מטרתה העליונה של תנועת הביטחוניסטים היא להבטיח את ביטחון ישראל לדורות. בבסיס מטרה זאת נמצאות שתי הבנות מרכזיות: הראשונה היא שביטחון המדינה לא יכול להתקיים בריק, אלא תלוי במערכת רחבה של גורמים מדיניים, כלכליים וחברתיים. ההבנה השנייה היא שבשביל לקבל החלטות מושכלות, יש צורך לבנות אסטרטגיה רחבה שנשענת על העבר וצופה אל עבר העתיד.

הבנות אלו הביאו את תנועת הביטחוניסטים לגבש חזון לאומי ברור, שנבנה מתוך מחקר מעמיק, ונוגע בכל השדות המעצבים של החברה הישראלית. בכתבה זו יתמקד אסף ישי, מזרחן המתמחה בחקר סייבר-טרור וחוקר בתנועת הביטחוניסטים, ביחסי ישראל וירדן, ויחשוף את הפער בין האופן שבו היחסים נראים לבין האופן שבו הם מתנהלים באמת.

המחלוקות והאינטרסים: הרקע למערכת היחסים בין ישראל לירדן

כדי להבין את סיפור היחסים בין ישראל לירדן צריך לחזור לשנת 1921, השנה שבה הוקמה ממלכת ירדן.

הבסיס להקמת הממלכה הונח כבר בשנת 1916, כאשר השריף חוסיין בן עלי, ראש השושלת ההאשמית המלכותית מחג'אז, הנהיג מרד נגד האימפריה העות'מאנית. המרד הזה היה אחד הגורמים שזירזו את הפלת המשטר העות'מאני במזרח התיכון ואת עליית המשטר הבריטי, והבריטים התחייבו לתגמל את המשפחה ההאשמית על כך.

התגמול אכן הגיע, ובניו של חוסיין מונו למלכים של שתי ישויות מדינתיות חדשות שהקימה בריטניה באופן מלאכותי: ירדן ועיראק. את השליטה על עבר הירדן קיבל עבדאללה בן חוסיין, ואת השליטה על עיראק קיבל אחיו הצעיר פייסל. ההסדר הזה, שכונה "ההסדר ההאשמי", שירת היטב את בריטניה כיוון שהוא אפשר לה לשלוט באזור באמצעות בני ברית ערבים. עם זאת, התושבים שהתגוררו באותם אזורים התקשו לקבל את סמכותם של השליטים החדשים שלא היו מבני המקום.

השלטון ההאשמי בעיראק לא האריך ימים, והסתיים בתוך 36 שנים בהפיכה שבה נרצח המלך. רבים ציפו שגם גורלה של המלכות ההאשמית בירדן יהיה דומה, ואפילו ראש הממשלה דוד בן-גוריון אמר ב-1956 כי "ירדן היא מדינה מלאכותית שאין לה עתיד".

חרף התחזיות הקודרות, המשפחה ההאשמית מצליחה לשמור על הכס הירדני כבר מעל מאה שנים. השמירה על הכס חשובה למשפחה המלכותית לא רק כדי להבטיח את שרידותה שלה, אלא גם כדי להבטיח את המשכה של השושלת. אם ייפול המלך בירדן, יקיץ הקץ על הבית ההאשמי כולו.

תחנות מרכזיות ביחסי ישראל–ירדן

שנים ספורות לאחר הקמתה של ממלכת ירדן החלו להתבסס היחסים בין הממשל הירדני לבין המנהיגים הציונים שפעלו בארץ ישראל. עם קום המדינה, המנהיגים הישראלים יעצו למלך עבדאללה שלא להשתתף במלחמה נגדה, אך הוא לא נענה לכך, ובסופו של דבר ירדן לחמה נגד ישראל במלחמת העצמאות.

ב-1952 עלה לשלטון המלך חוסיין, נכדו של המלך עבדאללה, והוא שלט בממלכה במשך 46 שנים. במהלך שלטונו הצליח חוסיין לשמור על יציבות הממלכה ולמנוע את התבססות אש"ף בירדן. חוסיין גם טיפח קשרים עם ארה"ב ומדינות המערב, ואף שמר על קשר חשאי עם מדינת ישראל. בן-גוריון, למרות הספקות שהיו לו בדבר עתידה של ירדן, האמין כי הקיום של ירדן הוא צורך אסטרטגי של מדינת ישראל ולא היסס לציין זאת. גם מנהיגים אחרים, בהם גולדה מאיר ויצחק רבין, הבינו את החשיבות בשמירה על יחסים קרובים עם הממשל הירדני, וגורמים מדיניים וביטחוניים שונים בישראל אף נהגו לראות בירדן את "אחותנו הקטנה".

למרות היחסים הקרובים בין המנהיגים, ישראל וירדן נותרו מדינות אויב במשך תקופה ארוכה. השתיים לחמו זו בזו גם במלחמת ששת הימים – מלחמה שבה הביסה ישראל את צבא ירדן. במלחמה זו גם כבשה ישראל את הר הבית מידי הירדנים, ובכך איבדה המשפחה ההאשמית את המאחז הקדוש האחרון שלה.

רק בשנת 1994 נחתם בין השתיים הסכם שלום רשמי. במסגרת הסכם זה הוסדרו היחסים והגבולות בין המדינות, וגם נקבע הסכם המים שבו התחייבה ישראל להעביר לירדן 50 מיליון מ"ק מים מדי שנה. עם השנים הוכפלה הכמות המוסכמת, וכיום ישראל מעבירה לירדן 100 מיליון מ"ק מים בכל שנה. כמו כן, המדינות מקיימות ביניהן שיתופי פעולה ביטחוניים ומודיעיניים שונים, שרובם נערכים בחשאי.

החל משנת 1999 שולט בירדן בנו של חוסיין, המלך עבדאללה השני. גם הוא, כמו אביו, דואג לשמור על מערכת יחסים טובה עם ארה"ב, המערב וגם עם ישראל, אך הוא מתקשה לזכות בלגיטימיות השלטונית שלה זכה אביו. המלך נתפס כשליט מנותק, שאין לו קשר היסטורי ותרבותי למקום. אימו הייתה אנגלייה, והוא עצמו התחנך שנים רבות בבריטניה, והתעצב ברוח המערב. בהתאם לכך, הוא שולט יותר בשפה האנגלית מאשר הערבית, וכמעט שלא מדבר בניב המקומי בירדן – נתון שהציבור הירדני זוקף לרעתו. שלטונו של עבדאללה השני מעלה שוב את השאלה עד כמה השושלת ההאשמית מסוגלת להחזיק מעמד.

היחסים עם ירדן מאז מלחמת "חרבות ברזל"

מערכת היחסים בין ישראל לירדן תמיד הייתה מורכבת, ורוב הציבור בממלכה היה ועודנו עוין כלפי ישראל. אחרי טבח השבעה באוקטובר ופרוץ "מלחמת חרבות ברזל", היחסים הנפיצים ממילא בין שתי המדינות רק הוסיפו להידרדר.

מאז החלה המלחמה נערכות ברחובות ירדן הפגנות המוניות נגד ישראל, וגם הממשל הירדני מגלה עוינות. כבר בנובמבר 2023 ירדן החזירה את השגריר הירדני מישראל – מהלך שנועד, לדבריו של שר החוץ הירדני איימן ספדי, "להדגיש את ההתנגדות והגינוי של ירדן למלחמה הישראלית נגד עזה, ולהרג חפים מפשע ויצירת משבר הומניטרי חסר תקדים שעלולים להביא לעימות אזורי".

בישראל הייתה ציפייה מסוימת שמלך ירדן יגנה את הטבח בפומבי אך הדבר לא קרה. יתר על כך, אשתו ראניה תקפה את ישראל בגלוי בכמה הזדמנויות. בהמשך הדרך הממשל הירדני גם גינה את המתקפות הישראליות באיראן ואמר כי "מדובר בהפרה של החוק הבינלאומי, פגיעה בריבונות איראן והסלמה מסוכנת שמגבירה את המתיחות באזור". ירדן אף קראה לקהילה הבינלאומית לקחת אחריות ולנקוט צעדים "המחייבים את הפסקת התקיפות הישראליות נגד עזה, הגדה ולבנון, כצעד ראשון לצמצום ההסלמה".

בספטמבר 2024 נרשמה החמרה נוספת ביחסים בין שתי המדינות, כאשר נהג משאית שהסתנן מירדן רצח שלושה ישראלים שעבדו במסוף אלנבי. ממשלת ירדן אומנם הקימה צוות חקירה כדי לבחון את המקרה, אך ברחובות עמאן נערכו הפגנות תמיכה במחבל הרוצח, שבהן השתתפו גם כמה חברי פרלמנט ירדנים.

למרות העוינות המופגנת והגינויים הגלויים, רבים טוענים שקיים פער בין מה שמתרחש מעל לפני השטח לבין מה שמתרחש מתחת להם. לפי דיווחים שונים, ירדן סייעה לישראל ליירט את שתי מתקפות הטילים האיראניות שאירעו באפריל ובאוקטובר 2024. יודעי דבר גם מוסיפים שהאמירות שהמלך עבדאללה השני משמיע בהצהרותיו הפומביות שונות בתכלית מאלו שהוא משמיע בחדרי חדרים.

הפער הזה מעיד על מצב היחסים המורכב שמלווה את ישראל וירדן כבר מראשיתן. מצד אחד, יש ביניהן מחלוקות ומאבקים עקרוניים, אך מן הצד השני הן גם חולקות אינטרסים משותפים. כשבוחנים את התנודות הרבות שחלו בעשורים האחרונים, נראה שהדואליות הזאת היא המאפיין הקבוע היחיד ביחסים של שתי המדינות.

אסף ישי: החזון ליחסי ישראל–ירדן

לשמור על יציבות הממשל הירדני

המצב הנוכחי:

מאז הקמתו, הממשל בירדן סובל מחוסר יציבות, שנובע בין היתר מכך שהאוכלוסייה הירדנית מורכבת מקבוצות רבות. רק מיעוט מתוך אותן קבוצות נאמן למלך עבדאללה השני, ואילו הרוב תופס את המלך כגורם זר שאינו קשור למקום.

נוסף על כך, בירדן קיימות בעיות פנים-מדינתיות שונות, ובראשן משבר המים החמור, שמאיימות גם הן על היציבות.

אם לא די בכך, לאחרונה ביצע המלך רפורמה בשיטת הבחירות שנועדה לשרת את האינטרסים שלו, אך בפועל שיחקה לרעתו. הרפורמה, שהייתה אמורה להקשות על בחירתם של מנהיגים אזוריים שדואגים בעיקר לחמולות שלהם, גרמה לעלייה משמעותית בכוחה של מפלגת האחים המוסלמים אשר מהווה איום משמעותי על השלטון ההאשמי.

השינויים האזוריים האחרונים השפיעו גם הם על היציבות בירדן. מלחמת "חרבות ברזל", שכביכול לא נוגעת אליה, גרמה לפגיעה של כ-40% בענף התיירות שהוא הענף המרכזי בכלכלת המדינה. גם ההפיכה בסוריה שהביאה להפלת משטר אסד מאיימת על ירדן, ובמיוחד על המלך, שחושש שמהלך דומה יתרחש גם במדינתו.

לאור כל זאת, האינטרס המרכזי של המלך הוא להבטיח את השרידות שלו ושל השושלת ההאשמית כולה. מלך שנמצא בהלך רוח של הישרדות מוכן לעשות גם דברים לא רציונליים, כמו אדם טובע הנאחז בקש. המצב הזה, מבחינת ישראל, הופך אותו לשליט לא צפוי ומציב את כל יציבות הממשל בסימן שאלה.

באידיאל:

• להפנות קשב לירדן: אסור ליפול לשאננות ולהאמין שאם יש שלום עם ירדן אזי יש גם שקט ויציבות. כבר בטווח המיידי, מדינת ישראל חייבת להפנות משאבים מודיעיניים וביטחוניים לירדן, ולהיות עם האצבע על הדופק בנוגע לכל תנודה שמאיימת לפגוע באינטרסים הישראליים באזור.

• להמשיך לסייע למלך – עד גבול מסוים: ישראל צריכה להמשיך לעזור למלך, כפי שעשתה עד היום, וזאת מתוך הבנה שהחלופות שיקומו במקומו יהיו גרועות יותר. עם זאת, על ישראל להגדיר מה היא מוכנה לסבול ומה לא. לא ייתכן שנגן על המלך בכל מחיר, גם אם שלטונו כבר לא משרת את האינטרסים שלנו.

• להיערך לנפילת הממשל הירדני: מדינת ישראל צריכה להכין תוכניות מגירה ולבנות אסטרטגיות ארוכות טווח, על מנת שתדע כיצד לפעול אם וכאשר ייפול הממשל ההאשמי. תוכניות אלו צריכות לכלול גם מהלכים משמעותיים כמו תפיסת אחיזה על גב ההר, וזאת כדי למנוע מצב שבו מתבססים באזור אסטרטגי חשוב זה כוחות איראניים או דאע"שיים.

לסגור הרמטית את הגבול עם ירדן

המצב הנוכחי:

הגבול עם ירדן הוא הגבול הארוך ביותר של מדינת ישראל, ומשתרע על פני 309 ק"מ. בשל הסכם השלום עם הירדן והשקט היחסי בין המדינות, קיימת תחושה שגם הגבול שקט ובטוח – אך בפועל המצב לא כך. הגבול עם ירדן תמיד היה מועד לפורענות, בין היתר משום שאין שם נוכחות קבועה של כוחות. לאורך השנים מתבצעות דרך גבול זה הברחות נשק, הברחות סמים וגם הסתננויות של מחבלים. רבות מן ההברחות האלו נעשות בחסות איראן, ומאז שנסגר ערוץ ההברחה האיראני מסוריה, הן רק הולכות ומתרבות. גם הסגירה של גבול מצרים, בעקבות המלחמה בעזה, מגבירה את הלחץ על הגבול הירדני שנשאר אחד המעברים הפרוצים האחרונים.

בשנים האחרונות סוכלו עשרות ניסיונות הברחת נשק מגבול מירדן. אחד האירועים הזכורים ביותר התרחש במאי 2023, ובו חבר פרלמנט ירדני ניסה להבריח לתוך שטח ישראל כ-200 כלי נשק. מעבר להברחות גם נרשמו לאחרונה שני אירועי טרור קשים שמקורם בגבול הירדני – בספטמבר 2024 נהג משאית שהסתנן מירדן רצח שלושה ישראלים, וכחודש לאחר מכן שני מחבלים נוספים שהסתננו מירדן בקרבת ים המלח ביצעו פיגוע ירי שבו נפצעו שני חיילי צה"ל.

נכון להיום הגבול פרוץ ולא מבוקר די הצורך. אומנם בחלק מהאזורים לאורכו יש גדר, אבל באזורים אחרים כמו הערבה, אין. מעבר לכך, צה"ל לא מקצה מספיק כוחות ייעודיים לשמירה על הגבול. ייתכן שהפריצות הזאת נובעת משאננות ומתחושה שאפשר לסמוך על הירדנים, וייתכן שמדובר פשוט בהזנחה – אבל כך או כך המצב הנוכחי מהווה בעיה אסטרטגית קשה לישראל. גם אם כרגע רוב ההברחות הן פליליות, ראוי לזכור שעל הציר הפלילי תמיד מתלבש גם הציר הפח"עי.

באידיאל:

• לסגור הרמטית את הגבול: יש לסגור את הגבול בין ישראל לירדן לכל אורכו ולוודא שאין אף אזור פרוץ. כמו כן אסור להסתמך על אמצעי התראה אלקטרוניים בלבד, אלא לדאוג למכשולים פיזיים כמו גדר או חומה.
• לעבות את כוחות צה"ל בגבול ירדן: יש להקים אוגדה שתהיה אמונה על הגבול המזרחי, ותאפשר מערך תצפיות מקיף ויכולת תגובה מהירה במידת הצורך. מובן שלשם כך יידרש צה"ל להגדיל את שורותיו באופן כללי, כיוון שאי אפשר להקים אוגדה יש מאין.

לשמור את איראן מחוץ לקלחת

המצב הנוכחי:

השיטה של איראן היא לבחוש בנעשה במדינות אחרות – ובמיוחד במדינות שנתפסות כלא יציבות – ולאתר את הסדקים שדרכם היא תוכל לחולל כאוס ולשלוט. זה מה שהיא עשתה עד לא מזמן בסוריה, בתימן ובלבנון, וזה גם מה שעשתה בעזה. עכשיו, אחרי שאיראן איבדה את רוב אחיזתה באזור, ייתכן מאוד שהיא תנסה לזכות באחיזה חדשה דרך השתלטות על ירדן.

אפשר שהיא תעשה זאת בכוח הזרוע, למשל באמצעות מיליציות פרו-איראניות שפועלות בעיראק הסמוכה. אולם, ייתכן גם שהמלך עצמו יבחר לשתף איתה פעולה, אם יאמין שהיא יכולה לתרום לשרידותו טוב יותר מכפי שעושה ישראל. החיבור בין ירדן לאיראן אומנם אינו אינטואיטיבי, אך גם סעודיה, יריבתה המרה של איראן, בחרה לחתום איתה במרץ 2023 על הסכם חידוש היחסים הדיפלומטיים, לאחר שהבינה שהציר המערבי הולך ונחלש.

באידיאל:

• להפגין עוצמה וכוח: במזרח התיכון מעריכים את החזק, ולכן מדינת ישראל מוכרחה להפגין עוצמה ולשדר למלך ירדן שהוא יכול להישען עליה. אם המלך ירגיש שישראל כבר לא יכולה לערוב לביטחונו, הוא עשוי לחפש מדינה אחרת שתעשה זאת – ואיראן תהיה האפשרות המובילה.
• להיערך להשתלטות איראנית: יש להיערך לתרחישים שבהם איראן תחיל את שליטתה באזור, ולסכל באופן מיידי כל איום שנשקף מצד גורמים פרו-איראניים.

ליישב את בקעת הירדן

המצב הנוכחי:

בקעת הירדן מוגדרת מבחינת הדין הבינלאומי כשטח שנוי במחלוקת. גורמים רבים בישראל ובעולם רואים בה חלק בלתי נפרד משטח המדינה, אך מנגד יש גורמים הרואים בה שטח כבוש שאינו חלק משטחה הריבוני של מדינת ישראל.

לבקעת הירדן יש חשיבות ביטחונית ואסטרטגית רבה שנגזרת מכך שהיא משמשת גבול היחיד שמגן על פנים הארץ ממזרח. מאז קום המדינה, מרבית המדינאים הכירו בחשיבות זו, וגם ראש הממשלה יצחק רבין הכריז בנאומו האחרון בכנסת כי "גבול הביטחון להגנת מדינת ישראל יוצב בבקעת הירדן, במובן הרחב ביותר של מושג זה".

מעבר לחשיבות הביטחונית, לבקעת הירדן יש גם חשיבות גיאוגרפית וכלכלית, שכן מדובר בשטח נרחב שאפשר ליישב ולפתח. כמו כן, יש לה חשיבות היסטורית ותרבותית, וזאת משום שמרוכזים בה אתרי מורשת יהודיים מרכזיים.

נכון להיום בקעת הירדן לא נכללת בתוך שטחה הריבוני של ישראל, והחוק הישראלי לא חל שם כפי שהוא חל באזורים אחרים בארץ, המצב הזה מקשה מאוד על יישוב הבקעה ועל פיתוחה, וגם מקשה על ישראל להגיב במקרים שבהם מתרחשות באזור הפרות שונות כמו בנייה פלסטינית בלתי חוקית.

באידיאל:

• לעודד התיישבות יהודית בבקעת הירדן: ברבות השנים ראינו בצורה ברורה כי במקום שבו יש התיישבות יש ביטחון, ובמקום שבו אין התיישבות צומח טרור. אם כך, יישוב בקעת הירדן הוא תנאי חשוב להבטחת הביטחון באזור. מעבר לכך, יישוב הבקעה גם יפתור את מצוקת הדיור שמקשה על משפחות רבות בישראל, ויחזק את הקשר עם כמה מאתרי המורשת החשובים ביותר לעם היהודי. כדי ליישב את הבקעה מדינת ישראל צריכה לעודד צעירים ועולים חדשים לעבור לשם, בין היתר באמצעות הנחות ברכישת קרקעות ופיתוח אזורי.
• לפעול להחלת ריבונות ישראלית בבקעה: כבר שנים רבות יש ניסיון להחיל את החוק הישראלי בבקעת הירדן, בדומה למה שנעשה ברמת הגולן. למהלך כזה יש קודם כול מסר חשוב שמבהיר: אנחנו כאן. מעבר לכך, ברגע שיחול על הבקעה החוק הישראלי, כבר יהיה הרבה יותר קל לפתח את האזור ולהקים שם מוסדות ותשתיות. החלת ריבונות ישראלית בבקעה אומנם עלולה ליצור משבר דיפלומטי מסוים, בעיקר מול מדינות אירופה, אך כפי שראינו במקרים רבים בעבר – ברגע שעם ישראל מציג חזית אחידה, העולם שותק. אם נצליח ליצור קונצנזוס בחברה הישראלית בדבר החלת הריבונות בבקעה, ולהבהיר שמדובר בצורך ביטחוני הכרחי ולא בכיבוש לשם כיבוש, גם העולם יְיַשר איתנו קו אחרי זמן מה.

לגנות את הגינויים

המצב הנוכחי:

למרות הסכם השלום של ירדן בישראל, אזרחים רבים בירדן תוקפים את ישראל בגלוי. מאז פרוץ מלחמת "חרבות ברזל", מצב זה רק החריף, וברחבי ירדן נערכות עד היום הפגנות אנטי-ישראליות רבות.

גם הממשל הירדני, על אף שיתופי הפעולה שהוא מקיים עם הישראל והתלות שיש לו בה, מציג חזית אנטי-ישראלית.

מלך ירדן לא גינה את הטבח שביצע חמאס, ואשתו ראניה אף התכחשה לטבח ותקפה את ישראל מעל במות העולם. בריאיון שנתנה לרשת CNN דיברה על כאבם של התינוקות והילדים בעזה, בלי להזכיר את כל אותם ילדים ישראלים שרצח החמאס. בריאיון נוסף שנתנה לאותה רשת רמזה שהטבח לא התרחש באותם הממדים שישראל וארה"ב מתארות, באמרה כי "הנשיא ביידן לא ראה במו עיניו את הדברים הקשים שקרו בישראל, לטענתו".

זמן קצר לאחר פרוץ המלחמה גם שלח המלך עבדאללה השני שלושה מטוסים עם סיוע הומניטרי. את הסיוע מהמטוס השלישי הצניחה באופן סמלי אחת מבנותיו, הנסיכה סלמה.

שר החוץ הירדני איימן ספדי, ממקורביו של המלך, תקף גם הוא את ישראל לא פעם מאז פרצה המלחמה. ספדי גם ניסה לקדם מהלכים נגד ישראל באו"ם, והמליץ לצרף את ירדן לעדי התביעה נגד ישראל בבית הדין הבינלאומי בהאג.

האמירות של המלך הירדני הן אומנם מס שפתיים, ובחדרי חדרים הוא מתבטא ככל הנראה באופן שונה – ובכל זאת יש לאמירות שלו ושל בני משפחתו השפעה על הלך הרוח בירדן ועל מצב היחסים בין המדינות.

באידיאל:

• לדרוש ממלך ירדן למתן את התבטאויותיו: אפשר להבין מדוע המלך מפגין כלפי חוץ עוינות כלפי ישראל, אך כרגע הגינויים נשמעים במידה בלתי סבירה. מדינת ישראל צריכה להשתמש במנופים השונים שיש לה על המלך ועל הממשל הירדני, כמו המים והסיוע הביטחוני, ולדרוש ממנו למתן את ההתבטאויות שלו ושל בני משפחתו, וכן להפסיק את פעולות ההתנגדות שנעשו באו"ם.

הגבול עם ירדן אינו מוגן, ויציבות הממשל שם אינה מובטחת. על מדינת ישראל ליישב את הבקעה ולהתייחס אליה כאל נכס אסטרטגי של מדינת ישראל, הן מהפן הביטחוני והן מהפן ההתפתחותי.

רב הנסתר על הגלוי: סיכום ומסקנות

את מערכת היחסים בין ישראל לירדן אפשר לסכם במילה אחת: פער. פער בין יחס הממשל ליחס העם, פער בין ההצהרות הגלויות לאמירות הנסתרות, ובעיקר פער בין תחושת השקט לבין האיומים שמבעבעים מתחת לפני השטח.

מדינת ישראל חייבת להבין שהגבול עם ירדן אינו מוגן, ושיציבות הממשל שם אינה מובטחת. בטווח המיידי, עליה להשתמש במנופים שיש לה על הממשל הירדני – ובראשם אספקת המים והסיוע הביטחוני – על מנת לייצב מחדש את היחסים עם הממלכה. בטווח הארוך, עליה לבנות תוכניות מגירה, שיאפשרו לה להגיב לתרחישים אפשריים דוגמת נפילת הממשל ההאשמי וההשתלטות של גורמים עוינים עוד יותר כמו מיליציות סוניות קיצוניות או כוחות פרו-איראניים. ומעל הכול: על מדינת ישראל ליישב את הבקעה ולהתייחס אליה כאל נכס אסטרטגי של מדינת ישראל, הן מהפן הביטחוני והן מהפן ההתפתחותי.

מצב היחסים הקיים בין ישראל לירדן, שבו נלחמים מחד גיסא ומשתפים פעולה מאידך גיסא, יכול להימשך רק עד גבול מסוים. נוכח השינויים הרבים שחלו במזרח התיכון בתקופה האחרונה, אי אפשר שלא לתהות אם כבר הגענו לגבול הזה, ואם כן אז מה מצפה לנו מעברו השני.

הפוסט באידיאל – חזון תנועת הביטחוניסטים והפעם: יחסי ישראל–ירדן הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

לאורך כל שנות שליטתה בגולן, ישראל העניקה לתושביו הדרוזים זכויות מלאות ורמת חיים שלא היו זוכים לה באף מדינה ערבית, והיא מציעה אזרחות ישראלית לאלו מהם שמעוניינים בכך.

מיהם הדרוזים ברמת הגולן?

במלחמת ששת הימים שחררה ישראל את רמת הגולן, ובכלל זה את הכפרים הדרוזיים מג'דל שמס, מסעדה, בוקעתא ועין קנייא בצפון הרמה, המונים כיום כ-20,000 תושבים.

מדוע סירבו רוב הדרוזים בגולן לקבל אזרחות ישראלית בעבר?

לאורך שנים הדרוזים ברמת הגולן סירבו לקבל תעודת זהות כחולה. בשיחות סגורות, רבים מהם הודו שהם עושים זאת מתוך פחד שאסד יתנקם בהם על כך אם ישראל תמסור את הגולן לסוריה. הדרך לקבלת אזרחות ישראלית נותרה כמובן פתוחה בפני אלו מהם שהיו מעוניינים בכך.

האם הדרוזים בגולן מזדהים עם ישראל יותר מאשר בעבר?

בהחלט. עם השנים, וביתר שאת מאז פרוץ מלחמת האזרחים בסוריה, יותר ויותר דרוזים בגולן החלו להביע הזדהות פטריוטית עם ישראל באופן גלוי ולהגיש בקשה לאזרחות ישראלית.

ב-2024, בעקבות ריבוי הבקשות לאזרחות ישראלית בקרב הדרוזים בגולן בשנים האחרונות, הגיע שיעור בעלי האזרחות הישראלית מתוכם לכ-20% והוא צפוי להמשיך לעלות.

כיצד השפיעה מלחמת חרבות ברזל על יחס הדרוזים בגולן לישראל?

