אלדד בק

שגריר האיחוד האירופי בישראל, דימיטר טזאנצ'ב, ביקר במקומות שנפגעו מטילים איראניים בימי מבצע "עם כלביא".  בין היתר, הוא סייר במכון וייצמן ברחובות וראה במו עיניו את הנזק שנגרם לעשרות מעבדות מחקר – בעיקר במכון לחקר הסרטן, מפגיעת שני טילים איראניים. תגובת השגריר טזאנצ'ב למחזות ההרס הייתה, לפי פרסומים של נציגות האיחוד האירופי בישראל: "פגיעה במדע מציל חיים היא הפסד לאנושות כולה. לא בכדי בחרה מועצת המחקר האירופית להשקיע במחקרים החשובים שלכם – השקעה הנובעת מהאמונה ביכולת לרפא חולים בכל מקום בעולם: בבריסל, בתל אביב וגם בטהרן".

כמה תורמת ישראל לאנושות וכמה שכנותיה

כשטזאנצ'ב מדבר על הפסד לאנושות כולה הוא אינו מספק כותרת שהוכנה מראש ע"י דובר. הוא מדבר מהיכרות עמוקה של ישראל ותרומתה הגדולה לאנושות ככלל ולאירופה בפרט – תרומה שהיא המשכיות לתרומתם העצומה של יהודים בתחומים רבים לאנושות ולאירופה לאורך ההיסטוריה. בהכירו היטב את המזה"ת הוא גם יודע היטב שתרומתה של ישראל לאנושות ולאירופה גדולה לאין ערוך מזו של שכניה של ישראל, בעיקר מזו של "הפלשתינאים", המבקשים להחריב את ישראל.

עם זאת, ימים ספורים לאחר ששגריר האיחוד האירופי בישראל דיבר על "הפסד לאנושות" מהנזק שנגרם לישראל (נזכיר שקדם לו קנצלר גרמניה, פרידריך מרץ שהצהיר כי ישראל מבצעת את "העבודה השחורה" מול איראן עבור האחרים, בכלל זה האירופאים, בהתקפותיה על מתקני הגרעין ומטרות של משטר הטרור האסלאמי), המשיך שירות החוץ של האיחוד האירופי בהכנת ניירות עמדה שנועדו לגבש צעדי ענישה מצדו של האיחוד האירופי על ישראל בשל הפרות לכאורה של זכויות אדם בסיסיות בשטחי יש"ע. פקידי השירות הכינו לראשונה מסמך כתוב ראשון ובו חמש הצעות שונות להטלת סנקציות על ישראל או על גורמים ישראליים. לאור חילוקי הדעות בין מדינות האיחוד בסוגיה זו והצורך להשיג רוב מוחלט או מיוחד כדי להעביר החלטות בעניין, סיכויי היוזמות הללו נגד ישראל להתקבל כמדיניות רשמית של האיחוד נמוכים ביותר עד קלושים. עם זאת, עצם הדיון עליהן מחייב את ישראל לשנות גישה בהתייחסותה לאיחוד האירופי.

מבצע דין-וחשבון לאירופה

ישראל חייבת להגיש לאיחוד האירופי דין וחשבון מפורט ביותר על חלקו המשמעותי בהיווצרות האיום הקיומי על ישראל שהביא למלחמת "חרבות ברזל" ולמבצע "עם כלביא".

בראש ובראשונה, תמיכתו של האיחוד האירופי בהיווצרות האיום הקיומי מצדם של "הפלשתינאים", שהגיע לשיאו ב-7 באוקטובר 2023. בעוד ישראל מפיקה לקחים מאותו אסון, האיחוד האירופי לא ביצע כל הערכה שהיא לגבי אחריותו לאירוע הקטלני. האיחוד האירופי, אמנם, החרים רשמית את החמאס מאז ניצחונו בבחירות הדמוקרטיות בשטחי הרש"פ ב-2006 והשתלטותו על רצועת עזה. החמאס מוגדר ע"י האיחוד מאז 2001 כארגון טרור. בתשובה לשאילתא שהגיש בפברואר האחרון חבר הפרלמנט ההולנדי, ברט-יאן רויסן מסיעת "האירופאים השמרנים והרפורמיסטים", לנציבה העליונה של הנציבות האירופית לענייני חוץ והגנה, קאיה קאלאס, בנוגע לעמדת האיחוד ביחס לחמאס, ציינה קאלאס שבעקבות פוגרום ה-7 באוקטובר האיחוד אימץ בינואר 2024 שורה של סנקציות חדשות נגד החמאס ובכירים בו. כמו כן ציינה קאלאס, שהאיחוד לא רואה כל שותפות עתידית של החמאס בשליטה על עזה כרפשרית ותומך בקביעה שאסור שהחמאס יהווה עוד איום על ישראל.

עם זאת, האיחוד האירופי מעולם לא הציג תוכנית עבודה מעשית שתאפשר לממש את שני היעדים הללו. המשימה הזו מוטלת מסיבות לא ברורות על ישראל, זו שמבצעת את "העבודה השחורה" מול החמאס. במקום לסייע לישראל במציאת פתרונות מעשיים לבעיית רצועת עזה, מוטלת על ישראל האחריות להיווצרותו של "אסון הומניטרי" בשורות אוכלוסייה, שבחרה בחמאס ועד היום נמנעת להתקומם נגדו מאחר שארגון הטרור הזה מייצג את האמונה הטבועה בקרב תושבי הרצועה, לפיה על ישראל להימחק ממפת העולם. לא רק שהאיחוד האירופי אינו מסייע לישראל לסיים את המלחמה בניצחון על החמאס ולממש את חזון חיסול החמאס, הוא מאיים על ישראל בנקיטת סנקציות ובכך בדיעבד משווה את ישראל לחמאס, שנמצא תחת משטר סנקציות מצדו של האיחוד.

ככה אומרים תודה?

החרמת החמאס לא מנעה מהאיחוד האירופי להביא בדרכים שונות לביצור מעמדו ברצועת עזה, וכתוצאה מכך גם בשטחי יו"ש וירדן. הזרמת הכסף הנדיבה מאוד והבלתי נפסקת מצדו של האיחוד לרצועת עזה ולאונר"א תחת כסות של "סיוע הומניטרי" אפשרה לחמאס לא רק לבסס את שלטונו ברצועה אלא גם להפנות משאבים לבניית כוחו הצבאי ותשתיות המנהרות ברחבי הרצועה. אפשר היה לחנוק את שלטון החמאס מבעוד מועד באמצעות סגר כלכלי על הרצועה. אפשר היה לחנוק את החינוך "הפלשתינאי" לשנאת ישראל ולהשמדתה. האיחוד האירופי לא עשה זאת. גם כשישראל הביאה לאחר ה-7 באוקטובר ראיות חד-משמעיות לשליטת החמאס באונר"א ולמעורבות עובדי אונר"א בזוועות הפוגרום, האיחוד האירופי סירב להסיק את המסקנות המתבקשות והמשיך לממן בנדיבות את הגוף הזה. כשבכנסת עבר החוק האוסר את פעילות אונר"א בשטחי ישראל, התייצב האיחוד האירופי לצד אונר"א מבלי כל מילת ביקורת שהיא על הארגון, וכמובן – ללא מילת ביקורת עצמית על היעדר פיקוח יעיל על פעולות הארגון.

הטעות הנוראה שישראל עשתה לאחר ה-7 באוקטובר, כשיצרה אבחנה בין החמאס לרשות האוטונומיה הפלשתינאית, מנוצלת כצפוי עד תום בידי האיחוד האירופי כדי להמשיך ולהציג את הרשות כשותפה לגיטימית לתהליך שלום מדומיין, שבו ישראל נדרשת לבצע שוב ויתורים בעוד שהצד הפלשתינאי ממשיך במימוש העקבי של "אסטרטגיית השלבים" לחיסול מדינת ישראל כמדינת היהודים. מיליארדי יורו שפך האיחוד האירופי על הרשות הפלשתינאית מאז חתימת הסכמי אוסלו ב-1993 (לפי הנתונים הרשמיים, לפחות 10 מיליארד יורו). בין השנים 2021-2024 הועברו לפלשתינאים 1,36 מיליארד יורו מהאיחוד. ב-2024 נוסף "סיוע דחוף" בסך 400 מיליון יורו לצורך "ייצוב התקציב" של הרשות. ובאפריל האחרון הוחלט על סיוע בסך 1,6 מיליארד יורו לרשות לתקופה שבין השנים 2025-2027 לצרכי "תמיכה בתהליך הרפורמות" ברשות, כיסוי "צרכי העם הפלשתינאי" ביו"ש ו"הכנת חזרתה של הרשות לרצועת עזה". 32 שנים שהאיחוד האירופאי, נושא דגל הדמוקרטיה, זכויות האדם והמאבק בשנאת האחר, מממן ביד פתוחה משטר דיקטטורי מושחת שמטיף לאנטישמיות ולשנאת ישראל ולא תרם כהוא זה לקידום פתרון של שלום במזה"ת. בכך, האיחוד האירופי תורם להנצחת הסכסוך הערבי-ישראלי ולא לפתרונו. אך, האם מי מהאחראים למצב זה יסתכן בעשיית חשבון נפש כלשהי?

האיחוד האירופי-איראני

וישנו, כמובן, העניין עם איראן: במשך עשרות שנים, ישראל התריעה מפני הסכנה הגרעינית שנשקפת ממשטר הטרור האיראני, והאיחוד האירופי עשה את כל שיכול היה כדי להבטיח שהעולם יעצום את עיניו לנוכח האיום הזה. משיחות "הדיאלוג הביקורתי", שהחלו בשנות ה-90 ולא הניבו תוצאות כלשהן, עבור בהסכם הגרעין שנחתם עם איראן ב-2015 וכלה במאמצים של האיחוד לעקוף את הסנקציות המחודשות שהטיל ממשלו הראשון של טראמפ על איראן, לאחר שנטש את הסכם הגרעין, במטרה להציל את הסכם הגרעין מקריסה. נכון: האיחוד האירופי השתתף בהטלת הסנקציות על איראן שהוטלו על איראן לפני השגת הסכם הגרעין, אך הוא עשה זאת בכל כורחו.

ההשקעות האירופאיות בטרור

לכל אלו יש להוסיף את חלקו של האיחוד האירופי וגלגולו הקודם, "השוק האירופאי המשותף", ביצירת "חוק בינלאומי" פיקטיבי במקום החוק הבינלאומי – "חוק בינלאומי" אשר שולל מישראל את זכותה לריבונות על חלקי א"י, בכללם ירושלים, ויצר את היסודות להקמתה של מדינת טרור "פלשתינאית" בשטחי א"י.

כאמור, ישראל צריכה לנהל עם האיחוד האירופי דו-שיח על בסיס עובדות אלו, לא מעמדת נחיתות, אלא מעמדת חוזקה. האיחוד האירופי עלול להפסיד הרבה מאוד מהחרפה חד-צדדית של היחסים עם ישראל והטלת עיצומים עליה, כאילו היא הנושאת באחריות למצב במזה"ת, שהאיחוד האירופי תרם להיווצרותו. ישראל היא נכס עבור האיחוד האירופי, לא נטל. ובנכס משקיעים. הבה נתחיל מהענקת סיוע חירום אירופי להתמודדות עם נזקי המלחמה עם איראן, ללא כל הצבת תנאים מדיניים מוקדמים. כתרומה לאנושות.

הפוסט יחסי אירופה-ישראל: נכס לא מחרימים, משקיעים בו הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

הספר הלבן משנת 1939 הגביל באופן חמור את העלייה היהודית לארץ ישראל ואת רכישת הקרקעות בה על ידי יהודים. במסמך נקבע כי תוגבל העלייה ל-75,000 עולים בלבד בתוך חמש שנים, וכי לאחר מכן לא תתאפשר עלייה נוספת אלא בהסכמת הערבים המקומיים – צעד שהיווה בפועל סתירה להתחייבויות הבריטיות בהצהרת בלפור ובכתב המנדט.

מסמך רשמי זה פורסם ערב פרוץ מלחמת העולם השנייה, בתקופה שבה יהדות אירופה הייתה זקוקה נואשות למקלט, וחסם את דרכם של יהודים רבים אל חוף מבטחים בארץ ישראל. הספר סימן שינוי קיצוני בעמדת בריטניה ביחס לציונות, עורר אכזבה גדולה בקרב היישוב העברי ותרם להחרפת מאבקו לסיום השלטון הבריטי בארץ

הפוסט הספר הלבן (1939) הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

הצהרת בלפור הניחה את היסודות להכרה בינלאומית רחבה בזכות להגדרה עצמית של העם היהודי בארץ ישראל, והשתלבה מאוחר יותר במסמכים מחייבים נוספים, כמו כתב המנדט הבריטי שאושר על ידי חבר הלאומים. מבחינה היסטורית, ההצהרה סימנה את תחילתו של תהליך מדיני שהוביל, חרף התנגדויות קשות, להקמת מדינת ישראל.

הפוסט הצהרת בלפור הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

ההסכמים כללו התחייבות ישראלית לנסיגה מלאה מחצי האי סיני, ופינוי כל היישובים והבסיסים שהוקמו בו, בתמורה להכרה מצרית בישראל וכינון יחסים דיפלומטיים. ב-1979 נחתם הסכם השלום בין ישראל למצרים, שהיה הסכם השלום הראשון בינה לבין מדינה ערבית והיווה נקודת מפנה אזורית משמעותית.

למרות ההישג המדיני החשוב, מצרים לא תמיד שמרה על ההסכם: כבר ב-1982, מייד לאחר מלחמת לבנון הראשונה, הכניסה מצרים את הדיוויזיה השלישית לסיני בניגוד להסכם. מערכות החינוך והתקשורת הממסדיות שלה המשיכו להציג תכנים אנטי־ישראליים, היחסים נשארו ברובם קרירים, ולאורך השנים מצרים לא תמיד סיכלה פעילות טרור מסיני. עם זאת, ההסכם מנע מלחמות נוספות בין המדינות, שמר על גבול שקט לאורך עשרות שנים, ויצר תשתית לשיתוף פעולה ביטחוני התורם עד היום ליציבות האזורית.

הפוסט הסכמי קמפ דייוויד הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

מבחינה מדינית, ועידת מדריד סימנה את תחילת הלחץ הבינלאומי הגובר על ישראל לוויתורים טריטוריאליים מול הפלסטינים בתמורה להבטחות ביטחוניות. בפועל, הבטחות אלו לא מומשו במלואן: הטרור הפלסטיני התגבר, בסוריה לא חל שינוי של ממש, ועל לבנון השתלט חיזבאללה – ארגון טרור שיעי בחסות איראן – שהפך את דרום לבנון לבסיס פעילות עוין נגד ישראל. התהליך שהחל במדריד הוביל להסכמי אוסלו – שהביאו להקמת הרשות הפלסטינית.

הפוסט ועידת מדריד הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

מן הבחינה הביטחונית עורר הסכם ואי ביקורת בישראל, לאור העובדה שלמרות התחייבויות הרשות הפלסטינית בפועל לא בוצע פירוק מלא של תשתיות הטרור. הדבר גרם לחלק מהציבור הישראלי לפקפק במחויבותה של הרשות להסדר מדיני ארוך-טווח עם ישראל.

הפוסט הסכם ואי הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

מעבר כרם שלום משמש להעברת סחורות, ציוד הומניטרי, תרופות, דלקים ומוצרי בנייה. לצד זאת, הוא מהווה מוקד לניסיונות הברחת אמצעי לחימה וחומרים דו שימושיים  – חומרים שיש להם שימוש יומיומי לגיטימי, אך שאפשר להסב אותם לצורכי טרור, כגון דלק, חומרי בניין, צינורות מתכת ודשן חקלאי.

בפיגוע המשולב שביצעו חמאס וארגונים ג'יהאדיסטיים במעבר כרם שלום באפריל 2008 נפצעו חיילים ישראלים מפיצוץ שתי מכוניות תופת וירי מרגמות. כוחות צה"ל הרגו שלושה מחבלים בזירה, וסיכלו ניסיון חטיפה נוסף סמוך לכיסופים. בתגובה, חיל האוויר תקף ברצועה וחיסל חמישה פעילי טרור נוספים. בעקבות הפיגוע הוגברו סידורי הביטחון במעבר, בוצעו שיפוצים והוחמרו נוהלי הבידוק הביטחוני.

מעבר כרם שלום הוא אחד מהצירים הכלכליים המרכזיים שבאמצעותם מפעילה ישראל לחץ אסטרטגי על שלטון חמאס, והוא נחשב יעד מועדף לניסיונות תקיפה מצד ארגוני הטרור בעזה.

הפוסט מעבר כרם שלום הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

לצד זאת, מעבר ארז מהווה נכס אסטרטגי חשוב המאפשר לישראל להפעיל לחץ אפקטיבי על שלטון חמאס ברצועת עזה.

בשנת 2004 בוצע במעבר פיגוע התאבדות, שבו נרצחו ארבעה ישראלים. חמאס וגדודי חללי אל-אקצא לקחו עליו אחריות משותפת. בעקבות הפיגוע הוחמרו סידורי הביטחון במעבר.

על אף שלאורך השנים סוכל רוב מוחלט של ניסיונות חדירה דרך המעבר, בשבעה באוקטובר 2023 חדרו דרכו עשרות מחבלים חמושים במסגרת מתקפת הפתע של חמאס וארגוני הטרור הפלסטיניים. במהלך הקרב הצליחו המחבלים להשתלט זמנית על המעבר ולהרוג כמה מהחיילים. אל קיבוץ ארז לא הצליחו להיכנס, לאחר שכיתת הכוננות של הקיבוץ מנעה זאת מהם, תוך שאחד מחבריה נהרג בקרב. המחבלים שחצו במעבר המשיכו גם למת"ק עזה, שם הרגו שלושה חיילים וחטפו לרצועת עזה שלושה חיילים אחרים.

אירוע זה המחיש באופן קשה עד כמה שליטה ישראלית מלאה במעבר ארז היא אינטרס ביטחוני חיוני ותנאי למניעת חדירות מחבלים לשטח ישראל.

הפוסט מעבר ארז הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

הפרויקט הגרעיני האיראני, שהיה במשך עשורים עמוד התווך של תפיסת ההרתעה של הרפובליקה האסלאמית, הפך למטרה מבצעית מוצהרת של מערכת הביטחון הישראלית, וככל הנראה הושמד באופן שמחזיר את תוכנית הגרעין האיראנית שנים לאחור. עבור מערכת הביטחון הישראלית, מדובר לא רק בניצחון טקטי, אלא בשינוי כללי המשחק.

המכה הזו מעצבת מחדש את האסטרטגיה האיראנית ומטלטלת את תשתיות החסינות שהקימה טהראן, לא רק בזירה הבינלאומית, אלא בעיקר בתוך אזורי ההשפעה שלה: מעיראק, דרך לבנון ועד תימן.

עם זאת, בישראל מבינים כי למרות ההישגים המשמעותיים – המערכה רחוקה מלהסתיים – אולם, גבולות ההרתעה השתנו באופן מהותי. הפגיעה בתוכנית הגרעין מחזירה לישראל את יכולת ההרתעה שנפגעה קשות בעקבות מתקפת ה-7 באוקטובר, ואף עשויה להאיץ תהליכי נורמליזציה חדשים מול מדינות ערביות ומוסלמיות שנמנעו עד כה, כגון סעודיה שמביטה בדריכות על העוצמה הצבאית, המבצעית והמודיעינית שמפגינה ישראל.

מנגד, קיימת הערכה כי בטהראן שוקלים ליזום מלחמת התשה ארוכה נגד ישראל באמצעות ארגוני הפרוקסי של איראן: ביניהם חיזבאללה, מיליציות שיעיות בעיראק, חות'ים בתימן ואולי אף הפעלת טרור איראני באירופה באופן ישיר של משמרות המהפכה, או באופן עקיף על ידי רשתות טרור ופשע מקומיות ותאים רדומים הממתינים ליום פקודה. במצב כזה, לא תיוותר ברירה אלא "ללכת עד הסוף" – כלומר, חתירה להפלת משטר האייתולות. מה שהיה נראה בעבר כטאבו או אשליה – הפך לתרחיש סביר בהחלט.

טלטלה פנימית באיראן

המהלכים האחרונים מביאים גם לפגיעה במערכת הפנימית האיראנית, כשדיווחים מוכיחים על התגברות הקולות המתנגדים למשטר ומעוררים טלטלה חברתית ופוליטית במדינה.

קולות מטעם קבוצות שונות, ביניהן מיעוטים אתניים ודתיים, כגון כורדים, בלוצ’ים, סונים וסטודנטים בעלי נטייה פרו-מערבית, מתחזקים תוך ניצול התחושה הגוברת של שחיקת התמיכה האזרחית בלב המשטר. דמויות בולטות מהאופוזיציה האיראנית בחו"ל, ביניהן רזא פהלווי, בנו של השאה המודח, קוראות באופן גלוי להפלת המשטר ומבקשות מהמערב שלא להעניק "גלגל הצלה אחרון" למנהיג העליון עלי ח’מינאי.

בשנים האחרונות, עבור רבים באיראן, משטר האייתולות הפך לא רק לאויב החירות, אלא גם לאיום ישיר על היציבות הכלכלית, החברתית והאזורית שלהם. התמיכה האיראנית בתשתיות טרור מחוץ לגבולות המדינה הפכה למעמסה כבדה, והפעילות המתמשכת של המוסד הישראלי בלב טהראן, שמכוונת לבכירי המשטר, מעצימה את תחושת חוסר הביטחון והבוז כלפי המנהיגות הדתית.

בנוסף, המערכה הנוכחית חשפה פער אסטרטגי משמעותי בין ישראל לאיראן. חיל האוויר הישראלי חידש את עליונותו האזורית באמצעות יכולת תקיפה מדויקת, חמקנית ועמוקה. המוסד שלח מסר ברור למשטר האיראני: הוא שולט ברחובות טהראן, מסוגל לפגוע בכל יעד, וביכולתו להכתיב את סדר היום הביטחוני של המדינה אם ירצה בכך.

מערך ההגנה האווירי של איראן, שהוצג בעבר ככלי הרתעה מרכזי, התגלה כחסר תועלת מול הטקטיקות החמקניות של ישראל. מערכת הטילים הבליסטיים, אף על פי עוצמתה, לא הצליחה למנוע את הפעילות הישראלית ואינה מסוגלת לשמש משקל נגד למתקפה כוללת, כפי שקיוו מנהיגי המשטר בטהראן.

הבידוד הבינלאומי של איראן

בעשור האחרון, נשענה איראן על רוסיה וסין כעוגנים דיפלומטיים, אך שתיהן נמנעו ממעורבות ישירה במערכה ושיגרו מסרים רפים בלבד. ההכרזה החריגה של מדינות ה-G7, שתמכה בזכותה של ישראל להגן על עצמה, הדגישה את הבידוד הגובר של איראן בזירה הבינלאומית. במקביל, ניסתה איראן באמצעות שר החוץ שלה, עבאס עראקצ’י, לגייס תמיכה בקרב מדינות האזור תחת סיסמת "אחדות אסלאמית" נגד ישראל, אך מעבר להבעות תמיכה פורמליות, אף מדינה לא נקטה בפעולה צבאית למענה. מדינות האזור בחרו לצפות מהצד כאשר ישראל וארה"ב מעצבות מחדש את הסדר האזורי.

המלחמה הפתוחה בין ישראל לאיראן חורגת מעימות בין שתי מדינות בלבד: זהו מאבק על עיצובו של הסדר האזורי החדש. בעוד שבעבר נאבקה איראן להשיג מעמד של מדינת סף גרעינית, היום הרפובליקה האסלאמית נלחמת על קיומה של המהפכה האסלאמית משנת 1979. ישראל וארה"ב האיצו את הספירה לאחור של משטר האייתולות והשאירו זאת בידיו של העם האיראני להחליט  – כאשר גם בטהראן מודעים לכך כי ייתכן שזוהי שקיעתו של המשטר הנוכחי ותחילתה של איראן חדשה.

הפוסט מלחמת סף: ישראל מאיימת על ליבת המשטר האיראני ומשנה את חוקי המשחק במזרח התיכון הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

אופי הסיור: רגלי ורכוב
אורך הסיור: 3–5 שעות
מידת קושי: קל
נקודת התחלה: מרכז מורשת גוש עציון (יש להזין בווייז: "מרכז מורשת גוש עציון")

כפר עציון: נפילה ותקומה

נתחיל את הסיור בכפר עציון – קיבוץ שהוקם לראשונה ב־1943, נחרב בקרבות מלחמת העצמאות, ונבנה מחדש אחרי הניצחון במלחמת ששת הימים ב־1967. כאן, בין השבילים והבתים, שוכן מרכז מורשת גוש עציון – אתר הנצחה המתאר את סיפור ההתיישבות, ההגנה והטבח, שחתם את נפילת הגוש.

במרכז המבקרים נוכל לצפות בסרטונים היסטוריים, עדויות מצולמות, מפות ותצלומים. הסרט המרכזי המוקרן במקום מציג את המאורעות כפי שהונצחו בעדויות הלוחמים. הכניסה למיצג האור-קולי כרוכה בתשלום ובתיאום מראש.

סמוך למרכז שוכן בית העלמין ההיסטורי של הקיבוץ, שבו טמונים לוחמי הגוש. נצעד מהקיבוץ החי אל בית העלמין בהליכה קצרה, המהווה תזכורת כואבת לכך שהחורבן והתקומה סמוכים זה לזה בהיסטוריה של מדינת ישראל.

שורשיו של כפר עציון נעוצים עוד בשנות ה־20 וה־30, כאשר קבוצות יהודיות ניסו להתיישב באזור – תחילה במגדל עדר, ולאחר מכן בניסיון להקמת היישוב "כפר עציון" של חברת "אל ההר". בעקבות מאורעות תרפ"ט ותרצ"ו ננטשה ההתיישבות במקום, אך הרעיון לא נזנח.

בשנת 1943 עלו למקום חברי קבוצת אברהם – גרעין דתי חלוצי מטעם הפועל המזרחי – וייסדו את קיבוץ כפר עציון. המתיישבים – בהם עולים מאירופה, אנשי "השומר" וחלוצים מהארץ – הפכו את ההר ליישוב פורח עם חקלאות, מבני ציבור וחיים קהילתיים. כפר עציון הפך לראשון מבין ארבעה קיבוצים שהקיפו את ירושלים מדרום, ועמד בחזית המאבק על הדרך לעיר.

לאחר הכרזת תוכנית החלוקה של האו"ם נותק הגוש מירושלים והפך לחיץ קריטי מול הצבאות הערביים. הקרבות הלכו והחריפו, ובמהלכם פונו הנשים והילדים. בד' באייר תש"ח (13.5.1948), יום אחד בלבד לפני ההכרזה על הקמת מדינת ישראל, נפל כפר עציון – ומרבית לוחמיו נהרגו. רבים מהמגינים נרצחו לאחר כניעתם בידי חיילי הלגיון הערבי ופורעים מקומיים מהכפרים הסובבים, מעשה שזעזע את היישוב העברי כולו.

ב־1967, לאחר שחרור הגוש, חזרו בני הדור השני ובנו את הקיבוץ מחדש. השיבה לכפר עציון הפכה לסמל של נחישות ציונית, אחיזה מחודשת בקרקע ותקומת העם היהודי בארצו.

האלון הבודד: הכיסופים והשיבה

מהקיבוץ נמשיך בנסיעה קצרה אל האלון הבודד – עץ אלון עתיק שגילו מוערך בכ־700 שנה, הניצב סמוך לצומת גוש עציון. לאחר חורבן היישובים במלחמת העצמאות נותר העץ כעד אילם לשבר ולעקירה.

במשך השנים שלאחר נפילת הגוש היו בני המשפחות שפונו ממנו מביטים לעבר העץ ממרחק, בגעגועים אל ביתם שאבד. האלון הפך בעבורם לסמל לכמיהה לשוב אל אדמתם שנעקרו ממנה ולהכות בה שורשים מחדש.

לאחר מלחמת ששת הימים הפך האלון לסמל לשיבה לגוש עציון, והיישוב אלון שבות נקרא על שמו.

לאחר שנחנה במקום, נצעד בשביל המסודר המוביל אל עץ האלון, נסייר באתר ההנצחה המרשים השוכן לצידו – אנדרטה לנופלי גוש עציון – ונעבור בין שלטי ההסבר והשמות החקוקים בינות לשבילי העפר ופינות הישיבה, תוך שאנו מתוודעים לסיפורם של הנופלים ולמורשתם, כפי ששוחזרו על ידי קק"ל למען הדורות הבאים.

שמורת עוז וגאו"ן: הכאב וההיאחזות בחיים

מהאלון הבודד נמשיך אל שמורת עוז וגאו"ן – שמורת חורש המשקיפה אל צומת גוש עציון, בסמוך לקיבוץ מגדל עוז. השמורה שוכנת בלב חורש ים־תיכוני וממוקמת על אדמות מדינה שבהן שרידי התיישבות מהתקופה הישראלית, אתר עתיקות ובו שרידי מצודה מהתקופה הפרסית, ובית יערן ובור מים עתיק מהתקופה העות'מאנית.

השטח שימש בעבר למרעה, לנטיעות ולהתיישבות, אך נזנח עם השנים. בלילה שבו התגלו גופותיהם של שלושת הנערים החטופים – גיל-עד שער, נפתלי פרנקל ואייל יפרח – ביוני 2014, הגיעו למקום תושבים מכל האזור, ויוזמה מקומית הובילה להקמת שמורה קהילתית־חינוכית לזכר הנערים שנקראה בשם "עוז וגאו"ן": "עוז" על שם קיבוץ מגדל עוז הסמוך וכביטוי לעוז המאפיין את ההתיישבות היהודית בארץ ישראל, ו"גאו"ן" כראשי תיבות של שמותיהם: גיל-עד, אייל ונפתלי.

במהלך הסיור נצעד בשביל המקיף את השמורה, נשב בצל עצי האלון, ונחלוף על פני נקודות עניין מגוונות: שדרת הציונות, הכוללת שלטים עם אמרות של מנהיגי הציונות לדורותיה; מצפור ארי פולד, הפונה אל הרי יהודה; בית כנסת פעיל שבו מתקיימים תפילות ושיעורים; ושלטי הסבר ומידע בנושאי ציונות, טבע ומורשת. הילדים יוכלו להתרענן במימיה של בריכת שכשוך הפועלת בחודשי הקיץ, ונוכל לעשות שימוש גם באתר הפיקניק, מתקני המשחקים והספורט בשמורה, ולצעוד לאורכו של שביל הליכה הצופה אל הנוף המרהיב באזור.

מיקומה של השמורה, המטופחת ומתוחזקת על ידי מתנדבים, סמוך לכפר עציון ולאלון הבודד, ממחיש את הבחירה המתמשכת להפריח את היישובים שחרבו, ולבנות בהם מחדש התיישבות יהודית ענפה, משגשגת ומלאת חיים.

נחל הפירים ואמת הביאר: מפעל מים קדום ונוף תנ"כי

נחתום את סיורנו בגוש עציון באמת הביאר ונחל הפירים – מערכת מים קדומה ומורכבת, מהמרשימות בארץ, שהובילה מים לירושלים בימי בית שני. לאורך המסלול נוכל לגלות תעלות, בריכות, נקבות חצובות בסלע וחורש טבעי עשיר. הסיור במקום מתאים במיוחד לימים החמים, מכיוון שהוא כולל קטעים מוצלים ונקודות עצירה והתרעננות. המסלול אורך כ-4 ק"מ, ומתאים לכל המשפחה.

לאחר נסיעה בת כשש דקות משמורת עוז וגאו"ן נשוב אל נקודת ההתחלה של המסלול, למרגלות שכונת גבעת הדגן שבאפרת. כאן נפתח את סיורנו באמת הביאר.

אמת הביאר היא אחת מהאמות הקדומות שהזרימו מים חיים לירושלים, ונחשבת למרשימה ומדויקת במיוחד מבחינה הנדסית. היא נחצבה בהר חברון בימי בית שני, ומשתרעת על פני כ־4.7 ק"מ של מנהרות, פירים ותעלות – חלקם תת-קרקעיים וחלקם פתוחים. המפעל כולו התבסס על שיפוע מדויק של פחות ממילימטר לכל מטר, שאִפשר זרימת מים איטית אך רציפה. מי המעיין עין ואדי אל־ביאר (עין האמה) הוזרמו דרך האמה אל בריכות שלמה, ששימשו מאגרי ביניים בדרך לירושלים. לאורך הדרך נוכל לראות חציבות, חיפויי אבן, קירות תומכים ואפילו שרידי טיח שמעידים על תחזוקה מוקפדת.

השימוש באמת הביאר נמשך גם בתקופות הרומית והביזנטית, והיא שוקמה בימי המנדט הבריטי, במפעל שכלל בנייה מחודשת של סכר קדום בנחל הפירים. אף שחלקים מהאמה נהרסו במהלך הדורות, מפעל המים שימש את ירושלים לסירוגין במשך כמעט אלפיים שנה, עד לאיחודה של העיר במלחמת ששת הימים. כיום, אמת הביאר היא לא רק אתר ארכיאולוגי מרשים אלא גם עדות חיה להמשכיות יהודית באזור ולחזון ההנדסי שעמד ביסוד הבנייה בתקופת הורדוס.

מהתצפית בתחילת המסלול נשקיף לעבר בריכות שלמה – מאגרי מים עצומים שכאמור, היוו תחנת ביניים בדרכם של מי המעיינות לעיר הבירה. נרד בשביל מסומן שחור ונחלוף על פני שלושה פירים חצובים ששימשו לחציבה ולאוורור. נצעד לאורך קטע פתוח של האמה, שבו ניכרים קירות תמך, חיפויי אבן וחציבות בסלע.

השביל נמשך במקביל לנחל הפירים, בין חורש טבעי, גפנים ועצי תאנה. מעברו השני של הנחל נבחין בשרידי מנזר ביזנטי, דיר אל־בנאת, ובבתי העיר אפרת וגדר ההפרדה. בהמשך נחלוף על פני סכר קדום ששוקם בתקופת המנדט הבריטי.

המסלול מציע חוויית טבע מתחלפת לאורך עונות השנה – מהאביב, שבו האזור כולו עוטה פריחה צבעונית ועד הסתיו, שבו לאחר הבציר מצהיבים עלי הגפנים והכרמים נצבעים בגוני שלכת. בסיום ההליכה נגיע לפארק אמת הביאר, שבו אפשר לרדת אל נקבת המים החצובה בהר ולצעוד בתוכה במים רדודים או עמוקים, במסלולים שונים. חובה להצטייד בפנס.

ההליכה החווייתית בנקבה התת-קרקעית כוללת גם צפייה במיצג אור-קולי מושקע, המספר על מערכת המים הקדומה שבנה המלך הורדוס להובלת מי מעיינות גוש עציון אל ירושלים ובית המקדש.

בפארק אמת הביאר נוכל למצוא גם בריכת שכשוך ומתנפחים לילדים, קיוסק, פינות מוצלות, שירותים ומלתחות, ובתיאום נוסף גם השכרת אופניים לכל המשפחה, פינת יצירה ובישולי שדה.

הפארק פעיל במשך הקיץ, מפסח עד סוכות, בשעות 10:00-18:00. עלות הכניסה היא 20 ₪ לאדם (תשלום מגיל 3).

בכך מסתיים טיולנו בגוש עציון – אזור מיוחד במינו המחבר היסטוריה יהודית עשירה ורבת שכבות, המלאה בגבורה, געגועים, אובדן ותקומה, עם נופי טבע מרהיבים ועוצרי נשימה. גוש עציון מזכיר לנו עד כמה עמוקים שורשיו של העם היהודי בארץ ישראל, ועד כמה דבקותנו באדמת המולדת ונחישותנו להמשיך לאחוז בה ולהפריח אותה עומדות ביסוד הסיפור הציוני.

רוצים להמשיך את הסיור?

גוש עציון וסביבתו הקרובה משופעים באתרים היסטוריים, טבעיים ותרבותיים. הינה כמה המלצות להמשך הדרך, בין אם באותו יום ובין אם כטיול נוסף:

• ההרודיון הוא אתר מורשת לאומי יוצא דופן, שבו הקים הורדוס את אחד מארמונותיו המרשימים, ובו גם בחר להיקבר. נמצא במקום תיאטרון, מחילות מסתור ומרפסת הצופה אל מדבר יהודה. השילוב בין פאר רומי לנוף תנ"כי יוצר חוויה בלתי נשכחת. (הכניסה בתשלום)

• מצפור הל"ה הוא תחנת התבוננות וזיכרון על שם לוחמי מחלקת הל"ה שנפלו בדרכם לגוש עציון ערב מלחמת העצמאות. לצד האנדרטה הצנועה נשקף נוף פתוח אל שפלת יהודה.
• יקב גוש עציון הוא יקב בוטיק השוכן סמוך לכפר עציון ומציע טעימות יין, סיורים מודרכים וארוחה קלה בלב נופי ההר. זהו מקום נעים לעצירה רגועה, בליווי הסברים על החקלאות בהר והשילוב בין התיישבות לגידול גפנים.

הפוסט ושבו בנים לגבולם: סיור מורשת בגוש עציון הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

מתוך ההצלחה המסחררת עולה השאלה – הזוהי אותה מדינת ישראל שניהלה דשדוש כה ממושך ברצועת עזה?
הכיצד מדינה שלא מצליחה להשיג את מטרות המלחמה במקום קטן כמו עזה, מצליחה למוטט את ההרתעה של המפלצת האיראנית המאיימת, ולהתקרב לעמידה במטרות המערכה נגדה במספר ימים בודדים?

בנייר זה אציג סקירה של ההבדלים העיקריים בין שתי המערכות מבחינת ניהול המערכה, ואעמוד על הסיבות להבדלים.

מאפיינים כלליים

1. מאפייני הלחימה

המערכה ברצועת עזה מטרותיה ומשימותיה הן כוללניות- מיגור מוחלט של חמאס והשבת כל החטופים. פעולה זו מחייבת תמרון קרקעי, ובמקרה של עזה גם תמרון תת- קרקעי, כאשר התווך התת- קרקעי מסאב את הפעולה רבות. על אף הקרבה הגאוגרפית של רצועת עזה, הרי שמערכה כזו היא עבודת נמלים של ממש. חמאס כארגון טרור, מנהל לוחמת גרילה מול כוחות צה"ל כאשר הוא משתמש באזרחים ברצועה ובחטופים כמגן אנושי כאשר הוא נטמע בתוכם. מאפיינים אלו מחייבים כוחות מתמרנים גדולים- לא מדובר בכיבוש של מספר יעדים או פירוק של מערכת אויב יריבה. כאן יש לספוק שטח רב, לכבוש, לטהר ולהשמיד תשתיות ואויב בכל מטר רבוע.

המורכבות הגדולה ביותר במערכה בעזה היא כמובן סוגית החטופים, שמקשה על התמרון ומרסנת את עצמתו ומהירותו באופן טבעי. אולם מורכבת הלחימה ברצועת עזה ככל שתהיה, משלב מוקדם מאוד במערכה חמאס לא מהווה איום ישיר על העורף של מדינת ישראל, ומעורבים במערכה זו בעיקר חיילי צה"ל, לכן יכולה ישראל להרשות לעצמה אורך נשימה יחסי במערכה זו, על אף המחירים.

המערכה באיראן הרחוקה מתנהלת אמנם מול ישות מדינית גדולה, מבוססת וחזקה, אך המטרות בה ממוקדות הרבה יותר. התכלית של המערכה באיראן היא הסרת איומים ספציפיים, ולכן השמדה של איומים אלו תספיק, ונכון לעכשיו המערכה מתנהלת מהאוויר בלבד. האתגרים במערכה מול איראן הם מודיעיניים, וביצועיים בעיקרם. הלחימה מתמקדת בשלילת יכולות ובערעור יכולות המשטר והוצאתו מתפקוד. אולם האיום על העורף הישראלי גדול ומשמעותי במערכה זו, כאשר איום הטילים הבליסטיים מהווה סיכון משמעותי לחיי אדם בכל רחבי ישראל, וזאת עוד לפני שהזכרנו את שיתוק המשק הישראלי. במערכה זו, לישראל אין אורך נשימה.

2. מגרש המשחקים הגיאופוליטי

כל מערכה צבאית טובה צריכה להמשך עם "רגל מסיימת" מדינית שתשלים את העמידה ביעדים. אולם לכל אחד מהשחקנים- חמאס ואיראן- יש מגרש משחקים שונה וגורמים שונים אשר יביאו אותו לנקודת הסיום באופן הרצוי על ידי ישראל. חמאס הוא ישות תת- מדינתית. כארגון הטרור המשמעותי היחידי ברצועת עזה, שאיפתו המרכזית היא לשמר את הדומיננטיות שלו ברצועה. משלב מוקדם יחסית במלחמה, חמאס משחק עם שני הקלפים היחידים שנותרו לו- זמן, והחטופים. אולם למרות שהחמאס הוא אויב חלש יותר מאיראן, דווקא בגלל שהוא אינו מדינה, יש לו פחות מה להפסיד. הזמן משחק לטובתו וככל שהלחימה נמשכת, מצבם של החטופים מתדרדר והלחץ הבינלאומי על ישראל גובר. הדבר היחידי שיכול להוריד אותו על ברכיו הוא אבדן השליטה ברצועה, דבר שניצניו מתחילים להיראות רק לאחרונה.

המצב עם איראן שונה מהותית. כמעצמה אזורית (צבאית, מדינית ודתית) עליה לשמר את מעמדה באזור.  אמנם, כפי שהוזכר לעיל, הנזק שהיא מסבה לישראל בכל יום של לחימה גדול לאין שיעור מהמערכה בעזה, אבל הזמן לא משחק גם לטובתה של איראן. שתי האסטרטגיות המרכזיות של איראן- טבעת השלוחות במזרח התיכון והגרעין, מונחים על הכף במערכה הזו. כל עוד המגמה הנוכחית של הלחימה נמשכת, המשטר מאבד את נכסיו העיקריים, וכך גובר הסיכוי שיריביו של המשטר באיראן מבפנים ומבחוץ ינצלו את המצב.

מאפייני הניהול של המערכות

3. יעדים מדיניים: מוצהרים, מדידים, ונשלטים

הגדרת יעדי מלחמה ברורים ומדידים, כאלו שהצבא ושאר הגופים יכולים לגזור מהם יעדי- משנה, הם תנאי הכרחי להצלחה במערכה. למערכה בעזה הוגדרו אמנם יעדים- מיטוט שלטון החמאס צבאית ואזרחית, והשבת כלל החטופים. בעוד השבת החטופים היא יעד ברור ומדיד, מיטוט החמאס הוא אמנם יעד חשוב ובר השגה, אבל הוא הוגדר באופן כללי ולא ממוקד, בוודאי כשמדובר במיטוט חמאס כגוף שלטוני. מיטוט שלטון החמאס משמעותו שינוי מציאות ביטחונית ברצועת עזה, מה שמחייב פירוק של היעד הזה לתתי- יעדים מדידים יותר ומענה על שאלות קריטיות- מה יגדיר חמאס ממוטט? מי יחליף אותו? איך תראה המציאות הביטחונית בעזה ביום שאחרי חמאס?

אלו שאלות שנועדו לפרק יעד כללי ליעדים ממוקדים יותר, כך שיהיה ברור מה צריך לעשות כדי לעמוד בהם, ולמדוד האם הם הושגו. על שאלות אלו הדרג המדיני, ככל שידוע לנו, לא ענה. ובמידה מסוימת של צדק- זוהי יומרה לתכנן שינוי מציאות כל כך קיצוני מהסוף להתחלה ויש להתחיל במובן מאליו- פירוק המבנה הסמי- צבאי של חמאס למשל. אך ככל שעובר הזמן, יעדי המלחמה חייבים לקבל דיוקים. העובדה המטלטלת שבמשך כמעט שנה וחצי חמאס החזיק במונופול על הסיוע ההומניטרי ברצועה, היא לא פחות ממחדל. מה שמוביל לנקודה השניה בהיבט הגדרת היעדים. אחרי הגדרת היעדים המדיניים, יש לבצע התאמה של דרכי הפעולה כך שישיגו אותם. במובן זה, שיטת הפשיטות שנקט המטכ"ל הקודם היא ההפך הגמור ממה שהיה צריך להתבצע כדי למוטט את שלטון חמאס מבחינה אזרחית, ולראייה ההצלחה של שיטת חלוקת הסיוע הנוכחית.

המערכה באיראן שונה לגמרי בהיבט הצבת היעדים המדיניים. היעדים כפי שהוגדרו- חיסול פרויקט הגרעין האיראני, הסרת האיום הרקטי, והחלשת מערך השלוחות האיראניות במזרח התיכון. במשך שנים הגרעין האיראני נחשב ליעד קשה עד בלתי אפשרי להשגה. בהשוואה ליכולות הצבאיות האיראניות, ארגון החמאס נראה כמו ארוחת בוקר. ואולם, אם בוחנים את הדברים מזווית הגדרות היעדים- היעדים במערכה מול איראן ברורים הרבה יותר. הם יעדים נקודתיים- גם אם קשה לשיג אותם, קל לתפוס ולהבין אותם, ובוודאי פשוט הרבה יותר לגזור מהם יעדים צבאיים לביצוע. ברמה המוסדית, אלו יעדים שהרבה יותר פשוט לסנכרן אליהם מספר מאמצים. ניכר שהמאמצים במערכה באיראן- האוויר, המודיעין, הסייבר, והתודעה, מסונכרנים באופן מופתי ומעורר השראה.

מבחינת שרטוט המערכה, הEnd Game באיראן ברור הרבה יותר. אולם יש הישג אחד חשוב, שאליו כולם מייחלים אך בפירוש לא מגדירים אותו כיעד מדיני רשמי, וזוהי החלפת השלטון באיראן. הבכירים מגדירים אותה כ"תוצאה רצויה, אך לא חלק ממטרות המלחמה". ובצדק- מעבר לפאן הלגיטימציה ליעד שכזה, זוהי מטרת מלחמה מסובכת למדי, ויש לשאוף אותה אך לא לתלות בה את הצלחת המערכה.

4. שליטה במהלכי המלחמה – ריכוזיות אל מול ביזור האחריות

לאחר הצבת היעדים מגיעים שלבי הביצוע והבקרה על התכנית. בתחום הבקרה, שתי המערכות שונות זו מזו מהותית בתמהיל בין האסטרטגי והטקטי. המערכה באיראן היא כזו שהאחוז האסטרטגי בה גבוה במיוחד. רוב המטרות הן מטרות אסטרטגיות ויש להן קשר ישיר למטרות המלחמה- אתרי גרעין, מצבורי טילים ומשגרים, חיסול בכירים. הן כמעט בגדר שחור או לבן- עומד או לא עומד ביעדי המלחמה. לכן, כאשר נוצרה הזדמנות באחד הלילות הראשונים למלחמה לחסל את עלי שאדמאני, מי שהחליף את הרמטכ"ל האיראני שחוסל במכת הפתיחה- היה קל לנצל אותה. אני מניח בזהירות שחיסול זה לא היה צריך לעבור את אישורו של ראש הממשלה.

