלסטינית ממשיכה להפיץ אנטישמיות, שנאה וקריאות נגד מדינת ישראל ויהודים והיא אחד המוקדים המרכזיים האחראים לכך. בתוך כך, מערכת החינוך הפלסטינית ממשיכה לחנך לאנטישמיות כחלק מהנרטיב הפלסטיני, נוסף למעורבותה של אונר"א ("סוכנות הסעד והתעסוקה של האו"ם לפליטים הפלסטינים") בטבח השבעה באוקטובר וההסתה לאנטישמיות ולאלימות כלפי יהודים[44].

חשוב לציין שיש דיווחים שמתקבלים על סמך תחושות אישיות באופן שאי אפשר למדוד בצורה מדויקת, כך שחלק מהנתונים מגיעים מנקודת מבט סובייקטיבית. לתחושות יש היבט חשוב במדידת התופעה, אך הן יכולות להיות מושפעות מתשומת לב לנקודות שבעבר לא שמו לב אליהן (רגישות יתר). עם זאת, הטיעון נשמע גם לצד השני – יכול להיות שאמירות וחוויות אנטישמיות לא נספרות ככאלה לאור החוויה הסובייקטיבית של האדם, שלא מגדיר אותן כאירוע אנטישמי.

נוסף על כך, יש קושי לאסוף את כל המידע על התקריות שהתרחשו. לצד זאת, קיים מספר רב של גופים המנטרים אנטישמיות, חלקם נוגעים רק לתחום המדינה שבה הם פועלים. בחלק מהמדינות אין כלל תיעוד רשמי של אנטישמיות והמידע מסתמך על דיווחים ברשתות החברתיות ובתקשורת. כמו כן, אין מסגרת טרמינולוגית אחידה של כלל הדיווחים, מה שמקשה את הבנת המגמות באופן מדויק בכל המדינות וקבלת נתונים מדויקים באופן כללי.

יודגש כי מרבית היהודים חווים אנטישמיות על רקע סממנים יהודים חיצוניים (כיפה, שרשראות עם סממנים יהודיים וכו') או מקומות שבהם יש סממן יהודי מובהק (בתי כנסת, בית ספר יהודי וכו'). בהמשך לכך, מרבית התקריות היו של אלימות לא קשה, ומספר התקריות הקשות היה נמוך – המון תקריות כגון ונדליזם, אלימות מילולית, יריקות לכיוון אנשים, הודעות. אין באמירה זאת להפחית מאנטישמיות התופעה אלא רק להצביע על טיבה.

לאור זאת, חשוב לזכור כי לא מדובר בימים הנוראים שלפני השואה או בימים הראשונים של המשטר הנאצי. רוב היהודים לא חווים אנטישמיות ממסדית ואין חקיקות גזעניות נגד יהודים, לפחות בשלב זה. אולם, היכולת לקיים חיים יהודיים במופגן ובביטחון נפגעת ומצטמצמת (תנועה יהודית בקמפוס, הליכה עם סממן יהודי, השתתפות בבית כנסת), כך שהמשך המגמה יסתום את הגולל על האפשרות לקיים חיים יהודיים בכלל בציבור במערב. עקב כך חשוב להמשיך לעקוב אחרי ההתפתחויות ולהמשיך להיאבק נגד אנטישמיות, במטרה שלא נגיע לימים אפלים יותר. חשוב לציין כי בעבר עלו הצעות חוק במדינות שונות באירופה (איסלנד, דנמרק, בלגיה) לאסור על קיום ברית מילה לתינוקות[45], לצד העברת חקיקה האוסרת על שחיטה כשרה (דוגמת מחוזות מסוימים בבלגיה)[46]. חקיקות אלו מעלות אף הן תהיות לגבי כוונות המחוקקים והיכולת לקיים חיים יהודיים באירופה ומחוץ לישראל.

המלצות לפעולות נגד אנטישמיות

אפשר לחלק את הפעולות נגד אנטישמיות לשני סוגים – פעולות שמטרתן מיגון קהילות מול התקפות והבטחת ביטחון בטווח הקצר; ופעולות שמטרתן שינוי דעות ומיגור האנטישמיות מהיסוד, הכוללות בעיקר מאמצים בתחום החינוך וההסברה. אחד ההבדלים המשמעותיים בין שני הסוגים הוא המעבר מתפיסה מתגוננת ומגיבה (שהכרחית לביטחון בטווח הזמן הקצר והבינוני) לתפיסה יוזמת שחותרת לשנות דברים מהיסוד (והכרחית להבטחת ביטחון בטווח הזמן הארוך)[47]:

פעולות לאבטחה והבטחת ביטחון והגנה:

מיגון מוסדות יהודים על ידי ארגונים יהודים וממשלת ישראל – בין היתר ע"י הסוכנות היהודית ומשרד התפוצות. מאז 2012 "קרן הביטחון של הסוכנות היהודית" מיגנה מאות מוסדות יהודיים, ביניהם בתי ספר ובתי כנסת, בקהילות יהודיות ב-84 מדינות ברחבי העולם בעלות כוללת של 90 מיליון שקלים[48].

הגברת האבטחה על ידי המדינות השונות – לדוגמה, האיחוד האירופי הודיע כי יפעל לצד המדינות החברות באיחוד להגברת האבטחה סביב בתי כנסת ומקומות תפילה. נוסף על כך, שרת הפנים לשעבר של בריטניה, סוואלה ברוורמן, הצהירה במרץ 2023 כי יוקצו 15 מיליון ליש"ט לשמירה ואבטחה של הקהילה היהודית ב-2023 וב-2024, תקציב שאושר על ידי הממשלה, וכמו כן יוקמו צוות משימה מיוחד שייאבק בפשיעה ובאנטישמיות ופורום בראשות שר הפנים, שיתכנס 3 פעמים בשנה ויפעל לאכיפה ולהתמודדות עם טרור. באוקטובר 2023 הצהיר ראש ממשלת בריטניה דאז רישי סונאק על העברת 3 מיליון ליש"ט נוספים לאבטחת הקהילה היהודית ומוסדות יהודיים כמו בתי כנסת, בתי ספר ומבנים נוספים. לאחר מכן, בנובמבר 2023 הודיע שר האוצר הבריטי על סכום נוסף של 7 מיליון ליש"ט שיוקצה לטובת מאבק באנטישמיות במשך שלוש השנים הבאות. בגרמניה הודיעה שרת הפנים כי כל משאבי המשטרה וקהילת המודיעין במדינה משמשים להגנה על הקהילה היהודית במדינה. בצרפת כ-10 אלף שוטרים וחיילים גויסו לשמירה על יותר מ-500 מוסדות של הקהילה היהודית במדינה.

פעולות לשינוי דעות ומיגור אנטישמיות מהיסוד:

פעולות בתחום החינוך – צרפת וארגון "אונסק"ו" יזמו יחד פעילות למאבק באנטישמיות במוסדות החינוך השונים (בתי ספר ואוניברסיטאות). במסגרת הפעילות הן ינסו להקים תוכניות חינוכיות ולהכשיר מורים וגורמי מקצוע שייאבקו באנטישמיות בעזרת חינוך, בצרפת ובשאר מדינות אירופה[49]. יש לציין שארגון אונסק"ו נהיה יותר ויותר לעומתי למדינת ישראל, כולל הכרה באתרי מורשת ב"פלסטין" וביטול הקשר היהודי לירושלים. נוסף על כך, ארגונים יהודיים מציבים מטעמם שליחים בקמפוסים בארה"ב. בין היתר שליחים של "הסוכנות היהודית" (70 בקמפוסים ברחבי ארה"ב ועוד 16 ברחבי העולם) ושל ארגון "הלל".

גיבוש תוכניות אסטרטגיות למלחמה באנטישמיות – בין התוכניות אפשר למנות את "התוכנית האסטרטגית הלאומית של ארה"ב למאבק באנטישמיות"[50], התוכנית הראשונה אי פעם שפרסם הממשל האמריקאי במאי 2023 (טרם המלחמה). התוכנית כוללת המלצות וקריאות לפעולה לקונגרס, שלטונות פדרליים לצד מקומיים, מנהיגים דתיים, גורמי חברה אזרחית ועוד. אחד החסרונות של התוכנית הוא העובדה כי היא לא אימצה באופן מלא את הגדרת IHRA לאנטישמיות. גם צרפת גיבשה תוכנית לאומית חדשה למאבק באנטישמיות, גזענות ואפליה בעקבות מוצא לשנים 2023–2026, הכוללת 80 פעולות הנוגעות לנושא[51]. נוסף על כך, בשנת 2022 פרסמה גרמניה גם היא אסטרטגיה לאומית למלחמה באנטישמיות[52].

קידום חוקים ואימוץ הגדרות המאפשרות מאבק באנטישמיות – הקונגרס האמריקאי העביר החלטה שמגנה את העלייה באנטישמיות וקובעת כי אנטי-ציונות היא אנטישמיות. בתי מחוקקים ומדינות בארה"ב אימצו את הגדרת IHRA לאנטישמיות, הכלי הבינלאומי האפקטיבי ביותר לזיהוי ביטויים אנטישמים והכלי החיוני והמקובל ביותר כיום בעולם, בין היתר במדינות וירג'יניה, ארקנסו, מיזורי, דקוטה הצפונית וקולורדו. נוסף עליהם, גם המחוזות ניופאונדלנד ולברדור בקנדה אימצו גם הם את ההגדרה של IHRA לאנטישמיות. כמו כן, עד סוף 2023 מעל ל-1,200 ישויות ברחבי העולם קיבלו את ההגדרה, מתוכן 97 בשנת 2023, ביניהן 3 מדינות (לטביה, קרואטיה ופנמה). בין הישויות שאימצו את ההגדרה אפשר למנות 45 מדינות, 514 גופים ממשלתיים לא פדרליים, 345 מוסדות להשכלה גבוהה ו-312 ארגונים. חשוב לציין את ההחלטה שהתקבלה בסנאט ב-2023, שלפיה הקריאה "מהנהר עד הים" היא אנטישמית, ומבהירה את הזיהוי בין אנטי-ציונות ואנטישמיות.[53]

בעיר האמפסטד שבקנדה (שבה קיימת קהילה יהודית גדולה) הועברה תקנה הקובעת כי יוטל קנס בגובה 1,000 דולר על מי שיפגע במודעות הכוללות את החטופים הישראלים. בצרפת, החוק יותאם לצורך אפשרות מעצר של נאשמים בעבירות אנטישמיות או גזעניות. בגרמניה, כבר בחודש מרץ 2023 הצביע ברוב גדול הפרלמנט במדינת באדן-וירטמברג על איסור לערוך הפגנות אנטישמיות בכיכרות ובבתי הכנסת הישנים. בחודש מאי של אותה שנה אסרה גם משטרת גרמניה על קיום הפגנות פרו-פלסטיניות בברלין עקב "יום הנכבה". נוסף על כך, בנובמבר 2023 הכריזה שרת הפנים הגרמנייה על איסור מלא על פעילות חמאס במדינה וגם על פעילות ארגון הטרור "Samidoum", המהווה בפועל שלוחה של "החזית העממית לשחרור פלסטין".

אכיפת רגולציות וחוקים – בין היתר על ידי האיחוד האירופי שפעל מאז תחילת המלחמה באופן נרחב יותר כדי לאכוף את רגולציית האיחוד האירופי בנוגע לשיח שנאה ברשתות החברתיות (Digital Services Act). במסגרת זאת, נציבות האיחוד פתחה בהליכים רשמיים נגד פלטפורמת X לאור חשדות להפרת הרגולציה.

קיום עצרות תמיכה – במסגרת זאת, ב-14 בנובמבר 2023 נערכה בוושינגטון, ארה"ב, עצרת התמיכה בישראל הגדולה ביותר בהיסטוריה של המדינה. בעצרת נכחו 300 אלף אנשים באופן פיזי, לצד 250 אלף נוספים שצפו באירוע באינטרנט. באירוע לקחו חלק מנהיגים משתי המפלגות בארה"ב (הדמוקרטים והרפובליקנים), משפחות חטופים, משפיענים וידוענים וכו'. בבריטניה נערכו מספר עצרות תמיכה בישראל, ביניהן עצרת ב-25 באוקטובר שבמסגרתה צעדו אלפי יהודים עם ראש ממשלת בריטניה לשעבר בוריס ג'ונסון נגד האנטישמיות ולהפגנת סולידריות עם הקהילה היהודית במדינה. הפגנה נוספת שבה השתתפו כ-100 אלף איש נערכה ב-26 בנובמבר, גם כן בהשתתפות ג'ונסון, לצד חברי פרלמנט ודמויות ציבוריות נוספות. בצרפת נערכה (ב-12 בנובמבר) הפגנה שמנתה מעל ל-180 אלף אנשים בכל רחבי צרפת וכ-100 אלף באירוע המרכזי בפריז, בהשתתפות ראש ממשלת צרפת אליזבת בורן, נציגים מכל הקשת הפוליטית והנשיאים לשעבר הולנד וסרקוזי.

פעולות נוספות – אפשר למנות פעולות נוספות בנושא כמו הגברת הלחץ הציבורי בארה"ב מול אוניברסיטאות במטרה להגביר הפעולות נגד אנטישמיות, בדגש על 3 נשיאות האוניברסיטאות שעמדו לשימוע; צרפת וגרמניה ביצעו פעילות משמעותית מול גורמים אנטישמיים מרכזיים וההפגנות הפרו-פלסטיניות במדינה; פרסום תוכניות לאומיות למאבק באנטישמיות; ארגונים המקדמים אנטישמיות הוצאו מחוץ לחוק ונאסר מימונם בחוק במספר מדינות; מונו שליחים מיוחדים למאבק באנטישמיות במדינות שונות; ונעשו מהלכים ליישום רגולציה לאכיפת איסור על שיח שנאה באינטרנט.

כל אלו הן רק חלק ממגוון הפעולות ברחבי העולם[54] שנעשות היום במטרה להילחם באנטישמיות, לצד המשאבים הנרחבים המושקעים במאבק באנטישמיות, אולם עדיין ללא שינוי במגמה ואף התגברות שלה. אחת הבעיות במאבק היא המחסור בתבחינים הניתנים למדידה, שבאמצעותם אפשר להבין אם הפעולות הננקטות אכן משיגות את מטרתן. כימות ההצלחה למדד נגיש ובהיר יסייע בתכנון קדימה של הפעולות נגד אנטישמיות ובהבנה אילו פעולות עובדות וצריך להמשיך לעשות כחלק מהמאבק, וימנע את המשך השימוש בשיטה המוכרת של "אם אין הצלחה – צריך להשקיע עוד כסף".

סיבה אפשרית לחוסר ההצלחה היא היעדר מיקוד במאבק באנטישמיות. עד לאחרונה האנטישמיות זוהתה כסכנה מהימין הקיצוני ושם הושקעו חלק נרחב מהמאמצים. אולם אנשים אלו לרוב מחזיקים בעמדות אנטי-ממסדיות כך שהעובדה כי גופים ממסדיים מנסים להשפיע עליהם לא משיגה את מטרתה. במקביל התגברה האנטישמיות מצד השמאל הקיצוני אך רק לאחרונה החלו להבין ולראות את התופעה בקרב מקבלי החלטות בחו"ל. נוסף על כך, בשביל לחנך ילדים נגד האנטישמיות יש צורך בהשקעה בכלל המסגרות החינוכיות הפורמליות והא-פורמליות, אולם כלל לא בטוח שזה המצב כיום.

סיבה נוספת היא האכיפה הדלה לעיתים מול אנטישמיות. לדוגמה, באירופה מתקיימות עצרות ופעילויות שבהן נשמעות קריאות אנטישמיות ברחובות, בין היתר מצד ארגונים אסלאמיים ואימאמים[55], ללא הפסקתן וללא מעצרם של המסיתים. נוסף על כך, ארגונים אנטישמיים ואנטי-ציוניים מקיימים פעילויות ברחבי אירופה מבלי שננקטים צעדי אכיפה מולם.

המוסדות המשפיעים על הקהילות היהודיות בחו"ל

החיים מחוץ למדינת ישראל מעלים קשיים ואתגרים עבור יהודים שמעוניינים לחיות חיי קהילה יהודיים ולשמור על הזהות הייחודית שלהם בתוך חברה שונה. אפשר למנות כמה מקשיים אלו, שמשפיעים על השייכות שלהם לקהילות יהודיות ולהעברת היהדות לדורות הבאים: קושי בשימור זהות קהילתית בעולם אוניברסלי, קושי בקיום חיים דתיים בעולם חילוני לא יהודי, קושי בשמירה על זהות אישית ייחודית תוך טמיעה בחברה הכללית.

מנגד, אפשר למנות מספר מסגרות שנותנות משקל נגד לקשיים שחווים היהודים, ונותנות להם מענה מסוים. למסגרות השונות יש השפעה גדולה על עיצוב הזהות, בדגש על זהות היהודית, של הדור הצעיר, לצד חיבור וחיזוק הזיקה ליהדות וישראל מצד הדור הבוגר יותר. בין המסגרות השונות אפשר למנות את אלו:

בתי כנסת – המוקד המרכזי של הקהילה היהודית, שבמסגרתו נפגשים חברי הקהילה לפחות פעם בשבוע ונערכות פעילויות נוספות מלבד התפילות בחגים ובשבתות. מגפת הקורונה השפיעה מעט על תפקוד בתי הכנסת ומרכזיותו בקהילות השונות ומאז סוף המגפה היקף האנשים שמגיעים לתפילות בבית הכנסת ירד במעט. אולם, גם לפני המגפה מעל ל-50% מיהודי ארה"ב לא הגיעו לתפילות. מעל מחצית מיהודי ארה"ב אינם מגיעים לבתי הכנסת או שכמעט אינם מגיעים. סקר מ-2020 מצא ש-52% לא הולכים לבית כנסת כלל, וסקר מ-2023 מצא ש-56% מהיהודים לא השתתפו ב"חודש האחרון" בתפילה (פיזית או אונליין). סקר נוסף מיוני 2023 מצא ש-55% אינם מגיעים לתפילה פיזית או אונליין. המסקנות הן שמעל מחצי מהיהודים לא מגיעים לבתי הכנסת, אחד המוקדים הקהילתיים החשובים ביותר בתפוצות. נתונים אלו מדגימים את היחלשותו של המבנה הקהילתי היהודי המקובל לאורך המאות האחרונות.

חשוב לציין כי לא נמצאו מחקרים (ולא ברור אם נערכו כאלה) הקושרים בין אי-הגעה לבית הכנסת (בכל הזרמים) להזדהות דור ההמשך כיהודים. אולם, אפשר להניח שסיכוייהם של ילדים למשפחות שאינן פוקדות את בית הכנסת באופן תדיר להגדיר עצמם כיהודים פוחת, שכן בית הכנסת מהווה מוקד קהילתי מרכזי ומחזק את הקשר ליהדות ולקהילה המקומית.

מוסדות חינוך פורמליים – אחד ההיבטים החשובים ביותר בעיצוב זהותו של הדור הצעיר הוא החינוך שאותו הוא מקבל. לאור זאת, החשיבות של מוסדות החינוך היהודי בהנחלת זהות יהודית וערכים יהודיים לילדים יהודים במדינות שאינן ישראל מקבלת נפח משמעותי ביותר. זאת, מכיוון שהם מוקפים בלא יהודים רבים והתרבות הרווחת במרחב הציבורי אינה יהודית בהגדרה. בתי הספר מקנים ידע בסיסי במסורת היהודית ויוצרים זיקה לתרבות היהודית ואף למדינת ישראל.

אחד המקומות שבהם נתקלים הצעירים היהודים בקשיים רבים הם האוניברסיטאות. כאשר הם מגיעים לאוניברסיטה, חווים רבים מהצעירים חיים שאינם סובבים סביב הזהות היהודית שלהם. רוב מוחלט של התלמידים אינם יהודים והסביבה המקיפה אותם לא מכירה את התרבות היהודית והיא אינה חלק מחייהם. נוסף על כך, התלמידים באוניברסיטאות מחזיקים בדעות שונות לגבי זהות יהודית ומדינת ישראל וחלקם אף מחזיקים בדעות אנטישמיות. אלו מהווים אתגר לצעירים היהודים במסען לעבר גיבוש זהותם. כפי שיפורט בהמשך, יש מספר ארגונים המסייעים לתלמידים היהודים בשימור ובגיבוש זהותם היהודית בקמפוסים.

מוסדות חינוך לא-פורמליים – נוסף על מוסדות החינוך הרשמיים (בתי ספר וכו'), מוסדות החינוך הלא-פורמליים, כמו מחנות קיץ ותנועות נוער, עושים אף הם עבודה חשובה בהקניית ידע וערכים הקשורים ליהדות. מוסדות אלו פועלים במהלך השנה ומסייעים לחזק את תחושת הזהות היהודית של הדור הצעיר. לדוגמה, חניכי מחנות הקיץ היהודים, שנמנים עם כלל הזרמים, מגיעים למאות אלפי ילדים בשנה ומסייעים בשמירה על קשר ליהדות ולישראל. במסגרת זאת, בשנת 2022 כ-175 אלף חניכים ומדריכים נטלו חלק במעל ל-300 מחנות קיץ יהודיים בצפון אמריקה[56].

נוסף על כך, בארה"ב והקנדה פועלות תנועות נוער יהודיות, המונות עשרות אלפי חניכים. התנועות מתפרסות על פני הזרמים השונים ביהדות, כגון USY, תנועת הנוער של התנועה הקונסרבטיבית; בני עקיבא, המזדהה עם הזרם האורתודוקסי; ו-NFTY של התנועה הרפורמית.

ארגוני המגזר השלישי – גם המגזר השלישי מהווה חלק חשוב מהחיים היהודיים הקהילתיים בחו"ל. למשל, אפשר למנות את ה-JCC (Jewish Community Center), סוג של מתנ"סים של הקהילה היהודית בחו"ל, שמסייעים לספק תכנים ופעילויות בעלי זהות יהודית ולחזק את הקשר לישראל. מעל ה-JCC השונים בצפון אמריקה עומד ארגון JCC Association of North [57]America, המציע מגוון שירותים ומשאבים בשביל לסייע למוסדות הכפופים אליו. לדוגמה, הוא תומך במחנות קיץ יהודיים בכל צפון אמריקה. חשוב לציין שהארגון וה-JCC מאפשרים גם ללא-יהודים להשתתף בחלק מהפעילויות השונות. הדבר מעלה תהייה לגבי המטרה של שמירת חיים וזהות יהודיים, שכן מגע קבוע עם לא-יהודים עשוי להעלות את אחוזי ההתבוללות ולשנות את הזהות היהודית של הדור הצעיר.

נוסף על כך, אפשר למנות ארגונים הפועלים בקמפוסים של האוניברסיטאות השונות בארה"ב, כמו "Hillel" וחב"ד[58], הפועלים לאפשר לסטודנטים לקחת חלק בחיים יהודיים בקמפוסים. במסגרת זאת, הארגונים מספקים ארוחות שבת כשרות, פעילויות יהודיות ומסייעים גם למאבק באנטישמיות.

