מתפיסה מוטעית של “קץ הסכסוך” בשנות ה-90 ועד לכשל המודיעיני של 7 באוקטובר – תא”ל (מיל’) חנן גפן חושף בריאיון מיוחד בעיה מבנית של המודיעין הישראלי בהיערכות מול האיום בעזה: היעדר גורם מרכזי שניתח בזמן אמת את תמונת המודיעין הכוללת. “אני כמעט בטוח שאילו הרמטכ”ל היה רואה את כל הנתונים יחד הוא היה מחליט אחרת”, הוא קובע, ומתאר כיצד דווקא הברכה בהיקף המידע העצום שמעבירה היחידה נהפכה בליל ה-7 באוקטובר לקללה.

כשתפיסת ״קץ הסכסוך״ לא מתיישבת עם מה שרואים בעיניים

כבר בימים הראשונים של הסכמי אוסלו הבין תא”ל (במיל’) חנן גפן, מי שפיקד אז על 8200, שיש פער גדול בין האופן שבו הסכמי אוסלו נתפס בציבור ועל ידי חלק מהפוליטיקאים – כלומר כ”קץ הסכסוך” – ובין המצב בשטח. למעשה, המצב המורכב תחת אוסלו הצריך מהיחידה שעליה הוא פיקד בשנים 1993–1997 היערכות מורכבת אפילו יותר מאשר לפני כן.

איך הבנת כבר בזמן אמת שהסכם אוסלו זה לא מה שחושבים בציבור?

“אני מזרחן בהשכלתי. למדתי על תורת השלבים אצל פרופ’ יהושפט הרכבי באוניברסיטה העברית בקורס שסקר את עמדות הפלסטינים בסכסוך הישראלי-פלסטיני, ובמקביל – זה היה בתחילת שנות ה-70 – עבדתי בצנזורה הצבאית לתקשורת הערבית ונחשפתי לשיח הציבורי ולהלכי הרוח בחברה הפלסטינית. כשהתפרסמו הידיעות על הסכם אוסלו, באוגוסט 1993, הופתעתי. לא קראתי את ההסכם וסירבתי לקרוא אותו גם בהמשך”.

למה?

“כי על פי הנתונים המודיעיניים והאחרים, השיח הציבורי בחברה הפלסטינית לא השתנה. לא ראינו שיח מפויס או שינוי עמדה בציבור הפלסטיני ובמסרי המנהיגים הפלסטינים, בניגוד למה שהתרחש בישראל באותו הזמן. לכן, כשפורסם בתקשורת כי השב”כ יֵצא משטחי יהודה, שומרון ועזה, ובמקומו ייכנסו חטיבות נושאות נשק של הצש”פ (צבא השחרור הפלסטיני), היה ברור לנו מתוך דיונים פנימיים שנערכו ביחידה כי נידרש לטפל ביעדים חדשים שעד אז לא היו באחריותנו”.

מה הייתה התפיסה הרווחת בצבא?

“במשך כמה חודשים האמינו בצבא שההסכם סגור הרמטית ושהוא כולל מנגנוני פיקוח ותיאום ולכן יחידה 8200 לא נדרשת להיערכות שונה. אבל אנחנו ביחידה לא השתכנענו, והמשכנו בפעילות שלנו”.

מה עשיתם?

“התחלנו לעבוד כבר באמצע ספטמבר 1993, מייד עם חתימת ההסכם בטקס בבית הלבן, על הקמת בסיסים שייתנו מענה ליציאת השב”כ מהאזורים שנמסרו לרשות הפלסטינית. ההנחה שלנו הייתה כי השב”כ ימשיך להפעיל מקורות, אבל אחרי שהוא יֵצא מהשטח תפחת יכולתו להשיג מקורות חדשים ולהפעיל את הקיימים. הבעיה הגדולה אז הייתה שקצב מימוש הסכם אוסלו היה מהיר, וחששנו שלא נספיק למלא את החלל לפני שהשב”כ יוצא מהשטח. יותר מכך, לא הוקצו ליחידה משאבים. לדוגמה, בחודשים האחרונים של 1993 לא נותר תקציב להתחיל בעבודות לבניית יכולות מודיעיניות וצריך היה לחכות לתקציב של השנה הבאה. פנייה לקבל תקציבים נוספים נענתה על ידי גורם בכיר בצבא בתשובה: ‘לא צריך מודיעין, מנגנוני הפיקוח והתיאום הביטחוניים הם חלק מההסכם, אתם עוד פעם רק רוצים לבזבז כסף'”.

לא הקשיבו לכם.

“נכון. דווקא ראש השב”כ דאז, יעקב פרי, הבין את רצינות העניין והשיג עבורנו תקציב מהאוצר. בשב”כ גם סייעו לנו להכשיר את החיילים והחיילות להכיר את תחומי המודיעין המיוחדים לערי יהודה, שומרון ועזה. ב-1994 קיבלנו אישור להסיט תקציבים מתחומים אחרים לנושא החדש. אבל את התקציב המיוחד לפעילות המודיעינית בשטחי הרשות קיבלנו רק שנתיים מאוחר יותר”.

איך אתה מסביר את זה?

“מנקודת מבטי היום, אני חושב שכאשר פוליטיקאי הולך להסכם קשה לו לסגת, גם כאשר המציאות מתחילה לטפוח על הפנים. ראש אמ”ן דאז, אורי שגיא, הבין מייד את הבעיה. אומנם לא היה לו ניסיון מודיעיני, הוא בא מגולני, אבל הוא איש בעל חושים חדים והוא הבין שחייבים לטפל בפלסטינים במסגרת הסכם אוסלו כמו ביריב. לבכירים אחרים בצבא לקח כמה חודשים עד שהם התחילו להבין. השינוי בא כשהחלו פיגועים גדולים”.

מה קרה אז, אחרי תחילת הפיגועים הגדולים?

“באמצע אוגוסט 1995, שנתיים לאחר החתימה על הסכם אוסלו, התבקשנו לרכז את כל דרישותינו לטיפול בנושא הפלסטיני. הדיון התקיים אצל ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין, ובדיון לא ארוך אושרו כל דרישותינו. היה ברור לכולם שאנחנו לא בסיפור בו חשבנו שנהיה. עמדנו מול יריב ולא מול שותף לשלום”.

כלומר הקונספציה התחילה להשתנות כבר אז, עם תחילת הפיגועים הגדולים?

“עוד קודם. רבין עצמו, אני אומר את זה בוודאות, הבין את זה כבר הרבה לפני זה. הוא הבין עוד קודם שצריך לשנות את המדיניות. ועוד לפני הפיגועים הגדולים, כבר במחצית השנייה של 1994, התחילו חברי כנסת וקצינים בכירים לעלות לרגל לבסיס החדש שהקמנו”.

למה הם עלו אליכם לרגל?

“דבר הקמת הבסיס עבר מפה לאוזן. הסברנו למבקרים מה אומר לנו המידע שאנחנו מקבלים ושיתפנו אותם בנקודת המוצא שלנו שהפלסטינים הם יריב ולא שותף לשלום. הרבה מהמבקרים חזרו אלינו כמה פעמים כדי להתעדכן. אני חושב שכל העולים לרגל האלה רצו לשמוע מאיתנו מה אנחנו רואים ושומעים בפועל, מחוץ לדיבורים בתקשורת על ההסכם”.

מאוסלו ל-7 באוקטובר: בעיית ההתרעה

תא”ל גפן לא צמח בחיל המודיעין. כחייל חובה הוא שירת בממשל הצבאי בנגב, ולאחר שיצא לקצונה היה קצין קישור בחטיבת כרמלי, בחזית הצפונית. הוא השתחרר אחרי מלחמת ששת הימים, והלך ללמוד באוניברסיטה, ובהחלטה של רגע עבר ממשפטים ללימודי ערבית, ונתקל בקורס ההוא של פרופ’ הרכבי. במקביל הוא עבד בצנזורה הצבאית בירושלים. רק אחרי השבר של מלחמת יום הכיפורים הוא החליט להיכנס ל-8200, למקום שכשל במלחמה.

מתוך התפקיד המרכזי של 8200 נגזרת גם האחריות – אז איפה מבחינתך הכשל המרכזי של 8200 ב-7 באוקטובר?

“ביחידות האיסוף והמחקר עוד יצטרכו לעשות בדק בית בשאלה הזאת. כרגע אפשר לומר שמבין צירוף הבעיות שהובילו ל-7 באוקטובר, אחת המרכזיות היא בעיה מבנית של היעדר גורם שריכז את נושא ההתרעה. ההתמקדות הייתה במוכנות למבצעים. הצורך בהתרעה לקראת מלחמה גדולה יותר לא היה ממוקד מספיק”.

מי ריכז את ההתרעות על עזה?

“עוד לא פורסמו כל התחקירים, אבל לפי התמונה שמצטיירת בפניי לעת עתה, הבעיה הייתה בפיצול האחריות בין יחידות איסוף המודיעין, השב”כ, 8200 ויחידות המודיעין בחטיבת המחקר, הפיקוד והאוגדה. לפי הדיווחים בתקשורת מצטייר כי גורם המודיעין הראשי לנושא ההתרעה בעזה היה השב”כ, והמודיעין הגיע במהלך הלילה בטפטוף. במשך כארבע שעות התחילו להגיע ידיעות שכולן יחד היו אמורות להדליק נורה אדומה, אבל לא היה מי שיראה את התמונה המלאה. אני כמעט בטוח שאילו הרמטכ”ל היה רואה את כל הנתונים יחד הוא היה מחליט אחרת, אבל לאף גוף בצה”ל לא הייתה תמונת המודיעין כולה, לא בחטיבת המחקר ולא באוגדה, לכל אחד היו רק חלקי מידע. סיווג המידע המודיעיני הוסיף לכך שכנראה היו ידיעות שלא הועברו לכולם”.

הצפת מידע: הברכה שהפכה לקללה

מה היו הכשלים בתוך 8200 לפני ה-7 באוקטובר?

“בתהליך ארוך שנים ירדה החשיבות של רשתות תקשורת טקטיות בין פעילים ברמות שונות, ופחת העיסוק בהן. למרות זאת, בתוך 8200, נגדת ו’ והמחלקה שלה עקבו דרך הרשתות האלה אחרי התרגילים של החמאס, וגם התצפיתניות ראו אותם. תרגילים אלה חפפו לתוכנית המתקפה הגדולה של החמאס, ‘חומות יריחו’, שהייתה ברשותנו יותר משנה לפני המתקפה, הם גם זוהו ככאלה על ידי הנגדת בעדכונים שהפיצה למערכת המודיעין”.

אז מה עשו עם תוכנית “חומות יריחו” כל הזמן הזה, במשך יותר משנה?

“נראה כי לא עשו איתה כלום. לא התייחסו לאפשרות התקיפה הכוללת כאיום ממשי. אחת הסוגיות שיעלו בתחקירים היא אם בכירי הצבא, כולל הרמטכ”ל, הכירו את התוכנית, ואם לא, איך קרה שלא הכירו אותה”.

איך אתה מסביר את זה?

“זה נוגע לאותו דבר – אובדן המיקוד בהתרעה. הצורך בהתרעה למתקפה לא עלה כלל על הפרק כי עזה לא נתפסה באמת כאיום של מלחמה כוללת. במסגרת התחקירים תעלה גם סוגיית סיווג המקורות והשפעתה על הפצה הידיעות – או ליתר דיוק מניעת הפצתן לגורמים השונים”.

זה נשמע כמו בעיה מבנית של העברת מידע, לא רק של היעדר מדור התרעה.

“הדברים קשורים. יש בעיה של רגישות מידע ויש את נושא הצפת המידע. מופצת כמות עצומה של מידע, בהרבה צינורות, וכדי להתמודד עם כמות המידע הגדולה, שהיא כשלעצמה מבורכת, אמ”ן הקים ‘בריכת ידיעות’ שאליה נשפכות כל הידיעות, ואנשי המודיעין שולפים ממנה על פי קריטריונים של חיפוש. זה בעיקרון מבנה נכון, אבל לא בטוח שזה מתאים למקרה של התרעה, כי הידיעות הדחופות ביותר עלולות להיעלם בתוך ים הידיעות, בעיקר כשהן מגיעות כרסיסי ידיעות שכל אחת בפני עצמה חסרת חשיבות, ורק הצירוף שלהן יחד ייתן להן את המשמעות הנכונה”.

מהם הפתרונות בעיניך?

״חלק מהפתרונות לכמות המידע הגדולה הם הכנסה של כלים אוטומטיים, כמו תרגום אוטומטי מערבית. זה גם קשור לכך שיש היום בישראל הרבה פחות דוברי ערבית. אבל אם מסתמכים על כלים אוטומטיים מאבדים את הזיקה לשפה ואת הניואנסים שלה. אז נכון שיש היום הרבה יותר מידע ובאיכות הרבה יותר טובה מאשר בתקופתי, אבל השפע יוצר בעיית מיקוד וכאשר מדובר באירוע התרעתי, שבו היריב מנסה להערים עליך ולהסתירו, המכונה לא יכולה להחליף את ההבנה האנושית. אני יכול לקרוא לזה ‘קללת הברכה’. בערב ה-7 באוקטובר המודיעין הלך לאיבוד בים הידיעות, שהפכו לקללה יותר מאשר ברכה”.

התחילו להפיק לקחים ב-8200 מהבעיה הזאת?

“מפקד 8200, תא”ל יוסי שריאל, הקים צוות בדיקה פנימי בכיר עוד בתחילת המלחמה והם כבר יישמו את הלקחים בחזית הצפונית”.

והברכה?

אנחנו רואים גם את הברכה: חלק משמעותי בתפנית בלחימה מול החיזבאללה והחמאס אפשר לזקוף לזכות המידע שמזרימה 8200 לכוחות הלוחמים ולמקבלי ההחלטות, ובהם ראש הממשלה. המודיעין של 8200 מופץ עד לדרגות הנמוכות בצבא, בזמן אמת, ויש תקשורת מעולה בין המודיעין לכוחות בשטח. החיזבאללה סימן את מפקדת יחידה 8200 בגלילות כאחד היעדים האסטרטגיים המרכזיים שלו, על פי הודעותיו, אז כנראה הוא מבין את משקלו של המודיעין במכות שהארגון ספג”.

הפוסט מפקד 8200 לשעבר: ״הידיעות על 7 באוקטובר הגיעו בטפטוף – ולא היה מי שיראה את התמונה המלאה״ הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

ההסכם המרכזי בסדרה הוא “הסכם העקרונות להסדרי ביניים של הממשל העצמי”, אשר מוכר כ”הסכם אוסלו א'”, וגם מכונה לעיתים “הסכם עזה ויריחו תחילה”. הסכם זה נחתם ב-13 בספטמבר 1993, ובו הוחלט על נסיגת ישראל מיישובים ברצועת עזה ובאזור יריחו, ועל הקמת רשות פלסטינית שתהיה אמונה על סמכויות הפנים בכל שטחי יהודה, שומרון וחבל עזה.

בעקבות הסכם זה נכתבו כמה הסכמים נוספים, שהבולט שבהם הוא “הסכם הביניים הישראלי-פלסטיני בדבר הגדה המערבית ורצועת עזה”, המוכר בשם “הסכם אוסלו ב'”, וגם מכונה “הסכם טאבה”. הסכם זה נחתם ב-28 בספטמבר 1995, והוא העניק לפלסטינים שלטון עצמי בערים הפלסטיניות ובכפרים פלסטיניים רבים בגדה וברצועה.

במסגרת הסכמי אוסלו גם הוחלט על חלוקת שטחי יהודה, שומרון ורצועת עזרה לשטחי A, B ו-C. נוסף על כך הוקמה משטרה פלסטינית שאליה גויסו עשרות אלפי פלסטינים שקיבלו לידיהם רובים ונשק.

על אף שהסכמי אוסלו כללו ויתורים רבים מצד מדינת ישראל, היה ברור למנהיגי ישראל באותה העת, ובראשם ראש הממשלה יצחק רבין ושר החוץ שמעון פרס, שההסכמים לא נועדו להוביל להקמת מדינה פלסטינית עצמאית, לחלוקת ירושלים או לוויתור על השליטה הישראלית בבקעת הירדן.

בקרב גורמים מדיניים שונים הפיחו הסכמי אוסלו תקווה רבה ואמונה שמדובר בצעד שיקרב את השלום. עם זאת, הערכות המודיעין גרסו כי הפלסטינים לא באמת יוותרו על השאיפה להקים מדינה פלסטינית עצמאית שבירתה ירושלים, ואף הזהירו כי הוויתורים השונים רק עלולים ללבות את הזירה ולסכן את ישראל מבחינה ביטחונית. גם בקרב העם התגלעה מחלוקת עמוקה: השמאל הישראלי תמך בהסכמים ואילו הימין התנגד להם נחרצות.

במבחן התוצאה, הסכמי אוסלו לא הובילו להסכם קבע מול הפלסטינים, אלא רק הותירו את מדינת ישראל במצב אסטרטגי נחות, וכיום קיימת הסכמה רחבה כי הם היו טעות. התחזיות של גורמי המודיעין בדבר הרעה ביטחונית התממשו, והתגלו במלוא עוצמתן בשנת 2000 עם פרוץ אינתיפאדת אל-אקצה. רבים סבורים כי גם אסון השבעה באוקטובר התאפשר בגלל תהליכים שחוללו אותם הסכמים.

הפוסט הסכמי אוסלו הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

חלק מן הסיבות הן דיפלומטיות ופוליטיות, כמו החשש לעורר ביקורת עולמית נגד ישראל, או חשש ממחאות אזרחיות שיופנו נגד קובעי המדיניות בממשלה. סיבות אחרות קשורות לתהליכים חברתיים ותרבותיים, כמו חוסר הסבילות שהתפתחה בחברה מול מוות של חיילים. בהתאם לתהליכים אלו, העולם המערבי כולו, ואיתו גם ישראל, עבר לעידן של “מלחמה פוסט-הרואית” – כלומר מלחמה שמטרתה העיקרית היא לא לגלות גבורה אלא להימנע מאבדות.

במקביל לסיבות אלו התרחשו בזירה המקומית מספר תהליכים חשובים שהביאו גם הם לחיזוקה של מדיניות ההכלה. הראשון הוא החתימה על הסכמי השלום עם מצרים וירדן וכן החתימה על הסכמי אוסלו, שהביאו לתחושה שהאיומים המרכזיים על מדינת ישראל הוסרו. האיומים החדשים, שהגיעו בעיקר מצידם של ארגוני הטרור, נתפסים כמוגבלים ולא נלקחו מספיק ברצינות.

התהליך השני קשור בהתקדמות הטכנולוגית של צה”ל ובפיתוחן של מערכות הגנה מתקדמות כמו “כיפת ברזל” ו”קלע דוד”. מערכות אלו הפיגו במידה רבה את החששות מפני טילים, ויצרו תחושה שמדינת ישראל יכולה להתמודד עם האיום הזה גם בלי לנקוט פעילות יזומה.

במקביל לכך התרחש תהליך נוסף שהוא צמצום הסד”כ (סדר הכוחות) בצה”ל, בין השאר מתוך התפיסה של “צבא קטן וחכם”. צמצום הכוח הצבאי גרם לכך שבשנים האחרונות זרוע היבשה לא ערוכה די הצורך לתקיפה רחבה הדרושה להשגת הכרעה, וכך התלות במדיניות ההכלה רק התחזקה עוד יותר.

למדיניות ההכלה יש היגיון מסוים, ובמקרים רבים היא יכולה לשמש החלופה העדיפה ולשרת אינטרסים אסטרטגיים ופוליטיים שונים. עם זאת, יש בה בעייתיות רבה שמאיימת על הביטחון הלאומי.

מדיניות הכלה ממושכת מאפשרת לאויב להתעצם ללא הפרעה, פוגעת ביכולת ההרתעה של מדינת ישראל, וגורמת לשאננות בקרב גורמים מדיניים וצבאיים. כמו כן, מדיניות כזו מנרמלת את השימוש של האויב בכוח נגד מדינת ישראל, וזו אחת הסיבות לכך שהקהילה הבינלאומית, ואפילו גורמים שונים בישראל, החלו להתייחס באדישות לירי הטילים המסיבי על אוכלוסייה אזרחית בישראל. כפועל יוצא, המדיניות הזו גם יצרה תסכול רב בקרב הציבור האזרחי, ובמיוחד בקרב האזרחים שחיו במשך שנים בטווח הטילים.

הבעייתיות של מדיניות ההכלה התגלתה במלוא עוצמתה במתקפת הפתע בשבעה באוקטובר 2023. באותה מתקפה התבררו ההשלכות של מדיניות זו, אשר אפשרה לחמאס להתעצם ולהתחזק על גבולותינו, החלישה את מעמדה של ישראל בעיני מדינות האזור, הביאה להקטנת צבא היבשה בצה”ל, העצימה את התלות באמצעים טכנולוגיים, והפכה את ירי הטילים אל עבר אוכלוסייה אזרחית לשגרה מתקבלת על הדעת.

הפוסט מדיניות ההכלה הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

נהוג להפריד בין אנטישמיות מסורתית לאנטישמיות מודרנית, וכיום קיים גם המושג “אנטישמיות חדשה”.

הסיבות לאנטישמיות המסורתית, ככל שאפשר אכן להצביע עליהן במדויק, היו ברובן דתיות ותרבותיות, והתבססו בעיקרן על הטיעון שהיהודים רצחו את ישו. האנטישמיות המסורתית הולידה האשמות חמורות נגד היהודים, ובמרכזן עלילות הדם שבהן נטען כי היהודים רוצחים תינוקות נוצריים לצורך פולחן דתי.

עם תהליך החילון שחל באירופה במאה ה-19, הטענות של האנטישמיות המסורתית איבדו אחיזה, וכך החלה להתוות האנטישמיות המודרנית, שהתבססה בעיקר על קנאה ביהודים המצליחים, ועל הטענה כי הם המקור לבעיות הכלכליות והחברתיות השונות. האנטישמיות המודרנית התבססה גם על תורת הגזע, והחלה לראות ביהודים “גזע נחות” שנפרד מהגזע הלבן העליון.

במידה מסוימת האנטישמיות המודרנית הייתה חמורה יותר מהמסורתית, כיוון שאם בעבר יהודי היה יכול להתנצר ובכך “להינצל” מיהדותו, הרי שכעת, מאחר שהבעיה נעוצה ב”דמו”, גם התנצרות לא תעזור. אם כך, הפתרון ל”בעיה היהודית” על פי האנטישמיות המודרנית היה השמדה – וזה בדיוק הרעיון שעמד בבסיסם של מעשי הזוועות שחוללו הנאצים בשנות מלחמת העולם השנייה.

מאז קום מדינת ישראל החל להתגבש המונח “האנטישמיות החדשה”, שמתמזג לעיתים עם המונח “אנטי-ציונות”. האנטישמיות החדשה קושרת בין הביקורת וההתנגדות למדינת ישראל לבין שנאת היהודים. המצדדים במונח טוענים כי ההתנגדות לקיומה של מדינת ישראל והטענה שלפיה “הציונות היא גזענות” מבטלות למעשה את זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית, ובכך מפלות אותו לרעה מיתר העמים.

תומכי המונח גם מצביעים על הביקורת העולמית כלפי ישראל, שלא פעם מאופיינת בסטנדרטים כפולים. ביקורות אלו גם גולשות לעיתים להסתה ולדמוניזציה של ישראל ושל היהודים, ואף להשוואה בין מדינת ישראל לנאציזם, אשר פוגעת בזכר השואה. יתר על כן, חלק מן הביקורות כנגד מדינת ישראל מופנות באופן קולקטיבי נגד כל יהודי העולם, ולעיתים מקבלות ביטויים פיזיים כמו פגיעה במוסדות יהודיים וביהודים עצמם, מה שמחזק את הטענה שלפיה השנאה למדינת ישראל היא ביטוי מובהק לשנאת היהודים, קרי “אנטישמיות חדשה”.

הפוסט אנטישמיות הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

המערכת הוצגת לראשונה בפברואר 2014, והמפתחת הראשית שלה היא חברת רפאל. “מגן אור” מהווה פריצת דרך טכנולוגית, וצפויה להיות מערכת ההגנה האווירית המבצעית הראשונה בעולם שמבצעת פגיעה ישירה במטרה במהירות האור.

המערכת מבוססת על לייזר סיב מתקדם, שמהווה חלופה זולה ואקולוגית ביחס ללייזר הכימי שמשמש במערכות אחרות. “מגן אור” מיועדת לפעול בטווחים קצרים של עד 10 ק”מ, שהם מתחת לסף היכולות של מערכות ההגנה הקיימות כמו “כיפת ברזל” ו”קלע דוד”.

המערכת מיועדת ליירט את המטרות כשהן עדיין מעל שטח האויב. המערכת פועלת כך שהיא מתבייתת על המטרה באמצעות חיישן תרמי ויורה קרן לייזר שמשמידה את הפצצה באחת משתי דרכים: על ידי הפעלת הפצמ”ר כשהוא עדיין באוויר, או על ידי השמדת חלקים קריטיים בפצמ”ר שמנטרלים את הפצצה.

היתרונות המרכזיים של מערכת “מגן אור” הם העלות הזולה של כל יירוט, מהירות היירוט המיידית שמבטלת את הצורך בהתראות לעורף (“צבע אדום”), האפשרות לפעול בטווחים קצרים מאוד, והמלאי הכמעט בלתי מוגבל של ה”מיירטים” שהם למעשה קרני הלייזר. עם זאת, טווח היירוט של המערכת מוגבל ולכן היא אינה יעילה נגד טילים ארוכי טווח. נוסף על כך, המערכת מוגבלת ליירוט בודד בכל רגע נתון, כך שיש צורך להשתמש בכמה מערכות כדי להתמודד עם מספר איומים במקביל.

לאחר ההתבססות בשוק הישראלי, מערכת “מגן אור” צפויה להיות משווקת גם לשוק האמריקאי ולשווקים נוספים בעולם.

הפוסט מגן אור הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

קיימות שלוש שיטות עיקריות להשגת עצמאות אנרגטית: הקטנת הביקוש לאנרגיה, הטלת מיסי יבוא על אנרגיה, ועידוד ייצור מקומי. הקטנת הביקוש לאנרגיה עלולה להביא לירידה בפעילות הכלכלית במשק ולירידה באיכות החיים. הטלת מיסי יבוא על אנרגיה עלולה לגרום לעליית מחירים, ובכך למעשה לפגוע בצרכני האנרגיה. אם כך, השיטה המועדפת היא השלישית: עידוד ייצור אנרגיה מקומי.

לכאורה ישראל היא כבר “מעצמת גז” מקומית, ומסוגלת לייצר עבור עצמה את רוב החשמל. כמו כן, ישראל התברכה באקלים שמשי שמאפשר לה לייצר אנרגיה סולארית בהיקף נרחב. עם זאת, כ-90% משוק החשמל הישראלי עדיין תלוי ברשת החשמל הארצית.

התלות הזאת בעייתית גם מבחינה סביבתית וכלכלית, אך גם מבחינה ביטחונית. המבנה הריכוזי של רשת החשמל, שמתבסס על מספר מתקנים מוגבל, חושף את הרשת כולה לסכנות משמעותיות. חלק מהסכנות קשורות בנזקים טבעיים שעלולים להיגרם מתנאי מזג אוויר, חלקן קשורות בנזקים של גורמים אנושיים כמו מעשי רשלנות, ויש גם סכנות שעלולות להיגרם בגלל תקיפות צבאיות.

התבססות על אנרגיה מתחדשת, לעומת זאת, יכולה לאפשר ביזור משמעותי של מקורות ייצור האנרגיה, ובכך להבטיח את אספקת האנרגיה לכל חלקי המדינה גם במצבים קיצוניים ובזמני מלחמה – ובכך לתרום רבות לביטחון הלאומי.

החשיבות של העצמאות האנרגטית התגלתה במלוא עוצמתה במתקפת הפתע בשבעה באוקטובר. באותו יום אזרחים רבים בישראל נתקעו שעות רבות ללא חשמל, וכתוצאה מכך לא יכלו להשתמש באמצעי חירום בסיסיים. גם במהלך מלחמת “חרבות ברזל”, שפרצה בעקבות אותה מתקפה, נרשמו כמה וכמה אירועים של הפסקות חשמל שהקשו מאוד על האזרחים, על המשק הישראלי ועל כוחות הביטחון. יתרה מזאת, עם פרוץ המלחמה אסדת הגז של ישראל והמתקנים של חברת החשמל סומנו כמטרת תקיפה ברורה של אויבינו, והחשש הממשי מפגיעה בהם הדגיש עוד יותר את הצורך במקורות אנרגיה חלופיים זמינים.

הפוסט עצמאות אנרגטית הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

האזכור של נהר הליטני כקו גבול הופיע כבר בתנ”ך. אומנם השם “ליטני” לא נכתב שם מפורשות, אך חוקרים רבים מעריכים על בסיס נתונים גיאוגרפיים כי נהר הליטני של ימינו הוא המשכו של נהר הפרת המקראי. בהתאם להערכה זו, אפשר להישען על הפסוק מספר יהושע שבו נכתב “מהמדבר והלבנון הזה ועד הנהר הגדול נהר פרת כל ארץ החתים ועד הים הגדול מבוא השמש יהיה גבולכם” (יהושע א, ד).

גם בעידן המודרני עלה הרעיון לקבוע את גבולה הצפוני של ישראל בהתאם לנהר. בשנת 1919, כתב דוד בן-גוריון בדו”ח של משלחת “פועלי-ציון” כי “נהר הליטני, או כמו שהערביים קוראים לו נהר קסימיה, הוא הקו המבדיל בין שני חלקי הארץ… גבול צפון של ארץ ישראל צריך אפוא להיות הנהר קסימיה”.

בפועל, נהר הליטני נותר בלבנון, וקו הגבול עם ישראל נקבע דרומית ממנו. עם זאת, הנהר היה במוקד של אירועים מדיניים וצבאיים שונים.

במהלך מבצע ליטני בשנת 1978 נכנסו כוחות צה”ל ללבנון והתבססו על קו הנהר, במטרה לסלק את כוחות אש”ף לחלקו הצפוני.

במבצע שלום הגליל בשנת 1982 כבשה ישראלים חלקים נרחבים מנהר הליטני, אך כעבור שלוש שנים ויתרה על רובם ונשארה רק עם אזור “ברך הליטני” שהפך לחלק מרצועת הביטחון. לאחר הנסיגה מרצועת הביטחון בשנת 2000, גם אזור זה הוחזר ללבנון.

בשנת 2006, במהלך מלחמת לבנון השנייה, קו הליטני שוב קיבל חשיבות. בהתאם להחלטה 1701 שהתקבלה במועצת הביטחון של האו”ם, הוחלט להציב את כוח יוניפי”ל של האו”ם במרחב דרום לבנון, ולהרחיק את חיזבאללה אל מעבר לנהר הליטני. המטרה הייתה להפוך את הנהר לחיץ ביטחוני בין חיזבאללה לישראל, אך בפועל פעילי חיזבאללה חזרו במהרה להתמקם מדרום לנהר, בסמוך לקו הגבול עם ישראל.

בעקבות מתקפת הפתע על ישראל באוקטובר 2023, וההסלמה המשמעותית של חיזבאללה שהתרחשה במקביל, עלתה שוב הדרישה הישראלית להסיג את כוחות חיזבאללה אל מעבר לקו הליטני, בהתאם להחלטה שהתקבלה באו”ם בשנת 2006. במקביל לכך עולים גם קולות שקוראים לכבוש את דרום לבנון עד לנהר הליטני ולהתיישב שם, ובכך להפוך את הנהר לקו הגבול הצפוני של מדינת ישראל.

הפוסט קו הליטני הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

הכוח הוקם בשנת 1978, בהתאם להחלטות 425 ו־426 של מועצת הביטחון של האו”ם שהתקבלו במהלך מבצע ליטני. החלטות אלו קראו לנסיגת הכוחות הישראליים מאדמת לבנון והורו על הקמת ארגון אשר ישמור על השלום לאורך הגבול בין ישראל ללבנון (“הקו הכחול”).