ב-27.7.24, מגרש הכדורגל של מג'דל שמס ספג פגיעה ישירה מרקטה שירו מרצחי החיזבאללה מלבנון, בעת ששיחקו בו ילדים. בעקבות הפגיעה נהרגו 12 ילדים ובני נוער ו-34 אחרים נפצעו.

בעקבות האירוע המחריד הביעו דרוזים רבים בגולן הזדהות עם ישראל במלחמתה בטרור, ומצאו דמיון בין הרג הילדים במג'דל שמס לבין הזוועות שביצעו מרצחי חמאס ביישובי עוטף עזה במאורעות השבעה באוקטובר.

האם מפתיע שהדרוזים בגולן מעדיפים לחיות תחת שלטון ישראל?

ישראל מספקת לתושבי הגולן הדרוזים תנאים, רמת חיים וחירויות שלא היו זוכים להם לעולם בסוריה או במדינה ערבית אחרת. לכן, הנתונים על הזדהותם הגוברת עם ישראל ורצונם להיות חלק ממנה רחוקים מלהיות מפתיעים.

האם יש יסוד לטענת מועצת זכויות האדם של האו"ם שלפיה ישראל כופה אזרחות ישראלית על הדרוזים ברמת הגולן?

ב-2018 טענה מועצת זכויות האדם של האו"ם שישראל כופה על תושבי הגולן הדרוזים אזרחות ישראלית. מכל האמור לעיל ברור מדוע זוהי טענה מגוחכת. ישראל הציעה אזרחות ישראלית לתושבי הרמה הדרוזים לאורך כל שנות שליטתה בגולן, אך מעולם לא כפתה עליהם לקבלה.

הפוסט "ישראל פוגעת בזכויות הדרוזים ברמת הגולן" הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

ישראל הלכה צעדים רבים לקראת שלום עם סוריה, ובכלל כך צעדים המסכנים אותה.

יש להבהיר שלפי תפיסת תנועת הביטחוניסטים, הסכמי שלום אינם מטרה אלא אמצעי. המטרה היא הבטחת ביטחון ישראל לדורות. הסכמי שלום יישקלו על ידי ישראל רק כל עוד הם תומכים בכך. כל עוד ישראל לא תוודא שהסכם שלום מבטיח באופן מוחלט את ביטחונה, אסור לה לחתום עליו.

האם הסכם הכולל ויתור על הגולן מבטיח את ביטחון ישראל?

חד משמעית – לא. ברור שהסכם הכולל ויתור של ישראל על רמת הגולן, המהווה תנאי הכרחי ליכולתה של ישראל לשמר גבול בר הגנה מול סוריה, אינו הסכם המבטיח את ביטחונה.

האם ממשלות ישראל היו מוכנות בכל זאת לוותר על הגולן?

כן. ישראל היא שוחרת שלום והייתה מעוניינת בשלום עם סוריה עד כדי כך שארבעה ראשי ממשלה ישראלים – יצחק רבין, אהוד ברק, אהוד אולמרט ובנימין נתניהו – היו מוכנים לקחת סיכון לא הגיוני ולמסור לה את הגולן בתמורה להבטחה לשלום אמת. זאת, למרות היותו נכס ביטחוני ואסטרטגי חיוני עבור ישראל.

מה מנע את מסירת הגולן לסוריה?

בדיוק כמו עם הפלסטינים, ישראל עשתה כל שביכולתה כדי להגיע להסכם שלום, ונתקלה בסרבנות עקבית ונחרצת מהצד השני.

נשיא סוריה חאפז אל-אסד סירב לחתום על הסכם שלום עם ישראל למרות הוויתורים המופלגים שהציעה, וכך נשארה רמת הגולן בידינו. כפי שהוכיחו אירועי ההפיכה בסוריה בחודש מרץ 2024, עלינו לברך על כך שהניסיונות למסור את הגולן לאויב הסורי לא צלחו, ושדאעש או דומיו אינם חולשים כיום על הכינרת.

הפוסט "ישראל אינה מעוניינת בשלום עם סוריה" הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

הגולן הוא חלק טבעי מארץ ישראל שהתיישבות יהודית ענפה וברובה רציפה התקיימה בו כבר מימי התנ"ך ולאורך יותר מ-2,000 שנה. במלחמת ששת הימים שחררה אותו ישראל מידי סוריה, מדינה מלאכותית וחדשה שגבולותיה נקבעו באופן שרירותי בשנות ה-20 וה-30 של המאה הקודמת על ידי צרפת, ששלטה באזור קודם לכן. לפני שחרורו נוצל הגולן על ידי סוריה כדי להטיל טרור על תושבי היישובים הסמוכים לכינרת. בידי ישראל הפך הגולן לחבל ארץ פורח ומשגשג.

ממתי יש לעם היהודי קשר לגולן?

לפי התנ"ך בני ישראל ישבו בגולן מימי משה רבנו, לאחר כיבוש האזור מידי עוג מלך הבשן כחלק מכיבוש עבר הירדן. מאוחר יותר הגולן נכלל בנחלת חצי שבט מנשה, והמלך שלמה הציב בו נציגי שלטון מטעמו. המלך החשמונאי אלכסנדר ינאי הקים בגולן התיישבות יהודית עשירה, שכללה את העיר גמלא. הגולן נותר מיושב בצפיפות ביהודים כל תקופת המשנה והתלמוד ולאורך שנות השלטון הרומי בארץ ישראל.

האם גם לסורים יש קשר היסטורי משמעותי לגולן?

לא. עד ל-1923, הגולן נחשב לחלק מהגליל. בהסכם סייקס-פיקו נקבעו באופן שרירותי גבולות האזור והוחלט שהגולן יהיה חלק מסוריה, מדינה שהוקמה באופן מלאכותי ב-1946 וכללה קבוצות אתניות, דתיות ושבטיות ללא שום מכנה משותף ביניהם. ראוי לציין שמעולם לא היה עם סורי, ולא נוצר כזה גם לאחר הקמת סוריה. ב-21 השנים שבהן שלטה סוריה בגולן היא לא פיתחה את האזור באופן משמעותי.

מה בכל זאת עשתה סוריה עם הגולן שבשליטתה?

החל משנת 1949 ועד ניצחון ישראל במלחמת ששת הימים ניצלה סוריה את הנכס האסטרטגי שבידיה – הרמה הצופה מלמעלה על היישובים הישראליים שלאורך הגבול – כדי להטיל עליהם אימה בהפגזות חוזרות ונשנות. התוצאה – 140 הרוגים ישראלים, נזק חמור לרכוש ולשדות חקלאיים ופגיעה חמורה בשגרת חיי תושבי אזור הכינרת.

במלחמת ששת הימים שחררה ישראל את הגולן ואת החרמון, הסירה את האיום המתמיד על ילדי הצפון והשיבה לידיה את חבל הארץ שיהודים ישבו בו מדורי דורות. תחת שליטת ישראל, הפך הגולן לחבל ארץ פורח ומשגשג כפי שמעולם לא היה במשך השנים הקצרות ששלטה בו סוריה.

האם יש הכרה בינלאומית בזכותה של ישראל על הגולן?

בהחלט. בשנת 2019 הכירה ארה"ב, תחת כהונתו של הנשיא דונלד טראמפ, בריבונות ישראל על הגולן.

כבר בתום מלחמת ששת הימים סירבו העצרת הכללית ומועצת הביטחון של האו"ם לבקשת בריה"מ להאשים את ישראל בתוקפנות, משום שהכירו בכך שכיבוש הגולן ויתר השטחים נעשה מתוך הגנה עצמית מוצדקת. לכן החלטה 242 של מועצת הביטחון של האו"ם לא דרשה מישראל לסגת באופן מוחלט לקווי 67'.

זכותה של ישראל על הגולן עומדת על בסיס איתן גם במשפט הבינלאומי. סטיבן שוובל, לימים נשיא בית המשפט הבינלאומי לצדק בהאג, הסביר שקווי 67' הם רק קווי שביתת נשק שישראל רשאית להחליף בגבולות אחרים, והכיר בזכותה לריבונות על שטחים שכבשה במלחמה. בכך, הוא נתן תוקף מוסרי לתביעת ישראל לריבונות על הגולן.

האם מעבר לזכותנו על הגולן, השליטה בו היא גם צורך ביטחוני של ישראל?

בהחלט. גם שחרור רמת הגולן וגם המשך השליטה עליה היו ונשארו אינטרס ביטחוני חיוני של ישראל. כשהגולן היה נתון לשליטה סורית, הסורים ניצלו את גובהו ביחס לשטח הישראלי הסמוך לגבול כדי להקים על הרמה מוצבים שחלשו על עמק הירדן, על הכינרת ועל הגליל. יתרון אסטרטגי מובהק זה אִפְשֵׁר להם למרר את חיי תושבי הצפון בהפגזות חוזרות ונשנות, עד לניצחון ישראל במלחמת ששת הימים.

שחרור הגולן על ידי ישראל הפך את היוצרות והעניק לנו יתרון אסטרטגי חיוני, בכמה היבטים. קו הגבול העובר לאורך קו פרשת המים מעניק לצה"ל עדיפות טופוגרפית על פני פולשים ממזרח. הוא אף מאפשר לישראל לחלוש על דמשק ובכך מהווה גורם מרתיע מול סוריה, ומקשה על הסורים לפגוע באזור מפרץ חיפה. לצד זאת, השליטה בחרמון מעניקה לישראל יכולות איסוף מידע מודיעיני חשובות.

יתר על כן, שליטה בדרום הגולן הייתה פותחת בפני הסורים ציר גישה למרכז הארץ, כפי שאכן כמעט קרה במלחמת יום כיפור, עד שהמתקפה הסורית נבלמה לבסוף על ידי צה"ל בקרבות קשים שהסבו אבדות כבדות לכוחותינו.

הפוסט "הגולן הוא שטח כבוש שאסור לישראל להחזיק" הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

ביהודה ושומרון יש כבישים עוקפים שכל אזרחי ישראל, יהודים וערבים כאחד, רשאים לנוע בהם בחופשיות, ושהוקמו כדי להגן עליהם מפיגועי טרור פלסטיניים שגבו את חייהם של רבים. מעבר לכך, "אפרטהייד" הוא אפליה גזענית ממוסדת – וזו קיימת ביהודה ושומרון רק מצד הפלסטינים נגד יהודים.

מהם הכבישים העוקפים ביהודה ושומרון?

לאחר פרוץ האינתיפאדה השנייה, בספטמבר 2000, ביצעו ארגוני הטרור הפלסטיניים גל פיגועים שבהם נרצחו יותר מ-600 ישראלים, מתוכם למעלה מ-100 ילדים ובני נוער.

כדי להגן על ביטחון הישראלים הנוסעים ביהודה ושומרון הוקמו כבישים עוקפים, שמאפשרים להם לנוע בחופשיות מבלי לעבור בכבישים ובאזורים שאורבים בהם מחבלים שרק ממתינים לשעת כושר כדי לבצע פיגוע נוסף.

האם מדובר בכבישים ליהודים בלבד שהוקמו לצורך דיכוי הפלסטינים ושליטה בהם?

ממש לא. מדובר בכבישים שכל אזרחי ישראל – יהודים כערבים – רשאים לנסוע בהם, והקמתם נבעה אך ורק מהצורך הביטחוני הדחוף להגן על אזרחים ישראלים באזורים מרובי פיגועים, ומעולם לא כוונה לדיכוי הפלסטינים או לשליטה בהם.

אז האם אפשר להגדיר את הכבישים הללו כביטוי לאפרטהייד?

חד משמעית – לא. "אפרטהייד" מוגדר בחוקת רומא של האו"ם בתור "מעשים לא אנושיים… שבוצעו על ידי קבוצה גזעית אחת במשטר ממוסד על מנת לדכא ולשלוט באופן שיטתי על קבוצה גזעית אחרת". רבים משתמשים במונח במובן של אפליה, הפרדה והדרה שיטתית וממוסדת של קבוצה אחת נגד קבוצה אחרת על בסיס גזעי.

מאחר שהכבישים מיועדים לכל הישראלים ואינם מכוונים לדיכוי הפלסטינים, מובן מאליו שאין כל שחר לראייתם כביטוי ל"אפרטהייד". כמובן, הם גם לא עומדים בשאר רכיבי ההגדרה של אפרטהייד.

האם בכל זאת יש ביהודה ושומרון מרחב שיש בו אפליה גזענית ושיטתית נגד קבוצה מסוימת?

בהחלט יש – נגד יהודים. בכניסה לשטחים שבהם ישראל אינה שולטת תמצאו שלטים האוסרים על תנועת יהודים, וזאת מחשש לחייהם, שכן יהודים שנכנסים לשטחי הרשות הפלסטינית, גם אם בטעות, מצויים בסכנת חיים ממשית.

בישראל, לעומת זאת, המצב הפוך. יהודים וערבים חיים במרחבים משותפים, וערביי ישראל נהנים משוויון זכויות אזרחי מלא.

הפוסט "ביהודה ושומרון יש כבישים ליהודים בלבד – וזו עדות לאפרטהייד" הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

עם אינו יכול להיות כובש בארצו. ארץ ישראל היא מולדתו ההיסטורית של העם היהודי, כפי שמנוסח היטב במסמך המכונן של המדינה, מגילת העצמאות.

האם יש עם אחר שארץ ישראל שייכת גם לו?

לא. העם היהודי הוא העם היחיד הקיים היום שמושרש מראשיתו בארץ ישראל ושהתהווה מתוך קשר עמוק אליה. אין אף לאום אחר בעולם שישראל היא מולדתו.

על אילו אדמות הוקמה ישראל?

מדינת ישראל הוקמה על אדמות מולדת שחלקן שוחררו במלחמת העצמאות שבה נלחמה על עצם קיומה, ושרובן נרכשו כחוק על ידי התנועה הציונית עוד טרם הקמת המדינה.

האם רוב האדמות האלו היו מיושבות?

לא. כדי לממש את זכותו של העם היהודי לחירות ולריבונות במולדתו, התנועה הציונית מראשיתה רכשה אדמות, בייחוד בעמק יזרעאל, בעמק הירדן ובמישור החוף, בין הערים יפו וחיפה. רוב הקרקעות שרכשה שכנו באזורים שוממים ועתירי ביצות, ולא היו מיושבות או מעובדות.

ומה עם האריסים שעיבדו חלק מהאדמות?

רובם הגיעו לשפלת החוף רק במאה ה-19, וההתיישבות היהודית בארץ רק היטיבה איתם ועם האוכלוסייה הערבית בכללותה, העניקה להם הזדמנויות תעסוקה ושיפרה את חייהם – כפי שמראים מחקרים רבים.

ומה עם הטענה שאין לישראל לגיטימציה בינלאומית?

זו טענה שקרית. מעבר לכך שיש לנו זכות טבעית והיסטורית בלתי מותנית על ארצנו, כדאי להזכיר שמדינת ישראל הוקמה על בסיס החלטת עצרת האומות המאוחדות, שהכירה בזכותו של העם היהודי למדינה משלו בארץ ישראל.

האם הטענה שלפיה ישראל הוקמה על אדמה גזולה היא לגיטימית?

לא. המסר העולה מהטיעון הוא שיש לכל העמים זכות להגדרה עצמית – חוץ מהעם היהודי. אפליה ספציפית כזו אינה אלא שנאת יהודים בתחפושת, ומכאן שהטיעון האנטי-ציוני שלעיל מתבסס על תפיסה אנטישמית.

הפוסט "ישראל הוקמה על אדמה גזולה" הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

כשסא"ל (מיל') ירון בוסקילה, כיום מנכ"ל תנועת "הביטחוניסטים", השתחרר מ-24 שנות שירות כלוחם ומפקד בצה"ל, הוא יצא לטיול בדרום אמריקה ומצא עצמו על פסגת הר געש באמצע סערה, עם קבוצת מטיילים הזקוקים לחילוץ.

"הייתה סופת ברד והיינו בערפל כבד", הוא נזכר, "ולא מצאנו את הדרך החוצה. חיפשתי חיבור לאינטרנט כדי לדווח איפה אנחנו, ולאחר שמצאתי קפץ לי לפתע עדכון מהפייסבוק שתא"ל במיל' אמיר אביבי, שלא הכרתי קודם, מקים תנועה חדשה בשם 'הביטחוניסטים'. ואני משם כותב לו – 'אמיר, זה בדיוק מה שאני צריך. איך שאני נוחת אני צריך לפגוש אותך'".

אם תהיתם מה קרה לקבוצה, אתם יכולים להיות רגועים. ירון ניווט אותה חזרה לנקודת ההתחלה והיא חולצה במלואה.

"הבנתי שאני משתחרר מהצבא – לא מהמדינה"

ההודעה על הקמת "הביטחוניסטים" הגיעה אל ירון בדיוק ברגע הנכון, אחרי שבמשך החודשים שקדמו לשחרורו מצה"ל הוא התלבט מאוד לגבי המשך דרכו.

מה הייתה ההתלבטות מבחינתך?

"הציעו לי תפקידים במגזר הפרטי עם משכורות שלפני כן לא יכולתי לדמיין, אבל משהו הטריד אותי. שאלתי את עצמי: אחרי שהקדשתי את כל החיים כדי לשרת את המדינה, אני הולך מעכשיו להתעסק רק בלעשות כסף? אומנם אני משתחרר מהצבא אך אני לא משתחרר מהמדינה. אני רוצה וחייב להמשיך להשפיע".

ומה בהודעה של אמיר תפס אותך?

״אמיר דיבר על השמעת קול ביטחוני שאין לו כיום במה, למרות שרוב הציבור הישראלי מאמין בו. הרגשתי שזה מאוד נכון: לצבא יש תפיסה מסוימת שהיא לא תמיד נכונה, וגם לא תמיד נקייה משיקולים זרים ומתבססת על שיקולים מקצועיים בלבד, ואף אחד לא מאתגר את ראשי הצבא. גם אני בשירותי הצבאי חוויתי זאת. למשל כאשר ניסיתי לדבר עם הממונים עליי על נושא הגנת המחנות בצה"ל , על כשירות מערך המילואים או על הוראות פתיחה באש, שבעיקרן דורשות מהלוחם להסתכן יותר מאשר הוא מסכן את האויב".

ואז אתה מציף את זה למעלה ומה אומרים לך?

"אומרים לי שזה לא התפקיד שלי לדבר. אפילו בתפקיד האחרון שלי, כמפקד בסיס, הייתי עד לטיוח של חוסר מוכנות מבצעית ואמרתי: חייב להיות פה שינוי – כי יום אחד נגיע למצב שבאמת תהיה פה מלחמה, ואז נצטרך להתמודד עם התרשלות והתייחסות לא רצינית ומקצועית שתהיה בעוכרינו".

האם הקונספציה היא רק נחלת מערכת הביטחון, או שהיא רחבה יותר?

"לפני שאני מאשים את הממשלה, הצבא והשב"כ בשבעה באוקטובר, אני מאשים קודם אותנו כחברה. יצאנו לרחובות להפגין על הרפורמה ועל מחירי הדיור, המילקי והקוטג', אולם מעולם לא הפגנו באמת על כך שתושבי הנגב סובלים מאיום מתמשך של רקטות ובלוני תבערה, או על כך שגן ילדים בנחל עוז מוקף כולו במיגוניות כחלק מהשגרה, ועל הסכנה הגדולה שהולכת ונבנית מול עינינו. בחרנו לחיות ככה, במקום להעביר למקבלי ההחלטות מסר חד וברור – שהמצב הנוכחי לא יכול להימשך".

"תודה שאתם מדברים בשמי"

כשירון חזר לארץ מדרום אמריקה, הוא פגש את תא"ל (מיל') אמיר אביבי, ושאל אותו כמה חברים כבר יש בתנועה. התשובה שקיבל: עשרה. מאז אותה פגישה, שנערכה לפני כארבע שנים, גדל מספר חבריה באופן דרסטי. כיום הוא עומד על יותר מ-35,000 קצינים, לוחמים ואזרחים.

כיום, אתה מרגיש שהקול הביטחוני שהיה חסר מקבל את הבמה הראויה?

"אין שבוע שלא מדבר איתי קצין בכיר בצבא שאומר – ׳כל הכבוד. אני לא יכול לדבר, תודה שאתם מדברים בשמי׳. היו גם אלופים ותא"לים שאמרו לי – טוב שאתם עושים את זה, אתם מצילים את הצבא".

מה אִפְשֵׁר ל"ביטחוניסטים" להצליח היכן שאחרים נכשלו?

"הדבר העיקרי הוא שהתנועה באה באופן נקי למקצוע הצבאי ולצרכיה הביטחוניים של מדינת שיראל ללא אג'נדה פוליטית. כדי להבין את המצב הביטחוני לאשורו ולגבש לפיו אסטרטגיה נכונה, צריך להסתמך על עובדות ולא על רצונות ואמונות. מה שפוגע ביכולת לנתח את המציאות באופן אובייקטיבי. מערכת הביטחון, התקשורת וחלק מהציבור ביססו את תפיסת המציאות שלהם על תפיסות מוטעות או כאלה המבוססות על תקוות ואמונות שהתנגשו פעם אחר פעם בקיר המציאות. הביטחוניסטים לעומת זאת מגדירים מה באמת נחוץ לביטחונה של ישראל על מנת שתמשיך להתקיים לדורות במציאות הכאוטית המשתנה מסביבנו, לא על בסיס תקוות ואמונות, אלא מתוך הנחה שהאויבים שלנו ישאפו תמיד לפגוע בנו ולייצר את ההזדמנות להשמיד את ישראל".

מה זה אומר להיות נטולי אג'נדה פוליטית?

"זה אומר שב'ביטחוניסטים' אין מקום לפוליטיקה, אלא אך ורק לתפיסה מקצועית ומבוססת עובדות, מתוך מחויבות לשמירה על ביטחון ישראל. עמדת התנועה היא שישראל זקוקה לגבולות בני הגנה ולחופש להגן על עצמה בעצמה, וזו אסטרטגיה שמתחייבת ישירות מהנתונים בשטח. יש אצלנו מקום לבעלי כל הדעות, כל עוד הדעות נשענות על ניתוח מקצועי ומבוסס עובדות״.

והאם אכן לא נפלתם בקונספציה?

"לא. כבר בינואר 2022 התרענו בפני בכירי מערכת הביטחון שחמאס לא מורתע ורק מחכה לשעת כושר. הצבענו על התלכדות הזירות שאליה מכוונת איראן תוך שימוש בפרוקסי שלה, ואפילו אמרנו שצריך לשקול להילחם במזימה האיראנית דווקא בעזה. אמיר אביבי אמר אז שאם נחכה, בעוד שנה-שנתיים-שלוש נפגוש את חמאס בשיא כוחו והגדיר את המצב במילים אלה: אם לא ניזום, נמצא את עצמנו בתרחיש של יום כיפור. כל התחזיות האלה, שמבוססות על מסמך מחקר מקיף שהגשנו לממשלה, התגשמו למרבה הצער".

"לזכור בשביל מה אנחנו נלחמים"

ואכן, הקונספציה שמפניה התריעו "הביטחוניסטים" התנפצה באופן הנורא ביותר במאורעות השבעה באוקטובר. לאחר שבמשך יום שלם נסע ירון בתוך התופת, והשתתף בהקמת חמ"ל חלופי שסייע בחילוץ כמה שיותר מתושבי העוטף בחיים, הוא מעיד שהיה על סף קריסה.

"אחרי מה שראיתי בשבעה באוקטובר, הגעתי למצב פיזי שבו ראיתי מולי רק תמונה שחורה", הוא משחזר את הרגעים הקשים. "ואז, בשמונה באוקטובר אני נוסע למשימה באחד מהצירים בעוטף ואני רואה מולי פקק תנועה מבאר שבע ועד צאלים של עשרות אלפי כלי רכב, חיילי מילואים שכולם הגיעו על דעת עצמם כדי להתנדב, מבלי שאף אחד קרא להם. אני מסתכל ואומר לעצמי – זו סיבה לאופטימיות".

מה הבנת ברגע הזה?

"שבסוף, עם כל הפירוד הקיצוני שהיינו בו ערב השבעה באוקטובר, אחרי האסון כולם מבינים שצריך להתאחד. אצל עמים אחרים, מלחמות קשות מפרקות חברות, מפילות ממשלות וגורמות לכאוס. אצלנו זה הפוך. כשהחרב מונחת לנו על הצוואר אנחנו מתאחדים, נלחמים ומנצחים. אותה שבת ארורה הוכיחה שהחברה שלנו יותר חזקה משהעזנו להאמין".

מהו ההישג הכי חשוב שלכם מתחילת המלחמה?

"שתרמנו לחיזוק האמונה של החברה הישראלית והנהגת המדינה שצריך ואפשר להיכנס לעזה ולהכריע את חמאס. השמענו בתקשורת קול ברור ולא מתפשר שבו אמרנו שזו חובה מוסרית להילחם ולהכריע את חמאס באופן שיחזיר את החטופים. חיזקנו את המנהיגים והעם ושינינו את השיח הציבורי דרך התקשורת".

איך עודדתם את המנהיגים?

"ניסינו להרים אותם לגודל ההזדמנות שיש עכשיו לשנות את המציאות. בפגישה הראשונה שלי עם נתניהו, למוחרת השבעה באוקטובר, אמרתי לו: 'אני יכול להגיד לך דבר אחד. בנקודת הזמן הזו לא כל העם עומד מאחורי בנימין נתניהו, אבל כל העם עומד מאחורי ראש הממשלה. צא למתקפה הזאת'".

ובאותו הזמן פעלתם גם כדי לחזק את המפקדים בשטח?

"בדיוק. כמו בהנהגה הפוליטית, גם בקרב המפקדים צריך לנסוך כל הזמן את הכוח להמשיך. אני זוכר שנכנסתי לשיחה עם מפקד האוגדה שלי, תא"ל אבי רוזנפלד, שבה חיזקתי את ידיו, ובסופה הוא חיבק אותי ואמר – 'תודה ירון, הייתי צריך את זה'. כל אחד צריך להרגיש שהפקודים שלו איתו".

אמרת בעבר שכדי לנצח, צריך לזכור בשביל מה אנחנו נלחמים. בשביל מה אתה נלחם?

"אני אספר לך משהו. בהשתלטות על בית חנון קורה דבר מדהים. בדרך כלל, כאשר מחליטים היכן ימוקם בית המח״ט בשטח, הדבר הראשון שעושים הוא למגן אותו עם שקי חול נגד צלפים. אבל מפקד חטיבה 5, אל"מ טל קוריצקי, לא עושה את זה, אלא משהו אחר לגמרי. הוא אומר לחיילים לפתוח את האפודים, לשלוף מהם את המכתבים שקיבלו מילדים, ולתלות על הקיר, מול העיניים. אני שואל אותו למה זו הפקודה הראשונה שלו, והוא אומר – 'אני רוצה שהחיילים שלי יזכרו למה אנחנו פה. לא כדי לכבוש את עזה או להרוג, אלא בשביל הדור הבא'. אז על זה אני נלחם – על הדור הבא".

"אם תנצח בהאג – לא תנצח את הטרור"

החזית השלישית שבה פעלו "הביטחוניסטים" בתקופת המלחמה כדי לחזק את רוח העם היא התקשורת.

הנוכחות התקשורתית שלכם התעצמה מאוד מאז השבעה באוקטובר. למה לדעתך זה קרה?

"כי הבאנו קול אחר לשיח הציבורי. הציבור דרש תשובות ולכן התקשורת נתנה סופסוף במה גם למי שלא מהדהד את המסרים המקובלים. וגם, בזכות הנוכחות שלנו השיח הציבורי השתנה ועבר לשפה של ניצחון, הכרעה והשמדת האויב שלנו, במקום לנסות תמיד ללכת בין הטיפות. לפני כן, כל הזמן השקענו בלנסות לנצח בבית הדין הבינלאומי בהאג. הבעיה היא שאם תנצח בהאג – לא תנצח את הטרור, וכנראה בכל מקרה בהאג לא תצליח לנצח".