אך מלבד זאת, כל חריגה מבנק המטרות הברור הזה, כנראה תהיה מחויבת באישורים הגבוהים ביותר. כל אסקלציה ביעדי התקיפות- תקיפות סמלי שלטון, תקיפות של מטרות הפוגעות בכלכלה כמו שדות נפט, או פגיעה באנשי שלטון בכירים באיראן פירושה אסקלציה חריגה במהלך המערכה או שינוי ביעדים המדיניים של המערכה.

במובן זה, המערכה באיראן קלה יותר לשליטה על ידי הדרג המדיני. כשרוב הדברים עוברים דרך שולחן ראש הממשלה, טבעי שהבקרה שלו על העמידה ביעדים שהציב תהיה אפקטיבית יותר. זאת בניגוד גמור למערכה ברצועת עזה, הכוללת אוגדות רבות של כוחות מתמרנים, שרשרת פו"ש ארוכה, וחלוקת אחריות מבוזרת מאוד. בניהול כזה של מערכה, הרבה יכול להשתבש בדרך להשגת היעדים- מכישלונות טקטיים, דרך מימד הזמן הקריטי, ועד פירוש שונה של היעדים עצמם. הדוגמה המובהקת ביותר לכך היא חוסר הרצון של הרמטכ"ל הקודם לכבוש את הרצועה, מה שהוביל לאזלת היד בנושא הסיוע ההומניטרי.

5. יוזמה מול תגובתיות

המערכה בעזה היא לא מהלך של שליפה מהמותן. אך אין כל ספק שהיא מהלך תגובתי, שבו לא אנחנו בחרנו את תנאי הפתיחה, והם רחוקים מלהיות אידיאליים- כמות החטופים הגדולה בשטח, עבודה עם ממשל אמריקאי עוין, לחימה רב זירתית ובמקביל, לגיטימציה ציבורית ועולמית במגמה שלילית מתמשכת. המערכה בעזה רווית גורמים משפיעים שהיה על נתניהו להילחם בהם במקביל למלחמה בחמאס. הוא היה צריך להשהות את הלחימה כדי להגיע להסכמי חטופים ואז כדי לטפל בחזית הצפונית. הוא היה צריך להפוך עולמות כדי להיכנס לרפיח, או להמתין לחילוף הממשל באמריקה (ועד אז להתמודד עם מחסור בתחמושת), וכל זאת על רקע תבוסה מוחצת בחזית התודעה הבינלאומית ודעת הקהל, שהתפתחה לרמות אנטישמיות גבוהות אפילו מהרגיל. ומעל הכל, הוא היה צריך להצדיק כל צעד ושעל בחברה הישראלית, שהיוותה חסם משמעותי בכל ההיבטים.

היוזמה במערכה מול איראן גרמה לכך שהכל יהיה בדיוק הפוך. המהלך היזום הזה תוכנן להגיע לרמות בשלות אחרונות אחרי כניסתו של ממשל טראמפ, ויצר שיתוף פעולה בלתי נתפס עם האמריקאים. עצם השתתפותם במבצע ההונאה שלפני התקיפה, וכמובן ההתקפה המאסיבית על יעדי הגרעין האיראנים היא דבר מדהים וחסר תקדים. ארצות הברית מנהלת את המערכה הזו יחד איתנו, ולא מועילה בטובה לאשר את המבצע. יש לזה אפקט משמעותי בהתעצמות ההרתעה הישראלית בכל הזירות, גם בזו הבינלאומית.

מהלך יזום בסדר גודל כזה מאפשר גם סנכרון בין זרועי הדוק הרבה יותר. זהו מבצע שהתכוננו אליו במשך שנים, וניכר שהפתיחה היזומה של המהלך מאפשרת ביצוע ברמה גבוהה. גם דעת הקהל העולמית, ככל ששורות אלו נכתבות, מעניקות גיבוי שלא משתמע לשתי פנים ברובה. השורות בחברה הישראלית ובפוליטיקה הישראלית מיושרות ומצופפות. האופוזיציה מעניקה גיבוי מלא ואפילו קורטוב של קרדיט לנתניהו על המערכה הזו. היוזמה של המערכה הזו והעבודה על פי תסריט מבצע מתגלגל וקבוע מראש, מאפשרת גם שליטה במסרים. נתניהו השתמש בימים הראשונים בהצהרות מוקלטות- ענין זה מעיד על רמת תכנון גבוהה ומפורטת, ונוסחת תחושת ביטחון כלפי פנים, וגם כלפי חוץ. התייצבותו של טראמפ לצד נתניהו לאחר מכת הפתיחה מעידה על רמת הביטחון הגבוהה שלו בישראל.

המערכה בעזה והמערכה באיראן שונות זו מזו בהיבטים רבים, כפי שנסקר בנייר זה. תנאי הפתיחה שונים, היעדים והמטרות שונים, ואופי הלחימה שונה לגמרי. אך אם אנו נדרשים לשים את האצבע על נקודה אחת שעושה את כל ההבדל- הרי שזו צדקת הדרך. התרגלנו לכך שהתמיכה במדינת ישראל ובעם היהודי גבוהה כאשר אנו תופסים את הצד של הקורבן, לכן לאחר השבעה באוקטובר התנחמנו בכך שלפחות בתחום הלגיטימציה נצא נשכרים מגודל האסון. ההבדל בדעת הקהל הישראלית והעולמית לגבי שתי המערכות מספר את כל הסיפור. מי שבטוח בעצמו ובצדקת דרכו, אחרים יצטרפו אליו. מי שמהסס בזירה הבינלאומית, מי שמדשדש- המציאות תכפה את עצמה עליו.

ישראל מדגימה עד כה במערכה באיראן עצמה יוצאת דופן, אך עלינו ללמוד לבאות את אופן התכנון, הסנכרון והצבת יעדי המלחמה הברורים, הבלתי מתפשרים והנחרצים גם למערכות ולאתגרים הבאים.

הפוסט איראן מול עזה: שתי מלחמות, שני עולמות – על אסטרטגיה, יוזמה ולגיטימציה הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

הצהרתו של קנצלר גרמניה השמרני, פרידריך מרץ, שלפיה ישראל עושה את "העבודה המלוכלכת עבור כולנו", קרי עבור המערב, עוררה בישראל התרגשות רבה – ובצדק. נדיר מאוד שמנהיג מערבי, על אחת וכמה מדינאי גרמני, מגדיר את מעשיה של ישראל בצורה פשוטה וקולעת כל כך. הנוהג המקובל במערב, ובמיוחד באירופה, הוא להסתתר מאחורי ניסוחים דיפלומטיים מעורפלים ולא מחייבים, ולא להביע הערכה לתרומתה הרבה של ישראל בהגנה על המערב מפני תוקפנותו של האסלאם הרדיקלי. המערב, ובעיקר אירופה, התרגל לראות בישראל דווקא את שורש כל בעיות המזרח התיכון, ולא את המפתח לפתרון הבעיות הללו. לכן, הצהרתו של הקנצלר, שמביעה הערכה רבה לאומץ של הנהגת מדינת ישראל וצבאה, מהווה התפתחות מעניינת. יש לקוות שמנהיגים אירופיים אחרים ילכו בעקבותיו של מרץ, וגם שמרץ ידבוק בעמדתו ולא יחזור בו ממנה בהזדמנות הראשונה.

למרות שישראלים רבים עדיין מחשיבים את גרמניה כידידתה של מדינת היהודים, הדברים הברורים והמובנים מאליהם של הקנצלר עוררו סערה פוליטית גדולה בארצו. למעט תמיכה מסוימת, בעיקר משורות מפלגתו, זכה הקנצלר לקיתונות של רותחין על הצהרתו ממספר גורמים, ביניהם בכירים בשותפתו לקואליציה, המפלגה הסוציאל-דמוקרטית, שמאז תבוסתה בבחירות האחרונות הפכה לביקורתית מאוד כלפי ישראל. מקרב המפלגה הזו נשמעים יותר ויותר קולות התומכים בהטלת אמברגו נשק על ישראל בגלל מה שהם מכנים "הפרות החוק הבינלאומי ברצועת עזה".

שערורייה מלוכלכת

דובר סיעת הסוציאל-דמוקרטים לענייני חוץ, אדיס אהמטוביץ', האשים את הקנצלר שבדבריו הוא אינו תורם למניעת הסלמה, שאותה הוא הגדיר "היעד העליון במצב המאוד רגיש". אהמטוביץ', שהוא בן לפליטים מבוסניה וחבר הזרם השמאלי במפלגתו, הדגיש: "אנחנו המפלגה שאמרה לא למלחמת עיראק ב-2003. אנחנו המלחמה שאמרה כן להסכם הגרעין עם איראן ב-2015. בשני המקרים צדקנו. זו העת לפירוק מנשק רטורי. אנחנו צריכים לעצור בכל האמצעים את התפשטות האש. לכל דבר אחר יהיו השלכות שאי אפשרלהעריכן עבור המזה"ת אבל גם עבורנו, שכן גם אירופה מרגישה תמיד את התוצאות".

בכיר נוסף המשתייך לזרם השמאלי במפלגה הצהיר גם הוא: "כשהקנצלר אומר שישראל עושה באיראן את העבודה המלוכלכת, עבורנו זה יותר מתמוה. בה בעת הוא מסגיר תפיסת עולם שרחוקה מאוד מזו הסוציאל-דמוקרטית. בבחירת המילים שלו מעלה מרץ את האפשרות שההתקפה הצבאית של נתניהו נגד איראן עלתה בקנה אחד עם החוק הבינלאומי. ראייה מקילה שכזו מפיו של נציג גרמניה לחלוטין אינה הולמת".

הדוברת לענייני חוץ של מפלגת "הירוקים" שבאופוזיציה כינתה את דבריו של מרץ "ציניים ולא מכובדים", גם לנוכח הנפגעים האזרחיים באיראן. לדבריה, "יש צורך בדיפלומטיה, בפעולה למען הפגת המתיחות והגנה על האוכלוסייה האזרחית בכל האזור. מרץ עשה את ההפך. ההצהרות שלו הן מאוד מסוכנות". מטעם מפלגת השמאל הרדיקלי "די לינקה", שגם היא באופוזיציה, הוגדרה הצהרתו של מרץ כ"שערורייה". "הקנצלר משליך את החוק הבינלאומי לפח ומעלה על נס את זכותו של בעל הכוח", אמר יו"ר הסיעה.

האחרונה להצטרף למתקפה על מרץ הייתה מפלגת האופוזיציה הראשית, מפלגת "אלטרנטיבה לגרמניה". בהודעה משותפת ודי לקונית שפרסמו שני ראשי המפלגה ב-18 ליוני נאמר: ״מהלכי הלחימה בין ישראל ואיראן מוליכים להסלמה נוספת של הסכסוך המזרח תיכוני. ההסלמה הזו גורמת לנו לדאגה ומאיימת על ביטחון גרמניה, אירופה והעולם כולו. אנחנו דוחים במלוא התקיפות את ההתבטאות של הקנצלר פרידריך מרץ, בשל היותה חסרת רגישות ומזיקה לתדמיתה של גרמניה. אין זה מהאינטרס של גרמניה ואירופה לתרום באופן פעיל למלחמה. אנחנו קוראים לצדדים במלחמה לגלות מתינות, ומקווים שארה״ב לא תהיה חייבת להיכנס למלחמה. פוליטיקאים אירופיים צריכים לשמור על אזרחיהם מפני ההשלכות השליליות של הסכסוך המזרח תיכוני כגון תנועות הגירה ופיגועים ולתרום דיפלומטית להשגת שלום״.

אם בכל הביקורת הזו לא היה די, הרי שקבוצת אומנים הגישה נגד הקנצלר תלונה אצל התביעה הפדרלית ואצל התובע הכללי בברלין בדרישה לפתוח בהליכים משפטיים נגד מרץ, בגין הפרה של סעיף בחוק הפלילי הגרמני האוסר עידוד של מלחמה תוקפנית. מגישי התלונה טוענים נגד מרץ, שבדבריו הוא השתמש במינוחים נאציים. "בתחילת 1942 התייחס קצין הס"ס אוגוסט הפנר לטבח בבאבי יאר באותו מינוח ציני, 'עבודה מלוכלכת'", נכתב בתלונה.

ממה האירופאים מפחדים?

גם בהשוואה להצהרות של מנהיגים אירופיים נוספים, דברי הערכתו של הקנצלר מרץ לישראל נותרים יוצאי דופן. ידידים בודדים של ישראל, כמו למשל חירט וילדרס בהולנד, התייצבו באופן מוחלט לצידה של ישראל. אפילו ראש ממשלת הונגריה, ויקטור אורבן, שתמך בישראל בעבר, לא השמיע דברי חיזוק לפעולה הישראלית או עמדה ברורה נגד משטר האייתוללות בטהרן.

למרות שקיים קונצנזוס הצהרתי בקרב האיחוד האירופי בדבר הצורך למנוע מאיראן השגת נשק גרעיני, האופציה הצבאית שבה בחרו ישראל וארה"ב מבהילה את מנהיגי אירופה. ראשית, הם חוששים מעליית מחירי הנפט והגז, שעלולה ליצור משבר אנרגיה נוסף לאחר משבר האנרגיה שיצרה מלחמת רוסיה באוקראינה, שממנו בקושי התאוששו. נוסף על כך, האירופאים חוששים מגל חדש של הגירה המונית שיגיע לפתחה של אירופה. לכך יש גם להוסיף את החשש מהתעוררותם של תאי הטרור האיראני הרדומים ומגל פיגועי טרור שיערער עוד יותר את מצב ביטחון הפנים הלא-יציב ברוב מדינות אירופה. על כן, הם מעדיפים להתבצר מפני "ההשלכות" במצודה העשויה דיפלומטיה.

כסף מלוכלך

עד היום, גרמניה אפשרה לאיראן להמשיך ולהתל בקהילייה הבינלאומית. כבר לפני למעלה משני עשורים, שר החוץ הגרמני לשעבר יושקה פישר, קבע שעל העולם לקבל את העובדה שלאיראן יהיה נשק גרעיני, בעוד הוא ועמיתיו מבריטניה, צרפת והאיחוד האירופי מנהלים שיחות עם נציגי המשטר האיראני על מניעת תוכנית הגרעין האיראנית. גרמניה הייתה שותפה למשא ומתן עם איראן ולהסכם הגרעין של אובמה ב-2015, ולאחר חתימת ההסכם מיהרו נציגי המדינה לטהרן כדי להבטיח לארצם את הדיבידנדים הכלכליים והמסחריים מההסכם. כאשר הכריז ממשל טראמפ הראשון על יציאה מההסכם ועל סנקציות על המדינה האסלאמית, הייתה גרמניה שותפה למאמצים ליצירת מנגנון עוקף לסנקציות. ממשלות גרמניה לאורך השנים, ללא כל הבדל בהרכבן הפוליטי, קיימו גם ערוצי תקשורת ישירים עם נציגי המשטר האיראני והזמינו את בכיריו לכנסים ולאירועים שונים בגרמניה "כדי לשמר את רוח הדיאלוג".

גם עבור "עבודה מלוכלכת" צריך לשלם. עם זאת, על הקנצלר מרץ לגלות מנהיגות, גם בארצו וגם באירופה, ולתרגם למעשים את ההערכה שלו לישראל. גרמניהבפרט ואירופה בכלל, שתרמו בדרכים שונות לתוכנית הגרעין האיראנית ושמגלות נדיבות רבה כל כך לפלסטינים, צריכות להקים קרן סיוע לישראל לכיסוי נזקי המלחמה עם איראן. במקום לדבר עם נציגי המשטר האיראני, על אירופה להטיל עליהם חרם מוחלט, לנתק את כל הקשרים עם איראן, לסגור שגרירויות ונציגויות אחרות ולהטיל סנקציות שיורידו את משטר האייתוללות על רגליו. יתרה מזאת, ההבנה שישראל עושה את "העבודה המלוכלכת" צריכה לחרוג מההקשר האיראני ולהיתפס בהקשר של המזה"ת כולו, ובכלל זה בהקשר של הסוגיה הפלסטינית. על האיחוד האירופי להפסיק את האיומים להטיל סנקציות דווקא על ישראל, ולחדול מההתניות המדיניות שנועדו לחייב את ישראל לוויתורים בתמורה להידוק היחסים עם אירופה. זו נראית אומנם משימה בלתי-אפשרית, אך התנאים החדשים שנוצרו כעת במזרח התיכון מעניקים הזדמנות נדירה לאיחוד האירופי לבצע חישוב מסלול מחדש. מרץ יכול להוביל את המהלך הזה.

על הכותב:

אלדד בק, עיתונאי וסופר. למד ערבית ומזרחנות באוניברסיטת הסורבון בפריז, ומסקר זה ארבעה עשורים את המזרח התיכון ואירופה עבור כלי תקשורת שונים בישראל ובעולם. ספריו: ״מעבר לגבול – ארצות אסורות, מסעות ומפגשים״ (2009), ״גרמניה, אחרת״ (2014), ״הקנצלרית – מרקל, ישראל והיהודים״ (2017), ״אלטרנטיבה – ימין חדש לגרמניה?״ (2022), ״פיוס מאוחר, סיפור היחסים הסוערים בין אוסטריה וישראל״ (2024).

הכתוב הוא על דעת המחבר בלבד ואינו משקף בהכרח את עמדת התנועה

הפוסט "העבודה מלכלכת" – המהפך הגרמני מול ישראל הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

שם המבצע "עם כלביא" אינו שם אקראי. זו בחירה עמוקה ושורשית, ששואבת את כוחה ועוצמתה ממעמקי התרבות והזהות היהודית שלנו. זוהי תפיסת עולם שנוסכת כוח, משמעות ואחריות על כולנו, מהעורף, דרך הדרגים המבצעיים ועד מקבלי ההחלטות בקריה ובירושלים.

"הֶן עָם כְּלָבִיא יָקוּם וְכַאֲרִי יִתְנַשָׂא": מה קורה כשהאריה קם

האריה, או הלביא, מוזכר כמה וכמה פעמים בתנ"ך כסמל לעוצמה ולנינוחות שמגיע יחד עם עוצמה אמיתית. יעקב מברך את יהודה כשהוא מתאר אותו כ"גור אריה", וכמי ש"רבץ כאריה וכלביא מי יקימנו" והנביא ישעיהו משתמש כמטפורה בשאגתו של האריה: "שאגה לו כארי".

אבל הפסוק שהיווה השראה לשם המלחמה מול איראן, הוא מיוחד, כיוון שלא נאמר על ידי מישהו מעם ישראל. את המילים  "הֶן עָם כְּלָבִיא יָקוּם וְכַאֲרִי יִתְנַשָּׂא" אומר לא אחר מאשר בלעם, הנביא שנשכר כדי לקלל את עם ישראל, ויצא מברך. איזו תכונה מיוחדת ראה בעם ישראל הנביא שהסתכל עלינו מבחוץ? את התעוררותו של האריה בזמן אמת.

האריה יודע לרבוץ ומפגין בכך את שלוות רוחו. אך כאשר האריה בכל זאת מאותגר לצאת למלחמה הוא לא נמנע מהעימות, אלא פועל בנחישות ובעוצמה בלתי מתפשרות עד הניצחון. אל תטעו בעם הזה, אומר בלעם לעולם. גם כשהוא נראה רובץ, יש תחתיו עוצמות ונחישות.  הוא "יקום ויתנשא" כשהוא נדרש לפעול, ו"לא ישכב" עד שהאיום יוסר והמשימה תושלם.

גם כיום, עם ישראל לא תמיד מזהה את הכוחות הטמונים בו. המחלוקות שלנו לפעמים מסתירות מעינינו את מי שאנחנו באמת, ואנחנו צריכים שיבוא איזה "בלעם" כדי לשקף לנו את מי שאנחנו באמת. השבעה באוקטובר היה סוג כזה של בלעם. רבצנו, חשבנו שאין לנו כוחות לקום ולהתנשא, אבל מה שקורה בימים אלה שבהם ההיסטוריה של המזרח התיכון נכתבת מחדש, מזכיר לנו שאנחנו אריות.

לא לסמוך על אף אחד חוץ מעל עצמנו

והינה עוד נקודה מעניינת שתפסה אותנו. בפירושו על הפסוק שמהווה השראה לשם המבצע, מדגיש רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק (ה"משך חכמה"), מגדולי רבני מזרח אירופה בדור שלפני השואה, תכונה נוספת שמאפיינת את האריה – עצמאות.

כך הוא כותב: "כי הנה עם כלביא יקום כו', שאין העזר מהשתתפות ממלכות אחרים רק מעצמו, וכמו הארי שאינו קורא זולתו לו לעזרה…". כלומר, כשם שהאריה מגן על להקתו מפני מתקפות חיצוניות בכוחות עצמו, כך גם על עם ישראל להיות מסוגל להגן על עצמו מפני האויבים, ולא להיות תלוי בכוחן של מדינות אחרות. זהו אחד מעקרונות היסוד של תנועת הביטחוניסטים: ביטחון ישראל חייב להיות רק בידי ישראל.

לשאוב כוח מהמורשת היהודית

"עם כלביא" הוא שם שמחייב אותנו לא רק להגן, אלא גם לקחת אחריות, ליזום, להכריע ולנצח. זוהי התחייבות, לא רק כלפי עצמנו, אלא כלפי הדורות הבאים וכלפי המורשת שממנה באנו. הוא מבטא את האומץ הנדרש להתמודד מול קשיים בלתי נתפסים, את הנחישות הבלתי מעורערת להשיג את היעד, ואת החוסן המנטלי לעמוד זקופים גם תחת אש. זוהי הרוח שמובילה אותנו בקרב, וזוהי הרוח שמחייבת אותנו ביום-יום.

הבחירה במילות התנ"ך לשם המבצע היא תזכורת חדה וברורה: כוחנו אינו רק בברזל, במודיעין או בטכנולוגיה. כוחנו טמון גם, ואולי בעיקר, ברוח האנושית שלנו. במערכה הנוכחית, כמו בכל עימות עם האויב, עם ישראל נחוש להגן על עצמו, ושואב את חוסנו משורשיו, ומצדקת הדרך שלו.

הפוסט עם כלביא: זה לא רק שם של מבצע, זו גם תפיסת עולם הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

"אנו מכריזים בזאת, על המשך קיומה של מדינת ישראל…" כך היה ראוי לראש ממשלת ישראל לפתוח את נאומו לאומה, עם פתיחת מתקפת המנע של צה"ל באיראן. החלטה זו, היושבת על כתפי ראש הממשלה, היא בסדרי הגודל של הקמת המדינה. בשנת 1947 דוד בן גוריון קיבל החלטה לקבל את תוכנית החלוקה ולהקים את מדינת ישראל, ובשנת 2025 בנימין נתניהו קיבל החלטה למנוע את השמדתה ולוודא את המשך קיומה.

מדינת ישראל נמצאת תחת איום קיומי מאז היווסדה. תחילה, האיום הובל על ידי 6 צבאות ערב, שתיכננו לכבוש את כל מדינת ישראל שזה עתה הוכרז על הקמתה, ועם השנים האיום לבש צורה ופשט צורה בדמות צבאות וקואליציות מדינות ערביות קרובות (מצרים, סוריה, ירדן) ורחוקות (עיראק). בעשורים האחרונים אויבי ישראל, בדמות ארגוני הטרור הפלסטיניים (פת"ח, חמאס, ג'יהאד איסלאמי) וכן ארגון החיזבאללה, הובילו לא רק למעשי טרור ורצח, אלא לנסיון לממש את חזונם להשמדת ישראל באמצעות תוכנית המתקפה של ה-7 לאוקטובר.

השעון הסופר לאחור את השמדת ישראל

תוכנית זו לא היתה רק ניסיון לבצע מעשי רצח וחטיפות מקומי, אלא היתה חלק מתוכנית רב זירתית, בחסותה של איראן, לכיבוש והשמדת מדינת ישראל. מתקפת חמאס היתה אמורה להיות המהלך הראשון, מעין "רגל בדלת", שלאחריו יתקפו פוג'י רדואן בצפון, ערביי יהודה ושומרון בשומרון ובערי השרון, ובהמשך, ערביי ישראל והמיליציות מסוריה, ואולי אף מירדן. הכל בחסות אש הטילים האיראנית, אשר לפי התכנון היה אמורה להגיע לאתרים אסטרטגיים, בסיסי חיל האויר ועוד.

איראן לא רק היתה נותנת החסות, אלא שהיא גם מימנה, הכווינה והיתה המאפשר האסטרטגי של הטרור מול ישראל – הכל כחלק מרצונה להשמיד את מדינת ישראל (בטהראן תלוי שעון הסופר לאחור משנת 2040 את זמן השמדתה של ישראל… זו הזדמנות לטייסי חיל האויר- להשמידו!). אבל איראן לא הסתפקה "רק" בהפעלת טרור וטבעת אש, אלא חתרה להשגת נשק גרעיני, הכל בכדי להשמיד את ישראל. רצון זה של איראן, למרבה האירוניה, מעולם לא הוסתר, אולם העולם ומוסדות האו"ם המשיכו לעצום עיניים, ולנהל עמה משא ומתן כאילו מדובר בעסקה להפסקת ייצור נפט לשימוש אזרחי.

10 פצצות הירושימה

מנגד, מדינת ישראל, בהובלתו של נתניהו, זיהתה את האיום הקיומי, והובילה מאבק רב שנים, ורב ממדי בניסיון לעצור את התגרענותה של איראן. מאבק זה כלל מהלכים דיפלומטיים, בשילוב עם לחץ וסנקציות כלכליות, שהובילו להסכם הגרעין בשנת 2015 (JCPOA), בהובלת ארה"ב. אולם, גם הסכם זה, שממנו יצא הנשיא טראמפ בקדנציה הראשונה שלו (2018), לא מנעו מאיראן להמשיך בחתירתם לפצצה.

ניסיונות אלו הגיעו לשיא בשנים האחרונות, עת איראן הגיעה לכמות אוראניום מועשר ברמה של למעלה מ-60% , בכמות של מאות ק"ג, המספיקים לכ-10 פצצות אטום (כל אחת בסדר גודל של הירושימה). בנוסף, איראן הצליחה להערים על סאב"א, ולקדם בחשאי תוכנית להפיכת החומר המועשר לפצצה (קבוצת הנשק שמטרתה לייצר את ההתקן בו יתקיים הפיצוץ, והוא יותקן על גבי טיל).

בחודשים האחרונים התרבו הסימנים להתקדמות תוכנית קבוצת הנשק, כולל ביצוע ניסויים. מהלך זה חייב קבלת החלטה ישראלית גורלית: האם מדינת ישראל יכולה להמשיך להתקיים בצל איום של פצצה גרעינית מצד איראן. כאן נכנס להילוך מואץ תהליך קידום המוכנות הצבאית למניעת כוונתה של איראן. תוכנית זו, המבוססת על יכולות מבצעיות מגוונות ורבות שנים (שלא יפורטו במאמר זה), קיבלה את ההכוונה וההתאמות הנדרשות בחודשים האחרונים, כפי שמסר ראש הממשלה, ויצאה לפועל בליל יום חמישי האחרון ה 13ביוני 2025.

תהליך קבלת ההחלטות הלאומי המורכב שאת חלקו אני מכיר מבפנים התקיים שנים רבות, תוך דילמות כבדות משקל (יכולת הביצוע, ההישג הנדרש, מחיר לכוחותינו, מחיר לעורף, מחיר מדיני, כלכלי ועוד). הוא הביא לקבלת החלטה גורלית: המשך קיומה של מדינת ישראל, ומניעת איום קיומי על ידי גרעין. על-כך, נאמר כי זו החלטת בן גוריון. רוצה לומר, החלטה על המשך קיומה של המדינה, גם במחיר כבד, וסיכונים אפשריים, אבל המטרה הגדולה היא החשובה כאן.

מטרת מתקפת המנע

מטרת מתקפת המנע היא השמדת יכולות הגרעין או פגיעה משמעותית בו. בנוסף, הוגדרו גם הישגים נוספים, ובהם: פגיעה ביכולת הטילים המדויקים של איראן (גריעת יכולות). התכלית האסטרטגית היא: שינוי המציאות האזורית (ואני מוסיף – העולמית) מן היסוד. החזרת ההרתעה הישראלית, שבירת ציר הרשע, והפעם תוך פגיעה קשה בראש הנחש עצמו.

לפיכך, על מקבלי ההחלטות בישראל לפעול בהתאם ליעד הראשי ולתכלית האסטרטגית. רק כאשר נגיע להישגים אלו, ולא לפני (בשל לחץ כלשהו – בינלאומי או אחר), עלינו להיכנס למנגנון סיום שיבטיח את המשך פירוק כלל יכולת איראן בתחום הגרעין (מודל לוב על מלא). כמו כן עלינו לכלול כאן את כל תחומי האיום האיראניים: התעצמותה בטק"ק, הפעלת שלוחי הטרור ומימונם, פתיחת מיצרי באב אל מנדב ועוד. זו הזדמנות של פעם בדור, ועלינו למצות אותה עד תום.

הכתוב הוא על דעת המחבר בלבד ואינו משקף בהכרח את עמדת התנועה

הפוסט החלטת בן גוריון של נתניהו הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

הכתבה השלישית והאחרונה בסדרת מדד הביטחוניסטים על המשימות הגדולות של ישראל תתמקד בפילוחי עומק של הנתונים שהבאנו בכתבות הקודמות וחושפים את אחד הממצאים הבולטים שעלו מהסקר הנוכחי: התזוזה המשמעותית שחלה בעמדות מצביעי המרכז והשמאל בנוגע לסוגיות מדיניות וביטחוניות.

"מדד הביטחוניסטים" הוא מחקר כמותני ואיכותני הנערך על ידי מחלקת המחקר שלנו באופן שוטף, זה מספר שנים, ובוחן את דעת הציבור הישראלי בסוגיות הנוגעות לביטחון וחברה. בגל המדידה האחרון, החלטנו לבחון לעומק את סדר העדיפויות הלאומי של הציבור בישראל – בתחום הביטחוני, החברתי והמדיני. את ממצאי הסקר השווינו לנתוני סקר זהה שביצענו בשנת 2022, שנערך בטרם המתקפה בשבעה באוקטובר ומלחמת חרבות ברזל. ההשוואה בין שני הסקרים אפשרה לנו לזהות מגמות שינוי בעמדות הציבור.

הסקר נערך בחודש פברואר 2025 על ידי מחלקת המחקר של תנועת הביטחוניסטים, בליווי סטטיסטי של ד"ר חגי אלקיים .המדגם כלל 1,181 משיבים מקרב האוכלוסייה הבוגרת (18+) בישראל המשתמשת באינטרנט ,ועבר בקרה כדי לוודא ייצוגיות בהיבטים של גיל, מגדר, לאום, רמת דתיות וזיהוי פוליטי. מרווח טעות הדגימה המרבי עבור כלל המדגם הוא ±2.85% בהסתברות של 95%; עבור המדגם היהודי (940 משיבים) מרווח הטעות הוא ±3.2% בהסתברות של 95%; ועבור המדגם הערבי (241 משיבים) הוא ±6.31% בהסתברות של 95%.

השמאל: פחות ויתורים, יותר ביטחון

בקרב מצביעי השמאל, ניכרת ירידה משמעותית בתמיכה בעקרונות שהיו מזוהים לאורך שנים עם מחנה זה. לשאלה "האם יש לתמוך בקידום הסכם שלום שיכלול הקמת מדינה פלסטינית שבירתה ירושלים על רוב שטחי יהודה ושומרון", רק 47% ממצביעי השמאל ענו בחיוב – ירידה חדה של 13% לעומת 60% בסקר הקודם, שנערך בשנת 2022.

במקביל, ניכרת בשמאל עלייה באימוץ תפיסות ביטחוניות שהיו מזוהות עד כה עם הימין והמרכז. כך, לדוגמה, שיעור מצביעי השמאל הסבורים ש"נסיגה משטחי יהודה ושומרון תפגע ביכולת של ישראל להגן על עצמה" עלה מ־14% ל־23% – גידול של 9% בשלוש שנים.

בהתאם לכך, התמיכה בהחלת ריבונות ישראלית על שטחי  Cעלתה אף היא בקרב מצביעי השמאל, מ־16% ב־2022 ל־20% כיום.המרכז: מתקרב לעמדות הימין

בקרב מצביעי המרכז התזוזה לעבר עמדות שהיו מזוהות בעבר עם הימין חדה אף יותר. בעוד בשנת 2022 תמכו 27% מהם בהסכם שלום שיכלול מדינה פלסטינית שבירתה ירושלים על רוב שטחי יהודה ושומרון, הרי שבשנת 2025 שיעור התמיכה בכך ירד ל-13% בלבד – ירידה של 14%.

בדומה לכך, שיעור מצביעי המרכז הסבורים שנסיגה משטחי יהודה ושומרון תפגע ביכולת ההגנה של ישראל עלה באופן משמעותי, מ־36% ל־49%.

גם התמיכה בהחלת ריבונות ישראלית על כל שטחי יהודה ושומרון הולכת ומתחזקת בקרב תומכי המרכז: מ-13% בשנת 2022 ל-20% בשנת 2025.

עלייה במתן קדימות להסכמים אזוריים על פני הסכם עם הפלסטינים

מעבר לשאלות על גבולות ומדינה פלסטינית, נשאלו משתתפי הסקר גם מה חשוב יותר לקדם מבחינה אסטרטגית בשנים הקרובות – חתירה להסכם שלום מול הפלסטינים, או חתירה להסכמי שלום עם מדינות נוספות במזרח התיכון.

מהסקר עולה ש-72% מתומכי המרכז סבורים שחתירה להסכמי שלום עם מדינות נוספות במזרח התיכון חשובה יותר מחתירה להסכם שלום מול הפלסטינים, בעוד רק 12% סבורים שחשוב יותר לקדם הסכם עם הפלסטינים.

בקרב השמאל, הנתונים כמעט שקולים: 49% עדיין סבורים שחשוב יותר לקדם חתירה להסכם שלום מול הפלסטינים, אך 47% סבורים שחשוב יותר לקדם חתירה להסכמי שלום עם מדינות נוספות במזרח התיכון.

האם ממשל טראמפ טוב לישראל?

המגמה המתמשכת של אימוץ עמדות ביטחוניות שהיו מזוהות בעבר עם הימין על ידי מצביעי המרכז והשמאל באה לידי ביטוי גם בדעתם על ממשל טראמפ החדש, שביטא תמיכה נחרצת בזכותה של ישראל להגן על עצמה ומאופיין בעמדות ניציות.

שאלה חדשה שנכללה בסקר הנוכחי, שנערך בחודש פברואר 2025, ולא הופיעה בסקר המשימות הגדולות שנערך ב-2022 הייתה "כיצד להערכתך ישפיע ממשל טראמפ על המצב הביטחוני של ישראל במזרח התיכון?"

58% ממשתתפי הסקר השיבו שההשפעה צפויה להיות חיובית, לעומת 16% בלבד הסבורים שהיא תהיה שלילית. הפילוח האידיאולוגי מבליט את הפער: בקרב מצביעי הימין, 81% סבורים שממשל טראמפ צפוי להשפיע באופן חיובי על ביטחון ישראל. במרכז, 53% חושבים זאת – עדיין רוב, אבל קטן יותר, ובשמאל שיעור הנשאלים שמאמינים בכך יורד ל- 39%.

עם זאת, עצם העובדה שכמעט 40% ממצביעי השמאל סבורים שלממשל טראמפ תהיה השפעה חיובית על ביטחון ישראל אף היא עשויה להעיד על התזוזה שלהם לעבר עמדות ביטחוניות שכאמור היו מזוהות בעבר בעיקר עם הימין.

קונצנזוס בציבור היהודי – ישראל צריכה להגיב על כל ירי

שאלה חדשה נוספת ששאלנו את המשתתפים בסקר הייתה "מה צריכה להיות המדיניות הישראלית בתגובה לירי ספורדי – המכונה 'טפטופי ירי' – מרצועת עזה או מלבנון?" התשובות בקרב הציבור היהודי שיקפו הבדלים אידיאולוגיים מובהקים, אך גם תמימות דעים החוצה מחנות פוליטיים באשר לעובדה שישראל חייבת להגיב, בצורה כזו או אחרת, על כל ירי לשטחה.

רוב מוחלט של 96% מקרב מצביעי המרכז השיבו שישראל חייבת להגיב על כל ירי המבוצע לשטחה, כאשר 59% אחוזים תומכים בתגובה נרחבת על כל ירי, כולל האפשרות לצאת למבצע צבאי משמעותי, ואילו 37% מעדיפים תגובה פרופורציונלית שעונה לאיום הספציפי. 2% בלבד השיבו שיש להגיב רק במידה שיש פגיעה בחיי אדם או שיבוש משמעותי של החיים האזרחיים.

גם בקרב מצביעי השמאל יש רוב גדול של 89% שתומך בכך שישראל תגיב על כל ירי לשטחה, אך החלוקה הפנימית הפוכה. רובם – 54% – סבורים שהתגובה הצבאית צריכה להיות פרופורציונלית לאיום הספציפי, בעוד רק 35% תומכים בתגובה נרחבת, כולל האפשרות לצאת למבצע צבאי משמעותי. 3% בלבד השיבו שצריך להגיב רק במידה שיש פגיעה בחיי אדם או שיבוש משמעותי של החיים האזרחיים, ורק אחוז אחד השיבו שאין להגיב כלל.

התפכחות גוברת בכל חלקי המפה הפוליטית

"מהסקר עולה תמונה ברורה של תזוזה רעיונית עמוקה בקרב מצביעי המרכז והשמאל", אומר תא"ל (מיל') אמיר אביבי, יו"ר תנועת הביטחוניסטים. "יותר ויותר מתנגדים להקמת מדינה פלסטינית על שטחי יהודה ושומרון, חושבים שנסיגה משטחים אלה תפגע ביכולת של ישראל להגן על עצמה, תומכים בהחלת ריבונות ישראלית על שטחי C ומייחסים חשיבות רבה יותר להסכמים אזוריים מאשר להסכם עם הפלסטינים. נוסף על כך, נראה שבעקבות מלחמת חרבות ברזל הסבלנות של הציבור הישראלי כלפי הכלה של טפטופי ירי הסתיימה, ומה שהיה לא יהיה עוד".

"ראוי לציין גם שרוב מובהק בציבור הישראלי, כולל רוב מצביעי המרכז וכמעט ארבעים אחוז ממצביעי השמאל, השיבו שממשל טראמפ צפוי להשפיע באופן חיובי על ביטחון ישראל, וזאת בסקר שנערך כשבועיים לאחר פרסום תוכנית טראמפ להגירה מרצון", אומר אביבי. "נראה שהישראלים בשלים לחלופות מדיניות שמאתגרות את קונספציית אוסלו שכשלה, מבטאות חשיבה מחוץ לקופסה וחותרות ליצירת מציאות מדינית שתשמור על ביטחון ישראל לדורות".

לכתבה קודמת בסדרה >

הפוסט מדד הביטחוניסטים 2025: תזוזה מדינית וביטחונית בשמאל ובמרכז הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

"מדד הביטחוניסטים" הוא מחקר כמותני ואיכותני שנערך על ידי מחלקת המחקר שלנו באופן שוטף, ובוחן את דעת הציבור הישראלי בסוגיות הנוגעות לביטחון וחברה.

בסקר מדד הביטחוניסטים שערכנו בשנת 2022 שאלנו מהן המשימות הגדולות של ישראל לשנים הקרובות. בחודש פברואר האחרון קיימנו סקר חדש שכלל שאלות זהות לקודמו, נוסף לשתיים חדשות, כדי לבחון אם ובאיזו מידה השתנו עמדות הציבור בעקבות האירועים הדרמטיים שעברו על מדינת ישראל מאז.

בכתבה הקודמת הצגנו את סדר העדיפויות של הציבור הישראלי בשאלת המשימות הגדולות כיום כפי שבא לידי ביטוי בסקר הנוכחי, בהשוואה לסקר הקודם. בכתבה שלפניכם נתמקד בממצאים נוספים.

הסקר נערך בחודש פברואר 2025 על ידי מחלקת המחקר של תנועת הביטחוניסטים, בליווי סטטיסטי של ד"ר חגי אלקיים. המדגם כלל 1,181 משיבים מקרב האוכלוסייה הבוגרת (18+) בישראל המשתמשת באינטרנט, ועבר בקרה כדי לוודא ייצוגיות בהיבטים של גיל, מגדר, לאום, רמת דתיות וזיהוי פוליטי. מרווח טעות הדגימה המרבי עבור כלל המדגם הוא ±2.85% בהסתברות של 95%; עבור המדגם היהודי (940 משיבים) מרווח הטעות הוא ±3.2% בהסתברות של 95%; ועבור המדגם הערבי (241 משיבים) הוא ±6.31% בהסתברות של 95%.

הסכם שלום עם הפלסטינים אינו היעד המדיני החשוב ביותר

ב-2022, רוב של 55% מהציבור סבר שחשוב יותר לקדם הסכם שלום עם הפלסטינים מאשר עם מדינות נוספות במזרח התיכון, לעומת מיעוט של 35% שחשב ההפך.

בסקר הנוכחי, רק 23% (ירידה של 12%) מכלל המדגם סבורים כי חשוב יותר לקדם הסכם עם הפלסטינים, לעומת 66% (עלייה של 11%) שמייחסים חשיבות רבה יותר לקידום הסכמים עם מדינות אחרות באזור.

בפילוח לפי המשיבים היהודים לסקר, המגמה מתחדדת: 78% מהציבור היהודי בישראל סבורים שחשוב לקדם הסכמים עם מדינות אחרות במזרח התיכון, יותר משחשוב לקדם הסכם מול הפלסטינים – עלייה של 12% מהסקר הקודם.

ממצאים אלו מצביעים על כך שרוב הולך וגדל מקרב הציבור הישראלי אינו סבור עוד שהמאמץ המדיני הישראלי צריך להתמקד בפלסטינים, אלא דווקא במדינות אחרות, בדומה למודל שהוצג ב"הסכמי אברהם".

מתן הקדימות להסכמים אזוריים על פני הסכם עם הפלסטינים חוצה מחנות פוליטיים

פילוח אידיאולוגי של העדפות הציבור היהודי בישראל מבהיר שלא רק רוב מכריע של מצביעי הימין, אלא גם רוב גדול של מצביעי המרכז ואפילו חלק נרחב ממצביעי השמאל נותנים קדימות להסכמים אזוריים נוסח "הסכמי אברהם" על פני חתירה להסכם שלום עם הפלסטינים.

מהסקר עולה כי רוב מכריע ממצביעי הימין (88%) סבורים שחתירה להסכמים עם מדינות ערב חשובה יותר מקידום הסכם מול הפלסטינים, אך גם רוב גדול ממצביעי המרכז (72%) חושבים אותו הדבר. רק 12% ממצביעי המרכז מאמינים שדווקא ההסכם מול הפלסטינים הוא החשוב יותר.

אפילו בקרב מצביעי השמאל, הנתונים כמעט שקולים: 47% מעדיפים לקדם הסכם עם מדינות אחרות במזה"ת, לעומת 49% שעדיין מאמינים שחשוב יותר לקדם הסכם עם הפלסטינים.

המגמה ברורה: גם בקרב קהלים שבעבר ראו בהסכם שלום בין ישראל לפלסטינים מפתח לשלום אזורי הולכת ומחלחלת ההבנה שהעתיד המדיני של ישראל טמון בחיזוק הקשרים האזוריים באופן שאינו מותנה בפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני.

מדינה פלסטינית: הציבור מתנגד

כמו בסקר שערכנו ב-2022, ביקשנו לבדוק אם הישראלים תומכים בהקמת מדינה פלסטינית על רוב שטחי יהודה ושומרון ואם הם מוכנים לחלוקת ירושלים לשם כך. כדי לבחון זאת, שאלנו את משתתפי הסקר אם יתמכו בהקמת מדינה פלסטינית על רוב שטחי יהודה ושומרון שמזרח ירושלים היא בירתה, ואם יתמכו בהקמת מדינה כזו כשירושלים נותרת בריבונות ישראל.

בתשובה לשאלה "האם תתמכו בהסכם שלום עם הפלסטינים, המלווה בהסדרי ביטחון, הכולל הקמת מדינה פלסטינית על רוב שטחי יהודה ושומרון, כאשר מזרח ירושלים תהיה בירת המדינה הפלסטינית?" 68% מהנשאלים השיבו בשלילה – עלייה של 8% ביחס ל-2022. מקרב הנשאלים היהודים, 80% השיבו שלא יתמכו בהסכם כזה.

מקרב הנשאלים הערבים, הרוב השיבו שכן יתמכו בהסכם שלום בתנאים אלו, אולם מדובר עדיין בירידה בהשוואה לסקר הקודם – 61% לעומת 66% ב-2022. 22% מהמשתתפים הערבים, לעומת זאת, השיבו שלא יתמכו בהסכם כזה – עלייה של 5% מהסקר הקודם.

כששאלנו את משתתפי הסקר "האם תתמכו בהסכם שלום עם הפלסטינים, המלווה בהסדרי ביטחון, הכולל הקמת מדינה פלסטינית על רוב שטחי יהודה ושומרון, כאשר מזרח ירושלים נשארת בריבונות ישראל?" 60% (עלייה של 8% מהסקר הקודם) מכלל המדגם ו-66% מקרב הנשאלים היהודים עדיין השיבו שלא.

מנתונים אלו עולה שרוב מובהק מקרב אזרחי ישראל מתנגד להקמת מדינה פלסטינית על רוב שטחי יהודה ושומרון, עם או בלי חלוקת ירושלים; שמקרב הנשאלים היהודים, רוב מובהק מתנגד להקמת מדינה פלסטינית גם בתרחיש שבו כל ירושלים נותרת בידי ישראל, ושרוב מוחץ מתנגד לתרחיש שבו מזרח ירושלים עוברת לשליטה פלסטינית.

רוב הציבור: נסיגה מיו"ש תפגע בביטחון ישראל

אותה מגמה של פיכחון מדיני באה לידי ביטוי גם ביחסם של הישראלים לנסיגה משטחי יהודה ושומרון. מהסקר עולה שרוב הציבור בישראל מתנגד לנסיגה משטחי יהודה ושומרון ומאמין שהיא תפגע בביטחון המדינה, גם אם תיעשה במסגרת הסכם שלום שילוּוה בהסדרי ביטחון.

53% ממשתתפי הסקר השיבו שלדעתם ישראל בטוחה יותר במצב הנוכחי, מאשר אם ייחתם הסכם שלום עם הפלסטינים הכולל נסיגה משטחי יהודה ושומרון – עלייה של 4% מהסקר הקודם. בהתאם, רק 29% סבורים שישראל תהיה בטוחה יותר אם ייחתם הסכם שלום עם הפלסטינים הכולל נסיגה משטחי יהודה ושומרון – ירידה של 5% מהסקר הקודם.