מטרתו המקורית של הארגון הייתה לשמור על השלום באמצעות פיקוח על נסיגת צה”ל, מניעת ירי רקטות של אש”ף על ישראל, מניעת התעצמות של כוחות חיזבאללה וסיוע לממשלת לבנון כדי לשקם את סמכותה. בפועל, פעילות יוניפי”ל לא סייעה למטרות אלו, בין היתר משום שהכוח היה מורכב מחיילים חסרי ניסיון ומשוללי סמכות.

עד לשנת 2006 כוח יוניפי”ל עסק בעיקר בהשקפה ובפעילות הומניטרית, ולא באמת החזיק בסמכויות שאפשרו לו לאכוף את השקט בגזרה.

לאחר מלחמת לבנון השנייה, שפרצה בשנה זו, התקבלה באו”ם שקבעה בין השאר כי יש לתגבר את כוח יוניפי”ל עם עוד חיילים חמושים, ולהרחיב את סמכויותיו. בהתאם להחלטה, הותר לחיילי הכוח לעצור פעילי חיזבאללה חמושים שמבצעים פעילות עוינות, וכן לפעול נגד כוחות צה”ל במקרה של הפרת הסדר שנקבע באזור. למרות הרחבת הסמכויות, כוח יוניפי”ל עדיין לא הצליח למנוע את התעצמות חיזבאללה ואת התבססותו לאורך הגבול – דבר שגורר עד היום ביקורת חריפה בקרב גורמים שונים בישראל. יש הטענים, כי הכוח אף שיתף פעולה עם חיזבאללה ועם אש”ף, ועמד פעמים רבות בדרכו של צה”ל.

הפוסט יוניפי”ל הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

הפרויקט החל בשנת 2013, בשני אפיקים: הסבת טילים לא מדויקים למדויקים, וייצור של טילים מדויקים מאפס.

בשלב הראשון ניצלה איראן את מלחמת האזרחים בסוריה כדי להבריח משם טילים שלמים לחיזבאללה בלבנון, אולם רוב הטילים שהועברו בדרך זו סוכלו ברצף תקיפות שיוחסו לחיל האוויר הישראלי. ב-2016 החליטה איראן לשנות את דפוס פעולתה, ובמקום להעביר טילים שלמים העבירה רקטות קיימות ורכיבי דיוק לסוריה, במטרה לשדרג אותן לטילים מדויקים במפעל התעשייה הצבאית הסורית “סרס”. גם במקרה זה בוצעו תקיפות אוויריות שסיכלו את המהלך.

במקביל לתקיפות האוויריות, נעשו עוד צעדים שהובילו לפגיעה בהתקדמות הפרויקט:

בשנת 2018, בנאום בפני עצרת האו”ם, חשף ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו פרטים על אודות הפרויקט, וציין שלושה אתרים בביירות שבהם נבנות תשתיות להסבת טילים למדויקים. חשיפה זו מנעה את הקמתם של האתרים.

בשנת 2019 חשף צה”ל את היקף הפרויקט וגם גילה את שמותיהם של כמה מהבכירים שמעורבים בו, ובכך הסיר את הלוט מעל פרטים שעד אז לא היו ידועים גם למרבית הגורמים בחיזבאללה ובאיראן.

בשנת 2024 הונחתה מכה נוספת על פרויקט דיוק הטילים, עם חיסולו של מפקד הפרויקט פואד שוכר ופגיעה בתשתיות של הפרויקט, במסגרת הלחימה בלבנון ומול איראן.

הפוסט פרויקט דיוק הטילים הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

במועצת הביטחון חברות חמש-עשרה מדינות. חמש מתוכן הן החברות המייסדות המשמשות חברות קבועות, והן: ארה”ב, רוסיה, בריטניה, צרפת וסין. עשר הנותרות נבחרות לקדנציה של שנתיים (בתחילת כל שנה חמש מהמדינות המתחלפות עוזבות ונבחרות חמש חדשות במקומן).

קבלת החלטה במועצת הביטחון מחייבת תמיכה של תשע מדינות לפחות, אולם כל אחת מהחברות הקבועות רשאית להטיל וטו, ואז גם החלטה שזוכה לתמיכה רחבה לא יכולה להתקבל.

מועצת הביטחון של האו”ם עוסקת רבות בסכסוך הישראלי-פלסטיני וכן בסכסוכים שבין מדינת ישראל למדינות ערב הסמוכות לה. עיסוק זה מתגלה כחסר פרופורציה לחלוטין כאשר רואים שמדינות אחרות ברחבי העולם, אשר מפירות השכם וערב זכויות אדם, אינן עולות כלל על סדר היום של המועצה.

בעשורים האחרונים ישראל עמדה במוקד של החלטות וגינויים רבים שהתקבלו נגדה במועצת הביטחון. כך, לדוגמה, התקבלה ב-1967 החלטה 242, שקראה לישראל לסגת מהשטחים שכבשה במלחמת ששת הימים. בשנת 1979 התקבלה החלטה 425 שדרשה את נסיגת ישראל מלבנון ואת הקמת כוח יוניפי”ל.

ב-2006 התקבלה החלטה 1701 שקראה לסיום מלחמת לבנון השנייה, ולפריסת כוחות יוניפ”ל בדרום לבנון, מתחת לקו הליטני.

ב-2008, במהלך מבצע “עופרת יצוקה”, התקבלה החלטה 1860 שקראה להפסקת אש ולנסיגת הכוחות הישראליים מהרצועה.

גם במהלך מלחמת “חרבות ברזל” התקבלו במועצת הביטחון החלטות הנוגעות לישראל, כמו החלטה 2728 שהתקבלה במרץ 2024 וקראה להפסקת אש מיידית, להרחבת הסיוע ההומניטרי בעזה ולשחרור כל החטופים. כמו החלטות רבות שהתקבלו במועצת הביטחון בעבר, גם ההחלטות שהתקבלו מאז פרוץ מלחמת “חרבות ברזל” הן ברובן חד-צדדיות ולוקות בעיוות מוסרי, ולראיה – מועצת הביטחון נמנעה מלגנות בפומבי את מחבלי חמאס, ואף סירבה להכיר בטבח השבעה באוקטובר.

הפוסט מועצת הביטחון של האו”ם הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

בעשורים האחרונים, ובמיוחד מאז פרוץ מלחמת “חרבות ברזל”, נשמעת בעולם וגם כאן בישראל הטענה שלפיה המחבלים והפעילים של כמה מארגוני הטרור הבולטים והאכזריים בעולם, בהם חמאס וחיזבאללה, אינם טרוריסטים אלא “לוחמי חופש”.

טענה זו נשענת בעיקרה על הנרטיב האנטי-ציוני שלפיו היהודים הם קולוניאליסטים שהשתלטו על מדינה בשם פלסטין על מנת לכבוש שטח שאין להם שום זיקה אליו. הנרטיב הזה שקרי גם משום מדינת פלסטין מעולם לא הייתה קיימת, וגם משום שלעם היהודי יש קשר מתוקף – היסטורית וחוקית – עם ארץ ישראל.

מדובר אומנם בטענה ותיקה, אך לאחרונה היא זוכה לרוח גבית בחסות תנועות פרוגרסיביות קיצוניות שמניחות שהחלש הוא בהכרח הצודק, מבלי לבצע בחינה מעמיקה של העובדות.

מדוע מדובר בטענה שגויה?

ההגדרה “לוחם חופש” מותנית בקיומם של שני תנאים יסודיים:

1. למאבק יש מטרה מוצהרת של שחרור או עצמאות
2. הפעולה מבוצעת נגד גורם שלטוני או כוח כובש

תנאי יסוד אלה לחלוטין לא רלוונטיים לטרור המופעל נגד ישראל:

• המטרה שמנחה לוחמי חופש היא להשיג חופש לבני עמם ולשחרר את ארצם מכובשים זרים שפלשו אליה. למטרה שמניעה את ארגוני הטרור כמו חמאס וחיזבאללה, מנגד, אין כל קשר לשחרור. חמאס פועל בעזה – גזרה שבה ישראל כבר לא שולטת. יתר על כן, מטרתו המוצהרת, שמופיעה גם באמנת הארגון, היא להשמיד את מדינת ישראל והאוכלוסייה שלה. חיזבאללה פועל בתוך מדינת לבנון שהיא מדינה עצמאית שאין לישראל שום נוכחות בה. מעבר לכך, לחיזבאללה אין דרישות טריטוריאליות מישראל, וגם המטרה שלו היא להשמיד את המדינה היהודית על כל אזרחיה. הוכחה נוספת לכך שארגונים אלה לא באמת חותרים לשחרור אפשר למצוא בכך שהם דוחים את כל הפתרונות מדיניים שמגיעים לפתחם.
• הפעולה של לוחמי החופש מופנית נגד הצבא הכובש, ואין בכוונתם לפגוע באוכלוסייה אזרחית וּודאי לא באזרחים שעליהם הם נשבעו להגן. הפעולה של ארגוני הטרור, לעומת זאת, לא מופנית רק נגד הממשל או הצבא, אלא מכוונת גם נגד אוכלוסייה אזרחית – כפי שנוכחנו לראות באירועי טרור רבים, ובמיוחד בטבח השבעה באוקטובר. יתר על כן, ארגוני הטרור גם מסכנים את התושבים מקרב בני עמם, ומשתמשים בהם כמגן אנושי. נוסף על כך, מרבית ארגוני הטרור מקושרים למדינות דיקטטוריות ולמשטרים דכאניים שמטרתם המוצהרת היא להשליט מהפכה אסלאמית על העולם. חמאס, למשל, הוא ארגון בת של תנועת “האחים המוסלמים”, וחיזבאללה הוא זרוע של איראן. הקשר למשטרים כאלה מבהיר שהארגונים אינם מזוהים כלל עם ערכי החופש ועם זכויות האדם.

מדוע מדובר בטענה חמורה?

כאשר מגדירים מחבלים עם דם על הידיים, שרבים מהם ביצעו פשעים אשר מוגדרים לפי המשפט הבינלאומי כפשעי מלחמה, כ”לוחמי חופש” – למעשה מעניקים להם ולפעולות שהם ביצעו לגיטימציה ואף חסינות. מעבר לכך, מהטענה הזאת נגזרות טענות בעייתיות דומות שרואות בארגוני הטרור תנועות התנגדות מקובלות, ובפעולות הטרור עצמן – אכזריות ככל שיהיו – מאבק עממי מוצדק.

ראוי להדגיש כי טענות מסוג זה נשמעות בעיקר בקרב חוגים ליברליים ופרוגרסיביים קיצוניים, אך האו”ם ומרבית מדינות העולם מבינים את הפער המהותי שבין “טרוריסטים” ל”לוחמי חופש”, ולא בכדי מגדירים את חמאס וחיזבאללה כארגוני טרור ולא כתנועות שחרור.

הפוסט “המחבלים אינם טרוריסטים אלא לוחמי חופש” הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

נשיא הרשות הפלסטינית, מחמוד עבאס, הידוע בכינוי אבו מאזן, מציין החודש 89 שנים. עוד לפני שמגיעים לשאלה הפתוחה והבוערת מי ישלוט ברשות אחריו, כבר עכשיו מותיר שלטונו את הרשות בכאוס. “הרשות במצב של קריסה והתייבשות”, אומר סא”ל (מיל’) ברוך ידיד. “היא לא משלמת משכורות לעובדיה, כל אזור השומרון כבר לא בשליטתה, היא לא מצליחה לפעול כמו ישות מדינית, ושלא לדבר על העתיד, שהוא בסימן שאלה גדול”.

הדור האבוד של הרשות הפלסטינית

ברוך, במאמר שכתבת באפריל האחרון הזכרת סקר שלפיו רוב הפלסטינים רואים ברשות נטל ודורשים את פירוקה. זה עדיין נכון?

“כן. לא מדובר בסקר בודד אלא בשורה של סקרים, שמראים כי אחוז מאוד גבוה מהפלסטינים – לפעמים קרוב ל-60 או 80 אחוז – רואים ברשות נטל ולא חושבים עליה כעל הישג היסטורי. הם מבינים שחוץ מתיאום ביטחוני שמשרת בעיקר את צה”ל, הרשות לא משרתת את החלום הפלסטיני. על הרקע של התסיסה הזאת החמאס זוכה לאהדה גדולה מאוד”.

גם היום, אחרי המלחמה, הארגון זוכה לכזה היקף תמיכה?

“אי אפשר וקשה למדי לדעת היום לכמה אהדה החמאס זוכה בעזה, אבל ביו”ש הוא זוכה לאהדה גדולה. התחזקות חמאס על חשבון הרשות הפלסטינית בשטחי יו”ש היא מגמה שראינו בכל הסקרים שהתפרסמו במשך חמש–שש השנים האחרונות; אם כי צריך לקחת סקרים פלסטיניים בעירבון מוגבל כי לפעמים הם מטים נתונים. על כל פנים, הסקרים האלה מראים מה שברור לכל העולם: שיש בציבור הפלסטיני ביקורת גדולה מאוד על אבו מאזן, שנבחר לחמש שנים אבל בינתיים עברו כמעט 20 שנה והוא נשאר בכיסא, בלי שערך בחירות לראשות הרשות או לפרלמנט”.

ומי תופס את החלל הריק בשטח?

“יש היום בערך 40 התארגנויות של חמאס, ג’האד אסלאמי וגדודי חללי אל אקצא ביו”ש, בעיקר באזור השומרון וצפונה ממנו. מדובר בצעירים, הדור של גילאי 15 עד 30, שהוא דור אבוד מבחינת הרשות הפלסטינית – הם נולדו אחרי אוסלו והם שונאים את הרשות כי שום דבר בחיים שלהם לא השתפר. הם רואים את חמאס ואת הדרך הצבאית בכלל כהגשמת השאיפות האידיאולוגיות שלהם. לזה צריך להוסיף גם את הכסף הרב ששופכים שם חמאס וחזבאללה”.

איך הרשות יכולה להחזיר לעצמה את אמון הציבור הפלסטיני?

“אנשי הפת”ח, וגם אבו מאזן, יודעים שבבחירות בשנת 2006 הפת”ח קיבלה יותר קולות מחמאס אבל הקולות התחלקו על כמה רשימות, כי פת”ח מפוצלת וכיום יש בה שלושה וחצי ראשים וכמה התארגנויות וזו בעייתה הגדולה, ולכן חמאס לקחה אז את הבחירות בגדול. אז הפתרון הוא רפורמות, וכולם מנסים ללחוץ על אבו מאזן לעשות רפורמות. גם המצרים והסעודים ביקשו שהרשות תעשה רפורמות, אבל אבו מאזן לא נענה לזה בשל עייפות החומר ושמרנות ואי רצון לפתוח את השלטון לעוד גורמים”.

למה הוא לא נענה לדרישות?

“כנראה אין לו את האנרגיה לבצע רפורמות ולפתוח את המערכת והוא מעדיף להישען על הקיים. הוא מעדיף לשמר את הקיים ולא להסתכן. כולם סביבו מחכים שילך. הוא משמש מנהיג סמלי יותר מאשר בפועל. עם זאת, לא ברור מה יהיה ברשות אחריו: אם יירש אותו גורם אחר בפת”ח, אם הוא ישמור על הקו המתון שלו, אם מי שיעלה אחריו יהיה מרואן ברגותי, שמאוד מקורב לחמאס ומאוד מיליטנטי, או מנהיג אחר שישתלב עם חמאס, ואם יהיו בחירות – אם חמאס תכבוש את הרשות”.

הדרך להחזיר את סעודיה להסכמי אברהם

הרבה שאלות פתוחות. ומהן ההשלכות מבחינת ישראל?

“המסקנה היא שלדעתי ישראל לא יכולה להסתמך על הרשות כגורם בר קיימא. לדעתי גם המצרים והסעודים מבינים את זה. כולם – גם האמריקאים והאמירתים – דורשים מאבו מאזן לבצע את הרפורמות כדי להכשיר את השטח ליורש שלו, ואחרי שיפנה את כיסאו הכול יהיה פתוח למציאות חדשה, לא בהכרח חיובית”.

איך ישראל צריכה לפעול כרגע?

“להיות בשליטה ביטחונית מלאה ביו”ש ובעזה, ובמקביל לטפח מנגנון אזרחי פלסטיני שיטפל באוכלוסייה. בינתיים תחת אבו מאזן זה קורה, אבל לא בטוח שזה יהיה גם בהמשך, ובטח לא בטוח שזה יחזיק מעמד לאורך זמן. ישראל גם צריכה לנסות להרחיב את הסכמי אברהם, כולל הסכמי ביניים לגבי הרשות הפלסטינית”.

זה אומר להסכים למדינה פלסטינית, לא?

“צריך יהיה לתת למדינות הסוניות אופק של פתרון מסוים של שתי מדינות, אבל זה לא חייב להיות עכשיו וזה האתגר המדיני הגדול ביותר שכן הסעודים למשל מצהירים בוקר וערב שללא מדינה פלסטינית אין נרמול. אף שהמסרים שמתקבלים בישראל הם שונים, הרי שזו מגמת הדברים.

“בשלב זה, המודל צריך להיות כזה שבו ישראל לא תבטל את האופציה של שתי מדינות – כלומר לא תספח את יו”ש ולא תפרק את הרשות הפלסטינית. זה יאפשר לסעודיה להיכנס להסכם; אבל מימוש הפתרון עצמו יהיה תלוי בהסכם ארוך טווח והוא יהיה גם נתון לשינויים. מדובר בתקופה של 10 או 20 שנה שבמהלכה הרחוב הפלסטיני יהיה חייב לעבור תהליך שינוי משמעותי, וזה תלוי גם בירידת ההשפעה האיראנית. יש גורמים במדינות המפרץ שאומרים שזה אפשרי”.

האם הרשות תחזור לעזה?

כדי לענות על שאלת היחסים בין הרשות הפלסטינית ועזה, נחזור לשנת 2007, כאשר חמאס הדיח את הפת”ח מהשליטה ברצועת עזה בסדרה של עימותים אלימים. עד אז היו לרשות פקידים ומנגנון בירוקרטי בעזה. “עד היום טוענת הרשות הפלסטינית שהיא מעסיקה ברצועת עזה 18 אלף פקידים אזרחיים ו-18 אלף אנשי ביטחון, כלומר יותר מ-30 אלף אנשים שלה שנשארו בתפקידיהם גם תחת חמאס”.

זה נכון?

“לא ברור, וּודאי ספק אם זה נכון לגבי המנגנון הביטחוני. חמאס אומנם השאירה בתפקידים מקצועיים הרבה אנשי פת”ח שהיו חלק מהמנגנון האזרחי בעזה, ובהרבה מקרים הסתפקה בהצבת אנשיה בעמדות הבכירות בלבד; עם זאת, ספק עד כמה אנשי פת”ח אכן נשארו כאלה גם אחרי השתלטות חמאס על הרצועה”.

ועכשיו הרשות הפלסטינית מתכננת לחזור לעזה?

“מבחינת הרשות הפלסטינית – והיא הצהירה את זה גם לפני תחילת המלחמה – היא עדיין בעלת הבית בעזה. מבחינתה, הדרישה שלה לחזור ולקבל את השלטון בעזה היא טבעית, ולכן היא הלכה לכמה עשרות סבבים של ניסיונות פיוס עם חמאס. לפני חודשיים הרשות שלחה לאמריקאים מסמך בן 101 עמודים שבו היא טוענת שהיא הגורם השלטוני בעזה ושיש לה תוכנית להחזרת המשילות – לפתוח את בתי החולים, בתי הספר, משרדי הממשלה ועוד. האמריקאים, צריך לומר, לא השתכנעו”.

ומהי עמדת מדינות ערב?

“פה הדברים מתחילים להסתבך. מובן שהמצרים, הירדנים והסעודים כולם מביעים תמיכה פומבית בשליטת הרשות הן בעזה והן ביהודה ושומרון, כי זה משרת את החזון של שתי המדינות, אבל מתחת לפני השטח יש למצרים ולסעודים הרבה ביקורת על הרשות והם סולדים מהשחיתות, מחוסר התפקוד ומהעובדה שאבו מאזן לא ערך בחירות לראש הרשות ולפרלמנט קרוב ל-20 שנה. אבל זה רק מתחת לפני השטח, והסעודים ממשיכים להעביר סיוע כספי רחב לרשות הפלסטינית. רק לא מזמן נפגש ראש הממשלה הפלסטיני מחמד מוסטפא עם השגריר הסעודי בירדן שהעביר לו את כספי הסיוע”.

כלומר, אין ביקורת פומבית על הרשות הפלסטינית בעולם הערבי?

“ביקורת פומבית על הרשות הפלסטינית נשמעת בעיקר במדינות איחוד האמירויות. לפני חודשיים עלתה הצעה שהאמירויות יתמכו כספית ברשות, והאמירויות הכשילו את זה, כי הם לא מוכנים שאבו מאזן ימשיך לשלוט ברשות. זאת הסיבה שבגללה מחמד דחלאן עמד בריאיון ל’ניו יורק טיימס’ על הסיסמה: ‘לא עבאס לא חמאס’. את העמדה הזאת אני שמעתי מהרבה גורמים ברשות עוד לפני דחלאן. יש גורמים נוספים שרוצים שהשלטון הן בעזה והן ביו”ש לא יהיה בידי אבו מאזן ולא יהיה חמאס”.

התנאי של אבו מאזן: שחמאס יכיר בהסכמי אוסלו

מהי עמדת המדינות הערביות הסוניות ביחס לעזה?

“מצרים, ירדן וסעודיה רואות בחמאס ארגון טרור. לאמירויות יש תוכנית לעזה שמדברת על ממשלה פלסטינית שבראשה יעמוד ד”ר סלאם פיאד, שהיה ראש הממשלה הפלסטיני תחת אבו מאזן לפני יותר מעשור אבל הוא לא חלק מפת”ח ומאש”ף אלא מומחה לכלכלה. העולם הערבי המתון והאמריקאים רוצים לראות אותו בראש הרשות. לקטאר, לעומת זאת, יש כבר הרבה שנים חזון של אסלאם פוליטי שאותו הם קיוו שהחמאס יממש. עוד בשנת 2019 הם נפגשו עם אנשי חמאס באיו”ש והציעו לממן אותם בבחירות, אבל הם היו רוצים לראות את חאלד משעל בראשות חמאס, הם לא רצו את סינוואר שתיעב אותם והעליב אותם. שני הצדדים לא סבלו זה את זה, הקטארים את סינוואר והוא אותם. יש טענות מגורמים שונים שעכשיו זאת שעת הכושר של הקטארים לנסות ולהשפיע מחדש על הנהגת חמאס שיושבת בחו”ל, אבל גם האיראנים וחזבאללה רוצים לשמור על הקִרבה לחמאס”.

איך היו רוצים לראות בקטאר את הקשר בין חמאס והרשות?

“בקטאר היו רוצים לראות את חמאס כחלק מאש”ף, כי זה היה עשוי לתת לחמאס לגיטימציה וגם לשמור את החמאס פחות מיליטנטי. אבל אבו מאזן הציב לחמאס תנאי: אם אתם רוצים להיכנס לאש”ף, תכירו בהסכמי אוסלו, והמשמעות היא גם הכרה עקיפה בישראל. בינתיים יש בחמאס מועצה במקום מנהיג חדש, ונראה שיש שם מאבק פנימי בין המחנה המתון – של האחים המוסלמים, הזוכה לתמיכת הקטארים – ובין המחנה הצבאי שמקורב לאיראן”.

באפריל כתבת שמחמד דחלאן, בכיר פת”ח הגולה באבו דאבי, מקדם תוכנית לשלטון שלו ברצועת עזה, בגיבוי כוח ערבי-סוני. זה עדיין בתוקף?

“כן, הוא עדיין עובד על זה. אבל הוא מבין שהקמת אותו כוח ערבי שהוא מדבר עליו תהיה אפשרית רק כחלק מתהליך מדיני, והוא מבין שבישראל לא הולכים לתהליך מדיני כרגע. אז הוא מבין שהוא יצטרך למצוא פתרון בשיתוף הרשות הפלסטינית, ולפי מקורות שלי, בזמן האחרון אנשי דחלאן דיברו הרבה פעמים עם אנשי אבו מאזן כדי למצוא דרך של פיוס ולאחד כוחות בשלטון בעזה. גם ‘תוכנית האיים הביטחוניים’ של גלנט – לרכז את האוכלוסייה העזתית ב’בועות הומניטריות’ כך שבכל בועה כזאת יוקם מנגנון אזרחי של עזתים מקומיים שיצוידו בנשק קל – מאוד מקובלת על האמירתים”.

הפוסט סא”ל (מיל’) ברוך ידיד: “הרשות הפלסטינית במצב של קריסה” הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

ברחבי העולם נשמעות כבר שנים טענות שלפיהן המחבלים והפעילים של כמה מארגוני הטרור הבולטים והאכזריים בעולם, בהם חמאס וחיזבאללה, אינם טרוריסטים אלא “לוחמי חופש”. מאז פרוץ מלחמת “חרבות ברזל” טענות אלו רק מקבלות עוד יותר תהודה: הן נשמעות בהפגנות פרו-פלסטיניות, מתנוססות על גבי כרזות בקמפוסים של האוניברסיטאות היוקרתיות בעולם, ואף נאמרות לעיתים מפי גורמים ישראליים.

כפי שנדגים בהמשך, בחינה של המטרה שמניעה את אותם ארגונים ושל דרכי הפעולה שאותן הם נוקטים מבהירה מדוע ההשוואה בין המחבלים מארגוני הטרור לבין לוחמי חופש משוללת כל יסוד. מעבר לכך שמדובר בטענה שגויה, מדובר גם בטענה חמורה בעלת השלכות מסוכנות. כאשר מכנים מחבלים שביצעו פשעי מלחמה “לוחמי חופש” – למעשה מעניקים להם ולפעולות שהם ביצעו לגיטימציה ואף חסינות. יתר על כן, מהטענה הזאת נגזרות טענות בעייתיות דומות שרואות בארגוני הטרור תנועות התנגדות מקובלות, ובפעולות הטרור עצמן – אכזריות ככל שיהיו – מאבק עממי מוצדק.

מכאן שיש להוקיע מכול וכול אמירות מהסוג הזה, ובמקביל לפעול לחיזוק הנרטיב ההופכי ולהסביר שלפעולות הטרור שמופנות נגד ישראל יש מטרה אחת שעבורה כל האמצעים כשרים: השמדת המדינה היהודית על כל אזרחיה.

בשם הנאורות: כיצד נולדה ההקבלה בין מחבלים ל”משחררים”?

הטענה השקרית שמקבילה טרוריסטים ללוחמי חופש נשענת על הנרטיב האנטי-ציוני שלפיו היהודים הם קולוניאליסטים שהשתלטו על מדינה בשם פלסטין על מנת לכבוש שטח שאין להם שום זיקה אליו. הנרטיב הזה שגוי פעמיים: ראשית, מדינת פלסטין מעולם לא הייתה קיימת; שנית, לקשר שבין העם היהודי לארץ ישראל יש תיקוף היסטורי וחוקי, כך שמדובר בעם שחזר לארצו ולא בכובשים זרים.

אם כך, כל מי שתומך בנרטיב הפלסטיני שולל למעשה את הזכויות הלאומיות של העם היהודי, ואף מתכחש להחלטות משפטיות חשובות שהתקבלו בקהילה הבינלאומית, בהן כתב המנדט ותוכנית החלוקה.

אף על פי שטענות אנטי-ציוניות שכאלו נשמעו כבר עם הקמת המדינה, בשנים האחרונות הן זוכות לרוח גבית בחסות תנועות פרוגרסיביות קיצוניות כמו תנועת ה-Woke שצמחה בשמאל האמריקאי. תנועת ה- Wokeודומותיה מניחות שהחלש הוא בהכרח הצודק, ומנסות להפוך את כל מי שנתפס בעיניהן כקורבן לגיבור בסיפור. בהתאם להנחה הזאת, המאבק של ארגוני הטרור האסלאמי נתפס כמאבק פוסט-מודרני על שחרור מיעוטים מדוכאים ועל הזכות להגדרה עצמית – ומכאן הדרך להגדיר מחבלים כ”לוחמי חופש” היא כבר מהירה מאוד.

שאלת המטרה: מה באמת מניע את פעילי הטרור?

המטרה שמנחה לוחמי חופש היא להשיג חופש לבני עמם ולשחרר את ארצם מכובשים זרים שפלשו אליה. דוגמה טובה לכך אפשר לראות במאבק שהוביל מהטמה גנדי בהודו נגד האימפריה הבריטית למען השגת עצמאות לאומית.

כאשר בוחנים את המניעים של ארגוני הטרור הפועלים על גבולות ישראל מגלים שהמטרה שלהם שונה לגמרי.

באמנת חמאס כתוב בברור כי מטרת הארגון היא לנהל ג’האד בלתי מתפשר נגד מדינת ישראל, ולהתנגד באופן מוחלט לכל הסכם או הסדר המכיר בזכות קיומה. באמנה אף מובא הציטוט של חסן אלבנא, מייסד תנועת “האחים המוסלמים”, שלפיו “ישראל תקום ותוסיף להתקיים עד שהאסלאם ימחה אותה”.

באשר לארגון חיזבאללה, גם הוא לא פועל לשחרור את עמו או ארצו. הארגון פועל במדינת לבנון שהיא מדינת עצמאית שאין לישראל כל נוכחות בה. נוסף על כך, אין לו באמת מאבק טריטוריאלי עם מדינת ישראל, ובהתאם לכך אין שום הסכם שטח שיוכל להשביע את רצונו. גם כאן המטרה המובהקת של הארגון היא להשמיד את המדינה היהודית ואזרחיה.

הוכחה נוספת לכך שארגונים דוגמת חמאס וחיזבאללה, ואף ארגונים מקובלים יותר כמו הרשות הפלסטינית, לא באמת חותרים לשחרור, אפשר למצוא בכך שהם דוחים את כל הפתרונות המדיניים שמגיעים לפתחם. הסיבה לדחיות החוזרות ונשנות נעוצה בכך שהם לא מוכנים לקבל שום הסדר שמכיר בקיומה של מדינה יהודית בארץ ישראל. קרי, הם שואפים להשמדת ישראל.

שאלת הפעולה: במה שונה ההתנהגות של הטרוריסטים מזו של לוחמי החופש?

בשנת 1984, ההיסטוריון פרופ’ בנציון נתניהו ז”ל נשא נאום בכנס הבינלאומי השני של מכון יונתן לחקר הטרור. בנאומו הוא דיבר על הצורך הדחוף להילחם בתפיסה השגויה של מהות הטרור, ובפרט בהגדרתם של המחבלים כ”לוחמי חירות” או כ”מגיני העמים המדוכאים”. נתניהו התייחס לאופן שבו פועלים לוחמי חופש לעומת האופן שבו פועלים טרוריסטים, והציף שלוש נקודות השוואה שרלוונטיות גם ממרחק של ארבעים שנה:

פעילות נגד אוכלוסייה אזרחית

לפי פרופ’ בנציון נתניהו, לוחמי חופש נאבקים להשגת מטרה פוליטית או חברתית תוך כיבוד הזכויות של חפים מפשע. מחבלים, לעומת זאת, מתמקדים במתקפות מכוונות כלפי אזרחים חפים מפשע כאמצעי ליצירת פחד ולהשגת מטרותיהם הפוליטיות.

כאשר מסתכלים על מתקפות הטרור הרבות שפקדו את ישראל בעשורים האחרונים, לרבות הטבח בשבעה באוקטובר 2023, ברור שארגוני הטרור פוגעים באופן שיטתי ומכוון גם באוכלוסייה אזרחית, לרבות בקשישים, ילדים ותינוקות.