"לבשל לחיילים תורם למוטיבציה לא פחות משיחת מג"ד"

חברי התנועה, רובם ככולם, התגייסו לשירות מילואים ממושך בעקבות האסון. כקצין אג"ם אוגדת עזה, ירון היה במילואים 150 יום ברצף, ובמקביל ניהל את התנועה ויחד עם שאר החברים נרתם לסיוע לחיילים בשטח.

"הקמנו מערך שלם של סיוע והעברת ציוד לחימה לחיילים", הוא מספר. "התרומה של זה למורל בשטח היא עצומה, ואני מדגיש את המורל – כאשר חייל מקבל קסדה טקטית, זה לא רק הציוד המשובח שהוא מקבל, אלא גם הידיעה שחושבים עליו ושעומדים מאחוריו, וההתגייסות בחברה הישראלית באמת קיימת בכל המעגלים. אצלי ביישוב, למשל, כל הנשים מבשלות, בכל שבוע, כבר שנה וחודשיים מפרוץ המלחמה – ובכל שבוע מגיע האמר מלא ולוקח את האוכל לחיילים בעזה. זה חשוב למוטיבציה לא פחות משיחת מג"ד".

"לבנות דור של מפקדים אחרים"

ייתכן שהדרך החשובה ביותר שבה "הביטחוניסטים" פועלים כדי להעמיק את החוסן הלאומי בטווח הארוך היא ההשקעה בחינוך. בשנים הקרובות מתכוונת התנועה לייסד רשת מכינות קדם-צבאיות שהראשונה שבהן תפעל במושב תקומה שבעוטף עזה, בין השאר כדי לסייע לעוטף בכלל וספציפית למושב, שנפגע קשות בשבעה באוקטובר, להשתקם.

איך נולד הרעיון להקים רשת מכינות?

"במלחמה גילינו את העוצמות וגם את החולשות של מפקדים ומנהיגים, והבנו שזו הנקודה שצריך להתחיל בה – לבנות דור חדש של מפקדים ומנהיגים ברוח תנועת הביטחוניסטים. הפידבק שאנחנו מקבלים מהשטח מדהים ויש צמא רב לרשת מכינות כזו".

איך עוד מתבטאת העשייה החינוכית שלכם?

"אנחנו מגיעים מטעם צה"ל למוסדות חינוך ולימי גיוס מרוכזים. כיום אנחנו הגוף המוביל בארץ בעידוד לגיוס בקרב בני נוער. בעתיד אנחנו רוצים להרחיב את הפעילות החינוכית שלנו ולהגיע גם לנוער יהודי בחו"ל, לעודד עלייה לארץ ולחזק את הזהות הציונית, ובעזרת השם גם להגיע לאקדמיה".

היה רגע שהמחיש לך באופן מיוחד את הכוח שיש לחינוך?

"תוך כדי המלחמה, אמיר פוגש אותי באזור הנובה. ניגשים אלינו קצין וקצינה, ואומרים: 'אתם הרציתם לנו כשהיינו חניכים במכינת באר אורה', ומבקשים שנבוא לדבר גם עם החיילים שלהם. כל אחד מאיתנו הרצה באותה מכינה אולי פעם אחת. אמרתי לאמיר: 'תראה מה זה, מכינה שנתית, עברו אינסוף הרצאות, ויודעים להגיד שמפגש איתנו השפיע עליהם. וזו ההשפעה של שיחה אחת. תאר לעצמך מה קורה כשאתה מקדיש חצי שנה או שנה במכינה קדם צבאית כדי להשפיע על הנוער באמת'".

"לעצב את היום שאחרי המלחמה"

לצד השקעה בעתיד, "הביטחוניסטים" פועלים כדי לחולל שינוי גם בטווח הזמן המיידי. מחלקת המחקר של התנועה מוציאה לאורך כל השנה מחקרי מדיניות וניירות עמדה במגוון נושאים, שמוגשים למקבלי ההחלטות. חלק מהמחקרים וניירות העמדה הופכים ליוזמות שהתנועה מקדמת באופן פרטני. בין היוזמות האלה אפשר למנות מתן הטבות דיור למילואימניקים, קביעת עונש מינימום לזורקי אבנים ומניעת העברת כספי הרשות הפלסטינית לטרור.

שתי היוזמות הטריות של התנועה, שפורסמו בדצמבר 2024, הן "תוכנית ה-8000" לגיוס החברה החרדית לשירות ביטחון ו"תוכנית האיים: מנהל הומניטרי כשלב ביניים ברצועת עזה", שעניינה מיגור חמאס תוך מניעת משבר הומניטרי והכנת הקרקע בעזה ליום שאחרי המלחמה.

מעבר ליוזמות ספציפיות, האם אתה רואה שינוי בקרב מקבלי ההחלטות מאז שהתחלתם לפעול?

"כן, יש שינוי משמעותי. חברי כנסת הפסיקו לקבל כמובן מאליו כל מה שאיש צבא, משטרה או שב"כ אומר, ורוצים לשמוע גם את מי שחושב אחרת. אדם נורמלי מבקש second opinion  לפני ניתוח משמעותי; חברי הכנסת הבינו שהגיע הזמן לקבל גםsecond opinion  לפני החלטות ביטחוניות משמעותיות. הכנסת משקפת בכך את החברה הישראלית כולה, שכבר לא מוכנה לקבל אוטומטית את דעתם של נציגי המערכת, וזה נובע מכך שהיה מי שהעז לצעוק ולהשמיע קול אחר".

יש לכם תוכניות לעתיד בתחום המחקר?

"אחד היעדים שלנו לשנה הקרובה הוא להפוך את מחלקת המחקר שלנו למכון מחקר לכל דבר, שישתף פעולה עם חוקרים בינלאומיים, כולל כאלו שמתמחים במדינות ספציפיות כמו רוסיה וסין. הרישות הזה חשוב כדי להעמיק את המיצוב שלנו כסמכות מחקרית מובילה שאסור להתעלם ממנה".

שיתוף נגד קונספציה

כאמור, תנועת "הביטחוניסטים" מונה כבר למעלה מ-35,000 חברים – אבל ירון רוצה יותר. הרבה יותר.

למה חשוב לך שהתנועה תגדל?

"מפני שהכוח של התנועה הוא הציבור הרחב שעומד מאחוריה. 'הביטחוניסטים' היא תנועה חברתית עוד לפני שהיא ביטחונית. המטרה שלה היא לתת לכל חלקי החברה הישראלית את היכולת להשפיע, כולל לאלו שעד לאחרונה מצאו את עצמם מושתקים. זו לא תנועה לעילית מסוימת או לחוקרים, אלא לכולנו. מי שרוצה לתרום לביטחון ולא רק לדאוג לגביו, אנחנו מזמינים אותו להצטרף ולבחור את הדרך שבה הוא רוצה להשפיע".

ומה אם אין לי זמן להשתלב בתנועה, אבל אני תומך במסרים שלה?

"אז עדיין יש משהו שאתה יכול לעשות: לשתף פוסטים, כתבות וסרטונים של 'הביטחוניסטים' ולהרחיב את מעגל הקוראים והצופים ומתוך כך את המזדהים והמשפיעים. התכנים שלנו באתר וברשתות החברתיות יוצרים הדים רבים שמשנים את פני המציאות, ומי שמשתף אותם מסייע לנו לוודא שישראל לא תיפול שוב לקונספציה. תחשבו על זה – מניעת הקונספציה הבאה ומימוש ביטחון ישראל נמצאים ממש בקצה האצבע שלכם".

קרדיט תמונות: אלבום אישי ירון בוסקילה/שאטרסטוק

הפוסט סא״ל (מיל׳) ירון בוסקילה: "החברה שלנו יותר חזקה ממה שהעזנו להאמין" הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

בשנים האחרונות, ובמיוחד במהלך מלחמת "חרבות ברזל", היינו עדים לשורה ארוכה של סיכולים ממוקדים שבהם חוסלו בכירי החמאס וחיזבאללה – אבל שיטת הפעולה הזאת רחוקה מלהיות חדשה. לפני 29 שנים, ב-5.1.1996, בוצע אחד הסיכולים הממוקדים האייקוניים ביותר, שבו חוסל יחיא עבדול לטיף עיאש, המוכר בכינוי "המהנדס" או בערבית: "אלמֻהנדִס".

עיאש היה מתכנן הפיגועים הראשי של ארגון חמאס, ותחת הובלתו בוצעו בישראל עשרות פיגועים רצחניים שהביאו למותם של כ-100 אזרחים ישראלים ולפציעתם של כ-400 אזרחים נוספים. בראשית שנות ה-90 נחשב עיאש למבוקש מספר אחת, ובמשך תקופה ארוכה ניסו מנגנוני הביטחון הישראליים לשים עליו את ידם. רק לאחר חודשים ארוכים של תכנונים ולאחר מספר החמצות בוצע החיסול שלו, במבצע נועז ויצירתי שטרם נראה עד אז. מותו של המהנדס נחשב עד היום לסמל – גם עבור תומכיו וגם עבור מתנגדיו.

הסטודנט שהפך לארכי-מחבל: קווים לדמותו של יחיא עיאש

יחיא עיאש נולד וגדל במערב השומרון, וכבר בצעירותו היה חבר בתנועת "האחים המוסלמים". כשבגר הלך ללמוד הנדסת חשמל באוניברסיטת ביר זית, ובמהלך לימודיו היה פעיל ב"גוש האסלאמי" באוניברסיטה.

בתחילת שנות ה-90, זמן קצר לאחר סיום לימודיו, היה עיאש שותף להקמת גדודי עז א-דין אל קסאם, שמהווים עד היום את הזרוע הצבאית של ארגון הטרור חמאס. עיאש ניצל את הידע ההנדסי שרכש באוניברסיטה, והחל לייצר מטעני חבלה מאמצעים מאולתרים. בשנת 1992 הוא כבר החל לתכנן פיגועי התאבדות בשטח ישראל, וב-1993 הוציא לפועל את הפיגוע בצומת מחולה שנחשב לפיגוע ההתאבדות הראשון. מאז ועד מותו היה אחראי עיאש על פיגועים רבים, בהם פיגוע מכונית התופת בעפולה והפיגוע באוטובוס קו 5 ברחוב דיזנגוף בתל אביב. המעורבות שלו בפיגועים הייתה רבה, שכן מלבד התכנון הוא זה שהכין את חומרי הנפץ ואף זה שחיבר אותם לגופם של המחבלים המתאבדים.

המצוד הממושך, הניסיון הכושל וההצלחה הגדולה: הדרך לחיסולו של "המהנדס"

כוחות הביטחון הישראליים הבינו מהר שיחיא עיאש הוא האדם שעומד מאחורי הפיגועים הקשים של ארגון חמאס, והוא נעשה למבוקש הביטחוני מספר אחת. במשך תקופה ארוכה היו ניסיונות לתפוס אותו, אך הוא הקפיד להחליף מקומות מגורים בתדירות גבוהה ואף עשה שימוש בתחפושות, וכך הצליח לחמוק פעם אחר פעם.

עד לשנת 1994, המצוד אחר עיאש התרחש ברובו בערי הגדה, אך באותה שנה הוא עבר להתגורר ברצועת עזה. כוחות הביטחון המשיכו בניסיונות להתחקות אחריו גם שם, ובסוף שנת 1995 כבר נעשה ניסיון ממשי לחסל אותו.

כוחות הביטחון עבדו על החיסול הזה במשך חודשים ארוכים. הקו שהנחה אותם היה לחסל רק את עיאש, בלי לפגוע באנשים נוספים סביבו. תחילה הם חשבו לחסל אותו באמצעות החדרת חומר נפץ למכשיר פקס, אך לבסוף התקבל הרעיון להחדיר את חומר הנפץ למכשיר קטן בהרבה – טלפון סלולרי.

אנשי המחלקה הטכנולוגית של השב"כ הצליחו לדחוס לתוך מכשיר טלפון מסוג מוטורולה אלפא 11 גרם של חומר נפץ. כיוון שמדובר בכמות מזערית, הצלחת הפעולה הייתה תלויה בכך שעיאש יצמיד את המכשיר לראשו לפרק זמן ממושך מספיק. לשם כך נדרשו כוחות הביטחון למצוא דרך בטוחה להעביר את המכשיר לעיאש, ולוודא שהוא אכן יעשה בו שימוש. האתגר הזה היה לא פשוט כלל, כיוון שעיאש נהג לעבור ממקום למקום, ובהתאם גם עשה שימוש בטלפונים שונים.

למרות התנהגותו הלא צפויה, דבר אחד היה בכל זאת קבוע באורח חייו של המהנדס, והוא שיחת הטלפון שנהג לקיים עם אביו מדי יום שישי. לכוחות הביטחון היה ברור שזה המועד שבו הם יבצעו את החיסול, ואכן ביום השישי האחרון של שנת 1995 הם הצליחו להעביר את המכשיר הממולכד לעיאש באמצעות סייען שהיה מקורב אליו. הסייען, שלא ידע מה הייתה מטרת פעולתו, נדרש גם לנתק את הטלפון הקווי בדירה שבה שהה עיאש באותה העת, וכך הובטח שעיאש ישתמש במכשיר הסלולרי הממולכד.

עד לשלב הזה המבצע צלח כמתוכנן – המהנדס קיבל לידיו את המכשיר ששלח שב"כ, ואכן התקשר באמצעותו לאביו. עם זאת, ניסיון ההפעלה של הפצצה נכשל, וכך הצליח עיאש לסיים את השיחה ללא פגע וגם מבלי לחשוד במתרחש.

על מנת לאתר את התקלה שבגללה הפצצה לא הופעלה, הוחלט להחזיר את המכשיר למעבדות השב"כ. כבר למוחרת המכשיר עשה את דרכו למעבדות, ושם הטכנאים פתחו אותו עם רובוט וזיהו שאחד החוטים בין האפרכסת לפומית נקרע. מנגנון ההפעלה תוקן במהרה, וביום השישי העוקב, ה-5.1.1996, המכשיר הגיע שוב לידיו של עיאש.

בהתאם לתכנון המקורי, הסייען העביר לו את הטלפון על מנת שישוחח עם אביו, אלא שהפעם הפצצה הופעלה כמצופה, ועיאש חוסל במקום.

חיסולו של יחיא עיאש היה ללא ספק הצלחה גדולה, אלא שמי שהיה מעורב בנעשה יודע לספר גם על החמצה לא קטנה שהתרחשה באותו יום. מדיווחים של המעורבים במבצע, מתברר כי מייד לאחר חיסולו של עיאש הגיעו לזירה בכירי חמאס רבים, בהם מוחמד דף. לדרג המבצעי הייתה יכולת לחסל גם אותם, אך כיוון שהדרג המדיני לא אישר זאת, הדבר לא קרה.

מפיגועי נקמה ועד לאתרי הנצחה: התגובות לחיסול

חיסולו של "אלמהנדס" היה אירוע משמעותי – גם עבור הצד הישראלי שרצה במותו, וגם עבור תומכיו שהתאבלו על לכתו.

מבחינת ישראל היה מדובר בהישג מבצעי חשוב, שכן חוסל אחד מבכירי חמאס, ואיתו חוסל גם ידע מקצועי רב. מעבר לכך היה מדובר גם בניצחון מוראלי גדול, כיוון שעיאש היה הדמות המזוהה ביותר עם פיגועי הטרור שהתרחשו באותן שנים.

מבחינת אנשי חמאס היה מדובר כמובן במפלה גדולה. עיאש אומנם הספיק להכשיר אנשי חמאס נוספים על הכנת חומר נפץ, אך איש מהם לא החזיק ברמת הידע ובהיקף הניסיון שהיו לו. כמו כן, החיסול שלו סימן גם לבכירים נוספים בחמאס ובארגוני טרור אחרים שישראל מסוגלת להגיע אליהם.

יחיא עיאש נקבר בעזה בהלוויה המונית, והתגובה על מותו לא איחרה לבוא. בהמשך של אותו השנה התרחשו בישראל מספר פיגועי נקמה, בהם הפיגוע בקו 18 בירושלים והפיגוע בדיזנגוף סנטר בתל אביב, שבהם נרצחו 59 בני אדם. מעבר לתגובה הקשה הזו, דמותו הפכה לסמל עבור תומכי חמאס. תאים חמושים של הארגון החלו להתהדר בכינויים כמו "סטודנטים של המהנדס" או "חוליות יחיא עיאש", ואתרים שונים נקראו על שמו. מפעל ההנצחה של עיאש הוסיף להימשך עוד שנים רבות – בשנת 2010 הוחלט לקרוא לקריית הרשות הפלסטינית ברמאללה על שם המהנדס, וכעבור כעשור נוסף ייצר חמאס רקטה ארוכת טווח שקיבלה את השם "עיאש 250". רקטה זו הייתה בשימוש במבצע "שומר החומות", וגם במהלך מלחמת "חרבות ברזל".

הרקטה של חמאס לא הייתה התזכורת היחידה ליחיא עיאש שעלתה במהלך מלחמת "חרבות ברזל". בדצמבר 2023 חוסל עבד אל-פתאח מעאלי, שנחשב בעבר ליד ימינו של עיאש. תזכורת נוספת הגיעה גם בספטמבר 2024 עם מתקפת הביפרים נגד פעילי חיזבאללה, שהזכירה במידת מה את האופן שבו חוסל גם המהנדס הנודע.

סיפור חיסולו של יחיא עיאש מעיד על היכולת וכושר ההתמדה של מנגנוני הביטחון הישראליים, אך מעל לכול הוא מלמד שסיכול ממוקד הוא הרבה מעבר לפעולה נקודתית שמופנית נגד אדם בודד. שכן המסר שלה עשוי להדהד גם שלושה עשורים ויותר.

הפוסט היום לפני 29 שנה: חוסל "המהנדס" יחיא עיאש, מתכנן הפיגועים של חמאס הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

בשלושת החודשים האחרונים מרכז הכובד של מלחמת "חרבות ברזל" נע צפונה, אבל עבור העיתונאי יאיר קראוס, הסיפור של הגזרה הצפונית החל להתגבש כבר בשבעה באוקטובר 2023. כמי שמתגורר בעכו ומסקר את תחום הצפון עבור Ynet ו"ידיעות אחרונות", היה לו ברור למן ההתחלה שהאזור הזה הוא חלק בלתי נפרד מהמלחמה.

"כשראינו את המתקפה הנוראית על יישובי הדרום, הבנו שמתקפה כזאת הייתה יכולה להתרחש גם אצלנו ובמכפלות מפלצתיות בהרבה", הוא משתף. "זה שינה לחלוטין את תפיסת הביטחון שלנו כתושבי הצפון, ויצר משבר אמון עמוק ביננו לבין המדינה וצה"ל. היום, כשאנחנו שומעים אמירות כמו 'חיזבאללה מורתע', מבחינתנו זה תמרור אזהרה שמעיד שהמצב בשטח הוא כנראה הפוך".

נגמרו הימים של "תחושת ביטחון"

יאיר קראוס מתגורר בעכו, כך שהוא ומשפחתו לא פונו אך בהחלט הרגישו את הדי המלחמה. בתו הבכורה, למשל, נאלצה לעזוב את הבית לחודש שלם כדי לעבור ללמוד במרכז, ושלושת ילדיו הקטנים היו כשלושה חודשים ללא מסגרת חינוכית. קראוס גם מכיר באופן אישי משפחות רבות שכן נעקרו מבתיהן, וראה מקרוב את הקשיים שעימם הן התמודדו ומתמודדות עדיין. מהיכרותו, יש תושבים רבים – בעיקר מבוגרים – שמחכים לרגע שבו יוכלו לחזור הביתה. מנגד, יש לא מעט אחרים שכלל לא בטוחים שיחזרו, ואפילו כאלה שכבר החליטו לעזוב את הצפון. מגמת העזיבה בולטת בעיקר בקרב המשפחות הצעירות, שילדיהן כבר השתקעו במסגרות במרכז, והן לא רוצות לעקור אותם שוב.

אולם, גם אם מתמקדים בתושבים שמחכים לחזור ואפילו ביחידי סגולה שמחליטים לעבור לצפון הארץ דווקא עכשיו, עדיין קיימת בעיה קשה שנובעת מכך שרובם טרם יכולים לעשות זאת.

לדברי קראוס, שמסקר את אזור הצפון מאז ימי מלחמת לבנון השנייה, על מנת ליישב מחדש את הצפון צריכים להתקיים מספר תנאים. הראשון שבהם הוא התנאי הביטחוני-קיומי. "התושבים בצפון, בעיקר המפונים, יבחנו בשבע עיניים לאיזו מציאות המדינה והצבא רוצים להחזיר אותם", הוא אומר. "אני שומע מהרבה חברים שהם לא יחזרו למציאות שבה יראו את מחבלי חיזבאללה ואת משפחותיהם מתיישבים שוב בכפרי ההזנקה, או למציאות שבה הם שוב יהיו אלה שנמצאים בקו הראשון והצבא נמצא מאחוריהם".

קראוס מוסיף שתושבי הצפון גם שבעים מהבטחות, וכעת ידרשו לראות את השינויים בשטח. "תרבות הרהב והשקר של מערכת הביטחון כבר לא תתפוס יותר, ואין מקום להמשיך עם אמירות ששוב ושוב הוכיחו את עצמן כחסרות ביסוס", הוא פוסק. "נגמרו גם הימים של 'תחושת ביטחון'. אין פה יותר שיח של תחושות אלא של מראה עיניים – וכאשר רואים את כפרי ההזנקה חוזרים ונבנים, וכאשר אין אזור חיץ, זה לא נראה כמו ביטחון. צריך לזכור שלא הכרענו את חיזבאללה בלבנון, ושהמטרות המוצהרות של הארגון – לכבוש את יישובי הצפון – נותרו בעינן. הגיע הזמן שנתחיל להאמין לחיזבאללה ונפסיק לזלזל בהתעצמות שלו. באופן דומה אנחנו גם צריכים להיגמל מההתמכרות לשקט ומשיטות פעולה כמו אלו שמאפיינות את מדיניות המב"ם (המערכה שבין המלחמות). יש פה שיעור גדול שגם ההנהגה, גם קציני הצבא וגם התושבים צריכים ללמוד, והוא שאת השקט והשלום המיוחלים אפשר לקנות רק בנחישות ובכוח הזרוע".

אם כך, איך ייראה ביטחון בגבול הצפון?

"אנחנו שומעים כל הזמן על אמצעי לחימה שנתפסים ועל תשתיות טרור שמושמדות, גם עכשיו במהלך הפסקת האש, אבל מה שישנה את המציאות ביום שאחרי המלחמה הוא לא כמה נשק הוצאנו, אלא אם הנשק יחזור לאותם מקומות. כל עוד בצבא ובממשלה לא מראים נכונות להחזיק באזורים שבהם חיזבאללה פעל, זה מדאיג. לי ולתושבים רבים אחרים ברור שכדי לראות ביטחון בצפון, אנחנו מוכרחים ליצור אזור חיץ כמו בגבול עזה ובגבול סוריה. מעבר לכך ששטח כזה ירחיק את האיומים הביטחוניים מיישובי הגדר, הוא גם ישמש מסר לדיראון עולם. כשהלבנונים יראו אנדרטאות של כפרים נטושים, הם יבינו מה קורה למי שמנסה לפגוע בנו".

אל תאמרו "שיקום", אמרו "פיתוח"

מלבד השבת הביטחון, תנאי נוסף שאותו יש למלא על מנת להחזיר את תושבי הצפון לבתיהם הוא שיקום התשתיות שנפגעו, לרבות מערכות הניקוז שקרסו, הכבישים שנהרסו, המבנים שנחרבו והבתים הרבים שסובלים מהזנחה. מובן שגם צריך לשקם מבני ציבור כמו קופות חולים, בתי ספר, ועסקים – כי בלי כל אלה אי אפשר יהיה לקיים שגרת חיים סבירה.

אולם, לצד השיקום הפיזי קיים רובד נוסף, פחות מדובר, והוא רובד הפיתוח. "אנחנו שומעים כל הזמן על 'שיקום הצפון' אבל בעיניי אסור לשקם את הצפון כי שיקום אומר לחזור לימי השישה באוקטובר", אומר יאיר קראוס. "המצב בצפון מדשדש כבר שנים רבות, ואי אפשר לשקם את מה שכבר מזמן לא היה טוב. יש כאן עניין של המשגה, והגיע הזמן שנחליף את המונח 'שיקום' במונחים 'תנופה' ו'פיתוח'".

קראוס מבטא תחושה שלה שותפים רבים מתושבי הצפון – במיוחד עכשיו, אחרי שהם קיבלו הצצה לאורח החיים של תושבי המרכז. "החשיפה לחיים במרכז הארץ גרמה לתושבי הצפון להבין כמה הם נמצאים מאחור, וזה יצר שבר תפיסתי מאוד גדול", הוא מסביר. "אחרי כמה חודשים של מגורים במרכז, תושבי הצפון התחילו להתרגל לתנאים שעבור תושבי המרכז הם כבר מזמן מובנים מאליהם כמו תחבורה ציבורית נגישה, שירותי בריאות מפותחים, מקומות תעסוקה רווחיים ופעילויות פנאי מגוונות. מספיק לראות כמה בתי קולנוע יש בעיר ממוצעת במרכז הארץ, ואז להסתכל על כל אזור הגליל העליון ולראות שאין שם קולנוע אחד. אבל זה הרבה יותר עמוק מזה, כמובן. פערים כאלה קיימים בכל השדות ומשפיעים על כל היבט בשגרת החיים של התושבים, ולכן, אם המדינה רוצה שאותם תושבים יחזרו צפונה, היא לא יכולה להסתפק רק בשיקום של מה שהיה להם קודם, אלא צריכה להבטיח להם שהם גם יקבלו את התנאים שקיימים במרכז. אומרים שאדם לא זועק את אשר לא חסר לו – אבל עכשיו תושבי הצפון כבר יֵדעו לזעוק את שחסר להם".

מה צריכה לכלול תוכנית הפיתוח של הצפון?

"צריך להתחיל לשפר את התחבורה הציבורית ולהרחיב את קווי הרכבת, לבנות מרכזים רפואיים מפותחים, ולשים דגש על תעסוקה, אקדמיה ופנאי. מעבר לכך, צריך לפעול להוזלת מחירי הקרקעות בהתיישבות הכפרית הקמלה בלב הגליל, כי כרגע המחירים מופקעים, ולמעשה פוגעים בכל מפעל ההתיישבות היהודית בגליל. אבל מעבר לכול צריך לעשות שינוי תפיסתי – כרגע המדינה מתייחסת אל הצפון כאל אילוץ ולא כאל נכס. זה מוביל לכך שהשיקולים שמניעים אותה בפיתוח הצפון הם שיקולים כלכליים ומנהליים, ולא שיקולים ערכיים וציוניים".

אנשי תל אביב-ירושלים לא יודעים יותר טוב מאיתנו

אי אפשר לדבר על שיקום ופיתוח הצפון בלי לעסוק בשאלת האחריות. כרגע, יש גופים שונים שמנסים להניע את התהליך, והם נחלקים באופן גס לשניים – "האנשים מבחוץ" ו"האנשים מבפנים". עם הקבוצה הראשונה נמנים בעיקר גופי ממשל ואנשי רגולציה. עם הקבוצה השנייה נמנים אישים מהנהגה המקומית, תושבים ועמותות פרטיות. הסנכרון בין הגופים השונים לא תמיד מוצלח, ולעיתים כלל לא קיים, וכרגע נראה שמי שאוחז במושכות הם דווקא אותם גורמים חיצוניים.