בקרב הציבור היהודי, הפער חד עוד יותר: 63% חושבים שהמצב הקיים עדיף לישראל מבחינה ביטחונית על פני נסיגה מיהודה ושומרון במסגרת הסכם שלום מול הפלסטינים, לעומת18%  בלבד שמאמינים שהסכם שלום עם הפלסטינים יביא לביטחון רב יותר.

בדומה לכך, 61% מכלל הציבור (עלייה של 5% ביחס ל-2022) ו-67% מהיהודים (עלייה של 7% ביחס ל-2022) השיבו שנסיגה מיהודה ושומרון תפגע בביטחון ישראל גם אם היא תלוּוה בהסדרי ביטחון חזקים.

מתשובות אלו עולה שרוב מובהק מקרב הציבור הישראלי סבור שהסכם שלום עם הפלסטינים במחיר של נסיגה מיהודה ושומרון יפגע ביכולת של ישראל להגן על עצמה. תפיסה זו עולה בקנה אחד עם עמדת תנועת הביטחוניסטים, הרואה בכל הסכם שלום לא מטרה אלא אמצעי למימוש היעד של שמירה על ביטחון ישראל לדורות – ולפיכך יש לתמוך בהסכם המקדם השגת יעד זה, ולהתנגד להסכם המסכן זאת.

יש לקדם שלום אזורי שמבוסס על אינטרסים משותפים

"הסקר החדש מבהיר שיותר ויותר אזרחים בישראל, מכל גוני הקשת הפוליטית, מאמינים בקידום שלום אזורי שאינו מבוסס על ויתורים, אלא על אינטרסים משותפים", אומר תא"ל (מיל') אמיר אביבי, יו"ר תנועת הביטחוניסטים. "הסכמי אברהם סימנו את הדרך להמשך העמקת הבריתות האסטרטגיות של ישראל עם מדינות מתונות במזרח התיכון וליצירת שיתופי פעולה כלכליים וביטחוניים, באופן שאינו תלוי בקידום הסכם מול הנהגה פלסטינית שהוכיחה פעם אחר פעם שאינה מעוניינת בכך."

"במקביל, הציבור הישראלי בשל להחליף את הפרדיגמה הכושלת של פתרון שתי המדינות בתפיסות מדיניות חדשות ומציאותיות יותר, כמו תוכנית האמירויות הפלסטיניות", אומר אביבי. "תוכנית זו מציעה לחלק את יהודה, שומרון ועזה לערי מדינה עצמאיות, שיחליפו את משטר החמאס הרצחני בעזה ואת השלטון המושחת ותומך הטרור של הרשות הפלסטינית ביהודה ושומרון. ביזור הכוח הצבאי והשלטוני בין חמולות מקומיות, באופן המתבסס על המבנה השבטי והמסורתי של החברה הפלסטינית, ימנע ממדינת טרור נוספת להתבסס על גבול ישראל. תוכנית האמירויות היא אחת משורה של תוכניות שמציבות חלופה רלוונטית לקונספציית אוסלו, שהוכחה כמסוכנת לביטחון ישראל. אלו הכיוונים שהשיח הציבורי בתחום המדיני צריך לעסוק בהן בשנים הקרובות".

לכתבה הקודמת בסדרה >

לכתבה הבאה בסדרה >

הפוסט מדד הביטחוניסטים 2025: התפכחות מאשליות בתחום המדיני? הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

"מדד הביטחוניסטים" הוא סדרת מחקרים כמותניים ואיכותניים שגלי מדידה שלה נערכים מדי כמה חודשים על ידי מחלקת המחקר שלנו, במטרה לבחון את עמדות הציבור הישראלי כלפי סוגיות מפתח בביטחון ובחברה.

בתחילת שנת 2022 עסק סקר מדד הביטחוניסטים במשימות הגדולות של ישראל. שלוש שנים חלפו מאז, אך האירועים הביטחוניים שהתרחשו בינתיים מצריכים בדיקה מחדש של דעת הקהל הישראלית, במיוחד לאחר מאורעות שבעה באוקטובר. מסיבה זו כלל הסקר הנוכחי שאלות זהות לאלו שנשאלו ב-2022, בתוספת שתי שאלות חדשות.

הסקר נערך בחודש פברואר 2025, על ידי מחלקת המחקר של תנועת הביטחוניסטים, בליווי סטטיסטי של ד"ר חגי אלקיים. המדגם כלל 1,181 משיבים מקרב האוכלוסייה הבוגרת (18+) בישראל המשתמשת באינטרנט, ועבר בקרה כדי לוודא ייצוגיות בהיבטים של גיל, מגדר, לאום, רמת דתיות וזיהוי פוליטי. מרווח טעות הדגימה המרבי עבור כלל המדגם הוא ±2.85% בהסתברות של 95%; עבור המדגם היהודי (940 משיבים) מרווח הטעות הוא ±3.2% בהסתברות של 95%; ועבור המדגם הערבי (241 משיבים) הוא ±6.31% בהסתברות של 95%.

עבר לקדמת הבמה: ביטחון ישראל מול איומים חיצוניים

בסקר הנוכחי הצגנו לנשאלים את אותן משימות שהוצגו בסקר שנערך בשנת 2022, ובהן חיזוק המשילות והביטחון האישי, ביטחון ישראל מול איומים חיצוניים, יוקר המחיה, שיפור מערכת החינוך, סוגיות דת ומדינה, יחסי החוץ של ישראל ועוד. כמו בסקר הקודם, ביקשנו מהמשתתפים לבחור את המשימות החשובות ביותר עבור מדינת ישראל בשנים הקרובות. באופן זה ביקשנו לבחון אם וכיצד השתנה סדר העדיפויות של הציבור הישראלי במהלך השנתיים האחרונות.

גם השנה, המשימה שזוכה לדירוג הגבוה ביותר בסדר העדיפויות היא "חיזוק המשילות, הביטחון האישי וביטחון הפנים" – עם 62% מהמשיבים שסימנו אותה כאחת משלוש המשימות החשובות ביותר לדעתם. כלומר, מבחינת הציבור השינויים הדרמטיים שהתרחשו מאז 2022, כולל איום קיומי על מדינת ישראל, לא מפחיתים את חשיבות הביטחון האישי וביטחון הפנים.

השינוי הבולט ביותר בין הסקרים ניכר במקום השני ברשימה: בשנת 2022, רק 32% סימנו את "ביטחון ישראל מול איומים חיצוניים" כמשימה עיקרית. בסקר הנוכחי השיעור זינק ל-57% – עלייה חדה של 25% ושל שני מקומות בדירוג.

פילוח התשובות לפי משיבים יהודים מחדד את הפער אף יותר:
בסקר 2022, 36% מהנשאלים היהודים סימנו את "ביטחון ישראל מול איומים חיצוניים" כאחת המשימות הגדולות, ואילו בסקר הנוכחי, השיעור זינק ל-67% – עלייה של 31%.

בהמשך דירוג המשימות ניצבים יוקר המחיה ומחירי הדיור (50%), השסעים החברתיים בישראל (43%), שיפור מערכת החינוך (31%), סוגיות דת ומדינה (17%), שיפור מערכת הבריאות (12%), שיפור תשתיות התחבורה (10%), יחסי החוץ של ישראל (8%), ולבסוף, חיזוק הקשר עם יהדות התפוצות (2%).

המשימות הביטחוניות: מלחמה בטרור, מוכנות צבאית והאיום האיראני

לאחר שבחנו את סדר העדיפויות של הציבור במגוון תחומים, בחרנו להתעמק ולבחון את חשיבות המשימות הפנימיות שבתוך תחום הביטחון. כמו בסקר הקודם, הצגנו לנשאלים שאלה נפרדת שהתמקדה רק בתחום הביטחוני, וביקשנו מהם לבחור את הנושאים הביטחוניים שחשוב ביותר לטפל בהם בשנים הקרובות.

הנושא הביטחוני שזוכה לעדיפות הגבוהה ביותר הוא "המלחמה בטרור הפיגועים בתוך ישראל", עם 57% – עלייה של מקום אחד בדירוג לעומת 2022. אחריו ניצבים "מוכנות צה"ל מול סוריה, לבנון ועזה" (51%) ו"האיום הגרעיני האיראני" (גם הוא 51%). נתון מעניין שאליו נתייחס בהמשך.

לעומת זאת, ירידה חדה נרשמה בדירוג משימת "המשילות בערים המעורבות ובצירים מרכזיים": בעוד בסקר שנערך ב-2022 היא דורגה במקום הראשון בין כלל המשימות הביטחוניות, עם 61% מהמשיבים, בסקר הנוכחי היא צנחה למקום הרביעי בלבד עם 38% מהמשיבים.

תוצאה זו מובנת לאור העובדה שהסקר משנת 2022 נערך חודשים ספורים לאחר הפרעות על רקע לאומני בערים המעורבות בישראל במהלך מבצע "שומר החומות", מה שהפך סוגיה זו לבוערת יותר בסדר היום הציבורי דאז.

בהמשך דירוג המשימות הביטחוניות הדחופות ביותר מופיעות "דה־לגיטימציה לישראל בעולם" (26%), "מוכנות העורף למתקפת טילים" (20%), "תגבור ערכי הציונות בישראל" (15%) ו"גילויי אנטישמיות נגד יהודים בעולם" (11%).

הזירה האיראנית: סוגיה ביטחונית, לא פוליטית

כאמור, אחד הנתונים הבולטים ביותר בסקר הנוכחי הוא העלייה החדה בתחושת הדחיפות הציבורית סביב סוגיית הגרעין האיראני. בעוד בסקר 2022, 35% מהמשיבים סימנו את האיום האיראני כאחת המשימות הביטחוניות המרכזיות של ישראל, בסקר 2025 הנתון הזה זינק ל־51% – עלייה של 16%. העלייה הזו משקפת בבירור את השפעת התלקחות הזירה האיראנית, שהתבטאה בשתי מתקפות ישירות של איראן נגד ישראל בשנה האחרונה.

נתון זה משמעותי במיוחד לאור העובדה שבשיח הציבורי והתקשורתי שקדם למלחמת חרבות ברזל, האיום האיראני סווג לעיתים קרובות כנושא שנוי במחלוקת – כזה שהעמדה לגביו שיקפה לא פעם השתייכות פוליטית. תנועת הביטחוניסטים יצאה נחרצות נגד תפיסה זו, ונראה כי המלחמה הבהירה לציבור הישראלי באופן נחרץ שהתמודדות עם האיום האיראני אינה סוגיה פוליטית, אלא משימה ביטחונית דחופה ומרכזית של מדינת ישראל לשנים הקרובות.

רוב הציבור היהודי בעד החלת ריבונות ביהודה ושומרון

כמו בסקר מ-2022, גם מהסקר הנוכחי עולה כי 67% מאזרחי ישראל היהודים תומכים בהחלת ריבונות על שטחי C – שנמצאים בשליטה ביטחונית ואזרחית ישראלית ומהווים כ־60% משטחי יהודה ושומרון.

עלייה חדה מהסקר הקודם נרשמה בשאלת החלת ריבונות מלאה על כלל שטחי יהודה ושומרון. מהסקר הנוכחי עולה כי 53% מהיהודים בישראל תומכים בהחלת ריבונות מלאה על שטחי יו"ש, לרבות שטחים שבשליטה אזרחית פלסטינית – זו עלייה של 13% מהסקר הקודם.

מנתונים אלו עולה תמונה ברורה, שלפיה לא זאת בלבד שהחלת ריבונות על שטחי C זוכה לרוב ברור בקרב הציבור היהודי בישראל, אלא שרובו תומך גם בהחלת ריבונות על שטחי יהודה ושומרון בכללותם.

יש משימות לאומיות נוספות

"הסקר הנוכחי מבטא המשך של מגמה שראינו כבר ב־2022 – הכרה עמוקה של הציבור הישראלי בכך שיש חשיבות מכרעת למוכנות הביטחונית של ישראל וליכולתה להתמודד בכוחות עצמה עם כל איום שנשקף לה – מחמאס, חיזבאללה והמשטר הג'יהאדיסטי בסוריה שניצבים על הגבולות שלנו, ועד המתקפות של איראן והחות'ים ממרחק", אומר תא"ל (מיל') אמיר אביבי, יו"ר תנועת הביטחוניסטים. "הציבור מבין שאי אפשר עוד להסתמך על אשליות שרווחו בעבר, כאילו אפשר להשלים עם פגיעה בריבונות הישראלית, או עם מציאות שבה האויבים שלנו מתעצמים מבחינה צבאית באופן שיכול לסכן את ביטחון המדינה."

עם זאת, אביבי מדגיש כי יש משימות לאומיות חשובות שממשיכות להידחק לשוליים: "שיפור מערכת החינוך, חיזוק הקשר עם יהדות התפוצות, מאבק באנטישמיות הגואה בעולם וחיזוק ההכרה של כל יהודי בעולם שישראל היא הבית שלו – אלו לא נושאים זניחים, אלא יעדי ליבה של החזון הציוני. בלי חינוך לזהות, לערכים ולאחריות לאומית אין עמוד שדרה פנימי לחברה הישראלית. ורק חיבור חי ואקטיבי עם העם היהודי בתפוצות והגברת העלייה יבטיחו שישראל תמשיך להגשים את ייעודה ההיסטורי."

לכתבה הבאה בסדרה >

הפוסט מדד הביטחוניסטים 2025: המשימות הגדולות של ישראל הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

על פי דיווח ב"וול סטריט ג'ורנל" טראמפ אמר בשיחות סגורות שהוא אישר תוכניות תקיפה באיראן, אך הוא רוצה להמתין להחלטה של המשטר לגבי נטישת תוכנית הגרעין. זאת, לאחר שהתבטא לפני כמה ימים במילים "אין לי חשק למו"מ עם איראן – אני מצפה לכניעה מוחלטת". רשת "בלומברג" מדווחת שבאמריקה "נערכים לתקיפה בימים הקרובים – למרות שהמצב עדיין מתפתח ויכול להשתנות".

דברים אלה משקפים את ההישגים המרשימים של ישראל במלחמה עם איראן, ימים ספורים בלבד לאחר שיצאה למתקפת מנע מול האיום הגרעיני והבליסטי. העולם מתבונן בהשתאות על היכולות יוצאות הדופן של מערכת הביטחון הישראלית.

לאור ההישגים של ישראל מצד אחד וגודל האיום הקיומי הניצב מולנו מצד שני, הגישה שחותרת ל"אסטרטגיית יציאה" ומוכנה להסתפק בכל הסכם עם האיראנים ­ בכל מקרה אינה יכולה להיות אופציה. השאלה שניצבת בפני מדינת ישראל היא אחרת: האם להסתפק בכניעה איראנית שתכלול פירוק תשתיות הגרעין והטילים אך תשאיר את המשטר עם יכולת להתאושש בעתיד, או לנצל את חלון ההזדמנויות הנדיר הזה כדי למוטט את כלכלתה של איראן ולהביא לשינוי השלטון ולקריסת הציר השיעי.

מהו האיום הקיומי הכפול שאילץ את ישראל לפעול דווקא עכשיו?

לאחרונה החליטה איראן לעבור מהעשרת אורניום לתהליך של הנשקה – יצירת נשק גרעיני של ממש. לפי ההערכות המודיעיניות, איראן החלה בהיערכות מהירה להרכבת תשע פצצות גרעין, כאשר כל מרכיבי הפצצה כבר נמצאים בהישג יד.

במקביל, החליט המשטר האיראני להתחיל לייצר טילים בליסטיים בקצב חסר תקדים. המטרה הייתה להגיע בתוך מספר שנים לעשרות אלפי טילים בליסטיים שיוכלו להציף את מערכות ההגנה האווירית של ישראל עד שייגמרו המיירטים, ולחולל בה הרס וחורבן בממדים חסרי תקדים. שילוב טילים גרעיניים בירי מסיבי כזה היה מאפשר לאיראן לממש את יעדה המוצהר – ולהביא להשמדת ישראל.

כדי להגן על עצם קיומה ועל שלום העולם המערבי כולו, לא נותרה לישראל ברירה אלא לצאת למערכה שנועדה לסכל הן את הפיכתה של איראן למדינה בעלת נשק גרעיני והן את איום הטילים הבליסטיים שביקשה לפתח. המטרה: השמדת כל התשתיות הגרעיניות והבליסטיות, כולל המפעלים שמייצרים את הנשק, חיסול המדענים שמחזיקים בידע שמאפשר את פיתוח פרויקט הגרעין האיראני, פגיעה קשה בהנהגה הצבאית האיראנית ובמשמרות המהפכה, וסיום המערכה בתוך שבועות בודדים מבלי להיגרר למלחמת התשה קשה וממושכת שבה איראן, בדומה לתימן, "מטפטפת" עלינו טילים למשך חודשים ארוכים או אפילו שנים.

ימים ספורים ששינו את המזרח התיכון

בתום ימי לחימה מעטים בלבד, צה"ל כבר שולט כמעט לחלוטין במרחב האווירי של איראן, כולל באזור טהרן – מציאות שעד לפני כמה ימים נראתה בלתי אפשרית. כוחות הביטחון הישראליים ביצעו מבצעי סיכול נועזים ויצירתיים בעומק איראן. מתקני גרעין ומתקנים צבאיים נפגעו או הוצאו מכלל פעולה, ויכולת הייצור והפיתוח האיראנית ספגה מכה קשה.

במקביל, הטילים הבליסטיים שהיו אמורים להציף את ישראל לפי התכנון האיראני, למרות מחיר הדמים הנורא שגבו בחיי אזרחים ישראלים, יורטו ברובם הגדול ולא הניבו את התוצאות שאיראן ציפתה להן. ישראל מתמודדת באופן יעיל ומדויק גם עם ניסיונות שיגור רחפנים וכלי טיס בלתי מאוישים.

העובדה שהמערכה מתרחשת לאחר שישראל כבר כרתה כמה מזרועות התמנון האיראני, מסבירה מדוע אפילו הפרוקסי שאיראן השקיעה בהם משאבים עצומים – חיזבאללה וחמאס – נמנעים מלהצטרף למערכה, ואינם נחלצים לעזרת המדינה שטיפחה אותם במשך עשורים. לאחר העימות הקודם עם ישראל הם פשוט לא יכולים להרשות זאת לעצמם.

התוצאה היא שינוי דרמטי במאזן הכוחות האזורי. איראן, שנחשבה למעצמה אזורית עם כושר הרתעה משמעותי,  כיום חשופה ופגיעה יותר מאי פעם. הציר השיעי בראשותה, שהטיל אימים על המזרח התיכון כולו, מתערער ויש אפשרות אמיתית להביא לקריסתו.

זה המצב החדש שנוצר בתוך ימים ספורים. ישראל מוצאת עצמה בנקודת זמן היסטורית זו בעמדה שלא הייתה בה מעולם, עם הכוח לעצב את פני האזור לשנים הבאות. וכעת, עומדת בפניה השאלה הגדולה: מה עליה לעשות עם ההזדמנות הזו?

אפשרות ראשונה – פירוק הגרעין והותרת המשטר על כנו

האפשרות הראשונה שעומדת בפני ישראל היא להביא את איראן לכניעה מוחלטת בתנאים קשים מבחינתה, שיכללו פירוק מלא של כל תשתיות הגרעין ותשתיות הטילים הבליסטיים, התחייבות חד־משמעית שלא לשקם אותן, ושמירה של ישראל על חופש פעולה מלא לשוב ולתקוף בכל מקרה שבו איראן תפר את התנאים – בדומה למצב שהיא מקיימת כיום מול חיזבאללה, לאחר שהחלישה אותו באופן דרמטי במלחמת חרבות ברזל.

לאפשרות זו כמה יתרונות ברורים. האיום הקיומי הכפול יוסר בטווח הזמן הקרוב, ישראל תשיג את המטרה שלשמה יצאה למערכה, והעולם יקבל מסר ברור בדבר נחישותה להגן על עצמה. הציר השיעי יהיה חלש ומורתע, והקואליציה השקטה שתומכת כבר כעת בישראל תוכל להמשיך לפעול בצורה מתואמת. ישראל תיהנה גם מהמשך תמיכת העולם המערבי, שכיום מריע לה על הישגיה באיראן, שהתקדמותה המואצת לעבר נשק גרעיני מהווה איום רציני גם עליו.

אולם לאפשרות זו יש גם מגבלות שחשוב להכיר בהן. המשטר האיראני יישאר על כנו עם יכולת כלכלית נרחבת, גם אם מוחלשת. כל עוד השלטון בטהרן ימשיך להתקיים, יהיה לו אינטרס מובהק לשקם את מה שנפגע – בין אם בתוך שנה, חמש שנים או עשור. האייתולות לא יוותרו על שאיפותיהם האזוריות ועל התפיסה שישראל היא אויב קיומי שיש להשמיד.

המשטר האיראני שרד מלחמה עם עיראק שנמשכה שמונה שנים, עמד בפני סנקציות חמורות במשך עשורים, והצליח לצבור כוחות ולשקם את עצמו פעם אחר פעם. בפעם הבאה לא בטוח שיהיו לישראל התנאים הנדירים הנוכחיים – אור ירוק מלא, תמיכה מודיעינית וציוד מתקדם מארה"ב, פרוקסי איראניים מוחלשים מאוד ותמיכה של חלק לא מבוטל מהקהילה הבינלאומית – כדי לפעול שוב באופן עוצמתי ואפקטיבי כמו היום.

לכן, למרות ההישגים הברורים שאפשרות זו מבטיחה, יש לשקול בזהירות אם היא מספקת פתרון אמיתי וארוך טווח לאיום האיראני – או שמא היא דוחה את העימות הבלתי נמנע לנקודת זמן כלשהי בעתיד, כשהתנאים עשויים להיות פחות נוחים לישראל.

אפשרות שנייה – הפלת המשטר האיראני

האפשרות השנייה שעומדת בפני ישראל היא לנצל את חלון ההזדמנויות הנדיר שנוצר ולהרחיב את מטרות המערכה עד כדי הפלת המשטר האיראני. מדובר בפעולה עמוקה שתכלול הרס מתוכנן של הכלכלה האיראנית – פגיעה בשדות הנפט, ביכולת הזיקוק, בנמלים ובתשתיות התחבורה – לצד חיסול נרחב של ההנהגה הצבאית והפוליטית במטרה להביא לקריסת שלטון האייתולות.

לאפשרות הזו כמה יתרונות משמעותיים. הפלת המשטר תסיר את האיום האיראני לא לשנים או לעשורים, אלא לצמיתות. לא תהיה יותר מדינה שתממן, תכוון ותנהל את שלוחות הטרור נגד ישראל. הציר השיעי כולו יקרוס – מחיזבאללה וחמאס, דרך המיליציות העיראקיות, ועד לחות'ים בתימן. המזרח התיכון יחווה שינוי טקטוני שיאפשר לישראל להדק ולהעמיק בריתות אסטרטגיות במרחב ולהיות מעצמה בקנה מידה גלובלי, שתשפיע על האזור כולו יותר מאחרות ותיקח חלק מכריע בעיצובו.

נימוק נוסף התומך באפשרות זו הוא שמדובר בהזדמנות שעשויה שלא לחזור. כיום ישראל נהנית מקונסטלציה חד-פעמית: מודיעינית, צבאית, מדינית ודיפלומטית. כפי שקרה עם קדאפי בלוב, קריסת המשטר עשויה להביא להתעוררות כל הגורמים האופוזיציוניים בתוך איראן ולהאיץ את נפילת משטר האייתולות.

אולם לאפשרות זו יש גם מחירים וסיכונים שיש לקחת בחשבון. הפלת המשטר תביא לפחות באופן זמני לעלייה משמעותית במתיחות עם מדינות אירופה, שרואות באיראן שותפה כלכלית חשובה. מחירי הנפט יזנקו בטווח הקצר ויפגעו בכלכלה העולמית. המתיחות הדיפלומטית עלולה להימשך חודשים ואף שנים.

שאלת המעורבות האמריקאית

מה שיכול להקל משמעותית את יישום שתי האפשרויות הוא כמובן מעורבות אמריקאית ישירה במערכה. השימוש במפציצים אסטרטגיים אמריקאיים, או לחלופין השאלתם לישראל, יאפשר לטפל באופן יסודי יותר באיומים כמו בונקרים מבוצרים בעומק רב מתחת לאדמה עם חומרים ואמצעים ליצירת נשק גרעיני ותשתיות לחימה תת-קרקעיות אחרות. כמו כן, הפעלה מסיבית של כוח צבאי אמריקאי תסייע באופן משמעותי, תאיץ ותקל גם את דחיקת איראן לכניעה בתנאים קשים מבחינתה וגם את הפלת המשטר.

ישראל אסירת תודה על כך שארה"ב מספקת לה תמיכה מודיעינית, ציוד מתקדם ואור ירוק מלא לפעולה, אך לאחר הישגיה כעת היא מצפה שארה"ב תצטרף למתקפה באופן ישיר. נכון לשעה זו, סימנים רבים אכן מעידים על כוונות התקפיות שלה: אלה כבר לא התבטאויות בלבד, אלא גם מעשים כגון קידום כוחות אמריקניים משמעותיים לאזור. מאידך גיסא, ארה"ב משאירה את הדלת פתוחה למשא ומתן עם איראן, בתנאי של כניעה מוחלטת שלה.

ההיסוס האמריקני עד כה להפעלת כוח נובע מהשלכות גיאופוליטיות אחרות שאינן בזיקה ישירה לישראל, שאותן הממשל בוושינגטון לוקח בחשבון, ומשקף את המאבק הפנימי בקרב הרפובליקנים, בין גורמים בדלנים לגורמים פרואקטיביים המאמינים שאמריקה צריכה להפעיל כוח בזירה הבינלאומית.

מצד שני, אם יימשך ההיסוס הזה הוא עתיד ככל הנראה לגבות מאמריקה מחירים גיאופוליטיים כבדים. אם סין ורוסיה יראו שארה"ב אינה מוכנה להפעיל כוח צבאי כל עוד היא אינה מותקפת ישירות, הן עלולות להסיק מסקנות מסוכנות. סין תוכל לשקול פלישה לטייוואן בהנחה שאמריקה לא תתערב כל עוד לא יותקפו אזרחים או נכסים אמריקאיים ישירות. באופן דומה, רוסיה עלולה לבחון אפשרויות התרחבות נוספות באירופה – כגון פולין או פינלנד – תחת אותה הנחה.

כך, בעוד ישראל בונה את כוחה כמעצמה גלובלית ולא אזורית בלבד, סימן שאלה גדול מרחף מעל האופן שבו מדיניות פסיבית של מעצמת-העל האמריקאית תתפרש על ידי יריביה הגדולים ומעל ההשלכות שיהיו למדיניותה הבדלנית על הסדר העולמי החדש שמתגבש.

עם זאת, אף על פי שמעורבות אמריקאית ישירה תקל את המשימה, ישראל אינה תלויה בה. הצטרפות ישירה של ארה"ב למערכה אומנם תתרום רבות להכרעתה, אך אם לא תהיה לה ברירה אחרת, ישראל תדע להסתדר גם לבדה ותוכל, במידת הצורך, גם לדחוק את איראן לכניעה מוחלטת וגם להפיל את המשטר בכוחותיה שלה.

כך או אחרת, ישראל עומדת בצומת דרכים היסטורי ותידרש בטווח הזמן הקרוב להכרעה מהגדולות בתולדותיה: האם להסתפק בניצחון בנקודת הזמן הנוכחית או ללכת עד הסוף. הבחירה שאותה תקבל תקבע את גורלה לדורות.

הפוסט הזדמנות חד-פעמית: ללכת עד הסוף ולהפיל את השלטון באיראן הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

הפוסט מה הקשר בין הכור בפורדו והמתוש בקורונה? הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

מנהיגות היא האומץ לפעול ראשונים, מונעת על ידי אמונה בלתי מתפשרת, ולפרוץ דרך בתוך ההתנגדות והספק, עוד לפני שאחרים מכירים בנחיצות הפעולה.

במשך עשרים חודשים ישראל המחישה את העיקרון הזה בפועל, כעמוד התווך הנחוש של המערב נגד כוחות האסלאם הקיצוני – בין אם מדובר באידיאולוגיה הח'ומייניסטית של משטר האייתוללות באיראן, או באלימות הרצחנית של האחים המוסלמים.

כחוד החנית נגד ציר הטרור של טהראן, ישראל נאבקה לא רק בשדה הקרב, אלא גם ברעיונות הקיצוניים שהשתרשו במערב ומאיימים על יסודות הציוויליזציה. ישראל שילמה מחיר כבד על מאבק כפוי טובה זה, תוך התמודדות עם ביקורת בלתי פוסקת והתנגדות גלויה מצד אליטות מערביות – דיפלומטים, עיתונאים ואנשי רוח – שלרוב נעדרו את הבהירות המוסרית הדרושה לתמיכה במאבק משותף זה.

המערב, ששקע בשאננות עקב עשרות שנות שלום ליברלי מאז מלחמת העולם השנייה, פיתח סוג של מחלה אוטואימונית, ושכח שהחירויות שלו הושגו בזכות הקרבה ומאבק נגד כוחות טוטליטריים. בעוד ישראל מפרקת את רשת הטרור הענפה של איראן ומונעת מהמשטר להשיג נשק גרעיני – איום קטסטרופלי לא רק על ישראל, אלא על המערב ועל העולם כולו, לאור תוכנית הטילים הבליסטיים המתקדמת של איראן – מנהיגי המערב היססו.

נשיא צרפת עמנואל מקרון, בנאומו בפסגת ה-G7, קרא לישראל לעצור את התקיפות, וציין כי "אם ארה"ב תוכל להשיג הפסקת אש, זה יהיה דבר טוב מאוד". ראש ממשלת בריטניה קיר סטארמר חזר על דברים אלו והדגיש את הצורך ברגיעה למניעת הסלמה נוספת.

קנצלר גרמניה פרידריך מרץ, שהכיר בזכותה של ישראל להגנה עצמית, הצטרף להצהרה הזהירה של ה-G7, שנמנעה מתמיכה מפורשת בפעולותיה של ישראל נגד תוכניות הגרעין והטילים של איראן. קריאות אלו לאיפוק התעלמו מהצורך הקיומי לחסל את תוכנית הגרעין האיראנית, המהווה סכנה עולמית.

מבצע "עם כלביא", שהחל ב-13 ביוני 2025, תקף את מתקני הגרעין האיראניים ואת הנהגת הצבא האיראני בדיוק חסר תקדים.

למרות שהממשל האמריקאי אישר בפומבי שאין לו חלק בתקיפות החד-צדדיות של ישראל וקרא להימנע מהסלמה, ישראל המשיכה לפעול בנחישות אל מול ביקורת בינלאומית, והוכיחה את נחישותה. אזרחיה, החיים תחת איום מתמיד, משלמים את המחיר למען העולם כולו. הם מתמודדים עם הרס תשתיות אזרחיות ואיום הטילים המתמשך. למרות זאת, הציבור הישראלי עומד איתן, מתוך הכרה ברורה במשימתו לנטרל איום גלובלי, כאשר למעלה מ-85% מהישראלים תומכים במבצע לחיסול תוכנית הגרעין של איראן.

משטר על סף קריסה

כעת, כשמשטר איראן עומד על סף קריסה, הגלגל מתהפך. מיליונים נמלטים מטהראן, והאייתוללות נואשים עד כדי שימוש בתעמולה גסה, מיחזור זיופים זולים וצילומים של תקיפות ישראליות נגד החות'ים כדי לטעון לניצחונות מדומים בתל אביב. ניתוק האינטרנט באיראן וחסימת הוואטסאפ מעידים על משטר במשבר קיומי. הדיווחים על כך שהמנהיג העליון עלי חמינאי העביר סמכויות למועצת משמרות המהפכה מצביעים על כאוס פנימי מוחלט.

פעולותיה של ישראל יצרו נקודת מפנה, כשנפילת המשטר האיראני עשויה להשתוות בחשיבותה הגיאופוליטית לקריסת ברית המועצות – רגע מכונן העשוי לעצב מחדש את הסדר העולמי.

השינוי העצום הזה העיר את המעצמות הגלובליות, אשר כעת ממהרות ליישר קו עם הצלחתה של ישראל, לאחר שהבינו כי המשימה אפשרית.

ההצלחה היא בעלת אבות רבים, אך הכישלון יתום. כעת, כשההצלחה של ישראל נראית לעין, כולם מעוניינים להיות שותפים לה. קנצלר גרמניה מרץ הזהיר שאם איראן לא תיכנע, "הרס מוחלט של תוכנית הגרעין שלה יעמוד על הפרק", תוך הכרה בכך שישראל החלישה משמעותית את התשתיות האיראניות, אך הוסיף כי "לארה"ב יש את היכולת" לסיים את העבודה.

ארה"ב כבר פרסה מפציצי B-2 ונכסים צבאיים נוספים באזור, כסימן לשינוי בגישתה. סגן הנשיא ג'יי-די ואנס הצהיר ב-16 ביוני 2025, שהנשיא טראמפ "עשוי להחליט" על פעולות נוספות לסיום העשרת האורניום באיראן. טראמפ עצמו דרש בטראמפ סושיאל "כניעה ללא תנאי" של איראן, וציין כי ארה"ב מחזיקה "בשליטה מוחלטת בשמי איראן", ואף איים ישירות על חמינאי, בציינו "אנחנו יודעים בדיוק היכן הוא מסתתר… אך לא נחסל אותו בינתיים".

אמירות אלו משקפות את האמונה הגלובלית בקריסת המשטר האיראני הקרבה ובאה, מה שמעצים את עצמה. ככל שמדינות נוספות מזהות את אפשרות הקריסה, הן פועלות להאיץ אותה, כדי לקטוף את פירות ההצלחה.

מנהיגותה של ישראל, המונעת על ידי בהירות מוסרית והתמדה, הובילה את המערב דווקא כשמנהיגיו נמנעו מלפעול. בפעולתה הראשונה נגד איום קיומי, ישראל הגנה לא רק על עצמה אלא על העולם החופשי כולו מפני משטר המזין טרור עולמי.

ישראל הוכיחה כי היא מוכנה להוביל לבד כשנדרש, ולבסוף לעצב מחדש את העולם לטובה. כעת, כשהמשטר האסלאמי בטהראן מתמוטט, המערב חייב תודה למנהיגתו דה-פקטו, על ביצוע המשימה העולמית כשהמנהיגים האחרים היססו.

פורסם במקור בג'רוזלם פוסט בשפה האנגלית.

הפוסט ישראל היא בפועל מנהיגת המערב הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

בשנים האחרונות אנחנו עדים להתפתחות מואצת בתחומי הבינה המלאכותית (AI – Artificial Intelligence). כבר כיום ניכרת השפעה משמעותית של בינה מלאכותית על האופן שבו מתנהלים עימותים בין מדינות, ונעשה בה שימוש למטרות של מלחמה בטרור. צפוי כי השפעה זו תלך ותגבר בשנים הקרובות. במאמר זה נסקור בקצרה מספר תחומים שבהם בינה מלאכותית משתלבת בפעילות לוחמה וביטחון.

רובוטיקה בשדה הקרב (אוויר, ים יבשה)

כלי טיס בלתי מאוישים (כטב"ם) ממלאים משימות של איסוף מודיעין ותקיפה זה מספר עשורים. פלטפורמות בלתי מאוישות דומות קיימות גם בים וביבשה. הרוב המוחלט של מכונות אלו נהוגות עדיין מרחוק על ידי מפעיל אנושי. לחלופין, הן מתוכנתות מראש להגיע למיקום מסוים, למשל באמצעות ניווט על פי GPS.

עקב התקדמות הבינה המלאכותית בשנים האחרונות, התפיסה משתנה לטובת שילוב של מכונות אוטונומיות (רובוטים) בשדה הקרב הקונבנציונלי. רובוטים אלו יוכלו לבצע משימות מסוגים שונים ולהתאים את עצמם לנסיבות המשתנות בשטח, ללא צורך בנהיגה אנושית מרחוק. מדובר במכונות שיהיו מסוגלות לנווט בעצמן ולעקוב ולפקח על האויב בזמן אמת. רובוטים כאלו יוכלו לשאת ציוד ותחמושת דרך שטחים קשים למעבר או מסוכנים. הם יוכלו לשמש למטרות פיקוד ושליטה קדמיים או לצורך איסוף מודיעין לפני כוחות מתמרנים. הוספה של כלי נשק על גבי הרובוטים תאפשר להם גם להשמיד אויב באופן עצמאי.

אפשרות אחת היא לבנות צוות לוחם המשלב פלטפורמות אוטונומיות יחד עם חיילים. למשל, רובוטים אוטונומיים הפועלים לצד טנקים מאוישים או מחלקת חי"ר. דוגמה נוספת היא רובוט שמשמש טייס משנה לטייס אנושי, או ציוות של רובוטים מעופפים לצד מטוסי קרב מאוישים. למשל, ציוות של פלטפורמה אוטונומית שמהווה חיישן איסוף קדמי יחד עם מטוס מאויש שמשגר חימושים מאחור. ויש כמובן אפשרויות שילוב רבות נוספות, ביבשה בים או באוויר.

אפשרות אחרת היא בניית נחילים אוטונומיים של רובוטים. נחילים אלו יוכלו להישלח ולבצע משימות איסוף או לוחמה במתארים שונים, ללא כל צורך במעורבות של חיילים אנושיים. אפשרות זו עשויה להוביל לסיטואציה של לוחמה בין צבא רובוטי וצבא אנושי של היריב, או אף לקרבות רובוטיים מלאים.

הופעה של רובוטים אוטונומיים בשדה הקרב תוביל לשינוי באופן שבו תתנהל לחימה בשנים הבאות. אבל לצד התקדמות הטכנולוגיה, נדרש להשריש את התפיסה שהטכנולוגיה היא כלי ולא מטרה. חובה לפתח תורות לחימה (תו"ל) מתאימות לשימוש ברובוטים שיממשו את הטכנולוגיה לטובת ניצחון והכרעת האויב. ועל אף שמדובר בכלי משנה מציאות, הוא אינו צפוי להחליף בקרוב את ההובלה של מפקדים בשטח. אינטליגנציה ויצירתיות אנושית ינצחו במלחמה, לא הטכנולוגיה לבדה.

צבאות רבים בעולם מפתחים רובוטים אוטונומיים מסוגים שונים. דוגמה להרג של חייל באמצעות כטב"ם אוטונומי (מתוצרת טורקיה) התרחשה ככל הנראה בלוב כבר באמצע 2021, ויש עדויות לשימוש נרחב בפלטפורמות רובוטיות במלחמת רוסיה-אוקראינה. כלומר, מעבר לצורך בפיתוח רובוטים לוחמים, על מדינת ישראל להיערך גם להתמודדות אל מול רובוטים לוחמים של האויב, שוב, בשילוב מושכל של טכנולוגיה ותו"ל.

נדרש גם לזכור כי ככל שטכנולוגיה מתקדמת יותר והקישוריות (תקשורת) שלה מפותחת יותר, כך היא חשופה יותר להתקפות סייבר של האויב. התקפות סייבר עלולות לפגוע בכשירות של הרובוטים הלוחמים, או אפילו להפעיל אותם נגדנו. נרחיב על כך בהמשך.

מודיעין

בינה מלאכותית משמשת כבר מספר עשורים לטובת איסוף ועיבוד מודיעין. אפשר להעריך ללא חשש כי התלות בשיטות של בינה מלאכותית רק ילך ויגבר בשנים הבאות. ציינו כבר לעיל כי אפשר להשתמש ברובוטים לצורך איסוף מודיעין קדמי. לדוגמה, איסוף חזותי (ויזינט) ממצלמות על גבי כטב"ם. ייתכנו כמובן סנסורי איסוף נוספים על גבי פלטפורמות מסוגים אחרים. נוסף על כך, אלגוריתמים של בינה מלאכותית משמשים כבר שנים רבות לאיסוף מודיעין גלוי (אוסינט) של טקסטים, תמונות ווידיאו מתוך רשתות חברתיות, ניתוח תוצרי ויזינט וכדומה.

לאחר תהליך האיסוף, נדרש לבצע עיבוד מודיעיני. למשל, סינון של מידע טפל או מיותר, קביעת רמת ערכיות לפרטי מודיעין שונים, חיבור פרטי מידע שונים לכלל תמונת מודיעין בהירה ועוד. גם כאן, שיטות שונות של בינה מלאכותית מסייעות לתהליכים אלו זה מספר עשורים. עולם המודיעין עוסק לעיתים קרובות ב"מציאת מחט בערמת שחת". נציין שבעיות אלו קשות לפתרון באמצעות בינה מלאכותית, לאור סכנת הצפה של "התרעות שווא". כדי להתגבר על כך, נדרש שילוב של מספר גישות שונות וניהול סיכונים מושכל.

בשנים האחרונות נבחנת האפשרות לעשות שימוש בבינה מלאכותית גם לטובת תהליך הערכה וקבלת החלטות בנושאי מודיעין שונים. למשל, באמצעות שימוש במודלי שפה גדולים (LLM) כמו Chat GPT. תחום זה עדיין בתחילתו וככל הנראה אין תחליף לאיש מודיעין אנושי בעתיד הקרוב. עם זאת, קיימת חשיבות רבה לשימוש בבינה מלאכותית כדי לאתגר את המסקנות וההחלטות של אנשי המודיעין (איפכא מסתברא). כפי שנוכחנו לצערנו בשבעה באוקטובר 2023, מדובר במשימה חשובה ביותר, ואמצעי זה עשוי לסייע במניעת הקונספציות הבאות.

ביטחון שוטף (בט"ש)

באופן דומה לעולם המודיעין, בינה מלאכותית משמשת כבר שנים רבות לטובת פעילות בט"ש ואבטחת גבולות, למשל, כדי לנתח מידע המתקבל מחיישני מכ"ם או אמצעי חוזי לאורך גבולות. דוגמה נוספת היא מצלמות או סריקת כבודה בשדות תעופה. בשנים האחרונות ראינו קפיצה משמעותית באיכות של ניתוח תמונות או וידיאו בשל שימוש בלמידה עמוקה. לפיכך, יש להניח שנראה התקדמות משמעותית נוספת בתחום הבינה המלאכותית המשמשת לצורכי בט"ש בעתיד הקרוב.

כאמור לעיל לגבי שדה הקרב, גם בבט"ש טכנולוגיה היא אמצעי ולא מטרה. חובה לפתח תו"ל קבלת החלטות מתאימה שתבטיח, בין היתר, שמפקדים לא יוכלו להתעלם בקלות מהתרעות. כמו כן, יודגש כי טכנולוגיה, מתקדמת ככל שתהיה, אינה תחליף לסדרי כוחות מתאימים למשימה (לפחות לא בעתיד הנראה לעין).

לוחמת סייבר

מעבר לממדי הלחימה באוויר, בים וביבשה, אנו עדים בעשור האחרון גם ללחימה שמתנהלת בממד הסייבר. תקיפת סייבר עשויה לפגוע במערכות המחשוב של האויב, כמו גם במפעלי תעשייה או תשתיות קריטיות שלו. בהמשך לכניסה המסיבית של רובוטים לוחמים לשדה הקרב, אנו צפויים לראות תקיפות סייבר שמטרתן לשבש, או אפילו להשתלט, על מערכות הנשק של האויב.

תחום לוחמת הסייבר משלב אף הוא יכולות של בינה מלאכותית. לדוגמה, בכתיבה אוטומטית של מכתבי דיוג (פישינג) לטובת מתקפות הנדסה אנושית, או בסיוע במציאת חולשות בתוכנות שעשויות להיות מנוצלות לטובת תקיפות סייבר. גם כאן אנו צפויים לראות התפתחויות נוספות בעתיד הקרוב.

תמונת הראי ללוחמת הסייבר היא תחום הגנת הסייבר אל מול האיומים האלו. בינה מלאכותית משולבת כבר היום במערכות הגנת סייבר מסוגים שונים, שכן מעבר לאיומי לוחמת הסייבר, קיימים כבר שנים רבות איומים של פשיעת סייבר, שכנגדם מיישמים טכניקות הגנה דומות. מדינת ישראל מובילה בקנה מידה עולמי בתעשיית הגנת הסייבר האזרחית, ועלינו לרתום את היכולות של תעשייה זו גם לצורך הגנה מפני לוחמת סייבר.

מבצעי השפעה ותודעה

מאבק על דעת קהל העולמית הוא ממד לחימה נוסף. בעשורים האחרונים, עם התפתחות האינטרנט והרשתות החברתיות, אנו עדים להתגברות התופעה של קמפיינים שמטרתם להשפיע על התודעה של קהל יעד מסוים, או להניע אותו לפעולה. קמפיינים אלו נעזרים בהתפתחות המהירה של בינה מלאכותית יוצרת (GenAI) לצורך זיוף של תמונות, טקסטים וקטעי קול ווידיאו (המכונה דיפ-פייק). השיפור הדרמטי ביכולות אלו, כתוצאה של שכלול יכולות למידה עמוקה ומודלי שפה, הכניס אותנו לעולם שבו קשה מאוד להפריד בין בדיה למציאות. זהו עידן מסוכן.

אבל כשם שבינה מלאכותית מנוצלת לרעה לצורך יצירת מציאות כזב, כך מחקרים אחרונים בבינה מלאכותית מראים כי אפשר לזהות באמצעותה את הזיופים האלו. באופן דומה, בינה מלאכותית עשויה לסייע לנו למנוע, או לפחות לשבש, את מבצעי ההשפעה של האויב. זהו תחום מחקר שנמצא בחיתוליו. בדומה לעולם לוחמת הסייבר, מדובר במרוץ חימוש אינסופי בין תוקפים למגינים. חשוב שמדינת ישראל תלמד להתמודד טוב יותר עם האויבים שלה גם בזירת התודעה.

לוחמה ביולוגית

בעשורים האחרונים עולם הגנטיקה והביולוגיה המולקולרית עובר מהפכה. יכולות של הנדסה גנטית ועריכת גנים, שהיו בעבר מנת חלקן של מעבדות משוכללות ועתירות ממון, הופכות להיות זולות ונגישות לכל דכפין. בעקבות זאת מתפתחת בשנים האחרונות תופעה של האקרים ביולוגיים, שמוכיחים שאפשר לפתח תרופות או חיסונים גם במוסך הביתי, ללא כל פיקוח או רגולציה.

נוסף לכך, מערכות AI הובילו לאחרונה לפריצות דרך במחקר של חלבונים בפרט ומולקולות ביולוגיות בכלל. לדוגמה, קל היום יותר מאי פעם לנתח את המבנה של חלבון מסוים, או לזהות אזורים חשובים לתפקוד שלו. יכולות אלו חשובות לפיתוח של תרופות חדשות, אבל עלולות לשמש גם לתכנון וליצירה של נגיפים וחיידקים מהונדסים למטרות זדוניות. כלומר, ההתפתחות העצומה בהנדסה גנטית, בשילוב עם מערכות בינה מלאכותית, מקצרות ומקילות מאוד תהליכים שעלולים להוביל ללוחמה ביולוגית.