השלטת משטר דכאני

פרופ’ נתניהו ציין כי לוחמי חופש פועלים להשגת חירות וזכויות אוניברסליות, בעוד מחבלים מתעלמים מזכויות אדם בסיסיות ואף מקדמים דיכוי באזורים שבהם הם פועלים. ואכן, אנחנו רואים שארגוני הטרור משתמשים בבני עמם כבמגן אנושי, ולא פעם גורמים במכוון לפגיעה בחיי האזרחים מהצד שלהם כדי להגן על עצמם או כדי ליצור תעמולה תקשורתית. מעבר לכך, הארגונים מדכאים בצורה חמורה קבוצות מוחלשות בתוך האוכלוסייה שלהם עצמם כמו נשים, מיעוטים ולהט”בים – כך שאי אפשר לומר שהם חורטים את נושא זכויות האדם על דגלם.

קשר עם דיקטטורות

הנקודה השלישית שציין פרופ’ נתניהו נוגעת לקשר שבין ארגוני הטרור לבין תנועות אלימות ומדינות דיקטטוריות. לדבריו, הסיוע שהמחבלים מקבלים ממשטרים כאלו מדגיש את הזיקה שלהם לערכים של דיכוי ולא לחופש.

הקשר הזה מתקיים בהחלט כאשר בוחנים את ארגוני הטרור שפועלים על גבולה של מדינת ישראל. חיזבאללה הוא זרוע של איראן – מדינה טוטליטרית ששואפת לחולל מהפכה אסלאמית בכל רחבי העולם, ומצהירה באופן רשמי על כוונתה להשמיד את מדינת ישראל. גם חמאס והג’יהאד האסלאמי הפלסטיני, על אף היותם ארגונים סוניים, נתמכים על ידי איראן. כמו כן, הם רואים בעצמם ארגוני בת של תנועת “האחים המוסלמים” – תנועה אסלאמיסטית סונית קיצונית שקוראת להשמדת ישראל, ומוגדרת במדינות רבות כארגון טרור.

כאשר רואים שארגוני הטרור מגובים בגופים חזקים בעלי אידיאולוגיה מובהקת להשתלט על העולם, מתברר שלא רק שהם לא מנסים לשחרר – הם למעשה מנסים להשתלט.

בין הלח”י לחמאס: מדוע ההשוואה בין המחתרות היהודיות לארגוני הטרור שגויה?

יש מי שנוהג להשוות בין המחתרות היהודיות שפעלו בארץ לפני קום המדינה, דוגמת האצ”ל והלח”י, לבין ארגוני הטרור הפועלים כיום על גבולותינו. במסגרת ההשוואה הזאת נשמעות הטענות שלפיהן פעילי המחתרות היו טרוריסטים ממש כמו מחבלי חמאס או חיזבאללה – או לחלופין שהמחבלים הם לוחמי חופש ממש כפי שהיו הפעילים של המחתרות.

ההשוואה הזאת מתעלמת מכל הנקודות שצוינו בסעיפים הקודמים, ולא לקוחת בחשבון את השוני המהותי בין המחתרות לארגוני הטרור, שבא לידי ביטוי הן בהיבט של המטרה והן בהיבט של דרכי הפעולה.

כאשר בוחנים את שאלת המטרה, רואים שהמחתרות – בשונה מארגוני הטרור – אכן פעלו למען השגת שחרור ועצמאות. בשנת 1922 אישרה מועצת הלאומים (לימים האו”ם) את כתב המנדט. מדובר באמנה בינלאומית בעלת תוקף חוקי שמגדירה את המחויבות של הבריטים לסייע להקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל. בפועל, הבריטים הפרו את האמנה הזאת בבוטות, ורק מנעו עלייה של יהודים, עודדו הגירה של ערבים והעבירו שטחים מישראל לירדן. אם כך, המחתרות נאבקו על מימוש הזכות החוקית שניתנה להם, וברגע שזו הושגה הן התפרקו.

ארגוני הטרור, כפי שהודגם בסעיפים הקודמים, דורשים עצמאות למדינה שמעולם לא הייתה קיימת, מסרבים לכל הסכם פשרה, וכל זאת תוך קריאה להשמדה מוחלטת של מדינת ישראל – ומכאן שהמטרות שלהם שונות בתכלית.

גם כאשר בוחנים את דרכי הפעולה, רואים הבדלים מהותיים בין אופן ההתנהלות של המחתרות לבין האופן שבו מתנהלים ארגוני הטרור. בשונה מחמאס, חיזבאללה ודומיהם, המחתרות כיוונו את פעולותיהם נגד החיילים הבריטים ולא נגד האוכלוסייה האזרחית. כמו כן, לוחמי המחתרות עשו הכול על מנת להגן על היישוב היהודי בארץ, גם במחיר חירוף נפשם. מעבר לכך, לוחמי המחתרות, שלא כמו הפעילים של ארגוני הטרור, לא פעלו מטעם מדינה או ארגון עולמי, ולא היו מקושרים לדיקטטורות ולמשטרים דכאניים.

אם כך, ההשוואה המתוארת היא לא יותר מפופוליסטית, ומי שמצדד בה מנסה לייצר תמונת מציאות מעוותת, או פשוט לא מכיר בעובדות.

מדיניות אפס סובלנות: סיכום ומסקנות

ההקבלה בין טרוריסטים רצחניים לבין לוחמי חופש היא לא רק שגויה, אלא גם צורמת, פוגענית ומסוכנת. הקבלה כזו מעניקה הצדקה למעשיהם של המחבלים, לרבות רצח, חטיפה ואונס של חפים מפשע. גם בשם “חופש הביטוי” אסור לקבל אמירות מן הסוג הזה כיוון שהן נותנות לגיטימציה לטבוח ולשחוט יהודים. כאשר אמירות מן הסוג הזה נאמרות מצד גורמים ישראליים, ובמיוחד מצד גורמים בעלי תפקידים חשובים, הרי שהן חמורות אף יותר.

לצערנו, ארגוני הטרור יודעים היטב כיצד לנהל תעמולות ולהפיץ דיסאינפורמציה, במיוחד בעידן הרשתות החברתיות והבינה המלאכותית. הארגונים גם יודעים איך לרתום לצידם את המערב ואפילו חלקים מהציבור הישראלי, תחת אמתלות שקריות של “זכויות אדם”.

אם כך, אין לנו ברירה אלא לנהל מאבק נגדי ולפעול גם כן לעיצוב התודעה הציבורית – הן בארץ והן מחוצה לה. תנועת הביטחוניסטים עושה רבות למען מטרה זו בדיוק. אנחנו מדגישים את הצורך בחינוך לאתוס הלאומי, מתוך תפיסה שהוא הבסיס לביטחון הלאומי. נוסף על כך, אנחנו עורכים סיורי מורשת ומעבירים הרצאות וכנסים שבהם אנחנו מציגים את הנרטיב הציוני. לאחרונה אף הקמנו את המכינה הקדם הצבאית “התקומה” בעוטף עזה, וגם באתר של התנועה אפשר למצוא תכנים רבים שלא רק מספקים ידע אקטואלי אלא גם בונים תפיסת עולם רחבה במטרה לחזק את האמונה בצדקת דרכנו, ולהזכיר שאנחנו הגיבורים בסיפור של עצמנו.

הפוסט “לוחמי חופש”? מחבלי חמאס וחיזבאללה הם טרוריסטים ויש להוקיע כל טענה אחרת הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

הפוגרום על אוהדי מכבי תל אביב באמסטרדם, שבו יהודים הושפלו והוכו על אדמת אירופה באופן מאורגן וסיטונאי, הדליק השבוע נורות אדומות. אך יש לומר, אלה נוספו לשורות-שורות של נורות אדומות ובוהקות המתריעות על איום האסלאם הקיצוני הגדל על אדמת אירופה. אומנם, מוטיבים כואבים כמו עיתוי האירוע – רגע לפני יום השנה לליל הבדולח, האלימות הקשה, זריקת יהודים למימי התעלה או התעלמות הרשויות הפכו אותו לבולט וחריג במיוחד, אך לאור הזינוק באנטישמיות באירופה במהלך המלחמה והתרבות ההפגנות והפרעות האלימות, הולכת ומתבררת מסקנה עגומה: לא מדובר בתקריות בדידות, אלא במציאות חדשה על אדמת אירופה שאי אפשר יותר להכחיש, ושאף עלולה לשנות מהותית את מערכת היחסים המדינית והביטחונית של ישראל עם היבשת הקרובה.

אירופה משנה את פניה

המציאות החדשה הזו מציבה בפנינו מראה מצוחצחת: היבשת הקלאסית, שמשווקת בתור מרחב מערבי שלו שבו כפרים ציוריים, קתדרלות גותיות, רכבות קיטור ואתרי תיירות מוכרים כמו מגדל אייפל, ארמון שנברון ומצודת לונדון, הולכת ומשנה את פניה. שינוי הדמוגרפיה והציביליזציה עצמה באירופה קורם עור וגידים מזה עשרות שנים, ובאופן מואץ בעשור האחרון. מול מציאות זו, אירופה ברובה חסרת אונים, מגיבה לאט, ועוד לא מבינה לחלוטין את גודל האיום שנכנס אל בטן החיה.

בעידוד הרשויות, מיליונים מגיעים מעולם האסלאם ומשנים את פני היבשת ברגליהם. לא נדיר היום להסתובב בברלין, בריסל, אמסטרדם, פריז, ברצלונה או לונדון, ולהרגיש איך הערים המוכרות, שמשווקות בתור מוקד תיירות וקולינריה, נעטפות בגטאות שלמים ומתמלאות באוכלוסיות גדולות של מהגרים שהולכות ומבססות מעמד. מוטיבים תרבותיים כמו שלטים בערבית וצריחי מסגדים הופכים יותר ויותר לעניין שבשגרה. “הפכנו לעזה של אירופה”, אמר במרירות המנהיג ההולנדי חירט וילדרס, “לא אקבל את זה”.

אלא שהמציאות שבה 30% מתושבי בירמינגהם הם מוסלמים, כמחצית מתושבי בריסל אינם ממוצא בלגי, והשם הנפוץ ביותר בבריטניה הוא מוחמד – נתונים שתואמים את המציאות בערים רבות באירופה – פוגשת תרבות הכחשה עמוקה בקרב אירופאים. הנתונים הדמוגרפיים האחרונים על היקף האסלאם באירופה נכונים ל-2016, ומסיבה כלשהי לא מתפרסמים יותר בשמונה השנים האחרונות. בכנס שנכחתי בו, בכירה באיחוד האירופי הביעה פליאה על תלונות של “הימין הקיצוני” בדבר הגירה המונית לאירופה – והשוותה את נוכחות הפליטים המסיבית מוונצואלה במדינות דרום אמריקה, או פליטים סורים בירדן, טורקיה ולבנון, למצב הזניח באירופה, לדבריה. מרצה אחר, בכיר בנאט”ו, טען בתוקף – ובחוסר צדק – שמהגרים לא אחראים לאף פיגוע טרור באירופה. לא אחר מנשיא צרפת, עמנואל מקרון, נשא נאום בדבר ה”בדלנות” אך הדגיש שהפיגועים מבוצעים על ידי צרפתים ולא על ידי מהגרים – בגלל אזרחותם הצרפתית, מבלי להידרש לגודל השינוי הציביליזציוני שקורה אצלו בחצר האחורית.

הגיעה העת לפעול

אירועים כמו פוגרום אמסטרדם צריכים לעורר משנתן גם ממשלות לאומיות שעלו לשלטון בתור ריאקציה למדיניות בסגנון “אנחנו מסוגלים” של הקנצלרית לשעבר מרקל, ומתמהמהות מלפעול. חוקים שמאפשרים שלילת אזרחות וגירוש מסיתים ומחבלים מתרוקנים מתוכן. כך, גירושה של “אלמנת הג’יהאד” בבריסל מתעכב במשך שנים עקב הליכים משפטיים, והמסית תומך החמאס מחמד חאנון באיטליה ממשיך להוביל הפגנות אנטישמיות מבלי שאזרחותו נשללת או שיגורש, על אף שמחלקת המדינה האמריקאית הטילה נגדו סנקציות. ממשלת מלוני באיטליה עדיין מקדמת את תוכנית אלבניה אך ללא תוצאות משמעותיות, וגם ממשלות ימין באוסטריה וזו הטרייה בהולנד איטיות ביישום מדיניות הגירה אפקטיבית. מדינות כמו צרפת או שווייץ מעדיפות להעביר חוקים האוסרים בורקות או צריחי מסגדים במרחב הציבורי ביד אחת, תוך כדי שביד השנייה הן מאפשרות למאות אלפי מהגרים לצבוא על שטחן ולהישאר שם למגורי קבע. האסטרטגיה ללוחמה בטרור של האיחוד האירופי מ-2020 כללה מעט מאוד צעדים בכיוון חיזוק הגנת הגבולות או גירוש מסיתים, ובעיקר צעדים לחיזוק “חוסן קהילתי” דרך ספורט, שת”פ מודיעיני, והוצאת צעירים ממעגל ההקצנה בדרכי נועם.

רק מדינות כמו פולין, הונגריה וצ’כיה ממאנות לשתף פעולה עם מדיניות איחוד המשפחות ועידוד ההגירה של יתר אירופה, שמביאה מיליוני מהגרים בשנה ליבשת בעלת שיעור הילודה מהנמוכים בעולם, והתוצאות אצלן ניכרות היטב – היעדר כמעט מוחלט של תקריות אנטישמיות, הגם שלאור המלחמה בישראל, לעומת הזינוק בתקריות אלה בשאר חלקי אירופה.

יחסי ישראל-אירופה לאן?

מה שקרה באמסטרדם תואם באופן בולט גם את היחס האירופי למלחמה בישראל. ראשית, הכחשה עמוקה של שורש הבעיה והעדפת “פתרונות פלסטר” – במקרה של ישראל, כישלונה של אירופה להצביע על המניעים ההגמוניים של איראן והאנטישמיות של חמאס וחזבאללה, והתמקדות בסכסוך טריטוריאלי עם הפלסטינים ו”פתרון שתי המדינות”; במקרה של אמסטרדם, “מיצוי הדין” עם הפורעים או “הגברת האבטחה” במקום הידרשות לאיום האסלאם הקיצוני הרחב יותר. כך גם בסיקור התקשורתי – הגם שהוא לרוב שיקף את המציאות, עיוות האירועים בתור “חוליגנים יהודים” שפרעו ונעצרו או “אוהדי מכבי תלשו דגלי פלסטין ועוררו פרעות” מוכר היטב לישראלים מהקשר המלחמה כאן במזרח התיכון, וכותרות שזועקות על “טבח בבית ספר בעזה” או על “הרעבה קטסטרופלית” ברצועה.

אירופה עדיין שרויה בהכחשה. כמחצית מהמורים בצרפת נמנעים מלדבר על נושאים מסוימים מחשש לעורר את זעמם של תלמידים מוסלמים, בפרט לאחר הרצח המזעזע של המורה סמואל פאטי. פיגועי הטרור בפריז, בברצלונה ובלונדון, התנקשויות באומנים שמבקרים את האסלאם כמו הבמאי ההולנדי תאו ואן גוך או מערכת העיתון שרלי הבדו בפריז – כל אלה עדיין פוגשים ציבור אירופאי שרק 32% ממנו מוכן להילחם על הגנת המדינה, ויותר נסקרים מודאגים משינויי האקלים מאשר מענייני ביטחון. אך סימנים ראשונים לשינוי כבר מופיעים במפה הפוליטית באירופה – ממשלות ימין, ולעיתים ימין קיצוני, שעולות לשלטון, ירידה משמעותית בהצבעה למפלגות ירוקות לטובת מפלגות לאומיות, ושחרור כבלי דיבור רבים שהגבילו את השיח הציבורי. הכחשה זו יצרה אווירה מאפשרת להגירה ולאסלאם הקיצוני, ופירוקה הוא הצעד הראשון בדרך להתמודדות עם תופעות אלה.

בהיעדר שינוי מגמה, הדבר עלול לאלץ את ישראל להתייחס לאירופה יותר ויותר כאל איום מאשר כאל שותפה. אירופה עלולה להיחשב כמרחב ערבי עוין, ונסיעה לשם עלולה להיחשב בדרגת סיכון דומה לנסיעה למדינות ערב. ישראלים, שעד כה הסתפקו ברשימת הוראות כמו הימנעות מלדבר עברית במרחב הציבורי או לענוד שרשרת עם מגן דוד, ייאלצו אף לחשב מחדש את צעדיהם וייתכן שיימנעו מנסיעה לגרמניה בדומה להימנעותם מנסיעה למצרים. אפשר רק לדמיין בתרחיש קיצון את ההשתלטות של גורמים אלה על מוקדי הכוח, ואת ההשלכות המדיניות והביטחוניות שיהיו לישראל מצד היבשת הקרובה והעוצמתית שלה. מוטב שמדינות אירופה יתעוררו וידחו מתוכן את שינוי התרבות הזה, לפני שיהיה מאוחר מדי.

מאמר זה פורסם במקור בYnetnews

הפוסט פוגרום אמסטרדם: בהיעדר שינוי כיוון, אירופה תיחשב למרחב ערבי עוין עבור ישראלים הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

ברור לכול שמדינת ישראל נמצאת בשנה האחרונה במלחמה רב-זירתית שמתרחשת בעזה, בלבנון וגם בזירות מרוחקות מעבר לים כמו איראן ותימן. אולם, לפי החוקר ישי גלב, לא כולם נותנים את הדעת לכך שהמלחמה הזו היא גם רב-ממדית. “אנחנו נלחמים במספר זירות, אבל גם במספר ממדים”, הוא מחדד. “מעבר לקרבות בשטח, מדינת ישראל נלחמת גם בבתי המשפט הבינלאומיים, וגם נאבקת על דעת הקהל הבינלאומית. חשוב להבין שדעת קהל חיובית היא קריטית למאמץ המלחמתי הכולל, כיוון שאנחנו נמצאים במערכה ממושכת וזקוקים לתמיכה הדיפלומטית והכלכלית של מדינות העולם”.

מאז פרוץ מלחמת “חרבות ברזל”, גלב מנהל את האתר War in Israel שפועל כחלק מאתר תנועת הביטחוניסטים, ומהווה מאגר מידע מקיף אשר מתעדכן מדי יום, ומספק נתונים מהימנים על מצב המלחמה ועל כמות החללים. האתר הוקם ביוזמת תנועת הביטחוניסטים ובמימונה, לאחר שהתברר כי משרד החוץ ודובר צה”ל קורסים תחת נטל ההסברה. כבר בנובמבר 2023 האתר היה באוויר, בעברית ובאנגלית, ובכך היה חלוץ בתחום ההסברה הישראלית מהמגזר הפרטי.

“האויבים שלנו מציגים נתונים בשלל פלטפורמות, שרבים מהם שקריים לגמרי, וזאת מתוך מטרה מכוונת לייצר נרטיב אנטי-ישראלי”, הוא אומר. “המטרה שלנו היא לספק לעולם מקורות מידע חלופיים, שמתבססים על נתונים אמינים ומאומתים, ולהציג את אותם נתונים באופן שיגייס את דעת הקהל העולמית לטובת ישראל, ימחיש את צדקת דרכנו, וישכנע את מדינות העולם לתמוך בנו”.

הפרכת מיתוסים מתחילה עם נתונים

ישי גלב וצוות החוקרים שעובדים תחתיו אוספים נתונים רבים, חלקם נתונים בסיסיים כמו מספר ההרוגים מכל צד, מספר הפצועים ומספר החטופים שעוד נמצאים בשבי חמאס; חלקם נתונים מבצעיים יותר, כמו  מספר היישובים הישראליים שטווחו, מספר הטילים שנורו אל עבר ישראל ומספר המטרות שצה”ל השמיד בעזה. נתונים אחרים מספקים מבט רחב יותר, במטרה ליצור השוואה בין המלחמה הנוכחית למלחמות אחרות שנערכו במקומות שונים בעולם בעבר הלא רחוק וגם כאלו שטרם הסתיימו, כמו מלחמת האזרחים שהתרחשה בקמבודיה והמאבק הצבאי שעדיין נמשך בדארפור. נתונים אלה בוחנים, למשל, את היחס בין כמות הלוחמים ההרוגים לבין כמות האזרחים ההרוגים, אשר נרשם במלחמות ובקונפליקטים השונים.

“יצרנו מאגר של נתונים ממלחמות רבות בעולם שהתרחשו מאז כינון ‘הסדר העולמי החדש’ בשנת 1945, וכעת אנחנו מציבים את הנתונים האלה מול הנתונים של מלחמת ‘חרבות ברזל'”, מסביר גלב. “המטרה שלנו היא לבנות תמונה רחבה שתשקף את מצבה של מדינת ישראל מול מדינות אחרות, ותמחיש עד כמה ההאשמות שמוטחות נגדנו הן מנותקות מן המציאות”.

הנתונים מראים, בין היתר, שבמלחמה הנוכחית נהרגו כ-22 אלף איש מקרב האוכלוסייה האזרחית. מספר זה כולל הן את הקורבנות מן הצד הישראלי והן את ההרוגים המדווחים בעזה. מדובר אומנם במספר גבוה, אך כאשר משווים אותו למספרים של מלחמות אחרות הוא מקבל פרופורציה מעט אחרת. במלחמה בתימן, למשל, נהרגו כ-150 אלף אזרחים, במלחמה בניגריה נהרגו כ-225 אלף אזרחים, ובמלחמה בסוריה נהרגו כ-206 אלף אזרחים. לדברי גלב, הנתונים הללו מסייעים רבות במאבק נגד טענות שקריות, כמו הטענה שלפיה ישראל מבצעת רצח עם.

באופן דומה, הנתונים מפריכים את הטענה שלפיה מדינת ישראל מבצעת הרעבה המונית של תושבי רצועת עזה. מבט על המידע שנאסף מלמד שבתימן מתו 85 אלף אנשים מרעב, בסומליה 260 אלף ובקונגו 4 מיליון. בעזה, לפי הנתונים המחמירים ביותר, נרשמו מאז תחילת המלחמה 33 מקרים בלבד של מוות מרעב, כך שגם הטענה להרעבה המונית היא חסרת ביסוס.

“הפרכת מיתוסים היא אחד הכלים החשובים ביותר בעיצוב דעת קהל”, אומר גלב. “כשרואים את הנתונים על ישראל מול הנתונים העולמיים מבינים שהמלחמה בישראל היא הרבה פחות זוועתית מכפי שמנסים להציג אותה. מעבר לכך גם רואים את הצביעות של העולם שממהר להאשים את ישראל, אבל שותק מול מדינות שנוהגות בצורה חמורה לאין שיעור”.

אמינות מעל לכול: האתגרים בעידן ה”פייק ניוז”

בעידן הנוכחי, שבו כולנו מוצפים במידע, קשה מאוד לזהות מתי מדובר במידע אמין, ומתי במידע מוטה, מסולף או שקרי לחלוטין. האתגר הזה מעסיק מאוד גם את צוות החוקרים של האתרWar in Israel . כדי להתמודד איתו ולהצליח להביא נתונים מהימנים הם בוחנים היטב את המקורות של כל נתון ונתון, וגם דואגים להצליב מידע ממקורות שונים. המקורות המרכזיים שעליהם הם מסתמכים הם דו”חות רשמיים של השב”כ וצה”ל, מכוני מחקר בעלי סמכות כמו המכון לחקר המלחמה (ISW) וכן על מאגר מידע רחב ובלעדי של תנועת הביטחוניסטים שבו נאספים גם נתונים בדידים כמו כל חייל שנופל או בכיר שמחוסל. כמו כן, החוקרים אוספים נתונים בעצמם, בעבודה מדוקדקת שאורכת מספר שעות מדי יום.

מנגד יש מקורות שעליהם חוקרי האתר לא יתבססו, כמו גופי תקשורת ורשתות חברתיות וכמובן גם לא על מידע שמפורסם מטעם הצד הפלסטיני או בפלטפורמות כמו אל-ג’זירה, מאחר שמדובר לעיתים קרובות במידע מוטעה או שקרי. נוסף על כך הם גם לא יתבססו על מקורות מסווגים, כיוון שאי אפשר לחשוף אותם ולכן גם אי אפשר להוכיח את אמינותם. את מרבית הנתונים שהחוקרים אוספים הם מצליחים לאמת בסבירות גבוהה מאוד, ובמקרים המעטים שבהם האמינות של המידע מוטלת בספק הם מציינים זאת. כמו כן הם מוסיפים ליד כל נתון את המקור שממנו הוא נלקח, ומסבירים כיצד נעשתה עבודת המחקר, על מנת שכל קורא יוכל לבחון אם הוא סומך על המידע או לא.

“לצערנו, היום אפשר לפברק נתונים בקלות”, מספר ישי גלב. “יש אתרים רבים, כמו האתר של ארגון ‘בצלם’, שמחזיקים מאגר מידע עצום, אך לא חושפים את המקורות שלהם, וכך אין דרך לדעת כיצד הם הגיעו לאותם נתונים. בעיה נוספת היא שיש גופים בעלי מוניטין שמייד נראים אמינים, אבל כשנוברים מספיק לעומק מתברר שהם מתבססים על מקורות מוטים. האו”ם למשל מתבסס הרבה פעמים על נתונים שמפרסם משרד הבריאות בעזה שפועל מטעם חמאס, כך שגם את המידע שכתוב בגופים רשמיים של האו”ם צריך לקחת בעירבון מוגבל, ואנחנו תמיד מציינים זאת. בעיה שכיחה נוספת היא שלפעמים יש ציטוט מעגלי – למשל האו”ם מצטט ארגון מסוים שמצטט את האו”ם בחזרה, וכך נוצר מעגל סגור שקשה לדעת היכן הוא התחיל”.

כלי הבינה המלאכותית (AI) שמתרבים ומשתכללים עם כל יום שעובר אומנם תורמים לא מעט למלאכת איסוף הנתונים, אך גם פותחים צוהר לשימוש לא אחראי ואף זדוני במידע, ולעיתים רק מאתגרים עוד יותר את אימות הנתונים. “אנחנו נעזרים לא מעט בכליAI , בעיקר לצורך הצלבת מידע”, אומר גלב. “עד לפיתוח של כלים אלה נאלצנו קודם כול לחפש מידע, אחר כך להבין מה המקור שלו, ורק לבסוף להצליב את המידע הזה עם נתונים ומקורות אחרים. כלי ה AI-למעשה הופכים את הסדר, ומתחילים מייד עם הצלבת המידע, ובכך חוסכים הרבה מאוד זמן עבודה. עם זאת, צריך להיזהר מהכלים האלה כי עם כמה שמפתה לעבוד איתם, הרבה פעמים המידע שהם מציגים מצריך בקרה צמודה”.

לא שקר, אבל גם לא כל האמת: הדרכים ה”מתוחכמות” להטות נתונים

האמינות של המקורות והמספרים היא סוגיה מורכבת, אבל הנכונות של הנתונים היא לא העניין היחיד שיכול להוביל לסילוף מידע בהתאם לאג’נדות כאלה ואחרות. לדברי ישי גלב, קיימים אתרים רבים שמציגים מידע מאומת ונכון, אך מצליחים בכל זאת ליצור תמונת מציאות מעוותת.

אחת השיטות לעשות זאת היא להציג פרטים מסוימים, ולהשמיט פרטים אחרים. יש אתרים נישתיים רבים שעושים בדיוק את זה, כמו האתר Israel Palestine timeline שמציג על פני ציר זמן רק את המידע על כמות ההרוגים בכל צד במלחמה. כאשר נכנסים לאתר זה, רואים שכמות ההרוגים הפלסטינים גדולה בהרבה מכמות ההרוגים הישראלים, וכך, כשהמידע הזה מופיע ללא כל הקשר וללא סימוכין של נתונים נוספים, מייד עולה התחושה שמדינת ישראל עושה משהו לא בסדר.

שיטה נוספת להשתמש בנתונים נכונים כדי להעביר מסרים חד-צדדיים קשורה באופן ההצגה של הנתונים. לדברי גלב, כל גוף שעוסק באיסוף מידע יודע שמה שחשוב באמת זה לא הנתונים אלא האופן שבו מציגים אותם והטרמינולוגיה שבה משתמשים. מהסיבה הזאת מושקעת מחשבה רבה באופן שבו הנתונים מפורסמים במאגרי המידע השונים. כאשר מידע מופיע בראש הדף או מובלט באמצעים גרפיים, הוא מייד מקבל משקל רב. לעומת זאת, מידע שכתוב בתחתית הדף מופיע בפונט קטן או נכתב כמלל בלבד ללא גרף, נדחק הצידה ורבים כלל לא מבחינים בו. באופן דומה, גם הבחירה כיצד לפלח את המידע משפיעה לא מעט על המסרים שנגזרים ממנו.

לא על הטנקים בלבד: המערכה הכוללת של מדינת ישראל

הנתונים שישי גלב והחוקרים שעובדים עימו אוספים מתפרסמים באתר באופן קבוע, וזוכים לחשיפה של 50-30 אלף צפיות בחודש, ולחשיפות נוספות ברשתות החברתיות השונות. מעבר לכך, הם מופיעים בדו”ח השבועי של תנועת הביטחוניסטים, אשר מגיע לדיפלומטים ולחברי ממשל בכל רחבי העולם, ומוצגים בכנסים ובאירועים שונים של התנועה. הנתונים שנאספים גם משמשים פעמים רבות לצורכי מחקר, וחוקרים ממחלקת המחקר של הביטחוניסטים וממכוני מחקר נוספים כמו המרכז הירושלמי לענייני חוץ וביטחון (JCPA) נעזרים בהם רבות. חלק מהנתונים גם מגיעים לא פעם לגופי תקשורת מרכזיים כמו אתר החדשות Ynet וערוץ 14, ומתפרסמים בכתבות ובתחקירים שונים.

גלב מברך על כל תהודה שלה זוכה המידע, אך מציין שהיה רוצה להפיץ את הנתונים אף יותר. “משמח אותי מאוד לקרוא כתבות שמתבססות על הנתונים שאנחנו אספנו, ובעיקר מספק אותי שחוקרים משתמשים בנתונים האלה כי זה מעניק להם תוקף ומהימנות”, הוא אומר. “העבודה הקשה שלנו כרגע היא להנגיש את הנתונים לעוד גופים שמציגים מידע על ישראל, ולהתרחב לפלטפורמות נוספות כמו מכוני מחקר חדשים ורשתות חברתיות”.

הגלים שיוצר המידע שנאסף באתר של גלב בהחלט מחזקים את תחושת השליחות שמלווה אותו בתפקיד. “כל הפעילות שאני עושה היא סביב תמיכה בנרטיב הישראלי, וגם איסוף הנתונים נובע מהרצון שלי לקדם את האינטרסים של מדינת ישראל”, הוא מספר. “איסוף הנתונים עצמו הוא אומנם מאוד טכני, אבל זה לא הכול. צריך להשקיע הרבה מחשבה שיווקית ופסיכולוגית כדי להחליט איך להציג כל נתון, ואיך להפוך את הנתונים לאינפוגרפיקות או לכתבות. אם לתמצת, אז התפקיד שלי הוא לקחת מספרים ולהשתמש בהם כדי לעזור לישראל במערכה על דעת הקהל המקומית והעולמית – וכשמסתכלים על זה ככה, העבודה כולה מקבלת משמעות אחרת”.

ישי גלב נחוש להמשיך עם עבודת איסוף הנתונים כל עוד מלחמת “חרבות ברזל” נמשכת, וגם בסיום המלחמה הוא מתכנן להמשיך לתחזק את האתר ולהפוך אותו למאגר מידע עשיר ומקיף עם נתונים הנוגעים למצב הביטחוני בישראל. עם זאת, ברור לו שאי אפשר להסתמך רק על הפעילות שלו ושל אתרים פרטיים מקבילים. “המלחמה של ישראל לא מתבצעת רק בעזרת טנקים, מטוסים וצוללות”, הוא פוסק. “בשביל לנצח במערכה, המדינה מוכרחת לקחת ברצינות גם את המאבק על דעת הקהל, כי התחום הזה משפיע ישירות על התמיכה והלגיטימציה שאנחנו מקבלים. לא ייתכן שההסברה הישראלית הפכה לפרויקט של המגזר הפרטי בלבד, וצריך שגם הממשלה וגופים רשמיים שפועלים מטעמה ייקחו את הנושא ברצינות וישקיעו בכך משאבים ומאמצים”.