מדינת ישראל ויהדות התפוצות

לאור המטרות שלשמן הוקמה מדינת ישראל, ביניהן שמירה על יהודים בכל רחבי העולם, עוסקת ממשלת ישראל בנושא יהדות התפוצות על היבטיו השונים. המשרד האחראי על כך הוא "משרד התפוצות והמאבק באנטישמיות" שעל פי אתר האינטרנט שלו הוא "אמון על הקשר בין יהדות העולם למדינת ישראל, הקשר מתבצע באמצעות פעילות משותפת ודיאלוג משותף עם יהדות התפוצות בראייה כי ממשלת ישראל אחראית לכל יהודי בעולם, בין אם הוא מתגורר בישראל או בתפוצות"[59].

ביולי 2020 הוסכם בממשלה על מתווה במטרה להבטיח את עתיד העם היהודי בתפוצות[60]. על פי המתווה, משרד התפוצות יאמץ את העקרונות ותחומי הפעילות להשקעה ממשלתית, כפי שגובשו במשרד, ויפעל ליישום מתווה העקרונות בראייה אסטרטגית ארוכת טווח, בתיאום עם גורמי הממשלה השונים וגופים נוספים (הסוכנות היהודית, ההסתדרות הציונית העולמית וכו'). בין היתר, מומלץ על התמקדות בפעילות בתחומים הבאים: חינוך פורמלי, חינוך בלתי-פורמלי, פעילות במדינת ישראל, תיקון עולם, חדשנות וטכנולוגיה והערכה ומדידה. נוסף על כך, בהתאם להמלצות, נוסחה "מגילת ייעוד משותף לעם היהודי", שאמורה להיות בעלת קונצנזוס נרחב ולהדגיש את חשיבות קיומו של העם היהודי בעת הנוכחית, את עתידו ואת תפקידו בעולם, כדי שתוכל להוות בסיס רעיוני לכלל הפעילות[61]. חשוב להדגיש כי בשנים האחרונות חלו מספר שינויים גדולים בסביבה הגלובלית ובמדינת ישראל (סיום מגפת הקורונה, מלחמת רוסיה-אוקראינה, מלחמת חרבות ברזל וכו'), אולם לא נראה כי מאז ההסכמה עליו עודכן המתווה.

יוזמות בתמיכת הממשלה

משרד התפוצות תומך במספר תוכניות הפועלות ברחבי העולם, ביניהן תוכניות כמו "smartj"[62], שבמסגרתה הוקמו מרכזי אחה"צ לחינוך משלים בנושא זהות יהודית וקשר לישראל במדינות חמ"ע, במטרה לחזק את "הזהות היהודית והקשר לישראל בקרב ילדים ובני נוער שאינם הולכים לבית ספר יהודי במרחב ברית המועצות לשעבר"; ומיזם "יונייטד UnitEd"[63], שמטרתו "לחזק את בתי הספר היהודיים בתפוצות וכתוצאה מכך את מחויבות התלמידים לזהות היהודית, לקהילה היהודית המקומית ולמדינת ישראל".

עלייה[64]

בשנת 2023 חלה ירידה של כ-40% במספר העולים למדינת ישראל לעומת 2022 (כ-45,500 לעומת כ-76,600)[65]. גם לפני המלחמה הייתה ירידה של 20% בעלייה לישראל, אולם מאז פרוץ המלחמה התופעה התגברה – ירידה מכ-22,700 עולים באוקטובר–נובמבר–דצמבר 2022 לכ-2,400 עולים בתקופה המקבילה בשנת 2023. בחלק מהמדינות חלה עלייה במספר תיקי העלייה שנפתחו (460% בצרפת, 106% בקנדה ו-87% בארה"ב. לצד זאת הייתה ירידה במספר מדינות – כ-73% ברוסיה, 42% בארגנטינה ו-26% בדרום אפריקה). לאור זאת נעשית עבודת מטה במשרד העלייה והקליטה לטיפול בתהליכים הבירוקרטיים הקשורים לעלייה. הוקמה מִנהלת רופאים לעולים חדשים לאור ההבנה כי צריך לחזק את מקצועות הרפואה בזמן המלחמה. מקדמים את תוכנית "נתיב לגיור" לפני הגיוס ומושקעים כספים רבים בתמיכה במדענים עולים. יש תכנון להשקיע בעולים שכבר הגיעו על מנת שלא יעזבו בחזרה למדינות המקור שלהם, ובחינת מתן מענקים למשפחות שיעברו לצפון ולדרום.

אחד האתגרים שמציב נושא זה הוא הקונפליקט בין הרצון לעודד עלייה מצד אחד, מתוך תפיסה ציונית והבנת החשיבות של קיום חיים יהודיים במדינת ישראל, מול הצורך בחיזוק ובשימור הקהילות היהודיות בתפוצות, שרבות מהן סובלות מירידה בהיקף החברים בהן וה"חתירה" תחת המדינות השונות שבהן נמצאות הקהילות היהודיות.

תרומות

באופן כללי, יהודים וארגונים יהודיים מחוץ למדינת ישראל נוהגים לתרום כסף רב למדינת ישראל, לארגונים ולקהילות בארץ. היקף התרומות נע בין מיליארדי דולרים בודדים לעשרות מיליארדי דולרים[66]. בהמשך לכך, מאז תחילת מלחמת "חרבות ברזל" (נכון ל-1 לאפריל), תרמו קהילות יהודיות ברחבי העולם 1.4 מיליארד דולר[67]. מרבית התרומות הגיעו מקהילות יהודיות בצפון אמריקה, בסכום שעומד על כ-785 מיליון דולר. בין היתר, אפשר למנות את פדרציית ניו יורק (150 מיליון דולר) שגייסה את הסכום הגבוה ביותר, לוס אנג'לס (53 מיליון), ופדרציות שיקגו, טורונטו ובוסטון (50 מיליון כל אחת)[68]. נוסף לכך, נכון לאוקטובר 2024, גייס ארגון הבונדס 3.6 מיליארד דולר של אג"ח ישראלי[69].

מעבר לתרומה הכספית, מספר רב של יהודים מגיע לישראל להתנדב ולסייע. לדוגמה, מאז תחילת המלחמה הגיעו מעל ל-58 אלף מתנדבים (נכון למרץ 2024) מרחבי העולם לישראל לצורך התנדבות. התרומות הכספיות וההתנדבות הן חלק חשוב מיחסי הגומלין בין יהודי התפוצות וישראל, והן מעידות על הקשר והזיקה שחשים חלק רב מיהודי העולם למדינה.

נוסף לכל אלו, יהודים רבים ברחבי העולם גם הביעו תמיכה דיפלומטית והסברתית במדינת ישראל, פעילות חשובה ביותר שאי אפשר לכמת את השפעתה למספרים. יהודים מרחבי העולם קיימו משלחות הסברה, נפגשו עם מנהיגים, ביניהם ראשי מדינות, נשיאים, האפיפיור, ראשי ערים ואנשים בכירים נוספים, וקיימו כנסים, עצרות והפגנות לתמיכה בישראל. לצד זאת, אלפי סטודנטים קיימו אירועים לתמיכה בישראל, למרות היחס העוין שהיה בקמפוסים השונים. נוסף על כך, גם ברשתות החברתיות ובתקשורת המסורתית נראתה תמיכה רבה מצד יהודי התפוצות, שהעלו סרטונים, עשו מאמצים הסברתיים וקיימו ראיונות שבהם הביעו תמיכה בישראל ובזכותה להגן על עצמה.

משבר ביחסים בין יהודי התפוצות למדינת ישראל – האומנם?

כפי שהוסבר לעיל, היחס והקשר למדינת ישראל מושפעים ממספר מאפיינים, כמו גיל, שיוך דתי, שיוך פוליטי וכו'. כיום מרבית יהודי ארה"ב אינם תומכים בממשלת ישראל הנוכחית (הממשלה ה-37) והם מודאגים מהבחירה של אזרחי המדינה, מכיוון שהממשלה לתפיסתם ימנית, דתית או לא דמוקרטית. שאלה שנשאלת – האם זה באמת המצב? האם עובר חתול שחור בין יהודי התפוצות (בהכללה) למדינת ישראל?

למרות התמיכה הנמוכה בממשלת ישראל, יהודים רבים מחוץ לארץ מרגישים מחוברים למה שקורה במדינת ישראל ויש להם דעה לגבי הפעילות וההתנהלות של הממשלות השונות (ללא קשר לשאלה מה צריכה להיות השפעתם על קבלת ההחלטות בפועל). הוויכוחים בחברה הישראלית בשנה החולפת הכניסו חלקים נרחבים מיהודי צפון אמריקה לחרדה לגבי המשך קיומה של המדינה ושאלת יכולתה לצלוח את המשבר שאליו היא נכנסה. למרות התחושות הקשות שחווים יהודים אלו, אפשר לראות בכך דבר חיובי – חיבור וזיקה של אותם יהודים בצפון אמריקה למדינת ישראל ולעם היהודי.

אפשר לראות כי ברגע האמת, באחד האסונות הגדולים שפקדו את המדינה, רבים מיהודי התפוצות ניצבו לצד אחיהם בארץ. הם פעלו ועדיין פועלים רבות למען תושבי הארץ – תרומות רבות, התנדבות של עשרות אלפי אנשים, לצד הסברה נרחבת ברשתות החברתיות ובקמפוסים האמריקאיים והפגנות תמיכה בישראל ובעם היהודי בכל רחבי העולם. במשבר הזה התגלתה עמדתם האמיתית של יהודים רבים – הם מרגישים חלק מעם אחד, מחוברים למדינת ישראל, ולמרות אי ההסכמה הפוליטית, שלעיתים מגיעה למקומות כואבים, הם עדיין ייאבקו עבור המדינה ויעמדו לצידה.

משמעויות והמלצות

מחשבה אסטרטגית של המדינה על עתיד יהודי התפוצות ומה עושים בנידון – בישראל פועלים היום כמה משרדים שיחד מאגדים מאפיינים שונים בנוגע ליהודי התפוצות (משרד העלייה והקליטה, משרד החוץ, משרד התפוצות) לצד משרדים נוספים שבפעילותם קיימות פונקציות הרלוונטיות לקליטת יהודים ולעתיד יהודי התפוצות (משרד האוצר, משרד ההתיישבות, משרד הנגב והגליל וכו'). להבנתנו, לא התקיים לאחרונה דיון קבינט אסטרטגי העוסק בשאלת יהדות התפוצות והמאבק בדה-לגיטימציה ובאנטישמיות ("הסברה" או דיפלומטיה ציבורית). המשרדים השונים והממשלה לא קיימו בשנים האחרונות מחשבה משותפת הנוגעת בעתיד יהודי התפוצות, מה עושים בנידון ואיזו תוכנית אסטרטגית רוצים לפתח. המתווה האחרון התקבל ביולי 2020 ולהבנתנו מאז לא עודכן. מאז חלו שינויים רבים בזירה הגלובלית והישראלית ויש צורך בעדכון המתווה. היעדר האסטרטגיה פוגע בפעילות מול הקהילות היהודיות והארגונים השונים ובהבנת הצרכים הנדרשים מצד מדינת ישראל.

פיתוח תוכנית הכוונה לארגונים השונים – כיום אין הלימה בין מטרות משרד התפוצות לבין הארגונים השונים, כמו הסוכנות היהודית והפדרציות היהודיות. נוסף על כך, למדינת ישראל אין הכוונה לגבי הפעילויות והיוזמות השונות שמקדמים הארגונים. עקב כך, היא מתקשה להשפיע על הקהילות היהודיות בחו"ל ועל זיקתן ליהדות ולישראל. אם המדינה רואה בחיזוק זהותם היהודית וחיבורם לישראל של יהודי התפוצות מטרה חשובה, היא צריכה ליצור תוכנית הכוונה וקשר הדוק מול הארגונים השונים ולסייע להם לקיום פעילותם, מתוך הבנה שהיא יכולה לסייע מלמעלה אך הם אלה שמכירים את הקהילות בצורה הטובה ביותר.

קידום חקיקה ויוזמות מול ממשלות זרות – בשנים האחרונות חלה עלייה באנטישמיות, באירועים באלימים ובאיומים כלפי יהודים. בשביל לשמור על הביטחון של יהודי התפוצות צריך לערוך שינויים בהתנהלות של המדינות עם האיומים הללו. בין הדרכים, שכבר החלו להיות מיושמות כיום, אפשר למנות קידום חקיקה במדינות השונות; וקידום יוזמות שונות שמאפשרות הגנה על יהודים לצד הצבת שומרים ומיגון מרכזי תרבות יהודיים. מדובר אומנם בפלסטרים, שמתמודדים עם האיום הנוכחי שדורש שינוי יסודי בצורה שבה תופסים בעולם את היהודים – השינוי האמיתי יבוא רק בדמות חינוך שאר התושבים והאזרחים לגבי העם היהודי, תרבותו ומורשתו. בשביל זאת צריך לקדם תוכניות חינוך בבתי הספר הכלליים במדינות בחו"ל, באוניברסיטאות, בתנועות הנוער וכו', שיסייעו להפחית באנטישמיות ובשנאת ישראל בדור הצעיר. כל עוד לא יפעלו לחינוך הדור הצעיר, המגמה לא תשתנה ורק תלך ותחריף.

עידוד עלייה בשילוב האינטרסים של ישראל והאינטרסים של יהודי התפוצות – לישראל יש צרכים ביטחוניים ולאומיים, כמו התיישבות באזורי ספר, עובדים במקצועות נצרכים (רפואה לדוגמה), וכלכלה חזקה וצומחת, שאותם היא חייבת למלא. במקביל, יש מספר לא מועט של יהודים בחו"ל השוקלים לעשות עלייה, אך מסיבות כאלו ואחרות אינם עושים זאת. לאור זאת, אפשר לענות על צורכי הביטחון של ישראל תוך מתן מענה לחששות ולאינטרסים של יהודי התפוצות. לדוגמה, אפשר לעודד עולים חדשים להתיישב ביישובים בנגב, בגליל ובבקעת הירדן בהתאם לצרכיה הביטחוניים של המדינה. התיישבות זאת תיעשה מרצונם החופשי של העולים, תוך שימוש בתמריצים שונים, בניגוד למדיניות שנהגה המדינה בשנותיה הראשונות.

הצורך בחיזוק המגזר השלישי, ארגונים א-פורמליים, בתי כנסת וכו' שמסייעים לשמור על תחושת קהילתיות וחיזוק היחס לישראל – אחת הסיבות העיקריות לשמירה על הזהות היהודית בקרב יהודי התפוצות היא תחושת הקהילה, שמקנה זהות יהודית ומחנכת לערכים משותפים. תחושה זאת מגיעה בדמות מערכת החינוך היהודית הקיימת בחו"ל, לצד חינוך יהודי א-פורמלי בדמות תנועות נוער, תוכניות שונות, מרכזי תרבות יהודיים ובתי הכנסת. בשביל לשמור על הזהות היהודית של הדור הצעיר היהודי, ואף להגביר את זיקתו ליהדות ולישראל, יש צורך בחיזוק מוסדות אלו, בדמות שותפות עם משרדי הממשלה הישראליים הרלוונטיים ומצד יוזמות של המגזר השלישי והפרטי. חשוב להדגיש כי יש הבדלים בצרכים ובחיים של כל קהילה וקהילה ולכן צריך לאפשר לכל אחת למצוא את הפתרון ואת האפשרויות הטובים ביותר להן, תוך תמיכה וסיוע מהצד.

תוכנית מגירה למצב של קליטה של מאות אלפי יהודים, בדומה לשנים הראשונות של המדינה ולעלייה הגדולה מברית המועצות – בשל התגברות האנטישמיות בכל רחבי העולם, יש חשש אמיתי כי הקהילות היהודיות השונות יעמדו בפני סכנה ממשית הנוגעת להמשך קיומן. הסכנה תוביל להגירה המונית של יהודים, בעיקר ממדינות המערב, שם נמצאת המסה הקריטית של היהודים, שיחפשו מקלט. אחת מהסיבות שלשמה הוקמה מדינת ישראל היא להיות בית לכל יהודי העולם ולאור זאת היא חייבת להיות מוכנה לקליטה של כל יהודי שירצה בכך ולסייע לו להתאקלם בארץ, בפרט אם אין לו ברירות אחרות.

המודל של קליטה מסיבית של יהודים קרה כבר פעמיים בהיסטוריה הקצרה של מדינת ישראל – בפעם הראשונה בשנים הראשונות של הקמת המדינה, אז האוכלוסייה היהודית בארץ הכפילה את עצמה בשנים ספורות והמדינה הייתה צריכה לקלוט מאות אלפי יהודים, חלקם חסרי כול וחלקם נרדפים במדינות המוצא שלהם ללא ברירה אחרת מלבד עלייה לארץ. הפעם השנייה היא העלייה הגדולה מברית המועצות בשנות התשעים, שבמסגרתה נקלטו כמיליון עולים חדשים לאחר פתיחת שעריה של ברית המועצות. בין לבין מוכרות עליות של עשרות אלפי יהודים ממקומות שונים כמו עליית יהודי אתיופיה. המדינה צריכה להיות ערוכה מבעוד מועד לקליטתם של מאות אלפי יהודים, בניגוד לפעמים הקודמות, וללמוד מההתנהלות במקרים הקודמים כיצד אפשר לשלב אותם בצורה הטובה ביותר בארץ (פערי שפה, עבודה, מגורים, תרבות וכו').

אנו ממליצים גם לקלוט גלי עלייה למקומות אסטרטגיים בעומק המרחב של מדינת ישראל, בדגש על אזורים בעדיפות לאומית – בקעת הירדן, הגליל והנגב, ולרתום את משרדי הממשלה, בפרט משרד הבינוי והשיכון ותחתיו רמ"י, וכן משרד הפנים, להוציא לפועל תכנון מתארי לצורך הקמת קהילות אלה. פעולה זו תשיג אפקט משולב של עידוד עלייה, חיזוק אזורים אסטרטגיים, ומימוש עיקרון ציוני וביטחוני לאומי ברור של עידוד התיישבות במרחב.

קליטת יהודים הגרים במדינות עוינות – כיום נמצאים עשרות אלפי יהודים במדינות עוינות שבהן יש אנטישמיות גבוהה ויחס שלילי למדינת ישראל. במדינות אלו, כמו דרום אפריקה, טורקיה ומדינות מוסלמיות נוספות, כבר היום יש סכנה ממשית לחייהם של היהודים ולהמשך קיומם שם. על העם היהודי, ובפרט מדינת ישראל שהוקמה לשם הגנה על יהודים, לסייע ליהודים אלו לעלות לארץ. האחריות בנושא מוטלת על ממשלת ישראל ועל גופים נוספים (הסוכנות היהודית לדוגמה). חשוב לשים לב כי המאפיינים של קהילות אלו שונים לרוב מהמאפיינים של הקהילות היהודיות במדינות המערב, מבחינת מצבן הכלכלי, התרבות שממנה הן באות ומאפיינים קהילתיים ודתיים נוספים.

נספח א' – תוכניות חינוך פורמליות הנתמכות על ידי משרד התפוצות

מיזם [70]UnitEd – מיזם משותף בהובלת משרד התפוצות ובניהול מכללת הרצוג, בשיתוף עם קהילות יהודיות מכל רחבי העולם. מטרת המיזם היא "לחזק את בתי הספר היהודיים בתפוצות וכתוצאה מכך את מחויבות התלמידים לזהות היהודית, לקהילה היהודית המקומית ולמדינת ישראל. בבסיס הפעילות עומדת התפיסה שככל שהחינוך היהודי יהיה אפקטיבי יותר, כך תורחב השפעתו על בוגריו, כמו גם על משפחות התלמידים והקהילות סביבם". המיזם פועל בשיתוף "עם מאות בתי ספר יהודיים ברחבי העולם, וקהל היעד העיקרי שלו הוא מנהלים ומחנכים. יונייטד עוסקת באתגרי החינוך היהודי מתוך ראייה גלובלית המעניקה מענים רוחביים וספציפיים המותאמים לאזורים גיאוגרפיים, תרבויות ושפות שונות. פעילויות עיקריות: הובלת מהלכים אסטרטגיים בעולם החינוך היהודי העולמי, מתוך נקודת מבט עולמית ומתכללת; פיתוח מנהיגות חינוכית, ובכלל זה הכשרות מורים ופיתוח מקצועי; חיזוק הקשר לשפה העברית ולישראל; יצירת רשתיות ובניית קהילות מחנכים יהודיים עולמיות שיאפשרו למידת עמיתים, השראה ושיח משותף; פיתוח תוכן ותוכניות למידה חדשניות בתחומי הוראת עברית, ארון הספרים היהודי והיסטוריה יהודית; פיתוח מודלים חדשניים לחינוך יהודי". כיום המיזם עובד עם כ-3,500 מורים ב-650 בתי ספר, הנמצאים ב-40 מדינות (צפון, מרכז ודרום אמריקה, אירופה, דרום אפריקה ואוסטרליה). בין השותפים למיזם אפשר למנות בתי הספר, קרנות ופילנתרופים יהודיים, פדרציות, גופים חינוכיים, מנהיגות חינוכית מקומית בכל אזור ועוד.

במסגרת המיזם קיימים מספר פרויקטים:

• הכשרת מורים.
• גרעין תפוצות לבנות שירות.
• TalentEducators, הפועל לשמר הון אנושי בחינוך.
• ובתי ספר תאומים, המקשרים בתי ספר בישראל ובחו"ל.

נספח ב' – תוכניות חינוך בלתי פורמליות הנתמכות על ידי משרד התפוצות

מוזאיק יונייטד[71] – "שותפות אסטרטגית בין משרד התפוצות והמאבק באנטישמיות ובין קהילות, ארגונים יהודיים וקרנות פילנתרופיות מסביב לעולם," שנוסדה בשנת 2015. "מוזאיק מחברת, מעצימה, ומעניקה כלים לארגונים הפועלים לחיזוק הקשר של יהודי העולם לזהותם היהודית ולישראל". המשימה של מוזאיק היא "לחבר בין ארגונים קיימים וחדשים הפועלים לחיזוק זהות יהודית וקשר לישראל של צעירים יהודים בתפוצות; לספק לארגונים מימון ומשאבים נוספים; לייצר קריטריונים חינוכיים להרחבת השדה ולהעמקת התוכן; ולייצר רצף אסטרטגי עבור יהודי התפוצות לחיבור עמוק ומשמעותי ליהדות וישראל". מוזאיק עוסקת ב"בניית שדה: מייצרת שותפויות עם ארגונים בשטח להצמחת שדות פעילות. המימון מסייע להם לצמוח, ושיפור הקריטריונים מרחיב ומעמיק את יכולת ההשפעה בשדה הפעילות. אסטרטגיה רחבה: מוזאיק בונה מגוון פלטפורמות ליהודי התפוצות המאפשרות להם להמשיך את המסע היהודי שלהם בכל שלב בחייהם. פריסה ברחבי העולם: מוזאיק פועלת בשש יבשות. בכל מקום שבו חיים יהודים, מוזאיק פועלת ומשקיעה.  הרחבה והעמקה בזהות היהודית ובקשר לישראל: על ידי הגברת תדירות המפגשים, הארכת זמני הפעילות והעמקת התוכן, מוזאיק יונייטד משנה את דור העתיד היהודי".