כפי שלמדנו ממגפת הקורונה, מדינת ישראל חייבת להיות ערוכה טוב יותר להתמודד גם עם איומים ביולוגיים. כמו בסעיפים הקודמים, גם התגוננות מפני לוחמה ביולוגית הופכת לזולה ומהירה יותר, בדיוק מאותן סיבות שהלוחמה הביולוגית עצמה נעשית כזאת. נדרש לנתח את האיום שנשקף משילוב של מערכות בינה מלאכותית בתחום הביולוגיה ולפתח שיטות מבוססות AI שיאפשרו לאתר במהירות תרופות או חיסונים לאיומים האלו.

הכתוב הוא על דעת המחבר בלבד ואינו משקף בהכרח את עמדת התנועה

המאמר המקוצר פורסם השבוע  (11.06) באתר מקור ראשון

הפוסט בינה מלאכותית בשירות הביטחון הלאומי הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

התבטאותו החמורה של שר החוץ הגרמני כי גרמניה לא תאפשר "לכפות עליה סולידריות עם ישראל" חמקה מהתקשורת הישראלית. האם הדברים שנאמרו בעקבות פעילותה של ישראל בעזה הם צעד נוסף בהתנערות הגרמנית מאחריותה ההיסטורית לביטחונה של מדינת ישראל?

במידה רבה צריך להודות לשר החוץ הגרמני, יוהאן ואדפול, על הצהרתו השערורייתית בדבר "סולידריות כפויה" עם ישראל. ואדפול הצליח במילים ספורות לחשוף, סופסוף, רשמית ופומבית את הצביעות השולטת זה עשרות שנים ביחסי גרמניה עם ישראל. לא עוד מעטה "לילה וערפל" (Nacht und Nebel) של התנהלות גרמנית אנטי–ישראלית, תחת כסות של הצהרות תמיכה ריקות מתוכן ומכוונות, אלא הודאה ברורה בכך שגרמניה לא תרשה לישראל עוד "לסחוט" אותה בגלל השואה, והיא תתנהל מול ישראל ללא כל עכבות שהן. בדבריו אלו חתם ואדפול תהליך התנערות מתמשך של ממשלת גרמניה מכל מחויבות ואחריות שהיו קיימות לכאורה ביחסה לישראל בשל השמדת שליש מהעם היהודי על ידי הגרמנים ומשתפי הפעולה עימם.

הציטוט השערורייתי

צריך לבחון בדיוק רב את הצהרתו של ואדפול, כדי להבין את חומרתה. שר החוץ השמרן הראשון של גרמניה זה כ-60 שנה והראשון בתולדותיה של גרמניה המאוחדת מחדש, אמר את הדברים הבאים:  "ממשלת ישראל הזו, שצריך לחלוטין להפריד בינה לבין העם שחי בישראל, הממשלה הזו צריכה לדעת באופן ברור שאנחנו לא נרשה שינצלו אותנו וגם לא את המאבק המוחלט שלנו באנטישמיות והתמיכה המוחלטת שלנו בזכות קיומה של ישראל וביטחונה – אסור שינצלו זאת לצורכי העימות, ניהול המלחמה שכעת מיושם ברצועת עזה. אנחנו לא נרשה, גם כממשלת גרמניה, עם כל הקשיים שיש, שיעמידו אותנו פוליטית תחת לחץ ויביאו אותנו למצב שבו נהיה מחויבים לסולידריות כפויה. לא יכולה להיות כזו".

הגרמנים מתערבים לנו בעניינים

האבחנה שוואדפול עושה בין ממשלת ישראל לעם בישראל היא בלתי נסבלת. בניגוד למצב הפוליטי בגרמניה, שבה רוב העם הגרמני הצביע עבור הימין וקיבל ממשלת מרכז–שמאל, בישראל הוקמה ממשלה ששיקפה היטב את רצון העם בהתאם לתוצאות הבחירות האחרונות. קביעתו של ואדפול היא אנטי–דמוקרטית באופן מוחלט ומשקפת היטב את חתירתן המתמשכת של ממשלות גרמניה השונות להתערב בענייניה הפנימיים של ישראל ולשנות את המצב הפוליטי בישראל באמצעות הזרמת כספים בלתי פוסקת לארגוני שמאל ישראליים בדרכים שונות. בפעולה זו אין כל הבדל בין ימין ושמאל בגרמניה. המפלגה היחידה שמתנגדת לכך היא מפלגת "אלטרנטיבה לגרמניה", המפלגה היחידה שגם לא מחזיקה משרדים של הקרן הפוליטית שלה בישראל. הקרנות המפלגתיות הללו הן אחד מצינורות ההשפעה הפיננסיים שגרמניה מפנה כדי לשנות את פני הזירה הפוליטית בישראל.

ואדפול, למעשה, הציג את ממשלת ישראל כמו פעיל ממוצע של "מחאת קפלן": דיקטטורית, מנותקת מהעם ולא מייצגת אותו. חמור מכך: הוא שיחק עם התיאוריה האנטישמית הנפוצה בגרמניה, שלפיה ישראל סוחטת את גרמניה בגלל רגשות האשם, לכאורה, שיש לה בגלל השואה, כדי לחייב אותה ל"סולידריות כפויה" שתאפשר לה לנהל את מלחמת "חרבות ברזל". ואדפול הפך בהבל פיו את התחייבותה העמומה של הקנצלרית לשעבר אנגלה מרקל, שלפיה קיומה של ישראל וביטחונה הם "חלק מהאינטרס הלאומי העליון של גרמניה", לחסרי תוקף, מאחר שמדבריו משתמע שגרמניה היא שתקבע מה הכרחי לקיומה ולביטחונה של ישראל, ולא ממשלה ישראלית נבחרת. אם בישראל מכהנת ממשלה שאינה לרוחו של הממשל הגרמני, אין "סולידריות כפויה".

42%: "אינכם טובים מהנאצים"

המינוח "סולידריות כפויה" משקף היטב את הלכי הרוח בקרב האוכלוסייה הגרמנית, שלמעשה, עוד מאז כינון היחסים בין ישראל וגרמניה המערבית לפני שישים שנה, הייתה ברובה אנטי–ישראלית. סקר מקיף שפרסמה הקרן של תאגיד התקשורת הגרמני "ברטלסמן" בתחילת מאי לציון שישים שנה לכינון היחסים הדיפלומטיים בין שתי המדינות מאשש שוב מצב זה: 38% מהגרמנים הם בעלי דעה שלילית ביחס לישראל, לעומת 36% שהם בעלי דעה חיובית ביחס אליה.

היחס לממשלת ישראל בגרמניה משקף את האבחנה שיצר ואדפול: 69% מהגרמנים הם בעלי דעה שלילית כלפי ממשלת ישראל ורק 19% בעלי דעה חיובית לגביה. 45% מהמשתתפים בסקר היו בעד סיום העיסוק במלחמת העולם השנייה והשואה, 35% סבורים שלגרמניה לא צריכה להיות אחריות מיוחדת כלפי ישראל בגלל השואה (לעומת 26% שחושבים שכן), 42% מעריכים שמה שישראל עושה היום לפלסטינים אינו שונה ממה שהנאצים עשו ליהודים ו–50% סבורים שממשלת ישראל תורמת במעשיה לאנטישמיות.

התשלום: ביקורת על ישראל

הפער בין דעת הציבור השלילית כלפי ישראל לבין הזירה הפוליטית, שלפחות כלפי חוץ מקפידה על הבעת תמיכה בישראל, נקבר תחת ממשלת גרמניה הנוכחית. הסיבה לכך אינה הלחץ הציבורי הגובר על הפוליטיקאים לשנות מדיניות, אלא העובדה שהפוליטיקאים הגרמנים אינם מוכנים עוד להסתיר את עמדתם העוינת כלפי ישראל. הסיטואציה הפוליטית העדינה שבה הוקמה הממשלה הנוכחית בגרמניה, כקואליציה בין שמרנים וסוציאל–דמוקרטים, על בסיס התכחשות לרצון הבוחרים, רק מחזקת מגמה זו. ביקורת על ישראל היא המחיר הזול ביותר להשקיט את מורת רוחם של הגרמנים מהרכב ממשלתם הנוכחית. וכשהתנהלות כזו מובלת על ידי הקנצלר פרידריך מרץ עצמו, מה יגידו אזובי הקיר?

עד כמה גדול הסחף הפוליטי הזה אפשר היה לשמוע בדיון שנערך בבונדסטאג בברלין דווקא ביום השנה ה-81 לפלישת בעלות הברית לחופי נורמנדי, אחד השלבים הגורליים בהכנעת גרמניה במלחמת העולם השנייה. מפלגת השמאל הקיצוני "די לינקה" העלתה לסדר היום של בית הנבחרים הגרמני הצעה בדבר הטלת אמברגו מיידי מצד ממשלת גרמניה על אספקת נשק לישראל והכרה גרמנית, מיידית גם כן, במדינה פלסטינית.

מפלגת "די לינקה" דחתה בכנס האחרון שלה לפני כחודש את הגדרת האנטישמיות הבינלאומית של ארגון IHRA (הברית הבינלאומית למאבק באנטישמיות), שכוללת התייחסות לאנטישמיות אנטי–ישראלית ורואה בהתנגדות לרעיון קיומה של מדינה יהודית ביטוי לאנטישמיות. "די לינקה" אימצה במקום הגדרת האנטישמיות הבינלאומית את "הצהרת ירושלים" שניסחו פעילי שמאל קיצוניים, ואשר רואה בהתנגדות לציונות חלק לגיטימי מחופש הדעה והביטוי. ראוי להזכיר שהסירוב לאמץ את הגדרת האנטישמיות הבינלאומית על כל חלקיה עמד מאחורי האשמתה באנטישמיות של מפלגת הלייבור הבריטית תחת הנהגתו של ג'רמי קורבין. מה שהיה נכון אז צריך להיות נכון גם היום: מפלגת "די לינקה" הפכה באופן מוצהר לאנטישמית. את המפלגה מייצגת בישראל "קרן רוזה לוקסמבורג". מן הראוי שממשלת ישראל תסגור לאלתר את הנציגות הזו של מפלגה אנטישמית.

דוברי מפלגות השמאל, בכלל זה המפלגה הסוציאל–דמוקרטית החברה בממשלת מרץ, עלו בזה אחר זה והאשימו את ישראל בפשעי מלחמה, ב"רצח עשרות אלפי פלסטינים", מבלי לבצע כל אבחנה בין מחבלי הארגונים השונים ואזרחים, ב"התקפות ברוטליות על בתי חולים ואנשים נמלטים", וב"פנטזיות השמדה של חברי ממשלת נתניהו הימנית–קיצונית".

"פשעי מלחמה של הצבא הישראלי אינם הגנה עצמית לגיטימית של מדינת ישראל", הצהיר יאן ואן–אקן, ראש סיעת "די לינקה" בבית הנבחרים הגרמני. איזבל קאדמאטורי, מהמפלגה הסוציאל–דמוקרטית, שסבה היה מראשי המפלגה הקומוניסטית הצ'יליאנית ומצא מקלט במזרח גרמניה הקומוניסטית, טענה שגרמניה "שתקה יותר מדי זמן" לנוכח האסון ההומניטרי בעזה וציינה שלפי נתוני האו"ם 100% מתושבי עזה נתונים בסכנת רעב ומדי יום מתים ילדים ברצועה. "אסור לנו לשתוק כשילדים מתים מרעב, אימהות לא יכולות להיניק את תינוקותיהן ועובדי בריאות נמצאים תחת ירי", הצהירה חברת הקואליציה והאשימה את ישראל בהפרת החוק ההומניטרי הבינלאומי. המצב בעזה, לדבריה, הוא "בלתי נסבל" ומתבצעים שם "פשעי מלחמה".

מאז שהצטרפה המפלגה הסוציאל-דמוקרטית לממשלת מרץ הפכו חבריה לתומכים נמרצים בהפסקה של אספקת נשק גרמני לישראל. קאדמאטורי הבהירה שמפלגתה תומכת בבחינה מחודשת של אספקת הנשק לישראל, בהתאם לעקרונותיה המוסריים של גרמניה ולמחויבותה לחוק הבינלאומי. "אסור שייעשה בנשק גרמני שימוש לצורך פשעי מלחמה, ואסור שיהיו חילוקי דעות על כך בבית הזה", היא הדגישה. היא גם ציינה את הצורך להתנגד להרחבת ההתיישבות היהודית ביהודה ושומרון ולהרס בתים בירושלים המזרחית, ודרשה צעדים מעשיים מצידה של ממשלת גרמניה נגד מדיניות זו.

"הפמיניזם באסלאם" מול הגמגומים מימין

הצירה מטעם מפלגת "הירוקים", לואיזה אמטסברג, שעשתה תואר אקדמי בתולדות "הפמיניזם באסלאם בראי תנועת הנשים הפלסטינית", הודתה למפלגת "די לינקה" על העלאת הנושא לסדר היום של הבונדסטאג (יום לאחר שהתקיים דיון אחר עליו), ודיברה על "מלחמה שאפשר היום לומר עליה שהיא לא מתנהלת בקריטריונים של מידתיות או מכבדת את החוק הבינלאומי".

אמטסברג הדהדה גם היא את הטענה שרוב הקורבנות ברצועת עזה הם אזרחים, וחזרה על המספר 50,000 בהתייחסה אליהם. היא קראה לגרמניה להתנגד באופן מעשי למדיניות הישראלית של "כיבוש עזה וגירוש" האוכלוסייה הערבית שגרה בה.

מול חזית השמאל האנטי–ישראלית הזו נשמעו דוברי מפלגת השלטון "איחוד השמרנים" מגמגמים למדי בתמיכתם המסויגת בישראל. דברי התמיכה הברורים ביותר בישראל נשמעו דווקא מפי שני דוברים בכירים של מפלגת הימין הריבוני "אלטרנטיבה לגרמניה", נשיא הכבוד אלכסנדר גאולנד ובאטריקס פון שטורך. עם זאת, נציג שלישי של המפלגה, איש הימין הקיצוני טורבן בארגא, טען כי ישראל איבדה בהתנהלותה הצבאית נגד אוכלוסיית עזה את הצידוק המצפוני להגנה עצמית. בארגא, מראשי מפלגת "אלטרנטיבה" במעוז הלאומני שלה במדינת המחוז תורינגיה, האשים את ישראל במימוש "אסטרטגיית הרעבה והשפלה" של האוכלוסייה האזרחית, ואת ממשלת גרמניה בהעלמת עין מכוונת ממעשיה של ישראל תוך המשך אספקת נשק ל"אזור מלחמה שבו החוק הבינלאומי מופר באופן שיטתי".

בארגא, יליד ברזיל, הרחיק לכת והאשים את ממשלת גרמניה כי בהמשך אספקת הנשק לישראל היא הופכת לשותפה באשמה למעשיה של ישראל ובוגדת בערכים של גרמניה ובגרמניה עצמה. בשם מדיניות חוץ שכותרתה "גרמניה תחילה" דרש בארגא כמו דוברי השמאל הקיצוני להפסיק לאלתר את אספקת הנשק לאזורי מלחמה, ובכלל זה לישראל, להפסיק את המימון לארגוני ומשטרי טרור ולא להעניק "צ'ק פתוח" ל"מדיניות ההרס של נתניהו".

חזית אנטי–ישראלית כזו, כמעט מקיר לקיר, לא נראתה עד כה בבונדסטאג בברלין. לא המדיניות הישראלית יצרה אותה, אלא הרצון הגרמני הבלתי פוסק מאז 1945 להשתחרר מאשמת השואה.

על הכותב:

אלדד בק, עיתונאי וסופר, מכסה זה ארבעה עשורים את המזה״ת ואירופה עבור כלי תקשורת שונים בישראל ובחו״ל. למד ערבית ומזרחנות באוניברסיטת הסורבון, פריז. ספריו: ״מעבר לגבול – ארצות אסורות, מסעות ומפגשים״ (2009), ״גרמניה, אחרת״ (2014), ״הקנצלרית – מרקל, ישראל והיהודים״ (2017), ״אלטרנטיבה – ימין חדש לגרמניה?״ (2022), ״פיוס מאוחר, סיפור היחסים הסוערים בין אוסטריה וישראל״ .(2024)

הכתוב הוא על דעת המחבר בלבד ואינו משקף בהכרח את עמדת התנועה

הפוסט גרמניה-ישראל: כבר לא הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

זמן קצר לאחר שהמנהיג העליון של איראן, עלי חמינאי, דחה את הסכם הגרעין עם ארה"ב, ב-5 ביוני 2025, דווח ב"וול סטריט ג'ורנל", כי הפנטגון האמריקני העביר תדרוך שקט לקונגרס ובו נמסר כי יש "היערכות להסלמה מול איראן וחידוש הלחימה עם החות'ים". בנוסף לכך, הוא נתן הוראה לקדם העברת ציוד ביטחוני קריטי למזרח התיכון בתחום ההגנה האווירית. התפתחויות אלו מצביעות על אפשרות מוגברת לעימות ישיר עם איראן שכרגע נראה כבלתי נמנע.

תשובתו של חמינאי לא הייתה מפתיעה. כבר באפריל 2025, בעיצומן של שיחות הגרעין ברומא, נשלחו שליחיו להעביר מסר תקיף ובלתי משתמע לשני פנים: הקווים האדומים של טהראן "בלתי ניתנים לפשרה", וכוללים בין היתר כי "איראן לעולם לא תסכים לפרק את הצנטריפוגות שלה להעשרת אורניום, להפסיק לחלוטין את העשרת האורניום, או להפחית את כמות האורניום המועשר".

ממשל טראמפ ביקש להימנע ממלחמה אזורית כוללת, או מהידרדרות שתוביל לעימות ישיר עם איראן ואולי אף לפוטנציאל של מלחמה עולמית שעלולה לכלול גם את אירופה. לכן, לצד היערכות צבאית משמעותית שכללה תגבור כוחות ופריסת אמצעי הגנה, הוא ניסה למצות את הכלים הדיפלומטיים עד תום כמתחייב. אך ככל שנוקפות העדויות וההתרחשויות, מתבהר כי מול המשטר האיראני, דיפלומטיה לבדה פשוט לא עובדת: בזמן שוושינגטון השקיעה שבועות רבים של מגעים, בטהראן פעלו במקביל לרכישת רכיבים לייצור מאות טילים בליסטיים בעזרתה של סין – מהלך שמאיר באור ברור את כוונותיהם האמיתיות.

על פי מקורות המעורים הפרטים, בזמן המשא ומתן עם ארצות הברית, איראן הזמינה מבייג'ינג אלפי טונות של רכיבים לתוכנית הטילים הבליסטיים שלה, והיא צפויה לקבל בחודשים הקרובים משלוחים של התרכובת אמוניום פרכלורט, שבאמצעותו תוכל לייצר 800 טילים בליסטיים. חלק מהחומר יועבר גם לחות'ים בתימן.

המהלכים האחרונים של טהראן ממחישים שלא מדובר ברצון כנה להסכם, אלא באסטרטגיה למשוך זמן ולהיערך טוב יותר לעימות כשיגיע, כולל המשך החימוש של שלוחותיה.

די היה לשמוע את הצהרתו של פרופ’ פריידון עבאסי, לשעבר ראש הסוכנות לאנרגיה אטומית של איראן ואחד האנשים המרכזיים בפרויקט הגרעין האיראני, כשאמר מספר ימים לפני סירובו של חמינאי כי "אם אקבל פקודות לבנות פצצה גרעינית – אעשה זאת. אנחנו יכולים לבנות פצצה גרעינית קטנה שיכולה להרוס בסיס צבאי שלם, ואינה מסווגת כנשק להשמדה המונית. לציונים יש סיכוי לעזוב עכשיו, צריך לחסל את מי שנשאר".

הצהרה זו, בסמיכות לדחיית ההסכם על ידי חמינאי, מחזקת את ההבנה כי איראן אינה באמת חותרת להסדרה, אלא משתמשת במשא ומתן ככיסוי להמשך ההתעצמות הגרעינית, הן ברמה הצהרתית, והן בפועל. מדובר באסטרטגיה מכוונת ויזומה, שבמסגרתה איראן מאותתת כי לא תהסס, במידת הצורך וכאשר תרגיש מוכנה, גם לעשות שימוש ביכולת גרעינית.  הצהרת עבאסי חושפת תחכום איראני שמטרתו לפתח נשק גרעיני “קטן” שמתחמק מסיווג כנשק להשמדה המונית, וכך לעקוף סנקציות ומגבלות בינלאומיות בדרך יצירתית ומסוכנת.

דו"ח סבא"א וההתקדמות הגרעינית

רק ימים לאחר הצהרות עבאסי, ב-31 במאי 2025, פורסם דו"ח סודי של סבא"א, הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית, שהצביע על המשך העשרת אורניום לרמה של 60%, עם מלאי של 408.6 ק"ג – עלייה של 50% בתוך שלושה חודשים בלבד. כמות זו מספיקה לכעשר פצצות גרעיניות, עם קצב ייצור של פצצה אחת בכל חודש.

הדו"ח חשף גם פעילות חשאית באתרים סודיים, בהם נרשמו השמדת ראיות והפרות התחייבויות בינלאומיות. האיראן מפעילה מתקנים במקביל, מסתירה פעילויות מהפקחים ומגיעה לרמות העשרה שמסכנות במפורש את הסכם הגרעין.

הציניות האיראנית והתמרון הדיפלומטי

לאורך השנים האחרונות, איראן ניצלה את השיחות וההסכמים לזמן ולצבירת כוח, צברה מלאי אורניום, בנתה תשתיות והרחיבה את יכולות הטילים הבליסטיים. כל זאת בעוד היא ממשיכה להכחיש בפומבי את התוכניות האמיתיות שלה.

אולם דו"ח סבא"א לצד הצעתו של עבאסי מפברואר 2025 לשמור פצצה גרעינית כהרתעה שקטה מול ישראל וארה"ב, מהלך שנוגד לחלוטין את התחייבויותיה הבינלאומיות ואת שיח המשא ומתן הארוך של טהרן, ממחישים כיצד איראן ממשיכה להתקדם בשיטות מתוחכמות, כולל הסתרת נשק גרעיני במתקנים עמוקים ובלתי נגישים להפצצה במטרה להפעיל לחץ ולהכריח את המערב לשבת עמה שוב ושוב למשא ומתן תחת איום תמידי. ניתן להסיק מכך כי המשטר האיראני ממשיך לפעול במחשכים ולרמות את הקהילה הבינלאומית תוך כדי התכוננות צבאית התקפית.

דו"ח מודיעיני אוסטרי ומימוש האיום

בנוסף, דו"ח מודיעיני אוסטרי בן 211 עמודים מצביע על כך שתוכנית פיתוח הנשק הגרעיני האיראנית פעילה ומתקדמת, ומשולבת בארסנל טילים שמסוגל לשאת ראשי נפץ גרעיניים למרחקים ארוכים.

מול האיום המתעצם הזה, ממשל טראמפ מוצא את עצמו במבוי סתום: האם להמשיך במשא ומתן מתמשך שנראה לעיתים כמעין ויתור, או להכיר בכך שהשעון מתקתק והפתרונות הדיפלומטיים איבדו את יעילותם.

איראן על סף נשק גרעיני – "יום הפקודה"

עבאסי עצמו הבהיר את חומרת המצב כשאמר בחודש מאי 2025: "יש לנו את כל הידע והיכולת לפתח פצצה גרעינית. אנחנו רק צריכים לקבל החלטה. זה יכול לקחת שעתיים ויכול לקחת כמה חודשים כשנתחיל נדע".
הצהרה זו ממחישה באופן חד את הקירבה המטרידה של איראן לנשק גרעיני, ואת העובדה שמרגע שתתקבל ההחלטה, הדרך לפצצה קצרה באופן מסוכן. המשמעות ברורה: ישראל והמערב ניצבים בפני איום מוחשי וחסר תקדים, כזה שלא יאפשר תגובה בזמן אמת. כל עוד זו תמונת המצב, אין כל תוחלת בנקודת הזמן הנוכחית בהסכמים דיפלומטיים, כי הם אינם יכולים לעכב או לאכוף דבר בשעה שהיכולת כבר קיימת והחלטה אחת מספיקה כדי להצית מרוץ מסוכן.

איראן וזרועותיה הפרוקסי – רשת השפעה מאיימת

הגרעין האיראני הוא רק חלק ממרחב השפעה רחב יותר. חמאס, חיזבאללה, החות’ים ומליציות שונות בעיראק ובסוריה, כולם נתמכים ישירות על ידי משמרות המהפכה. בחודש אפריל 2025 חשף שר הביטחון הישראלי, ישראל כץ, כי איראן הסכימה להעביר לחמאס 500 מיליון דולר ל"השמדת ישראל והמאבק בארצות הברית".

חזון המנהיג העליון חמינאי, שמתואר בספרו "פלשתין" משנת 2015, הוא "השמדת מדינת ישראל ועלייתה של ההגמוניה איראנית במזרח התיכון" – דתית, ביטחונית ופוליטית.

המשטר האיראני, בראשות חמינאי, חותר בגלוי להשמדת ישראל, לא רק באמצעות נשק גרעיני, אלא גם באמצעות פרויקט טילים, תוכנית חלל צבאית בתחפושת אזרחית, ותמיכה נרחבת בשלוחות טרור.

במקביל לסיכול פרויקט הגרעין, הפלת משמרות המהפכה חיונית, שכן הם זרוע התכנון והביצוע המרכזית של האידאולוגיה להשמדת ישראל והפעלת טרור אזורי. בנוסף, אסור להסיר את תוכנית הטילים הבליסטיים מהשולחן, זו מכפלת כוח קריטית לגרעין ולפריסת איום ישיר על מדינות המערב וישראל.

תכנית החלל של איראן – מקרה בוחן לשקרים של איראן

איראן מכריזה בגלוי על כוונתה להשמיד את ישראל, אך במקביל מציגה את פרויקט הגרעין כאזרחי ולמטרות של שלום. חשיפת תוכנית החלל שלה חושפת את השיטה: שימוש בכסות אזרחית להונאת הקהילה הבינלאומית ולפיתוח יכולות צבאיות התקפיות.

לא בכדי טראמפ הטיל ספק בכוונותיה של איראן בחודש מאי 2025: "כאשר יש לך כמויות בלתי מוגבלות של גז ונפט, למה אתה צריך גרעין אזרחי? אני חושב שאנרגיה גרעינית זה בסדר גמור לאזרחים, אם יש מדינה שאין בה נפט".

העובדה שחסן מוגאדאם, שנחשב לאבי תוכנית הטילים של איראן, עמד בראש הפרויקט ונהרג תוך כדי עבודה על משגר לוויינים מדגם "קאעם" עם דלק מוצק, היא אינדיקציה ברורה לכך שמדובר בפרויקט בעל אופי צבאי מובהק ולא אזרחי שמפתח טילים בליסטיים ארוכי טווח. בנוסף, בשנת 2013 צילומי לווין חשפו תכנית חלל חסויה בחסות משמרות המהפכה בצפון המדבר המרכזי של איראן.

אין עוד מקום לאשליות

האיום הגרעיני כבר אינו רק שאלה תיאורטית או עתידית, אלא מציאות מתקרבת. העולם ניצב בפני בחירה קשה ועליו להחליט האם לפעול בנחישות עכשיו, לפני שהאיום יהפוך לבלתי הפיך.

הכתוב הוא על דעת המחבר בלבד ואינו משקף בהכרח את עמדת התנועה.

הפוסט עבאסי הסיר את המסכה: לא אם – אלא מתי תיבנה הפצצה האיראנית הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

תא"ל (מיל') חסון חסון לא מסתפק בניצחונות טקטיים. בריאיון מיוחד לאתר תנועת הביטחוניסטים הוא מציג תמונה חדה: ישראל הכתה חזק באיראן, בחיזבאללה ובעזה – אבל עדיין צריכה להכריע בכל החזיתות ולתרגם את כוחה הצבאי לעליונות אסטרטגית.

חסון, מבכירי תנועת הביטחוניסטים, לוחם וקצין מעוטר שמילא מגוון תפקידים, שחלקם מסווגים, בצה"ל ובשירות המדינה, רואה את השבעה באוקטובר גם כתולדה של השסע הפנימי – אך משוכנע שישראל יכולה לצאת מהמערכה כשהיא חזקה יותר מאי פעם.

הוא לקח חלק בפעולות מודיעין נועזות וחשאיות שנראו כלקוחות מסרטים נוסח ג'יימס בונד

מגולני ללשכת הנשיא

את הקריירה הביטחונית שלו התחיל חסון כשהתגייס לחטיבת גולני, התקדם לתפקידי מ"פ וסמג"ד, השתתף במלחמת לבנון הראשונה ולחם בקרבות בבופור ובביירות.

משם המשיך חסון לשורת תפקידי פיקוד, עד שהוזמן להצטרף ליחידה מסווגת שפעלה בעומק מדינות אויב. הוא לקח חלק בפעולות מודיעין נועזות וחשאיות שנראו כלקוחות מסרטים נוסח ג'יימס בונד, ועל גבורתו ואומץ ליבו זכה בצל"ש אלוף הפיקוד.

"במסגרת תפקידים אלו למדתי לפתח חשיבה כירורגית ויצירתית, שמזהה מטרה ומבינה איך להפוך אותה למציאות", הוא מספר.

מצה"ל המשיך חסון למטה ללוחמה בטרור של המועצה לביטחון לאומי, ולאחר מכן אל לשכת נשיא המדינה, שם שימש מזכיר צבאי לנשיאים שמעון פרס וראובן ריבלין.

התחנות השונות שעבר בדרך – מהשטח, דרך עולם המבצעים המיוחדים ועד לשולחן מקבלי ההחלטות – העניקו לחסון תובנות ייחודיות המצטרפות לכדי נקודת מבט מורכבת ומקורית על האתגרים הביטחוניים הניצבים בפני ישראל.

חסון מזהה קשר ישיר בין השסעים הפנימיים וההתמכרות לקונספציה, ולהלך רוח הססני והחשש להכריע צבאית וליזום מדינית

"בג'ונגל, אם אתה לא אריה – אתה בבעיה"

"הגיע הזמן שישראל תנצל את הכוח שיש לה", אומר חסון, "אין מדינה בעולם שהייתה חווה את אסון השבעה באוקטובר, מקבלת מכה כפי שקיבלנו ומתאוששת מהר ובעוצמה כזו. מדינת ישראל הצליחה כמעט למוטט את התמנון האיראני, פגעה בלב טהרן וחיסלה שמונים אחוז מחיזבאללה – צבא הטרור החזק, העשיר והמתוחכם בעולם. בכל הזירות ישראל הגיעה להישגים מדהימים, הרבה בזכות היתרון המודיעיני, הטכנולוגי והאווירי שלה".

"הבעיה", הוא מסביר, "טמונה בכך שישראל לא מצליחה למנף את ההישגים הללו לאפיקים אסטרטגיים כדי להפוך למעצמה מדינית ולא רק צבאית. המזרח התיכון הוא ג'ונגל – ובג'ונגל, אם אתה לא אריה אתה בבעיה".

האם ישראל הפסיקה את הלחימה בלבנון מוקדם מדי?

"חד-משמעית. אם היינו ממשיכים עוד קצת, חיזבאללה לא היה מתארגן מחדש, והיינו נותנים למשטר הלבנוני הזדמנות להתחזק ולבסס את עצמו – מה שהיה מביא לנו שקט לחמישים השנים הבאות".

גם מול איראן, חסון סבור שאין מקום להיסוס נוסף. "על ישראל להכות באיראן בחוזקה ולהותיר אותה חסרת אונים". לדבריו, מהלך כזה – לצד שליטה חזקה ביהודה ושומרון והשגת יציבות בעזה – חיוני כדי שנוכל להתמודד עם כל האיומים האחרים הניצבים לפתחנו. בין סכנות אלו הוא מונה את התמנון הטורקי, ההולך ומרחיב את אחיזתו באזור, ובסוריה בפרט, כחלק מניסיונו להקים את האימפריה העות'מאנית מחדש.

"ישראל צריכה לבנות בריתות עם כוחות מקומיים ולהתחיל להתנהל כמעצמה אזורית עם תוכנית אסטרטגית סדורה"

הבריתות שיכולות לשנות את פני האזור

עוצמתה של מדינה, מסביר חסון, לא מסתכמת רק ביכולת מבצעית: כדי להבטיח את ביטחונה לטווח הארוך, ישראל חייבת לפעול באומץ, מתוך יוזמה וחשיבה אסטרטגית רחבה. לשם כך, עליה ליצור שיתופי פעולה עם מיעוטים ועם גורמים מתונים ברחבי המזרח התיכון.

"ישראל צריכה לבנות בריתות עם כוחות מקומיים שחולקים איתה אינטרסים משותפים, ולהתחיל להתנהל כמעצמה אזורית עם תוכנית אסטרטגית סדורה. הבריתות האלו יאפשרו לנו לחזק את השפעתנו במרחב ולבלום התקרבות של כוחות עוינים אל גבולותינו".

סוריה, לדברי חסון, היא הזירה הקריטית ביותר ליצירת ברית כזו בעת הנוכחית, לנוכח הניסיון של טורקיה להקים בה מדינת טרור אסלאמיסטית תואמת דאעש.

"אנחנו צריכים לחזק, לאמן ולחמש את הדרוזים בדרום סוריה", הוא מבהיר, "להעניק להם חיפוי אווירי ולעזור להם להפוך ללוחמים מצוינים שיהיו פרוקסי של ישראל ויוכלו לחצוץ בינינו לבין כוחות המשטר החדש".

עם מי עוד ישראל צריכה לחתור לבריתות?

"עם כל מיעוט שלא יכול לחיות לא תחת דאעש ולא תחת איראן, ושלכן יש לו אינטרס משותף איתנו – עלאווים, כורדים, נוצרים ועוד. הם צריכים אותנו ואנחנו צריכים אותם. אם נעזור לכולם להתארגן ככוח צבאי זה יאפשר לנו לבנות כאן כוח אמיתי נגד ציר הרשע, השיעי והסוני כאחד".

איך ברית כזו תתבטא בפועל מצד ישראל?

"ישראל צריכה לגבש תוכנית ומדיניות החלטיות, ולא להסתפק בסיסמאות או ברבע מהלך. יש להקים גוף ממשלתי, מִנהלת או מסגרת מסודרת – עם תקציב, משימות ואחריות. והכי חשוב, לא לפחד ולא להיות תמימים, אלא לדעת שיש פה ג'ונגל – ושצריך לדעת להוביל בו."

"הדבר הכי יפה שקרה לעם היהודי – זה הדרוזים. והדבר הכי יפה שקרה לדרוזים – זה העם היהודי"

הדרוזים וישראל: "אני זה המדינה, והמדינה זה אני"

הברית בין הדרוזים למדינת ישראל, בעיניו של חסון, בן גאה לעדה הדרוזית, מושתתת על חיבור עמוק של זהות, מחויבות ושייכות, שעובר כחוט השני לאורך כל חייו האישיים והציבוריים.

הקשר הזה היה נוכח במיוחד בבית שבו גדל. אביו, סברי חסון, היה הדרוזי הראשון שיצא לקצונה לאחר חוק שירות החובה לדרוזים, ולחם כקצין קרבי בארבע מלחמות ישראל. "גם חמי, חתן פרס ישראל ויועצם של שבעה נשיאים", נזכר חסון, "נשלח על ידי בן־גוריון להסביר את צדקת דרכה של ישראל בעולם, ואף עודד יהודים לעלות לארץ". ילדיו של חסון עצמו שירתו ביחידות מובחרות. "יש לי דור ממשיך, ואני גאה בזה מאוד".

החיבור בין שני העמים – שהתחיל בהיחלצות של נביאם של הדרוזים, יתרו חותן משה, להגנת בני ישראל – נמשך עמוק לתוך העידן המודרני. "עוד לפני מלחמת העצמאות, הדרוזים לא ישבו על הגדר למרות שאיש לא הבטיח להם שמדינה קטנה אחת תצליח לעמוד מול האוקיינוס הערבי. אבל הם בחרו לעמוד לצד היהודים ונפלו לצידם בקרב. תמיד אמרתי: הדבר הכי יפה שקרה לעם היהודי – זה הדרוזים. והדבר הכי יפה שקרה לדרוזים – זה העם היהודי."

מובילים בביטחון – אך מופלים באזרחות

מאז השבעה באוקטובר, אומר חסון, עומק הקשר בין הדרוזים לבין מדינת ישראל בלט באופן המובהק ביותר. "הייתי בגן בדליית אל־כרמל – כל ההורים היו מגויסים. או במילואים, או בקבע, או בסדיר. העדה כולה התגייסה, גם בצבא, גם בסיוע לעורף. העדה – זו ישראל, וישראל – זו העדה."

אך לצד השותפות הבלתי מסויגת הזו ישנו גם תסכול גובר. הפערים בין היישובים הדרוזיים ליהודיים בתחומים כמו תשתיות, ובפרט בהיתרי בנייה, הם משמעותיים וגורמים כאב לצעירים, שמרגישים בצדק שהם נותנים את המקסימום למען ביטחון המדינה אך נזנחים באזרחות. "זה מתסכל את הנוער. במיוחד כשזה מלווה בצווי הריסה ובקנסות שמוטלים דווקא על לוחמים, מילואימניקים ומשפחות שתרמו למדינה".

הפתרון, מסביר חסון, טמון במהלך מעשי: החלטת ממשלה כוללת, שתבוא לאחר עבודת מטה יסודית. זו צריכה לכלול השקעה ביישובים הקיימים, פתרון לסוגיית הקרקעות והיתרי הבנייה – ואף הקמת יישוב חדש שייתן מענה לצורכי הצעירים. "120 או 150 מיליון שקל – זה הסכום שנדרש כדי ליצור תיקון משמעותי".

להבין את הכשל ולבנות מחדש

חסון מזהה קשר ישיר בין השסעים הפנימיים שהחברה הישראלית סבלה מהם ערב השבעה באוקטובר, התמכרותה לקונספציה ולהלך רוח הססני והחשש שלה להכריע צבאית וליזום מדינית.

"היינו עסוקים במאבקים בינינו לבין עצמנו", הוא אומר בכאב, "והאויב ידע לנצל את זה היטב. לכן היום אנחנו חייבים להתאחד. אני לא יודע איך עושים את זה, אבל חייבים. וברגע שנעשה את זה, שום אויב לא יגיע לקרסוליים שלנו".

הפוסט תא"ל (מיל') חסון חסון: "יש לישראל עוצמה אדירה – עכשיו הגיע הזמן למנף אותה" הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

הוא נולד כעבד אלמג'יד ח'דר, בן לשבט הבדואי אלמזאריב בגליל, אך בחר בזהות אחרת – כזו שחצתה שבטים, דתות וגבולות. עוד בטרם קום המדינה הזדהה עם מאבקו של העם היהודי לעצמאות, שינה את שמו לעמוס ירקוני והתגייס לצה"ל.

מהחוליות הערביות שנלחמו ביהודים, דרך קרבות עקובים מדם בגבולות המדינה הצעירה, ועד הקמת סיירת שקד והפיכת הגששות לאומנות מודרנית של הגנה – ירקוני לא היה רק לוחם – הוא היה גם סמל. סיפור חייו יוצא הדופן לא רק מספר על אומץ אישי, אלא גם על האפשרות של שותפות אמיתית בין עמים שחולקים אדמה אחת.

ירקוני נפצע פעמיים בפעילות מבצעית, ואיבד את ידו השמאלית בהיתקלות עם מחבלים. למרות זאת הוא לא רק המשיך להילחם, אלא אף הפך לקצין מעוטר ומפקד מוערך, שהקים את מערך הגששים בצה"ל ואימן דורות של לוחמי יחידות מובחרות. תורת הלחימה שהנחיל שינתה את אופן ההגנה על גבולות המדינה והפכה לחלק מתפיסת הביטחון של ישראל.

במלאות 105 שנים להולדתו, סיפורו של עמוס ירקוני נותר דוגמה יוצאת דופן לאומץ ולנאמנות, וגשר יחיד במינו בין עולמות.

"אני משתמש בשם עמוס ירקוני כדי להקל על האשכנזים לבטא את שמי"

איש הכנופיות שהציל יהודים מטבח

ירקוני גדל בשנות העשרים של המאה הקודמת בכפר נאעורה שבצפון הארץ. בתחילה נמנה עם לוחמי אחת הכנופיות הערביות שפעלו נגד הבריטים ונגד היישוב העברי, אך ככל שהעמיקו קשריו עם אנשי נהלל, השתנתה נקודת מבטו והוא החל לחוש אהדה כלפי המיעוט היהודי בארץ.

ברגע האמת, כשהבחין בהכנות לטבח בבתי הזיקוק בחיפה, הוא רץ והזהיר שישה פועלים יהודים – והציל את חייהם. אחת הכנופיות הערביות ראתה בו בוגד, החליטה להוציאו להורג וקברה אותו בעודו בחיים. באותו לילה הוא הצליח להימלט מהבור שבו נטמן.

המפקד הבדואי הראשון

ירקוני התגייס לצה"ל עם קום המדינה, ושובץ ב"חיל המיעוטים". הוא נודע עד מהרה כגשש מעולה, והשתתף בלחימה נגד מסתננים לאורך גבולות ישראל. במסגרת תפקידו יצא למרדפים מורכבים, הוביל כוחות בשטח פתוח והסתייע ביכולתו הנדירה לקרוא עקבות. בהמשך עבר קורס מ"כים, והפך לבדואי הראשון בצה"ל שקיבל דרגת פיקוד. בשנת 1953 סיים קורס קצינים בהצטיינות.

את שמו שינה ירקוני מסיבות ביטחוניות, כדי למנוע התנכלויות מצד גורמים ערביים בארץ, וגם כדי להקל על חבריו להגות אותו. השם "ירקוני" נבחר כתרגום עברי של שם משפחתו בערבית, "ח'דר", שמשמעותו ירוק. "אני משתמש בשם עמוס ירקוני כדי להקל על האשכנזים לבטא את שמי", הסביר בריאיון. "זה לא מפריע לי".

ברגע האמת, כשהבחין בהכנות לטבח בחיפה, הוא רץ והזהיר שישה פועלים יהודים – והציל את חייהם

בשנת 1955 נקרא ירקוני להוביל יחידה קטנה שתעסוק באיתור חוליות מסתננים ומרגלים בגבולות הדרום. זו הייתה ראשית דרכה של סיירת שקד, יחידה ניסיונית וחשאית למחצה בפיקוד דרום, שפעלה לאורך מאות קילומטרים של גבול – מעזה ורפיח, דרך הערבה ועד ים המלח. תחת פיקודו הפכה הסיירת ליחידה מובחרת ואפקטיבית במיוחד: לוחמיה שילבו היכרות אינטימית עם השטח, יכולות גישוש ייחודיות, ותמרון מהיר בשטח פתוח. ירקוני הוכיח שבניהול נכון של מרדף, גם קומץ לוחמים יכול להכריע את האויב.

עיטור המופת ושלושה צל"שים

הוא העיד כי ראה בעצמו איש קשר בין יהודים לערבים, ודאג לשלב לוחמים מכלל האוכלוסיות – יהודים, דרוזים ובדואים – שלחמו כתף אל כתף. לצד הדרישות המבצעיות הגבוהות שהציב בפני פקודיו, ירקוני הקפיד להנחיל להם גם היכרות עם השפה והתרבות של שכניהם. "בחורים, אתם צריכים ללמוד ערבית", אמר להם, "הגבול הזה לא יישאר לנצח".

לאחר שסיים את תפקידו כמפקד סיירת שקד מונה ירקוני למושל מרכז סיני – תפקיד שכלל אחריות ביטחונית ומנהלית על גזרה רחבה בסיני לאחר מלחמת ששת הימים. במסגרת זו נדרש לא רק להבטיח את ביטחון האזור, אלא גם לנהל קשרים רגישים עם האוכלוסייה המקומית.

ירקוני זכה בעיטור המופת, בשלושה צל"שים ובפרס יגאל אלון על מעשה מופת חלוצי. את שירותו הצבאי סיים ב-1969 כמפקד נערץ בדרגת סגן-אלוף, שנזכר עד היום כאחד ממעצבי תורת הלחימה של צה"ל.

אבי הגששים

ירקוני נודע בכישרון יוצא דופן בגששות. הוא ידע לזהות עקבות כמעט בלתי נראות, לקרוא שיבושים קלים בצמחייה ולהבין כיוון, מטרה ומהירות – והפך את קריאת השטח לאומנות.

הוא בלט גם באופיו המיוחד: ידע לגבות את אנשיו ולהנהיג על סמך אישיותו בלבד, סלד מגינוני שררה, אך דרש מפקודיו לקחת אחריות, הכיר וליווה מקרוב כל לוחם, וחינך אותם לערנות, דיוק ואיפוק. עבור רבים מהם, הוא היה לא רק מפקד, אלא גם דמות אב.

חזונו להביא להתיישבות בדואית חוקית ומסודרת נתקל בחומות של בירוקרטיה

סמל לשותפות אמיתית

לאחר שחרורו מצה"ל בשנת 1969 פנה ירקוני לעסוק בקידום פתרונות של מגורי קבע לשבטים הבדואיים בדרום. הוא שימש רכז תחום המיעוטים במשרד השיכון, ופעל לגבש מודלים של שיתוף פעולה בין המדינה לבין אזרחיה הבדואים. אף שנהנה מהערכה רבה בשטח, חזונו להביא להתיישבות חוקית ומסודרת של השבטים נתקל לעיתים בחומות של בירוקרטיה ואטימות.

עמוס ירקוני הלך לעולמו בשנת 1991, לאחר מאבק במחלה קשה. הוא נטמן בבית העלמין הצבאי בקריית שאול, לבקשתו של רחבעם זאבי, שדאג גם לכך שיזכה להלוויה צבאית מלאה אף שכבר לא שירת במילואים. שישה תתי־אלופים נשאו את ארונו, ונשיא המדינה דאז, חיים הרצוג, נכח בטקס.

כשנתיים לאחר מכן סירבה הרבנות הצבאית לקבור חייל יהודי בסמוך לו, מה שגרם כאב לאלמנתו, ג'ורג'ט ירקוני, ולרבים מחבריו ומפקודיו לשעבר, שראו בו סמל לאפשרות של שותפות אמיתית בין יהודים לבדואים.

מאז מותו מתכנסים מדי שנה יוצאי סיירת שקד ליד קברו, כדי לזכור את האיש שלא רק קרא עקבות בשטח, אלא גם הותיר אחריו חותם שלא יימחה בתולדות צה"ל ובתולדות מדינת ישראל והקשר בינה לבין המיעוטים החיים בה.

