מעט מאוד יחידות מובחרות ללוחמה בטרור ברחבי העולם, אם בכלל, יכולות להתחרות איתה. המיומנות המקצועית, הכושר המבצעי, הניסיון, נפח הפעילות וההישגים שלה, הפכו אותה לאגדה. לוחמיה הם הראשונים לצוד מחבלים שמצויים בדרכם לבצע פיגוע או שנמלטו מהזירה. היא יוצאת למאות פעולות מדי שנה, שרובן הגדול מסווג. אך גם הקומץ שפורסם הספיק כדי לבסס את מעמדה הבלתי מעורער כחוד החנית של כוחות הביטחון הישראליים.

והיא אפילו לא שייכת לצה"ל.

בואו לגלות שבע עובדות מרתקות שלא ידעתם על הימ"מ – היחידה הלאומית של ישראל ללוחמה בטרור.

1. היא מיחידות ה-SWAT המובילות בעולם

הימ"מ נחשבת לאחת היחידות הטובות בעולם ללוחמה בטרור, חילוץ בני ערובה וסיכול פיגועים. משלחת מהיחידה זכתה פעמיים ברצף (בשנים 2010, 2011) בתחרות "Urban Shields" ליחידות משטרה מובחרות, כשהיא מנצחת מספר גדול של יחידות SWAT (טקטיקות וכלי נשק מיוחדים) מרחבי ארה"ב ונבחרות בינלאומיות ללוחמה בטרור (מבחריין ומירדן). המשלחת אף השיגה את הניקוד הגבוה ביותר שמשתתפת בתחרות זו השיגה אי פעם.

2. היא לא צבאית – היא משטרתית

אף על פי שלוחמי הימ"מ מזכירים מאוד חיילי יחידות צבאיות מובחרות, היחידה לא כפופה לצה"ל אלא לפיקוד המרכזי של משמר הגבול. המשמעות? יותר חופש פעולה בתוך גבולות ישראל, סמכויות שיטור ויכולת לתמרן באופן שהצבא לא תמיד מסוגל לו. הסיבה להקמתה הייתה אחד האירועים הקשים בתולדות המדינה – טבח מעלות ב-1974, שבו נרצחו תלמידים ישראלים בעקבות כישלון בטיפול באירוע בני ערובה. זה היה הרגע שבו מקבלי ההחלטות הבינו שדרוש לישראל כוח השתלטות ייעודי ללוחמה בטרור בתוך שטח ידידותי בנוי, כלומר, בתוך המדינה עצמה.

3. אחד ממסלולי ההכשרה הקשוחים ביותר שיש

חשבתם שקורסים בצה"ל זה קשה? מסלול ההכשרה של לוחמי הימ"מ הוא מהתובעניים בעולם: לוחמה אורבנית, צליפה, פריצה, קרב מגע והתמודדות עם תרחישים קיצוניים. רק החזקים ביותר מצליחים לעבור אותו. לא מדובר במבדקי כושר פיזי בלבד – המועמדים נבחנים גם על קור רוח, אינטואיציה ויכולת לקבל ולבצע החלטות קריטיות בשבריר שנייה.

4. היא "צבא" קומנדו שלם ביחידה אחת

כשלוחמי הימ"מ יוצאים לפעולה, הם לא מחכים לאף אחד – הם כוח עצמאי לחלוטין. בתוך היחידה יש צוותי פריצה, צלפים, לוחמי קומנדו, צנחנים, מסתערבים, "קופים" (לוחמים המתמחים בטיפוס, גלישה וחילוץ) צוותים טכנולוגיים – וגם כלבנים. אחד הכלבים המפורסמים ביחידה הוא "רמבו", כלב תקיפה מסוג מלינואה, שעבר הכשרה מיוחדת לאיתור מחבלים וסיוע בהשתלטות על זירות טרור. כן, אפילו לכלבים בימ"מ יש הכשרה ברמה של לוחם קומנדו.

5. הטכנולוגיות המתקדמות ביותר – הרבה לפני כולם

היחידה מפתחת ומזמינה לעצמה ציוד מיוחד שאי אפשר למצוא בשום מקום אחר. נשקים מותאמים אישית, אמצעי ראיית לילה מהדור הבא, מטולי כתף עם רקטות, "קרנפים" (רחפנים שחומשו במטולי רימונים) ורובוטים שמשמשים לפריצת מבנים ולסילוק מטענים – כל דבר שהופך את הפעילות למדויקת יותר, קטלנית יותר, ובטוחה יותר עבור הלוחמים.

6. "ארנון" – המבצע שהחזיר את התקווה לכולנו

הימ"מ ביצעה אלפי מבצעי גבורה נועזים לאורך השנים, אבל אחד הדרמטיים שבהם התרחש רק לאחרונה – מבצע "ארנון". בשמונה ביוני 2024, במבצע משותף עם השב"כ וכוחות נוספים, הימ"מ פרצה למחנה הפליטים נוסייראת בעזה ותחת אש כבדה חילצה ושחררה ארבעה ישראלים שנחטפו במהלך הטבח בפסטיבל נובה בשבעה באוקטובר: נועה ארגמני, אנדריי קוזלוב, שלומי זיו ואלמוג מאיר ג'אן. במהלך חילופי האש, מפקד צוות ולוחם הימ"מ פקד ארנון זמורה נפצע אנושות. לאחר שמת מפצעיו בבית החולים, הועלה ארנון לדרגת רב-פקד והמבצע (שנקרא במקור "מבצע זרעי קיץ") נקרא על שמו.

7. לא פורשים ממנה כל כך מהר

בעוד ביחידות מובחרות אחרות בארץ ובעולם הלוחמים נפרדים מהמדים סביב גיל 40, הימ"מ ממשיכה להפעיל את לוחמיה עד גיל 57 – מה שמאפשר להם לצבור ניסיון מבצעי שאין שני לו. מדובר ביתרון עצום, כי אין תחליף לשנים של התמודדות עם מצבי קיצון ואינספור פעולות חשאיות.

המורשת נמשכת

בשבעה באוקטובר איבדה הימ"מ תשעה לוחמים שהיו הראשונים להגיע לצמתים המרכזיים בניסיון לבלום את מתקפת מרצחי חמאס. שני לוחמים נוספים נפלו במלחמת "חרבות ברזל". לזכרם, הונפק בול מיוחד המנציח את גיבורי הימ"מ.

על עוז רוחם של לוחמיה זכתה הימ"מ בצל"ש הרמטכ"ל, וחמש פעמים לפחות בצל"ש מפכ"ל משטרת ישראל. בין לוחמי היחידה הרבים שזכו בצל"שים ובעיטורים אפשר למנות את מקבלי עיטור האומץ רב-ניצב אסף חפץ, ניצב דוד צור וניצב בועז גולדברג, את מקבל עיטור המופת ניצב נחשון נגלר ואת מקבל צל"ש המפכ"ל רב-נגד נעם רז.

הימ"מ ממשיכה להילחם, להעצים את יכולותיה והכי חשוב – לשמור עלינו, בין אם נדע על כך או לא. אז בפעם הבאה שאתם שומעים על פיגוע שסוכל, חילוץ עוצר נשימה או מצוד אחר מחבלים שהסתיים בחיסולם, תדעו שמאחורי הקלעים עומדת יחידה של אנשים שלא יודעים פחד – רק שליחות.

הפוסט שבע עובדות שלא ידעתם על הימ"מ הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

מה עולה לכם בראש כשאתם שומעים את המילים "חוות בודדים" או "חווה חקלאית ביהודה ושומרון"? יש מצב שקופצת לכם לראש תמונה של מתחם חתרני ובו משפחה לא מאוד נורמטיבית. אז זהו, שלא.

בניגוד לדימוי הרווח, החוות החקלאיות לא רק שאינן חתרניות, אלא הן חלק מפרויקט ביטחוני, חברתי וחינוכי חיוני של מדינת ישראל, כחלק מאסטרטגיה סדורה. הפרויקט הזה בולם מדי יום ביומו את מזימת הרשות הפלסטינית להקים מדינה באופן חד-צדדי בשטחי C, והכול תוך חינוך צעירים לציונות, עבודת אדמה ואהבת הארץ. כדי להכיר טוב יותר את הפרויקט, נחזור לראשיתו.

החוות החקלאיות סללו את הדרך להקמת המדינה

כבר ב-1908, המשרד הארצישראלי בראשות ארתור רופין – הזרוע המבצעת של ההסתדרות הציונית בארץ ישראל – החליט להקים חוות חקלאיות ברחבי הארץ שיכשירו פועלים להתיישבות. בין השאר הוקמו חוות בסג'רה, אום ג'וני, חולדה, כפר אוריה, באר טוביה, בית עריף (בן שמן) וחיטין, ואגרונומים ומומחים לחקלאות סייעו להן להתפתח.

החלק שמילאו החוות החקלאיות בהגשמת החזון הציוני ובהקמת המדינה עלה לאין שיעור על ייעודן הרשמי. בחוות סג'רה, שהפועל המפורסם ביותר בה היה דוד בן־גוריון, הוקמו כוח המגן העברי (בגלגולו הראשון, כארגון השמירה "בר גיורא"), הקולקטיב החקלאי הראשון בארץ ולגיון העבודה. מחוות כינרת צמחו הקיבוצים והמושבים הראשונים, ובה הונחו היסודות למדינה שבדרך, בדמות מוסדות כמו ארגון ההגנה, סולל בונה, תנובה והמשביר.

חוות חקלאיות: תגובה ציונית הולמת לתוכנית פיאד

לאחר הקמת המדינה קמו חוות רבות נוספות על שטחים נרחבים ולא מעובדים הראויים להתיישבות. לאחר מלחמת ששת הימים הוקמו גם חוות חקלאיות לגידול בקר בגולן. גם בנגב הוקמו למעלה מעשר חוות בודדים (חווה המוקמת ומתופעלת על ידי אדם בודד, משפחה או קבוצה מצומצמת) מאז שנות התשעים. אולם ההתפתחות החשובה ביותר בעשורים האחרונים בתחום החוות החקלאיות ותרומתן לציונות הייתה ביהודה ושומרון.

ב-2009 פרסם ראש ממשלת הרשות הפלסטינית, סלאם פיאד, תוכנית להשתלטות על שטחי C שבשליטת ישראל ולהקמה חד-צדדית של מדינה פלסטינית דה פקטו עד 2011. תוכנית זו, הידועה כתוכנית פיאד, היוותה איום משמעותי על ההתיישבות הישראלית ביהודה ושומרון ועל האינטרסים הביטחוניים והאסטרטגיים הכרוכים בה. המענה הציוני ההולם שניתן לה היה תנועת החוות החקלאיות.

מקסימום שטח במינימום משאבים

מה הופך את החוות החקלאיות לדרך יעילה במיוחד לתפוס שטח?

החוות החקלאיות הן משקים קטנים ולפיכך מצריכות השקעה מועטה מצד המדינה במשאבים ובתשתיות.

על אף השטח הקטן של החווה עצמה, היא מעניקה שליטה בשטחים רחבים בהרבה, שכן לא זו בלבד שהחקלאים מעבדים את הקרקעות הסמוכות לחווה, אלא שפעילות החווה כרוכה גם בשימוש יומיומי בשטחי מרעה נרחבים. כך, פעילותה השוטפת של החווה בולמת ניסיונות השתלטות של גורמים עוינים על הקרקע ומסייעת בסיכול פשיעה חקלאית והברחות. הנוכחות המתמדת בשטח מחזקת את שלטון החוק וריבונות המדינה באזורי הסְפָר, שכן היא מאפשרת התרעה על כל בנייה בלתי חוקית או שינוי חשוד בשטח. יתר על כן, הנוכחות הקבועה של החקלאים בשדות ובכרי המרעה מונעת היווצרות של שטחי הפקר, שעלולים להפוך למוקדי חיכוך על רקע ביטחוני.

יתרון נוסף טמון בכך שהחווה כמעט שאינה דורשת שטח בנוי, ועל כן היא משתלבת היטב במרחב, ואינה פוגעת בשטחי אש של הצבא או בשטחים ירוקים שרציפותם חשובה מבחינה אקולוגית.

לשם השוואה, הקמת יישוב או עיר מחייבת הליך תכנוני, משפטי ומנהלי מורכב, שיכול לארוך שנים, של אישור תוכנית ההקמה ומיקום מדויק בהתאם לחוק התכנון והבנייה ולתוכנית מתאר ארצית. לאחר מכן, ההקמה דורשת הליך בנייה ויצירת תשתיות מים, חשמל, ניקוז ושירותים עירוניים אחרים. משמעות הדבר היא שנדרשת השקעה מרובה ורבת שנים מצד המדינה כדי שתושבים יוכלו לאכלס שטח קטן יחסית.

בחוות החקלאיות, לעומת זאת, השקעה מזערית במשאבים ובתשתיות מספיקה כדי שמספר קטן של חקלאים, ערכיים ונחושים, יוכלו להחזיק עבור המדינה שטחים גדולים במיוחד, לעבד את האדמה או לרעות עדרים על גביה ולשמור על הגבולות.

מבחינה זו, החוות התגלו כדרך אידיאלית, אפקטיבית וחסכונית כאחד עבור המדינה להתפרש על שטחי ענק וליצור רצף טריטוריאלי החיוני מבחינה אסטרטגית ליכולתה לשמור על ביטחון אזרחיה מתוך גבולות בני הגנה – וכל זאת, במינימום השקעה מצידה.

מפעל ישראלי אסטרטגי וביטחוני

ההישגים מדברים בעד עצמם.

כיום יש למעלה ממאה חוות חקלאיות, ששומרות על למעלה משש מאות אלף דונם של אדמות מדינה ביהודה ושומרון. מפעל החוות מתפרש על שטחים עצומים ומחזיק יותר מפי שניים שטח מכל היישובים והערים ביהודה ושומרון יחד, לרבות אריאל, מעלה אדומים, ביתר עילית ומודיעין עילית. תנופת הבנייה נמשכת, ורק מאז פרוץ מלחמת "חרבות ברזל" הוקמו לפחות 15 חוות חדשות בשטח.

עשור וחצי לאחר שהקמתן צברה תאוצה, כבר אפשר לקבוע שהחוות החקלאיות ממלאות תפקיד מכריע בהגנה על ישראל מפני האיום שנשקף לה מתוכנית פיאד, בשמירה על הביטחון באזור וביצירת רצף דמוגרפי ישראלי בר הגנה בשטחי C.

בנובמבר 2021 קבעה הממשלה שכל אחד ממשרדיה, ולא משרד החקלאות בלבד, יכול לתמוך בפעילות חקלאית התנדבותית באזורי עדיפות לאומית. בדצמבר 2024 התבשרנו ששר החקלאות אבי דיכטר הורה למשרדו להתחיל להעניק לחוות החקלאיות את מענקי המרעה שחקלאים בכל אזור אחר בארץ מקבלים כבר שנים. דיכטר הגדיר את המהלך כ"בשורה אדירה לחוות החקלאיות ביהודה ושומרון", ואמר כי "לאחר עשרות שנים שבהן הופלו לרעה החלו החקלאים ביו"ש לקבל את מענקי המרעה שלהם הם ראויים".

אחדות היא כוח

מספרן הגדול של החוות ביהודה ושומרון, והיותן מפוזרות על פני שטחים נרחבים, הציבו מול בעליהן אתגרים ביטחוניים, כלכליים, לוגיסטיים ובירוקרטיים שחייבו טיפול מאורגן, מסודר ומתואם. בשנת 2024 הקימו בעלי החוות ביהודה ושומרון את איגוד החוות, שתפקידו לייצג אותם מול הרשויות, לעזור בתיאום הנדרש מול מערכת הביטחון וגורמי ממשל, ולסייע בגיוס משאבים ובהשגת מענקים שיתמכו בחוות מבחינה כלכלית.

הקמת איגוד החוות מהווה התפתחות חשובה של מפעל החוות החקלאיות. האיגוד מאפשר לחוות הרבות ביהודה ושומרון להתנהל באופן יעיל, מאורגן ומסודר יותר, ומחזק את התנועה כולה באופן משמעותי. כיום פועל איגוד החוות כדי לתמוך בחקלאים ולהרחיב את מפעל החוות ביהודה ושומרון, מתוך מחויבות לחזון העומד מאחוריו – שמירה על אדמות הלאום והבטחת אחיזה ישראלית רציפה במרחב.

האיגוד מתכוון בין היתר לתת תמריצים כספיים לחוות שיפתחו עוד מקורות הכנסה, כגון תיירות וכרמים, שיגבירו את יציבותן ואת הצלחתן הכלכלית, וכן להקמת חוות חדשות, המחייבת בניית תשתיות, אבטחה ועדר התחלתי הכרוכים בעלות ראשונית גבוהה. לצד זאת, הוא מתכוון להפעיל תוכנית חינוכית עבור בני הנוער והמתנדבים בחוות, שתכלול הכשרה מעשית בנגרות, ריתוך ורכיבה.

קו המחרשה הוא קו הגבול גם בשאר גבולות ישראל

המאבק על סיכול תוכנית פיאד להשתלטות על יהודה ושומרון עודנו בעיצומו. רק הקמת עשרות רבות של חוות נוספות תבטיח שהרשות הפלסטינית לא תשתלט על שטחי C ותפגע אנושות בהתיישבות היהודית באזורים החיוניים לשמירה על ביטחון המדינה והמהווים את ערש זהותנו.

אולם תנופת ההגשמה וההתיישבות של החוות החקלאיות אינה יכולה לעצור ביהודה ושומרון. בשנים האחרונות מספר היהודים בגליל סובל מירידה מתמשכת, ונכון ל-2023 עמד על פחות מ-15% מכלל התושבים (לעומת כרבע מהם בעבר). ואילו בנגב, התרחבות בלתי חוקית של הפזורה הבדואית והתחזקות מגמות לאומניות פלסטיניות ואף מעורבות בטרור בקרבה הופכות אותה ל"מדינה בתוך מדינה" המאיימת על יישובי הדרום.

בתקופתנו, שיטת ההתיישבות הציונית הוותיקה של החוות החקלאיות, המאפשרת לאוכלוסייה מעטה להחזיק שטחים רחבי היקף באופן שמצריך תשתיות ומשאבים מועטים יחסית, הפכה לא רק לרלוונטית מתמיד אלא גם לתנאי הכרחי לעתיד של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.

כפי שטוען בצדק ארגון "השומר החדש", החווה החקלאית היא מודל ההתיישבות של המאה ה-21. רק השקעה נרחבת של מדינת ישראל בהקמת עשרות רבות של חוות בשנים הקרובות, לא רק ביהודה ושומרון אלא גם בנגב ובגליל, כפרויקט בעל עדיפות לאומית, תאפשר לנו לשמור על כל חלקי ארץ ישראל, ולא לאבד שוב את הדרום ואת הצפון.

לפני יותר ממאה שנה אמר יוסף טרומפלדור: "במקום בו תחרוש המחרשה היהודית את התלם האחרון שם יעבור גבולנו". התובנה הזו רלוונטית יותר מתמיד. זה הופך את מפעל החוות החקלאיות למשימה הביטחונית והאסטרטגית החשובה ביותר בזמננו.

להשתתפות בפרויקט איגוד החוות

הפוסט החוות החקלאיות: הציונות של העתיד הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

בשבת שמחת תורה, השבעה באוקטובר 2023, כשאלפי מחבלים חמושים פרצו את גדר המערכת סביב רצועת עזה וחדרו ליישובי העוטף, הם נתקלו במה שכנראה לא ציפו לו – שוטרי משטרת ישראל. אותם שוטרים, שתפקידם היומיומי נע בין אכיפת תנועה, חקירת עבירות וטיפול בתלונות של אזרחים, מצאו את עצמם בחזית הלחימה בטרור, חמושים באקדחים בלבד אל מול מחבלים עם רובים, רימונים ומטולי RPG.

"שוטרי ושוטרות משטרת ישראל חתרו למגע, נלחמו תוך סיכון חייהם ובלמו את המחבלים מלהגיע ליישובים נוספים", אומר תנ"צ בדימוס סגן אלוף במיל' אורי אנגלהרד, חבר תנועת הביטחוניסטים. "שוטרים לא צעירים, שכמעט לא מבצעים אימוני ירי או כושר גופני, גילו גבורה יוצאת דופן ברגע האמת. לצידם שעטו אל השטח הלוחמים עזי הנפש של הימ"מ, המסתערבים, היס"מ ומשמר הגבול. מפקדי המשטרה נתנו בזמן פקודות אפקטיביות, האצילו סמכויות, היוו דוגמה אישית והובילו את הכוחות בנחישות ראויה להערכה".

אולם דווקא הרגעים מעוררי ההשתאות שבהם משטרת ישראל ניצבה בחוד החנית של הלחימה בטרור ממחישים את הפרדוקס המרכזי שבו היא נתונה: היא הכתובת האחרונה לכל כשל מערכתי במדינה, ונדרשת להתמודד עם משימות ביטחוניות קשות ומורכבות החורגות בהרבה מתפקידי שיטור שגרתיים, ללא המשאבים והכלים הנחוצים לכך. את המצב הזה אנגלהרד, שמילא מגוון תפקידים בכירים במערכת הביטחון ובחברות הייטק בינלאומיות, מבקש לשנות.

הייטק, משפטים ופרשת השבוע

כמי שהגיע מעולם ההייטק, שירת כמפקד יחידות מחשוב מבצעיות בצה"ל והיה מנכ"ל בחברות טכנולוגיות מצליחות, החלטתו של אנגלהרד להתגייס למשטרה בעיצומה של האינתיפאדה השנייה הייתה יוצאת דופן.

"הרגשתי שזו שליחות ציונית", הוא מסביר. "ראיתי שהמשטרה סובלת לא רק מחוסר חמור בקצינים ובשוטרים אלא גם מהיעדר מערכת קשר מתפקדת, מחשוב מספק ואמצעים טכנולוגיים מתקדמים, בתקופה שבה מדינת ישראל נתונה תחת מתקפת טרור קשה, שהסבה אבדות גדולות בנפש ופחד בקרב האזרחים".

אנגלהרד בחר להניח בצד קריירה מבטיחה כדי להוביל את המהפכה הטכנולוגית במשטרת ישראל. הוא הקים ופיקד על מִנְהַל (כיום אגף) הטכנולוגיות במשטרה, שמיזג את היחידות הטכנולוגיות שסבלו עד אז מביזור וחוסר תיאום לגוף אחד, והצעיד את הארגון למאה ה-21, באמצעות ביצוע מוצלח של למעלה ממאה פרויקטים טכנולוגיים גדולים ומורכבים במקביל. האלוף יצחק (חאקי) הראל, ראש אגף התקשוב בצבא, אמר על כך ב-2003: "קחו למשל את המהפכה הטכנולוגית שהמשטרה עברה – זה משהו שאני יכול לחלום עליו".

דחיתי על הסף הצעות מפתות מאוד מחברות ידועות, להשתתף במכירת טכנולוגיות מדהימות שפיתחנו במשטרה למדינות זרות.

האם לאחר שפרשת מהמשטרה המשכת, כמו רבים מבכירי מערכת הביטחון לשעבר, לנצל את מומחיותך בטכנולוגיות ביטחוניות ולמכור אותן לחו"ל?

"לא. דחיתי על הסף הצעות מפתות מאוד מחברות ידועות, להשתתף, ולו באופן פסיבי, במכירת טכנולוגיות מדהימות שפיתחנו במשטרה למדינות זרות. התנגדתי לכך בכל תוקף. בין השאר, משום שאותן טכנולוגיות זולגות למדינות אויב ופוגעות באופן ישיר במדינת ישראל. אגף מִנְהַל הרכש הביטחוני (מנה"ר) במשרד הביטחון חייב להתוות תפיסה חדשה בעניין".

במקום זאת, אנגלהרד החליט לממש תחביב שהיה לו לאורך השנים, ולהתמקד כעורך דין ונוטריון בהעברה בין-דורית – צוואות, עיזבונות וייפוי כוח מתמשך. בניגוד לתפקידיו הקודמים, שבהם ניהל אלפי עובדים בתקציבים של למעלה ממיליארד שקלים, כאן הוא יכול לעזור באופן אישי להבטחת עתידם של הפונים אליו. "אני חש תחושת משמעות בכל מקרה שאני מצליח לפתור", הוא מעיד. מאז השבעה באוקטובר הוא מסייע, בין השאר, לטיפול בנכסים הדיגיטליים שהותירו אחריהם חללי מלחמת "חרבות ברזל".

נוסף להיותו חבר בדירקטוריונים ומתנדב בארגונים שונים, אנגלהרד שימש מרצה לניהול ולקבלת החלטות באוניברסיטת תל־אביב. תפקיד זה הוביל אותו לכתוב את הספר "סודות הניהול על פי פרשות השבוע", שביקש למלא את הוואקום הקיים בתחום הניהול באקדמיה, המסתמך באופן בלעדי על מלומדים מחו"ל, ולהאיר את סודות הניהול הטמונים בספר העתיק שהעם היהודי הנחיל לאנושות כולה – התורה.

המניע הערכי היהודי והציוני שהנחה את אנגלהרד לאורך דרכו המקצועית הוביל אותו גם להצטרף לתנועת הביטחוניסטים. "התנועה מצליחה באמצעות המחקר, קשרי הממשל, התקשורת והחינוך לתרום לקידום החירות והריבונות של העם היהודי בארצו לדורות", הוא אומר. "ההצטרפות לתנועה מעניקה משמעות נוספת לחיי, כשותף, ולו במקצת, לחיזוק הביטחון הלאומי של ישראל".

מורכבות האתגר הביטחוני

הרקע המקצועי העשיר והייחודי שלו – המחבר בין ניהול, ביטחון, טכנולוגיה, משפטים ויהדות – מאפשר לאנגלהרד להתבונן על אתגרי המשטרה מנקודת מבט רב-ממדית, רעננה ומקורית, ולהציע פתרונות הנשענים על חשיבה מחוץ לקופסה, שאינה מוגבלת לפרדיגמות המקובלות בעולם השיטור.

"ביטחון לאומי נמדד לא רק בהקשר של מלחמות מול מדינות וטרור", הוא מדגיש. "הוא כולל את ביטחון הפרט, הכלכלה והתעשייה. המשטרה מתמודדת עם איומים פליליים וביטחוניים במקביל: מהמלחמה בתאונות הדרכים, שמאז קום המדינה הסבו לנו יותר הרוגים מאשר כל מערכות ישראל, דרך המאבק בפשיעה החקלאית הפוגעת בריבונות המדינה, ועד מיגור הפשיעה המאורגנת, הגורמת לישראל נזק של מיליארדים בכל שנה".

העובדה שהביטחון הלאומי משתרע על פני תחומים רבים ומגוונים מטילה על המשטרה אחריות עצומה, מעבר לכוחותיה ולמשאביה. הדוגמה הבולטת ביותר היא המאבק בחיסולים במגזר הערבי, שמהווה אתגר לאומי וביטחוני לכל דבר.

"יש במשטרה מפקדים ושוטרים מצוינים", מסביר אנגלהרד, "שפועלים מתוך שליחות למען עם ישראל וארץ ישראל; שוטרים הפועלים סביב השעון ללא קבלת תוספת שכר עבור עבודתם הרבה בשעות נוספות, במשימות סיזיפיות, בקור ובשרב, תוך שהם חשופים לעדויות ולמראות קשים; וגם שוטרים שפיתחו טכנולוגיות מדהימות שזכו בפרסים בינלאומיים במקום הראשון. אך המשטרה קטנה מאוד ביחס למשימות הרבות המוטלות עליה. המשטרה היא בסופו של דבר זו שנדרשת לטפל בכשלים של כל המערכת. כאשר מערכות הרווחה לא מטפלות בנזקקים, כשמשרד התחבורה לא מתחזק כבישים, כשכוחות הביטחון לא מזהים מחבל – הכול מתנקז בסוף למשטרה, שמוצאת את עצמה בחזית מול בעיות שמעבר לתחום השיטור הקלאסי."

המשטרה היא נקודת הקצה של המשפך. היא נדרשת לטפל בכל הכשלים של המערכות האחרות.

הפתרון – חיזוק המשטרה הכחולה ומג"ב

אנגלהרד מציע שורת פתרונות מעשיים שיחזקו את המשטרה ויאפשרו לה למלא בהצלחה את המשימות המורכבות המוטלות עליה. "המפתח הוא הגדלת כוח האדם והתקציבים", הוא קובע. "יש להתנות אישור כל חוק או תוכנית בנייה מסיבית המטילים עומס על המשטרה, בכך שהם יְלֻוּוּ בתוספת התקנים והתקציב הנדרשת ליישומם".

כדי שהמשטרה תוכל לעמוד באתגרים הביטחוניים העומדים לפתחה, אומר אנגלהרד, יש גם להצעיר אותה באופן משמעותי. לשם כך הוא מציע לחולל מהפך במערך שוטרי החובה (שח"מ), מועמדים לשירות ביטחון העושים את שירותם הסדיר במשטרה הכחולה במקום בצה"ל.

איך היית משנה את המצב הקיים, שבו מערך שח"מ מורכב בעיקר מחיילים שצה"ל מוכן לוותר עליהם, ושלאחר הפיכתם לשוטרים נשלחים לסיור או למוקד?

"צריך להגדיל באופן דרסטי את מספר המתגייסים למשטרה בגיל 18 ולהעלות את רמתם", הוא מסביר. "יש לאפשר למשטרה לאתר ולבחור את המועמדים לגיוס אליה, במקום שתסתמך על חיילים שצה"ל בוחר להעביר אליה, ולאפשר למועמדים לשירות ביטחון לבחור אם להתגייס למשטרה הכחולה, למג"ב או לאחד מחילות צה"ל. שוטרי חובה איכותיים שישרתו ביחידות משטרה מובחרות ישפרו מאוד את כושרה המבצעי של המשטרה".

נוסף על כך, אנגלהרד סבור שעל המשטרה להיעזר בשוטרים שפרשו לגמלאות, המביאים עימם ידע, ניסיון ומוטיבציה גבוהה, ויכולים לתרום רבות לארגון.

"לצד זאת", הוא מדגיש, "יש להבטיח את המוכנות המקצועית המתמדת של כלל השוטרים ללחימה באויב, ולדאוג לכך שכל שוטר יהיה ברמת כשירות מבצעית של רובאי 03 לפחות. לשם כך דרושים אימונים תכופים יותר, ציוד מתקדם ויכולות ואמצעים טכנולוגיים השמורים כיום לשב"כ, ומוכנות טובה יותר לתרחישי חירום. רוח המפקד שצריכה לנשוב בכל שורות המשטרה היא של יושרה, מקצוענות ודבקות במשימה. זה האתוס שחייב להנחות אותה".

השינויים שמציע אנגלהרד אינם מתייחסים למשטרה הכחולה בלבד. "יש להגדיל במידה משמעותית את משמר הגבול, להקצות לו תוספת כוח אדם ואמצעים, ולהציב אותו בכל נקודות החיכוך עם האוכלוסייה הערבית", הוא אומר, "מג"ב הוא הכוח המיומן ביותר לשיטור ביטחוני, והוא צריך להוביל בתחום זה ולהוות גורם מכריע בשמירה על הביטחון השוטף. כך יוכלו רוב חילות הצבא האחרים להתמקד בייעודם העיקרי – להיות מוכנים להתקפה, להכרעה ולניצחון על האויב".

יש להגדיל את משמר הגבול ולהציב אותו בכל נקודות החיכוך עם האוכלוסייה הערבית. מג"ב הוא הכוח המיומן ביותר לשיטור ביטחוני, והוא צריך להוביל בתחום זה ולאפשר לצה"ל להתמקד בייעודו העיקרי – להיות מוכן להתקפה ולהכרעת האויב

מתגובה – ליוזמה

התוכנית שמציג אנגלהרד לחיזוק המשטרה ויכולתה להתמודד עם אתגרים פליליים וביטחוניים כאחד מהווה חלק משינוי תפיסתי עמוק בהרבה, שבמרכזו מעבר מתפיסת "כיבוי שריפות" לנטילת אחריות ארוכת טווח על ביטחון המדינה.

מה צריכה ישראל לעשות כדי להבטיח את יכולתה להתמודד עם איומים בכמה חזיתות במקביל?

"המנהיגות צריכה לעשות את כל הנדרש לשגשוג ולקיום עם ישראל בארץ ישראל לתמיד
ולחסל כל איום שמתעורר, מבפנים ומבחוץ, ולא לדחות את מה שצריך לעשות היום רק כדי להשיג שלווה מדומה בהווה".

בין הצעדים שיביאו לכך, אנגלהרד מונה יצירת אסטרטגיית ביטחון לאומי מעודכנת, המתבססת על מעבר מתגובה ליוזמה, ועל יכולותיו המוכחות של האויב ולא על כוונותיו המשוערות; עידוד הערך של חברה מגויסת והאתוס של "כל העם חזית"; ומהפכה חינוכית וערכית, שתאזן את התמקדות היתר בפרט בעזרת חיזוק המחויבות לכלל, ותנחיל לדורות הבאים את היסודות הרוחניים, הציוניים והתרבותיים המלכדים אותנו כעם.

"במקום לפעול כיהודים גלותיים, עלינו לפעול כיהודים ציוניים – מתוך גאווה לאומית ועמידה על ריבונותנו", אומר אנגלהרד. "במקום להגיב, עלינו ליזום. רק כך נוכל לבצר את ביטחונה של ישראל לדורות הבאים ולהבטיח שאסון השבעה באוקטובר לעולם לא יקרה שוב".

הפוסט המשטרה – קו ההגנה האחרון של ישראל הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

"בתנועה חברים כיום מעל ל-40 אלף איש, הכוללים נשים וגברים מגילאי העשרה עד גילאי ה-80 ומעלה, ואי אפשר להתעלם מהגיוון הזה. לכן, הקשר עם חברי התנועה הוא מבחינתי אחד הכלים החשובים ביותר של תנועת הביטחוניסטים", כך אומר איציק לב, סמנכ"ל פיתוח בתנועת "הביטחוניסטים", שאחראי במסגרת תפקידו על קשרי הקהילה בתנועה.

מה אתם עושים כדי להתחבר לשטח?

"רבים חושבים בטעות שתנועת הביטחוניסטים כוללת רק אנשי צבא וקצינים בכירים, אבל למעשה היא פתוחה לכל מי שמחזיק בתפיסת העולם שלנו ולכל אדם שמאמין בערכים שבהם אנחנו מאמינים. צמחנו השנה ביותר מ-70 אחוזים, והמטרה היא להמשיך לצמוח באותו קצב גם בשנה הבאה. לחברי התנועה אנחנו מציעים מגוון רחב של פעילויות ייחודיות, כמו הרצאות בהשתתפות אנשי ביטחון בכירים, וסיורי 'ביטחוניסט בשטח' שמתקיימים בכל הארץ – בצפון, בעוטף, ביו"ש ובירושלים. יש לתנועה קבוצות ווטסאפ שקטות של קבלת עדכונים מהשטח, שבכל אחת מהן יותר מ-1,000 איש. עד עכשיו התפרסמו בקבוצות האלה בעיקר ידיעות חדשותיות, אבל בעקבות סקרים שערכנו הבנו שהציבור רוצה יותר מזה, והתחלנו להפיץ בקבוצות האלה וובינרים מתפרצים, כרטיסים לאירועים, סיורים וגם הטבות עסקיות ייחודיות. אנחנו מתייחסים לקבוצות האלה כאל מועדון חברים".

קהילה קשובה לציבור

לב, שהגיע ל"ביטחוניסטים" מתחום ניהול הפרויקטים בהקשר המוניציפלי, שם לעצמו למטרה לא רק להגדיל את מספר חברי התנועה, אלא גם לייצר קהילה שתהיה קשובה לעמדותיהם של חבריה, גם אלה שאינם אנשי צבא בכירים. על הרקע הזה הוא יזם הקמת מערכת דיגיטלית בשם "זירת התובנות", שמאפשרת לחברי התנועה להחליף דעות ולהעלות רעיונות בסוגיות אקטואליות. מדובר במערכת מיוחדת שגם הרשויות המקומיות והצבא משתמשים בה, והיא מסוגלת לנתח כמויות מידע גדולות.

מתי השקתם את המערכת החדשה לשיתוף הציבור?

"במחצית השנייה של 2024. לפני כן נהגנו להפיץ שאלות פתוחות ברשתות החברתיות, ומכיוון שהייתה היענות מאוד יפה של חברי התנועה, התחלנו לעבוד עם המערכת החדשה שנקראת 'זירת התובנות'. בכל חודש אנחנו מעלים שאלה אקטואלית אחרת. למשל, לאחרונה: 'האם להקים ועדת חקירה ממלכתית או לאומית?' עד עכשיו הגיבו מעל 1,000 איש לכל אחת מהשאלות ששאלנו".

"שאלה שהופצה לאחרונה בין חברי התנועה באמצעות המערכת החדשה, בנושא ועדת חקירה לאירועי ה-7 באוקטובר, זכתה למספר גדול של תגובות שתוצאות הניתוח שלהן הפתיעו את ראשי התנועה"

מה הייתה המחשבה שמאחורי "זירת התובנות"?

"הרעיון היה לפתח את המערכת ככלי שבו אפשר יהיה להחליף דעות ולהעביר רעיונות גם מלמטה למעלה – כלומר לא רק מבכירי הצבא שעומדים בראש התנועה אל הציבור הלא-מומחה, אלא גם בכיוון ההפוך. המערכת מנתחת את התגובות, ומתוכן מפיקה כמה תובנות בסיסיות, שאותן אנחנו מטמיעים במסמכים שלנו. השאיפה היא להטמיע את תחושות חברי התנועה במחקרים ובדפי העמדה של התנועה שמועברים למקבלי ההחלטות. התנועה רואה חשיבות רבה בשיתוף הציבור ובחיבור בין השטח ובין הידע המקצועי של אנשי הצבא".

חוכמת ההמונים

שאלה שהופצה לאחרונה בין חברי התנועה, בנושא ועדת חקירה לאירועי ה-7 באוקטובר, זכתה למספר גדול של תגובות – מעל 700 תגובות במערכת עצמה ועוד 326 תגובות בפייסבוק. כאשר נותח תוכן התגובות, הופתעו ראשי התנועה לגלות שרובן לא נטו לכיוון אחד אלא לפשרה בין שני הקטבים. "השיח היה מאוד ער, ולא חד-משמעי", אומר לב, "מתברר שמחוץ לקיצוניים, שמביעים עמדות של קצוות, הרוב רוצה את החיבור בין ועדה ממלכתית לוועדה לאומית. כלומר, מרבית הציבור חושב שוועדת החקירה צריכה להיות ממלכתית עם היבטים של ועדת חקירה לאומית, מבחינת ניהולה והסמכויות שלה".

כאשר מדובר בכמות גדולה של תגובות שהן כל כך מורכבות ולא חד-משמעיות, זה לא מקשה מאוד על עיבוד המידע?

"אנחנו יודעים שככל שיש יותר ישראלים יש יותר דעות. עצם החיבור בין שתי האופציות שהצענו היה חידוש שבא מהציבור – הוא לא עלה כאפשרות מרכזית לפני שהפצנו את השאלה. זה פתח עבורנו צוהר נוסף: הבנו שיש רוב בציבור שמחפש את דרך האמצע. עכשיו מחלקת המחקר של 'הביטחוניסטים' תצטרך לעבד את התובנות האלה ולחפש את המודל המשולב הנכון שאותו נציע למקבלי ההחלטות".

איזה תהליך עיבוד עובר המידע?

"לפני הכול, המערכת עצמה מנתחת את המידע באמצעות בינה מלאכותית ומחלצת ממנו תובנות, ואחר כך אנחנו עוברים על המסקנות שלה ובודקים אותן. אחרי הניתוח שלנו יוצא סיכום של הדיון לכל חברי התנועה שהשתתפו בשיח – לכל חבר או חברה בהתייחס למה שהם כתבו. בשלב הבא אנחנו מעבירים את התוצאות למחלקת המחקר והיא מעבדת את המידע ומטמיעה אותו בדו"חות שלה".

המשמעות היא שאתם לומדים מהציבור?

"אנחנו קשובים לחברי התנועה ורוצים שיהיו חלק מתהליך החשיבה שלנו. אומנם נושאים הקשורים לביטחון ישראל נטו עדיין נותרו בתחומם של אנשי המקצוע, אבל בנושאים אחרים אנחנו רוצים לשמוע את התחושות של חברי התנועה ורוצים להטמיע אותן בדפי העמדה שמחברים אנשי המקצוע שלנו במחלקת המחקר. זה מאפשר לנו לחבר את הידע המקצועי עם 'חוכמת ההמונים'".

יש דוגמה נוספת לתגובות מהציבור שגרמו לתנועה לשנות את העמדות שלה?

"בהחלט קרה. למשל, בתשובה לשאלה בנושא גיוס חרדים קיבלנו תשובות מורכבות משציפינו, והן השפיעו עלינו ונגעו בנו. כשהגשנו לממשלה את 'תוכנית ה-8000' שעסקה בכך, היו כמה נקודות שהשתנו בזכות רעיונות מהציבור – למשל, ההבנה שהמסגרות יצטרכו להיות ייחודיות, שיש להכיר בייחודיות של החברה החרדית, שיש חשיבות בהסברה בתוך החברה החרדית וכן בשיתוף פעולה עם המנהיגים החרדים, וכן שיש צורך בהטבות ובתמריצים וצורך לשנות את תפיסת השירות הצבאי – מעול לזכות ולהזדמנות לתרום למדינה".

המערכת בעיניך בעצם באה לחזק את הדמוקרטיה בתנועה?

"בשלב הדיון בשאלה הפתוחה, כל המשתתפים רואים את התגובות שנכתבות, כך שאפשר לראות גם את התגובה על התגובה. נוצר סוג של שולחן עגול בין אנשים שאחד מהם יכול לשבת בקריית שמונה, אחד בירושלים ואחד בעוטף עזה. אני חושב שיש לזה הרבה כוח. המערכת לא רק מחזקת את ההיכרות של הבכירים עם הקולות של השטח, אלא גם מחזקת את תחושות השותפות והגיוון של חברי התנועה".

קידום נשים לחזית התנועה

לב לא סיים את שירותו הצבאי כקצין בכיר, אך לאחר שחרורו ממג"ב המשיך לעסוק בתחום הביטחון ורכש היכרות מעמיקה עם סוגיות ביטחון הפנים. לאורך השנים צבר ניסיון משמעותי בניהול מערכות מורכבות ובהובלת אופרציות, בעיקר בזירה המוניציפלית, שבה התמחה במגוון תחומים, בהם חינוך, ביטחון וניהול פרויקטים. בעבר שימש מנכ"ל רשת "מרכזי הצעירים בישראל" וכיום הוא מכהן בהתנדבות כחבר מועצת העיר חריש.

את אותה רוח ציבורית – של שותפות, שקיפות ומחויבות – הוא מביא גם לתנועת "הביטחוניסטים", שבה הוא פועל לקידום שיח ביטחוני רחב ומעמיק. "חשוב לי שאנשים יכירו את העשייה המגוונת של התנועה", הוא אומר. "לצד העיסוק הביטחוני, אני מקדם גם הטבות לדיור למילואימניקים, קהילת עסקים, את קהילת הבכירים, ניהול והגדלת חברי התנועה וגם את פורום הנשים של 'הביטחוניסטים', מתוך מטרה להציב את הנשים יותר בפרונט".

איך קולות לא-מקצועיים בציבור יכולים לתרום לשיח הביטחוני בתנועה?

"גם בשיח הביטחוני יש הרבה אלמנטים שהם לא בהכרח צבאיים. אמיר אביבי נוהג לומר שאי אפשר להתפשר על הביטחון – אבל יש עשרות דרכים דיפלומטיות שעשויות להציע פתרונות שמשיקים לנושא הביטחון: בחינוך, בכלכלה, בהתיישבות וכו'. ביטחון זה לא רק טנקים ומטוסים, אלא גם הטבות למילואימניקים, חקלאות, קהילה והיסטוריה. התנועה לא עוסקת רק במלחמה וצבא, אלא גם בשאלה איך להישאר חזקים ועם תפיסת ביטחון עצמאית בלי להתפשר על הציונות שלנו. בתחומים האלה אני מאמין שאפשר וצריך להיעזר ברעיונות מהציבור, ואני שואף שהמגמה הזאת תימשך".

קרדיט תמונה ראשית: טל ניר

הפוסט "תנועת הביטחוניסטים רוצה להקשיב גם לרעיונות שבאים מלמטה" הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

בעוד הדים אחרונים של קרבות נדמים בשדות אוקראינה, מתחילים להתבהר קווי המתאר של סדר עולמי חדש. הסכם השלום שנחתם בין רוסיה לאוקראינה בתיווכו הנחוש של הנשיא טראמפ אינו רק סיומה של מלחמה עקובה מדם, אלא גם אות לשינוי דרמטי ביחסי הכוחות העולמיים. מאחורי המהלך הדיפלומטי עומדת אסטרטגיה אמריקאית רחבה לניתוק רוסיה מהציר הסיני-איראני ולהשבת ההגמוניה האמריקאית. בלב הסדר העולמי המתהווה, ישראל עשויה למצוא את עצמה בעמדה אסטרטגית חסרת תקדים. למרות זאת, אסור לה להסתנוור מההזדמנות ועליה לזכור: הדרך היחידה שלה להבטיח את עתידה היא לשמור על עצמאותה ולהיות מסוגלת להגן על עצמה בכוחות עצמה.

המנצחת – רוסיה

ברמה המקומית, ההסכם מהווה ניצחון מובהק לרוסיה, שמסיימת את המלחמה כשהיא משיגה את רוב היעדים האסטרטגיים שהציבה לעצמה: היא הצליחה לסכל את הצטרפות אוקראינה לארגון נאט"ו ולהחלישו, ולפי ההסכם המסתמן היא תותיר בידיה את חבלי הארץ העצומים בדרום ובמזרח אוקראינה (הדונבאס) שכבשה מאז תחילת המלחמה ב-2022 וכן את חצי האי קרים שסיפחה ב-2014.

אפילו את המטרה שבה עד כה נראה שפוטין נכשל, החלפת הממשלה האוקראינית בממשלת בובות רוסית, נראה כעת שהוא עשוי להשיג לפחות באופן חלקי. יש סיכוי סביר שההסכם יערער את מעמדו של זלנסקי ויביא לעליית כוחות פרו-רוסיים או מתונים יותר ביחס לרוסיה בפוליטיקה האוקראינית.

אולם במישור הגיאופוליטי ומנקודת מבט גלובלית, מדובר במהלך שהשלכותיו מרחיקות לכת בהרבה, והמהווה חלק מאסטרטגיה כוללת של הממשל החדש בארה"ב. האינטרס האמריקאי העיקרי שעמד מאחורי המשא ומתן הקשוח שניהל הוא פשוט – וכלל אינו קשור לאוקראינה.

ניתוק רוסיה מסין ומאיראן מקדם את השלום

האופן התקיף שבו קידם טראמפ את ההסכם בין שתי המדינות מעיד על הנחישות האמריקאית להרחיק את רוסיה מסין ולפרק את החזית הסינית-רוסית-איראנית. מבחינת ארה"ב, תופעת הלוואי החמורה ביותר במלחמה הנוכחית היא שהסנקציות שהוטלו, בצדק, על רוסיה, דחפו אותה באופן חד-משמעי לידיים הסיניות. ברמה הגיאו-אסטרטגית הכוללת, החבירה של רוסיה לסין יצרה סכנה ממשית למעמדה של ארה"ב כהגמון עולמי.

כדי למשוך את רוסיה לצד המערב ניצל טראמפ את חולשת שני הצדדים המותשים מהמלחמה המתמשכת – את התלות האוקראינית המוחלטת בסיוע צבאי אמריקאי כדי שתוכל להמשיך להילחם, ואת הרצון של רוסיה לשמר את הישגיה, על מנת לכפות על שניהם הסכם. בתמורה להישגים המדיניים המשמעותיים שארה"ב מעניקה לה, רוסיה נדרשת לבחור בצד האמריקאי ולהתרחק מסין ומאיראן.

יותר ממאתיים אלף איש נהרגו בשנים האחרונות בסכסוכים ברחבי העולם, עקב נסיגת ארה"ב מאזורים שהיו נתונים בעבר תחת השפעתה. כעת היא משיבה לעצמה את מעמדה כמעצמת-על גלובלית ולוקחת לעצמה את התפקיד לעצב סדר עולמי חדש, שאמור למנוע מלחמת עולם שלישית ולקדם שלום במקום אנרכיה ומלחמות. טראמפ מבין היטב שארה"ב אינה יכולה לעשות זאת מתוך חולשה וניסיון לפייס את כל הצדדים – אלא אך ורק מתוך עוצמה.

התקרבות רוסיה לאיראן פגעה משמעותית בישראל

מה כל זה אומר מבחינתנו?

המהלך של טראמפ עשוי לטמון בחובו השפעות חיוביות משמעותיות על הביטחון הלאומי של ישראל, הן ברמה הגלובלית של שינוי יחסי הכוח בין המערב למזרח והן ברמה האזורית.

לפני פרוץ מלחמת רוסיה-אוקראינה בפברואר 2022, ישראל נהנתה משיתוף פעולה יחסי עם רוסיה, שהתבטא במספר תחומים קריטיים. אחד ההיבטים המרכזיים היה מנגנון התיאום הביטחוני בין ישראל ורוסיה בסוריה, שאִפְשֵׁר לישראל לפעול נגד התבססות איראנית ונוכחות חיזבאללה בשטח, תוך הימנעות מחיכוך עם הכוחות הרוסיים שהיו פרוסים באזור. הודות לתיאום זה, ישראל יכלה לפגוע בשיירות נשק איראניות ובתשתיות טרור, מבלי להסתכן בהידרדרות למתיחות מול מוסקבה.

נוסף על כך, רוסיה שמרה על עמדה מאוזנת למדי במוסדות בינלאומיים, ובמקרים רבים נמנעה מהצבעות על החלטות אנטי-ישראליות באו"ם. גם אם היא הייתה רחוקה מלתמוך בישראל באופן מוחלט, התנהלות זו שלה העניקה לנו מעטפת דיפלומטית מסוימת מול ביקורת בינלאומית. כמו כן, התקיים דיאלוג ישיר ושוטף בין מנהיגי המדינות, שתרם להבנה הדדית ולהפגת מתיחויות סביב סוגיות אזוריות, תוך שמירה על אינטרסים ביטחוניים חיוניים לישראל.

מאז תחילת המלחמה באוקראינה, לעומת זאת, חל שינוי חד ביחסה של רוסיה לישראל. רוסיה חיזקה באופן משמעותי את קשריה עם איראן, שזכתה לשדרוג משמעותי במעמדה כשותפה צבאית של מוסקבה. איראן מספקת לרוסיה מל"טים מתאבדים ואמצעי לחימה נוספים, שנעשה בהם שימוש במלחמה נגד אוקראינה, ובתמורה מקבלת גיבוי רוסי במוסדות בינלאומיים ואף גישה לטכנולוגיה צבאית מתקדמת. התמיכה הרוסית בטהרן העניקה לאיראנים ביטחון רב יותר לצאת למלחמה נגד ישראל.

בזירה הדיפלומטית, רוסיה אינה נוקטת עוד עמדה מאוזנת כלפי ישראל כפי שעשתה בעבר. כך, למשל, באוקטובר 2023 רוסיה קידמה הצעת החלטה במועצת הביטחון של האו"ם להפסקת אש מיידית בעזה, שלא כללה את גינוי פעולות חמאס. מהלך זה הבליט את השינוי בגישה הרוסית והמחיש את הירידה בתמיכתה בישראל בזירה הבינלאומית.

ישראל תרוויח מנוכחות רוסית מחודשת באזור

בהקשר זה, התקרבות אפשרית בין רוסיה לארה"ב עשויה להוות יתרון אסטרטגי משמעותי לישראל. ככל שרוסיה תפחית את תלותה באיראן – הן צבאית והן כלכלית – כך סביר להניח שהאינטרס שלה בשיתוף פעולה עם גורמים עוינים לישראל ייחלש. חידוש של שיתוף הפעולה בין מוסקבה לוושינגטון יוכל להוביל להפחתת המתיחות בזירה הבינלאומית, מה שעשוי להחזיר את רוסיה למדיניות מאוזנת יותר כלפי ישראל.

יתרה מזאת, אפשר לשער שרוסיה אף תחדש את נוכחותה ומעורבותה במזרח התיכון, בתמיכת ארה"ב. התהוות מרחב השפעה רוסי באזור העלווי בסוריה תוכל להחליש את הגורמים הסוניים הרדיקליים, ולבלום את מאמצי ההתפשטות של טורקיה בכך שתיצור חיץ בינה לבין לבנון וחלקים מסוריה.

שיתוף פעולה אמריקאי-רוסי עשוי אף להביא את רוסיה לחזור לגבות את ישראל במועצת הביטחון של האו"ם לפחות באופן חלקי, בין אם באופן אקטיבי ובין אם בהימנעות. יש לקוות שארה"ב תדרוש מהרוסים, בתמורה לניצחון שהעניקה להם, לעשות צעדים משמעותיים ביותר לקידום האינטרסים האמריקאיים, ובכלל זה חיזוקה של ישראל.

מעבר לכך, ההתנכרות של טראמפ לאוקראינה הבהירה למדינות אירופה שהן אינן יכולות עוד להסתמך על ההגנה הצבאית של ארה"ב, ושעליהן להגביר את מאמציהן להתחמש כדי להיות מוכנות לכל איום, מרוסיה או מכל גורם אחר. באירופה פועלות כמה מתעשיות הנשק הגדולות בעולם, ועם זאת מדינותיה עשויות לרכוש נשק, אמצעי לחימה וציוד טכנולוגי גם מתעשיית הביטחון הישראלית, דבר שיחזק את ישראל מבחינה כלכלית ומדינית כאחד.