למאגר המידע על מלחמת “חרבות ברזל” >>

הפוסט מבעד לסטטיסטיקה: הנתונים ה”יבשים” שמסייעים במערכה הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

במהלך

סוכנות הידיעות המרכזית של צפון קוריאה (KCNA) דחתה האשמות אלה וכינתה אותן “שמועה חסרת בסיס ושקרית“. נוסף על כך האשימה סוכנות הידיעות את ארצות הברית בהפצת קונספירציה שנועדה להסיט את השתתפותה במלחמה בעזה לצד ישראל. עם זאת, הממצאים הוכיחו אחרת, שכן כוחות צה“ל מצאו בין האמל“ח שנתפס מחמאס גם רימוני רקטות RPG F-7 ופגזי באנג–122 צפון קוריאניים. כיצד הגיע נשק צפון קוריאני לחמאס ברצועת עזה?

לצפון קוריאה יש היסטוריה ארוכת שנים של יחסי שותפות עמוקה עם איראן וסוריה, וכתוצאה מכך, הטכנולוגיה הצבאית שלה הגיעה לארגוני הפרוקסי של איראן: חזבאללה, החות‘ים וחמאס. כמו כן, לצפון קוריאנים ישנו קשר ארוך שנים עם הפלסטינים מתחילת שנות ה–60 של המאה ה–20. בשנים אלו החלה צפון קוריאה לספק סיוע כספי והכשרה צבאית לאנשי אש“ף.

לאחר מכן, במהלך שנות ה–70 וה–80 נפגשו מנהיג אש“ף יאסר ערפאת ומנהיג החזית העממית לשחרור פלסטין, בביקורים נפרדים, עם קים איל סונג בפיונגיאנג בירת צפון קוריאה. ביקורים אלו הביאו לאספקה קבועה של נשק צפון קוריאני לפלסטינים. לאחר סיומה של המלחמה הקרה דעך הקשר בין צפון קוריאה לפלסטינים, אך ב–2007, עם השתלטות חמאס על רצועת עזה, התחדש הקשר עם הצפון קוריאנים.

מסייעת לגוש האנטי-אמריקאי

ביולי 2014, כאשר יצאה ישראל למבצע “צוק איתן” בעזה, ביקש חמאס סיוע צבאי מצפון קוריאה. במסגרת העסקה קיבל חמאס רקטות וציוד תקשורת לשימוש צבאי. מלבד העברת נשק, סיוע כספי ואימונים צבאיים, ייתכן כי צפון קוריאה סייעה לחמאס גם בבניית “המטרו“, רשת המנהרות של חמאס בעזה, כפי שסייעה לחזבאללה בלבנון.

למרות האיבה למערב ולישראל, האם הסיוע של צפון קוריאה לארגוני הטרור כמו חמאס וחזבאללה הוא ממניע אידיאולוגי בלבד? למרות התמיכה הארוכה של צפון קוריאה בגורמים החברים ב“ציר ההתנגדות“, נראה כי מעבר לאידיאולוגיה ישנו מניע עיקרי והוא המניע הכלכלי. צפון קוריאה מצויה תחת סנקציות בינלאומיות כבדות ולכן מעורבת בפעילויות כמו מכירת נשק לארגוני טרור כדי לייצר הכנסות למימון תוכניות הנשק שלה עצמה.

צפון קוריאה גם מרוצה מהקמתו של גוש אנטי–אמריקאי, אנטי–מערבי, הכולל את רוסיה, סין ואיראן. לאחר פלישתה של רוסיה לאוקראינה חיפשה צפון קוריאה דרך למנף הישגים אסטרטגיים בהרחבת שיתוף הפעולה עם רוסיה, תוך שהדבר יסבך את מאמציה של ארצות הברית באוקראינה. בדומה לאוקראינה, צפון קוריאה מחפשת הזדמנויות לערער אינטרסים של ארצות הברית גם במזרח התיכון, תוך השגת רווחים כלכליים ממלחמה באזור, כמו זו בין ישראל לחמאס בעזה וחזבאללה בלבנון. מצב זה אף מעלה את הסיכוי כי צפון קוריאה תוכל להרחיב את מכירת הנשק לארגוני הטרור, ובפרט לחמאס, לאחר הוראה מיוחדת של קים ג‘ונג און כבר בנובמבר 2023 על תמיכה בפלסטינים.

הזווית הצפון קוריאנית אינה חשופה דייה, אך היא מסוכנת ועלולה להאפיל על מהלך המלחמה. סחר הנשק הבלתי חוקי בין צפון קוריאה לחמאס יכול לסייע לארגון הטרור להשתקם מהר יותר מן הצפוי, לאחר שספג מכה אנושה במהלך המלחמה, כאשר מרבית הנהגת הארגון בעזה חוסלה, כולל המנהיג, יחיא סינוואר, וכאשר חוסלו אמצעי לחימה ומחבלים רבים. צפון קוריאה עומדת מאחורי איראן, שגם היא סופגת מפלות כבדות במלחמה זו, וניצבת לצידה כמי שיכולה להפיק רווחים כלכליים ואסטרטגיים תוך שיפור מצבם של ארגוני הטרור במהלך ובעיקר לאחר המלחמה.

מאמר זה פורסם במקור ב-ynetnews.

הפוסט הקשר הסמוי בין צפון קוריאה וחמאס הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

ביתו של ד”ר משה יגר בירושלים הוא בית שמספר סיפור: תמונות מאירועים דיפלומטיים ברחבי העולם, תעודות הוקרה ופרסים הקשורים לשירותו הדיפלומטי ולפעילותו האקדמית, ביניהם פרס ז’בוטינסקי לספרות ומחקר ופרס מיוחד על חלקו בכינון יחסי ישראל–הודו. בארון הספרים העשיר בבית אפשר למצוא גם כ־20 ספרים שכתב בעברית. אחדים מהם תורגמו לשפות אחרות, ארבעה ספרים נכתבו במקור באנגלית, ורובם עוסקים בהיסטוריה ובדיפלומטיה של יחסי ישראל עם מדינות בעולם.

עולה חדש שמדבר עברית טובה יותר מהצברים

ד”ר משה יגר, יליד 1930, הוא בן 94 שנים וממש לא נס ליחו. פגשנו אותו בביתו כדי לשוחח על שירותו במשך כ־40 שנים במשרד החוץ ועל הפרספקטיבה שלו על המצב הנוכחי. ריאיון מיוחד עם אדם מיוחד, שיצא לו לעבוד תחת אישים כמו גולדה מאיר, אבא אבן, יגאל אלון, יצחק רבין, יצחק שמיר ואחרים. אבל בואו נתחיל בהתחלה.

משה, בוא נחזור לשנת 1935. אתה מגיע לארץ ישראל – לאן?

עלינו מארגנטינה כשהייתי בן פחות מחמש. אבי היה מורה עברי שנשלח ללמד בזכרון־יעקב. התחלתי בגן ילדים כעולה חדש. דיברתי עברית תקנית ויפה, הודות לאבי שמיום לידתי דיבר איתי רק עברית, גם לפני עלייתנו ארצה. חיינו בזכרון־יעקב חמש שנים שהותירו בי חותם עמוק.

הצטרפת להגנה?

הייתי חבר בגדודי הנוער של ההגנה במשך שנתיים. כשהחלה מלחמת העצמאות, עם קום המדינה, חבריי ואני גויסנו לצה”ל. הייתי חבר בהכשרת הצופים, היינו ממייסדי הנח”ל (יחד עם תנועת הנח”ל המאוחדת), וגם ייסדנו את קיבוץ תל־קציר.

חשבת להמשיך לקריירה צבאית?

בשלב מסוים עזבתי את תל־קציר וחזרתי לשירות הסדיר בצה”ל. השתתפתי בקורס המ”כים הראשון של הנח”ל, הייתי גם בקורס רבי־סמלים ומוניתי לרס”ל של פלוגת הטירונים הראשונה בנח”ל. נשלחתי גם לקורס צניחה ואחריו לקורס קצינים מחזור ח’. לאחר מכן השתחררתי מצה”ל ויצאתי ללימודים באוניברסיטה העברית.

ומהאוניברסיטה פנית לקריירה דיפלומטית?

לאחר שסיימתי תואר ראשון בתולדות המזרח התיכון בזמן החדש, מדע המדינה והיסטוריה כללית, המשכתי ללימודי תואר שני. רציתי להיכנס למשרד החוץ, ובסופו של דבר עברתי את בחינות הכניסה למתמחים (צוערים), מחזור שלישי, בשנת 1956. במשך כ־40 שנה שֵירַתי במגוון תפקידים בארץ ובנציגויות ישראל בחו”ל, ביניהם שליחות בבורמה, שם השלמתי את התואר השני.

והשהות בבורמה היא זו שקבעה את תחום ההתמחות שלך באסלאם באסיה?

כיוון שלא לימדו אסלאם באסיה באוניברסיטה העברית באותן שנים, העניקה לי האוניברסיטה אישור מיוחד לכתוב תזה על המיעוט המוסלמי בבורמה. לאחר מכן חקרתי את האסלאם במלאיה הבריטית, שהיא כיום מלזיה – זו הייתה עבודת הדוקטורט שלי. עוד עבדתי כעשרים שנה, בזמני הפנוי, על מחקר השוואתי של מרידות מוסלמיות בבורמה, תאילנד והפיליפינים.

התנ”ך כמפתח לקשרים דיפלומטיים

במשך 40 שנות שירותו הדיפלומטי מילא ד”ר יגר תפקידים משמעותיים ברחבי העולם. לאחר השירות במלזיה הוא שירת כקונסול בלוס־אנג’לס וכקונסול כללי בפילדלפיה. בשנות שירות שונות בארץ הוא שימש ראש אגף ההסברה ואגף אסיה במשרד החוץ בירושלים, היה פעיל ב”מבצע שלמה” (העלאת יהודי אתיופיה), ומילא תפקיד מרכזי בהקמת היחסים של ישראל עם הודו ומדינות נוספות באסיה ובאפריקה. בין תפקידיו נכללו גם מינויו כשגריר בשוודיה ובצ’כיה.

בעצם, יצא לך לשרת תחת מספר שרי חוץ. מה אתה יכול לספר עליהם?

כאשר שירתי כסגן מנהל מחלקת אסיה, אבא אבן, שר החוץ, מינה אותי למנהל מחלקת הדרכה. יגאל אלון, בהיותו שר החוץ, מינה אותי למנהל מחלקת ההסברה, ואילו שר החוץ יצחק שמיר מינה אותי לסמנכ”ל ראש אגף ההסברה, תפקיד אותו מילאתי במשך חמש שנים.

היית מעורב בפרויקט תרבותי מיוחד בצ’כיה. מה היה הפרויקט הזה?

לאחר קריסת המשטר הקומוניסטי, צ’כיה הייתה ידידותית מאוד לישראל. יזמתי פסטיבל גדול שהתמקד בתנ”ך כפי שהוא משתקף באומנויות השונות. הכנת הפסטיבל נמשכה כשנה וחצי, ובסופו של דבר נכללו בו 71 אירועים מוזיקליים, הצגות תיאטרון, תערוכות ציור, סמינר אקדמי ותחרויות ציור לתלמידי בתי ספר – הכול סביב נושאים תנ”כיים. היה זה מפגן תרבותי גדול בפראג שתרם תרומה משמעותית לתדמיתה של ישראל. הכול ידעו שהתנ”ך הוא תרומת העם היהודי לציוויליזציה האנושית.

למה קשרי אומנות ותרבות חשובים מהצד הדיפלומטי?

מאז ההתפתחות האדירה באמצעי הטכנולוגיה המודרניים, אחרי מלחמת העולם השנייה, השתנה לחלוטין אופיו של מקצוע הדיפלומטיה. אין זה יותר רק משא ומתן בין ראשי השלטון בארצות השונות, אלא אמצעי ליצירת קשרים רחבים בין אוכלוסיות של עמים שבדורות הקודמים לא התעניינו ביחסי החוץ של ארצותיהם.

אמצעי התקשורת של ימינו הופכים את היחסים הדיפלומטיים בין ארצות ועמים לנושא המעניין ציבורים רחבים מאוד. מסיבה זו לבשה הדיפלומטיה החדשה פנים חדשות. כיום עוסקות מדינות העולם השונות בהפצת תרבותן ולשונן בקרב עמים אחרים, במאמץ לטפח ידידות עם עמים אלה. זו דיפלומטיה מסוג אחר – דיפלומטיה מעניינת מאוד, שאתגריה מרובים והיא מחייבת מינוי דיפלומטים המתאימים לתפקידים אלה. למשל, הדיפלומטים כיום חייבים להיות בעלי השכלה רחבה, הרבה מעבר למה שהיה מצופה מהם בדורות עברו.

הרחבת הידע וההבנה על ארצו של הדיפלומט בקרב ארצות אחרות יוצרת אווירה של ידידות, היכולה לתרום במישרין גם להעמקת קשרי הכלכלה, הביטחון וכל תחום אחר, לטובתן ההדדית של המדינות המדוברות.

לפיכך, לשימוש בתנ”ך לצורכי העבודה ההסברתית והתרבותית של ישראל בעולם יש חשיבות מיוחדת בארצות שבהן מוכר התנ”ך כחלק מן התרבות המקומית, בעיקר בארצות הנוצריות דוגמת ארה”ב, קנדה, אמריקה הלטינית, אירופה, אוסטרליה, ניו־זילנד ואפילו הפיליפינים – שהיא המדינה הנוצרית היחידה באסיה.

הציונות צריכה להשתחרר מאשליות ולהתפכח

מה דעתך על המצב המדיני והביטחוני הנוכחי של ישראל?

עלינו להשתחרר מאשליות. מלכתחילה חיפשה הציונות דרכים להגיע להסכם עם הערבים, בתקווה שהם יוותרו על חלק קטן מאדמותיהם הנרחבות ויאפשרו לעם היהודי לחזור למולדתו ההיסטורית. התנועה הציונית, לגווניה השונים עשתה אין־ספור ניסיונות להגיע להבנה, להסכמה ולפשרות עם הערבים – כולל תוכניות לחלוקת הארץ – אך הכול היה ללא הועיל. אנחנו יודעים זאת היום, אחרי שבעה באוקטובר, בבהירות רבה יותר מבעבר. ספק אם נותרו בקרבנו רבים הסובלים עדיין מאשליות העבר. הציונות ניסתה לזכות בהבנה ובהסכמה ערביות על ידי העלאת הצעות מהצעות שונות, כמו פשרה טריטוריאלית או הפצת ההשקפה ששיבת היהודים לארצם תביא לשיפורים כלכליים, רפואיים, חינוכיים ואחרים בקרב האוכלוסייה הערבית. מאומה לא עזר.

לערבים הוצעו הצעות להקמת מדינה “פלסטינית” משלהם, אך הם לא גילו עניין בהצעות אלה. ההצעות הבולטות ביותר הזכורות לנו הן הצעת ועדת פיל ב־1938, הצעת החלוקה של האו”ם ב־1947 והסכם אוסלו ב־1993. היו ניסיונות נוספים אבל הערבים, “הפלסטינים”, מעולם לא גילו עניין בהקמת מדינה משלהם אלא היו נחרצים ועקביים בהתנגדותם להקמת מדינה יהודית, גדולה או קטנה. הם נקטו את כל שיטות האלימות שהיו בידיהם כדי למנוע את הקמת מדינת ישראל, והגיעו לרמות בלתי נתפסות של התנהגות אכזרית, ברברית ומפלצתית. דבר זה נמשך כבר כמעט 120 שנה, ומצא את ביטויו במה שאנו קוראים תנועות טרור. בעיני הערבים אין זה כך.

אנו שרויים עכשיו במלחמה עם שני ארגוני טרור אכזריים – חמאס וחיזבאללה, המופעלים ונתמכים על ידי אויבתנו הגדולה, איראן. איך לדעתך זה יסתיים?

אפשר להניח שמלחמה זו, הנמשכת הרבה יותר מדי, תסתיים בסופו של דבר בחיסולן של שתי תנועות אלה, אבל כדאי שלא נסבול מאשליה נוספת. אפשר להניח במידה רבה של ביטחון שהערבים ימשיכו להפעיל נגדנו אלימות ופעולות טרור, שהם יקימו ארגונים חדשים, ושרבים מאוד מחברי חמאס וחיזבאללה ימשיכו בפעילותם נגדנו על ידי בודדים או צוותים קטנים. נשק לא יחסר להם.

ומה בפועל צריכה להיות המטרה הסופית לגבי חמאס ועזה?

כדי לשמש לקח למדינות ערב אחרות ישראל צריכה לחסל את חמאס, להכחיד כל זכר לנוכחותו, ולהשלים את הפעולה באמצעות השתלטות על כל רצועת עזה. ישראל ניצחה את צבאות ערב במלחמת ששת הימים ובמלחמת יום הכיפורים, אבל למרות כל יתרונותיה לא הצליחה להביס ארגון טרור כמו חמאס.

אבל מה זה אומר, להביס את חמאס?

יש הבדל משמעותי בין מושג הניצחון שלנו לשלהם. זה חזר על עצמו בכל סבב של עימות, אחרי כל אחד, הרגשתי שלא השגנו הרבה. עבורם, ניצחון הוא אם ההנהגה שלהם שורדת ויש להם יכולת להתארגן מחדש. הם אינם מתייחסים לאבדות, להרס בעזה או לסבל האזרחי – זה לא מרתיע אותם. הם מאמינים שיש להם שליחות קדושה להשמיד את ישראל. כל עוד נאפשר להם את האפשרות להתארגן מחדש, גם אם זה ייקח שנים, וכל עוד יש להם תמיכה חיצונית, הם ימשיכו. צריכה להיות עקירה מוחלטת של היכולת שלהם להתארגן מחדש.

אתה אופטימי ממרום ניסיונך ושנותיך?

שבעה באוקטובר היה רגע קשה, אבל כן, אני אופטימי למרות המצב. לאורך ההיסטוריה אויבים תמיד קמו עלינו, ולעם היהודי יש חוסן מיוחד, גם לאחר שהוא ספג מהלומות קשות ביותר כמו ששת המיליונים שאיבדנו במלחמת העולם השנייה, ברצח יהדות אירופה על ידי הגרמנים ושותפיהם. אנחנו צריכים להבין שהנוכחות שלנו כאן אינה מובנת מאליה, ועם זאת לזכור שלמרות הקשיים יש אנרגיה פנימית בתוך העם היהודי, יכולת נדירה לריפוי פנימי. אנחנו ננצח.

הפוסט “לעם ישראל יש יכולת ריפוי פנימית. אנחנו ננצח”: ריאיון עם ד”ר משה יגר הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

באמצע חודש יולי 2024 נפתחה מחדש שגרירות אזרבייג’ן בטהרן, לאחר יותר משנה של משא ומתן להרגעת המתיחות בין שתי המדינות. היחסים בין איראן לאזרבייג’ן עלו על שרטון לאחר שבינואר 2023 הסתער חמוש על שגרירות אזרבייג’ן בטהרן, הרג את קצין הביטחון שלה ופצע שני שומרים. למרות הכחשות נמרצות של איראן, הנשיא האזרי, אילהם אלייב, כינה זאת “מתקפת טרור”. כחודשיים מאוחר יותר, במרץ 2023, החליטה אזרבייג’ן על פתיחת שגרירות בישראל, והיחסים בין שתי המדינות הידרדרו אף יותר. הדבר העלה את חמתם של האיראנים: בעוד יחסיהם עם שכנתם מצפון הגיעו לשפל חדש, יחסיה של באקו עם ירושלים רק הולכים ומתפתחים.

אין הדבר מפתיע כי פתיחת נציגות אזרית רשמית בישראל הביאה להידרדרות ביחסים בין טהרן לבאקו. עם זאת, לאחר טבח ה-7 באוקטובר שבוצע על ידי חמאס והג’האד האסלאמי, שני ארגוני פרוקסי של איראן, והמלחמה בעזה שהחלה לאחר מכן, החלה המתיחות בין איראן לאזרבייג’ן לקבל היבט נוסף. בנובמבר 2023 קרא המנהיג העליון של איראן, עלי ח’מינאי, לכל המדינות המוסלמיות לנתק את כל הקשרים הדיפלומטיים והכלכליים עם ישראל, על רקע המלחמה בעזה. ח’מינאי אף הדגיש כי “יש לחסום את נתיבי יצוא הנפט והמזון לישראל”. הוא ניסה להוביל קו התנגדות אסלאמי אנטי-ישראלי, אך הדבר לא הצליח להוביל לתוצאות בשטח.

הסיבה לכך נעוצה בעובדה כי שתי מדינות החברות בארגון שיתוף הפעולה האסלאמי (OIC) מספקות נפט לישראל: אזרבייג’ן וקזחסטן. מבין שתי המדינות העשירות בנפט, אזרבייג’ן היא המדינה החשובה יותר לישראל. אזרבייג’ן מספקת לישראל כ-%40 מצורכי הנפט שלה ומקבלת בתמורה נשק ישראלי מתקדם בשווי מיליארדי דולרים. הנשק הישראלי מאפשר לאזרבייג’ן להשיג יתרון צבאי על יריבתה, ארמניה. מנגד מקבלת ישראל דריסת רגל באזור אסטרטגי, תוך ניצול השטח לפעילות מודיעינית נגד איראן, שכנתה של אזרבייג’ן.

בעיני איראן: “חצר אחורית” בדרך להגמוניה אזורית

מנקודת מבט איראנית, הקשרים הקרובים בין באקו לירושלים מביאים לנוכחות ישראלית מוגברת במרחב האזורי, כולל נשק וקשרים כלכליים וביטחוניים. אך הקשרים בין באקו לישראל הם רק נדבך אחד המעיב על קשריה של טהרן עם אזרבייג’ן, מדינה בעלת רוב שיעי. מאז הקמתה של אזרבייג’ן כמדינה עצמאית לאחר התפרקות בריה”מ בשנת 1991 ראתה בה איראן מעין חצר אחורית להרחבת השפעתה הדתית שיעית ומדינית בדרך להגמוניה אזורית.

איראן ניסתה מאז ומעולם לגייס קהילות שיעיות לתוך “ציר ההתנגדות” שלה. היא החלה את אסטרטגיית לוחמת הפרוקסי שלה תוך התמקדות בלבנון, עיראק ותימן, ובמקביל היא ביקשה לחדור גם לקהילה השיעית באזרבייג’ן. בשנת 2013 הקימה איראן את ה”חוסייניון”, תנועת ההתנגדות האסלאמית באזרבייג’ן, במטרה ליצור ארגון פרוקסי רב עוצמה בקווקז. המתגייסים הראשונים לחוסייניון היו שישה אזרחים אזרים שיצאו לסוריה כדי להגן על מקדשים שיעיים מפני יריבים סונים במהלך מלחמת האזרחים נגד משטרו של נשיא סוריה בשאר אל-אסד. קאסם סולימאני, מפקד כוח קודס דאז, יחידת העילית של משמרות המהפכה האיראניים (IRGC), הכריז באופן אישי על הקמת יחידת הפרוקסי החדשה בשנת 2017.

לאחר ניצחונה של אזרבייג’ן על ארמניה במלחמת 2020, והשתלטותה מחדש על אזור נגורנו-קרבאך, החלו אזרים באיראן להזדהות יותר עם אזרבייג’ן. עם זאת, זמן קצר לאחר המלחמה, קבוצות פרוקסי איראניות, כולל החוסייניון, הציפו את הרשתות החברתיות בסרטונים בשפה האזרית המקדמים את האידיאולוגיה הדתית הרדיקלית שלהם וקראו לשיעים המקומיים להפגין נגד הממשלה ולתקוף בנייני ממשלה באזרבייג’ן.

לאחר מכן הגבירה איראן את התסיסה נגד ממשלת אזרבייג’ן. בתגובה, באקו פתחה בדיכוי המוני נגד רשתות פרו-איראניות במדינה. בנובמבר 2022 נעצרו באזרבייג’ן חמישה אנשים באשמת ריגול למען איראן – הם הואשמו בכך שסיפקו לסוכנויות הביטחון האיראניות מידע הפוגע בביטחונה של אזרבייג’ן. מנקודת מבטה של אזרבייג’ן, פעילות של כוחות פרו-איראניים באזור דרום הקווקז עלולה להחריף את המתיחות האזורית. לכן ניסתה איראן להפעיל את החוסייניון באזרבייג’ן – כדי להרתיע אותה ולהוריד את רמת היחסים עם ישראל.

למה חשוב לאיראן לחזק את הקשרים עם אזרבייג’ן?

עם התמקדותה של איראן בהפעלת הפרוקסי שלה נגד ישראל במלחמת חרבות ברזל, נראה כי היא נטשה עתה את אסטרטגיית ההשפעה שלה על הקהילות השיעיות באזרבייג’ן והיא מתמקדת עתה בחיזוק הקשרים עימה. כחלק מלחימתה של איראן בישראל באמצעות ארגוני הפרוקסי שלה, היא מנסה לבודד אותה בזירה האזורית והבינלאומית, כך שחיזוק הקשרים שלה עם אזרבייג’ן נמצא בעדיפות גבוהה. לכן, על אף המתיחות בין שתי המדינות, איראן ואזבייג’ן החלו לפתח את קשריהן הכלכליים, ובמיוחד את מסדרון הסחר והתחבורה שמעניין גם את רוסיה, השכנה מצפון.

יחסיה של איראן עם אזרבייג’ן מתוחים ונפיצים, והיא מנסה להפעיל לחץ על באקו בעקבות המלחמה בעזה והביקורת הבינלאומית הרבה על ישראל. עם זאת, נראה כי מנוף הלחץ האיראני אינו מספיק כדי שאזרבייג’ן תקטע את יחסיה עם ישראל ותשאיר אותה לבדה מול האיום של טהרן. בשונה משאר הגורמים השיעיים באזור, איראן לא מצליחה להרחיב את השפעתה במדינה שיעית גדולה כמו אזרבייג’ן, לעומת השפעתה הרחבה בקהילות שיעיות ברחבי המזרח התיכון והכפפתן לשלוחות קדמיות תחת חסותה, כמו בלבנון, תימן ועיראק.

מאמר זה פורסם במקור בYnetnews

הכתוב הוא על דעת המחבר בלבד ואינו משקף בהכרח את עמדת התנועה

הפוסט משולש היחסים בין איראן, אזרבייג’ן וישראל הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

מצרים, המונה כיום כ-113 מיליון תושבים ואוכלוסייתה צפויה לגדול בעשורים הקרובים – הצפי הוא ל-160 מיליון תושבים בשנת 2050 – נמצאת בעיצומו של משבר כלכלי, המתבטא במספר דרכים: אינפלציה גבוהה (כ-34% בשנת 2023), אחוזי עוני גבוהים (29.7% בשנת 2019), פיחות נרחב בערך הלירה המצרית ומשבר חוב (החוב החיצוני שלה עומד על מעל-165 מיליארד דולר). מחקר חדש של מחלקת המחקר של תנועת “הביטחוניסטים” סקר את הגורמים למשבר זה ואת מערכת היחסים הכלכלית עם מצרים.

אחד הגורמים שמציבים סכנה לכלכלת מצרים הוא בניית סכר התחייה האתיופי (GERD) על אחד ממקורות הנילוס. פרויקט זה עשוי להוביל לפגיעה בזרימת המים לנהר במצרים, מה שמגביר את החשש לעלייה ניכרת באחוזי האבטלה במדינה (כ-20% מתושבי מצרים מועסקים בענף החקלאות), ירידה ביכולת ייצור המזון המצרית, פגיעה ביכולת אספקת החשמל וירידה של מיליארדי דולרים בתמ”ג המצרי. מצב זה יצריך רכש של מוצרים ממדינות זרות, יגדיל את החוב של מצרים ויעמיק את המשבר הכלכלי שבו היא נתונה.

נוסף על כך, א-סיסי מקדם פרויקטים כלכליים גרנדיוזיים שעולים לאזרחי המדינה מיליארדי דולרים. בשנים הקרובות מצרים צפויה להמשיך ולהשקיע בפרויקטים אלו, שידרשו הלוואות נוספות והגדלת החובות שבהם מצרים נתונה. בין פרויקטים אלו אפשר למנות כמה פרויקטים מרכזיים. הפרויקט הראשון הוא הקמת אזור “נילוס דלתא” החדש, שמטרתו להרחיב את השטח החקלאי במצרים לאור קצב גידול האוכלוסייה הגבוה במדינה. מצרים מקווה שלאחר השלמת הרחבת אזור ה”נילוס דלתא” היא תוכל לייצר כמויות גדולות יותר של מזון בעצמה ולהפחית את היקף התשלום עבורו, לצד יצירת מקומות תעסוקה חדשים למיליוני אזרחים.

עיר חדשה בין קהיר לסואץ

פרויקט נוסף הוא הקמת העיר המנהלית החדשה (The New Administrative City), עיר בירה חדשה ומתקדמת שנבנית בין קהיר (הבירה הנוכחית) לסואץ, ואמורה להתפרס על שטח של כ-725 קמ”ר ולאכלס מיליוני תושבים. עלות הפרויקט מוערכת בכ-58 מיליארד דולר, ולצידה נבנות עוד כ-14 ערים חדשות ברחבי מצרים. למרות השלמת חלקים נרחבים מהפרויקט, הוא אינו מאוכלס, והצפי הוא כי עד סוף שנת 2024 יעברו להתגורר בעיר כ-10 אלף משפחות.

במקביל, א-סיסי מקדם הקמת עיר חוף חדשה בשטח של 170 קמ”ר, שאמורה להכיל מבני מגורים חדשים, מלונות, אטרקציות תיירותיות, בתי חולים, אוניברסיטאות ומבנים נוספים במטרה למשוך תיירות, השקעות ומטבע חוץ לכלכלת המדינה. לצורך הקמת העיר חתמה מצרים בפברואר 2024 על הסכם עם איחוד האמירויות שיממנו את הפרויקט בעלות של 35 מיליארד דולר. מצרים מצפה כי כלל ההשקעות שיגיעו מהפרויקט יעמדו על לפחות 150 מיליארד דולר.

בעיה נוספת בכלכלה המצרית היא משבר חוב, שבמסגרתה החוב החיצוני של מצרים עומד על מעל ל-165 מיליארד דולר. בשנה הפיסקלית 2023–2024 כ-56% מההוצאות בתקציב מיועדות להחזרת הלוואות עבר וריביות וכ-49% מהכנסות הממשלה הצפויות מגיעות מהלוואות. המצב שנוצר הוא שמצרים לוקחת הלוואות בהיקפים נרחבים בשביל להחזיר הלוואות עבר ובעצם רק מעמיקה את המשבר שבו היא נמצאת. לאור משבר זה, מצרים הגיעה בדצמבר 2022להסכם עם קרן המטבע העולמית (IMF), שבמסגרתו היא תקבל הלוואה בשווי 3 מיליארד דולר בתמורה להתחייבות לביצוע תוכנית הכוללת רפורמות ושינויים בכלכלה.

למרות בעיות בביצוע ההסכם מהצד המצרי, במרץ 2024 הסכימה ה-IMF להרחיב את ההלוואה ב-5 מיליארד דולר נוספים, תוך הגעה לפשרה בנוגע לביצוע התוכנית, שכוללת ארבע נקודות עיקריות: החלפה למערכת גמישה לקביעת שער החליפין, הידוק המדיניות המוניטרית והפיסקלית, הגנה על התקציב שמיועד לשמירה על משקי בית פגיעים ואיזון היחס בין המגזר הציבורי למגזר הפרטי.

היחסים הכלכליים עם ישראל

במקביל למשברים הכלכליים הפוקדים את מצרים, ישראל מנהלת עימה מסחר באופן רציף יחסית, המהווה “נקודת אור” מסוימת במצבה הכלכלי של המדינה: נקודה חיובית אחת שמהווה ישראל לכלכלה המצרית היא התיירות הישראלית. תיירים רבים מגיעים מישראל למצרים, בעיקר לסיני, ומסייעים לענף התיירות המצרי. חשוב לציין כי מאז תחילת המלחמה היקף התיירים הישראלים במצרים פחת בצורה משמעותית מאוד.