לדברי יאיר קראוס, המגמה הזאת אינה חדשה. "במשך שנים האנשים בתל אביב ובירושלים ידעו מה נכון לנו, ואיך אנחנו צריכים לחיות, וגם עכשיו יש תחושה ששוב באים מושיעים מבחוץ כדי להציל ולרפא אותנו", הוא אומר. "המדיניות הפושעת הזאת אומנם מגיעה מכוונות טובות, אבל בפועל היא מחלישה את ההנהגות ואת החוסן של הקהילות, ומעבירה לתושבים את המסר שהם לא מסוגלים לדאוג לעצמם".

קראוס משווה בין המצב בצפון לבין אסונות לאומיים כמו צונאמי ורעידות אדמה. גם באסונות כאלה רואים משלחות של גורמים חיצוניים שמגיעות כדי להושיע את המקומיים. משלחות כאלה פועלות מתוך רצון טוב, והסיוע שלהן אכן נדרש, אך כאשר הן פועלות ללא שיתוף פעולה עם האוכלוסייה המקומית, התועלת שלהן חלקית בלבד.

"כל המחקרים בעולם מוכיחים ששיקום בר-קיימא לאחר אסון לאומי מתאפשר רק כאשר הקהילה היא חלק מהשיקום וחלק מהעשייה", הוא מסביר. "צריך ליצור מצב שבו לא עושים עבור הקהילה אלא יחד איתה. מעבר לכך שהמקומיים יודעים הכי טוב למה הם זקוקים, אם הם ייטלו על עצמם אחריות זה יאפשר להם לבנות אתוס של גבורה, ולהחזיר לעצמם את החוסן, שזה נדבך לא פחות חשוב מהשיקום הפיזי".

למה אנשי הצפון מודרים לדעתך מתהליכי השיקום והפיתוח?

"אנשי הרגולציה ואנשי הממשל לא סומכים עלינו ולא מאמינים בכוחות של המנהיגים המקומיים. הם חוששים שהכספים ילכו למקומות לא נכונים, או שלא יהיה רווח להשקעות הממשלתיות, ובעיקר כבר לא מאמינים שיכולים לצמוח עצים ובתים במקומות שבהם צמחו עד היום קוצים. צריך לומר בהגינות שהחששות האלה לא מנותקים מהמציאות כי באמת יש בעיה של מנהיגות בצפון, ולאורך השנים הושקעו באזור מיליארדים שלא הניבו שום רווח כמעט. לתפיסתי, צריך למצוא פתרון שיאפשר פיקוח אבל גם ייתן חופש פעולה מסוים לצפון. אני לא יודע לומר מה הפתרון, אבל יודע שאנחנו מוכרחים לנסות לחפש אותו".

אין "מדינה" ואין "צבא" – יש אנשים

אחת המסקנות הברורות שביותר שיאיר קראוס לוקח איתו משנת המלחמה האחרונה היא שצריך להפסיק לדבר במונחים אמורפיים כמו "מדינה" ו"צבא", ולהתחיל לדבר על האנשים שמרכיבים את הגופים האלה.

הוא מקביל זאת לתקופה שבה סיקר את מבצע "שומר החומות". באותה תקופה, גופי תקשורת רבים דיווחו על החלטות שונות שקיבל בית המשפט. הוא, כעיתונאי, התנגד להכללה הזאת והקפיד לציין את שם השופט או השופטת שקיבלו כל החלטה. בהקשר של היום, קראוס מדגיש שאין צבא אלא יש רמטכ"ל, יש אלוף פיקוד, ויש מפקד אוגדה. באופן דומה גם אין מדינה – יש שרים, יש חברי כנסת, יש יועצים. "הדיוק הזה חשוב כי כשתולים את האחריות בגוף אז אף אחד לא אחראי", הוא מסביר. "לעומת זאת, כשאומרים מי בעל הסמכות, בשם ובתפקיד, ומציינים איזו החלטה קיבל או איזו פעולה הוא ביצע – אז גם הוא מייד בעל האחריות".

התקווה שלו היא שבעלי הסמכויות השונים, מהבכירים ביותר ועד לזוטרים, ייטלו על עצמם אחריות ובאמת ימלאו את תפקידם. רק כך, הוא סבור, אפשר יהיה להשפיע על עתיד המדינה ופיתוחה.

מסקנה נוספת שמלווה את קראוס היא שאי אפשר ללכת יותר שבי אחר הבטחות. "בשנה ורבע האחרונות קיבלנו שיעור גדול מאד בריאליזם, ואני כבר לא יכול להסתכל על העתיד בעיניים מצועפות", הוא משתף. "שמעתי מספיק הכרזות מרגשות בחיי, שבסופו של דבר לא הובילו לכלום. אני מקווה שעכשיו, כשהמציאות בצפון נמצאת סוף סוף על סדר היום הציבורי, נראה שינוי אמיתי. זאת אמירה קשה מאוד, אבל המלחמה הנוראית הזאת יכולה להיות ברכה לצפון. אלמלא אירוע משנה מציאות בסדר גודל כזה, אני בספק אם היינו מדברים על החשיבות של הצפון ומכירים בצורך האקוטי לדאוג לחבל הארץ הזה ולשנות את המציאות פה. בהסתכלות שלי, אנחנו חייבים לנתב את האירוע הזה לפיתוח, ולהפוך אותו למקרה שבו מעז יצא מתוק".

הפוסט הצפון זקוק לסיפור חדש: ריאיון עם העיתונאי יאיר קראוס הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

בספטמבר 2024 האשימו הרשויות השוודיות את איראן באחריות לאלפי הודעות טקסט שנשלחו לאנשים בשוודיה ב-2023 וקראו לנקום את שריפת ספרי הקוראן שאירעה במדינה. לפי גורמים רשמיים בשוודיה, מתקפת הסייבר האיראנית בוצעה על ידי אנשי משמרות המהפכה, שפרצו לשירות ה-SMS השוודי ושלחו כ-15,000 הודעות טקסט בשוודית בנוגע לשריפת ספרי הקוראן. השגרירות האיראנית בשוודיה דחתה את ההאשמה השוודית, כינתה אותה "חסרת בסיס" והוסיפה כי היא נועדה "להרעיל" את היחסים בין טהרן לשטוקהולם. מנגד, אמר ראש אגף המבצעים של שירות הביטחון השוודי (SÄPO), פרדריק הלסטרום, כי כוונת הודעות הטקסט הייתה "לצייר את דמותה של שוודיה כמדינה אסלאמופובית וליצור פילוג בחברה".

שריפות הקוראן בשוודיה

כבר באוגוסט 2023 דיווחה התקשורת השוודית כי אנשים רבים ברחבי שוודיה קיבלו הודעות טקסט בשוודית הקוראות לנקום באלו ששורפים את הקוראן. על פי התובע הבכיר מטעם הרשויות השוודיות, מאטס ליונגקוויסט, את ההודעות שלחה קבוצה המכנה עצמה "קבוצת אנזו" (Anzu Team). ברשת הטלוויזיה השוודית SVT פרסמו את תוכן הודעות הטקסט: "אלה שחיללו את הקוראן חייבים לכסות את עבודתם באפר". נוסף על כך כונו השוודים בהודעות "שדים". ההפגנות הפומביות, שכללו את שריפת ספרי הקוראן, נערכו במסגרת חוק חופש הביטוי, המוגן מתוקף החוקה השוודית ולכן אושרו על ידי המשטרה. עם זאת, ההפגנות הללו חוללו סערה במזרח התיכון והביאו לאיומים על שוודיה ואזרחים שוודים מצד גורמים ומדינות אסלאמיות.

הסערה סביב שריפת הקוראן החלה לאחר שרסמוס פאלודאן, פעיל ימני קיצוני ממוצא דני-שוודי, הצית ספר קוראן מחוץ לשגרירות הטורקית בשטוקהולם בינואר 2023, ולאחר מכן מחוץ לשגרירות הטורקית בקופנהגן מאוחר יותר באותו חודש. מעשיו של פאלודאן הביאו אחרים ללכת בדרכו, כמו סלוואן מומיקה, פליט עיראקי בשוודיה שהיה מקושר בעבר למיליציות נוצריות בעיראק. מומיקה הפגין מחוץ למסגד בשטוקהולם ביוני 2023, במהלך חג עיד אל-אדחא המוסלמי, והחל להצית ספר קוראן.

תגובת המדינות הערביות

כתוצאה מאירועי השריפות, שורה של מדינות ערביות זימנו את הנציגים הדיפלומטים השוודים לשיחת נזיפה, ביניהן איחוד האמירויות, ירדן וסעודיה. עיראק אף הרחיקה לכת וניתקה את יחסיה עם שוודיה, לאחר שבשריפת ספר הקוראן בשנית, הוצת גם דגל עיראק. כתגובה הציתו המוני שיעים את השגרירות השוודית בבגדד. באיראן שרפו דגלי ארצות הברית מול השגרירות השוודית והצהירו כי שוודיה "תישא בהשלכות". דובר משרד החוץ האיראני, נאסר כנעאני, זימן את השגריר השוודי לשיחת נזיפה והודיע כי: "אנחנו מגנים בחריפות את מעשה הטומאה החוזר נגד הקוראן בשוודיה". כנעאני גם הטיל על שוודיה אחריות מוחלטת על האירועים ולהשלכות שלהם, שפוגעים ב"רגשות המוסלמים ברחבי העולם".

בהמשך לביקורת האיראנית, ארגון חיזבאללה, הפרוקסי המקורב ביותר לאיראן, קיים הפגנה בביירות נגד שוודיה שכללה הנפת תמונותיו של מפקד כוח קודס שחוסל, קאסם סוליאמני. במאלמו, העיר השלישית בגודלה בשוודיה, שבה קהילה מוסלמית גדולה, פרצו עימותים רבים כתוצאה משריפת ספרי הקוראן. מהגרים רבים המתגוררים בשכונת רוזנגארד בעיר זרקו אבנים והציתו עשרות מכוניות במהומה אלימה ביותר. אירועי שריפת הקוראן גרמו למנהיגים במערב ובצפון אירופה לחרדות. ראש ממשלת שוודיה אף הוסיף לאחר האירועים כי "אנחנו נמצאים כרגע במצב הביטחוני החמור ביותר מאז מלחמת העולם השנייה".

המהפכה האיראנית פינת שטוקהולם

לאור התסיסה שיצרו ההפגנות הללו וגם זעם בקרב מהגרים מוסלמים ברחבי שוודיה, החליטה איראן "לנקום" בשוודיה בדרך שהיא נוקטת זה זמן רב נגד יריבותיה: הגברת פילוג בחברה המקומית. זוהי טקטיקה שלוקחת את הפצת המהפכה האיראנית מספר צעדים קדימה, לא רק בייזום פיגועי טרור, אלא גם בהרחבת מרחב ההשפעה ודרך יצירת כאוס בחברה. תחילה, איראן חודרת לקהילות השיעיות המקומיות במדינה, אם אלה קיימות, ובהמשך לקבוצות אוכלוסייה אחרות או לגורמים קיצוניים שיוכלו לערער את הסדר והשלטון במדינה, בתקווה להגביר את המתיחות החברתית במקרה של מדינות מערביות, או אף להפיל את השלטון אם מדובר במדינה מזרח תיכונית כמו עיראק. הפצת דיסאינפורמציה היא דרך פעולה מבוססת של איראן בישראל, אך כעת היא מנסה להשתמש בה גם נגד מדינות מעבר לים, כמו ארצות הברית וגם מדינות אירופיות, כמו שוודיה.

האיראנים אינם מתמקדים רק במדינת היעד כיריבה עיקרית כי אם גם באויבים או בנציגויות של אויבים השוהים במדינה – כמו נציגויות ישראליות. כך למשל במאי האחרון האשימה הסוכנות לביטחון פנים של שוודיה את איראן בשימוש בארגוני פשע בשוודיה כדי לפגוע במטרות ישראליות או יהודיות במדינה הסקנדינבית. גורמי הביטחון בשוודיה אישרו למעשה את הודעתו של המוסד כי משטר האייתולות משתמש בארגוני פשע באירופה, כמו בשוודיה ובבלגיה, כדי לפגוע במטרות ישראליות ויהודיות.

כך למעשה עמדה איראן מאחורי שלושת ניסיונות הפיגוע נגד מטרות ישראליות בין החודשים ינואר 2024 למאי 2024 בשוודיה ובבלגיה: ב-31 בינואר הושלך רימון יד לעבר שגרירות ישראל בשטוקהולם. הרימון לא התפוצץ. ב-17 במאי נורו יריות לעבר השגרירות בשטוקהולם. לאחר מכן, ב-24 במאי, הושלכו שני רימונים לעבר שגרירות ישראל בבריסל. מחקירת האירועים עלה כי איראן היא זו שעומדת מאחורי אותם ניסיונות פיגוע, והיא השתמשה בארגוני פשע שונים, שאף מסוכסכים ביניהם. ניכר כי גם בהפעלת ארגוני הפשע משתמשת איראן בשיטה שמתבססת על הדינמיקה ביניהם, כמו ניצול יתרון יחסי של אחד הארגונים או יריבות ביניהם.

השימוש בארגוני פשע לצורך פעילות טרור משתלב עם המדיניות האיראנית המנסה לקדם פעילות טרור נגד אויביה מבלי שהעקבות יובילו אליה. האיראנים, כפי שהם נוהגים בארגוני טרור ברחבי המזרח התיכון, כמו חמאס, הג'האד האסלאמי, חיזבאללה, החות'ים בתימן ועוד, מממנים ומכווינים ארגוני פשע ברחבי אירופה. על ידי שימוש בארגוני פשע, איראן נמנעת מטביעת אצבע מדינית על מנת לצמצם את ההשלכות המדינות והמשפטיות שעלולות להוביל לסנקציות בינלאומיות נגד טהרן.

אחד מאותם ארגוני פשע בשוודיה הוא ארגון "פוקסטרוט", הנחשב לארגון הפשע הגדול במדינה, שחבריו אחראים למקרי רצח רבים ולסחר סמים בהיקף רחב. ראש הארגון הוא רוא מג'יד, אזרח שוודי ממוצא כורדי, המבוקש על ידי האינטרפול ומופעל על ידי האיראנים לקידום פיגועים נגד יעדים ישראליים ויהודיים באירופה. עם זאת, בעקבות פיגוע הירי לעבר השגרירות הישראלית בשטוקהולם נעצרו מספר צעירים ממוצא איראני, שנקשרו לארגון הפשע "רומבה", שבראשו עומד מי שהיה מקורבו של מג'יד ב"פוקסטרוט" והפך ליריבו הגדול, אסמאעיל עבדו.

שוודיה כבסיס פעילות טרור

משטר האייתולות מהווה איום ישיר על הביטחון הלאומי של שוודיה. איראן מנהלת ריגול נגד התעשייה, מכוני המחקר והאוניברסיטאות השוודיות. ביוני האחרון נחשף הסכם אסטרטגי המאפשר למשמרות המהפכה האיראניים לנצל שיתופי פעולה בין אוניברסיטאות איראניות ושוודיות כדי לקדם תוכניות צבאיות של איראן.

הסכם זה, שעד אז לא היה ידוע לרשויות השוודיות, אפשר למשמרות המהפכה לנצל שותפויות אקדמיות בין אוניברסיטאות שוודיות לעמיתותיהן האיראניות כדי לרכוש ידע וטכנולוגיה בתחומים כמו מזל"טים, בינה מלאכותית ואלקטרוניקה מתקדמת. יש לפחות שמונה אוניברסיטאות שוודיות שלהן קשרים לאוניברסיטאות איראניות. הסכם זה מהווה איום על הביטחון הלאומי לא רק של שוודיה אלא גם על זה של שאר המדינות החברות בנאט"ו. שוודיה הצטרפה לברית הטרנס-אטלנטית במרץ 2023, לאחר שנשיא טורקיה, רג'יפ טאיפ ארדואן, שחסם זמנית את הצטרפותה של המדינה הסקנדינבית בעקבות אירועי שריפת ספרי הקוראן וההפגנות האנטי-טורקיות בשטוקהולם, הסיר את התנגדותו. הסכם אסטרטגי מעין זה, המשרת את משמרות המהפכה האיראניים, מדגיש את איום הריגול וחדירת כוחות זרים למדינה החברה בנאט"ו.

עם זאת, יעד הריגול העיקרי של איראן הן קבוצות אופוזיציה איראניות בשוודיה. שוודיה, כמדינות אירופה אחרות, הפכה לבסיס פעילות עבור סוכנים איראנים, שבה תוכננו מבצעי ריגול ופיגועים משטחה. דוגמה לכך היא סיפורו של הדיפלומט האיראני אסדאללה אסאדי שנידון על ידי בית משפט בבלגיה ל-20 שנות מאסר בגין טרור. אסאדי, שהיה המזכיר השלישי בשגרירות איראן באוסטריה, נעצר על ידי כוחות הביטחון הגרמניים על הכביש המהיר במדינת בוואריה ב-2018, ימים ספורים לאחר שמסר חומר נפץ לזוג איראני בבלגיה. החומר נועד להתנקשות במתנגדי משטר איראנים מארגון "מוג'אהדין חלק", בעצרת בפריז שבה נכח גם סגן נשיא ארה"ב דאז מייק פנס. בעוד אסאדי הוצב באוסטריה ופשעו היה קשור לצרפת, מחקירתו ומהחרמת חפציו נמצא קשר הדוק בינו לבין סוכנים איראנים בשוודיה. המשטרה הגרמנית החרימה מחברת של אסאדי שבה תיעד 289 אתרים ב-11 מדינות באירופה שבהן נפגש עם סוכנים איראנים. בין המדינות שהוזכרו הייתה שוודיה. הייתה זו הוכחה כי לאיראנים יש סוכנים פעילים במדינה זו. הדבר אף התחדד יותר כאשר בדצמבר 2019 אזרח עיראקי החי בשוודיה הורשע בריגול מטעם איראן נגד איראנים גולים בשוודיה. במאי 2023 שוחרר אסאדי בעקבות עסקת חילופי שבויים בין איראן לבלגיה עבור אוליבייה ונדקאסטלה, עובד הומניטרי בלגי שנעצר באיראן ב-2022.

קריאת השכמה למדינות המערב

על אירופה והקהילה הבינלאומית לשים לב להתנהלותה של איראן שמהווה איום לא רק על מדינות במזרח התיכון, כי אם גם על מדינות מערביות המנהלות עימה קשרים דיפלומטיים. מכיוון שאיראן מנהלת רשת מסועפת במדינות רבות בעולם, כמו במקרה של שוודיה, תוכל טהרן להפעיל גורמים קיצוניים מקומיים, או אפילו ארגוני פשע מקומיים אם תחפוץ בכך. בפעילותה החתרנית מנסה איראן להעמיק משברים וסכסוכים במדינות רבות, להגביר שסעים חברתיים על מנת למוטט את השלטון ולפורר את המדינה. הגברת השסעים וחילוקי הדעות תורמת לחתירתה של איראן להחלשת המערב ולהצדקת טענתה כי הדמוקרטיה המערבית היא פגומה מיסודה. שגשוגם של ארגוני פשע מקומיים לצד קמפיינים להטמעת דיסאינפורמציה שתרעיל את השיח הציבורי עלולים להביא לאנרכיה במדינות המערב ולפורר אותן מבפנים אל מול התחזקות העולם המוסלמי – כאשר איראן רואה בעצמה את חוד החנית המובילה את הציר השיעי בדרכה להגמוניה אסלאמית-שיעית.

האיראנים אינם בוחלים באמצעים, ומשתמשים בארגונים שונים אך בשיטות דומות: הגברת שסעים וסכסוכים חברתיים, שימוש בקבוצות מקומיות לקידום אינטרסים איראניים, שימוש במבצעי סייבר להגברת השפעה ועוד. כפי שעושה זאת איראן בישראל, כך היא עושה זאת במדינות המערב. שוודיה היא מקרה בודד מבין מדינות רבות ברחבי המערב שבהן מנהלת איראן פעילות חתרנית מסוכנת. על מדינות סקנדינביה והמערב ככלל להבין כי להן ולישראל אינטרס משותף אל מול האיום האיראני. איראן היא כבר מזמן לא רק איום על המזרח התיכון. פעילותה החתרנית הופכת אותה לאיום ביטחוני עבור המערב כולו.

הכתוב במאמר הוא על דעת המחבר בלבד ואינו משקף בהכרח את עמדת התנועה

הפוסט הפעילות החתרנית של איראן בשוודיה הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

ב-27 בנובמבר, היום שבו נכנסה לתוקף הפסקת האש בין ישראל לחיזבאללה, ניצלו המורדים הסורים את שעת הכושר ופתחו במתקפה נגד צבאו של בשאר אל-אסד. בתוך 11 ימים בלבד השלימו כוחותיהם את כיבוש סוריה והשתלטו על דמשק. אסד עצמו נמלט לרוסיה.

רבים השתאו לנוכח המהירות המסחררת שבה נפל המשטר הסורי ועומק השנאה שביטא ההמון המשולהב ששבר וגרר את פסלו של אסד האב ברחבי דמשק.

מי שפחות הופתע מכך הוא סא"ל במיל' ד"ר מרדכי קידר, חבר תנועת "הביטחוניסטים" ומהמומחים המובילים לחקר המזרח התיכון. מהאופן שבו הוא מנתח את האירועים האחרונים, נראה כי בכלל לא בטוח שסיפורו של משטר הבעת' בסוריה יכול היה להסתיים באופן אחר.

יותר כופרים מהיהודים ומהנוצרים

"המהירות שבה הצליחו המורדים להשתלט על סוריה נבעה מכך שמדובר במדינה חלולה – שהאנשים לא מאמינים בה והצבא לא מוכן להיהרג עבורה", אמר קידר בשיחה מיוחדת עם אור יששכר, ראש מחלקת המחקר של תנועת "הביטחוניסטים", בעקבות ההתפתחויות הדרמטיות בסוריה. "ספרי "Asad in Search of Legitimacy (2005) מוכיח את מה שמזרחנים אחרים ניסו להכחיש או להתעלם ממנו", טוען קידר, "וזה שחאפז אסד, ובהמשך בנו בשאר, ניסו לשווא כל השנים להפוך לשליטים לגיטימיים בעיני הציבור, אך מעולם לא היו כאלה. לא הייתה להם לגיטימציה בגרוש. כלום. אפס. נאדה. הם שלטו בכוח הזרוע. הכול היה פייק ולכן נפל כל כך מהר".

קידר מסביר שמדובר בכרוניקה של כישלון ידוע מראש. "הבעיה הגדולה ביותר של סוריה היא העובדה שבשנת 1966 השתלט עליה מיעוט של בני הדת העלווית, שנחשבים בעיני הרוב המוסלמי הסוני במדינה לכופרים, עובדי אלילים, שדינם הוא או להתאסלם או להישחט. אבן-תיימיה, פוסק מוסלמי נודע מימי הביניים, קבע שהעלווים הם 'יותר כופרים מהיהודים והנוצרים'. לכן, מבחינת המוסלמים אין שום אפשרות שעלווי יהיה שליט".

דיכוי אכזרי והפתעה אסטרטגית

"כדי להתמודד עם העוינות של הרוב המוסלמי כלפיהם", אומר קידר, "המנהיגים העלווים מהפלג המרקסיסטי של הבעת' – מפלגת השלטון הלאומנית החילונית בסוריה, שהשתלט על המדינה ב-1966 – כוננו משטר דיקטטורי נורא, שדיכא באכזריות את המרידות נגדו. ב-1976 פרץ מרד האחים המוסלמים בסוריה, שבמהלכו נלחמו אלפי מורדים סונים נגד השלטון. המרד הסתיים בפברואר 1982 בטבח הגדול בחמה, שבו נרצחו בין 20 אלף ל-40 אלף איש. כוחות צבא בפיקודו של רפעת אל-אסד, אחיו הצעיר של חאפז אל-אסד, פוצצו בתים על יושביהם – ובהם זקנים, נשים וילדים – והמיתו אחרים בגז. כ-20 אלף איש נוספים, שנלקחו למאסר, נרצחו בכלא תדמור".

"הסיבוב הבא התחיל במרץ 2011, עם גל הפגנות נגד השלטון שפרצו במסגרת מה שנקרא בזמנו 'האביב הערבי'. גם אז המרד דוכא באזורים שונים בכוח קטלני. רבים מהמוסלמים בסוריה ברחו צפונה לאזור אידליב, הקרוב לטורקיה. הטורקים סייעו להם להתחמש, להצטייד, להתארגן, להתאמן ולהתכונן ליום הגדול שבו הם יפרצו החוצה וישחררו את המדינה מהשלטון של משפחת אסד".

במשך 14 שנים חיכו המורדים באזור אידליב, התחזקו, התחמשו והמתינו להזדמנות להנחית את המהלומה המכרעת על משטר אסד. "שעת הכושר", מסביר קידר, "הגיעה עם סיום המלחמה של חיזבאללה מול ישראל, שממנה יצא המשטר מוחלש במיוחד".

איך התבצעה הפתעת המורדים?

"'היאת תחריר א-שאם' – ארגון אסלאמיסטי שבעבר נקרא ג'בהת א-נוסרה והיה שייך לאל קאעידה – בפיקודו של מוחמד אל-ג'ולאני, היה זה שתקף ראשון. שאר ארגוני המורדים מיהרו ללכת בעקבותיו, כדי לנצל את ההפתעה האסטרטגית שמשטר אסד הופתע – ושעלתה לו בחייו".

"בהתחלה", מתאר קידר את מהלך הקרבות, "כוחות המורדים תקפו בחלב וכעבור כמה ימים ירדו דרומה לחמה ובהמשך לחומס. אחרי שנכבשה, הדרוזים בא-סווידא והבדואים בדרעא הצטרפו גם הם למרד נגד השלטון. מכאן הדרך לכיבוש דמשק ולמפלתו הסופית של אסד הייתה קצרה".

ננצח כשדגלי ישראל יונפו מעל שגרירות איראן

על אף שבמערכה האחרונה נלחמו המורדים כחזית אחת, לאמיתו של דבר מדובר במגוון ארגונים בעלי אג'נדות שונות ולעיתים גם מנוגדות. "באזור אידליב הצטברו לאורך השנים, בעיקר אחרי 2018, פליטים מדאעש, מאל קאעידה ומארגונים אחרים. לעומתם, היו שם גם ארגונים חילוניים ומולטי-אתניים ללא שום אג'נדה דתית, שדרו בהם בכפיפה אחת מוסלמים, נוצרים, דרוזים, עלווים ובני קבוצות אחרות. הארגונים הללו נראים מתונים ופרגמטיים יותר, ולפחות שניים מהם מקבלים את ישראל. אני יודע את זה מפני שאני בקשר עם המנהיגים שלהם", חושף קידר.

האם הקו של רוב המורדים אכן מסתמן כמתון יחסית?

"ההכרזות שרוב הארגונים מוציאים הן די חיוביות, אפילו יש כאלה שאומרים שלישראל אין סיבה לחשוש. אחד מהארגונים שאני בקשר איתם כתב לי שבשבילו הניצחון הגדול על אסד, האיראנים וחיזבאללה יהיה כשעל השגרירות האיראנית בדמשק ובעמאן יתנוססו דגלי ישראל, והבניינים יהפכו להיות לשגרירות ישראל".