המפתח למימוש חזון טראמפ נמצא כאן

ישראל יכולה לצאת נשכרת לא רק מהמהלך הספציפי של טראמפ ביחס לרוסיה ולאוקראינה, אלא גם מהסדר העולמי הכולל שהוא מסמן את כינונו. הממשל החדש בארה"ב מבהיר שהוא מתכוון להיפטר ממשקל עודף, בדמות השקעות שלא מחזירות את עצמן דוגמת אוקראינה, ולהשקיע במניות שיניבו לו דיווידנד, כמו ישראל.

הסיבה לכך שבעוד ארה"ב אינה מעוניינת להמשיך לחמש את אוקראינה היא שולחת כמויות גדולות של חימושים לישראל, היא שאנחנו מהווים לא רק השקעה כדאית ורווחית מנקודת מבטו של טראמפ – אלא גם ציר מרכזי באסטרטגיה הכוללת שלו.

הסדר שישראל מכוננת במזרח התיכון – בין היתר, בהחלשת איראן, חיזבאללה וחמאס והגנה על הדרוזים בסוריה – מקדם את האינטרסים האמריקאיים מבלי שארה"ב תצטרך לפעול בעצמה לשם כך, מה שחוסך לה מאות מיליארדי דולרים. לכן, כל דולר שהאמריקאים משקיעים בנו הוא השקעה שמחזירה את עצמה פי כמה וכמה. המסקנה המתבקשת היא שישראל חייבת לסיים את המערכה הקשה והרב-חזיתית שבה היא נתונה בניצחון מוחלט, ובכך להבהיר לארה"ב שישתלם לה להמשיך ולהשקיע בנו.

נראה שטראמפ מבין שמדינת ישראל היא המפתח למימוש חזונו למזרח התיכון. לשינויים הגיאופוליטיים הדרמטיים שמסתמן כי הוא מחולל יש את הפוטנציאל לסייע לנו להפוך למדינת מפתח גלובלית, "סינגפור של המזרח התיכון" – המדינה שתהווה ציר מרכזי לכל התעבורה העולמית. מימוש חזון זה יעניק לישראל לא רק פיקוח וביטחון אנרגטי, אלא גם חיזוק משמעותי ביותר של מעמדה הבינלאומי.

נגן על עצמנו בכוחות עצמנו

ועם כל זאת, הפניית העורף של ארה"ב לאוקראינה מזכירה לנו שאם אומה אינה מסוגלת להגן על עצמה, אף אחד אחר לא יעשה זאת עבורה. המסקנה מבחינתנו היא פשוטה – כפי שהתנועה הציונית הבינה תמיד, העם היהודי ומדינת ישראל חייבים לדעת להגן על עצמם בכוחות עצמם.

מה זה אומר בפועל?

מדינת ישראל צריכה לצמצם ככל האפשר את תלותה במדינות אחרות בחימוש, בביטחון אנרגטי ובביטחון גיאופוליטי. עליה להפעיל פס ייצור של חימוש בקנה מידה נרחב, כך שיהיו לה יכולות תעשייתיות עצמאיות בתחום והיא לא תיאלץ להסתמך על מלאים בלבד. צה"ל צריך לחזור להיות צבא גדול, חזק ומוכן היטב לכל תרחיש.לצד זאת, ישראל חייבת להבטיח לעצמה יכולות אנרגטיות מגוונות ורבות עוצמה, ולשקם גם את הביטחון התזונתי שלה באמצעות תמיכה משמעותית בחקלאות.

במקביל לחיזוק עצמאותה בכל אותם תחומים, על ישראל להגדיל את שיתופי הפעולה שלה עם מדינות שיש לה אינטרסים משותפים איתן, ולהשתלב ברמה האזורית והגלובלית כאחד, תוך שמירה בלתי מתפשרת על הריבונות של העם היהודי בארץ ישראל. עלינו להבין לעומק מהם המניעים של כל משתתפת במשחק הגיאופוליטי, עם אילו מדינות ישראל יכולה לעבוד יחד למען מטרות משותפות, אילו מהלכים משרתים אותנו ואילו כדאי לנו לבלום.

"רק העזת היהודים הקימה את המדינה" אמר בן־גוריון במשפט המפורסם שבו טבע את המונח "או"ם שמום". כיום ברור מתמיד שרק העזת היהודים תבטיח את המשך קיומה, גם במסגרת סדר עולמי חדש שיהיה לה חלק מרכזי בהובלתו.

הפוסט התנערות ארה"ב מאוקראינה מבשרת סדר עולמי חדש – ואנחנו ממלאים בו תפקיד מרכזי הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

העיסוק בערוצים הפלסטיניים ברשתות החברתיות, ברובם ערוצים תומכי חמאס, ממחיש את ראייתם הצינית של הארגון ותומכיו: בערוצים הפלסטיניים הציגו את התמונות של החטופים הישראלים מהתקשורת הישראלית והוסיפו את הערותיו הציניות של אבו עוביידה, דובר הזרוע הצבאית של חמאס, מתחילת המלחמה:

"זה מה שישראל עשתה לאסיריה המוחזקים על ידי חמאס, תוך כדי שימוש בנשק הרעב על תושבי עזה. כלי תקשורת ישראליים מפרסמים תמונות של אסיר ישראלי ששוחרר מעזה לפני ואחרי לכידתו.

אבו עוביידה אמר בתחילת המלחמה: 'האסירים שלכם יחיו כפי שתושבי עזה חיים בצל הרעב שהוטל עליהם. הם יאכלו כמו שתושבי עזה אוכלים וישתו כשהם שותים'".

ארועים אלו של שחרור החטופים בהפקה חמאסית הופכים את הבטן לכל צופה ישראלי. מצידו של חמאס זהו מפגן כוח הממתג אותו בעיני תומכיו מבית ובעולם ומעביר את המסר כי הוא שרד את המלחמה והוא נשאר בעזה כשליט. בין השאר, במסגרת מופעי האימה של חמאס בכל אחת מפעימות שחרור החטופים הוא מנסה להעביר מסר בדבר השפלתה של ישראל והוכחה מי המנצח. מפעימה לפעימה בונה חמאס את נרטיב הניצחון שלו ומוסיף עוד מסרים לתפאורה.

המסר של חמאס לדור העתיד

במסגרת הפעימה החמישית חזר המנהג הקבוע של העלאת החטופים על הבמה לצורך הגחכה והשפלה. עם זאת, הפעם אולצו החטופים "להתראיין" ולענות על שאלות בעברית. נוסף על כך, מתחת לאותה במה הוצג שלט גדול עם מסר מתריס שבו נכתב "הניצחון המוחלט" ומעל הבמה הוצג שלט נוסף שעליו נכתב מסר חד לנשיא האמריקני, דונלד טראמפ, "אנחנו היום שאחרי".

המסר הזה לא משאיר ספק באשר לכוונותיו של חמאס בנוגע לשליטה ברצועת עזה והתנגדותו להעברת פלסטינים מחוצה לה. המסר של חמאס פונה לשלושה גורמים: ישראל, ארצות הברית והרשות הפלסטינית. ראשית מדגיש חמאס כי לבטח לא יהגרו הפלסטינים מרצון; ושנית, הוא מדגיש בפני הרשות הפלסטינית מי ישלוט ברצועת עזה. כמו כן, המסרים הללו מחלחלים גם לתושבי עזה ובעיקר לדור העתיד.

בהכנות למופע הזוועה אפשר היה לראות כיצד הולבשו ילדים פלסטינים קטנים כמחבלי הזרוע הצבאית של חמאס, וכיצד הונפו ילדים עם סרטי הזרוע הצבאית לראשם על כתפי אבותיהם למראה החטופים הישראלים המושפלים על הבמה. חמאס משתמש בפסטיבל הגרוטסקי סביב שחרור החטופים כדי להעביר שיעור חינוכי ומורשת קרב לדור הבא. הדור הזה יונק עתה את המסרים של חמאס, כי "מבול אל-קצא" הוא מאורע היסטורי וכי חלומו של כל ילד בעזה יהיה מעתה להצטרף לשורות הזרוע הצבאית של חמאס.

ובינתיים באיראן

במקביל לשחרור החטופים הישראלים נפגש עלי ח'מינאי, המנהיג העליון של איראן, עם משלחת של חמאס בטהרן. ח'מינאי אמר לחברי המשלחת החמאסית בראשות ח'ליל אל-חיה: "ניצחתם את אמריקה ואת הישות הציונית ומנעתם מהן להשיג את מטרותיהן".

ח'מינאי הוסיף: "הגנה על פלסטין ותמיכה באנשיה אינה שאלה במוחם של העם האיראני. סוגיית פלסטין היא נושא בסיסי עבורנו, והניצחון של פלסטין הוא בלתי נמנע עבורנו".

כשם שאיראן מנסה לשדר סיסמאות מנותקות מציאות, כך מנסה חמאס להדהד משוואה שקרית: חמאס הלביש את החטופים הישראלים בתלבושת אסירים ועליה תמונתם עם הכיתוב "אני אסיר של עז א-דין אל-קסאם" (הזרוע הצבאית של חמאס). במשוואה צינית זו,משווה חמאס בין החטופים הישראלים, אנשים חפים מפשע שנחטפו מבתיהם, לבין מחבלים שנתפסו והורשעו לאחר שביצעו פיגועים קשים.

לאורך כל המלחמה ניסה חמאס להציג משוואות שווא והשווה בין המחבלים המרצים מאסר בבתי הכלא בישראל לבין החטופים הישראלים שנמקו בשבי בעזה. עם זאת, לאחר חתימת הסכם השבת החטופים והפסקת האש חמאס משחיז את מסריו ומחדד אותם בכל פעימה כדי לבנות את כוחו ואת נרטיב ה"מנצח" ו"גיבור" העם הפלסטיני.

כל אירוע כזה של שחרור חטופים משמש את חמאס למופע רהב, שבו הוא מציג את כוחו וממתג את עצמו כבעל הבית. המופעים הללו תורמים לבניית האמון המחודש עם תושבי עזה, זאת, בייחוד לאחר הביקורת הרבה על חמאס במהלך המלחמה. חמאס הואשם על ידי פלסטינים רבים כי אותו מבצע "מבול אל-אקצא" הביא ל"נכבה מחודשת" על הפלסטינים. עתה חמאס מנסה להפוך את התודעה – להפוך את ה"נכבה" ל"ניצחון" חמאסי.

נרטיב הניצחון של חמאס

חמאס במסריו מכין את הקרקע ל"יום שאחרי" בראייתו – שנראה כמו שחזור של לפני השבעה באוקטובר: מפגני כוח של הזרוע הצבאית בעזה, נפנופי הנשקים באוויר, סמלי חמאס כסמלי שלטון ברצועה וביטול כוחה של הרשות הפלסטינית. המסר המהדהד העולה הוא כי חמאס לא יסכים לעזיבה מרצון או לחיסול שלטונו.

הדבר ממחיש כי חמאס יישאר מחויב לעימות ולמטרתו להשמיד את מדינת ישראל. משבוע לשבוע מעדכן חמאס את נרטיב ה"ניצחון" שלו. התמונות הקשות מפסטיבל האימה השבועי של חמאס ממחישות את גרסתו הרצחנית ל"יום שאחרי". חמאס מציג לנו איך אמור להיראות העתיד של עזה והאזור כולו – מזרח תיכון של השישה באוקטובר. הדבר מדגיש שוב את הצורך בהסתלקותו של ארגון הטרור.

לאחר מופע האימה של חמאס עתידה ישראל להוציא משלחת לקטר כדי לדון בסיום השלב הראשון בעסקה. לנוכח המראות הקשים מתחבטת ישראל כיצד עליה להגיב מבלי להפר את ההסכם. למרות הצורך בתגובה מחמירה, מנופי הלחץ של ישראל מוגבלים. אחד המנופים האפשריים הוא עיכוב שחרורם של אסירים פלסטינים. עיכוב שחרורם יכניס את חמאס ללחץ מחשש לטרפוד העסקה, שישודר גם לתושבי עזה ויחזיר את ארגון הטרור ממעמד של "גיבור" שהבטיח לשחרר אסירים לזה של גורם המחזיר את תופי המלחמה ואת צה"ל לעזה.

מצידה של ישראל, למרות השימוש האכזרי של חמאס בחטופים, אל לה לשבור את הכלים ועליה להמשיך ולהתקדם לשלב השני בעסקה. לאחר החזרת כל החטופים יש לחסל את חמאס עד תום ולהכין את הקרקע להחלת תוכניתו של טראמפ בעזה. השבעה באוקטובר לימד אותנו שוב כי אין להשאיר את חמאס מעבר לגדר: הניצחון ומיטוט חמאס הוא צו השעה והוא האפשרות היחידה.

הכתוב הוא על דעת המחבר בלבד ואינו משקף בהכרח את עמדת התנועה.

הפוסט מהו המסר של חמאס בפסטיבל האימה השבועי הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

מלחמת "חרבות ברזל" היא לא המלחמה הממושכת הראשונה שיודעת ישראל. מלחמת העצמאות, שפרצה עוד לפני ההכרזה הרשמית על הקמת המדינה, נמשכה כשנה ושמונה חודשים – מנובמבר 1947 ועד סיום החתימה על הסכמי שביתת הנשק ביולי 1949.

את החלק המבצעי של המלחמה חתם מבצע "עובדה", שבו ביססה ישראל את ריבונותה בשטחי הנגב הדרומי ודרום עמק הערבה. למרות החשיבות האסטרטגית והמדינית של המבצע, כיום הוא זכור בעיקר בגלל דגל ישראל שהוכן בשטח מתוך אילוץ. הדגל הזה, שהונף ב-10 במרץ 1949, ט' באדר ה'תש"ט, קיבל לימים את הכינוי "דגל הדיו", והפך לסמל מרכזי של מלחמת העצמאות. תיעוד תליית הדגל קיבל גם הוא מעמד מכובד, ונחשב עד היום לאחד מהתצלומים האייקוניים ביותר בתולדות צה"ל.

קובעים עובדות בשטח: הרקע למבצע

מבצע עובדה נערך בתחילתו של חודש מרץ 1949. באותם ימים החלו להיחתם הסכמי שביתת נשק בין ישראל למדינות האויב שלחמו נגדה, מתוך מטרה להביא לסיום מלחמת העצמאות. ב-1 בינואר 1949 נחתם ההסכם הראשון מול מצרים, וב-4 במרץ החלו השיחות עם ירדן. כבר בתחילת המו"מ התברר שירדן דורשת לעצמה בעלות על הנגב הדרומי, לרבות על העיר אילת. דרישתה של ירדן זכתה לתמיכה מצד הבריטים, שהיו מעורבים מאוד בנעשה בממלכה הירדנית, ושאפו ליצור רצף טריטוריאלי בין עבר הירדן לתעלת סואץ, שיהיה נתון להשפעתם.

מנגד, למדינת ישראל היו טיעונים מדיניים וצבאיים חזקים לכך שהיא זאת שצריכה לשלוט על מרחבי הנגב, ולא היה בכוונתה לוותר על שליטה זו. כדי להעמיד בפני הירדנים את השליטה על הנגב כעובדה מוגמרת, הוחלט לצאת כבר ב-6 במרץ למבצע השתלטות על האזור, שקיבל את השם "מבצע עובדה".

היי דרומה לאילת: מהלך המבצע

מטרת מבצע עובדה הייתה להגיע עד אום רשרש – כפר בדואי קטן לחוף מפרץ אילת, תוך השתלטות על כל שטחי הנגב והערבה שנמצאים בתחומי ארץ ישראל. במבצע השתתפו שלוש חטיבות – הנגב, גולני ואלכסנדרוני. חטיבת הנגב וחטיבת גולני יועדו להגיע עד אום רשרש, תוך שהן נעות במסלולים שונים. חטיבת אלכסנדרוני, לעומתן, פעלה במבצע ייצוב צדדי ויועדה לפעול בצפון-מזרח הנגב. כוחות של חיל האוויר השתתפו גם הם במבצע, וסייעו בעיקר באמצעות תצפיות והנחתת כוחות ואספקה.

הכוחות הרגליים החלו לנוע דרומה בשעות הצוהריים המוקדמות של ה-6 במרץ. כוחות החלוץ של חטיבת הנגב היו הראשונים להגיע לאזור שדה אברהם, ובהמשך היום הצטרפו אליהם כוחות נוספים מהחטיבה, יחד עם תגבור קרקעי של חיל האוויר שסייע בהכשרת השטח. במקביל התקדמו הכוחות של חטיבת גולני במזרח הנגב, ולעת ערב הם התבססו באזור עין חצבה.

ביומיים הבאים הוסיפו כוחות הנגב וגולני להתקדם במסלולים שהוגדרו להם, תוך שהם כובשים יעדים לאורך הדרך, בהם עין יהב, עין ע'אמר ועין רדיאן (כיום אזור יטבתה). במקביל השלימה חטיבת אלכסנדרוני את מבצע הייצוב והצליחה להשתלט ללא קרב על עין גדי ומצדה.

הישורת האחרונה: סיום המבצע והנפת הדגל

בבוקר ה-10 במרץ, התגלה בהאזנות כי הלגיון הערבי הורה לכל כוחותיו לסגת מזרחה מהגבול הבינלאומי. בתוך כך, סיור של חיל האוויר גילה כי המשלט הירדני שהיה בסמוך למשטרת ראס אל-נקב המצרית ננטש.

נוכח מידע זה הבין מפקד חטיבת הנגב, נחום שריג, שהכוחות קרובים להשיג את יעדם – כיבוש אום רשרש, אלא שאז הוא הבחין שאין בידיהם דגל ישראל כדי להציב במקום ולקבוע עובדה. שריג הורה לחייליו לייצר דגל ואלו נרתמו למשימה. את הדגל הכינה לבסוף המזכירה הפלוגתית, פועה אראל. לפי עדותה היא השתמשה בסדין לבן שמצאה, ועליו ציירה מגן דוד ושני פסים באמצעות דיו.

הדגל המאולתר הועבר לאחד ממפקדי הפלוגות בחטיבת הנגב, אברהם אדן. בהתאם להוראתו של שריג, אדן התקדם עם כוחותיו רגלית אל עבר אום רשרש. שריג עצמו התקדם לאזור בדרך עוקפת באמצעות שני ג'יפים. בשעות אחר הצוהריים של אותו יום הגיע לאום רשרש כוח חלוץ של חטיבת הנגב שמנה 13 קצינים וחיילים. איתם היה גם הדגל הפשוט שהכינה המזכירה.

כוח החלוץ עסק תחילה בטיהור המבנים באזור, ובפרט בטיהור תחנת המשטרה הבריטית שניצבה באותו כפר. לאחר שהתברר שהתחנה אכן נטושה, התפנה הכוח לטקס הנפת הדגל. אברהם אדן טיפס על התורֶן שהיה במקום ותלה שם את הדגל שהוכן מסדין שעליו צויר בדיו. את הפעולה הזו תיעד מיכה פרי, סגן מפקד הגדוד התשיעי של חטיבת הנגב, ששימש גם צלם. בסיום תליית הדגל, הלוחמים במקום פצחו בשירת התקווה.

למרות האלתור המוצלח, דגל הדיו לא נשאר זמן רב בראש התורן. כשעתיים לאחר טקס התלייה הגיעו למקום כוחות גולני, והביאו איתם דגל ישראל תקני שהחליף את הדגל שהכינה חטיבת הנגב.

המאורע הגדול ביותר: תוצאות המבצע והנצחת אתוס דגל הדיו

עם כיבוש אום רשרש שלחו נחום שריג, מפקד חטיבת הנגב, ונחום גולן, מפקד חטיבת גולני, מברק שבו כתבו: "העבירו לממשלת ישראל: ליום ההגנה לי"א באדר מגישות חטיבות הנגב פלמ"ח וחטיבת גולני את מפרץ אילת למדינת ישראל".

למוחרת כתב ראש הממשלה דוד בן-גוריון ביומנו: "זה היה המאורע הגדול ביותר בחודשים האחרונים, אם לא בכל מלחמת השחרור והכיבוש".

מבצע עובדה אכן היה אחד המבצעים החשובים במלחמת העצמאות, והוא עיצב במידה רבה את קו הגבול הדרומי המוכר לנו כיום. למרות דרישותיה המקוריות של ירדן, בהסכם הפסקת הנשק שנחתם מולה ב-3 באפריל 1949 נקבע כי היעדים שכבשו כוחות צה"ל במהלך מבצע עובדה – לרבות העיר אילת – ייכללו בשטחה הריבוני של מדינת ישראל.

באשר לדגל הדיו – למרות חשיבותו הסמלית וההיסטורית, הוא נעלם ככל הנראה כבר במהלך המבצע. למעשה, במשך חמש שנים אף אחד כמעט לא היה מודע לכך שזה היה הדגל הראשון שהתנוסס מעל תחנת המשטרה הבריטית הנטושה באום רשרש. רק ב-10 במרץ 1954, בגיליון של השבועון "דבר לילדים", שהוקדש לציון חמש שנים לכיבוש אילת, פורסמה לראשונה התמונה שצילם מיכה פרי. התמונה הזאת נחרטה מייד בזיכרון הלאומי והפכה לסמל לסיום מלחמת העצמאות.

ב-1996 נחנך באתר תחנת המשטרה הישנה של אום רשרש באילת פסל מתכת שיצר האומן דניאל כפרי. בפסל, שנבנה בהשראת צילומו של פרי, רואים את דמותו של אדן כשהוא תולה את דגל הדיו על התורן. התאריך העברי של הנפת הדגל, ט' באדר, נבחר כתאריך הרשמי לציון יום אילת, ובכך נעשה הדגל לחלק בלתי נפרד מהמורשת של העיר.

הפוסט היום לפני 76 שנים: הסתיים מבצע "עובדה" והונף "דגל הדיו" באום רשרש הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

מנהלת תקומה פועלת בשיתוף פעולה עם הרשויות המקומיות ועם משרדי הממשלה, ותפקידיה העיקריים הם שיקום היישובים בעוטף עזה, שיקום התשתיות והשירותים שנפגעו, וחיזוק החוסן ותחושת הביטחון של התושבים באזור.

באפריל 2024 הציגה המנהלת תוכנית חומש אסטרטגית, שבה התחייבה לשקם את תחומי התעסוקה, החקלאות, התיירות, החינוך הבריאות והרווחה ביישובי העוטף. כמו כן התחייבה המנהלת לפעול לשיפור הביטחון ושירותי ההצלה, ולקדם את נושא התיעוד וההנצחה של אירועי ה-7 באוקטובר.

הפוסט מנהלת תקומה הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

עד מלחמת העולם השנייה הייתה נהוגה "זכות הכיבוש", שלפיה מדינה שכבשה שטחים ממדינה אחרת מספחת אותם לשטחה או שולטת בהם בעקיפין. אולם, מאז מלחמת העולם השנייה מקובל שהצד הכובש ייסוג מהשטחים שתפס ויחזיר את השליטה בהם לבעליהם הקודמים.

אמנת ז'נבה הרביעית מגדירה דינים שונים הנוגעים לשטח כבוש. על פי האמנה, מדינה כובשת חייבת לדאוג לצרכים של תושבי השטחים שבשליטתה, לשמור על זכויות האדם שלהם, לאפשר להם לקיים חיי שגרה ולהבטיח את הסדר והביטחון הציבוריים. עם זאת, כוח כובש רשאי להגביל את חופש התנועה של האזרחים בשטח הכבוש או להטיל סגר על השטח, כל עוד פעולה זו נחוצה להשגת יעדים צבאיים.

הכיבוש בהקשר הישראלי

בהקשר המקומי, "הכיבוש" מתייחס לאחיזה הישראלית בשטחים שעליהם השתלטו כוחות צה"ל במלחמת ששת הימים בשנת 1967.

רוב מדינות העולם, כמו גם בית הדין הבינלאומי לצדק, העצרת הכללית של האומות המאוחדות ומועצת הביטחון של האו"ם , רואים בשטחי יהודה ושומרון "שטחים כבושים" ותופסים את ישראל כ"כוח כובש".

מנגד, מאז 1967, עמדתה הרשמית של ממשלת ישראל ביחס לשטחים שלא החילה עליהם את ריבונותה היא שמדובר בשטחים שנתונים במחלוקת, ושמעמדם החוקי עדיין לא נקבע.

בהתאם לקביעת בג"ץ מ-1983, שטחי יהודה ושומרון מוחזקים על ידי ישראל בדרך של תפיסה צבאית או תפיסה לוחמתית. בהתאם לכך הוקם באזור ממשל צבאי אשר בראשו עומד מפקד צבאי. כוחותיו וסמכויותיו של המפקד הצבאי נגזרים מתוך כללי המשפט הבינלאומי הפומבי.

יש להבהיר כי רוב השטחים שעליהם השתלטה ישראל במלחמת ששת הימים אינם יכולים להיות מוגדרים כשטחים כבושים. זאת, לאור העובדה שהכיבוש בריכוזי האוכלוסייה הפלסטיניים הסתיים בעקבות הסכמי אוסלו, עם העברת שטחי A לאחריות אזרחית וביטחונית של הרשות הפלסטינית, ושטחי B לאחריות אזרחית של הרשות, ועם החלת ריבונותה של ישראל על הגולן ועל מזרח ירושלים.

כעת, על ישראל להכריע בנוגע לשטחי C ולסיים את מצב השלטון הצבאי על ידי החלת החוק הישראלי על אזור זה או על חלקים נרחבים ממנו בבקעה ובהרי יהודה ושומרון.

ראוי לציין כי ב-2012 דו"ח הוועדה לבחינת מצב הבנייה ביהודה ושומרון, בראשות שופט בית המשפט העליון בדימוס אדמונד לוי, קבע באופן חד משמעי שיהודה ושומרון אינם שטח צבאי כבוש, וכי ההתיישבות הישראלית בהם היא חוקית גם מבחינת המשפט הבינלאומי.

יתרה מזאת, אמנת ז'נבה הרביעית, שדנה בין היתר בהגנה על אוכלוסייה אזרחית המצויה תחת כיבוש, מתבססת על דיני מלחמה, ואילו בין ישראל לירדן אין מצב מלחמה. בין שתי המדינות נחתם הסכם שלום ב-1994, ירדן ויתרה על זיקתה ליו"ש כבר ב-1988, ולמעשה מתקיים שם מצב ביניים: שלטון צבאי ישראלי ושלטון אזרחי וביטחוני של הרשות הפלסטינית באזוריה. לא בכדי, ב-1996 הודה ח"כ אחמד טיבי למעשה שהכיבוש הסתיים, כאשר אמר לאחר הבחירות למועצה הפלסטינית שנערכו ב-20 בינואר ש"מהיום יש מדינה פלסטינית".

הפוסט כיבוש הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

אלטלנה הייתה אונייה שרכש ארגון האצ"ל בארה"ב ב-1947. ביוני 1948, שלושה שבועות לאחר שהאצ"ל התחייב להתפרק מנשקו ולהשתלב בצה"ל, הגיעה האונייה לחופי ישראל כשעל סיפונה כ-930 עולים, כ-5,000 רובים, מאות מקלעים ומיליוני כדורים. האצ"ל, בראשות מנחם בגין, דרש ש-20 אחוז מהנשק יועבר ללוחמי הארגון שפעלו בירושלים, בטענה שירושלים עדיין לא נמצאת תחת ריבונות ישראלית, ועל כן הכוחות שפועלים שם פטורים מההתחייבות להתפרק מנשק. הדרישה הזאת עוררה מייד התנגדות בקרב אנשי הפלמ"ח וההגנה, ובראשם ראש הממשלה דוד בן־גוריון.

ב-20 ביוני עגנה האונייה בחוף ויתקין, ושם הורדו העולים והחלה פריקת הציוד הצבאי. כבר במעמד הזה רוכזו במקומות כוחות גדולים של צה"ל שדרשו מאנשי האצ"ל למסור להם באופן מיידי את כל הנשק שנמצא על האונייה. בין כוחות צה"ל לכוחות האצ"ל התפתחו חילופי אש, שבמהלכם נהרגו ארבעה אנשי אצ"ל ושני חיילי צה"ל.

במטרה לרסן את הרוחות עלה מנחם בגין לסיפון האונייה ופקד להשיט אותה לכיוון תל־אביב. האונייה הגיעה לתל־אביב ב-22 ביוני, ושוב נעשו ניסיונות להגיע לעמק השווה. ניסיונות אלה לא צלחו, וכעבור כמה שעות הורה בן־גוריון להפציץ את האונייה. האונייה הופצצה באמצעות תותח, במהלך שהוביל לפגיעה בחיי האנשים שעוד נותרו על הסיפון ולאובדן אמצעי לחימה רבים.

בסך הכול נהרגו באירועי האלטלנה 16 לוחמי אצ"ל ושלושה חיילי צה"ל ונפצעו עוד עשרות אחרים. בסיום הפרשה נעצרו כ-200 אנשי אצ"ל במסגרת מה שכונה "מבצע טיהור". חרף זאת ציווה מנחם בגין על אנשיו שלא להגיב וזאת כדי למנוע מלחמת אחים.

זמן קצר לאחר הפרשה אמר בן־גוריון: "מבורך הוא התותח שהפציץ את האונייה הזאת. תותח זה יהיה ראוי לעמוד ליד בית-המקדש אם ייבנה". מתוך הציטוט הזה, או מדברים שאמר בדיון אחר, נגזר הכינוי השנוי במחלוקת "התותח הקדוש". כיום מוצב התותח בחצר המכללה הבין-זרועית לפיקוד ומטה של צה"ל (פו"ם) בגלילות, המכשיר את סגלי הפיקוד בצה"ל.

השימוש בכינוי הבעייתי, כמו גם הבחירה למקום את התותח במכללת פו"ם, מעוררים עד היום כעס בקרב אנשים רבים שרוצים שפרשת האלטלנה תיזכר כאירוע טרגי ולא כאירוע גבורה.

הפוסט התותח הקדוש הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

אגודות הכפרים היו ארגונים פוליטיים פלסטיניים שקמו בשטחי יהודה ושומרון אחרי 1977, במטרה לפתח את האזור הכפרי ולקדם מסגרת מדינית פלסטינית עצמאית שתתקיים בדו-קיום לצד ישראל, תוך שלילתו של אש"ף. בנובמבר 1982 הקימו חברי אגודות הכפרים את "התנועה הדמוקרטית לשלום", שקראה למשא ומתן ישיר עם ישראל בהמשך להסכמי קמפ-דייוויד, תוך מוכנות לוויתור על זכות השיבה.

בראשית דרכן זכו האגודות לעידודו של הממשל הצבאי הישראלי, מתוך תקווה שהן אכן יחלישו את כוחו של אש"ף.

בחברה הישראלית, לעומת זאת, היחס לאגודות הכפרים היה אמביוולנטי. חלק מהשמאל התנגד להן מכיוון שראה באש"ף את נציגם הבלעדי של הפלסטינים, ואילו בימין רבים חששו שתנועה פלסטינית מתונה עלולה להוביל להקמת מדינה פלסטינית על חשבון חזון ארץ ישראל השלמה.

גם בחברה הפלסטינית היחס לאגודות הכפרים היה מורכב. בשיא פעילותן מנו האגודות כ-70,000 תומכים רשומים, אך אלפים אחרים האשימו אותן בבגידה, במיוחד לאחר שנחשפו שחיתויות פוליטיות שביצעו כמה מראשי האגודות. אנשי אש"ף, שחששו מאובדן כוח, היו המתנגדים המרכזיים לאגודות הכפרים, ורצחו רבים מפעילי הארגון.

אגודות הכפרים התפרקו בתוך שנים בודדות בלי לחולל שינוי משמעותי בשטח. בין הפלסטינים, יש מי שסבורים שפירוק האגודות הביא לאובדן ההזדמנות לנהל שיח הדדי מתון, ואילו אחרים ממשיכים לראות באגודות כוח בוגד וראוי לשמצה.

הפוסט אגודות הכפרים הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

עסקאות החטופים שמתקיימות במסגרת הסכם הפסקת האש עם ארגון הטרור חמאס יכלו להתבצע באופן צנוע ודיסקרטי, שיכבד את השבים, את החללים ואת בני משפחותיהם. ואולי, אם אפשר בכלל לומר זאת, גם יציג את חמאס באור קצת יותר "אנושי", לפחות לנגד עיניהם העיוורות של קהלי יעד בזירה הערבית והבינלאומית, שאליהם מכוונת חמאס את מופעי התעמולה הציניים והשפלים שלה. אבל כשמדובר בחמאס, גם הליכים של מסירת חטופים, שלצערנו התווסף אליהם בשבוע שעבר גם הליך של מסירת גופות חללים, מתקיימים במתכונת של קרנבל תקשורתי ציני ומחריד לפי כללי טקס מתוכננים בקפידה ולפרטי פרטים, המשקפים את האידיאולוגיה הרצחנית של תנועת הטרור שמתפארת ב"הישגיה" ומעוניינת לפאר ולהלל את הערכים המעוותים של מה שהיא מכנה "ההתנגדות".

ניתוח תקשורתי של טקסי מסירת החטופים והחללים בכלי התקשורת המזוהים עם חמאס מאפשר לשרטט את הקווים המנחים של אוגדן כללי הטקס כפי שנקבעו על ידי "ועדת הטקסים" של חמאס, שלפיהם מתנהלים טקסי המסירה המוקפדים להחריד – טקסים שבעל כורחנו התמכרנו אליהם ומציפים אותנו בכל פעם מחדש ברגשות מעורבים של שמחה, כאב עצום, והרבה זעם וסלידה.

הקרנבל התקשורתי של מסירת החטופים והחללים מתחיל תמיד בסיקור מקדים של ההכנות המקדימות לטקס המסירה כדי להדגיש שמדובר בטקס בעל חשיבות שמתנהל באופן מוקפד. זה השלב שבו צוות הצילום והתיעוד של חמאס מוודא ששום פרט לא נשכח – המיקום, בימת הטקס עם המיצגים שעליה והמסרים המובילים של הטקס בשלוש שפות: ערבית, אנגלית ועברית (עתירת שגיאות כתיב וניסוח). המסרים והסלוגנים שבהם משתמשת חמאס לקוחים מהמסרים המובילים של נרטיב "הניצחון" שלה. המסר המחריד המרכזי שהתנוסס בכרזת ענק על בימת הטקס, מעל ארונותיהם של שירי ביבס וילדיה הרכים כפיר ואריאל ושל עודד ליפשיץ ז"ל, היה "נרצחו על ידי פושע המלחמה נתניהו באמצעות טילי מטוסי הקרב". מסר ברוח זו בשפה העברית לא נפקד גם מכרזה שהוצמדה לכל אחד מארונות החללים עם תמונתו, תאריך חטיפתו ותאריך "הירצחו" על ידי "הכיבוש". את האמת המחרידה כולנו כבר יודעים: שירי ביבס וילדיה הרכים נרצחו באכזריות נוראית בשבי, זמן קצר לאחר שנחטפו. המרצחים השפלים לא הסתפקו ברצח בדם קר, אלא אף "טיפלו" בגופותיהם כדי להתאים את מצב הגופות לסיבת המוות שתוצג כמעט שנה לאחר מכן, במופע מסירת החללים: "נרצחו על ידי הכיבוש".

המסר: חמאס לא הושמדה

חמאס משקיעה מחשבה גם במיקום טקסי המסירה. הם נועדו להוכיח אחיזה מלאה בנקודות אסטרטגיות ברצועה וכן לחלוק כבוד למורשתם של סמלי התנועה ובראשם אדריכל מתקפת הטרור הרצחנית, יחיא סנואר, שהמתחם הסמוך לביתו שימש גם הוא נקודת מסירה של חטופים. חלק בלתי נפרד מפקודת ניהול הטקס מוקדשת להצגת נוכחותו של מסדר חמושים, הכולל עשרות מחבלים רעולי פנים בלבוש צבאי מלא ומוקפד. החמושים שפזורים במתחם הטקס מתועדים כשהם מצטלמים עם הקהל שמגיע לצפות בטקס ובעיקר עם ילדי ופעוטות עזה שמקומם אף פעם לא נפקד מהטקסים והם מתועדים ומצולמים ליד החמושים, מושאי הערצתם, כשהם עונדים לראשם את סרט הזרוע הצבאית.

התכלית השנייה, שלא פחות חשובה מבחינת חמאס, היא לחבר את נוכחותה בשטח לאהדה ולתמיכת הרחוב העזתי כדי לזכות בנקודות נוספות של לגיטימציה בדעת הקהל המקומית ואף הערבית. אבל לחמושים יש תפקיד משמעותי נוסף בטקס המכוון לדעת הקהל הישראלית: חמאס מעוניינת להשפיל את ישראל ולקעקע את תדמיתו של צה"ל כצבא בלתי מנוצח. לשם כך מובלטים בטקס המוקפד חמושים הנושאים נשקים צה"ליים דוגמת "תבור" שתועד על ידי אחד מדוגמני הבית של הזרוע הצבאית בטקס מסירת החללים ביום חמישי האחרון (גם בטקס מסירתה של אגם ברגר לידי הצלב האדום הוצג נשק שלטענת חמאס נלקח מלוחם צה"ל). כמו כן תועדו חמושים מ"יחידת הצל" שאמונה על ניוד החטופים ואבטחתם, עושים סיבובי רהב במתחם הטקס בח'אן יונס, כשהם רכובים על טנדר מסוג RAM שלטענת חמאס נלקח מ"הכיבוש" בפשיטה של יום מתקפת הטרור הרצחנית ב-7 באוקטובר.

חמאס הקפידה לתעד גם את נוכחותם של אסירים עזתים ששוחררו בפעימות הקודמות והובאו ליציע הכבוד של טקס מסירת החללים. חמאס רואה בנוכחות האסירים חשיבות רבה הואיל ואחד ממסריה המובילים בנרטיב הניצחון גורס כי שחרור האסירים התאפשר רק הודות למתקפת ה-7 באוקטובר, לעמידתה האיתנה ולאי כניעתה ללחצים במשא ומתן שניהלה מול ישראל. המסר הזה מסייע לה גם לשכך את קולות מבקריה מבית שסבורים כי חמאס המיטה אסון נורא על רצועת עזה.

למרבה האירוניה והציניות ובאופן מקומם ביותר, התפקיד המרכזי ביותר בהצגה של חמאס שמור לחטופים המשתחררים ולמרבה הצער אף לחללים. צוות ההפקה מוודא שכל טקס יתחיל בתיעוד הובלת החטופים בליווי חמושים כשהם עונדים "תגי חטופים" ומועלים אל בימת הטקס, לא לפני שיוענקו להם תעודות שחרור חתומות בתוך אוגדן עם תמונה וכן "תשורות ומזכרות" במארז מיוחד שעליו מוטבע סמל הזרוע הצבאית של חמאס. בהנחיות הטקס של חמאס יש הקפדה גם על הופעה ולבוש של החטופים תוך הקפדה על כך שחיילים חטופים יופיעו על בימת הטקס במדי צבא. אפילו צמיד בצבעי דגל פלסטין מוצמד לזרועם של חלק מהחטופים לצורכי צילום, כפי שנראה למשל על פרק כף ידה של אגם ברגר בעת שנופפה לשלום.

הוראות הבימוי הנוקשות לחטופים נמשכות גם על בימת הטקס. בטרם יֵרדו מבימת הכבוד ויימסרו לנציגי הצלב האדום, החטופים נדרשים לנופף לשלום למצלמה ולקהל העזתי כשחיוך רחב נסוך על פניהם, ולהציג את תעודות השחרור. בחלק מהטקסים הונחו החטופים לשאת גם דברים הכוללים מסרי תודה והערכה לשוביהם על "היחס הטוב והחומל" וכמובן מסר לממשלת ישראל, שלפיו הדרך היחידה לשחרור חטופים עוברת אך ורק בבימות הטקס הציניות של חמאס. מסירתם של החטופים לידי הצלב האדום למעשה חותמת את הטקס המוקפד, אבל זו גם נקודת הזמן המועדפת מבחינת תקשורת חמאס לפרסם בשלל ערוציה סרטוני סיכום של טקס המסירה ה"מרשים" ובמקביל מפורסמים סרטונים ציניים להחריד עם אוסף "רגעים קסומים" של החטופים בתקופת השבי, דוגמת הסרטון של סאשה טרופנוב מבלה זמן איכות עם חכה בים וכן סרטון של קית' סיגל מעביר מסר ודברי ברכה לשוביו, על רקע הנוף הפסטורלי של חוף הים בעזה.

חמאס דורשת את "כל הקופה"

את האמת המרה על מה שעוברים החטופים בשבי הנורא כולנו ראינו בזעזוע רב בטקס המטלטל שבו נמסרו אלי שרעבי, אוהד בן עמי ואור לוי. אי אפשר היה להתעלם מעיניהם השקועות, הפנים החיוורות והרזון הקיצוני בעת שעשו דרכם כשלדים מהלכים לעבר בימת הטקס, לא לפני שגם הם "מילאו את תפקידם", כשחקנים ראשיים בהצגה הכי רעה בעיר.

חמאס לא מפסיקה לטעון השכם והערב שהיא מעוניינת בפעימת שחרור חטופים כוללת של "כולם תמורת כולם", אבל התמורה שחמאס דורשת אינה כוללת רק את שחרור האסירים אלא למעשה את "כל הקופה", כולל מימוש השלב השני של ההסכם שאמור לאפשר את שרידותה. זאת הסיבה שחמאס שוקדת בעקביות על הפיכת טקסי המסירה לבלתי נסבלים מבחינתה של ישראל, ולא מסתמן שהיא תחדל לעשות זאת ללא מהלך ישראלי שיאלץ אותה לחדול מכך.

ממבט ראשון נראה לנו שבכל טקס מסירה התפאורה היא אותה תפאורה, הניצבים אותם ניצבים, הבמה אותה במה והסיסמאות כמעט אותן סיסמאות. אבל בכל טקס חמאס שומרת מקום ל"הפתעה" חדשה, שמהווה עליית מדרגה בסולם הציניות הרוע והאכזריות. זה בדיוק מה שראינו גם בפעימת שחרור החטופים בשבת האחרונה כאשר למרבה התדהמה ניגש הצלם המרכזי של גדודי אלקסאם לעומר שם-טוב והנחה אותו לנשק את ראשיהם של המחבלים החמושים שניצבו לידו על בימת הטקס כדי להנציח את הרגע המביך והמשפיל – רגע שימונף זמן קצר לאחר מכן בכל ערוצי התקשורת של חמאס ושות'. הנשיקה המאולצת של עומר היא "צפרדע" שישראלים רבים אולי מוכנים לבלוע. אין ספק, זהו רגע מעורר סלידה והבטן מתהפכת, אבל המחשבות ממוקדות ברגעים אלה דווקא בציפייה שהחטופים יימסרו לכוחותינו ויתחילו את המסע הביתה לשטח מדינת ישראל.

אבל טעה מי שחשב שתם הטקס לאחר העברת החטופים לידי "בובות" הצלב האדום. בחמאס הכינו הפתעה נוספת שהתעלתה על כל קודמותיה בסולם הרוע והאכזריות – סרטון המתעד את החטופים גיא גלבוע ואביתר דוד יושבים ברכב שהוביל אותם לנקודה קרובה לבימת הטקס כדי לצפות בעיניים כלות בשחרור חבריהם. דלת הרכב נפתחה אל מול בימת הטקס וגיא ואביתר נשאלים על ידי אחד מיושבי הרכב בעברית: "איך אתם מרגישים עכשיו?" בכך ניתן להם האות להעביר מסר לממשלה ולהתחנן לשחרורם ולסיום הסבל הנוראי שהם עוברים בשבי כאשר בסיום המסר המצמית המצלמה מנציחה את סגירת דלת הרכב.

אין ספק שחמאס יודעת היטב מהן נקודות התורפה של הציבור הישראלי והיא תמשיך לכוון לבטן הרכה שלו באמצעות הקלף החזק שהיא אוחזת בו: החטופים החיים והחללים. השאלה שעולה ומתחדדת בעקבות הטקסים השפלים הללו היא מדוע בכלל חשוב להתמקד במופעי השחרור של חמאס, לצפות בהם ואף לנתח אותם? האם זה אמור להפתיע מישהו מאיתנו? ודאי שלא.

האם "חמאס הפקות בע"מ" תמשיך להעלות את המופעים הללו על הבימות בעזה ו"לשכלל" אותם במיצגים של רוע ואכזריות? כל עוד יהיו בידיה חטופים חיים וגופות חללים, ודאי שכן. נראה שהחשיבות הרבה שיש בכך היא לצרוב דווקא את התודעה שלנו. אבל לא בנרטיבים שחמאס רוצה להחדיר לנו לתודעה, אלא דווקא במה שידענו והדחקנו, או אולי אפילו סירבנו לצרוב בתודעתנו כהנהגה וכאומה, בשנים הרבות שקדמו למתקפה הרצחנית. אם הטקסים המחרידים הללו ייצרבו לנו בתודעה ויטלטלו לנו את הזיכרון המתקהה, בכל פעם שתהיה לנו נטייה לשכוח מיהו האויב שניצב מולנו וכיצד יש לנהוג בו אם חפצי חיים אנחנו, אולי אפשר יהיה לומר שצוותי ההפקה והבימוי של חמאס וטקסי המסירה שהם הפיקו בתכנון מקדים ובמחשבה רבה אכן לקחו חלק בעיצוב תודעתנו ובתהליך הארוך של התיקון הלאומי שלנו. הלוואי.

הפוסט חמאס הפקות בע"מ: איך הטקסים המחרידים ישרתו אותנו הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

בפגישתו עם רה"מ בנימין נתניהו ב־4 בפברואר 2025 הצהיר הנשיא דונלד טראמפ על יוזמה להגירה מרצון של תושבי רצועת עזה וקליטתם על ידי מצרים וירדן, דברים שפורסמו כבר לאחר כניסתו לתפקיד ב־26 בינואר 2025. אלה הם הדברים החשובים ביותר שנאמרו בסוגיה זו בשנים האחרונות. אין ספק שיעוררו התנגדות מכיוונים שונים, אך יש בהם מתן לגיטימציה לישראל לפעול בדרכיה שלה לעידוד הגירת ערבים מעזה, בשיטות ההומניטריות כפי שיפורטו להלן. הדבר תלוי בשאלה אם תהיה לממשלת ישראל התבונה המדינית והנחישות לפעולה שיטתית, תכונות שלא גילתה בשנים הרבות שחלפו מאז מלחמת ששת הימים. החמצת הזדמנות זו עכשיו תהיה בכייה לדורות.

דומה שהגוף הרשמי (הבריטי) הראשון שהציע פינוי אוכלוסייה ערבית מפיסת הקרקע שהייתה מיועדת להקמת מדינה יהודית בארץ ישראל היה ועדת הלורד פיל, שמונתה על ידי הממשלה הבריטית כדי לחקור את הסיבות למהומות שעוררו ערביי הארץ ב־1936 ושנמשכו עד 1939 (מהומות אלה כונו על ידי היישוב העברי בארץ ישראל בשם "המאורעות". יותר מאוחר נמצאו אצלנו מי שרצו לפאר את "המהומות" וקראו להן בשם "המרד הערבי", והמהדרין אף הגדילו וכינו אותן בשם "המרד הערבי הגדול").

ועדת הלורד פיל סברה שלא נותר הרבה למדינה היהודית מן ההבטחה הבריטית לסייע בהקמת "בית לאומי". שטח הגליל העליון עד נהר הליטני נלקח על ידי הצרפתים וסופח ללבנון; עבר הירדן המזרחי הופרד על ידי הבריטים מארץ ישראל המערבית ב־1922 והוכרז כאמירות, שעליה העמידו הבריטים את האמיר עבדאללה. לימים, הפכה אמירות זו ל"ממלכת ירדן ההאשמית". עתה באה ועדת פיל והציעה לחלק את ארץ ישראל המערבית לשתי מדינות: יהודית וערבית. הוועדה מצאה שההגינות מחייבת לתת ליהודים את כברת האדמה הקטנה שהוקצבה להם, כשהיא פנויה מאוכלוסייה ערבית. כידוע, מאומה לא יצא מן הדו"ח של ועדה זו.

בהזדמנויות שונות אחרות הועלה, מפעם לפעם, רעיון פינוי האוכלוסייה הערבית מארץ ישראל המערבית על ידי אישים שונים, אך הכול נשאר בגדר הצעות תיאורטיות שלא עוררו לפעילות ואף לא גרמו להדים של ממש. גם בקרב היישוב היהודי היו מי שהעלו רעיון זה. האיש הבולט שהטיף לרעיון וכתב עליו היה המנהיג הרוחני של מפלגת הפועלים, מפא"י, ברל כצנלסון. היו גם אחרים, שהטיפו לעידוד הגירת ערבים, אחד הידועים שבהם היה ד"ר אברהם שרון (שבדרון), הוגה דעות שעבד בספרייה הלאומית, אך גם לכתיבתו לא הייתה השפעה ממשית.

ארצות ערב הצטיינו בטרנספר

המונח המקובל להעברת אוכלוסין מארץ אחת לאחרת, בדרך כלל בכפייה, הוא "טרנספר". פירוש המילה הוא "מעבר" או "העברה". מילה זו זכתה להיקלט בלקסיקון הבינלאומי, בעיקר בגלל הטרנספר בין טורקיה ויוון (וגם בולגריה) וחילופי האוכלוסייה שעשו ביניהן בתחילת שנות העשרים של המאה הקודמת, אחרי מלחמה עקובה מדם ביניהן.

אפשר להזכיר כמה מקרים חמורים יותר של "טרנספר". למשל, גירוש המיעוטים הגרמנים, הפרו־נאצים, מצ'כוסלובקיה, מפולין ומעוד מקומות אחרי מלחמת העולם השנייה, או גירוש הקהילות היפניות מתאילנד, וייטנאם והפיליפינים בתום אותה מלחמה. היו אלה העברות אוכלוסייה שנעשו בכפייה. גם ארצות ערב, אחר מלחמת העולם הראשונה, "הצטיינו" בגירוש מיעוטים וב"טרנספר" בכפייה, שלווו לא אחת גם בשפיכות דמים. מצרים גירשה את המיעוטים שהיו בה, בייחוד יוונים ויהודים, ועיראק גירשה את היהודים וגירשה ורצחה את האשורים.

ישנן גם העברות אוכלוסין, גדולות מאוד במספרן, שנעשות על ידי מהגרים המחפשים להם ארצות נוחות יותר לגור בהן. מיליונים רבים של בני אפריקה, ערבים מארצות ערב, טורקים ורבים אחרים נדדו לארצות באירופה המערבית והתנחלו בהן. מיליונים מארצות אמריקה הדרומית נכנסו, ועדיין נכנסים, באורח בלתי חוקי לארה"ב או לקנדה. הדוגמאות להעברת אוכלוסייה, בצורות שונות, רבות מספור ומיותר לפרטן כאן. נזכיר רק דוגמה אחת נוספת: נדודי יהודים, שארית הפלֵטה שלאחר מלחמת העולם השנייה, או עליית קהילות יהודיות מארצות ערב במסגרות שונות לאחר קום מדינת ישראל.

עזה לא תהיה סינגפור

לא תמיד מעבר של אוכלוסייה ממקום אחד לאחר הוא מעשה שלילי. לעיתים יש בו כדי מתן פתרון חיובי לבעיה קשה שאין דרך אחרת לפתרה.

מקרה כזה הוא הפתרון הדרוש לאוכלוסיית רצועת עזה הצפופה. רצועה זו, הקטנה בשטחה, מחזיקה כ-2 מיליון תושבים. זה אחד המקומות הצפופים ביותר בעולם. אוכלוסייה זו חיה בתנאי מצוקה קשה מאוד מבחינת מזון, דיור, חינוך, רפואה וכל תחום אחר. ספק גדול הוא אם אפשר לשפר את מצבה של אוכלוסייה זו בתנאי שלום רגילים. זו אוכלוסייה מיליטנטית, שונאת ישראל, תומכת בחמאס ובארגוני טרור אחרים ומאפשרת את כל פעולות הטרור של ארגונים אלה. חמאס מצידו מגייס מתוכה אנשים לשורותיו.

לישראל לא נוח שפצע ממאיר כזה, מורסה, ישכון על גבולותיה. הדבר מבטיח המשך בלתי פוסק של פעולות טרור, אלימות ושפיכות דמים. בכל הרעיונות המושמעים, מפעם לפעם, במקומות שונים, אין כדי לפתור את בעייתה של אוכלוסייה זו. מי שסובר אחרת אינו אלא משלה את עצמו ומשלה גם אחרים. רצועת עזה לעולם לא תיהפך להיות סינגפור. אין לרצועת עזה תקנה אלא בדילול רציני של אוכלוסייתה וצמצומה עד כמה שאפשר.

ייאמר מייד – אין הכוונה ל"טרנספר" בכפייה אלא למתן אפשרות, לכל הרוצה בכך, לצאת לארץ אחרת ולהתחיל בה חיים חדשים. מעבר בכפייה לא יצלח, קודם כול משום שתושבי ישראל יתנגדו לכך, ושנית, תקום התנגדות בינלאומית שלא תאפשר ביצוע דבר שכזה.

קליטה נאותה באמריקה הלטינית

הכוונה היא לנסות ולבצע הגירה מרצון, לפי התוכנית שהגה ראש הממשלה המנוח לוי אשכול אחרי מלחמת ששת הימים. אשכול היה מודאג מאוד מהמספר הרב של הערבים שבאו תחת שלטון ישראל כתוצאה ממלחמה זו, וניסה לעודד אותם להגר בצורה מסודרת, תוך הבטחת תנאי קליטה נאותים למהגרים ולמשפחותיהם בארצות באמריקה הלטינית, שגילו נכונות לקלוט מהגרים ערבים. פרטים חלקיים על תוכנית זו פורסמו בעיתונות. לא כל מה שנעשה אז ידוע לציבור או לנו.