במסגרת המיזם אפשר למנות מספר פרויקטים:

• מוזאיק קמפוסים.
• מוזאיק ישראלים בתפוצות.
• מוזאיק דיגיטל.
• מוזאיק חיל השלום.
• GRC מחנות קיץ, אתר וירטואלי עם פעילויות למחנות הקיץ.
• SMARTJ, הקמת מרכזי אחה"צ לחינוך בנושא זהות יהודית וקשר לישראל במדינות חמ"ע והמדינות הבלטיות[72].

נספח ג' – הגדרת העבודה לאנטישמיות של IHRA[73]

ברוח הצהרת שטוקהולם המציינת "כשהאנושות עדיין מצולקת… מאנטישמיות וקסנופוביה, הקהילה הבינלאומית חולקת אחריות כבדה להיאבק ברעות אלו", הוועדה לענייני אנטישמיות והכחשת שואה של הברית הבינלאומית לשימור זכר השואה IHRA קראה למליאת IHRA בבודפשט 2015 לאמץ את הגדרת העבודה הבאה לאנטישמיות.

ב-26 במאי 2016, המליאה בבוקרשט החליטה לאמץ את הגדרת העבודה הלא מחייבת משפטית הבאה של אנטישמיות:

"אנטישמיות היא תפיסה מסוימת של יהודים, שיכולה לבוא לידי ביטוי כשנאה כלפי יהודים. ביטויים מילוליים וגופניים של אנטישמיות מכוונים כלפי יחידים, יהודים או לא-יהודים, ו-או נגד רכושם, נגד מוסדות של קהילה יהודית ואתרים דתיים".

כדי להנחות את IHRA במלאכתו, הדוגמאות הבאות ישמשו להבהרה:

ביטויים מעין אלה יכולים גם להיות מכוונים נגד מדינת ישראל, כשזו נתפסת כקולקטיב יהודי. עם זאת, ביקורת כלפי ישראל הדומה לזו המופנית כלפי כל מדינה אחרת אינה יכולה להיתפס כאנטישמית. לעיתים קרובות, אנטישמיות מאשימה יהודים ברקימת מזימות כדי להזיק לאנושות, ולעיתים קרובות נעשה בה שימוש כדי להטיל את האחריות על היהודים בגין כל מה שמשתבש. אנטישמיות באה לידי ביטוי בדיבור, בכתיבה, באופנים ויזואליים ובמעשים, ועושה שימוש בסטריאוטיפים אפלים ובקווי אופי שליליים.

דוגמאות עכשוויות של אנטישמיות בחיים הציבוריים, בתקשורת, בבתי ספר, במקומות עבודה ובמרחבים דתיים יכולות לכלול גם, אך לא רק, את הנקודות הבאות:

• קריאה לעזרה או הצדקה של הרג יהודים, או פגיעה בהם בשם אידיאולוגיה קיצונית או בשם ראייה דתית קיצונית.
• העלאת התייחסויות זדוניות השוללות מיהודים את אנושיותם, עושות להם דה-הומניזציה, דמוניזציה, או מייחסות להם סטריאוטיפים כיחידים או כקשורים לעוצמה של היהודים כקבוצה – כמו, אם כי לא באופן בלעדי, המיתוס על מזימה יהודית עולמית לשלוט על התקשורת, הכלכלה, הממשלה או מוסדות אחרים של החברה.
• האשמת היהודים כעם בהיותם אחראים למעשים שליליים, אמיתיים או מדומים, שבוצעו ע"י אדם יהודי מסוים או קבוצה, או אפילו למעשים שבוצעו ע"י לא-יהודים.
• הכחשת הקיום, המטרה, המכניזם (למשל תאי הגזים) והמגמתיות של השמדת העם היהודי בידי גרמניה הנאצית, תומכיה ובני בריתה במהלך מלה"ע השנייה (השואה).
• האשמת היהודים כעם, או את ישראל כמדינה, בהמצאת השואה או בהגזמה בממדיה.
• האשמת אזרחים יהודים, שאינם חיים בישראל, בהיותם נאמנים יותר למדינת ישראל או בהעדפת האינטרסים של היהודים ברחבי העולם על פני האינטרסים של המדינה שבה הם חיים.
• הכחשת זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית, בין היתר באמצעות הטענה שקיומה של מדינת ישראל היא יוזמה גזענית.
• יישום סטנדרטים כפולים כלפי ישראל בדרישה ממנה לנהוג באופן שאינו צפוי או אינו נדרש מכל אומה דמוקרטית אחרת.
• שימוש בסמלים או בדימויים הקשורים לאנטישמיות הקלאסית (כמו למשל הטענה, שהיהודים הרגו את ישו או עלילות דם) כדי לאפיין את ישראל או ישראלים.
• השוואה בין מדיניותה העכשווית של ישראל לבין זו של הנאצים.
• ראייה קיבוצית של היהודים כאחראים לפעולותיה של מדינת ישראל.

אקטים אנטישמיים הם פליליים כאשר הם מוגדרים כך בחוק (למשל, הכחשת שואה או הפצת חומרים אנטישמיים במדינות מסוימות).

מעשים פליליים הם אנטישמיים כאשר נשואי המתקפות, בין שהם אנשים או רכוש – כגון בניינים, בתי ספר, מקומות תפילה ובתי קברות נבחרו לפגיעה משום שהם, או נתפסים, יהודיים או קשורים ליהודים.

אפליה אנטישמית היא מניעה מיהודים הזדמנויות או שירותים הפתוחים לאחרים והיא איננה חוקית במדינות רבות.

נספח ד' – תוצאות סקר  PAWבקרב יהודי ארה"ב בנוגע לישראל, המלחמה והשפעותיה[74]

מאז תחילת המלחמה 9 מתוך 10 יהודים אמריקאים אמרו שהם חושבים שהאפליה נגד יהודים גברה מאז תחילת מלחמת "חרבות ברזל". שלושה רבעים אמרו כי הם נפגעו באופן אישי ממשהו שראו או שמעו בחדשות או ברשתות החברתיות על המלחמה.

ההפרדה הנדרשת פה היא בין צעירים ומבוגרים ובין דמוקרטים ורפובליקנים: רוב היהודים הבוגרים אומרים שהצורה שבה חמאס תקפה את ישראל הייתה לא מקובלת (93%, הבדלים קטנים בין שכבות הגיל השונות). לעומת זאת, יש הבדלים בנוגע לצורה שבה תופסים היהודים את תגובת ישראל: 52% מהיהודים בגילאי 18–34 אומרים שהיא הייתה מקובלת ו-42% אומרים שלא. לעומת זאת, 68% מהיהודים בגילאי 50 ומעלה אומרים שהיא הייתה מקובלת. רוב מוחלט מהיהודים אומרים שהסיבות של חמאס למלחמה בישראל לא תקפות מלכתחילה – 77%. אבל, יש הבדלים בין קבוצות הגיל- 31% מגילאי 18–34 אומרים שהסיבות של חמאס תקפות, בניגוד לשאר קבוצות הגיל שם המספר עומד על 11%–13%.

בהשוואה, 89% מהיהודים האמריקאים אומרים שהסיבות של ישראל למלחמה מוצדקות, היקף הגבוה בהרבה מ-58% מכלל הבוגרים בארה"ב. אבל גם פה קיימים הבדלים בין הדורות – 17% מהדור הצעיר אומר שהן לא תקפות לעומת 8% מגילאי 35–49, 3% מגילאי 50–64 ורק 2% מגילאי 65 ומעלה.

רוב מוחלט של היהודים האמריקאים חשים דעה חיובית על ישראלים (89%), כשגם פה יש הבדלים בין הצעירים לבוגרים – 81% לצעירים לעומת 93% לשתי שכבות האוכלוסייה הגדולות יותר. 54% מהיהודים מביעים עמדה חיובית כלפי הממשלה הישראלית (45–53, 54–64). אולם, 58% משכבת הגיל הצעירה מביעים עמדה חיובית כלפי הפלסטינים, פער של מעל 20% מממוצע שאר השכבות. בסך הכול היחס החיובי של היהודים האמריקאים לישראל ולממשלה הישראלית גבוה לעומת שאר הציבור האמריקאי (89% מול 64%; 54% מול 41%).

גם האוריינטציה המפלגתית משחקת פה תפקיד – 85% מאלה שמזדהים כרפובליקנים או נוטים אליהם מביעים רגשות חיוביים כלפי הממשלה הישראלית לעומת 41% מאלה שמזדהים כדמוקרטים או נוטים אליהם (68% מהיהודים נוטים לצד הדמוקרטי לעומת 29% לצד הרפובליקני). עמדות אלו מתבטאות גם לצד השני, 52% לעומת 20% בהבעת רגשות אוהדים כלפי הפלסטינים (דמוקרטים–רפובליקנים). ההבדלים מתבטאים בתמיכה רחבה יותר מצד יהודים מבוגרים יותר בישראלים ופחות בפלסטינים וברשות הפלסטינית (ולהפך).

לגבי הפתרון – 79% חושבים שארה"ב צריכה לשחק לפחות תפקיד מינורי בפתרון דיפלומטי למלחמה. 74% מביעים הסכמה לסיוע צבאי אמריקאי לישראל ו-61% לסיוע הומניטרי לתושבי עזה. היהודים תומכים במעורבות אמריקאית בהיקף גבוה יותר משאר האמריקאים. יהודים מבוגרים יותר צפויים לתמוך במעורבות דיפלומטית גדולה במלחמה – 54% מהיהודים בגילאי 65 ומעלה לעומת 33% בגילאי 18–34. גם בסיוע צבאי לישראל יש הבדלים 82% (50 ומעלה) לעומת 51% (18–34).

הדעה על פעילות ביידן – 35% מהיהודים בגילאי 50 ומטה אומרים שהוא נוקט איזון נכון בין ישראלים לפלסטינים לעומת 53% מהיהודים בגילאי 50 ומעלה. אפליה נגד יהודים – פה יש תוצאות חד-משמעיות – 94% אומרים שיש אפליה כלשהי נגד יהודים בארה"ב, ו-72% אומרים שמדובר באפליה רבה. התוצאות דומות יחסית לאלה של שאר האמריקאים, ש-82% מהם אומרים שיש אפליה כלשהי נגד יהודים.

לפי המחקר, ליהודים רפובליקנים יש פחות נטייה לעומת יהודים דמוקרטים להגיד שקבוצות כמו מוסלמים או שחורים חוות אפליה בארה"ב, ושמאז תחילת המלחמה האפליה נגד מוסלמים וערבים גברה.

74% מהיהודים אומרים כי הם נעלבו בגלל משהו שראו ברשתות החברתיות או בחדשות על המלחמה וחצי נעלבו ממשהו שמישהו בסביבתם אמר. כרבע הפסיקו לדבר עם מישהו או חסמו/הפסיקו לעקוב אחרי מישהו באינטרנט בגלל משהו שהוא אמר על המלחמה. הנטייה של היהודים לכך גבוהה לעומת שאר האוכלוסייה האמריקאית.

אפשר להסיק מספר תובנות מהסקר – ככל שהגיל יורד התמיכה בישראל או הפרו-ישראליות פוחתת בכל המובנים: תמיכה בישראלים, בממשלה הישראלית, בסיוע אמריקאי ובסיבות שמאחורי המלחמה. מנגד, התמיכה בפלסטינים בקרב הציבור היהודי הצעיר עולה: תמיכה גוברת בפלסטינים, סיוע להם והצדקת הסיבות למלחמה (הגם שבמידה פחותה). אפשר גם לראות שלפחות מצד התחושות, הציבור היהודי מרגיש הרבה פחות בנוח, עם תחושת פגיעות גבוהה, לצד תחושות של אפליה ואף ניתוק קשרים בעקבות המלחמה. נוסף על כך, התמיכה בציבור היהודי-רפובליקני היא כמעט בלתי מסויגת לעומת הציבור הדמוקרטי, שם ההבדלים בולטים הרבה יותר.

הערות שוליים

[1] הסוכנות היהודית, ערב ראש השנה תשפ"ד: כ-15.7 מיליון יהודים בעולם, מתוכם 7.2 מיליון חיים בישראל, 2023. https://www.jewishagency.org/il/jewish-population-report-2023/, מעריב, ג'וש ארונסון, לכבוד השנה החדשה: כמה יהודים יש ברחבי העולם?, 2024, https://www.maariv.co.il/news/israel/article-1137371

[2] צרפת – כ-440 אלף נפש, קנדה – כ-398 אלף נפש, בריטניה – כ-312 אלף נפש, ארגנטינה – כ-171 אלף נפש, רוסיה – כ-132 אלף נפש, גרמניה – כ-125 אלף נפש, אוסטרליה – כ-117 אלף נפש, ברזיל – כ-90 אלף נפש, דרום אפריקה – כ-50 אלף נפש, הונגריה – כ-46 אלף נפש, מקסיקו – כ-40 אלף נפש, אוקראינה – כ-33 אלף נפש, הולנד – כ-29,700 נפש, בלגיה – כ-29 אלף נפש, איטליה – כ-26,900 נפש, שווייץ – כ-20,500 נפש, אורוגוואי – כ-16,200 נפש, צ'ילה – כ-15,700 נפש, שוודיה – כ-14,900 נפש, ספרד – כ-13 אלף נפש, אוסטריה – כ-10,300 נפש, פנמה – כ-10 אלף נפש. נוסף על כך, במדינות ערביות ומוסלמיות חיים כ-27 אלף יהודים (14,200 בטורקיה, 9,100 באיראן, 2,100 במרוקו, 1,000 בתוניסיה וכ-500 באיחוד האמירויות).

[3] האוניברסיטה העברית בירושלים, Berman Jewish DataBank, , סרג'יו דלה פרגולה, ארנולד דשפסקי, אירה שסקין, World Jewish Population 2021, 2022, עמ' 7–11. https://www.jewishdatabank.org/api/download/?studyId=1185&mediaId=bjdb%5C2021_World_Jewish_Population_AJYB_(DellaPergola)_DB_Public.pdf

[4] שם, עמ' 16–21.

[5] שם, עמ' 13–15.

[6] הכנסת – מרכז המחקר והמידע, אילה אליהו, מידע על השתייכותם של יהודי ארה"ב לזרמים דתיים, 2022. https://fs.knesset.gov.il/globaldocs/MMM/324387b0-8a9f-ec11-8148-00155d082403/2_324387b0-8a9f-ec11-8148-00155d082403_11_19469.pdf

[7] Pew Research Center, Becka A. Alper, How U.S. Jews are experiencing the Israel-Hamas war, 2024. https://www.pewresearch.org/short-reads/2024/04/02/how-us-jews-are-experiencing-the-israel-hamas-war/

[8] שם.

[9] שם.

[10] קיים ויכוח בנושא בין הזרמים השונים, אולם ככלל הזרמים האורתודוקסי והקונסרבטיבי קובעים כי היהדות נקבעת על פי האם, בעוד הזרם הרפורמי מכיר ביהדותו גם של מי שרק אביו יהודי.

[11] Ynet, טלי פרקש, התבוללות, היטמעות, התרחקות: כך מצטמק העם היהודי, 2016. https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4860860,00.html

[12] ייתכן כי הפסקת הגדילה באחוז נישואי התערובת נובע משינוי בצורת החינוך של הדורות הצעירים, המסייעת לחזק את הזהות היהודית, או מכיוון שהאוכלוסיות המועדות לנישואי תערובת הצטמצמו מסיבות שונות, כך שההשפעה על אחוזי התופעה ירדה. בכל אופן, אין בידינו מידע מספק בשביל לקבוע זאת.

[13] ערוץ 7, מומחה לדמוגרפיה יהודית: שיעור ההתבוללות באירופה קטן מבארה"ב, 2023. https://www.inn.co.il/news/595556

[14] Ynet, יניב פוהורילס, הישראלים בחו"ל מתבוללים יותר מיהודי התפוצות, 2017. https://www.ynet.co.il/judaism/article/4935700

[15] מקור ראשון, אליהו בירנבוים, האם ישראלים שהיגרו למדינות אחרות מועדים להתבוללות?, 2022. https://www.makorrishon.co.il/judaism/520307/

[16] המכון למדיניות העם היהודי, חיה אקשטיין, אבינועם בר-יוסף, אבי גיל, מתיו גרסון, ענבל הקמן, מיכאל הרצוג, שלום סולומון ואלד, יוסי חן, דב מימון, נח סלפקוב, סטיבן פופר, גתית פז-לוי, שלמה פישר, דן פפרמן, עוזי רבהון, שמואל רוזנר, ג'ון רסקיי, מצב העם היהודי הערכה שנתית 2017, עמ' 90–93. JPPIAA2017HEB.pdf .

[17] IAC – Israeli American Council, About the IAC. https://iac360.org/about-the-iac/

[18] משמעות שם הארגון, שהחל את פעילותו בברלין, היא "ביחד" בגרמנית.

[19] Ynet, אטילה שומפלבי, הרצוג על יחסם של שרים ליהדות התפוצות: "גורמים לנזק נוראי", 2018. https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-5295221,00.html

[20] סיבה זאת דומה להתבוללות, אולם בה לא בהכרח מתקיים קשר זוגי עם אדם שאינו יהודי, אלא האדם מפסיק לשייך עצמו לקהילה היהודית, גם אם הצד השני בזוגיות יהודי בעצמו. לאור זאת, יש מספר גורמים הרלוונטיים לשתי הסיבות.

[21] כפי שנכתב לעיל, מחוץ לישראל היהודים צריכים לרוב לבצע בחירה אקטיבית בשביל להשתייך לקהילה יהודית, בחירה שהיא קשה לעיתים קרובות, בניגוד לחיים בארץ, שבהם השתייכות לקהילה יהודית היא ברירת המחדל. ברירת המחדל נוגעת גם לחילונים במדינה, מכיוון שחבריהם ועמיתיהם יהודים ברובם והתרבות היהודית סובבת את כל המרחב הציבורי ברחבי הארץ.

[22] Ynet, יניב פוהורילס, "והרי התחזיות: בעוד עשר שנים רוב היהודים בעולם יחיו בישראל", 2022. https://www.ynet.co.il/judaism/article/rkijdb6wo

[23] "הברית הבין-לאומית לשימור זכר השואה". ארגון בין-ממשלתי שהוקם בשנת 1998 המאחד ממשלות ומומחים בניסיון לחזק ולקדם חינוך בנושא השואה.

[24] נוסף להגדרה הכללית, הגדרת העבודה של ה-IHRA כוללת 11 דוגמאות לאנטישמיות. ראו נספח ג'. International Holocaust Remembrance Aliance, הגדרת העבודה לאנטישמיות. https://holocaustremembrance.com/resources/working-definition-of-antisemitism-he. להרחבה על הגדרת העובדה, ביקורות ותגובות לביקורות ראו INSS, טליה נעמת, דינה פורת, ג'ובאני קאר, הגדרת העבודה לאנטישמיות של IHRA: ביקורת, יישום וחשיבות, 2021. https://www.inss.org.il/he/publication/ihra/

[25] UC Berkeley, Helen Diller Institute, Ron Hassner, From which river to which sea?, 2023. https://helendillerinstitute.berkeley.edu/news/which-river-which-sea

[26] לדוגמה, במידה שאדם מתנגד לקיומה של גרמניה כמדינת הלאום של העם הגרמני התנגדות שבאה לידי ביטוי, אי אפשר להאשימו באנטישמיות בשל אנטי-ציונות, שכן הסיבה היא לא היותה של מדינת ישראל מדינת לאום של העם היהודי, אלא מדינת לאום.

[27]Boycott, Divestment and Sanctions. התנועה הוקמה בשנת 2005 והיא קוראת לנקיטת פעולות מול ישראל, עד שזאת תפסיק את דיכוי העם הפלסטיני ותיסוג מיהודה ושומרון, לצד צעדים נוספים.

[28] הסכנה מצד המוסלמים נחלקת לשניים – ארגוני הטרור ופעילותם (פגיעה ממשית); והמטיפים והאקטיביסטים הקוראים לפעילות מול מדינת ישראל ויהודים (הסתה ותודעה).

[29] Washington Monthly, David Masciotra, Right-wing extremism is even more common than you think, 2023. https://washingtonmonthly.com/2023/04/10/right-wing-extremism-is-even-more-common-than-you-think/. אומנם מדובר בסקר אחד, אך הוא מעלה חששות לגבי תפוצת תיאוריות אנטישמיות וגזעניות ברחבי ארה"ב.

[30] Anti-Defamation League, Center for Antisemitism Research, Antisemitic Attitudes in America 2024, 2024. https://www.adl.org/resources/report/antisemitic-attitudes-america-2024

[31] משרד התפוצות והמאבק באנטישמיות, תמונת מצב באוניברסיטאות בארצות הברית מאז הטבח של חמאס ב-7.10.23, 2024. https://digitaler.cld.bz/ministry-of-diaspora-5/2/

[32] The Times of Israel, JTA, Heads of 3 top US colleges refuse to say calling for genocide of Jews is harassment, 2023. https://www.timesofisrael.com/university-leaders-grilled-by-us-house-on-campus-antisemitism-amid-israel-hamas-war/

[33] ארגון הביטחון של הקהילה היהודית בבריטניה.

[34] כאן 11, אוחזים בדגלי פלסטין וקוראים נגד ישראל: המתקפה נגד החסידים האנטי-ציונים, 2023. https://www.kan.org.il/content/kan-news/newstv/p-11894/s1/607900/

[35] לאורך השנים האחרונות יש עלייה בהיקף האירועים האנטישמיים. כך, בשנת 2022 נרשמה עלייה ברוב המדינות לעומת שנת 2021.