כדאי למורדים לכונן משטר ליברלי

"אין עם סורי מאוחד", מסביר קידר. "סוריה היא מדינה מלאכותית, שמשוסעת באופן עמוק מבחינה אתנית – לערבים, כורדים, טורקמנים וארמנים; מבחינה דתית – למוסלמים, נוצרים, דרוזים ועלווים; ומבחינה שבטית – לחמולות ולמשפחות מורחבות חזקות שרבות מהן חמושות, עם נאמנויות פנימיות ואג'נדות משלהן. כל מה שחיבר בין הקבוצות הללו היה קו הגבול השרירותי שקבעה צרפת בסיום המנדט שלה באזור. הפערים והמתיחויות על רקע אתני, דתי ושבטי מנעו מעם סורי אמיתי להיווצר". לדברי קידר, זו בדיוק הסיבה לכך שכדאי לאל-ג'ולאני להקים משטר ליברלי יחסית.

"אם סוריה תהפוך להיות מדינה אסלאמיסטית כמו דאעש או דיקטטורה שתנסה להשליט זהות לאומית אחידה, היא עלולה להתפרק – משום שהדרוזים, הכורדים וגם מיעוטים אחרים לא ירצו לחיות במדינה כזאת. מנגד, אם סוריה תהיה מדינה פלורליסטית ורכה יותר מבחינת התערבותה בחיי האזרחים, כפי שהיה בשנות ה-50, ייתכן מאוד שכל מיני כוחות שרוצים עצמאות – כמו העלווים באזור החוף – יסתפקו במה שיש להם ולא ינסו לפרק את המדינה".

אם האלטרנטיבה היא איראן – אני מעדיף את דאעש

לשאלה אם התפרקות של מדינות כמו איראן או סוריה תשפיע לרעה על היציבות במזרח התיכון, קידר מפתיע ומשיב שלהפך – היא רק תתרום ליציבות.

"רק אמירויות, מדינות הומוגניות, הן יציבות לאורך שנים רבות באזור הזה. לעומת זאת, מדינות שהן רב-קבוצתיות, הטרוגניות, הן מאוד לא יציבות – ראה למשל את סוריה, עירק, לבנון, תימן, סודן ולוב, שכל אחת מהן כוללת קבוצות אתניות, דתיות ועדתיות שלא מתחברות זו עם זו, ולכן למה לכפות עליהן לחיות במסגרת אחת?"

אם בכל זאת תקום מדינה אסלאמיסטית קיצונית נוסח דאעש, האם עדיין טוב לישראל שמשטר אסד נפל?

"גם המיליציות הגרועות ביותר בסוריה מציבות איום שהוא בעיקרו טקטי – כלי נשק אוטומטיים ומקלעים כבדים שנמצאים על טויוטות. אם אני צריך לבחור בינו לבין איום אסטרטגי מאיראן בדמות טילים בליסטיים ואולי עוד מעט גם נשק גרעיני – אז אני מעדיף להתמודד עם דאעש. אני כמובן מאוד רוצה להימנע מכך. אבל אם האלטרנטיבה היא איראן, אני מעדיף את דאעש".

ישראל מוכנה לכל תרחיש

האם חוסר הוודאות בנוגע לאופי המשטר שמתהווה בסוריה הוא מה שעומד בבסיס צעדי המנע שישראל נקטה בשבועות האחרונים?

"בדיוק. ישראל נערכת למצב הגרוע שבו המדינה נשלטת על ידי אסלאמיסטים קיצוניים, ולכן אנחנו רואים בגולן עיבוי גדול מאוד של הכוחות. בינתיים, עד שיהיה ברור לאן מועדות פניו של השלטון החדש, צה"ל כבש את החרמון הסורי – שהוא גבוה יותר מהחרמון הישראלי – וגם שיפר עמדות במישור הגולן עצמו. הצעדים הללו חשובים וטוב שנעשו, כדי להרחיק סכנות ולהבטיח שלא נמצא את עצמנו עוד פעם ב-7 באוקטובר – הפעם בגולן, עם כוחות צבא שנכנסו לתוך מדינת ישראל כי היא נרדמה בשמירה".

"אי אפשר לדעת מה יהיה בסוריה", מסכם קידר, "אם זו תהיה מדינה אסלאמיסטית טרוריסטית נוסח דאעש, או מדינה פתוחה מודרנית וליברלית כמו שסוריה הייתה בעבר. צריך להמתין ולראות. אפשר רק לקוות שתקום שם ממשלה סבירה ונורמלית שישראל תוכל להגיע איתה להידברות – מה שיאפשר לכולנו להיות רגועים יותר לגבי מה שמתרחש מעבר לגבול".

הפוסט "סוריה תמיד הייתה פייק – ולכן נפלה כל כך מהר" הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

הימים הם ימי מלחמת ההתשה – מלחמה שפתחה מצרים מתוך מטרה מוצהרת להתיש את ישראל ולהקשות עליה לשמור על הישגיה ממלחמת ששת הימים. במהלך שנות הלחימה, המצרים הפגיזו את עמדות צה"ל לאורך תעלת סואץ וביצעו פשיטות קומנדו. בתגובה, חיל האוויר הישראלי תקף מטרות לאורך התעלה ובעומק מצרים.

הפעילות האווירית של ישראל נתקלה מהר מאוד בבעיה קשה, מכיוון שמערכות המכ"ם המצריות הצליחו לגלות את מרבית כלי הטיס שביצעו גיחות באזור. בחיל האוויר הוחלט לשבש את מערכות המכ"ם המצריות, אולם גם לאחר שאלו שובשו – המצרים עדיין הצליחו לגלות כלי טיס ישראליים רבים.

המסקנה הייתה שפריסת המכ"ם הישנה הוחלפה בפריסה חדישה יותר, קשה לפענוח ומוסווית היטב. המצוד אחר מערכת המכ"ם הסודית הזו נמצא בליבו של מבצע "תרנגול 53".

משנה מכ"ם משנה מזל: איתור וזיהוי היעד

לפי הערכת המודיעין הישראלי, המצרים החזיקו מתקן מכ"ם סובייטי מסוג P-12 בסמוך למוצב ראס-ע'אריב. באוקטובר 1969 הפציצו מטוסי חיל האוויר תחנת מכ"ם שאותרה במקום, אך המכ"ם המשיך לפעול גם לאחר ההפצצה. התברר, אפוא, שהתחנה שהופצצה הייתה תחנת דמה ולא התחנה האמיתית.

בחודש דצמבר של אותה שנה ביצע מטוס של חיל האוויר גיחת צילום לאורך חוף מפרץ סואץ. מפענח תצלומי האוויר, סמל רמי שלו, שקיבל לידיו את הממצאים, הבחין בנקודה חשודה כעשרה ק"מ ממערב למוצב שהופצץ. במבט ראשון נדמה היה שמדובר בשני אוהלי בדואים, אך לאחר בדיקה שביצע צוות מומחי אלקטרוניקה ומודיעין התברר שזוהי תחנת מכ"ם מסוגP-12 . בבדיקה זוהו שני קרונות המכ"ם – קרון המבצעים, שכלל את המשדר, המסכים ומערכת הבקרה, וקרון הקשר, שבו הייתה האנטנה ומערכת ההפעלה המכנית.

כשהתגלה מיקום המכ"ם נערך חיל האוויר לגיחת הפצצה במטרה להשמיד אותו. אולם, למפענח רמי שלו היה רעיון אחר – הוא הציע להשתלט על המתקן בפשיטה קרקעית, ולהטיס אותו לישראל בשלמותו באמצעות מסוקים. בחיל האוויר זיהו מייד את ההזדמנות להפיק מודיעין אלקטרוני חשוב על המכ"ם, והוחלט לבדוק אם המשימה שהציע המפענח היא בת ביצוע. וכך, יוזמה של חייל פשוט התגבשה לכדי מבצע צה"לי מסווג. אותו חייל הפך לימים לאיש עסקים מוביל ושימש מנכ"ל קוקה-קולה בישראל ויו"ר אגף המזון בהתאחדות התעשיינים בישראל.

מאחורי גבה של האפסנאות: ההיערכות למבצע

במחלקת המבצעים במטה חיל האוויר נערכה תוכנית ראשונית למבצע חטיפת המכ"ם, שקיבל את השם "תרנגול 53". בבוקר ה-24 בדצמבר 1969 התקבלה ההחלטה שאפשר להבריח את המכ"ם, אך שאלות רבות נותרו ללא מענה, ובראשן שאלת משקלו המדויק של המכ"ם.

למרות המחסור בפרטים טכניים חשובים, עוד באותו יום הועברה המשימה למפקד חטיבת הצנחנים, ובשעות הצוהריים כבר גובשה תוכנית כללית להשתלטות על המתקן.

ב־25 בדצמבר בשעות הבוקר יצא נוהל קרב מזורז, והחלו ההכנות לקראת המבצע המשולב של חיל האוויר וחטיבת הצנחנים, אשר תוכנן לצאת אל הפועל כבר ביום המחרת. לביצוע המשימה נבחרו בעיקר קצינים וחיילים מצטיינים, וגם כמה לוחמים בעלי ניסיון בריתוך. הם התאמנו במשך יום שלם על פירוק קרונות מכ"ם מדגם P-10 ממשאיות "זיל" רוסיות שנלקחו כשלל במלחמת ששת הימים, עד שהצליחו לבצע את התרגולת בזמן קצר. במקביל, בחיל האוויר התאמנו טייסי המסוקים על הרמת הקרונות והטסתם מסביב לבסיס.

ההכנות והאימונים התבצעו תחת מעטה חשאיות כבד, והובאו לידיעתם של יודעי סוד בלבד. הסודיות הזאת יצרה אתגרים לא פשוטים – כך, למשל, כדי להשיג את קרונות המכ"ם מששת הימים נאלצו המתכננים לגנוב את קרונות המכ"ם ממגרשי השלל בצריפין, במקום לפנות בגלוי לגורמים באגף האפסנאות בצה"ל.

טון אחד יותר מדי: מהלך המבצע

ביום שישי, 26 בדצמבר, הסתיימו ההכנות למבצע, והרמטכ"ל דאז, רא"ל חיים בר לב, אישר את התוכניות והוציא פקודת מבצע עוד לאותו ערב.

לפי תוכנית המבצע, הוחלט שכוחות צנחנים יוטסו בשלושה מסוקי צרעה, ואלה ינחתו במרחק כשישה ק"מ צפונית-מערבית למתקן המכ"ם. משם, כוחות הצנחנים יתקדמו רגלית, ולאחר שישתלטו על המתקן ינתקו את שני קרונות המכ"ם זה מזה, וירתמו אותם לרצועות נשיאה של שני מסוקי יסעור שימתינו להם בחופו המזרחי של מפרץ סואץ. לאחר חיבור קרונות המכ"ם, מסוקי היסעור יישאו אותם לאבו רודס, ומסוקי הצרעה יפנו את הכוח.

למבצע המורכב נוספה עוד מטרה לא פשוטה, והיא שביית החיילים המצרים המפעילים את המכ"ם, לצורך מיקוח על שחרורו של סרן דן אבידן שנשבה סמוך לתעלת סואץ.

הכוח נחשף

בשעה 21:00 המריאו מטוסי עיט של חיל האוויר לגיחות הפצצה על מערך גדוד מצרי, כ-60 ק"מ צפונית לתחנת המכ"ם, כפעולת הסחה. כרבע שעה לאחר מכן יצאו מסוקי הצרעה שעליהם היו כוחות הצנחנים. הניווט אל היעד היה קשה, והמסוקים נאלצו לבצע כמה הקפות עד שהצליחו לנחות בנקודת הנחיתה שנקבעה. לאחר מכן שבו המסוקים למערב סיני והמתינו שם לפינוי.

קצת אחרי השעה 22:00 החל הכוח לנוע לכיוון היעד. את מרבית הדרך עשה בתוך ערוץ ואדי. עם ההגעה ליעד, התפרסו הצנחנים וחסמו את דרכי הגישה לאזור באמצעות מטעני צד ומוקשים נגד רק"ם. בשלב זה הם היו במרחק של כ-1,300 מטרים מהיעד, וכבר יכלו לזהות שתחנת המכ"ם היא אמיתית ולא תחנת דמה, ואף זיהו שני חיילים מצרים ששמרו עליה. הכוח המשיך לנוע לכיוון היעד, וככל שהתקרב האט את מהירות התנועה מחשש להתגלות. התנועה הזהירה הביאה לעיכוב ביחס ללוח הזמנים המתוכנן.

בשעה 00:27, כשהם נמצאים כ-200 מטרים בלבד מהיעד, התפצלו הצנחנים לשלוש חוליות ואת שארית הדרך נאלצו לעשות בזחילה מחשש להתגלות. הכוחות המסתערים הצליחו להתקרב עד למרחק של מטרים ספורים מהשומרים, אך אז אחד מהשומרים זיהה את זנב הכוח הישראלי הפושט ונערך למתקפה. בתגובה, הכוח הישראלי פתח באש, הרג את שני השומרים ושבה ארבעה חיילים מצרים נוספים. שלושה חיילים מצרים אחרים ששהו במתקן הצליחו להימלט מהמקום.

במקביל לפעולת התקיפה, חוליות החיילים הייעודיות התפנו לפעולת פירוק קרונות המכ"ם. עבודת הפירוק תוכננה להימשך כחצי שעה, אך בפועל נמשכה כשעה וחצי. רק בשעה 2:43 לפנות בוקר, כשעה מאוחר מהמתוכנן, הסתיים הפירוק של שני קרונות המכ"ם, ומסוקי היסעור שהמתינו במפרץ סואץ הוזעקו לפנותם.

נחיתת חירום בסיני

מסוקי היסעור הגיעו אל מתקן המכ"ם בשעה 2:55. היסעור הראשון, בפיקודו של סרן נחמיה דגן, הרים את קרון המבצעים. כוח הנשיאה של המסוק עמד על כ-3 טונות, אך התברר שהקרון שוקל 4.1. למרות הטונה העודפת הצליח דגן להרים את הקרון ללא בעיה, אך כשעבר לטיסה אופקית התגלתה תקלה באחת משתי המערכות ההידראוליות שמפעילות את הגאי המסוק. במצב כזה המסוק עלול להישרף, ועל פי הנהלים הטייס אמור להשליך את המטען ולבצע נחיתה מיידית. עם זאת, דגן החליט לדבוק במשימה והמשיך לטוס עם מערכת תקינה אחת בלבד. הוא טס בגובה של 100 מטרים במקום 2,500 מטרים, שינה את המסלול, וביצע נחיתת חירום בראס שרטוב בסיני, שהיה נקודת החוף הישראלית הקרובה ביותר. בינתיים, המסוק השני העמיס את קרון הקשר שמשקלו עמד על 2.5 טונות, ונחת כמתוכנן באבו רודס שבסיני. לאחר מכן הוא נשלח לסייע בפינוי קרון המבצעים שהנחית המסוק הראשון.

לאחר פינוי קרונות המכ"ם, הצנחנים השמידו את הגנרטורים והעמדות באתר התחנה באמצעות מטענים, ונעו אל נקודת הפינוי שבה המתינו להם מסוקי הצרעה. בשעה 4:56 נחת הכוח בשלום בשדה התעופה, ושם קיבל את פניהם הרמטכ"ל בר-לב שאמר להם: "ביצעתם את אחת הפעולות המסובכות, הנועזות והיפות ביותר שביצע צה"ל אי פעם".

ממצרים למוזיאון חצרים: תוצאות המבצע

מערכת המכ"ם הסובייטית P-12 הגיעה לישראל במצב תקין, והועברה בהובלה יבשתית מאובטחת לאנשי המודיעין הטכני בחיל האוויר.

בימים הראשונים, המבצע נותר תחת מעטה סודיות. גם לישראל וגם למצרים היה אינטרס לשמור אותו בצללים – הראשונה לא רצתה לחשוף את שיטות הלחימה שלה, ואילו השנייה חששה מחשיפת הכישלון הצבאי. עם זאת, כבר ב־3 בינואר 1970 עיתונים זרים חשפו את הפרשה, וזו עוררה רעש רב. בעולם הגדירו את "תרנגול 53" כ"מבצע מהסרטים", וקריקטורות שפורסמו בעיתונים באירופה הציגו מסוקים ישראליים המרימים את ארמון הנשיאות בקהיר ואת אחת הפירמידות. פרסום הפעולה העלה את קרנה של ישראל, והמבצע נחשב להישג מורלי, מבצעי וטכנולוגי. מנגד, הפרסום העמיד את צבא מצרים במבוכה גדולה, ואף הקשה על מצרים לרכוש ציוד צבאי נוסף מברית המועצות.

מומחי חיל האוויר הישראלי המשיכו לנתח את מערכת המכ"ם, וכך גילו מידע על אמצעי הלחימה הסובייטיים שאותו שיתפו גם עם צבא ארה"ב. בתום בחינת המכ"ם, הוא הועבר למתקן ניסויים של צה"ל והופעל שם עד שנות ה-90. כיום המכ"ם המפורסם מוצג לראווה במוזיאון חיל האוויר בחצרים.

הפוסט היום לפני 55 שנים: מבצע "תרנגול 53" לגניבת המכ"ם ממצרים הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

ב-5 בנובמבר, במהלך מסיבת עיתונאים בגבעת הפרלמנט באוטווה, הדווחית המיוחדת מטעם האו"ם, פרנצ'סקה אלבנזה, חזרה והטיחה בישראל את האשמותיה הרגילות: רצח עם בעזה, אפרטהייד, זוועות, עינויים, כיבוש, מעצרים המוניים ואפילו הוצאות המוניות להורג של ילדים פלסטינים.

אחרי שציטטה את עמדתו של אחד ממייסדי המפלגה הקומוניסטית האיטלקית, אנטוניו גרמשי, בדבר תפקידה של העוצמה הכלכלית בהגמוניה תרבותית, האשימה אלבנזה את השדולות הפרו-ישראליות, שאותן הגדירה כ"קולניות, אלימות ותוקפניות ביותר", בהפעלת לחץ על ממשלות להחרים אותה.

החזית של אלבנזה נגד ישראל

אחד העיתונאים שהשתתפו במסיבת העיתונאים ביקש ממנה להבהיר אם היא באמת סבורה שפגישות ואירועים בוטלו "בגלל לחץ הארגונים הפרו-ישראליים".

אלבנזה השיבה כי אין באפשרותה לציין את הסיבות לביטול ההזמנות והפגישות והוסיפה: "אני פשוט יודעת את זה… כלומר… אני מתבססת על עובדות. זה קרה אחרי שארגונים ופעילים פרו-ישראליים החלו להאשים אותי באופן קבוע, ואני לא אחזור על ההאשמות מכיוון שהן כללו הכפשות קיצוניות…"

לאחר מכן האשימה אלבנזה את ישראל בכך שהיא גוזלת "את אדמת פלסטין ההיסטורית כפי שהיא עשתה מאז ומתמיד, עוד לפני הקמתה".

כאשר נשאלה על ידי אחד הכתבים אם היא מאמינה בזכותה של ישראל להתקיים, התחמקה אלבנזה מן השאלה, וענתה: "ישראל אכן קיימת, ישראל היא חברה מוכרת באו"ם. פרט לכך, אין במשפט הבינלאומי דבר הנקרא זכותה של מדינה להתקיים… זה לא תלוי בנו".

אלבנזה סיפקה דוגמה ססגונית באמרה כי "איטליה קיימת, אבל אם מחר איטליה וצרפת יתאחדו ויקימו את 'צרפתיטליה', אז בסדר", ולאחר מכן שבה לדבר על "זכות הקיום של הפלסטינים".

ראוי לזכור שב-14 באוקטובר 2024 מצאה עצמה פרנצ'סקה אלבנזה במרכזה של סערה תקשורתית בעקבות שורה של פוסטים אנטי-ישראליים, שפורסמו מספר ימים קודם לכן בחשבונותיה ברשתות החברתיות. אלבנזה השוותה בין ישראל לבין גרמניה הנאצית, ועוררה זעם בקרב מספר ארגונים יהודיים, ביניהם הקונגרס היהודי העולמי, אשר קרא מייד לפיטוריה המידיים מן האומות המאוחדות.

במסגרת ביקורתה נגד ישראל, אלבנזה – אשר מונתה כדווחית מיוחדת במאי 2022 – עושה שימוש בסטריאוטיפים אנטישמיים ומעניקה לגיטימציה לטרור. מאז ה-7 באוקטובר 2023, אלבנזה מציגה את הישראלים באופן קבוע כנאצים, וחוזרת על הטענה שלפיה "לחמאס יש זכות להתנגד". נוסף לכך, היא ממעיטה באופן שיטתי בחומרת הזוועות אשר בוצעו על ידי מחבלים פלסטינים, מכחישה כי הטבח כוון נגד יהודים רק מעצם היותם יהודים, וטוענת כי הוא אירע כתוצאה מתוקפנות ישראלית.

חשד לסוגיות פיננסיות בעייתיות

במעבר למחלוקות הפיננסיות אשר התגלעו לאחרונה, סעיף 3 של הקוד האתי של ההליכים המיוחדים אוסר במפורש על אלבנזה לקבל תגמול ממקור ממשלתי או בלתי ממשלתי כלשהו תמורת פעילויות המבוצעות במסגרת המנדט שהוענק לה. ביוני 2024 קרא ארגון UN Watch לפתוח בחקירה נגד אלבנזה בגין "בקשת תשלומים שלא כדין עבור עבודה שביצעה במסגרת תפקידה הרשמי באו"ם" על רקע טענות לתשלומים שקיבלה עבור אירועי נאום, וגמול עבור הרצאה שלא התקיימה. לדברי הארגון, היא עקפה את האיסור באמצעות בקשה להעברת תשלומים מארגונים חיצוניים לעוזר המחקר שלה תמורת הרצאותיה.

חודש לאחר מכן פתח האו"ם בחקירה בדבר ההאשמות שלפיהן קיבלה אלבנזה מימון בלתי חוקי מאגודת "ידידי פלסטין באוסטרליה" (AFOPA) ומארגונים פרו-פלסטיניים נוספים לצורך מימון נסיעה בעלות משוערת של 20,000 דולר לאוסטרליה וניו זילנד, שם ניסתה לשדל קרן פנסיה גדולה להפסיק את השקעותיה בישראל. ארגונים אלה הצהירו בתחילה כי הם "מעניקים חסות" ו"תמיכה" לנסיעתה, תוך הפרת כללי האו"ם האוסרים על קבלת תגמול ממקורות לא ממשלתיים. אלבנזה הכחישה כי AFOPA העניקה חסות לנסיעתה וטענה כי היא מומנה על ידי האו"ם. אולם, התלונה גורסת כי אין לאו"ם כל בסיס חוקי למימון נסיעות של מומחים מטעמו מעבר לאזור שאותו הם חוקרים.

ב-12 ביולי 2024 אמר משרד הנציב העליון של האו"ם לזכויות האדם (UNHRO) ל-JNS כי הנסיעה אכן מומנה על ידי האו"ם. עם זאת, נסיעות אלה אינן מוזכרות בדו"ח הנהלים המיוחדים השנתי של האו"ם, משום ש"לא היה זה 'ביקור מדינה' בהגדרתו".

"הרשימה כוללת אך ורק ביקורים רשמיים במדינות, אשר נועדו לבחון את מצב זכויות האדם באותה מדינה, ואשר לאחריהם מוגש דו"ח של הביקור למועצת זכויות האדם", הוסיף ה-UNHRO.

סוגיות אידאולוגיות והצהרות בעייתיות

מעבר לענייניה הכספיים השנויים במחלוקת של אלבנזה, עמדותיה האידיאולוגיות הקיצוניות מוכרות היטב, ואין זה מקרה כי ביולי 2024 קראה שגרירת ארה"ב באו"ם, לינדה תומאס-גרינפילד, להרחקתה של אלבנזה מהאו"ם: "אין מקום לאנטישמיות מצד פקידי או"ם אשר משימתם היא קידום זכויות אדם. ארצות הברית מעולם לא תמכה במנדט של פרנצ'סקה אלבנזה, וברור כי היא אינה מתאימה לתפקיד זה, או לכל תפקיד אחר במסגרת האו"ם".

ההצהרה פורסמה ברשת החברתית X בתגובה לפוסט של אלבנזה, שבו השוותה בין ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו לבין אדוף היטלר.

הנציגה הקבועה של ארצות הברית במועצת זכויות האדם של האומות המאוחדות, מישל טיילור, כתבה ב-X: "דווחים מיוחדים אמורים לשאוף לשפר את מצב זכויות האדם ולא להשתמש ברטוריקה אשר מטרתה יצירת דה-הומניזציה".

הנציג הצרפתי באו"ם קרא לפיטוריה המיידיים של אלבנזה ולחקירה יסודית בדבר ההשפעות שלהן היא הייתה עשויה להיות נתונה, וטען לגביה כי "כאשר השוותה בין הפעולות ההגנתיות של ישראל – הנמצאת במלחמה על הישרדותה לאחר הפוגרומים של 7 באוקטובר – לבין ההתפשטות של הרייך השלישי והשואה, היא חצתה קו אדום חדש. הצהרותיה האנטי-ישראליות והאנטישמיות האלימות, שאותן היא מפיצה זה שנים, פוגעות פגיעה חמורה באמינותם של הארגונים הבינלאומיים שלנו".

נציג גרמניה, מצידו, אמר כי הערותיה של אלבנזה הן "חרפה" וכי זה "מחריד" כי הדווחית המיוחדת נראית כמי ש"מצדיקה את מתקפות הטרור המזוויעות ו'מכחישה את אופיין האנטישמי'".

אלבנזה היא הדווחית המיוחדת הראשונה הזוכה לגינוי מצד צרפת וגרמניה עקב אנטישמיות. בתגובה, אלבנזה הצהירה: "ארה"ב, גרמניה וצרפת מעורבות ותומכות בבירור במה שישראל עושה".

המינוי של אלבנזה היה מוטה למן ההתחלה

טרם מינויה על ידי האו"ם ב-2022 אמרה אלבנזה כי ישראל "מחזיקה בשבי מיליוני אזרחים"; היא ארגנה פאנל בנושא "האפרטהייד הישראלי", ניהלה קמפיין להטלת אמברגו נשק על ישראל, וטענה כי "הלובי היהודי" שולט באופן מלא בארצות הברית.

לאחר פרוץ המלחמה במזרח התיכון היא הרחיקה לכת עוד יותר, והכחישה כי הטבח שביצע חמאס ב-7 באוקטובר היה אנטישמי: "הטבח האנטישמי הנורא ביותר של המאה? לא, אדוני הנשיא. הקורבנות של 7.10 לא נהרגו בגלל יהדותם, אלא בתגובה לדיכוי של ישראל".

הצהרות אלה הביאו את הפורום המשפטי הבינלאומי (International Legal Forum), גוף המונה למעלה מ-4,000 עורכי דין, לשלוח בחודש פברואר מכתב למזכיר הכללי של האומות המאוחדות, אנטוניו גוטרש, שכלל את הקריאה הראשונה להתפטרותה של אלבנזה.

אף על פי כן המשיכה אלבנזה להפיץ את התעמולה האנטישמית שלה והביעה ברשת X את תמיכתה בפוסט שפרסם בכיר במועצת זכויות האדם, קרייג מוח'ייבר, שבו השווה את ראש הממשלה בנימין נתניהו למנהיג הנאצי אדולף היטלר: "זה בדיוק מה שאני חושבת".

בנאום שנשאה בפני מועדון התקשורת הלאומי בקנברה, אוסטרליה, בנובמבר 2023, אמרה אלבנזה כי ישראל אינה יכולה לטעון שיש לה זכות ל"הגנה עצמית" על פי המשפט הבינלאומי, מכיוון שעזה היא שטח הכבוש על ידה. ההצהרה גררה תגובה מיידית של מנהלת מכון טורו לזכויות אדם ולשואה, אן בייפסקי, אשר תקפה את הצהרותיה של אלבנזה ואמרה כי הן "תואמות את כל יתר טענותיה, אשר אינן ניתנות להגנה מבחינה משפטית" בנוגע לסכסוך.