כמו כן, היקף המסחר בין המדינות עומד על מאות מיליוני דולרים בשנה. בהמשך לכך מתקיימות פגישות ומשלחות להרחבת שיתוף הפעולה הכלכלי בין המדינות ואף עברה תוכנית להגדלת המסחר בין המדינות לכ-700 מיליון דולר בתוך שנים ספורות (לאחר שבשנת 2021 עמד המסחר בין המדינות, ללא יצוא הגז, על כ-330 מיליון דולר).

נקודת האור העיקרית ביחסים הכלכליים בין המדינות היא יצוא גז מישראל למצרים, ההיבט המרכזי ביותר של היחסים הכלכליים בין המדינות. על פי ההסכם שנחתם ב-2018, ישראל תספק למצרים גז בשווי של 15 מיליארד דולר לאורך תקופה של עשר שנים. גז זה משמש ברובו לאספקת צורכי האנרגיה של מצרים אך חלקו מיוצא לאירופה, לאחר שעבר במתקני ההנזלה המצריים, ומשמש מקור הכנסה לקופת המדינה.

בהמשך לכך, בשנת 2022 נחתם הסכם נוסף להרחבת היקף הגז המיוצא מישראל. כמו כן, בשנת 2023 הפעילה מצרים לחצים על ישראל להגדיל את יצוא הגז. בתחילת המלחמה נפגעה אספקת הגז מישראל ובמצרים נשמעו תלונות על ריבוי של הפסקות חשמל ופגיעה בהכנסות מיצוא גז מונזל (LNG). למרות זאת, ישראל המשיכה לעמוד בהתחייבויות שלה ובפברואר 2024 אף הודיעו השותפות במאגר הגז “תמר” על הגדלת היקף הגז המיוצא למצרים החל מ-2025. לאור זאת, אפשר להעריך כי מהלך זה יעמיק את התלות המצרית בגז הישראלי.

לסיכום, במסגרת המציאות הקיימת, מצרים נתונה במשבר כלכלי נרחב, שאינו צפוי להסתיים בשנים הקרובות. נוסף לכך, מאז תחילת המלחמה מצרים נוקטת מעשים ורטוריקה שאינם תואמים את האינטרסים הישראליים. לאור זאת ישראל יכולה, ואף צריכה, להשתמש במנופי הלחץ שלה (יצוא הגז הישראלי למצרים, קשריה עם ארה”ב ויחסיה הדיפלומטיים עם אתיופיה) על מנת לקדם את האינטרסים הישראליים במלחמה (כיבוש רפיח, מיטוט חמאס, השבת החטופים ושליטה בציר פילדלפי) ולהוביל לתמיכה מצרית בהם, תוך סיוע לכלכלה המצרית.

מאמר זה פורסם במקור בYnetnews

הכתוב הוא על דעת המחבר בלבד ואינו משקף בהכרח את עמדת התנועה

הפוסט כיצד יכול המשבר הכלכלי במצרים לקדם את האינטרסים הישראליים? הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

בשבועות האחרונים אנו עדים לשינוי מגמה במלחמת “חרבות ברזל”, שקיבל ביטוי גם בהצעתו של ראש הממשלה לשנות את שמה ל”מלחמת התקומה”. ישראל הצליחה לפגוע בצורה נרחבת במה שנתפס כאיום העיקרי עליה – חזבאללה, לצד פגיעה משמעותית בחמאס. שינוי זה הגיע לאור נקיטת יוזמה ישראלית שנועדה להגיע להכרעה בזירה הצפונית, בניגוד לזירה העזתית שבה היא פעלה בעיקר כמגיבה. הדבר מוכיח כי במידה שישראל פועלת בהחלטיות, נחישות וללא פחד לבצע פעולות התקפיות שמטרתם הכרעה, היא מצליחה להגיע לתוצאות.

בהמשך לכך, בתנאים הנכונים ארגוני הטרור יישארו חלשים ואף יתפרקו, הציר השיעי יחדל מלהתקיים, איראן תאבד את תוכנית הגרעין, המשילות תחזור ליהודה ושומרון והסכמי שלום נוספים ייחתמו עם מדינות המפרץ ובראשן סעודיה. במצב שכזה גבולות הארץ יוכלו לשקוט לשנים רבות והחברה הישראלית תוכל להתרכז בריפוי פצעיה הפנימיים. כיום אנחנו נמצאים בנקודה שממנה אפשר להוביל לשינוי המיוחל, שינוי שבסופו נזכה לראות מזרח תיכון חדש. אומנם לא כזה שבו אין סכנות למדינת ישראל, אך הרבה יותר בטוח מזה הנוכחי.

איראן

מיגור האיום האיראני הוא פסגת השאיפות של ישראל במזרח התיכון. המדינה שמממנת את ארגוני הטרור באזור, אחראית על מיסוד הציר השיעי וחותרת לנשק גרעיני מהווה את האיום הגדול הנשקף למדינה ולתושביה. פגיעה אנושה במרדף האיראני אחרי הגרעין, במטרות צבאיות ובתשתיות נפט החיוניות לכלכלת המדינה תסייע בשינוי מאזן הכוחות באזור. לא מן הנמנע כי מתנגדי המשטר באיראן יקבלו זריקת מרץ לביצוע הפיכה במידה שיראו כי ח’אמנהאי ובאי כוחו נחלשו בצורה משמעותית, מהלך שישראל תשמח כי יקרה. בכל אחד מהתרחישים היכולת להעביר כסף ואמל”ח לשלוחים השונים תיפגע באופן נרחב ובכך תערער על היכולת שלהם לשרוד לאורך זמן רב, בפרט חזבאללה וחמאס. שבירת איראן שווה לחותמת סופית על ניצחון ישראלי מוחץ, במלחמה שהחלה במתקפת טרור רצחנית שתפסה את החברה הישראלית בשעת משבר.

עזה

כבר מעל לשנה שישראל מנהלת מלחמה ברצועת עזה. ישראל הצליחה לפגוע בחלק נכבד משדרת הפיקוד של חמאס ושל ארגוני הטרור הנוספים ברצועה, לסכל מספר רב מהפעילים והגדודים של חמאס ולהשמיד מנהרות רבות וחלק נכבד ממלאי האמל”ח. עדות לכך היא הפיחות המשמעותי בירי הרקטות מעזה. נוסף על כך, ישראל כבשה מחדש את ציר פילדלפי והקימה ציר (“ציר נצרים”) המבתר את הרצועה לשני חלקים. המשך הלחימה ברצועה ויצירת התנאים הנכונים יסייעו להגעה למתווה שבסיומו רצועת עזה מפורזת מנשק, ישראל שולטת בכל הגבולות וחמאס כבר לא שולט בשטח. מובן שכחלק מכך ישראל תחזיר את החטופים. מצב שכזה, תוך אכיפה עקבית של ההסדר שייקבע, ימנע התעצמות באזור הדרום ויוביל לשקט בנגב.

יו”ש

מזירה זאת יצאו לא מעט פיגועי טרור לאורך השנים. לאורך המלחמה וגם לפניה ביצעה ישראל מעצרים וסיכול תשתיות טרור. ישראל צריכה להמשיך במאבק בתשתיות הטרור, השמדתן, מניעת הברחות מצד ירדן (תוך לחץ על המדינה) ומניעת התבססות בשטחים השונים המהווים סכנה למרבית תושבי המדינה ולאתרים אסטרטגיים. המאבק בשאר הזירות יסייע גם בזירה זאת, שכן פגיעה בארגוני הטרור השונים תפחית את מימון ארגוני הטרור ביהודה ושומרון, את הברחות הנשקים ואת המוטיבציה והאמונה כי מאבק חמוש במדינת ישראל יכול להוביל להשמדתה. נוסף על כך, ישראל צריכה למצוא פתרון ארוך טווח בזירה – בין אם בדמות החלת ריבונות על גושי ההתיישבות ואזורים החיוניים לביטחון המדינה ובין אם בדמות מחשבה על היום שאחרי אבו-מאזן. במסגרת זאת, ישראל צריכה למצוא מנגנוני משילות עצמאיים לתושבים הערבים באזור, שיהיו חסרי נשק ויעבדו בשיתוף פעולה עם ישראל.

לבנון

לאור חיסולי הבכירים לאורך המלחמה, שהתגברו בשבועות האחרונים ושיאם בחיסולו של נצראללה, דרך פיצוץ הביפרים ומכשירי הקשר, השמדת מרבית מאגר הרקטות והטילים של הארגון והכניסה הקרקעית ללבנון, אפשר לומר שחזבאללה סופג מכות קשות. המשך המאבק בחזבאללה, תוך נקיטת פעולות מכריעות, הוא הכרחי ואסור להפסיקו עד שלא יוסכם על מתווה שבו יפונה דרום לבנון ממיליציות חמושות, וממשלת לבנון תקבל אחריות על המדינה ועל ההתעצמות בשטחה. כמו כן, במסגרת ההסכם תהיה לישראל היכולת לבצע פעולות בט”ש שיבטיחו את פירוז דרום לבנון ואת ביטחונם של תושבי הצפון וחזרתם לביתם.

סוריה

לאורך השנים ניהלה ישראל פעילויות מב”מ בשטחה של סוריה, מבלי שיש למדינה יכולת להגיב ולמנוע אותן. פעילויות אלו הגיעו מכיוון שאיראן השתמשה ועדיין משתמשת במדינה כאמצעי לאיים על מדינת ישראל ולחמש את חזבאללה וארגוני טרור נוספים, באופן שהופך אותה במידה מסוימת ל”מדינת בובה” של איראן. הבהרה למשטר הסורי ולאסד כי ביכולתו להתנגד להשתלטות האיראנית במדינה, תוך הבטחות לסיוע מצד המערב והיגמלות מהסיוע הרוסי והאיראני, תסייע לבצע שבירה היסטורית של הציר השיעי שהוקם במזרח התיכון. כיום הצבא הסורי אינו מהווה איום על מדינת ישראל, אך לא מן הנמנע כי ביכולתו להתנגד לפעילויות הטרור בשטחו בהינתן התמריצים וההבנה כי המשך המצב הקיים פוגע בו. בעתיד גם אפשרי כי הסכם שלום היסטורי (מפוכח ולא נאיבי) ייחתם בין ישראל וסוריה.

עיראק

כהמשך לשבירת הציר השיעי, חיזוק הממשלה העיראקית, תוך שימוש בכוחות האמריקאיים במדינה (שאמורים לסגת עד שנת 2026), יוכל לסייע במלחמה נגד המיליציות השיעיות בעיראק. מיליציות אלו לוקחות חלק פעיל במלחמה ויורות לאורך המלחמה כטב”מים וטילים על מדינת ישראל, במטרה לפגוע בחיי האזרחים והעורף במדינה. הצעת הצעות שיגמלו גם אותה מהתלות באיראן, כמו אספקת חשמל וגז, יוכלו להוביל לעיראק עצמאית שנלחמת במיליציות שקמו במדינה.

מדינות המפרץ

כמו ישראל, גם מדינות המפרץ השונות חוששות מהפעילות האיראנית באזור ומהשאיפה של איראן להשיג נשק גרעיני. מאבק עיקש של המדינה בכוחות הללו, תוך הבהרה שלא נוותר בקלות לאיראן, יוביל להבנה בקרב מדינות המפרץ, ובראשן סעודיה, כי ישראל היא הכוח שעליו צריך “להמר”. מהלך זה יוביל לחיזוק הקשרים בין המדינות שעימן חתמנו על “הסכמי אברהם” (איחוד האמירויות, בחריין), ולהסכמים חדשים עם מדינות המפרץ ובראשם נורמליזציה עם סעודיה, שתשבור את הקונצנזוס האזורי באופן סופי לגבי הקמת מדינה פלסטינית ביהודה ושומרון שתסכן את חייהם של תושבי מדינת ישראל.

עתיד ורוד-דהוי: סיכום ומסקנות

מזרח תיכון שכזה אומנם נראה רחוק, אך כפי אמר משה רבנו על התורה: “כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו” (דברים ל, יד). בתקווה ובאמונה כי הדבר אפשרי, תוך נקיטת הצעדים הנכונים, ביוזמה, בנחישות ועם רצון להכריע, לצד קיום מחשבה אסטרטגית על המזרח התיכון שאותו אנחנו רוצים להשיג, בכוחנו להשיג את אותו חזון שאנחנו מדמיינים. מובן כי למרות זאת עלינו תמיד לפקוח עין בפני הסכנה וכי כוחות חדשים ייכנסו לריק שייווצר באזור. ייתכן כי מצרים, תורכיה ומדינות נוספות ינסו לפגוע בישראל אף הן, אולם הוכחה לעצמנו ולעמי האזור כי לא נוותר בקלות, כי מדינת ישראל פה כדי להשאר, תיסוך רוח חדשה בעם ותוביל ליראה בקרב מדינות האזור. בתפילה שיתקיים מה שנוהגים לומר בכל קבלת שבת: “והיו למשיסה שוסיך ורחקו כל מבלעיך”.

הפוסט ההזדמנות הישראלית לעצב “מזרח תיכון חדש” הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

מזכ”ל האו”ם, אנטוניו גוטרש, נשא נאום במלאת שנה לטבח ה-7 באוקטובר בישראל. אף על פי שהשמיע קריאה חזקה לגינוי חמאס, הוא לא קרא לארגונו להכיר בחמאס כארגון טרור או לגנות את המערכה הרב-חזיתית של איראן נגד מדינת היהודים. גוטרש גם לא התייחס למתקפה חסרת-התקדים שמנהלים הוא וארגונו נגד ישראל במהלך השנה האחרונה.

להלן יובא נאום חלופי, שאותו גוטרש עודנו יכול לשאת אם יבחר בכך. ההחלטה בידיו.

***

נציגים נכבדים,

חלפה שנה מאז הטבח המזוויע והבלתי אנושי שביצעה חמאס, בת חסותה של איראן, בישראלים חפים מפשע ב-7 באוקטובר, ומאז תחילת המערכה הרב-חזיתית של איראן כנגד ישראל. בכאב רב אני נאלץ לומר, כי האו”ם כשל עד כה בנקיטת הצעד הבסיסי ביותר, כאשר בחר שלא לגנות את הזוועות שהתרחשו. על הארגון לדחות מכול וכול את הסבל האנושי שנגרם על ידי אויבי האנושות, ואין בכך כדי לצדד במי מהצדדים בעימות.

במהלך השנה החולפת ערכתי 37 נסיעות עבודה ברחבי העולם מתוקף תפקידי כמזכ”ל האו”ם. מחויבותי הבלתי מעורערת לקהילה הבינלאומית, שהפקידה בידיי שליחות קדושה זו, היא לשמש מתווך הוגן ולהתעקש על ערכי יסוד שכולנו חולקים. לאור זאת, נסעתי לכל היבשות בעולם – למעט אוסטרליה ואנטארקטיקה – ומעל לכול, נסעתי למזרח התיכון בניסיון לקרב בין חלקי העולם. למרות זאת, צר לי להודיעכם שהעדפתי לדלג על ישראל, חרף העובדה שחברה ותיקה זו באו”ם נפלה קורבן למתקפת הטרור הקטלנית ביותר שחוותה מעולם.

יחד עם זאת, טרחתי לדבר שוב ושוב אל הישראלים, במקום לדבר איתם. לא ויתרתי על אף סופרלטיב בבואי להאשים את ישראל, מיהרתי “להזדעזע” מהתקיפות האוויריות של ישראל נגד מעוזי חמאס, וקראתי להימנע מ”קטסטרופה הומניטרית” בעזה. סמזכ”ל האו”ם, וכן ועדה שמיניתי, האשימו את ישראל בביצוע “פשעי מלחמה”; השליחה שלי למזרח התיכון טענה שלישראל “אין זכות להגן על עצמה”; והארגון שבראשו אני עומד, האומות המאוחדות, עומד בסירובו להגדיר את חמאס כארגון טרור. אני עצמי הפעלתי לראשונה מאז כניסתי לתפקיד, ובפעם הרביעית בלבד בהיסטוריה, את סעיף 99, בעודי מביע דאגה ביחס למצב ההומניטרי בעזה. יחד עם זאת, לא הצלחתי להסביר מדוע עזה חשובה יותר מתימן, שם נספרו כבר 400,000 מתים מרעב, מסוריה, מאוקראינה, ממלחמות הסמים במקסיקו, מאפגניסטן, או מכל מקום אחר שמשווע למעט יותר מתגובה בינלאומית רפה.

“גיניתי את ישראל ללא כל ראיות”

שוב ושוב גיניתי את ישראל והאשמתי אותה בכל פשע אפשרי, החל מהרעבה בזדון וכלה ברצח עם, וכל זאת ללא כל ראיות פרט לנתונים המוטים של חמאס (“משרד הבריאות של עזה”), תוך התעלמות מלמעלה ממיליון משאיות סיוע הומניטרי שנכנסו לרצועה לאורך השנה האחרונה. למרות זאת, כאשר איראן שיגרה 181 טילים בליסטיים לעבר ערי ישראל, אפילו לא הזכרתי את משטר האייתולות בשמו, והסתפקתי בהתייחסות כללית ל”הסלמה במזרח התיכון”, משל דיברתי על מזג האוויר.

עליי להודות, כי במסגרת תפקידי כמזכ”ל האו”ם המשכתי את מסורת ההטיה האנטי-ישראלית של הארגון. כבר ב-19 באוקטובר 2023, עוד לפני שחיילי צה”ל נכנסו לעזה, ביקרתי במצרים והאשמתי את ישראל ב”הרעבת” פלסטינים בעזה. “זה למעלה משבועיים תושבי עזה לא קיבלו משלוחי דלק, מזון, מים, תרופות ומוצרים חיוניים אחרים”; כך הצהרתי בנמל התעופה של אל-עריש, בדיוק כאשר מאחוריי נחת מטוס מטען מדגם בואינג 747, כשהוא נושא 65 טון של סיוע הומניטרי בדרכו לעזה.

חמקה ממני, אולי בכוונה, העובדה שמאז ה-7 באוקטובר נשארה ישראל המדינה היחידה בעולם שמספקת לאויביה אוכל ודלק בזמן מלחמה, תוך סיכון משמעותי לחייליה: למעלה מ-60,000 משאיות ומשלוחים מוטסים העבירו יותר ממיליון טונות של סיוע הומניטרי לתוך הרצועה, וסיפקו 3,400 קלוריות ליום לכל תושב בעזה. מדיניות זו ממשיכה להיחשב למאוד לא פופולרית בקרב הציבור הישראלי, בזמן שחטופים ממשיכים להיות מוחזקים בתנאים לא אנושיים בעזה. ישראל אפשרה זאת וסייעה לכך למרות אינדיקציות ברורות לכך שחמאס עושה בחלק גדול מהסיוע ההומניטרי שימוש לטובתו.

חזרתי למצרים בחודש מרץ, תוך שאני שוב מדלג באופן בוטה על ישראל. אבל מה שלא דילגתי עליו היה סופרלטיבים מגוונים, כאשר טענתי ש”העובדה שפלסטינים בעזה מציינים את הרמדאן בשעה שפצצות ישראליות ממשיכות ליפול, כדורים ישראליים ממשיכים לשרוק, ומכשולים רבים ממשיכים לעמוד בפני הסיוע ההומניטרי” היא “מפלצתית”. הגם שכך, לא העליתי כל דרישה בפני מצרים, המדינה שאירחה אותי, להפסיק לחסום בריחת פליטים פלסטינים לשטחה, או להפסיק לחסום את הסיוע ההומניטרי, לאור העובדה שהיא חולקת גבול משותף עם עזה. נשיא מצרים א-סיסי אף גידר מובלעת במטרה לחסום נהירת פליטים במקרה שהגבול ייפרץ באזור רפיח. לעולם לא הייתי מסכים למצב דומה אילו מולדובה, פולין או רומניה היו מונעות בריחת פליטים אוקראינים מאזור מלחמה.

“דיסאינפורמציה הפכה לנורמה”

נוסף על כך, כשלתי להכיר בעובדה שסוכנויות האו”ם שיתפו פעולה באופן אקטיבי עם חמאס. אונר”א סייעה לרצח ישראלים; מוריה השתתפו בטבח ה-7 באוקטובר והחזיקו בחטופים, ולמעלה מ-400 מעובדיה משתייכים לגדודי עז א-דין אל-קסאם של חמאס. הדבר לא עצר בעדי מלטעון ש”188 עובדי או”ם” נהרגו בעזה, ולזעוק ש”הזוועה חייבת להיפסק”, תוך התעלמות מהטריק הישן ביותר בספר ההוראות של חמאס – רישום מחבלים כעובדי או”ם.

סוכנות נוספת של הארגון בראשותי, משרד האו”ם לתיאום עניינים הומניטריים, ממשיכה לטייח דיסאינפורמציה של חמאס. מספרים מסודרים היטב בגרפים ובאינפוגרפיקה הראו כיצד 42,000 פלסטינים נהרגו לכאורה בעזה, בהתבסס על נתונים מזויפים שסופקו על ידי “משרד הבריאות של עזה” של חמאס, ו”דיווחים תקשורתיים שונים”. חזרתי על הנתונים הללו, תוך שאני מתיימר להתריע מפני “נזק גלובלי חמור” שנגרם על ידי סוגים אחרים של דיסאינפורמציה. מוחים אלימים רבים חסמו את כניסתם של סטודנטים יהודים לקמפוסים ותקפו יהודים ברחובות ברחבי העולם בהתבסס על טענות הכזב הללו. אגב, האו”ם בראשותי כבר חתך בחצי את המספרים שצויינו באותן טענות.

מאז שהתחלתי למלא את תפקיד המזכ”ל, דיסאינפורמציה הפכה לנורמה – הגם שרק כאשר מדובר בישראל. 35 פלסטינים מעולם לא נהרגו בבית ספר של אונר”א כתוצאה מתקיפה אווירית ישראלית ב-6 ביוני, אך סוכנות הידיעות של האו”ם בראשותי מיהרה לדווח שהדבר דווקא קרה, והדובר שלי, סטפן דוג’אריק, טען שהתקרית הייתה “דוגמה נוראה נוספת למחיר שאזרחים משלמים” בעזה. מאוחר יותר גיליתי ש-17 חמושים של חמאס הפכו את המתחם לאתר צבאי, דבר אשר הופך את המתחם למטרה לגיטימית על פי החוק הבינלאומי – ולא היה שם ולו הרוג אזרחי אחד. 500 פלסטינים מעולם לא נהרגו בבית החולים הערבי אל-אחלי בעזה ב-17 באוקטובר, אך אני הזדרזתי להכריז עד כמה אני “מזועזע” ו”בהלם” מהתקרית. אילו הייתי ממתין לעובדות, הייתי נוכח לדעת שמדובר בעוד פייק ניוז מבית היוצר של חמאס. במציאות, שיגור כושל של רקטה על ידי הג’האד האסלאמי הפלסטיני גרם לנפילת הרקטה במגרש החניה של בית החולים, ולשריפה של כמה מכוניות.

ישראל לא נכללה בדו”ח האו”ם על אלימות מינית, למרות עדויות רבות לגבי ביצוע פשעים כאלה על ידי חמאס ב-7 באוקטובר. זאת, בעוד אנו מטיחים בישראל האשמות שווא לגבי ביצוע פשעים מיניים נגד פלסטינים ללא בדל של ראיה ורק למען יצירת איזון מזויף.

בשונה מהתמקדותי בישראל, מעולם לא העליתי כל טענה בעלת משמעות לגבי איראן על כך שהיא מממנת טרור, מפתחת נשק גרעיני באופן בלתי חוקי וקוראת בפומבי להשמדתה של ישראל, תוך הפרת כל מחויבויותיה הבינלאומיות כמעט. המשטר האיראני הסית לביצוע טבח ה-7 באוקטובר וממשיך לזרוע הרס בכל רחבי האזור והעולם. הזכרתי את איראן רק כאשר חלקתי כבוד לנשיאה הידוע לשמצה ראיסי במסגרת ביקור מיוחד שערכתי בטהראן כדי להשתתף באבל על מותו של רוצח המונים, ששם את החוק הבינלאומי ללעג ולקלס, כמו גם את זכויות המיעוטים החשובות לי כל כך.

“איני גאה בהישגיי בשנה החולפת”

באופן כללי, אינני יכול לומר שאני גאה בהישגיי בשנה החולפת. במקום למתוח ביקורת חריפה על ישראל בהסתמך על מספרים מוטים ודיווחים חלקיים, או לגלות אמפתיה מזויפת לקורבנות ישראלים (כפי שעשיתי בנאומי המפורסם זמן קצר לאחר הטבח, שבו אמרתי שהוא “לא קרה בתוך חלל ריק”), הייתי אמור לגייס את הקהילה הבינלאומית לפעולה נגד האיומים הברורים שמופנים כיום נגד המדינה היהודית היחידה.

בעוד ישראל מנהלת מלחמת קיום ונתונה להתקפות במספר זירות במקביל, לא עמדתי במחויבותי לפעול להגנתה. אני עומד בראש הארגון, שעל פי אחד מקודמיי בתפקיד, קופי ענאן, נעשה בו “שימוש לרעה דרך קבע במטרה להשמיץ את המדינה היהודית, ובתוך כך לפגוע בגוף העולמי עצמו ובערכים האוניברסליים שלו”. 85% מהחלטות העצרת הכללית של האו”ם העוסקות במדינה ספציפית, מתייחסות לישראל. זאת ועוד, סעיף 7 הידוע לשמצה של מועצת זכויות האדם של האו”ם עוסק רק בישראל ללא כל סיבה נראית לעין. אין אף מדינה אחרת שנמצאת תחת איום קיומי, ולמרות זאת מותקפת בצורה כזו על ידי הקהילה הבינלאומית.

אם נחזור למקום שבו התחלתי, אודה ולא אבוש: אכן ביקרתי בישראל במהלך הקדנציה שלי, אם כי לא בשנה האחרונה, אלא ב-2017. במהלך הביקור סיירתי במוזיאון “יד ושם” והדגשתי בנאומי את מחויבותי למלחמה באנטישמיות. לצערי, עליי לציין כי לא עמדתי בהבטחתי זו. בהמשך הביקור הגעתי לקיבוץ נחל עוז שעל גבול רצועת עזה, ו”שמעתי מהם על חששותיהם ממטחי הרקטות של חמאס וגם מפלישה דרך מנהרות”. שיבחתי את משאלת ליבם של התושבים “לראות פלסטינים וישראלים חיים יחדיו בשלום ושלווה”. לאחר מכן סיירתי במנהרה התקפית שחצתה את הגבול לתוך ישראל. לא הצלחתי להעריך אז, כיצד יתפתחו הדברים ויגיעו לכדי טבח עצום ממדים של 1,200 ישראלים חפים מפשע, ובהם 16 חברי קיבוץ נחל עוז, שממנו נחטפו גם שמונה תושבים.

ברור לי כי הקדנציה שלי כמזכ”ל האו”ם תירשם בהיסטוריה כמבישה במיוחד, לא רק מבחינת יחס הארגון לישראל, אלא לכל אומה השואפת לחופש. אולם כעת ניצבת בפנינו הזדמנות לתיקון. קמפיין הטרור, האונס והחטיפה של איראן חייב להיפסק. אין להפעיל לחצים על ישראל להסכים להפסקת אש, אלא לעודד אותה לעשות צדק עם אויבי האנושות המתועבים ביותר. כולנו צריכים להעריך את גבורתם של לוחמי צה”ל, המסכנים את חייהם לא רק למען הגנת ישראל, אלא גם למען כל אזרחי העולם החופשי. מדינת ישראל הצליחה לתעל סבל בל יתואר לכדי מימוש הגורל האנושי ברוח עמה ובאמונה היהודית האיתנה בטוב מוחלט. על כך שנכשלתי לעמוד במחויבותי, אני מבקש סליחה מישראל ומחבריי היהודים ברחבי העולם. מי ייתן ונוכל למנף את המלחמה הזו לחיסול הרשע ולא לפיוסו, תוך שאנו מחזקים את ישראל במקום להפנות לה את עורף.

תודה.

מאמר זה פורסם במקור בYnetnews

הפוסט הנאום שמזכ”ל האו”ם גוטרש לא נשא ב-7 באוקטובר הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

בשנים האחרונות הצטרפו לשיח העולמי מושגים חדשים הנוגעים ללוחמה הפסיכולוגית בסביבת הרשת ומחוצה לה. בין המושגים הללו בולטים הביטויים “פייק ניוז”, “דיסאינפורמציה” ו”דיפ פייק”, שנכנסו לז’רגון וגילו לנו את משחקי ההשפעה העצומים המתנהלים בין גורמים שונים בעולם.

אחת השחקניות המרכזיות בזירת הלוחמה הפסיכולוגית היא איראן. איראן מנהלת קמפיינים ארוכים ומתוחכמים של דיסאינפורמציה, ופועלת רבות כדי להשפיע על דעת הקהל נגד אויביה, שבראשם ישראל וארה”ב. את מלאכת ההשפעה ושתילת המסרים הכוזבים היא יכולה ללמוד משחקנית ותיקה יותר בתחום – רוסיה.

המטרה: לשסע את החברה האמריקנית

הפעולות של איראן כוללות בין השאר ניסיון להתערב ולהשפיע על תוצאות הבחירות הקרובות בארה”ב. בעיתון ה”וושינגטון פוסט” דווח שחברת הבינה המלאכותית OpenAI הודיעה באוגוסט 2024 כי איתרה ניסיונות של רשת איראנית בשם “Storm-2035” להשתמש בצ’אטבוט המפורסם שלה, ChatGPT, כדי ליצור תכנים שעלולים להוביל לקיטוב בקרב הציבור האמריקני ולהשפיע על תוצאות הבחירות בנובמבר הקרוב. הרשת הפיצה מידע מוטעה על שני המועמדים, קמלה האריס מן הצד הדמוקרטי, ודונלד טראמפ מן הצד הרפובליקני. הרשת האיראנית התמקדה בתכנים שעסקו בנושאים שונים כגון המלחמה בעזה, זכויות להט”ב וכמובן האופי והרקע של שני המועמדים לנשיאות.

תוכני הפייק ניוז על אודות שני המועמדים נועדו להגביר את הפילוג בציבור האמריקני ולהרחיב את השסעים החברתיים. מטרה זו מתחברת למטרה שמניעה את איראן כולה והיא להגביר את המחלוקת הקיימת ממילא בחברה האמריקנית בנוגע לנושאים רגישים, להגביר את הכאוס ולפורר את המבנה הפוליטי והחברתי מבפנים. יש להניח כי גם אם יוכלו האיראנים ליצור כאוס בקנה מידה קטן, זה יהיה מבחינתם עדות לדעה האיראנית ארוכת השנים הגורסת כי דמוקרטיה היא תפיסה מערבית פגומה.

מעבר לבחירות בארה”ב, נראה כי המלחמה בעזה היא עוד נושא פופולרי שבו עוסקת הרשת האיראנית באתרים שונים שהיא מפעילה. כך, למשל, באחד מאתרי הרשת, Even Politics, שבו עולה תוכן המתמקד כביכול במלחמה המתמשכת בעזה ובהשפעתן של קבוצות דתיות על הדמוקרטיה האמריקנית, ניכר כי רוב התוכן נוטה באופן מובהק נגד דונלד טראמפ.

לטענת מומחים רבים השיטה הזאת של הפצת תוכן מוטעה אינה שיטה איראנית ביסודה. נראה כי הגישה האיראנית להשפיע על שיטת הבחירות בארה”ב משקפת שיטה רוסית, שכן גם רוסיה העסיקה חוות טרולים כדי להציף את הרשתות החברתיות בתוכן מפלג ועמוס בדיסאינפורמציה. אחד המאפיינים המעידים על כך שהאיראנים אימצו את ה”סגנון הרוסי” הוא הפנייה לקהילות משני צידי המתרס הפוליטי בארה”ב. השימוש בדיסאינפורמציה המכוונת לשני הקהלים אמורה לדידם להקצין את השיח הפוליטי, להגביר את השסע החברתי ולחולל כאוס כדי להחליש את האומה האמריקנית.