אפשר להיזכר שבאותן שנים שלאחר מלחמת ששת הימים סער בארץ ויכוח קשה בסוגיית הסיכוי להגיע לשלום עם הערבים הפלסטינים. תנועות השמאל ו"חוגי השלום" הצטיינו בהפרחת סיסמאות בסוגיה זו, כמו למשל "שלום עכשיו" או "גודל הנסיגה כגודל השלום". אחת הסיסמאות החביבות ביותר שהופצו על ידי חוגים אלה היא "אנחנו כאן והם שם". ישראל והאוכלוסייה הערבית משולבות זו בזו וקשה לדעת איך להפריד ביניהן. מחברי הסיסמה לא דאגו להבהיר לנו כיצד להסדיר שאנחנו נהיה "כאן" והם "שם". תשובה לחיסרון זה אפשר למצוא בתוכניתו הנ"ל של לוי אשכול.

ההצעה היא לנסות לבצע תוכנית כזו כיום. מי שירצה להגר – מוטב. צריך יהיה, כמובן, לדאוג שהדבר ייעשה תוך התחשבות מרבית בצורכי המהגרים. מי שיעדיף להישאר בביצה העזתית על מצוקותיה – יבושם לו. היציאה תהיה כולה רשות, אין אונס, דבר לא ייכפה על איש.

את המהססים והנרתעים מפני רעיון זה צריך לשאול מה יותר הומניטרי – לסייע למעוניינים בכך להגר כדי לשפר את חייהם, או להניח לשפיכות הדמים להימשך?

על הכותב:
ד"ר משה יגר. שירת במשרד החוץ במשך 40 שנה ומילא תפקידי שגריר בשוודיה ובצ'כיה.

הכתוב הוא על דעת המחבר בלבד ואינו משקף בהכרח את עמדת התנועה.

הפוסט "אנחנו כאן והם שם": הגירה מרצון של תושבי רצועת עזה הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

הנרטיב שלפיו סירובה של ישראל לקבל את זכות הפלסטינים לחירות הוא סיבת העומק למלחמות במזרח התיכון, יסודו בתפיסה מוטעית. בעוד הסכסוך הישראלי–פלסטיני זוכה לתשומת לב משמעותית, ניתוח אובייקטיבי של תולדות האזור במאה האחרונה מגלה שרוב המלחמות במזרח התיכון אינן קשורות לנושא הפלסטיני. הנתונים מראים באופן חד־משמעי כי למעלה מ-98% ממקרי המוות הקשורים למלחמה באזור נובעים מסכסוכים שאין להם דבר וחצי דבר עם ישראל או עם הפלסטינים.

במהלך מאה השנים האחרונות המזרח התיכון ידע סכסוכים רבים, אך רק לחמש מתוך עשרים המלחמות המשמעותיות ביותר באזור היה קשר ישיר לסכסוך הישראלי–פלסטיני. חמש המלחמות הללו, הכוללות את המלחמות בין ישראל למדינות ערב ואת האינתיפאדות, הביאו לכ־156 אלף הרוגים – מספר טרגי, אך קטן יחסית בהשוואה לכ־5.7 מיליון הרוגים במלחמות באזור בסך הכול.

הסכסוכים הנותרים, כמו מלחמת איראן–עיראק, מלחמת האזרחים בסוריה ומלחמת האזרחים בתימן, נבעו ממאבקי כוח, מחלוקות עדתיות ויריבויות גיאו־פוליטיות, ולא מהמאבק הפלסטיני. לדוגמה:

• מלחמת איראן–עיראק (1980–1988): מלחמה הרסנית זו הביאה לכמיליון הרוגים, והייתה נטועה בסכסוכים טריטוריאליים ובהבדלים אידיאולוגיים בין משטרו של סדאם חוסיין למשטר האיראני.

• מלחמת האזרחים בסוריה (2011–היום): עם מספר הרוגים המוערך בכ־500 אלף, הסכסוך המתמשך הזה כולל רשת סבוכה של פלגים, כולל דאעש, כוחות כורדיים ומעצמות בין-לאומיות כמו רוסיה וארצות הברית.

• מלחמת האזרחים בתימן (2015–היום): למעלה מ־377 אלף מקרי מוות יוחסו למלחמת שלוחים זו בין המורדים החות'ים, הנתמכים על ידי איראן, לבין קואליציה בהובלת סעודיה.

סכסוכים אלה, לצד עימותים נוספים באזור, מדגישים את האופי הרב־גוני של מלחמות המזרח התיכון, שניזונות לעיתים קרובות מפילוגים פנימיים, התערבויות חיצוניות ואידיאולוגיות מתחרות, ולא מהסוגיה הפלסטינית.

מניין ההרוגים בעימותים בין ישראל לפלסטינים מתגמד, אם כן, נוכח היקף האבדות בנפש במלחמות האחרות באזור.

קיבעון בסוגיה הפלסטינית

על אף המחיר האנושי הקטן יחסית שהוא גובה בהשוואה למתרחש באזור כולו, הסכסוך הישראלי–פלסטיני זוכה לתשומת לב לא מידתית. התמקדות זו נובעת ממספר גורמים:

1. סיקור תקשורתי: הסכסוך מערב לעיתים קרובות מעצמות מערביות, מה שמגביר באופן לא פרופורציונלי את הנראות שלו בתקשורת העולמית ביחס לגודלן ולחשיבותן של המלחמות בפועל.
2. אינטרסים גיאו־פוליטיים: המעורבות של כוחות בעלי השפעה כמו ארה"ב והאיחוד האירופי יוצרת נרטיב בעל חשיבות עולמית.
3. סמליות: עבור רבים בעולם הערבי ובעולם המוסלמי, המאבק הפלסטיני מסמל התנגדות להשפעה מערבית, גם כשהמחלוקות הפנימיות נמשכות. מבחינתם, ישראל הייתה ונותרה נטע זר, המייצג אינטרסים מערביים בארץ כבושה שהייתה פעם מוסלמית, ולא מולדת העם היהודי. לכן, הקיבעון בסוגיה הפלסטינית מסיט את תשומת הלב מפשעים המבוצעים בתוך העולם הערבי ומאחד אוכלוסיות מוסלמיות סביב מנהיגיהן האוטוריטריים. הנרטיב הפלסטיני הפך אפוא מסוגיה דחופה לכלי ניגוח נגד ישראל.

האם מדינה פלסטינית תשים קץ למלחמות במזרח התיכון?

הראיות מצביעות אחרת. גם אם תקום מדינה פלסטינית חדשה, סיבות היסוד לסכסוכים אזוריים – כמו פילוגים עדתיים, מאבקי כוח והתערבות חיצונית – יישארו. המלחמות בסוריה, בתימן, בעיראק ובמדינות נוספות יימשכו ככל הנראה ללא הפסקה, מכיוון שהן נטועות בסוגיות הרחוקות מהסוגיה הפלסטינית.

המיתוס שלפיו פעולותיה של ישראל בנוגע לחירות הפלסטינית הן הבסיס לשלום במזרח התיכון מתעלם מהעובדות. בעוד לסכסוך הישראלי–פלסטיני נודעת השפעה מבחינה גיאו־פוליטית, הוא איננו המניע הבלעדי או העיקרי לחוסר היציבות, המוות, העוני וההרס במזרח התיכון. האתגרים הנרחבים יותר של משילות, עדתיות, סמכותנות, אידיאולוגיות אסלאמיסטיות רדיקליות והתערבות חיצונית הם הסיבות העיקריות לכך שאין "שלום" במזרח התיכון.

נתונים מלאים

מלחמת האזרחים בסוריה (2011–היום)

• מקרי מוות משוערים: כ־400,000 עד 500,000.

• הצדדים המעורבים: ממשלת סוריה (משטר אסד) נגד צבא סוריה החופשי וקבוצות מורדים אחרות, עם מעורבות של דאעש, כוחות כורדיים ומעצמות זרות כמו רוסיה וארצות הברית.

• נתונים: SOHR, משרד הנציב העליון של האו"ם לזכויות האדם.

מלחמת איראן–עיראק (1980–1988)

• מקרי מוות משוערים: כ־500,000 עד 1,000,000.

• הצדדים המעורבים: איראן נגד עיראק.

• נתונים: "מלחמת איראן–עיראק: השפעה והשלכות" מאת אפרים קארש, בריטניקה.

מלחמת האזרחים בתימן (2015–היום)

• מקרי מוות משוערים: למעלה מ־377,000 (במישרין ובעקיפין).

• הצדדים המעורבים: המורדים החות'ים נגד ממשלת תימן, כולל מעורבות של קואליציה בהובלת סעודיה ושל איראן.

• נתונים: דוחות האו"ם על נפגעים במלחמת האזרחים בתימן.

מלחמת עיראק (2003–2011)

• מקרי מוות משוערים: כ־151,000 עד 600,000.

• הצדדים המעורבים: קואליציה בהובלת ארצות הברית נגד עיראק (משטרו של סדאם חוסיין).

מלחמת האזרחים בלבנון (1975–1990)

• מקרי מוות משוערים: כ־120,000.

• הצדדים המעורבים: פלגים שונים, כולל מיליציות נוצריות, אש"ף, מיליציות מוסלמיות, ומעורבות של סוריה ושל ישראל.

• נתונים: דוח של הניו יורק טיימס, מגזין AGBU.

הסכסוך הישראלי–פלסטיני (1948–היום)

• מקרי מוות משוערים: כ־93,000

• הצדדים המעורבים: ישראל נגד קבוצות פלסטיניות שונות ומדינות ערב השכנות.

• נתונים: שילוב של מקורות מרובים.

מלחמת העצמאות של אלג'יריה (1954–1962)

• מקרי מוות משוערים: כ־300,000 עד 1,000,000.

• הצדדים המעורבים: צרפת נגד החזית הלאומית לשחרור אלג'יריה (FLN).

• נתונים: בריטניקה.

מלחמת האזרחים הסודאנית הראשונה (1955–1972)

• מקרי מוות משוערים: כ־500,000.

• הצדדים המעורבים: ממשלת סודאן נגד אניאניה (מורדים בדרום סודאן).

• נתונים: USHMM.

מלחמת האזרחים הסודאנית השנייה (1983–2005)

• מקרי מוות משוערים: כ־2,000,000.

• הצדדים המעורבים: ממשלת סודאן נגד צבא השחרור העממי של סודאן (SPLA).

• נתונים: PBS.

מלחמת האזרחים בלוב (2011)

• מקרי מוות משוערים: כ־30,000.

• הצדדים המעורבים: משטרו של מועמר קדאפי נגד קבוצות מורדים, כולל מעורבות של נאט"ו.

• נתונים: SMH.

מלחמת ששת הימים (1967)

• מקרי מוות משוערים: כ־20,000 (11,500 מצרים, 6,094 ירדנים, 1,000 סורים, 776 ישראלים, 2,000 עיראקים).

• הצדדים המעורבים: ישראל נגד מצרים, ירדן וסוריה.

• נתונים: בריטניקה, הספרייה היהודית הווירטואלית.

מלחמת יום הכיפורים (1973)

• מקרי מוות משוערים: כ־19,000 (2,500 ישראלים, 15,000 מצרים, 3,500 סורים).

• הצדדים המעורבים: ישראל נגד מצרים וסוריה.

• נתונים: הספרייה היהודית הווירטואלית.

מלחמת סיני (1956)

• מקרי מוות משוערים: כ־3,000.

• הצדדים המעורבים: מצרים נגד ישראל, בריטניה וצרפת.

• נתונים: הספרייה היהודית הווירטואלית.

האינתיפאדה הראשונה (1987–1993)

• מקרי מוות משוערים: כ־1,250 (1,100 פלסטינים, 162 ישראלים).

• הצדדים המעורבים: מפגינים וארגונים פלסטיניים נגד ישראל.

• נתונים: הספרייה היהודית הווירטואלית, מוניטור המזרח התיכון (MEMO).

האינתיפאדה השנייה (2000–2005)

• מקרי מוות משוערים: כ־3,200 (2,000 פלסטינים, למעלה מ-1,000 ישראלים).

• הצדדים המעורבים: חמושים פלסטינים נגד ישראל.

• נתונים: ממשלת ישראל.

מלחמת לבנון השנייה (2006)

• מקרי מוות משוערים: כ־1,300.

• הצדדים המעורבים: ישראל נגד חזבאללה (מיליציה לבנונית).

• נתונים: HRW.

מלחמת המפרץ (1990–1991)

• מקרי מוות משוערים: כ־20,000 עד 35,000.

• הצדדים המעורבים: עיראק נגד כוחות הקואליציה (ארצות הברית, ערב הסעודית ומדינות נוספות).

• נתונים: הצי האמריקאי.

המלחמה בטרור בסיני (2011–היום)

• מקרי מוות משוערים: בין 1,000 ל-2,000.

• הצדדים המעורבים: מצרים נגד קבוצות המזוהות עם דאעש.

המרד בעיראק ומלחמת דאעש (2014–2017)

• מקרי מוות משוערים: כ־67,000.

• הצדדים המעורבים: דאעש נגד ממשלת עיראק, פשמרגה הכורדית והקואליציה בראשות ארצות הברית.

מלחמת חרבות ברזל (2023)

• מקרי מוות משוערים: כ־43,000 – מתוכם 23,500 מחבלים ו-17,000 אחרים מהצד הפלסטיני ו־1,840 ישראלים (צה"ל ואחרים).

• הצדדים המעורבים: ישראל נגד חמאס והפלגים הפלסטיניים בעלות בריתו בעזה.

• נתונים: Warinisrael.org, צה"ל, OCHA. משרד האו"ם לתיאום עניינים הומניטריים (OCHA) טוען כי למעלה מ־51,700 פלסטינים נהרגו. משרד הבריאות בעזה זיהה 40,717 מתוכם. בצה"ל טוענים כי 23,500 מחבלים נהרגו. מספר ההרוגים הפלסטינים נע בטווח של 23,500–50,000.

הכתוב הוא על דעת המחבר בלבד ואינו משקף בהכרח את עמדת התנועה.

הפוסט ניפוץ המיתוס: כל עוד ישראל לא תקבל את זכותם של הפלסטינים להגדרה עצמית, המלחמות במזה"ת לא ייפסקו הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

סוף ימי השרמן: עשה זאת בעצמך

חיל השריון היום נחשב לאחד החילות המרכזיים והחשובים בצה"ל, אבל לא תמיד זה היה המצב. במלחמת העצמאות, מדינת ישראל הסתמכה בעיקר על כוחות חי"ר והחזיקה ב-15 טנקים בלבד. עם השנים מספר הטנקים עלה בהדרגה, ואיתו עלה גם היקף המעורבות של כוחות השריון בפעילות המבצעית של צה"ל. במבצע קדש כבר הפעילה ישראל 200 טנקים, במלחמת ששת הימים הפעילה כ-1,000 טנקים, ובמלחמת יום הכיפורים מספר הטנקים שהיו בשימוש כבר נסק ל-2,000.

למרות הגידול הכמותי, האיכות של הטנקים שעמדו לרשות ישראל כמעט לא השתפרה. בגלל מניעים דיפלומטיים שונים, מדינות העולם סירבו למכור לישראל טנקים חדשים, והמדינה הצעירה נאלצה להסתמך על טנקים ישנים ולא כשירים כמו ה"שרמנים" ממלחמת העולם השנייה, וה"סנטוריונים" הבריטיים שיצאו משימוש. צה"ל ותעשיית הביטחון הישראלי עשו מאמצים רבים על מנת לשקם ולשפר את אותם טנקים ישנים, אך היה ברור שאי אפשר יהיה להסתמך על אלתורים כאלה לאורך זמן.

במהלך שנות השישים חלו שני אירועים שהיוו נקודות מפנה שדחפו את מדינת ישראל למצוא פתרון למשבר הטנקים. האירוע הראשון היה הבשורה על כך שמדינות ערב צפויות לקבל מברית המועצות טנקים מסוג T-62, שנחשבו באותה העת לטנקים המתקדמים ביותר בעולם. האירוע השני היה פרשת "צ'יפטיין", שבה אנגליה נסוגה ברגע האחרון מהתחייבותה למכור לישראל טנקים מתקדמים. שני האירועים הללו גרמו לישראל להבין שהיא מוכרחה להדביק את הקצב במרוץ השריון מול מדינות האויב, ושאין לה ברירה אלא לעשות זאת בעצמה.

מניעים את הזחלים: תהליך הפיתוח יוצא לדרך

ב-1969, בעקבות התפוצצות העסקה לרכישת הטנקים מאנגליה, נשקלה לראשונה האפשרות שישראל תייצר טנקים בעצמה. כדי לבחון את היתכנות המהלך גובשה ועדה בהשתתפות אנשי מקצוע ומומחי ביטחון בראשות האלוף ישראל טל (טליק), שכונה לימים "אבי המרכבה". הוועדה נדרשה לבחון הן את היכולות הטכנולוגיות והתשתיתיות של מדינת ישראל, והן את הכדאיות הכלכלית של המהלך. ממסקנות הוועדה עלה כי מדינת ישראל מסוגלת לבסס תעשיית טנקים וכי תעשייה כזו תספק מענה לצרכים הצבאיים, תפחית את התלות במדינות העולם, ואף תועיל למדינה מבחינה כלכלית. כמה חודשים מאוחר יותר, באוגוסט 1970, התקבלה ההחלטה הרשמית, ומדינת ישראל יצאה לדרך עם הפרויקט השאפתני.

לטובת קידום הפרויקט הוקמו מנהלת תוכנית הטנק (מנת"ק) שנשאה באחריות הכוללת לפיתוח, והרשות לפיתוח הטנק (רפ"ט) שעסקה בתכנון ההנדסי. כדי לחסוך בזמן ובעלויות, הוחלט להתבסס כמה שיותר על תשתיות שכבר היו קיימות בצה"ל ובמערכת הביטחון. כך הפך מרכז השיקום והאחזקה של הטנקים בצה"ל (מש"א), שעד אז שימש לשיפור טנקים, למפעל ההרכבה של הטנק החדש. באופן דומה, מרכז הציוד והחלפים ומִנהל הרכש והייצור בצה"ל עברו התאמות במטרה לשרת את צורכי הפרויקט. החלטה נוספת שהתקבלה הייתה להפוך את ייצור הטנק לפרויקט לאומי בפריסה ארצית, וכך הוסבו כ-200 מפעלים של התעשייה הביטחונית והאזרחית למפעלים לייצור חלקי טנק. בית היציקה "ארדן", למשל, החל לייצר יציקות שריון כבדות ששימשו לגוף הצריח ולתובה (חלקו התחתון של הטנק), ובמפעלי "תעש" החלו לייצר תותחי טנקים.

תהליך ייצור הטנק הישראלי נמשך בסך הכול כתשע שנים, וב-20 בפברואר 1979 הגיע הרגע המיוחל וטנק המרכבה הראשון נכנס לשימוש מבצעי בחטיבה 7 של חיל השריון.

בין הסימנים: משפרים ומשכללים את המרכבה

טנק המרכבה הראשון, המוכר כמרכבה סימן 1, נחשב בזמנו לטנק חדיש ומתקדם. הוא התהדר ביכולות מיגון שטרם נראו ובשרידות גבוהה, שהתאפשרו בין השאר הודות להחלטה המהפכנית להעביר את המנוע לקדמת הטנק.

מאז עבר טנק המרכבה סדרת שכלולים, ששיפרה הן את המיגון שלו והן את ביצועיו בשדה הקרב. על גבי הטנקים מדגם מרכבה הולבשו מערכות בקרת אש, אמצעי ראיית לילה ומערכות ירי משופרות. עם השנים גם פותחו דגמים מתקדמים יותר, והמתקדם ביותר – מרכבה סימן 4 – נכנס לשימוש צה"ל ב-2003. כיום, הדגמים המשופרים של טנק המרכבה סימן 4 נהנים ממערכות שליטה ובקרה מתקדמות, ומאובזרים במערכת ההגנה האקטיבית "מעיל רוח" שמאפשרת הגנה מרבית על החיילים שבתוך הטנק.

במרוצת השנים ייצרה מדינת ישראל אלפי טנקי מרכבה, ואלה היו בשימוש מרכזי בכל המערכות והמלחמות שפרצו מאז: במלחמת שלום הגליל נעשה שימוש בטנק מרכבה סימן 1 נגד כוחות השריון הסוריים; במהלך האינתיפאדה השנייה נעשה שימוש בטנקי מרכבה סימן 2 ו-3 לטובת סיורים בשטחים מסוכנים ותמיכה בכוחות חי"ר; במלחמת לבנון השנייה נכנסו לשטח לבנון שלוש אוגדות משוריינות; וגם במהלך מלחמת חרבות ברזל, הטנקים – בעיקר מדגמי מרכבה סימן 3 וסימן 4 – נטלו חלק מרכזי בלחימה וסייעו רבות לתמרון הקרקעי בעזה ובלבנון.

רק בישראל: איסור מכירה למדינות זרות

טנק המרכבה הישראלי נחשב כיום לטנק המתקדם ביותר בעולם, ומעטים הטנקים שמצליחים להתקרב ליכולותיו. אפשר היה לצפות שמדינת ישראל תרצה לנצל את היתרון הכלכלי שטמון בכך ולייצא את הטנק למדינות נוספות, אך כבר מתחילת הייצור של טנק המרכבה נאסרה מכירתו למדינות זרות, וזאת כדי לשמור על היתרונות הייחודיים של חיל השריון הישראלי.

רק בשנת 2010 החליט משרד הביטחון להתיר באופן עקרוני את מכירת טנק המרכבה סימן 4 ל"לקוחות נבחרים". בשנת 2014 חתם משרד הביטחון על עסקת יצוא ראשונה של הטנק עם מדינה זרה, ששמה נאסר לפרסום. בשנת 2023 התקיים משא ומתן למכירת טנקי מרכבה סימן 2 ומרכבה סימן 3, שיצאו משירות בצה"ל, למדינה באירופה ולמדינה בדרום אמריקה שגם שמן לא נחשף, אך תוכניות אלה נעצרו בעקבות מלחמת חרבות ברזל. כך שנכון להיום, מדינת ישראל היא כנראה המדינה היחידה בעולם, או אחת הבודדות, שמחזיקה בטנק המרכבה.

מלבד הייחודיות, מקור נוסף לגאווה טמון בכך שכ-80% מרכיבי הטנק מיוצרים בישראל, ובכך הפרויקט מספק מקור פרנסה לעשרות אלפי ישראלים ביותר מ-200 מפעלים ברחבי הארץ. בימים אלה, שבהם מדובר רבות על חשיבות הפיתוח העצמי של אמצעי חימוש ולחימה, טוב להיזכר בכוחה של התעשייה הביטחונית הישראלית ובפוטנציאל האדיר שטמון בייצור כחול-לבן.

הפוסט היום לפני 46 שנים: טנק המרכבה נכנס לשימוש מבצעי בצה"ל הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

קשה לחשוב על השמצה ש"דור הטיקטוק" לא ספג בשנים האחרונות. אמרו עליו שהוא רדוד, אנוכי וחלש מבחינה מנטלית, שאין לו חיבור עמוק ושורשי מספיק לעם ולמדינה, שהוא דל בערכים וחסר כיוון ושאיפות לעתיד.

ואז הגיע השבעה באוקטובר וניפץ את הדימוי הזה לרסיסים.

"פתאום התברר שהנוער הישראלי הוא לא הבעיה – הוא הפתרון", אומר רס"ן (מיל') מתוקו אלמו, ראש מכינת התקומה מבית תנועת הביטחוניסטים. "הוא לא ריקני ודל ערכים אלא להפך, מחפש משמעות, שליחות לאומית והגשמה. ברגע שהוא הבין שחזרנו ל-48' וששוב עומדת לפנינו מלחמת עצמאות שמחייבת את כולנו להתגייס להגנת הבית הלאומי היהודי, הוא ידע לשים מאחוריו את המחלוקות, להתאחד ולשאת שכם אחד את האלונקה הביטחונית. המערכת הנוכחית סובלת מבעיות רבות שהובילו לקונספציה. הנוער הערכי, חדור המטרה ותחושת השליחות, שהתגלה בעקבות אסון השבעה באוקטובר, הוא המפתח לשינוי".

מתחת לכסות החומרנית והאינדיבידואליסטית שעטה על עצמו, מסביר אלמו, עלה וזרח הדור הצעיר כפי שהוא יכול להיות – מסור בכל נפשו להגנת מדינת ישראל, מלוכד מעל לכל שסע מגזרי או פוליטי ובעל תחושת שייכות עזה ועמוקה לעם היהודי ולארצו.

"באחת השעות הקשות בתולדות מדינת ישראל, גילינו איזה עתיד מופלא יכול לקום לחזון הציוני, אם רק נאפשר ונסייע לו לצמוח. ובדיוק לשם כך הקמנו את מכינת התקומה".

ליצור את הדור הבא – ביטחוני, מלוכד ומגויס

מכינת התקומה ע"ש רס"ל (מיל') עומר סמדג'ה הי"ד, אחת מיוזמות הדגל של תנועת הביטחוניסטים, נולדה כדי להכשיר את הפיקוד הבכיר העתידי של צה"ל כך שיהיה יוזם, נחוש, התקפי, ערכי ונאמן לתפיסת הביטחון הציונית. המטרה: לוודא שהכשל הביטחוני החמור בתולדות המדינה לעולם לא יקרה שנית. רק טבעי, אם כן, שהיא נוסדה במושב תקומה, אחד מיישובי הנגב המערבי, שתושביו פונו מבתיהם לאחר מתקפת הטרור של מחבלי חמאס בשבעה באוקטובר.

"היה לנו חשוב לחנך ולעודד את הדור הצעיר להתיישבות בעוטף", אומר אלמו, "לחזק את החקלאות במושב ובאזור ולקחת חלק בשיקום יישובי הקצה של ישראל".

ניהול מכינת התקומה מצטרף לשורה ארוכה של תפקידים שאלמו, 40, מילא בתחום החינוך הבלתי פורמלי. הוא עלה ארצה מאתיופיה דרך סודן, במסע רגלי מפרך שהחל כשהיה בן שלוש בלבד והסתיים בהיותו בן שבע, גדל באופקים ולמד בישיבה בחברון.

בצבא שירת אלמו כלוחם ומפקד בחטיבת הצנחנים, רס"ן במילואים ביחידת פינוי בהיסק ובמקביל מגבש ומעריך ביום סיירות. הוא בוגר תואר ראשון במנהל ומדיניות ציבורית ועוסק בחינוך הבלתי פורמלי למעלה מעשור, כמדריך ורכז בתנועת הנוער בני עקיבא וכמנהל במספר מכינות קדם-צבאיות ותוכניות מנהיגות. הוא מתגורר באופקים עם אשתו ענת וחמשת ילדיהם.

לאור הרקע הזה, העובדה שאלמו נבחר לעמוד בראש מכינת התקומה נראית כמעט מתבקשת. הוא לא רק הקדיש את חייו לביטחון וחינוך, שני התחומים שהמכינה תתמקד בקשר הבלתי נפרד ביניהם, אלא אף מגלם בדמותו את שלושת ההיבטים שמייחדים אותה ביחס למכינות אחרות: תפיסה ביטחונית מקצועית ומגובשת, חיבור בין כל חלקי החברה הישראלית ומסירות עמוקה לעם ולמדינה.

המכינה הביטחוניסטית הראשונה בישראל

מכינת התקומה היא המכינה היחידה המציעה לחניכיה ליווי צמוד של בכירי מערכת הביטחון. בכירי תנועת הביטחוניסטים, שכולם מילאו תפקידי פיקוד, לחימה וניהול משמעותיים בצה"ל ובזרועות ביטחון אחרות, ישתתפו במסלול חונכות ייחודי. במסגרתו הם יטפחו בקרב המכיניסטים הבנת עומק של המקצוע הצבאי ושל תפיסת הביטחון של הציונות, ויכשירו אותם לשירות משמעותי ביחידות ובתפקידים המהווים את חוד החנית של צה"ל.

מה מיוחד במסלול החונכות הזה?

"החונכים מתנועת הביטחוניסטים יעניקו לכל חניך מעטפת של חניכה וליווי שתותאם במיוחד עבורו, גם במכינה וגם בהמשך, בשירות הצבאי עצמו. הם יוכלו להדריך אותו, לייעץ ולסייע לו להגשים יעדים שהציב לעצמו ולכוון אותו למלא את תפקידיו הצבאיים באופן מיטבי, ללכת לקורסים, לבחור במסלול פיקודי ועוד. החניכים יוכלו להמשיך ולהיעזר בחונכות ובליווי של התנועה לאורך חייהם, גם שנים לאחר סיום שירותם הצבאי".

איך עוד יבוא לידי ביטוי הדגש הביטחוני במכינה?

"תוכנית הלימודים שלנו תכלול היכרות מעמיקה עם תפיסת הביטחון הלאומי של מדינת ישראל, עם מערכת הביטחון ועם התעשיות הביטחוניות, ותשים דגש מיוחד גם על כושר גופני ועל הכנה פיזית ונפשית של החניכים לשירות צבאי מוביל ומשמעותי. בין אם הם ישתלבו ביחידות מובחרות, בתפקידי לחימה בחי"ר או ב-8200, המטרה מבחינתם תמיד תהיה למצות את יכולותיהם ולתרום כמה שיותר לעם, לחברה ולמדינה".

איך בעצם נולד הרעיון להקים מכינה שתתמקד באופן שווה בחינוך ובביטחון?

"חינוך הוא עמוד התווך של קיומנו כעם ומתוך כך, של ביטחון ישראל. לכן, מאז הקמתה, לפני חמש שנים, תנועת הביטחוניסטים משקיעה חלק משמעותי מהעשייה שלה בחינוך – בין השאר, בלהגיע למכינות ולימי הכנה לצה"ל בתיכונים, בשיתוף עם משרד החינוך ועם צה"ל. הקמת המכינה היא ההמשך הטבעי של זה. השבעה באוקטובר רק הבהיר לנו שאין עוד זמן לחכות".

חזון המכינה הוא ללמד את תחום הביטחון במובן הרחב ביותר. מה זה אומר?

"הפן הצבאי הוא רק נדבך אחד בשמירה על ביטחון ישראל. הביטחון שלנו מושתת גם על כלכלה עצמאית, דיפלומטיה, התיישבות באזורים אסטרטגיים, לכידות חברתית וחינוך לציונות. המכינה שואפת להקנות לחניכים הבנת עומק של התלות ההדדית בין כל אותם תחומים ושל חיוניותם לעתיד המדינה".

לחבר מחדש את החברה הישראלית

מאפיין נוסף שמבדיל את מכינת התקומה ממכינות אחרות הוא ההרכב האנושי העשיר והמגוון שלה, ההופך אותה למיקרוקוסמוס של החברה הישראלית.

"הרבה מכינות עושות המון טוב", אומר אלמו, "אבל מבלי להתכוון יוצרות מין שיבוט של אותו סוג חניכים. המכינה שלנו, לעומת זאת, תכיל באמת את כל חלקי העם: בנים ובנות, דתיים וחילונים, מרכז ופריפריה. גם זה לקח מרכזי מהמצב שבו היינו ערב השבעה באוקטובר – שחייבים למצוא מחדש את החיבור בינינו כדי לחזק את הלכידות הלאומית ולתרום לאיחוי הקרעים בחברה ולהקטנת הקיטוב והפילוג בעם. ברור לי שתקומתנו בעת הזו תבוא מתוך חינוך לערכים והעמקת הלכידות החברתית, שהיא חלק בלתי נפרד מתפיסת הביטחון הלאומי שלנו, ודרך חיבור לאדמה ולחקלאות –  וזו דרכה של מכינת התקומה. זוהי זכות גדולה מבחינתי להיות שותף לעיצוב התודעה הלאומית בקרב הדור הצעיר ולחזק את ההכרה בכך שזוהי זכות לחיות בארצנו".

מכינת התקומה: מורשת עומר

החזון הערכי של המכינה אף הוא מבטא את ההתפכחות החיונית של החברה הישראלית בעקבות השבעה באוקטובר.

"ראינו פתאום התגייסות של כל העם, אנשים שהשתמטו ממילואים ופתאום מגיעים להתנדב ואחוזי גיוס מטורפים בכל יחידה, שהאפסנאות לא הצליחה להכיל אותם. נזכרנו שאנחנו חלק מעם, מחברה ומסיפור גדול יותר, לא רק אוסף של אינדיבידואלים אלא גם קולקטיב, ושהגשמה עצמית אמיתית כרוכה בהכרח גם בתרומה לכלל שאני משתייך אליו".

המכינה קרויה על שם רס"ל (מיל') עומר סמדג'ה הי"ד, בנו של הג'ודוקא המפורסם אורן סמדג'ה, שנהרג בקרב ברצועת עזה ביוני 2024. כיצד דמותו והמורשת שהותיר אחריו משקפות את הערכים האלו?

"אחד הדברים המדהימים ומעוררי ההשראה בסיפור של עומר הוא שלמרות ההתמודדות הלא פשוטה שלו עם קשיי קשב וריכוז, שבעקבותיה למד בחינוך מיוחד, לא רק שהוא לא ויתר על להגשים את עצמו – אלא שהוא גם בחר לעשות הכול כדי לתרום את המקסימום לאחרים, לעם ולחברה. לא רק שהוא התגבר על הקשיים שלו, אלא הוא גם בחר להתנדב במד"א, להיות חניך במכינה קדם-צבאית, להתנדב להתגייס לצה"ל, לתרום מח עצם, וכל הזמן לתת בעוד ועוד דרכים. במילים אחרות, הוא היה אלוף תמידי".

זה באמת הסלוגן שלכם – "מכינה של אלופים". מה זה אומר?

"עומר ז"ל היה דוגמה ומופת לכך שכדי להיות אלוף, לא צריך דרגות אלא את הכוח וההתמדה להציב לעצמנו מטרות ויעדים בחיים היומיומיים ולחתור לעמוד בהם, לא משנה באיזה גיל ושלב בחיים אנחנו נמצאים. די היה לשמוע את אביו אורן סמדג'ה מספיד אותו בלוויה וקורא לחיילי צה"ל להמשיך קדימה ולדבוק במטרה, כדי להבין גם באיזה בית עומר גדל. לצד זאת, יש לזכור שאת היעדים האלו צריך לממש בתוך המרחב של הקהילה, החברה והעם. אלוף הוא מי שלא רק מצטיין בכל מה שהוא עושה, אלא גם בוחר לקחת על עצמו עמדות הובלה והנהגה ולתרום לטובת הכלל. בחיי המכינה, שבהם החניכים חיים יחד 24 שעות ביממה, זה יכול להתבטא גם בדברים היומיומיים והקטנים ביותר – לדאוג לחברים, להגדיל ראש ולקחת על עצמך משימות ואחריות, למשל, לשטוף כלים לכולם ולא 'לנצנץ' ולנסות להתחמק מזה…"

וזוהי רק ההתחלה

מכינת התקומה, מסביר אלמו, רחוקה מלהיות סוף פסוק. החזון החינוכי של תנועת הביטחוניסטים רחב ומרחיק לכת בהרבה: "אנחנו רוצים שההשפעה של המכינה תלווה את הבוגרים כל חייהם.  חשוב לנו שהבוגרים של מכינת התקומה ייקחו חלק מרכזי בהתיישבות, בהקמת יישובים חדשים ובחיזוק יישובים קיימים בכל חלקי הארץ. בכל מקום שבו יזדקקו לידיים עובדות ביוזמה ביטחונית או התיישבותית – אנחנו נהיה שם".

לפרטים נוספים על המכינה ולהרשמה >>>

הפוסט מכינת התקומה: בונים את המטכ"ל הבא הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

לאחר פיגוע הדקירה בתל אביב, שבוצע על ידי מחבל מרוקאי, עבד אל–עזיז קאדי, בעל גרין קארד אמריקאי, ארגון הטרור חמאס ותנועת האחים המוסלמים מיהרו לשבחו על מעשיו.

האחים המוסלמים מסרו בהודעתם כי "עבד אל–עזיז, 'אמריקאי' ממוצא 'מרוקני', עלה על מטוס מאמריקה אל הישות (הציונית), ענה לקריאה לתמוך בפלסטין בכל מה שהוא יכול לעשות... הוא הכין סכין נקייה, ביד נקייה ובלב מלא אמונה והרג ארבעה מתנחלים לפני שהוא מת".

מספר שעות לאחר שהמחבל עבד אל–עזיז קאדי פצע חמישה ישראלים בנחלת בנימין בתל אביב, נעצר בעיר נאפולי שבאיטליה אזרח מרוקאי, שתכנן לבצע פיגוע נגד הקהילה היהודית בעיר. התקשורת האיטלקית הודיעה כי החשוד השתייך ככל הנראה לארגון דאעש והפיץ חומרי תעמולה אסלאמיסטיים ותמיכה בארגון ואת כוונתו להשיג סכין ולבצע פיגוע דקירה. דפוס הפעולה נראה דומה לזה של המפגע בתל אביב, אולם לא ידוע אם קאדי אכן השתייך לשורות דאעש או ארגון אחר, או פעל באופן עצמאי.

כך הפכה מרוקו לחממת טרור

עם זאת, הפיגוע בתל אביב וניסיון הפיגוע בנאפולי שופכים אור על פעילות ארגוני הג'יהאד במרוקו. ארגוני הטרור, ובראשם דאעש, מצאו כר פעולה נוח במרוקו, שבה הם מצמיחים פעילים חדשים המאיימים באופן ישיר על יציבות הממלכה ועל יבשת אירופה.

ארגוני הג'יהאד מגייסים ומאמנים את עוקביהם הרבים באינטרנט, הצורכים את תוכני ההסתה דרך הרשת. הללו אף משמשים כוח לחימה במדינות נוספות באפריקה, באזור מדינות ה"סאהל" (רצועת מדינות הנעה בין מאלי ומאוריטניה, דרך צ'אד, ניז'ר ועד סודן), והם מצטרפים לתאי טרור שהוקמו על ידי מחבלי דאעש שחזרו למרוקו לאחר נפילתו של הארגון במזרח התיכון. כך הפכה מרוקו למקור גיוס קרדינלי לארגוני הג'יהאד הרדיקליים המאיימים על אירופה והמזרח התיכון.

הן אל–קאעדה והן דאעש מנהלים מרכזי גיוס והכשרה של ג'יהאדיסטים ברחבי הסהרה המערבית ונהנים מחסותה של שכנתה של מרוקו, אלג'יריה, שלאור היריבות בין השתיים מסרבת לשתף עמה פעולה במאבק בטרור ובארגוני הג'יהאד.

לאחר תבוסתו של דאעש במזרח התיכון ב-2019, ג'יהאדיסטים מרוקאים רבים חזרו לממלכה וריכזו את מאמציהם בלהגדיל את כוחו של דאעש ביבשת אפריקה. על פי הלשכה המרכזית המרוקאית לחקירות משפטיות, במרוצת השנים לאחר הקמתו של דאעש, הצטרפו כ-1645 פעילי טרור מרוקאים לארגוני ג'יהאד שונים בעיראק וסוריה .כ– 745 מהם נהרגו בפיגועי התאבדות או במהלך קרבות. רובם הצטרפו לדאעש ונלחמו למענו. מתוך אלו ששרדו את נפילתו של דאעש במזרח התיכון, כ-270 מחבלים חזרו למרוקו. 137 מתוכם הועמדו לדין. אליהם נוספו כ-288 נשים וכ-391 קטינים שהגיעו לאזורי הלחימה של דאעש גם לצורכי פרנסה.

בפעילותם באזור הסאהל נלחמים הפעילים גם בארגונים המסונפים לאל קאעדה וארגונים אסלאמיים אפריקניים אחרים, לאור התחרות הגדולה בין ארגוני הג'יהאד העולמי על הבכורה ועל הקמת הח'ליפות העולמית. מדינות הסאהל סובלות מנוכחותם של ארגוני הג'יהאד באזורן, כאשר ניז'ר, צ'אד ומאלי נאבקות בארגונים ג'יהאדיסטיים המנצלים את השמירה הרופפת בין הגבולות ואת רשתות סחר הנשק הפועלות באזור. ארגוני הג'יהאד מבצעים פיגועי טרור רצחניים חדשות לבקרים, תוך התמקדות בפגיעה באוכלוסיות נוצריות הנחשבות בעיניהם כ"כופרים".

על אף שמרוקו הציעה לשתף מידע מודיעיני שיסייע לעצור ג'יהאדיסטים או לסכל התקפות באירופה ובארצות הברית, זליגתם של ג'יהאדיסטים מתחומה לשטחי אירופה ממשיכה. מרוקו עצמה חוותה פיגוע גדול מידי דאעש, כאשר בדצמבר 2018 נרצחו שתי תיירות סקנדינביות באזור הרי האטלס. שתי התיירות, לואיזה ווסטרגר ג'ספרסן ומרן אולנד, נרצחו כאשר רוצחיהן נשבעים אמונים לדאעש תוך כדי עריפת ראשיהן. האירוע המזעזע יצר הד רב, שכן הפיגוע הגדול האחרון שאירע במרוקו עד לאותו אירוע היה ב-2011, כאשר 17 בני אדם נהרגו מפיצוץ במסעדה במרקש.

הנתיב השקט: מרוקו כצומת לפעילי ג'יהאד

ג'יהאדיסטים רבים ניצלו את קרבתה הגיאוגרפית של מרוקו לאירופה כדי להסתנן למדינות מערב אירופה כמהגרים או פליטים ולהקים בהם תאים רדומים. הדבר הביא לשיתוף פעולה רחב בין יחידות הלוחמה בטרור של ספרד ומרוקו, שבמשך עשר השנים האחרונות פירקו עשרות רבות של תאי טרור בשתי המדינות. למרות הפעילות הענפה של ספרד ומרוקו בניסיון למגר את גורמי הטרור בתחומי הממלכה ולמנוע את זליגתם לאירופה, מדינות המערב עדיין סובלות מתופעת המפגעים הבודדים בדמות תומכי דאעש וארגונים אחרים, כאשר רבים מהם מגיעים מצפון אפריקה.

הדבר מתווסף לקושי בהתמודדות עם אזרחים רבים המוצאים מזור ברדיקליות אסלאמית, כאשר רבים מהם ניזונים מתכנים אסלאמיסטיים רדיקליים אנטי–מערביים ואנטישמיים ברחבי האינטרנט. במרוקו גופא פועלות כל אותה העת תנועות קיצוניות (כמו תנועת האחים המוסלמים, הפועלת באופן שונה מדאעש ואל–קאעדה), המקדמות שיח אנטי–מערבי ואנטישמי המעודד ג'יהאד. מרוקו משמשת צומת דרכים לפעילי ג'יהאד, אשר חלקם מגיעים לאזור הסאהל, שמהווה את אחד המוקדים הראשיים של ארגוני הג'יהאד העולמי כיום, ומקצתם מנסים את מזלם ומסתננים לאירופה כדי לקדם פעילות ג'יהאד באופן ישיר או בהקמת תאים רדומים והמתנה ליום פקודה.

מיקומה המרכזי של מרוקו מהווה נקודה אסטרטגית עבור ארגוני הג'יהאד בדרכם לאירופה: הממלכה עצמה אינה ידועה כמוקד ג'יהאדיסטי, ועקב פעילותם של ארגוני הג'יהאד במזרח התיכון ובמזרח אפריקה, היא אינה מצויה באור הזרקורים ותשומת הלב המודיעינית אליה פחותה מאשר זו המתמקדת במדינות אחרות, כגון סומליה ומוזמביק במזרח ואף לוב בצפונה של היבשת. כתוצאה מכך, מיקומה של מרוקו בקצה יבשת אפריקה מהווה את הנתיב השקט של גורמי הג'יהאד לתוך אירופה.

הכתוב הוא על דעת המחבר בלבד ואינו משקף בהכרח את עמדת התנועה.

הפוסט הקשר המרוקאי: פיגוע הדקירה בתל אביב וארגוני הג'יהאד במרוקו הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

דירבורן, העיר בעלת הרוב הערבי והמוסלמי, שעלתה לאחרונה לכותרות לאחר שתושביה החליטו ברובם להצביע לטראמפ, זכתה זה מכבר לכינוי "בירת הג'יהאד של אמריקה". העיר, שמהווה את אחד מפרבריה של העיר דטרויט, ידועה בתמיכתה הגורפת בפלסטינים, ובארגוני הפרוקסי של איראן, המוגדרים כארגוני טרור על ידי ארצות הברית. אך לדירבורן יש עיר תאומה, צמודה אליה ולא פחות קיצונית ממנה: הכירו את דירבורן הייטס.

דירבורן הייטס היא פרבר חדש יותר של דטרויט, וגם בה אוכלוסייה מוסלמית גדולה ושיעית ברובה, התומכת באיראן ובחזבאללה.

ביולי האחרון נערכו טקסים שיעיים ב"בית החוכמה האסלאמי" בעיר, שבמהלכם שיבח חוקר האסלאם המקומי, חסיין אל–נשד, את איראן וחזבאללה. אל–נשד אמר כי "רק עם המהפכה האסלאמית השתנה מעמדנו". הוא חלק בדבריו שבחים למחולל המהפכה האסלאמית, אייתוללה חומייני, ואמר כי "הוא לימד אותנו כבוד… שיכבדו את הדת שלך (כשיעי)". אל–נשד הוסיף וידוי משלו כי באמריקה "אין חופש מחשבה, אסור לך להגיד שחזבאללה זה דבר טוב…"

אל–נשד גורס כי הבעיה טמונה בארצות הברית, כמדינה המתנגדת לגורמים כמו איראן וחזבאללה. זוהי דוגמה קטנה לדברים הנאמרים בקרב הקהילות המוסלמיות, המכשירות את חבריהן להתנגד למשטרים הדמוקרטיים הקיימים במדינות המערב ולתמוך בגורמים אסלאמיים–קיצוניים, אנטי–מערביים, כמו איראן וחזבאללה.

המעוז של חזבאללה בארצות הברית

גם בדירבורן, בירת הג'יהאד התאומה, הסיפור הוא דומה. גם כאן מכשירים אג'נדה שתתנגד לארצות הברית או לכל גורם מערבי אחר ושתתמוך ותפאר גורמים קיצוניים. במקרה של "המרכז האסלאמי של אמריקה" בדירבורן, מדובר בגורמים שפגעו באזרחים ובחיילים אמריקאים באופן ישיר. ביולי האחרון התאספו אנשים רבים כדי לכבד את זכרו של מחמד חסיין פדלאללה, איש דת לבנוני שיעי, הנחשב לסמכות רוחנית של חזבאללה, ושכתביו מילאו תפקיד חשוב בעיצוב היסודות האידיאולוגיים של ארגון הטרור הלבנוני.

פדלאללה הוציא פתווה (פסק הלכה) שאישרה את ביצועו של פיגוע התאבדות בבסיס הכוח הרב–לאומי בביירות באוקטובר 1983, שבו נהרגו 241 חיילי מארינס אמריקאים, יחד עם 58 חיילים צרפתים ושישה אזרחים. מחמד חסיין פדלאללה, שאישר את הוצאת הפיגוע המזעזע לפועל, זכה עתה להנצחה על אדמת ארצות הברית. טקסי הזיכרון של פדלאללה נערכים כל שנה מאז מותו ב-2010. את טקסי ההנצחה מארגנת אגודת צדקה מקומית הקשורה לארגון חזבאללה ושמה "אל–מבראת". ב-2006 נטען כי אגודת "אל–מבראת", שנוסדה ב-1991, שימשה במשך שנים חלק מתשתית נרחבת לגיוס כספים לחזבאללה ברחבי העולם, בין היתר בארצות הברית ובקנדה.

ראיה נוספת לקשר העמוק של אגודת "אל–מבראת" לחזבאללה היא העובדה כי עד מותו ב-2010 ניהל פדלאללה את פעילות האגודה בעצמו. כיום עומד בראשה בנו, ג'עפר פדלאללה, המשמש גם "מפקח כללי לענייני דת" של הארגון.

תומך הטרור שכמעט הצליח לנאום בהשבעת טראמפ

דירבורן ודירבורן הייטס הן ערים בעלות רוב מוסלמי המקדמות ג'יהאד שקט בתוך אמריקה. באופן ייחודי, בשתי ערים אלו יש זיקה משמעותית וקשר עמוק לאיראן ולחזבאללה. אגודות צדקה רבות מנהלות פעילות ארוכת שנים המכשירה אג'נדה אנטי–אמריקאית ואנטי–מערבית בתוככי הקהילות המוסלמיות בארצות הברית. הנשיא הנכנס, דונלד טראמפ, זכה לקולות רבים בקרב הציבור המוסלמי, שהביעו בכך את מחאתם על תמיכת ממשלו של ביידן בישראל במלחמה בעזה.

כך הפך טראמפ למועמד הרפובליקני הראשון מאז שנת 2000 שזכה לרוב קולות בעיר דירבורן. לא בכדי מי שהיה אמור לנאום בטקס ההשבעה של טראמפ לנשיאות הוא האימאם השיעי הקיצוני, חושאם אל-חוסייני, תומך חזבאללה מהמרכז האסלאמי-שיעי "כרבלא" בדירבורן שמחזיק בדעות אנטי-ישראליות מובהקות. יש לציין כי לבסוף הוחלט שלאור דעותיו הקיצוניות של אל-חוסייני ותמיכתו בארגון הטרור חזבאללה, הוא לא ינאם בטקס ההשבעה של טראמפ.

לאחר שבחר טראמפ בקבינט פרו-ישראלי מובהק כינו זאת המוסלמים "קבינט שתומך בישראל הקיצונית". דברים אלו מעידים על האינטרסים של הקהילה המוסלמית בארה"ב ועל ניסיונה להטות את האג'נדה האמריקאית לפי האינטרס הערבי. על הממשל החדש לשים לב למניעים של גורמים אסלאמיים כמו אלו הפועלים בבירות הג'יהאד של אמריקה – מניעים המנוגדים לאינטרסים האמריקאיים. זהו שלב נוסף בתהליך הג'יהאד השקט, שבמסגרתו שתי בירות הג'יהאד של אמריקה, המעוזים של איראן וחזבאללה, מובילות קו אנטי–אמריקאי ישיר.

מאמר זה פורסם במקור ב-ynetnews

הכתוב הוא על דעת המחבר בלבד ואינו משקף בהכרח את עמדת התנועה.

הפוסט ערים תאומות: שתי בירות לג'יהאד באמריקה הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

מאז ראשית הופעתה השתדלה התנועה הציונית להשיג את הבנת הערבים והסכמתם לרעיון שיבת ציון: לכך שיש ליהודים תביעות מוצדקות על ארץ ישראל, שברצונם להקים בית לאומי בשיתוף פעולה עם הערבים, וששיבת היהודים לארצם תביא לערבים תועלת רבה, פיתוח וקדמה.

הערבים, שכתוצאה מהתפוררות האימפריה העות'מאנית בסוף מלחמת העולם הראשונה זכו בכמה וכמה מדינות, שהשתרעו מגבולות איראן ועד חופי האוקיינוס האטלנטי, סירבו בכל תוקף ובנחישות להאזין לטיעונים הציוניים והתנגדו בתקיפות לכל היענות לתביעה ציונית כלשהי.

התנגדות תקיפה ונחרצת זו גילו הערבים גם כלפי כל הצעות הפשרה והוויתורים הציוניים כמו תוכניות החלוקה למיניהן, שהשאירו לציונים כברת ארץ קטנה מאוד בהשוואה לדרישות הציוניות לגבי שטחו של "הבית הלאומי", כפי שהוצגו בוועידת השלום שנערכה בפריז ב־1919.

הערבים לא הגיבו כלל על כל ניסיונות הפשרה האלה. לגביהם לא היה כל הבדל אם המדינה היהודית, אם תקום, תהיה גדולה יותר או קטנה. הם לא הסכימו שמדינה כזו תקום בכלל. בחוגים ציוניים שונים, בעיקר בין "רודפי השלום", רווחה האשליה שאם תוותר התנועה הציונית על חלק מדרישותיה, יעורר הדבר רצון לשלום בין הערבים כפי שקיים בקרב היהודים.

מן ההתחלה לא התכוונו הממשלות הערביות או הנהגת הערבים הפלסטינים לעסוק במשא ומתן או בדיפלומטיה של מיקוח. מן ההתחלה הם נקטו מדיניות של אלימות נגד היישוב היהודי בארץ ישראל. כך היה לכל אורך שנות שלטון המנדט הבריטי ומאז הקמת מדינת ישראל, ועד עצם ימינו אלה.

עוצמת ההתנגדות האלימה הערבית ותחכומה השתנו לפי הנסיבות, אך היא התמידה מאז ועד היום. התנגדות זו לציונות הגיעה לשיאה בשורת המערכות שבהן השתתפו הצבאות הסדירים של מדינות ערב כמו מצרים, סוריה וירדן. בכל המערכות הצבאיות הללו הובסו הצבאות הערביים תבוסות קשות ומשפילות, אך ניצחונות צה"ל לא הספיקו כדי להביא את הערבים לכדי כניעה. בין המערכות נקטו הערבים לחימה זעירה, הקרויה בפינו פעולות טרור. אין זה קל להילחם מלחמה נגד טרור, ואולי גם אי אפשר לנחול בה ניצחון מוחלט. זו מלחמה הנמשכת, בצורות שונות, כבר שנים רבות וארוכות והיא עלולה להימשך עוד שנים רבות נוספות.