באוגוסט 2024 כתבה אלבנזה הודעה נוספת ברשת X, שבה הכחישה שוב את זכותה של ישראל להגן על עצמה, תוך שימוש בטענות בדבר "הכיבוש" של הגדה המערבית ו"השימוש הבלתי חוקי בכוח". בהזדמנות אחרת אף הודתה כי דעותיה האישיות בסוגיה הפלסטינית עלולות לפגוע באובייקטיביות שלה.

כמו כן, פרנצ'סקה אלבנזה נמנעה מלציין את העובדה כי בעלה, מסימיליאנו קאלי, שימש יועץ כלכלי לרשות הפלסטינית וחיבר דו"ח אשר כותרתו "העלויות הכלכליות של הכיבוש הישראלי עבור השטחים הפלסטיניים הכבושים".

לאור כל זאת נשאלת השאלה: מדוע לא בדקה מועצת זכויות האדם של האו"ם כראוי את הרקע שלה טרם מינויה?

התעמולה האנטי-ישראלית של אלבנזה

לצד תפקידה כדווחית מיוחדת של האו"ם הייתה אלבנזה עסוקה גם בהפצת תעמולה אנטי-ישראלית בתקשורת האיטלקית.

ב-11 בספטמבר 2024 התארחה פרנצ'סקה אלבנזה בערוץ היוטיוב של אלסנדרו די בטיסטה, שם האשימה פעם נוספת את ישראל ב"רצח עם" ובהפלת חימוש שווה ערך ל"חמש פצצות גרעיניות" על עזה. עוד היא טענה, כי ההרס אשר נגרם על ידי ישראל בעזה עולה על זה שנגרם ביפן ובגרמניה במהלך מלחמת העולם השנייה.

די בטיסיטה, מצידו, ציין כי המתנחלים הישראלים הם "פונדמנטליסטים המאמינים כי רק הקמתה של ישראל הגדולה יכולה להביא לשובו של המשיח", והגדיר אותם כ"קו קלוקס קלאן החדש… מכיוון שהם מתנהגים בדיוק באותו האופן". באותה הזדמנות הכחישה אלבנזה פעם נוספת כי חמאס טבח בילדים ישראלים וביצע מעשי טבח המוניים, וטענה כי מדובר בהאשמות "מפוברקות". זהו רק חלק מסרטון באורך 58 הדקות, שבמהלכו השמיעו השניים הצהרות מדאיגות נוספות.

די בטיסטה הוא דמות מוכרת היטב בקרב החוגים הפרו-פלסטיניים באיטליה. כחבר פרלמנט לשעבר מטעם "תנועת חמשת הכוכבים", הוא נחשף על ידי התקשורת האיטלקית במספר הזדמנויות כמקורב למוחמד חאנון, ארכיטקט פלסטיני המתגורר בעיר גנואה, שעליו הטילה לאחרונה מחלקת האוצר האמריקאית סנקציות בשל חברותו בחמאס ופעילותו לגיוס ולשליחת כספים לארגון הטרור הפלסטיני. לדברי ארצות הברית, חאנון גייס מימון לחמאס יחד עם פקידים בכירים בארגון ושלח לארגון לפחות ארבעה מיליון דולר במהלך תקופה בת עשר שנים. די בטיסטה אף נסע עם חאנון ללבנון ונטל חלק בפעילות ה"הומניטרית" של הארכיטקט, ובילה תקופה מסוימת באיראן ב-2020.

פרנצס'קה אלבנזה הוזמנה גם מספר פעמים לתוכנית הטלוויזיה האיטלקית "פיצה פוליטה" בערוץ LA7, שם קראה להטלת "סנקציות מיידיות על ישראל" והאשימה את ישראל כי היא אינה דמוקרטיה שכן היא "מתעמרת במיעוטים" ושולטת בגדה המערבית באמצעות "דיקטטורה צבאית".

במאי 2023 רואיינה אלבנזה על ידי ראש התוכנית לתואר שני בתחום ה-HRCM של בית הספר סנטה אנה ללימודים מתקדמים בפיזה, לרגל יום שמירת השלום הבינלאומי. אלבנזה תקפה בריאיון את "הנוכחות הצבאית הישראלית בשטחים הכבושים, אשר נועדה להגן על הנוכחות הקולוניאלית".

בינואר 2024 השתמש בעלה של אלבנזה בחשבון הפייסבוק שלו כדי להאשים באופן פומבי את המפלגה הדמוקרטית האיטלקית על כך שהשתיקה "דיון מקודש בדבר ההשמדה שמחוללת ישראל בפלסטין, במטרה להמשיך ולהגן על ההפרות המבישות של החוק הבינלאומי על ידי מדינה פושעת".

במרץ 2024 הצהירה אלבנזה כי "על ממשלת איטליה להטיל סנקציות על ישראל", וחודשיים לאחר מכן העניקה ריאיון ארוך לעיתון הקומוניסטי האיטלקי "איל מניפסטו", שבו תקפה שוב את המדינה היהודית בטענה כי "ישראל אינה מעוניינת להפסיק את פעולותיה בעזה ולקבל הפסקת אש מכיוון שהיא חוששת לראות מה שעוללה שם". בין היתר היא גם האשימה את ישראל שבמקום להתקיף יעדים צבאיים היא תוקפת אתרים הקשורים בזהות הפלסטינית: כנסיות, מסגדים, מרכזי תרבות ואוניברסיטאות.

האו"ם בנקודת השפל ההיסטורית שלו

אפשר לתאר את כל האמור לעיל כפעילות של תועמלנית, מיליטנטית, הרחוקה מאוד מהיעדר משוא הפנים והמתינות הנדרשים מדווחית מיוחדת. בסיכומו של דבר תגרום העבודה המקיפה אשר בוצעה על ידי UN Watch לפיחות נוסף במעמדה של אלבנזה כדווחית מטעם האו"ם. היא גם תפגע בתדמיתו של האו"ם, אשר מינה אותה לתפקידה חרף דעותיה ופעילותה התועמלנית.

ראוי גם לציין כי חבר הקונגרס אנדרה קרסון (דמוקרט מאינדיאנה) הזמין בסוף חודש אוקטובר 2024 את פרנצ'סקה אלבנזה לגבעת הקפיטול כדי לתדרך עובדי קונגרס, אולם ביטל את האירוע מאוחר יותר.

אי אפשר שלא לתהות כיצד הידרדר המצב לנקודה זו: פעילותה של סוכנות אונר"א כחזית עבור חמאס בעזה; גינוי המזכיר הכללי של האו"ם, אנטוניו גוטרש, את חיסולו של מחבל החמאס ומפקד הנוח'בה מוחמד אבו עטוי, שהוגדר כ"עובד אונר"א"; שערוריית הקשר בין יוניפי"ל לחזבאללה; ולבסוף, מינויה של אלבנזה כדווחית מיוחדת חרף דברי התעמולה שלה, קשריה ופעילותה. אכן מדובר בשעה האפלה ביותר של האו"ם מאז היווסדו ב-1945 בעקבות מלחמת העולם השנייה.

הכתוב במאמר הוא על דעת המחבר בלבד ואינו משקף בהכרח את עמדת התנועה

הפוסט פרנצ'סקה אלבנזה עושה זאת שוב ומתלוננת על "רדיפה" הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

לאחר השתלטות המורדים הסורים על דמשק ועל כ-70 אחוזים משטח המדינה, שואף מנהיג המורדים, אבו מוחמד אל-ג'ולאני, להקים משטר חדש בסוריה במקום משטרו של בשאר אל-אסד. המצב השברירי בסוריה מדיר שינה מעיניהן של מדינות רבות, כאשר ישראל, ארצות הברית, רוסיה וטורקיה, עוקבות מקרוב אחרי המתרחש. החשש העיקרי הוא כי השינויים האחרונים יובילו ליצירת ואקום שלטוני בסוריה, דבר שיאפשר לארגונים ג'האדיסטים לפרוח.

אל-ג'ולאני לומד מטעויות – המערב לא

בשבועיים האחרונים, מנסה אל-ג'ולאני להעביר מסר של מתינות כלפי המערב, במה שניתן לתאר כ"גרסה רכה" שלו, ובכך לשפר את תדמיתו של ארגון היאת תחריר א-שאם. עם זאת, לוחמיו הג'האדיסטים מציגים גישה תקיפה יותר.

במהלך השבוע, פרסמו המורדים הג'האדיסטים סרטון ברשתות החברתיות שבו הם הצהירו כי לאחר שכבשו את דמשק ואת סוריה כולה, הם "ישחררו ויכבשו את ירושלים ומסגד אל-אקצא, כמו גם את הכעבה במכה שבסעודיה".

דבריהם הנחרצים של המורדים הג'האדיסטים מגיעים על רקע הודעתה של בריטניה כי היא תשקול מחדש את הוצאתו מחוץ לחוק של ארגון היאת תחריר א-שאם. כמו כן, גם הממשל האמריקני מסר כי הוא בוחן את האפשרות להסיר את הארגון מרשימת ארגוני הטרור.

התגובות האחרונות של ארה"ב ובריטניה, הן דוגמה לנאיביות המערבית הטיפוסית לנוכח המצב החדש בסוריה. בראייתם זו נראה כי מדינות המערב לא למדו מההיסטוריה, כפי שקרה במקרה של אוסאמה בן לאדן וארגון אל-קאעידה או במקרה של הטליבאן באפגניסטן.

מאידך, נראה כי אל-ג'ולאני למד מהטעויות של גדולי הג'אדיסטים לפניו – כמו בן לאדן ואל-קאעידה, ואבו בכר אל-בגדאדי ודאעש. הוא מהווה את הגרסה המודרנית והמתוחכמת שלהם: לומד מהעבר ומנסה להימנע מאותן טעויות.

האג'נדה האמיתית נחשפת

לאור שורשיו האסלאמיסטיים של אל-ג'ולאני, עולה השאלה: האם ייתכן כי המערב נאיבי עד כדי כך?

דוגמה קלאסית לכך ניתן לראות בחוות הדעת של המודיעין האמריקני, שלפיה, ג'בהת אל-נוסרה, הארגון שקדם למה שנקרא היום היאת תחריר א-שאם, עבר שינוי משמעותי, התרחק מהקשרים עם דאעש והפך להיות עצמאי מאל-קאעידה. בנוסף, טוען המודיעין האמריקני כי אל-ג'ולאני פועל במרץ על מנת לשפר את התדמית של הארגון והוא מטהר אותו מפעילים קיצוניים.

למרות הפרספקטיבה האמריקנית, יש להתייחס לפעולותיו של אל-ג'ולאני באופן שונה מן הראייה המערבית הקלאסית. אחת הדוגמאות למשמעות השונה של הדברים היא הגעתו של אל-ג'ולאני למסגד האומיי הגדול בדמשק. הגעתו למסגד הזה, כמנצח, בו הוא נושא תפילה – מעביר מסר חד לחסידיו המעיד על האג'נדה שלו ושל לוחמיו הג'האדיסטים: כיבוש דמשק ותפילה במסגד האומיי, כאשר בצדו נמצא המוזולאום של צלאח א-דין, אחד מהמצביאים המפורסמים של האסלאם. ההצהרה הזו מדברת בעד עצמה, ויש לה סמליות וכוונה ברורה. לא כפי שאל-ג'ולאני מנסה להציג את עצמו בתקשורת המערבית, אלא כפי שפעיליו הצהירו.

בין אפגניסטן לסוריה

בהקשר לראייה המערבית המוטעית, המקרה הסורי עשוי להיות רפליקה למה שקרה במקרה של הטליבאן באפגניסטן: משטר הטליבאן הבטיח להנהיג מדיניות מתונה יותר לאחר השתלטותו על כאבול ב-2021, אך בפועל אנשיו הטילו מגבלות חמורות על נשים ומפעילים את חוקי השריעה בכל תחום.

בנוסף לכך, בדומה למקרה האפגני, גם במקרה הסורי נמצא דאעש נוכח בשטח. נוכחותו של הארגון הג'האדיסטי אומנם עמומה יותר, אך קיימת. על אף התחרות מול היאת תחריר א-שאם ופלגים אחרים, דאעש יכול להתרחב שוב בסוריה עם היווצרות ואקום שלטוני שכזה. במהלך השבוע הארגון אף דיווח כי  הוציא להורג 54 חיילים מהצבא של אסד. החיילים הללו נתפסו על ידי דאעש לאחר שניסו לברוח מסוריה.

בשל כך, המצב של ואקום שלטוני בסוריה עלול להביא להיווצרות של 'אפגניסטן חדשה' על גבולה של ישראל –  דבר שעשוי לחזק את דאעש –  כפי שקרה באפגניסטן לאחר הנסיגה האמריקנית ב-2021. לאחר מכן, הפכה שלוחת דאעש-מחוז ח'וראסאן לשלוחה הקטלנית ביותר של הארגון. מצב שכזה עלול אף להגביר את התחרות בין דאעש לפלגים הג'האדיסטים האחרים ובראשם היאת תחריר א-שאם, שעל בסיסו תוקם הממשלה החדשה. הדבר אף חמור עוד יותר כי ממשלה שתוקם על בסיס ארגון ג'האדיסטי תנהל את סוריה ותתבסס על האידיאולוגיה והמדיניות שלו. יש לציין כי ארגון היאת תחריר א-שאם גם תמך במתקפת ה-7 באוקטובר. עצם התבססותו ושליטתו במדינה על גבולה של ישראל מגביר את האיום הנשקף מסוריה שבעתיים ומעלה את האפשרות לתרחיש דומה, קרי מתקפה בסגנון ה-7 באוקטובר על יישובי רמת הגולן.

המאמר פורסם במקור בעיתון "מקור ראשון"

הכתוב במאמר הוא על דעת המחבר בלבד ואינו משקף בהכרח את עמדת התנועה

הפוסט האם סוריה היא אפגניסטן החדשה? הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

בעוד אנו סופרים את הימים עד לטקס ההשבעה של הנשיא הנבחר דונלד טראמפ, עלינו להקדיש מחשבה מעמיקה ליחסיה העתידיים של ישראל עם הממשל החדש, ולהשגת יעדיה האסטרטגיים ארוכי הטווח של ישראל.

הנשיא הנבחר מתאר את גישתו האישית כך: "בחיי גיליתי שיש שני דברים שבהם אני מצטיין: התגברות על מכשולים והנעת אנשים טובים לעשות את עבודתם על הצד הטוב ביותר. אחד האתגרים העומדים בפניי הוא כיצד להשתמש בכישורים אלה בהצלחה לטובת אחרים, כפי שעשיתי עד כה לטובתי האישית". טראמפ כתב דברים אלו בשנת 1977, בספרו רב-המכר, אומנות העסקה (The Art of the Deal). בסוף שנת 2024 ברור שהוא שמר על עקביות הן לאורך מסע הבחירות שלו, והן בבחירת מועמדיו לאיוש הקבינט החדש.

יתר על כן, בהקשר של ישראל עלינו להזכיר את הישגי העבר של הנשיא טראמפ. הוא קיים את הבטחתו והעביר את השגרירות האמריקאית לירושלים, הוא הכיר בריבונות ישראל על רמת הגולן, ופרס את חסותו על הסכמי אברהם. כמנהיג וכיזם, טראמפ רגיל לחשוב בגדול, בקנה מידה רחב ושאפתני. כך, למשל, החזון שלו כולל את שיקומה ובנייתה מחדש של התעשייה האמריקאית, את חקר החלל ואת המסעות אליו.

מהי משמעות הדבר עבור המדינה היהודית וצרכיה האסטרטגיים? לדברי ההוגה הפוליטי הפלורנטיני בן המאה ה־15, ניקולו מקיאוולי, מאנשים חזקים צריך לבקש דברים גדולים, מכיוון שקל להם באותה מידה להיענות לבקשות גדולות כמו לקטנות.

היחס הדו-משמעי של ארה"ב לישראל

אפיזודה אחת בהיסטוריה שלנו מוכיחה נקודה זו, והיא הפגישה שהתקיימה ב־18 במרץ 1948 בין הנשיא הארי טרומן לד"ר חיים ויצמן. נכדו של הנשיא טרומן, קליפטון טרומן דניאל, מספר את הסיפור כך: "[…] ב־14 במאי 1948 קיבל הנשיא הארי טרומן את אחת ההחלטות הגורליות ביותר בכהונתו: להכיר במדינת ישראל החדשה, דקות ספורות בלבד לאחר הקמתה. סבי זכה בצדק להוקרה על כך שהעניק את הלגיטימציה שנדרשה לדמוקרטיה הצעירה הזו כדי לשרוד, אך גם חברו משנות מלחמת העולם הראשונה ושותפו העסקי לשעבר, אדי ג'ייקובסון, ראוי להכרה על כך. פרק זה מתוך 'סיפורי המשפחה הראשונה' מוקדש לידידות ששינתה את העולם".

ידוע לכול, שהנשיא טרומן התגבר על התנגדותו של מזכיר המדינה ג'ורג' מרשל ועל העוינות הממסדית ארוכת השנים מצד מחלקת המדינה של ארה"ב. גישות כאלה המשיכו להתקיים בהתמדה לאורך כל השנים. רק לאחרונה, מדיניות החוץ של אובמה ושל ביידן, על אף שהייתה חיובית כלפי ישראל ברמה ההצהרתית, התגלתה כדו־משמעית ולעיתים אף נבזית ממש.

דוגמה עדכנית לכך היא הלחץ שהפעיל הנשיא ביידן על ישראל לסיום המלחמה עם החמאס באמצעות הסכמה להפסקת אש ופשרה, מה שיצר השוואה כוזבת בין ארגון טרור תוקפן שפתח במלחמה נגד מדינה לגיטימית לבין בעלת ברית של ארצות הברית.

ב־24 ביולי 2024 נאם ראש הממשלה בנימין נתניהו בפני מושב משותף של שני בתי הקונגרס, בהזמנת יושב ראש בית הנבחרים מייק ג'ונסון מלואיזיאנה. ביום המוחרת [25 ביולי] הסתיימה פגישתו של ראש הממשלה עם הנשיא ביידן בעימות. הנשיא הזהיר את נתניהו: "הגיע הזמן לסיים את המלחמה הזאת," ונתניהו השיב: "אדוני הנשיא, נסיים את המלחמה הזאת כשננצח בה!"

סוג כזה של אירוע איננו מקרה בודד מנקודת מבט היסטורית. לעיתים קרובות לא הבינו קובעי המדיניות האמריקאים את דרכי הפעולה באזורנו, ולפיכך עשו טעויות קשות, שהזיקו לאינטרסים שלהם עצמם כמו גם לאלו של ישראל.

האמריקאים סירבו לאפשר לישראל לנצח

בחינה קפדנית של עברנו, ובפרט של תהליך קבלת ההחלטות של ישראל לפני מלחמת ששת הימים, מספקת תובנות חשובות להווה ולעתיד. יואש (צ'אטו) צידון ז"ל (1926–2015) היה ראש ענף תכנון וחקר ביצועים בחיל האוויר הישראלי לפני מלחמת ששת הימים (1967), וכאיש המערכת היה חשוף למידע פנימי. מספר שנים לפני מלחמת ששת הימים הוא ביקר בצרפת, שבאותה תקופה סיפקה לישראל מטוסי קרב מדגם מיראז'. במהלך אחד מביקוריו הודיעו לו עמיתיו בצורה דיסקרטית כי הממשלה הצרפתית מתכננת לסיים את מערכת היחסים המיוחדת שלה עם ישראל. בעקבות זאת, ראש הממשלה לוי אשכול הסמיך את צידון לנהל משא ומתן לרכישת מטוסי קרב קלים מדגם A4 סקייהוק, תוצרת התאגיד האמריקאי מקדונל דאגלס. יתר על כן, היה זה צידון שגילה את ספינת הריגול האמריקאית, USS Liberty, שעגנה במזרח הים התיכון מול חופי סיני בזמן מלחמת ששת הימים.

בהיותו אסטרטג צבאי העלה צידון כמה אבחנות בסיסיות: 1) אמריקה לא הצליחה להבחין בין ידידיה לבין אויביה; 2) אמריקה סירבה לאפשר לישראל לנצח במלחמה; 3) כאשר כתב על הגנה יזומה ועל ההחלטה ביוני 1967 על מלחמת מנע, הוא הדגיש את החשיבות המכרעת של ממד הזמן.

על אף שהנסיבות השתנו בעשורים האחרונים, תיאורו של צידון את מצבה של ישראל נותר רלוונטי, כמו למשל בדרישתו התקיפה של הנשיא ביידן מראש הממשלה נתניהו, ב־25 ביולי 2024, להסכים להפסקת אש בעזה במקום להשיג ניצחון מכריע.

אביא את דבריו בעריכה קלה:

[…] מאז "עסקת הנשק הצ'כית" של 1955, והתבססות מעמדה [של] ברית המועצות במזרח התיכון בעקבות התנהלותם של אייזנהאואר ודאלס [כלפי] הבריטים והצרפתים במהלך משבר סואץ של 1956–1957, לא הייתה שאלה במזרח התיכון מי עומד לצד ארצות הברית ומי לצד ברית המועצות. ארצות הברית נראתה כיחידה שאינה מודעת למציאות, וכך, מבלי משים, חיזקה את חדירתה של ברית המועצות למזרח התיכון. יתרה מכך, ארצות הברית, שהתייחסה לישראל כאילו הייתה אבן ריחיים על צווארה עד מלחמת ששת הימים […], "גילתה" רק כתוצאה ממלחמה זו שישראל היא הכוח האזורי המרכזי שתומך ללא תנאי בארצות הברית ושהיא משמשת מקור בלתי נדלה של מודיעין על נכסיה של ברית המועצות [באזור], שנפלו בכמויות גדולות לידי ישראל ונמסרו לארצות הברית. [ההדגשה במקור].[1]

לצידון הייתה תלונה בסיסית בנוגע למדיניות האמריקאית כלפי ישראל, והיא שארצות הברית מנעה באופן עקבי מישראל להשיג ניצחון מכריע בשדה הקרב, במטרה "לפייס את מדינות ערב, שבפועל, כפי שהוכח מ־11 בספטמבר, אי אפשר לפייס אותן […] יש היגיון בתפיסה האמריקאית של וייטנאם ושל המזרח התיכון כשתי גזרות הנמצאות ביחסי גומלין זו עם זו במסגרת המלחמה הקרה. יש שפע של ראיות לכך, וגם לכך שארצות הברית לא הבינה, וככל הנראה אינה מבינה עד היום, את דרכי ההתנהלות המניפולטיביות של הערבים".[2]

הרגע שבו ארה"ב איימה להילחם בישראל

בכתיבתו הכללית על תפקידו של האסטרטג תיאר צידון את המתודולוגיה שלו ואחר כך הדגיש את ממד הזמן כגורם החשוב ביותר בהחלטה לצאת למלחמת מנע:

התכנון חייב להתייחס לכל התרחישים האפשריים. על המתכנן לדאוג לאופטימיזציה של התכנון כדי שיענה על תרחישים בעלי הסתברויות המימוש הגבוהות ביותר, תוך כדי הבטחת מענה לתרחישים הפסימיים ביותר.

להתפתחות האיום על ציר הזמן חשיבות מכרעת. אם האיום הולך ומחריף עם הזמן, פירוש הדבר שהסכנה גדלה מדי יום, וייתכן שתגיע עת שבה חולשתנו תאלץ אותנו ליטול יוזמה עד כדי מכה מונעת, גם אם ההכנות למלחמה טרם הושלמו. בעצם, מעולם לא היה כוח מוכן "לגמרי" למלחמה. תמיד היה מה להשלים.[3]

צידון מתאר את מצב הרוח הציבורי בישראל בסוף מאי 1967, בימים שקדמו לפרוץ מלחמת ששת הימים. צבא מצרים המתין על גבול ישראל ואזרחים רבים גויסו למילואים. מצב זה שיתק את הכלכלה הישראלית ולא יכול היה להימשך זמן רב. לפיכך, ממד הזמן נעשה למשתנה המרכזי במשוואה: "[…] אם הקואליציה של מדינות ערב הייתה פותחת ראשונה במעשי האיבה, תוך שימוש בעליונות האווירית שלה, כפי שצפינו, מדינת ישראל הייתה חדלה מלהתקיים…"[4]

לא רבים יודעים, שברגע קריטי זה התנגדה ארצות הברית בתוקף למכת מנע.[5] מאיר עמית, ראש המוסד דאז, מגולל את הסיפור האמיתי שהתרחש מאחורי הקלעים של הדרמה ההיסטורית הזאת. הוא כתב כי "שיחה קשה" התקיימה בחצות בביתו. (עוד היו נוכחים בפגישה אפרים הלוי, מבכירי המוסד, ואל"מ דוד כרמון, סגן ראש אמ"ן.) היו צעקות, ואפילו כוסיות הוויסקי לא הרגיעו את האווירה המתוחה. עמית ניסה לשווא לשכנע את ג'ון האדן, נציג ה־CIA בישראל, שהמצב באמת קריטי ושישראל תצטרך לפעול בהקדם. אך האדן איים שאם ישראל תצא למלחמת מנע, ארצות הברית תשלח כוחות להילחם לצד מצרים. הוא היה משוכנע לחלוטין שאנחנו חייבים לחכות, ואיים: "אל תיצרו מצב שבו ניאלץ ללכת נגדכם."[6]

השליחות שהבהירה – אנחנו לבדנו

מאיר עמית מתאר כיצד שליחותו הדחופה לוושינגטון הובילה בסופו של דבר להחלטת הממשלה לצאת למלחמת מנע:

בבוקר ה־29 במאי התכנסנו כדרכנו כל יום במשרדו של אשכול לדיון במצב השוטף. בפגישה השתתפו גם שר החוץ, אבא אבן, מנכ"ל משרד ראש הממשלה, ד"ר יעקב הרצוג, ראש אמ"ן, האלוף אהרון יריב, ואנוכי. לכולנו הייתה תחושה שהגיעו מים עד נפש ושצריך לעשות משהו כדי לצאת מן המבוי הסתום שאליו נקלענו. תוך כדי הדיון העלה ראש אמ"ן הצעה: שראש המוסד יֵצא מייד לוושינגטון כדי להביא לנו תמונה אמינה של המתרחש.

"מאיר", אמר אהרל'ה [אהרון יריב], "הרי אתה בן בית שם; דיק הלמס, ראש ה־CIA, הוא ידיד אישי שלך. ב'שיחת פאנטאפלעך' [שיחה לא רשמית] איתו תוכל לשמוע ממנו מה בדיוק קורה. […]"[7]

בהגיעו לוושינגטון גילה עמית שמקביליו האמריקאים מגלים הבנה ויחס חיובי כלפי עמדתו. בפגישתו עם ריצ'רד הלמס, למד שהערכת המצב שלו תאמה לזו של ה־CIA. הלמס סידר לעמית פגישה עם שר ההגנה רוברט מקנמארה, שהבין מייד את המצב ונתן עצה חשובה.

במהלך הפגישה קיבל מקנמארה שתי שיחות טלפון מהנשיא ג'ונסון, שביקש להתעדכן בתוכן השיחות. בשלב מסוים שאל עמית את שר ההגנה לעצתו:

"מה עליי לעשות עכשיו? להישאר כאן יום־יומיים?"

הוא קטע אותי במשפט קצר: "סע הביתה, מקומך שם עכשיו".