היד האיראנית מגיעה עד לקלפי: הניסיונות להשפיע על תוצאות הבחירות בארה”ב

מלבד השימוש בפלטפורמות החברתיות משתמשת איראן גם בשיטות סייבר שכוללות תקיפות פריצה (Hacking) ודיוג, גניבת מידע (Phishing) כדי לנסות לשבש את ההצבעה לבחירות לנשיאות בנובמבר 2024. גורמים בקמפיין הבחירות של דונלד טראמפ האשימו ב-10 באוגוסט את המשטר האיראני בפריצה לחלק מן התקשורת הפנימית שלו, מה שהוביל לחקירה פדרלית בארצות הברית. המודיעין האמריקני פרסם ב-19 באוגוסט הערכה שאישרה כי קיימת “פעילות איראנית אגרסיבית יותר ויותר במהלך מחזור הבחירות הזה”, כולל “הפעילויות שדווחו לאחרונה לפגיעה בקמפיין של הנשיא לשעבר טראמפ”. הערכת המודיעין יצאה לאחר שראשת המודיעין הלאומי האמריקני, אבריל היינס, הציעה כי מאמציה של טהרן להשפיע על הבחירות בארצות הברית היו ככל הנראה “בגלל שמנהיגי איראן רוצים להימנע מתוצאה שלדעתם תגביר את המתיחות עם ארצות הברית”, במשתמע, טראמפ.

ראוי לציין מאמצים איראניים להשפיע על מהלך הבחירות בארה”ב נצפו כבר ב-2018, אז נעשה שימוש מתוחכם בחשבונות מדיה חברתית מזויפים שהתחזו למועמדים לבית הנבחרים של ארה”ב ולעיתונאים. הקמפיין האיראני שהחל ב-2018 גדל בהיקפו בעקבות חיסולו של קאסם סולימאני, מפקד כוח קדס לשעבר, שחוסל בעיראק בינואר 2020 תחת הנהגתו של הנשיא דאז, דונלד טראמפ. כך, למשל, שני אזרחים איראניים הואשמו על ידי ארצות הברית במעורבות בקמפיין רשת להשפיע על בוחרים בארצות הברית בבחירות 2020.

גורמים איראניים אף שלחו מיילים מאיימים לבוחרים בארצות הברית במהלך הקמפיין ב-2020. נוסף על כך השתמשה איראן באתרים כמו האתר Even Politics כדי לנסות להשפיע על בחירות האמצע ב-2022.

דיסאינפורמציה איראנית נגד ישראל

פעולות ההשפעה העוינות של איראן במרחב הדיגיטלי נעשות גם נגד ישראל. החל משנת 2021, פועלת איראן במבצע דיגיטלי שנועד לתמרן פסיכולוגית את הציבור הישראלי ולהעמיק את השסעים החברתיים והאידיאולוגיים שנתגלעו בעיקר לאחר מבצע “שומר החומות”. מטרת העל היא הסתת הציבור הישראלי נגד ממשלת ישראל, כדי לערער את השלטון עד אשר תיווצר אנרכיה שתביא להחלשתה של ישראל.

הפעולות האיראניות המיועדות לזרוע דיסאינפורמציה בקרב הקהל הישראלי גברו לאחר טבח ה-7 באוקטובר. לאחרונה אף נחשף כי ערוץ טלגרם פרו-ישראלי לכאורה בשם “דמעות מלחמה” פרסם מתחילת המלחמה עשרות הודעות הכוללות פוסטים קורעי לב שדוחפים להחזרת החטופים משבי החמאס בעזה. הפוסטים כללו מסר ברור למדי: ממשלת ישראל היא האשמה בסבל המתמשך של החטופים והחלטותיו של ראש הממשלה, בנימין נתניהו, חיבלו בסיכויים להפסקת אש. אלו הם רק חלק מן הדוגמאות לכך שערוץ זה, לצד ערוצים אחרים, מנסה להגביר את המחלוקת בשיח הפוליטי-חברתי בישראל בנושאים רגישים שמטרידים את הציבור הישראלי כמו נושא החטופים והפסקת האש.

“דמעות מלחמה” מאויש ככל הנראה על ידי גורם הקשור למשטר האיראני ומשמש כלי ללבות את המתיחות בישראל. באמצעות ערוץ זה וערוצים נוספים פוגעים האיראנים בנרטיב הישראלי הרשמי בנוגע לנושא החטופים והמלחמה בעזה כדי להשפיע ולתמרן את המערכה לפי האינטרסים האיראניים. עם זאת, הקמפיין הערמומי הזה הינו רק חלק במערכת ההשפעה האיראנית נגד ישראל. פוסטים רבים שעולים בערוץ מלווים בכיתוב או בהאשטג “הכול בגללו!”, כשהכוונה היא לראש הממשלה, בנימין נתניהו, וזאת כדי להגביר את הפילוג בחברה הישראלית וההתנגדות לממשלה ולמערכת השלטונית.

הטכנולוגיה בשירות ההסתה

איראן משתמשת בטקטיקות ובטכניקות השפעה חדשניות, הכוללות שימוש בקמפיינים דיגיטליים של אימייל, דפי נחיתה במדיה חברתית ושימוש בתוכני דיפ פייק שנוצרו על ידי בינה מלאכותית כדי להגביר את היכולת להגיע לקהלים ממוקדים יותר ולעודד מעורבות.

בפעילות האיראנית אשר לזהות שלושה שלבים, שלכל אחד מהם מטרות שונות: בשלב הראשון, המטרה היא הגברת המתח בין קבוצות שונות משני קצוות החברה בישראל, לדוגמה בין קבוצות דתיות חרדיות לבין קהילת הלהט”ב, בין חילונים לדתיים וכד’. בשלב השני, המטרה היא להביא לתסיסה פוליטית בין גורמי שמאל לימין בישראל. בשלב השלישי, שהוא השלב הנוכחי, המטרה היא לזרוע אי שביעות רצון בקרב הציבור הישראלי בנוגע לתגובת הממשלה לפעילות של חמאס.

השימוש האיראני הענף במרחב הדיגיטלי נועד לטשטש את המציאות בעיניהם של אזרחי ישראל, עד כי לא יוכלו להבחין בין אמת לשקר, מיהו הקורבן ומיהו האשם. כך מנסים האיראנים להציף את הרשת במידע כוזב ובנרטיבים מעוותים תוך שימוש בגורמים מקומיים שיקדמו (לרוב לא באופן מודע) את התכנים הללו בגיבוי של תוכן מקומי בערוצים מובילים.

כך, לדוגמה, במאי האחרון רכש ערוץ הטלגרם “דמעות המלחמה” שהוזכר לעיל קידום ממומן בערוץ הטלגרם של הבלוגר דניאל עמרם, “דניאל עמרם ללא צנזורה”, ערוץ בעל 378 אלף עוקבים ישראלים. הפרסום בערוץ של דניאל עמרם אפשר לבעלי ערוץ “דמעות המלחמה” להגיע למכשירים הסלולריים של מאות אלפי עוקבים ישראלים ולהפיץ תכנים הקוראים להפסקת המלחמה. הפצת תכנים מסוג זה תוך שימוש בערוצים מקומיים לקידום נרטיבים כוזבים מסייעת למטרה האיראנית של טשטוש מרחב התודעה בקרב הציבור הישראלי, וגם טשטוש הגבולות בין המרחב הדיגיטלי לבין המציאות בשטח עצמה. הפער שנוצר בין התודעה הכוזבת למציאות בשטח מהווה כר פעולה נוח לביצוע קמפיינים להנדוס תודעה והשפעה, לאיסוף מידע על אזרחים ותגובות לתכנים ואף לגיוס. רשתות איראניות משתמשות בחשבונות מזויפים כדי ליצור קשר עם אזרחים ישראלים על ידי שליחת הודעות פרטיות (בטלגרם, וואטסאפ וכד’). השימוש בערוצים עמוסי תכנים וחשבונות מזויפים שמגיבים לתכנים או שמעלים תכנים בעצמם מספק אמינות ומאפשר להפיץ את המסרים לאזרחים שמקבלים את הפנייה בהודעה פרטית, ונמצאים בתהליך גיוס באופן בלתי מודע.

בינואר 2024 הודיע השב”כ כי חשבונות מזויפים המשויכים לרשת איראנית השתמשו בהצעות עבודה פיקטיביות ובהפצת סקרים כדי לגייס ישראלים לביצוע משימות. הפניות הפרטיות כללו בין היתר בקשות לתלות שלטים שנוסחו על ידי האיראנים, מילוי סקרים, צילום מפגינים וכד’. הרשת האיראנית פעלה לגייס אזרחים ישראלים באמצעות שיטוי ולהפעילם לצורכי איסוף מודיעין, כמו צילום כתובות מגורים של כאלו המתבטאים בתקשורת נגד איראן ואנשים העובדים במערכת הביטחון הישראלית.

לסיכום

נראה כי לרשתות האיראניות הפועלות במרחב הדיגיטלי בארה”ב ובישראל יש הבנה עמוקה של השיח הרווח בקרב הציבור בשתי המדינות. השימוש ברשתות חברתיות שונות ובאמצעי העברת מסרים אחרים (כמו מיילים, לדוגמה) הולך ומסתעף ומנצל את הקלות שבה אפשר להגיע לאזרחים שונים באופן פרטי ולאסוף מודיעין באמצעות שיטוי.

נוסף על כך, נראה כי דפוסי הפעולה האיראניים הופכים למדויקים יותר ושמבצעי ההשפעה קולעים לנקודות החיכוך המרכזיות הן בחברה האמריקנית והן בחברה הישראלית. יתרה מכך, האינטראקציה היומיומית עם אזרחים מאפשרת לרשתות האיראניות ללמוד את החברה לעומק, לנתח את השיח, לעדכן את המסרים ולקדם מטרות אסטרטגיות באמצעות מסרים מיידיים.

בתקופה הנוכחית, כאשר ארה”ב עומדת בפני מערכת בחירות וישראל נתונה במצב של מלחמה רב זירתית, האירועים מתפתחים בקצב מהיר וחלק נכבד מהאוכלוסייה מתעדכן וצורך חדשות ברשתות החברתיות, בדגש על טלגרם ו-X (טוויטר). הפצת התכנים ברשתות חברתיות באופן מוגבר מייצרת קרקע פורייה לקדם מבצעי השפעה איראניים חדשים באופן תדיר.

אופי הפעולה המתוחכם שבו אפשר להפיץ מסרים ותכנים ברשתות החברתיות משרת את המטרות האסטרטגיות ארוכות הטווח של איראן. התכנים הדיסאינפורמטיביים מייצרים חוסר אמון במערכות השלטון של אויביה של איראן ומפוררים את החברות (בין אם מדובר בחברה הישראלית או האמריקנית) מבפנים.

הדבר אף מחזק את התדמית של העוצמה האיראנית במרחב הדיגיטלי והסייבר ההתקפי ואת יכולתה לאסוף מודיעין ולפגוע באזרחים. ההיכרות העמוקה של גורמים איראניים עם מוטיבים מרכזיים בשיח הציבורי בישראל והיכולת להשפיע על רגשות הציבור הישראלי מהוות עליית מדרגה משמעותית ביכולת האיראנית לבצע מבצעי השפעה ולעורר סכסוכים ותסיסה חברתית.

יתרה מכך, השימוש בבינה מלאכותית הולך ומתגבר גם במלאכת הדיסאינפרומציה האיראנית. תוצרי הבינה המלאכותית, שאף כוללים סרטוני דיפ פייק, מעלים את איכות התכנים ומסוגלים להפיל נבחרי ציבור וגורמי תקשורת ואזרחים רבים בפח. השימוש בתכנים מזויפים מניפולטיביים המיוצרים באמצעות בינה מלאכותית עתיד אף להתרחב, באופן שבו כמות התוצרים וקצב ההפצה יגברו. השימוש בבינה מלאכותית אף יתרום להתאמה מדויקת יותר של המסרים כך שישפיעו על השיח הציבורי, בישראל, בארה”ב או בכל מדינה הנחשבת לאויבת של איראן.

הפוסט משחקי השפעה: דיסאינפורמציה איראנית נגד ישראל וארה”ב הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

לאחר חיסולו של יחיא סינוואר חמאס נמצא בהלם עמוק ומנסה להתאושש כדי לבחור מנהיג חדש לארגון. חיסולו של סינוואר נתפס כחיסול משמעותי הרבה יותר מחיסולו של אסמאעיל הנייה, ואף יותר מחיסולו של אחמד יאסין ב-2004. הסיבה לכך נעוצה בעובדה כי הנהגת חמאס חלוקה בין “הציר האיראני-שיעי” לבין “הציר הסוני”. פילוג נוסף נרשם בין “חמאס חו”ל” לבין “חמאס עזה”.

לאחר חיסולו של אסמאעיל הנייה ביולי, כאשר נדמה היה כי ח’אלד משעל ייכנס לנעליו של הנייה ויוחזר לתפקידו הקודם כראש הלשכה המדינית של חמאס, התנגדו איראן וסינוואר נחרצות למהלך כזה. ח’אלד משעל ידוע כמנהיג “הציר הסוני” המובהק בחמאס, המקורב לקטר ולטורקיה ומצדד בהן.

מהן ההשלכות של חיסול סינוואר על ארגון הטרור הרצחני?

הנהגת חמאס מנסה לבחור מנהיג חדש כדי להמשיך את המלחמה נגד ישראל. חיסולו של סינוואר הוא מכה אנושה לארגון, אך ההערכות הן כי הארגון לא ייעלם לחלוטין וייתכן שאף ישתקם מחדש. אחת מן ההערכות המרכזיות במערכת הביטחון בישראל היא כי מרכז הכובד של קבלת ההחלטות יעבור מהנהגת חמאס בעזה בחזרה להנהגת חמאס בחו”ל, וכי המנהיג שיחליף את סינוואר עתיד להיבחר מהקבוצה הזאת.

קרב הירושה מתנהל בקדחתנות, כאשר גם להנהגת חמאס בעזה יש “קלף חזק”, מכיוון שמי שמוביל את חמאס כרגע ברצועת עזה, מנהל את הלחימה מול ישראל ומחזיק בחטופים הישראלים הוא מחמד סינוואר, אחיו של יחיא סינוואר. יחד עימו נמצא גם מחמד שבאנה, מפקד חטיבת רפיח בארגון.

צמרת חמאס מפולגת עתה והקרב מאחורי הקלעים מתנהל בין המועמדים המזוהים עם איראן לאלה המזוהים עם תנועת “האחים המוסלמים”, תנועת האם של ארגון חמאס. איראן, כך נראה, תעשה כל שתוכל כדי להשאיר את חמאס כארגון פרוקסי שלה. ראוי להדגיש כי חמאס אינו ארגון פרוקסי טבעי של איראן, מאחר שמדובר בארגון סוני, תוצר של “האחים המוסלמים” – אך, גם לו וגם לאיראנים יש אינטרס משותף והוא חיסולה של מדינת ישראל.

הטוענים לכתר: מי עשוי להחליף את יחיא סינוואר?

אנשי “הציר השיעי”, תומכי איראן:

1. ח’ליל אל-חיה, מי שהיה יד ימינו של יחיא סינוואר והודיע את ההודעה הרשמית מטעם הארגון על חיסולו. אל-חיה יושב בקטר, ומרכז, כחלק מהנהגת חמאס חו”ל, את המשא ומתן העקיף מול ישראל על עסקאות שחרור החטופים. אל-חיה מזוהה מאוד עם האגף האיראני בחמאס ואף נפגש באיסטנבול עם שר החוץ האיראני, עבאס עראקצ’י, יחד עם יו”ר מועצת השורא של הארגון, מחמד דרוויש, לאחר חיסולו של יחיא סינוואר.
2. מחמד דרוויש, ראש מועצת השורא של תנועת חמאס, המזוהה אף הוא עם האגף האיראני בחמאס.
3. מחמד סינוואר, מי שיזם את חטיפתו של גלעד שליט ב-2006, נתמך על ידי איראן, מחזיק בחטופים הישראלים ומנהל את המלחמה מול ישראל ברצועת עזה.

אנשי “הציר הסוני”, תומכי “האחים המוסלמים:”

1. ח’אלד משעל, ראש חמאס חו”ל, שימש בעבר ראש הלשכה המדינית של חמאס, מקורב לקטר ולטורקיה וגם לפקיסטן, מזוהה עם תנועת “האחים המוסלמים” העולמית ומסוכסך עם איראן. האיראנים לא שכחו לו את ההתבטאויות שלו בעבר ואת קרבתו לעולם הסוני. משעל אף הרחיק לכת לאחרונה בהתבטאויותיו, בעת ריאיון, כי איראן היא זו שעומדת מאחורי חיסולו של אסמאעיל הנייה.
2. מוסא אבו מרזוק,שימש בעבר ראש הלשכה המדינית של חמאס ומזוהה גם הוא עם תנועת “האחים המוסלמים” העולמית. אבו מרזוק מרבה להתבטא לגבי משא ומתן בנושא עסקאות החטופים ומציג את עמדתו של חמאס.

כמה כוח יש למחמד סינוואר?

חיסולו של סינוואר הוא נקודת מפנה חשובה במלחמה ויש בכוחו להכריע את הכף, להכניע את חמאס ולהוציא לפועל עסקת חטופים מחודשת.

עם זאת, ייתכן שמחמד סינוואר, שמקבל גיבוי איראני ולאחרונה גם נבחר לשמש מקבל ההחלטות בכל הנוגע לעסקת החטופים וכנראה גם למפקד בפועל של חמאס בעזה, לא יסכים ללכת לעסקת חטופים כאשר ידה של ישראל על העליונה. מהלך כזה, כך ברור לו, יהווה כניעה של הארגון והודאה בתבוסתו במלחמה.

המינוי האחרון של מחמד סינוואר אינו אומר שהוא נבחר למנהיג הארגון הכולל גם את חמאס חו”ל, אך מקנה לו מעמד רב וסיכויים גבוהים בבורסת השמות להחליף את יחיא סינוואר בהנהגת ארגון הטרור.

במצב כזה, ייתכן שמוחמד סינוואר ימשיך את הקו שאותו התווה אחיו, יחיא סינוואר, שהחליט לפני חיסולו על חידוש פיגועי ההתאבדות בתוך ישראל. כמו כן, נראה כי מצידה של הזרוע הצבאית של חמאס בעזה יש תקווה להסלמה נוספת בין ישראל לאיראן וחיזבאללה, כדי שהלחץ הצבאי של צה”ל יעבור מעזה לכיוון לבנון או איראן.

מאמר זה פורסם במקור בעיתון מקור ראשון

הכתוב הוא על דעת המחבר בלבד ואינו משקף בהכרח את עמדת התנועה

הפוסט קרב הירושה: השלכות חיסול סינוואר על חמאס ובחירת המנהיג הבא הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

התגובה הצבאית הישראלית נגד חמאס בעזה בעקבות טבח ה-7 באוקטובר, והמהלך הצבאי המתרחש כעת בלבנון נגד חזבאללה, מעוררים ביקורת – ואף זעם – מצד חלק ניכר מן הקהילה הבינלאומית. תופעה זו כוללת מספר ממשלות באמריקה הלטינית, בייחוד אלה השייכות ל”ברית הבוליברית”, הכוללת את ונצואלה, ניקרגואה, קובה ובוליביה.

שני המחנות באמריקה הלטינית

זמן קצר לאחר טבח ה-7 באוקטובר, כאשר ישראל פתחה במתקפה נגד חמאס בעזה, ניתקה לה פאס את קשריה הדיפלומטיים עם ישראל וביקשה מן התובע של בית הדין הפלילי הבינלאומי (ICC) “לחקור את המצב בפלסטין”. באותו יום החזירו ממשלות קולומביה וצ’ילה את שגריריהן, ומאוחר יותר תמכו בתביעה שהגישה דרום אפריקה ל-ICC נגד ישראל, בשיתוף ברזיל ומקסיקו.

בתחילת אוקטובר 2024 הכריזה גם ניקרגואה כי בכוונתה לנתק את קשריה הדיפלומטיים עם ישראל. מדובר בצעד סמלי בעיקרו, משום שהקשרים בין ישראל למדינה מרכז-אמריקנית זו אינם מתקיימים למעשה. ראוי להזכיר כי ביוני 2023 אירח נשיא ניקרגואה, דניאל אורטגה, את נשיא איראן באותו זמן, אבראהים ראיסי, בבירה מנגואה. ניקרגואה ניתקה כבר פעמיים את קשריה עם ישראל, פעם אחת ב-2010 תחת שלטונו של אורטגה, וקודם לכן ב-1982 תחת השלטון הסנדיניסטי המהפכני.

לעומת זאת, נשיאה הטרי של ארגנטינה, חאבייר מיליי, ונשיא אל-סלבדור, נאיב בוקלה, אישרו את תמיכתם בישראל. בוקלה אף השווה את אלימות חמאס לפשעי הכנופיות המקומיות ושיבח את שחרורם של הפלסטינים מציפורני החמאס.

פרגוואי תומכת אף היא בישראל ומתכננת להעביר את שגרירותה לירושלים. זאת ועוד, ב-2019 הוסיפה פרגוואי את חמאס וחזבאללה לרשימה השחורה של ארגוני הטרור בארצה, לצד דאע”ש ואלקאעדה.

אמריקה הלטינית כמעוז טרור

ההתנגדות של מדינות לטיניות רבות למדינת ישראל מעוררת חשש, במיוחד בהתחשב בעובדה כי אמריקה הלטינית משמשת, זה ארבעה עשורים, כמרכז לפעילות טרור. לצד זאת, אזור זה סובל מהיסטוריה ארוכה של פיגועי טרור מצד ארגונים מקומיים, לרבות ארגוני הגרילה FARC ו-ELN בקולומביה, וארגון “הנתיב הזוהר” בפרו, בשילוב עם נוכחותו של ארגון חזבאללה באזור, כפי שהסבירה ג’ניפר תיל מתנועת “הביטחוניסטים”.

חזבאללה אינו ארגון הטרור היחיד שמצא מקלט בטוח באמריקה הלטינית. מספר ארגונים אחרים, דוגמת הג’יהאד האסלאמי המצרי, הג’יהאד האסלאמי הפלסטיני, אלקאעדה, ומאוחר יותר ארגון המדינה האסלאמית (דאע”ש), השיגו דריסת רגל באמריקה הלטינית מאז שנות ה-90.

הנוכחות הנרחבת של הטרור האסלאמיסטי באמריקה הלטינית נובעת ממספר סיבות, ביניהן האפשרות לניצול רשתות הסחר הבלתי חוקי בסמים, בייחוד לצורך הברחת סמים והלבנת כספים, הגבולות החדירים, אכיפת החוק הבלתי מספקת והעדר חוקים מתאימים למאבק בטרור.

חזבאללה ביבשת הלטינית

אין מחלוקת על כך שהארגון האסלאמיסטי הדומיננטי באמריקה הלטינית הוא חזבאללה, הנוכח ופועל ביבשת מאז תחילת שנות ה-80. הארגון מתבסס בעיקר על פעילותן של רשתות נרחבות אשר הוקמו על ידי איראן לאחר המהפכה האסלאמית ב-1979. חזבאללה מעורב גם בהיקף נרחב בסחר בסמים ובהלבנת כספים, בייחוד מבסיסו הממוקם במשולש הגבולות של ארגנטינה, ברזיל ופרגוואי.

חוד החנית הנוכחי של איראן וחזבאללה באמריקה הלטינית היא ונצואלה, עקב הקשרים ההדוקים בין משטרו של הנשיא מאדורו לבין טהרן. איראן משקיעה רבות בבתי הזיקוק בוונצואלה ומסייעת למשטרו של הנשיא מאדורו בהחייאת תעשיית הנפט המקרטעת של המדינה. ונצואלה של מאדורו קשורה בייחוד לציר הרדיקלי האיראני ומחריפה את הרטוריקה המרושעת שלה נגד ישראל והמערב, את האשמותיה נגד ישראל ב”רצח עם” מעל במת האו”ם ואת השיח האנטישמי הגלוי של מאדורו, המאשים את “הציונות הבינלאומית” במחאות המתקיימות נגד הממשלה בארצו.

חזבאללה הצליח להכות שורש בוונצואלה ולהקים רשתות המסוגלות לפעול בכל רחבי אמריקה הלטינית, תוך ניצול הקהילה הלבנונית הגדולה במדינה. מצב דומה התרחש בברזיל, מדינה נוספת שבה מתגוררת קהילה לבנונית גדולה, ואין זה מקרה כי בנובמבר 2023 סיכלו שירותי הביטחון של ברזיל פיגוע נגד הקהילה היהודית במדינה, אשר תוכנן על ידי חזבאללה.

ב-2021 סיכלו מנגנוני הביטחון של קולומביה מזימה איראנית להתנקש בחייהם של שני אנשי עסקים ישראלים וגירשו מהמדינה שני פעילים של חזבאללה.

במרץ 2024 עצרה משטרת פרו אזרח איראני ואזרח פרואני. השניים תכננו לפגוע באזרח ישראלי במהלך כינוס של ה”פורום לשיתוף פעולה אסיה – האוקיינוס השקט” (APEC) שנועד להיערך בנובמבר.

ב-16 באוגוסט סיכלה המשטרה הפדרלית בארגנטינה מזימה של פעילי טרור אסלאמיסטים הקשורים לדאע”ש ולטליבאן לרצוח יהודים בעיר מנדוזה; הייתה זו המזימה השנייה מסוג זה אשר נחשפה בארגנטינה באותה שנה.

אף על פי שמזימות אלה נחשפו בזמן וסוכלו, הן מוכיחות שהקהילות היהודיות וישראלים באמריקה הלטינית ממשיכים להוות מטרה עיקרית עבור ארגוני טרור סוניים ושיעיים כאחד. אלו הצליחו עד כה לפעול ביבשת מבלי לתת את הדין על מעשיהם.

איומים פוטנציאליים

היבט נוסף שאין להמעיט בערכו בכל הקשור לאיומים פוטנציאליים הוא תעשיית התיירות הישראלית המשגשגת באמריקה הלטינית. תרמילאים ישראלים רבים עורכים טיולים ארוכים ביבשת עם סיום שירותם הצבאי, ומגיעים לעיתים קרובות לאזורים מרוחקים, שם הם עלולים להפוך יעד לטרור.

בהתחשב במצב הנוכחי בלבנון, לאחר שחזבאללה הובס בעקבות המתקפה הישראלית, ובשל היסוסיה הניכרים של איראן להיכנס לזירה לצד שלוחיה בלבנון, אי אפשר לשלול את האפשרות כי המשטר האיראני וחזבאללה עלולים לנסות לתקוף קהילות יהודיות וישראלים בחו”ל, במקומות שבהם הם עדיין מפעילים רשתות. בספטמבר 2023 הכריז ראש המוסד, דוד ברנע, כי עלה בידו של ארגון המודיעין הישראלי לסכל 27 ניסיונות פיגוע איראניים במהלך שנה אחת בלבד, לרבות באמריקה הלטינית. היבשת השקטה בדרך כלל עלולה להפוך לאחד המקומות המתאימים ביותר לכך, בהתחשב בפערים העצומים הקיימים בתחום הביטחון, וברמות החקיקה והאכיפה.

אין לשכוח כי הרשויות מתקשות לשלוט באזורים מיוערים והרריים נרחבים ובגבולות הארוכים והחדירים לעיתים קרובות, כגון זה שבין קולומביה וּונצואלה. יצוין כי האזורים הסמוכים לגבול זה הפכו למאחזים של ארגוני הטרור FARC ו-ELN. אזורים בעייתיים נוספים כוללים את אזור VRAEM בפרו, שם שכן בסיסה של תנועת “הנתיב הזוהר”, ואת הגבולות בין ברזיל לבין בוליביה, פרו ופרגוואי, הניתנים לחצייה בקלות וכוללים נקודות מעבר חשובות עבור סוחרי סמים, הקשורים לעיתים קרובות לרשת הטרור האיראנית.

לפיכך, מומלץ לנקוט משנה זהירות במהלך נסיעות ברחבי אמריקה הלטינית, לא רק בערים אלא גם באתרי הטבע המרוחקים יותר, ולהימנע מביקורים במדינות העוינות לישראלים וליהודים.

מאמר זה פורסם במקור ב-JNS

הכתוב הוא על דעת המחבר בלבד ואינו משקף בהכרח את עמדת התנועה

הפוסט עד כמה אמריקה הלטינית בטוחה לישראלים וליהודים? מספר נקודות למחשבה הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

מטרת המלחמה בצפון היא הסרת האיום מלבנון והשבת הביטחון וההרתעה לזמן ארוך. איך משיגים את המטרה הזו?

ודאי שצריך לפרק את התשתית ההתקפית שבנה חזבאללה על גבולנו; ודאי שצריך להשמיד את מערכי הטילים והרקטות; ודאי שכדאי יהיה לפגוע בחזבאללה בכל דרך, מהמערכים ההגנתיים ועד הפריסה העולמית. אבל כל זה לא ישיג את מטרת המלחמה – להסיר את האיום לזמן ארוך. כל נכס צבאי שייהרס ייבנה מחדש או יוברח ללבנון, וכל פעיל שייהרג יוחלף במשך הזמן בפעיל אחר. אם נסתפק בהשמדת הנכסים הקיימים ניאלץ לתחזק את ההישג באמצעות כיבוש דרום לבנון, שליטה במעברי הגבול היבשתיים, הימיים והאוויריים, וניטור מתמיד של המצב בבקעת הלבנון ובביירות.

לישראל ניסיון ארוך וכואב בפתרונות מהסוג הזה. בזיכרון הקולקטיבי שלנו לבנון היא ביצה שאי אפשר לצאת ממנה מנצחים. באופן כללי כל כיבוש שטח שאין לנו כוונה להחזיק בו וליישב אותו הוא ביצה שאי אפשר לצאת ממנה מנצחים. איזו אסטרטגיה, אם כך, תביא לנו ביטחון לטווח ארוך?

הכשל מתחיל בשינוי הדמוגרפי בלבנון

לבנון של היום היא מדינה כושלת. שורשי הכשל הם השינוי הדמוגרפי שחל בה מאז הקימו אותה הצרפתים כמדינה לבני חסותם, הנוצרים המרונים. ברבות השנים הפכו המרונים למיעוט בגלל הריבוי הטבעי של השיעים והסונים, וכן בגלל ההגירה הנוצרית מלבנון והגירת הפליטים הסורים והפלסטינים לתוך לבנון. הניסיונות להתאים את לבנון למצב החדש, אם באמצעות מלחמת אזרחים ואם באמצעות אמנה לאומית חדשה, כשלו כולם. לתוך הוואקום השלטוני נכנס בעבר אש”ף, שגורש על ידי ישראל, ולאחרונה חזבאללה, שהשתלט על המדינה וכיום הוא הכוח הצבאי המשמעותי בלבנון.

ההתעצמות של חזבאללה, בסיוע ובמימון איראני, אפשרה למיעוט השיעי בלבנון להגן על עצמו מפני העדות האחרות בלבנון ובמקביל להשתתף בלחימה מחוץ ללבנון ולאיים על ישראל. שורש הבעיה אינו קיומו של חזבאללה כמיליציה חמושה, ואפילו לא מחויבותו לאימפריאליזם השיעי, אלא היותו של חזבאללה חזק בהרבה מכל יריביו בלבנון.

לכן, היעדים האסטרטגיים בלבנון צריכים להיות החלשת חזבאללה, והחלשת העדה השיעית לרמה שבה העדות האחרות בלבנון יסכנו את חזבאללה ואת השיעים בכלל. מצב כזה יאלץ את חזבאללה להפנות את כוחו ואת לוחמיו להגנת הכפרים והשכונות השיעיות. במצב כזה לא יוכלו השיעים לאיים על ישראל בלי להסתכן בחשיפת השיעים לסכנת טבח מבית.