קרדיט תמונה ראשית: דובר צה"ל

הפוסט היום לפני 105 שנים: נולד הגשש הבדואי עמוס ירקוני הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

במעמקי הדו"ח על "האחים המוסלמים והאסלאמיזם הפוליטי בצרפת", שהוכן עבור ממשלת צרפת, מסתתרת התשובה לשאלה המטרידה רבים בישראל: מדוע צרפת התהפכה על ישראל והתחילה לקדם את ההכרה האירופית במדינה פלסטינית. הדו"ח הוזמן במאי 2024 והוגש למועצת ההגנה והביטחון הלאומי של צרפת – מעין קבינט ביטחוני מצומצם שבראשו עומד הנשיא עמנואל מקרון, ונועד לבחון את ההשפעה שיש לארגון "האחים המוסלמים" בחברה הצרפתית.

"האחים המוסלמים" מזוהים בצרפת ובמדינות אירופיות נוספות כנציגים מרכזיים של "האסלאם הפוליטי", הפועל להקצנה של המהגרים המוסלמים באירופה,. הדו"ח בוחן את פעילות "האחים המוסלמים" לא רק בצרפת, אלא גם במדינות אירופיות אחרות שבהן יש נוכחות חשובה של הארגון, כבריטניה, גרמניה, אוסטריה, בלגיה, הולנד ושוודיה, וכן את הקשרים שטווה הארגון עם מוסדות האיחוד האירופי, שמממן חלק מפעילויותיו. בדו"ח נקבע ש"האחים המוסלמים" פועלים בו זמנית לחזק את הבדלנות של קהילות המוסלמים, ולחדור למסגרות חברתיות, חינוכיות וספורטיביות כדי לשנות את החברות האירופיות מבפנים. מטרת הארגון היא להשריש באירופה את הפונדמנטליזם האסלאמי ולהכין את הקרקע להפיכת צרפת ומדינות נוספות למדינות אסלאמיות.

המוסלמים באים

כבר באחד מפרקיו הראשונים, הדו"ח מתייחס לפעילות "האחים המוסלמים" בהקשר ל"מלחמת חרבות ברזל", או כפי שהיא מכונה בדו"ח "מלחמת עזה". מחברי הדו"ח מצאו שבהשוואה לפעילות "האחים המוסלמים" בצרפת סביב מבצע "צוק איתן" ב-2014, נרשמה ירידה במעורבות בכירי הארגון בהפגנות "מחאה" נגד ישראל ובהשמעת הצהרות הסתה לוחמניות. הדו"ח לא מספק הסבר לקביעה מעניינת זו, המעניינת במיוחד לנוכח הקשר ההדוק בין "האחים המוסלמים" לארגון חמאס. עם זאת, מחברי הדו"ח מצאו לנכון לציין, שגורמים מוסלמים בצרפת הביעו בפניהם ביקורת קשה מאוד כלפי ממשלת צרפת, שמפלה ביחסה בין ישראל והפלסטינים.

בסוף הפרק ברביעי בדו"ח, הכולל המלצות פעולה לממשל הצרפתי, מופיעה התייחסות מפורטת יותר לסכסוך הפלסטיני-ישראלי. במסגרת המלצות מעשיות שנועדו להפחית את תחושות הדחייה בקרב האוכלוסייה האסלאמית בצרפת, מציעים מחברי הדו"ח, לפי הסדר הזה, להסדיר את הליכי הקבורה המוסלמית, ללמד ערבית בבתי הספר הציבוריים ולשנות את העמדה הצרפתית כלפי הסכסוך הישראלי-פלסטיני.

האנטישמיות עושה קאמבק

"הראיונות הושפעו מאווירת המתח שנותרה לאחר ה-7 באוקטובר בין הקהילה היהודית לזו המוסלמית", נכתב בתיאור תהליך הכנת הדו"ח. תיאור זה מתעלם לחלוטין מהתגובות האלימות בקרב האוכלוסייה המוסלמית בצרפת ומהבעת הסולידריות הנרחבת בשורותיה עם מתקפת הטרור של החמאס. נוסף על כך, נוצר איזון מטריד ביותר בין הקהילה היהודית, שמצאה את עצמה מותקפת ע"י מוסלמים ובני-בריתם מהשמאל הקיצוני הצרפתי, לקהילה המוסלמית, שמשורותיה יצאו התוקפים. כמו כן, למרות שהדו"ח כן מציין את האנטישמיות של "האחים המוסלמים", לא מופיעה בחלק זה של הדו"ח כל התייחסות להתפוצצות האנטישמיות המוסלמית לאחר ה-7 באוקטובר.

"הראיונות העלו בבירור", ממשיך הדו"ח, "תחושת אי נוחות בקרב הקהילה המוסלמית, שרואה את העמדה הצרפתית כתומכת באופן פומבי בישראל בתור 'אסלאמופוביה של המדינה'. התפיסה הזו חוצה את המסגרת הפשוטה של תנועת 'האחים המוסלמים', ולמרות שאינה עומדת במבחן המציאות, היא מנוצלת על ידי פעילי התנועה", קובע הדו"ח. עם זאת, במקום להסביר למוסלמים שתפיסה זו מעוותת ומנוצלת לרעה בידי "האחים המוסלמים", ממליצים מחברי הדו"ח המלצה שהם רואים כבלתי נמנעת: "כדי לסתור את הנרטיב הזה, הכרה מצד צרפת במדינה פלסטינית לצד ישראל בגבולות בטוחים ומוכרים תוכל להרגיע את התסכולים".

חפש את הכסף

המלצה זו מנותקת לחלוטין מתוכנו של הדו"ח, ונראה שהיא הוכנסה למסמך באופן מלאכותי כדי לנסות לפייס את דעת הקהל המוסלמית בצרפת. זהו מהלך מדיני שמהווה למעשה כניעה לארגון, שמהווה איום לטווח ארוך על לכידות החברה הצרפתית ועל יסודות הרפובליקה הצרפתית ואשר בו צרפת מעוניינת, לכאורה, להיאבק. הכרה במדינה פלסטינית לאחר מתקפת ה-7 באוקטובר תהפוך את החמאס, זרוע של "האחים המוסלמים", לגוף בעל מעמד מיתולוגי דתי בעיני מוסלמים רבים: הינה, דווקא "האחים המוסלמים" שנרדפו בכל רחבי המזה"ת, דוכאו, נאסרו, והוצאו להורג בידי מנהיגים ערבים רבים, הצליחו להנחית מהלומה צבאית קשה מאוד על "האויב הציוני" וחיזקו את מעמדה של התנועה הלאומית הפלסטינית בעיני המערב. זה מסר חזק ומוטעה לא רק לתומכי "האחים המוסלמים" בא"י ובמזה"ת, אלא גם לתומכי "האחים המוסלמים" באירופה: האלימות והטרור משתלמים.

זו לא תהיה הפעם הראשונה שצרפת נכנעת לאלימות ולטרור ערבי ומוסלמי; לצרפת מסורת ארוכה של כניעה כזו. אך אי אפשר להתעלם מההיבט הכלכלי של הכניעה הפעם. הדו"ח מתייחס אומנם לעובדה שאמירות קטאר היא המממנת העיקרית של "האחים המוסלמים", אך בעוד כותבי הדו"ח ממליצים על מהלך מדיני שיפגע בישראל, הם נמנעים מלהעלות אפשרות לסנקציות על הנסיכות המפרצית המושקעת מאוד בצרפת. לפי דו"ח שפרסם גוף כלכלי משותף לצרפת ולקטאר ב-2022, ההשקעות הקטאריות בצרפת מוערכות ביותר מ-25 מיליארד יורו.

הסבר נוסף לפער בין המאבק ב"אחים המוסלמים" לבין ההמלצה להכיר במדינה פלסטינית אפשר למצוא במהלך המדיני הבא של צרפת: "ועידת שלום" שהנשיא מקרון מתכנן לכנס באו"ם ב-17 ביוני יחד עם יורש העצר הסעודי, מוחמד בן-סלמאן. סעודיה היא היריבה הראשית של "האחים המוסלמים" כיום. הכנסת ההכרה הצרפתית במדינת פלסטין לדו"ח על "האחים המוסלמים" נראית כניסיון לרצות את סעודיה ולשדל גם אותה להגדיל את השקעותיה בצרפת.

על הכותב:

אלדד בק, עיתונאי וסופר. למד ערבית ומזרחנות באוניברסיטת הסורבון בפריז, ומסקר זה ארבעה עשורים את המזרח התיכון ואירופה עבור כלי תקשורת שונים בישראל ובעולם. ספריו: ״מעבר לגבול – ארצות אסורות, מסעות ומפגשים״ (2009), ״גרמניה, אחרת״ (2014), ״הקנצלרית – מרקל, ישראל והיהודים״ (2017), ״אלטרנטיבה – ימין חדש לגרמניה?״ (2022), ״פיוס מאוחר, סיפור היחסים הסוערים בין אוסטריה וישראל״ (2024).

הכתוב הוא על דעת המחבר בלבד ואינו משקף בהכרח את עמדת התנועה

הפוסט כך התהפכה עלינו צרפת: הדו"ח הסודי על האסלאם הפוליטי הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

כלכלת ישראל נשענת באופן מובהק על תעשיית ההיי-טק.

14% מהמשק הישראלי הם עובדי היי-טק שמייצרים הכנסה משמעותית לקופת המדינה. בעקבות המלחמה רבים מהם גויסו למילואים ארוכים והם נעדרו זמן רב ממקום עבודתם. כלכלה היא חלק מביטחון לאומי ויש לה תפקיד מכריע בקיומה של מדינת ישראל.

שוחחנו עם תא"ל במיל' נתי כהן, חבר בכיר בתנועת הביטחוניסטים, מנכ"ל משרד התקשורת לשעבר, וקודם לכן קצין קשר ותקשוב ראשי בצה"ל, על ההשלכות של המלחמה על כלכלת ישראל.

על אף שישראל מתמודדת עם מלחמה ארוכה ורב- זירתית, "אנו רואים חזרה של אמון של המשקיעים דווקא בשנות המלחמה" אומר כהן.

לכלכלה תפקיד מכריע ביצירת התנאים האופטימליים של מימון המלחמה והמשך קיומה של מדינת ישראל. התמיכה באנשי המילואים ומשפחותיהם הנושאות בנטל הכבד, לצד השיקום של הפרט בחברה הישראלית, מתבצעים בזכות אותם תקציבי ענק שמוסתים מנתיבם המקורי שבשגרה, לנתיבי חרום שנכפים על המדינה.

חשוב להדגיש כי באופן טבעי כאשר מדינה מתמודדת עם מצב חרום אקוטי וממושך, תהיה פגיעה בכלכלה. השפעת הכלכלה על המצב הביטחוני היא אינה חד צדדית. המצב הביטחוני גם כן מושפע מהכלכלה ונוצר מעגל. לדוגמה, בכדי לייצר חימוש רב כפי שנדרש במלחמה ממושכת נדרש כסף, והרבה.

תעשיית ההיי-טק למשל נשענת בעיקר על משקיעים זרים, כלכלת ישראל נשענת באופן משמעותי על ההיי-טק, והביטחון מושפע ממצב הכלכלה. לכן, למשקיעים הזרים קיים תפקיד חשוב בביטחון המדינה.

מצד אחד, הכלכלה נפגעת מהמלחמה באופן טבעי: תקציבי ענק שמועברים לביטחון וסיוע כלכלי שמוענק לפרט ולנפגעים בגוף ורכוש, אך מנגד- על פי נתונים שעולים מהשנה האחרונה, נראה שהיא מאפשרת פוטנציאל של איזון כלכלי.

שאלנו את כהן האם ישנן גם השלכות חיוביות של המלחמה על הכלכלה?

בניגוד לכל התחזיות השליליות ולמרות הורדת דירוג האשראי, דווקא בזמן המלחמה ההשקעות הזרות בישראל עלו ב- 77% בהיקפן. "זה נובע משום שלמשקיעים קיימת ההבנה שיש את היום של אחרי המלחמה" אומר כהן. "מצד אחד ישראל נמצאת במצב מלחמתי, אך מצד שני המלחמה מייצרת המון הזדמנויות של יצירתיות, רעיונות, הבאת הדבר האחר. סטארט-אפ נולד מתוך צורך שלא חשבו עליו קודם. במלחמה התפתחו ונולדו צרכים, והיא אפשרה ליזמים יתרונות".

חשוב להדגיש כי אף אחד אינו רוצה במלחמה ובטח שלא מתוך מחשבה שהיא תייצר הזדמנויות, אך קשה להתעלם מהתמונה הרחבה שכוללת בתוכה גם אירועים חיוביים שמחייבים התייחסות.

אירועים אלו הם מקרה בוחן חשוב, שאם נלמד ממנו נוכל לשפר את כלכלת ישראל גם בזמן כאוטי וקשה.

איך ומתי ישראל נהפכה למעצמת היי-טק?

"הבסיס מתחיל מכך שישראל מהווה פלטפורמה של סטארט- אפ ניישן שהתחילה עוד לפני 25 שנים כאשר ביל גייטס ביקר בארץ בזמן שהייתי קצין צעיר (רב-סרן) ועשיתי לו סיור בכיתות הלימוד של בית הספר למקצועות המחשב בצה"ל".

כיצד ביל גייטס התרשם מיחידות המחשב בצה"ל?

כהן זוכר את תשובתו של ביל גייטס מהביקור שערך לו כאירוע מכונן בתעשיית ההיי-טק הישראלית: "היום שביקרתי בצה"ל הבנתי מדוע ישראל היא סטארט-אפ ניישן. כשאני רואה

את החבר'ה הצעירים בני ה- 18 לומדים כחצי שנה את מה שאנחנו לומדים באוניברסיטה במשך 4 שנים, ולאחר מכן הם גם משרתים בנוסף כ- 3-4 שנים כי הם חותמים קבע, הם צוברים את הניסיון שעימו הם יוצאים לאחר מכן לשוק האזרחי".

מה התפקיד של צה"ל בכלכלת ישראל?

"צה"ל הוא מפעל שמייצר עבור מדינת ישראל את פס היצור של האנשים שלה. הוא מאפשר להם לרכוש היכולת להפוך אחר כך ליזמים, להקים חברות סטארט-אפ ולרכוש יכולת טכנולוגית תוך פיתוח מיומנויות של יצירתיות, יוזמה וחשיבה מחוץ לקופסה. זה למעשה המשקל הסגולי והיתרון היחסי של ישראל" מדגיש כהן.

מה הייחודיות שהמשקיעים הזרים רואים בישראל?

"בישראל קיימים תנאים אובייקטיבים בעיקר בכל מה שקשור לעידוד של יוזמות והשקעות בסטארט-אפים ישראלים. יש כאן חממה ישראלית, שבתוכה יש גם את החדשנות והאקדמיה שמייצרת את התנאים לסטארט-אפים לצמוח ולגדול".

מהן הסיבות הבולטות שמושכות את המשקיעים לישראל?

"מתן אמון ויכולת הוכחה".

למה הכוונה?

בכל הקשור לאמון מסביר כהן: "מאז מלחמת לבנון השנייה, בה קיבלו החלטה שיוצאים לפתרון נחוץ של מערכת "כיפת ברזל", הפיתוח לקח כ- 4 שנים עד שהפתרון הגיע. מכיוון שהמלחמה הנוכחית היא מלחמה מתמשכת, מדובר על צורך בפתרונות מהירים תוך כדי המלחמה. זה היתרון של הבעת אמון בתעשיית הייטק הצבאית-ישראלית בהקשר הזה.

כביכול מלחמה מתמשכת פוגעת ביציבות ובכלכלה הישראלית לאורך זמן אך מצד שני היא מייצרת הזדמנויות, ולכן המשקיעים מביעים אמון בנושאים האלה. לדוגמה, חיילי המילואים נמצאים כרגע בשדה הקרב מספר חודשים, אך הם חוזרים בחזרה לחממות שלהם עם

רעיונות יצירתיים ומביאים את זה לידי ביטוי בחברות בהן הם עובדים. דבר זה מייצר אמון בקרב המשקיעים והם מבינים שיש כאן פוטנציאל מאד גדול.

לגבי יכולת ההוכחה כהן משתמש במס' דוגמאות: "חברת Wiz למשל היא קטר מנוע של חקיינות. הם לוקחים את המודל של Wiz להשקעות שלהם. גם המשקיעים של Wiz השקיעו בחברה לפני 4-5 שנים ולא לפני חודש-חודשיים. משקיע פוטנציאלי שמשקיע בהייטק הישראלי רואה את התפוקות רק לאחר כ- 3-5 שנים, והמשקיעם מבינים את האירוע הזה".

מה הנתונים שתומכים את ההסבר?

"אם בשנת 2020 היו בישראל כ- 3,000 סטארט-אפים, אז בשנת 2021 הם הוכפלו ל- 6,500. אם לוקחים את גודלה של מדינת ישראל לעומת גרמניה ואנגליה, למרות שאנחנו קטנים בסדר גודל של רבע מגרמניה למשל, כמות ההשקעה היא פי 4!"

אילו חברות מביעות את האמון הגדול ביותר בהיי-טק הישראלי?

"פייסבוק, גוגל, ואינטל משקיעות מאד בחברות הישראליות. הן בונות חממות והן משקיעות סכומים משמעותיים בפיתוח מרכזי המחקר בארץ – וזה מה שגורם לצמיחה מרשימה בשנים האחרונות.

האם היו שנים שבהן ראינו ירידה בהשקעות?

"ראינו דעיכה משמעותית של השקעות זרות, קרנות הון סיכון, בנקאות וכדומה בשנות המחאה, אך מנגד אנו רואים חזרה מרשימה בהבעת אמון דווקא בשנות המלחמה עצמה.

איך אתה מסביר זאת?

"עצם העובדה שלמעשה החברה מגויסת למלחמה, והמשקיעים רואים שבסופו של דבר קיימת בחברה הישראלית ערבות והדדיות זה נותן להם הרבה יותר רוח גבית להביע אמון בתעשייה הישראלית. הדרת הרגל של המשקיעים הייתה דווקא בשנים שבהם הם סברו שבסופו של דבר אנחנו בדרך להיות מדינה שהיא לא דמוקרטיה על פי אמות מידה מערביות".

מה חשוב למשקיעים בשנת 2025?

"זה לא משנה אם מדובר ביהודים או לא יהודים, מה שחשוב להם זה יציבות שלטונית. המחאה של הרפורמה גרמה לכך שבסופו של דבר גם מתוך האקוסיסטם של ההיי-טק הישראלי ערערו על היציבות הכלכלית כביכול של מדינת ישראל, וזה בא לידי ביטוי על ידי המשקיעים עצמם. כלומר אם נסתכל על המלחמה, נראה שדווקא בשנים שבהם אין יציבות ביטחונית בישראל יש כמות של משקיעים בהייטק הישראלי. דווקא בשנים שיש כביכול חוסר יציבות שלטונית דמוקרטית, קיימת דאגה בקרב המשקיעים כי הם מחפשים בסופו של דבר יציבות שלטונית ודמוקרטית במדינה עצמה, ולכן אנו יכולים לראות דעיכה בשנים של המחאה ומנגד, חזרה של אמון המשקיעים דווקא בשנות המלחמה עצמה".

כיצד צבאות העולם רואים את ישראל בהיבט הטכנולוגי?

"מערכות שהתעדכנו 60 פעמים בתקופה של 4 חודשים, שבניגוד לעבר התעדכנו אחת לשנה ובעקבות המלחמה הגרסה עודכנה אחת לשבוע, הוא אירוע מכונן של הבעת אמון של צבאות זרים בעולם. אם אני כרגע הצבא הפולני ואני צריך לרכוש מערכת שליטה ובקרה, או מערכת כטב"מים ויש לי את התעשייה הצבאית הישראלית או תעשיות אחרות בעולם, את מי אני אעדיף? אעדיף לרכוש מערכת שעולה יותר יקר, אך שיש לה גרסה אחרונה שהתעדכנה כ- 40 פעמים, תוך הגעה למיצוי מאד גבוה. זאת לעומת מערכת אחרת זולה יותר, אך שיכולת הביצוע שלה מושתת אך ורק על מודלים, ניסויים ותרגילים".

כיצד אתה מסביר את השינוי החיובי החד של משקיעים זרים בתעשיות הביטחוניות?

"בגלל בנין הכוח תוך כדי המלחמה, שישראל הוכיחה בשדה הקרב את יכולתה. התעשייה הביטחונית בישראל, מעבר לכך שהיא מאד יצירתית ונותנת מענה לישראל במלחמה ממושכת, מהווה יתרון יחסי למדינות אחרות לרכישת הציוד. איום הכטבמ"ים והרחפנים גרם להמון נזק לישראל ולא הי הלו מענה מיטיב בתחילת המלחמה. אולם בשל האילוץ לייצר פתרונות מהירים תוך כדי מלחמה, בעוד מס' חודשים החברות הביטחוניות "רפאל" ו- "אלביט" יספקו את המענה של מערכות לייזר שיטפלו באיומים הללו".

"הוכחת היכולת" שעליה כהן היא אכן מנוע כלכלי רווחי מאד למדינת ישראל.

התעשיות הביטחוניות זינקו באופן חד מאז תחילת המלחמה, כאשר שנת 2024 הייתה השנה של התעשיות הביטחוניות. עם מכירות שיא של כ- 70 מיליארד דולר.

מרוץ החימוש שנכפה על אירופה שכמותו לא ידעה בעבר לוטש עיניים לעבר התעשיות הביטחוניות המוכחות בשטח של מדינת ישראל.

מדינות רבות באירופה כבר רכשו מערכות טילים מישראל במאות מיליוני דולרים ונראה שזו רק ההתחלה עבור כלכלת ישראל.

מצד אחד ניתן לומר כי המלחמה מהווה אתגרים קשים לכלכלת ישראל, אך מצד שני ישנן גם הזדמנויות רווחיות מאד שלא כדאי לפספס אותן ושביכולתן לתרום לשיקום המצב.

הכלכלה נשענת לא רק על משקיעים, אלא גם על ההון האנושי בחברה הישראלית שבשנה וחצי האחרונות רובו התגייס למאמץ של הגנת המולדת.

כיצד גיוס מילואים נרחב השפיע ההיי-טק?

"חברות גדולות מבינות את הסיטואציה והן מגבות את עובדיהם המשרתים והמשרתות במילואים. גם אני שחררתי לוחמים למשק בשעת חרום".

מי שילם את המחיר?

"מי שנפגע היו דווקא אלו הסטארט-אפים הקטנים כתוצאה ממילואים לאורך זמן, חלקם בסבב רביעי. במסה הקריטית זה לא פגע, להיפך. העובדים חזרו בחזרה למקום עבודתם חדים ויצירתיים יותר. מכיוון שבהיי-טק הישראלי קיים איזון של אוכלוסיות, זה הקל על העובדים".

לסיום, ביכולתה של מדינת ישראל לנהל את האיזונים הנדרשים בכלכלת ישראל בכדי למזער ולשקם את הפגיעה בכלל העסקים הקטנים ובאזרחי המדינה שנפגעו כלכלית, נפשית ובריאותית כתוצאה מהמלחמה.

איזון זה יכול להיעשות באמצעות תרומת תעשיית ההיי-טק והתעשיות הביטחוניות שמניבות רווחים גבוהים מאד על אף המלחמה. לבעלי החברות הישראליות הרווחיות בתעשייה קיים תפקיד מכריע בשיקום מדינת ישראל באמצעות הכלכלה, הערבות ההדדית והכניסה המשותפת "מתחת לאלונקה".

הפוסט השפעת מלחמת "חרבות ברזל" על הכלכלה – תמונת מצב הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

במזרח התיכון של 2025, דברים משתנים בקצב מסחרר ומפתיע. הביקור האחרון באיזור של נשיא ארה”ב, דונלד טראמפ, רק חיזק את התחושה שמה שנראה דמיוני עלול להפוך למציאות. לאחר נחיתתו של טראמפ בריאד, חתם נשיא ארה”ב על עסקאות נשק ומסחר בשווי של טריליוני דולרים. אך טראמפ לא הסתפק בזה – בשולי ביקורו עשה טראמפ צעד מדיני משמעותי, ונפגש עם השחקן האזורי המסקרן והשנוי במחלוקת, נשיא סוריה, אחמד א-שרע (אבו מוחמד אל-ג’ולאני). טראמפ הכריז גם על הסרת הסנקציות מעל סוריה כדי לתת להם "הזדמנות לגדולה".

מי שנחשב עד אתמול לטרוריסט מבוקש, הופך היום לשותף לגיטימי?

העובדה שאל-ג’ולאני, מי שעל ראשו הוצע פרס של 10 מיליון דולר על ידי ארה"ב, מקבל הכרה פומבית בדמות פגישה עם טראמפ – אינה פחות מהיסטורית. זהו אותו אל-ג'ולאני שהצטרף למוג'האדין בעיראק ב-2003, לאחר שקיבל השראה מפיגועי ה-11 בספטמבר בארה"ב. הוא אף אמר באחד מראיונותיו בעבר כי  "כל מי שבעולם המוסלמי או הערבי שיגיד לך שהוא לא שמח באותו יום, ישקר".

המזרח התיכון ניצב בפני צומת היסטורי – ונראה כאילו הוא צועד לעבר שחר אזורי חדש. עם זאת, הדבר מצטייר משמע היה המזרח התיכון מחולק לשני עולמות מקבילים:

בעולם האחד, אל-ג'ולאני הוא מנהיג כנופיית ג'האדיסטים שהפכה לכוח העיקרי המרכיב את המשטר הסורי החדש ובונה ח'ליפות אסלאמית בסוריה; משטר אשר מאיים גם על איראן והשיעים במזרח התיכון תוך קבלת לגיטימציה בינלאומית.

בעולם המקביל ישנה התקרבות בין ארה"ב לאיראן, הידברות והגעה למשא ומתן על תוכנית הגרעין האיראנית ותמיכה של מדינות המפרץ החוששות מעימות צבאי מול האיראנים.

לכאורה, מדובר במהלך מדיני חסר תקדים. אך האם מתחת לפני השטח מדובר במהלך של טראמפ כחלק מהמשא ומתן של ארה"ב מול איראן? האם משתמש טראמפ באל-ג'ולאני כמנוף לחץ על איראן? האם מדובר באיתות אסטרטגי עמוק ומחושב שמכוון לא רק לעתידה של סוריה, אלא אולי גם לאיראן?

ייתכן שטראמפ מפעיל כאן תרגיל במשא ומתן מצידו ושולח מסר ברור למשטר האיראני: "אם לא תשתפו פעולה – נעשה עסקים עם האויבים שלכם". במסר עקיף אך נוקב, הנשיא מאותת כי ארצות הברית עשויה לשתף פעולה עם אויביה הגדולים ביותר של איראן השיעית – קרי, הסונים: כוחות הג'האדיסטים הסורים בחסות ערב הסעודית – הנמסיס הגדולה. במסר זה מצביע טראמפ לא רק על חיזוק קשרים עם סוריה הג'אדיסטית של אל-ג'ולאני אלא גם עם האויבת הגדולה של איראן, סעודיה.

השחמט האסטרטגי של טראמפ

טראמפ, איש עסקים חכם וקשוח, מפעיל מהלך שונה מן הגישה הדיפלומטית המוכרת. במקום דיאלוגים בלתי נגמרים וניסיונות לרכך עמדות, טראמפ נוקט גישה תקיפה: חבירה אסטרטגית לצדדים שנחשבים לאויבים המרים ביותר של איראן – הסונים הקיצוניים וסעודיה.

המהלך נועד לייצר לחץ פסיכולוגי-פוליטי רב-עוצמה על טהראן: הפחד מבריתות חדשות שעלולות לסגור עליה מכל עבר. המטרה הסופית ברורה – החזרת איראן לשולחן המו"מ תחת תנאים מחמירים, הפוכים לגישת "ההתשה הדיפלומטית" שנוקטת איראן כבר שנים: גרירת רגליים, הצהרות עמומות ושאיפה לעצב את השיח הבינלאומי לפי הקצב של טהראן.

"המהלך הסורי"

ייתכן מאוד שכל ה"מהלך הסורי" אינו יותר מכלי טקטי, זמני אך ממוקד. מטרתו: להפחיד את איראן, להציג בפניה תרחיש של ניתוק השפעתה בסוריה, ולהכריח את המשטר האיראני לקבל את תנאי ארה"ב במסגרת עסקת הגרעין.

מבחינת טראמפ, זהו לא רק מהלך גיאו-פוליטי אלא גם פסיכולוגי. הוא יודע שאיראן רגישה במיוחד לאובדן השפעה במרחב השיעי-סוני, וסוריה, ששימשה לה ציר מרכזי לפרוקסי ולמעבר נשק, נחשבת לנכס אסטרטגי. אובדן השליטה שם עשוי להתפרש בטהראן כאיום ממשי על היכולת שלה להמשיך ולשקם את ציר ההתנגדות שבראשותה.

מנגד ממשיכה איראן לנסות לשמר את מנופי הלחץ שנותרו בידיה: פעילות גרעינית מדודה לכאורה (העשרת אורניום לרמות "אזרחיות"), שמירת צנטריפוגות בשטח המדינה, והמתנה לתרחיש שבו יתחלף הממשל בבית הלבן, מהלך שיאפשר לה לחדש במהירות את ההעשרה לרמה צבאית.

מנקודת מבט איראנית, מהלכיו של טראמפ מסמנים תהליך צמצום מתמשך של ההשפעה האזורית שלה. נפילתה של סוריה של אסד הביאה לעלייתו של ציר סוני חדש ומתגבש הכולל את סוריה החדשה של אל-ג'ולאני, סעודיה, קטר וטורקיה – סוג של "ברית אנטי-איראנית-שיעית" שמציבה את איראן במצב מגננה.

החות'ים – הקלף האחרון?

בתוך המציאות הגיאו-פוליטית המורכבת הזו, החות'ים בתימן נותרים אחד הקלפים האחרונים שנותרו בידי איראן. החות'ים הינם הפרוקסי הפעיל היחידי אשר מנסה לאיים ולפגוע באינטרסים אמריקאיים באזור ובישראל, כדוגמת ניסיון שיתוק נמל התעופה בן-גוריון באמצעות ירי טילים.

במקביל פועלת איראן בזירה הדיפלומטית. ניסיונות לחיזוק קשרים עם מצרים ובחריין, והושטת יד מחודשת לסעודיה, הם חלק ממהלך מתוחכם לבניית משקל-נגד מול הציר הסוני המתחזק. דבריו של שר החוץ האיראני, עבאס עראקצ'י, מאשרים זאת: "החל תהליך כינון היחסים עם בחריין ומצרים… אנו עובדים על כך ואני מקווה שזה יגיע למימוש. גם היחסים שלנו עם מצרים הפכו לנרחבים יותר מאי פעם".

האיראנים חיזרו שנים אחר מצרים, שמבחינתם יכולה לשמש איזון מול ההגמוניה הסעודית. בחריין, שבה מתקיים רוב שיעי תחת שלטון סוני, נחשבת מבחינתם לטריטוריה אסטרטגית. האיראנים רואים בבחריין מחוז איראני לכל דבר ומנסים לנצל כל תסיסה במדינה, עקב רוב שיעי במדינה הנשלט על ידי מיעוט סוני. ההתקרבות לבחריין היא גם אחת מהדרכים הערמומיות של איראן לנסות ולפורר את "הסכמי אברהם" עם ישראל.

בסופו של דבר, איראן מוצאת עצמה בלחץ הולך וגובר, הן כלכלית והן גיאו-פוליטית, ומוכנה כמעט לכל מהלך שיביא להסרת הסנקציות ולשימור שלטון האייתולות. מנגד, טראמפ ממשיך להפעיל מהלכים מפתיעים ובלתי שגרתיים – הכול כחלק ממערכה מתוחכמת של לחץ מדיני. בעידן שבו כל תזוזה על לוח השחמט המזרח תיכוני היא מסר, וכל תזוזה עלולה לשנות את מאזן הכוחות, טראמפ משחק שחמט אסטרטגי שבו גם האופציה הצבאית נותרת גלויה – כאיום מחושב וכמנוף להשגת מטרותיו מול איראן.

הכתוב הוא על דעת המחבר בלבד ואינו משקף בהכרח את עמדת התנועה

הפוסט כיצד מחשק טראמפ את איראן הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

227 ספרי לימוד – אפס אזכורים למדינת ישראל. מתוך מאות ספרי לימוד שמשמשים את תלמידי אונר"א ביהודה ושומרון, בעזה ובמזרח ירושלים – אף אחד מהם לא מציג על המפה את תל אביב, לא את נתניה, לא את פתח תקווה, לא את דימונה, לא את בני ברק, ובטח שלא את ישראל. במקום זה: מפות שבהן ישראל אינה קיימת, ערים ישראליות מחוקות לחלוטין, ודגל פלסטין שמתנוסס על כל הארץ. ירושלים היא כמובן אלקודס. זאת לא שכחה – זה חינוך לדה-לגיטימציה ולשנאה.

"ספרי הלימוד של הרשות הפלסטינית, שבהם נעשה שימוש על ידי אונר"א בבתי הספר שלה ביהודה ושומרון ובעזה, לא רק אינם מטיפים כלל לפתרון של שלום לסכסוך, אלא הם גם קוראים למאבק אלים לשחרור, בעל אופי דתי, שמגיע לעיתים לכדי אנטישמיות גלויה", אומר ד"ר ארנון גרויס, מזרחן החוקר את ספרי הלימוד של הרשות הפלסטינית ועיתונאי לשעבר שעבד במשך 40 שנה בקול ישראל בערבית.

ד"ר גרויס הגיע למחקר מתוך העיסוק האקדמי שלו. הוא למד לדוקטורט באוניברסיטת פרינסטון, השתלם בהרווארד, ומשנת 2000 התמקד במחקרו ביחס לאחר וביחס לשלום בספרי לימוד במזרח התיכון, כולל מצרים, סעודיה ועוד. "ההיכרות עם ספרי לימוד בשורה של מדינות ערביות נתנה לי פרספקטיבה רחבה יותר להערכת ספרי הלימוד הפלסטיניים. מה שאני מוצא בהם הוא לא אופייני, ודאי שלא ביחס לספרי הלימוד הישראליים, שבהם יש התייחסות לשלום ולרצון לפתור את הסכסוך בדרכי שלום".

מה גילית?

"את הממצאים שלי אפשר לחלק לשלושה: ראשית, גיליתי דה-לגיטימיזציה של ישראל ושל יותר משבעה מיליון היהודים המתגוררים בה, כולל הכחשת ההיסטוריה היהודית והמקומות הקדושים להם. שנית, גיליתי דמוניזציה של ישראל ושל היהודים, גם מבחינה דתית. שלישית, מצאתי היעדר קריאה לשלום עם ישראל. במקום זאת, מצאתי קריאה למאבק אלים לשחרור כל הארץ".

כמה ספרי לימוד בדקת?

"המחקר מבוסס על 227 ספרים שנלמדים במוסדות אונר"א בכיתות א'-י' בכל המקצועות, מספרות וגיאוגרפיה עד חשבון ואנגלית, כולל מדריכי מורים. רוב הספרים יצאו לאור בשנת 2020 ובשנת 2018, אבל כולם היו בשימוש בשנת הלימודים 2024–2025. הלימודים אחרי כיתות י' הם לא דרך אונר"א, ולכן הספרים לכיתות גבוהות יותר אינם נכללים כאן. קראתי את כל 227 הספרים ברשימה, מהדף הראשון לאחרון. הערבית שלי טובה ואני יכול לעשות את זה מהר וביסודיות".

היכן משתמשים בספרים האלה?

"הספרים האלה יוצאים לאור ברמאללה, והם ספרי חובה גם בעזה. חמאס משתמש בספרים האלה כי אחרת הבוגרים של בתי הספר בעזה לא יוכלו ללמוד באוניברסיטאות בארצות ערב. התוצאה היא שמשתמשים בהם בכל בתי הספר של אונר"א, וכן בבתי הספר של הכנסיות, ביהודה ושומרון, ירושלים המזרחית ועזה".

"ישראל מתוארת כנוכחות קולוניאליסטית זרה, כיבוש זמני – פלסטין היא המדינה הלגיטימית היחידה בין הירדן לים"

ישראל לא קיימת, גם לא תל אביב

בוא נתחיל. ספר מה גילית לגבי אזכורים של ישראל.

"קודם כול, ישראל איננה קיימת על המפה בספרי הלימוד שבשימוש אונר"א. במקומה מופיעה פלסטין. בספר לימודי חברה לכיתות ח' מוצגת מפה בכותרת 'מפת המולדת הערבית' שבה כל שטחי הארץ צבועים באדום כשלצידם השם 'פלסטין' ומעליהם הדגל הפלסטיני. בספר לימוד גיאוגרפיה והיסטוריה לכיתות י' מופיעה פלסטין כמדינה במקום ישראל לצד לבנון, סוריה וירדן".

אז מה מבחינתם קיים בשטחי ישראל?

"התלמידים לא לומדים בכלל על מדינת ישראל כפי שהיא קיימת היום. גם כאשר הם לומדים על שטחי ישראל בשיעורי גיאוגרפיה הם לומדים עליהם כאילו לא קיימים בהם ישראלים כלל. בספר לימוד לכיתות ו' מחקו את הערים שנבנו על ידי ציונים והותירו רק את הערים העתיקות (צפת, חיפה, עכו, נצרת, יפו, רמאללה, אלקודס, חברון וכו'). הערים שלא מופיעות: תל אביב, ראשון לציון, חולון, בת ים, רחובות, דימונה, קרית גת, נתניה, נהריה, פתח תקווה, בני ברק, גבעתיים, חדרה ועוד רבות. גם ירושלים אינה נקראת בשמה הישראלי אלא אלקודס".

זאת מחיקה מוחלטת של המציאות.

"זאת מחיקה בפועל ממש – לא רק של ישראל והישראלים אלא גם של העברית. כאשר מוצג בספר לימוד בחשבון לכיתות ו' מטבע מתקופת המנדט הבריטי עם כיתוב באנגלית, עברית וערבית, הכיתוב בעברית שעל המטבע נמחק מהצילום, כדי שהתלמידים הפלסטינים לא יֵדעו שהיו כאן יהודים כבר בזמן המנדט".

"גם כאשר כבר מוזכרת נוכחות של ישראל וישראלים במרחב, הם מתוארים כנוכחות קולוניאליסטית זרה או שהם מכונים 'הכיבוש הציוני'. הרעיון הוא שזאת לא מדינה ממש אלא כיבוש זמני, ופלסטין היא המדינה הלגיטימית היחידה בין הירדן לים. כך, למשל, בספר לימוד לכיתות ח' התלמידים נדרשים להשוות בין הטרגדיה של האינדיאנים באמריקה לטרגדיה של הפלסטינים. יש דה-לגיטימציה מוחלטת לישראל ולישראלים".

"'ירושלים היא 'עיר ערבית שאותה בנו אבותינו הערבים לפני אלפי שנים… עיר קדושה למוסלמים ולנוצרים'. אין זכר ליהודים"

אין יהודים בכותל המערבי

האם המחיקה מכוונת רק כלפי ישראל או גם כלפי היהודים?

"המחיקה מכוונת גם כלפי היהודים והיהדות. למשל, ספרי הלימוד שבשימוש אונר"א מכחישים את קיומם של מקומות קדושים ליהודים בארץ. בספר לימוד לכיתה ג' מסבירים שירושלים היא 'עיר ערבית שאותה בנו אבותינו הערבים לפני אלפי שנים. ירושלים היא עיר קדושה למוסלמים ולנוצרים'. אין שום זכר לכך שירושלים קדושה גם ליהודים, ולא שהיהודים בנו אותה או לפחות לקחו חלק בבנייתה".

ומה לגבי הכותל – הוא מוזכר כמקום קדוש ליהודים?

"הכותל המערבי בירושלים, הנקרא בערבית 'כותל אל-בוראק', הוא עוד דוגמה למחיקה. בספר לימוד לכיתות ה' כתוב: 'כותל אל-בוראק הוא חלק מהחומה המערבית של מסגד אלאקצא. מסגד אלאקצא, כולל החומה, הוא אדמה פלסטינית וזכות בלעדית של המוסלמים'. אין בהסבר הזה שום שריד לקשר של היהודים למקום. אפילו הצילום שמלווה את ההסבר נחתך בתחתית כדי להסתיר את היהודים שמתפללים במקום".

"בספר לימוד לכיתות ט' מואשמים היהודים בכך שהם משלחים עדרי חזירי בר נגד יבול פלסטיני"

אתם מדברים לא רק על מחיקה על גם על דמוניזציה.

"ישראל והיהודים מוצגים כרוע בהתגלמותו, ללא היסטוריה או קיום ממשי. מצאתי מעל 40 האשמות נגד ישראל והיהודים, כולל גזילת הארץ ורצח ילדים. הצד היהודי מוצג כאחראי הבלעדי לסכסוך, ואומרים את זה החל מכיתות א'-ב'. חלק מהטענות הזויות. למשל, בספר לימוד לכיתות ט' מואשמים היהודים בכך שהם משלחים עדרי חזירי בר נגד יבול פלסטיני. בספרי ההדרכה למורים, הם מתודרכים ללבות את השנאה ליהודים ולהציג אותם כשטן".

כלומר, זה לא רק ספרי הלימוד, אלא גם ההנחיות איך להשתמש בהם?

"כן. למשל, כאשר מלמדים על מעשי טבח של יהודים כלפי ערבים משנת 1948, המורים מתודרכים להעניק את הציון הגבוה ביותר לתלמידים שקישרו את מעשי הטבח עם ההגות הדתית היהודית – כלומר הראו כי הטבח נובע מהדת היהודית; ציון פחות גבוה ניתן לתלמיד שקישר את מעשי הטבח עם ההגות הציונית; והציון הנמוך ביותר – ציון 'בלתי משביע רצון' – ניתן לתלמיד שכתב את הסיבות למעשי הטבח אבל לא קישר אותם להגות היהודית או הציונית".

האם אין התייחסות להסכמי אוסלו או לתהליך השלום?

"ההתייחסות היחידה בספרי הלימוד לנושא תהליך השלום עם ישראל נמצאת במכתבו של ערפאת לרבין ערב החתימה על הסכם אוסלו ב-1993. המכתב מובא בספר לימוד היסטוריה לכיתות י'. אבל אין עיסוק במחויבות של הפלסטינים עצמם לחיות בדו-קיום עם ישראל והערכים האלה לא מובאים באף אחד מספרי הלימוד".

אתה מוצא עידוד מפורש לטרור?

"הטרור מוצג בספרי הלימוד כחלק בלתי נפרד מהמאבק לשחרור. הנקמה והמאבק האלים הם ערכים מרכזיים – גם לאחר שחרור פלסטין. במדריך למורה של כיתות ו' נכתב כי לאחר שחרור פלסטין הציונים יימחקו: 'הציונים הם הטרוריסטים של העת החדשה. גורלם הוא להיעלם'".

יש דוגמאות ספציפיות לעידוד טרור?

"ודאי. בספר לימוד לכיתות ה' מצאתי שיעור בן ארבעה עמודים המפאר את דלאל אל-מוגרבי, מי שפיקדה על התקפת טרור על אוטובוס אזרחי בכביש החוף בשנת 1978, שבה נרצחו יותר מ-30 ישראלים – גברים, נשים וילדים. הפרק הזה נפתח כך: 'ההיסטוריה הפלסטינית שלנו מלאה בשמות רבים של מרטירים שהקריבו את נפשותיהם למען המולדת'. המשמעות היא שהדבר הערכי ביותר הוא לרצוח יהודים".

"במדריך למורה של כיתות ו' נכתב: 'הציונים הם הטרוריסטים של העת החדשה. גורלם הוא להיעלם'"

ילדים שרוצים להרוג

מרכז בדין לחקר מדיניות המזרח התיכון הוקם בארה"ב על ידי ד"ר ארנולד סולוווי (Soloway), אקדמאי אמריקאי, ובשנת 2005 הועבר לישראל והוא שוכן בבית אגרון בירושלים. כיום הוא קרוי על שם נחום בדין המנוח, אחיו של דוד בדין, המשמש מנכ"ל המרכז שבמסגרתו נערך מחקרו של ד"ר גרויס. דוד בדין הוא עובד סוציאלי קהילתי, עיתונאי וחוקר של המזרח התיכון המתמקד בחינוך הפלסטיני. מאז 1987 הוא מסקר את אונר"א.

"הבאנו צוותי טלוויזיה לתעד את מה שקורה במחנות הפליטים והפקנו 26 סרטים הזמינים לצפייה באתר מרכז בדין. כמו שאפשר לראות באחד הסרטים", מספר בדין, "הילדים האלה, תלמידי מוסדות אונר"א בשטחים, מדברים באופן ברור על שנאת יהודים ועל הרצון להרוג. החינוך במוסדות אונר"א הוא הכשרה לטרור בהנהגת מורים ועובדים סוציאליים. הקייטנות שלהם מכשירות ילדים לשימוש בנשק באופן גלוי מגיל תשע, מה שמהווה פשע מלחמה לפי ההגדרות של האו"ם".

"בוושינגטון נאמר לנו שהחומרים לא יובאו בפני הנשיא. כי אם הם כל כך חמורים – איך זה שלא שומעים צעקה מהכנסת?"

איך אונר"א מגיבים לנתוני המחקר?

"השתתפתי במסיבת עיתונאים עם פיליפ לזריני, הנציב הכללי של אונר"א, ושאלתי אותו למה ספרי הלימוד של הסוכנות מוחקים את שמה של ישראל מהמפות והוא ענה שהסוכנות חייבת להשתמש בספרים של המדינות המארחות. אבל זה לא נכון. אונר"א, כסוכנות או"ם, מחויבת לניטרליות ולשלום, והשימוש שהיא עושה בספרי לימוד כאלה סותר באופן מוחלט את המחויבות הזו. לכן היא הופכת לשותפה מלא לאינדוקטרינציה האנטישמית והלוחמנית של הרש"פ ושל חמאס ומועלת בחובתה כלפי הילדים תחת חסותה. יתר על כן, אונר"א התנגדה לכל יוזמה לשפר את מצב הפליטים ולשקם אותם, ובעיניי הם גורמים להשארתם במצב נצחי של פליטות".

מה חושבים על החומרים האלה באו"ם ובאיחוד האירופי?

"האו"ם מקשיבים ומטים אוזן. גם באיחוד האירופי. רק לאחרונה העביר הפרלמנט האירופי סדרת החלטות המגנות בחריפות את ספרי הלימוד הפלסטיניים שבשימוש אונר"א והרשות הפלסטינית – החלטה שהתקבלה זו השנה השישית ברציפות, ללא תוצאות. בפועל, למרות התחייבויות הרש"פ כלפי האיחוד האירופי, אין שום עדות לרפורמה אמיתית בספרי הלימוד".

האם מדינת ישראל פועלת במלוא הנחישות כדי לשנות את המצב?