הערבים לא הסתפקו בלחימה צבאית אלימה נגד ישראל, בין אם על ידי צבאות סדירים ובין אם על ידי ארגוני טרור שהשראתם דתית. הם נקטו נגד ישראל פעולות איבה בתחומים רבים אחרים ובלבד שיעשו כל מה שאפשר על מנת למרר את חייה ולהחלישה. לרבים זכורה בוודאי תקופת החרם הכלכלי נגד ישראל, שלא זכה להצלחה רבה, אך גרם לישראל אי־נוחות ונזקים לא מעטים.

כיום אנו נמצאים בעיצומה של מערכה מדינית־חברתית רחבת היקף, המקיפה ארצות וארגונים בינלאומיים רבים, שמטרתה להביא לחרם על כל דבר ישראלי, לדה־לגיטימציה של ישראל וליצירת אווירה בינלאומית עוינת המכשירה את השמדתה כדבר שמן הראוי לעשותו.

גיוס התפוצות להסברה

תעמולה ערבית חזקה, השואבת השראתה משנאה עזה ונשענת רבות על שימוש בשקרים, שמטרתה להטריד את ישראל, להחלישה, לערער על הלגיטימציה שלה בעולם ולקעקע את תדמיתה, מלווה את המפעל הציוני כמעט מתחילתו. תעמולה זו פועלת בד בבד עם כל המאמצים הערביים האחרים: אלימות צבאית, חרם מדיני וכלכלי וכל אמצעי אחר שיש בו כדי לפגוע בישראל. המאמץ הערבי האנטי-ישראלי הוא טוטלי.

לא יהיה זה מיותר להזכיר שהמשבר הפנימי בישראל, על השנאה המאפיינת אותו ולשון הגידופים החריפים בוויכוחים הפנימיים אצלנו, מהווה סיוע חשוב לתעמולה הערבית. מה לה, לתעמולה הערבית העוינת, לבקש יותר מאשר דברי שטנה של רמטכ"ל לשעבר או של אישים בכירים אחרים נגד מדינתם?

היו לתעמולה ערבית זו תקופות של הצלחה ותקופות של כישלון, אך דומה שלא היה לה זמן של הישגים כה רבים על חשבון ישראל כמו בימים שמאז שבעה באוקטובר.

לכאורה יש כאן מקום לתמוה כיצד להסביר את הפרדוקס הבלתי מובן: ישראל היא שהותקפה בהפתעה על ידי ארגון טרור של רוצחים, שרצח באותו היום כ־1,200 נפש בעוטף עזה, ולא רצח סתם אלא עשה זאת בתוספת מעשי אכזריות מפלצתיים; חטף כמאתיים איש ואישה, ילדים וזקנים, חולים ובריאים – שזה כשלעצמו נחשב לפשע נגד האנושות. כיצד ייתכן שדווקא ישראל המופתעת, המוכה והחבולה זוכה לגינויים מכל עבר, ולא הרוצחים? כיצד ייתכן שארצות העולם, ברובן המכריע, לא התעוררו לגנות את הרוצחים ולא דאגו אפילו שהצלב האדום יוכל לבקר את החטופים? האו"ם וסוכנויותיו, כולל בית הדין הבינלאומי לצדק בהאג, שכבר מזמן הפכו לזרוע של האנטישמיות הערבית, לא עשו גם הם דבר לסייע בחילוץ החטופים. וכאשר צה"ל החל לחבוט בחמאס, איך זה שהמונים יצאו לרחובות במקומות שונים בעולם, בהפגנות המוניות נגד ישראל ולא נגד חמאס? ומדוע מנהיגים פוליטיים ובית הדין הבינלאומי בהאג האשימו את ישראל בג'נוסייד ולא את ארגון הטרור העזתי?

יש הסברים לתופעה זו, ולברית שנוצרה בין הקהילות הערביות הגדולות הקיימות ברחבי העולם לבין חוגים אנטישמיים שונים ולבין חוגי שמאל קיצוניים וחוגי ימין קיצוניים. אין זה מצב נעים או קל, וקשה להתמודד איתו.

התעמולה הערבית הקשה המתנהלת עתה, בצורות שונות, נגד ישראל, נהנית מיתרונות שונים אך אפשר גם להתנגד לה ולנסות להחלישה. לישראל בני ברית רבים שצריך לגייסם ולהפעילם בצורה שיטתית ומתואמת כדי להחליש את עוצמת אותה התעמולה.

מוצע שבמקומות שבהם קיימת קהילה יהודית תיעשה פעולה להיעזר בה, במוסדותיה ובאישים מתאימים מתוכה לתיאום פעולות נגד, בכל מקום לפי תנאיו. במקומות רבים קיימות אגודות ידידות עם ישראל, אגודות מקצועיות של יהודים כמו רופאים, עורכי דין וכדומה. רבים מאלה יירתמו לפעולות נגד. התורמים היהודים הגדולים לאוניברסיטאות ולמוסדות תרבות ייחלצו בוודאי לשתף פעולה; אחרי ככלות הכול, האיום האנטישמי הברור שיש בתנועה הערבית נגד ישראל מסכן גם אותם.

פעולות כאלה, ורבות אחרות הדומות להן, ננקטו גם בעיתות משבר בעבר, במידות שונות של הצלחה. היו לכך תקדימים מוצלחים, בייחוד בתקופת מלחמת יום הכיפורים ולאחריה. צריך לשוב ולארגן מחדש מערכת של ארגונים ופעולות הסברתיות תקיפות נגד התעמולה הערבית לסוגיה. הצלחת המעשה תלויה בפעולה ארגונית מתואמת ונמרצת. הכתובת הטבעית לתיאום פעולה כזו הוא אגף ההסברה של משרד החוץ, שיש לו מערכת נציגויות פרוסה על פני עשרות ארצות בעולם, וגם עשה פעולות כאלה בעבר. אין טעם להפקיד מלאכה זו בידי משרד הסברה ממשלתי מיוחד, שבראשו עומד שר חסר כל הבנה בנושא.

פסק הלכה להכרה בישראל

לכאורה, התמונה עגומה. ישראל מוקפת אויבים מכל עבריה וקץ שפיכות הדמים אינו נראה באופק, למרות הישגיה הצבאיים וניצחונותיה, והישגיה גם בתחומים כה רבים אחרים.

אומנם ישראל חתמה על הסכמי שלום עם שתי שכנותיה – מצרים וירדן, אך טוב יהיה אם לא נשגה שוב באשליות ולא נראה בהסכמים אלה מה שאין בהם. שניהם הסכמים חשובים שתועלתם מרובה, בתחומים שונים ולכל המדינות החתומות, אך דבר אחד ברור אין בהם – אין בהם שלום אמת, כפי שקיווינו כאן בישראל שיהיה. אפשר לומר שהסכמי השלום הללו דומים יותר להסכמי שביתת נשק מאשר להסכמי שלום. מכל מקום, טוב יותר מצב כזה מאשר מצב מלחמה.

ובכל זאת, ולמרות שנראה שאין לצפות בזמן הנראה לעין לשלום אמיתי, יש משהו שכדאי לנסות. אולי תהיינה לכך תוצאות.

יש להקדים ולהסביר שבארצות ערב והאסלאם, גם באלה הנחשבות לחילוניות, שוררת אווירה של כבוד רב לדת ולנושאי משרות דתיות בכירות. בארצות אלה מתייחסים בכבוד רב לאנשי דת בכירים ולאלה שיש בסמכותם לפרסם פסקי הלכה ("מוּפתים"). לפסק הלכה כזה קוראים "פתווה", וככל שהיא מתפרסמת על ידי מוּפתי בכיר יותר, כך יש לה השפעה רבה יותר על דעת הקהל. מופתים כאלה מצויים בכל ארצות ערב וכבר נמצאו בעבר מי שפרסמו "פתוות" חיוביות או אוהדות, יחסית, לישראל. המוסד המוסלמי החשוב ביותר בעולם הערבי של חכמי הלכה כאלה הוא אוניברסיטת אל־אזהר בקהיר. יש משקל רב מאוד לפסקי הלכה המתפרסמים, בנושאים שונים, על ידי ראשי המוסד הזה.

מטרתה של ישראל צריכה להיות להשיג "פתווה" כזו, המכירה בזכות היהודים על ארץ ישראל והכרה בישראל כארצו של העם היהודי.

האם זה אפשרי? קשה לדעת. הסיכויים נראים כמעט אפסיים, אך מוצע לנסות ולהגיע לפיתוח דיאלוגים עם כל חכם דת מוסלמי בכל מקום שבו אפשר ליצור קשר כזה. אין ספק שאפשר לעשות זאת; קשרים כאלה נוצרו כבר במקומות שונים. לא כאן המקום לפרט כיצד לנסות ולפתח פעולה כזו, שצריך לנהלה בתבונה, בזהירות ובשקט. ייתכן שסיכוייה קטנים מאוד, אך צריך לנסות. בלי סנקציה דתית לשלום עם ישראל לא יושג השלום הנכסף.

על הכותב:
ד"ר משה יגר. שירת במשרד החוץ במשך 40 שנה ומילא תפקידי שגריר בשוודיה ובצ'כיה.

הכתוב הוא על דעת המחבר בלבד ואינו משקף בהכרח את עמדת התנועה.

הפוסט מלחמה ושלום: מתקפת התעמולה הערבית נגד ישראל הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

התעמולה של חמאס, שהגיעה לשיאה במופעי היח"צ האכזריים שנלוו לשחרור החטופים הישראלים, נתנה לעולם הצצה נדירה אל הדינמיקה האמיתית של הסכסוך סביב עזה. מעבר לדיון הפוליטי היבש על אודות מה שפעמים רבות מאופיין כסכסוך טריטוריאלי גרידא, או כלחימה נטולת היגיון, נחשף לעיני כול עימות בין-תרבותי מושרש ועמוק.

מכונת התעמולה של חמאס הציפה מחדש את תפקידם המרכזי של מידע, דימויים וסמליות בהסברת העימות. היא הוכיחה כי הלחימה בעזה שולחת את זרועותיה הרחק מעבר לחול ולאבק של שדה הקרב. במידה מסוימת, חמאס סייע בכך לישראל בעקיפין לחזק את טענתה לדרישה לסיים את המלחמה אך ורק בניצחון מוחלט.

במהלך השבועיים האחרונים שחרר חמאס כמה קבוצות של חטופים ישראלים בתמורה לשחרורם של מחבלים "כבדים" מהכלא הישראלי, כמתחייב מן העסקה שהושגה. אבל ארגון הטרור הבהיר כי הוא לא מתכוון להכיר בהפסד ולמסור את החטופים בשקט. התרבות הערבית מבוססת על קודים של כבוד, ומנהיגים אלה כופים כבוד ויראה על הציבור הכפוף למרותם. המחבלים החמושים של חמאס הפיקו מפגן ניצחון ממותג ומתוזמר בקפידה בין חורבות עזה, בלי להפנים את גודל האירוניה שבמעשיהם – לפחות בעיניים מערביות.

בשונה מהטקס שנערך בנובמבר 2023, במסגרת עסקת החטופים הראשונה, שבמהלכו מחבלי חמאס לובשי מדים מסרו את החטופים ישירות לידי הצלב האדום, הפעם בחר הארגון לנצל את האירוע כדי להפיק מופע כוח מתוזמן לפרטי פרטים. החטופים נאלצו בעל כורחם להיות השחקנים הראשיים במחזות התעמולה, שנועדו להפגין את שליטתו המחודשת של חמאס בעזה.

נשים צעירות וקשישים ישראלים מבועתים נאלצו לצעוד דרך המון עזתי צוהל, כשהם מוצגים לראווה כשלל מלחמה. חמאס הציב במה וזימן עיתונאים. הוא העניק לחטופים "ערכות שחרור" ותעודות, שעליהן חתם בגאווה והחתים בחותמת הצלב האדום, כדי להמחיש את מרותו ושלטונו כלפי הציבור בעזה. ההמון המשולהב שהתקהל סביב החטופים היה ער לעובדה שחמאס מונע מהם גישה ל"רכוש" הישראלי שלו – הפרס הנחשק ביותר – תוך שהוא נהנה מתשומת הלב ומהכבוד שנפל בחלקו.

לאחר מכן, חמאס הורה לחטופים לנופף ולחייך לקהל, כפי שאפשר לראות באחד הסרטונים שבהם צלם מטעם חמאס נותן "הוראות בימוי" לחטופה אגם ברגר. גם חיילות אחרות שנחטפו ב-7 באוקטובר נופפו לקהל. הן עשו זאת ללא פחד, בראש מורם ובאופן שעורר הערצה בקרב הציבור הישראלי.

חמאס שינה למעשה את ייעודו של הנכס שהחטופים היוו עבורו. תחילה הוא ניצל אותם בציניות כקלפי מיקוח להשגת ויתורים מישראל; ומשנענתה ישראל לדרישותיו, הוא הסב את ייעודם והפכם לאביזרים במכונת התעמולה שלו. שחרור החטופים הסנסציוני בהפקת חמאס מתכתב עם עקרון היסוד של הטרור – הפחדה, הפצת מסרים וכפיית מדיניות באמצעות פחד. חמאס למד היטב את השיעור מבית מדרשו של לוחם הגרילה והסופר הברזילאי הרדיקלי קרלוס מריגלה: יישום "תעמולה חמושה", מעשים מחרידים שיזעזעו וידהימו את דעת הקהל. חמאס מבין את כוחה של תעמולה להשגת מטרותיו, ואינו מהסס לנצל את תשומת הלב הבינלאומית.

סיסמאות ברקע

לשם כך בחר חמאס לשלוח מסר לצופים ברחבי העולם באמצעות הדפסת סיסמאות בערבית ובאנגלית: הראשונות עבור הקהל המקומי, השניות עבור הצופים הזרים. בטקסים, שהועברו בשידור חי למיליוני צופים ברחבי העולם, הוצגו סיסמאות  שגינו את "הציונות הפושעת" ושיבחו את "לוחמי החירות הפלסטינים". מסרים אלה מהדהדים היטב בקרב חלק מהמפגינים הפרוגרסיביים הצעירים, אשר מהללים את חמאס בקמפוסים אוניברסיטאיים ורואים בו חלק ממה שמכונה "קואליציית המדוכאים".

המפקפקים במטרתו האמיתית של חמאס קיבלו תשובה חד-משמעית באמצעות תמונות אלה. חמאס אינו פועל לסיום "הכיבוש". הוא נחוש להשמיד את ישראל ולהחליפה במדינה פלסטינית תחת שליטתו – החזון הזה, המשותף כמעט לכל הפלסטינים שנשאלו על כך בסקרים, הוצג לעין כול, לאור היום.

בעשותו כן אימץ חמאס דפוס פעולה מוכר מספרי התעמולה של המשטר הקומוניסטי הסובייטי, המפלגה הנאצית, משטר האייתוללות באיראן וממשלת רוסיה – כולם משטרים שהקנו חשיבות עצומה לתעמולה ולתדמית. כך, לדוגמה, התקשורת הממלכתית הרוסית פרסמה תמונות של הנשיא ולדימיר פוטין לוחץ את ידיהם של ילדים חטופים אוקראינים ששוחררו, לאחר שאולצו להודות לו על כך ש"הציל אותם", לכאורה, ממשפחותיהם.

דאעש בחרו בקפידה את הסרבלים הכתומים הידועים לשמצה שבהם הולבשו הקורבנות ששחט, כדי לשדר מסר של נקמה על היחס שלדבריהם מקבלים מחבלים אסלאמיסטים בכלא גואנטנמו. הנאצים השקיעו מאמצים עצומים בתעמולה באמצעות קריקטורות, סרטים וסמלים, והשפיעו על דעת הקהל באמצעות מופעי לפידים ראוותניים, מרשימים ויקרים שנערכו בנירנברג.

בדומה לזוועות שביצע ב-7 באוקטובר, כאשר שידר בשידור חי את הטבח באמצעות מצלמות גוף ורחפנים, חמאס הוכיח כי הוא מבין היטב את ערכה התעמולתי של תקשורת המונים. חלפו הימים שבהם סרטוני שבויים הוקלטו בסביבה ביתית ובאופן חובבני, כמו במקרה של נחשון וקסמן (1994) או של גלעד שליט (2009), שצולמו מדקלמים הודעות מול המצלמה. חמאס משקיע היום בהפקות וידיאו באיכות קולנועית, המציגות חטופים כלואים בתוך כלובים או מחבלים התוקפים את חיילי צה"ל, ובכך מתחרה בארגונים ג'יהאדיסטיים כמו דאעש והג'יהאד האסלאמי הפלסטיני.

הסיקור התקשורתי הנרחב בשידור חי, ההתרגשות הגוברת בכיכרות הערים בישראל ושטף הפרשנויות והתגובות ברשתות החברתיות רק עודדו את חמאס להעמיק את הניצול השטני של קורבנותיו. ראשת ממשלת בריטניה לשעבר, מרגרט תאצ'ר, ביקרה בחריפות עיתונאים, שלדבריה העניקו ביודעין במה למסע התעמולה של ה-IRA (הצבא הרפובליקני האירי). היא קראה להם להימנע מסיקור פעילותו, תוך שהיא מדגישה את חשיבות "מניעת החמצן התקשורתי והפרסום שעליהם נשענים טרוריסטים וחוטפים".

אומנם, בעידן התקשורת רוויית-הגירויים של היום קשה הרבה יותר להתעלם מאירועים מסוג זה, אך הלקח של תאצ'ר מזמין אותנו לבחון מחדש את גישתנו למידע בעתות מלחמה. לדוגמה, שטף הנרטיבים והטענות שהוצגו כעובדות עיתונאיות במהלך המלחמה בעזה עמד למבחן אל מול התמונות הללו – בדרכים שחמאס, ככל הנראה, לא צפה מראש.

שברולט, בגדים אופנתיים ומצלמות HD

שוב ושוב מתבקשים הצופים והקוראים להאמין, כי תושבי עזה מתנגדים לחמאס וכי הם הם הקורבנות של הפעולה הצבאית הישראלית. אלא שטענה זו אינה מתיישבת עם תמונות ההמונים, שצבאו על החטופים ונטלו חלק פעיל בהשפלתם.

תושבי עזה, שלכאורה סובלים חרפת רעב, התייצבו לאירוע בתלבושות אופנתיות מכף רגל ועד ראש, כשהם מתעדים את שחרור החטופים באמצעות טלפונים ניידים טעונים – מראה שלבטח יעורר קנאה בקרב תושבי תימן או דרום סודאן. קשה שלא לתהות כיצד הטענות על "אסון הומניטרי" בעזה, שהופצו בין היתר על ידי מזכ"ל האו"ם עצמו, מתיישבות עם מצלמות באיכות HD והמיקרופונים המקצועיים, ששימשו כדי לשדר את המופע בשידור חי לכל העולם, עם בית הדפוס שהפיק את שלטי התעמולה שנתלו ברקע, או עם רכב השברולט המפואר ששימש להובלת החטופים לנקודת האיסוף.

התעמולה שבה השתמש חמאס ככלי מלחמתי לכל דבר שירתה אותו למטרות הפחדה וצבירת נקודות פוליטיות בקרב הציבור העזתי. אולם, אי אפשר לשלול את האפשרות שמעשיו פעלו בסופו של דבר לרעתו. ייתכן כי בדיוק אותן הפקות גרנדיוזיות של חמאס שירתו דווקא את ישראל, בכך שהציגו את המציאות ההומניטרית האמיתית בעזה, וערערו את יסודות הנרטיב הרווח לגבי הרעבה מכוונת ורצח עם.

תמונות אלה שירתו את ישראל והצליחו להפריך את ההאשמות הנ"ל טוב יותר מכל גרף או דו"ח, במיוחד לאור העובדה שישראל התחייבה להגדיל משמעותית את אספקת הסיוע ההומניטרי, שכבר חצה את רף מיליון הטונות שהוזרמו לעזה.

ייתכן שחמאס הצליח להשפיע על דעת הקהל בעזה ובקרב תומכיו בעולם, אך תמונות אלה הניבו גם את התוצאה ההפוכה מזו שקיווה לה. מנהיגים, פרשנים ועיתונים מובילים ברחבי העולם גינו והוקיעו את הקרקס הזה. ייתכן שדווקא מהלך זה יסייע לישראל לבסס את עמדתה באשר להמשך הלחימה כשהפסקת האש תסתיים.

הלקח החשוב ביותר מטבח ה-7 באוקטובר הוא שאסור לאפשר לאיום החמור והממשי הזה להתפשט ברצועת עזה ולשלוח גרורות באין מפריע, ויש להסירו בטרם יבצע זוועה נוספת. ייתכן שדווקא התמונות המזעזעות הללו הביאו לכך שחמאס סייע לישראל לשכנע את מנהיגי העולם להירתם בדיוק למשימה הזו.

מאמר זה פורסם במקור באנגלית בג'רוזלם פוסט.

הפוסט קרקס החטופים של חמאס פועל לרעתו הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

הדרג המדיני הנוכחי בישראל נתפס כמי שמנסה להתחמק מאחריותו לאירועי ה-7 באוקטובר. יש בזה הרבה מן האמת. ה"ברכות" ששיגרו אנשי הממשלה לרמטכ"ל המתפטר, בנוסח "טוב שעשה כך, מצדיעים לו", מבלי להזכיר באותה נשימה את הבושה הגדולה והצניעות שאמורות לעטוף כל צעד שלהם בתקופה זו – מביישות. אך השיח סביב הנושא הזה חומק מן העיקר.

יש נטייה לחלק את האחריות לאירועי ה-7 באוקטובר, וגם למה שקרה לאחר מכן – את ההצלחות ואת הכישלונות – לתחומים צבאיים ולתחומים מדיניים. אך האמת היא שההשפעה ההדדית של שני הדרגים זה על זה גדולה מכדי להפריד ביניהם. ההפרדה הדיכוטומית היא-היא זריקת האחריות האמיתית.

מי אחראי על הקונספציה?

קצרה היריעה מכדי לפרט את כל הגורמים להיווצרותה של קונספציית ה-7 באוקטובר. האחריות המודיעינית של אמ"ן ושל שאר גופי המודיעין ברורה, ואין חולק עליה. אך מה שגרם לכישלון המודיעיני הזה הוא היעדר תרבות ביקורתית אמיתית. אחריותם של צה"ל, ושל קהיליית המודיעין בכלל, היא לבחון את אמיתוּת התפיסות שלהם, שמובילות בסופו של דבר להערכות המודיעין המגיעות אל הדרג המדיני. מספיק לשמוע את תת-אלוף במיל' איתי ברון, מי שהיה בעבר ראש חטיבת המחקר באמ"ן וחזר לתפקיד לאחר ה-7 באוקטובר, כדי להבין שלא כך המצב בתוך הצבא: "אם יש לנו כזה מידע, והמידע הוא איכותי, אז זה מאוד חיזק את התרבות הזאת של 'אנחנו יודעים כי לא יכול להיות שאנחנו לא יודעים'"^[1]. הנחת המוצא המקצועית שאפשר להגיע למצב שבו אנחנו יודעים ומבינים את המציאות לאשורה, היא זו שעומדת בלב הכשל.

לאחר מלחמת יום הכיפורים הוקמה באמ"ן מחלקת הבקרה, הידועה גם בשם "איפכא מסתברא". מחלקה זו תפקידה לאתגר את אמ"ן ואת תפיסותיו עוד לפני שאלו מגיעות לדרג המדיני. אך גם כלי זה, וכלים אחרים דוגמת צוותים אדומים (צוותים שתפקידם לחשוב מבעד לעיני האויב), הוכחו כלא יעילים אל מול תרבות של זחיחות, ולראיה החלטת צה"ל להגדיל את מחלקת הבקרה ואת סמכויותיה לאחר אירועי ה-7 באוקטובר לאור כישלונה.

אך האחריות המודיעינית לא נעצרת בצה"ל או בגופי המודיעין האחרים. על הדרג המדיני מוטלת האחריות להטיל ספק מקצועי בהערכות המודיעיניות. לדרג המדיני יש את הסמכות והאחריות לדרוש חוות דעת נוספות, ולשים היגיון בריא בתוך סל השיקולים. לדרגים המקצועיים, מן הצד השני, יש את האחריות לספק למדינאים כל מידע שעשוי להיות רלוונטי על מנת לאפשר להם לקבל את ההחלטות הנכונות, וראוי שיביאו מידע זה כשהוא מעובד מבחינה מקצועית בלבד ולא מבחינה אידיאולוגית.

מי אחראי על העמידה ביעדים?

לא רק בהערכות המודיעיניות חייב הדרג המדיני להטיל ספק, אלא בכל מה שיוצא מתוך הצבא: יעדים אסטרטגיים ותוכניות פעולה להשגת יעדים אלו, גם הם חייבים לעמוד למבחן. אמירות הנשמעות בתקופה זו על ידי שרים בממשלה, המאשימים את הצבא בכך שניסה להתחמק מעמידה ביעדים ברורים, הן לא פחות מרשלנות. על הדרג המדיני מוטלת החובה להגדיר יעדים ברורים שלפיהם יכול הצבא לתכנן את תוכניותיו ואת אופן פעולתו.

ניקח לדוגמא את יעד מספר 2 של מלחמת חרבות ברזל, כפי שהוגדר על ידי הדרג המדיני: הסרת שלטון החמאס ברצועה. מספיק לקרוא מעט חדשות כדי להבין שזה לא המצב ברצועת עזה, גם בשלב שבו כבר מתקיימת עסקת חטופים בפועל. הטענה שנשמעת על ידי חברי ממשלה היא שהדרג הצבאי חושש מהשליטה על האוכלוסייה האזרחית ומנסה להימנע מכך, וכתוצאה מכך חמאס הוא עדיין הגוף בעל הכוח הרב ביותר ברצועה. מחדל הסיוע ההומניטרי הנכנס לרצועה ללא שליטה, וחוסר נקיטת הפעולות המדיניות המתאימות כדי לוודא מי מחלק את האוכל ברצועה, מתורצים על ידי הדרג המדיני בכך ש"ראשי הצבא אינם התקפיים מספיק", ולכן הם דורשים את התפטרותם מכאן, הברכות לרמטכ"ל היוצא.

למי נוח המצב הקיים?

האמת היא שזוהי האחריות של הדרג המדיני לבצע בקרה על ההתקדמות בהשגת היעדים שהציב. ויש לו שלל אופציות אחרות לקדם זאת, אם הצבא אינו מצליח. אז איפה הפער?

• במבנה המערכת הנוכחי, אין לדרג המדיני כלים מקצועיים להטיל ספק במה שאומר הצבא. אין אף גוף אזרחי המסוגל להניח בידי הממשלה תוכניות חלופיות, או הערכות מודיעיניות נוספות. בחירה מתוך חלופות היא עיקרון בסיסי בתהליכי קבלת החלטות תקניים, וזו אינה יכולה להתקיים במציאות כזו.
• הגדרת המונח "ביטחון לאומי" משתנה בהיקפה ובתוכנה. יש שמכילים בו תחומים חברתיים בשל העובדה שגם הם בעקיפין משפיעים על הביטחון הלאומי, ויש שמצמצמים את ההגדרה לתחומי ביטחון גרידא. אך אין חולק כי ביטחון לאומי כולל יותר מהתמודדות עם איומים צבאיים. מקובל לראות את הביטחון הלאומי ככולל גם נושאים דיפלומטיים, מדיניים וכלכליים, שלהם יש השפעה ישירה וברורה על הביטחון הלאומי. אולם למרות מורכבות הנושא, מי שנחשב ל"מעריך הלאומי" הוא ראש אמ"ן, על אף שסל השיקולים שלו מצומצם לשיקולים צבאיים. מונופול הידע הקיים בגופים המקצועיים בתחומי המודיעין, התכנון ועוד לא זו בלבד שמונע מהדרג המדיני להטיל ספק ולבחור בין חלופות, אלא גם מצמצם את העיסוק בביטחון לאומי לרובד הצבאי בלבד. גם אם נעשים מהלכים מדיניים, הם נעשים במנותק מאלו הצבאיים, ואת זה אפשר לראות בבירור במצב הנוכחי ברצועת עזה, שם המהלך הצבאי לא היווה מנוף למהלך מדיני משמעותי שיחליף את שלטון חמאס.
• אין די סנכרון בין גופי הביטחון והמודיעין השונים. מבנה מערכת הביטחון הישראלית סבוך ומפוזר. יש גופי מודיעין בצה"ל, בשב"כ ובמוסד. יש גופי תכנון במשרד הביטחון ובצה"ל. יש גופי מחקר בצה"ל, במשרד החוץ ועוד. עם זאת, אין בישראל גוף יעיל שיבצע סנכרון בין הגופים האלו, וחשוב מכך, אין סנכרון בין הדרג המקצועי לדרג המדיני שאמון על קבלת ההחלטות. מי שאמון על עבודת הסנכרון הזו הוא המל"ל, שסובל מאז הקמתו מחוסר ביעילות וחוסר בסמכות ממשית. ההפרדה בעבודה ביום-יום בין המקצוע לבין קבלת ההחלטות עומדת כבר שנים רבות בבסיס הליקויים בעבודת מערכת הביטחון. כל שיתוף פעולה הוא מקרי, נסיבתי ולא פרי מנגנון משומן ויעיל.
• ישנו רובד שלם, זה שנמצא בין היעדים הגדולים שמציבה הממשלה (אם בכלל) לבין התוכניות האופרטיביות הצבאיות, שנשאר ריק. מטרות המלחמה כפי שהוגדרו הן אמורפיות במידה מסוימת. מיטוט היכולות הצבאיות והשלטוניות של חמאס הוא מטרה גדולה, שהפן הצבאי הוא רק שלב אחד בהשגתה. אומנם הכרעה צבאית היא אכן תנאי מקדים להחלפת השלטון האזרחי, אך ההיסטוריה מלמדת שגם לאחר תבוסה צבאית יש לבצע מהלך מהיר של תפיסת תחומי החיים האזרחיים מבלי להשאיר ואקום. עניין זה לא הוגדר כראוי, והוואקום השאיר את חמאס כגורם השלטוני החזק ברצועה.

קל לשייך את הכישלון הזה לשיטת הפשיטות שנקט צה"ל החל מחודש מרץ 2024, אך שיטה זו היא נגזרת של חוסר הבהירות של מטרות המלחמה, של חוסר בביצוע בקרה על מטרות אלו, וכמובן של חוסר בחלק המדיני של המטרות האלו. ללא החלק המדיני, המהלך הצבאי הוא סיזיפי.

• נוחות. הנתק בין הדרגים נוח לכולם. לממשלה נוח שיש לה את מי להאשים, ולצבא נוח לקבוע עובדות בשטח. הממשלה יכולה להתגאות בכך שהיא מציבה מטרות למלחמה, למרות שהן חלקיות, עמומות ולמרות שלא נעשים מספיק מאמצים להשיגן. מנגד, הצבא יכול להתגאות בהישגים צבאיים, גם אם אלו תואמים את מטרותיו ולא את המטרות שהוגדרו על ידי הדרג המדיני.

נוחות, במצבים האלו, היא ההפך מאחריות. היחסים בין הדרג הצבאי והדרג המדיני בנויים באופן עקום עוד מימי דוד בן-גוריון. מבנה המערכת הביטחונית לא יעיל, לא מאפשר סנכרון בין גופים, מקנה מונופול של ידע ושל דעה לדרגים המקצועיים על פני אלו האמורים להתוות את המדיניות, ובעיקר מייצר תרבות של התחמקות מאחריות. טוב עשו הרמטכ"ל ואלוף פיקוד הדרום שמימשו את אחריותם, וטוב תעשה הממשלה אם בשלב מסוים תפדה גם היא את תלוש האחריות שלה. עם זאת, אחריות אינה עניין פרסונלי. התפטרות היא לא הפתרון לבעיה האמיתית, כפי שמינוי כזה או אחר אינו הפתרון. האחריות האמיתית נמצאת ביציאה מאזור הנוחות של מערכת הביטחון, והיא לפרק את מבנה המערכת ולהרכיבה מחדש.

הכתוב הוא על דעת המחבר בלבד ואינו משקף בהכרח את עמדת התנועה

^[1] מתוך כתבה בN12-
https://www.mako.co.il/news-military/036814c74a0e1910/Article-ab8e98f4a763391026.htm "הבכיר לשעבר מזהיר: "7 באוקטובר עלול לפגוש אותנו שוב"

הפוסט אז מי אחראי לביטחון הלאומי? הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

צה"ל נמצא בנקודת זמן קריטית בתולדותיו, והרמטכ"ל הבא, שיחליף את רב אלוף הרצי הלוי, הוא בעל תפקיד מכריע בביצור ביטחון ישראל בעשורים הבאים.

הרמטכ״ל ייבחן, אומנם, בראש ובראשונה בהצלחתו להוביל את צה"ל לניצחון מכריע בעזה, לשמור על ביטחון תושבי הצפון, להסיר את איום הגרעין האיראני ולבלום את התפשטות הציר הסוני הרדיקלי במזרח התיכון, אך התפקיד שלו לא מסתכם בכך. על הרמטכ״ל החדש לשנות מהיסוד את התפיסות העומדות בבסיס האסטרטגיה הביטחונית של ישראל.

תיאוריית קץ ההיסטוריה והמציאות של התנגשות ציוויליזציות

בשנת 1989 פרסם הפרופסור לכלכלה פוליטית פרנסיס פוקויאמה מאמר, שלימים יהפוך לספר. המאמר פורסם על רקע נפילת הגוש הסובייטי, והשם שניתן לו, ״קץ ההיסטוריה״, נועד לשקף שבניגוד לפסימיות שמאפיינת את התקופה של שתי מלחמות העולם, קריסתו המפתיעה של הגוש הסובייטי מציינת סופו של עידן ותחילתו של עידן חדש, שבו הדמוקרטיה היא השלטת והמלחמות הגדולות הופכות לנחלת העבר.

על אף שתפיסה זו אותגרה, בין השאר על ידי פרופ׳ סמואל הנטינגטון בספר ״התנגשות הציוויליזציות״ שיצא לאור בשנת 1992, התפיסות ב״קץ ההיסטוריה״ חוללו שינוי תפיסתי נרחב במערב. שינוי תפיסות זה הוליד הפחתה משמעותית בתקציבי הביטחון של המערב, התמקדות בבניית כוח צבאי המתאים בעיקר לעימותים א-סימטריים ולא למלחמות קלאסיות, והערכת חסר של איומים פוטנציאליים.

תפיסות אלה לא פסחו על ישראל. למעשה, הן פגשו אותה בנקודת זמן שאפשרה חלחול מהיר שלהן לתודעה המדינית ביטחונית. ניהול המערכה הארוכה ברצועת הביטחון בלבנון והאינתיפאדה הראשונה הן שתי מערכות שלכאורה מתיישבות עם התפיסה של מלחמה א-סימטרית. בהתאם, תפיסת הביטחון הישראלית החלה לנטות לחשיבה על עידן של ״מזרח תיכון חדש״, והערכה מחודשת ושגויה של איומי הייחוס הובילה לבניית כוח צבאי הזונח את צבא היבשה הקלאסי לטובת מאמץ טכנולוגי, ומחליף טרמינולוגיה צבאית ברורה של הכרעה בשדה קרב לטרמינולוגיה עמומה. לא בכדי נפוצה בצה"ל בעשרים השנים האחרונות האמירה ש"השקף סופג הכול", שכן אינספור מצגות צבאיות עסקו ברעיונות מופשטים שלחלקם אין שום אחיזה בעולם הצבאי או בעקרונות של מלחמה והגנה.

אולם, החלום על קץ ההיסטוריה העקובה מדם התחלף ברחבי העולם כולו עם מציאות של התנגשות ציוויליזציות ברורה, שאותה פגשנו באופן כואב במיוחד בשבעה באוקטובר.

לחזור ליסודות: תפקידו של צה"ל – לנצח

כדי להיות צבא מנצח שמביט אל המציאות בעיניים, צה"ל חייב לחזור ליסודות המקצוע הצבאי שנבנה והתפתח במשך אלפי שנים, ולאמץ מחדש שני עקרונות שהנחו אותו בעבר – פשטות ומקצועיות. המקצועיות הצבאית נבנית על בסיס מוצק של עובדות ותובנות מהשטח. תפיסת שטח, שליטה מגובה ותוואי שטח הן עובדות מוצקות ששום תיאוריה מופשטת או שקף מתוחכם לא יכולים לדרוס.

נוסף על כך, על צה"ל להימנע מלנסות להשפיע על החלטות הדרג המדיני בתחומים שהוא לא מבין בהם ושאינם באחריותו, ולהתמקד במשימות הביטחוניות ובליבת המקצוע הצבאי. תפקידו של צבא הוא לתת את הזווית המקצועית בתחום הביטחון, ללא כחל ושרק. הצבא לא צריך לעסוק בהשלכות של החלטות מדיניות וכלכליות על מידת המוטיבציה של האויב, אלא לעסוק בשאלה מה יבטיח את ביטחון ישראל במשבר הבא מול אותו אויב. באם יחליט הדרג המדיני על ביצוע מהלך שעובדתית פוגע ביכולת לשמור על ביטחון ישראל, על הדרג הצבאי להצביע על הבעיות האלה, ולא לומר ״שיֵדע להתמודד עם כל מצב״, כיוון שאמירה זו היא ריקה מתוכן. כמובן, הדרג הצבאי כפוף לדרג המדיני, ובהינתן החלטה עליו להתמודד בצורה מיטבית עם השלכותיה, אך הוא מחויב להצביע על נקודות התורפה הצבאיות של המהלך לפני שתינתן החלטה.

הייעוד של צה"ל הוא פשוט: להגן על המדינה, ובכל מקרה שבו הדבר נדרש – להילחם ולהכריע. מדינת ישראל זקוקה לצבא של סוסים דוהרים, לא של פרדות. מי שתפקידו לרסן במידת הצורך את הפעלת הכוח הצבאי הוא הדרג המדיני – ולא להפך.

ניסוח תפיסת ביטחון מעודכנת ורלוונטית

צה"ל אינו הגוף היחיד שהיה שבוי בקונספציה. במשך שנים נמנעה מדינת ישראל מלגבש תפיסת ביטחון לאומית מעודכנת, ויצאה מתוך הנחה שהיא אמורה להכיל איומים ולהישען על הרתעה מדומיינת. התפיסה הזו כשלה לחלוטין. כיום ברור שאם אויב יתעצם במידה שתאפשר לו להילחם בנו – הוא יעשה זאת. לכן, ההרתעה הטובה ביותר שיכולה להיות לנו מולו היא לשלול את יכולותיו.

בעת הזו צה"ל חייב להיות שותף פעיל בניסוח תפיסת ביטחון לאומית מעודכנת ורלוונטית, שתבטיח שלעולם לא יהיו שוב צבאות טרור על גבולנו שיוכלו לאיים עלינו כפי שחמאס וחיזבאללה איימו עלינו בשבעה באוקטובר. תפיסה זו תתמקד ביכולתו של צה"ל להתמודד התקפית ביותר מזירה אחת עם אתגרים עתידיים פוטנציאליים, ובכלל זה מלחמה בצבאות סדירים באוויר, בים וביבשה, ובביצור גבולות בני הגנה.

כדי שצה"ל יוכל לעשות זאת, על הרמטכ"ל לבנות מחדש את כוחו לטווח הארוך, באופן שמאזן בין יכולות היבשה, האוויר, הים והסייבר, תוך שהוא לוקח בחשבון איומים פוטנציאליים גם ממצרים ומטורקיה, ושם דגש משמעותי גם על מלאים, חימושים וחדשנות טכנולוגית. מטרת העל צריכה להיות אחת – להבטיח את יכולתנו להגן על עצמנו בכוחות עצמנו.

לצד חיזוק הצבא יתמודד הרמטכ"ל עם משימה לאומית חשובה נוספת: להכניס את כל חלקי החברה הישראלית מתחת לאלונקה, ולעודד את כל חלקי החברה הישראלית לשרת בצה"ל שירות משמעותי. הדרך לכך עוברת בהעמקת החיבור בין צה"ל לתיכונים ולישיבות ובשיתוף פעולה בינו לבין משרד החינוך ומשרדי ממשלה נוספים. הרמטכ"ל חייב להחזיר את גאוות היחידה לצה"ל ולהוקיר את אלו שמוסרים את נפשם על ביטחון ישראל. עליו ליצור תמריצים, לפתח מסלולי גיוס שונים ולהגביר את היציבות בשירות, באופן שיחזיר את המוטיבציה בקרב חיילים לשרת שירות משמעותי ולבחור בצה"ל כקריירה.

ולבסוף, הדרך להחזיר את צה"ל למעמדו כקונצנזוס בחברה הישראלית עוברת גם בהבטחת יכולתו לתחקר את עצמו. כיום עולות מתוך הצבא תחושות קשות לגבי איכות התחקירים שביצע בעקבות השבעה באוקטובר, וביקורת על כך שהם אינם עוסקים בסוגיות החשובות ביותר. הרמטכ"ל הבא יידרש לוודא שהתחקירים מהימנים ובעלי תוקף, ולגזור מהם את המסקנות והלקחים שיהיו הבסיס לבניין הכוח בהמשך.

יש לרמטכ"ל הבא את היכולת לשנות כיוון

שינוי כיוונה של נושאת המטוסים הצה״לית מתפיסות שגויות שחלחלו אליה בעשורים האחרונים אינו עניין של מה בכך. השבעה באוקטובר והאופן שבו הוא טלטל את התפיסות בחברה הישראלית פותחים חלון הזדמנויות ייחודי המאפשר זאת. במובן זה, תפקידו של הרמטכ״ל הבא הוא היסטורי.

היכולת של הרמטכ"ל לשנות מן היסוד תפיסות בתוך צה״ל היא עצומה, יותר מכל בעל תפקיד דומה בכל ארגון אחר בעולם. הרמטכ״ל שולט לא רק בתוכנית העבודה, בתקציבים ובסבבי המינויים, אלא גם ניחן ביכולת לשנות את התרבות הארגונית ודרכי החשיבה, לא רק כיוון שיש לו יכולת אכיפה, אלא גם כיוון שהוא מצוי בסביבה מקצועית וערכית שמאמינה במנהיגות ובדוגמה אישית.

האחריות הכבדה המוטלת על כתפי הרמטכ״ל הבא אינה רק לנצח במערכה הנוכחית ולהשיג את יעדי המלחמה בכל החזיתות, אלא גם, ואולי בעיקר, להחזיר את צה"ל לייעודו המקורי ולהפוך אותו שוב לצבא חזק והתקפי שמביט למציאות בעיניים. הפיקוד הבכיר של צה"ל יכול לשקם את האמון של עם ישראל בו, שנפגע קשות בשבעה באוקטובר. לשם כך הוא חייב קודם כול לחזור ולהאמין בעצמו.

הפוסט "ישראל זקוקה לצבא של סוסים דוהרים": אלה האתגרים שיעמדו בפני הרמטכ"ל הנכנס הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

סדר עולמי חדש. המילים הגדולות האלה מקבלות משמעות חדשה בימים אלה, עם כניסתו הצפויה של דונלד טראמפ לכהונה שנייה כנשיא ארה"ב.

ההצלחה של ישראל להחליש את איראן ועושי דברה באופן חסר תקדים ונפילת משטר אסד בסוריה הותירו את הציר השיעי משותק כמעט לחלוטין. כל שנותר לארה"ב לעשות כדי להביא לקריסתו הסופית הוא להוביל מתקפה אווירית קצרה וממוקדת שתרוצץ את ראש הנחש – איראן, ולפעול נגד מיליציות שיעיות בעירק ונגד החות'ים בתימן.

הזמן להשמיד את הגרעין האיראני

חלון ההזדמנויות הייחודי הזה מהווה רגע היסטורי שבו קואליציה מערבית, ישראלית וסונית מתונה בהובלת ארה"ב חייבת לשים קץ לאיום האיראני. אחד האתגרים המרכזיים של נשיאי ארה"ב ביציאה למתקפות מעבר לים הוא דעת הקהל האמריקאית.

הציבור האמריקאי עייף וחשדן כשמציעים לו לצאת למלחמה, אחרי שמלחמות בווייטנאם, עירק ואפגניסטן עלו לו באלפי הרוגים ובמשאבים עצומים. כאן, לעומת זאת, ארה"ב לא נדרשת לצאת למלחמה – אלא רק לסיים אותה. ההצלחה של ישראל להשמיד את ההגנה האווירית של איראן במתקפת בזק, להשמיד נכסים אסטרטגיים שלה ולפגוע אנושות בשלוחותיה – חיזבאללה וחמאס, הותירה אותה חשופה מאי פעם.

כל מה שנחוץ הוא מהלך ממוקד – מתקפה אווירית של מפציצים אסטרטגיים על מתקני הגרעין, אתרי הטילים ומתקני הצבא האיראניים, ללא כניסת כוחות קרקעיים, בדומה למתקפה הישראלית באוקטובר האחרון. במבצע שיימשך ימים ספורים לכל היותר, אפשר לגרום לקריסה מלאה של הציר השיעי ולשנות את פני המזרח התיכון כולו.

אותה קואליציה צריכה להוביל גם מתקפה נגד משטר הטרור החות'י בתימן, בתיאום עם סעודיה ועם כוחות אופוזיציה פנים-תימניים. כשלוחים של איראן, החות'ים הפכו עצמם לבעיה כלל-עולמית שמשבשת את הסחר הגלובלי. אם ארה"ב תחליט להפעיל מולם את מלוא עוצמתה, היא תוכל להגיע להישגים דרסטיים בתוך פרק זמן קצר.

המתקפה נגד איראן אינה רק כדאית, אלא גם דחופה. דווקא משום שאיראן מבינה שהיא איבדה נכסים משמעותיים בדמות חמאס, חיזבאללה וסוריה, סביר שהיא תנסה בכל דרך להתקדם לקראת נשק גרעיני. אם המערב חפץ חיים, הוא חייב לפעול כדי לעצור אותה.

טראמפ יודע: המפתח לשלום הוא עוצמה

בחירת טראמפ לנשיא ארה"ב בפעם השנייה לא יכולה הייתה להתרחש בעיתוי טוב יותר מבחינת ישראל.

בשנים האחרונות ארה"ב נסוגה בהדרגה מהמזרח התיכון, ואת הוואקום שהותירה החלו למלא רוסיה וסין. כתוצאה מהחולשה האמריקאית, יותר ויותר מדינות נמשכות למזרח. סין, שותפת הסחר מספר אחת של סעודיה ושל איראן, כבר תיווכה הסכם ביניהן. היקף הסחר שלה במזרח התיכון גדול פי שבעה מזה של ארה"ב, שצמצמה את הסחר שלה באזור זה ואת תלותה בנפט המקומי. מה שיש לארה"ב להציע למדינות האזור כדי להחזיר לעצמה את מעמדה כמעצמה הדומיננטית במזרח התיכון הוא עוצמה צבאית.

טראמפ מבין את זה היטב. הוא יודע שיציבות ושלום אפשר להשיג רק דרך עוצמה, ולא דרך פייסנות. העובדה שעוד לפני כניסתו לתפקיד הוא הביע עניין לספח את קנדה, גרינלנד ותעלת פנמה מבהירה שהוא רואה בארה"ב מעצמה שתפקידה לעצב את המציאות הגלובלית – ואינו חושש להפעיל את הכוח הנדרש כדי להשיב אותה לגדולתה.

הזדמנות לסדר עולמי חדש

ישראל, כאמור, מגישה את המזרח התיכון לארה"ב על מגש של כסף. אחרי שהחלשנו עבורה את איראן ונטרלנו את רוב בני בריתה, אמריקה יכולה לבסס מחדש את הדומיננטיות שלה באזור באמצעות מהלך שידרוש ממנה מעט מאוד. בכך היא תחזיר לעצמה כוח הרתעה מול החזית הסינית-איראנית-רוסית.

עם החברות החזקות בחזית המזרחית – סין ורוסיה, לא יהיה נבון מצד ארה"ב להיכנס לעימות צבאי ישיר. לעומת זאת, את החוליה החלשה בציר – איראן, היא יכולה לחסל כמעט ללא מאמץ וליצור בכך אפקט מרתיע משמעותי נגד יריביה, שיבלום את מגמת ההתחזקות של סין במזרח התיכון.

מהלך זה יסלול את הדרך להסכמי שלום אזוריים בהיקף רחב מאוד, שישתרעו מסעודיה ועד אינדונזיה, וייתן רוח גבית למגמות חיוביות כמו כניסתן של האמירויות וסעודיה לקואליציה ישראלית-סונית מתונה.

הקואליציה שתתגבש בין ישראל, המעצמות הסוניות המתונות והמערב בהובלה אמריקאית והנורמליזציה עם העולם הסוני יבלמו גם את התפשטות הציר הסוני הרדיקלי, הכולל את טורקיה, קטאר, אפגניסטן וארגוני טרור כמו דאעש ואל-קאעידה. הן ימנעו ממנו להפיל את המשטר במדינות כמו מצרים וירדן ולהשתלט עליהן, וייצרו איזון מחודש במזרח התיכון.

לברית הזו יש פוטנציאל למשוך לקואליציה המתונה מדינות שכיום מתנדנדות בין תמיכה במזרח לתמיכה במערב, כמו לבנון, שנשלטת כיום על ידי איראן; עירק, שאיראן שולטת בה באופן חלקי; ולוב, מצרים וסעודיה. אם נוציא את איראן מהמשוואה וארה"ב תחזור להיות הכוח הדומיננטי והשולט במזרח התיכון, המדינות האלה ורבות אחרות ייטו לכיוון קואליציה מערבית, ולא מן הנמנע שבעוד שנה או שנתיים גם מדינה כמו לבנון תחתום, בהשפעת סעודיה, על הסכם שלום עם ישראל.

ישראל היא המפתח

בברית האזורית החדשה שתעמיק ותתהדק, יהיה לישראל תפקיד מרכזי. אנחנו המפתח בלחבר בין המערב למזרח ולייצר נתיבי סחר חדשים שיאפשרו מעבר יבשתי וימי של סחורות בין הודו, איחוד האמירויות, סעודיה וישראל. ישראל כבר יצרה מערך של נמלי ענק, כל אחד מהם בניהול אחר (סיני, הודי, אירופי וישראלי) כהכנה לרגע הזה. המטרה – שלכולם יהיה אינטרס להעביר את הסחר שלהם דרכנו. הפיכתה של ישראל לסינגפור גלובלית, מרכז סחר עולמי, מצויה כיום בהישג יד.

עם נתיבי סחר חדשים, שלום ושיתופי פעולה כלכליים ואחרים עם סעודיה ומדינות נוספות, לצד גיבוי ביטחוני ומדיני מארה"ב, ישראל תהיה חופשית לראשונה בתולדותיה לפעול באופן הנדרש כדי להבטיח את עתידה לדורי דורות.

עקרון היסוד: לא לוותר על הריבונות

לאחר שנטפל בציר השיעי ונחתום על הסכמי שלום אזוריים, ישראל תידרש להציג לממשל האמריקאי תוכנית ברורה לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני, שתממש את העקרונות הנדרשים להבטחת ביטחון ישראל לדורות.

תוכנית כזו חייבת לכלול את החלת ריבונות ישראל על בקעת הירדן ועל מקסימום משטחי C ביהודה ושומרון, ללא ריכוזי אוכלוסייה פלסטיניים שיסכנו את הרוב הדמוגרפי היהודי במדינה. היא חייבת להציג גם פתרון ברור לסכסוך, שלא יהיה מדינה פלסטינית ולא יהיה שלטון של ארגוני טרור כמו חמאס, הג'יהאד האסלאמי ופתח.

זוהי הזדמנות לקבור את הסכם אוסלו, לפרק את הרשות הפלסטינית, גוף שנשלט על ידי ארגון טרור רצחני שפועל לדה-לגיטימציה גלובלית של ישראל, ולעבור למודל חדש. מודל כזה יכול להיות קנטוניזציה, אמירות בשליטת חמולות, קונפדרציה פלסטינית-ירדנית, אוטונומיה פלסטינית בחצי האי סיני בחסות מצרים ועוד. תנועת "הביטחוניסטים" הציגה בפני המדינה כמה תוכניות אפשריות. הבחירה ביניהן תלויה בנסיבות משתנות – למשל, תרחיש קריסה עתידית של ירדן ידחף לפתרון ירדני, ונכונות של א-סיסי לקחת אחריות על ייצוב המזרח התיכון תאפשר יצירת אוטונומיה פלסטינית בצפון סיני ועזה.

המשותף לכל הפתרונות האפשריים הוא שבבסיסם עומד עקרון היסוד הציוני שלפיו אי אפשר לפתור את הסכסוך באמצעות קעקוע זכויותיו הריבוניות של העם היהודי. הבטחת זכותנו על הארץ היא חיונית מבחינה רוחנית וביטחונית כאחד – והשתיים קשורות זו בזו. אין ביטחון ללא אמונה בצדקת הדרך. ואין דרך להצדיק את ישיבתנו בתל אביב, מבלי להבין למה חשוב שנשב בשילה.

להפיק לקחים מהשבעה באוקטובר

התוכנית החדשה לפתרון הסכסוך תהיה שונה מזו שהציע טראמפ בכהונתו הקודמת. "עסקת המאה" כללה ויתורים קשים עבור ישראל. אחרי השבעה באוקטובר ברור שלוויתורים כאלו אין מקום. התוכנית החדשה חייבת להכיר באחריותנו הביטחונית הכוללת על כל המרחב הארצישראלי. בסיבוב הקודם, ישראל נמנעה מלהחיל ריבונות על ההתיישבות בבקעה ובשטחי C, כפי שטראמפ קרא לה לעשות. כיום הציבור הישראלי בשל יותר מאי פעם לצעד זה, שיעגן לדורות את העוטף המזרחי כחלק אינטגרלי מישראל, בדומה לעוטפים הצפוני והדרומי. הקדנציה הבאה של טראמפ היא הזדמנות היסטורית לתקן את הטעות ולהחיל ריבונות גם באופן חד-צדדי על שטחים שארה"ב מכירה בזכותנו עליהם.