איך לשמור על האיזון בלבנון

יש ארבעה מרכיבים חיוניים באסטרטגיה של שמירת האיזון בלבנון:

המרכיב הראשון הוא ניתוק השיעים בלבנון מאיראן. במצב היום, כאשר משוואת הכוח החדשה בין ישראל לאיראן עוד לא נקבעה, קשה לפרט את הניתוק הזה למשימות טקטיות. ייתכן שבסוף המלחמה תיאלץ איראן להפסיק את הסיוע לחזבאללה בעצמה, וייתכן שיהיה צורך בהמשך הפעילות של צה”ל בלבנון ובסוריה. ההרתעה ההדדית שהתקיימה לפני המלחמה, שלפיה ישראל לא תוקפת בתוך לבנון, לא תוכל להמשיך להתקיים. ישראל תצטרך לדרוש חופש פעולה, ותחליט בעצמה איך להשתמש בו: לפגוע בהעברות נשק ללבנון בכל דרך, לקיים תצפיות וסיורים בדרום לבנון, ואולי להחזיק בשטחי מפתח שם. הפעילות הזאת תהיה תלויה במצב בשטח, ביעילות צבא לבנון או כוח אחר שיפעל שם, ובעוצמת הפעילות העוינת. אם תפרח בדרום לבנון אוכלוסייה נוצרית שלווה תוכל ישראל לקיים יחסי שכנות ללא נוכחות צבאית.

המרכיב השני הוא סיוע צבאי לנוצרים. בעבר ידעו הנוצרים בלבנון להגן על עצמם ולא נרתעו מברית עם ישראל. מעמדה של ישראל כבעלת ברית פוטנציאלית נחלש מאוד אחרי הבריחה המבישה מדרום לבנון, אבל סביר שהוא שב והתחזק בעקבות התגובה הנחושה של ישראל בשנה האחרונה. ישראל יכולה לסייע בחימוש, באימון, במודיעין ובעיקר במחויבות לפעול צבאית נגד מי שיאיים על הנוצרים. על הנוצרים מצידם יהיה להשתמש בכוחם כדי לייצב את לבנון, ולכונן בה משטר יעיל שיטיל את מרותו על לבנון כולה כולל דרום לבנון. אין לנו צורך בשלום פורמלי עם לבנון, ולכן גם אין צורך בדיון מדיני ובוויתורים ישראליים כדי לזכות בשלום כזה.

המרכיב השלישי הוא שיקום ויישוב מחדש של הדאחיה הדרומית של ביירות והכפרים מדרום לליטאני על ידי אוכלוסייה סונית או נוצרית, ויישוב מחדש של הפליטים השיעים בבקעת הלבנון. הצעד הזה לא יתקבל בברכה לא בלבנון ולא בעולם, אבל אין מנוס משינוי המצב הקיים.

ארבעה שיקולים יסייעו להצלחת המהלך. ראשית, מדובר באוכלוסייה לא גדולה. המספר המדויק של השיעים בדרום לבנון לא ידוע, אבל מדובר בכמה עשרות כפרים ועיירות קטנות. הערים צור, צידון ונבאטיה, וכל המרחב מצפון לליטאני שנקרא גם הוא דרום לבנון, לא צריכים להיפגע. שנית, האוכלוסייה בדרום לבנון סובלת ממלחמה, מפליטות ומהגירה כבר עשרות שנים. אוכלוסייה נוצרית ודרוזית היגרה צפונה, אוכלוסייה שיעית היגרה דרומה, הכפרים השיעיים היום ריקים וחרבים בכל מקרה, ולא מדובר בעקירה של אוכלוסייה שלווה עתיקת יומין אלא בשיקום של פליטים אחרי עשרות שנים של תנועה ושינוי. שלישית, יש להבין שבלבנון המפולגת והמסוכסכת קשה לקיים שכנות טובה בין העדות, ועדיף לחזק את האוכלוסייה הנוצרית בדרום ולא לערבב אותה מחדש עם השיעים. תידרש השקעה משמעותית בשיקום לבנון, ומי שישקיע את משאביו בשיקום יעדיף לקבל שקט לטווח ארוך ולא לזרוע את זרעיו של סכסוך חדש. רביעית, אוכלוסייה שיש לה פוטנציאל ליחסי שכנות טובים עם ישראל תוכל למנוע התפרצות מחודשת של המלחמה, ותייתר את הצורך בפעילות צבאית ישראלית בדרום לבנון – וכך ייטב לכולם.

מי ישמחו על חורבן חזבאללה

המרכיב הרביעי הוא גיוס הקהילה הבינלאומית לשיקום לבנון ומִמשלה. סיוע ישראלי לייצוב לבנון יתקבל בעולם בברכה, וסביר שנזכה לסיוע במפעל הזה. יידרש מאמץ בינלאומי לשיקום לבנון אחרי שנים רבות של הזנחה, כולל בניית צבא ומשטרה אפקטיביים והחלת המשילות במחנות הפליטים הפלסטינים ובריכוזי הפליטים הסורים. לכל זה תידרש גם השתתפות של העדה הסונית בלבנון, ובהיעדר קשר ישיר עם ישראל תסייע בכך הקהילה הבינלאומית. הפליטים הסורים בלבנון ישמחו לכל הסדר שיביא לחורבן חזבאללה ויאושש מחדש את כוחם מול השיעים. הפליטים הפלסטינים בלבנון ימשיכו להיות גורם מתסיס שיאתגר את השלטון אם לא יותר להם להשתלב כשווים בלבנון. גם בכך תצטרך הקהילה הבינלאומית לסייע. סביר שריכוז הפלסטינים בצפון לבנון, שרובו סוני, יאפשר לנוצרים להשלים עם ההשתלבות הזאת.

יש מידה של מגלומניה באסטרטגיה שתכליתה עיצוב מחדש של לבנון. ישראל אומנם חזקה בהרבה משכנותיה ההרוסות, אבל היא עדיין לא מעצמה שיכולה לכפות הסדרים במדינה אחרת. המפתח לאסטרטגיה ישראלית מוצלחת, כפי שהיה תמיד, הוא התאמת האינטרס הישראלי לאינטרס של בעלות בריתנו במערב ושל הציר הסוני במזרח. האסטרטגיה הישראלית המוצעת תייצב את לבנון ההרוסה והמעונה, תפרק את חזבאללה שהפך למפלצת גלובלית של פשע וטרור, תרסן את האימפריאליזם האיראני ואת ייצוא המהפכה האלים והחתרני, תמנע סכנה של גל פליטוּת וקיצוניות שיגיע לאירופה, ותבטיח את ביטחונם של המרונים בני חסותם של הצרפתים. כל אלה יזכו לתמיכה דיפלומטית, כלכלית וצבאית בינלאומית.

ייצוב לבנון בחסות בינלאומית שונה מאוד מהניסיון לפתח ברית עם לבנון תחת הנשיא באשיר ג’ומייל שנבחר בשנת 1982 בחסות ישראל. ראשית, לבנון היום לא כבושה על ידי הצבא הסורי ולא נשלטת על ידי המודיעין הסורי. הסורים איבדו עניין בלבנון, ומתמקדים באחיזה הרופפת שלהם בארצם. שנית, באסטרטגיה המוצעת יש משהו לכל אחת מהעדות ולא רק לנוצרים. השיעים יוכלו להשתקם ולהחזיר את הפליטים השיעים, כמחצית מהעדה, לחיים נורמליים. הנוצרים והסונים יזכו למדינה מתפקדת, ולהחזרת חלק מהכוח הפוליטי מידי השיעים לידיהם. שלישית, מדינות ערב המתונות, אלו שנדרשות לסייע ללבנון, ישמחו להצר את צעדיה של איראן ולחזק את הסונים על חשבון השיעים. המדינות האלו לא יראו בברית של לבנון עם ישראל בגידה בחזית הסירוב מול ישראל. רביעית, תמיכה בינלאומית תסייע להצגת התוכנית כבינלאומית, לא תפגע בכבוד הערבים על ידי הצגתה כמפעל ישראלי, ותאפשר נוכחות של כוחות ייצוב בינלאומיים בכל לבנון.

השגיאות שעשתה ישראל בעבר – העצמת עדה אחת על חשבון האחרות, היעדר תמיכה בינלאומית, והתעלמות מהכוח הצבאי השולט בלבנון – אסור שיחזרו. אם נשכיל להציע מהלך בינלאומי בסיוע ישראל, ולא מהלך ישראלי שתמורתו יידרשו ויתורים שאין לנו יכולת לתת, נשיג לעצמנו ביטחון לטווח ארוך.

הכתוב הוא על דעת המחבר בלבד ואינו משקף בהכרח את עמדת התנועה

הפוסט אז מהי האסטרטגיה? סדר חדש בלבנון הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

שנה למלחמה – וזהו זמן קצר מכדי לסכם. עוד יבוא הזמן לסיכומים: סיכום צבאי טקטי, סיכום מדיני אסטרטגי וסיכום לאומי ערכי וציוני. עם זאת, יש כמה דברים שאפשר להתחיל לחשוב עליהם, בייחוד אלו שיש להם השלכות על פעולותינו בשנה הקרובה.

ראשית, יחד עם הכאב, ההשפלה, ההחמצה והזעם נובט לו גם רגש של הכרת טובה. יש הרבה דברים להודות עליהם. עלינו להכיר בכך שהעונש שקיבלנו על השאננות שלנו היה יכול להיות קשה בהרבה אילו חמאס וחזבאללה היו מתאמות את ההתקפה, אילו חמאס הייתה מחכה ומתעצמת עוד או אילו חיכתה עד שהקרע בתוכנו יבשיל לפגיעה קשה עוד יותר בכשירות. עלינו גם להודות למאות אלפים של אזרחים, שוטרים וחיילים שבתעצומות נפשם שינו את מהלך ההיסטוריה והפכו פתיחה איומה להזדמנות לשנות את משוואת האימה שנבנתה מסביבנו.

שנית, ברור לנו שהשנים הבאות יהיו שנים של מאמץ לאומי. חיילי המילואים, בייחוד הקרביים, ייקראו לתקופות ארוכות, הרבה מעבר למה שהתרגלו עד היום. עלות הגיוס, ההתעצמות, השלמת המלאים והתשתיות הביטחוניות החדשות תהיה עצומה ותיפול על הכלכלה הישראלית, כלומר על העובדים והמפרנסים בישראל. המתח בין האוכלוסייה היהודית והערבית בישראל, ביהודה ובשומרון יעלה, ואיתו עלויות האבטחה והעבודה. אנחנו נכנסים לתקופה חדשה.

מול האתגרים שנכונו לנו אין מקום לזחיחות, לבזבוז משאבי האומה, להשלמה עם התרסה ולחתירה נגד המאמץ הלאומי. אנחנו עם קטן מוקף מרחב ענקי שטוף בורות, אלימות וקנאות דתית. אין מקום לא לבזבוז ולא לחולשה.

אין מקום לבזבוז כוח אדם. אפשר להתלבט בין טייסת, בין אוגדה מתמרנת ובין יכולות סייבר; ברור שלעולם יהיו המשאבים מוגבלים. אבל אין מקום לזרוק לפח נכסים קיימים. אם מפרקים אוגדה צריך להעביר את כוח האדם שלה, חיילים שהתחשלו באימונים ובלחימה, לאוגדות אחרות. עודף כוח אדם יקל את נטל המילואים בשנים הקרובות. לוחם מנוסה הוא יקר מפז.

ההייטק: לא להתעשרות של מיעוט מיוחס

אין מקום לבזבוז הזדמנויות. אם נגזר עלינו להשקיע מיליארדים ביכולות הייטק צבאיות, אסור להפוך את ההשקעה הזו לקרש קפיצה להתעשרות של מיעוט מיוחס. השקעה כזו צריכה לקדם את כל האוכלוסייה כדי לפתח גידול ידע אקספוננציאלי. אם יש לנו יכולות שאין לאחרים, צריך לחשוב שבע פעמים לפני שמעניקים את הידע הזה ברוחב לב ליזמי הייטק שיתעשרו ממנו. נדרש לנו ניהול לאומי של הפיתוח האנושי וביזור הידע וההזדמנויות.

אין מקום לפטור גורף משירות. שני מודלים יכולים להיות לגיטימיים. מודל אחד מתבסס על מאמץ משותף: יהודים וערבים, חילונים וחרדים, נשים וגברים, בריאים ומוגבלים, ערים, כפרים, עיירות וקיבוצים. במקרה כזה אפשר לבנות שירות מתאים לכל קבוצה – גבר יהודי בריא וחזק שונה מאישה ערבייה עם מוגבלות, ובחורה חרדית ממשפחה דוברת יידיש יכולה לתרום אחרת מנער ממשפחה מפורקת. אבל כולם חייבים להשתתף. לא עוד שחרור קבוצתי, ולא עוד העלמת עין מהשתמטות חצופה. מודל אחר הוא של חלוקת הנטל בצורה לא שוויונית. אפשר שערבי שלא מכיר במדינה, או אברך שעוסק בתורה, או בחורה דתייה שצניעותה זהותה, יקבלו הנחות. במקרה כזה נהיה בררנים גם בתמיכה שהמדינה נותנת לאזרחים. המשרתים יתועדפו בקבלה לאוניברסיטה, בסיוע בלימודים, בקבלה לעבודה, בזכייה במכרזים ובהקמת עסק. מוטיבציה צריך לטפח ולשמר. הרצון לשרת אינו מובן מאליו ואסור לבזבז אותו.

אין מקום לכלכלה שחורה. כעשירית מהתוצר בישראל מקבל פטור ממיסים, ונזקים כלכליים חמורים נגרמים בעקיפין בגלל פשיעה, פרוטקשן, שחיתות, הטיית מכרזים ושאר מחלות. ביטול השימוש בכסף מזומן והתעלמות מאינטרסים קטנוניים יקשו מאוד על התחמקות ממס. חיסול הכלכלה השחורה יכול לכסות את כל נזקי המלחמה ללא צורך בהעלאת מיסים. מאמץ לאומי למלחמה בפשע ובשחיתות יכול להניב תוצאות דומות. לצורך דיכוי הפשע והשחיתות מותר להניח בצד באופן זמני חלק מזכויות האדם, מזכות הפרטיות, ואפילו מחזקת החפות. מה שמותר כדי למנוע פיגוע מותר גם כדי לרפא סרטן שאוכל בחברה. יש דברים שאסור להיות סלחניים כלפיהם.

להפסיק לבזבז ילדים

אין מקום לבזבוז אוצרות האומה. משאבי הקרקע שלנו הם מוגבלים. אסור להשתלט עליהם באלימות, אסור לבנות בהם בצורה לא חוקית. אחיזה באדמה של יישובים יהודיים הוא לב הציונית. אין עצמאות ואין מדינה יהודית בלי אחיזה בקרקע. היישוב היהודי בגליל ובנגב מחייב חיזוק, ואסור להשלים עם העדפת היישובים הערביים. הקמת בית או שכונה במצפור בגליל צריכה להיות קלה לפחות כמו הקמת שכונה בכפר או עיירה ערבית, והמחירים ואיכות החיים שם צריכים להיות כאלו שימשכו אוכלוסייה יהודית חזקה. העדפה משיקולים ציוניים לאומיים צריכה להיות מותרת, ואידיאלים של זכויות אדם ושוויון יכולים להידחות מפני צורכי האומה.

אין מקום לבזבוז ילדים. מערכת החינוך שלנו חולה. אין שנה שלא מתחילה בשביתה. שיטות הלמידה, שיטות הבחינה, מערכת השעות – כל אלו לא השתנו מאז הקמת מערכת החינוך המודרנית במאה ה-19. מורים הפכו ממחנכים לקבלני בחינות. ילדים היום צריכים ללמוד יהדות, ערבית, כלכלה, אנגלית, טכנולוגיה, היסטוריה, מתמטיקה, מדעים, משפט, ספורט. אין דרך ללמד את כל מה שצריך אלא אם כן נמכן את הנחלת הידע, ונפנה את המורים להיות דמויות מופת ומחנכים. מצד אחד מחשב מלמד פיזיקה טוב מכל מורה. מצד שני טיול לנגב שמנוהל על ידי קבלן משנה הוא בזבוז מחריד של הזדמנות חינוכית לאחריות, לאומץ לב, לניהול ותכנון, לאהבת הארץ, לכל האתגרים הרכים שמחייבים מגע אדם. מערכת החינוך צריכה טיפול שורש.

אין מקום לבזבוז אנשים חריגים, אנשים שמתקשים לתפקד בסביבה מוסדרת וממושמעת, אבל פורחים בסביבה פראית, אלימה ונעדרת משילות. לאנשים האלו יש תפקיד בחברה שנאבקת על חייה. במקום להצר את צעדיהם ולנסות להכניס אנשים כאלו לתלם, על ישראל לנצל אנשים כאלו להקמת חוות במקומות מרוחקים, להקמת יחידות נוטרות וספר, להשתמש בהם כחיישנים וכסוכני השלטון במקומות שאליהם השלטון לא מגיע, בנגב, בגליל, במדבר יהודה ושומרון, בבקעת הירדן.

אפשר למצוא עוד דוגמאות רבות. הפכנו לאומה שמנה ושבעה, מפונקת ופזרנית, חולמנית, מנותקת מהמציאות האכזרית שמסביב. עלינו להפוך לאומה צעירה ונחושה, דרוכה ויעילה. רק כך נוכל גם לחיות חיים יפים, מאירים, שמחים ומספקים, וגם לתחזק מכונת מלחמה מטילת אימה. מדינה וחברה שעל גבולה מדינות וחברות שמחנכות לאנטישמיות, לקנאות דתית רצחנית, שמקדשות את המוות בג’יהאד, חייבת להיות מטילת אימה. חיינו באשליה. לא עוד.

אפשר לראות בחזון החברה המגויסת תמונה מייאשת, אפורה, חיים של שעבוד למאבק אכזרי, חיים ספרטניים נטולי חן ודמיון. לא כך הדבר. אין חירות ואין יופי בחברה בזבזנית, מפלה, נטולת אידיאלים, שמשאביה הפקר לשונאיה ולמנצליה. חברה צודקת, משתפת, חדורת מטרה ורואה נכוחה את מצבה יכולה להיות חברה שמחה ומספקת, חברה של עושר ארצי ורוחני, חברת מופת. כך נשרוד, ננצח, וגם נפרח.

הכתוב הוא על דעת המחבר בלבד ואינו משקף בהכרח את עמדת התנועה

הפוסט שנה למלחמה: נדרש תיקון הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

אין הרבה אנשים שמחוברים לצפון הארץ כמו סא”ל (מיל’) שרית זהבי. היא אומנם לא נולדה במקום, אך שירתה שם במשך שנים רבות, וכיום היא ומשפחתה מתגוררים בגליל. שרית היא גם המייסדת והמנהלת של מכון המחקר “עלמא”, שמתמחה באתגרי הביטחון של מדינת ישראל בגבול הצפון. מה שקורה בצפון, אומרת זהבי, חייב להיות חשוב לכל אזרח ישראלי. “מדינת ישראל צריכה להבין שהצפון הוא נכס אסטרטגי ושצריך להשקיע בו. “המשוואה היא פשוטה: אם אנחנו לא נשב בצפון, האויבים שלנו יֵשבו שם במקומנו“.

“המדינה לא לקחה את הצפון ברצינות“

כמי שהתריעה עוד הרבה לפני המלחמה על ההיערכות המשמעותית של כוחות חיזבאללה בגבול הצפון, וכמי שחוותה היטב את ההשלכות של חוסר ההתייחסות להתרעות אלו – לזהבי יש בטן מלאה על שנת המלחמה החולפת. “המדינה לא לקחה את הצפון ברצינות”, היא קובעת. “תרחישי הייחוס שדיברו על מתקפה מצפון ועל מתקפה משולבת היו ידועים היטב, ובכל זאת לא נערכנו אליהם לא מבחינה התקפית ולא מבחינה הגנתית. אם הייתה היערכות כזאת אולי מהלך העניינים בצפון היה נראה אחרת ולא היינו צריכים לפנות 60 אלף אנשים מבתיהם”.

למרות הכעס והתסכול, זהבי מודה שההתפתחויות האחרונות בגבול הצפון, לרבות חיסול בכירי חיזבאללה והפגיעה המשמעותית בתשתיות הארגון, בהחלט מעניקות לה אופטימיות. “השבועות האחרונים נתנו לנו תקווה שדברים הולכים להשתנות ושנוכל לבנות את הצפון מחדש”, היא משתפת. “אפשר לומר שחזר לנו הצבע ללחיים אחרי שנה שלמה שבה לא ראינו לאן העסק הזה מתקדם”.

מהמחקר לשטח – הפעילות של מכון “עלמא”

סא”ל (מיל’) שרית זהבי שירתה כ-15 שנים בחיל המודיעין, ורבים מתפקידיה היו בפיקוד צפון. בשנת 2018, ארבע שנים לאחר שחרורה מהצבא, היא הקימה את מכון המחקר “עלמא”, שמתמקד באתגרי הביטחון של מדינת ישראל בגבול הצפוני ובאופן השפעתם על העורף הישראלי.

זהבי מודה שהמכון שלה לא ידע לצפות את המלחמה הנוכחית שנפתחה מדרום, אבל היא וצוות החוקרים התריעו רבות על כך שפעילי חיזבאללה, לרבות כוחות רדואן, מתקרבים יותר ויותר לגדר, ושנראה שהם נערכים לפעילות יזומה. במקביל, חוקרי המכון גם עקבו אחר מגמות עולמיות, בעיקר בציר השיעי, וראו שגם שם יש אינטרס הולך וגובר לבצע מתקפה על ישראל. “המסקנה המרכזית שלנו כמכון מחקר היא שהיכולת להסתכל על החיבור בין המודיעין הטקטי לבין המודיעין האסטרטגי היא יכולת משמעותית, שבלעדיה קשה לתת התרעה למלחמה”, היא מספרת. “בהיבט הטקטי הכוונה היא להסתכל על מה שקורה בפועל על הגדר כמו התקהלות וסיורים של פעילי חיזבאללה, ובהיבט האסטרטגי הכוונה היא לבחון את המהלכים שקורים בציר השיעי, כמו המהלכים האיראניים לבניית המיליציות בסוריה, עיראק ותימן, או ההתפייסות בין איראן לסעודיה. רק כשמחזיקים את שתי נקודות המבט – אחת לקרוב והשנייה לרחוק – אפשר לגבש תמונה מודיעינית שלמה, ולהבין באמת את גודל הסכנה שמולה אנחנו ניצבים. היום אנחנו יכולים לראות בבירור איך תהליכים שונים שהתרחשו במזרח התיכון התנקזו בסופו של דבר לפעילות על גבול ישראל-לבנון“.

מאז פרוץ המלחמה, מכון “עלמא” מתמקד בעיקר ביצירת מסד נתונים שפורט את כל המתקפות על אזור הצפון. “אנחנו עוקבים אחרי כל אירוע ואירוע ומצליבים נתונים ממקורות שונים”, זהבי מספרת. “המטרה שלנו היא להבין את המאפיינים של המתקפות כדי לייצר תמונת מציאות ברורה עד כמה שאפשר. בזכות הנתונים שריכזנו, הצלחנו למשל להצביע על כך שהחל מחודש יולי יש התרחבות ירי לאזורים הלא מפונים. באופן דומה אנחנו גם יודעים להצביע על עליות או ירידות בשימוש באמצעים כמו כטב”מים וירי נ”ט“.

ההתקדמות מרשימה, אבל האיום עוד לא הוסר

במהלך חודש ספטמבר האחרון התרחשו בזירה הצפונית פעולות רבות שהביאו להחלשה משמעותית של חיזבאללה. מרבית הבכירים בארגון, ובראשם חסן נסראללה, חוסלו כבר בשלבים הראשונים. במקביל בוצעו מתקפות על הביפרים ועל מכשירי הקשר של אלפי פעילים, שגם הביאו לפגיעה בפעילים עצמם וגם חיבלו בתקשורת הפנים-ארגונית. נוסף על כך, חיל האוויר הישראלי ביצע מתקפות שגרמו לפגיעה בתשתיות רבות של הארגון. אומנם עדיין מוקדם לדבר על פירוק חיזבאללה, אבל אין ספק שהארגון נמצא היום במקום שונה מאוד מזה שבו היה רק לפני שבועות בודדים.

לדברי שרית זהבי, המהלומות הרבות שמונחתות על חיזבאללה הן נדרשות ומבורכות, אך היא לא משלה את עצמה שבזאת ישוב השקט המוחלט לצפון. למעשה, היא מציפה בעיות חדשות שעלולות לצוץ דווקא עכשיו, כשחיזבאללה הוא כבר לא אותו ארגון חזק והיררכי כפי שהיה. “כשאנחנו פועלים מול ארגון שהוא כבר לא באמת מאורגן עולים אתגרים חדשים שמצריכים שיטות פעולה אחרות”, היא מסבירה. “אני צופה שבעתיד נראה הרבה פעילות מפוזרת של כל מיני שלוחות וחוליות שמנסות לקחת את העניינים לידיים, ובמצב כזה קשה יותר להשיג התרעה מוקדמת. כמו כן, כשלא ברור מי הראש, קשה יותר לחתור למשא ומתן ולהסדרה דיפלומטית“.

עם זאת, היא מדגישה שאיום טרור שמגיע מצד חוליות ופעילים בודדים הוא לא חמור כמו איום אסטרטגי שמגיע מצד ארגון מסודר שמקבל גיבוי ממדינה חזקה כמו איראן. “אני לא אומרת שהאיום האסטרטגי שאתגר אותנו בגבול הצפון הוסר במלואו“, היא אומרת, “אבל אם נמשיך ככה, אני מאמינה שאנחנו מתקרבים לנקודה שבה זה יקרה“.

בלי ביטחון אין כלום – הבעיות הדחופות ביותר של הצפון

למרות ההתקדמות המרשימה בהתמודדות מול חיזבאללה, בגבול הצפון יש עדיין הרבה מאוד בעיות שמצריכות מענה. לדברי זהבי המדינה והחברה יידרשו להתגייס כדי לשקם את הצפון ולבנות מחדש את הקהילות שחיות בו, אבל כרגע הבעיות הדחופות ביותר שנמצאות על השולחן הן הבעיות הביטחוניות, כיוון ש“בלי ביטחון אין כלום“. במטרה להתמודד עם האיומים הביטחוניים שעדיין קיימים, זהבי טוענת שיש לפעול בשלושה מישורים עיקריים: התקפה, הגנה וחתירה להסדרה דיפלומטית.

במישור ההתקפי, יש להמשיך עם מתקפה עצימה לפחות לטווח הקרוב. בהמשך יש לגלות אפס סובלנות ולהבהיר לחיזבאללה ולכל פעיליה שעל כל טיל שישוגר לכיוון ישראל ישוגרו מאות טילים בצד השני. במישור ההגנתי, צריך לבסס תוכניות הגנה יישוביות סדורות. בהתאם לתוכניות אלו, בכל יישוב יקומו כיתות כוננות מחומשות ומיומנות שיכולות להסתמך על אנשי מילואים בכוננות ולא בגיוס מלא – מהלך שמצריך הגדלת תקנים. נוסף על כך, יש למגן היטב את כל הבתים והמוסדות בצפון, שכן עדיין קיימים בתים פרטיים, בתי ספר וגני ילדים רבים שאין בהם מקלטים.

זהבי מסבירה שבמקביל לשני המישורים הללו צריך לקדם תהליכים שיביאו בהמשך להסדרה דיפלומטית וזאת משום שלישראל אין אינטרס להמשיך במלחמת גרילה לנצח. זהבי מדגישה כי הסדרה כזאת לא נועדה להחליף את המהלכים הצבאיים שמתרחשים כעת, ושהיא צריכה לקרות רק לאחר שנגיע להישג מספק מול חיזבאללה. הישג מספק, לפי זהבי, יהיה לדעת בבירור שאחוז גבוה מהרקטות והמשגרים של חיזבאללה הושמד, ושאין פעילים בסמוך לגבול. “יש שני מסרים שחשוב לי להעביר למקבלי ההחלטות בהקשר הזה”, היא מוסיפה. “הראשון הוא שצריך להיות ערוכים לתרחישי הייחוס כבר כשבונים את הכוח הצבאי, והשני הוא שהדרך היחידה להרתיע את האויבים היא ליטול מהם את מרב היכולות שלהם“.

החזרת התושבים לצפון היא משימה לאומית

מעבר להיבטים הביטחוניים, החזרת תושבי הצפון לביתם מחייבת פתרון בעיות מקיף ומתן תמריצים לתושבים. עוד לפני שפרצה המלחמה, יישובים רבים בצפון סבלו מתשתיות לא מספקות, מהיעדר מקומות תעסוקה ובילוי, וממחסור בשירותים ציבוריים בסיסיים, לרבות שירותי רפואה. מאז המלחמה המצב רק החמיר, וכעת גם יש צורך לטפל בכבישים ובמבנים רבים שנהרסו בעקבות נפילות טילים ופעולות צבאיות שונות.

לדברי זהבי, כדי לגשת לבעיה יש למפות תחילה את הצרכים השונים של כל היישובים. “צריך להשקיע מחשבה בכל סוגי ההתיישבות שיש כאן – מושבים, קיבוצים, יישובים קהילתיים וערים, כי לכל סוג התיישבות יש צרכים אחרים”, היא אומרת. “במקביל לשיקום של נזקי המלחמה, צריך לחדש את הפרויקטים שהיו בתהליך עוד לפני שהמלחמה פרצה. היו כאן הרבה יוזמות להקים מרכזי תעסוקה ומסגרות לצעירים. גם דובר רבות על שיפור השירותים הציבוריים, כי לא ייתכן, למשל, שבעיר כמו קריית שמונה לא יהיה חדר מיון”.

זהבי מציינת כי לצד תהליכי השיקום והבנייה יש צורך לתת תמריצים על מנת לעודד תושבים לשוב לצפון, וגם כדי למשוך לאזור תושבים נוספים. התמריצים האלה, לדבריה, צריכים לבוא בדמות מענקים כלכליים, הטבות מס ותנאים מועדפים לדיור. עוד היא מציינת כי בהיבט הדמוגרפי יש לתת עדיפות למשפחות צעירות עם ילדים כיוון שהן אלו שיבססו את העתיד של האזור, ובהיבט המקצועי יש לתת עדיפות לתחומי החקלאות והתעשייה. “בשנים האחרונות ראינו השקעה בעיקר בתחום התיירות בצפון, אך תחומים חשובים לא פחות כמו החקלאות הוזנחו מאוד. חשוב להבין שהחקלאות, מעבר להיותה ענף מקצועי, היא כלי מרכזי למימוש החזון הציוני. טרומפלדור קבע שקו הגבול הוא כקו המחרשה – זה היה נכון לפני מאה שנים, וזה נכון גם היום”.

סוף המלחמה? עוד לא כאן, אבל מתחילים לראות אותו

בכובעה כחוקרת, לשרית זהבי הייתה שנה מקצועית מלאת התרחשויות ועניין – אבל בכובעה כתושבת הגליל, היא מודה שהיו לה בעיקר קשיים. “בשבועות הראשונים למלחמה היה חשש אמיתי שחיזבאללה יבצע פלישה דומה לזו שביצע חמאס – חששות שהיו מגובים גם בהצהרות מצד הארגון ומצד שר החוץ האיראני”, היא מספרת. “אחר כך התגבש קושי מסוג חדש שעדיין נוכח – הילדים לא הולכים לבית הספר תקופה ארוכה, אנחנו שומעים אזעקות ופיצוצים כל הזמן, עשרות יישובים עדיין מפונים, והצפון היפה שלנו שרוף ולא בטוח. אבל אין ספק שהקושי האמיתי היה בכך שפשוט לא רואים את הסוף. עוד לפני שהחלה המתקפה העצימה בצפון, במשך חודשים חיינו בתחושה שאוטוטו הולך לקרות משהו נורא, וזאת תחושה שיכולה להוציא מהדעת“.

למרות כל הקושי, זהבי מדגישה שהיא לא פקפקה במגורים בצפון אף לא לרגע אחד. “עברנו הרבה תהליכים בתקופה הזאת, אבל מעולם לא חשבנו לעזוב”, היא משתפת. “אני שמחה שקבעתי את ביתי בצפון. הילדים שלי זוכים לגדול עם אוכלוסייה מעורבת ורגילים להיות בחברת אנשים בעלי אורחות חיים שונים ואמונות אחרות. האווירה הגלילית המיוחדת הזאת היא משהו שלא נוותר עליו“.