עמית הבין שארצות הברית אינה מתכוונת לסייע, והסיק שהזמן פועל לרעת ישראל. הוא המליץ שישראל תפתח במלחמה לאלתר.[8]

עמית הוסיף עובדה חשובה ביותר – בדיוק בזמן שהותו בוושינגטון, התברר כי הנשיא ג'ונסון קיבל מסר מנשיא ארצות הברית לשעבר, אייזנהאואר, שהזכיר לו שלארצות הברית יש התחייבות מוסרית כלפי ישראל, שניתנה בעת נסיגת ישראל מסיני בשנת 1957. האמריקאים התחייבו לשמור על הפירוז של חצי האי סיני ולהבטיח את חופש השיט במצרי אילת.[9]

בחירת טראמפ מעודדת, אך ישראל חייבת להגן על עצמה

כאשר אנו מסתכלים קדימה, אפשר להציע כמה תחזיות זהירות המבוססות על ההיסטוריה ועל ניסיון העבר הקרוב. נוכל לחזור להעדפות המוצהרות של הנשיא הנבחר, דונלד טראמפ, ולשים לב לבחירותיו. לעיתים קרובות יש קשר בין מדיניות פנים למדיניות חוץ. לכן, אנו יכולים לנסות להבין את החזון ואת מטרות המדיניות של הממשל החדש, ובו בזמן לבחון שינויים מסוימים שחלו לאחרונה במדיניות הביטחון של ישראל.

כפי שהכריז דונלד טראמפ, הרעיון הגדול שלו הוא "להחזיר את אמריקה לגדולתה". מעניין לציין שהמודל שלו הוא תוכנית הרפורמות הכלכליות המבטיחות של נשיא ארגנטינה, חוויאר מיליי. אחד החידושים של מיליי היה הקמה של המשרד לביטול רגולציות, רעיון שטראמפ אימץ בהתלהבות. הגישה החדשה שלו מבטאת דחייה של מדיניות השמאל הקיצונית של ממשל אובמה וממשל ביידן. יעדי המדיניות של טראמפ כוללים, בין היתר, השגת עצמאות אנרגטית לארצות הברית; שיקום התעשייה האמריקאית; סיום ההגירה הבלתי מוגבלת; ומאבק בפשיעה הגואה. יש לציין שטראמפ מתכנן לשנות את המדיניות של אובמה וביידן כלפי איראן, שהייתה סלחנית ובלתי ביקורתית לאורך כל הדרך. סביר להניח כי הממשל החדש ימשיך לנקוט חלק מקווי המדיניות באזורנו וירחיב את המסגרת של הסכמי אברהם.

לאחר הפלישה של חמאס, הזוועות שביצע ב־7 באוקטובר 2023 והמלחמה שלאחר מכן, ברור כי ישראל תצטרך להיות מוכנה להגן על אזרחיה וביטחונה בכוחות עצמה, ולהשקיע בתעשיית הנשק שלה. הגורם ששינה את המצב בכללותו הוא העובדה שהמלחמה נכפתה על ישראל כמדיניות בלתי נמנעת, כלומר, זוהי "דיפלומטיה באמצעים אחרים". זה מרמז על שינוי גישה. ישראל חייבת להגן על עצמה באופן יזום, כפי שעשתה לאחרונה ביוזמותיה בלבנון, בסוריה, בתימן ובאיראן. כמובן, אין לשלול את האפשרות שארצות הברית תשנה את מדיניותה ותסייע לישראל לסיים את המלחמה הזו בניצחון מכריע (תוצאה שעולה בקנה אחד עם האינטרס החיוני של ארצות הברית).

הכתוב במאמר הוא על דעת המחבר בלבד ואינו משקף בהכרח את עמדת התנועה

[1] יואש צידון, התכתבות אישית, 18 באוגוסט 2003.
[2] שם.
[3] יואש צידון, ביום בליל בערפל, הוצאת כתר, 1995, עמ' 306.
[4] יואש צידון, התכתבות אישית, 18 באוגוסט 2003.
[5] ראו את דיווחו של מאיר עמית על פגישתו עם ג'ון האדן, נציג ה־CIA בישראל, ב־25 במאי 1967. מאיר עמית, ראש בראש, הוצאת הד ארצי, 1999, עמ' 235.
[6] שם, שם.
[7] שם, עמ' 237.
[8] שם, עמ' 241.
[9] שם, עמ' 242.

הפוסט ישראל ונשיאותו השנייה של טראמפ: מבט ארוך טווח הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

רס"ן (מיל') יוסי לוי מעיד על עצמו שהוא 15 שנה ישראלי. מניין השנים הלאומיות מתחיל מבחינתו ביום שבו הוא התגייס לצה"ל. "לפני הגיוס הרגשתי חרדי בלבד", הוא משתף. "מושגים כמו 'ישראלי' או 'ציוני' נתפסו בעיניי כמושגים חילוניים גמורים והיו מחוץ לתחום. על צה"ל בכלל לא היה מה לדבר – הוא לחלוטין לא היה בתוכניות שלי, אבל היום אני יכול לומר בביטחון שההחלטה להתגייס הייתה הצעד הטוב ביותר שעשיתי בחיים שלי".

קודם כול צורך ביטחוני: החשיבות של גיוס חרדים לצה"ל

יוסי הגיע לצבא כמעט במקרה. בדיוק בנקודה שבה הרגיש שהלימוד בישיבות לא מאפשר לו למצות את יכולותיו, הוא פגש במגייס של גדוד "נצח יהודה", והשתכנע לתת הזדמנות למסלול הצבאי. משם הוא התקדם לתפקידי פיקוד וקצונה, וכיום הוא קצין חי"ר בשירות מילואים פעיל. בקרוב יסיים קורס מג"דים ולאחריו הוא צפוי לעלות לדרגת סא"ל ולפקד על גדוד מילואים קרבי. במקביל לכך, הוא משמש מנכ"ל עמותת "נצח יהודה", שמלווה את כל מסלולי החרדים בצה"ל, ומסייעת לחרדים משוחררים להשתלב בחברה האזרחית.

כמי שמשרת שנים רבות בצה"ל, ואף שוקד על עבודת דוקטורט בנושא גיוס חרדים, הוא יודע לומר שהצבא מעניק לצעירים החרדים כלים חשובים לחיים – מהקניית ערכים כמו מוסר עבודה ואחריות אישית, ועד לידע מקצועי וניסיון מעשי. באותה מידה, ברור לו שגם הצבא נתרם רבות מהשילוב של חרדים בשורותיו, במיוחד בתקופה הנוכחית שבה המחסור בסד"כ לוחם נעשה לבעיה ביטחונית מהותית.

"לשילוב חרדים בצה"ל יש שני היבטים מרכזיים: חברתי וביטחוני", הוא מסביר. "בשנים האחרונות נסגרו הרבה יחידות בצה"ל וכוח האדם צומצם, ונהיה קשה מאוד להסביר את ההיבט הביטחוני. התחושה הייתה שאין באמת צורך מבצעי לגייס חרדים לצבא, ושמדובר בעיקר בניסיון לבסס חברה שוויונית יותר. כל זה היה נכון עד למלחמת 'חרבות ברזל'. היום כל נער חרדי מבין היטב שיש צורך משמעותי בהרחבת הסד"כ בצה"ל ושמדובר במשימה לאומית ראשונה במעלה. זה לא אומר שעכשיו החרדים יתגייסו בהמוניהם, אבל הם כן מבינים שמדובר בצורך ביטחוני אמיתי, וזה משהו שלא יכולנו לומר לפני המלחמה".

הכשרות היא רק תירוץ: החסמים שמתריעים חרדים מגיוס

מדבריו של רס"ן (מיל') יוסי לוי עולה שהחברה החרדית ברובה מבינה את חשיבות הגיוס לצה"ל. ובכל זאת, יש חסמים שונים שמקשים על הרחבת הגיוס של צעירים ממגזר זה.

לדבריו, אחד החסמים המרכזיים קשור באופן שבו נערך הדיון על גיוס חרדים. "השיח הציבורי שמתנהל בנושא הוא שיח שלא מבין את החברה החרדית", קובע לוי. "זה בולט במיוחד כשמדברים על שוויון. הישראלים חושבים שמדובר בערך אוניברסלי, אבל הערך הזה פשוט לא רלוונטי בחברה החרדית. זאת חברה שאין בה שוויון – לא בין גבר לאישה, לא בין רב לתלמיד – אז זה מעולם לא היה מושג שהולכים לאורו. לכן, כשמדברים עם חרדים במונחים של 'שוויון בנטל', זה רק מרתיע אותם. באופן דומה גם לא נכון לדבר איתם על חשיבות השמירה על מדינת ישראל, כי הם לא רואים בעצמם חלק מהמדינה. לעומת זאת, אם נדבר איתם על חשיבות השמירה על עם ישראל – זה כבר יכול לחלחל".

חסם מרכזי נוסף לדברי לוי הוא הפחד מאובדן הזהות החרדית. "החשש הגדול ביותר שהוא שהצעירים יאמצו ערכים חילוניים או מערביים, ויחליפו את הזהות החרדית שלהם בזהות ישראלית", הוא מסביר. "צריך להבין שהחרדים רואים בעצמם שומרי הגחלת. מבחינתם מטרת העל של העם היהודי היא לשמר את המסורת לאורך דורות, והדבר הזה מתאפשר בעזרת לומדי התורה. בתפיסה החרדית, כדי לשמור על הגחלת צריך קודם כול לשמור את הצעירים בתוך המגזר, וזו הסיבה שאנחנו כל כך חוששים מנשירה מהדת. כשבוחנים את המגזרים השונים כמו הדתיים הלאומיים או החרדים הלאומיים שמעורבים יותר בחברה הכללית, רואים שאחוזי הנשירה אצל החרדים הם אכן הנמוכים ביותר. המסקנה שרבים גוזרים מכך היא שכדי לשמור על המסורת צריך להתרחק מכל גורם חיצוני, וזאת אחת הסיבות להתנגדות הנחרצת לגיוס לצה"ל".

חסם נוסף קשור ביחס של השלילי שהתקבע בחברה החרדית כלפי הגיוס לצה"ל. היחס הזה מוביל לכך שגם אם צעיר חרדי מעוניין להתגייס, פעמים רבות הוא לא יעשה זאת רק משום שהוא חושש שהחברה ואפילו המשפחה ידירו אותו. "כשאתה גדל בחברה החרדית אתה גדל על ערך מרכזי אחד: לימוד תורה", מסביר לוי. "מבחינת החרדים, כל מי שלא לומד תורה הוא בבחינת סוג' ב'. אחת המלחמות שלנו היא להפוך את החיילים החרדים לסוג' א'. הדרך לעשות זאת היא אך ורק באמצעות הרחבת כמות החרדים המשרתים. זה מה שינרמל את נושא הגיוס ויהפוך אותו לעניין שהוא לא רק לגיטימי אלא גם מוערך. אם כיום מתגייסים רק כ-1,000 חרדים בשנה, זה אומר שחרדי ממוצע מכיר אולי חייל אחד, וגם הוא כנראה רחוק ממנו. לעומת זאת, אם נצליח לגייס 'רק' שליש מתוך האוכלוסייה החרדית שיכול להתגייס, זה אומר שבכל בית חרדי יהיה חייל. כשזה יקרה כל היחס של החברה החרדית לחיילים יהיה שונה, ונראה גם עלייה בגיוס וגם ירידה בתופעה המצערת של חיילים חרדים שהופכים לחיילים בודדים".

ומה לגבי חסמים פרקטיים כמו שמירת כשרות או אי הפרדה מגדרית?

"אנשים נוטים לחשוב שאלו הסיבות שמרתיעות את החרדים מגיוס, אבל זה לא באמת המצב. נתחיל מהכשרות – בכל היחידות בצבא נשמרת כשרות, וביחידות שמיועדות לחרדים יש הקפדה על כשרות מהדרין ברמות המחמירות ביותר, כך שרוב הזמן לא אמורה להיות בעיה מהבחינה הזאת. בקשר לעירוב המגדרי – אכן מדובר בנושא מורכב כי חרדי לא יתגייס למקום שבו משרתת אישה. עם זאת, קיימות יחידות שמיועדות לגברים בלבד, ולכן גם זאת לא אמורה להיות בעיה. כשבוחנים לעומק את כל התירוצים האלה רואים שאפשר לגנוז את כולם. חרדים יכולים וצריכים לשרת, אבל הצבא מצידו מחויב להעניק להם את כל ההתאמות הנדרשות".

באילו התאמות מדובר?

"אנחנו מתעקשים על חמישה עקרונות מרכזיים: כשרות מהדרין, הפרדה מגדרית, זמני תפילה, זמני לימוד והווי חרדי – כלומר סביבה שאין בה קללות או נושאי שיחה שאינם מתאימים לתרבות החרדית. כדי שחרדי ירגיש בנוח בצה"ל הוא צריך לקבל את כל החבילה הזאת".

ההתאמות האלה לא עלולות לפגוע במגזרים אחרים שמשרתים בצבא ובמיוחד בנשים?

"צה"ל הוא הארגון הגדול ביותר במדינה, ויש לו את היכולת לבצע התאמות למגזר אחד בלי לפגוע במגזר אחר. זו הסיבה לכך שאנחנו מעודדים הקמה של יחידות הומוגניות של חרדים בלבד. יש נטייה לראות ביחידות מגזריות ומגדריות דבר שלילי, אבל בפועל יחידות כאלו הן אלו שמאפשרות לחרדים להשתלב בצבא בלי לגרום להדרה של אוכלוסיות משרתות אחרות".

היעד: 22,000 חרדים מגויסים

לאחרונה פרסמה תנועת הביטחוניסטים את תוכנית ה-8000 שבה מובא מתווה לגיוס החברה החרדית לשירות הביטחון. התוכנית הזאת מדברת על הצורך בגיוס של 8,000 חרדים לשירות בצה"ל, במשטרה או בגופי ביטחון אחרים כבר בשנה הקרובה. כדי ליישם זאת, התנועה מציעה ארבעה מסלולי שירות עיקריים: שירות בצה"ל, שירות במשטרה הכחולה או במג"ב, שירות בכוחות ההצלה, ושירות בתעשיית ייצור החימוש.

רס"ן (מיל') יוסי לוי קרא את התוכנית לעומק ותומך במרבית הנקודות שהועלו בה, אך יש לו גם כמה השגות. הראשונה שבהן נוגעת לכמות החיילים החרדים שיש לגייס. "הביטחוניסטים מדברים על 8,000 חיילים, אני מדבר על 22 אלף", הוא אומר. "כיום יש 66 אלף חרדים בגילאי 24-18 שלא משרתים בצה"ל. לפחות שליש מתוכם בשלים לגיוס גם בעיני גדולי הדור, ואותו שליש הוא קהל היעד מבחינתי".

לדעת לוי, אחת הדרכים לעודד את גיוס החרדים היא באמצעות הרחבת אפיקי השירות האפשריים. רעיון זה עומד גם בבסיס המתווה של תנועת הביטחוניסטים, ולכן כל אחד ממסלולי הגיוס שמוצעים בתוכנית כולל כמה תתי-מסלולים.

במסגרת מסלול הגיוס לצה"ל, למשל, מוצעת אפשרות הגיוס ליחידות לוחמה ייעודיות דוגמת גדוד "נצח יהודה". כמו כן הועלתה הצעה להקים חטיבת חרדית ראשונה שתפעל כחטיבת תפר באזורים כמו בקעת הירדן ויהודה ושומרון. "לחטיבת תפר כזו יש שני יתרונות מרכזיים", מרחיב יוסי לוי. "קודם כול, היא מאפשרת השתלבות רכה יותר בצה"ל כי ההכשרה המבצעית שם יכולה להיות קצרה וקלה יותר. מעבר לכך, יש כאן עניין תודעתי חשוב – חרדים שמשרתים בבקעה או ביו"ש שומרים על הבית דה-פקטו כי רבים מהם גרים באזור, וזה לבד מחבר אותם למשימה".

תת-מסלול נוסף שהוצע תחת מסלול הגיוס לצה"ל הוא שירות בתפקידים עורפיים במתכונת של שבוע שירות ושבוע לימוד בישיבה. לדברי לוי דווקא הרעיון הזה לא מוצלח, כיוון שהניתוק לשבוע מהמערכת הצבאית עשוי להקשות על החיילים לשמור על החיבור לעשייה הצבאית. החלופה העדיפה מבחינתו היא לאפשר מתכונת של חצי יום שירות וחצי יום לימוד. "באופן הזה", הוא מסביר, "החיילים עדיין יקבלו הרבה זמן לימוד, אבל יישארו בתוך המערכת".

מסלול נוסף שהוצע במסגרת תוכנית ה-8000 של הביטחוניסטים הוא גיוס למשטרה הכחולה, למג"ב או למשמר הלאומי. לדעת יוסי לוי, היתרון הגדול של מסלול זה טמון בכך שקהילות חרדיות רבות תופסות את כוחות האכיפה האזרחיים בצורה טובה יותר מכפי שהן תופסות את צה"ל, ולכן ההשתלבות שם יכולה להיות נוחה יותר עבור חלק מהחרדים.

באופן דומה, הוא תומך ברעיון לגייס חרדים למפעלי ייצור החימוש שצפויים להיפתח כחלק מלקחי מלחמת "חרבות ברזל". לדבריו, שירות כזה גם יחבר את החרדים לעשייה המבצעית וגם יאפשר להם לרכוש מקצוע. תקוותו היא שגם שירות במסלול כזה ייעשה על מדים, וזאת כדי לנרמל את לבישת המדים בחברה החרדית.

המסלול היחיד בתוכנית ה-8000 שממנו מסתייג יוסי לוי הוא מסלול הגיוס לגופי ההצלה כמו זק"א ואיחוד הצלה. בעיניו, ההתנדבות הזו היא מבורכת וראויה להכרה, אך אינה מהווה חלופה לגיוס. לדבריו, צעירים עד גיל 22 צריכים להתגייס לגוף ביטחוני כמו צה"ל או המשטרה, ולבצע שם שירות באורך מלא. עם זאת, מאחר שחרדים שכבר עברו גיל זה כנראה לא יתגייסו כלל, הוא מסכים שאפשר להפנות אותם לשירות לאומי מסודר ומוכר באחד מגופי ההצלה.

מעבר לשיח הציבורי: גיוס החרדים הלכה למעשה

רס"ן לוי פעיל במערכת הצבאית כבר עשור וחצי. במרוצת השנים הוא ראה איך סוגיית שילוב החרדים בצה"ל הולכת ומתעצבת – לא רק בשיח הציבורי אלא גם בשטח. המסקנה שלו היא שאפשר וצריך לשלב חרדים בצה"ל, ושמהלך כזה – אם ייעשה בצורה נכונה – יתרום גם למדינה וגם לחברה החרדית.

על מנת לקדם את גיוס החרדים לצה"ל או לכל מסלול ביטחוני-לאומי אחר, יוסי לוי מדגיש שיש צורך בגוף אזרחי מוסמך שילווה את התהליך. "הצבא משתנה כל הזמן והמפקדים מתחלפים בתדירות גבוהה, ולכן אי אפשר לסמוך על רק צה"ל שישמר את הידע והתהליכים", הוא מסביר. "בשביל לבצע ליווי ארוך טווח של גיוס החרדים צריך גוף אזרחי שמכיר את החברה מבפנים, ויודע להעניק לחיילים החרדים תמיכה גם לאחר שחרורם".

מסקנה נוספת שהוא לוקח עימו משנות העשייה הרבות היא שבחברה החרדית אין הזדמנות שנייה. "כאשר מקימים מסלול גיוס לחרדים חשוב מאוד שהוא ייתפס כבר מההתחלה כמסלול שמותאם לחרדים, וככזה שמאפשר להם לשמור על זהותם", הוא מסביר. "אם נצליח למתג נכון את המסלולים כבר מההתחלה, ולבסס אמון עם הקהילה החרדית – שם יהיה הניצחון שלנו".

הפוסט "ערך השוויון לא רלוונטי": מנכ"ל עמותת "נצח יהודה" מסביר איך בכל זאת אפשר לגייס חרדים הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

המדינה הסורית שנוסדה בשנת 1946 חדלה מלהתקיים. זו לא רק נפילת משטר אסד, זו למעשה נפילת המדינה הסורית כמסגרת פוליטית מסדרת ומארגנת. צריך לומר בהקשר הזה כי נפילת סוריה ומשטר אסד הם חלק מאותו תהליך של טלטלה אזורית שהחל בשנת 2010 ולמעשה טרם הסתיים.

למן 2010 המזרח התיכון עבר טרנספורמציה מהעידן המודרני המבוסס על "היגיון" של מדינות כמסגרות הפוליטיות המארגנות את המרחב, אל העידן הטרום מודרני המבוסס על "היגיון" שונה שבו קהילות, עדות, מבנים על-מדינתיים ותפיסות אידיאולוגיות נטולות גבול מגדירים את המרחב.

חזרה לעידן הטרום-מודרני

המזרח התיכון ממשיך עתה, לנוכח ההתפתחויות בסוריה, בסוג של תנועה לאחור. זו תנועה לעידן הטרום-לאומי והטרום-מודרני. מבחינות מסוימות אפשר לראות בכך איזה נקמה של המזרח במערב. המזרח מתנער מיסודות המודרניזם והלאומיות שנכפו עליו על ידי אירופה בשלהי המאה התשע עשרה ובתחילת המאה העשרים.

אבל המזרח רחוק מלהסתפק באותה התנערות וחזרתיות אל העידן הטרום-לאומי. צריך לומר כי תהליך ההתנערות הזה מלווה במקביל גם בכיבוש הזוחל ושקט של מערב אירופה שנעשה בידי המזרח הטרום-מודרני באמצעות סוכניו השונים, בעיקר קבוצות המהגרים שמעולם לא נפרדו מעולם התוכן האידיאולוגי שהביאו איתם מהמזרח וחותר תחת אושיות הסדר המודרני-אירופי.

בהסתכלות כוללת אפשר לומר כי המזרח התיכון מדבר עתה בשפה פוליטית-תרבותית חדשה-ותיקה. היא חדשה משום שהיא דורסת את קודמתה הלאומית-מודרנית שעוצבה בידי אירופה. היא ותיקה מאחר שהיא מתחברת ליסודות התרבות הפוליטית מהעידן הטרום-מודרני, ומדובר בבשורה שקשה מאוד להגדיר אותה דרך הפרמטרים הפשטניים של חיובי או שלילי.

הפסד לשיעים הוא ניצחון לישראל?

במאבק הכוחות הפנימי בתוך המזרח התיכון, אומנם "ציר ההתנגדות" השיעי קיבל מכה אנושה. מבחינה זו, ישראל יכולה לסמן לעצמה ניצחון משמעותי במאבק שהיא מנהלת בשנה האחרונה נגד ייצוגיו ושלוחיו של הציר הזה. אבל מצד שני נפילת סוריה ונפילת משטרו של אסד טומנות בחובן גרעינים להתגבשות מציאות חדשה שמעמידה מציאות מזרח תיכונית עמוסת סיכונים ומורכבויות.

למציאות זו שתי השלכות מיידיות. האחת נוגעת למצב בסוריה שכבר אינה סוריה וקשה כרגע לדבר על הגדרה חליפית לישות החדשה המתהווה אשר הופכת לתמהיל של מוקדי כוח עדתיים (כורדים, דרוזים, עלווים), של מוקדי כוח ג'יהאדיסטיים על-מדינתיים הספוגים בתפיסת עולם אנטי-ישראלית לא פחות מתפיסת עולם אנטי-משטרית, ושל נוכחות של גורמים כמו טורקיה שמחזיקים בתפיסת עולם על-מדינתית שאיננה רחוקה כל כך מזו האיראנית.

מבחינה זו, ברמה הפרקטית, כל מערכת ההסדרים בשטח שעוצבה בין ישראל לבין סוריה פוסט-המלחמה בשנת 1973, המבוססת על היגיון של הסדרה בין מדינות, עומדת כרגע תחת סימן שאלה ועל כרעי תרנגולת אל מול גורמי כוח שאינם חושבים כלל במונחים של "גבול", שהוא מושג האופייני לישויות מסוג מדינות. הדבר מחייב את ישראל להגדיר קווים אדומים משלה ביחס למצב הזה, בעיקר במאמץ למצב חומת ברזל שתימנע מ"הג'יהאד הקטן" נגד משטרו של אסד להפוך ל"ג'יהאד גדול" נגדה.

אבל ההשלכה השנייה, שהיא אפילו משמעותית יותר, נוגעת לאיראן שאיבדה את הציר השיעי שלה, או לפחות את שתיים מבין זרועותיו (חמאס וחיזבאללה) ונמצאת על קו פרשת מים אסטרטגי. זו מציאות שעלולה לדחוק אותה לעשות מעשה ולפרוץ בתחום הגרעין כסוג של "פינוי-פיצוי" ועוד בטרם ייכנס לתפקידו הנשיא האמריקני הנבחר. מציאות זו מותירה את ישראל עם שעון חול שהולך אוזל מבחינת זמן התגובה והפעולה האפשריים שלה כדי למנוע את "אושוויץ של טהראן".

המערכה השלישית של ישראל

במבט כולל, אפשר לומר שישראל נכנסה אולי לשלב השלישי של המלחמה שהיא מנהלת במזרח התיכון. השלב הראשון היה השלב המוכחש שהתחולל ממאי 2021 (מבצע "שומר החומות") ועד ה-7 אוקטובר. השלב השני התחולל בעצימות גבוהה מאז ה-7 אוקטובר ועד דצמבר 2024, ואילו עתה נכנסת ישראל לשלב השלישי של המלחמה. הפעם, בצילה של מציאות מזרח תיכונית משתנה ואל מול שחקנים ותיקים כמו איראן שנמצאים בשלב של שידוד מערכות רעיוני, וכמו טורקיה שהופכת מיריב עמום ליריב הרבה יותר מוחשי ומאיים, ואל מול שחקנים חדשים שהופכים לשכניה החדשים מצפון.

אי אפשר לסיים ללא הערה אחת חשובה ומשמעותית הנוגעת לממד הפנים-ישראלי. המציאות המזרח תיכונית אינה פוסחת על ישראל. ישראל היא חלק מהתהליך העצום שעובר המזרח התיכון מאז 2010. היא חווה בשנים האחרונות גם כן התפרקות מיסודות מדינתיים מובהקים לטובת הגדרות זהות מבוססות על שבטים וקהילות (חרדים, חילוניים, ציונים-דתיים, ערבים ועוד) הנמצאים בסוג של מאבקי שליטה.

הרעיון המדינתי ממלכתי מבית המדרש של בן-גוריון נשען על אלמנטים כמו ריכוז העוצמה השלטונית, הקמת שירות ציבורי נטול צבע פוליטי, כללי משחק מוגדרים וכיבוד הסמכות הפוליטית – כל אלה נמצאים בתהליך מתקדם של שחיקה בואכה סוג של מלחמת אזרחים בלתי מוכרזת. גם בהקשר הזה נדרשת ישראל לא רק להציב ולבנות מחדש את הגבולות בינה ובין יריביה המוחשיים מבחוץ, אלא גם להציב את הגבול התרבותי-פוליטי בינה ובין המזרח התיכון, שמא תהפוך לחלק מאותו מצב צבירה של מרק עכור וסמיך שמאפיין את האזור כולו.

מאמר זה פורסם במקור באתר מקור ראשון

הכתוב במאמר הוא על דעת המחבר בלבד ואינו משקף בהכרח את עמדת התנועה

הפוסט משטר אסד נפל: ישראל בדרך למערכה שלישית? הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

במהלך העשור האחרון, המצב בסוריה התאפיין בהתערבויות משמעותיות מצד גורמים אזוריים ובינלאומיים, ואלו מילאו תפקיד מכריע בעיצוב המפה הנוכחית. "האביב הערבי", אשר החל בסוף 2010, הבטיח רפורמות דמוקרטיות ברחבי המזרח התיכון, אולם נתקל בהתנגדות עזה בסוריה. במדינה זו עלה בידו של משטר אסד, אשר נתמך בידי איראן, רוסיה ושלוחים סוניים, לשמור על כוחו חרף ההתנגדות הנרחבת ומספר הנפגעים הגבוה.