לצד זאת, ישראל חייבת להציג תוכנית ברורה לעזה ויו"ש לטווח הארוך. אחרי שלמדנו בעשרים השנים האחרונות בדרך הקשה שאי אפשר למגר את הטרור בעזה מהאוויר בלבד, ברור כיום שברצועה חייבת להיות שליטה ביטחונית מוגברת של ישראל. מדובר בתנאי הכרחי למימוש תוכנית המלחמה, שלפיה אם תהיה התעצמות עתידית ברצועה, חייב להיות לצה"ל חופש פעולה מלא נגדה.

יש להכיר גם בכך שרק לאובדן שטחים יש אפקט מרתיע עבור ארגון טרור כמו חמאס, האדיש לחלוטין לאבדות בחיי אדם ולהרס מבנים ורכוש. כדי ליצור הרתעה בעזה בטווח הארוך, יש לשקול ברצינות גם סיפוח של חלקים מסוימים מהשטח. דוגמה למהלך שכל הציבור הישראלי יהיה מוכן לקבל היא שבפרימטר ברצועת עזה שאמור להיות בשליטת ישראל, היישובים שהותקפו בשבעה באוקטובר יוכלו לעבוד בחקלאות ולייצר חיים היכן שחמאס הביא מוות. זה מינימום הצדק ההיסטורי הנדרש.

לא להסתפק באופטימיות

בחירתו המחודשת של טראמפ לתפקיד נשיא ארה"ב מהווה הזדמנות היסטורית עבור ישראל. בתמיכתו של מנהיג מפוכח וחזק שהוכיח עצמו כידיד אמת של העם היהודי, אפשר לשנות את המזרח התיכון מקצה לקצה באופן שישראל וארה"ב גם יחד יהיו המרוויחות הגדולות ממנו.

כדי לוודא שההזדמנות ההיסטורית הזו לא תוחמץ, ישראל צריכה לעשות שני דברים. האחד הוא לקדם שיתוף פעולה עם ארה"ב לתקיפת מתקני הגרעין האיראניים.

הדבר השני הוא לגבש תוכנית חדה וברורה לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני ולהבטחת מעמדה הביטחוני והמדיני באזור, עם אפס נכונות להתפשר על זכותנו על הארץ ועל הבטחת יכולתנו לשמור על ביטחון ישראל, ולדאוג לכך שממשל טראמפ יעמוד מאחוריה.

האם אכן טראמפ יבצע את המהלך הראשון בשרשרת הזו ויתקוף את איראן? טראמפ הוא איש עסקים ממולח שיודע לזהות הזדמנויות, אך בסופו של יום, חובת ההוכחה מוטלת עליו ועל ממשלו. לאור התנהלותו בעבר, המינויים שעשה לאחרונה והשקפת העולם שמנחה אותו, יש יסוד סביר להניח שהוא אכן יעניק לישראל גיבוי ביטחוני ומדיני מלא ויוביל תקיפה נגד איראן.

כך או אחרת, תנועת הביטחוניסטים מובילה קו ברור: הביטחון הלאומי שלנו נשען על האתוס הלאומי, על צדקת דרכנו ועל יכולתנו להגן על עצמנו בכוחות עצמנו על בסיס גבולות בני הגנה, ועל ההבנה שביטחוננו ושגשוגנו לדורות תלוי בנו.

עלינו להיות בטוחים קודם כול בצדקת דרכנו, ולזכור את האמת שעמדה בבסיס הציונות מראשיתה – שאם לא נדאג לעצמנו, אף אחד אחר לא יעשה את זה במקומנו. אפילו לא דונלד טראמפ.

תמונה ראשית: ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו, נשיא ארה"ב דונלד טראמפ, שר החוץ של איחוד האמירויות הערביות עבדאללה בן זאיד אאל נהיאן ושר החוץ של בחריין עבד א-לטיף א-זיאני בטקס החתימה על הסכמי אברהם בבית הלבן. 15 בספטמבר, 2020

הפוסט כהונת טראמפ השנייה: ההזדמנות שאסור לישראל לפספס הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

המערכה למיגור משטר הטרור הרצחני בעזה הכניסה את צה"ל למלכוד הומניטרי: מצד אחד, יותר ממיליון עקורים זקוקים לסיוע ולדיור, ומצד שני, חמאס בוזז את האספקה ומשתמש בריכוזי האוכלוסייה כדי לבצר את כוחו.

כעת ניצב בפני ישראל אתגר משולש: כיצד להעביר לתושבים את הסיוע ההומניטרי הנדרש מבלי לחזק את שליטת חמאס ברצועה? האם יש דרך להעניק להם קורת גג, מבלי לשקם אזורים שיש בהם תשתיות טרור? ואיך נבנה הנהגה אזרחית עתידית שתחליף את חמאס והרשות הפלסטינית?

תוכנית "האיים ההומניטריים" שנכתבה במחלקת המחקר של תנועת הביטחוניסטים, בהובלת החוקרים עו"ד יפעה סגל, סא"ל במיל' ברוך ידיד וג'ניפר תיל, נותנת לכל השאלות האלו מענה שיכול לשנות את פני עזה.

הסכנה – חמאס מנצל את הסיוע ההומניטרי

המלכוד ההומניטרי הוא תוצאה ישירה של טבח ה-7 באוקטובר, שבעקבותיו יצאה ישראל למלחמת "חרבות ברזל" ברצועת עזה. בתמרון הקרקעי הורה צה"ל לאוכלוסייה האזרחית בעזה להתפנות מאזורי הקרב על מנת לצמצם את הפגיעה בבלתי מעורבים ולאפשר פעילות מבצעית מסודרת נגד תשתיות הטרור שחמאס הפעיל בהם. כתוצאה מהפעילות, אזורים נרחבים נותרו הרוסים או לא ראויים למגורים. כיום, מעל מיליון עזתים מוגדרים עקורים לאחר שהתפנו מביתם.

מטבע הדברים, עקורים אלו זקוקים לסיוע הומניטרי ואכן, מתחילת המלחמה נכנס לרצועת עזה באופן רציף סיוע נרחב, שהיקפו עד כה הגיע לכמיליון טון. אותם עקורים זקוקים גם לפתרונות דיור מסודרים.

אולם, שני מכשולים מקשים על הסיוע לעקורים בציוד ובדיור. האחד הוא שחמאס שודד כמויות לא מבוטלות מהמזון והציוד שמועברים לרצועה ומנצל אותם כדי לשרוד. השני הוא שאי אפשר להחזיר את העקורים לבתיהם ולשקם את מרכזי האוכלוסייה שהיו ברצועה, משום שחמאס יצר בהם רשת של תשתיות טרור מעל ומתחת לפני הקרקע.

אז איך יכולה ישראל לסייע לעקורים ולא למחבלים?

האיים ההומניטריים – אין כניסה לטרור

כדי להתיר את הסבך דרוש פתרון שיאפשר זרימה יעילה של סיוע לתושבים וימנע משבר הומניטרי ברצועה, ועם זאת ימנע מחמאס שליטה על האוכלוסייה ומשאבי הסיוע ויאיץ את מיגור שלטונו.

הדרך הטובה ביותר לעשות זאת היא לבנות ערי עקורים בשטחים פתוחים בלבד – ולא בריכוזי אוכלוסייה הנשלטים בידי חמאס. כל עיר תנוהל באופן מקומי תחת פיקוח ישראלי ובמנותק מאונר"א ומחמאס, מה שיסייע למוטט את נוכחותם המזיקה והמסוכנת של שני ארגונים אלו ברצועה. סמכויות חלוקת הסיוע ההומניטרי יועברו באופן בלעדי לגוף חדש שיוקם – המנהל ההומניטרי על עזה.

תפקידו של גוף זה יהיה רק לפקח באופן צמוד על חלוקת הסיוע ולהבטיח שהערים יהיו נקיות לחלוטין ממחבלי חמאס או מארגוני טרור אחרים. ערי העקורים והסיוע בפועל ינוהלו בתוך ערי העקורים באופן אוטונומי, בשילוב אוכלוסייה מקומית וארגוני סיוע, וללא התערבות ישראלית בניהול היום יומי.

איך זה יעבוד?

כל עיר עקורים תפעל מול מנהלת התיאום ההומניטרית הכללית. תפקיד המנהלת יהיה לוודא שצה"ל טיהר את השטח מתשתיות טרור תת-קרקעיות ואחרות עוד לפני הקמת הערים החדשות, לפקח על הקמתן ועל רשימות התושבים ולסננן מאנשי חמאס, ולתאם את הגעת האספקה.

הכניסה לערים תתאפשר רק באמצעות תעודות כניסה ביומטריות ספציפיות לכל עיר, ומעבר דרך בידוק ביטחוני וגלאי מתכות, שימנעו ממחבלים או כנופיות להסתנן לערים או להכניס אליהן אמצעי לחימה.

במקביל, אבטחה היקפית של צה"ל במרחב ומערכת של צירים ומעברים יאפשרו לישראל לבתר את הרצועה לחלקים נפרדים, ויגבירו את שליטתנו בה ואת יכולתנו למנוע מחמאס אחיזה מחודשת בשטח.

המטרה – ליצור חלופה לשלטון חמאס

הקרבה לאוכלוסייה והשליטה על הסיוע יקלו על ישראל לטפח לקראת היום שאחרי המלחמה הנהגה מקומית חיובית ושוחרת שלום, שתקבל לידיה סמכויות אזרחיות בלבד. הנהגה זו תהווה אלטרנטיבה הן לחמאס והן לרשות הפלסטינית – גוף חלש, מושחת ותומך טרור שאסור שישלוט בעזה שוב.

כדי להבטיח שהמנהל המקומי לא יחתור נגד ישראל, יינתנו לו סמכויות אזרחיות והומניטריות בלבד, ולא פוליטיות או מדיניות. על אף שלצה"ל לא יהיה תפקיד בתוך הערים, יהיה לו חופש מלא לפעול בהן במידת הצורך כדי לטהר אותן ממחבלים ומתשתיות טרור.

הפתרון הטוב ביותר – בטוח, יעיל וחסכוני

יש לתוכנית "האיים ההומניטריים" יתרונות בולטים על פני כל פתרון אחר. היא מתבססת על מודל בינלאומי מוכר של הקמת ערי עקורים, שיושם בהצלחה פעמים רבות לאורך השנים ברחבי העולם, למשל בפקיסטן, טורקיה, אוגנדה, לבנון וירדן, וגם על הניסיון מהקמת ערי עקורים מאולתרות ברצועה כיום.

לאור הניסיון הרב והמוצלח עם יוזמות דומות, אפשר ליישם את התוכנית כבר עכשיו באופן יעיל והדרגתי. כדאי להתחיל בהקמת ערי עקורים בצפון הרצועה, שם לחמאס שליטה צבאית ואזרחית מועטה יחסית, ובהמשך להקים ערים נוספות בחלקים אחרים של הרצועה.

יתרון נוסף ומשמעותי של התוכנית הוא שהעלות לא תיפול על משלם המיסים הישראלי. כפי שכבר קורה בעזה כיום ובמצבים דומים בעולם, המימון יגיע אך ורק מתרומות בינלאומיות ומתקציבי גורמי הסיוע השונים.

בניגוד לממשל צבאי או לכל סוג של שליטה ישראלית, מנהל הומניטרי זמני, הנטול סמכויות פוליטיות ומשלב את האוכלוסייה המקומית בניהולו, יעודד שיתוף פעולה ויפחית התנגדויות.

בשורה התחתונה: התוכנית תאפשר לישראל לבודד את חמאס, לשלול ממנו גישה לסיוע ולריכוזי האוכלוסייה ולמגר אותו ככוח שלטוני, ובמקביל לטפח את הנציגות המקומית בערים כהנהגה חלופית ליום שאחרי. כל זה הופך את יישומה לתנאי הכרחי לכך שמלחמת "חרבות ברזל" תסתיים בניצחון אמיתי ומוחץ של ישראל על חמאס.

לקריאת נייר המחקר המלא >>

הפוסט לסייע לעקורים, להכות בחמאס: הפתרון ההומניטרי שיכול לשנות את פני עזה הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

מטרתה העליונה של תנועת הביטחוניסטים היא להבטיח את ביטחון ישראל לדורות. בבסיס מטרה זאת נמצאות שתי הבנות מרכזיות: הראשונה היא שביטחון המדינה לא יכול להתקיים בריק, אלא תלוי במערכת רחבה של גורמים מדיניים, כלכליים וחברתיים. ההבנה השנייה היא שבשביל לקבל החלטות מושכלות, יש צורך לבנות אסטרטגיה רחבה שנשענת על העבר וצופה אל עבר העתיד.

הבנות אלו הביאו את תנועת הביטחוניסטים לגבש חזון לאומי ברור, שנבנה מתוך מחקר מעמיק, ונוגע בכל השדות המעצבים של החברה הישראלית. בכתבה זו יתמקד אסף ישי, מזרחן המתמחה בחקר סייבר-טרור וחוקר בתנועת הביטחוניסטים, ביחסי ישראל וירדן, ויחשוף את הפער בין האופן שבו היחסים נראים לבין האופן שבו הם מתנהלים באמת.

המחלוקות והאינטרסים: הרקע למערכת היחסים בין ישראל לירדן

כדי להבין את סיפור היחסים בין ישראל לירדן צריך לחזור לשנת 1921, השנה שבה הוקמה ממלכת ירדן.

הבסיס להקמת הממלכה הונח כבר בשנת 1916, כאשר השריף חוסיין בן עלי, ראש השושלת ההאשמית המלכותית מחג'אז, הנהיג מרד נגד האימפריה העות'מאנית. המרד הזה היה אחד הגורמים שזירזו את הפלת המשטר העות'מאני במזרח התיכון ואת עליית המשטר הבריטי, והבריטים התחייבו לתגמל את המשפחה ההאשמית על כך.

התגמול אכן הגיע, ובניו של חוסיין מונו למלכים של שתי ישויות מדינתיות חדשות שהקימה בריטניה באופן מלאכותי: ירדן ועיראק. את השליטה על עבר הירדן קיבל עבדאללה בן חוסיין, ואת השליטה על עיראק קיבל אחיו הצעיר פייסל. ההסדר הזה, שכונה "ההסדר ההאשמי", שירת היטב את בריטניה כיוון שהוא אפשר לה לשלוט באזור באמצעות בני ברית ערבים. עם זאת, התושבים שהתגוררו באותם אזורים התקשו לקבל את סמכותם של השליטים החדשים שלא היו מבני המקום.

השלטון ההאשמי בעיראק לא האריך ימים, והסתיים בתוך 36 שנים בהפיכה שבה נרצח המלך. רבים ציפו שגם גורלה של המלכות ההאשמית בירדן יהיה דומה, ואפילו ראש הממשלה דוד בן-גוריון אמר ב-1956 כי "ירדן היא מדינה מלאכותית שאין לה עתיד".

חרף התחזיות הקודרות, המשפחה ההאשמית מצליחה לשמור על הכס הירדני כבר מעל מאה שנים. השמירה על הכס חשובה למשפחה המלכותית לא רק כדי להבטיח את שרידותה שלה, אלא גם כדי להבטיח את המשכה של השושלת. אם ייפול המלך בירדן, יקיץ הקץ על הבית ההאשמי כולו.

תחנות מרכזיות ביחסי ישראל–ירדן

שנים ספורות לאחר הקמתה של ממלכת ירדן החלו להתבסס היחסים בין הממשל הירדני לבין המנהיגים הציונים שפעלו בארץ ישראל. עם קום המדינה, המנהיגים הישראלים יעצו למלך עבדאללה שלא להשתתף במלחמה נגדה, אך הוא לא נענה לכך, ובסופו של דבר ירדן לחמה נגד ישראל במלחמת העצמאות.

ב-1952 עלה לשלטון המלך חוסיין, נכדו של המלך עבדאללה, והוא שלט בממלכה במשך 46 שנים. במהלך שלטונו הצליח חוסיין לשמור על יציבות הממלכה ולמנוע את התבססות אש"ף בירדן. חוסיין גם טיפח קשרים עם ארה"ב ומדינות המערב, ואף שמר על קשר חשאי עם מדינת ישראל. בן-גוריון, למרות הספקות שהיו לו בדבר עתידה של ירדן, האמין כי הקיום של ירדן הוא צורך אסטרטגי של מדינת ישראל ולא היסס לציין זאת. גם מנהיגים אחרים, בהם גולדה מאיר ויצחק רבין, הבינו את החשיבות בשמירה על יחסים קרובים עם הממשל הירדני, וגורמים מדיניים וביטחוניים שונים בישראל אף נהגו לראות בירדן את "אחותנו הקטנה".

למרות היחסים הקרובים בין המנהיגים, ישראל וירדן נותרו מדינות אויב במשך תקופה ארוכה. השתיים לחמו זו בזו גם במלחמת ששת הימים – מלחמה שבה הביסה ישראל את צבא ירדן. במלחמה זו גם כבשה ישראל את הר הבית מידי הירדנים, ובכך איבדה המשפחה ההאשמית את המאחז הקדוש האחרון שלה.

רק בשנת 1994 נחתם בין השתיים הסכם שלום רשמי. במסגרת הסכם זה הוסדרו היחסים והגבולות בין המדינות, וגם נקבע הסכם המים שבו התחייבה ישראל להעביר לירדן 50 מיליון מ"ק מים מדי שנה. עם השנים הוכפלה הכמות המוסכמת, וכיום ישראל מעבירה לירדן 100 מיליון מ"ק מים בכל שנה. כמו כן, המדינות מקיימות ביניהן שיתופי פעולה ביטחוניים ומודיעיניים שונים, שרובם נערכים בחשאי.

החל משנת 1999 שולט בירדן בנו של חוסיין, המלך עבדאללה השני. גם הוא, כמו אביו, דואג לשמור על מערכת יחסים טובה עם ארה"ב, המערב וגם עם ישראל, אך הוא מתקשה לזכות בלגיטימיות השלטונית שלה זכה אביו. המלך נתפס כשליט מנותק, שאין לו קשר היסטורי ותרבותי למקום. אימו הייתה אנגלייה, והוא עצמו התחנך שנים רבות בבריטניה, והתעצב ברוח המערב. בהתאם לכך, הוא שולט יותר בשפה האנגלית מאשר הערבית, וכמעט שלא מדבר בניב המקומי בירדן – נתון שהציבור הירדני זוקף לרעתו. שלטונו של עבדאללה השני מעלה שוב את השאלה עד כמה השושלת ההאשמית מסוגלת להחזיק מעמד.

היחסים עם ירדן מאז מלחמת "חרבות ברזל"

מערכת היחסים בין ישראל לירדן תמיד הייתה מורכבת, ורוב הציבור בממלכה היה ועודנו עוין כלפי ישראל. אחרי טבח השבעה באוקטובר ופרוץ "מלחמת חרבות ברזל", היחסים הנפיצים ממילא בין שתי המדינות רק הוסיפו להידרדר.

מאז החלה המלחמה נערכות ברחובות ירדן הפגנות המוניות נגד ישראל, וגם הממשל הירדני מגלה עוינות. כבר בנובמבר 2023 ירדן החזירה את השגריר הירדני מישראל – מהלך שנועד, לדבריו של שר החוץ הירדני איימן ספדי, "להדגיש את ההתנגדות והגינוי של ירדן למלחמה הישראלית נגד עזה, ולהרג חפים מפשע ויצירת משבר הומניטרי חסר תקדים שעלולים להביא לעימות אזורי".

בישראל הייתה ציפייה מסוימת שמלך ירדן יגנה את הטבח בפומבי אך הדבר לא קרה. יתר על כך, אשתו ראניה תקפה את ישראל בגלוי בכמה הזדמנויות. בהמשך הדרך הממשל הירדני גם גינה את המתקפות הישראליות באיראן ואמר כי "מדובר בהפרה של החוק הבינלאומי, פגיעה בריבונות איראן והסלמה מסוכנת שמגבירה את המתיחות באזור". ירדן אף קראה לקהילה הבינלאומית לקחת אחריות ולנקוט צעדים "המחייבים את הפסקת התקיפות הישראליות נגד עזה, הגדה ולבנון, כצעד ראשון לצמצום ההסלמה".

בספטמבר 2024 נרשמה החמרה נוספת ביחסים בין שתי המדינות, כאשר נהג משאית שהסתנן מירדן רצח שלושה ישראלים שעבדו במסוף אלנבי. ממשלת ירדן אומנם הקימה צוות חקירה כדי לבחון את המקרה, אך ברחובות עמאן נערכו הפגנות תמיכה במחבל הרוצח, שבהן השתתפו גם כמה חברי פרלמנט ירדנים.

למרות העוינות המופגנת והגינויים הגלויים, רבים טוענים שקיים פער בין מה שמתרחש מעל לפני השטח לבין מה שמתרחש מתחת להם. לפי דיווחים שונים, ירדן סייעה לישראל ליירט את שתי מתקפות הטילים האיראניות שאירעו באפריל ובאוקטובר 2024. יודעי דבר גם מוסיפים שהאמירות שהמלך עבדאללה השני משמיע בהצהרותיו הפומביות שונות בתכלית מאלו שהוא משמיע בחדרי חדרים.

הפער הזה מעיד על מצב היחסים המורכב שמלווה את ישראל וירדן כבר מראשיתן. מצד אחד, יש ביניהן מחלוקות ומאבקים עקרוניים, אך מן הצד השני הן גם חולקות אינטרסים משותפים. כשבוחנים את התנודות הרבות שחלו בעשורים האחרונים, נראה שהדואליות הזאת היא המאפיין הקבוע היחיד ביחסים של שתי המדינות.

אסף ישי: החזון ליחסי ישראל–ירדן

לשמור על יציבות הממשל הירדני

המצב הנוכחי:

מאז הקמתו, הממשל בירדן סובל מחוסר יציבות, שנובע בין היתר מכך שהאוכלוסייה הירדנית מורכבת מקבוצות רבות. רק מיעוט מתוך אותן קבוצות נאמן למלך עבדאללה השני, ואילו הרוב תופס את המלך כגורם זר שאינו קשור למקום.

נוסף על כך, בירדן קיימות בעיות פנים-מדינתיות שונות, ובראשן משבר המים החמור, שמאיימות גם הן על היציבות.

אם לא די בכך, לאחרונה ביצע המלך רפורמה בשיטת הבחירות שנועדה לשרת את האינטרסים שלו, אך בפועל שיחקה לרעתו. הרפורמה, שהייתה אמורה להקשות על בחירתם של מנהיגים אזוריים שדואגים בעיקר לחמולות שלהם, גרמה לעלייה משמעותית בכוחה של מפלגת האחים המוסלמים אשר מהווה איום משמעותי על השלטון ההאשמי.

השינויים האזוריים האחרונים השפיעו גם הם על היציבות בירדן. מלחמת "חרבות ברזל", שכביכול לא נוגעת אליה, גרמה לפגיעה של כ-40% בענף התיירות שהוא הענף המרכזי בכלכלת המדינה. גם ההפיכה בסוריה שהביאה להפלת משטר אסד מאיימת על ירדן, ובמיוחד על המלך, שחושש שמהלך דומה יתרחש גם במדינתו.

לאור כל זאת, האינטרס המרכזי של המלך הוא להבטיח את השרידות שלו ושל השושלת ההאשמית כולה. מלך שנמצא בהלך רוח של הישרדות מוכן לעשות גם דברים לא רציונליים, כמו אדם טובע הנאחז בקש. המצב הזה, מבחינת ישראל, הופך אותו לשליט לא צפוי ומציב את כל יציבות הממשל בסימן שאלה.

באידיאל:

• להפנות קשב לירדן: אסור ליפול לשאננות ולהאמין שאם יש שלום עם ירדן אזי יש גם שקט ויציבות. כבר בטווח המיידי, מדינת ישראל חייבת להפנות משאבים מודיעיניים וביטחוניים לירדן, ולהיות עם האצבע על הדופק בנוגע לכל תנודה שמאיימת לפגוע באינטרסים הישראליים באזור.

• להמשיך לסייע למלך – עד גבול מסוים: ישראל צריכה להמשיך לעזור למלך, כפי שעשתה עד היום, וזאת מתוך הבנה שהחלופות שיקומו במקומו יהיו גרועות יותר. עם זאת, על ישראל להגדיר מה היא מוכנה לסבול ומה לא. לא ייתכן שנגן על המלך בכל מחיר, גם אם שלטונו כבר לא משרת את האינטרסים שלנו.

• להיערך לנפילת הממשל הירדני: מדינת ישראל צריכה להכין תוכניות מגירה ולבנות אסטרטגיות ארוכות טווח, על מנת שתדע כיצד לפעול אם וכאשר ייפול הממשל ההאשמי. תוכניות אלו צריכות לכלול גם מהלכים משמעותיים כמו תפיסת אחיזה על גב ההר, וזאת כדי למנוע מצב שבו מתבססים באזור אסטרטגי חשוב זה כוחות איראניים או דאע"שיים.

לסגור הרמטית את הגבול עם ירדן

המצב הנוכחי:

הגבול עם ירדן הוא הגבול הארוך ביותר של מדינת ישראל, ומשתרע על פני 309 ק"מ. בשל הסכם השלום עם הירדן והשקט היחסי בין המדינות, קיימת תחושה שגם הגבול שקט ובטוח – אך בפועל המצב לא כך. הגבול עם ירדן תמיד היה מועד לפורענות, בין היתר משום שאין שם נוכחות קבועה של כוחות. לאורך השנים מתבצעות דרך גבול זה הברחות נשק, הברחות סמים וגם הסתננויות של מחבלים. רבות מן ההברחות האלו נעשות בחסות איראן, ומאז שנסגר ערוץ ההברחה האיראני מסוריה, הן רק הולכות ומתרבות. גם הסגירה של גבול מצרים, בעקבות המלחמה בעזה, מגבירה את הלחץ על הגבול הירדני שנשאר אחד המעברים הפרוצים האחרונים.

בשנים האחרונות סוכלו עשרות ניסיונות הברחת נשק מגבול מירדן. אחד האירועים הזכורים ביותר התרחש במאי 2023, ובו חבר פרלמנט ירדני ניסה להבריח לתוך שטח ישראל כ-200 כלי נשק. מעבר להברחות גם נרשמו לאחרונה שני אירועי טרור קשים שמקורם בגבול הירדני – בספטמבר 2024 נהג משאית שהסתנן מירדן רצח שלושה ישראלים, וכחודש לאחר מכן שני מחבלים נוספים שהסתננו מירדן בקרבת ים המלח ביצעו פיגוע ירי שבו נפצעו שני חיילי צה"ל.

נכון להיום הגבול פרוץ ולא מבוקר די הצורך. אומנם בחלק מהאזורים לאורכו יש גדר, אבל באזורים אחרים כמו הערבה, אין. מעבר לכך, צה"ל לא מקצה מספיק כוחות ייעודיים לשמירה על הגבול. ייתכן שהפריצות הזאת נובעת משאננות ומתחושה שאפשר לסמוך על הירדנים, וייתכן שמדובר פשוט בהזנחה – אבל כך או כך המצב הנוכחי מהווה בעיה אסטרטגית קשה לישראל. גם אם כרגע רוב ההברחות הן פליליות, ראוי לזכור שעל הציר הפלילי תמיד מתלבש גם הציר הפח"עי.

באידיאל:

• לסגור הרמטית את הגבול: יש לסגור את הגבול בין ישראל לירדן לכל אורכו ולוודא שאין אף אזור פרוץ. כמו כן אסור להסתמך על אמצעי התראה אלקטרוניים בלבד, אלא לדאוג למכשולים פיזיים כמו גדר או חומה.
• לעבות את כוחות צה"ל בגבול ירדן: יש להקים אוגדה שתהיה אמונה על הגבול המזרחי, ותאפשר מערך תצפיות מקיף ויכולת תגובה מהירה במידת הצורך. מובן שלשם כך יידרש צה"ל להגדיל את שורותיו באופן כללי, כיוון שאי אפשר להקים אוגדה יש מאין.

לשמור את איראן מחוץ לקלחת

המצב הנוכחי:

השיטה של איראן היא לבחוש בנעשה במדינות אחרות – ובמיוחד במדינות שנתפסות כלא יציבות – ולאתר את הסדקים שדרכם היא תוכל לחולל כאוס ולשלוט. זה מה שהיא עשתה עד לא מזמן בסוריה, בתימן ובלבנון, וזה גם מה שעשתה בעזה. עכשיו, אחרי שאיראן איבדה את רוב אחיזתה באזור, ייתכן מאוד שהיא תנסה לזכות באחיזה חדשה דרך השתלטות על ירדן.

אפשר שהיא תעשה זאת בכוח הזרוע, למשל באמצעות מיליציות פרו-איראניות שפועלות בעיראק הסמוכה. אולם, ייתכן גם שהמלך עצמו יבחר לשתף איתה פעולה, אם יאמין שהיא יכולה לתרום לשרידותו טוב יותר מכפי שעושה ישראל. החיבור בין ירדן לאיראן אומנם אינו אינטואיטיבי, אך גם סעודיה, יריבתה המרה של איראן, בחרה לחתום איתה במרץ 2023 על הסכם חידוש היחסים הדיפלומטיים, לאחר שהבינה שהציר המערבי הולך ונחלש.

באידיאל:

• להפגין עוצמה וכוח: במזרח התיכון מעריכים את החזק, ולכן מדינת ישראל מוכרחה להפגין עוצמה ולשדר למלך ירדן שהוא יכול להישען עליה. אם המלך ירגיש שישראל כבר לא יכולה לערוב לביטחונו, הוא עשוי לחפש מדינה אחרת שתעשה זאת – ואיראן תהיה האפשרות המובילה.
• להיערך להשתלטות איראנית: יש להיערך לתרחישים שבהם איראן תחיל את שליטתה באזור, ולסכל באופן מיידי כל איום שנשקף מצד גורמים פרו-איראניים.

ליישב את בקעת הירדן

המצב הנוכחי:

בקעת הירדן מוגדרת מבחינת הדין הבינלאומי כשטח שנוי במחלוקת. גורמים רבים בישראל ובעולם רואים בה חלק בלתי נפרד משטח המדינה, אך מנגד יש גורמים הרואים בה שטח כבוש שאינו חלק משטחה הריבוני של מדינת ישראל.

לבקעת הירדן יש חשיבות ביטחונית ואסטרטגית רבה שנגזרת מכך שהיא משמשת גבול היחיד שמגן על פנים הארץ ממזרח. מאז קום המדינה, מרבית המדינאים הכירו בחשיבות זו, וגם ראש הממשלה יצחק רבין הכריז בנאומו האחרון בכנסת כי "גבול הביטחון להגנת מדינת ישראל יוצב בבקעת הירדן, במובן הרחב ביותר של מושג זה".

מעבר לחשיבות הביטחונית, לבקעת הירדן יש גם חשיבות גיאוגרפית וכלכלית, שכן מדובר בשטח נרחב שאפשר ליישב ולפתח. כמו כן, יש לה חשיבות היסטורית ותרבותית, וזאת משום שמרוכזים בה אתרי מורשת יהודיים מרכזיים.

נכון להיום בקעת הירדן לא נכללת בתוך שטחה הריבוני של ישראל, והחוק הישראלי לא חל שם כפי שהוא חל באזורים אחרים בארץ, המצב הזה מקשה מאוד על יישוב הבקעה ועל פיתוחה, וגם מקשה על ישראל להגיב במקרים שבהם מתרחשות באזור הפרות שונות כמו בנייה פלסטינית בלתי חוקית.

באידיאל:

• לעודד התיישבות יהודית בבקעת הירדן: ברבות השנים ראינו בצורה ברורה כי במקום שבו יש התיישבות יש ביטחון, ובמקום שבו אין התיישבות צומח טרור. אם כך, יישוב בקעת הירדן הוא תנאי חשוב להבטחת הביטחון באזור. מעבר לכך, יישוב הבקעה גם יפתור את מצוקת הדיור שמקשה על משפחות רבות בישראל, ויחזק את הקשר עם כמה מאתרי המורשת החשובים ביותר לעם היהודי. כדי ליישב את הבקעה מדינת ישראל צריכה לעודד צעירים ועולים חדשים לעבור לשם, בין היתר באמצעות הנחות ברכישת קרקעות ופיתוח אזורי.
• לפעול להחלת ריבונות ישראלית בבקעה: כבר שנים רבות יש ניסיון להחיל את החוק הישראלי בבקעת הירדן, בדומה למה שנעשה ברמת הגולן. למהלך כזה יש קודם כול מסר חשוב שמבהיר: אנחנו כאן. מעבר לכך, ברגע שיחול על הבקעה החוק הישראלי, כבר יהיה הרבה יותר קל לפתח את האזור ולהקים שם מוסדות ותשתיות. החלת ריבונות ישראלית בבקעה אומנם עלולה ליצור משבר דיפלומטי מסוים, בעיקר מול מדינות אירופה, אך כפי שראינו במקרים רבים בעבר – ברגע שעם ישראל מציג חזית אחידה, העולם שותק. אם נצליח ליצור קונצנזוס בחברה הישראלית בדבר החלת הריבונות בבקעה, ולהבהיר שמדובר בצורך ביטחוני הכרחי ולא בכיבוש לשם כיבוש, גם העולם יְיַשר איתנו קו אחרי זמן מה.

לגנות את הגינויים

המצב הנוכחי:

למרות הסכם השלום של ירדן בישראל, אזרחים רבים בירדן תוקפים את ישראל בגלוי. מאז פרוץ מלחמת "חרבות ברזל", מצב זה רק החריף, וברחבי ירדן נערכות עד היום הפגנות אנטי-ישראליות רבות.

גם הממשל הירדני, על אף שיתופי הפעולה שהוא מקיים עם הישראל והתלות שיש לו בה, מציג חזית אנטי-ישראלית.

מלך ירדן לא גינה את הטבח שביצע חמאס, ואשתו ראניה אף התכחשה לטבח ותקפה את ישראל מעל במות העולם. בריאיון שנתנה לרשת CNN דיברה על כאבם של התינוקות והילדים בעזה, בלי להזכיר את כל אותם ילדים ישראלים שרצח החמאס. בריאיון נוסף שנתנה לאותה רשת רמזה שהטבח לא התרחש באותם הממדים שישראל וארה"ב מתארות, באמרה כי "הנשיא ביידן לא ראה במו עיניו את הדברים הקשים שקרו בישראל, לטענתו".

זמן קצר לאחר פרוץ המלחמה גם שלח המלך עבדאללה השני שלושה מטוסים עם סיוע הומניטרי. את הסיוע מהמטוס השלישי הצניחה באופן סמלי אחת מבנותיו, הנסיכה סלמה.

שר החוץ הירדני איימן ספדי, ממקורביו של המלך, תקף גם הוא את ישראל לא פעם מאז פרצה המלחמה. ספדי גם ניסה לקדם מהלכים נגד ישראל באו"ם, והמליץ לצרף את ירדן לעדי התביעה נגד ישראל בבית הדין הבינלאומי בהאג.

האמירות של המלך הירדני הן אומנם מס שפתיים, ובחדרי חדרים הוא מתבטא ככל הנראה באופן שונה – ובכל זאת יש לאמירות שלו ושל בני משפחתו השפעה על הלך הרוח בירדן ועל מצב היחסים בין המדינות.

באידיאל:

• לדרוש ממלך ירדן למתן את התבטאויותיו: אפשר להבין מדוע המלך מפגין כלפי חוץ עוינות כלפי ישראל, אך כרגע הגינויים נשמעים במידה בלתי סבירה. מדינת ישראל צריכה להשתמש במנופים השונים שיש לה על המלך ועל הממשל הירדני, כמו המים והסיוע הביטחוני, ולדרוש ממנו למתן את ההתבטאויות שלו ושל בני משפחתו, וכן להפסיק את פעולות ההתנגדות שנעשו באו"ם.

הגבול עם ירדן אינו מוגן, ויציבות הממשל שם אינה מובטחת. על מדינת ישראל ליישב את הבקעה ולהתייחס אליה כאל נכס אסטרטגי של מדינת ישראל, הן מהפן הביטחוני והן מהפן ההתפתחותי.

רב הנסתר על הגלוי: סיכום ומסקנות

את מערכת היחסים בין ישראל לירדן אפשר לסכם במילה אחת: פער. פער בין יחס הממשל ליחס העם, פער בין ההצהרות הגלויות לאמירות הנסתרות, ובעיקר פער בין תחושת השקט לבין האיומים שמבעבעים מתחת לפני השטח.

מדינת ישראל חייבת להבין שהגבול עם ירדן אינו מוגן, ושיציבות הממשל שם אינה מובטחת. בטווח המיידי, עליה להשתמש במנופים שיש לה על הממשל הירדני – ובראשם אספקת המים והסיוע הביטחוני – על מנת לייצב מחדש את היחסים עם הממלכה. בטווח הארוך, עליה לבנות תוכניות מגירה, שיאפשרו לה להגיב לתרחישים אפשריים דוגמת נפילת הממשל ההאשמי וההשתלטות של גורמים עוינים עוד יותר כמו מיליציות סוניות קיצוניות או כוחות פרו-איראניים. ומעל הכול: על מדינת ישראל ליישב את הבקעה ולהתייחס אליה כאל נכס אסטרטגי של מדינת ישראל, הן מהפן הביטחוני והן מהפן ההתפתחותי.

מצב היחסים הקיים בין ישראל לירדן, שבו נלחמים מחד גיסא ומשתפים פעולה מאידך גיסא, יכול להימשך רק עד גבול מסוים. נוכח השינויים הרבים שחלו במזרח התיכון בתקופה האחרונה, אי אפשר שלא לתהות אם כבר הגענו לגבול הזה, ואם כן אז מה מצפה לנו מעברו השני.

הפוסט באידיאל – חזון תנועת הביטחוניסטים והפעם: יחסי ישראל–ירדן הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

ימים ספורים לפני השבעתו של דונלד טראמפ מתגבשת תפיסת מדיניות חוץ ברורה סביב נשיא ארצות הברית הנבחר, שבעבר רווחה הדעה לגביו שיהיה מנהיג בדלני במיוחד.

אף על פי שהעמיד בבירור בראש סדר העדיפויות שלו נושאי פנים כגון כלכלה והגירה המונית, טראמפ הבין בחוכמה את מה שראה גם קודמו ואביו הרעיוני, הנשיא רייגן: כדי לשמור על ביטחון העם האמריקאי יש לקיים "מרווח ביטחון" עבור אמריקה.

זוהי במהותה דוקטרינה של "שלום דרך עוצמה": תגבור פעולותיה של אמריקה מחוץ לגבולותיה, כדי לשמור על שלום בתוכם.

הזירה הגדולה ביותר שבה הצטמצם בהדרגה מרווח זה היא ציר סין-רוסיה-איראן-צפון קוריאה, שאני מרשה לעצמי לכנות CRIN (China-Russia-Iran-North Korea). טראמפ מוקיע את סין על התנהלות סחר זדונית ויצירת סכנה חמורה לביטחון הלאומי של ארה"ב, מבטיח לשים קץ לפלישה הרוסית לאוקראינה, ומאיים לתפוס שליטה צבאית בתעלת פנמה וגרינלנד "למטרות ביטחון לאומי", כפי שאמר ממש השבוע במהלך מסיבת עיתונאים. בתחילת שנת 2025, טראמפ אינו מאותת בשום פנים ואופן שהוא מתמקד בענייני פנים בלבד.

עם זאת, חוליה חלשה אחת בולטת בציר הזה, ומהווה הזדמנות לממש את הבטחתו של טראמפ "לעצור את הכאוס" המשתולל במזרח התיכון בעקבות מתקפות הטרור המחרידות של חמאס על ישראל ב-7 באוקטובר 2023: הרפובליקה האסלאמית של איראן. איראן, על תוכנית הנשק הגרעיני שלה, הפכה לכוח המערער המוביל במזרח התיכון, ומרחיקה מהישג יד את היציבות והשגשוג הרצויים כל כך לטראמפ.

מנהיגה, עלי ח'מינאי, מחויב להשמדת ישראל, שהיא בעלת ברית מרכזית של ארה"ב, ומציב אותה בגלוי על הכוונת בתור "גידול סרטני שצריך להסיר". ח'מינאי רואה בעיני רוחו איך יחסל את ישראל באבחה אחת, תוך ערעור המשטרים הסוניים במדינות הערביות הסמוכות לאיראן, ואיחוד המזרח התיכון תחת שלטונו. הוא הציג תוכנית בשווי מיליארדי דולרים למטרה זו ממש.

אך כעת, כאשר ישראל מפילה באופן שיטתי את אבני הדומינו האיראניות, החזון והתוקפנות של ח'מינאי פועלים נגדו. כך נוצרה הזדמנות חסרת תקדים לנקוט פעולת מנע צבאית מוגבלת נגד הסכנה הגרעינית האיראנית, ולהסיר אותה מהשולחן אחת ולתמיד – במחיר נמוך יחסית. אחת ההחלטות הראשונות שיצטרך לקבל הנשיא הנבחר היא כיצד להביא סוף סוף ליציבות במזרח התיכון, והמפתח לכך לא נמצא בעזה, אלא בטהראן.

האקדח הגרעיני על השולחן

צומת הדרכים הנוכחית מהווה הזדמנות בת-מימוש לפעול נגד השאיפות הגרעיניות של איראן, וזאת משתי סיבות עיקריות.

ראשית, איראן מסוכנת יותר מאי פעם. איראן האיצה את קידום תוכנית הנשק הגרעיני שלה במהלך נשיאותו של ביידן, מול פיקוח בינלאומי קלוש. על פי הדו"ח האחרון של מנהלת המודיעין הלאומי האמריקאי (DNI), איראן נמצאת כחוט השערה מהשגת כמות מספקת של אורניום מועשר ברמה צבאית לתריסר מתקנים גרעיניים. הדבר היחיד שעומד בדרכה הוא אור ירוק מח'מינאי ומקורביו – ואז יעמדו המזרח התיכון והעולם במצב חירום.

עם זאת, איראן מאיימת פחות ופגיעה יותר מכפי שהיא מוכנה להודות. אסטרטגיית השלוחים (פרוקסים), שאותה נקטה באזור במטרה להכניע את ישראל, יורדת בהדרגה לטמיון מאז הזוועות המחרידות של ה-7 באוקטובר. בני חסותה ושלוחיה – חמאס בעזה, חזבאללה בלבנון, החות'ים בתימן – ספגו כולם מכות קשות מצה"ל. במקביל, אסד ברח מסוריה, והשאיר אותה לחסדי הג'יהאדיסטים של ארגון "היאת תחריר א-שאם" (HTS). ההגנה החזיתית הזו קרסה, ואינה יכולה עוד להגן על איראן גופא.

בינתיים, על פי דיווחים, פעולת התגמול הראשונה אי פעם של ישראל על אדמת איראן באוקטובר חיסלה חלק ניכר ממערכות ההגנה האווירית מטילות המורא של טהראן. היא חשפה את אוזלת ידה של טהראן בסיכול התקפות על נכסיה האסטרטגיים המוגנים והיקרים לליבה ביותר.

עניין אחרון: גם כשטהראן הייתה נחושה לנקום בישראל על סדרת המכות המשפילות שהנחיתה עליה, היא נכשלה. באפריל ובאוקטובר שיגרה איראן מאות טילים וכטב"מים, אבל רובם סוכלו בידי מערכת ההגנה האווירית המתקדמת וטייסות F-35 של ישראל. זאת, נוסף לשיתוף פעולה אזורי במסגרת MEAD ("ההגנה האווירית של המזרח התיכון") של מדינות ערב התומכות בחשאי, ששיתפו מודיעין קריטי במסגרת פיקוד מרכז של הצבא האמריקאי.

סילוק הענן האיראני יקדם שיתוף פעולה אזורי

שובר השוויון האמיתי מטעם האיראנים הוא האקדח על השולחן, הטעון בקליעים גרעיניים. במיוחד עכשיו, אחרי נפילתו של משטר אסד, איראן עלולה להסיק שאין לה ברירה אחרת, ועל מנת להבטיח את שלטונה עליה להגיע לפצצה, וזאת כדי לפצות על מצבה הנתפס כחולשה, אחרי כל המכות שספגה.

טראמפ, בדומה לרייגן, סולד מהרחבת המועדון הגרעיני. התראותיו החוזרות ונשנות מפני שימוש אפשרי של רוסיה בנשק גרעיני נגד אוקראינה, ותיאוריו הגרפיים והקודרים של הטרגדיה האנושית הנוראה שהוא עלול לחולל, מלמדים שהוא רואה את הביטחון העולמי בצבעים קודרים בהרבה מכפי שנוהגים לייחס לו.

סילוק הענן האיראני המעיב על המזרח התיכון יכול לחולל גם שינויים אזוריים בקנה מידה גדול: ערב הסעודית, ומדינות פרגמטיות רבות אחרות בעולם הערבי, העדיפו לשבת על הגדר במקרה הטוב, או להתנכר לארצות הברית ולחמם את יחסיהן עם איראן במקרה הגרוע.

האיומים של איראן על ריבונותן נשמעו היטב, ובהיעדר תמיכה משמעותית מוושינגטון, הן העדיפו להצטייד בפוליסת ביטוח, ולעמוד לצד הבריון האזורי. בהיעדר איום זה, הדרך לנורמליזציה ישראלית-ערבית וליציבות ארוכת טווח במזרח התיכון תהיה פתוחה לרווחה.

פגיעה קשה באיראן תחליש את רוסיה וסין

ברמה הכלל-עולמית, מכה קשה כזאת לאיראן תחליש משמעותית גם את המעצמות הנותנות לה את חסותן: רוסיה וסין. הן עדיין תומכות באיראן, בין אם זו רוסיה, הממשיכה לרכוש ציוד צבאי כמו כטב"מים וטילים להמשך המלחמה באוקראינה, או סין, העוקפת את הסנקציות האמריקאיות ברכישת כמויות עצומות של חביות נפט מהאייתוללות, ובכך מצילה את מדינת הנפט האיראנית מקריסה כלכלית.

איראן, הנמצאת כפסע מהשגת נשק גרעיני, מאיימת דרך קבע על ארה"ב ובעלות בריתה. ישראל והעולם למדו בדרך הקשה, במיוחד מאז ה-7 באוקטובר, שיש להתייחס ברצינות ולא להקל ראש בהצהרות אויביהם. התוצאות ההרסניות של מתן האפשרות לאיראן להפוך למעצמה גרעינית הן כאלה שאי אפשר להפריז בחשיבותן.

הזדמנות לשלום ארוך טווח במזרח התיכון

בפני טראמפ פתוחה כעת הזדמנות פז להסיר את האקדח האיראני מהשולחן, ולשלול מח'מינאי את חזונו הקיצוני. במציאות החדשה במזרח התיכון, פעולת מנע צבאית מוגבלת – ללא כוחות קרקע – מציאותית כיום הרבה יותר מבעבר. בעבר נחשבה אפשרות כזו לסכנה למלחמה אזורית, אך שערי הגיהינום האיראניים כבר נפרצו באזור, ופעלו דווקא נגדה. חולשתה המוכחת כעת של איראן מזמינה מנהיגות אמריקאית, לא נגד המשטר – אלא נגד יכולתו לאיים על האזור והעולם.

לאחרונה הצהיר טראמפ כי מטרתו לכונן "שלום ארוך טווח" באזור. עכשיו הרגע המתאים עבורו לאשר את המכה שתחסל את תוכנית הגרעין האיראנית ותפתח את הדלת לשלום מהסוג שהוא מחפש. שלוחיה של איראן וההגנה האווירית שלה נחלשו, האזור מוכן יותר משהיה אי פעם, והרווחים יעלו בבירור על המחיר שישולם.

שח-מט.

מאמר זה פורסם במקור בעיתון Jerusalem Post

הפוסט הזדמנות הפז של טראמפ להנחית מט על איראן ולייצב את המזרח התיכון הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

לאורך כל שנות שליטתה בגולן, ישראל העניקה לתושביו הדרוזים זכויות מלאות ורמת חיים שלא היו זוכים לה באף מדינה ערבית, והיא מציעה אזרחות ישראלית לאלו מהם שמעוניינים בכך.

מיהם הדרוזים ברמת הגולן?

במלחמת ששת הימים שחררה ישראל את רמת הגולן, ובכלל זה את הכפרים הדרוזיים מג'דל שמס, מסעדה, בוקעתא ועין קנייא בצפון הרמה, המונים כיום כ-20,000 תושבים.

מדוע סירבו רוב הדרוזים בגולן לקבל אזרחות ישראלית בעבר?

לאורך שנים הדרוזים ברמת הגולן סירבו לקבל תעודת זהות כחולה. בשיחות סגורות, רבים מהם הודו שהם עושים זאת מתוך פחד שאסד יתנקם בהם על כך אם ישראל תמסור את הגולן לסוריה. הדרך לקבלת אזרחות ישראלית נותרה כמובן פתוחה בפני אלו מהם שהיו מעוניינים בכך.

האם הדרוזים בגולן מזדהים עם ישראל יותר מאשר בעבר?

בהחלט. עם השנים, וביתר שאת מאז פרוץ מלחמת האזרחים בסוריה, יותר ויותר דרוזים בגולן החלו להביע הזדהות פטריוטית עם ישראל באופן גלוי ולהגיש בקשה לאזרחות ישראלית.

ב-2024, בעקבות ריבוי הבקשות לאזרחות ישראלית בקרב הדרוזים בגולן בשנים האחרונות, הגיע שיעור בעלי האזרחות הישראלית מתוכם לכ-20% והוא צפוי להמשיך לעלות.

כיצד השפיעה מלחמת חרבות ברזל על יחס הדרוזים בגולן לישראל?

ב-27.7.24, מגרש הכדורגל של מג'דל שמס ספג פגיעה ישירה מרקטה שירו מרצחי החיזבאללה מלבנון, בעת ששיחקו בו ילדים. בעקבות הפגיעה נהרגו 12 ילדים ובני נוער ו-34 אחרים נפצעו.

בעקבות האירוע המחריד הביעו דרוזים רבים בגולן הזדהות עם ישראל במלחמתה בטרור, ומצאו דמיון בין הרג הילדים במג'דל שמס לבין הזוועות שביצעו מרצחי חמאס ביישובי עוטף עזה במאורעות השבעה באוקטובר.

האם מפתיע שהדרוזים בגולן מעדיפים לחיות תחת שלטון ישראל?

ישראל מספקת לתושבי הגולן הדרוזים תנאים, רמת חיים וחירויות שלא היו זוכים להם לעולם בסוריה או במדינה ערבית אחרת. לכן, הנתונים על הזדהותם הגוברת עם ישראל ורצונם להיות חלק ממנה רחוקים מלהיות מפתיעים.

האם יש יסוד לטענת מועצת זכויות האדם של האו"ם שלפיה ישראל כופה אזרחות ישראלית על הדרוזים ברמת הגולן?

ב-2018 טענה מועצת זכויות האדם של האו"ם שישראל כופה על תושבי הגולן הדרוזים אזרחות ישראלית. מכל האמור לעיל ברור מדוע זוהי טענה מגוחכת. ישראל הציעה אזרחות ישראלית לתושבי הרמה הדרוזים לאורך כל שנות שליטתה בגולן, אך מעולם לא כפתה עליהם לקבלה.

הפוסט "ישראל פוגעת בזכויות הדרוזים ברמת הגולן" הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

ישראל הלכה צעדים רבים לקראת שלום עם סוריה, ובכלל כך צעדים המסכנים אותה.

יש להבהיר שלפי תפיסת תנועת הביטחוניסטים, הסכמי שלום אינם מטרה אלא אמצעי. המטרה היא הבטחת ביטחון ישראל לדורות. הסכמי שלום יישקלו על ידי ישראל רק כל עוד הם תומכים בכך. כל עוד ישראל לא תוודא שהסכם שלום מבטיח באופן מוחלט את ביטחונה, אסור לה לחתום עליו.

האם הסכם הכולל ויתור על הגולן מבטיח את ביטחון ישראל?

חד משמעית – לא. ברור שהסכם הכולל ויתור של ישראל על רמת הגולן, המהווה תנאי הכרחי ליכולתה של ישראל לשמר גבול בר הגנה מול סוריה, אינו הסכם המבטיח את ביטחונה.

האם ממשלות ישראל היו מוכנות בכל זאת לוותר על הגולן?

כן. ישראל היא שוחרת שלום והייתה מעוניינת בשלום עם סוריה עד כדי כך שארבעה ראשי ממשלה ישראלים – יצחק רבין, אהוד ברק, אהוד אולמרט ובנימין נתניהו – היו מוכנים לקחת סיכון לא הגיוני ולמסור לה את הגולן בתמורה להבטחה לשלום אמת. זאת, למרות היותו נכס ביטחוני ואסטרטגי חיוני עבור ישראל.

מה מנע את מסירת הגולן לסוריה?

בדיוק כמו עם הפלסטינים, ישראל עשתה כל שביכולתה כדי להגיע להסכם שלום, ונתקלה בסרבנות עקבית ונחרצת מהצד השני.

נשיא סוריה חאפז אל-אסד סירב לחתום על הסכם שלום עם ישראל למרות הוויתורים המופלגים שהציעה, וכך נשארה רמת הגולן בידינו. כפי שהוכיחו אירועי ההפיכה בסוריה בחודש מרץ 2024, עלינו לברך על כך שהניסיונות למסור את הגולן לאויב הסורי לא צלחו, ושדאעש או דומיו אינם חולשים כיום על הכינרת.