[36] משרד התפוצות והמאבק באנטישמיות, מצב האנטישמיות דו"ח מסכם לשנת 2023, 2024, עמ' 17–19. https://www.gov.il/BlobFolder/reports/antisemitism_report_2023/he/anti-semitism_Doh_Antishemiyut_2023_WEB.pdf

[37] The Times of Israel, Giovanni Giacalone, Anti-Jewish and anti-Israel activity spread in Europe, 2024. לינק

[38] מעריב, הוכה למוות: יהודי נרצח בהפגנה פרו-פלסטינית בארה"ב, 2023. https://www.maariv.co.il/news/world/Article-1050353

[39] משרד התפוצות והמאבק באנטישמיות, מצב האנטישמיות דו"ח מסכם לשנת 2023, 2024, עמ' 25–27. מצב האנטישמיות | דו"ח מסכם לשנת 2023

[40]The Journal of Holocaust Research, Jan Garbowski, Shira Klein, Wikipedia’s intentional distortion of the history of the Holocaust, 2023, pages 133-190. https://www.tandfonline.com/doi/full/10.1080/25785648.2023.2168939#d1e162 ;
National Council of Resistance of Iran, Farid Mahoutchi, In the war for narratives Iran’s regime takes to Wikipedia, 2024.

https://www.ncr-iran.org/en/news/iran-resistance/demonizing-mek/in-the-war-for-narratives-irans-regime-takes-to-wikipedia/

[41] ADL, Tel Aviv University, Antisemitism Worldwide Report for 2023, 2024, pages 13-26. https://cst.tau.ac.il/wp-content/uploads/2024/05/AntisemitismWorldwide_2023_Final.pdf

[42] כאן 11, אלכס נירנבורג, אין מקום בטוח: כל הנתונים על הזינוק באנטישמיות בעולם, 2024. https://www.kan.org.il/content/kan-news/global/695476/

[43] ב-8 באוקטובר 2023 ירה שוטר מצרי בשלושה תיירים ישראלים ובמדריך מצרי בעיר אלכסנדריה במדינה ורצח אותם, עקב זיהוים כיהודים. ב-10 במאי 2024 רצח שוטר תוניסאי 5בני אדם, מתוכם שני יהודים, לאחר שירה על בית כנסת באי ג'רבה באירוע לרגל ל"ג בעומר.

[44] הביטחוניסטים, תמיר ברהום, אונר"א: ארגון סיוע לחמאס?, 2024. https://idsf.org.il/papers/unra-an-aid-to-hamas/

[45] מקור ראשון, צביקה קליין, שוב: הצעת חוק לאיסור ברית מילה בדנמרק, 2020. https://www.makorrishon.co.il/international/262529; Ynet, קובי נחשוני, חשש יהודי: חוקים נגד ברית מילה באירופה, 2011. https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4143739,00.html; הארץ, האריט שרווד, איסלנד בדרך להפוך למדינה הראשונה באירופה שתאסור מילת בנים, 2018. https://www.haaretz.co.il/news/world/europe/2018-02-18/ty-article/0000017f-f353-dc28-a17f-ff773c850000; וואלה, דנה ירקצי, המחוקק הבלגי שנאבק באיסור על ברית מילה: זה יהיה סוף הקהילה היהודית, 2020. https://news.walla.co.il/item/3342836.

[46] Ynet, איתמר אייכנר, ביהמ"ש של האיחוד האירופי אישר: השחיטה הכשרה בשני מחוזות בבלגיה נותרה מחוץ לחוק, 2024. https://www.ynet.co.il/judaism/article/rjl1nbija

[47] משרד התפוצות והמאבק באנטישמיות, מצב האנטישמיות דו"ח מסכם לשנת 2023, 2024, עמ' 28–32. https://www.gov.il/BlobFolder/reports/antisemitism_report_2023/he/anti-semitism_Doh_Antishemiyut_2023_WEB.pdf

[48] שם, עמ' 12.

[49] UNESCO, UNESCO and the French Ministry of national education train educators in France to address antisemitism, 2024. https://www.unesco.org/en/articles/unesco-and-french-ministry-national-education-train-educators-france-address-antisemitism . חשוב לציין כי אונס"קו ידוע בהחלטותיו השנויות במחלוקת כמו הכרה במערת המכפלה כאתר מורשת פלסטיני.

[50] U.S. Department of Justice, The U.S. National Strategy to Counter Antisemitism, 2024. Hate Crimes | The U.S. National Strategy to Counter Antisemitism | United States Department of Justice .  התוכנית, באורך 60 עמודים, כוללת ארבעה חלקים: הגברת המודעות וההבנה של אנטישמיות, בין היתר האיום שהיא מטילה על ארה"ב והגברת ההכרה של המורשת היהודית במדינה; הגברת הביטחון של הקהילות היהודיות; מאבק בנורמליזציה של אנטישמיות ומאבק באפליה על רקע אנטישמיות; ובניית שיתוף פעולה וסולידריות בין קהילות במטרה להתמודד עם השנאה.

[51] בין היתר פעולות בתחום החינוך, מדידת אנטישמיות, איסוף ודיווח על גזענות ואפליה, פיתוח כלים לשיפור השיח באינטרנט ותמיכה בקורבנות.

[52] Federal Government Commissioner for Jewish Life in Germany and the Fight against Antisemitism, National Strategy against Antisemitism and for Jewish Life, 2022. https://www.bmi.bund.de/SharedDocs/downloads/EN/publikationen/2023/BMI23001.pdf?__blob=publicationFile&v=7

[53] CONGRESS.GOV, https://www.congress.gov/bill/118th-congress/senate-resolution/497

[54] אפשר למנות גם פעולות שננקטו מאז תחילת המלחמה בלוקסמבורג, איטליה, שווייץ, איחוד האמירויות וארגנטינה, לצד מדינות נוספות. נוסף על כך, יש פעולות נוספות שננקטו בארה"ב עצמה, כמו פעולות במסגרת המאבק באנטישמיות בקמפוסים במדינה.

[55] The Times of Israel, Giovanni Giacalone, The hate speech of an imam in Italy who accuses Israelis of not being Jewish, 2024. https://blogs.timesofisrael.com/the-hate-speech-of-an-imam-in-italy-who-accuses-israelis-of-not-being-jewish/

[56]Foundation for Jewish Camp, Bethany Berger, Julia Maiolo, Nila Rosen, Gaby Tropp, Trends reports: state of Jewish camp 2022. https://jewishcamp.org/wp-content/uploads/2023/02/FJC-Census-Report-2022.pdf

[57]JCC Association of North America. https://jcca.org/

[58] אתר חב"ד – https://chabadoncampus.org/, אתר ארגון "הלל" – https://www.hillel.org/.

[59] על פי עמוד משרד התפוצות והמאבק באנטישמיות באתר ממשלת ישראל – https://www.gov.il/he/departments/ministry_of_diaspora/govil-landing-page

[60] החלטה מספר 184 של הממשלה ה-35, בראשות בנימין נתניהו. משרד ראש הממשלה, מזכירות הממשלה, המתווה הממשלתי להבטחת עתיד העם היהודי בתפוצות. https://www.gov.il/he/pages/dec184_2020

[61] Genesis Philanthropy Group, ממשלת ישראל, מגילת הייעוד המשותף, 2020. לינק

[62] משרד התפוצות והמאבק באנטישמיות, SMARTJ. https://www.gov.il/he/pages/smartj_diaspora

[63] משרד התפוצות והמאבק באנטישמיות, פעילות בעולם, חינוך פורמלי – https://www.gov.il/he/departments/topics/formal_education_wd/govil-landing-page

[64] לנתוני העלייה המלאים על פי הממשלה ראו https://data.gov.il/dataset/new-olim-by-years

[65] לפי נתוני ועדת העלייה, הקליטה והתפוצות. חדשות הכנסת, בשנת 2023 הגיעו לישראל 45,533 עולים, מדובר בירידה של 40% ביחס לשנים 2022, 2023. https://main.knesset.gov.il/news/pressreleases/pages/press20.12.23u.aspx

[66] גלובס, ויקי אוסלנדר, תורמים אבל פחות: למה הפילנתרופים הגדולים של ארה"ב כבר לא להוטים לתרום לארגונים בישראל?, 2019. https://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1001298073

[67] מתוך סכום זה 1.26 מיליארד דולר נאספו ע"י ארגונים שונים ברחבי העולם, 91.5 מיליון דולר נאספו בגיוס המונים, 28.6 מיליון דולר הגיעו כתרומות לישראל בדמות מוצרים שווי ערך ככסף ו-30 מיליון דולר הגיעו כהלוואות. ועדת העלייה הקליטה והתפוצות, חדשות הוועדה, תרומת יהדות התפוצות לישראל בזמן המלחמה, 2024. לינק

[68] משרד התפוצות והמאבק באנטישמיות, מיפוי תרומת יהדות התפוצות במלחמת "חרבות ברזל", 2024. https://www.gov.il/BlobFolder/reports/donation_report/he/Publications_AMI%20Report_donation.pdf

[69] וואלה, זינוק אדיר: הבונדס גייס 3.6 מיליארד דולר מתחילת המלחמה, 2024. לינק

[70] משרד התפוצות והמאבק באנטישמיות, פעילות בעולם, חינוך פורמלי – https://www.gov.il/he/departments/topics/formal_education_wd/govil-landing-page. את אתר המיזם אפשר למצוא בקישור הבא – https://united-jed.org/

[71]משרד התפוצות והמאבק באנטישמיות, פעילות בעולם, חינוך בלתי פורמלי – https://www.gov.il/he/departments/topics/informal_education_wd/govil-landing-page. את אתר המיזם אפשר למצוא בקישור הבא – https://mosaicunited.org/

[72] את אתר המיזם אפשר למצוא בקישור הבא – https://www.smart-j.org/5-8class

[73] International Holocaust Remembrance Aliance, הגדרת העבודה לאנטישמיות. https://holocaustremembrance.com/resources/working-definition-of-antisemitism-he

[74] Pew Research Center, Becka A. Alper, How U.S. Jews are experiencing the Israel-Hamas war, 2024. תוצאות הסקר המלא והמקורי נמצאות בקישור https://www.pewresearch.org/short-reads/2024/04/02/how-us-jews-are-experiencing-the-israel-hamas-war/

הפוסט יהדות התפוצות: כיצד ישראל תגן על הנכס הגדול ביותר שלה? הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

על אף התרסקות גרורותיה של איראן במזרח התיכון ממשיכה טהראן להרחיב את פעילותה באפריקה. עוד מראשית ימי המהפכה האסלאמית ראתה איראן באפריקה כר פעולה בעדיפות גבוהה, משלל סיבות: איראן זיהתה קשר אידיאולוגי בינה לבין מדינות רבות באפריקה בהתנגדותן למערב, ל"כובש המערבי הקולוניאליסטי". נוסף על כך, איראן תמיד חיפשה להשתמש בקהילות השיעיות ברחבי העולם לצרכיה ובאפריקה יש קהילה שיעית-לבנונית גדולה.

יתרה מכך, קרבתה הגיאוגרפית של אפריקה למזרח התיכון הפכה אותה לאטרקטיבית במיוחד עבור האיראנים, שביקשו להשתמש בה לצורכיהם ולחיזוק הארגונים השליחים של טהראן. ראיה לכך הוא השימוש הרב של איראן בסודן כציר להעברת אמל"ח לארגוני הטרור הפלסטינים בעזה. לסודן יש היסטוריה ארוכה של קשרים ענפים עם ארגוני טרור קיצוניים, ביניהם גם גורמים מחזבאללה וחמאס, שלוחיה של איראן.

גם עתה ממשיכה טהראן להרחיב את קשריה עם סודן ומעבירה כטב"מים מסוג מהאג'ר 6 לצבא הסודני. כמו שאיראן הדריכה את החות'ים, את חמאס וגם את חזבאללה כיצד להשתמש במל"טים ולייצר אותם – כך היא פועלת גם בסודן. איראן חותרת להפוך את סודן למדינת חסות איראנית ולקצור רווחים מדיניים וביטחוניים: חיזוק מערכת היחסים המדינית בין המדינות והקמת נמל לשימוש איראני באזור פורט סודן.

נורה אדומה גם למצרים

התבססותה של איראן בסודן מהווה איום נוסף על ישראל – וגם על מדינות נוספות באזור, כמו מצרים למשל, הגובלת בסודן. האיראנים חוברים לגורמים הקשורים לאחים המוסלמים וזוהי נורה אדומה למצרים. משטרו של הנשיא המצרי הנוכחי, עבד אל-פתאח א-סיסי, הוציא את האחים המוסלמים מחוץ לחוק, זרק את אנשי המשטר הקודם, כולל הנשיא המודח, מחמד מורסי, לכלא – ועתה ייתכן שייאלץ להתמודד עם התחזקותם של האחים המוסלמים, בעידוד איראני.

האיראנים, כדרכם בקודש, מנסים לתפוס אחיזה במספר מקומות בעת ובעונה אחת, כאשר הם פועלים לחידוש היחסים עם מצרים ובמקביל מגבירים את אחיזתם בשכנתם מדרום, סודן. לדידם של האיראנים, אם המצרים יסכימו לשתף פעולה, ירוויחו האיראנים שני יעדים אסטרטגיים – מצרים וסודן – שיקלו עליהם לתקוף את ישראל באמצעים שונים. אם לאו, יוכלו להפעיל מנופי לחץ על ידי איום מצידם על מצרים משטחה של סודן.

כמו כן, איראן מתבססת גם באזור קרן אפריקה, המהווה נקודה אסטרטגית רבת מעלה, שבה היא מנסה להגביר אחיזה ולהשפיע על כוחם של החות'ים בתימן ועל האיום על מצרי באב אל-מנדב. תימן וקרן אפריקה חולשות על מצרי באב אל–מנדב, המחברים בין הים האדום לבין מפרץ עדן והאוקיינוס ההודי, ומהווים נתיב מרכזי בסחר בין אירופה ואסיה. באב אל–מנדב הוא נתיב ימי האחראי ליציבות אספקת הנפט לאירופה, לתפקוד נמל ג'דה הסעודי ותעלת סואץ, וליציבות הכלכלית של מצרים.

התמנון האיראני משטה במערב

ביוני 2024 החלו החות'ים לקדם ברית אסטרטגית עם ארגון אל-שבאב אל-מוג'האדין בסומליה, המסונף לארגון אל-קאעדה. שיתוף פעולה כזה עלול להגביר את המתיחות באזור הים האדום, ולחזק את שלוחיה של איראן במרחב. שני ארגוני הטרור, למרות הבדלים דתיים-אידיאולוגיים (החות'ים הם שיעים ואילו אל-שבאב הם סונים-סלפים), עלולים לחזק זה את זה, להעביר אמל"ח מתקדם ביניהם ולשתף פעולה בלחימה מול ישראל וגורמי מערב. החות'ים עשויים לספק נשק מדויק לאל-שבאב, כזה שיכלול מל"טים וטילים חמושים שיהוו איום משמעותי על היציבות האזורית. נוסף על כך, אל-שבאב יוכלו לפגוע ישירות בכוחות אמריקאיים המוצבים בסומליה על ידי שימוש בנשק שכבר נוסה על ידי החות'ים נגד כוחות אמריקאיים סמוך לתימן.

על ישראל ומדינות נוספות באזור לשים לב לנעשה באפריקה, כאשר איראן מנסה לחתור להגמוניה אזורית על ידי הוספת עוד ועוד זרועות שיחזקו את "התמנון האיראני". המאמצים האיראניים עלולים להביא לכך שסודן ובהמשך מדינות נוספות באזור יהפכו למדינות חסות איראניות – בעוד משטר האייתולות מנסה לשטות במערב ולהסיח את דעתו.

הכתוב הוא על דעת המחבר בלבד ואינו משקף בהכרח את עמדת התנועה.

הפוסט האם מזרח אפריקה הופכת לזירת המשחקים החדשה של איראן? הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

כחלק מהמאמץ הלאומי להכשרת רופאים למדינת ישראל יצא משרד הבריאות ב"תוכנית אופקים", שמטרתה לתמוך בלומדי הרפואה הישראלים בחו"ל ולעודד אותם ובכך לאפשר לסטודנטים רבים יותר להגשים את חלומם, להפוך לרופאים ולהשתלב במערכת הבריאות בארץ. התוכנית מיועדת לסטודנטים יהודים וערבים, המעוניינים ללמוד במוסדות נבחרים לרפואה בחו"ל, אך ידם אינה משגת לממן את עלויות שכר הלימוד, תוך התחייבות מצידם לשוב ארצה ולעבוד כרופאים בבתי החולים בישראל.

בפועל מעניקה התוכנית לסטודנטים אשראי במתווה של הלוואה מותנית בגובה שכר הלימוד השנתי במוסדות האקדמיים הנבחרים בחו"ל, עד לגובה של 360 אלף ש"ח (במסלול שש שנתי) ועד 216,000 ש"ח (במסלול ארבע שנתי) החל מהשנה השנייה ולאורך תקופת הלימודים, כשגובה החזר ההלוואה נקבע בהתאם להתמחות שבה יבחרו הסטודנטים בתום תקופת הלימודים.

בוודאי תמהים אתם מדוע מעודדת מדינת ישראל לימודים דווקא בחו"ל ולא בארץ? מדוע אין היא משקיעה את המשאבים הללו בפתיחת פקולטות נוספות לרפואה ותגבור תקנים ללימודים והתמחויות בפקולטות ובתי החולים בארץ? אכן יש לתמוה על כך שמדינת ישראל בת ה-77 עודנה מדשדשת בתחום. התשובה כידוע נמצאת לא אחת בצורך לחפות בתוך זמן קצר על פערי תכנון אסטרטגיים, שלא נעשו או יושמו בזמן, נוכח אתגריה הנוכחיים והעתידיים של המדינה. בתמצית, זהו המחדל שלשמו נוצר ה"פלסטר" של תוכנית אופקים.

כך, לאור אתגרי הקבלה המוגזמים לפקולטות לרפואה בארץ והיחס שלו זוכים בעיקר אלו ששירתו בצבא ותרמו למדינה, נאלצים רבים מהצעירים לפנות בעל כורחם ללימודים בחו"ל. החלטה גורלית ומעצבת חיים זו מתקבלת לרוב לאחר שהוקדשו זמן רב לניסיונות קבלה עקרים ויקרים לפקולטות לרפואה בארץ. בל נשכח כי מדובר באזרחים ערכיים, אינטליגנטים ובעלי מוטיבציה גבוהה, לאחר שירות צבאי משמעותי בסדיר ובקבע, שעודם משרתים במילואים ולא פסחו על תקופות לחימה, פיקוד ותפקידי קצונה; צעירים שנמצאים בצעדיהם הראשונים באזרחות, שבחרו למצות את כספי הפיקדון מהצבא בכדי לשפר בכמה נקודות את תוצאת הפסיכומטרי הידוע לשמצה, אך לא תמיד ברמת ההצלחה שנדרשת לפקולטה לרפואה. לבסוף נאלצים הם לצאת את גבולות המדינה, מלווים בתחושת אכזבה, בכדי ללמוד, להגשים עצמם ולהתפתח במקצוע שהוא ייעוד ושליחות ממעלה ראשונה.

בדרכם ללימודיהם היקרים, רצופי המהמורות והאתגרים בחו"ל, עדים הצעירים לאותם משתמטים, שאינם תורמים או מביעים נאמנות ומחויבות למדינה בשום דרך וצורה. אלו הדורשים זכויות, הטבות ו"העדפה מתקנת" על חשבונם, לכאורה. חלק מהם אף זוכים להישאר בישראל, וממשיכים להתגורר בבית הוריהם או במעונות במחיר מסובסד ונמוך למדי, בזכות האפשרות הפתוחה לערבים בלבד ללמוד רפואה באחת הפקולטות שבשטחי הרשות הפלסטינית או בממלכת ירדן השכנה, לדוגמה. זאת, בציפייה ובמידת ודאות לא קטנה, שלפיה עם החזרה הביתה יתקבלו להתמחות ולעבודה סדורה במוסדות הרפואיים שברחבי המדינה.

מהללים מעשי טבח ביהודים

"תכנית אופקים" מאפשרת לסטודנטים ערבים שבחרו ללמוד בירדן לזכות בתנאיה המיטיבים של התוכנית, ובכך אף לעודד את חזרתם ארצה לאחר שעברו אינדוקטרינציה במוסדות אקדמיים שבהם רווחת שנאת יהודים ומדינת ישראל. אווירה שכזו שורה במרבית האוניברסיטאות, הממוקמות בערים המרכזיות בממלכה השכנה, המהללות מחבלים ומעשי טבח ביהודים, שבהן יש חשיפה גבוהה לתאי סטודנטים של התנועות האסלאמיות הקיצוניות תומכות החמאס. בפקולטות אלו לא די שנחשפים הם לתכנים ולגורמים עוינים, אלא קושרים הם אף קשרי משפחה שאפשר "לייבא" ארצה בבוא השעה. האם על מדינת ישראל לסייע במימון לימודיהם של סטודנטים ערבים באוניברסיטאות בירדן, או בכל מקום אחר שבו רף ההסתה, העוינות והשנאה לישראל חריג על פי כל קנה מידה?

אז מה קורה מאחרי הקלעים באוניברסיטאות הירדניות שבהן פועלות פקולטות לרפואה המאושרות ב"תוכנית אופקים"? ראשית, יש לציין כי ברוב האוניברסיטאות בירדן מתקיימת פעילות הסתה ומחאה בוטה נגד ישראל. זאת לצד תמיכה גלויה בארגוני הטרור, על אף ניסיונות של המשטר, ולעיתים גם ההנהלות, להצניע ואף למנוע התארגנויות מתוקשרות.

עוד ראוי לציין כי במרבית האוניברסיטאות בירדן פועלים, כמעט באין מפריע, תאי סטודנטים הנקראים "לג'נת אלקודס", כלומר ועדת ירושלים, המזוהים עם החמאס ואחראים לארגון ולהובלת פעילות הכוללת תמיכה בפיגועים והאדרת מחבלים, ציון אירועים ארגוניים של החמאס, סגידה לראשיה ועוד. נוסף לתאים אלו יש כמובן תאים נוספים, אך אף אחד מהם אינו מזוהה עם "חובבי ציון" או מקדש חלילה את הסכם השלום, מעודד יחסי שכנות טובה או מגנה רצח ישראלים ויהודים.

תפילה לזכר איסמעיל הנייה

להלן יוצגו דוגמאות לביטויי שנאה והסתה נגד ישראל באוניברסיטאות הירדניות שאושרו עקרונית במסגרת "תוכנית אופקים".

הראשונה היא אוניברסיטת ירמוך בארביד שבצפון ירדן. באזור זה העוינות לישראל מוקצנת, בייחוד מאז פרוץ מלחמת חרבות ברזל. ב-31 ביולי 2024 קיימו באוניברסיטה תפילה ועצרת לזכרו של המחבל איסמעיל הנייה שחוסל. ראשי האוניברסיטה יצאו בנובמבר 2023 בראש הסטודנטים להביע הזדהות עם העזתים נגד "התוקפנות" הישראלית, ללא שנאמרה מילת גינוי אחת כנגד החמאס ומתקפת הטרור האכזרית שביצע רק חודש קודם לכן.

בדצמבר 2023, כחודשיים לאחר טבח שמחת תורה, קיימה האוניברסיטה מפגן הזדהות עם תושבי רצועת עזה באמצעות יצירות אומנות של סטודנטים, בנוכחות הסגל הבכיר, שבו "העלו את ירושלים על ראש שמחתם", כשם המבצע "מבול אל-אקצא". ציורים וססמאות קראו לכיבוש כל הארץ מידי היהודים: "פלסטין היא המצפן שלנו, והכתר שלה הוא ירושלים".