"מדינת ישראל לא מתנגדת להסתה הזאת בצורה מספיק ברורה. התקבלנו יפה בלשכת מזכ"ל האו"ם, הם מזועזעים והם העבירו מסר לאונר"א להוציא את החומרים האלה – אבל ללא גיבוי של ממשלת ישראל אין לזה הרבה אפקט. בשנת 2008 הזמין אותנו לוושינגטון הרב הרפורמי דיוויד ספרסטיין שהיו לו קשרים מצוינים עם הנשיא אובמה, אבל הוא לא הביא את החומרים בפני אובמה. למה? כי אם הדברים כל כך חמורים, אז איך זה שלא שומעים צעקה מישראל ומהכנסת?"

אז מה ישראל צריכה לעשות?

"יש הרבה דברים שצריך לעשות. אפשר להתחיל בביטול תוכניות הלימוד של אונר"א, בהוצאת הנשק מאונר"א, סילוק עובדי אונר"א שהם חברים בארגוני טרור, הכנסת ערכי נציבות הפליטים לתוך ספרי הלימוד ודרישה לערוך בדיקות תקציב של אונר"א. 67 מדינות ו-33 ארגוני סיוע מעבירים כסף לאונר"א ורובו במזומן, ויש שמועות על סחר בנשים, בנשק, במכוניות. אנחנו רוצים שישראל תפקח בצורה הדוקה יותר על כל הפעילות של אונר"א ואני חושב שזה לגמרי אפשרי".

קרדיט תמונות: מרכז בדין לחקר מדיניות המזרח התיכון

הפוסט ספרי הלימוד הפלסטיניים מוחקים את ישראל הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

במשך עשרות שנים הייתה כתיבת ביקורת על פעילותן הפוליטית של האליטות השולטות בישראל בגדר טאבו. התמקדות בסדר היום של קבוצה זו נחשבה אסורה. אך בהדרגה, ובאופן בלתי נמנע, הנושא הפך ללגיטימי בשיח הציבורי שכן מיעוט מאורגן וקולני שואף לערער את לכידות החברה הישראלית ולהפיל את הממשלה הנבחרת כחוק.

מתקפה פוליטית וחברתית זו הפכה למעשה ל"חזית השמינית" במלחמת הקיום של ישראל. איננו יכולים עוד להתעלם מן הסכנה שקבוצה זו מהווה. עלינו להבין את האסטרטגיה של הצד השני ולנצח אותה.

"לנין והמודל הבולשביקי: תבוסתנות כאסטרטגיה מהפכנית"

הגישה של תבוסתנות אסטרטגית החלה כבר במלחמת העולם הראשונה, כאשר הבולשביקים, בהנהגת ולדימיר איליץ' לנין, קיבלו את הסכם ברסט-ליטובסק במרץ 1918, שהוציא את האימפריה הרוסית מהמלחמה במחיר טריטוריאלי עצום. ההסכם כלל ויתורים על אוקראינה ופינלנד, אך קבלת ההפסד אפשרה להציל את המהפכה הרוסית.

לפי ההיסטוריון הבריטי ג'ון ווילר-בנט, "שדה הקרב היה המאבק החברתי, שבו הגבולות היו חסרי משמעות בהשוואה למלחמת הפרולטריון מול הקפיטליסטים… לנין כתב: 'מי שלא מבין שהניצחון על הבורגנות עשוי לדרוש אובדן טריטוריה ותבוסות איננו סוציאליסט. מי שלא יקריב את מולדתו למען ניצחון המהפכה החברתית איננו סוציאליסט'".

באוגוסט 1915 כתב לנין כי אלו שרוצים במהפכה צריכים לפעול למען תבוסת מדינתם שלהם. לנין קיווה אז להתקוממות פועלים בגרמניה הקיסרית, אך הדבר לא קרה. הרעיון שלו היה ברור: "מאבק מהפכני נגד המלחמה הוא חסר משמעות אלא אם כן הוא כולל פעולה מהפכנית נגד ממשלתך שלך בזמן מלחמה. כל אדם שחושב מעט יכול להבין זאת. ופעולה מהפכנית נגד ממשלתך שלך בזמן מלחמה משמעותה באופן חד-משמעי לא רק לרצות את תבוסתה אלא גם לקדם תבוסה זו בפועל."

במרץ 1918 תיאר הקונסול הבריטי במוסקבה, סר רוברט ברוס לוקהארט, את פגישתו הראשונה עם לנין ואת התרשמותו ממנו: "באמונתו במהפכה העולמית היה לנין חסר מצפון ובלתי מתפשר כמו ישועי, ובקוד המוסר הפוליטי שלו המטרה קידשה כל אמצעי."

כששאל לוקהארט על תוצאות המלחמה הגדולה, ענה לו לנין: "אתה מתמקד במונחים צבאיים קונקרטיים. אתה מתעלם מהגורם הפסיכולוגי. מלחמה זו תוכרע בעורף ולא בשוחות."

בהמשך כתב לנין באוקטובר 1918 כי יש צורך "לפורר" את הצבא: "אין מהפכה גדולה אחת שנמנעה מלפורר את הצבא הישן ולהקים במקומו צבא חדש."

מתשובתו של לנין ללוקהארט ברור כי הוא הבין היטב שהמלחמה תסתיים בעורף ולא בחזית. כל מי שקרא את קלאוזביץ יזכור שזהו "הראשון מבין כל השיקולים האסטרטגיים והרחב ביותר".

מעבר לאסטרטגיה ארוכת הטווח של התבוסתנות, לנין המליץ לנצל כל אי-שביעות רצון קיימת:

"עלינו לנצל כל גילוי של אי-שביעות רצון ולהפוך כל מחאה, קטנה ככל שתהיה, לנשק שימושי."

"האויבים שלנו רק ייהנו מקריסתנו הפנימית"

ביום חמישי, 10 באפריל 2025, כאלף טייסים ואנשי צוות אוויר במילואים חתמו על עצומה הקוראת לשחרור מיידי של החטופים הישראלים המוחזקים על ידי חמאס, גם במחיר הפסקת הלחימה לאלתר. בפועל, משמעות הדבר הייתה קבלת תבוסה לאומית.

מפקד חיל האוויר, האלוף תומר בר, התנגד בתוקף למסרי התבוסתנות, שטענו כי המלחמה משרתת אינטרסים פוליטיים ולא ביטחוניים. בתגובה לעצומה, ראש הממשלה נתניהו הגיב כי מדובר בקבוצה שולית ורעשנית שמטרתה היחידה להפיל את הממשלה. חתן פרס נובל פרופ' ישראל אומן ופרופ' מרדכי קידר ציינו כי פעולה זו מגבירה את המחיר שישראל תיאלץ לשלם על החטופים, ומסמנת חולשה לאויבים.

לפני כחמישים שנה, במלחמת וייטנאם, צפון וייטנאם ניהלה מערכה דומה כדי לערער את דעת הקהל האמריקאית ולפגוע בעורף. הנרי קיסינג'ר, היועץ לביטחון לאומי בממשל ניקסון, תיאר כיצד הקמפיין האגרסיבי נגד המלחמה פגע ביציבות הממשל.

לדבריו של קיסינג'ר, "המלחמה הייתה חייבת להסתיים מתוך מדיניות, לא כתגובה להפגנות". הוא ציין כי מי שדגלו בתבוסתנות פגעו בעמדות המשא ומתן של ארה"ב, וכי "האויבים שלנו רק ייהנו מקריסתנו הפנימית." קיסינג'ר הסביר לשגריר הסובייטי דוברינין כי המלחמה הפכה לבעיה פנימית אמריקאית רצינית.

ייתכן שהמטרות האמיתיות של ה"התנגדות" בישראל הן מלחמת אזרחים, תבוסה לאומית ומהפכה. למרות שברית המועצות עברה מן העולם, גורמים פוליטיים בישראל מאמצים, בשם ה"דמוקרטיה", את מורשתו של לנין ללוחמה פוליטית.

המאמר הוא גרסה מקוצרת של מאמר שפורסם בסינדיקט החדשות היהודי (JNS)

הכתוב הוא על דעת המחבר בלבד ואינו משקף בהכרח את עמדת התנועה

הפוסט תבוסתנות – החזית השמינית של ישראל הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

היא אחת מיחידות הקומנדו הסודיות, המדויקות והקטלניות ביותר בצה"ל, ומהווה מרכיב מרכזי ביכולתו של חיל האוויר לפעול באופן חשאי בעומק שטח האויב. יש לה יכולות ייחודיות בכל הנוגע למודיעין, לניווט קרבי, לסימון מטרות ולתקיפות כירורגיות, וגם אם לא תשמעו עליה – היא שם.

בואו לגלות שבע עובדות מרתקות שלא ידעתם על שלדג  – יחידת העילית של חיל האוויר שעד היום נמצאת בתחרות ראש בראש מול יחידת האם שלה סיירת מטכ"ל.

1. היא הוקמה בעקבות מלחמת יום כיפור

שלדג (יחידה 5101) הוקמה בשנת 1974 ככוח מילואים של סיירת מטכ"ל, כלקח ממלחמת יום הכיפורים. המלחמה חשפה את הצורך בכוח קומנדו ייעודי לחיל האוויר, כזה שיוכל לפעול בעומק שטח האויב, לאסוף מודיעין, לכוון תקיפות אוויריות ולבצע סיכולים מדויקים. היא הפכה ליחידה סדירה ועצמאית ב־1977, ומאז המשיכה להתפתח לכוח קומנדו מהמתוחכמים והשקטים ביותר שיש.

2. היא מתכננת כל מבצע ממעוף הציפור

כיחידת הקומנדו של חיל האוויר, שלדג מתכננת כל מבצע בשטח אויב מתוך הבנה ברורה: החדירה לשטח והפינוי ממנו יבוצעו מהאוויר, לרוב בחסות החשיכה. לוחמי היחידה מתורגלים בנחיתה ממסוקים או בצניחה לעומק שטח אויב, בביצוע המשימה במהירות ובחשאיות, ובהתנתקות חפוזה חזרה אל האוויר — באמצעות חילוץ מוסק מהיר — לפני שהאויב מספיק להגיב. החשיבה האווירית המובנית הזו מלווה כל שלב בתכנון המבצעי, והיא שמבדילה את שלדג מיחידות קומנדו אחרות.

3. היא ה"עיניים" של חיל האוויר

שלדג פועלת בעומק שטח האויב כדי לאתר מטרות, לעקוב אחריהן ולסמן אותן בצורה מדויקת. היא בונה את התמונה האווירית בזמן אמת, באופן שמאפשר לחיל האוויר לבצע תקיפות מדויקות ואפקטיביות גם בלב ליבה של מדינת אויב. לוחמיה יודעים לפעול בשטח עוין מבלי להיחשף, וכשצריך – גם להפעיל כוח בעצמם.

4. נטלה חלק מרכזי בהצלת יהודי אתיופיה

במאי 1991, כאשר אתיופיה הייתה בעיצומה של מלחמה בין כוחות השלטון למורדים אריתראים, לקחו לוחמי שלדג חלק מרכזי ב"מבצע שלמה" הנועז, שבמסגרתו הועלו לישראל כ-14,400 עולים יהודים בתוך כ-36 שעות בלבד. לוחמי היחידה, בפיקודו של בני גנץ, פעלו באדיס אבבה עוד לפני תחילת המבצע, אבטחו את המטוסים ואת שדה התעופה מפני ירי מקלעים וצלפים, והכינו את השטח לקראת נחיתת מטוסי אל על וחיל האוויר. ברגע האמת, הם שמרו על הסדר, מנעו פגיעה בעולים, ותרמו להצלחת אחד ממבצעי ההצלה המרשימים בתולדות ישראל.

5. לוחמיה כבשו את החרמון הסורי – בלי לירות ירייה אחת

בדצמבר 2024, לוחמי שלדג הובילו את ההשתלטות על החרמון הסורי, אחת מנקודות התצפית והשליטה החשובות ביותר בגבול הצפון. הכיבוש התבצע ללא קרב: חיילי הצבא הסורי נטשו את עמדותיהם בעקבות קריסת המשטר במדינה, ולוחמי שלדג התקדמו אל היעדים שהוגדרו להם במהירות ומבלי שנתקלו בהתנגדות. המהלך חיזק את מעמדה האסטרטגי של ישראל ברמת הגולן – והוכיח שוב את יכולתה של שלדג לפעול בדיוק ובאלגנטיות גם במבצעים רגישים במיוחד.

6. היא מילאה תפקיד קריטי ב"ערצב 19"

לפי פרסומים זרים, הייתה ליחידת שלדג תרומה חיונית למבצע "ערצב 19", שנערך בשנת 1982, ביום הרביעי למלחמת לבנון הראשונה, והיה מההצלחות המבצעיות הבולטות של צה"ל: השמדת רוב מערך טילי הקרקע-אוויר החדיש והמסיבי של צבא סוריה בבקעת הלבנון. לוחמי שלדג חדרו לעומק השטח, סימנו מטרות והנחו את טייסי חיל האוויר – מה שאפשר לחיל להשמיד כ-19 סוללות טילים מבלי לאבד אף כלי טיס. המבצע סימן תפנית אסטרטגית במערכה האווירית מול סוריה, והוכיח את יכולתה של היחידה לפעול בדיוק כירורגי במרחק רב מהגבול, תוך שיתוף פעולה הדוק עם מערך האש האווירי.

7. היא נבנתה ברוח הקומנדו הבריטי – וקיבלה ממנו את שמה

יחידת שלדג הוקמה בהשראת יחידת העילית הבריטית SAS Special Air Service) – שירות האוויר המיוחד), ונבנתה על בסיס עקרונות הפעולה שלה: ניידות, הפתעה, סודיות ופגיעה ממוקדת.

שמה של היחידה לקוח ככל הנראה מהמטפורה שבה השתמש מייסד ה-SAS, דייוויד סטירלינג, כאשר תיאר את דרך הפעולה של יחידת הקומנדו שהקים: "אנחנו כמו השלדג, שצולל לעבר טרפו ונעלם." הדימוי הזה הפך לשם ולרוח של שלדג: פעולה מהירה ומדויקת, שאינה מותירה עקבות.

זן נדיר, ציפור משונה

זהו המוטו של יחידת שלדג, והוא מתאים לה לחלוטין.

אנשי היחידה הם זן נדיר של לוחמים מוכשרים ועשויים ללא חת, שמסוגלים להפתיע ולעורר תימהון אצל האויב. אז כשאתם שומעים על מבצע מדויק במיוחד או על יעד שחוסל באורח מסתורי, זכרו: ייתכן מאוד שלוחמי שלדג היו שם, השלימו את מה שנשלחו לעשות – ונעלמו.

קרדיט תמונות: דובר צה"ל

הפוסט שבע עובדות שלא ידעתם על שלדג הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

דבריו של יאיר גולן, אלוף במיל' ויו"ר מפלגת הדמוקרטים, עוררו סערה עזה כאשר התבטא בראיון לרשת כאן ב' וטען כי "ישראל הורגת ילדים כתחביב", והוסיף כי המדינה נוהגת "לנהל מלחמה נגד אזרחים" ואף "שואפת לעקירת אוכלוסיות". אמירותיו של גולן, שפורשו כהאשמות חמורות ביותר נגד מדינת ישראל וצה"ל, זכו להדהוד רחב וכיכבו בתקשורת הערבית, ובעיקר בקרב ארגונים פלסטיניים וגורמי תעמולה אנטי-ישראליים.

"עדות מבפנים לפשעים"

כלי תקשורת דוגמת "אל-קודס אל-ערבי" הקדישו כותרות מרכזיות לדבריו של גולן, שכונה "סגן הרמטכ"ל לשעבר של צבא הכיבוש", תוך הדגשה שמדובר בדמות בכירה לשעבר, המודעת לפרטי הפעולה של הצבא הישראלי. הדברים הוצגו כ"הודאה פנימית מפי בכיר לשעבר בפשעים שמבצעת ישראל ברצועת עזה". כותבים ערביים סימנו את דבריו כ"ראיה מרשיעה" שקוראת להעמיד לדין את בכירי המדינה והצבא על "רצח עם ופשעים נגד האנושות".

נוסף על כך, נכתב כי "בכל מקרה, הישראלים (לא רק ממשלתם וצבאם) מתעלמים מסבלו של העם הפלסטיני, במיוחד בעזה כעת, למעט כמה קולות". כמו כן, הזכירו בעיתון הנפוץ את התבטאויותיו החריפות הקודמות של גולן: "ראוי לציין כי לפני שהסיר את מדי הצבא שלו לפני עשר שנים, גולן השווה את פשעי הכיבוש בשטחים הפלסטיניים שנכבשו ב-1967 למה שהעולם ראה בשנות ה-30, ברמיזה בוטה לנאציזם".

ארגון הטרור, תנועת המוג'אהדין הפלסטינית, פרסם בתגובתו כי דבריו של גולן הם "ראיות מרשיעות" שמצדיקות סנקציות בינלאומיות חמורות נגד ישראל. "דבריו של גולן היום חושפים שוב כי ממשלת האויב אחראית להמשך המלחמה האכזרית ברצועת עזה ולשיבוש כל מאמצי התיווך. תגובותיהן של המפלגות הציוניות השונות חושפות את המנטליות הקולקטיבית, הפושעת והפשיסטית השולטת בישות הגוזלת, הדוחה כל ביקורת על פשעיה האכזריים".

"עורר זעם בממשל הכיבוש"

בסוכנות החדשות הפלסטינית "קודס", המזוהה עם חמאס והג'האד האסלאמי, נכתב כי "יאיר גולן, מנהיג המפלגה הדמוקרטית במדינת הכיבוש, עורר זעם נרחב בקרב ממשלת הכיבוש ובאופוזיציה". כמו כן, נכתב כי "דבריו מגיעים לאחר סדרה של ביקורות מצד בכירים צבאיים לשעבר, בנוגע להתנהלות הצבא בעזה. אנליסטים פירשו את הביקורות כחלק ממאמץ פנימי "לשקם את תדמית הצבא" על רקע לחץ בינלאומי גובר והעמדה לדין משפטית של המדינה הכובשת בגין פשעי מלחמה שבוצעו ברצועה".

ברשת התקשורת הקטרית, אל-ג'זירה, סקרו את דבריו של גולן ואמרו כי "הצהרות אלה מייחסות ישירות את האחריות לנתניהו ומציבות אותו במרכז ההאשמה, כאדם האחראי לזוועות שבוצעו. חשיבותן של הצהרות אלה נובעת לא רק מתוכנן, אלא גם מכיוונן כלפי הקהילה הבינלאומית ולצורכי אחריות בינלאומית, וזהו פרדוקס בולט בהקשר זה".

סופר בשם אחמד ג'בארין, שהתראיין בנושא לאל-ג'זירה, תחת הכותרת של "מומחה לישראל" הוסיף כי "ממשלת ישראל היא זו שקראה לעקירה ורעב. ברגע שהממשלה מואשמת, היא מייד מתקוממת ומטיחה האשמות באנטישמיות, למרות שהאשמות אלה קשורות למעשים שביצעה, הכריזה עליהם והתפארה בהם".

ג'בארין אף אמר כי "מה שנותן להצהרות אלו משקל נוסף הן עמדותיהן של מדינות כמו צרפת, בריטניה וקנדה, יחד עם פעולותיה האחרונות של ארצות הברית, שאומרות: כל זה מסתכם בדבר אחד: ישראל חייבת לשטוף את ידיה מדמם של הפלסטינים".

במשרד התקשורת הממשלתי בעזה הגיבו תוך אזכור של "מעשי הטבח העקובים מדם שמבצע צבא הכיבוש הישראלי נגד אזרחים חסרי הגנה ברצועת עזה" וקישורם לדבריו של גולן: "מעשי טבח אלה עולים בקנה אחד עם הצהרות חסרות תקדים של פקיד ישראלי בכיר, יאיר גולן, סגן הרמטכ"ל לשעבר של צבא ישראל, שמסר הצהרות שבהן הודה במפורש כי צבא ישראל 'נלחם במלחמה נגד אזרחים', שהוא 'הורג ילדים כתחביב', וכי מטרתו העיקרית היא 'עקירת אוכלוסייה'. זוהי הודאה ברורה מצד הממסד הצבאי הישראלי בפשע המתמשך של רצח עם נגד העם הפלסטיני שלנו. אנו מאשרים כי התנהגות פלילית זו של צבא הכיבוש, הנתמכת על ידי דפוס זה של הצהרות שנאה ומסיתות, חושפת את פניו האמיתיות של הכיבוש כמשטר קולוניאלי גזעני המפעיל טרור מאורגן לעיני כול".

המאבק על התודעה

המאבק על התודעה, שדה הקרב על הלגיטימציה של ישראל, הוא אחד המישורים המרכזיים במלחמה המתנהלת סביב עזה. התגובות בתקשורת הערבית מלמדות כי דבריו של גולן נפלו על קרקע פורייה לבניית נרטיב שקרי של טבח ורצח עם המלווה. לא בכדי חמאס וגופי תקשורת עוינים וארגוני זכויות לישראל מיהרו לאמץ דברים אלה.

במקום שבו ישראל משקיעה מאמצים עצומים כדי להבהיר לעולם שהמלחמה נועדה לפגוע במחבלים ולא באזרחים, אמירות כאלה פועלות הפוך – הן משדרות שמדובר במדיניות שיטתית של הרג אזרחים לשם הרג, כאילו מדובר בתחביב צבאי. לא רק שזה שקר, אלא שזה חמור שבעתיים ועבור ישראל מדובר בנזק הסברתי כבד מאוד, שעשוי להתגלגל להחלטות פוליטיות, דיפלומטיות ואף משפטיות בזירה הבינלאומית.

דברים אלה הם נזק הסברתי עצום ומשחקים לידיה של התעמולה הפלסטינית הספוגה באנטישמיות. התבטאויות מעין אלה מכשירות את תחושת הקורבן שמטפחים ארגוני התעמולה הפלסטיניים. בעיניהם, לא מדובר בעוד ביקורת פוליטית פנימית, אלא בעדות מתוך הממסד הישראלי עצמו על כך שישראל מבצעת פשעים נגד אזרחים באופן שיטתי.

התבטאויות מסוג זה מסייעות לניסיונות בידודה של ישראל בזירה המדינית, להחרמתה ולהפעלת לחצים כבדים עליה במערכת הבינלאומית. כמו כן, דברים אלה עלולים ליצור קרע תודעתי מבפנים – בין ישראל לתומכיה בעולם. הם חותרים תחת הנרטיב הישראלי ומנוגדים לעובדות: צה"ל נלחם נגד גורמי טרור ולא נגד אוכלוסייה אזרחית. זאת ועוד, צה"ל אף מקפיד על התראות לפני תקיפה ומשקיע מאמצים רבים במניעת פגיעה בבלתי מעורבים.

הכתוב הוא על דעת המחבר בלבד ואינו משקף בהכרח את עמדת התנועה

הפוסט איך הגיבה התקשורת הערבית לדברי יאיר גולן? הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

בין יום השנה ה-80 לכניעת גרמניה הנאצית וסיום מלה"ע השנייה ליום השנה ה-60 לכינון היחסים הדיפלומטיים בין ישראל וגרמניה, שיצויין השבוע, מיהר שר החוץ הגרמני החדש, יוהאן ואדפול, ימים ספורים לאחר כניסתו לתפקיד, להגיע בסוף השבוע האחרון לביקור בישראל. הייתה זו נסיעתו הראשונה אל מחוץ לגבולות אירופה והיא נועדה, בין היתר, להדגיש את הייחודיות ביחסים שבין שתי המדינות. ואדפול, חבר המפלגה הנוצרית-דמוקרטית, הוא שר החוץ השמרני הראשון של גרמניה מזה 59 שנים ושר החוץ השמרני הראשון של גרמניה המאוחדת מחדש.

בגרמנית זה לא נשמע יותר טוב

השיוך המפלגתי השונה של שרי החוץ הגרמנים לא שינה את בסיס מדיניות החוץ הגרמנית, שהיא פרו-ערבית ולא אוהדת לישראל, בלשון המעטה, זאת למרות התמיכה ההצהרתית הטקסית במדינת היהודים. שרת החוץ היוצאת, אנלנה ברבוק, ממפלגת "הירוקים" סימלה היטב את הפער העצום הקיים בין הצהרות התמיכה הגרמניות בישראל לבין עמדותיה המעשיות של גרמניה. גם שגרירה הנוכחי של גרמניה בישראל, שטפן זייברט, שאינו איש משרד החוץ, המשיך את מדיניות קודמיו של התערבות פעילה ובוטה בענייניה הפנימיים של ישראל ואף הקצין מדיניות זו באופן שחורג מכל התנהגות דיפלומטית.

לכאורה, ניתן היה לצפות ששובו של שמרן לראשות משרד החוץ בברלין יהיה חדשה טובה מבחינתה של ישראל. בסך הכל, השמרנים הם אלו שכוננו את היחסים הדיפלומטיים בין שתי המדינות לפני שישה עשורים. גם הקנצלרית השמרנית, אנגלה מרקל, הגדירה את קיומה של ישראל וביטחונה כחלק מהאינטרס הלאומי העליון (Staatsräson) של גרמניה – התחייבות מרשימה, אלא שעד היום לא יודעים בירושלים מה משמעותה המדויקת. הקנצלר השמרן החדש, פרידריך מרץ, נחשב אף הוא ידיד קרוב של ישראל. גם אם בחינת הצהרותיו של ואדפול בעבר העלתה שהאיש דוגל בהמשך המדיניות הביקורתית הגרמנית כלפי ישראל, ניתן היה לצפות ששר חוץ גרמני חדש יימנע – לפחות בחודשים הראשונים לכהונתו, מנקיטת עמדה נחרצת. זה לא קרה.

ואדפול הדגיש בירושלים את מחויבותה של ממשלת גרמניה החדשה – ממשלת "הקואליציה הגדולה" בין השמרנים והסוציאל-דמוקרטים, לכך שקיום ישראל וביטחונה הם חלק מהאינטרס הלאומי הגרמני. בהמשך ניסה – ללא הצלחה, להסביר את המחויבות הזו: "בכל מצב של סכנה (לקיום ישראל) או העמדה בספק של קיום זה גרמניה עומדת לצד מדינת ישראל באופן ברור. גרמניה תעניק כל סיוע חיוני כדי שישראל תוכל להגן על עצמה ועל אזרחיה מפני הטרור של החמאס או החיזבאללה או החות'ים. זה לא אומר, שביקורת כלפי התנהלות או התבטאויות של אישים ציבוריים, מפלגות וממשלה ייאסרו, כמובן בשני הכיוונים".

אמור לי מי הם חבריך

אלא שהצהרות לחוד ומעשים לחוד. מאז הצהרתה של מרקל בעניין ישראל והאינטרס הלאומי העליון של גרמניה, לא ניתקה ברלין את יחסיה עם מדינות המחוייבות להשמדתה של ישראל כאיראן, אלא המשיכה לטפח את הקשרים איתן. ברלין גם לא הפסיקה את מימון סוכנות "אונר"א",זאת למרות הראיות הרבות על מעורבותה בפעילות לחיסול ישראל. בנוסף, גרמניה לא שינתה באופן משמעותי את דפוסי הצבעתה במוסדות בינלאומיים באופן שיראה תמיכה ברורה בישראל. ברלין אף עצרה אספקת נשק לישראל מספר פעמים משיקולים פוליטיים. ממשלות גרמניה אמנם גילו רגישות רבה לחופש הביקורת כלפי ישראל, אך ישראלי שמעז לבקר את מעורבותה של גרמניה בענייניה הפנימיים של ישראל מיד מוכנס לרשימות שחורות של הממסד הגרמני. כל עוד הדברים הללו לא יתוקנו, מילותיו של ואדפול ריקות מתוכן.

גרמניה המודאגת

ואדפול הרשה לעצמו להביע "דאגה" מחידוש הלחימה העצימה של צה"ל ברצועת עזה ולקבוע: "אני לא בטוח, שכך ניתן יהיה להשיג את כל המטרות האסטרטגיות של ישראל או לשרת את ביטחונה של ישראל לאורך זמן". הוא קרא לחידוש "מו"מ רציני" על הפסקת אש, שתסלול את הדרך בפני אספקה רצופה לאוכלוסיית רצועת עזה, תוך שהוא מוסיף ש"מזה 70 יום לא נכנסת לעזה עזרה הומניטרית" וש"המצוקה האנושית" מחריפה מדי יום. הוא הדגיש, שיש צורך בפתרון פוליטי לבנייה מחדש על עזה ללא החמאס, כך שהרצועה לא תהווה איום מחודש על ישראל, ואמר שהתוכנית הערבית לשיקום הרצועה בשותפות הרשות הפלסטינית היא "נקודת יציאה" חשובה לתהליך זה. צריך, לדבריו, להיות ברור שרצועת עזה היא חלק מהשטחים הפלסטיניים.

ואדפול בירך על המחויבות ששמע מהצד הישראלי, שאיש מתושבי עזה לא יחוייב לעזוב את הרצועה ושנוכחות צה"ל באזור היא זמנית בלבד. "הפרספקטיבה של פתרון שתי המדינות היא ההזדמנות הטובה ביותר לחיים בשלום, בביטחון ובכבוד לישראלים ולפלסטינים", הצהיר שר החוץ הגרמני החדש, "אסור לפרק אותה באמצעות המשך מדיניות התנחלות המנוגדת לחוק הבינלאומי או באמצעות הכרה מוקדמת במדינה פלסטינית, שיכולה להתרחש רק בתום תהליך מו"מ מוצלח בין הצדדים".

כאב הראש הישראלי של הקנצלר מרץ

קיצורו של דבר: בגרמניה אין כל חדש. מה שהיה הוא שיהיה. אין כל הפנמה של השינויים התפיסתיים שחלו בחברה הישראלית לאחר ה-7 באוקטובר. אין כל ניסיון לחושב מחוץ לקופסה, כפי שעושה ממשל טראמפ. להיפך, מבין מילותיו של ואדפול עולה האשמה כלפי ישראל באחריות למצב הקיים, ומול דרישה מישראל להפסיק את מדיניות ההתנחלות, עומדת הבטחה מעורפלת לכך שלא תהיה הכרה חד-צדדית במדינה פלסטינית. בשם מי? לאלוהים הפתרונים. אם נוסיף לכך הצהרה חמורה מפיו של הקנצלר הטרי, פרידריף מרץ, שעות ספורות בלבד לאחר השבעתו. "ישראל גורמת לנו דאגות גדולות ביותר", אמר מרץ לאחר שנשאל בריאיון הטלוויזיוני הראשון שלו כקנצלר, מה תגובתו להצהרת רה"מ בנימין נתניהו לכך שישראל מתכננת להישאר ברצועת עזה. "צריך להיות ברור שעל ממשלת ישראל למלא אחר המחויבויות הנובעות מהחוק הבינלאומי ומחוקי המלחמה הבינלאומיים ולאפשר עזרה הומניטרית לרצועת עזה", הצהיר מרץ, "אנחנו רואים את ההתפתחויות של הימים האחרונים בדאגה רבה ביותר. לישראל עומדת הזכות להגן על עצמה מפני מתקפת ה-7 באוקטובר הברוטלית של מחבלי החמאס וכל מה שקרה לאחר מכן. אבל, ישראל חייבת להישאר מדינה שעומדת במחוייבותיה ההומניטריות, גם באזורים בהם מתנהלת כעת המלחמה האיומה הזו ברצועת עזה, היכן שמתנהל העימות החיוני עם הטרוריסטים של החמאס". אם נתרגם את הדברים למציאות: הצהרה בעייתית שכזו מעניקה למעשה גיבוי לכל ההאשמות המופרכות נגד ישראל על הפרת החוק הבינלאומי ודיני המלחמה הבינלאומיים.

עוינות בתפוצת נאט"ו

הרוחות הביקורתיות הנושבות מצד חברי הממשלה השמרניים בברלין מגיעות גם מממשלות ימין אחרות באירופה. שר החוץ ההולנדי, קספר ולדקאמפ – חבר מפלגת "החוזה החברתי החדש" המציגה את עצמה כשמרנית-חברתית, ובעבר כיהן שגריר ארצו בישראל – נוקט בימים האחרונים קו אנטי-ישראלי קיצוני בשם "המצב ההומניטרי בעזה", הפעילות הצבאית הישראלית בסוריה ו"אי השליטה על אלימות המתנחלים". הוא דורש מהאיחוד האירופי לקיים בחינה מחודשת של הסכם האסוציאציה עם ישראל, עליו מושתתים היחסים המיוחדים בין שני הצדדים. "המצב בעזה מחייב אותנו לנקוט צעד זה, הממשלה שלנו תציב גבול בעניין", הבטיח ולדקאמפ במכתב ששיגר לנציבה העליונה לענייני חוץ וביטחון של האיחוד האירופי, קיה קאלאס.
עמדות כאלו נשמעו עד כה רק מהמדינות הקיצוניות ביותר בעמדתן כלפי ישראל – אירלנד, ספרד וסלובניה.  שר החוץ ההולנדי אף זכה לגיבוי מלא מצד ראש ממשלתו, דיק סכוף, שנזף במנהיג המפלגה הגדולה בקואליציה – ידיד ישראל חירט וילדרס, על שביקר את עמדת השר.
גם בבלגיה לא נרשמו הפתעות חיוביות מדי. ראש הממשלה השמרני של בלגיה, השכנה, בארט דה וובר, הודה במהלך ביקור שערך לאחרונה בהאג, כי קיים "דיאלוג קונסטרוקטיבי" בין ארצו להולנד בעניין המצב בעזה, בכלל זה בעניין הצעתו של נשיא צרפת, עמנואל מקרון, להכיר במדינה פלסטינית בשולי ועידה של האו"ם שתיערך בחודש יוני הקרוב.

נורמליזציה גם באירופה

ההתפתחויות הללו מעידות על שינוי הולך וגובר לרעה ביחסי ישראל עם המחנה השמרני באירופה. כלומר, כיום לא רק השמאל האירופי הוא בעייתי מבחינתה של ישראל. הראייה לפיה ישראל היא הבעיה ולא הטרור ההשמדתי הפלסטיני הופכת למכנה משותף בין שמאל וימין שמרני באירופה. זהו מחיר של הזנחה ארוכת יומין מצד ישראל של החזית הדיפלומטית באירופה והתגייסות הדיפלומטיה הישראלית לקידום האג'נדה של הפלסטינים ולא של ישראל. האם התשובה לכך היא חיזוק ההתקרבות בין ישראל למפלגות הימין הריבוני באירופה? ישנן בקרב מפלגות אלו מפלגות שהן מאוד פרו-ישראליות. אך, ישנן גם מפלגות שעמדתן כלפי ישראל מעומעמת מאוד. נורמליזציה עם מפלגות אלו לא צריכה להיות בכל מחיר, אלא תוך עמידה ברורה על האינטרסים של ישראל.

על הכותב:

אלדד בק, עיתונאי וסופר. מכסה מזה ארבעה עשורים את המזה״ת ואירופה עבור כלי תקשורת שונים בישראל ובחו״ל. למד ערבית ומזרחנות באוניברסיטת הסורבון, פריז. ספריו: ״מעבר לגבול – ארצות אסורות, מסעות ומפגשים״ (2009), ״גרמניה, אחרת״ (2014), ״הקנצלרית – מרקל, ישראל והיהודים״ (2017), ״אלטרנטיבה – ימין חדש לגרמניה?״ (2022), ״פיוס מאוחר, סיפור היחסים הסוערים בין אוסטריה וישראל״ (2024).

הכתוב הוא על דעת המחבר בלבד ואינו משקף בהכרח את עמדת התנועה

קרדיט תמונה: מאיה לוין

הפוסט עם כאלה חברים אירופים, מי צריך אויבים הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

עשרות חטופים, למעלה מ-120 נרצחים – חלקם בבתיהם או בלולי תרנגולות – כשחלק מהגופות הושחתו ונשרפו, מעשי אונס ואלימות אכזריים, ואלפים שנמלטו מביתם כדי להציל את חייהם. אלה כמה מהפשעים שביצעו כוחות המשטר הג'יהאדיסטי העולה בסוריה נגד דרוזים בעיירות שבקרבת דמשק, בסוף חודש אפריל ובתחילת מאי השנה. קשה להישאר אדישים אל מול המראות הקשים הללו, שמעלים בזיכרון רבים מאיתנו את זוועות השבעה באוקטובר.

כבר באחד במרץ הנחו ראש הממשלה ושר הביטחון את צה"ל להיערך להגנה על העיר הדרוזית ג'ראמנה הסמוכה לדמשק בירת סוריה, שהותקפה על ידי המשטר הסורי. בתגובה לטבח הנוכחי, צה"ל אכן תקף מטרות סוריות ופינה פצועים דרוזים לטיפול בישראל.

השאלה הגדולה היא למה? למה ישראל צריכה להיות מעורבת בענייניה הפנימיים של מדינה עוינת, ועוד בשעה שהיא עצמה נתונה במערכה קשה ומתמשכת בכמה חזיתות?

ההתערבות הזאת היא קריטית למדינת ישראל. ההיחלצות של ישראל להגנת הדרוזים בסוריה אינה רק אקט הומניטרי. יותר מכל דבר אחר – היא אינטרס ביטחוני ואסטרטגי חיוני של ישראל עצמה. אף ישראלי לא יהיה מוכן להסתכן בזליגה של טרור רצחני נוסח השבעה באוקטובר ליישובי הצפון.

להרחיק את מדינת הטרור מגבולנו

אחד הלקחים העיקריים של השבעה באוקטובר הוא שמדינת טרור המתבססת בסמוך לגבולותינו עתידה להפוך לאיום ישיר על ביטחון אזרחי ישראל.

המשטר החדש בסוריה, בראשותו של אחמד א-שרע – או בשמו המוכר יותר, אבו מוחמד אל-ג'ולאני – אינו רק אכזר ואלים; מדובר בשלוחה מובהקת של האידיאולוגיה הקיצונית של הג'יהאד הסלפי, זו של דאעש ואל-קאעידה, שאומנם עטתה על עצמה חזות מדינית מרוככת, חליפה ועניבה, בניסיון לטשטש את מטרותיה, אך נותרה בבסיסה גוף טרור חמוש ורצחני.

כוחותיו של אל-ג'ולאני כבר שולטים כיום ברוב צפון-מערב סוריה. אם לא תיבלם מגמת ההתפשטות שלהם דרומה, אל המרחב שבין דמשק לגבול ישראל-סוריה, נמצא את עצמנו מול ישות אסלאמיסטית קיצונית נוספת, חמושה, מאורגנת ומסוכנת, ממש על הגבול.

גם העובדה שהשלטון העולה בסוריה זוכה לתמיכה ולחיפוי מטורקיה – שפועלת בשנים האחרונות לחיזוק השפעתה ואחיזתה במזרח התיכון, לאור חזונה להקים את האימפריה העות'מאנית מחדש – צריכה להדליק נורה אדומה בירושלים. ישראל חייבת למנוע התממשות של תרחיש שבו טורקיה תפרוס את חסותה על שלטון ג'יהאדיסטי עוין בסוריה, שישמש זרוע צבאית שלה נגד ישראל, בדומה לאופן שבו איראן משתמשת בחיזבאללה בלבנון.

שיתוף פעולה מול סכנות הג'יהאד

זהו אינטרס ביטחוני מובהק של ישראל לבלום את המגמה הזו, שמאיימת לשנות את מאזן הכוחות לאורך גבולה עם סוריה, ולטפח ברית עם כוחות מקומיים, לסייע להם להחזיק בשטחם ובכך ליצור אזור חיץ שירחיק את השלטון הג'יהאדיסטי מגבולה.

מהלך כזה יאפשר לישראל להשפיע על המתרחש בזירה הסורית מבלי לשלם את המחיר הכרוך בכניסה קרקעית של צה"ל לשטח סוריה. הוא יישען על סיוע לוגיסטי ומטרייה אווירית – סיוע ממוקד אך מצומצם יחסית, שלא צפוי להוביל לעימות ישיר בינה לבין המשטר החדש בסוריה. מובן שהמעורבות הצבאית הישראלית תלויה במידה רבה בכך שהדרוזים ישתמשו בסיוע הזה באופן מושכל, ושהם מצידם יספקו לישראל מודיעין מגוון, נרחב ובעל ערך משמעותי.

נכון להיום, זוהי הדרך האפקטיבית ביותר לבלום את ההתפשטות של אל-ג'ולאני, ובאמצעותו של טורקיה, לכיוון ישראל, ללא סיכון מיותר לכוחותינו.

מ"וילה בג'ונגל" למעצמה אזורית

התקיפה האווירית הישראלית נגד כוחות קרקע סוריים שפגעו בדרוזים, והתקיפה לאחר מכן בסמוך לארמון הנשיאות בדמשק, היו אזהרה ברורה למשטר החדש בסוריה, ואות לכך שצה"ל יגבה במעשים את הבהרתם של ראש הממשלה ושר הביטחון, שישראל לא תעמוד מנגד אם הפגיעה בדרוזים תימשך.

לתקיפות הישראליות בסוריה יש משמעות רחבה יותר. ישראל מבינה שהיא אינה יכולה עוד להתנהל לפי מודל ה"וילה בג'ונגל", שמשמעותו הסתגרות פסיבית שלה בד' אמותיה, תוך התעלמות מתהליכים חיצוניים שעלולים לסכן אותה באופן ישיר או לערער את יציבותה בטווח הארוך.

הגישה הזו, כפי שהוכח בשבעה באוקטובר באופן הנורא ביותר, נכשלה. במקומה, על ישראל למנף את כוחה כמעצמה אזורית ולנקוט אסטרטגיה של יוזמה, השפעה והבטחת עוצמתה במרחב המזרח-תיכוני, בין השאר באמצעות יצירת בריתות עם גורמים שיש לה איתם אינטרסים משותפים.

ברית כזו חייבת להיות דו-צדדית. על הדרוזים בסוריה להוכיח שהם מחויבים לשיתוף הפעולה עם ישראל ולקידום האינטרסים שלה. לצד זאת, חשוב שישראל תנהג כמעצמה אזורית שאפשר לסמוך עליה שתשמר בריתות, ולא תחזור על הטעות שנעשתה בנסיגה מלבנון, כשאנשי צד"ל שנלחמו לצידה נותרו לעמוד לבדם מול חיזבאללה.

ברית דמים עם הדרוזים בישראל

לצורך הביטחוני הזה מצטרפת חובה מוסרית עמוקה של מדינת ישראל לעדה הדרוזית בתוכה. הדרוזים נלחמו לצד העם היהודי בכל מלחמות ישראל ומהווים חלק חשוב ובלתי נפרד מהחברה הישראלית. קשה לתאר את הכאב שחשים בני העדה הדרוזית לנוכח הטיהור האתני שמבצעים הג'יהאדיסטים בבני עמם שהם במקרים רבים גם בני משפחתם.

בעקבות הטבח האחרון, מאות דרוזים בישראל הפגינו וקראו למדינה להגן על אחיהם הנרדפים בסוריה. ברית הדמים של מדינת ישראל עם העדה הדרוזית, שבחרה לקשור את גורלה בגורל העם היהודי עוד לפני מלחמת העצמאות, מחייבת אותה לעשות כמידת יכולתה כדי להיענות לקריאתם.

סערת הרוחות בציבור הדרוזי בישראל מבטאת לא רק זעזוע מהמאורעות האחרונים, אלא גם סימני שחיקה באמון של חלקם במדינה. אחד הגורמים לכך הוא השיח המקוטב פוליטית סביב "חוק הלאום" – גם אם הביקורת עליו אינה בהכרח מוצדקת, היא נובעת מתחושת פגיעה וכאב אמיתי, ובפועל נתפס החוק על ידי חלק מהדרוזים כפגיעה בהם. על רקע זה, חשוב מתמיד שמדינת ישראל תדע להעמיק ולחזק את בריתה עם העדה הדרוזית, בכך שתוכיח כי היא עומדת לצידה בשעת מבחן.

התלכדות של צרכים, ערכים ואינטרסים

שאלת התמיכה של ישראל בדרוזים בסוריה היא צומת שבו מתלכדים באופן נדיר אינטרס ביטחוני ואסטרטגי, מחויבות מוסרית וצורך חברתי.

ביטחון ישראל מחייב אותה למנוע את הקמתה של מדינת טרור נוספת מעבר לגדר, ואילו אחריותה כלפי אזרחיה הדרוזים מחייבת אותה שלא להחריש לנוכח הטבח בבני עמם.

לאחרונה נפגשתי עם ראש העדה הדרוזית בישראל, השייח מוואפק טריף, ושמעתי מפיו את הסיפורים הקשים ואת הכאב שהציבור הדרוזי חש. כמי שעומד בראש תנועה שבין חבריה ובכיריה נמנים רבים מבני העדה הדרוזית בישראל, אני רואה חובה מוסרית עמוקה להמשיך ולפעול כדי לשמור על ביטחונם של אחיהם בסוריה. תנועת הביטחוניסטים תמשיך לעמוד בחזית העשייה הציבורית והמדינית בנושא כדי לוודא שישראל לא תעמוד מנגד, ותשכיל להפעיל את כוחה במקומות שבהם הערכים, האינטרסים והבריתות שלה נפגשים.

חתמו עכשיו על העצומה: להגן על הדרוזים מהג'יהאדיסטים!

הפוסט סוף עידן ה"וילה בג'ונגל": על ישראל להגן על הדרוזים בסוריה מול הג'יהאדיסטים הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

ביום 11 במאי 1960 נלכד בארגנטינה פושע המלחמה הנאצי אדולף אייכמן, מי שהיה ראש מחלקת היהודים בגסטאפו ומראשי האחראים לביצועו של "הפתרון הסופי". הדרך ללכידתו הייתה ארוכה ומפותלת ונראתה כמו סרט הוליוודי, והמבצע, שנקרא "מבצע פינאלה", הפך לאחת הפעולות המפורסמות ביותר של המוסד. לאחר שהובא ארצה נערך לאייכמן משפט ראווה בהשתתפות עדים רבים, ששינה מן היסוד את היחס אל השואה ואל שורדי השואה בישראל.

חיזור גורלי

שנים לפני שאייכמן נפל ברשת, הגיעו רמזים על מקום הימצאו. כבר ב-1953 שלח צייד הנאצים הנודע שמעון ויזנטל מידע למוסדות בישראל, אך הוא נגנז ולא קודם. בהמשך הגיעו ידיעות נוספות, שאף ידעו לנקוב בכתובתו המדויקת של אייכמן בבואנוס איירס. אבל איש המוסד שנשלח לכתובת התקשה להאמין שאייכמן מתגורר בבית קטן בשכונה מוזנחת ופקפק באמיתות המידע.

את הסיפור שיגרום למוסד להקשיב באמת, סיפק גורם בלתי צפוי. לותר הרמן, יהודי גרמני ניצול שואה שברח לארגנטינה, הבחין שהצעיר שמחזר אחרי בתו, סילביה, נושא את שם המשפחה המפורסם אייכמן. הוא הבין במי מדובר ומיהר להעביר את המידע לתובע הגרמני.