הפוסט “אם אנחנו לא נשב בצפון, האויבים שלנו יֵשבו שם”: מבט מחקרי ואישי על המציאות בגבול הצפוני הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

בני סבטי נולד באיראן בתקופה שלפני המהפכה האסלאמית, ולאחריה נמלט משם ועלה לארץ ישראל. בהמשך חייו שירת בתפקידי מחקר באמ”ן, והיה בין מקימי דובר צה”ל בפרסית. כיום הוא חוקר בכיר בנושא איראן, ומנהל הפודקאסט “קולות מאיראן” מטעם מכון המחקר לביטחון לאומי.

סבטי התארח בפודקאסט של תנועת הביטחוניסטים כדי לדבר על הקשר שבין איראן לכוחות הפועלים במלחמת “חרבות ברזל“, קשר שחורג לדבריו הרבה מעבר לחימוש ולהנחלת טקטיקות צבאיות.

מלחמת “חרבות ברזל” – תוצאה ישירה של יצוא המהפכה האסלאמית

בשנת 1979 התרחשה באיראן המהפכה האסלאמית שהפכה אותה ממדינה פרו-מערבית יחסית תחת שלטונו של השאה מוחמד רזא פהלווי לרפובליקה אסלאמית-תיאוקרטית טוטליטרית תחת שלטון האייתוללה ח’ומייני.

מחוללי המהפכה ראו בה, מעל לכול, מאבק אידיאולוגי, ולקחו על עצמם להפיץ את מסרי המהפכה גם מחוץ לגבולות איראן. המאמצים לייצא את המהפכה ועקרונותיה נמשכים עד עצם היום.

יצוא המהפכה הוא לא תחום שנמצא בשוליים, אלא עיקרון מוביל במדיניות החוץ האיראנית. מנהיגי איראן הנוכחיים מאמינים שמחובתם להנהיג את התנועה המהפכנית העולמית ולסייע לעמים המוסלמים, שאותם הם תופסים כמדוכאים, להשיג את עצמאותם וזכויותיהם. זו הסיבה העיקרית לכך שאיראן תומכת בארגונים אסלאמיים קיצוניים ובתנועות בדלניות במדינות מוסלמיות שונות.

בגזרה המקומית שלנו, התמיכה הזאת מורגשת בעיקר דרך ארגון הטרור חיזבאללה שפועל בלבנון, ודרך הארגונים חמאס והג’יהאד האסלאמי הפלסטיני שפועלים ברצועת עזה. את התוצאות הקשות של התמיכה האיראנית אנחנו חווים היטב בשנת המלחמה האחרונה. “המלחמה הזאת היא תמצית של אירועים שקרו ברחבי המזרח התיכון בגלל יצוא המהפכה האיראנית”, פוסק בני סבטי. “אותן שיטות שיושמו במהלך המהפכה כלפי השאה האיראני, אותה אלימות ששררה ברחובות, נראו גם ב-7 באוקטובר ובמהלך המלחמה”.

בין היתר משווה סבטי בין האופן שבו כוחות המהפכה נהגו לחטוף נערים צעירים מהרחובות באיראן לבין האופן שבו מחבלי חמאס חטפו ישראלים במאורעות הקשים של ה-7 באוקטובר. “ארגוני הטרור קיבלו מאיראן לא רק הדרכות על רחפנים ועל פריצות ועל איך לירות טיל או לייצר רקטה – אלא קיבלו ממנה את רוח הדברים”, הוא מרחיב. “הרבה פעולות שנעשות בצורה של ‘לואו טק’ ובצורה של השתלטות כוחנית שבה הצד האלים לא מכיר בצד האחר משקפות את השיטות של המהפכה האסלאמית, וצר לי מאד לראות שזה מתפשט”.

התהליך חשוב מהתוצאה – מדיניות ההשפלה האיראנית

מעבר לגילויי האלימות הקשים, האיראנים גם יודעים להשפיל את המתנגדים שלהם, ואף שואבים מכך הנאה. סבטי מספר שהם עשו זאת כבר במהלך המהפכה, כאשר פרצו לבתים וחירבו מקררים בחיפוש אחר בקבוק יין, או כשפרצו למסיבות וניערו צעירים כדי למצוא עליהם קלטות מוזיקה. “האפקט זה לא רק למצוא את הבקבוק יין, האפקט זה להוציא אותך מושפל וחלש כי זה שובר את הרוח שלך”, הוא מסביר. “לשבור את הרוח של חשיבה אחרת זה דבר מאוד חשוב במהפכה האיראנית, וזה גם מה שקורה עכשיו עם חמאס וחיזבאללה”.

לדברי סבטי, עקרון ההשפלה האיראני הוא שעמד מאחורי החלטת חמאס לצלם ולהפיץ סרטונים אכזריים של הקורבנות שלהם, והוא גם זה שהפעיל את איראן עצמה במתקפת הטילים שהתרחשה באפריל האחרון. באותה מתקפה שוגרו מאדמת איראן כ-350 טילים לכיוון ישראל, אך כמעט כולם יורטו בדרכם, ולא נגרם שום נזק ממשי. מבחינת ישראל, במבחן התוצאה איראן הפסידה, אבל מבחינת איראן היה כאן ניצחון רעיוני גדול. “התהליך בשביל האיראנים יותר חשוב מהתוצאה”, אומר סבטי. “התמונה של הטילים האיראניים מעל מסגד אל אקצה, מבחינת איראן, סימלה את הרגע שבו היא כבשה את ישראל”.

אם לא נגיע לראש בטהרן לא נסיים את המלחמה

בשנת 334 לפנה”ס פלש אלכסנדר הגדול, מלך מוקדון, לאימפריה הפרסית שהייתה אז האימפריה הגדולה ביותר במזרח התיכון. על אף שצבא האימפריה הפרסית היה גדול פי כמה מהצבא היווני-מוקדוני, הצליח אלכסנדר מוקדון למוטט את האימפריה בתוך שנים ספורות בלבד. הסוד להצלחתו טמון בכך שכבר למן ההתחלה הוא הבין שהאימפריה תיפול ברגע שהמלך דריווש השלישי ייפול – וכך אכן קרה.

במאות השנים שחלפו מאז לא הרבה השתנה בתפיסה האיראנית-פרסית, והכוח הגדול עדיין טמון אצל הבכירים. עם זאת, בשונה מאלכסנדר מוקדון, אנחנו לא תמיד משכילים להבין את החשיבות של חיסול הבכירים ולעיתים טועים לחשוב שמדובר במהלך סמלי בלבד.

בחודשים האחרונים ביצענו מספר חיסולים חשובים, שהתוצאות שלהם כבר נראות בשטח. את החיסול של מוחמד דף, למשל, מתאר סבטי כ”ניתוק אחת מרגלי השולחן של חמאס”. לדבריו, צריך להמשיך ולערער את השולחן כמה שיותר. “באיראן ובארצות האזור, ובייחוד בארגוני הטרור, נמצאים עדיין בקידוש הקולקטיב, ולכן כל עוד ראשו של המנהיג נמצא על הצוואר שלו, החברה הזאת קיימת”, הוא אומר. “נשמיד כמה מנהרות, נהרוג כמה חיילים בלוח שלהם – זה לא נחשב. אם לא נגיע לראש בטהרן, לא נסיים”. סבטי מדגיש שגם היום אפשר ללמוד הרבה מסיפור ההצלחה של אלכסנדר הגדול. “בדיוק כמו שקרה עם המלך דריווש השלישי, צריך להביא לנטרולם ולמותם של הבכירים”, הוא קובע. “אנחנו צריכים לפזר את העדר כי כשהעדר מתפזר, הממלכה נופלת”.

הפוסט המלחמה היא לא בטילים אלא ברוח: הקשר האידיאולוגי בין משמרות המהפכה באיראן לבין מלחמת “חרבות ברזל” הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

לפני שנה, ב-7 באוקטובר 2023, ביצע חמאס את הטבח הגדול והאכזרי ביותר נגד יהודים מאז השואה – הרג מתוכנן מראש של גברים, נשים, קשישים, ילדים, ואפילו תינוקות. אונס, עריפת ראשים, התעללות בגופות, רצח בדם קר וחטיפות. גם חיילים מנוסים שנחפזו לסייע לתושבים הפגועים בדרום ישראל נתקפו בתדהמה למראה הזוועות.

חרף זאת, רבים עלזו וחגגו את הטבח, הגדירו אותו כ”התנגדות”, ואף הצדיקו אותו כאקט של הגנה. שלושה ימים בלבד לאחר המתקפה, מוחמד חנון, מנהיג “האיגוד הפלסטיני” של איטליה (Associazione Palestinesi), התייחס לטבח בריאיון לערוץ טלוויזיה איטלקי במהלך הפגנה פלסטינית שהתקיימה במילאנו. המתקפה הייתה “הגנה עצמית לגיטימית”, טען חנון.

אמירתו של חנון היא רק אחד מביטויי שנאה רבים כלפי ישראל, אשר הלכו והתרבו במערב מייד לאחר הטבח, עוד הרבה לפני שצה”ל החל בפעולתו הקרקעית בעזה. האנשים המחזיקים בדעות אלה טוענים, שישראל כלל לא הייתה אמורה להגיב. למעשה, ישראל כלל לא הייתה צריכה להתקיים, כפי שעולה מאחת הסיסמאות הפופולריות בהפגנות ה”פרו-פלסטיניות”: “מהים עד לנהר, פלסטין עוד תשוחרר” – קריאה ברורה להשמדתה של המדינה היהודית.

הפסאדה השקרית של האנטי-ציונות נחשפת כעת במלואה. כפי שהוכיח הקונגרס היהודי העולמי, אנטי-ציונות אינה אלא צורה של אנטישמיות – התנגדות לזכות העם היהודי להגדרה עצמית במולדתו ההיסטורית, תוך התעלמות מהעדויות ההיסטוריות והארכיאולוגיות של זיקת העם היהודי לארץ ישראל. עבור יותר מדי אנשים, כל מי שתומך בזכות היהודים להגדרה עצמית ובעצם קיומה של מדינת ישראל מתויג אוטומטית כ”ציוני”, ולכן כ”אויב”. מכאן סלולה הדרך לפעולות אלימות נגד יהודים, הן בישראל והן בגולה.

המספרים מאחורי האנטישמיות

התערובת הרעילה של אנטישמיות ואנטי-ציונות הינה מרכיב דומיננטי בהפגנות פרו-פלסטיניות בכל המערב, מקנדה ועד אוסטרליה, ומארצות הברית עד אירופה. קמפוסים באוניברסיטאות הפכו למבצרים של שנאה אנטי-ישראלית, באופן שהסלים במקרים מסוימים אל מעבר לקריאות ולסיסמאות, והגיע עד כדי נקיטת אלימות של ממש נגד יהודים. באוניברסיטת פיטסבורג הותקפו שני סטודנטים יהודים על ידי בריונים פרו-פלסטינים, לאחר שזוהו כיהודים בשל הכיפות שחבשו לראשם.

בבריטניה, בחלוף חודש אחד בלבד מטבח ה-7 באוקטובר, דיווח אדוארד אייזקס, יו”ר איחוד הסטודנטים היהודים, על זינוק חסר תקדים בתקיפות נגד סטודנטים יהודים. הקרן לביטחון קהילתי בבריטניה (CST) דיווחה על 67 תקריות אנטישמיות בין ה-7 באוקטובר ל-3 בנובמבר 2023 ב-29 קמפוסים, וזאת בהשוואה ל-12 תקריות בתקופה המקבילה בשנת 2022. אפילו על פי ה-BBC, ערוץ שקשה מאוד להגדירו כפרו-ישראלי, הדבר משקף עלייה משמעותית בתקריות האנטישמיות.

הקרן לביטחון קהילתי (CST) דיווחה גם על 5,583 תקריות אנטישמיות בין ה-7 באוקטובר 2023 ל-30 בספטמבר 2024, דיווח המשקף עלייה של 204% לעומת 1,830 התקריות שדווחו בשנה שלפני כן. מדובר במספרים הגבוהים ביותר שתועדו מאז החל המרכז לפעול בשנת 1984.

המגמה בצרפת דומה, שם דיווחו משרד הפנים ו”שירות ההגנה של הקהילה היהודית” על 1,676 מעשי אנטישמיות בשנת 2023, בהשוואה ל-436 בשנה שלפני כן.

ארגון ציבורי עצמאי הנלחם באפליה בבלגיה השכנה דיווח על 91 תקריות אנטישמיות בין ה-7 באוקטובר ל-7 בדצמבר 2023, בהשוואה ל-57 תקריות בכל שנת 2022.

על פי נתונים שנאספו על ידי Osservatorio sicurezza Contro gli Atti Discriminatori (מרכז המעקב האיטלקי אחר מקרי אפליה), 406 מקרי אנטישמיות דווחו בין ה-7 באוקטובר 2023 ל-30 ביוני 2024, והמספר אף תפח ל-456 בהמשך לאחר תקריות נוספות.

אלו רק המספרים הרשמיים, אבל אפשר בהחלט להניח שלא כל ההשמצות, היריקות, האיומים והעלבונות מתועדים או מדווחים.

היכן זכותם של תומכי ישראל להפגין?

בשנה האחרונה נוכחנו לראות כיצד אימאמים בכל ברחבי אירופה שיבחו את חמאס והפיצו תעמולה אנטישמית באין מפריע. באופן דומה, גם אזרחים שהשתתפו בהפגנות הניפו דגלים שחורים ודגלי חזבאללה, וקראו להשמדת ישראל. השתיקה הדו-פרצופית של העולם הגיעה, לא אחת, למחוזות האבסורד. כך, למשל, בלונדון נאלצו מפגינים פרו-ישראלים להתגודד באזור מגודר וקטן, בעוד מולם התקיימה בגלוי תהלוכה של אסלאמיסטים, פעילי שמאל קיצוני ושונאי ישראל. מדוע נמנעה רק מתומכי ישראל הזכות להפגין?

באופן דומה, בסמוך להפגנה פרו-פלסטינית, שוטר ממשטרת המטרופולין איים לעצור את גדעון פלטר, אקטיביסט מ”הקמפיין נגד אנטישמיות”, רק בשל “מראהו היהודי הגלוי”; פלטר חבש כיפה. בשדה התעופה הית’רו, קציני מכס הטרידו מספר נוסעים שהגיעו מישראל בטיסת אל על.

מצבם של יהודי ספרד החמיר אף הוא. הקהילה היהודית של ספרד הביעה דאגה עמוקה וסטודנטים יהודים פוחדים להגיע לכיתות באוניברסיטאות.

גם באיטליה האנטישמיות קיבלה כמה וכמה ביטויים. אחד המקרים הבולטים הוא של סטודנט איטלקי ממוצא יהודי בשם מיכאל מלניק. מלניק תלה מחלון דירתו במילאנו ב-27 בינואר, יום הזיכרון הבינלאומי לשואה, שלט שבו נכתב “שחררו את עזה מחמאס”. ברחוב שמתחת לדירתו התכנסה באותה עת הפגנה פרו-פלסטינית בלתי מאושרת. מלניק, שספג עלבונות ואיומים מצד המפגינים, קיבל מאוחר יותר ביקור הפחדה של שני שוטרים. הם נכנסו לדירתו, זיהו אותו וניסו ללא הצלחה להחרים את השלט שלו. תקרית נוספת נרשמה בפדובה, שם זומנה הסטודנטית הישראלית יסמין קולודרו לתחנת המשטרה, רק משום שהעזה להניף את דגל ישראל בסמוך להפגנה פרו-פלסטינית.

כל הסימנים הללו מדליקים נורות אדומות, בפרט בהתחשב בטענתו של הסנטור מטעם מפלגת Forza Italia, מאוריציו גספארי, ב-1 באוקטובר 2024, כי האנטישמיות פושה הן בתקשורת והן בממסד הביטחוני.

הכתובת האנטישמית הייתה על הקיר

התפשטות האנטישמיות מאז ה-7 באוקטובר 2023 היא רק התפתחות של “זרע רקוב”, שהיה קיים מלכתחילה וכבר החל להכות שורשים במערב. הוא רק המתין לסימן כדי לצמוח במלוא כוחו.

ההתקפות נגד מוזיאונים ובתי ספר יהודיים בבלגיה ובצרפת לפני עשור, במהלך מה שאפשר לכנות כ”תקופה הדאעשית”, היו סימן ברור לעתיד לבוא. כך הייתה גם הערתו מדושנת-העונג של דוידה פיקארדו, מ”לשכת התיאום של האיגודים האסלאמיים של מילאנו”, כאשר בעקבות ההתקפה בשנת 2014 על בית הכנסת בפריז הכריז: “המסיבה נגמרה”. פיקארדו המיר את דתו לאסלאם וכיום משמש העורך הראשי של האתר האסלאמי בשפה האיטלקית La Luce News.

יש לציין, כי לאחר שספגו קיתונות של ביקורת על כך שהפיצו שיח אנטישמי רעיל בצרפת, האימאמים מחמד טטיאט, חסן לקיוסן ומחג’וב מחג’ובי גורשו מהמדינה לפני מספר חודשים.

גם באיטליה, האווירה האנטישמית חמורה מאוד. על פי Osservatorio Antisemitismo (המרכז למעקב אחר אנטישמיות), ממשלת מלוני נוקטת גישה הגורסת שיש “לתת להם לשחרר קיטור”. גישה זו הובילה להיווצרותן של רשימות שחורות, וכן לקריאות לסימון בתים של יהודים וציונים, לתהלוכות עם שלטים המציגים תמונות של “סוכנים ציוניים”, להשחתת בתי ספר יסודיים יהודיים, לדרשות אנטישמיות ופרו-חמאסיות במסגדים, ולפרסום קריקטורות אנטישמיות. אם לא די בכך, המרכז האסלאמי השיעי, “האימאם מהדי” ברומא, הכריז על יום אבל ב-3 באוקטובר בעקבות מותו של חסן נסראללה.

איום האנטישמיות הופך, אם כך, לרציני יותר ויותר, וקיים סיכוי ממשי להסלמה נוספת – אלא אם כן הרשויות יתערבו, גם אם באיחור מה.

סיכום

כל עוד ממשיכה להתקיים הבחנה בין “אנטישמיות” ל”אנטי-ציונות”, במקום הכרה בכך שהאחרונה היא רק ביטוי של הראשונה, אי אפשר יהיה לטפל בבהירות אינטלקטואלית מספיקה באנטישמיות שפרקה כל עול בעקבות טבח ה-7 באוקטובר.

חשוב גם לזכור שהמשטר האיראני מדכא ורודף לא רק את עמו, אלא גם את העם הלבנוני באמצעות חזבאללה – ארגון שעד לאחרונה החזיק בצבא חזק יותר מזה של לבנון עצמה. וכיצד מגיבה על כל אלה הקהילה הבינלאומית? היא מגיבה על כך בשתיקה רועמת, אשר מופרת רק כאשר ישראל מעיזה להגן על עצמה. גם את זה אפשר להחשיב כאנטישמיות.

הכתוב הוא על דעת המחבר בלבד ואינו משקף בהכרח את עמדת התנועה

הפוסט השתיקה הרועמת של העולם: האנטישמיות הגואה בעקבות טבח ה-7 באוקטובר הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

בעקבות קריסתה של בריה”מ נותרה ארה”ב כוח הגמוני בלתי מעורער בזירה הבינלאומית. מעמד זה הוליד גם תפיסת עולם שלפיה רבים מבני המערב אינם מסוגלים לדמיין איום משמעותי על דרך חייהם, תרבותם או החופש המערבי שאליו הורגלו. הענק המערבי ברובו רדום אל מול האיומים הקיומיים המתממשים עליו.

גם כאשר מתייחסים מרבית המנהיגים אל האיומים, לא נראה כי ישנה בחינה מפוקחת ומקיפה של הסיכונים. ההסתכלות לרוב היא צרה, בוחנת כל זירה בפני עצמה, אינה מתמודדת ברצינות עם מאמצי חתרנות והיחלשות החברה מבפנים, וּודאי שאינה מוכנה לקבל החלטות מרחיקות לכת אשר בצידן מחירים.

מול התרדמת המערבית, אויביו של המערב פועלים בצורה מתוחכמת על פי תוכנית ארוכת טווח שמטרתה לפגוע בהגמוניה האמריקאית ולבסוף להחליפה, יחד עם התרבות הדמוקרטית־ליברלית שאותה היא מנהיגה. אויבים אלה פועלים ללא הרף בכל רחבי העולם, כולל בשטחי מדינות המערב עצמן, בכדי לגזול מהן נכסים וכוח, להחליש ולערער אותן. גורמים אלה, על אף פערים משמעותיים שעוד נראים לכאורה על פני השטח במאזן הכוחות, מצליחים לערער את בסיס כוחה של ארה”ב לא אחת.

המערב מאבד אחיזה

בבחינת מצב הדברים, סביר כי הפער בין מדינות “ציר הרשע” לבין מדינות המערב אינו גדול כפי שרבים מאיתנו היו מעוניינים לחשוב, והאיום גדול ועוצמתי מאי פעם. למעשה, ישנם תחומים שבהם ההובלה כבר לא בידיים מערביות. למשל, בסוף יולי הגיעו דיווחים על מלחמה אלקטרונית בין סין לארה”ב, שעל פיהם נראה כי ידה של סין הייתה על העליונה.

בשנים האחרונות נראה כי הסדר העולמי המובל על ידי ארה”ב מאותגר לא רק על ידי מדינות אויב, כל אחת בנפרד, אלא שמתגבש ומתחזק גוש אנטי־מערבי הפועל בתיאום ובשיתוף פעולה. הגוש האנטי־מערבי מובל על ידי סין, רוסיה, איראן וצפון קוריאה. בנוסף למדינות אויב אלה, יש לציין גם את תנועת האחים המוסלמים. מעבר למדינות שההנהגה שלהן היא מבית האחים המוסלמים, קרי קטאר וטורקיה, התנועה מהווה איום רחב בהרבה. התנועה פעילה בעשרות מדינות ברחבי העולם, מדינות ערב ומדינות מערביות כאחד, ועובדת בצורה מתודית ושקטה להגדלת כוחה ולהשגת מטרתה – בניית אומת האסלאם והפיכת האסלאם לדת השלטת בעולם. לאחים גם הנהגה עולמית הפועלת להדריך ולתאם את פעילות הסניפים השונים. למעשה, זוהי תנועה גלובלית נרחבת בעלת יכולת תכנון ארוכת שנים, תכלול והוצאה לפועל, אך המערב עוד לא השכיל להתייחס אליה כאל אויב. האידיאולוגיה של האחים המוסלמים, כמו זאת של המהפכה האסלאמית של איראן, אינה מבקשת לחיות בשלום כשווים לצד המערב, אלא להחליפו ולשלוט במקומו.

ראוי לציין כי המדינות והארגונים הללו רחוקים זה מזה מאוד מבחינה אידיאולוגית. לא זו אף זו, יש ביניהם גם תחרות ולפעמים אף עוינות ארוכת שנים. למשל, בין הרוסים לסינים יש בין היתר סכסוכים טריטוריאליים וסכסוכים על משאבים, ובין האסלאם השיעי של המהפכה לזה הסוני של האחים המוסלמים ישנם פערים תיאולוגיים עצומים בראייתם ועוינות קיצונית בת מאות רבות של שנים. עובדות אלה מנחמות מאוד אנליסטים רבים במדינות המערב שמאמינים (או רוצים להאמין) שזה ימנע מהם לשתף פעולה באופן מיטבי ולפגוע פגיעה משמעותית במערב בטווח הארוך. ייתכן. אך כפי שמצאתי את עצמי אומרת הרבה מאוד בשנים האחרונות למנהיגים מערביים – תקווה היא לא מדיניות. מנהיגות אמיתית לא מסתפקת בלקוות לטוב, היא מתכוננת לרע.

שיתופי הפעולה שעוקפים את המערב

המציאות מוכיחה כי על אף הפערים והיריבויות בין מדינות האויב, שיתופי הפעולה מתהדקים בין השחקנים בשנים האחרונות, כולל בתחומים שבהם הם מצליחים יחד לייצר פגיעה אסטרטגית למערב. דוגמה מצוינת היא ההקמה של המערכת הרוסית עוקפת הסוויפט האמריקאי, המערכת להעברת הודעות פיננסיות (SPFS). את המערכת החלו הרוסים לפתח לאחר האיום האמריקאי לנתקם מהסוויפט עוד ב-2014. היום מאות רבות של מוסדות פיננסיים חברים ברשת הזו. זהו אירוע שהיה אמור לטעמי לגרום לרעידת אדמה בארה”ב ובמערב כולו, משום שהוא מחליש את ארה”ב משמעותית בזירה הכלכלית הבינלאומית, לוקח ממנה את המונופול ואיתו נתח לא מבוטל מכוח ההשפעה שלה.

מקרה נוסף שאמור היה לגרום לזעזוע עמוק היה הדרישה הסינית מערב הסעודית לאפשר את קניית האנרגיה ממנה ביואן. דרישה זו הגיעה במרץ 2022, באותה תקופה שבה נותקה רוסיה מהסוויפט. בעבר היה הדולר כמעט מונופול בעסקאות אנרגיה, אך כוחו הולך ונחלש. מובן שככל שנעשות יותר עסקאות במטבעות אחרים, כך משתנה משקלו של הדולר בשוק הבינלאומי ואיתו משקלה של ארה”ב. כוח הקנייה של סין, מייבאת הנפט הגדולה בעולם, עשוי להשפיע משמעותית על המשוואה הזו. נוסף לקניית נפט מערב הסעודית קונה סין כמויות גדולות גם מאיראן, זאת תוך הפרה של הסנקציות האמריקאיות.

לצד שיתופי הפעולה הכלכליים ויצירת המנגנונים לעקיפת התלות בארה”ב ולהחלשתה, ישנם גם שיתופי פעולה צבאיים. אלה גדלו משמעותית בשנים האחרונות מאז הפלישה של רוסיה לאוקראינה. לדוגמה: הרוסים קונים כמויות אדירות של כטב”מים וטילים מהאיראנים, ומנגד האיראנים מבקשים טכנולוגיה של הגנה אווירית מהרוסים. ככל הנראה גם לצפון קוריאה יש תרומה גדולה למאמצים הצבאיים ברוסיה באיראן, בין היתר בתחום הטילים, ובאיראן ייתכן שגם בתחום הנשק הגרעיני.

הגיעה העת לבחור צד

למרות כל האמור, המערב עדיין לא ער לעובדה שמתגבשת מלחמה דו-גושית חדשה, וכך אויביו פועלים בשיתוף פעולה נגדו, תוך שהם מרוויחים מניצול הקשר איתו במקומות שבהם הוא מאפשר זאת. המערב תקוע בשלבים מוקדמים יותר והוא נמנע ברוב המקרים מלהגדיר מיהו אויב וּודאי מנקיטת צעדים נחושים נגדו. למעשה, המערב מתיר למדינות העולם לשחק על שני המגרשים. מדינות יעבדו עם הסוויפט האמריקאי, לדוגמה, אך גם עם המערכת הרוסית, ה-SPSF במקרים הרלוונטיים להם. אין זה מפתיע שהמערב לא דורש ממדינות העולם לבחור צד, כאשר הוא מתנהל כך בעצמו.

ניקח את איראן, לדוגמה. מדינות מערביות, כולל בעלות ברית אסטרטגיות של ארה”ב כמו בריטניה וצרפת, ממשיכות לסחור עם איראן בהיקפים גדולים. ארה”ב נמנעה מלאכוף נגדה את הסנקציות בשנים האחרונות ואף שחררה לה סכומים גדולים. המסחר עם סין ממשיך להיות משמעותי מאוד עבור כל העולם המערבי, כמו גם שיתופי פעולה בתחומים אחרים, המוזר ביניהם אולי הוא החזרה למימון המעבדה בווהאן שממנה ככל הנראה התפרצה מחלת הקורונה. מדינות כמו טורקיה או קטאר אינן נדרשות לשלם מחיר על היותן מונהגות על ידי אידיאולוגיה אסלאמיסטית או על תמיכתן בארגוני טרור.

עצירת מלחמת “חרבות ברזל” – אינטרס צר וקצר טווח

רבות דובר בישראל על כך שהמלחמה שפרצה ב-7 באוקטובר היא מלחמה של איראן ושלוחותיה בישראל ובבעלות בריתה במערב, על אף התעקשותן של כלל מדינות המערב לנסות ולהשאירה במונחים מצומצמים ומקומיים כמלחמה של ישראל בחמאס. זאת, גם כאשר כוחות ונכסים אמריקאיים מותקפים באופן תדיר בסוריה ובעיראק, ומספר גובר של חיילים אמריקאים כבר נפגעו. הסחר הימי, הכלכלה והסדר העולמי שעליו אמונה ארה”ב נפגעו באופן קשה ביותר במתקפות החות’ים.

ובכל זאת, המערב עדיין מסרב לקרוא לילד בשמו. האמריקאים עושים כל שביכולתם למנוע את המשך והתרחבות המלחמה ומוכנים לשלם, ובייחוד שישראל תשלם, כל מחיר. האינטרסים של הממשל האמריקאי הנוכחי בעצירת המלחמה ובהמשך מסגורה הכוזב ברורים, אך שוב נובעים מהסתכלות צרה המביאה בחשבון רק את התועלות בטווח הקצר.

ראייה אסטרטגית של האיום הייתה מובילה את ארה”ב לנקוט פעולות משמעותיות יותר, למען יראו וייראו ברחבי העולם. אויביו של המערב צופים במתרחש ומסיקים ממנו מסקנות חשובות. למשל, בשאלות עד כמה יציבה ארה”ב כבעלת ברית, בייחוד בתמיכתה בישראל, הנחשבת לאחת מבעלות בריתה המשמעותיות ביותר, האם אפשר לפגוע בנכנסים ובחיילים אמריקאים בלי לשלם מחיר כבד, ועד היכן אפשר למתוח את קו הפייסנות. ישנן השלכות נוספות על הסדר העולמי בעקבות המלחמה, למשל סין היא המרוויחה הגדולה מהמשבר שנוצר בים האדום כתוצאה ממתקפות הח’ותים. ארה”ב אומנם הקימה קואליציה על מנת לתקוף את הח’ותים בתימן, אך הפעולות לא הספיקו בכדי לגרום לח’ותים להפסיק את המצור שהם מטילים דה-פקטו באחד המְצרים החשובים בעולם.

השורה התחתונה

לסיכום אציין שלא יהיה נכון לומר שארה”ב לא מתייחסת כלל לאיומים הללו, ושישנה תזוזה מסוימת בכיוון חיובי. כבר מספר שנים ישנו ניסיון לבחון מניעה של מכירת טכנולוגיות דו-שימושיות למדינות שאינן בעלות ברית קרובות של ארה”ב, ויש הבנה עמוקה יותר של היריבות הסינית, כולל בהיבטים של כלכלה וכמובן בהקשר לאיום שהיא מהווה על טייוואן. במישור הרוסי מובן שהייתה התקדמות משמעותית ביותר מאז הפלישה לאוקראינה, אך המערב עדיין חושש לקבל החלטות קשות ולשלם מחירים בטווח הקצר. המנהיגים לא משתפים את הציבור בגודל האיום, בפרט בהיבט של היווצרות גוש אנטי־מערבי, ועל כן הוא לא נמצא בתודעה הציבורית, ועדיין כמעט אין פעולות למניעת חתרנות בתוך מדינות המערב עצמן. המערב בחלקו הגדול עדיין מעדיף פייסנות על עימות ומאמין שיש סיכוי לשלום ולדו-קיום באמצעים אלה. אך ככל שהמערכת המתחרה הזו תצבור יותר כוח, כך יהיה קשה יותר, אם בכלל אפשרי, לעצור אותה.

הכתוב הוא על דעת המחברת בלבד ואינו משקף בהכרח את עמדת התנועה

הפוסט המלחמה הדו-גושית החדשה: המערכה המתעצמת נגד המערב היָשֵׁן הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.