"ועדת ירושלים" באוניברסיטה, המזדהה עם חמאס באופן מלא, פרסמה בפוסט מדצמבר 2022 מכתב, שלפיו בזכות תרומות העצים של הסטודנטים יתקיים החדית' הידוע באסלאם האומר כי זמן תחיית המתים יגיע רק לאחר שהמוסלמים יילחמו ביהודים ויהרגו בהם והעצים עצמם ישתפו פעולה עם הלוחמים המוסלמים: "לא תגיע השעה (של תחיית המתים) עד שתילחמו ביהודים; היהודי יתחבא מאחורי אבנים או עצים. והאבנים והעצים יקראו: 'הו מוסלמי, הו עבד אללה, יש יהודי מאחורי, בוא והרגהו'". גם באוניברסיטאות אחרות, כגון ההאשמית (להלן), נתרמו עצים לזכר מחבלים שרצחו יהודים ולשם השתלטות על שטחי C ביהודה ושומרון.

"ועדת ירושלים" דואגת להעביר את מסריה נגד ישראל בעקביות ובאופן שאינו מותיר ספק בדבר כנות כוונותיהם של הסטודנטים המוסתים והמסיתים כאחד. כך לדוגמה בפוסט שפורסם במאי 2020, המציג את כיפת הסלע ניצבת בלב המלחמה תחת הכותרת "ירושלים היא הקרב האחרון ואין בה חיילים מלבדך". בפוסט אחר רואים את כיפת הסלע עם הכיתוב "ירושלים, אנחנו מסוגלים" ותחתיה מחבל חמאס מ"אנשי המנהרות" אוחז במטול RPG.

האוניברסיטה ההאשמית בעיר זרקא: ב-15 בנובמבר 2024 קיימו סטודנטים עצרת מחאה בדרישה מהנהלת האוניברסיטה לבטל את האזהרות והעונשים שהוצאו נגד יותר מ-15 סטודנטים בגין השתתפות בהפגנות הזדהות עם עזה. בכרזות שהונפו נטען כי "תמיכה בעזה היא כבוד וגאווה, לא פשע". ב-1 בנובמבר 2023 מחו סטודנטים נגד "התוקפנות הישראלית" בעזה ו"באדמות הפלסטיניות", ב-17 באוקטובר 2023, פחות משבועיים אחרי הטבח, קראו הסטודנטים בשבחי החמאס ואדריכלו, מוחמד דף. שלושה ימים אחרי הטבח פורסם באינסטגרם המזוהה עם האוניברסיטה שיר הלל לניצחון החמאס. בינואר 2020 מחו הסטודנטים, בתמיכת ההנהלה, נגד תוכנית המאה של טראמפ.

מחאה נגד משלחת ישראלית

אוניברסיטת ירדן בעמאן – שנאת ישראל מפעמת באוניברסיטה זו במשך שנים. ב-17 ביוני 2009 קיימו 200 סטודנטים מחאה שאורגנה על ידי התא האסלאמי נגד ביקורה של משלחת ישראלית רשמית בממלכה. לפני כשנתיים התקיים באוניברסיטה אירוע הסתה שארגנה "ועדת ירושלים" ובו השתתפו המופתי המסית עכרמה סברי ובכירת המורביטאת חדיג'ה חוויס, שניהם בעלי תעודת זהות כחולה ותושבי מזרח ירושלים. המופתי נאם על חשיבות נאמנותם של כלל המוסלמים למלחמה על ירושלים, וטען שעצם העובדה שיהודים נאלצים להסתובב בהר הבית רק בליווי שוטרים מוכיחה כי הר הבית שייך בלעדית למוסלמים. בסיום נאומו פרץ הקהל בקריאות "ח'ייבר ח'ייבר יא יהוד, צבא מוחמד עוד ישוב", קריאת המטיפות לטבח ביהודים. לאחר הקריאות השביע המופתי את הסטודנטים "להגן על אל-אקצה". נאומה של חדיג'ה כלל תפילה על ה"שאהידים" וברכות למחבלים הכלואים בישראל. בנאומה ציינה כי הגיעה מירושלים כדי לדבר על המאבק בייהוד ירושלים והצורך להתכונן ל"יום השחרור".

ב-31 ביולי 2024 יצאו הסטודנטים להפגין נגד חיסולו של המחבל איסמעיל הנייה וקראו קריאות בגנות ההכרה במדינת ישראל. בעקבות טבח שמחת תורה ב-7 באוקטובר ובהמשך לציון יום השנה למלחמה פורסמו כרזות תמיכה בניצחון חמאס, מטעם ועדת ירושלים באוניברסיטה. התפילות למען עזה וניצחון החמאס על "היהודים" התקיימו גם בשבוע החולף באין מפריע ברחבת האוניברסיטה.

אוניברסיטת ירדן למדע וטכנולוגיה אינה חפה מפעילות הסתה. זו מובלת לרוב על ידי סטודנטים מ"ועדת ירושלים" המפרסמים תכנים המביעים תמיכה ב"שהידים", בטרור החמאס ובמאבקם של ערביי עזה והרשות הפלסטינית בישראל. כך לדוגמה פורסם לפני ימים אחדים פוסט המהלל את המחבלאבו חמזה, דובר ארגון הטרור הג'יהאד האסלאמי, שחוסל לאחרונה ברצועת עזה. בינואר פורסם פוסט המהלל את מנהיגי החמאס מאז השיח יאסין ועד סינוואר.

באוקטובר 2024 פורסמה תמונה שבה מופיעים עשרות סטודנטים בקמפוס המשתתפים בעצרת הזדהות עם ארגוני המחבלים, בעודם מניפים כרזות ומביעים תמיכה בטרור. ב-7 באוקטובר 2024 נערכה עצרת רבת משתתפים להזדהות עם העזתים במלאת שנה למלחמה.

השפעות שליליות על סטודנטים ערבים-ישראלים

דוגמאות להשפעות שליליות ומסוכנות על הסטודנטים הערבים-ישראלים הלומדים באוניברסיטאות במדינות ערב וברשות הפלסטינית יש בשפע. ראוי להזכיר כי בנובמבר 2003 חשפו השב"כ והמשטרה את דבר מעצרם של מספר סטודנטים ערבים ישראלים, שלמדו באוניברסיטאות בירדן וגויסו לפעילות טרור נגד ישראל, חלקם בהשפעת הסגל האקדמי. עוד ראוי לתהות היכן למדו וספגו השראה אותם רופאים ערבים שנעצרו בעת האחרונה בישראל בשל מעורבותם בטרור.

"תוכנית אופקים" של משרד הבריאות היא תוכנית חשובה וערכית שנועדה לתמוך בסטודנטים ישראלים הלומדים רפואה בחו"ל, עם כוונה לשוב ארצה ולהשתלב במערכת הבריאות בישראל. עד למימוש רפורמה מקיפה ומחויבת המציאות, שתאפשר ליותר ישראלים ללמוד רפואה בארץ מתוך בחירה, נדרש הסיוע לאלו שידם אינם משגת בהכרח, אשר יצאו ללמוד בחו"ל מתוך אילוץ, על אף תרומתם וזיקתם למדינה.

ראוי שהתוכנית תתמוך בעדיפות עליונה באותם צעירים וצעירות שתרמו את חלקם למען המדינה, הקריבו והוכיחו את נאמנותם לה, בין אם במסגרת שירות צבאי, לאומי או אזרחי. התוכנית צריכה לסייע לסטודנטים הלומדים באוניברסיטאות מאושרות, העומדות באמות המידה המקצועיות, אך לא פחות חשוב מכך הוא שאין הן מאפשרות פעילות אנטי-ישראלית ותומכת טרור או אנטישמית וגזענית נגד יהודים במסגרתן. לכאורה, נוכח הסכם השלום שנחתם, מצופה מהאוניברסיטאות הירדניות המוזכרות בגיבוי המשטר בירדן למנוע הסתה, אך היצף דברי הבלע אינו נעדר אפילו מהפרלמנט, הממשלה וכס המלוכה בירדן.

משום כך יש לקרוא למשרד הבריאות ולראשי התוכנית שלא לאשר תמיכה בסטודנטים הערבים שבחרו ללמוד באוניברסיטאות הירדניות הנמנות במזכר, לאור פעילות התמיכה בטרור המתנהלת בקרבן ולעיתים אף בעידוד הנהלתן. יתרה מכך, אין להכיר בתאריו של סטודנט שבחר ללמוד באוניברסיטאות מעין אלו, שראשיהן מאפשרים פעילות של תאים סטודנטיאליים מטעם ארגוני הטרור, המביעים תמיכה גלויה ופומבית בחמאס, בג'יהאד האסלאמי ובכל ארגון טרור אחר המטיף ופועל למען השמדת מדינת ישראל.

לא ייתכן שמשרד ממשלתי בישראל יתמוך, באמצעות כספי משלם המיסים הישראלי, בסטודנטים הלומדים מבחירה במוסדות תומכי טרור, שבהם נחשפים הם לתוכני שנאה והסתה, עד כדי סיכון לגיוסם לפעולה עוינת נגד המדינה. שערורייה זו חייבת להיפסק לאלתר. התקציב צריך לשמש למלגות ליוצאי צבא בעדיפות, הלומדים רפואה בחו"ל על חשבונם בהעדר תמיכה מהמדינה, או לחלופין לפתיחת תקנים נוספים במוסדות הישראליים ללומדים ולמתמחים בארץ מתוך אמונה בצדקת הדרך המקצועית והערכית כאחד.

מאמר זה פורסם לראשונה בערוץ 7.

הכתוב הוא על דעת המחבר בלבד ואינו משקף בהכרח את עמדת התנועה.

הפוסט מי מממן לימודי רפואה באוניברסיטאות תומכות טרור בירדן? הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

מעט מאוד יחידות מובחרות ללוחמה בטרור ברחבי העולם, אם בכלל, יכולות להתחרות איתה. המיומנות המקצועית, הכושר המבצעי, הניסיון, נפח הפעילות וההישגים שלה, הפכו אותה לאגדה. לוחמיה הם הראשונים לצוד מחבלים שמצויים בדרכם לבצע פיגוע או שנמלטו מהזירה. היא יוצאת למאות פעולות מדי שנה, שרובן הגדול מסווג. אך גם הקומץ שפורסם הספיק כדי לבסס את מעמדה הבלתי מעורער כחוד החנית של כוחות הביטחון הישראליים.

והיא אפילו לא שייכת לצה"ל.

בואו לגלות שבע עובדות מרתקות שלא ידעתם על הימ"מ – היחידה הלאומית של ישראל ללוחמה בטרור.

1. היא מיחידות ה-SWAT המובילות בעולם

הימ"מ נחשבת לאחת היחידות הטובות בעולם ללוחמה בטרור, חילוץ בני ערובה וסיכול פיגועים. משלחת מהיחידה זכתה פעמיים ברצף (בשנים 2010, 2011) בתחרות "Urban Shields" ליחידות משטרה מובחרות, כשהיא מנצחת מספר גדול של יחידות SWAT (טקטיקות וכלי נשק מיוחדים) מרחבי ארה"ב ונבחרות בינלאומיות ללוחמה בטרור (מבחריין ומירדן). המשלחת אף השיגה את הניקוד הגבוה ביותר שמשתתפת בתחרות זו השיגה אי פעם.

2. היא לא צבאית – היא משטרתית

אף על פי שלוחמי הימ"מ מזכירים מאוד חיילי יחידות צבאיות מובחרות, היחידה לא כפופה לצה"ל אלא לפיקוד המרכזי של משמר הגבול. המשמעות? יותר חופש פעולה בתוך גבולות ישראל, סמכויות שיטור ויכולת לתמרן באופן שהצבא לא תמיד מסוגל לו. הסיבה להקמתה הייתה אחד האירועים הקשים בתולדות המדינה – טבח מעלות ב-1974, שבו נרצחו תלמידים ישראלים בעקבות כישלון בטיפול באירוע בני ערובה. זה היה הרגע שבו מקבלי ההחלטות הבינו שדרוש לישראל כוח השתלטות ייעודי ללוחמה בטרור בתוך שטח ידידותי בנוי, כלומר, בתוך המדינה עצמה.

3. אחד ממסלולי ההכשרה הקשוחים ביותר שיש

חשבתם שקורסים בצה"ל זה קשה? מסלול ההכשרה של לוחמי הימ"מ הוא מהתובעניים בעולם: לוחמה אורבנית, צליפה, פריצה, קרב מגע והתמודדות עם תרחישים קיצוניים. רק החזקים ביותר מצליחים לעבור אותו. לא מדובר במבדקי כושר פיזי בלבד – המועמדים נבחנים גם על קור רוח, אינטואיציה ויכולת לקבל ולבצע החלטות קריטיות בשבריר שנייה.

4. היא "צבא" קומנדו שלם ביחידה אחת

כשלוחמי הימ"מ יוצאים לפעולה, הם לא מחכים לאף אחד – הם כוח עצמאי לחלוטין. בתוך היחידה יש צוותי פריצה, צלפים, לוחמי קומנדו, צנחנים, מסתערבים, "קופים" (לוחמים המתמחים בטיפוס, גלישה וחילוץ) צוותים טכנולוגיים – וגם כלבנים. אחד הכלבים המפורסמים ביחידה הוא "רמבו", כלב תקיפה מסוג מלינואה, שעבר הכשרה מיוחדת לאיתור מחבלים וסיוע בהשתלטות על זירות טרור. כן, אפילו לכלבים בימ"מ יש הכשרה ברמה של לוחם קומנדו.

5. הטכנולוגיות המתקדמות ביותר – הרבה לפני כולם

היחידה מפתחת ומזמינה לעצמה ציוד מיוחד שאי אפשר למצוא בשום מקום אחר. נשקים מותאמים אישית, אמצעי ראיית לילה מהדור הבא, מטולי כתף עם רקטות, "קרנפים" (רחפנים שחומשו במטולי רימונים) ורובוטים שמשמשים לפריצת מבנים ולסילוק מטענים – כל דבר שהופך את הפעילות למדויקת יותר, קטלנית יותר, ובטוחה יותר עבור הלוחמים.

6. "ארנון" – המבצע שהחזיר את התקווה לכולנו

הימ"מ ביצעה אלפי מבצעי גבורה נועזים לאורך השנים, אבל אחד הדרמטיים שבהם התרחש רק לאחרונה – מבצע "ארנון". בשמונה ביוני 2024, במבצע משותף עם השב"כ וכוחות נוספים, הימ"מ פרצה למחנה הפליטים נוסייראת בעזה ותחת אש כבדה חילצה ושחררה ארבעה ישראלים שנחטפו במהלך הטבח בפסטיבל נובה בשבעה באוקטובר: נועה ארגמני, אנדריי קוזלוב, שלומי זיו ואלמוג מאיר ג'אן. במהלך חילופי האש, מפקד צוות ולוחם הימ"מ פקד ארנון זמורה נפצע אנושות. לאחר שמת מפצעיו בבית החולים, הועלה ארנון לדרגת רב-פקד והמבצע (שנקרא במקור "מבצע זרעי קיץ") נקרא על שמו.

7. לא פורשים ממנה כל כך מהר

בעוד ביחידות מובחרות אחרות בארץ ובעולם הלוחמים נפרדים מהמדים סביב גיל 40, הימ"מ ממשיכה להפעיל את לוחמיה עד גיל 57 – מה שמאפשר להם לצבור ניסיון מבצעי שאין שני לו. מדובר ביתרון עצום, כי אין תחליף לשנים של התמודדות עם מצבי קיצון ואינספור פעולות חשאיות.

המורשת נמשכת

בשבעה באוקטובר איבדה הימ"מ תשעה לוחמים שהיו הראשונים להגיע לצמתים המרכזיים בניסיון לבלום את מתקפת מרצחי חמאס. שני לוחמים נוספים נפלו במלחמת "חרבות ברזל". לזכרם, הונפק בול מיוחד המנציח את גיבורי הימ"מ.

על עוז רוחם של לוחמיה זכתה הימ"מ בצל"ש הרמטכ"ל, וחמש פעמים לפחות בצל"ש מפכ"ל משטרת ישראל. בין לוחמי היחידה הרבים שזכו בצל"שים ובעיטורים אפשר למנות את מקבלי עיטור האומץ רב-ניצב אסף חפץ, ניצב דוד צור וניצב בועז גולדברג, את מקבל עיטור המופת ניצב נחשון נגלר ואת מקבל צל"ש המפכ"ל רב-נגד נעם רז.

הימ"מ ממשיכה להילחם, להעצים את יכולותיה והכי חשוב – לשמור עלינו, בין אם נדע על כך או לא. אז בפעם הבאה שאתם שומעים על פיגוע שסוכל, חילוץ עוצר נשימה או מצוד אחר מחבלים שהסתיים בחיסולם, תדעו שמאחורי הקלעים עומדת יחידה של אנשים שלא יודעים פחד – רק שליחות.

קרדיט תמונה ראשית: משטרת ישראל

הפוסט שבע עובדות שלא ידעתם על הימ"מ הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

אמריקה וישראל בוחרות בגדולה ובהתחדשות

סדרה של אירועים שאירעו לאחרונה השפיעה על מצב הרוח וההשקפה הלאומית, הן של האמריקאים והן של הישראלים. ניצחונו של דונלד טראמפ בבחירות לנשיאות ארצות הברית ואימוץ אסטרטגיה חדשה מצד ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו — אסטרטגיה של מלחמה מקדימה כהגנה עצמית לאומית כנגד תוקפנות אזורית, תוך הצבת הניצחון כמטרה אסטרטגית — קשורים זה בזה במישרין ובעקיפין. העובדות הבסיסיות ידועות היטב, אך הסביבה הפוליטית והרעיונית השתנתה. יש גורמים שלא ניתנים לכימות כמו המורל הציבורי ותפיסת הזהות הלאומית, אך חובה לקחתם בחשבון. האופן שבו מדינה תופסת את מקומה בעולם קובע את ייעודה ואת היכולות שהיא מסוגלת לממש. כאשר מצב רוח לאומי של גאווה ותכלית מחליף אווירת תבוסתנות ולייאוש, נוצרת מציאות חדשה.

הידרדרות עמוקה בתחושת הייעוד הלאומי התחוללה בארצות הברית בתקופת ממשל אובמה, כאשר הנשיא לשעבר ברק אובמה דחה את רעיון "הייחודיות האמריקאית" ואת שורשיו המסורתיים העמוקים שמקורם בערכים דתיים. בניגוד חד לכך, הנשיא הנבחר דונלד טראמפ אימץ את הסיסמה "Make America Great Again" ("להחזיר את אמריקה לגדולתה"), שמגלמת רעיונות של גדולה והתחדשות. רעיון זה מוכר לנו היטב, והוא שואב השראה מהמקרא, מספר איכה, פרק ה': "חדש ימינו כקדם."

עם ההכרזה על מינויים לקבינט של טראמפ, נשמע צליל חדש, אופטימי וברור, שהעיד כי גדולה והתחדשות הפכו שוב למטרות לאומיות. אף שחלק מהמינויים היו שנויים במחלוקת, הם הצביעו על קיומה של תוכנית קוהרנטית ועל כוונה ברורה ליישמה. חשוב לציין שחלק מהמועמדים למשרות בכירות הביעו מיוזמתם תמיכה בישראל וגינו את האנטישמיות הפוליטית שהרימה את ראשה בחיי הציבור האמריקאי. שינוי זה בקונצנזוס משקף התפתחות חיובית וחשובה.

נתניהו פונה ישירות לעם האמריקאי

מספר חודשים קודם לכן התרחש אירוע משמעותי שסייע לעצב מחדש את הקונצנזוס הלאומי. ב־24 ביולי 2024, בהזמנתו של יו"ר בית הנבחרים מייק ג'ונסון מלואיזיאנה, ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו נאם בפני ישיבה משותפת של הקונגרס. נתניהו ניצל הזדמנות יוצאת דופן זו כדי לפנות ישירות לעם האמריקאי ולעולם כולו ולהציג את עמדתה של ישראל באופן חד וברור. דבריו התקבלו בהתלהבות רבה.

ואכן, המציאות העולמית השתנתה. המחוקקים האמריקאים מבינים כיום יותר מתמיד את הסכנות הגלומות בטרור. מספר רב של חברי קונגרס שירתו בעצמם בכוחות המזוינים של ארה"ב ורכשו ידע ישיר על המציאות במזרח התיכון.

בעקבות מתקפת חמאס על ישראל ב־7 באוקטובר 2023 פרצה "אינתיפאדה" גלובלית, שבה פעילים פרו־פלסטינים השתלטו באגרסיביות על המרחב הציבורי, במיוחד בקמפוסים באוניברסיטאות. הפגנות אלו, שלכאורה היו ספונטניות, ביטאו בפועל עוינות אנטי-ישראלית ואנטישמית מובהקת, ויצרו סביבה של הפחדה והתעמרות כלפי סטודנטים יהודים. אחת הבעיות הייתה הפסיביות והסובלנות המכוונת מצד מספר הנהלות אוניברסיטאיות.

"מלחמה בין ברבריות לציוויליזציה"

חברי הקונגרס מסוגלים לפנות למקורות מידע עצמאיים ולהסיק את מסקנותיהם בעצמם. בדצמבר 2023 קיימה ועדת החינוך של בית הנבחרים שימועים בנושא האנטישמיות בקמפוסים. תחת הנהגתה של יו"ר הוועדה וירג'יניה פוקס מצפון קרוליינה, חברת בית הנבחרים אליס סטפאניק מניו יורק ביצעה חקירה נוקבת וחריפה במיוחד בנושא.

בנאומו הגדיר נתניהו את העימות כ"מלחמה בין ברבריות לציוויליזציה", והצהיר כי ארה"ב וישראל חייבות לעמוד יחד, שכן לשתיהן אויב משותף. דבריו הנחרצים — "אנחנו ננצח!" — הדהדו בעוצמה.

לפי העיתונאית קרוליין גליק, בפגישה שהתקיימה למוחרת (ב־25 ביולי) בין נתניהו לנשיא ג'ו ביידן התפתחה מחלוקת קשה. הנשיא ביידן קרא לנתניהו "הגיע הזמן לסיים את המלחמה", ונתניהו השיב בנחישות: "אדוני הנשיא, אנחנו נסיים את המלחמה כשננצח!" גליק ציינה שעמדתו של נתניהו משקפת את דעת הרוב המכריע של הציבור הישראלי.

בהקשר של גדולה והתחדשות, חשוב לזכור אירוע נוסף שאירע באותו ערב ממש. יו"ר בית הנבחרים מייק ג'ונסון הוביל משלחת חברי קונגרס לתחנת "יוניון" בוושינגטון די.סי. כדי לבצע מעשה סמלי של חידוש והתחדשות. כפי שדיווח ג'ונסון בפוסט ברשת החברתית שלו:

"מוקדם יותר היום, מפגינים פרו-חמאס הסירו את דגלי ארה"ב מתחנת יוניון, שרפו אותם והניפו במקומם דגלי פלסטין. הערב תיקנו את העוול שנעשה. דגלי ארה"ב מתנופפים שוב מעל תחנת יוניון. לא נאפשר לאספסוף התומך בטרור לנצח."