אבל גם אז, במוסד לא מיהרו לפעול. רק בדצמבר 1959, כשהגיע מידע ממקור נוסף שאייכמן מסתתר תחת השם ריקרדו קלמנט, פרט שכבר התקבל ממקור אחר, התחילו שם להאמין. ראש המוסד איסר הראל עדכן את ראש הממשלה דוד בן־גוריון ואת שרת החוץ גולדה מאיר: נראה שהגיע הרגע.

צעיר בשם ניק אייכמן חיזר אחרי בתו של ניצול שואה. אביה העביר את המידע

איש השב"כ צבי אהרוני נשלח לבואנוס איירס. כתובת אחת התגלתה כלא רלוונטית – אייכמן ומשפחתו כבר עברו דירה. הכתובת החדשה, ברחוב גריבלדי שבפרבר סן פרננדו המרוחק, נראתה מבטיחה: בית מבודד, שטח פתוח, והחלקה רשומה על שם ורה ליבל, אשתו של אייכמן.

צוותי התצפית החלו לעקוב. בשלב מסוים הצליח אחד העוזרים לצלם גבר דומה לאייכמן, בעזרת מצלמה מוסתרת בתיק. התמונות הועברו לזיהוי בארץ ואימתו את המידע. הפור נפל.

הברחה בחגיגות העצמאות

הראל החליט על פעולה מיידית ללכידת אייכמן, אבל הנסיבות לא היו פשוטות: המרחק מישראל עצום והיה צורך לפעול בחשאי וללא ידיעת השלטונות הארגנטיניים. לכן החליט הראל כי יגיע בעצמו לבואנוס איירס, לנהל את המבצע מקרוב.

את הפיקוד על צוות החטיפה הטיל על איש המוסד רפי איתן, לימים שר בממשלת ישראל. זהויות בדויות הוכנו, ואנשי הצוות המריאו בזה אחר זה לארגנטינה בטיסות מסחריות ובזהירות מרבית.

בעיה מרכזית הייתה לא רק איך לתפוס את אייכמן – אלא כיצד להבריח אותו מהמדינה . באותם ימים לא פעלו טיסות סדירות ישירות מדרום אמריקה לישראל. אבל אז עלתה הזדמנות נדירה: ישראל הוזמנה להשתתף בחגיגות150 שנה לעצמאות ארגנטינה. המטוס שיביא את המשלחת יכול לשמש גם להעברת אייכמן.

אלא שברגע האחרון התעוררה בעיה בלתי צפויה – השלטונות הארגנטיניים דחו את קבלת הפנים למשלחת הישראלית ודחייה זו איימה על כל המבצע. אך הראל לא נרתע: אייכמן יילכד כמתוכנן, גם אם ייאלצו להחביאו ימים אחדים עד להגעת המטוס.

25 דקות של מתח

בסיורים מוקדמים נתגלה כי אייכמן צועד מדי ערב בשעה19:40 במסלול קבוע מהאוטובוס לביתו . זו הייתה נקודת התורפה שלו – ושם הוחלט להכות. ב 11–במאי לפנות ערב המתינו שתי מכוניות סמוך לביתו בשכונת סן פרננדו. אם לא יגיע עד השעה 20:00, קבעו, ייסוגו כדי לא לעורר חשד.

אבל השעון חצה את קו השעה שמונה והאיש לא הופיע. רפי איתן החליט להמתין עוד קצת. ואז, באיחור של 25 דקות, נראתה דמותו. הצוות הסתער, תפס אותו ודחף למכונית. הלכידה הסתיימה בתוך פחות מדקה. אנשי הצוות כפתו אותו והשכיבו אותו על רצפת המכונית כשהוא מכוסה בשמיכה. אהרוני הזהיר אותו בגרמנית כי אם לא יֵשב בשקט יירו בו. אייכמן ציית.

אייכמן הושכב כפות על רצפת המכונית מכוסה בשמיכה: "אם לא תשב בשקט – תיירה"

מדקלם "שמע ישראל" באוזני חוקריו

בבית המסתור החל פרק חדש. אייכמן הוחזק שם במשך עשרה ימים קשור ושמור בקפידה. על אנשי הצוות נאסר לדבר עם אייכמן, אך כאשר נחקר – שיתף פעולה עם שוביו באופן מלא. כשהבין שהחוטפים הם ישראלים, הדהים אותם כשציטט את פסוקי הפתיחה של ספר בראשית. גם "שמע ישראל" בקע מפיו בעברית.

חקירות קצרות אישרו את זהותו, אך כדי לוודא זאת באופן מוחלט נקרא למקום משה אגמי – שהיה נציג הסוכנות היהודית בווינה ונפגש עם אייכמן ב-1938 – והוא זיהה אותו בוודאות.

הכפיל "זאב זכרוני"

מטוס "אל על" ועליו המשלחת הגיע לבואנוס איירס ב-19 במאי, ובו איש השב"כ יהודה כרמל, שניחן בדמיון פיזי לאייכמן. הוא נשא את הזהות הבדויה "זאב זכרוני" ולבש מדי צוות של אל על. לאחר שהגיע לארגנטינה נלקחו מדיו ותעודותיו והועברו לאייכמן, וזה הולבש והועבר תחת טשטוש רפואי אל שדה התעופה כשהוא נראה כחבר צוות מן המניין.

בלילה שבין 20 ל-21 במאי המריא מטוס אל על לישראל כשעל סיפונו האיש שאחראי ישירות למותם של מיליוני יהודים. ב-23 במאי הודיע ראש הממשלה דוד בן־גוריון לכנסת על הלכידה: ”עליי להודיע לכנסת כי לפני זמן־מה נתגלה על־ידי שירותי־הביטחון הישראליים אחד מגדולי פושעי הנאצים... אדולף אייכמן נמצא כבר במעצר בארץ, ויעמוד בקרוב למשפט בישראל".

עליי להודיע לכנסת כי לפני זמן־מה נתגלה על־ידי שירותי־הביטחון הישראליים אחד מגדולי פושעי הנאצים

"בפעם הראשונה בהיסטוריה ישפטו יהודים את רוצחיהם"

לאחר הברחתו של אייכמן פונו דירות המסתור ויתר המשתתפים עזבו את ארגנטינה בטיסות מסחריות. משטרת ארגנטינה החלה בחקירה והכריזה על שגריר ישראל אצלה, אריה לבבי, כאישיות בלתי רצויה. היא אף הגישה תלונה למועצת הביטחון של האו"ם על הפגיעה בריבונותה. לצד הקובלנות נשמעה גם הסכמה בינלאומית: יש להביא את אייכמן לדין. ישראל הסכימה להצהרה משותפת עם ארגנטינה שהנושא מבחינתן סגור.

ב-11 באפריל 1961 נפתח בירושלים אחד המשפטים הדרמטיים בהיסטוריה המודרנית. האומה כולה עקבה אחר העדויות והסיפורים שלא נשמעו קודם לכן בקול רם. בדצמבר נגזר דינו, וב-1962 הוצא אדולף אייכמן להורג בתלייה.

ברגעים שלפני המבצע, כפי שתיאר איסר הראל בספרו "הבית ברחוב גריבלדי", התכנסו אנשי המוסד לשיחה עם הראל על הממד המוסרי וההיסטורי של הפעולה שאותה הם עומדים לבצע: "בפעם הראשונה בהיסטוריה ישפטו יהודים את רוצחיהם. ובפעם הראשונה ישמע העולם, וישמע הדור הצעיר בישראל, את הסיפור המלא של גזירת ההשמדה שנגזרה על עם שלם".

הפוסט היום לפני 65 שנה: המוסד לכד את אייכמן הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

בסוף חודש פברואר התריע הרמטכ"ל לשעבר רא"ל הרצי הלוי מפני ההתעצמות הגוברת של צבא מצרים, ואמר בין היתר כי "למצרים יש צבא גדול, עם אמל”ח מתקדם, עם מטוסים וצוללות, כמות גדולה של טנקים ולוחמי חי"ר", וכי אף שלפי ההערכות כרגע לא מדובר באיום, "זה יכול להתהפך ברגע". ב-18.3, מנכ"ל תנועת הביטחוניסטים, סא"ל (במיל') ירון בוסקילה, הציג בכנסת את התדריך הביטחוני המקיף שלנו על האתגר ההולך ומתגבש מכיוון גבולה הדרומי של ישראל.

ואכן, במדבריות הענק צרובי השמש של מצרים מתרחשת זה למעלה מעשור מגמה שעשויה לשנות באופן דרמטי את יחסי הכוחות האזוריים. שכנתנו מדרום, ההולכת ומשתחררת מתלותה בסיוע צבאי אמריקאי, עוברת את תהליך ההתחמשות והמודרניזציה הצבאית המקיף ביותר שלה מאז שנות השבעים. הרכש הצבאי הנרחב, לצד חיזוק כוחות היבשה, הים והאוויר, מעידים על שאיפה ברורה מצידה: להפוך לכוח שאי אפשר להתעלם ממנו.

כשהדבר מתלווה להגברת נוכחות משמעותית של צבא מצרים בחצי האי סיני, תוך הפרת הסכם השלום עם ישראל, עלינו לשאול את עצמנו – האם אנו מוכנים לתרחיש של עימות צבאי עתידי בין שתי המדינות?

הרקע להתעצמות: הפיכה, משברים ושאיפות אזוריות

תהליך ההתעצמות של מצרים החל עם עלייתו של עבד אל-פתאח א-סיסי לשלטון בעקבות הפיכת הנגד ביולי 2013, אשר הדיחה את מוחמד מורסי, נשיא מצרים מטעם תנועת "האחים המוסלמים". עם עלייתו לשלטון החל א-סיסי בתהליך ייצוב השלטון וחיזוק הצבא.

אפשר להצביע על כמה מניעים העומדים מאחורי החלטתו של א-סיסי להעצים משמעותית את כוחה הצבאי של מצרים. הראשון שבהם הוא הרצון לשקם את הצבא כמנגנון מרכזי להחזרת היציבות הפוליטית והכלכלית במדינה, שנפגעה בעקבות מהפכת "האביב הערבי" ב-2011, שהעלתה לשלטון את מורסי, איש "האחים המוסלמים".

מהפכה זו הייתה אחד הביטויים הדרמטיים לאיום הנשקף לשלטון המרכזי במצרים מצד קבוצות אסלאמיסטיות רדיקליות. מאז שנות ה-70 פועלים בשטח המדינה ארגונים קיצוניים כמו "א-תכפיר ואל-הג'רה" ו"ג'מאעת אל-מסלמין", אשר חותרים להפיל את השלטון באמצעות טרור. לאחר הדחת נשיא מצרים מוחמד מורסי ב-2013 הוכרזו "האחים המוסלמים" כארגון טרור ופלגים קיצוניים מתומכיהם אימצו שיטות פעולה אלימות.

אולם, הגורם העיקרי הפוגע ביציבות במצרים כיום הוא המרד האסלאמיסטי בסיני, שהפך לזירת עימות עקוב מדם בין השלטון המצרי לארגוני ג'יהאד קיצוניים, ובראשם שלוחת דאעש המכונה "וילאית סינא". הארגון ביצע מאות תקיפות נגד כוחות הביטחון והאוכלוסייה האזרחית באזור. לדוגמה, במאי 2022 נהרגו 11 חיילים מצרים בהתקפה על מתקן שאיבת מים בצפון סיני – אירוע שחשף את המשך פעילותו של הארגון למרות המאמצים לדכאו.

את הרצון של א-סיסי בחיזוק משמעותי של הצבא יש להבין, אפוא, גם בהקשר של הרצון לשים קץ למרד זה ועל רקע החשש מניסיונות הפיכה בהשראת הפלת משטר אסד בסוריה.

צבא מצרים בדרום סיני

בזירה המדינית, התחמשותה המסיבית של מצרים נעשית מתוך כוונה ברורה לחזק את מעמדה כמעצמה אזורית, לבלום את ניסיונות ההתפשטות של טורקיה, להגן על עצמה מפני זליגת הכאוס הביטחוני בלוב אל גבולותיה ולהגביר את כוחה והשפעתה מול איראן. הבחירה של מצרים לגוון את מקורות הנשק שלה ולחזק את קשריה עם רוסיה, סין, גרמניה וצרפת מאפשרת לה חופש פעולה רב יותר, ומיועדת בין היתר להפחית את תלותה בארה"ב.

הצבא המצרי מתעצם לנוכח המרד בסיני והחשש מניסיונות הפיכה בהשראת הפלת משטר אסד בסוריה

משבר הסכר: החזית האתיופית

הקשר נוסף הנחוץ להבנת תהליך החימוש המצרי הוא משבר סכר הרנסנס: אחד מהסכסוכים הגיאופוליטיים החמורים ביותר באפריקה, שמעמיד את מצרים, אתיופיה וסודן במסלול התנגשות מתמשך מאז תחילת העשור השני של המאה ה-21.

הסכר, שממוקם על הנילוס הכחול, החל להיבנות בשנת 2011 על ידי אתיופיה, במטרה להוות מנוע צמיחה כלכלי ולספק אנרגיה חשמלית למיליוני אזרחים. מצרים – שתלויה כמעט לחלוטין במי הנילוס לחקלאות ולמחיה של אוכלוסייתה העצומה בגודלה – רואה בעובדה שהסכר מעניק לאתיופיה שליטה בוויסות זרימת מי הנהר, לא פחות מאיום קיומי.

כבר עשרות שנים מתנהל מאבק דיפלומטי על השליטה והחלוקה של מי הנהר, והמתיחות בין הצדדים הלכה והחריפה מאז החלו האתיופים למלא את המאגר. משבר זה מתרחש בתקופה של התעצמות אזורית, כאשר אתיופיה מבססת את עצמה כמעצמה כלכלית וטכנולוגית באמצעות פרויקטים אסטרטגיים כמו הסכר, ומצרים ממשיכה לחזק את צבאה ולהגביר את שיתופי הפעולה האסטרטגיים שלה עם מדינות האזור. התעצמות זו של שתי המדינות, לצד היעדר פתרון מוסכם למשבר המים, מעלה את הסיכון להסלמה צבאית שעשויה לערער את היציבות האזורית כולה.

אבני הדרך במרוץ החימוש המצרי

המסע של מצרים לעבר מודרניזציה צבאית מרשימה לא התרחש בן לילה. הוא נבנה שלב אחר שלב, בעסקאות רכש משמעותיות עם המעצמות הגדולות.

כבר ב-2015 חתמה מצרים על עסקה ראשונה עם צרפת, שבמסגרתה רכשה 24 מטוסי קרב מסוג רַאפָאל, משחתות חדישות ומערכות טילים מתקדמות. עסקה זו חיזקה באופן משמעותי את יכולותיה בזירה האווירית והימית.

שנת 2020 סימנה קפיצת מדרגה טכנולוגית, עם חתימת הסכם לייצור טנקי T-90MS בתוך מצרים ברישיון רוסי, מהלך שסיפק לה עצמאות תעשייתית חלקית בתחום השריון. באותה שנה דווח על עסקה לרכישת מטוסי סוחוי-35 מרוסיה, אך זו כנראה לא יצאה לפועל כתוצאה מלחץ אמריקאי.

במאי 2021, המרוץ של א-סיסי לחימוש המשיך לצבור תאוצה. מצרים חתמה על חוזה לרכישת 30 מטוסי רַאפָאל נוספים, מהלך ששיפר את כוח התקיפה שלה והעניק לה יתרון אווירי נוסף.

בין 2021 ל-2024 מצרים לא האטה את הקצב. היא הרחיבה את הצי שלה, שילבה מערכות נ"מ חדשות ומתקדמות כמו S-300VM וחיזקה את שיתוף הפעולה הצבאי שלה עם רוסיה, צרפת וסין, מהלך המעיד על מגמה ברורה של הפחתת תלותה בארה"ב והרחבת קשריה האסטרטגיים.

הרתעה אווירית, שליטה ימית ועוצמה יבשתית

מצרים ציידה עד כה את חיל האוויר שלה ב-54 מטוסי קרב צרפתיים מסוג רַאפָאל (24 בעסקה הראשונה ו-30 בעסקה השנייה), חיזקה את צי מטוסי התקיפה שלה במיג-29, ושמרה על כוח ההרתעה שלה עם כ-240-220 מטוסיF-16 . כמו כן, היא ביססה יכולות תקיפה בלתי מאוישות עם מל"טים מתקדמים מדגם Wing Loong מסין.

בזירה הימית, מצרים ביססה את אחיזתה עם שתי נושאות מסוקים מסוג "מיסטרל", שמספקות לה יכולת לפרוס כוחות הרחק מגבולותיה. נוסף על כך, היא צירפה לצי שלה ארבע צוללות גרמניות מתקדמות, לצד סטי"לים ופריגטות חדישות מצרפת.

במישור היבשתי, מצרים מחזקת את מעמדה עם תוכניות לייצור טנקי T-90MS ברישיון רוסי, לצד צי של כ-1,360 טנקי אברמס שכבר נמצאים ברשותה. לצד זאת, היא משפרת באופן משמעותי את יכולות הלוחמה האלקטרונית והסייבר שלה, מתוך הכרה בכך שקרבות העתיד יוכרעו גם במרחב הדיגיטלי.

מצרים מפירה את הסכם השלום – ומכניסה כוחות לסיני

מצרים הפרה את הסכם השלום עם ישראל באופן שיטתי מאז חתימתו ב-1979, באי-יישום נורמליזציה בין המדינות, קיום תקשורת עוינת ובניית ביצורים ודרכי גישה מהירות לכיוון הגבול עם ישראל. בין ההפרות הבולטות אפשר למנות ביטול חד-צדדי של הסכם הגז עם ישראל ב-2012, הסבת שדה התעופה האזרחי ברפידים לשימוש צבאי ב-2015 בניגוד להסכם, והכנסת נשק אסטרטגי לסיני. הצבא המצרי אף מכשיר את כוחותיו תוך הדגשת נקודות התורפה של השריון הישראלי.

בשנים האחרונות, מצרים הגבירה את נוכחותה הצבאית בחצי האי סיני, בניגוד לנספח הביטחוני של הסכם השלום עם ישראל משנת 1979. צילומי לוויין חשפו פריסת טנקים, הרחבת שדות תעופה צבאיים, ובניית בונקרים, מכשולים נגד טנקים ומנהרות מתחת לתעלת סואץ, החורגים מהמגבלות המפורטות בהסכם. העובדה שהפרות אלו נמשכו גם לאחר הסרת איום דאעש בסיני מעידה על כך שהן אינן קשורות רק לאיומים ביטחוניים מיידיים כפי שטענה מצרים.

מומחים מעריכים כי היקף הכוחות המצריים בסיני חורג באופן משמעותי מהמותר, מה שמעורר דאגה בישראל. במקביל, הברחות נשק מסיני באמצעות רחפנים נמשכות, חרף הנוכחות הצבאית המוגברת של מצרים באזור.

בתגובה למהלכים אלו, שגריר ישראל בארה"ב, יחיאל לייטר, הזהיר כי מצרים מבצעת "הפרות רציניות" של הסכם השלום, מה שמצריך בחינה מחודשת של יחסי הביטחון עימה.

ואכן, לראשונה זה 40 שנה, נבחרי ציבור אמריקאים מתייחסים להפרות הסכם השלום על ידי מצרים. חברי קונגרס מהמפלגה הרפובליקנית קראו לבחון את ההפרות, והציעו להציב לוח זמנים להפחתת הכוחות המצריים בסיני. יש אף מי שמעלים את האפשרות לבחון מחדש את הסיוע הכלכלי והצבאי של ארה"ב למצרים, אשר עומד על כשלושה מיליארד דולר בשנה. הדאגות הנשמעות מארה"ב נוגעות לא רק למאזן הכוחות האזורי, אלא גם לשינוי הגיאופוליטי שעוברת מצרים, המתקרבת יותר לרוסיה, צרפת וסין על חשבון יחסי התלות המסורתיים שלה עם וושינגטון.

לצד זאת, צבא מצרים ממשיך להתייחס לישראל כאיום ייחוס, למרות הסכם השלום בין המדינות. כחלק מהיערכותו לעימותים אפשריים, הצבא המצרי מתאמן על התמודדות עם מערכות נשק ישראליות מתקדמות, כולל טנק המרכבה. דיווחים מצביעים על כך שמצרים לומדת את חולשותיו ויתרונותיו של הטנק הישראלי במסגרת תוכניות ההכשרה הצבאיות שלה, מה שמעיד על כך שישראל נחשבת לאיום פוטנציאלי בתפיסת הביטחון הלאומי המצרית.

השלכות אסטרטגיות

הפרות ההסכם מעלות שאלות כבדות משקל לגבי כוונותיה העתידיות של מצרים. האם אכן מדובר בצעדים לצורך מאבק בגורמי טרור בלבד, כפי שהיא טוענת, או שמא בניסיון לשמר גמישות אסטרטגית לטווח ארוך?

לחלק מההפרות ניתן אישור ישראלי בדיעבד, לאחר שמצרים הצדיקה אותן כחלק ממאבקה בשלוחת דאעש בסיני. עם זאת, גורמים ביטחוניים בישראל תוהים אם הנוכחות הצבאית המצרית בסיני אכן נועדה למאבק בטרור כפי שמצרים מצהירה, או שהיא משמשת גם למטרות צבאיות ארוכות טווח מעבר לכך.

יתרה מזאת, מקורות במודיעין הישראלי מזהירים מפני מגמת התחמשות מצרית שאינה עוצרת בגבולות סיני, אלא כוללת תמרונים צבאיים רחבי היקף, תרגול חדירות לתוך שטחים עירוניים ושדרוג יכולות התקיפה האווירית. למרות זאת, בישראל נמנעים מהצהרות פומביות חריפות, מחשש לפגיעה ביחסים עם קהיר.

לראשונה זה 40 שנה, נבחרי ציבור אמריקאים מעלים את האפשרות לבחון מחדש את הסיוע הכלכלי והצבאי של ארה"ב למצרים

האם מצרים יכולה לאיים על ישראל?

התעצמותה הצבאית של מצרים בשנים האחרונות וכניסת כוחותיה לסיני מעוררות שאלות בנוגע למאזן הכוחות העתידי. מצד אחד, צה"ל נהנה מעליונות טכנולוגית, במיוחד באוויר, בהגנה האווירית ובמודיעין. מנגד, מצרים מתמקדת בהרחבת כוחה הימי והיבשתי, תוך השקעה משמעותית בציוד מתקדם.

בזירה היבשתית, הטנקים הצה"ליים מצוידים בהגנה חכמה ובאמצעים טכנולוגיים שמעניקים להם יתרון בקרב, על אף שמצרים מחזיקה במספר גדול יותר של טנקים.

חיל האוויר הישראלי מצוי ביתרון על חיל האוויר המצרי בזכות טכנולוגיית חמקנות, שליטה דיגיטלית במרחב האווירי ויכולות לוחמה אלקטרונית מתקדמות, בעוד מקבילו המצרי מסתמך על כמות גדולה של מטוסים מיושנים יותר. מנגד, המצרים נהנים ממגוון מקורות אספקה לנשק ולתחמושת, ואינם תלויים בממשל האמריקאי בלבד שיכול להפעיל מנופי לחץ בלעדיים.

ואילו בחזית הימית, מצרים מחזיקה אומנם בצי גדול יותר, אך ישראל נהנית מיתרון איכותי וטכנולוגי, שבא לידי ביטוי בצוללות המעניקות לה יכולת הרתעה אסטרטגית.

על רקע האיומים הגוברים, יש לזכור כי חצי האי סיני מאופיין בשטח פתוח, חשוף ודל באוכלוסייה אזרחית. בניגוד לחזית העזתית או הלבנונית, מדובר בזירה שבה לצה"ל קל יחסית להפעיל כוחות שריון ואוויר באופן עוצמתי, תוך ניצול יתרון העומק שלו והיעדר סבך אורבני שיקשה עליו בכך. יכולת התמרון של כוחות צה"ל בשטח כזה מעניקה לישראל יתרון משמעותי, בעיקר בכל הקשור להשמדת טורי שריון של האויב והפעלת אש מדויקת למרחקים ארוכים.

מודל הלחימה: בין טכנולוגיה לכוח אדם

צה"ל בנוי כצבא קומפקטי, טכנולוגי ומבוסס מודיעין, עם דגש על לחימה רב-זרועית (אוויר, יבשה, ים וסייבר) ושימוש במערכות מתקדמות כמו בינה מלאכותית ורחפנים חמושים. המודל הזה מעניק לו יתרון איכותי, אך גם מעלה שאלה מטרידה: האם ההסתמכות המוגזמת על טכנולוגיה באה על חשבון כוח אדם מספיק ומוכנות ללחימה קרקעית בהיקף רחב, כפי שנוכחנו לדעת באסון שבעה באוקטובר?

לצה"ל יש יתרון איכותי, אך הסתמכות היתר שלו על טכנולוגיה באה על חשבון מוכנותו ללחימה קרקעית בהיקף רחב

לעומת זאת, הצבא המצרי מבוסס על כוח אדם גדול מאוד (מעל חצי מיליון חיילים), עם גיוס חובה ויחידות סדירות רבות. בעוד הוא נחשב פחות טכנולוגי וגמיש מצה"ל, היתרון שלו טמון בעומק אסטרטגי ובכוח מסה משמעותי, שמאפשרים לו להתמודד עם לחימה ממושכת ולשלוט במרחבים גדולים.

צה"ל מחזיק אפוא בעליונות טכנולוגית ומודיעינית, אך נשאלת השאלה אם בהיעדר מספיק כוחות יבשתיים הוא יוכל להתמודד לאורך זמן מול צבא גדול ושיטתי שמבוסס על כוח אדם מסיבי.

בעוד ישראל ממשיכה להחזיק בעליונות צבאית, במיוחד בזכות טכנולוגיה מתקדמת, חמקנות וניהול לוחמה מבוסס נתונים, מצרים אינה קופאת על השמרים. היא משקיעה משאבים אדירים בחיזוק הצי הימי שלה, בהגדלת צי מטוסיה ובשיפור יכולות הלחימה הקרקעית שלה. נכון להיום, היא עדיין לא מגיעה ליכולות הישראליות בתחומים כמו חמקנות, הגנה אווירית ומודיעין בזמן אמת, אך המגמה ברורה – מצרים מצמצמת פערים.

האיום אולי אינו מיידי, אך אסור להתעלם מהשינוי. העובדה שמצרים אינה נתפסת כיריבה בהווה אינה מבטיחה שהדבר יישאר כך בעתיד. ההתעצמות המצרית מוכיחה שישראל לא יכולה לנוח על זרי הדפנה: שמירה על יתרון דורשת השקעה מתמדת לא רק בחדשנות טכנולוגית ובמערכות הגנה, אלא גם בבניין כוח אסטרטגי.

מצרים בונה במהירות כוח צבאי משמעותי, שאין ערובה לכך שלא יופנה נגדנו בעתיד

תרחיש יום הדין: מתקפה מצרית-טורקית משולבת

אחד מתרחישי הקיצון שחייבים להילקח בחשבון הוא מתקפה משולבת של מצרים וטורקיה, אשר תכלול גם ניסיון לסגר ימי על ישראל. שילוב של איום יבשתי מסיני עם איום ימי מהים התיכון עלול לשבש את נתיבי הסחר של ישראל, ולפגוע קשות בכלכלה ובתחבורה הימית שלה.

בתרחיש כזה, עצמאות אנרגטית והיערכות ימית מתקדמת הופכות לצורך ביטחוני ואסטרטגי ראשון במעלה של ישראל. היכולת של המדינה להפיק ולאגור אנרגיה ולהגן על מקורותיה, מבלי להיות תלויה לשם כך בגורמים חיצוניים, חיונית כדי להבטיח תפקוד שוטף של הצבא והתשתיות גם תחת מצור. ההיערכות הימית הדרושה כוללת תגבור הצי, הגנה על נתיבי שיט ואבטחת אסדות ומתקני אנרגיה בלב ים, כדי להבטיח רציפות תפקודית מול ניסיונות לחסום את נתיבי השיט של ישראל.

תרחיש נוסף שישראל חייבת להתכונן אליו הוא שמצרים תגלוש למשבר פנימי עמוק, עד כדי מלחמת אזרחים והתמוטטות שלטונית. לאור אירועי "האביב הערבי" וההתרחשויות בסיני, ברור שתרחיש של הפיכה נוספת או של תפיסת השליטה בשטח על ידי מיליציות קיצוניות הוא סכנה ברורה ומוחשית. התרחשות כזו עלולה לחשוף את ישראל לחדירה של מחבלים לשטחה ולהפוך את גבולה הדרומי לגבול חם, לא יציב ובלתי צפוי.

מה חייבת ישראל לעשות כדי לשמור על עליונות צבאית?

כשמדובר בביטחון ישראל, עלינו להיגמל מהנטייה המסוכנת לנתח איומים פוטנציאליים לפי כוונותיהם המשוערות, ולהתחיל להתבסס אך ורק על יכולותיהם הממשיות. האסון בשבעה באוקטובר הוכיח עד כמה מסוכן להסתמך על הערכות מצב אופטימיות, ולזלזל בהתעצמות צבאית של משטרים וגורמים עוינים. גם אם כיום אין למצרים כוונה לפתוח במלחמה עם ישראל, צבאה הולך ומתחזק, וההיסטוריה מלמדת שהמאזן האסטרטגי יכול להשתנות במהירות.

כדי להבטיח שלא יהיה אף כוח באזור שיאיים על ישראל בעתיד, יש להבין שעליונות טכנולוגית בלבד רחוקה מלהספיק. לכוח היבשתי יש תפקיד קריטי, במיוחד מול צבאות גדולים בעלי יכולות תמרון רחבות. לכן, על ישראל להרחיב את הייצור של טנקי מרכבה סימן 4 ("ברק") ולהגדיל את סד"כ חיל השריון וחיל הרגלים, כדי להבטיח עוצמה קרקעית שתרתיע את אויביה.

לצד זאת, על ישראל לחזק את עליונותה האווירית והמודיעינית באמצעות הרחבת צי מטוסי ה-F-35, כטב"מים חמקניים ושיפור מערכות התרעה מוקדמות שימנעו הפתעות אסטרטגיות. כדי להמשיך ולהגן על שמי המדינה עלינו לשפר באופן מתמיד את מערכות "חץ 3", "קלע דוד" ו"כיפת ברזל", במיוחד מול איומים מתקדמים כמו טילים מדויקים ורחפנים חמושים. במקביל, שדרוג מערכות הלוחמה האלקטרונית והסייבר יאפשר שיבוש מתקפות אוויריות וקרקעיות בזמן אמת, דבר שמהווה יתרון קריטי במלחמה מודרנית.

נוסף על כך, יש לממש את הפוטנציאל הגלום בטכנולוגיית הרחפנים. ברחבי העולם כבר נעשה שימוש גובר ברחפנים בלחימה בטרור: מצרים מפעילה רחפנים חמושים מדגם Wing Loong בצפון סיני נגד חוליות ג'יהאדיסטיות; ארה"ב משתמשת ברחפנים מדגם MQ-9 Reaper לתקיפות ממוקדות נגד פעילי טרור באזורים מרוחקים כמו תימן ואפגניסטן; וגם בישראל פותח רחפן TIKAD (המצוי עדיין בשלבי ניסוי) שמסוגל לבצע ירי מדויק מרחוק, במטרה לצמצם סיכון לחיי לוחמים בשטח בנוי.

על ישראל לייצר מאות אלפי רחפנים זולים וקטלניים, שיאפשרו השמדת טנקים וכוחות חי"ר באפקטיביות גבוהה ובעלות נמוכה יחסית. רחפנים חמושים, הפועלים בלהקות ומנוהלים על ידי בינה מלאכותית, יוכלו להוות מכפיל כוח משמעותי בשדה הקרב.

לצד זאת, נדרש מאמץ מקביל לפתח הגנה רב-שכבתית מפני רחפנים עוינים, שתכלול אמצעי לייזר מדויקים לצד מערכות יירוט קינטיות או רקטיות, וכן יכולות לשיבוש תדרים ולנטרול תקשורת.

ההתעצמות הצבאית של מצרים אינה עניין תיאורטי. ישראל חייבת לפקח באופן הדוק על פעילות הצבא המצרי, לעקוב אחר עסקאות נשק, תרגילים צבאיים ותנועת כוחות, ולוודא שלא תיפול שוב לקונספציה מתוך שאננות והערכת-חסר של יריביה. לצד זאת, עליה לחזק ולבסס בריתות אסטרטגיות עם יוון, קפריסין ומדינות המפרץ, כמשקל נגד לכל ניסיון לערער את מאזן הכוחות האזורי.

שנים של מיקוד בזירות אחרות כעזה, לבנון ואיראן הובילו להזנחה מסוכנת של התחום המודיעיני בזירה הדרומית. לקראת אפשרות של עימות עתידי עם מצרים, ישראל חייבת להשיב את המודיעין הדרומי לראש סדר העדיפויות הלאומי. פיתוח והפעלת יכולות איסוף מודיעין עומקיות, הן HUMINT (מודיעין אנושי המבוסס על סוכנים, מקורות וחקירות) והן SIGINT (מודיעין אותות: יירוט תקשורת, קליטת שידורים וניתוח מערכות אלקטרוניות), הם תנאי בסיסי לזיהוי מוקדם של איומים מצד הצבא המצרי ולמניעת הפתעות אסטרטגיות. ביום שאחרי עזה, ליבת העיסוק של פיקוד הדרום חייבת לעבור להתמקדות במצרים ובמרחב סיני.

לקראת אפשרות של עימות עתידי עם מצרים, ישראל חייבת להשיב את המודיעין הדרומי לראש סדר העדיפויות הלאומי

כושר ההרתעה היחיד הוא היכולת לנצח

מצרים בונה כוח צבאי משמעותי בקצב מרשים, ואין ערובה לכך שהכוח הזה לא יופנה נגד ישראל בעתיד. השלום בין שתי המדינות נשמר עד כה לא משום שיש אמון ביניהן, אלא מפני שמצרים יודעת שמוטב לה להימנע מעימות צבאי נוסף עם ישראל, כי אין לה סיכוי לנצח בו. כאמור, גם תרחיש של התמוטטות השלטון המרכזי במצרים או עליית שלטון חדש ועוין יותר יחשוף את ישראל לסכנות מסוג אחר, וגם לכך חשוב להיערך.

על ישראל לפעול כדי לשמר את הסכם השלום עם מצרים באופן התואם את האינטרס הלאומי שלה, ועם זאת, היא לא יכולה להסתמך על ניירות חתומים בלבד. רק יתרון צבאי מוחלט, בכל החזיתות, יבטיח שמאזן הכוחות יישאר לטובתה גם בטווח הרחוק.

לקריאה נוספת: באידיאל – חזון תנועת הביטחוניסטים למערכת היחסים עם מצרים

הפוסט מצרים מתעצמת: מדרום תיפתח הרעה? הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

בשנה האחרונה, ובעיקר לאחר סדרת חיסולים מדויקים של בכירים בשורותיו – בהם פואד שוכר, אבראהים עקיל וג'ואד טוויל, כשגולת הכותרת היא חיסולו של מזכ"ל הארגון, חסן נסראללה, ולאחריו חיסול מחליפו, האשם צפי א-דין – חזבאללה ניצב בפני משבר קיומי הולך ומעמיק. הארגון, שפעם היה ארגון הפרוקסי העוצמתי ביותר של איראן ובעל משקל אסטרטגי בזירת המזרח התיכון, נאלץ כיום להתמודד עם אובדן מפקדים, חיסול הכוח הצבאי ולחצים גוברים מצד הקהילה הבינלאומית. האם אלו סימנים כי ארגון הטרור השיעי אכן נחלש משמעותית?

לפי מקורות לבנוניים, חזבאללה נוקט צעדים דרמטיים כדי להבטיח את הישרדותו: העברת משפחותיהם של מאות ממנהיגיו אל אמריקה הלטינית. העיתונאי הלבנוני, עלי חמאדה, חשף בסרטון שפרסם בחשבון ה-X שלו כי משפחותיהם של כ-400 מנהיגי חזבאללה גורשו מלבנון, ורבים מהם מצאו מקלט במדינות דרום אמריקה כמו ונצואלה, קולומביה, ברזיל ואקוודור. הוא הסביר כי מהלך זה מתרחש בשל הבנה גוברת כי יכולתו הצבאית של חזבאללה נמצאת על סף פירוק, וכי שהייתם של אותם מפקדים בלבנון עלולה לחשוף אותם לרדיפה מודיעינית ישראלית או בינלאומית.

בהערכתו, חמאדה רמז שההתיישבות החדשה של אנשי חזבאללה מעבר לים משדרת מסר ברור: חיזבאללה נערך לעידן שבו פעילותו הצבאית הישירה בלבנון תצטמצם, והוא יבקש לנתב את כוחו לערוצים אחרים, תוך התבססות על פעילות פוליטית, כלכלית ופשע מאורגן בזירות חיצוניות.

חזבאללה באמריקה הלטינית

חזבאללה הינו הארגון האיסלאמיסטי הדומיננטי ביותר באמריקה הלטינית. עוד מתחילת שנות ה-80 הקים הארגון נוכחות עמוקה ומגוונת ביבשת, בעיקר כחלק ממאמצי איראן לייצא את המהפכה האסלאמית. החיבור ההדוק לקהילות השיעיות הלבנוניות באזור, לצד מדינות עם שלטון רופף או אנטגוניסטי כלפי המערב, הפך את דרום אמריקה לקרקע פורייה לפעילותו.

אחד המרכזים הבולטים הוא אזור משולש הגבולות – החיבור בין ארגנטינה, ברזיל ופרגוואי – שם מנהל חזבאללה רשתות נרחבות של סחר בסמים והלבנת הון. ונצואלה, תחת שלטונם של צ'אבס ומדורו, סיפקה לארגון תשתית נוחה להעמקת השפעתו, תוך ניצול הקהילה הלבנונית הגדולה במדינה.

גם בברזיל ובקולומביה ניכרת פעילותו של הארגון. בשנת 2023 סוכלה בברזיל מזימה לבצע פיגוע נגד הקהילה היהודית, שיוחסה לחזבאללה. נוסף על כך, יש לציין את פיגוע התופת במרכז הקהילתי

היהודי (MIA) בבואנוס איירס ב-1994, שבו נרצחו עשרות בני אדם, פיגוע שיוחס לארגון והוביל לכך שארגנטינה הכריזה עליו כארגון טרור ב-2019.

משמעות הרילוקיישן והשלכות עתידיות

אם אכן נכונות הידיעות על העברת משפחות מנהיגי חזבאללה לדרום אמריקה, הרי שמדובר בצעד אסטרטגי שצפוי להעצים את נוכחות הארגון ביבשת. גיבוש שרשרת פיקוד מקומית חדשה, לצד חדירה עמוקה יותר לרשתות פליליות, יאפשרו לחזבאללה להמשיך להוות איום גלובלי גם אם מעמדו במזרח התיכון ייחלש.

יתרה מכך, מבחינת איראן, התבססות חזבאללה בדרום אמריקה מהווה תחליף אסטרטגי נדרש לאור קריסת המסדרון היבשתי שחיבר בעבר בין טהראן לביירות דרך עיראק וסוריה – מסדרון שקרס לאחר השתלטות אל-ג'ולאני על חלקים בסוריה, והפיל את אחד ממפעלי חייו של מפקד כוח קדס לשעבר, קאסם סולימאני.

ייתכן שהמהלך הזה פותח צוהר לאיראנים לשקם את חזבאללה: ארגון הטרור השיעי משנה פניו. מאיום צבאי ישיר באזור המזרח התיכון – לשחקן חשאי ומשפיע בזירה הבינלאומית, כשהיבשת הלטינית הופכת לזירת פעולה מרכזית להתעצמות מחודשת.

המהלך הזה מגיע בעת שאיראן מנסה לשקם את "ציר ההתנגדות" בראשותה לאחר נפילת משטר אסד, חיסולו של חסן נסראללה, היחלשותו של חזבאללה והיחלשותו של חמאס בעקבות חיסולם של בכיריו.  האיראנים מחפשים לשקם את "ציר ההתנגדות" המרוסק בדרכים יצירתיות, כמו הקמת ארגון פרוקסי חדש בסוריה בשם "ההתנגדות האסלאמית בסוריה" , שימוש ברשתות פשע והברחות ברחבי העולם וניהול שיתופי פעולה בין ארגון פרוקסי אחד למשנהו.

איום על ארה"ב

תרחיש אפשרי של התעצמות חיזבאללה בזירת אמריקה הלטינית מהווה סיכון לביטחונן של ישראל וארה"ב. עם שובו של ממשל טראמפ לבית הלבן, ישנו פוטנציאל ממשי להפניית זרקור אמריקאי לזירה הלטינו-אמריקאית.

מנקודת מבט אמריקאית, הגירה של פעילי חזבאללה לדרום אמריקה אינה רק סוגיה ביטחונית – אלא גם בעיה מבנית בתחום ההגירה. מדינות כמו ונצואלה, קולומביה ואקוודור, שבהן גבולות רופפים, שלטון מושחת או חסר שליטה, מהוות קרקע פורייה להברחות, לזיוף מסמכים ולעקיפת חוקים של מערכות ביקורת גבולות.

ישנו חשש ממשי כי פעילי חזבאללה יצליחו לחדור לארה"ב דרך הגבול הדרומי, כשהם נושאים דרכונים מזויפים או זהויות חלופיות. בהקשר הזה, חיזבאללה נתפס לא רק כאיום מרחבי – אלא גם כאיום מערכתי, שמערער את עצם השליטה של ארה"ב בגבולותיה, בכלכלתה ובמרקם החברתי שלה.

טראמפ ידוע כמי שנקט גישה תקיפה כלפי חיזבאללה בעבר: פעל לבידודו הכלכלי ויזם חקירות חובקות עולם נגד רשתות המימון שלו. כעת, עם הפוטנציאל להסתננות של אנשי חיזבאללה לדרום אמריקה תחת כסות אזרחית, יש מספר נקודות שיוכל ממשל טראמפ לנקוט:

• ליזום שיתופי פעולה עם מדינות אמריקה הלטינית להסגרת פעילים לארה"ב, באמצעות לחצים דיפלומטיים, סנקציות כלכליות והפעלת מנגנוני חוק בין-לאומיים.
• להרחיב את רשתות המעקב והסיכול של משרד האוצר האמריקאי, ה-CIA וה-FBI.
• למקד את תשומת הלב המודיעינית והמבצעית של מחלקת ביטחון המולדת האמריקאית (DHS) וסוכנות המכס והגנת הגבולות האמריקאית (CBP) כחלק ממדיניות הגירה נוקשה.

כמו כן, יש צורך להתמקד במעקב אחר חזבאללה כארגון היברידי: ארגון המשלב בין פשע מאורגן לטרור. יש לשלב בין מאבק בהגירה בלתי חוקית לבין לוחמה בפשע מאורגן וטרור המגיעים מארגוני טרור אסלאמיסטיים במזרח התיכון דרך מרכזי פעילות בדרום אמריקה.

חיזבאללה הוא אחת הדוגמאות לזרועה הארוכה של איראן, ופעילותו ברחבי אמריקה הלטינית מהווה איום אסטרטגי רחב. מדיניות ישראלית-אמריקאית ממוקדת צפויה לשפר את שיתופי הפעולה המודיעיניים בין ירושלים וושינגטון, להחליש את הזרוע הכלכלית והלוגיסטית של חזבאללה, ולהגביר את הלחץ האזורי על איראן.

הכתוב הוא על דעת המחבר בלבד ואינו משקף בהכרח את עמדת התנועה

הפוסט האם חזבאללה נחלש או פותח חזית חדשה? הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

ביום שישי נקלעתי להפגנה סוערת. שלטים התרוממו, קריאות נשמעו באוויר, ובעיניים מהוססות חיפשתי פנים מוכרות. לפתע ראיתי אותו. חבר לנשק מהפלוגה, מהלילות החשוכים של יום כיפור. חיבוק קצר, מבט עמוק זה לזה, וכבר הבנו: אנחנו בצדדים שונים של המחאה, אבל משהו בלב עדיין משותף. מול כולנו עומדת אותה משימה קדושה: שחרור החטופים. זו איננה מחלוקת על המטרה, אלא על הדרך.

לגעת בקרע: כל הצדדים זועקים כי באמת אכפת להם

באותו רגע, משהו בי רעד. הרגשתי את הקרע – לא רק ברחוב, אלא גם בנפש. אם הייתי באמת מאמין שהסכם עם חמאס יחזיר את אחרון החטופים, הייתי צועק ראשון "כולם תמורת כולם". אבל אחרי שנים ארוכות של עיסוק בביטחון הלאומי, בהיכרות עמוקה עם חמאס ועם האידיאולוגיה שהוא מייצג — אני יודע שזה לא יקרה. החמאס אינו פועל לפי ספרי ההפעלה והיגיון מדיני מערבי, אלא באמונה דתית קנאית, הרואה ב"סאבר" הסבלנות, מפתח לניצחון. כל ויתור מצידנו הוא אות לחולשה וכל מחווה אנושית — מדרגה נוספת בדרך להשמדת ישראל.

ולכן, אני פונה אליכם, חבריי משרתי המילואים. אתם הלב הפועם של צה"ל. כל אחד ואחת מכם הקריב שנים, לילות, משפחות — למען ביטחון ישראל. המחאה שלכם נובעת מאהבת אמת למולדת, מאכפתיות אמיצה. וגם אנחנו, המילואמניקים שחושבים אחרת מכם, עושים זאת מתוך אותה אהבת מולדת ואכפתיות. זו אינה אמירה חברתית בלבד, אלא נשק אסטרטגי. כן, בזמן מלחמה אחדות פנימית היא נשק אסטרטגי.

מחאה באה עם אחריות, במיוחד בזמן מלחמה

הצהרות תחת הכותרת "מילואימניקים נגד המלחמה" מצוטטות בימים אלו שוב ושוב — לא רק בערוצי התקשורת בארץ, אלא גם באיראן, בחמאס, בחיזבאללה, באל-ג'זירה. שם, הן אינן מוצגות כקריאה מוסרית או ביקורת פנימית מתוך דאגה, אלא כהוכחה להתפרקות. כהוכחה שהצבא נחלש, שהחברה הישראלית מתפוררת. הקביעה כי אנו הורגים חפים מפשע מתחזקת את הנרטיב האנטישמי בעולם, שפוגע פגיעה ממשית ביהודים בגלות, מחזק את שונאינו, ומקשה על המאמצים להשיג את מטרותינו.

גרוע מכך, יש בסיס מוצק לטענה כי ההצהרות מקשיחות את עמדות חמאס. למה להם להתגמש אם הם רואים שצה"ל מתפורר וקורס לתוך עצמו? סאבר – אותה סבלנות קיצונית – היא כל מה שדרוש להם כעת. למה לשחרר חטופים אם הם משוכנעים שהזמן פועל לטובתם? סאבר – סבלנות. במילים אחרות: דבריכם, כנים ככל שיהיו, כואבים ככל שיהיו, חשובים ככל שיהיו לשיח, עלולים להפוך לכלי בידי אויב שמחפש כל סדק כדי להעמיק את הקרע. מחאה מגיעה עם אחריות, ודווקא כמי שהקריבו מעצמם ומזמנם למען המדינה, האחריות הזו רובצת לפתחכם.