הפוסט "ישראל אינה מעוניינת בשלום עם סוריה" הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

הגולן הוא חלק טבעי מארץ ישראל שהתיישבות יהודית ענפה וברובה רציפה התקיימה בו כבר מימי התנ"ך ולאורך יותר מ-2,000 שנה. במלחמת ששת הימים שחררה אותו ישראל מידי סוריה, מדינה מלאכותית וחדשה שגבולותיה נקבעו באופן שרירותי בשנות ה-20 וה-30 של המאה הקודמת על ידי צרפת, ששלטה באזור קודם לכן. לפני שחרורו נוצל הגולן על ידי סוריה כדי להטיל טרור על תושבי היישובים הסמוכים לכינרת. בידי ישראל הפך הגולן לחבל ארץ פורח ומשגשג.

ממתי יש לעם היהודי קשר לגולן?

לפי התנ"ך בני ישראל ישבו בגולן מימי משה רבנו, לאחר כיבוש האזור מידי עוג מלך הבשן כחלק מכיבוש עבר הירדן. מאוחר יותר הגולן נכלל בנחלת חצי שבט מנשה, והמלך שלמה הציב בו נציגי שלטון מטעמו. המלך החשמונאי אלכסנדר ינאי הקים בגולן התיישבות יהודית עשירה, שכללה את העיר גמלא. הגולן נותר מיושב בצפיפות ביהודים כל תקופת המשנה והתלמוד ולאורך שנות השלטון הרומי בארץ ישראל.

האם גם לסורים יש קשר היסטורי משמעותי לגולן?

לא. עד ל-1923, הגולן נחשב לחלק מהגליל. בהסכם סייקס-פיקו נקבעו באופן שרירותי גבולות האזור והוחלט שהגולן יהיה חלק מסוריה, מדינה שהוקמה באופן מלאכותי ב-1946 וכללה קבוצות אתניות, דתיות ושבטיות ללא שום מכנה משותף ביניהם. ראוי לציין שמעולם לא היה עם סורי, ולא נוצר כזה גם לאחר הקמת סוריה. ב-21 השנים שבהן שלטה סוריה בגולן היא לא פיתחה את האזור באופן משמעותי.

מה בכל זאת עשתה סוריה עם הגולן שבשליטתה?

החל משנת 1949 ועד ניצחון ישראל במלחמת ששת הימים ניצלה סוריה את הנכס האסטרטגי שבידיה – הרמה הצופה מלמעלה על היישובים הישראליים שלאורך הגבול – כדי להטיל עליהם אימה בהפגזות חוזרות ונשנות. התוצאה – 140 הרוגים ישראלים, נזק חמור לרכוש ולשדות חקלאיים ופגיעה חמורה בשגרת חיי תושבי אזור הכינרת.

במלחמת ששת הימים שחררה ישראל את הגולן ואת החרמון, הסירה את האיום המתמיד על ילדי הצפון והשיבה לידיה את חבל הארץ שיהודים ישבו בו מדורי דורות. תחת שליטת ישראל, הפך הגולן לחבל ארץ פורח ומשגשג כפי שמעולם לא היה במשך השנים הקצרות ששלטה בו סוריה.

האם יש הכרה בינלאומית בזכותה של ישראל על הגולן?

בהחלט. בשנת 2019 הכירה ארה"ב, תחת כהונתו של הנשיא דונלד טראמפ, בריבונות ישראל על הגולן.

כבר בתום מלחמת ששת הימים סירבו העצרת הכללית ומועצת הביטחון של האו"ם לבקשת בריה"מ להאשים את ישראל בתוקפנות, משום שהכירו בכך שכיבוש הגולן ויתר השטחים נעשה מתוך הגנה עצמית מוצדקת. לכן החלטה 242 של מועצת הביטחון של האו"ם לא דרשה מישראל לסגת באופן מוחלט לקווי 67'.

זכותה של ישראל על הגולן עומדת על בסיס איתן גם במשפט הבינלאומי. סטיבן שוובל, לימים נשיא בית המשפט הבינלאומי לצדק בהאג, הסביר שקווי 67' הם רק קווי שביתת נשק שישראל רשאית להחליף בגבולות אחרים, והכיר בזכותה לריבונות על שטחים שכבשה במלחמה. בכך, הוא נתן תוקף מוסרי לתביעת ישראל לריבונות על הגולן.

האם מעבר לזכותנו על הגולן, השליטה בו היא גם צורך ביטחוני של ישראל?

בהחלט. גם שחרור רמת הגולן וגם המשך השליטה עליה היו ונשארו אינטרס ביטחוני חיוני של ישראל. כשהגולן היה נתון לשליטה סורית, הסורים ניצלו את גובהו ביחס לשטח הישראלי הסמוך לגבול כדי להקים על הרמה מוצבים שחלשו על עמק הירדן, על הכינרת ועל הגליל. יתרון אסטרטגי מובהק זה אִפְשֵׁר להם למרר את חיי תושבי הצפון בהפגזות חוזרות ונשנות, עד לניצחון ישראל במלחמת ששת הימים.

שחרור הגולן על ידי ישראל הפך את היוצרות והעניק לנו יתרון אסטרטגי חיוני, בכמה היבטים. קו הגבול העובר לאורך קו פרשת המים מעניק לצה"ל עדיפות טופוגרפית על פני פולשים ממזרח. הוא אף מאפשר לישראל לחלוש על דמשק ובכך מהווה גורם מרתיע מול סוריה, ומקשה על הסורים לפגוע באזור מפרץ חיפה. לצד זאת, השליטה בחרמון מעניקה לישראל יכולות איסוף מידע מודיעיני חשובות.

יתר על כן, שליטה בדרום הגולן הייתה פותחת בפני הסורים ציר גישה למרכז הארץ, כפי שאכן כמעט קרה במלחמת יום כיפור, עד שהמתקפה הסורית נבלמה לבסוף על ידי צה"ל בקרבות קשים שהסבו אבדות כבדות לכוחותינו.

הפוסט "הגולן הוא שטח כבוש שאסור לישראל להחזיק" הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

ביהודה ושומרון יש כבישים עוקפים שכל אזרחי ישראל, יהודים וערבים כאחד, רשאים לנוע בהם בחופשיות, ושהוקמו כדי להגן עליהם מפיגועי טרור פלסטיניים שגבו את חייהם של רבים. מעבר לכך, "אפרטהייד" הוא אפליה גזענית ממוסדת – וזו קיימת ביהודה ושומרון רק מצד הפלסטינים נגד יהודים.

מהם הכבישים העוקפים ביהודה ושומרון?

לאחר פרוץ האינתיפאדה השנייה, בספטמבר 2000, ביצעו ארגוני הטרור הפלסטיניים גל פיגועים שבהם נרצחו יותר מ-600 ישראלים, מתוכם למעלה מ-100 ילדים ובני נוער.

כדי להגן על ביטחון הישראלים הנוסעים ביהודה ושומרון הוקמו כבישים עוקפים, שמאפשרים להם לנוע בחופשיות מבלי לעבור בכבישים ובאזורים שאורבים בהם מחבלים שרק ממתינים לשעת כושר כדי לבצע פיגוע נוסף.

האם מדובר בכבישים ליהודים בלבד שהוקמו לצורך דיכוי הפלסטינים ושליטה בהם?

ממש לא. מדובר בכבישים שכל אזרחי ישראל – יהודים כערבים – רשאים לנסוע בהם, והקמתם נבעה אך ורק מהצורך הביטחוני הדחוף להגן על אזרחים ישראלים באזורים מרובי פיגועים, ומעולם לא כוונה לדיכוי הפלסטינים או לשליטה בהם.

אז האם אפשר להגדיר את הכבישים הללו כביטוי לאפרטהייד?

חד משמעית – לא. "אפרטהייד" מוגדר בחוקת רומא של האו"ם בתור "מעשים לא אנושיים… שבוצעו על ידי קבוצה גזעית אחת במשטר ממוסד על מנת לדכא ולשלוט באופן שיטתי על קבוצה גזעית אחרת". רבים משתמשים במונח במובן של אפליה, הפרדה והדרה שיטתית וממוסדת של קבוצה אחת נגד קבוצה אחרת על בסיס גזעי.

מאחר שהכבישים מיועדים לכל הישראלים ואינם מכוונים לדיכוי הפלסטינים, מובן מאליו שאין כל שחר לראייתם כביטוי ל"אפרטהייד". כמובן, הם גם לא עומדים בשאר רכיבי ההגדרה של אפרטהייד.

האם בכל זאת יש ביהודה ושומרון מרחב שיש בו אפליה גזענית ושיטתית נגד קבוצה מסוימת?

בהחלט יש – נגד יהודים. בכניסה לשטחים שבהם ישראל אינה שולטת תמצאו שלטים האוסרים על תנועת יהודים, וזאת מחשש לחייהם, שכן יהודים שנכנסים לשטחי הרשות הפלסטינית, גם אם בטעות, מצויים בסכנת חיים ממשית.

בישראל, לעומת זאת, המצב הפוך. יהודים וערבים חיים במרחבים משותפים, וערביי ישראל נהנים משוויון זכויות אזרחי מלא.

הפוסט "ביהודה ושומרון יש כבישים ליהודים בלבד – וזו עדות לאפרטהייד" הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

עם אינו יכול להיות כובש בארצו. ארץ ישראל היא מולדתו ההיסטורית של העם היהודי, כפי שמנוסח היטב במסמך המכונן של המדינה, מגילת העצמאות.

האם יש עם אחר שארץ ישראל שייכת גם לו?

לא. העם היהודי הוא העם היחיד הקיים היום שמושרש מראשיתו בארץ ישראל ושהתהווה מתוך קשר עמוק אליה. אין אף לאום אחר בעולם שישראל היא מולדתו.

על אילו אדמות הוקמה ישראל?

מדינת ישראל הוקמה על אדמות מולדת שחלקן שוחררו במלחמת העצמאות שבה נלחמה על עצם קיומה, ושרובן נרכשו כחוק על ידי התנועה הציונית עוד טרם הקמת המדינה.

האם רוב האדמות האלו היו מיושבות?

לא. כדי לממש את זכותו של העם היהודי לחירות ולריבונות במולדתו, התנועה הציונית מראשיתה רכשה אדמות, בייחוד בעמק יזרעאל, בעמק הירדן ובמישור החוף, בין הערים יפו וחיפה. רוב הקרקעות שרכשה שכנו באזורים שוממים ועתירי ביצות, ולא היו מיושבות או מעובדות.

ומה עם האריסים שעיבדו חלק מהאדמות?

רובם הגיעו לשפלת החוף רק במאה ה-19, וההתיישבות היהודית בארץ רק היטיבה איתם ועם האוכלוסייה הערבית בכללותה, העניקה להם הזדמנויות תעסוקה ושיפרה את חייהם – כפי שמראים מחקרים רבים.

ומה עם הטענה שאין לישראל לגיטימציה בינלאומית?

זו טענה שקרית. מעבר לכך שיש לנו זכות טבעית והיסטורית בלתי מותנית על ארצנו, כדאי להזכיר שמדינת ישראל הוקמה על בסיס החלטת עצרת האומות המאוחדות, שהכירה בזכותו של העם היהודי למדינה משלו בארץ ישראל.

האם הטענה שלפיה ישראל הוקמה על אדמה גזולה היא לגיטימית?

לא. המסר העולה מהטיעון הוא שיש לכל העמים זכות להגדרה עצמית – חוץ מהעם היהודי. אפליה ספציפית כזו אינה אלא שנאת יהודים בתחפושת, ומכאן שהטיעון האנטי-ציוני שלעיל מתבסס על תפיסה אנטישמית.

הפוסט "ישראל הוקמה על אדמה גזולה" הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

כשסא"ל (מיל') ירון בוסקילה, כיום מנכ"ל תנועת "הביטחוניסטים", השתחרר מ-24 שנות שירות כלוחם ומפקד בצה"ל, הוא יצא לטיול בדרום אמריקה ומצא עצמו על פסגת הר געש באמצע סערה, עם קבוצת מטיילים הזקוקים לחילוץ.

"הייתה סופת ברד והיינו בערפל כבד", הוא נזכר, "ולא מצאנו את הדרך החוצה. חיפשתי חיבור לאינטרנט כדי לדווח איפה אנחנו, ולאחר שמצאתי קפץ לי לפתע עדכון מהפייסבוק שתא"ל במיל' אמיר אביבי, שלא הכרתי קודם, מקים תנועה חדשה בשם 'הביטחוניסטים'. ואני משם כותב לו – 'אמיר, זה בדיוק מה שאני צריך. איך שאני נוחת אני צריך לפגוש אותך'".

אם תהיתם מה קרה לקבוצה, אתם יכולים להיות רגועים. ירון ניווט אותה חזרה לנקודת ההתחלה והיא חולצה במלואה.

"הבנתי שאני משתחרר מהצבא – לא מהמדינה"

ההודעה על הקמת "הביטחוניסטים" הגיעה אל ירון בדיוק ברגע הנכון, אחרי שבמשך החודשים שקדמו לשחרורו מצה"ל הוא התלבט מאוד לגבי המשך דרכו.

מה הייתה ההתלבטות מבחינתך?

"הציעו לי תפקידים במגזר הפרטי עם משכורות שלפני כן לא יכולתי לדמיין, אבל משהו הטריד אותי. שאלתי את עצמי: אחרי שהקדשתי את כל החיים כדי לשרת את המדינה, אני הולך מעכשיו להתעסק רק בלעשות כסף? אומנם אני משתחרר מהצבא אך אני לא משתחרר מהמדינה. אני רוצה וחייב להמשיך להשפיע".

ומה בהודעה של אמיר תפס אותך?

״אמיר דיבר על השמעת קול ביטחוני שאין לו כיום במה, למרות שרוב הציבור הישראלי מאמין בו. הרגשתי שזה מאוד נכון: לצבא יש תפיסה מסוימת שהיא לא תמיד נכונה, וגם לא תמיד נקייה משיקולים זרים ומתבססת על שיקולים מקצועיים בלבד, ואף אחד לא מאתגר את ראשי הצבא. גם אני בשירותי הצבאי חוויתי זאת. למשל כאשר ניסיתי לדבר עם הממונים עליי על נושא הגנת המחנות בצה"ל , על כשירות מערך המילואים או על הוראות פתיחה באש, שבעיקרן דורשות מהלוחם להסתכן יותר מאשר הוא מסכן את האויב".

ואז אתה מציף את זה למעלה ומה אומרים לך?

"אומרים לי שזה לא התפקיד שלי לדבר. אפילו בתפקיד האחרון שלי, כמפקד בסיס, הייתי עד לטיוח של חוסר מוכנות מבצעית ואמרתי: חייב להיות פה שינוי – כי יום אחד נגיע למצב שבאמת תהיה פה מלחמה, ואז נצטרך להתמודד עם התרשלות והתייחסות לא רצינית ומקצועית שתהיה בעוכרינו".

האם הקונספציה היא רק נחלת מערכת הביטחון, או שהיא רחבה יותר?

"לפני שאני מאשים את הממשלה, הצבא והשב"כ בשבעה באוקטובר, אני מאשים קודם אותנו כחברה. יצאנו לרחובות להפגין על הרפורמה ועל מחירי הדיור, המילקי והקוטג', אולם מעולם לא הפגנו באמת על כך שתושבי הנגב סובלים מאיום מתמשך של רקטות ובלוני תבערה, או על כך שגן ילדים בנחל עוז מוקף כולו במיגוניות כחלק מהשגרה, ועל הסכנה הגדולה שהולכת ונבנית מול עינינו. בחרנו לחיות ככה, במקום להעביר למקבלי ההחלטות מסר חד וברור – שהמצב הנוכחי לא יכול להימשך".

"תודה שאתם מדברים בשמי"

כשירון חזר לארץ מדרום אמריקה, הוא פגש את תא"ל (מיל') אמיר אביבי, ושאל אותו כמה חברים כבר יש בתנועה. התשובה שקיבל: עשרה. מאז אותה פגישה, שנערכה לפני כארבע שנים, גדל מספר חבריה באופן דרסטי. כיום הוא עומד על יותר מ-35,000 קצינים, לוחמים ואזרחים.

כיום, אתה מרגיש שהקול הביטחוני שהיה חסר מקבל את הבמה הראויה?

"אין שבוע שלא מדבר איתי קצין בכיר בצבא שאומר – ׳כל הכבוד. אני לא יכול לדבר, תודה שאתם מדברים בשמי׳. היו גם אלופים ותא"לים שאמרו לי – טוב שאתם עושים את זה, אתם מצילים את הצבא".

מה אִפְשֵׁר ל"ביטחוניסטים" להצליח היכן שאחרים נכשלו?

"הדבר העיקרי הוא שהתנועה באה באופן נקי למקצוע הצבאי ולצרכיה הביטחוניים של מדינת שיראל ללא אג'נדה פוליטית. כדי להבין את המצב הביטחוני לאשורו ולגבש לפיו אסטרטגיה נכונה, צריך להסתמך על עובדות ולא על רצונות ואמונות. מה שפוגע ביכולת לנתח את המציאות באופן אובייקטיבי. מערכת הביטחון, התקשורת וחלק מהציבור ביססו את תפיסת המציאות שלהם על תפיסות מוטעות או כאלה המבוססות על תקוות ואמונות שהתנגשו פעם אחר פעם בקיר המציאות. הביטחוניסטים לעומת זאת מגדירים מה באמת נחוץ לביטחונה של ישראל על מנת שתמשיך להתקיים לדורות במציאות הכאוטית המשתנה מסביבנו, לא על בסיס תקוות ואמונות, אלא מתוך הנחה שהאויבים שלנו ישאפו תמיד לפגוע בנו ולייצר את ההזדמנות להשמיד את ישראל".

מה זה אומר להיות נטולי אג'נדה פוליטית?

"זה אומר שב'ביטחוניסטים' אין מקום לפוליטיקה, אלא אך ורק לתפיסה מקצועית ומבוססת עובדות, מתוך מחויבות לשמירה על ביטחון ישראל. עמדת התנועה היא שישראל זקוקה לגבולות בני הגנה ולחופש להגן על עצמה בעצמה, וזו אסטרטגיה שמתחייבת ישירות מהנתונים בשטח. יש אצלנו מקום לבעלי כל הדעות, כל עוד הדעות נשענות על ניתוח מקצועי ומבוסס עובדות״.

והאם אכן לא נפלתם בקונספציה?

"לא. כבר בינואר 2022 התרענו בפני בכירי מערכת הביטחון שחמאס לא מורתע ורק מחכה לשעת כושר. הצבענו על התלכדות הזירות שאליה מכוונת איראן תוך שימוש בפרוקסי שלה, ואפילו אמרנו שצריך לשקול להילחם במזימה האיראנית דווקא בעזה. אמיר אביבי אמר אז שאם נחכה, בעוד שנה-שנתיים-שלוש נפגוש את חמאס בשיא כוחו והגדיר את המצב במילים אלה: אם לא ניזום, נמצא את עצמנו בתרחיש של יום כיפור. כל התחזיות האלה, שמבוססות על מסמך מחקר מקיף שהגשנו לממשלה, התגשמו למרבה הצער".

"לזכור בשביל מה אנחנו נלחמים"

ואכן, הקונספציה שמפניה התריעו "הביטחוניסטים" התנפצה באופן הנורא ביותר במאורעות השבעה באוקטובר. לאחר שבמשך יום שלם נסע ירון בתוך התופת, והשתתף בהקמת חמ"ל חלופי שסייע בחילוץ כמה שיותר מתושבי העוטף בחיים, הוא מעיד שהיה על סף קריסה.

"אחרי מה שראיתי בשבעה באוקטובר, הגעתי למצב פיזי שבו ראיתי מולי רק תמונה שחורה", הוא משחזר את הרגעים הקשים. "ואז, בשמונה באוקטובר אני נוסע למשימה באחד מהצירים בעוטף ואני רואה מולי פקק תנועה מבאר שבע ועד צאלים של עשרות אלפי כלי רכב, חיילי מילואים שכולם הגיעו על דעת עצמם כדי להתנדב, מבלי שאף אחד קרא להם. אני מסתכל ואומר לעצמי – זו סיבה לאופטימיות".

מה הבנת ברגע הזה?

"שבסוף, עם כל הפירוד הקיצוני שהיינו בו ערב השבעה באוקטובר, אחרי האסון כולם מבינים שצריך להתאחד. אצל עמים אחרים, מלחמות קשות מפרקות חברות, מפילות ממשלות וגורמות לכאוס. אצלנו זה הפוך. כשהחרב מונחת לנו על הצוואר אנחנו מתאחדים, נלחמים ומנצחים. אותה שבת ארורה הוכיחה שהחברה שלנו יותר חזקה משהעזנו להאמין".

מהו ההישג הכי חשוב שלכם מתחילת המלחמה?

"שתרמנו לחיזוק האמונה של החברה הישראלית והנהגת המדינה שצריך ואפשר להיכנס לעזה ולהכריע את חמאס. השמענו בתקשורת קול ברור ולא מתפשר שבו אמרנו שזו חובה מוסרית להילחם ולהכריע את חמאס באופן שיחזיר את החטופים. חיזקנו את המנהיגים והעם ושינינו את השיח הציבורי דרך התקשורת".

איך עודדתם את המנהיגים?

"ניסינו להרים אותם לגודל ההזדמנות שיש עכשיו לשנות את המציאות. בפגישה הראשונה שלי עם נתניהו, למוחרת השבעה באוקטובר, אמרתי לו: 'אני יכול להגיד לך דבר אחד. בנקודת הזמן הזו לא כל העם עומד מאחורי בנימין נתניהו, אבל כל העם עומד מאחורי ראש הממשלה. צא למתקפה הזאת'".

ובאותו הזמן פעלתם גם כדי לחזק את המפקדים בשטח?

"בדיוק. כמו בהנהגה הפוליטית, גם בקרב המפקדים צריך לנסוך כל הזמן את הכוח להמשיך. אני זוכר שנכנסתי לשיחה עם מפקד האוגדה שלי, תא"ל אבי רוזנפלד, שבה חיזקתי את ידיו, ובסופה הוא חיבק אותי ואמר – 'תודה ירון, הייתי צריך את זה'. כל אחד צריך להרגיש שהפקודים שלו איתו".

אמרת בעבר שכדי לנצח, צריך לזכור בשביל מה אנחנו נלחמים. בשביל מה אתה נלחם?

"אני אספר לך משהו. בהשתלטות על בית חנון קורה דבר מדהים. בדרך כלל, כאשר מחליטים היכן ימוקם בית המח״ט בשטח, הדבר הראשון שעושים הוא למגן אותו עם שקי חול נגד צלפים. אבל מפקד חטיבה 5, אל"מ טל קוריצקי, לא עושה את זה, אלא משהו אחר לגמרי. הוא אומר לחיילים לפתוח את האפודים, לשלוף מהם את המכתבים שקיבלו מילדים, ולתלות על הקיר, מול העיניים. אני שואל אותו למה זו הפקודה הראשונה שלו, והוא אומר – 'אני רוצה שהחיילים שלי יזכרו למה אנחנו פה. לא כדי לכבוש את עזה או להרוג, אלא בשביל הדור הבא'. אז על זה אני נלחם – על הדור הבא".

"אם תנצח בהאג – לא תנצח את הטרור"

החזית השלישית שבה פעלו "הביטחוניסטים" בתקופת המלחמה כדי לחזק את רוח העם היא התקשורת.

הנוכחות התקשורתית שלכם התעצמה מאוד מאז השבעה באוקטובר. למה לדעתך זה קרה?

"כי הבאנו קול אחר לשיח הציבורי. הציבור דרש תשובות ולכן התקשורת נתנה סופסוף במה גם למי שלא מהדהד את המסרים המקובלים. וגם, בזכות הנוכחות שלנו השיח הציבורי השתנה ועבר לשפה של ניצחון, הכרעה והשמדת האויב שלנו, במקום לנסות תמיד ללכת בין הטיפות. לפני כן, כל הזמן השקענו בלנסות לנצח בבית הדין הבינלאומי בהאג. הבעיה היא שאם תנצח בהאג – לא תנצח את הטרור, וכנראה בכל מקרה בהאג לא תצליח לנצח".

"לבשל לחיילים תורם למוטיבציה לא פחות משיחת מג"ד"

חברי התנועה, רובם ככולם, התגייסו לשירות מילואים ממושך בעקבות האסון. כקצין אג"ם אוגדת עזה, ירון היה במילואים 150 יום ברצף, ובמקביל ניהל את התנועה ויחד עם שאר החברים נרתם לסיוע לחיילים בשטח.

"הקמנו מערך שלם של סיוע והעברת ציוד לחימה לחיילים", הוא מספר. "התרומה של זה למורל בשטח היא עצומה, ואני מדגיש את המורל – כאשר חייל מקבל קסדה טקטית, זה לא רק הציוד המשובח שהוא מקבל, אלא גם הידיעה שחושבים עליו ושעומדים מאחוריו, וההתגייסות בחברה הישראלית באמת קיימת בכל המעגלים. אצלי ביישוב, למשל, כל הנשים מבשלות, בכל שבוע, כבר שנה וחודשיים מפרוץ המלחמה – ובכל שבוע מגיע האמר מלא ולוקח את האוכל לחיילים בעזה. זה חשוב למוטיבציה לא פחות משיחת מג"ד".

"לבנות דור של מפקדים אחרים"

ייתכן שהדרך החשובה ביותר שבה "הביטחוניסטים" פועלים כדי להעמיק את החוסן הלאומי בטווח הארוך היא ההשקעה בחינוך. בשנים הקרובות מתכוונת התנועה לייסד רשת מכינות קדם-צבאיות שהראשונה שבהן תפעל במושב תקומה שבעוטף עזה, בין השאר כדי לסייע לעוטף בכלל וספציפית למושב, שנפגע קשות בשבעה באוקטובר, להשתקם.

איך נולד הרעיון להקים רשת מכינות?

"במלחמה גילינו את העוצמות וגם את החולשות של מפקדים ומנהיגים, והבנו שזו הנקודה שצריך להתחיל בה – לבנות דור חדש של מפקדים ומנהיגים ברוח תנועת הביטחוניסטים. הפידבק שאנחנו מקבלים מהשטח מדהים ויש צמא רב לרשת מכינות כזו".

איך עוד מתבטאת העשייה החינוכית שלכם?

"אנחנו מגיעים מטעם צה"ל למוסדות חינוך ולימי גיוס מרוכזים. כיום אנחנו הגוף המוביל בארץ בעידוד לגיוס בקרב בני נוער. בעתיד אנחנו רוצים להרחיב את הפעילות החינוכית שלנו ולהגיע גם לנוער יהודי בחו"ל, לעודד עלייה לארץ ולחזק את הזהות הציונית, ובעזרת השם גם להגיע לאקדמיה".

היה רגע שהמחיש לך באופן מיוחד את הכוח שיש לחינוך?

"תוך כדי המלחמה, אמיר פוגש אותי באזור הנובה. ניגשים אלינו קצין וקצינה, ואומרים: 'אתם הרציתם לנו כשהיינו חניכים במכינת באר אורה', ומבקשים שנבוא לדבר גם עם החיילים שלהם. כל אחד מאיתנו הרצה באותה מכינה אולי פעם אחת. אמרתי לאמיר: 'תראה מה זה, מכינה שנתית, עברו אינסוף הרצאות, ויודעים להגיד שמפגש איתנו השפיע עליהם. וזו ההשפעה של שיחה אחת. תאר לעצמך מה קורה כשאתה מקדיש חצי שנה או שנה במכינה קדם צבאית כדי להשפיע על הנוער באמת'".

"לעצב את היום שאחרי המלחמה"

לצד השקעה בעתיד, "הביטחוניסטים" פועלים כדי לחולל שינוי גם בטווח הזמן המיידי. מחלקת המחקר של התנועה מוציאה לאורך כל השנה מחקרי מדיניות וניירות עמדה במגוון נושאים, שמוגשים למקבלי ההחלטות. חלק מהמחקרים וניירות העמדה הופכים ליוזמות שהתנועה מקדמת באופן פרטני. בין היוזמות האלה אפשר למנות מתן הטבות דיור למילואימניקים, קביעת עונש מינימום לזורקי אבנים ומניעת העברת כספי הרשות הפלסטינית לטרור.

שתי היוזמות הטריות של התנועה, שפורסמו בדצמבר 2024, הן "תוכנית ה-8000" לגיוס החברה החרדית לשירות ביטחון ו"תוכנית האיים: מנהל הומניטרי כשלב ביניים ברצועת עזה", שעניינה מיגור חמאס תוך מניעת משבר הומניטרי והכנת הקרקע בעזה ליום שאחרי המלחמה.

מעבר ליוזמות ספציפיות, האם אתה רואה שינוי בקרב מקבלי ההחלטות מאז שהתחלתם לפעול?

"כן, יש שינוי משמעותי. חברי כנסת הפסיקו לקבל כמובן מאליו כל מה שאיש צבא, משטרה או שב"כ אומר, ורוצים לשמוע גם את מי שחושב אחרת. אדם נורמלי מבקש second opinion  לפני ניתוח משמעותי; חברי הכנסת הבינו שהגיע הזמן לקבל גםsecond opinion  לפני החלטות ביטחוניות משמעותיות. הכנסת משקפת בכך את החברה הישראלית כולה, שכבר לא מוכנה לקבל אוטומטית את דעתם של נציגי המערכת, וזה נובע מכך שהיה מי שהעז לצעוק ולהשמיע קול אחר".

יש לכם תוכניות לעתיד בתחום המחקר?

"אחד היעדים שלנו לשנה הקרובה הוא להפוך את מחלקת המחקר שלנו למכון מחקר לכל דבר, שישתף פעולה עם חוקרים בינלאומיים, כולל כאלו שמתמחים במדינות ספציפיות כמו רוסיה וסין. הרישות הזה חשוב כדי להעמיק את המיצוב שלנו כסמכות מחקרית מובילה שאסור להתעלם ממנה".

שיתוף נגד קונספציה

כאמור, תנועת "הביטחוניסטים" מונה כבר למעלה מ-35,000 חברים – אבל ירון רוצה יותר. הרבה יותר.

למה חשוב לך שהתנועה תגדל?

"מפני שהכוח של התנועה הוא הציבור הרחב שעומד מאחוריה. 'הביטחוניסטים' היא תנועה חברתית עוד לפני שהיא ביטחונית. המטרה שלה היא לתת לכל חלקי החברה הישראלית את היכולת להשפיע, כולל לאלו שעד לאחרונה מצאו את עצמם מושתקים. זו לא תנועה לעילית מסוימת או לחוקרים, אלא לכולנו. מי שרוצה לתרום לביטחון ולא רק לדאוג לגביו, אנחנו מזמינים אותו להצטרף ולבחור את הדרך שבה הוא רוצה להשפיע".

ומה אם אין לי זמן להשתלב בתנועה, אבל אני תומך במסרים שלה?

"אז עדיין יש משהו שאתה יכול לעשות: לשתף פוסטים, כתבות וסרטונים של 'הביטחוניסטים' ולהרחיב את מעגל הקוראים והצופים ומתוך כך את המזדהים והמשפיעים. התכנים שלנו באתר וברשתות החברתיות יוצרים הדים רבים שמשנים את פני המציאות, ומי שמשתף אותם מסייע לנו לוודא שישראל לא תיפול שוב לקונספציה. תחשבו על זה – מניעת הקונספציה הבאה ומימוש ביטחון ישראל נמצאים ממש בקצה האצבע שלכם".

קרדיט תמונות: אלבום אישי ירון בוסקילה/שאטרסטוק

הפוסט סא״ל (מיל׳) ירון בוסקילה: "החברה שלנו יותר חזקה ממה שהעזנו להאמין" הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

בשנים האחרונות, ובמיוחד במהלך מלחמת "חרבות ברזל", היינו עדים לשורה ארוכה של סיכולים ממוקדים שבהם חוסלו בכירי החמאס וחיזבאללה – אבל שיטת הפעולה הזאת רחוקה מלהיות חדשה. לפני 29 שנים, ב-5.1.1996, בוצע אחד הסיכולים הממוקדים האייקוניים ביותר, שבו חוסל יחיא עבדול לטיף עיאש, המוכר בכינוי "המהנדס" או בערבית: "אלמֻהנדִס".

עיאש היה מתכנן הפיגועים הראשי של ארגון חמאס, ותחת הובלתו בוצעו בישראל עשרות פיגועים רצחניים שהביאו למותם של כ-100 אזרחים ישראלים ולפציעתם של כ-400 אזרחים נוספים. בראשית שנות ה-90 נחשב עיאש למבוקש מספר אחת, ובמשך תקופה ארוכה ניסו מנגנוני הביטחון הישראליים לשים עליו את ידם. רק לאחר חודשים ארוכים של תכנונים ולאחר מספר החמצות בוצע החיסול שלו, במבצע נועז ויצירתי שטרם נראה עד אז. מותו של המהנדס נחשב עד היום לסמל – גם עבור תומכיו וגם עבור מתנגדיו.

הסטודנט שהפך לארכי-מחבל: קווים לדמותו של יחיא עיאש

יחיא עיאש נולד וגדל במערב השומרון, וכבר בצעירותו היה חבר בתנועת "האחים המוסלמים". כשבגר הלך ללמוד הנדסת חשמל באוניברסיטת ביר זית, ובמהלך לימודיו היה פעיל ב"גוש האסלאמי" באוניברסיטה.

בתחילת שנות ה-90, זמן קצר לאחר סיום לימודיו, היה עיאש שותף להקמת גדודי עז א-דין אל קסאם, שמהווים עד היום את הזרוע הצבאית של ארגון הטרור חמאס. עיאש ניצל את הידע ההנדסי שרכש באוניברסיטה, והחל לייצר מטעני חבלה מאמצעים מאולתרים. בשנת 1992 הוא כבר החל לתכנן פיגועי התאבדות בשטח ישראל, וב-1993 הוציא לפועל את הפיגוע בצומת מחולה שנחשב לפיגוע ההתאבדות הראשון. מאז ועד מותו היה אחראי עיאש על פיגועים רבים, בהם פיגוע מכונית התופת בעפולה והפיגוע באוטובוס קו 5 ברחוב דיזנגוף בתל אביב. המעורבות שלו בפיגועים הייתה רבה, שכן מלבד התכנון הוא זה שהכין את חומרי הנפץ ואף זה שחיבר אותם לגופם של המחבלים המתאבדים.

המצוד הממושך, הניסיון הכושל וההצלחה הגדולה: הדרך לחיסולו של "המהנדס"

כוחות הביטחון הישראליים הבינו מהר שיחיא עיאש הוא האדם שעומד מאחורי הפיגועים הקשים של ארגון חמאס, והוא נעשה למבוקש הביטחוני מספר אחת. במשך תקופה ארוכה היו ניסיונות לתפוס אותו, אך הוא הקפיד להחליף מקומות מגורים בתדירות גבוהה ואף עשה שימוש בתחפושות, וכך הצליח לחמוק פעם אחר פעם.

עד לשנת 1994, המצוד אחר עיאש התרחש ברובו בערי הגדה, אך באותה שנה הוא עבר להתגורר ברצועת עזה. כוחות הביטחון המשיכו בניסיונות להתחקות אחריו גם שם, ובסוף שנת 1995 כבר נעשה ניסיון ממשי לחסל אותו.

כוחות הביטחון עבדו על החיסול הזה במשך חודשים ארוכים. הקו שהנחה אותם היה לחסל רק את עיאש, בלי לפגוע באנשים נוספים סביבו. תחילה הם חשבו לחסל אותו באמצעות החדרת חומר נפץ למכשיר פקס, אך לבסוף התקבל הרעיון להחדיר את חומר הנפץ למכשיר קטן בהרבה – טלפון סלולרי.

אנשי המחלקה הטכנולוגית של השב"כ הצליחו לדחוס לתוך מכשיר טלפון מסוג מוטורולה אלפא 11 גרם של חומר נפץ. כיוון שמדובר בכמות מזערית, הצלחת הפעולה הייתה תלויה בכך שעיאש יצמיד את המכשיר לראשו לפרק זמן ממושך מספיק. לשם כך נדרשו כוחות הביטחון למצוא דרך בטוחה להעביר את המכשיר לעיאש, ולוודא שהוא אכן יעשה בו שימוש. האתגר הזה היה לא פשוט כלל, כיוון שעיאש נהג לעבור ממקום למקום, ובהתאם גם עשה שימוש בטלפונים שונים.

למרות התנהגותו הלא צפויה, דבר אחד היה בכל זאת קבוע באורח חייו של המהנדס, והוא שיחת הטלפון שנהג לקיים עם אביו מדי יום שישי. לכוחות הביטחון היה ברור שזה המועד שבו הם יבצעו את החיסול, ואכן ביום השישי האחרון של שנת 1995 הם הצליחו להעביר את המכשיר הממולכד לעיאש באמצעות סייען שהיה מקורב אליו. הסייען, שלא ידע מה הייתה מטרת פעולתו, נדרש גם לנתק את הטלפון הקווי בדירה שבה שהה עיאש באותה העת, וכך הובטח שעיאש ישתמש במכשיר הסלולרי הממולכד.

עד לשלב הזה המבצע צלח כמתוכנן – המהנדס קיבל לידיו את המכשיר ששלח שב"כ, ואכן התקשר באמצעותו לאביו. עם זאת, ניסיון ההפעלה של הפצצה נכשל, וכך הצליח עיאש לסיים את השיחה ללא פגע וגם מבלי לחשוד במתרחש.

על מנת לאתר את התקלה שבגללה הפצצה לא הופעלה, הוחלט להחזיר את המכשיר למעבדות השב"כ. כבר למוחרת המכשיר עשה את דרכו למעבדות, ושם הטכנאים פתחו אותו עם רובוט וזיהו שאחד החוטים בין האפרכסת לפומית נקרע. מנגנון ההפעלה תוקן במהרה, וביום השישי העוקב, ה-5.1.1996, המכשיר הגיע שוב לידיו של עיאש.

בהתאם לתכנון המקורי, הסייען העביר לו את הטלפון על מנת שישוחח עם אביו, אלא שהפעם הפצצה הופעלה כמצופה, ועיאש חוסל במקום.

חיסולו של יחיא עיאש היה ללא ספק הצלחה גדולה, אלא שמי שהיה מעורב בנעשה יודע לספר גם על החמצה לא קטנה שהתרחשה באותו יום. מדיווחים של המעורבים במבצע, מתברר כי מייד לאחר חיסולו של עיאש הגיעו לזירה בכירי חמאס רבים, בהם מוחמד דף. לדרג המבצעי הייתה יכולת לחסל גם אותם, אך כיוון שהדרג המדיני לא אישר זאת, הדבר לא קרה.

מפיגועי נקמה ועד לאתרי הנצחה: התגובות לחיסול

חיסולו של "אלמהנדס" היה אירוע משמעותי – גם עבור הצד הישראלי שרצה במותו, וגם עבור תומכיו שהתאבלו על לכתו.

מבחינת ישראל היה מדובר בהישג מבצעי חשוב, שכן חוסל אחד מבכירי חמאס, ואיתו חוסל גם ידע מקצועי רב. מעבר לכך היה מדובר גם בניצחון מוראלי גדול, כיוון שעיאש היה הדמות המזוהה ביותר עם פיגועי הטרור שהתרחשו באותן שנים.

מבחינת אנשי חמאס היה מדובר כמובן במפלה גדולה. עיאש אומנם הספיק להכשיר אנשי חמאס נוספים על הכנת חומר נפץ, אך איש מהם לא החזיק ברמת הידע ובהיקף הניסיון שהיו לו. כמו כן, החיסול שלו סימן גם לבכירים נוספים בחמאס ובארגוני טרור אחרים שישראל מסוגלת להגיע אליהם.

יחיא עיאש נקבר בעזה בהלוויה המונית, והתגובה על מותו לא איחרה לבוא. בהמשך של אותו השנה התרחשו בישראל מספר פיגועי נקמה, בהם הפיגוע בקו 18 בירושלים והפיגוע בדיזנגוף סנטר בתל אביב, שבהם נרצחו 59 בני אדם. מעבר לתגובה הקשה הזו, דמותו הפכה לסמל עבור תומכי חמאס. תאים חמושים של הארגון החלו להתהדר בכינויים כמו "סטודנטים של המהנדס" או "חוליות יחיא עיאש", ואתרים שונים נקראו על שמו. מפעל ההנצחה של עיאש הוסיף להימשך עוד שנים רבות – בשנת 2010 הוחלט לקרוא לקריית הרשות הפלסטינית ברמאללה על שם המהנדס, וכעבור כעשור נוסף ייצר חמאס רקטה ארוכת טווח שקיבלה את השם "עיאש 250". רקטה זו הייתה בשימוש במבצע "שומר החומות", וגם במהלך מלחמת "חרבות ברזל".

הרקטה של חמאס לא הייתה התזכורת היחידה ליחיא עיאש שעלתה במהלך מלחמת "חרבות ברזל". בדצמבר 2023 חוסל עבד אל-פתאח מעאלי, שנחשב בעבר ליד ימינו של עיאש. תזכורת נוספת הגיעה גם בספטמבר 2024 עם מתקפת הביפרים נגד פעילי חיזבאללה, שהזכירה במידת מה את האופן שבו חוסל גם המהנדס הנודע.

סיפור חיסולו של יחיא עיאש מעיד על היכולת וכושר ההתמדה של מנגנוני הביטחון הישראליים, אך מעל לכול הוא מלמד שסיכול ממוקד הוא הרבה מעבר לפעולה נקודתית שמופנית נגד אדם בודד. שכן המסר שלה עשוי להדהד גם שלושה עשורים ויותר.

הפוסט היום לפני 29 שנה: חוסל "המהנדס" יחיא עיאש, מתכנן הפיגועים של חמאס הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

בשלושת החודשים האחרונים מרכז הכובד של מלחמת "חרבות ברזל" נע צפונה, אבל עבור העיתונאי יאיר קראוס, הסיפור של הגזרה הצפונית החל להתגבש כבר בשבעה באוקטובר 2023. כמי שמתגורר בעכו ומסקר את תחום הצפון עבור Ynet ו"ידיעות אחרונות", היה לו ברור למן ההתחלה שהאזור הזה הוא חלק בלתי נפרד מהמלחמה.

"כשראינו את המתקפה הנוראית על יישובי הדרום, הבנו שמתקפה כזאת הייתה יכולה להתרחש גם אצלנו ובמכפלות מפלצתיות בהרבה", הוא משתף. "זה שינה לחלוטין את תפיסת הביטחון שלנו כתושבי הצפון, ויצר משבר אמון עמוק ביננו לבין המדינה וצה"ל. היום, כשאנחנו שומעים אמירות כמו 'חיזבאללה מורתע', מבחינתנו זה תמרור אזהרה שמעיד שהמצב בשטח הוא כנראה הפוך".

נגמרו הימים של "תחושת ביטחון"

יאיר קראוס מתגורר בעכו, כך שהוא ומשפחתו לא פונו אך בהחלט הרגישו את הדי המלחמה. בתו הבכורה, למשל, נאלצה לעזוב את הבית לחודש שלם כדי לעבור ללמוד במרכז, ושלושת ילדיו הקטנים היו כשלושה חודשים ללא מסגרת חינוכית. קראוס גם מכיר באופן אישי משפחות רבות שכן נעקרו מבתיהן, וראה מקרוב את הקשיים שעימם הן התמודדו ומתמודדות עדיין. מהיכרותו, יש תושבים רבים – בעיקר מבוגרים – שמחכים לרגע שבו יוכלו לחזור הביתה. מנגד, יש לא מעט אחרים שכלל לא בטוחים שיחזרו, ואפילו כאלה שכבר החליטו לעזוב את הצפון. מגמת העזיבה בולטת בעיקר בקרב המשפחות הצעירות, שילדיהן כבר השתקעו במסגרות במרכז, והן לא רוצות לעקור אותם שוב.

אולם, גם אם מתמקדים בתושבים שמחכים לחזור ואפילו ביחידי סגולה שמחליטים לעבור לצפון הארץ דווקא עכשיו, עדיין קיימת בעיה קשה שנובעת מכך שרובם טרם יכולים לעשות זאת.

לדברי קראוס, שמסקר את אזור הצפון מאז ימי מלחמת לבנון השנייה, על מנת ליישב מחדש את הצפון צריכים להתקיים מספר תנאים. הראשון שבהם הוא התנאי הביטחוני-קיומי. "התושבים בצפון, בעיקר המפונים, יבחנו בשבע עיניים לאיזו מציאות המדינה והצבא רוצים להחזיר אותם", הוא אומר. "אני שומע מהרבה חברים שהם לא יחזרו למציאות שבה יראו את מחבלי חיזבאללה ואת משפחותיהם מתיישבים שוב בכפרי ההזנקה, או למציאות שבה הם שוב יהיו אלה שנמצאים בקו הראשון והצבא נמצא מאחוריהם".

קראוס מוסיף שתושבי הצפון גם שבעים מהבטחות, וכעת ידרשו לראות את השינויים בשטח. "תרבות הרהב והשקר של מערכת הביטחון כבר לא תתפוס יותר, ואין מקום להמשיך עם אמירות ששוב ושוב הוכיחו את עצמן כחסרות ביסוס", הוא פוסק. "נגמרו גם הימים של 'תחושת ביטחון'. אין פה יותר שיח של תחושות אלא של מראה עיניים – וכאשר רואים את כפרי ההזנקה חוזרים ונבנים, וכאשר אין אזור חיץ, זה לא נראה כמו ביטחון. צריך לזכור שלא הכרענו את חיזבאללה בלבנון, ושהמטרות המוצהרות של הארגון – לכבוש את יישובי הצפון – נותרו בעינן. הגיע הזמן שנתחיל להאמין לחיזבאללה ונפסיק לזלזל בהתעצמות שלו. באופן דומה אנחנו גם צריכים להיגמל מההתמכרות לשקט ומשיטות פעולה כמו אלו שמאפיינות את מדיניות המב"ם (המערכה שבין המלחמות). יש פה שיעור גדול שגם ההנהגה, גם קציני הצבא וגם התושבים צריכים ללמוד, והוא שאת השקט והשלום המיוחלים אפשר לקנות רק בנחישות ובכוח הזרוע".

אם כך, איך ייראה ביטחון בגבול הצפון?

"אנחנו שומעים כל הזמן על אמצעי לחימה שנתפסים ועל תשתיות טרור שמושמדות, גם עכשיו במהלך הפסקת האש, אבל מה שישנה את המציאות ביום שאחרי המלחמה הוא לא כמה נשק הוצאנו, אלא אם הנשק יחזור לאותם מקומות. כל עוד בצבא ובממשלה לא מראים נכונות להחזיק באזורים שבהם חיזבאללה פעל, זה מדאיג. לי ולתושבים רבים אחרים ברור שכדי לראות ביטחון בצפון, אנחנו מוכרחים ליצור אזור חיץ כמו בגבול עזה ובגבול סוריה. מעבר לכך ששטח כזה ירחיק את האיומים הביטחוניים מיישובי הגדר, הוא גם ישמש מסר לדיראון עולם. כשהלבנונים יראו אנדרטאות של כפרים נטושים, הם יבינו מה קורה למי שמנסה לפגוע בנו".

אל תאמרו "שיקום", אמרו "פיתוח"

מלבד השבת הביטחון, תנאי נוסף שאותו יש למלא על מנת להחזיר את תושבי הצפון לבתיהם הוא שיקום התשתיות שנפגעו, לרבות מערכות הניקוז שקרסו, הכבישים שנהרסו, המבנים שנחרבו והבתים הרבים שסובלים מהזנחה. מובן שגם צריך לשקם מבני ציבור כמו קופות חולים, בתי ספר, ועסקים – כי בלי כל אלה אי אפשר יהיה לקיים שגרת חיים סבירה.

אולם, לצד השיקום הפיזי קיים רובד נוסף, פחות מדובר, והוא רובד הפיתוח. "אנחנו שומעים כל הזמן על 'שיקום הצפון' אבל בעיניי אסור לשקם את הצפון כי שיקום אומר לחזור לימי השישה באוקטובר", אומר יאיר קראוס. "המצב בצפון מדשדש כבר שנים רבות, ואי אפשר לשקם את מה שכבר מזמן לא היה טוב. יש כאן עניין של המשגה, והגיע הזמן שנחליף את המונח 'שיקום' במונחים 'תנופה' ו'פיתוח'".

קראוס מבטא תחושה שלה שותפים רבים מתושבי הצפון – במיוחד עכשיו, אחרי שהם קיבלו הצצה לאורח החיים של תושבי המרכז. "החשיפה לחיים במרכז הארץ גרמה לתושבי הצפון להבין כמה הם נמצאים מאחור, וזה יצר שבר תפיסתי מאוד גדול", הוא מסביר. "אחרי כמה חודשים של מגורים במרכז, תושבי הצפון התחילו להתרגל לתנאים שעבור תושבי המרכז הם כבר מזמן מובנים מאליהם כמו תחבורה ציבורית נגישה, שירותי בריאות מפותחים, מקומות תעסוקה רווחיים ופעילויות פנאי מגוונות. מספיק לראות כמה בתי קולנוע יש בעיר ממוצעת במרכז הארץ, ואז להסתכל על כל אזור הגליל העליון ולראות שאין שם קולנוע אחד. אבל זה הרבה יותר עמוק מזה, כמובן. פערים כאלה קיימים בכל השדות ומשפיעים על כל היבט בשגרת החיים של התושבים, ולכן, אם המדינה רוצה שאותם תושבים יחזרו צפונה, היא לא יכולה להסתפק רק בשיקום של מה שהיה להם קודם, אלא צריכה להבטיח להם שהם גם יקבלו את התנאים שקיימים במרכז. אומרים שאדם לא זועק את אשר לא חסר לו – אבל עכשיו תושבי הצפון כבר יֵדעו לזעוק את שחסר להם".

מה צריכה לכלול תוכנית הפיתוח של הצפון?

"צריך להתחיל לשפר את התחבורה הציבורית ולהרחיב את קווי הרכבת, לבנות מרכזים רפואיים מפותחים, ולשים דגש על תעסוקה, אקדמיה ופנאי. מעבר לכך, צריך לפעול להוזלת מחירי הקרקעות בהתיישבות הכפרית הקמלה בלב הגליל, כי כרגע המחירים מופקעים, ולמעשה פוגעים בכל מפעל ההתיישבות היהודית בגליל. אבל מעבר לכול צריך לעשות שינוי תפיסתי – כרגע המדינה מתייחסת אל הצפון כאל אילוץ ולא כאל נכס. זה מוביל לכך שהשיקולים שמניעים אותה בפיתוח הצפון הם שיקולים כלכליים ומנהליים, ולא שיקולים ערכיים וציוניים".

אנשי תל אביב-ירושלים לא יודעים יותר טוב מאיתנו

אי אפשר לדבר על שיקום ופיתוח הצפון בלי לעסוק בשאלת האחריות. כרגע, יש גופים שונים שמנסים להניע את התהליך, והם נחלקים באופן גס לשניים – "האנשים מבחוץ" ו"האנשים מבפנים". עם הקבוצה הראשונה נמנים בעיקר גופי ממשל ואנשי רגולציה. עם הקבוצה השנייה נמנים אישים מהנהגה המקומית, תושבים ועמותות פרטיות. הסנכרון בין הגופים השונים לא תמיד מוצלח, ולעיתים כלל לא קיים, וכרגע נראה שמי שאוחז במושכות הם דווקא אותם גורמים חיצוניים.

לדברי יאיר קראוס, המגמה הזאת אינה חדשה. "במשך שנים האנשים בתל אביב ובירושלים ידעו מה נכון לנו, ואיך אנחנו צריכים לחיות, וגם עכשיו יש תחושה ששוב באים מושיעים מבחוץ כדי להציל ולרפא אותנו", הוא אומר. "המדיניות הפושעת הזאת אומנם מגיעה מכוונות טובות, אבל בפועל היא מחלישה את ההנהגות ואת החוסן של הקהילות, ומעבירה לתושבים את המסר שהם לא מסוגלים לדאוג לעצמם".

קראוס משווה בין המצב בצפון לבין אסונות לאומיים כמו צונאמי ורעידות אדמה. גם באסונות כאלה רואים משלחות של גורמים חיצוניים שמגיעות כדי להושיע את המקומיים. משלחות כאלה פועלות מתוך רצון טוב, והסיוע שלהן אכן נדרש, אך כאשר הן פועלות ללא שיתוף פעולה עם האוכלוסייה המקומית, התועלת שלהן חלקית בלבד.

"כל המחקרים בעולם מוכיחים ששיקום בר-קיימא לאחר אסון לאומי מתאפשר רק כאשר הקהילה היא חלק מהשיקום וחלק מהעשייה", הוא מסביר. "צריך ליצור מצב שבו לא עושים עבור הקהילה אלא יחד איתה. מעבר לכך שהמקומיים יודעים הכי טוב למה הם זקוקים, אם הם ייטלו על עצמם אחריות זה יאפשר להם לבנות אתוס של גבורה, ולהחזיר לעצמם את החוסן, שזה נדבך לא פחות חשוב מהשיקום הפיזי".

למה אנשי הצפון מודרים לדעתך מתהליכי השיקום והפיתוח?

"אנשי הרגולציה ואנשי הממשל לא סומכים עלינו ולא מאמינים בכוחות של המנהיגים המקומיים. הם חוששים שהכספים ילכו למקומות לא נכונים, או שלא יהיה רווח להשקעות הממשלתיות, ובעיקר כבר לא מאמינים שיכולים לצמוח עצים ובתים במקומות שבהם צמחו עד היום קוצים. צריך לומר בהגינות שהחששות האלה לא מנותקים מהמציאות כי באמת יש בעיה של מנהיגות בצפון, ולאורך השנים הושקעו באזור מיליארדים שלא הניבו שום רווח כמעט. לתפיסתי, צריך למצוא פתרון שיאפשר פיקוח אבל גם ייתן חופש פעולה מסוים לצפון. אני לא יודע לומר מה הפתרון, אבל יודע שאנחנו מוכרחים לנסות לחפש אותו".