הכתוב הוא על דעת המחבר בלבד ואינו משקף בהכרח את עמדת התנועה.

הפוסט אמריקה וישראל בוחרות בגדולה ובהתחדשות הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

מה עולה לכם בראש כשאתם שומעים את המילים "חוות בודדים" או "חווה חקלאית ביהודה ושומרון"? יש מצב שקופצת לכם לראש תמונה של מתחם חתרני ובו משפחה לא מאוד נורמטיבית. אז זהו, שלא.

בניגוד לדימוי הרווח, החוות החקלאיות לא רק שאינן חתרניות, אלא הן חלק מפרויקט ביטחוני, חברתי וחינוכי חיוני של מדינת ישראל, כחלק מאסטרטגיה סדורה. הפרויקט הזה בולם מדי יום ביומו את מזימת הרשות הפלסטינית להקים מדינה באופן חד-צדדי בשטחי C, והכול תוך חינוך צעירים לציונות, עבודת אדמה ואהבת הארץ. כדי להכיר טוב יותר את הפרויקט, נחזור לראשיתו.

החוות החקלאיות סללו את הדרך להקמת המדינה

כבר ב-1908, המשרד הארצישראלי בראשות ארתור רופין – הזרוע המבצעת של ההסתדרות הציונית בארץ ישראל – החליט להקים חוות חקלאיות ברחבי הארץ שיכשירו פועלים להתיישבות. בין השאר הוקמו חוות בסג'רה, אום ג'וני, חולדה, כפר אוריה, באר טוביה, בית עריף (בן שמן) וחיטין, ואגרונומים ומומחים לחקלאות סייעו להן להתפתח.

החלק שמילאו החוות החקלאיות בהגשמת החזון הציוני ובהקמת המדינה עלה לאין שיעור על ייעודן הרשמי. בחוות סג'רה, שהפועל המפורסם ביותר בה היה דוד בן־גוריון, הוקמו כוח המגן העברי (בגלגולו הראשון, כארגון השמירה "בר גיורא"), הקולקטיב החקלאי הראשון בארץ ולגיון העבודה. מחוות כינרת צמחו הקיבוצים והמושבים הראשונים, ובה הונחו היסודות למדינה שבדרך, בדמות מוסדות כמו ארגון ההגנה, סולל בונה, תנובה והמשביר.

חוות חקלאיות: תגובה ציונית הולמת לתוכנית פיאד

לאחר הקמת המדינה קמו חוות רבות נוספות על שטחים נרחבים ולא מעובדים הראויים להתיישבות. לאחר מלחמת ששת הימים הוקמו גם חוות חקלאיות לגידול בקר בגולן. גם בנגב הוקמו למעלה מעשר חוות בודדים (חווה המוקמת ומתופעלת על ידי אדם בודד, משפחה או קבוצה מצומצמת) מאז שנות התשעים. אולם ההתפתחות החשובה ביותר בעשורים האחרונים בתחום החוות החקלאיות ותרומתן לציונות הייתה ביהודה ושומרון.

ב-2009 פרסם ראש ממשלת הרשות הפלסטינית, סלאם פיאד, תוכנית להשתלטות על שטחי C שבשליטת ישראל ולהקמה חד-צדדית של מדינה פלסטינית דה פקטו עד 2011. תוכנית זו, הידועה כתוכנית פיאד, היוותה איום משמעותי על ההתיישבות הישראלית ביהודה ושומרון ועל האינטרסים הביטחוניים והאסטרטגיים הכרוכים בה. המענה הציוני ההולם שניתן לה היה תנועת החוות החקלאיות.

מקסימום שטח במינימום משאבים

מה הופך את החוות החקלאיות לדרך יעילה במיוחד לתפוס שטח?

החוות החקלאיות הן משקים קטנים ולפיכך מצריכות השקעה מועטה מצד המדינה במשאבים ובתשתיות.

על אף השטח הקטן של החווה עצמה, היא מעניקה שליטה בשטחים רחבים בהרבה, שכן לא זו בלבד שהחקלאים מעבדים את הקרקעות הסמוכות לחווה, אלא שפעילות החווה כרוכה גם בשימוש יומיומי בשטחי מרעה נרחבים. כך, פעילותה השוטפת של החווה בולמת ניסיונות השתלטות של גורמים עוינים על הקרקע ומסייעת בסיכול פשיעה חקלאית והברחות. הנוכחות המתמדת בשטח מחזקת את שלטון החוק וריבונות המדינה באזורי הסְפָר, שכן היא מאפשרת התרעה על כל בנייה בלתי חוקית או שינוי חשוד בשטח. יתר על כן, הנוכחות הקבועה של החקלאים בשדות ובכרי המרעה מונעת היווצרות של שטחי הפקר, שעלולים להפוך למוקדי חיכוך על רקע ביטחוני.

יתרון נוסף טמון בכך שהחווה כמעט שאינה דורשת שטח בנוי, ועל כן היא משתלבת היטב במרחב, ואינה פוגעת בשטחי אש של הצבא או בשטחים ירוקים שרציפותם חשובה מבחינה אקולוגית.

לשם השוואה, הקמת יישוב או עיר מחייבת הליך תכנוני, משפטי ומנהלי מורכב, שיכול לארוך שנים, של אישור תוכנית ההקמה ומיקום מדויק בהתאם לחוק התכנון והבנייה ולתוכנית מתאר ארצית. לאחר מכן, ההקמה דורשת הליך בנייה ויצירת תשתיות מים, חשמל, ניקוז ושירותים עירוניים אחרים. משמעות הדבר היא שנדרשת השקעה מרובה ורבת שנים מצד המדינה כדי שתושבים יוכלו לאכלס שטח קטן יחסית.

בחוות החקלאיות, לעומת זאת, השקעה מזערית במשאבים ובתשתיות מספיקה כדי שמספר קטן של חקלאים, ערכיים ונחושים, יוכלו להחזיק עבור המדינה שטחים גדולים במיוחד, לעבד את האדמה או לרעות עדרים על גביה ולשמור על הגבולות.

מבחינה זו, החוות התגלו כדרך אידיאלית, אפקטיבית וחסכונית כאחד עבור המדינה להתפרש על שטחי ענק וליצור רצף טריטוריאלי החיוני מבחינה אסטרטגית ליכולתה לשמור על ביטחון אזרחיה מתוך גבולות בני הגנה – וכל זאת, במינימום השקעה מצידה.

מפעל ישראלי אסטרטגי וביטחוני

ההישגים מדברים בעד עצמם.

כיום יש למעלה ממאה חוות חקלאיות, ששומרות על למעלה משש מאות אלף דונם של אדמות מדינה ביהודה ושומרון. מפעל החוות מתפרש על שטחים עצומים ומחזיק יותר מפי שניים שטח מכל היישובים והערים ביהודה ושומרון יחד, לרבות אריאל, מעלה אדומים, ביתר עילית ומודיעין עילית. תנופת הבנייה נמשכת, ורק מאז פרוץ מלחמת "חרבות ברזל" הוקמו לפחות 15 חוות חדשות בשטח.

עשור וחצי לאחר שהקמתן צברה תאוצה, כבר אפשר לקבוע שהחוות החקלאיות ממלאות תפקיד מכריע בהגנה על ישראל מפני האיום שנשקף לה מתוכנית פיאד, בשמירה על הביטחון באזור וביצירת רצף דמוגרפי ישראלי בר הגנה בשטחי C.

בנובמבר 2021 קבעה הממשלה שכל אחד ממשרדיה, ולא משרד החקלאות בלבד, יכול לתמוך בפעילות חקלאית התנדבותית באזורי עדיפות לאומית. בדצמבר 2024 התבשרנו ששר החקלאות אבי דיכטר הורה למשרדו להתחיל להעניק לחוות החקלאיות את מענקי המרעה שחקלאים בכל אזור אחר בארץ מקבלים כבר שנים. דיכטר הגדיר את המהלך כ"בשורה אדירה לחוות החקלאיות ביהודה ושומרון", ואמר כי "לאחר עשרות שנים שבהן הופלו לרעה החלו החקלאים ביו"ש לקבל את מענקי המרעה שלהם הם ראויים".

אחדות היא כוח

מספרן הגדול של החוות ביהודה ושומרון, והיותן מפוזרות על פני שטחים נרחבים, הציבו מול בעליהן אתגרים ביטחוניים, כלכליים, לוגיסטיים ובירוקרטיים שחייבו טיפול מאורגן, מסודר ומתואם. בשנת 2024 הקימו בעלי החוות ביהודה ושומרון את איגוד החוות, שתפקידו לייצג אותם מול הרשויות, לעזור בתיאום הנדרש מול מערכת הביטחון וגורמי ממשל, ולסייע בגיוס משאבים ובהשגת מענקים שיתמכו בחוות מבחינה כלכלית.

הקמת איגוד החוות מהווה התפתחות חשובה של מפעל החוות החקלאיות. האיגוד מאפשר לחוות הרבות ביהודה ושומרון להתנהל באופן יעיל, מאורגן ומסודר יותר, ומחזק את התנועה כולה באופן משמעותי. כיום פועל איגוד החוות כדי לתמוך בחקלאים ולהרחיב את מפעל החוות ביהודה ושומרון, מתוך מחויבות לחזון העומד מאחוריו – שמירה על אדמות הלאום והבטחת אחיזה ישראלית רציפה במרחב.

האיגוד מתכוון בין היתר לתת תמריצים כספיים לחוות שיפתחו עוד מקורות הכנסה, כגון תיירות וכרמים, שיגבירו את יציבותן ואת הצלחתן הכלכלית, וכן להקמת חוות חדשות, המחייבת בניית תשתיות, אבטחה ועדר התחלתי הכרוכים בעלות ראשונית גבוהה. לצד זאת, הוא מתכוון להפעיל תוכנית חינוכית עבור בני הנוער והמתנדבים בחוות, שתכלול הכשרה מעשית בנגרות, ריתוך ורכיבה.

קו המחרשה הוא קו הגבול גם בשאר גבולות ישראל

המאבק על סיכול תוכנית פיאד להשתלטות על יהודה ושומרון עודנו בעיצומו. רק הקמת עשרות רבות של חוות נוספות תבטיח שהרשות הפלסטינית לא תשתלט על שטחי C ותפגע אנושות בהתיישבות היהודית באזורים החיוניים לשמירה על ביטחון המדינה והמהווים את ערש זהותנו.

אולם תנופת ההגשמה וההתיישבות של החוות החקלאיות אינה יכולה לעצור ביהודה ושומרון. בשנים האחרונות מספר היהודים בגליל סובל מירידה מתמשכת, ונכון ל-2023 עמד על פחות מ-15% מכלל התושבים (לעומת כרבע מהם בעבר). ואילו בנגב, התרחבות בלתי חוקית של הפזורה הבדואית והתחזקות מגמות לאומניות פלסטיניות ואף מעורבות בטרור בקרבה הופכות אותה ל"מדינה בתוך מדינה" המאיימת על יישובי הדרום.

בתקופתנו, שיטת ההתיישבות הציונית הוותיקה של החוות החקלאיות, המאפשרת לאוכלוסייה מעטה להחזיק שטחים רחבי היקף באופן שמצריך תשתיות ומשאבים מועטים יחסית, הפכה לא רק לרלוונטית מתמיד אלא גם לתנאי הכרחי לעתיד של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.

כפי שטוען בצדק ארגון "השומר החדש", החווה החקלאית היא מודל ההתיישבות של המאה ה-21. רק השקעה נרחבת של מדינת ישראל בהקמת עשרות רבות של חוות בשנים הקרובות, לא רק ביהודה ושומרון אלא גם בנגב ובגליל, כפרויקט בעל עדיפות לאומית, תאפשר לנו לשמור על כל חלקי ארץ ישראל, ולא לאבד שוב את הדרום ואת הצפון.

לפני יותר ממאה שנה אמר יוסף טרומפלדור: "במקום בו תחרוש המחרשה היהודית את התלם האחרון שם יעבור גבולנו". התובנה הזו רלוונטית יותר מתמיד. זה הופך את מפעל החוות החקלאיות למשימה הביטחונית והאסטרטגית החשובה ביותר בזמננו.

להשתתפות בפרויקט איגוד החוות

הפוסט החוות החקלאיות: הציונות של העתיד הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

בשבת שמחת תורה, השבעה באוקטובר 2023, כשאלפי מחבלים חמושים פרצו את גדר המערכת סביב רצועת עזה וחדרו ליישובי העוטף, הם נתקלו במה שכנראה לא ציפו לו – שוטרי משטרת ישראל. אותם שוטרים, שתפקידם היומיומי נע בין אכיפת תנועה, חקירת עבירות וטיפול בתלונות של אזרחים, מצאו את עצמם בחזית הלחימה בטרור, חמושים באקדחים בלבד אל מול מחבלים עם רובים, רימונים ומטולי RPG.

"שוטרי ושוטרות משטרת ישראל חתרו למגע, נלחמו תוך סיכון חייהם ובלמו את המחבלים מלהגיע ליישובים נוספים", אומר תנ"צ בדימוס סגן אלוף במיל' אורי אנגלהרד, חבר תנועת הביטחוניסטים. "שוטרים לא צעירים, שכמעט לא מבצעים אימוני ירי או כושר גופני, גילו גבורה יוצאת דופן ברגע האמת. לצידם שעטו אל השטח הלוחמים עזי הנפש של הימ"מ, המסתערבים, היס"מ ומשמר הגבול. מפקדי המשטרה נתנו בזמן פקודות אפקטיביות, האצילו סמכויות, היוו דוגמה אישית והובילו את הכוחות בנחישות ראויה להערכה".

אולם דווקא הרגעים מעוררי ההשתאות שבהם משטרת ישראל ניצבה בחוד החנית של הלחימה בטרור ממחישים את הפרדוקס המרכזי שבו היא נתונה: היא הכתובת האחרונה לכל כשל מערכתי במדינה, ונדרשת להתמודד עם משימות ביטחוניות קשות ומורכבות החורגות בהרבה מתפקידי שיטור שגרתיים, ללא המשאבים והכלים הנחוצים לכך. את המצב הזה אנגלהרד, שמילא מגוון תפקידים בכירים במערכת הביטחון ובחברות הייטק בינלאומיות, מבקש לשנות.

הייטק, משפטים ופרשת השבוע

כמי שהגיע מעולם ההייטק, שירת כמפקד יחידות מחשוב מבצעיות בצה"ל והיה מנכ"ל בחברות טכנולוגיות מצליחות, החלטתו של אנגלהרד להתגייס למשטרה בעיצומה של האינתיפאדה השנייה הייתה יוצאת דופן.

"הרגשתי שזו שליחות ציונית", הוא מסביר. "ראיתי שהמשטרה סובלת לא רק מחוסר חמור בקצינים ובשוטרים אלא גם מהיעדר מערכת קשר מתפקדת, מחשוב מספק ואמצעים טכנולוגיים מתקדמים, בתקופה שבה מדינת ישראל נתונה תחת מתקפת טרור קשה, שהסבה אבדות גדולות בנפש ופחד בקרב האזרחים".

אנגלהרד בחר להניח בצד קריירה מבטיחה כדי להוביל את המהפכה הטכנולוגית במשטרת ישראל. הוא הקים ופיקד על מִנְהַל (כיום אגף) הטכנולוגיות במשטרה, שמיזג את היחידות הטכנולוגיות שסבלו עד אז מביזור וחוסר תיאום לגוף אחד, והצעיד את הארגון למאה ה-21, באמצעות ביצוע מוצלח של למעלה ממאה פרויקטים טכנולוגיים גדולים ומורכבים במקביל. האלוף יצחק (חאקי) הראל, ראש אגף התקשוב בצבא, אמר על כך ב-2003: "קחו למשל את המהפכה הטכנולוגית שהמשטרה עברה – זה משהו שאני יכול לחלום עליו".

דחיתי על הסף הצעות מפתות מאוד מחברות ידועות, להשתתף במכירת טכנולוגיות מדהימות שפיתחנו במשטרה למדינות זרות.

האם לאחר שפרשת מהמשטרה המשכת, כמו רבים מבכירי מערכת הביטחון לשעבר, לנצל את מומחיותך בטכנולוגיות ביטחוניות ולמכור אותן לחו"ל?

"לא. דחיתי על הסף הצעות מפתות מאוד מחברות ידועות, להשתתף, ולו באופן פסיבי, במכירת טכנולוגיות מדהימות שפיתחנו במשטרה למדינות זרות. התנגדתי לכך בכל תוקף. בין השאר, משום שאותן טכנולוגיות זולגות למדינות אויב ופוגעות באופן ישיר במדינת ישראל. אגף מִנְהַל הרכש הביטחוני (מנה"ר) במשרד הביטחון חייב להתוות תפיסה חדשה בעניין".

במקום זאת, אנגלהרד החליט לממש תחביב שהיה לו לאורך השנים, ולהתמקד כעורך דין ונוטריון בהעברה בין-דורית – צוואות, עיזבונות וייפוי כוח מתמשך. בניגוד לתפקידיו הקודמים, שבהם ניהל אלפי עובדים בתקציבים של למעלה ממיליארד שקלים, כאן הוא יכול לעזור באופן אישי להבטחת עתידם של הפונים אליו. "אני חש תחושת משמעות בכל מקרה שאני מצליח לפתור", הוא מעיד. מאז השבעה באוקטובר הוא מסייע, בין השאר, לטיפול בנכסים הדיגיטליים שהותירו אחריהם חללי מלחמת "חרבות ברזל".

נוסף להיותו חבר בדירקטוריונים ומתנדב בארגונים שונים, אנגלהרד שימש מרצה לניהול ולקבלת החלטות באוניברסיטת תל־אביב. תפקיד זה הוביל אותו לכתוב את הספר "סודות הניהול על פי פרשות השבוע", שביקש למלא את הוואקום הקיים בתחום הניהול באקדמיה, המסתמך באופן בלעדי על מלומדים מחו"ל, ולהאיר את סודות הניהול הטמונים בספר העתיק שהעם היהודי הנחיל לאנושות כולה – התורה.

המניע הערכי היהודי והציוני שהנחה את אנגלהרד לאורך דרכו המקצועית הוביל אותו גם להצטרף לתנועת הביטחוניסטים. "התנועה מצליחה באמצעות המחקר, קשרי הממשל, התקשורת והחינוך לתרום לקידום החירות והריבונות של העם היהודי בארצו לדורות", הוא אומר. "ההצטרפות לתנועה מעניקה משמעות נוספת לחיי, כשותף, ולו במקצת, לחיזוק הביטחון הלאומי של ישראל".

מורכבות האתגר הביטחוני

הרקע המקצועי העשיר והייחודי שלו – המחבר בין ניהול, ביטחון, טכנולוגיה, משפטים ויהדות – מאפשר לאנגלהרד להתבונן על אתגרי המשטרה מנקודת מבט רב-ממדית, רעננה ומקורית, ולהציע פתרונות הנשענים על חשיבה מחוץ לקופסה, שאינה מוגבלת לפרדיגמות המקובלות בעולם השיטור.

"ביטחון לאומי נמדד לא רק בהקשר של מלחמות מול מדינות וטרור", הוא מדגיש. "הוא כולל את ביטחון הפרט, הכלכלה והתעשייה. המשטרה מתמודדת עם איומים פליליים וביטחוניים במקביל: מהמלחמה בתאונות הדרכים, שמאז קום המדינה הסבו לנו יותר הרוגים מאשר כל מערכות ישראל, דרך המאבק בפשיעה החקלאית הפוגעת בריבונות המדינה, ועד מיגור הפשיעה המאורגנת, הגורמת לישראל נזק של מיליארדים בכל שנה".

העובדה שהביטחון הלאומי משתרע על פני תחומים רבים ומגוונים מטילה על המשטרה אחריות עצומה, מעבר לכוחותיה ולמשאביה. הדוגמה הבולטת ביותר היא המאבק בחיסולים במגזר הערבי, שמהווה אתגר לאומי וביטחוני לכל דבר.

"יש במשטרה מפקדים ושוטרים מצוינים", מסביר אנגלהרד, "שפועלים מתוך שליחות למען עם ישראל וארץ ישראל; שוטרים הפועלים סביב השעון ללא קבלת תוספת שכר עבור עבודתם הרבה בשעות נוספות, במשימות סיזיפיות, בקור ובשרב, תוך שהם חשופים לעדויות ולמראות קשים; וגם שוטרים שפיתחו טכנולוגיות מדהימות שזכו בפרסים בינלאומיים במקום הראשון. אך המשטרה קטנה מאוד ביחס למשימות הרבות המוטלות עליה. המשטרה היא בסופו של דבר זו שנדרשת לטפל בכשלים של כל המערכת. כאשר מערכות הרווחה לא מטפלות בנזקקים, כשמשרד התחבורה לא מתחזק כבישים, כשכוחות הביטחון לא מזהים מחבל – הכול מתנקז בסוף למשטרה, שמוצאת את עצמה בחזית מול בעיות שמעבר לתחום השיטור הקלאסי."

המשטרה היא נקודת הקצה של המשפך. היא נדרשת לטפל בכל הכשלים של המערכות האחרות.

הפתרון – חיזוק המשטרה הכחולה ומג"ב

אנגלהרד מציע שורת פתרונות מעשיים שיחזקו את המשטרה ויאפשרו לה למלא בהצלחה את המשימות המורכבות המוטלות עליה. "המפתח הוא הגדלת כוח האדם והתקציבים", הוא קובע. "יש להתנות אישור כל חוק או תוכנית בנייה מסיבית המטילים עומס על המשטרה, בכך שהם יְלֻוּוּ בתוספת התקנים והתקציב הנדרשת ליישומם".

כדי שהמשטרה תוכל לעמוד באתגרים הביטחוניים העומדים לפתחה, אומר אנגלהרד, יש גם להצעיר אותה באופן משמעותי. לשם כך הוא מציע לחולל מהפך במערך שוטרי החובה (שח"מ), מועמדים לשירות ביטחון העושים את שירותם הסדיר במשטרה הכחולה במקום בצה"ל.

איך היית משנה את המצב הקיים, שבו מערך שח"מ מורכב בעיקר מחיילים שצה"ל מוכן לוותר עליהם, ושלאחר הפיכתם לשוטרים נשלחים לסיור או למוקד?

"צריך להגדיל באופן דרסטי את מספר המתגייסים למשטרה בגיל 18 ולהעלות את רמתם", הוא מסביר. "יש לאפשר למשטרה לאתר ולבחור את המועמדים לגיוס אליה, במקום שתסתמך על חיילים שצה"ל בוחר להעביר אליה, ולאפשר למועמדים לשירות ביטחון לבחור אם להתגייס למשטרה הכחולה, למג"ב או לאחד מחילות צה"ל. שוטרי חובה איכותיים שישרתו ביחידות משטרה מובחרות ישפרו מאוד את כושרה המבצעי של המשטרה".

נוסף על כך, אנגלהרד סבור שעל המשטרה להיעזר בשוטרים שפרשו לגמלאות, המביאים עימם ידע, ניסיון ומוטיבציה גבוהה, ויכולים לתרום רבות לארגון.