בואו נקשיב לדוד בן-גוריון ונצליח להתעלות מעל המחלוקות

אנחנו לא צריכים לחשוש ממחלוקות – הן נשמת אפה של דמוקרטיה חיה. אבל חובה עלינו להפריד בין הדיון האזרחי למדים שעלינו. כשאנחנו לובשים את מדי צה"ל – אנחנו גוף אחד. איננו ימין או שמאל, איננו בעד או נגד ממשלה. אנחנו חומת המגן של כולנו. את הוויכוח הציבורי יש לנהל באולפנים, ברחובות, בקלפיות – אך לא בתוך המסגרת הצבאית.

וינסטון צ'רצ'יל אמר פעם: "אם נתחיל להילחם בינינו בשעת מלחמה, לא נזדקק לאויבים מבחוץ". כמה מדויק. ואם להשתמש גם באמירה אחרת, מפי דוד בן–גוריון: "עתיד ישראל תלוי בשלושה דברים: עוז רוח, אמונה בצדקת הדרך, והיכולת להתעלות מעל המחלוקות".

אנחנו זקוקים עכשיו לשלושתם, יותר מאי פעם.

הכותב הוא עודד עילם, ראש חטיבת הפח"ע לשעבר במוסד

הכתוב הוא על דעת המחבר בלבד ואינו משקף בהכרח את עמדת התנועה

הפוסט אחים למחלוקת: מוחים אבל בלי לערב מדים הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

קריאה לג'יהאד עולמי בעקבות המלחמה בעזה

עם תחילת ההתקפות הישראליות על עזה ביקש דאעש לנצל את המלחמה כדי לגייס תומכים ברחבי העולם שיילחמו תחת דגל האסלאם. מנגד, ארגון אל-קאעדה, המתחרה מול דאעש על הבכורה בין ארגוני הג'יהאד העולמי, בירך על מתקפת חמאס וניצל אותה אף הוא כדי לקרוא למוסלמים ברחבי העולם לנצל את "הרגע ההיסטורי לג'יהאד עולמי" נגד "הכופרים". אל-קאעדה רואה במתקפת חמאס נקודת מפנה "היסטורית", שבה התגלו "האויבים הצלבנים והיהודים" בחולשתם וסובר כי עתה זו ההזדמנות להכות בהם.

אל-קאעדה הוא ארגון סוני-סלפי קיצוני אף הוא, אך בשונה מדאעש, הוא מנהל קשרים מסוימים עם גורמים שיעים כמו איראן (נטען כי מנהיג אל-קאעדה כיום, סייף אל-עאדל, אף יושב בטהראן). בשנה האחרונה אף דווח על הסכם בין החות'ים בתימן, שלוחיה של איראן, לבין אל-שבאב אל-מוג'אהדין בסומליה, המסונף לאל-קאעדה על שיתוף פעולה ואספקת אמל"ח. בראייתו של אל-קאעדה, מתקפת חמאס הצליחה לשבש את תהליך הנורמליזציה ביחסים בין ישראל לבין סעודיה, מדינה סונית-ערבית מתונה ומנהיגת העולם הסוני.

במהלך חודשי המלחמה מנהלים שני הארגונים תעמולה הקוראת לבצע פיגועים נגד יהודים ונוצרים ברחבי העולם, בדגש על מוסדות יהודיים וישראליים, כדוגמת בתי כנסת, מרכזי קהילות יהודיות ושגרירויות. ארגונים אלו מבוזרים במקומות שונים בעולם ומשתמשים בתעמולה ובהפצת תוכני הסתה קיצוניים באינטרנט כדרך קבע, מה שמוסיף לקטלניות של פעילותם ושל גורמים בלתי מאורגנים שאינם נמנים עם שורותיהם.

פעילותם המוגברת של ארגוני הג'יהאד העולמי מאיצה את הופעתם של מפגעים "זאבים בודדים", הצורכים את תוכני ההסתה, נשבעים אמונים לארגונים אלו ויוצאים לבצע מעשה. בשנה האחרונה נראו מספר פיגועים כאלה במדינות המערב, וגם בישראל. גורמי הג'יהאד העולמי חלחלו גם לשטחי הרשות הפלסטינית וגם לישראל ויצרו מערך של תומכים רבים הניזונים מהסתה ג'יהאדיסטית קיצונית ברשתות החברתיות ומביאים לתופעה של מפגעים "זאבים בודדים" רבים באופן מוגבר לאחר אירועי ה-7 באוקטובר. כך לדוגמה, לפני שנה סוכל פיגוע של חוליית דאעש באצטדיון טדי בירושלים, אשר כל חבריה היו מחבלים ממזרח ירושלים.

לצד התגברות תופעת המפגעים היחידים, ישנן שלוחות כדוגמת שלוחת ח'וראסאן של דאעש, שהגבירה את פעילותה בשנה האחרונה וביצעה פיגועים קשים כמו למשל הפיגוע באולם הקונצרטים במוסקבה. כמו כן, היו גם ניסיונות פיגועים שסוכלו כדוגמת ניסיון הפיגוע בווינה בהופעתה של הזמרת טיילור סוויפט.

ישראל בקו החזית של המערב

המשמעות המיידית עבור ישראל והמערב היא ששני הצדדים נמצאים בסירה אחת ונחשבים לאויבים של גורמי הג'יהאד העולמי. למעשה, ישראל נמצאת בקו החזית מול האסלאם הרדיקלי בחזית הציוויליזציה המערבית מול האסלאם הרדיקלי.

הכרח נוסף שעולה הוא ההכרה במורכבות ההגירה המוסלמית מהמזרח התיכון למדינות המערב: ההגירה המוסלמית המסיבית למדינות המערב הוכיחה את הסיכון של הסתננות גורמי ג'יהאד לתוכן. עובדה זו הביאה להתבססות רבים מהם במדינות המערב כדי לפגוע בהן מבפנים ולכבוש אותן "בשם האסלאם". תופעה זאת נכונה לא רק למהגרים עצמם אלא גם לילדיהם שנולדים במערב ונחשבים לאזרחים אמריקאיים או אירופאיים לכל דבר. רק הבנה אמיתית של מורכבות זו תוכל לאפשר למדינות המערב להתמודד עם הסכנות שטמונות בהגירה.

איום נוסף המשתמע מכך הוא השימוש של ארגוני הג'יהאד העולמי בכלים טכנולוגיים וברשתות החברתיות: כבר מראשיתם, ארגוני הג'יהאד העולמי ידעו לנצל את הטכנולוגיה לטובתם. כיום, כשרבים מהפעילים של אותם ארגונים מתגוררים בצפון אמריקה ובאירופה, קל להם לאמץ את הטכנולוגיה המערבית – וכך הבעיה נעשית קשה הרבה יותר.

שימוש ברשתות ובינה מלאכותית

בעשור וחצי האחרון, ארגוני הג'יהאד עושים שימוש נרחב ברשתות החברתיות, ויודעים למנף אותן היטב לצורכי תעמולה והסתה. לאחרונה, עם התפתחות הבינה המלאכותית, הם מצליחים לשכלל את יכולותיהם אף יותר, ומשתמשים בכלי ה-AI השונים. על ישראל ומדינות המערב להפנים כי ארגוני הג'יהאד העולמי מנצלים את היכרותם עם תרבות המערב וחולשותיה כדי לדייק את מאמצי התעמולה שלהם – מה שמצריך אסטרטגיה מחודשת ומעקב הדוק כדי להילחם בתעמולה ג'יהאדיסטית והסרת תוכני הסתה לפני שנעשה בהם שימוש בידי המפגע היחיד.

הדבר מוביל לכך כי על ישראל ומדינות המערב לשמור על עליונות טכנולוגית: ישראל ומדינות המערב מוכרחות להיות צעד אחד לפני אותם ארגונים – ולא להפך. בתוך כך, יש לשכלל את השליטה ברשתות חברתיות ובמודיעין גלוי שבו עוברים מדי יום מסרים שמעודדים טרור.

כמו כן, יש לעקוב אחר נתיב הכסף, המימון שמזין את כוחם של ארגונים אלו: ההתחקות אחר רשתות הכספים יכולה לחשוף מידע רב על ארגוני הטרור, ואף לפגוע בהם כלכלית. מדינות המערב צריכות להמשיך במאמציהן לעקוב אחר מקורות המימון של ארגונים אלו, תוך הבנה שהם עושים שימוש באמצעים מתקדמים כמו מטבעות דיגיטליים. גם כאן, עליונות טכנולוגית היא המפתח לסיכול הבעיה.

הכתוב הוא על דעת המחבר בלבד ואינו משקף בהכרח את עמדת התנועה.

הפוסט דאעש ואל קאעדה רוצים לנצל את ה"רגע ההיסטורי" לג'יהאד הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

בעיצומה של אחת השנים הדרמטיות ביותר לביטחונה ולעתידה של מדינת ישראל מאז הקמתה, התכנסה ועידת הביטחון השלישית של ישראל תחת הכותרת "שנת ההזדמנות". במרכז הדיון ניצב מסר חד וברור: זהו לא הרגע להסס – אלא לפעול.

בוועידה, שכמדי שנה נערכת ביוזמת תנועת הביטחוניסטים, השתתפו אישים בכירים מהצמרת המדינית והביטחונית של ישראל. בין הדוברים אפשר למנות את שר הכלכלה והתעשייה ניר ברקת, שר החינוך יואב קיש, גלעד ארדן, לשעבר שגריר ישראל באו"ם ובארה"ב ודיוויד פרידמן, לשעבר שגריר ארה"ב בישראל. נשיא המדינה יצחק הרצוג, שר החוץ גדעון סער ושר הביטחון ישראל כ"ץ שידרו נאומים מצולמים לכנס.

הכנס, כמו כל עשייתה של תנועת הביטחוניסטים מאז הקמתה, עסק בביטחון הלאומי של ישראל במובן הרחב ביותר. לכן, חלק משמעותי ממנו הוקדש לדרכים להגביר את החוסן הלאומי, הלכידות החברתית והחינוך לערכי הציונות, מתוך הכרה בכך שהם המסד שעליו מושתתת עוצמתה הצבאית והמדינית של האומה.

נוסף להרצאות ולראיונות, הוועידה כללה שלושה פאנלים שהוקדשו להזדמנויות המרכזיות העומדות לפתחה של ישראל בעת הנוכחית: פאנל ההזדמנות המדינית, שדן ביום שאחרי בעזה, עם מבט ליהודה ושומרון; פאנל ההזדמנויות האזוריות, שעסק ביחסי ממשל טראמפ, איראן, סעודיה והמזרח התיכון; ופאנל ההזדמנות החברתית, ששאל מהן הזדמנויות הניצחון בהתיישבות ובשיקום העוטף והצפון. בפאנלים השתתפו בכירי מערכת הביטחון לשעבר וחברי תנועת הביטחוניסטים, חוקרים מובילים באקדמיה וראשי מכוני מחקר, בעלי תפקידים בכירים במשרדי ממשלה ובשלטון המקומי ויזמים ופעילים חברתיים.

נשיא המדינה: עלינו לצאת מהמלחמה מחוזקים

נשיא המדינה, יצחק בוז'י הרצוג, בירך את באי הוועידה: "אנחנו נמצאים בתקופה קריטית שבה יש צורך לחשוב לעומק על הקונספציות הביטחוניות שהיינו נטועים בהן ועל הפרדיגמות הביטחוניות שעלינו לאמץ בדחיפות. כחלק מכך עלינו להעמיק גם בתמונת המצב של החברה והמדינה, ולהבין איך יוצאים מהמלחמה – מחוזקים יותר. לא רק ביטחונית ומדינית, אלא קודם כול בתוכנו, כחברה ישראלית".

הרצוג קרא להפוך את המערכה שנכפתה על ישראל ל"הזדמנות לא רק להדוף באופן מוחלט את האיומים מצד איראן ושלוחותיה, אלא גם לפתח ברית והסכמים באזור כולו, במיוחד לנוע לעבר נורמליזציה עם סעודיה ולפתח את הקשרים עד הודו – תוך שינוי המציאות לדורות, באופן שימשיך לשלב אותנו במרחב. לא מתוך נאיביות ותמימות, אלא דווקא כשורש לביצור הביטחון שלנו".

בדבריו אף ציין הרצוג את תרומתה של תנועת הביטחוניסטים לשיח הציבורי: "לא חייבים להסכים על הכול, ולא תמיד אני מסכים על הכול – אבל אני חושב שחשוב שיש קול שמציין ורואה באופן רחב את הגיוון הישראלי, ואגב – בניגוד לרבים באולפנים – משמיע את הקול הזה בממלכתיות ובכבוד, מתוך רצון לדבר, לנהל שיח, לאחד ולא לפלג".

שר הביטחון: נמשיך להלום בעוצמה בכל מי שיאיים עלינו

שר הביטחון ישראל כ"ץ סיכם שנה וחצי של לחימה מתמשכת במספר זירות. "אין ספק שהמסר שאותו מקבלים אויבינו הוא חד וברור מתמיד – מי שירים יד על ישראל, ידו תיגדע", אמר. שר הביטחון חזר והדגיש כי צה"ל ומערכת הביטחון פגעו קשות בחמאס, בחיזבאללה ובציר הרשע האיראני, תרמו לערעור יציבותו של משטר אסד בסוריה, וינחיתו מכה ניצחת גם על ארגון הטרור החות'י בתימן, "בדיוק כפי שעשינו באיראן, בעזה, בלבנון ובזירות נוספות".

כ"ץ סיפר לנוכחים כי בימים אלו מקימה מערכת הביטחון את מנהלת המעבר מרצון לתושבי עזה המעוניינים לעזוב את הרצועה, לאור חזונו של נשיא ארה"ב טראמפ. את דבריו חתם בהבעת הוקרה לתנועת הביטחוניסטים.

תא"ל (מיל') אמיר אביבי: לנצל את ההזדמנויות כדי לייצר עתיד טוב יותר

תא"ל (מיל') אמיר אביבי, יו"ר תנועת הביטחוניסטים, פתח את דבריו באמירה חזקה: "זו תקופה היסטורית, תנ"כית, עם הזדמנויות אדירות. בואו נתחיל לדבר על החזון של היום שאחרי המלחמה, וננצל את ההזדמנויות שיש לנו תוך כדי מלחמה כדי לייצר עתיד טוב יותר לישראל".

לדבריו, יש לישראל הזדמנות בחודשים הקרובים להגיע לניצחון ברור בכל החזיתות – להכריע את שלטון חמאס בעזה, להחזיר את החטופים ולהכות יחד עם ארה"ב מכה ניצחת את פרויקט הגרעין האיראני.

לדברי יו"ר תנועת הביטחוניסטים, תא"ל (מיל') אמיר אביבי, יש לישראל הזדמנות להגיע בחודשים הקרובים לניצחון ברור מול חמאס ואיראן כאחד

בהתייחסו לתמונה האזורית הרחבה הזהיר אביבי מהתבססות של הציר הסוני הרדיקלי – טורקיה, קטאר ודאעש – על רקע היחלשות הציר האיראני. לדבריו, הפתרון טמון בהקמת חזית אמריקאית־ישראלית־סונית, הכוללת את סעודיה, איחוד האמירויות, אינדונזיה, מלזיה, עומאן ומדינות נוספות. "אנחנו רוצים לראות את הרוסים והסינים הרבה יותר קרובים למערב ואלינו – ולא בצד האיראני".

סא"ל (מיל') ירון בוסקילה: מתוך השבר – לצמיחה

את דבריו בכנס פתח סא"ל (מיל') ירון בוסקילה, מנכ"ל תנועת הביטחוניסטים, בציטוט מתוך שירו של חיים נחמן ביאליק "בעיר ההריגה", המתאר את פרעות קישינב ב-1903, והשווה בין האירועים הקשים המוצגים בשיר לטבח השבעה באוקטובר.

לדבריו, ההבדל המרכזי בין שני האסונות טמון בתגובתנו להם:

"אנחנו כבר לא היהודים האלה, אנחנו כבר לא העם הנרדף המסתתר מאחורי חביות השמן… אנחנו עם שמתגייס לצבא, מתאגד, מתגבר, אוזר כוח ויוצא להילחם על ארצו. אנחנו עם שיוצא להילחם כדי להחזיר את חטופיו, ואנחנו גם עם ריבון בארצו, שמחליט לשלם מחירים כדי לשחרר אותם. כן, חברים, יש לנו צרות – אבל אלה הן צרות של עם בארצו. כאבים וקשיים של עם שגדל, מתפתח, מתווכח – ומנצח".

סא"ל (מיל') ירון בוסקילה: "אנחנו כבר לא עם נרדף אלא עם שיוצא להילחם כדי להחזיר את חטופיו. יש לנו צרות – אבל אלה כאבים וקשיים של עם שמתפתח – ומנצח

אור יששכר: "הציבור הישראלי כבר לא מחפש אשליות של פתרונות – הוא מבקש עשייה"

אור יששכר, סמנכ"ל המחקר והתוכן של התנועה, הציג בוועידה את מדד הביטחוניסטים לרבעון הראשון של 2025. הסקר בדק מהן לדעת הציבור המשימות הניצבות בראש סדר העדיפויות הלאומי, תוך השוואת הנתונים לסקר זהה שנערך על ידי מחלקת המחקר בתנועה בשנת 2022.

מהסקר עולה כי 51% מהציבור הישראלי רואים באיום האיראני את האתגר המרכזי כיום – עלייה חדה, לעומת 35% מהנשאלים ב־2022. רק 10% מהציבור היהודי מאמינים באפשרות לשלום עם הפלסטינים, כאשר 80% מהציבור היהודי ו־68% מהציבור הכללי מתנגדים להקמת מדינה פלסטינית בגבולות 67' שבירתה ירושלים. לעומת זאת, רוב גדול – 78% – תומך בהרחבת הסכמי אברהם ובחיזוק הקשרים של ישראל עם מדינות מתונות אחרות באזור.

"המספרים הללו", סיכם יששכר, "מבטאים לא רק שינוי בדעת הקהל, אלא גם תזוזה עמוקה בפרדיגמה: הציבור הישראלי כבר לא מחפש אשליות של פתרונות – הוא מבקש עשייה, יציבות, עוצמה וביטחון".

מירב לשם גונן: "חוסן לאומי נבנה כשמותר לשמוע דעות אחרות"

הכנס כלל פאנלים, הרצאות וראיונות אחד על אחד בנושאים שונים, בדגש על ההזדמנויות הביטחוניות, המדיניות והחברתיות שישראל יכולה לממש לאחר המכה הקשה שפקדה אותה בשבעה באוקטובר.

רגעים מרגשים במיוחד נרשמו כאשר עלו לבמה מירב לשם גונן, אימה של רומי גונן ששוחררה לאחר 471 יום בשבי חמאס והיזמית ואשת התקשורת אורית מרק אטינגר, שאיבדה רבים מבני משפחתה באירועי טרור ובמלחמה הנוכחית לאורך השנים, אך גם ברגעי השכול הקשים ביותר לא איבדה את התקווה והאמונה.

דברי הפרשנות והסיפורים האישיים של המשתתפים התלכדו עם הדיונים המקצועיים לכדי חזון כולל, שביסודו תובנה מזוקקת אחת: זהו הרגע ההיסטורי שבו יכולה ישראל לבסס את מעמדה כמעצמה אזורית ועולמית, להעמיק את חוסנה הלאומי, ולחצוב מתוך רגעי השבר והמלחמה לא רק כוח – אלא גם תקווה.

שנת ההזדמנות: "עם ישראל צריך להתחיל לחשוב על בשורה של תקומה"

ועידת הביטחון השלישית של ישראל הייתה שונה מקודמותיה. הוועידה הראשונה, שנערכה כמה חודשים לפני אירועי השבעה באוקטובר, עמדה בסימן אזהרה ברורה של תנועת הביטחוניסטים על התלכדות זירות נגד ישראל: מעזה ועד איראן. הוועידה השנייה נערכה כבר בצילה של המלחמה שפרצה לאור אי קבלת אזהרות תנועת הביטחוניסטים על המערכה המתקרבת. הוועידה הנוכחית כבר מתחילה לראות את קרני האור והתקווה שבסוף המערכה.

"לא סתם הכתרנו את הוועידה הזו בכותרת 'שנת ההזדמנות'. לצד המכות הקשות שחטפנו בשבעה באוקטובר, והמלחמה הקשה שנמשכת כבר יותר משנה וחצי, אנחנו יכולים גם לראות את ההישגים", ציין תא"ל (מיל') אמיר אביבי בתום הוועידה. "לא סתם אני אומר שאנחנו נמצאים בנקודת מפנה היסטורית – ההזדמנויות העומדות לפתחנו, החל ממיגור סופי של האיום האיראני, דרך הסכמי שלום אזוריים נרחבים, ועד השגשוג שמחכה למדינת ישראל לאחר שתפסה את עצמה בידיים, הן בקנה מידה שעוד קשה לנו לתפוס", הוא הוסיף.

הוועידה הסתיימה בשירת התקווה, וזו המילה שבה אנחנו בוחרים כדי לתאר את הלך הרוח בוועידה: תקווה שבקרוב נראה את החטופים שבים הביתה, ואת מדינת ישראל מתאחדת מחדש סביב חזון משותף שיוציא אותה לעתיד חדש ומזהיר.

קרדיט תמונות: עומרי אבוחצירה, ערוץ 14

הפוסט ממשבר להזדמנות: ועידת הביטחון השלישית של ישראל הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

כולם מסכימים שהייתה "קונספציה" שהובילה לאסון השבעה באוקטובר, אך בלי להגדיר מהי בדיוק אותה קונספציה ומהם שורשיה, אין להסכמה גורפת זו שום משמעות. האופן שבו הקונספציה מתוארת בתקשורת ובשיח הציבורי בישראל נוטה להתמקד במילים כמו "התנתקות", או "מזוודות הכסף לחמאס", אך אלה הם רק סימפטומים לדפוס חשיבה מוטעה עמוק בהרבה, שעם השנים הפך לקונצנזוס בקרב חלקים נרחבים במערכת הביטחון, בהנהגה המדינית ובחברה הישראלית בכלל.

הקונספציה – קווים לדמותה

מתקפת הטרור בשבעה באוקטובר לא התרחשה בחלל ריק. היא הייתה תולדה של כשל מתמשך בתפיסת הביטחון של ישראל.

מראשית תהליך אוסלו, וביתר שאת מאז ההתנתקות, הלכה והתעצבה במערכת הביטחונית והמדינית גישה שהתבססה על ניסיון להכיל איומים במקום למגרם, תוך תקווה ששיפור כלכלי והקלות לאויב יספיקו כדי לרסנו.

לגישה זו השלכות ארוכות טווח. היא הובילה בראש ובראשונה להיחלשות ההרתעה הישראלית ולחיזוק הביטחון העצמי של האויב, אך גם השפיעה לוגיסטית ותכנונית על צה"ל, שכושרו נשחק.

בבסיס הקונספציה עמדה ההנחה שכיבוש רצועת עזה בפרט ושטחי אויב בכלל, ולו באופן זמני, אינו בא בחשבון. התפיסה הזו החלה להתגבש כבר בראשית תהליך אוסלו, והתחזקה משמעותית לאחר ההתנתקות. במערכת המדינית והביטחונית התקבעה גישה שלפיה ישראל תימנע מהחלת שלטון צבאי על הרצועה, גם אם המחיר הוא להותיר על כנו שלטון טרור הפועל בגלוי להשמדתה. גם כאשר היו לה הזדמנויות להפיל משטר זה – ב"עופרת יצוקה" (2008), ב"צוק איתן" (2014) ובעיתויים נוספים – בחרה ישראל שלא לפעול.

כך, במקום להכריע את חמאס אימצה ישראל גישה של הכלה כלפיו. לא מדובר במדיניות שנוסחה במסמך רשמי, אך היא התנהלה כמעט כתורה שבעל פה: ניסיון לנהל את האיום בדרכים עקיפות, להימנע מעימות ישיר, להפעיל לחץ מדוד, ולשמר שליטה על רמת הסיכון. אל תוך מסגרת זו שולבו גם מהלכים שנועדו לשפר את תנאי החיים בעזה – באמצעות תעסוקה, מעבר סחורות והיתרים – מתוך תקווה שאלו יביאו לריסון הדרגתי של חמאס.

מהכלה אמריקאית להכלה ישראלית

הגישה השגויה הזו לא נולדה אף היא בחלל ריק. בבסיסה עמדה צורת חשיבה שנשענה על תורת ההכלה האמריקאית מתקופת המלחמה הקרה. לפי תפיסה זו אפשר היה לבלום את התפשטות הקומוניזם בעולם, על ידי ריסון שיטתי של ההשפעה הסובייטית. כך, באמצעות תמיכה במדינות אחרות, קביעת קווים ברורים של אזורי השפעה וניהול סיכונים, אפשר היה להימנע ממלחמה כוללת. ההנחה הייתה שמעצמה רציונלית כמו ברית המועצות תפעל מתוך שיקולים אסטרטגיים, תחשוש מהסלמה כוללת, ותתנהל בתוך מסגרת של ריסון הדדי. וכך אכן קרה.

בניגוד למקרה האמריקאי, ישראל לא ניצבת מול יריב המונע משיקולים מבוססי אינטרס רציונלי בלבד. חמאס הוא ארגון טרור המונע על ידי אידיאולוגיה דתית קיצונית, שגם כאשר הוא אוחז במושכות השלטון, אינו מגלה אחריות מדינתית כלפי האוכלוסייה הנתונה למרותו. מול יריב כזה, כל הקלה או מתן מרחב פעולה אינם מובילים לריסון, אלא מנוצלים לצבירת כוח ולהתעצמות לקראת העימות הבא.

איך איבדה ישראל את הצפון

היחס של ישראל לחיזבאללה לאחר מלחמת לבנון השנייה ב־2006 הוא דוגמה מובהקת נוספת לקונספציית ההכלה. אף על פי שהמלחמה פגעה משמעותית ביכולותיו של ארגון הטרור הלבנוני בטווח הקצר, ישראל נמנעה מצעדים אפקטיביים שימנעו את שיקום כוחו והעצמתו. חיזבאללה ניצל זאת היטב: הוא הקים מערך טילים גדול המסוגל לאיים על כל ישראל, והחל לחפור מנהרות התקפיות המובילות לשטחה, שהתגלו במבצע "מגן צפוני" (2018), ובמבצע "חיצי הצפון" (2024). אילו חיזבאללה היה עושה במנהרות אלו שימוש במקביל למתקפת חמאס בשבעה באוקטובר, ההשלכות על ביטחון המדינה היו חמורות.

איראן זיהתה את חולשת המדיניות הישראלית וניצלה אותה להעמקת אחיזתה באזור. בסיועה הישיר הוקמו בסוריה בסיסים צבאיים מתקדמים שהפכו למוקדי פעילות של משמרות המהפכה, והועברו לחיזבאללה אמצעי לחימה וטכנולוגיות צבאיות מתקדמות. המדיניות הישראלית, שהתמקדה בתקיפות נקודתיות ומוגבלות, לא הצליחה לבלום מגמה זו, ואפשרה לאיראן להפוך את סוריה ולבנון לזירה קדמית המאיימת ישירות על ישראל.

שחיקת ההרתעה והכוח הצבאי

מדיניות ההכלה לוותה באמונה שהסבירות לעימותים צבאיים רחבי היקף הולכת ופוחתת, ולכן אין עוד צורך בצבא גדול המבוסס על כוחות יבשה ומילואים רבים. הנחה זו חלחלה פנימה והשפיעה באופן עמוק על בניין הכוח של צה"ל. תחת הסיסמה "צבא קטן וחכם" החלה מגמה של צמצום העוצמה והמסה של כוחות היבשה והמילואים, לצד ירידה במלאי התחמושת וביכולת לנהל מערכות ארוכות. צה"ל הסתמך יותר ויותר על אמצעים טכנולוגיים ומודיעיניים, על חשבון תחזוקה שוטפת של כוחות יבשה מסיביים, מאומנים ומצוידים.

תהליך זה הביא לשחיקה מתמשכת בכושר ההרתעה של ישראל. איראן ושלוחותיה, חמאס וחיזבאללה, הבינו שישראל אינה חותרת להכרעתן, וניצלו את הזמן כדי להעצים את יכולותיהן לקראת עימות כולל איתה.

האם באמת התפכחנו?

המסקנה המתבקשת היא שהקונספציה לא הייתה רק מחדל מודיעיני או טעות אסטרטגית נקודתיים. היא הייתה תולדה של כשל תרבותי וחשיבתי עמוק בהרבה. מקבלי ההחלטות ומובילי דעת הקהל בישראל התרגלו להסתפק בשקט זמני במקום לחתור לביטחון בר־קיימא. מדובר בתרבות שמעדיפה הכחשה על התמודדות, ודחיית עימותים על חתירה לניצחון.

עכשיו, כשהגדרנו מהי הקונספציה, אפשר לשאול: האם התפכחנו? נראה שלא. הקולות שחוזרים ומדברים על חוסר היכולת להכריע, לכבוש או להחזיק פרימטר ביטחוני מתחילים להישמע שוב. יותר מכך, והינה, גם בימים אלה נשמעים קולות הקוראים, של אותם מכוני מחקר שעמדו בראש הקונספציה, להעביר את השליטה ברצועת עזה לידי הרשות הפלסטינית – גוף חלש, מושחת ותומך טרור. כאילו לא למדו דבר, הם מעוניינים לשים שוב את המושכות בידי גורמים עוינים הפועלים נגד ישראל, במקום לחתור להכרעתם.

ומה יותר קונספציה מזה?

כדי לוודא שזוועות השבעה באוקטובר לעולם לא יתרחשו שוב, ישראל נדרשת לשוב לתפיסת הביטחון הציונית שעמדה ביסוד הקמתה: ביטחון מבוסס הכרעה, עוצמה וחתירה לניצחון.

הפוסט שורשי הקונספציה: הכשל הרעיוני שאִפְשֵׁר את הטבח בשבעה באוקטובר הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

התיישבות יהודית ענפה התקיימה בה כמעט ללא הפסקה מימי התנ"ך ולאורך יותר מ-2,000 שנה. משה רבנו כבש אותה מידי עוג מלך הבשן, לוחמי גמלא מסרו את נפשם כדי להגן עליה מהרומאים בימי המרד הגדול, ואביגדור קהלני הסתער עליה עם כוח טנקים במעשה גבורה שמילא חלק מכריע בניצחון הישראלי על סוריה במלחמת יום הכיפורים. זוהי רמת הגולן.

הגולן אינו רק נכס אסטרטגי וביטחוני שלא יסולא בפז וחבל ארץ מרהיב ביופיו עם טבע עשיר ומגוון, אלא גם ובעיקר חלק מהותי מארץ ישראל, השזור לבלי התר בתולדות העם היהודי. אלו כמה מהתחנות העיקריות בסיפורו.

ממלכת ישראל ומרכז יהודי משגשג

ברמת הגולן אפשר למצוא את אחד האתרים המסתוריים ביותר בארץ – גלגל רפאים, מבנה מסתורי ועצום בגודלו של מעגלי אבנים, מלפני כ-5,000 שנה, הנראה בבירור רק מהאוויר. לא ברור אם מבנה זה שימש לוח שנה קדום או לצורכי פולחן או קבורה, אולם במסורת היהודית הוא מוזכר כקברו של הענק המקראי גוליית, או של עוג מלך הבשן.

ואכן, התנ"ך עצמו מחבר בין עוג, האחרון מענקי הרפאים, לבין רמת הגולן. בספר במדבר מסופר כי בני ישראל הגיעו לאזור הגולן לאחר יציאת מצרים, במסעם לארץ המובטחת, ושם הנחילו תבוסה מוחצת לעוג, לבניו ולכל עמו. לאחר שכבשו את האזור, הוא הפך לחלק מנחלת חצי שבט מנשה. בתקופת ממלכת ישראל המאוחדת, שלמה המלך הציב בגולן נציבים מטעמו והפך אותו לחלק בלתי נפרד מממלכתו.

במשך מאות שנים לאחר מכן, הקרבות על השליטה בגולן לא פסקו. הארמים שלטו באזור תקופה ארוכה, והמאבקים ביניהם לבין ממלכת ישראל מהדהדים בסיפורי המקרא. תחת הנהגתו של אחאב מלך ישראל הצליחו הכוחות העבריים להכות בארמים בקרב מכריע ליד העיר אפק.

בתקופה הרומית הפך הגולן למרכז יהודי משגשג, עם עשרות יישובים וקהילות. שרידי בתי כנסת עתיקים שהתגלו באתרים כמו גמלא, קצרין, עין נשוט ועין קשתות (אום אל-קנאטיר) מעידים על חיים יהודיים עשירים ותוססים, עם כלכלה מבוססת ותרבות מפותחת.

גמלא: מופת של גבורה והקרבה

בתקופת המרד הגדול נגד הרומאים (73-66 לספירה) הפכה העיר גמלא שבגולן, השוכנת על צלע הר תלול דמוי גמל כורע (ומכאן שמה), לסמל ההתנגדות, העמידה והגבורה היהודית.

גמלא מוזכרת כבר במשנה כעיר מוקפת חומה מתקופת יהושע בן נון. העובדה שנבנתה על צלע הר תלול כששביל אחד בלבד מוביל אליה הביאה את יוסף בן מתתיהו, מפקד הגליל במרד הגדול ברומאים (ולימים ההיסטוריון היהודי-רומי יוספוס פלביוס), לבצר אותה ולהפכה למעוז הראשי של המורדים בגולן.

במהלך המרד התבצרו אנשי גמלא בעירם והתכוננו לעמוד מול עוצמת הלגיונות הרומיים. אספסיאנוס, המצביא הרומי שלימים הפך לקיסר, הטיל מצור על העיר עם כוח עצום. העיר החזיקה מעמד זמן רב למרות המחסור במזון ובמים, בזכות הטופוגרפיה הייחודית שלה, שתוארה לעיל, וחומותיה החזקות.

בשלב מסוים הצליחו הרומאים לפרוץ את החומות, אך כאשר התקדמו במעלה הרחובות התלולים, התרחשה תפנית דרמטית: המגינים היהודים הצליחו לדחוק אותם בחזרה תוך שהם מסיבים להם אבדות כבדות. הרומאים, שלא היו רגילים לתבוסות, התארגנו מחדש ובהתקפה הבאה הכריעו את העיר באופן סופי.

לפי תיאורו של יוסף בן מתתיהו, כחמשת אלפים מתושבי גמלא בחרו לקפוץ אל מותם מהמצוקים התלולים ולא ליפול בידי הרומאים, והעיר חרבה כליל.

המורדים התבצרו בגמלא ובלמו את הפלישה אליה. רבים מהם קפצו אל מותם כשהעיר נפלה לבסוף בידי הרומאים

כיום, המבקרים יכולים לטייל בין שרידי גמלא המרשימים ולראות את המקום שבו התרחש אחד מסיפורי הגבורה הנשגבים ביותר בהיסטוריה היהודית. בית הכנסת העתיק שהתגלה בחפירות בגמלא הוא אחד מבתי הכנסת הקדומים ביותר בעולם, ועדות מוחשית להתיישבות היהודית המבוססת והענפה שהתקיימה בגולן לאורך הדורות.

שישה ימים ששינו את ההיסטוריה

מאז נפילת גמלא עברו כמעט אלפיים שנה עד שהריבונות היהודית שבה לגולן. במלחמת העצמאות השתלטה סוריה על רמת הגולן והפכה אותה לבסיס קדמי לפעולות איבה נגד ישראל. במשך 19 שנים, בין 1948 ל-1967, היו יישובי עמק החולה והגליל המזרחי נתונים לאיום מתמיד של הפגזות ממוצבים סוריים ברמת הגולן, שהתנשאו מעליהם.

במלחמת ששת הימים שפרצה ביוני 1967, לאחר שנים של התגרויות וירי על יישובי הצפון, יצא צה"ל למבצע נועז לכיבוש רמת הגולן. היה זה אחד האתגרים הקשים ביותר של המלחמה – הסורים התבצרו היטב ברמה עם מערך הגנות שכלל עמדות נגד טנקים ומקלעים כבדים. הטופוגרפיה של הגולן, עם מצוקים תלולים וגבעות שהסורים הפכו למבוצרות, הקשתה עוד יותר על הכוחות התוקפים.

הקרבות היו עזים ואכזריים. חטיבת גולני הסתערה על תל פאחר בקרב פנים-אל-פנים, שנחשב לאחד הקרבות הקשים במלחמה. במקביל, אוגדות השריון בפיקודם של האלוף אברהם יופה והאלוף אלעד פלד הצליחו להבקיע את החזית הסורית, לעקוף מוקדי התנגדות ולהתקדם במהירות צפונה. ב-10 ביוני נכבשה העיר קוניטרה, ובכך הושלם כיבוש רמת הגולן.

מפקדי צה"ל הפגינו כישורים טקטיים יוצאי דופן כשהשכילו לנצל את נקודות התורפה של המערך הסורי. אף על פי שהכוחות הישראליים התמודדו עם שטח הררי קשה, עמדות אש מבוצרות ושדות מוקשים, הם הצליחו לחדור מבעד לפרצות במערך הסורי באמצעות תמרונים מהירים ושילוב חכם של כוחות שריון וחי"ר. הניצחון בגולן הפך לאחד מהמבצעים הצבאיים המרשימים ביותר בהיסטוריה של צה"ל, ששילב אומץ לב אישי ותחכום אסטרטגי.

עמק הבכא: הקרב שהציל את מדינת ישראל

שש שנים לאחר הניצחון המזהיר במלחמת ששת הימים הגיע המבחן הגדול ביותר של האחיזה הישראלית ברמת הגולן. ב-6 באוקטובר 1973, יום הכיפורים, פתחו הסורים במתקפה מסיבית על רמת הגולן, במקביל למתקפה המצרית בסיני. היה זה רגע של סכנה קיומית למדינת ישראל.

אל מול מתקפת הפתע הסורית ניצב כוח מגן ישראלי קטן מאוד – כ-170 טנקים בלבד מול צבא בסדר גודל של 1,400-1,200 טנקים סוריים. כוחות צה"ל, בפיקודו של אלוף פיקוד הצפון יצחק חופי, נאלצו להתמודד עם גלים על גלים של טנקים ורכבי קרב משוריינים סוריים שהסתערו על עמדותיהם.

בראש גדוד טנקים קטן עמד אז סגן-אלוף אביגדור קהלני, שהוביל שורה של קרבות בלימה מול כוח סורי גדול פי עשרה. הלחימה התנהלה בתנאים קשים מנשוא – ראות מוגבלת, צוותים עייפים שלא ישנו ימים ומחסור בתחמושת, ומול נחשולים של טנקים סוריים.

למרות הנחיתות המספרית העצומה ניצלו כוחות השריון הישראליים בפיקודו של קהלני את יתרונות השטח, תמרנו בתבונה, והצליחו להשמיד מאות טנקים סוריים. הכוחות שנותרו, בידיעה ברורה שאם הקו יקרוס כל הצפון הישראלי ואולי המדינה כולה יהיו בסכנה, נלחמו עד הקליע האחרון. בחשבון אחרון הצליחו כוחות קטנים אלה לבלום את המתקפה הסורית ולהציל את מדינת ישראל מאסון.

למרות תנאי הלחימה הקשים הצליחו כוחות השריון המועטים לבלום את המתקפה הסורית ולהציל את מדינת ישראל מאסון

לאחר ימי הבלימה הראשונים התארגן צה"ל למתקפת נגד, ובתוך ימים ספורים לא זו בלבד שהדף את הסורים חזרה, אלא אף התקדם עד למרחק של כ-40 ק"מ בלבד מדמשק, בירת סוריה. קרב עמק הבכא נחשב לאחד מסיפורי הגבורה הגדולים בתולדות צה"ל, ונחקק בתודעה הישראלית כהוכחה ניצחת לחשיבות האסטרטגית של רמת הגולן – וכתזכורת לכך שללא השליטה ברמה, מדינת ישראל עומדת בפני סכנה קיומית ממשית.

החלת ריבונות והכרה בזכותנו על הגולן

בשנת 1981 חוקקה הכנסת את "חוק רמת הגולן", שהחיל בפועל את הריבונות הישראלית על הגולן. חוק זה ביטא את ההכרה בכך שהגולן אינו רק נכס ביטחוני קריטי, אלא גם חלק בלתי נפרד מהמורשת וההיסטוריה של עם ישראל בארצו.

לאורך השנים, החוק לא זכה להכרה בינלאומית, עד שבמרץ 2019 חתם נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ על הצהרה היסטורית המכירה בריבונות הישראלית על רמת הגולן. זו הייתה הפעם הראשונה שבה מעצמה עולמית הכירה באופן רשמי בכך שהשליטה הישראלית בגולן היא צודקת, חוקית והכרחית. טראמפ הבהיר כי "אחרי 52 שנה, הגיע הזמן שארה"ב תכיר באופן מלא בריבונות הישראלית על רמת הגולן, דבר חשוב מבחינה אסטרטגית וביטחונית לישראל וליציבות האזורית".

בעקבות צעד מכונן זה של נשיא ארה"ב הוקם ברמת הגולן היישוב רמת טראמפ, הקרוי על שמו כאות הוקרה לאומץ ולידידות האמת שגילה כלפי ישראל.

נפילת משטר אסד: אתגרים ביטחוניים חדשים

פרוץ מלחמת האזרחים בסוריה בשנת 2011 הציב את הגולן במוקד חדש של אתגרים ביטחוניים. הכאוס בסוריה אפשר לארגוני טרור שונים, ביניהם דאעש (המדינה האסלאמית) וגורמים קיצוניים אחרים, לנסות ולהתמקם בקרבת גבול ישראל. במקביל, איראן וחיזבאללה ניסו לנצל את המצב כדי לבסס נוכחות צבאית בדרום סוריה, סמוך לרמת הגולן, ולפתוח חזית חדשה נגד ישראל.

צה"ל נדרש לפעול במספר חזיתות: מצד אחד לסייע הומניטרית לאזרחים סורים שנפגעו במלחמת האזרחים (פרויקט "שכנות טובה"), ומצד שני לפעול צבאית כדי למנוע התבססות איראנית בסוריה. בשנים אלה ביצעה ישראל מאות תקיפות אוויריות בסוריה, שמטרתן למנוע העברת נשק מתקדם לחיזבאללה ולסכל ניסיונות איראניים להקים בסיסים צבאיים ותשתיות טרור בגבול הגולן.

כשהמשטר הסורי החל להתפורר, היה חשש ממשי שארגונים קיצוניים ישתלטו על השטח הסמוך לגבול ישראל. בעזרתן המסיבית של רוסיה ואיראן הצליח אסד להשיב לעצמו באופן זמני את השליטה באזורים רבים, כולל בדרום סוריה הגובל בישראל. אולם נפילת משטר אסד בסוף שנת 2024 שבה וטלטלה את האזור ואפשרה לגורמים קיצוניים ולמיליציות פרו-איראניות לחזק שוב את אחיזתם סמוך לגבול הישראלי. ישראל הגבירה בעקבות זאת את פעילותה הביטחונית והדיפלומטית באזור, כדי למנוע איומים ישירים על ביטחונה ולהבטיח יציבות לאורך הגבול.

חשיבותו הלאומית והאסטרטגית של הגולן

ההיסטוריה רצופת הקרבות והמאבקים על השליטה ברמת הגולן מלמדת על חשיבותו האסטרטגית החיונית של אזור זה. מיקומו הגיאוגרפי של הגולן, המשקיף על צפון ישראל ומהווה מחסום טבעי בין ישראל לסוריה, הופך אותו לנכס ביטחוני שאין לו תחליף.

בין אם מדובר בהפגזות הסוריות שלפני 1967, בפלישה הסורית במלחמת יום הכיפורים או באיומי דאעש וחיזבאללה בשנים האחרונות – השליטה הישראלית ברמת הגולן הוכיחה את עצמה כחיונית להגנת היישובים בצפון ישראל ולביטחונה של המדינה כולה. בעידן של מתיחות גוברת במזרח התיכון, עם התעצמות איום הגרעין האיראני ומאמצי ההתפשטות של טורקיה, חשיבותה האסטרטגית של רמת הגולן רק גוברת.

התיישבות ופריחה: הגולן בימינו

ההתיישבות הישראלית המודרנית ברמת הגולן החלה זמן קצר לאחר מלחמת ששת הימים ב-1967, עם הקמתו של קיבוץ מרום גולן – היישוב הישראלי הראשון ברמה. לאורך שנות השבעים קמו יישובים רבים נוספים, ובהם קצרין, העיר המרכזית בגולן. מאז סיפוח רמת הגולן לישראל בשנת 1981 הואץ הפיתוח באזור, וההתיישבות הלכה והתרחבה. כיום מתגוררים בגולן כ-53,000 תושבים ב-33 יישובים ישראליים ובארבעת הכפרים הדרוזיים מג'דל שמס, בוקעתא, מסעדה ועין קיניא.

תחת ריבונות ישראל הפך הגולן לסיפור הצלחה של התיישבות, פיתוח וחקלאות משגשגת עם גידול פירות, ירקות, גפנים ומטעים. יקבי הגולן המפורסמים, כמו יקב רמת הגולן ויקב פלטר, זכו ליוקרה בינלאומית והפכו את האזור למוקד עלייה לרגל של חובבי יין מהארץ ומהעולם. התיירות באזור פורחת אף היא, עם אטרקציות מרהיבות ובהן מפלי מים (כגון מפלי עיט, קצרין, בזלת ונחל חרמון), שמורות טבע, אתרים ארכיאולוגיים ומסלולי טיול מגוונים.

פסיפס של טבע, מורשת וביטחון

רמת הגולן היא הרבה יותר מנכס אסטרטגי ומאזור גיאוגרפי יפהפה. מעבר לנופיה עוצרי הנשימה, ליינותיה המשובחים ולאתרי התיירות המרהיבים שלה, רמת הגולן היא קודם כול סיפור של גבורה, נחישות ואחיזה יהודית בקרקע, וחבל ארץ שכל פיסת קרקע בו ספוגה במשמעות.

ההיסטוריה מלמדת אותנו באופן שאינו משתמע לשתי פנים שאין לעם ישראל הפריבילגיה לוותר על הגולן – לא רק בשל חשיבותו האסטרטגית והביטחונית, אלא גם ובעיקר בזכות הקשר ההיסטורי העמוק שלנו אליו משחר לידתנו כעם. כפי שאמר ראש ממשלת ישראל מנחם בגין, בנאום שנשא בכנסת ב-1981 על החוק שסיפח למעשה את רמת הגולן למדינה: "לא יימצא איש רציני בישראל, אשר ינסה להכחיש כי רמת הגולן הייתה מאז ומתמיד חלק בלתי נפרד מארץ ישראל."

הפוסט הגולן: משורשי ההתיישבות היהודית הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.