אין "מדינה" ואין "צבא" – יש אנשים

אחת המסקנות הברורות שביותר שיאיר קראוס לוקח איתו משנת המלחמה האחרונה היא שצריך להפסיק לדבר במונחים אמורפיים כמו "מדינה" ו"צבא", ולהתחיל לדבר על האנשים שמרכיבים את הגופים האלה.

הוא מקביל זאת לתקופה שבה סיקר את מבצע "שומר החומות". באותה תקופה, גופי תקשורת רבים דיווחו על החלטות שונות שקיבל בית המשפט. הוא, כעיתונאי, התנגד להכללה הזאת והקפיד לציין את שם השופט או השופטת שקיבלו כל החלטה. בהקשר של היום, קראוס מדגיש שאין צבא אלא יש רמטכ"ל, יש אלוף פיקוד, ויש מפקד אוגדה. באופן דומה גם אין מדינה – יש שרים, יש חברי כנסת, יש יועצים. "הדיוק הזה חשוב כי כשתולים את האחריות בגוף אז אף אחד לא אחראי", הוא מסביר. "לעומת זאת, כשאומרים מי בעל הסמכות, בשם ובתפקיד, ומציינים איזו החלטה קיבל או איזו פעולה הוא ביצע – אז גם הוא מייד בעל האחריות".

התקווה שלו היא שבעלי הסמכויות השונים, מהבכירים ביותר ועד לזוטרים, ייטלו על עצמם אחריות ובאמת ימלאו את תפקידם. רק כך, הוא סבור, אפשר יהיה להשפיע על עתיד המדינה ופיתוחה.

מסקנה נוספת שמלווה את קראוס היא שאי אפשר ללכת יותר שבי אחר הבטחות. "בשנה ורבע האחרונות קיבלנו שיעור גדול מאד בריאליזם, ואני כבר לא יכול להסתכל על העתיד בעיניים מצועפות", הוא משתף. "שמעתי מספיק הכרזות מרגשות בחיי, שבסופו של דבר לא הובילו לכלום. אני מקווה שעכשיו, כשהמציאות בצפון נמצאת סוף סוף על סדר היום הציבורי, נראה שינוי אמיתי. זאת אמירה קשה מאוד, אבל המלחמה הנוראית הזאת יכולה להיות ברכה לצפון. אלמלא אירוע משנה מציאות בסדר גודל כזה, אני בספק אם היינו מדברים על החשיבות של הצפון ומכירים בצורך האקוטי לדאוג לחבל הארץ הזה ולשנות את המציאות פה. בהסתכלות שלי, אנחנו חייבים לנתב את האירוע הזה לפיתוח, ולהפוך אותו למקרה שבו מעז יצא מתוק".

הפוסט הצפון זקוק לסיפור חדש: ריאיון עם העיתונאי יאיר קראוס הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

בספטמבר 2024 האשימו הרשויות השוודיות את איראן באחריות לאלפי הודעות טקסט שנשלחו לאנשים בשוודיה ב-2023 וקראו לנקום את שריפת ספרי הקוראן שאירעה במדינה. לפי גורמים רשמיים בשוודיה, מתקפת הסייבר האיראנית בוצעה על ידי אנשי משמרות המהפכה, שפרצו לשירות ה-SMS השוודי ושלחו כ-15,000 הודעות טקסט בשוודית בנוגע לשריפת ספרי הקוראן. השגרירות האיראנית בשוודיה דחתה את ההאשמה השוודית, כינתה אותה "חסרת בסיס" והוסיפה כי היא נועדה "להרעיל" את היחסים בין טהרן לשטוקהולם. מנגד, אמר ראש אגף המבצעים של שירות הביטחון השוודי (SÄPO), פרדריק הלסטרום, כי כוונת הודעות הטקסט הייתה "לצייר את דמותה של שוודיה כמדינה אסלאמופובית וליצור פילוג בחברה".

שריפות הקוראן בשוודיה

כבר באוגוסט 2023 דיווחה התקשורת השוודית כי אנשים רבים ברחבי שוודיה קיבלו הודעות טקסט בשוודית הקוראות לנקום באלו ששורפים את הקוראן. על פי התובע הבכיר מטעם הרשויות השוודיות, מאטס ליונגקוויסט, את ההודעות שלחה קבוצה המכנה עצמה "קבוצת אנזו" (Anzu Team). ברשת הטלוויזיה השוודית SVT פרסמו את תוכן הודעות הטקסט: "אלה שחיללו את הקוראן חייבים לכסות את עבודתם באפר". נוסף על כך כונו השוודים בהודעות "שדים". ההפגנות הפומביות, שכללו את שריפת ספרי הקוראן, נערכו במסגרת חוק חופש הביטוי, המוגן מתוקף החוקה השוודית ולכן אושרו על ידי המשטרה. עם זאת, ההפגנות הללו חוללו סערה במזרח התיכון והביאו לאיומים על שוודיה ואזרחים שוודים מצד גורמים ומדינות אסלאמיות.

הסערה סביב שריפת הקוראן החלה לאחר שרסמוס פאלודאן, פעיל ימני קיצוני ממוצא דני-שוודי, הצית ספר קוראן מחוץ לשגרירות הטורקית בשטוקהולם בינואר 2023, ולאחר מכן מחוץ לשגרירות הטורקית בקופנהגן מאוחר יותר באותו חודש. מעשיו של פאלודאן הביאו אחרים ללכת בדרכו, כמו סלוואן מומיקה, פליט עיראקי בשוודיה שהיה מקושר בעבר למיליציות נוצריות בעיראק. מומיקה הפגין מחוץ למסגד בשטוקהולם ביוני 2023, במהלך חג עיד אל-אדחא המוסלמי, והחל להצית ספר קוראן.

תגובת המדינות הערביות

כתוצאה מאירועי השריפות, שורה של מדינות ערביות זימנו את הנציגים הדיפלומטים השוודים לשיחת נזיפה, ביניהן איחוד האמירויות, ירדן וסעודיה. עיראק אף הרחיקה לכת וניתקה את יחסיה עם שוודיה, לאחר שבשריפת ספר הקוראן בשנית, הוצת גם דגל עיראק. כתגובה הציתו המוני שיעים את השגרירות השוודית בבגדד. באיראן שרפו דגלי ארצות הברית מול השגרירות השוודית והצהירו כי שוודיה "תישא בהשלכות". דובר משרד החוץ האיראני, נאסר כנעאני, זימן את השגריר השוודי לשיחת נזיפה והודיע כי: "אנחנו מגנים בחריפות את מעשה הטומאה החוזר נגד הקוראן בשוודיה". כנעאני גם הטיל על שוודיה אחריות מוחלטת על האירועים ולהשלכות שלהם, שפוגעים ב"רגשות המוסלמים ברחבי העולם".

בהמשך לביקורת האיראנית, ארגון חיזבאללה, הפרוקסי המקורב ביותר לאיראן, קיים הפגנה בביירות נגד שוודיה שכללה הנפת תמונותיו של מפקד כוח קודס שחוסל, קאסם סוליאמני. במאלמו, העיר השלישית בגודלה בשוודיה, שבה קהילה מוסלמית גדולה, פרצו עימותים רבים כתוצאה משריפת ספרי הקוראן. מהגרים רבים המתגוררים בשכונת רוזנגארד בעיר זרקו אבנים והציתו עשרות מכוניות במהומה אלימה ביותר. אירועי שריפת הקוראן גרמו למנהיגים במערב ובצפון אירופה לחרדות. ראש ממשלת שוודיה אף הוסיף לאחר האירועים כי "אנחנו נמצאים כרגע במצב הביטחוני החמור ביותר מאז מלחמת העולם השנייה".

המהפכה האיראנית פינת שטוקהולם

לאור התסיסה שיצרו ההפגנות הללו וגם זעם בקרב מהגרים מוסלמים ברחבי שוודיה, החליטה איראן "לנקום" בשוודיה בדרך שהיא נוקטת זה זמן רב נגד יריבותיה: הגברת פילוג בחברה המקומית. זוהי טקטיקה שלוקחת את הפצת המהפכה האיראנית מספר צעדים קדימה, לא רק בייזום פיגועי טרור, אלא גם בהרחבת מרחב ההשפעה ודרך יצירת כאוס בחברה. תחילה, איראן חודרת לקהילות השיעיות המקומיות במדינה, אם אלה קיימות, ובהמשך לקבוצות אוכלוסייה אחרות או לגורמים קיצוניים שיוכלו לערער את הסדר והשלטון במדינה, בתקווה להגביר את המתיחות החברתית במקרה של מדינות מערביות, או אף להפיל את השלטון אם מדובר במדינה מזרח תיכונית כמו עיראק. הפצת דיסאינפורמציה היא דרך פעולה מבוססת של איראן בישראל, אך כעת היא מנסה להשתמש בה גם נגד מדינות מעבר לים, כמו ארצות הברית וגם מדינות אירופיות, כמו שוודיה.

האיראנים אינם מתמקדים רק במדינת היעד כיריבה עיקרית כי אם גם באויבים או בנציגויות של אויבים השוהים במדינה – כמו נציגויות ישראליות. כך למשל במאי האחרון האשימה הסוכנות לביטחון פנים של שוודיה את איראן בשימוש בארגוני פשע בשוודיה כדי לפגוע במטרות ישראליות או יהודיות במדינה הסקנדינבית. גורמי הביטחון בשוודיה אישרו למעשה את הודעתו של המוסד כי משטר האייתולות משתמש בארגוני פשע באירופה, כמו בשוודיה ובבלגיה, כדי לפגוע במטרות ישראליות ויהודיות.

כך למעשה עמדה איראן מאחורי שלושת ניסיונות הפיגוע נגד מטרות ישראליות בין החודשים ינואר 2024 למאי 2024 בשוודיה ובבלגיה: ב-31 בינואר הושלך רימון יד לעבר שגרירות ישראל בשטוקהולם. הרימון לא התפוצץ. ב-17 במאי נורו יריות לעבר השגרירות בשטוקהולם. לאחר מכן, ב-24 במאי, הושלכו שני רימונים לעבר שגרירות ישראל בבריסל. מחקירת האירועים עלה כי איראן היא זו שעומדת מאחורי אותם ניסיונות פיגוע, והיא השתמשה בארגוני פשע שונים, שאף מסוכסכים ביניהם. ניכר כי גם בהפעלת ארגוני הפשע משתמשת איראן בשיטה שמתבססת על הדינמיקה ביניהם, כמו ניצול יתרון יחסי של אחד הארגונים או יריבות ביניהם.

השימוש בארגוני פשע לצורך פעילות טרור משתלב עם המדיניות האיראנית המנסה לקדם פעילות טרור נגד אויביה מבלי שהעקבות יובילו אליה. האיראנים, כפי שהם נוהגים בארגוני טרור ברחבי המזרח התיכון, כמו חמאס, הג'האד האסלאמי, חיזבאללה, החות'ים בתימן ועוד, מממנים ומכווינים ארגוני פשע ברחבי אירופה. על ידי שימוש בארגוני פשע, איראן נמנעת מטביעת אצבע מדינית על מנת לצמצם את ההשלכות המדינות והמשפטיות שעלולות להוביל לסנקציות בינלאומיות נגד טהרן.

אחד מאותם ארגוני פשע בשוודיה הוא ארגון "פוקסטרוט", הנחשב לארגון הפשע הגדול במדינה, שחבריו אחראים למקרי רצח רבים ולסחר סמים בהיקף רחב. ראש הארגון הוא רוא מג'יד, אזרח שוודי ממוצא כורדי, המבוקש על ידי האינטרפול ומופעל על ידי האיראנים לקידום פיגועים נגד יעדים ישראליים ויהודיים באירופה. עם זאת, בעקבות פיגוע הירי לעבר השגרירות הישראלית בשטוקהולם נעצרו מספר צעירים ממוצא איראני, שנקשרו לארגון הפשע "רומבה", שבראשו עומד מי שהיה מקורבו של מג'יד ב"פוקסטרוט" והפך ליריבו הגדול, אסמאעיל עבדו.

שוודיה כבסיס פעילות טרור

משטר האייתולות מהווה איום ישיר על הביטחון הלאומי של שוודיה. איראן מנהלת ריגול נגד התעשייה, מכוני המחקר והאוניברסיטאות השוודיות. ביוני האחרון נחשף הסכם אסטרטגי המאפשר למשמרות המהפכה האיראניים לנצל שיתופי פעולה בין אוניברסיטאות איראניות ושוודיות כדי לקדם תוכניות צבאיות של איראן.

הסכם זה, שעד אז לא היה ידוע לרשויות השוודיות, אפשר למשמרות המהפכה לנצל שותפויות אקדמיות בין אוניברסיטאות שוודיות לעמיתותיהן האיראניות כדי לרכוש ידע וטכנולוגיה בתחומים כמו מזל"טים, בינה מלאכותית ואלקטרוניקה מתקדמת. יש לפחות שמונה אוניברסיטאות שוודיות שלהן קשרים לאוניברסיטאות איראניות. הסכם זה מהווה איום על הביטחון הלאומי לא רק של שוודיה אלא גם על זה של שאר המדינות החברות בנאט"ו. שוודיה הצטרפה לברית הטרנס-אטלנטית במרץ 2023, לאחר שנשיא טורקיה, רג'יפ טאיפ ארדואן, שחסם זמנית את הצטרפותה של המדינה הסקנדינבית בעקבות אירועי שריפת ספרי הקוראן וההפגנות האנטי-טורקיות בשטוקהולם, הסיר את התנגדותו. הסכם אסטרטגי מעין זה, המשרת את משמרות המהפכה האיראניים, מדגיש את איום הריגול וחדירת כוחות זרים למדינה החברה בנאט"ו.

עם זאת, יעד הריגול העיקרי של איראן הן קבוצות אופוזיציה איראניות בשוודיה. שוודיה, כמדינות אירופה אחרות, הפכה לבסיס פעילות עבור סוכנים איראנים, שבה תוכננו מבצעי ריגול ופיגועים משטחה. דוגמה לכך היא סיפורו של הדיפלומט האיראני אסדאללה אסאדי שנידון על ידי בית משפט בבלגיה ל-20 שנות מאסר בגין טרור. אסאדי, שהיה המזכיר השלישי בשגרירות איראן באוסטריה, נעצר על ידי כוחות הביטחון הגרמניים על הכביש המהיר במדינת בוואריה ב-2018, ימים ספורים לאחר שמסר חומר נפץ לזוג איראני בבלגיה. החומר נועד להתנקשות במתנגדי משטר איראנים מארגון "מוג'אהדין חלק", בעצרת בפריז שבה נכח גם סגן נשיא ארה"ב דאז מייק פנס. בעוד אסאדי הוצב באוסטריה ופשעו היה קשור לצרפת, מחקירתו ומהחרמת חפציו נמצא קשר הדוק בינו לבין סוכנים איראנים בשוודיה. המשטרה הגרמנית החרימה מחברת של אסאדי שבה תיעד 289 אתרים ב-11 מדינות באירופה שבהן נפגש עם סוכנים איראנים. בין המדינות שהוזכרו הייתה שוודיה. הייתה זו הוכחה כי לאיראנים יש סוכנים פעילים במדינה זו. הדבר אף התחדד יותר כאשר בדצמבר 2019 אזרח עיראקי החי בשוודיה הורשע בריגול מטעם איראן נגד איראנים גולים בשוודיה. במאי 2023 שוחרר אסאדי בעקבות עסקת חילופי שבויים בין איראן לבלגיה עבור אוליבייה ונדקאסטלה, עובד הומניטרי בלגי שנעצר באיראן ב-2022.

קריאת השכמה למדינות המערב

על אירופה והקהילה הבינלאומית לשים לב להתנהלותה של איראן שמהווה איום לא רק על מדינות במזרח התיכון, כי אם גם על מדינות מערביות המנהלות עימה קשרים דיפלומטיים. מכיוון שאיראן מנהלת רשת מסועפת במדינות רבות בעולם, כמו במקרה של שוודיה, תוכל טהרן להפעיל גורמים קיצוניים מקומיים, או אפילו ארגוני פשע מקומיים אם תחפוץ בכך. בפעילותה החתרנית מנסה איראן להעמיק משברים וסכסוכים במדינות רבות, להגביר שסעים חברתיים על מנת למוטט את השלטון ולפורר את המדינה. הגברת השסעים וחילוקי הדעות תורמת לחתירתה של איראן להחלשת המערב ולהצדקת טענתה כי הדמוקרטיה המערבית היא פגומה מיסודה. שגשוגם של ארגוני פשע מקומיים לצד קמפיינים להטמעת דיסאינפורמציה שתרעיל את השיח הציבורי עלולים להביא לאנרכיה במדינות המערב ולפורר אותן מבפנים אל מול התחזקות העולם המוסלמי – כאשר איראן רואה בעצמה את חוד החנית המובילה את הציר השיעי בדרכה להגמוניה אסלאמית-שיעית.

האיראנים אינם בוחלים באמצעים, ומשתמשים בארגונים שונים אך בשיטות דומות: הגברת שסעים וסכסוכים חברתיים, שימוש בקבוצות מקומיות לקידום אינטרסים איראניים, שימוש במבצעי סייבר להגברת השפעה ועוד. כפי שעושה זאת איראן בישראל, כך היא עושה זאת במדינות המערב. שוודיה היא מקרה בודד מבין מדינות רבות ברחבי המערב שבהן מנהלת איראן פעילות חתרנית מסוכנת. על מדינות סקנדינביה והמערב ככלל להבין כי להן ולישראל אינטרס משותף אל מול האיום האיראני. איראן היא כבר מזמן לא רק איום על המזרח התיכון. פעילותה החתרנית הופכת אותה לאיום ביטחוני עבור המערב כולו.

הכתוב במאמר הוא על דעת המחבר בלבד ואינו משקף בהכרח את עמדת התנועה

הפוסט הפעילות החתרנית של איראן בשוודיה הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

ב-27 בנובמבר, היום שבו נכנסה לתוקף הפסקת האש בין ישראל לחיזבאללה, ניצלו המורדים הסורים את שעת הכושר ופתחו במתקפה נגד צבאו של בשאר אל-אסד. בתוך 11 ימים בלבד השלימו כוחותיהם את כיבוש סוריה והשתלטו על דמשק. אסד עצמו נמלט לרוסיה.

רבים השתאו לנוכח המהירות המסחררת שבה נפל המשטר הסורי ועומק השנאה שביטא ההמון המשולהב ששבר וגרר את פסלו של אסד האב ברחבי דמשק.

מי שפחות הופתע מכך הוא סא"ל במיל' ד"ר מרדכי קידר, חבר תנועת "הביטחוניסטים" ומהמומחים המובילים לחקר המזרח התיכון. מהאופן שבו הוא מנתח את האירועים האחרונים, נראה כי בכלל לא בטוח שסיפורו של משטר הבעת' בסוריה יכול היה להסתיים באופן אחר.

יותר כופרים מהיהודים ומהנוצרים

"המהירות שבה הצליחו המורדים להשתלט על סוריה נבעה מכך שמדובר במדינה חלולה – שהאנשים לא מאמינים בה והצבא לא מוכן להיהרג עבורה", אמר קידר בשיחה מיוחדת עם אור יששכר, ראש מחלקת המחקר של תנועת "הביטחוניסטים", בעקבות ההתפתחויות הדרמטיות בסוריה. "ספרי "Asad in Search of Legitimacy (2005) מוכיח את מה שמזרחנים אחרים ניסו להכחיש או להתעלם ממנו", טוען קידר, "וזה שחאפז אסד, ובהמשך בנו בשאר, ניסו לשווא כל השנים להפוך לשליטים לגיטימיים בעיני הציבור, אך מעולם לא היו כאלה. לא הייתה להם לגיטימציה בגרוש. כלום. אפס. נאדה. הם שלטו בכוח הזרוע. הכול היה פייק ולכן נפל כל כך מהר".

קידר מסביר שמדובר בכרוניקה של כישלון ידוע מראש. "הבעיה הגדולה ביותר של סוריה היא העובדה שבשנת 1966 השתלט עליה מיעוט של בני הדת העלווית, שנחשבים בעיני הרוב המוסלמי הסוני במדינה לכופרים, עובדי אלילים, שדינם הוא או להתאסלם או להישחט. אבן-תיימיה, פוסק מוסלמי נודע מימי הביניים, קבע שהעלווים הם 'יותר כופרים מהיהודים והנוצרים'. לכן, מבחינת המוסלמים אין שום אפשרות שעלווי יהיה שליט".

דיכוי אכזרי והפתעה אסטרטגית

"כדי להתמודד עם העוינות של הרוב המוסלמי כלפיהם", אומר קידר, "המנהיגים העלווים מהפלג המרקסיסטי של הבעת' – מפלגת השלטון הלאומנית החילונית בסוריה, שהשתלט על המדינה ב-1966 – כוננו משטר דיקטטורי נורא, שדיכא באכזריות את המרידות נגדו. ב-1976 פרץ מרד האחים המוסלמים בסוריה, שבמהלכו נלחמו אלפי מורדים סונים נגד השלטון. המרד הסתיים בפברואר 1982 בטבח הגדול בחמה, שבו נרצחו בין 20 אלף ל-40 אלף איש. כוחות צבא בפיקודו של רפעת אל-אסד, אחיו הצעיר של חאפז אל-אסד, פוצצו בתים על יושביהם – ובהם זקנים, נשים וילדים – והמיתו אחרים בגז. כ-20 אלף איש נוספים, שנלקחו למאסר, נרצחו בכלא תדמור".

"הסיבוב הבא התחיל במרץ 2011, עם גל הפגנות נגד השלטון שפרצו במסגרת מה שנקרא בזמנו 'האביב הערבי'. גם אז המרד דוכא באזורים שונים בכוח קטלני. רבים מהמוסלמים בסוריה ברחו צפונה לאזור אידליב, הקרוב לטורקיה. הטורקים סייעו להם להתחמש, להצטייד, להתארגן, להתאמן ולהתכונן ליום הגדול שבו הם יפרצו החוצה וישחררו את המדינה מהשלטון של משפחת אסד".

במשך 14 שנים חיכו המורדים באזור אידליב, התחזקו, התחמשו והמתינו להזדמנות להנחית את המהלומה המכרעת על משטר אסד. "שעת הכושר", מסביר קידר, "הגיעה עם סיום המלחמה של חיזבאללה מול ישראל, שממנה יצא המשטר מוחלש במיוחד".

איך התבצעה הפתעת המורדים?

"'היאת תחריר א-שאם' – ארגון אסלאמיסטי שבעבר נקרא ג'בהת א-נוסרה והיה שייך לאל קאעידה – בפיקודו של מוחמד אל-ג'ולאני, היה זה שתקף ראשון. שאר ארגוני המורדים מיהרו ללכת בעקבותיו, כדי לנצל את ההפתעה האסטרטגית שמשטר אסד הופתע – ושעלתה לו בחייו".

"בהתחלה", מתאר קידר את מהלך הקרבות, "כוחות המורדים תקפו בחלב וכעבור כמה ימים ירדו דרומה לחמה ובהמשך לחומס. אחרי שנכבשה, הדרוזים בא-סווידא והבדואים בדרעא הצטרפו גם הם למרד נגד השלטון. מכאן הדרך לכיבוש דמשק ולמפלתו הסופית של אסד הייתה קצרה".

ננצח כשדגלי ישראל יונפו מעל שגרירות איראן

על אף שבמערכה האחרונה נלחמו המורדים כחזית אחת, לאמיתו של דבר מדובר במגוון ארגונים בעלי אג'נדות שונות ולעיתים גם מנוגדות. "באזור אידליב הצטברו לאורך השנים, בעיקר אחרי 2018, פליטים מדאעש, מאל קאעידה ומארגונים אחרים. לעומתם, היו שם גם ארגונים חילוניים ומולטי-אתניים ללא שום אג'נדה דתית, שדרו בהם בכפיפה אחת מוסלמים, נוצרים, דרוזים, עלווים ובני קבוצות אחרות. הארגונים הללו נראים מתונים ופרגמטיים יותר, ולפחות שניים מהם מקבלים את ישראל. אני יודע את זה מפני שאני בקשר עם המנהיגים שלהם", חושף קידר.

האם הקו של רוב המורדים אכן מסתמן כמתון יחסית?

"ההכרזות שרוב הארגונים מוציאים הן די חיוביות, אפילו יש כאלה שאומרים שלישראל אין סיבה לחשוש. אחד מהארגונים שאני בקשר איתם כתב לי שבשבילו הניצחון הגדול על אסד, האיראנים וחיזבאללה יהיה כשעל השגרירות האיראנית בדמשק ובעמאן יתנוססו דגלי ישראל, והבניינים יהפכו להיות לשגרירות ישראל".

כדאי למורדים לכונן משטר ליברלי

"אין עם סורי מאוחד", מסביר קידר. "סוריה היא מדינה מלאכותית, שמשוסעת באופן עמוק מבחינה אתנית – לערבים, כורדים, טורקמנים וארמנים; מבחינה דתית – למוסלמים, נוצרים, דרוזים ועלווים; ומבחינה שבטית – לחמולות ולמשפחות מורחבות חזקות שרבות מהן חמושות, עם נאמנויות פנימיות ואג'נדות משלהן. כל מה שחיבר בין הקבוצות הללו היה קו הגבול השרירותי שקבעה צרפת בסיום המנדט שלה באזור. הפערים והמתיחויות על רקע אתני, דתי ושבטי מנעו מעם סורי אמיתי להיווצר". לדברי קידר, זו בדיוק הסיבה לכך שכדאי לאל-ג'ולאני להקים משטר ליברלי יחסית.

"אם סוריה תהפוך להיות מדינה אסלאמיסטית כמו דאעש או דיקטטורה שתנסה להשליט זהות לאומית אחידה, היא עלולה להתפרק – משום שהדרוזים, הכורדים וגם מיעוטים אחרים לא ירצו לחיות במדינה כזאת. מנגד, אם סוריה תהיה מדינה פלורליסטית ורכה יותר מבחינת התערבותה בחיי האזרחים, כפי שהיה בשנות ה-50, ייתכן מאוד שכל מיני כוחות שרוצים עצמאות – כמו העלווים באזור החוף – יסתפקו במה שיש להם ולא ינסו לפרק את המדינה".

אם האלטרנטיבה היא איראן – אני מעדיף את דאעש

לשאלה אם התפרקות של מדינות כמו איראן או סוריה תשפיע לרעה על היציבות במזרח התיכון, קידר מפתיע ומשיב שלהפך – היא רק תתרום ליציבות.

"רק אמירויות, מדינות הומוגניות, הן יציבות לאורך שנים רבות באזור הזה. לעומת זאת, מדינות שהן רב-קבוצתיות, הטרוגניות, הן מאוד לא יציבות – ראה למשל את סוריה, עירק, לבנון, תימן, סודן ולוב, שכל אחת מהן כוללת קבוצות אתניות, דתיות ועדתיות שלא מתחברות זו עם זו, ולכן למה לכפות עליהן לחיות במסגרת אחת?"

אם בכל זאת תקום מדינה אסלאמיסטית קיצונית נוסח דאעש, האם עדיין טוב לישראל שמשטר אסד נפל?

"גם המיליציות הגרועות ביותר בסוריה מציבות איום שהוא בעיקרו טקטי – כלי נשק אוטומטיים ומקלעים כבדים שנמצאים על טויוטות. אם אני צריך לבחור בינו לבין איום אסטרטגי מאיראן בדמות טילים בליסטיים ואולי עוד מעט גם נשק גרעיני – אז אני מעדיף להתמודד עם דאעש. אני כמובן מאוד רוצה להימנע מכך. אבל אם האלטרנטיבה היא איראן, אני מעדיף את דאעש".

ישראל מוכנה לכל תרחיש

האם חוסר הוודאות בנוגע לאופי המשטר שמתהווה בסוריה הוא מה שעומד בבסיס צעדי המנע שישראל נקטה בשבועות האחרונים?

"בדיוק. ישראל נערכת למצב הגרוע שבו המדינה נשלטת על ידי אסלאמיסטים קיצוניים, ולכן אנחנו רואים בגולן עיבוי גדול מאוד של הכוחות. בינתיים, עד שיהיה ברור לאן מועדות פניו של השלטון החדש, צה"ל כבש את החרמון הסורי – שהוא גבוה יותר מהחרמון הישראלי – וגם שיפר עמדות במישור הגולן עצמו. הצעדים הללו חשובים וטוב שנעשו, כדי להרחיק סכנות ולהבטיח שלא נמצא את עצמנו עוד פעם ב-7 באוקטובר – הפעם בגולן, עם כוחות צבא שנכנסו לתוך מדינת ישראל כי היא נרדמה בשמירה".

"אי אפשר לדעת מה יהיה בסוריה", מסכם קידר, "אם זו תהיה מדינה אסלאמיסטית טרוריסטית נוסח דאעש, או מדינה פתוחה מודרנית וליברלית כמו שסוריה הייתה בעבר. צריך להמתין ולראות. אפשר רק לקוות שתקום שם ממשלה סבירה ונורמלית שישראל תוכל להגיע איתה להידברות – מה שיאפשר לכולנו להיות רגועים יותר לגבי מה שמתרחש מעבר לגבול".

הפוסט "סוריה תמיד הייתה פייק – ולכן נפלה כל כך מהר" הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

הימים הם ימי מלחמת ההתשה – מלחמה שפתחה מצרים מתוך מטרה מוצהרת להתיש את ישראל ולהקשות עליה לשמור על הישגיה ממלחמת ששת הימים. במהלך שנות הלחימה, המצרים הפגיזו את עמדות צה"ל לאורך תעלת סואץ וביצעו פשיטות קומנדו. בתגובה, חיל האוויר הישראלי תקף מטרות לאורך התעלה ובעומק מצרים.

הפעילות האווירית של ישראל נתקלה מהר מאוד בבעיה קשה, מכיוון שמערכות המכ"ם המצריות הצליחו לגלות את מרבית כלי הטיס שביצעו גיחות באזור. בחיל האוויר הוחלט לשבש את מערכות המכ"ם המצריות, אולם גם לאחר שאלו שובשו – המצרים עדיין הצליחו לגלות כלי טיס ישראליים רבים.

המסקנה הייתה שפריסת המכ"ם הישנה הוחלפה בפריסה חדישה יותר, קשה לפענוח ומוסווית היטב. המצוד אחר מערכת המכ"ם הסודית הזו נמצא בליבו של מבצע "תרנגול 53".

משנה מכ"ם משנה מזל: איתור וזיהוי היעד

לפי הערכת המודיעין הישראלי, המצרים החזיקו מתקן מכ"ם סובייטי מסוג P-12 בסמוך למוצב ראס-ע'אריב. באוקטובר 1969 הפציצו מטוסי חיל האוויר תחנת מכ"ם שאותרה במקום, אך המכ"ם המשיך לפעול גם לאחר ההפצצה. התברר, אפוא, שהתחנה שהופצצה הייתה תחנת דמה ולא התחנה האמיתית.

בחודש דצמבר של אותה שנה ביצע מטוס של חיל האוויר גיחת צילום לאורך חוף מפרץ סואץ. מפענח תצלומי האוויר, סמל רמי שלו, שקיבל לידיו את הממצאים, הבחין בנקודה חשודה כעשרה ק"מ ממערב למוצב שהופצץ. במבט ראשון נדמה היה שמדובר בשני אוהלי בדואים, אך לאחר בדיקה שביצע צוות מומחי אלקטרוניקה ומודיעין התברר שזוהי תחנת מכ"ם מסוגP-12 . בבדיקה זוהו שני קרונות המכ"ם – קרון המבצעים, שכלל את המשדר, המסכים ומערכת הבקרה, וקרון הקשר, שבו הייתה האנטנה ומערכת ההפעלה המכנית.

כשהתגלה מיקום המכ"ם נערך חיל האוויר לגיחת הפצצה במטרה להשמיד אותו. אולם, למפענח רמי שלו היה רעיון אחר – הוא הציע להשתלט על המתקן בפשיטה קרקעית, ולהטיס אותו לישראל בשלמותו באמצעות מסוקים. בחיל האוויר זיהו מייד את ההזדמנות להפיק מודיעין אלקטרוני חשוב על המכ"ם, והוחלט לבדוק אם המשימה שהציע המפענח היא בת ביצוע. וכך, יוזמה של חייל פשוט התגבשה לכדי מבצע צה"לי מסווג. אותו חייל הפך לימים לאיש עסקים מוביל ושימש מנכ"ל קוקה-קולה בישראל ויו"ר אגף המזון בהתאחדות התעשיינים בישראל.

מאחורי גבה של האפסנאות: ההיערכות למבצע

במחלקת המבצעים במטה חיל האוויר נערכה תוכנית ראשונית למבצע חטיפת המכ"ם, שקיבל את השם "תרנגול 53". בבוקר ה-24 בדצמבר 1969 התקבלה ההחלטה שאפשר להבריח את המכ"ם, אך שאלות רבות נותרו ללא מענה, ובראשן שאלת משקלו המדויק של המכ"ם.

למרות המחסור בפרטים טכניים חשובים, עוד באותו יום הועברה המשימה למפקד חטיבת הצנחנים, ובשעות הצוהריים כבר גובשה תוכנית כללית להשתלטות על המתקן.

ב־25 בדצמבר בשעות הבוקר יצא נוהל קרב מזורז, והחלו ההכנות לקראת המבצע המשולב של חיל האוויר וחטיבת הצנחנים, אשר תוכנן לצאת אל הפועל כבר ביום המחרת. לביצוע המשימה נבחרו בעיקר קצינים וחיילים מצטיינים, וגם כמה לוחמים בעלי ניסיון בריתוך. הם התאמנו במשך יום שלם על פירוק קרונות מכ"ם מדגם P-10 ממשאיות "זיל" רוסיות שנלקחו כשלל במלחמת ששת הימים, עד שהצליחו לבצע את התרגולת בזמן קצר. במקביל, בחיל האוויר התאמנו טייסי המסוקים על הרמת הקרונות והטסתם מסביב לבסיס.

ההכנות והאימונים התבצעו תחת מעטה חשאיות כבד, והובאו לידיעתם של יודעי סוד בלבד. הסודיות הזאת יצרה אתגרים לא פשוטים – כך, למשל, כדי להשיג את קרונות המכ"ם מששת הימים נאלצו המתכננים לגנוב את קרונות המכ"ם ממגרשי השלל בצריפין, במקום לפנות בגלוי לגורמים באגף האפסנאות בצה"ל.

טון אחד יותר מדי: מהלך המבצע

ביום שישי, 26 בדצמבר, הסתיימו ההכנות למבצע, והרמטכ"ל דאז, רא"ל חיים בר לב, אישר את התוכניות והוציא פקודת מבצע עוד לאותו ערב.

לפי תוכנית המבצע, הוחלט שכוחות צנחנים יוטסו בשלושה מסוקי צרעה, ואלה ינחתו במרחק כשישה ק"מ צפונית-מערבית למתקן המכ"ם. משם, כוחות הצנחנים יתקדמו רגלית, ולאחר שישתלטו על המתקן ינתקו את שני קרונות המכ"ם זה מזה, וירתמו אותם לרצועות נשיאה של שני מסוקי יסעור שימתינו להם בחופו המזרחי של מפרץ סואץ. לאחר חיבור קרונות המכ"ם, מסוקי היסעור יישאו אותם לאבו רודס, ומסוקי הצרעה יפנו את הכוח.

למבצע המורכב נוספה עוד מטרה לא פשוטה, והיא שביית החיילים המצרים המפעילים את המכ"ם, לצורך מיקוח על שחרורו של סרן דן אבידן שנשבה סמוך לתעלת סואץ.

הכוח נחשף

בשעה 21:00 המריאו מטוסי עיט של חיל האוויר לגיחות הפצצה על מערך גדוד מצרי, כ-60 ק"מ צפונית לתחנת המכ"ם, כפעולת הסחה. כרבע שעה לאחר מכן יצאו מסוקי הצרעה שעליהם היו כוחות הצנחנים. הניווט אל היעד היה קשה, והמסוקים נאלצו לבצע כמה הקפות עד שהצליחו לנחות בנקודת הנחיתה שנקבעה. לאחר מכן שבו המסוקים למערב סיני והמתינו שם לפינוי.

קצת אחרי השעה 22:00 החל הכוח לנוע לכיוון היעד. את מרבית הדרך עשה בתוך ערוץ ואדי. עם ההגעה ליעד, התפרסו הצנחנים וחסמו את דרכי הגישה לאזור באמצעות מטעני צד ומוקשים נגד רק"ם. בשלב זה הם היו במרחק של כ-1,300 מטרים מהיעד, וכבר יכלו לזהות שתחנת המכ"ם היא אמיתית ולא תחנת דמה, ואף זיהו שני חיילים מצרים ששמרו עליה. הכוח המשיך לנוע לכיוון היעד, וככל שהתקרב האט את מהירות התנועה מחשש להתגלות. התנועה הזהירה הביאה לעיכוב ביחס ללוח הזמנים המתוכנן.

בשעה 00:27, כשהם נמצאים כ-200 מטרים בלבד מהיעד, התפצלו הצנחנים לשלוש חוליות ואת שארית הדרך נאלצו לעשות בזחילה מחשש להתגלות. הכוחות המסתערים הצליחו להתקרב עד למרחק של מטרים ספורים מהשומרים, אך אז אחד מהשומרים זיהה את זנב הכוח הישראלי הפושט ונערך למתקפה. בתגובה, הכוח הישראלי פתח באש, הרג את שני השומרים ושבה ארבעה חיילים מצרים נוספים. שלושה חיילים מצרים אחרים ששהו במתקן הצליחו להימלט מהמקום.

במקביל לפעולת התקיפה, חוליות החיילים הייעודיות התפנו לפעולת פירוק קרונות המכ"ם. עבודת הפירוק תוכננה להימשך כחצי שעה, אך בפועל נמשכה כשעה וחצי. רק בשעה 2:43 לפנות בוקר, כשעה מאוחר מהמתוכנן, הסתיים הפירוק של שני קרונות המכ"ם, ומסוקי היסעור שהמתינו במפרץ סואץ הוזעקו לפנותם.

נחיתת חירום בסיני

מסוקי היסעור הגיעו אל מתקן המכ"ם בשעה 2:55. היסעור הראשון, בפיקודו של סרן נחמיה דגן, הרים את קרון המבצעים. כוח הנשיאה של המסוק עמד על כ-3 טונות, אך התברר שהקרון שוקל 4.1. למרות הטונה העודפת הצליח דגן להרים את הקרון ללא בעיה, אך כשעבר לטיסה אופקית התגלתה תקלה באחת משתי המערכות ההידראוליות שמפעילות את הגאי המסוק. במצב כזה המסוק עלול להישרף, ועל פי הנהלים הטייס אמור להשליך את המטען ולבצע נחיתה מיידית. עם זאת, דגן החליט לדבוק במשימה והמשיך לטוס עם מערכת תקינה אחת בלבד. הוא טס בגובה של 100 מטרים במקום 2,500 מטרים, שינה את המסלול, וביצע נחיתת חירום בראס שרטוב בסיני, שהיה נקודת החוף הישראלית הקרובה ביותר. בינתיים, המסוק השני העמיס את קרון הקשר שמשקלו עמד על 2.5 טונות, ונחת כמתוכנן באבו רודס שבסיני. לאחר מכן הוא נשלח לסייע בפינוי קרון המבצעים שהנחית המסוק הראשון.

לאחר פינוי קרונות המכ"ם, הצנחנים השמידו את הגנרטורים והעמדות באתר התחנה באמצעות מטענים, ונעו אל נקודת הפינוי שבה המתינו להם מסוקי הצרעה. בשעה 4:56 נחת הכוח בשלום בשדה התעופה, ושם קיבל את פניהם הרמטכ"ל בר-לב שאמר להם: "ביצעתם את אחת הפעולות המסובכות, הנועזות והיפות ביותר שביצע צה"ל אי פעם".

ממצרים למוזיאון חצרים: תוצאות המבצע

מערכת המכ"ם הסובייטית P-12 הגיעה לישראל במצב תקין, והועברה בהובלה יבשתית מאובטחת לאנשי המודיעין הטכני בחיל האוויר.

בימים הראשונים, המבצע נותר תחת מעטה סודיות. גם לישראל וגם למצרים היה אינטרס לשמור אותו בצללים – הראשונה לא רצתה לחשוף את שיטות הלחימה שלה, ואילו השנייה חששה מחשיפת הכישלון הצבאי. עם זאת, כבר ב־3 בינואר 1970 עיתונים זרים חשפו את הפרשה, וזו עוררה רעש רב. בעולם הגדירו את "תרנגול 53" כ"מבצע מהסרטים", וקריקטורות שפורסמו בעיתונים באירופה הציגו מסוקים ישראליים המרימים את ארמון הנשיאות בקהיר ואת אחת הפירמידות. פרסום הפעולה העלה את קרנה של ישראל, והמבצע נחשב להישג מורלי, מבצעי וטכנולוגי. מנגד, הפרסום העמיד את צבא מצרים במבוכה גדולה, ואף הקשה על מצרים לרכוש ציוד צבאי נוסף מברית המועצות.

מומחי חיל האוויר הישראלי המשיכו לנתח את מערכת המכ"ם, וכך גילו מידע על אמצעי הלחימה הסובייטיים שאותו שיתפו גם עם צבא ארה"ב. בתום בחינת המכ"ם, הוא הועבר למתקן ניסויים של צה"ל והופעל שם עד שנות ה-90. כיום המכ"ם המפורסם מוצג לראווה במוזיאון חיל האוויר בחצרים.

הפוסט היום לפני 55 שנים: מבצע "תרנגול 53" לגניבת המכ"ם ממצרים הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

ב-5 בנובמבר, במהלך מסיבת עיתונאים בגבעת הפרלמנט באוטווה, הדווחית המיוחדת מטעם האו"ם, פרנצ'סקה אלבנזה, חזרה והטיחה בישראל את האשמותיה הרגילות: רצח עם בעזה, אפרטהייד, זוועות, עינויים, כיבוש, מעצרים המוניים ואפילו הוצאות המוניות להורג של ילדים פלסטינים.

אחרי שציטטה את עמדתו של אחד ממייסדי המפלגה הקומוניסטית האיטלקית, אנטוניו גרמשי, בדבר תפקידה של העוצמה הכלכלית בהגמוניה תרבותית, האשימה אלבנזה את השדולות הפרו-ישראליות, שאותן הגדירה כ"קולניות, אלימות ותוקפניות ביותר", בהפעלת לחץ על ממשלות להחרים אותה.

החזית של אלבנזה נגד ישראל

אחד העיתונאים שהשתתפו במסיבת העיתונאים ביקש ממנה להבהיר אם היא באמת סבורה שפגישות ואירועים בוטלו "בגלל לחץ הארגונים הפרו-ישראליים".

אלבנזה השיבה כי אין באפשרותה לציין את הסיבות לביטול ההזמנות והפגישות והוסיפה: "אני פשוט יודעת את זה… כלומר… אני מתבססת על עובדות. זה קרה אחרי שארגונים ופעילים פרו-ישראליים החלו להאשים אותי באופן קבוע, ואני לא אחזור על ההאשמות מכיוון שהן כללו הכפשות קיצוניות…"

לאחר מכן האשימה אלבנזה את ישראל בכך שהיא גוזלת "את אדמת פלסטין ההיסטורית כפי שהיא עשתה מאז ומתמיד, עוד לפני הקמתה".

כאשר נשאלה על ידי אחד הכתבים אם היא מאמינה בזכותה של ישראל להתקיים, התחמקה אלבנזה מן השאלה, וענתה: "ישראל אכן קיימת, ישראל היא חברה מוכרת באו"ם. פרט לכך, אין במשפט הבינלאומי דבר הנקרא זכותה של מדינה להתקיים… זה לא תלוי בנו".

אלבנזה סיפקה דוגמה ססגונית באמרה כי "איטליה קיימת, אבל אם מחר איטליה וצרפת יתאחדו ויקימו את 'צרפתיטליה', אז בסדר", ולאחר מכן שבה לדבר על "זכות הקיום של הפלסטינים".

ראוי לזכור שב-14 באוקטובר 2024 מצאה עצמה פרנצ'סקה אלבנזה במרכזה של סערה תקשורתית בעקבות שורה של פוסטים אנטי-ישראליים, שפורסמו מספר ימים קודם לכן בחשבונותיה ברשתות החברתיות. אלבנזה השוותה בין ישראל לבין גרמניה הנאצית, ועוררה זעם בקרב מספר ארגונים יהודיים, ביניהם הקונגרס היהודי העולמי, אשר קרא מייד לפיטוריה המידיים מן האומות המאוחדות.

במסגרת ביקורתה נגד ישראל, אלבנזה – אשר מונתה כדווחית מיוחדת במאי 2022 – עושה שימוש בסטריאוטיפים אנטישמיים ומעניקה לגיטימציה לטרור. מאז ה-7 באוקטובר 2023, אלבנזה מציגה את הישראלים באופן קבוע כנאצים, וחוזרת על הטענה שלפיה "לחמאס יש זכות להתנגד". נוסף לכך, היא ממעיטה באופן שיטתי בחומרת הזוועות אשר בוצעו על ידי מחבלים פלסטינים, מכחישה כי הטבח כוון נגד יהודים רק מעצם היותם יהודים, וטוענת כי הוא אירע כתוצאה מתוקפנות ישראלית.

חשד לסוגיות פיננסיות בעייתיות

במעבר למחלוקות הפיננסיות אשר התגלעו לאחרונה, סעיף 3 של הקוד האתי של ההליכים המיוחדים אוסר במפורש על אלבנזה לקבל תגמול ממקור ממשלתי או בלתי ממשלתי כלשהו תמורת פעילויות המבוצעות במסגרת המנדט שהוענק לה. ביוני 2024 קרא ארגון UN Watch לפתוח בחקירה נגד אלבנזה בגין "בקשת תשלומים שלא כדין עבור עבודה שביצעה במסגרת תפקידה הרשמי באו"ם" על רקע טענות לתשלומים שקיבלה עבור אירועי נאום, וגמול עבור הרצאה שלא התקיימה. לדברי הארגון, היא עקפה את האיסור באמצעות בקשה להעברת תשלומים מארגונים חיצוניים לעוזר המחקר שלה תמורת הרצאותיה.

חודש לאחר מכן פתח האו"ם בחקירה בדבר ההאשמות שלפיהן קיבלה אלבנזה מימון בלתי חוקי מאגודת "ידידי פלסטין באוסטרליה" (AFOPA) ומארגונים פרו-פלסטיניים נוספים לצורך מימון נסיעה בעלות משוערת של 20,000 דולר לאוסטרליה וניו זילנד, שם ניסתה לשדל קרן פנסיה גדולה להפסיק את השקעותיה בישראל. ארגונים אלה הצהירו בתחילה כי הם "מעניקים חסות" ו"תמיכה" לנסיעתה, תוך הפרת כללי האו"ם האוסרים על קבלת תגמול ממקורות לא ממשלתיים. אלבנזה הכחישה כי AFOPA העניקה חסות לנסיעתה וטענה כי היא מומנה על ידי האו"ם. אולם, התלונה גורסת כי אין לאו"ם כל בסיס חוקי למימון נסיעות של מומחים מטעמו מעבר לאזור שאותו הם חוקרים.

ב-12 ביולי 2024 אמר משרד הנציב העליון של האו"ם לזכויות האדם (UNHRO) ל-JNS כי הנסיעה אכן מומנה על ידי האו"ם. עם זאת, נסיעות אלה אינן מוזכרות בדו"ח הנהלים המיוחדים השנתי של האו"ם, משום ש"לא היה זה 'ביקור מדינה' בהגדרתו".

"הרשימה כוללת אך ורק ביקורים רשמיים במדינות, אשר נועדו לבחון את מצב זכויות האדם באותה מדינה, ואשר לאחריהם מוגש דו"ח של הביקור למועצת זכויות האדם", הוסיף ה-UNHRO.

סוגיות אידאולוגיות והצהרות בעייתיות

מעבר לענייניה הכספיים השנויים במחלוקת של אלבנזה, עמדותיה האידיאולוגיות הקיצוניות מוכרות היטב, ואין זה מקרה כי ביולי 2024 קראה שגרירת ארה"ב באו"ם, לינדה תומאס-גרינפילד, להרחקתה של אלבנזה מהאו"ם: "אין מקום לאנטישמיות מצד פקידי או"ם אשר משימתם היא קידום זכויות אדם. ארצות הברית מעולם לא תמכה במנדט של פרנצ'סקה אלבנזה, וברור כי היא אינה מתאימה לתפקיד זה, או לכל תפקיד אחר במסגרת האו"ם".

ההצהרה פורסמה ברשת החברתית X בתגובה לפוסט של אלבנזה, שבו השוותה בין ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו לבין אדוף היטלר.

הנציגה הקבועה של ארצות הברית במועצת זכויות האדם של האומות המאוחדות, מישל טיילור, כתבה ב-X: "דווחים מיוחדים אמורים לשאוף לשפר את מצב זכויות האדם ולא להשתמש ברטוריקה אשר מטרתה יצירת דה-הומניזציה".

הנציג הצרפתי באו"ם קרא לפיטוריה המיידיים של אלבנזה ולחקירה יסודית בדבר ההשפעות שלהן היא הייתה עשויה להיות נתונה, וטען לגביה כי "כאשר השוותה בין הפעולות ההגנתיות של ישראל – הנמצאת במלחמה על הישרדותה לאחר הפוגרומים של 7 באוקטובר – לבין ההתפשטות של הרייך השלישי והשואה, היא חצתה קו אדום חדש. הצהרותיה האנטי-ישראליות והאנטישמיות האלימות, שאותן היא מפיצה זה שנים, פוגעות פגיעה חמורה באמינותם של הארגונים הבינלאומיים שלנו".

נציג גרמניה, מצידו, אמר כי הערותיה של אלבנזה הן "חרפה" וכי זה "מחריד" כי הדווחית המיוחדת נראית כמי ש"מצדיקה את מתקפות הטרור המזוויעות ו'מכחישה את אופיין האנטישמי'".

אלבנזה היא הדווחית המיוחדת הראשונה הזוכה לגינוי מצד צרפת וגרמניה עקב אנטישמיות. בתגובה, אלבנזה הצהירה: "ארה"ב, גרמניה וצרפת מעורבות ותומכות בבירור במה שישראל עושה".

המינוי של אלבנזה היה מוטה למן ההתחלה

טרם מינויה על ידי האו"ם ב-2022 אמרה אלבנזה כי ישראל "מחזיקה בשבי מיליוני אזרחים"; היא ארגנה פאנל בנושא "האפרטהייד הישראלי", ניהלה קמפיין להטלת אמברגו נשק על ישראל, וטענה כי "הלובי היהודי" שולט באופן מלא בארצות הברית.

לאחר פרוץ המלחמה במזרח התיכון היא הרחיקה לכת עוד יותר, והכחישה כי הטבח שביצע חמאס ב-7 באוקטובר היה אנטישמי: "הטבח האנטישמי הנורא ביותר של המאה? לא, אדוני הנשיא. הקורבנות של 7.10 לא נהרגו בגלל יהדותם, אלא בתגובה לדיכוי של ישראל".

הצהרות אלה הביאו את הפורום המשפטי הבינלאומי (International Legal Forum), גוף המונה למעלה מ-4,000 עורכי דין, לשלוח בחודש פברואר מכתב למזכיר הכללי של האומות המאוחדות, אנטוניו גוטרש, שכלל את הקריאה הראשונה להתפטרותה של אלבנזה.

אף על פי כן המשיכה אלבנזה להפיץ את התעמולה האנטישמית שלה והביעה ברשת X את תמיכתה בפוסט שפרסם בכיר במועצת זכויות האדם, קרייג מוח'ייבר, שבו השווה את ראש הממשלה בנימין נתניהו למנהיג הנאצי אדולף היטלר: "זה בדיוק מה שאני חושבת".

בנאום שנשאה בפני מועדון התקשורת הלאומי בקנברה, אוסטרליה, בנובמבר 2023, אמרה אלבנזה כי ישראל אינה יכולה לטעון שיש לה זכות ל"הגנה עצמית" על פי המשפט הבינלאומי, מכיוון שעזה היא שטח הכבוש על ידה. ההצהרה גררה תגובה מיידית של מנהלת מכון טורו לזכויות אדם ולשואה, אן בייפסקי, אשר תקפה את הצהרותיה של אלבנזה ואמרה כי הן "תואמות את כל יתר טענותיה, אשר אינן ניתנות להגנה מבחינה משפטית" בנוגע לסכסוך.

באוגוסט 2024 כתבה אלבנזה הודעה נוספת ברשת X, שבה הכחישה שוב את זכותה של ישראל להגן על עצמה, תוך שימוש בטענות בדבר "הכיבוש" של הגדה המערבית ו"השימוש הבלתי חוקי בכוח". בהזדמנות אחרת אף הודתה כי דעותיה האישיות בסוגיה הפלסטינית עלולות לפגוע באובייקטיביות שלה.

כמו כן, פרנצ'סקה אלבנזה נמנעה מלציין את העובדה כי בעלה, מסימיליאנו קאלי, שימש יועץ כלכלי לרשות הפלסטינית וחיבר דו"ח אשר כותרתו "העלויות הכלכליות של הכיבוש הישראלי עבור השטחים הפלסטיניים הכבושים".

לאור כל זאת נשאלת השאלה: מדוע לא בדקה מועצת זכויות האדם של האו"ם כראוי את הרקע שלה טרם מינויה?