"לצד זאת", הוא מדגיש, "יש להבטיח את המוכנות המקצועית המתמדת של כלל השוטרים ללחימה באויב, ולדאוג לכך שכל שוטר יהיה ברמת כשירות מבצעית של רובאי 03 לפחות. לשם כך דרושים אימונים תכופים יותר, ציוד מתקדם ויכולות ואמצעים טכנולוגיים השמורים כיום לשב"כ, ומוכנות טובה יותר לתרחישי חירום. רוח המפקד שצריכה לנשוב בכל שורות המשטרה היא של יושרה, מקצוענות ודבקות במשימה. זה האתוס שחייב להנחות אותה".

השינויים שמציע אנגלהרד אינם מתייחסים למשטרה הכחולה בלבד. "יש להגדיל במידה משמעותית את משמר הגבול, להקצות לו תוספת כוח אדם ואמצעים, ולהציב אותו בכל נקודות החיכוך עם האוכלוסייה הערבית", הוא אומר, "מג"ב הוא הכוח המיומן ביותר לשיטור ביטחוני, והוא צריך להוביל בתחום זה ולהוות גורם מכריע בשמירה על הביטחון השוטף. כך יוכלו רוב חילות הצבא האחרים להתמקד בייעודם העיקרי – להיות מוכנים להתקפה, להכרעה ולניצחון על האויב".

יש להגדיל את משמר הגבול ולהציב אותו בכל נקודות החיכוך עם האוכלוסייה הערבית. מג"ב הוא הכוח המיומן ביותר לשיטור ביטחוני, והוא צריך להוביל בתחום זה ולאפשר לצה"ל להתמקד בייעודו העיקרי – להיות מוכן להתקפה ולהכרעת האויב

מתגובה – ליוזמה

התוכנית שמציג אנגלהרד לחיזוק המשטרה ויכולתה להתמודד עם אתגרים פליליים וביטחוניים כאחד מהווה חלק משינוי תפיסתי עמוק בהרבה, שבמרכזו מעבר מתפיסת "כיבוי שריפות" לנטילת אחריות ארוכת טווח על ביטחון המדינה.

מה צריכה ישראל לעשות כדי להבטיח את יכולתה להתמודד עם איומים בכמה חזיתות במקביל?

"המנהיגות צריכה לעשות את כל הנדרש לשגשוג ולקיום עם ישראל בארץ ישראל לתמיד
ולחסל כל איום שמתעורר, מבפנים ומבחוץ, ולא לדחות את מה שצריך לעשות היום רק כדי להשיג שלווה מדומה בהווה".

בין הצעדים שיביאו לכך, אנגלהרד מונה יצירת אסטרטגיית ביטחון לאומי מעודכנת, המתבססת על מעבר מתגובה ליוזמה, ועל יכולותיו המוכחות של האויב ולא על כוונותיו המשוערות; עידוד הערך של חברה מגויסת והאתוס של "כל העם חזית"; ומהפכה חינוכית וערכית, שתאזן את התמקדות היתר בפרט בעזרת חיזוק המחויבות לכלל, ותנחיל לדורות הבאים את היסודות הרוחניים, הציוניים והתרבותיים המלכדים אותנו כעם.

"במקום לפעול כיהודים גלותיים, עלינו לפעול כיהודים ציוניים – מתוך גאווה לאומית ועמידה על ריבונותנו", אומר אנגלהרד. "במקום להגיב, עלינו ליזום. רק כך נוכל לבצר את ביטחונה של ישראל לדורות הבאים ולהבטיח שאסון השבעה באוקטובר לעולם לא יקרה שוב".

הפוסט המשטרה – קו ההגנה האחרון של ישראל הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

"בתנועה חברים כיום מעל ל-40 אלף איש, הכוללים נשים וגברים מגילאי העשרה עד גילאי ה-80 ומעלה, ואי אפשר להתעלם מהגיוון הזה. לכן, הקשר עם חברי התנועה הוא מבחינתי אחד הכלים החשובים ביותר של תנועת הביטחוניסטים", כך אומר איציק לב, סמנכ"ל פיתוח בתנועת "הביטחוניסטים", שאחראי במסגרת תפקידו על קשרי הקהילה בתנועה.

מה אתם עושים כדי להתחבר לשטח?

"רבים חושבים בטעות שתנועת הביטחוניסטים כוללת רק אנשי צבא וקצינים בכירים, אבל למעשה היא פתוחה לכל מי שמחזיק בתפיסת העולם שלנו ולכל אדם שמאמין בערכים שבהם אנחנו מאמינים. צמחנו השנה ביותר מ-70 אחוזים, והמטרה היא להמשיך לצמוח באותו קצב גם בשנה הבאה. לחברי התנועה אנחנו מציעים מגוון רחב של פעילויות ייחודיות, כמו הרצאות בהשתתפות אנשי ביטחון בכירים, וסיורי 'ביטחוניסט בשטח' שמתקיימים בכל הארץ – בצפון, בעוטף, ביו"ש ובירושלים. יש לתנועה קבוצות ווטסאפ שקטות של קבלת עדכונים מהשטח, שבכל אחת מהן יותר מ-1,000 איש. עד עכשיו התפרסמו בקבוצות האלה בעיקר ידיעות חדשותיות, אבל בעקבות סקרים שערכנו הבנו שהציבור רוצה יותר מזה, והתחלנו להפיץ בקבוצות האלה וובינרים מתפרצים, כרטיסים לאירועים, סיורים וגם הטבות עסקיות ייחודיות. אנחנו מתייחסים לקבוצות האלה כאל מועדון חברים".

קהילה קשובה לציבור

לב, שהגיע ל"ביטחוניסטים" מתחום ניהול הפרויקטים בהקשר המוניציפלי, שם לעצמו למטרה לא רק להגדיל את מספר חברי התנועה, אלא גם לייצר קהילה שתהיה קשובה לעמדותיהם של חבריה, גם אלה שאינם אנשי צבא בכירים. על הרקע הזה הוא יזם הקמת מערכת דיגיטלית בשם "זירת התובנות", שמאפשרת לחברי התנועה להחליף דעות ולהעלות רעיונות בסוגיות אקטואליות. מדובר במערכת מיוחדת שגם הרשויות המקומיות והצבא משתמשים בה, והיא מסוגלת לנתח כמויות מידע גדולות.

מתי השקתם את המערכת החדשה לשיתוף הציבור?

"במחצית השנייה של 2024. לפני כן נהגנו להפיץ שאלות פתוחות ברשתות החברתיות, ומכיוון שהייתה היענות מאוד יפה של חברי התנועה, התחלנו לעבוד עם המערכת החדשה שנקראת 'זירת התובנות'. בכל חודש אנחנו מעלים שאלה אקטואלית אחרת. למשל, לאחרונה: 'האם להקים ועדת חקירה ממלכתית או לאומית?' עד עכשיו הגיבו מעל 1,000 איש לכל אחת מהשאלות ששאלנו".

"שאלה שהופצה לאחרונה בין חברי התנועה באמצעות המערכת החדשה, בנושא ועדת חקירה לאירועי ה-7 באוקטובר, זכתה למספר גדול של תגובות שתוצאות הניתוח שלהן הפתיעו את ראשי התנועה"

מה הייתה המחשבה שמאחורי "זירת התובנות"?

"הרעיון היה לפתח את המערכת ככלי שבו אפשר יהיה להחליף דעות ולהעביר רעיונות גם מלמטה למעלה – כלומר לא רק מבכירי הצבא שעומדים בראש התנועה אל הציבור הלא-מומחה, אלא גם בכיוון ההפוך. המערכת מנתחת את התגובות, ומתוכן מפיקה כמה תובנות בסיסיות, שאותן אנחנו מטמיעים במסמכים שלנו. השאיפה היא להטמיע את תחושות חברי התנועה במחקרים ובדפי העמדה של התנועה שמועברים למקבלי ההחלטות. התנועה רואה חשיבות רבה בשיתוף הציבור ובחיבור בין השטח ובין הידע המקצועי של אנשי הצבא".

חוכמת ההמונים

שאלה שהופצה לאחרונה בין חברי התנועה, בנושא ועדת חקירה לאירועי ה-7 באוקטובר, זכתה למספר גדול של תגובות – מעל 700 תגובות במערכת עצמה ועוד 326 תגובות בפייסבוק. כאשר נותח תוכן התגובות, הופתעו ראשי התנועה לגלות שרובן לא נטו לכיוון אחד אלא לפשרה בין שני הקטבים. "השיח היה מאוד ער, ולא חד-משמעי", אומר לב, "מתברר שמחוץ לקיצוניים, שמביעים עמדות של קצוות, הרוב רוצה את החיבור בין ועדה ממלכתית לוועדה לאומית. כלומר, מרבית הציבור חושב שוועדת החקירה צריכה להיות ממלכתית עם היבטים של ועדת חקירה לאומית, מבחינת ניהולה והסמכויות שלה".

כאשר מדובר בכמות גדולה של תגובות שהן כל כך מורכבות ולא חד-משמעיות, זה לא מקשה מאוד על עיבוד המידע?

"אנחנו יודעים שככל שיש יותר ישראלים יש יותר דעות. עצם החיבור בין שתי האופציות שהצענו היה חידוש שבא מהציבור – הוא לא עלה כאפשרות מרכזית לפני שהפצנו את השאלה. זה פתח עבורנו צוהר נוסף: הבנו שיש רוב בציבור שמחפש את דרך האמצע. עכשיו מחלקת המחקר של 'הביטחוניסטים' תצטרך לעבד את התובנות האלה ולחפש את המודל המשולב הנכון שאותו נציע למקבלי ההחלטות".

איזה תהליך עיבוד עובר המידע?

"לפני הכול, המערכת עצמה מנתחת את המידע באמצעות בינה מלאכותית ומחלצת ממנו תובנות, ואחר כך אנחנו עוברים על המסקנות שלה ובודקים אותן. אחרי הניתוח שלנו יוצא סיכום של הדיון לכל חברי התנועה שהשתתפו בשיח – לכל חבר או חברה בהתייחס למה שהם כתבו. בשלב הבא אנחנו מעבירים את התוצאות למחלקת המחקר והיא מעבדת את המידע ומטמיעה אותו בדו"חות שלה".

המשמעות היא שאתם לומדים מהציבור?

"אנחנו קשובים לחברי התנועה ורוצים שיהיו חלק מתהליך החשיבה שלנו. אומנם נושאים הקשורים לביטחון ישראל נטו עדיין נותרו בתחומם של אנשי המקצוע, אבל בנושאים אחרים אנחנו רוצים לשמוע את התחושות של חברי התנועה ורוצים להטמיע אותן בדפי העמדה שמחברים אנשי המקצוע שלנו במחלקת המחקר. זה מאפשר לנו לחבר את הידע המקצועי עם 'חוכמת ההמונים'".

יש דוגמה נוספת לתגובות מהציבור שגרמו לתנועה לשנות את העמדות שלה?

"בהחלט קרה. למשל, בתשובה לשאלה בנושא גיוס חרדים קיבלנו תשובות מורכבות משציפינו, והן השפיעו עלינו ונגעו בנו. כשהגשנו לממשלה את 'תוכנית ה-8000' שעסקה בכך, היו כמה נקודות שהשתנו בזכות רעיונות מהציבור – למשל, ההבנה שהמסגרות יצטרכו להיות ייחודיות, שיש להכיר בייחודיות של החברה החרדית, שיש חשיבות בהסברה בתוך החברה החרדית וכן בשיתוף פעולה עם המנהיגים החרדים, וכן שיש צורך בהטבות ובתמריצים וצורך לשנות את תפיסת השירות הצבאי – מעול לזכות ולהזדמנות לתרום למדינה".

המערכת בעיניך בעצם באה לחזק את הדמוקרטיה בתנועה?

"בשלב הדיון בשאלה הפתוחה, כל המשתתפים רואים את התגובות שנכתבות, כך שאפשר לראות גם את התגובה על התגובה. נוצר סוג של שולחן עגול בין אנשים שאחד מהם יכול לשבת בקריית שמונה, אחד בירושלים ואחד בעוטף עזה. אני חושב שיש לזה הרבה כוח. המערכת לא רק מחזקת את ההיכרות של הבכירים עם הקולות של השטח, אלא גם מחזקת את תחושות השותפות והגיוון של חברי התנועה".

קידום נשים לחזית התנועה

לב לא סיים את שירותו הצבאי כקצין בכיר, אך לאחר שחרורו ממג"ב המשיך לעסוק בתחום הביטחון ורכש היכרות מעמיקה עם סוגיות ביטחון הפנים. לאורך השנים צבר ניסיון משמעותי בניהול מערכות מורכבות ובהובלת אופרציות, בעיקר בזירה המוניציפלית, שבה התמחה במגוון תחומים, בהם חינוך, ביטחון וניהול פרויקטים. בעבר שימש מנכ"ל רשת "מרכזי הצעירים בישראל" וכיום הוא מכהן בהתנדבות כחבר מועצת העיר חריש.

את אותה רוח ציבורית – של שותפות, שקיפות ומחויבות – הוא מביא גם לתנועת "הביטחוניסטים", שבה הוא פועל לקידום שיח ביטחוני רחב ומעמיק. "חשוב לי שאנשים יכירו את העשייה המגוונת של התנועה", הוא אומר. "לצד העיסוק הביטחוני, אני מקדם גם הטבות לדיור למילואימניקים, קהילת עסקים, את קהילת הבכירים, ניהול והגדלת חברי התנועה וגם את פורום הנשים של 'הביטחוניסטים', מתוך מטרה להציב את הנשים יותר בפרונט".

איך קולות לא-מקצועיים בציבור יכולים לתרום לשיח הביטחוני בתנועה?

"גם בשיח הביטחוני יש הרבה אלמנטים שהם לא בהכרח צבאיים. אמיר אביבי נוהג לומר שאי אפשר להתפשר על הביטחון – אבל יש עשרות דרכים דיפלומטיות שעשויות להציע פתרונות שמשיקים לנושא הביטחון: בחינוך, בכלכלה, בהתיישבות וכו'. ביטחון זה לא רק טנקים ומטוסים, אלא גם הטבות למילואימניקים, חקלאות, קהילה והיסטוריה. התנועה לא עוסקת רק במלחמה וצבא, אלא גם בשאלה איך להישאר חזקים ועם תפיסת ביטחון עצמאית בלי להתפשר על הציונות שלנו. בתחומים האלה אני מאמין שאפשר וצריך להיעזר ברעיונות מהציבור, ואני שואף שהמגמה הזאת תימשך".

קרדיט תמונה ראשית: טל ניר

הפוסט "תנועת הביטחוניסטים רוצה להקשיב גם לרעיונות שבאים מלמטה" הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

בעוד הדים אחרונים של קרבות נדמים בשדות אוקראינה, מתחילים להתבהר קווי המתאר של סדר עולמי חדש. הסכם השלום שנחתם בין רוסיה לאוקראינה בתיווכו הנחוש של הנשיא טראמפ אינו רק סיומה של מלחמה עקובה מדם, אלא גם אות לשינוי דרמטי ביחסי הכוחות העולמיים. מאחורי המהלך הדיפלומטי עומדת אסטרטגיה אמריקאית רחבה לניתוק רוסיה מהציר הסיני-איראני ולהשבת ההגמוניה האמריקאית. בלב הסדר העולמי המתהווה, ישראל עשויה למצוא את עצמה בעמדה אסטרטגית חסרת תקדים. למרות זאת, אסור לה להסתנוור מההזדמנות ועליה לזכור: הדרך היחידה שלה להבטיח את עתידה היא לשמור על עצמאותה ולהיות מסוגלת להגן על עצמה בכוחות עצמה.

המנצחת – רוסיה

ברמה המקומית, ההסכם מהווה ניצחון מובהק לרוסיה, שמסיימת את המלחמה כשהיא משיגה את רוב היעדים האסטרטגיים שהציבה לעצמה: היא הצליחה לסכל את הצטרפות אוקראינה לארגון נאט"ו ולהחלישו, ולפי ההסכם המסתמן היא תותיר בידיה את חבלי הארץ העצומים בדרום ובמזרח אוקראינה (הדונבאס) שכבשה מאז תחילת המלחמה ב-2022 וכן את חצי האי קרים שסיפחה ב-2014.

אפילו את המטרה שבה עד כה נראה שפוטין נכשל, החלפת הממשלה האוקראינית בממשלת בובות רוסית, נראה כעת שהוא עשוי להשיג לפחות באופן חלקי. יש סיכוי סביר שההסכם יערער את מעמדו של זלנסקי ויביא לעליית כוחות פרו-רוסיים או מתונים יותר ביחס לרוסיה בפוליטיקה האוקראינית.

אולם במישור הגיאופוליטי ומנקודת מבט גלובלית, מדובר במהלך שהשלכותיו מרחיקות לכת בהרבה, והמהווה חלק מאסטרטגיה כוללת של הממשל החדש בארה"ב. האינטרס האמריקאי העיקרי שעמד מאחורי המשא ומתן הקשוח שניהל הוא פשוט – וכלל אינו קשור לאוקראינה.

ניתוק רוסיה מסין ומאיראן מקדם את השלום

האופן התקיף שבו קידם טראמפ את ההסכם בין שתי המדינות מעיד על הנחישות האמריקאית להרחיק את רוסיה מסין ולפרק את החזית הסינית-רוסית-איראנית. מבחינת ארה"ב, תופעת הלוואי החמורה ביותר במלחמה הנוכחית היא שהסנקציות שהוטלו, בצדק, על רוסיה, דחפו אותה באופן חד-משמעי לידיים הסיניות. ברמה הגיאו-אסטרטגית הכוללת, החבירה של רוסיה לסין יצרה סכנה ממשית למעמדה של ארה"ב כהגמון עולמי.

כדי למשוך את רוסיה לצד המערב ניצל טראמפ את חולשת שני הצדדים המותשים מהמלחמה המתמשכת – את התלות האוקראינית המוחלטת בסיוע צבאי אמריקאי כדי שתוכל להמשיך להילחם, ואת הרצון של רוסיה לשמר את הישגיה, על מנת לכפות על שניהם הסכם. בתמורה להישגים המדיניים המשמעותיים שארה"ב מעניקה לה, רוסיה נדרשת לבחור בצד האמריקאי ולהתרחק מסין ומאיראן.

יותר ממאתיים אלף איש נהרגו בשנים האחרונות בסכסוכים ברחבי העולם, עקב נסיגת ארה"ב מאזורים שהיו נתונים בעבר תחת השפעתה. כעת היא משיבה לעצמה את מעמדה כמעצמת-על גלובלית ולוקחת לעצמה את התפקיד לעצב סדר עולמי חדש, שאמור למנוע מלחמת עולם שלישית ולקדם שלום במקום אנרכיה ומלחמות. טראמפ מבין היטב שארה"ב אינה יכולה לעשות זאת מתוך חולשה וניסיון לפייס את כל הצדדים – אלא אך ורק מתוך עוצמה.

התקרבות רוסיה לאיראן פגעה משמעותית בישראל

מה כל זה אומר מבחינתנו?

המהלך של טראמפ עשוי לטמון בחובו השפעות חיוביות משמעותיות על הביטחון הלאומי של ישראל, הן ברמה הגלובלית של שינוי יחסי הכוח בין המערב למזרח והן ברמה האזורית.

לפני פרוץ מלחמת רוסיה-אוקראינה בפברואר 2022, ישראל נהנתה משיתוף פעולה יחסי עם רוסיה, שהתבטא במספר תחומים קריטיים. אחד ההיבטים המרכזיים היה מנגנון התיאום הביטחוני בין ישראל ורוסיה בסוריה, שאִפְשֵׁר לישראל לפעול נגד התבססות איראנית ונוכחות חיזבאללה בשטח, תוך הימנעות מחיכוך עם הכוחות הרוסיים שהיו פרוסים באזור. הודות לתיאום זה, ישראל יכלה לפגוע בשיירות נשק איראניות ובתשתיות טרור, מבלי להסתכן בהידרדרות למתיחות מול מוסקבה.

נוסף על כך, רוסיה שמרה על עמדה מאוזנת למדי במוסדות בינלאומיים, ובמקרים רבים נמנעה מהצבעות על החלטות אנטי-ישראליות באו"ם. גם אם היא הייתה רחוקה מלתמוך בישראל באופן מוחלט, התנהלות זו שלה העניקה לנו מעטפת דיפלומטית מסוימת מול ביקורת בינלאומית. כמו כן, התקיים דיאלוג ישיר ושוטף בין מנהיגי המדינות, שתרם להבנה הדדית ולהפגת מתיחויות סביב סוגיות אזוריות, תוך שמירה על אינטרסים ביטחוניים חיוניים לישראל.

מאז תחילת המלחמה באוקראינה, לעומת זאת, חל שינוי חד ביחסה של רוסיה לישראל. רוסיה חיזקה באופן משמעותי את קשריה עם איראן, שזכתה לשדרוג משמעותי במעמדה כשותפה צבאית של מוסקבה. איראן מספקת לרוסיה מל"טים מתאבדים ואמצעי לחימה נוספים, שנעשה בהם שימוש במלחמה נגד אוקראינה, ובתמורה מקבלת גיבוי רוסי במוסדות בינלאומיים ואף גישה לטכנולוגיה צבאית מתקדמת. התמיכה הרוסית בטהרן העניקה לאיראנים ביטחון רב יותר לצאת למלחמה נגד ישראל.

בזירה הדיפלומטית, רוסיה אינה נוקטת עוד עמדה מאוזנת כלפי ישראל כפי שעשתה בעבר. כך, למשל, באוקטובר 2023 רוסיה קידמה הצעת החלטה במועצת הביטחון של האו"ם להפסקת אש מיידית בעזה, שלא כללה את גינוי פעולות חמאס. מהלך זה הבליט את השינוי בגישה הרוסית והמחיש את הירידה בתמיכתה בישראל בזירה הבינלאומית.

ישראל תרוויח מנוכחות רוסית מחודשת באזור

בהקשר זה, התקרבות אפשרית בין רוסיה לארה"ב עשויה להוות יתרון אסטרטגי משמעותי לישראל. ככל שרוסיה תפחית את תלותה באיראן – הן צבאית והן כלכלית – כך סביר להניח שהאינטרס שלה בשיתוף פעולה עם גורמים עוינים לישראל ייחלש. חידוש של שיתוף הפעולה בין מוסקבה לוושינגטון יוכל להוביל להפחתת המתיחות בזירה הבינלאומית, מה שעשוי להחזיר את רוסיה למדיניות מאוזנת יותר כלפי ישראל.

יתרה מזאת, אפשר לשער שרוסיה אף תחדש את נוכחותה ומעורבותה במזרח התיכון, בתמיכת ארה"ב. התהוות מרחב השפעה רוסי באזור העלווי בסוריה תוכל להחליש את הגורמים הסוניים הרדיקליים, ולבלום את מאמצי ההתפשטות של טורקיה בכך שתיצור חיץ בינה לבין לבנון וחלקים מסוריה.

שיתוף פעולה אמריקאי-רוסי עשוי אף להביא את רוסיה לחזור לגבות את ישראל במועצת הביטחון של האו"ם לפחות באופן חלקי, בין אם באופן אקטיבי ובין אם בהימנעות. יש לקוות שארה"ב תדרוש מהרוסים, בתמורה לניצחון שהעניקה להם, לעשות צעדים משמעותיים ביותר לקידום האינטרסים האמריקאיים, ובכלל זה חיזוקה של ישראל.

מעבר לכך, ההתנכרות של טראמפ לאוקראינה הבהירה למדינות אירופה שהן אינן יכולות עוד להסתמך על ההגנה הצבאית של ארה"ב, ושעליהן להגביר את מאמציהן להתחמש כדי להיות מוכנות לכל איום, מרוסיה או מכל גורם אחר. באירופה פועלות כמה מתעשיות הנשק הגדולות בעולם, ועם זאת מדינותיה עשויות לרכוש נשק, אמצעי לחימה וציוד טכנולוגי גם מתעשיית הביטחון הישראלית, דבר שיחזק את ישראל מבחינה כלכלית ומדינית כאחד.

המפתח למימוש חזון טראמפ נמצא כאן

ישראל יכולה לצאת נשכרת לא רק מהמהלך הספציפי של טראמפ ביחס לרוסיה ולאוקראינה, אלא גם מהסדר העולמי הכולל שהוא מסמן את כינונו. הממשל החדש בארה"ב מבהיר שהוא מתכוון להיפטר ממשקל עודף, בדמות השקעות שלא מחזירות את עצמן דוגמת אוקראינה, ולהשקיע במניות שיניבו לו דיווידנד, כמו ישראל.

הסיבה לכך שבעוד ארה"ב אינה מעוניינת להמשיך לחמש את אוקראינה היא שולחת כמויות גדולות של חימושים לישראל, היא שאנחנו מהווים לא רק השקעה כדאית ורווחית מנקודת מבטו של טראמפ – אלא גם ציר מרכזי באסטרטגיה הכוללת שלו.

הסדר שישראל מכוננת במזרח התיכון – בין היתר, בהחלשת איראן, חיזבאללה וחמאס והגנה על הדרוזים בסוריה – מקדם את האינטרסים האמריקאיים מבלי שארה"ב תצטרך לפעול בעצמה לשם כך, מה שחוסך לה מאות מיליארדי דולרים. לכן, כל דולר שהאמריקאים משקיעים בנו הוא השקעה שמחזירה את עצמה פי כמה וכמה. המסקנה המתבקשת היא שישראל חייבת לסיים את המערכה הקשה והרב-חזיתית שבה היא נתונה בניצחון מוחלט, ובכך להבהיר לארה"ב שישתלם לה להמשיך ולהשקיע בנו.

נראה שטראמפ מבין שמדינת ישראל היא המפתח למימוש חזונו למזרח התיכון. לשינויים הגיאופוליטיים הדרמטיים שמסתמן כי הוא מחולל יש את הפוטנציאל לסייע לנו להפוך למדינת מפתח גלובלית, "סינגפור של המזרח התיכון" – המדינה שתהווה ציר מרכזי לכל התעבורה העולמית. מימוש חזון זה יעניק לישראל לא רק פיקוח וביטחון אנרגטי, אלא גם חיזוק משמעותי ביותר של מעמדה הבינלאומי.

נגן על עצמנו בכוחות עצמנו

ועם כל זאת, הפניית העורף של ארה"ב לאוקראינה מזכירה לנו שאם אומה אינה מסוגלת להגן על עצמה, אף אחד אחר לא יעשה זאת עבורה. המסקנה מבחינתנו היא פשוטה – כפי שהתנועה הציונית הבינה תמיד, העם היהודי ומדינת ישראל חייבים לדעת להגן על עצמם בכוחות עצמם.

מה זה אומר בפועל?

מדינת ישראל צריכה לצמצם ככל האפשר את תלותה במדינות אחרות בחימוש, בביטחון אנרגטי ובביטחון גיאופוליטי. עליה להפעיל פס ייצור של חימוש בקנה מידה נרחב, כך שיהיו לה יכולות תעשייתיות עצמאיות בתחום והיא לא תיאלץ להסתמך על מלאים בלבד. צה"ל צריך לחזור להיות צבא גדול, חזק ומוכן היטב לכל תרחיש.לצד זאת, ישראל חייבת להבטיח לעצמה יכולות אנרגטיות מגוונות ורבות עוצמה, ולשקם גם את הביטחון התזונתי שלה באמצעות תמיכה משמעותית בחקלאות.

במקביל לחיזוק עצמאותה בכל אותם תחומים, על ישראל להגדיל את שיתופי הפעולה שלה עם מדינות שיש לה אינטרסים משותפים איתן, ולהשתלב ברמה האזורית והגלובלית כאחד, תוך שמירה בלתי מתפשרת על הריבונות של העם היהודי בארץ ישראל. עלינו להבין לעומק מהם המניעים של כל משתתפת במשחק הגיאופוליטי, עם אילו מדינות ישראל יכולה לעבוד יחד למען מטרות משותפות, אילו מהלכים משרתים אותנו ואילו כדאי לנו לבלום.

"רק העזת היהודים הקימה את המדינה" אמר בן־גוריון במשפט המפורסם שבו טבע את המונח "או"ם שמום". כיום ברור מתמיד שרק העזת היהודים תבטיח את המשך קיומה, גם במסגרת סדר עולמי חדש שיהיה לה חלק מרכזי בהובלתו.

הפוסט התנערות ארה"ב מאוקראינה מבשרת סדר עולמי חדש – ואנחנו ממלאים בו תפקיד מרכזי הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

העיסוק בערוצים הפלסטיניים ברשתות החברתיות, ברובם ערוצים תומכי חמאס, ממחיש את ראייתם הצינית של הארגון ותומכיו: בערוצים הפלסטיניים הציגו את התמונות של החטופים הישראלים מהתקשורת הישראלית והוסיפו את הערותיו הציניות של אבו עוביידה, דובר הזרוע הצבאית של חמאס, מתחילת המלחמה:

"זה מה שישראל עשתה לאסיריה המוחזקים על ידי חמאס, תוך כדי שימוש בנשק הרעב על תושבי עזה. כלי תקשורת ישראליים מפרסמים תמונות של אסיר ישראלי ששוחרר מעזה לפני ואחרי לכידתו.

אבו עוביידה אמר בתחילת המלחמה: 'האסירים שלכם יחיו כפי שתושבי עזה חיים בצל הרעב שהוטל עליהם. הם יאכלו כמו שתושבי עזה אוכלים וישתו כשהם שותים'".

ארועים אלו של שחרור החטופים בהפקה חמאסית הופכים את הבטן לכל צופה ישראלי. מצידו של חמאס זהו מפגן כוח הממתג אותו בעיני תומכיו מבית ובעולם ומעביר את המסר כי הוא שרד את המלחמה והוא נשאר בעזה כשליט. בין השאר, במסגרת מופעי האימה של חמאס בכל אחת מפעימות שחרור החטופים הוא מנסה להעביר מסר בדבר השפלתה של ישראל והוכחה מי המנצח. מפעימה לפעימה בונה חמאס את נרטיב הניצחון שלו ומוסיף עוד מסרים לתפאורה.

המסר של חמאס לדור העתיד

במסגרת הפעימה החמישית חזר המנהג הקבוע של העלאת החטופים על הבמה לצורך הגחכה והשפלה. עם זאת, הפעם אולצו החטופים "להתראיין" ולענות על שאלות בעברית. נוסף על כך, מתחת לאותה במה הוצג שלט גדול עם מסר מתריס שבו נכתב "הניצחון המוחלט" ומעל הבמה הוצג שלט נוסף שעליו נכתב מסר חד לנשיא האמריקני, דונלד טראמפ, "אנחנו היום שאחרי".

המסר הזה לא משאיר ספק באשר לכוונותיו של חמאס בנוגע לשליטה ברצועת עזה והתנגדותו להעברת פלסטינים מחוצה לה. המסר של חמאס פונה לשלושה גורמים: ישראל, ארצות הברית והרשות הפלסטינית. ראשית מדגיש חמאס כי לבטח לא יהגרו הפלסטינים מרצון; ושנית, הוא מדגיש בפני הרשות הפלסטינית מי ישלוט ברצועת עזה. כמו כן, המסרים הללו מחלחלים גם לתושבי עזה ובעיקר לדור העתיד.

בהכנות למופע הזוועה אפשר היה לראות כיצד הולבשו ילדים פלסטינים קטנים כמחבלי הזרוע הצבאית של חמאס, וכיצד הונפו ילדים עם סרטי הזרוע הצבאית לראשם על כתפי אבותיהם למראה החטופים הישראלים המושפלים על הבמה. חמאס משתמש בפסטיבל הגרוטסקי סביב שחרור החטופים כדי להעביר שיעור חינוכי ומורשת קרב לדור הבא. הדור הזה יונק עתה את המסרים של חמאס, כי "מבול אל-קצא" הוא מאורע היסטורי וכי חלומו של כל ילד בעזה יהיה מעתה להצטרף לשורות הזרוע הצבאית של חמאס.

ובינתיים באיראן

במקביל לשחרור החטופים הישראלים נפגש עלי ח'מינאי, המנהיג העליון של איראן, עם משלחת של חמאס בטהרן. ח'מינאי אמר לחברי המשלחת החמאסית בראשות ח'ליל אל-חיה: "ניצחתם את אמריקה ואת הישות הציונית ומנעתם מהן להשיג את מטרותיהן".

ח'מינאי הוסיף: "הגנה על פלסטין ותמיכה באנשיה אינה שאלה במוחם של העם האיראני. סוגיית פלסטין היא נושא בסיסי עבורנו, והניצחון של פלסטין הוא בלתי נמנע עבורנו".

כשם שאיראן מנסה לשדר סיסמאות מנותקות מציאות, כך מנסה חמאס להדהד משוואה שקרית: חמאס הלביש את החטופים הישראלים בתלבושת אסירים ועליה תמונתם עם הכיתוב "אני אסיר של עז א-דין אל-קסאם" (הזרוע הצבאית של חמאס). במשוואה צינית זו,משווה חמאס בין החטופים הישראלים, אנשים חפים מפשע שנחטפו מבתיהם, לבין מחבלים שנתפסו והורשעו לאחר שביצעו פיגועים קשים.

לאורך כל המלחמה ניסה חמאס להציג משוואות שווא והשווה בין המחבלים המרצים מאסר בבתי הכלא בישראל לבין החטופים הישראלים שנמקו בשבי בעזה. עם זאת, לאחר חתימת הסכם השבת החטופים והפסקת האש חמאס משחיז את מסריו ומחדד אותם בכל פעימה כדי לבנות את כוחו ואת נרטיב ה"מנצח" ו"גיבור" העם הפלסטיני.

כל אירוע כזה של שחרור חטופים משמש את חמאס למופע רהב, שבו הוא מציג את כוחו וממתג את עצמו כבעל הבית. המופעים הללו תורמים לבניית האמון המחודש עם תושבי עזה, זאת, בייחוד לאחר הביקורת הרבה על חמאס במהלך המלחמה. חמאס הואשם על ידי פלסטינים רבים כי אותו מבצע "מבול אל-אקצא" הביא ל"נכבה מחודשת" על הפלסטינים. עתה חמאס מנסה להפוך את התודעה – להפוך את ה"נכבה" ל"ניצחון" חמאסי.

נרטיב הניצחון של חמאס

חמאס במסריו מכין את הקרקע ל"יום שאחרי" בראייתו – שנראה כמו שחזור של לפני השבעה באוקטובר: מפגני כוח של הזרוע הצבאית בעזה, נפנופי הנשקים באוויר, סמלי חמאס כסמלי שלטון ברצועה וביטול כוחה של הרשות הפלסטינית. המסר המהדהד העולה הוא כי חמאס לא יסכים לעזיבה מרצון או לחיסול שלטונו.

הדבר ממחיש כי חמאס יישאר מחויב לעימות ולמטרתו להשמיד את מדינת ישראל. משבוע לשבוע מעדכן חמאס את נרטיב ה"ניצחון" שלו. התמונות הקשות מפסטיבל האימה השבועי של חמאס ממחישות את גרסתו הרצחנית ל"יום שאחרי". חמאס מציג לנו איך אמור להיראות העתיד של עזה והאזור כולו – מזרח תיכון של השישה באוקטובר. הדבר מדגיש שוב את הצורך בהסתלקותו של ארגון הטרור.

לאחר מופע האימה של חמאס עתידה ישראל להוציא משלחת לקטר כדי לדון בסיום השלב הראשון בעסקה. לנוכח המראות הקשים מתחבטת ישראל כיצד עליה להגיב מבלי להפר את ההסכם. למרות הצורך בתגובה מחמירה, מנופי הלחץ של ישראל מוגבלים. אחד המנופים האפשריים הוא עיכוב שחרורם של אסירים פלסטינים. עיכוב שחרורם יכניס את חמאס ללחץ מחשש לטרפוד העסקה, שישודר גם לתושבי עזה ויחזיר את ארגון הטרור ממעמד של "גיבור" שהבטיח לשחרר אסירים לזה של גורם המחזיר את תופי המלחמה ואת צה"ל לעזה.

מצידה של ישראל, למרות השימוש האכזרי של חמאס בחטופים, אל לה לשבור את הכלים ועליה להמשיך ולהתקדם לשלב השני בעסקה. לאחר החזרת כל החטופים יש לחסל את חמאס עד תום ולהכין את הקרקע להחלת תוכניתו של טראמפ בעזה. השבעה באוקטובר לימד אותנו שוב כי אין להשאיר את חמאס מעבר לגדר: הניצחון ומיטוט חמאס הוא צו השעה והוא האפשרות היחידה.

הכתוב הוא על דעת המחבר בלבד ואינו משקף בהכרח את עמדת התנועה.

הפוסט מהו המסר של חמאס בפסטיבל האימה השבועי הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

מלחמת "חרבות ברזל" היא לא המלחמה הממושכת הראשונה שיודעת ישראל. מלחמת העצמאות, שפרצה עוד לפני ההכרזה הרשמית על הקמת המדינה, נמשכה כשנה ושמונה חודשים – מנובמבר 1947 ועד סיום החתימה על הסכמי שביתת הנשק ביולי 1949.

את החלק המבצעי של המלחמה חתם מבצע "עובדה", שבו ביססה ישראל את ריבונותה בשטחי הנגב הדרומי ודרום עמק הערבה. למרות החשיבות האסטרטגית והמדינית של המבצע, כיום הוא זכור בעיקר בגלל דגל ישראל שהוכן בשטח מתוך אילוץ. הדגל הזה, שהונף ב-10 במרץ 1949, ט' באדר ה'תש"ט, קיבל לימים את הכינוי "דגל הדיו", והפך לסמל מרכזי של מלחמת העצמאות. תיעוד תליית הדגל קיבל גם הוא מעמד מכובד, ונחשב עד היום לאחד מהתצלומים האייקוניים ביותר בתולדות צה"ל.

קובעים עובדות בשטח: הרקע למבצע

מבצע עובדה נערך בתחילתו של חודש מרץ 1949. באותם ימים החלו להיחתם הסכמי שביתת נשק בין ישראל למדינות האויב שלחמו נגדה, מתוך מטרה להביא לסיום מלחמת העצמאות. ב-1 בינואר 1949 נחתם ההסכם הראשון מול מצרים, וב-4 במרץ החלו השיחות עם ירדן. כבר בתחילת המו"מ התברר שירדן דורשת לעצמה בעלות על הנגב הדרומי, לרבות על העיר אילת. דרישתה של ירדן זכתה לתמיכה מצד הבריטים, שהיו מעורבים מאוד בנעשה בממלכה הירדנית, ושאפו ליצור רצף טריטוריאלי בין עבר הירדן לתעלת סואץ, שיהיה נתון להשפעתם.

מנגד, למדינת ישראל היו טיעונים מדיניים וצבאיים חזקים לכך שהיא זאת שצריכה לשלוט על מרחבי הנגב, ולא היה בכוונתה לוותר על שליטה זו. כדי להעמיד בפני הירדנים את השליטה על הנגב כעובדה מוגמרת, הוחלט לצאת כבר ב-6 במרץ למבצע השתלטות על האזור, שקיבל את השם "מבצע עובדה".

היי דרומה לאילת: מהלך המבצע

מטרת מבצע עובדה הייתה להגיע עד אום רשרש – כפר בדואי קטן לחוף מפרץ אילת, תוך השתלטות על כל שטחי הנגב והערבה שנמצאים בתחומי ארץ ישראל. במבצע השתתפו שלוש חטיבות – הנגב, גולני ואלכסנדרוני. חטיבת הנגב וחטיבת גולני יועדו להגיע עד אום רשרש, תוך שהן נעות במסלולים שונים. חטיבת אלכסנדרוני, לעומתן, פעלה במבצע ייצוב צדדי ויועדה לפעול בצפון-מזרח הנגב. כוחות של חיל האוויר השתתפו גם הם במבצע, וסייעו בעיקר באמצעות תצפיות והנחתת כוחות ואספקה.

הכוחות הרגליים החלו לנוע דרומה בשעות הצוהריים המוקדמות של ה-6 במרץ. כוחות החלוץ של חטיבת הנגב היו הראשונים להגיע לאזור שדה אברהם, ובהמשך היום הצטרפו אליהם כוחות נוספים מהחטיבה, יחד עם תגבור קרקעי של חיל האוויר שסייע בהכשרת השטח. במקביל התקדמו הכוחות של חטיבת גולני במזרח הנגב, ולעת ערב הם התבססו באזור עין חצבה.

ביומיים הבאים הוסיפו כוחות הנגב וגולני להתקדם במסלולים שהוגדרו להם, תוך שהם כובשים יעדים לאורך הדרך, בהם עין יהב, עין ע'אמר ועין רדיאן (כיום אזור יטבתה). במקביל השלימה חטיבת אלכסנדרוני את מבצע הייצוב והצליחה להשתלט ללא קרב על עין גדי ומצדה.

הישורת האחרונה: סיום המבצע והנפת הדגל

בבוקר ה-10 במרץ, התגלה בהאזנות כי הלגיון הערבי הורה לכל כוחותיו לסגת מזרחה מהגבול הבינלאומי. בתוך כך, סיור של חיל האוויר גילה כי המשלט הירדני שהיה בסמוך למשטרת ראס אל-נקב המצרית ננטש.

נוכח מידע זה הבין מפקד חטיבת הנגב, נחום שריג, שהכוחות קרובים להשיג את יעדם – כיבוש אום רשרש, אלא שאז הוא הבחין שאין בידיהם דגל ישראל כדי להציב במקום ולקבוע עובדה. שריג הורה לחייליו לייצר דגל ואלו נרתמו למשימה. את הדגל הכינה לבסוף המזכירה הפלוגתית, פועה אראל. לפי עדותה היא השתמשה בסדין לבן שמצאה, ועליו ציירה מגן דוד ושני פסים באמצעות דיו.

הדגל המאולתר הועבר לאחד ממפקדי הפלוגות בחטיבת הנגב, אברהם אדן. בהתאם להוראתו של שריג, אדן התקדם עם כוחותיו רגלית אל עבר אום רשרש. שריג עצמו התקדם לאזור בדרך עוקפת באמצעות שני ג'יפים. בשעות אחר הצוהריים של אותו יום הגיע לאום רשרש כוח חלוץ של חטיבת הנגב שמנה 13 קצינים וחיילים. איתם היה גם הדגל הפשוט שהכינה המזכירה.

כוח החלוץ עסק תחילה בטיהור המבנים באזור, ובפרט בטיהור תחנת המשטרה הבריטית שניצבה באותו כפר. לאחר שהתברר שהתחנה אכן נטושה, התפנה הכוח לטקס הנפת הדגל. אברהם אדן טיפס על התורֶן שהיה במקום ותלה שם את הדגל שהוכן מסדין שעליו צויר בדיו. את הפעולה הזו תיעד מיכה פרי, סגן מפקד הגדוד התשיעי של חטיבת הנגב, ששימש גם צלם. בסיום תליית הדגל, הלוחמים במקום פצחו בשירת התקווה.

למרות האלתור המוצלח, דגל הדיו לא נשאר זמן רב בראש התורן. כשעתיים לאחר טקס התלייה הגיעו למקום כוחות גולני, והביאו איתם דגל ישראל תקני שהחליף את הדגל שהכינה חטיבת הנגב.

המאורע הגדול ביותר: תוצאות המבצע והנצחת אתוס דגל הדיו

עם כיבוש אום רשרש שלחו נחום שריג, מפקד חטיבת הנגב, ונחום גולן, מפקד חטיבת גולני, מברק שבו כתבו: "העבירו לממשלת ישראל: ליום ההגנה לי"א באדר מגישות חטיבות הנגב פלמ"ח וחטיבת גולני את מפרץ אילת למדינת ישראל".

למוחרת כתב ראש הממשלה דוד בן-גוריון ביומנו: "זה היה המאורע הגדול ביותר בחודשים האחרונים, אם לא בכל מלחמת השחרור והכיבוש".

מבצע עובדה אכן היה אחד המבצעים החשובים במלחמת העצמאות, והוא עיצב במידה רבה את קו הגבול הדרומי המוכר לנו כיום. למרות דרישותיה המקוריות של ירדן, בהסכם הפסקת הנשק שנחתם מולה ב-3 באפריל 1949 נקבע כי היעדים שכבשו כוחות צה"ל במהלך מבצע עובדה – לרבות העיר אילת – ייכללו בשטחה הריבוני של מדינת ישראל.

באשר לדגל הדיו – למרות חשיבותו הסמלית וההיסטורית, הוא נעלם ככל הנראה כבר במהלך המבצע. למעשה, במשך חמש שנים אף אחד כמעט לא היה מודע לכך שזה היה הדגל הראשון שהתנוסס מעל תחנת המשטרה הבריטית הנטושה באום רשרש. רק ב-10 במרץ 1954, בגיליון של השבועון "דבר לילדים", שהוקדש לציון חמש שנים לכיבוש אילת, פורסמה לראשונה התמונה שצילם מיכה פרי. התמונה הזאת נחרטה מייד בזיכרון הלאומי והפכה לסמל לסיום מלחמת העצמאות.

ב-1996 נחנך באתר תחנת המשטרה הישנה של אום רשרש באילת פסל מתכת שיצר האומן דניאל כפרי. בפסל, שנבנה בהשראת צילומו של פרי, רואים את דמותו של אדן כשהוא תולה את דגל הדיו על התורן. התאריך העברי של הנפת הדגל, ט' באדר, נבחר כתאריך הרשמי לציון יום אילת, ובכך נעשה הדגל לחלק בלתי נפרד מהמורשת של העיר.

הפוסט היום לפני 76 שנים: הסתיים מבצע "עובדה" והונף "דגל הדיו" באום רשרש הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.