התעמולה האנטי-ישראלית של אלבנזה

לצד תפקידה כדווחית מיוחדת של האו"ם הייתה אלבנזה עסוקה גם בהפצת תעמולה אנטי-ישראלית בתקשורת האיטלקית.

ב-11 בספטמבר 2024 התארחה פרנצ'סקה אלבנזה בערוץ היוטיוב של אלסנדרו די בטיסטה, שם האשימה פעם נוספת את ישראל ב"רצח עם" ובהפלת חימוש שווה ערך ל"חמש פצצות גרעיניות" על עזה. עוד היא טענה, כי ההרס אשר נגרם על ידי ישראל בעזה עולה על זה שנגרם ביפן ובגרמניה במהלך מלחמת העולם השנייה.

די בטיסיטה, מצידו, ציין כי המתנחלים הישראלים הם "פונדמנטליסטים המאמינים כי רק הקמתה של ישראל הגדולה יכולה להביא לשובו של המשיח", והגדיר אותם כ"קו קלוקס קלאן החדש… מכיוון שהם מתנהגים בדיוק באותו האופן". באותה הזדמנות הכחישה אלבנזה פעם נוספת כי חמאס טבח בילדים ישראלים וביצע מעשי טבח המוניים, וטענה כי מדובר בהאשמות "מפוברקות". זהו רק חלק מסרטון באורך 58 הדקות, שבמהלכו השמיעו השניים הצהרות מדאיגות נוספות.

די בטיסטה הוא דמות מוכרת היטב בקרב החוגים הפרו-פלסטיניים באיטליה. כחבר פרלמנט לשעבר מטעם "תנועת חמשת הכוכבים", הוא נחשף על ידי התקשורת האיטלקית במספר הזדמנויות כמקורב למוחמד חאנון, ארכיטקט פלסטיני המתגורר בעיר גנואה, שעליו הטילה לאחרונה מחלקת האוצר האמריקאית סנקציות בשל חברותו בחמאס ופעילותו לגיוס ולשליחת כספים לארגון הטרור הפלסטיני. לדברי ארצות הברית, חאנון גייס מימון לחמאס יחד עם פקידים בכירים בארגון ושלח לארגון לפחות ארבעה מיליון דולר במהלך תקופה בת עשר שנים. די בטיסטה אף נסע עם חאנון ללבנון ונטל חלק בפעילות ה"הומניטרית" של הארכיטקט, ובילה תקופה מסוימת באיראן ב-2020.

פרנצס'קה אלבנזה הוזמנה גם מספר פעמים לתוכנית הטלוויזיה האיטלקית "פיצה פוליטה" בערוץ LA7, שם קראה להטלת "סנקציות מיידיות על ישראל" והאשימה את ישראל כי היא אינה דמוקרטיה שכן היא "מתעמרת במיעוטים" ושולטת בגדה המערבית באמצעות "דיקטטורה צבאית".

במאי 2023 רואיינה אלבנזה על ידי ראש התוכנית לתואר שני בתחום ה-HRCM של בית הספר סנטה אנה ללימודים מתקדמים בפיזה, לרגל יום שמירת השלום הבינלאומי. אלבנזה תקפה בריאיון את "הנוכחות הצבאית הישראלית בשטחים הכבושים, אשר נועדה להגן על הנוכחות הקולוניאלית".

בינואר 2024 השתמש בעלה של אלבנזה בחשבון הפייסבוק שלו כדי להאשים באופן פומבי את המפלגה הדמוקרטית האיטלקית על כך שהשתיקה "דיון מקודש בדבר ההשמדה שמחוללת ישראל בפלסטין, במטרה להמשיך ולהגן על ההפרות המבישות של החוק הבינלאומי על ידי מדינה פושעת".

במרץ 2024 הצהירה אלבנזה כי "על ממשלת איטליה להטיל סנקציות על ישראל", וחודשיים לאחר מכן העניקה ריאיון ארוך לעיתון הקומוניסטי האיטלקי "איל מניפסטו", שבו תקפה שוב את המדינה היהודית בטענה כי "ישראל אינה מעוניינת להפסיק את פעולותיה בעזה ולקבל הפסקת אש מכיוון שהיא חוששת לראות מה שעוללה שם". בין היתר היא גם האשימה את ישראל שבמקום להתקיף יעדים צבאיים היא תוקפת אתרים הקשורים בזהות הפלסטינית: כנסיות, מסגדים, מרכזי תרבות ואוניברסיטאות.

האו"ם בנקודת השפל ההיסטורית שלו

אפשר לתאר את כל האמור לעיל כפעילות של תועמלנית, מיליטנטית, הרחוקה מאוד מהיעדר משוא הפנים והמתינות הנדרשים מדווחית מיוחדת. בסיכומו של דבר תגרום העבודה המקיפה אשר בוצעה על ידי UN Watch לפיחות נוסף במעמדה של אלבנזה כדווחית מטעם האו"ם. היא גם תפגע בתדמיתו של האו"ם, אשר מינה אותה לתפקידה חרף דעותיה ופעילותה התועמלנית.

ראוי גם לציין כי חבר הקונגרס אנדרה קרסון (דמוקרט מאינדיאנה) הזמין בסוף חודש אוקטובר 2024 את פרנצ'סקה אלבנזה לגבעת הקפיטול כדי לתדרך עובדי קונגרס, אולם ביטל את האירוע מאוחר יותר.

אי אפשר שלא לתהות כיצד הידרדר המצב לנקודה זו: פעילותה של סוכנות אונר"א כחזית עבור חמאס בעזה; גינוי המזכיר הכללי של האו"ם, אנטוניו גוטרש, את חיסולו של מחבל החמאס ומפקד הנוח'בה מוחמד אבו עטוי, שהוגדר כ"עובד אונר"א"; שערוריית הקשר בין יוניפי"ל לחזבאללה; ולבסוף, מינויה של אלבנזה כדווחית מיוחדת חרף דברי התעמולה שלה, קשריה ופעילותה. אכן מדובר בשעה האפלה ביותר של האו"ם מאז היווסדו ב-1945 בעקבות מלחמת העולם השנייה.

הכתוב במאמר הוא על דעת המחבר בלבד ואינו משקף בהכרח את עמדת התנועה

הפוסט פרנצ'סקה אלבנזה עושה זאת שוב ומתלוננת על "רדיפה" הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

לאחר השתלטות המורדים הסורים על דמשק ועל כ-70 אחוזים משטח המדינה, שואף מנהיג המורדים, אבו מוחמד אל-ג'ולאני, להקים משטר חדש בסוריה במקום משטרו של בשאר אל-אסד. המצב השברירי בסוריה מדיר שינה מעיניהן של מדינות רבות, כאשר ישראל, ארצות הברית, רוסיה וטורקיה, עוקבות מקרוב אחרי המתרחש. החשש העיקרי הוא כי השינויים האחרונים יובילו ליצירת ואקום שלטוני בסוריה, דבר שיאפשר לארגונים ג'האדיסטים לפרוח.

אל-ג'ולאני לומד מטעויות – המערב לא

בשבועיים האחרונים, מנסה אל-ג'ולאני להעביר מסר של מתינות כלפי המערב, במה שניתן לתאר כ"גרסה רכה" שלו, ובכך לשפר את תדמיתו של ארגון היאת תחריר א-שאם. עם זאת, לוחמיו הג'האדיסטים מציגים גישה תקיפה יותר.

במהלך השבוע, פרסמו המורדים הג'האדיסטים סרטון ברשתות החברתיות שבו הם הצהירו כי לאחר שכבשו את דמשק ואת סוריה כולה, הם "ישחררו ויכבשו את ירושלים ומסגד אל-אקצא, כמו גם את הכעבה במכה שבסעודיה".

דבריהם הנחרצים של המורדים הג'האדיסטים מגיעים על רקע הודעתה של בריטניה כי היא תשקול מחדש את הוצאתו מחוץ לחוק של ארגון היאת תחריר א-שאם. כמו כן, גם הממשל האמריקני מסר כי הוא בוחן את האפשרות להסיר את הארגון מרשימת ארגוני הטרור.

התגובות האחרונות של ארה"ב ובריטניה, הן דוגמה לנאיביות המערבית הטיפוסית לנוכח המצב החדש בסוריה. בראייתם זו נראה כי מדינות המערב לא למדו מההיסטוריה, כפי שקרה במקרה של אוסאמה בן לאדן וארגון אל-קאעידה או במקרה של הטליבאן באפגניסטן.

מאידך, נראה כי אל-ג'ולאני למד מהטעויות של גדולי הג'אדיסטים לפניו – כמו בן לאדן ואל-קאעידה, ואבו בכר אל-בגדאדי ודאעש. הוא מהווה את הגרסה המודרנית והמתוחכמת שלהם: לומד מהעבר ומנסה להימנע מאותן טעויות.

האג'נדה האמיתית נחשפת

לאור שורשיו האסלאמיסטיים של אל-ג'ולאני, עולה השאלה: האם ייתכן כי המערב נאיבי עד כדי כך?

דוגמה קלאסית לכך ניתן לראות בחוות הדעת של המודיעין האמריקני, שלפיה, ג'בהת אל-נוסרה, הארגון שקדם למה שנקרא היום היאת תחריר א-שאם, עבר שינוי משמעותי, התרחק מהקשרים עם דאעש והפך להיות עצמאי מאל-קאעידה. בנוסף, טוען המודיעין האמריקני כי אל-ג'ולאני פועל במרץ על מנת לשפר את התדמית של הארגון והוא מטהר אותו מפעילים קיצוניים.

למרות הפרספקטיבה האמריקנית, יש להתייחס לפעולותיו של אל-ג'ולאני באופן שונה מן הראייה המערבית הקלאסית. אחת הדוגמאות למשמעות השונה של הדברים היא הגעתו של אל-ג'ולאני למסגד האומיי הגדול בדמשק. הגעתו למסגד הזה, כמנצח, בו הוא נושא תפילה – מעביר מסר חד לחסידיו המעיד על האג'נדה שלו ושל לוחמיו הג'האדיסטים: כיבוש דמשק ותפילה במסגד האומיי, כאשר בצדו נמצא המוזולאום של צלאח א-דין, אחד מהמצביאים המפורסמים של האסלאם. ההצהרה הזו מדברת בעד עצמה, ויש לה סמליות וכוונה ברורה. לא כפי שאל-ג'ולאני מנסה להציג את עצמו בתקשורת המערבית, אלא כפי שפעיליו הצהירו.

בין אפגניסטן לסוריה

בהקשר לראייה המערבית המוטעית, המקרה הסורי עשוי להיות רפליקה למה שקרה במקרה של הטליבאן באפגניסטן: משטר הטליבאן הבטיח להנהיג מדיניות מתונה יותר לאחר השתלטותו על כאבול ב-2021, אך בפועל אנשיו הטילו מגבלות חמורות על נשים ומפעילים את חוקי השריעה בכל תחום.

בנוסף לכך, בדומה למקרה האפגני, גם במקרה הסורי נמצא דאעש נוכח בשטח. נוכחותו של הארגון הג'האדיסטי אומנם עמומה יותר, אך קיימת. על אף התחרות מול היאת תחריר א-שאם ופלגים אחרים, דאעש יכול להתרחב שוב בסוריה עם היווצרות ואקום שלטוני שכזה. במהלך השבוע הארגון אף דיווח כי  הוציא להורג 54 חיילים מהצבא של אסד. החיילים הללו נתפסו על ידי דאעש לאחר שניסו לברוח מסוריה.

בשל כך, המצב של ואקום שלטוני בסוריה עלול להביא להיווצרות של 'אפגניסטן חדשה' על גבולה של ישראל –  דבר שעשוי לחזק את דאעש –  כפי שקרה באפגניסטן לאחר הנסיגה האמריקנית ב-2021. לאחר מכן, הפכה שלוחת דאעש-מחוז ח'וראסאן לשלוחה הקטלנית ביותר של הארגון. מצב שכזה עלול אף להגביר את התחרות בין דאעש לפלגים הג'האדיסטים האחרים ובראשם היאת תחריר א-שאם, שעל בסיסו תוקם הממשלה החדשה. הדבר אף חמור עוד יותר כי ממשלה שתוקם על בסיס ארגון ג'האדיסטי תנהל את סוריה ותתבסס על האידיאולוגיה והמדיניות שלו. יש לציין כי ארגון היאת תחריר א-שאם גם תמך במתקפת ה-7 באוקטובר. עצם התבססותו ושליטתו במדינה על גבולה של ישראל מגביר את האיום הנשקף מסוריה שבעתיים ומעלה את האפשרות לתרחיש דומה, קרי מתקפה בסגנון ה-7 באוקטובר על יישובי רמת הגולן.

המאמר פורסם במקור בעיתון "מקור ראשון"

הכתוב במאמר הוא על דעת המחבר בלבד ואינו משקף בהכרח את עמדת התנועה

הפוסט האם סוריה היא אפגניסטן החדשה? הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

בעוד אנו סופרים את הימים עד לטקס ההשבעה של הנשיא הנבחר דונלד טראמפ, עלינו להקדיש מחשבה מעמיקה ליחסיה העתידיים של ישראל עם הממשל החדש, ולהשגת יעדיה האסטרטגיים ארוכי הטווח של ישראל.

הנשיא הנבחר מתאר את גישתו האישית כך: "בחיי גיליתי שיש שני דברים שבהם אני מצטיין: התגברות על מכשולים והנעת אנשים טובים לעשות את עבודתם על הצד הטוב ביותר. אחד האתגרים העומדים בפניי הוא כיצד להשתמש בכישורים אלה בהצלחה לטובת אחרים, כפי שעשיתי עד כה לטובתי האישית". טראמפ כתב דברים אלו בשנת 1977, בספרו רב-המכר, אומנות העסקה (The Art of the Deal). בסוף שנת 2024 ברור שהוא שמר על עקביות הן לאורך מסע הבחירות שלו, והן בבחירת מועמדיו לאיוש הקבינט החדש.

יתר על כן, בהקשר של ישראל עלינו להזכיר את הישגי העבר של הנשיא טראמפ. הוא קיים את הבטחתו והעביר את השגרירות האמריקאית לירושלים, הוא הכיר בריבונות ישראל על רמת הגולן, ופרס את חסותו על הסכמי אברהם. כמנהיג וכיזם, טראמפ רגיל לחשוב בגדול, בקנה מידה רחב ושאפתני. כך, למשל, החזון שלו כולל את שיקומה ובנייתה מחדש של התעשייה האמריקאית, את חקר החלל ואת המסעות אליו.

מהי משמעות הדבר עבור המדינה היהודית וצרכיה האסטרטגיים? לדברי ההוגה הפוליטי הפלורנטיני בן המאה ה־15, ניקולו מקיאוולי, מאנשים חזקים צריך לבקש דברים גדולים, מכיוון שקל להם באותה מידה להיענות לבקשות גדולות כמו לקטנות.

היחס הדו-משמעי של ארה"ב לישראל

אפיזודה אחת בהיסטוריה שלנו מוכיחה נקודה זו, והיא הפגישה שהתקיימה ב־18 במרץ 1948 בין הנשיא הארי טרומן לד"ר חיים ויצמן. נכדו של הנשיא טרומן, קליפטון טרומן דניאל, מספר את הסיפור כך: "[…] ב־14 במאי 1948 קיבל הנשיא הארי טרומן את אחת ההחלטות הגורליות ביותר בכהונתו: להכיר במדינת ישראל החדשה, דקות ספורות בלבד לאחר הקמתה. סבי זכה בצדק להוקרה על כך שהעניק את הלגיטימציה שנדרשה לדמוקרטיה הצעירה הזו כדי לשרוד, אך גם חברו משנות מלחמת העולם הראשונה ושותפו העסקי לשעבר, אדי ג'ייקובסון, ראוי להכרה על כך. פרק זה מתוך 'סיפורי המשפחה הראשונה' מוקדש לידידות ששינתה את העולם".

ידוע לכול, שהנשיא טרומן התגבר על התנגדותו של מזכיר המדינה ג'ורג' מרשל ועל העוינות הממסדית ארוכת השנים מצד מחלקת המדינה של ארה"ב. גישות כאלה המשיכו להתקיים בהתמדה לאורך כל השנים. רק לאחרונה, מדיניות החוץ של אובמה ושל ביידן, על אף שהייתה חיובית כלפי ישראל ברמה ההצהרתית, התגלתה כדו־משמעית ולעיתים אף נבזית ממש.

דוגמה עדכנית לכך היא הלחץ שהפעיל הנשיא ביידן על ישראל לסיום המלחמה עם החמאס באמצעות הסכמה להפסקת אש ופשרה, מה שיצר השוואה כוזבת בין ארגון טרור תוקפן שפתח במלחמה נגד מדינה לגיטימית לבין בעלת ברית של ארצות הברית.

ב־24 ביולי 2024 נאם ראש הממשלה בנימין נתניהו בפני מושב משותף של שני בתי הקונגרס, בהזמנת יושב ראש בית הנבחרים מייק ג'ונסון מלואיזיאנה. ביום המוחרת [25 ביולי] הסתיימה פגישתו של ראש הממשלה עם הנשיא ביידן בעימות. הנשיא הזהיר את נתניהו: "הגיע הזמן לסיים את המלחמה הזאת," ונתניהו השיב: "אדוני הנשיא, נסיים את המלחמה הזאת כשננצח בה!"

סוג כזה של אירוע איננו מקרה בודד מנקודת מבט היסטורית. לעיתים קרובות לא הבינו קובעי המדיניות האמריקאים את דרכי הפעולה באזורנו, ולפיכך עשו טעויות קשות, שהזיקו לאינטרסים שלהם עצמם כמו גם לאלו של ישראל.

האמריקאים סירבו לאפשר לישראל לנצח

בחינה קפדנית של עברנו, ובפרט של תהליך קבלת ההחלטות של ישראל לפני מלחמת ששת הימים, מספקת תובנות חשובות להווה ולעתיד. יואש (צ'אטו) צידון ז"ל (1926–2015) היה ראש ענף תכנון וחקר ביצועים בחיל האוויר הישראלי לפני מלחמת ששת הימים (1967), וכאיש המערכת היה חשוף למידע פנימי. מספר שנים לפני מלחמת ששת הימים הוא ביקר בצרפת, שבאותה תקופה סיפקה לישראל מטוסי קרב מדגם מיראז'. במהלך אחד מביקוריו הודיעו לו עמיתיו בצורה דיסקרטית כי הממשלה הצרפתית מתכננת לסיים את מערכת היחסים המיוחדת שלה עם ישראל. בעקבות זאת, ראש הממשלה לוי אשכול הסמיך את צידון לנהל משא ומתן לרכישת מטוסי קרב קלים מדגם A4 סקייהוק, תוצרת התאגיד האמריקאי מקדונל דאגלס. יתר על כן, היה זה צידון שגילה את ספינת הריגול האמריקאית, USS Liberty, שעגנה במזרח הים התיכון מול חופי סיני בזמן מלחמת ששת הימים.

בהיותו אסטרטג צבאי העלה צידון כמה אבחנות בסיסיות: 1) אמריקה לא הצליחה להבחין בין ידידיה לבין אויביה; 2) אמריקה סירבה לאפשר לישראל לנצח במלחמה; 3) כאשר כתב על הגנה יזומה ועל ההחלטה ביוני 1967 על מלחמת מנע, הוא הדגיש את החשיבות המכרעת של ממד הזמן.

על אף שהנסיבות השתנו בעשורים האחרונים, תיאורו של צידון את מצבה של ישראל נותר רלוונטי, כמו למשל בדרישתו התקיפה של הנשיא ביידן מראש הממשלה נתניהו, ב־25 ביולי 2024, להסכים להפסקת אש בעזה במקום להשיג ניצחון מכריע.

אביא את דבריו בעריכה קלה:

[…] מאז "עסקת הנשק הצ'כית" של 1955, והתבססות מעמדה [של] ברית המועצות במזרח התיכון בעקבות התנהלותם של אייזנהאואר ודאלס [כלפי] הבריטים והצרפתים במהלך משבר סואץ של 1956–1957, לא הייתה שאלה במזרח התיכון מי עומד לצד ארצות הברית ומי לצד ברית המועצות. ארצות הברית נראתה כיחידה שאינה מודעת למציאות, וכך, מבלי משים, חיזקה את חדירתה של ברית המועצות למזרח התיכון. יתרה מכך, ארצות הברית, שהתייחסה לישראל כאילו הייתה אבן ריחיים על צווארה עד מלחמת ששת הימים […], "גילתה" רק כתוצאה ממלחמה זו שישראל היא הכוח האזורי המרכזי שתומך ללא תנאי בארצות הברית ושהיא משמשת מקור בלתי נדלה של מודיעין על נכסיה של ברית המועצות [באזור], שנפלו בכמויות גדולות לידי ישראל ונמסרו לארצות הברית. [ההדגשה במקור].[1]

לצידון הייתה תלונה בסיסית בנוגע למדיניות האמריקאית כלפי ישראל, והיא שארצות הברית מנעה באופן עקבי מישראל להשיג ניצחון מכריע בשדה הקרב, במטרה "לפייס את מדינות ערב, שבפועל, כפי שהוכח מ־11 בספטמבר, אי אפשר לפייס אותן […] יש היגיון בתפיסה האמריקאית של וייטנאם ושל המזרח התיכון כשתי גזרות הנמצאות ביחסי גומלין זו עם זו במסגרת המלחמה הקרה. יש שפע של ראיות לכך, וגם לכך שארצות הברית לא הבינה, וככל הנראה אינה מבינה עד היום, את דרכי ההתנהלות המניפולטיביות של הערבים".[2]

הרגע שבו ארה"ב איימה להילחם בישראל

בכתיבתו הכללית על תפקידו של האסטרטג תיאר צידון את המתודולוגיה שלו ואחר כך הדגיש את ממד הזמן כגורם החשוב ביותר בהחלטה לצאת למלחמת מנע:

התכנון חייב להתייחס לכל התרחישים האפשריים. על המתכנן לדאוג לאופטימיזציה של התכנון כדי שיענה על תרחישים בעלי הסתברויות המימוש הגבוהות ביותר, תוך כדי הבטחת מענה לתרחישים הפסימיים ביותר.

להתפתחות האיום על ציר הזמן חשיבות מכרעת. אם האיום הולך ומחריף עם הזמן, פירוש הדבר שהסכנה גדלה מדי יום, וייתכן שתגיע עת שבה חולשתנו תאלץ אותנו ליטול יוזמה עד כדי מכה מונעת, גם אם ההכנות למלחמה טרם הושלמו. בעצם, מעולם לא היה כוח מוכן "לגמרי" למלחמה. תמיד היה מה להשלים.[3]

צידון מתאר את מצב הרוח הציבורי בישראל בסוף מאי 1967, בימים שקדמו לפרוץ מלחמת ששת הימים. צבא מצרים המתין על גבול ישראל ואזרחים רבים גויסו למילואים. מצב זה שיתק את הכלכלה הישראלית ולא יכול היה להימשך זמן רב. לפיכך, ממד הזמן נעשה למשתנה המרכזי במשוואה: "[…] אם הקואליציה של מדינות ערב הייתה פותחת ראשונה במעשי האיבה, תוך שימוש בעליונות האווירית שלה, כפי שצפינו, מדינת ישראל הייתה חדלה מלהתקיים…"[4]

לא רבים יודעים, שברגע קריטי זה התנגדה ארצות הברית בתוקף למכת מנע.[5] מאיר עמית, ראש המוסד דאז, מגולל את הסיפור האמיתי שהתרחש מאחורי הקלעים של הדרמה ההיסטורית הזאת. הוא כתב כי "שיחה קשה" התקיימה בחצות בביתו. (עוד היו נוכחים בפגישה אפרים הלוי, מבכירי המוסד, ואל"מ דוד כרמון, סגן ראש אמ"ן.) היו צעקות, ואפילו כוסיות הוויסקי לא הרגיעו את האווירה המתוחה. עמית ניסה לשווא לשכנע את ג'ון האדן, נציג ה־CIA בישראל, שהמצב באמת קריטי ושישראל תצטרך לפעול בהקדם. אך האדן איים שאם ישראל תצא למלחמת מנע, ארצות הברית תשלח כוחות להילחם לצד מצרים. הוא היה משוכנע לחלוטין שאנחנו חייבים לחכות, ואיים: "אל תיצרו מצב שבו ניאלץ ללכת נגדכם."[6]

השליחות שהבהירה – אנחנו לבדנו

מאיר עמית מתאר כיצד שליחותו הדחופה לוושינגטון הובילה בסופו של דבר להחלטת הממשלה לצאת למלחמת מנע:

בבוקר ה־29 במאי התכנסנו כדרכנו כל יום במשרדו של אשכול לדיון במצב השוטף. בפגישה השתתפו גם שר החוץ, אבא אבן, מנכ"ל משרד ראש הממשלה, ד"ר יעקב הרצוג, ראש אמ"ן, האלוף אהרון יריב, ואנוכי. לכולנו הייתה תחושה שהגיעו מים עד נפש ושצריך לעשות משהו כדי לצאת מן המבוי הסתום שאליו נקלענו. תוך כדי הדיון העלה ראש אמ"ן הצעה: שראש המוסד יֵצא מייד לוושינגטון כדי להביא לנו תמונה אמינה של המתרחש.

"מאיר", אמר אהרל'ה [אהרון יריב], "הרי אתה בן בית שם; דיק הלמס, ראש ה־CIA, הוא ידיד אישי שלך. ב'שיחת פאנטאפלעך' [שיחה לא רשמית] איתו תוכל לשמוע ממנו מה בדיוק קורה. […]"[7]

בהגיעו לוושינגטון גילה עמית שמקביליו האמריקאים מגלים הבנה ויחס חיובי כלפי עמדתו. בפגישתו עם ריצ'רד הלמס, למד שהערכת המצב שלו תאמה לזו של ה־CIA. הלמס סידר לעמית פגישה עם שר ההגנה רוברט מקנמארה, שהבין מייד את המצב ונתן עצה חשובה.

במהלך הפגישה קיבל מקנמארה שתי שיחות טלפון מהנשיא ג'ונסון, שביקש להתעדכן בתוכן השיחות. בשלב מסוים שאל עמית את שר ההגנה לעצתו:

"מה עליי לעשות עכשיו? להישאר כאן יום־יומיים?"

הוא קטע אותי במשפט קצר: "סע הביתה, מקומך שם עכשיו".

עמית הבין שארצות הברית אינה מתכוונת לסייע, והסיק שהזמן פועל לרעת ישראל. הוא המליץ שישראל תפתח במלחמה לאלתר.[8]

עמית הוסיף עובדה חשובה ביותר – בדיוק בזמן שהותו בוושינגטון, התברר כי הנשיא ג'ונסון קיבל מסר מנשיא ארצות הברית לשעבר, אייזנהאואר, שהזכיר לו שלארצות הברית יש התחייבות מוסרית כלפי ישראל, שניתנה בעת נסיגת ישראל מסיני בשנת 1957. האמריקאים התחייבו לשמור על הפירוז של חצי האי סיני ולהבטיח את חופש השיט במצרי אילת.[9]

בחירת טראמפ מעודדת, אך ישראל חייבת להגן על עצמה

כאשר אנו מסתכלים קדימה, אפשר להציע כמה תחזיות זהירות המבוססות על ההיסטוריה ועל ניסיון העבר הקרוב. נוכל לחזור להעדפות המוצהרות של הנשיא הנבחר, דונלד טראמפ, ולשים לב לבחירותיו. לעיתים קרובות יש קשר בין מדיניות פנים למדיניות חוץ. לכן, אנו יכולים לנסות להבין את החזון ואת מטרות המדיניות של הממשל החדש, ובו בזמן לבחון שינויים מסוימים שחלו לאחרונה במדיניות הביטחון של ישראל.

כפי שהכריז דונלד טראמפ, הרעיון הגדול שלו הוא "להחזיר את אמריקה לגדולתה". מעניין לציין שהמודל שלו הוא תוכנית הרפורמות הכלכליות המבטיחות של נשיא ארגנטינה, חוויאר מיליי. אחד החידושים של מיליי היה הקמה של המשרד לביטול רגולציות, רעיון שטראמפ אימץ בהתלהבות. הגישה החדשה שלו מבטאת דחייה של מדיניות השמאל הקיצונית של ממשל אובמה וממשל ביידן. יעדי המדיניות של טראמפ כוללים, בין היתר, השגת עצמאות אנרגטית לארצות הברית; שיקום התעשייה האמריקאית; סיום ההגירה הבלתי מוגבלת; ומאבק בפשיעה הגואה. יש לציין שטראמפ מתכנן לשנות את המדיניות של אובמה וביידן כלפי איראן, שהייתה סלחנית ובלתי ביקורתית לאורך כל הדרך. סביר להניח כי הממשל החדש ימשיך לנקוט חלק מקווי המדיניות באזורנו וירחיב את המסגרת של הסכמי אברהם.

לאחר הפלישה של חמאס, הזוועות שביצע ב־7 באוקטובר 2023 והמלחמה שלאחר מכן, ברור כי ישראל תצטרך להיות מוכנה להגן על אזרחיה וביטחונה בכוחות עצמה, ולהשקיע בתעשיית הנשק שלה. הגורם ששינה את המצב בכללותו הוא העובדה שהמלחמה נכפתה על ישראל כמדיניות בלתי נמנעת, כלומר, זוהי "דיפלומטיה באמצעים אחרים". זה מרמז על שינוי גישה. ישראל חייבת להגן על עצמה באופן יזום, כפי שעשתה לאחרונה ביוזמותיה בלבנון, בסוריה, בתימן ובאיראן. כמובן, אין לשלול את האפשרות שארצות הברית תשנה את מדיניותה ותסייע לישראל לסיים את המלחמה הזו בניצחון מכריע (תוצאה שעולה בקנה אחד עם האינטרס החיוני של ארצות הברית).

הכתוב במאמר הוא על דעת המחבר בלבד ואינו משקף בהכרח את עמדת התנועה

[1] יואש צידון, התכתבות אישית, 18 באוגוסט 2003.
[2] שם.
[3] יואש צידון, ביום בליל בערפל, הוצאת כתר, 1995, עמ' 306.
[4] יואש צידון, התכתבות אישית, 18 באוגוסט 2003.
[5] ראו את דיווחו של מאיר עמית על פגישתו עם ג'ון האדן, נציג ה־CIA בישראל, ב־25 במאי 1967. מאיר עמית, ראש בראש, הוצאת הד ארצי, 1999, עמ' 235.
[6] שם, שם.
[7] שם, עמ' 237.
[8] שם, עמ' 241.
[9] שם, עמ' 242.

הפוסט ישראל ונשיאותו השנייה של טראמפ: מבט ארוך טווח הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

רס"ן (מיל') יוסי לוי מעיד על עצמו שהוא 15 שנה ישראלי. מניין השנים הלאומיות מתחיל מבחינתו ביום שבו הוא התגייס לצה"ל. "לפני הגיוס הרגשתי חרדי בלבד", הוא משתף. "מושגים כמו 'ישראלי' או 'ציוני' נתפסו בעיניי כמושגים חילוניים גמורים והיו מחוץ לתחום. על צה"ל בכלל לא היה מה לדבר – הוא לחלוטין לא היה בתוכניות שלי, אבל היום אני יכול לומר בביטחון שההחלטה להתגייס הייתה הצעד הטוב ביותר שעשיתי בחיים שלי".

קודם כול צורך ביטחוני: החשיבות של גיוס חרדים לצה"ל

יוסי הגיע לצבא כמעט במקרה. בדיוק בנקודה שבה הרגיש שהלימוד בישיבות לא מאפשר לו למצות את יכולותיו, הוא פגש במגייס של גדוד "נצח יהודה", והשתכנע לתת הזדמנות למסלול הצבאי. משם הוא התקדם לתפקידי פיקוד וקצונה, וכיום הוא קצין חי"ר בשירות מילואים פעיל. בקרוב יסיים קורס מג"דים ולאחריו הוא צפוי לעלות לדרגת סא"ל ולפקד על גדוד מילואים קרבי. במקביל לכך, הוא משמש מנכ"ל עמותת "נצח יהודה", שמלווה את כל מסלולי החרדים בצה"ל, ומסייעת לחרדים משוחררים להשתלב בחברה האזרחית.

כמי שמשרת שנים רבות בצה"ל, ואף שוקד על עבודת דוקטורט בנושא גיוס חרדים, הוא יודע לומר שהצבא מעניק לצעירים החרדים כלים חשובים לחיים – מהקניית ערכים כמו מוסר עבודה ואחריות אישית, ועד לידע מקצועי וניסיון מעשי. באותה מידה, ברור לו שגם הצבא נתרם רבות מהשילוב של חרדים בשורותיו, במיוחד בתקופה הנוכחית שבה המחסור בסד"כ לוחם נעשה לבעיה ביטחונית מהותית.

"לשילוב חרדים בצה"ל יש שני היבטים מרכזיים: חברתי וביטחוני", הוא מסביר. "בשנים האחרונות נסגרו הרבה יחידות בצה"ל וכוח האדם צומצם, ונהיה קשה מאוד להסביר את ההיבט הביטחוני. התחושה הייתה שאין באמת צורך מבצעי לגייס חרדים לצבא, ושמדובר בעיקר בניסיון לבסס חברה שוויונית יותר. כל זה היה נכון עד למלחמת 'חרבות ברזל'. היום כל נער חרדי מבין היטב שיש צורך משמעותי בהרחבת הסד"כ בצה"ל ושמדובר במשימה לאומית ראשונה במעלה. זה לא אומר שעכשיו החרדים יתגייסו בהמוניהם, אבל הם כן מבינים שמדובר בצורך ביטחוני אמיתי, וזה משהו שלא יכולנו לומר לפני המלחמה".

הכשרות היא רק תירוץ: החסמים שמתריעים חרדים מגיוס

מדבריו של רס"ן (מיל') יוסי לוי עולה שהחברה החרדית ברובה מבינה את חשיבות הגיוס לצה"ל. ובכל זאת, יש חסמים שונים שמקשים על הרחבת הגיוס של צעירים ממגזר זה.

לדבריו, אחד החסמים המרכזיים קשור באופן שבו נערך הדיון על גיוס חרדים. "השיח הציבורי שמתנהל בנושא הוא שיח שלא מבין את החברה החרדית", קובע לוי. "זה בולט במיוחד כשמדברים על שוויון. הישראלים חושבים שמדובר בערך אוניברסלי, אבל הערך הזה פשוט לא רלוונטי בחברה החרדית. זאת חברה שאין בה שוויון – לא בין גבר לאישה, לא בין רב לתלמיד – אז זה מעולם לא היה מושג שהולכים לאורו. לכן, כשמדברים עם חרדים במונחים של 'שוויון בנטל', זה רק מרתיע אותם. באופן דומה גם לא נכון לדבר איתם על חשיבות השמירה על מדינת ישראל, כי הם לא רואים בעצמם חלק מהמדינה. לעומת זאת, אם נדבר איתם על חשיבות השמירה על עם ישראל – זה כבר יכול לחלחל".

חסם מרכזי נוסף לדברי לוי הוא הפחד מאובדן הזהות החרדית. "החשש הגדול ביותר שהוא שהצעירים יאמצו ערכים חילוניים או מערביים, ויחליפו את הזהות החרדית שלהם בזהות ישראלית", הוא מסביר. "צריך להבין שהחרדים רואים בעצמם שומרי הגחלת. מבחינתם מטרת העל של העם היהודי היא לשמר את המסורת לאורך דורות, והדבר הזה מתאפשר בעזרת לומדי התורה. בתפיסה החרדית, כדי לשמור על הגחלת צריך קודם כול לשמור את הצעירים בתוך המגזר, וזו הסיבה שאנחנו כל כך חוששים מנשירה מהדת. כשבוחנים את המגזרים השונים כמו הדתיים הלאומיים או החרדים הלאומיים שמעורבים יותר בחברה הכללית, רואים שאחוזי הנשירה אצל החרדים הם אכן הנמוכים ביותר. המסקנה שרבים גוזרים מכך היא שכדי לשמור על המסורת צריך להתרחק מכל גורם חיצוני, וזאת אחת הסיבות להתנגדות הנחרצת לגיוס לצה"ל".

חסם נוסף קשור ביחס של השלילי שהתקבע בחברה החרדית כלפי הגיוס לצה"ל. היחס הזה מוביל לכך שגם אם צעיר חרדי מעוניין להתגייס, פעמים רבות הוא לא יעשה זאת רק משום שהוא חושש שהחברה ואפילו המשפחה ידירו אותו. "כשאתה גדל בחברה החרדית אתה גדל על ערך מרכזי אחד: לימוד תורה", מסביר לוי. "מבחינת החרדים, כל מי שלא לומד תורה הוא בבחינת סוג' ב'. אחת המלחמות שלנו היא להפוך את החיילים החרדים לסוג' א'. הדרך לעשות זאת היא אך ורק באמצעות הרחבת כמות החרדים המשרתים. זה מה שינרמל את נושא הגיוס ויהפוך אותו לעניין שהוא לא רק לגיטימי אלא גם מוערך. אם כיום מתגייסים רק כ-1,000 חרדים בשנה, זה אומר שחרדי ממוצע מכיר אולי חייל אחד, וגם הוא כנראה רחוק ממנו. לעומת זאת, אם נצליח לגייס 'רק' שליש מתוך האוכלוסייה החרדית שיכול להתגייס, זה אומר שבכל בית חרדי יהיה חייל. כשזה יקרה כל היחס של החברה החרדית לחיילים יהיה שונה, ונראה גם עלייה בגיוס וגם ירידה בתופעה המצערת של חיילים חרדים שהופכים לחיילים בודדים".

ומה לגבי חסמים פרקטיים כמו שמירת כשרות או אי הפרדה מגדרית?

"אנשים נוטים לחשוב שאלו הסיבות שמרתיעות את החרדים מגיוס, אבל זה לא באמת המצב. נתחיל מהכשרות – בכל היחידות בצבא נשמרת כשרות, וביחידות שמיועדות לחרדים יש הקפדה על כשרות מהדרין ברמות המחמירות ביותר, כך שרוב הזמן לא אמורה להיות בעיה מהבחינה הזאת. בקשר לעירוב המגדרי – אכן מדובר בנושא מורכב כי חרדי לא יתגייס למקום שבו משרתת אישה. עם זאת, קיימות יחידות שמיועדות לגברים בלבד, ולכן גם זאת לא אמורה להיות בעיה. כשבוחנים לעומק את כל התירוצים האלה רואים שאפשר לגנוז את כולם. חרדים יכולים וצריכים לשרת, אבל הצבא מצידו מחויב להעניק להם את כל ההתאמות הנדרשות".

באילו התאמות מדובר?

"אנחנו מתעקשים על חמישה עקרונות מרכזיים: כשרות מהדרין, הפרדה מגדרית, זמני תפילה, זמני לימוד והווי חרדי – כלומר סביבה שאין בה קללות או נושאי שיחה שאינם מתאימים לתרבות החרדית. כדי שחרדי ירגיש בנוח בצה"ל הוא צריך לקבל את כל החבילה הזאת".

ההתאמות האלה לא עלולות לפגוע במגזרים אחרים שמשרתים בצבא ובמיוחד בנשים?

"צה"ל הוא הארגון הגדול ביותר במדינה, ויש לו את היכולת לבצע התאמות למגזר אחד בלי לפגוע במגזר אחר. זו הסיבה לכך שאנחנו מעודדים הקמה של יחידות הומוגניות של חרדים בלבד. יש נטייה לראות ביחידות מגזריות ומגדריות דבר שלילי, אבל בפועל יחידות כאלו הן אלו שמאפשרות לחרדים להשתלב בצבא בלי לגרום להדרה של אוכלוסיות משרתות אחרות".

היעד: 22,000 חרדים מגויסים

לאחרונה פרסמה תנועת הביטחוניסטים את תוכנית ה-8000 שבה מובא מתווה לגיוס החברה החרדית לשירות הביטחון. התוכנית הזאת מדברת על הצורך בגיוס של 8,000 חרדים לשירות בצה"ל, במשטרה או בגופי ביטחון אחרים כבר בשנה הקרובה. כדי ליישם זאת, התנועה מציעה ארבעה מסלולי שירות עיקריים: שירות בצה"ל, שירות במשטרה הכחולה או במג"ב, שירות בכוחות ההצלה, ושירות בתעשיית ייצור החימוש.

רס"ן (מיל') יוסי לוי קרא את התוכנית לעומק ותומך במרבית הנקודות שהועלו בה, אך יש לו גם כמה השגות. הראשונה שבהן נוגעת לכמות החיילים החרדים שיש לגייס. "הביטחוניסטים מדברים על 8,000 חיילים, אני מדבר על 22 אלף", הוא אומר. "כיום יש 66 אלף חרדים בגילאי 24-18 שלא משרתים בצה"ל. לפחות שליש מתוכם בשלים לגיוס גם בעיני גדולי הדור, ואותו שליש הוא קהל היעד מבחינתי".

לדעת לוי, אחת הדרכים לעודד את גיוס החרדים היא באמצעות הרחבת אפיקי השירות האפשריים. רעיון זה עומד גם בבסיס המתווה של תנועת הביטחוניסטים, ולכן כל אחד ממסלולי הגיוס שמוצעים בתוכנית כולל כמה תתי-מסלולים.

במסגרת מסלול הגיוס לצה"ל, למשל, מוצעת אפשרות הגיוס ליחידות לוחמה ייעודיות דוגמת גדוד "נצח יהודה". כמו כן הועלתה הצעה להקים חטיבת חרדית ראשונה שתפעל כחטיבת תפר באזורים כמו בקעת הירדן ויהודה ושומרון. "לחטיבת תפר כזו יש שני יתרונות מרכזיים", מרחיב יוסי לוי. "קודם כול, היא מאפשרת השתלבות רכה יותר בצה"ל כי ההכשרה המבצעית שם יכולה להיות קצרה וקלה יותר. מעבר לכך, יש כאן עניין תודעתי חשוב – חרדים שמשרתים בבקעה או ביו"ש שומרים על הבית דה-פקטו כי רבים מהם גרים באזור, וזה לבד מחבר אותם למשימה".

תת-מסלול נוסף שהוצע תחת מסלול הגיוס לצה"ל הוא שירות בתפקידים עורפיים במתכונת של שבוע שירות ושבוע לימוד בישיבה. לדברי לוי דווקא הרעיון הזה לא מוצלח, כיוון שהניתוק לשבוע מהמערכת הצבאית עשוי להקשות על החיילים לשמור על החיבור לעשייה הצבאית. החלופה העדיפה מבחינתו היא לאפשר מתכונת של חצי יום שירות וחצי יום לימוד. "באופן הזה", הוא מסביר, "החיילים עדיין יקבלו הרבה זמן לימוד, אבל יישארו בתוך המערכת".

מסלול נוסף שהוצע במסגרת תוכנית ה-8000 של הביטחוניסטים הוא גיוס למשטרה הכחולה, למג"ב או למשמר הלאומי. לדעת יוסי לוי, היתרון הגדול של מסלול זה טמון בכך שקהילות חרדיות רבות תופסות את כוחות האכיפה האזרחיים בצורה טובה יותר מכפי שהן תופסות את צה"ל, ולכן ההשתלבות שם יכולה להיות נוחה יותר עבור חלק מהחרדים.

באופן דומה, הוא תומך ברעיון לגייס חרדים למפעלי ייצור החימוש שצפויים להיפתח כחלק מלקחי מלחמת "חרבות ברזל". לדבריו, שירות כזה גם יחבר את החרדים לעשייה המבצעית וגם יאפשר להם לרכוש מקצוע. תקוותו היא שגם שירות במסלול כזה ייעשה על מדים, וזאת כדי לנרמל את לבישת המדים בחברה החרדית.

המסלול היחיד בתוכנית ה-8000 שממנו מסתייג יוסי לוי הוא מסלול הגיוס לגופי ההצלה כמו זק"א ואיחוד הצלה. בעיניו, ההתנדבות הזו היא מבורכת וראויה להכרה, אך אינה מהווה חלופה לגיוס. לדבריו, צעירים עד גיל 22 צריכים להתגייס לגוף ביטחוני כמו צה"ל או המשטרה, ולבצע שם שירות באורך מלא. עם זאת, מאחר שחרדים שכבר עברו גיל זה כנראה לא יתגייסו כלל, הוא מסכים שאפשר להפנות אותם לשירות לאומי מסודר ומוכר באחד מגופי ההצלה.

מעבר לשיח הציבורי: גיוס החרדים הלכה למעשה

רס"ן לוי פעיל במערכת הצבאית כבר עשור וחצי. במרוצת השנים הוא ראה איך סוגיית שילוב החרדים בצה"ל הולכת ומתעצבת – לא רק בשיח הציבורי אלא גם בשטח. המסקנה שלו היא שאפשר וצריך לשלב חרדים בצה"ל, ושמהלך כזה – אם ייעשה בצורה נכונה – יתרום גם למדינה וגם לחברה החרדית.

על מנת לקדם את גיוס החרדים לצה"ל או לכל מסלול ביטחוני-לאומי אחר, יוסי לוי מדגיש שיש צורך בגוף אזרחי מוסמך שילווה את התהליך. "הצבא משתנה כל הזמן והמפקדים מתחלפים בתדירות גבוהה, ולכן אי אפשר לסמוך על רק צה"ל שישמר את הידע והתהליכים", הוא מסביר. "בשביל לבצע ליווי ארוך טווח של גיוס החרדים צריך גוף אזרחי שמכיר את החברה מבפנים, ויודע להעניק לחיילים החרדים תמיכה גם לאחר שחרורם".

מסקנה נוספת שהוא לוקח עימו משנות העשייה הרבות היא שבחברה החרדית אין הזדמנות שנייה. "כאשר מקימים מסלול גיוס לחרדים חשוב מאוד שהוא ייתפס כבר מההתחלה כמסלול שמותאם לחרדים, וככזה שמאפשר להם לשמור על זהותם", הוא מסביר. "אם נצליח למתג נכון את המסלולים כבר מההתחלה, ולבסס אמון עם הקהילה החרדית – שם יהיה הניצחון שלנו".

הפוסט "ערך השוויון לא רלוונטי": מנכ"ל עמותת "נצח יהודה" מסביר איך בכל זאת אפשר לגייס חרדים הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

המדינה הסורית שנוסדה בשנת 1946 חדלה מלהתקיים. זו לא רק נפילת משטר אסד, זו למעשה נפילת המדינה הסורית כמסגרת פוליטית מסדרת ומארגנת. צריך לומר בהקשר הזה כי נפילת סוריה ומשטר אסד הם חלק מאותו תהליך של טלטלה אזורית שהחל בשנת 2010 ולמעשה טרם הסתיים.

למן 2010 המזרח התיכון עבר טרנספורמציה מהעידן המודרני המבוסס על "היגיון" של מדינות כמסגרות הפוליטיות המארגנות את המרחב, אל העידן הטרום מודרני המבוסס על "היגיון" שונה שבו קהילות, עדות, מבנים על-מדינתיים ותפיסות אידיאולוגיות נטולות גבול מגדירים את המרחב.

חזרה לעידן הטרום-מודרני

המזרח התיכון ממשיך עתה, לנוכח ההתפתחויות בסוריה, בסוג של תנועה לאחור. זו תנועה לעידן הטרום-לאומי והטרום-מודרני. מבחינות מסוימות אפשר לראות בכך איזה נקמה של המזרח במערב. המזרח מתנער מיסודות המודרניזם והלאומיות שנכפו עליו על ידי אירופה בשלהי המאה התשע עשרה ובתחילת המאה העשרים.

אבל המזרח רחוק מלהסתפק באותה התנערות וחזרתיות אל העידן הטרום-לאומי. צריך לומר כי תהליך ההתנערות הזה מלווה במקביל גם בכיבוש הזוחל ושקט של מערב אירופה שנעשה בידי המזרח הטרום-מודרני באמצעות סוכניו השונים, בעיקר קבוצות המהגרים שמעולם לא נפרדו מעולם התוכן האידיאולוגי שהביאו איתם מהמזרח וחותר תחת אושיות הסדר המודרני-אירופי.

בהסתכלות כוללת אפשר לומר כי המזרח התיכון מדבר עתה בשפה פוליטית-תרבותית חדשה-ותיקה. היא חדשה משום שהיא דורסת את קודמתה הלאומית-מודרנית שעוצבה בידי אירופה. היא ותיקה מאחר שהיא מתחברת ליסודות התרבות הפוליטית מהעידן הטרום-מודרני, ומדובר בבשורה שקשה מאוד להגדיר אותה דרך הפרמטרים הפשטניים של חיובי או שלילי.

הפסד לשיעים הוא ניצחון לישראל?

במאבק הכוחות הפנימי בתוך המזרח התיכון, אומנם "ציר ההתנגדות" השיעי קיבל מכה אנושה. מבחינה זו, ישראל יכולה לסמן לעצמה ניצחון משמעותי במאבק שהיא מנהלת בשנה האחרונה נגד ייצוגיו ושלוחיו של הציר הזה. אבל מצד שני נפילת סוריה ונפילת משטרו של אסד טומנות בחובן גרעינים להתגבשות מציאות חדשה שמעמידה מציאות מזרח תיכונית עמוסת סיכונים ומורכבויות.

למציאות זו שתי השלכות מיידיות. האחת נוגעת למצב בסוריה שכבר אינה סוריה וקשה כרגע לדבר על הגדרה חליפית לישות החדשה המתהווה אשר הופכת לתמהיל של מוקדי כוח עדתיים (כורדים, דרוזים, עלווים), של מוקדי כוח ג'יהאדיסטיים על-מדינתיים הספוגים בתפיסת עולם אנטי-ישראלית לא פחות מתפיסת עולם אנטי-משטרית, ושל נוכחות של גורמים כמו טורקיה שמחזיקים בתפיסת עולם על-מדינתית שאיננה רחוקה כל כך מזו האיראנית.

מבחינה זו, ברמה הפרקטית, כל מערכת ההסדרים בשטח שעוצבה בין ישראל לבין סוריה פוסט-המלחמה בשנת 1973, המבוססת על היגיון של הסדרה בין מדינות, עומדת כרגע תחת סימן שאלה ועל כרעי תרנגולת אל מול גורמי כוח שאינם חושבים כלל במונחים של "גבול", שהוא מושג האופייני לישויות מסוג מדינות. הדבר מחייב את ישראל להגדיר קווים אדומים משלה ביחס למצב הזה, בעיקר במאמץ למצב חומת ברזל שתימנע מ"הג'יהאד הקטן" נגד משטרו של אסד להפוך ל"ג'יהאד גדול" נגדה.

אבל ההשלכה השנייה, שהיא אפילו משמעותית יותר, נוגעת לאיראן שאיבדה את הציר השיעי שלה, או לפחות את שתיים מבין זרועותיו (חמאס וחיזבאללה) ונמצאת על קו פרשת מים אסטרטגי. זו מציאות שעלולה לדחוק אותה לעשות מעשה ולפרוץ בתחום הגרעין כסוג של "פינוי-פיצוי" ועוד בטרם ייכנס לתפקידו הנשיא האמריקני הנבחר. מציאות זו מותירה את ישראל עם שעון חול שהולך אוזל מבחינת זמן התגובה והפעולה האפשריים שלה כדי למנוע את "אושוויץ של טהראן".

המערכה השלישית של ישראל

במבט כולל, אפשר לומר שישראל נכנסה אולי לשלב השלישי של המלחמה שהיא מנהלת במזרח התיכון. השלב הראשון היה השלב המוכחש שהתחולל ממאי 2021 (מבצע "שומר החומות") ועד ה-7 אוקטובר. השלב השני התחולל בעצימות גבוהה מאז ה-7 אוקטובר ועד דצמבר 2024, ואילו עתה נכנסת ישראל לשלב השלישי של המלחמה. הפעם, בצילה של מציאות מזרח תיכונית משתנה ואל מול שחקנים ותיקים כמו איראן שנמצאים בשלב של שידוד מערכות רעיוני, וכמו טורקיה שהופכת מיריב עמום ליריב הרבה יותר מוחשי ומאיים, ואל מול שחקנים חדשים שהופכים לשכניה החדשים מצפון.

אי אפשר לסיים ללא הערה אחת חשובה ומשמעותית הנוגעת לממד הפנים-ישראלי. המציאות המזרח תיכונית אינה פוסחת על ישראל. ישראל היא חלק מהתהליך העצום שעובר המזרח התיכון מאז 2010. היא חווה בשנים האחרונות גם כן התפרקות מיסודות מדינתיים מובהקים לטובת הגדרות זהות מבוססות על שבטים וקהילות (חרדים, חילוניים, ציונים-דתיים, ערבים ועוד) הנמצאים בסוג של מאבקי שליטה.

הרעיון המדינתי ממלכתי מבית המדרש של בן-גוריון נשען על אלמנטים כמו ריכוז העוצמה השלטונית, הקמת שירות ציבורי נטול צבע פוליטי, כללי משחק מוגדרים וכיבוד הסמכות הפוליטית – כל אלה נמצאים בתהליך מתקדם של שחיקה בואכה סוג של מלחמת אזרחים בלתי מוכרזת. גם בהקשר הזה נדרשת ישראל לא רק להציב ולבנות מחדש את הגבולות בינה ובין יריביה המוחשיים מבחוץ, אלא גם להציב את הגבול התרבותי-פוליטי בינה ובין המזרח התיכון, שמא תהפוך לחלק מאותו מצב צבירה של מרק עכור וסמיך שמאפיין את האזור כולו.

מאמר זה פורסם במקור באתר מקור ראשון

הכתוב במאמר הוא על דעת המחבר בלבד ואינו משקף בהכרח את עמדת התנועה

הפוסט משטר אסד נפל: ישראל בדרך למערכה שלישית? הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.