מעורבותה של איראן בסוריה מוצגת כאסטרטגיה הגנתית מפני קבוצות קיצוניות דוגמת דאע"ש ואל-קאעידה, הנחשבות בעיני טהרן כאיומים ישירים על ביטחונה הלאומי. התערבות זו הייתה חלק מאסטרטגיה אזורית נרחבת יותר של איראן, והיא תיארה אותה לעיתים קרובות כ"מלחמה נגד הטרור". ייצובו של משטר אסד, התלוי במידה רבה בתמיכה איראנית ורוסית, הושג במחיר ניכר, הן בחיי אדם והן במונחים כלכליים. עם זאת, היציבות הייתה שבירה, והותנתה בהמשך נוכחותן ותמיכתן של מעצמות זרות אלה.

נקודות התורפה של סוריה נחשפות

ההתפתחויות האחרונות באזור הופכות את המצב בסוריה למורכב עוד יותר. רוסיה הסיטה במידה ניכרת את מוקד פעילותה הצבאית עקב מעורבותה בסכסוך המתמשך באוקראינה, אשר פגעה ביכולתה לשמור על אותה רמת מעורבות בסוריה. במקביל סבל חיזבאללה, שהינו שחקן פרוקסי איראני בעל חשיבות מכרעת, מאבדות משמעותיות בעקבות הפעילות הצבאית הישראלית במהלך 2024. גורמים אלה החלישו את עמודי התווך של משטר אסד ויצרו ואקום, שאותו הזדרזו ארגוני המורדים בסוריה לנצל.

חידוש פעילותם של המורדים, בייחד במחוז אידליב, מדגיש את שבריריותה של היציבות בסוריה. התמוטטותו המהירה של הצבא הסורי בתגובה למתקפות אלה מדגישה את נקודות התורפה המתמשכות בתשתית הצבאית של המשטר. חוסר יציבות זה הוביל באופן בלתי נמנע להגברת המעורבות האיראנית והרוסית בניסיון לבסס מחדש את השפעתן ולהשיב לעצמן שליטה למראית עין.

התחרות הגיאו-פוליטית בין איראן לטורקיה הופכת את המצב בסוריה לסבוך עוד יותר. שתי המדינות נוקטות אסטרטגיות שונות, המציבות אותן לעיתים קרובות משני צידי המתרס. בעוד איראן מתמקדת בתמיכה במשטר אסד, הרי שטורקיה ניהלה מספר מבצעים צבאיים בצפון סוריה, שנועדו כביכול להגן עליה מפני מתקפות טרור מעברו השני של הגבול, אולם בפועל הביאו ליצירת מרחב השפעה טורקי. תחרות זו טומנת בחובה את הפוטנציאל להסלמת המתיחות, בייחוד בזמן שכל אחת משתי המדינות שואפת להרחיב את תחומי השפעתה על חשבון האחרת.

על אף המשא ומתן שנערך באסטנה ב-2017, ואשר נועד לנהל את הסכסוך בסוריה, הרי שהמציאות בשטח מצביעה על כך שהוא שימיש בעיקר כדי לסמן את גבולות תחומי השליטה בין איראן, רוסיה וטורקיה, ולא על מנת לקדם שלום מקיף. ככל שמשטר אסד השתלט על שטחים גדולים יותר, כך גברה ההשפעה האיראנית. במקביל, טורקיה ביססה את נוכחותה בצפון המדינה. חלוקת אזורי ההשפעה מבליטה את המורכבות הכרוכה בהשגת יציבות ארוכת טווח בסוריה, בייחוד לאור היחלשותם של השושבינים הראשיים, קרי רוסיה ושלוחיה של איראן.

אדוות המרד: כיצד משפיעות התהפוכות בסוריה על המזרח התיכון?

המצב הנוכחי בסוריה טומן בחובו מערך מורכב של הזדמנויות וסיכונים בפני ישראל בפרט והמזרח התיכון בכלל. ככל שפלגים שונים, בייחוד איראן ושלוחיה, ממקדים מחדש את מאמציהם בסכסוכים הפנימיים בסוריה, כך פוחתת באופן זמני תשומת הלב שהם מקדישים לישראל. שינוי מיקוד זה מעניק לישראל מרחב נשימה אסטרטגי בטווח הקצר. ואולם, מציאות זו כרוכה בסיכונים משמעותיים, בייחוד הפוטנציאל לחוסר יציבות בגולן הסורי, שעלול להתרחב לרמת הגולן, הנשלטת בידי ישראל. חוסר יציבות זה עלול לגרום להסלמה של המתחים האזוריים ולגרור את המזרח התיכון לעימות נרחב יותר.

בראייה היסטורית, גבולות המזרח התיכון שורטטו עם סיומה של מלחמת העולם הראשונה במסגרת הסכם סייקס-פיקו. ההסכם חילק את השליטה באזור בין צרפת ובריטניה והעניק ריבונות פוליטית למנהיגים שבטיים שונים. חלוקה זו הביאה ליצירתן של מדינות דוגמת סוריה, עיראק ולבנון, המתאפיינות בגיוון אתני ודתי ובמכנה משותף קטן בין הקבוצות השונות. מצב זה הביא לעוינות עמוקה, בייחוד בקרב השיעים, הסונים, הכורדים, הדרוזים, הנוצרים ובני עדות אחרות, וזו הוחרפה כתוצאה מהאינטרסים האסטרטגיים שנבעו ממשאבי הנפט באזור.

השחיקה ההדרגתית של הסכם סייקס-פיקו במהלך העשור האחרון העצימה את החיפוש אחר סדר אזורי חדש. מצב זה בא לידי ביטוי בהתנגשויות אלימות ובמקרים של רצח עם, כגון אלה אשר בוצעו על ידי דאע"ש. מעורבותן של מעצמות העולם, כגון ארצות הברית ורוסיה, הביאה לייצוב זמני של המצב, אולם במובנים מסוימים סיבכה את המצב עוד יותר. ראוי לציין כי היציבות בסוריה בתקופת ממשל טראמפ התאפשרה הודות לתיאום עם רוסיה, מה שמצביע על כך שלהתערבויות עתידיות עשויה להיות השפעה דומה.

השאלה הקריטית היא אם התערבויות בינלאומיות מעין אלה מסוגלות להביא ליציבות ארוכת טווח באזור. התמשכותן של האנרגיות השליליות והעוינות בקרב עמי האזור מצביעה על כך שייתכן כי תגובה מקומית לא תשיג יציבות ארוכת טווח, אף אם תתבצע בתיאום בין מעצמות דוגמת רוסיה וארצות הברית. תחת זאת, סביר להניח כי התערבויות אלה יביאו להקלה זמנית בלבד, מבלי לטפל במתחים הבסיסיים.

מנקודת מבט ישראלית, החשש הדחוף ביותר הוא ליציבותה של ירדן. בניגוד למדינות שכנות אחרות, ירדן ממשיכה להיות מושפעת באופן יחסי מן "האביב הערבי", או ממה שמכונה "החורף האסלאמי". עם זאת, הדינמיקה האזורית הנוכחית מציבה אתגרים משמעותיים ליציבותה של ירדן, שלדברי כמה אנליסטים נמצאת במצב שברירי. הפוטנציאל לכאוס בירדן הוא תרחיש מציאותי, וישראל חייבת להתכונן לקראתו. תרחיש זה כולל הערכה אסטרטגית מחודשת של פריסת צה"ל לאורך בקעת הירדן, תוך הדגשת הצורך בגיבוש תשתית ביטחונית חזקה וגמישה על פני הגבול הארוך ביותר שיש לישראל עם אחת משכנותיה.

לסיכום

בעוד הסכסוך הפנימי בסוריה מאפשר הפחתה זמנית של האיומים הישירים על ישראל, הוא טומן בחובו סיכונים משמעותיים ליציבות האזורית. ההקשר ההיסטורי של גבולות שנקבעו באופן שרירותי ושל עוינות אתנית ודתית מתמשכת מדגיש את המורכבות הכרוכה בהשגת יציבות ארוכת טווח במזרח התיכון. עבור ישראל, יציבותה של ירדן הופכת לחשש קריטי, הדורש אמצעי ביטחון מקיפים ואסטרטגיה הגנתית פרואקטיבית. אף על פי שהתערבויות בינלאומיות עתידיות עשויות להועיל בטווח הקצר, לא סביר שיש בכוחן להפיג מתחים אזוריים עמוקים. עובדה זו מדגישה את הצורך בגישה רב-שכבתית וארוכת טווח ליציבות האזורית.

מאמר זה פורסם במקור ב-ynetnews

הכתוב במאמר הוא על דעת המחבר בלבד ואינו משקף בהכרח את עמדת התנועה

הפוסט בחזרה ל"חורף האסלאמי" הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

הרובה המוצג הוא רובה סער מדגם "תבור". הרובה נכנס לשימוש צה"ל במהלך מבצע "חומת מגן" בשנת 2002. בשנים הראשונות הוא הוקצה ללוחמי חטיבת גבעתי וחטיבת גולני, אך עם הזמן הורחב השימוש בו גם ליחידות נוספות. בשנת 2008 נכנס לשימוש דגם משוכלל יותר של התבור שנקרא "מיקרו-תבור", וכיום שני הדגמים נמצאים בשימוש צה"ל.

הרכב המוצג נקרא "בארי". מדובר ברכב שטח ממוגן שנכנס לשירות צה"ל בסוף 2023, במהלך מלחמת "חרבות ברזל", ונקרא על שם קיבוץ בארי. ברכב זה הנהג יושב באמצע ומשני צדדיו יושבים חיילים שיכולים להגן על הכלי במהלך הנסיעה באמצעות מקלעים. כמו כן, יש אפשרות להתקין על גג הרכב מקלע כבד ממוגן. יתרון נוסף של הרכב הוא שאפשר לשלוט בכל אחד מהגלגלים שלו בנפרד וכך להשיג עבירות שטח מקסימלית.

זהו טנק מרכבה סימן 2, שנכנס לשימוש חיל השריון ב-1984. מדובר בדגם משודרג של מרכבה סימן 1, שכולל שיפורים שונים כמו יכולת ה"פיבוט" המאפשרת סיבוב של זחל אחד קדימה בעוד השני מסתובב לאחור. עם הזמן פותחו דגמים משופרים אף יותר של טנק המרכבה, המוכרים בתור סימן 3 ו-4. בשנת 2016 יצא טנק המרכבה סימן 2 מהיחידות הסדירות, ובשנת 2020 פסק השימוש בו גם ביחידות המילואים.

זהו מקלע קל מדגם "נגב", שנכנס לשימוש צה"ל ב-1997. ה"נגב" קל משקל יחסית, קומפקטי ועמיד לתנאי מדבר קשים. הנגב יכול לירות צרורות, אך גם כדורים בודדים, ולכן יכול לשמש נשק אישי עבור הלוחם. עם השנים פותחו דגמים חדישים ומשופרים של מקלע זה, כמו "נגב דור ג'".

הרכב המוצג הוא "נמ"ר" (נגמ"ש מרכבה), שנכנס לשימוש צה"ל ב-2008. מדובר בנגמ"ש כבד שבנוי מתובה של טנק ה"מרכבה" הישראלי, שעליה מורכבות מערכות מבצעיות ייעודיות. הנמ"ר תוכנן ככלי רכב קרבי משוריין לחי"ר ולחיל ההנדסה הקרבית, ומאופיין ביכולות גבוהות של מיגון ועבירות בשטח. הנמ"ר חמוש במקלע מאג וכן בעמדת "קטלנית" שעליה אפשר להרכיב מקלעים נוספים. עם הזמן נוספו לנמ"ר גם מערכות הגנה אקטיביות כמו "מעיל רוח" ו"חץ דורבן".

זה דחפור משוריין די-9, המכונה "דוּבִּי". מדובר בכלי צמ"ה (ציוד מכני הנדסי) משוריין שנמצא בשירות חיל ההנדסה הקרבית של צה"ל מאז שנות החמישים. קיימים מספר דגמים של דחפורי די-9 שנבדלים זה מזה ביכולותיהם, אך כולם מאופיינים בעמידות גבוהה ליריות ומטעני חבלה, ומתאימים לשימושים הנדסיים שונים, בהם חישוף צבאי, הכשרת צירים, פריצת מכשולים, עבודות בנייה וביצור, הריסת מבנים ותשתיות, כיבוי אש, חילוץ כלי רכב ופינוי שדות מוקשים.

זוהי מערכת "קלע דוד" – מערכת ליירוט רקטות, טילים לטווח בינוני־ארוך ומטוסים ללא טייס. המערכת נמצאת בשירות צה"ל משנת 2016, ומופעלת על ידי מערך ההגנה האווירית. המערכת מורכבת מטיל מיירט דו־שלבי עם יכולות תמרון מהירות, שבחרטומו מותקנים מכ"ם וחיישן אלקטרו־אופטי לצורכי איכון והכוונה.

זהו מטוס קרב רב-משימתי מסדרת מטוסי 16-F דגם l המכונה "סופה". הדגם נכנס לשירות חיל האוויר הישראלי בשנת 2004, ומיועד לקרבות אוויר ולתקיפת מטרות קרקע. למטוס יכולת לשאת טילי אוויר-אוויר מונחי חום ומונחי מכ"ם, פוד לייטנינג לאיתור ורכישת מטרות, פוד לנטירן לניווט, וכן פצצת JDAM.

זהו "פנתר" – רכב שטח ממוגן שנועד להחליף את קודמו, ה"זאב". הפנתר נכנס לשימוש מבצעי ב-2021 ומשמש את חילות היבשה בעיקר להובלת לוחמים ולפינוי פצועים משטחי לחימה. עם הזמן הפנתר עבר מקצה שיפורים ונוספו לו יכולות הגנתיות נוספות.

זוהי ספינת טילים (סטי"ל) מסדרת סער 4.5. סדרה זו כוללת למעשה שלושה דגמים שונים: "חוחית", "נושב", ו"נירית", שיחד מרכיבים את עיקר הכוח של שייטת הסטי"לים בחיל הים הישראלי. הספינות נכנסו לשימוש בתחילת שנות השמונים, ומאז הן משמשות את חיל הים בפעילויות מבצעיות רבות.

זהו "המנתץ" – משגר רקטות רב־קני מתנייע, הנמצא בשימוש חיל התותחנים. המנתץ משמש לירי ארטילרי בכינון עקיף לטווחים בינוניים ורחוקים. במלחמה כוללת הייעוד שלו הוא להשמיד מערכי אויב, ליצור מיסוך אש ואש רתק כדי לאפשר תמרון קרקעי או חילוץ כוחות, לשגר רקטות מתקנות מסלול, ולבצע ירי ארטילרי לטווחים שונים.

למערכת זו קוראים "מעיל רוח", והיא נכנסה לשימוש מבצעי בצה"ל ב-2009. מדובר במערכת הגנה אקטיבית לטנקים ולרכבים קרביים משוריינים, שתפקידה לגלות ולזהות בזמן אמת איומים מנשק נ"ט, להעריך את מסלול היירוט, ולשבש או להשמיד את האיום. מערכת "מעיל רוח" מצוידת באמצעי הגנה "רכה" כמו לוחמה אלקטרונית, ובמערכת הגנה אקטיבית "קשה" הכוללת מיירטים פיזיים, ויש לה גם מערכות משנה המשמשות לגילוי ולהתרעה.

אח"י תנין היא צוללת מסדרת דולפין AIP (Air Independent Propulsion) של חיל הים הישראלי, אשר מאופיינת במערכת הנעה שאינה תלויה באוויר חיצון . אח"י תנין נחשבת לאחת הצוללת המתקדמות בעולם, והיא כלי המלחמה היקר ביותר של צה"ל. הצוללת יכולה לשאת טילי שיוט בעלי טווח של אלפי קילומטרים, מחזיקה במערכות סונאר והגנה משופרות, ומותאמת לשהייה ממושכת בלב ים.

זהו מסוק תובלה "בלאק הוק" מתוצרת אמריקאית, המכונה בחיל האוויר הישראלי "ינשוף". המסוק נכנס לשירות צה"ל בשנת 1994, וכיום נעשה שימוש בשלושה דגמים שלו המסומנים כינשוף 1, 2 ו-3. מסוקי הינשוף משמשים בעיקר לתובלת-סער, פינוי וחילוץ. למסוקים אלה יש קיבולת גדולה, דלתות החלקה המאפשרות טעינה ופריקה מהירה של חיילים, ותא מטען המשמש אמבולנס מעופף וגם מתאים למטרות אספקה או ביון. נוסף על כך, מבנה המסוק מקנה לו שרידות גבוהה בשדה הקרב, מכלי הדלק שלו עמידים בפני התרסקות ומושבי הטייסים חסיני כדורים.

חושבים שתדעו לזהות? זה המקום לבחון את ידיעותיכם!

הפוסט כלים ואמצעי לחימה צה"ליים הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

חטיבת כפיר היא חטיבה בחיל הרגלים שהוקמה בשנת 2005. בזמן הקמתה רוב הצבעים לכומתות כבר היו תפוסים, ואולי זו הסיבה שהוחלט להעניק לה כומתה מנומרת בצבעי הסוואה של ירוק וחום.

תג היחידה המוצג שייך לחטיבת גבעתי – חטיבת החי"ר של פיקוד הדרום. במרכז התג נמצא שועל, שהוא סמלו של פיקוד הדרום. הצבע הכחול ברקע הוא עדות לייעודה הראשוני של גבעתי: הנחתת לוחמים מהים; הצבע הכתום מסמל דיונות, ויחד עם שיח הקקטוס מייצג את המדבר; החרב, שמופיעה בסמלי צה"ל רבים, מבטאת את רוח הלחימה.

יחידת יהל"ם (יחידה הנדסית למשימות מיוחדות) היא יחידת עילית שכפופה לחיל ההנדסה הקרבית. כפי שמרמז שמה, היחידה מבצעת פעולות הנדסה מיוחדות כמו הריסות מדויקות, חבלה בתשתיות האויב, נטרול מטעני חבלה וסילוק פצצות. בדומה לכל יתר הלוחמים בחיל, גם לוחמי יחידת יהל"ם עוטים כומתה כסופה.

בצנחנים, בנח"ל ובכפיר נועלים נעלי חי"ר אדומות. חטיבה 7, לעומת זאת, כפופה לחיל השריון, ושם נועלים נעליים שחורות.

אפשר היה לצפות ששייטת 13, יחידת הקומנדו המובחרת של חיל הים, תבחר בסמל קצת יותר ימי – אבל האמת היא שהסמל שלה כולל רק חרב על רקע אדום ואפור.

מורן ומיתר הן יחידות מיוחדות שפועלות תחת חיל התותחנים. כמו כל יתר החטיבות בחיל, גם שם עוטים כומתה בצבע טורקיז.

את הסיכה הנחשקת הזו מקבלים הצוערים שהצליחו להשלים בהצלחה את קורס החובלים – קורס ייעודי לקציני ים. קורס החובלים הוא אחד המסלולים היוקרתיים ביותר בצה"ל, ורק מעטים מצליחים להתקבל אליו ולהשלים אותו.

את הדרגות האלו עוטים חיילים וחיילות בדרגת סמל שמשרתים בחיל האוויר. שלדג, יחידה 669 ותלפיות הן כולן יחידות שכפופות לחיל האוויר ולכן עוטים שם את הדרגות המוצגות. סנפיר, לעומת זאת, היא יחידה של חיל הים, ושם עונדים דרגות מוזהבות על רקע כחול.

הדגל המוצג שייך לאגף המודיעין, ובפינה הימנית התחתונה שלו אפשר לראות את סמל האגף.

התג היה שייך לחטמ"ר שגיא – חטיבה מרחבית שפעלה בשנים 2007—2018 תחת עוצבת אדום בפיקוד הדרום. החטיבה הופקדה על אזור מערב הנגב והגבול עם מצרים, ונקראה על שם הר שגיא הסמוך. בנובמבר 2018 פורקה החטיבה ואת מקומה תפסה חטיבת פארן.

את הסיכה הזו עונדים לוחמים בסיירת הנח"ל – יחידה אשר מתמחה בין היתר בפשיטות, לוחמה בשטח בנוי, לחימה בתוואי תת-קרקע והפעלת טילים נגד טנקים.

הדגל שייך לחטיבת גולני, ואפשר לראות בו את צבעי החטיבה.

כפי שאולי מרמז הפיצוץ ברקע, תג היחידה הזה שייך לחיל ההנדסה הקרבית אשר עוסק בין היתר בחבלה, מיקוש וטיפול בחומרי נפץ.

את הסיכה הזו עונדות תצפיתניות במערך האיסוף הקרבי שתפקידן לתצפת על גבולות המדינה, ולמנוע ניסיונות פגיעה וחדירה.

העיטור המוצג הוא עיטור העוז – השני בחשיבותו מבין שלושת העיטורים בצה"ל. עיטור העוז מוענק על ידי הרמטכ"ל, על מעשה גבורה שנעשה בעת מילוי תפקיד קרבי תוך חירוף נפש.

חושבים שתדעו לזהות? זה המקום לבחון את ידיעותיכם!

הפוסט יחידות צה"ל הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

מטרתה העליונה של תנועת הביטחוניסטים היא להבטיח את ביטחון ישראל לדורות. בבסיס מטרה זאת נמצאות שתי הבנות מרכזיות: הראשונה היא שביטחון המדינה לא יכול להתקיים בריק, אלא תלוי במערכת רחבה של גורמים מדיניים, כלכליים וחברתיים. ההבנה השנייה היא שכדי לקבל החלטות מושכלות, יש צורך לבנות אסטרטגיה רחבה שנשענת על העבר וצופה אל עבר העתיד.

הבנות אלו הביאו את תנועת הביטחוניסטים לגבש חזון לאומי ברור, שנבנה מתוך מחקר מעמיק, ונוגע בכל השדות המעצבים של החברה הישראלית. במסגרת גיבוש החזון, מחלקת המחקר של התנועה מקפידה לבחון את האיומים האסטרטגיים על מדינת ישראל, ואת דרכי ההתמודדות עימם. לאחרונה העידו כמה מחוקרי התנועה בפני ועדת נגל לבחינת תקציב הביטחון ובניין הכוח, והגישו תוכנית מפורטת למקבלי ההחלטות.

כתבה זו נכתבה בסיועם של שישה חוקרים מובילים ממחלקת המחקר של תנועת הביטחוניסטים – תא"ל (מיל') אמיר אביבי, אל"מ (מיל') ד"ר רונן איציק, סא"ל (מיל') שוש רבן, ד"ר יעקב רימר, תא"ל במיל' יוסי קופרווסר ואור יששכר. השישה מרחיבים לגבי האתגרים הקיימים והתפיסות הנוכחיות שמנחות את צה"ל, ומפרטים לגבי הצעדים שיש לנקוט כדי ליצור הלימה בין בניין כוח צה"ל לבין תרחישי הייחוס שעומדים לפתחה של מדינת ישראל.

הקדמה: תרחישי הייחוס כבסיס לבניין כוח צה"ל

מדינת ישראל היא מדינה קטנה וחסרת עומק אסטרטגי שמוקפת באויבים ובאיומים שונים. חלק מהאיומים הללו היו קיימים כבר מראשית המדינה, אך בעשורים האחרונים חלים תהליכים שמביאים איתם מגמות חדשות. אם בעבר נדרשנו להתמודד בעיקר מול מדינות האויב שמקיפות אותנו, הרי שהיום הסכנות המיידיות שנשקפות לנו מגיעות דווקא מצידה של איראן המרוחקת, ומצידם של צבאות הטרור שפועלים באזורנו. כמו כן, אנחנו נמצאים כיום במצב של התלכדות זירות, שבו התחממות בגזרה אחת מובילה כמעט תמיד גם להתחממות בגזרה אחרת. נוסף על כך, אנחנו חשופים למתקפות פתע שעלולות להתלקח גם מבחוץ וגם בתוך שטח המדינה.

כדי להתמודד עם איומים אלה ואחרים, יש לבצע תכנון מדויק של בניין כוח צה"ל. בניין הכוח בהגדרה הצה"לית מורכב משישה מרכיבים: תורה, אמל"ח, אימונים, הכשרות, ארגון ותשתיות. מאחר שבניין הכוח משפיע על ההיערכות של צה"ל שנים קדימה, חשוב לבחון היטב גם את תרחישי הייחוס והאיומים העכשוויים, וגם את אלה שנשקפים בעתיד הקרוב והרחוק.

האיומים הביטחוניים המרכזיים:

• איראן: איראן אומנם מרוחקת גיאוגרפית מישראל, אך היא מפעילה כוחות פרוקסי בכל רחבי המזרח התיכון וגם בתוך הזירה הפלסטינית. כמו כן, היא מחזיקה בארסנל טילים וכטב"מים, שיכולים להגיע עד לפנים המדינה. מעל לכל אלה – איראן היא מדינה סף גרעינית שמפתחת יכולות להשמדה המונית, ובכך היא מהווה את האיום מספר אחת על ישראל.
• סוריה ולבנון: זירת הצפון מהווה סכנה ברורה ומיידית מאחר שסוריה ולבנון, שכנותינו מצפון, הן מדינות אויב. יתר על כן, סוריה מצויה במלחמת אזרחים ממושכת וסובלת מחוסר יציבות שלטוני, ולבנון נשלטת בפועל בידי חיזבאללה ואיראן. מאפיינים אלה רק מגבירים את הנפיצות של הגבול, ומצריכים נוכחות כוחות קבועה ורמת מוכנות גבוהה באזור.
• מצרים וירדן: למדינת ישראל אומנם יש הסכמי שלום עם מצרים וירדן, אך מדובר בהסכמים שבריריים עם נקודות תורפה מובנות. ראשית, הסכמי השלום לא באמת מייתרים את פעילות צה"ל בגבולות עם אותן מדינות, אך הם כן מגבילים אותה מאוד כיוון שאי אפשר לפעול מול בעלות ברית באותו האופן שבו פועלים מול מדינות אויב. שנית, הסכמי השלום עם מצרים ועם ירדן אינם משקפים את הלך הרוח החברתי ששורר באותן מדינות. מרבית האזרחים של מדינות אלו עוינים את ישראל, ואם יחול שם מהפך שלטוני – אפשרות סבירה לאור העובדה שמדובר במדינות לא יציבות – הרי שגם מערכת היחסים עם מדינת ישראל עלולה להיות מושפעת. אם כך, מדינת ישראל מוכרחה להיערך לתרחיש של התהפכות זירות, ולמצב שבו מצרים וירדן יחזרו להיות אויבות.
• עזה: דינה של עזה ביום שאחרי מלחמת "חרבות ברזל" טרם ידוע, אך עלינו להיערך לתקופה ארוכה של חוסר יציבות ברצועה. לאחר שיושלם מיטוט שלטון חמאס, צה"ל ימשיך להידרש להיות במגננה באזור ולדאוג לביטחון השוטף כדי למנוע התעצמות מחודשת של הטרור ברצועה.
• צבאות טרור: בשנים האחרונות, בעיקר בשל תפיסות שגויות, מדינת ישראל אפשרה לארגוני טרור היושבים על גבולותיה לצמוח ולהתפתח. כך הפכו ארגונים אלה, ובראשם חיזבאללה וחמאס, לצבאות טרור חמושים ומיומנים. טבח השבעה באוקטובר הבהיר מעל לכל ספק שמדינת ישראל לא יכולה לאפשר לצבאות טרור להתעצם בסמוך לגבולותיה, ושעליה לנקוט כלפי ארגונים אלה מדיניות של אפס סובלנות.
• הזירה הפלסטינית: הזירה הפלסטינית מהווה אתגר מיידי. היציבות שהושלטה ביהודה ושומרון בעקבות מבצע "חומת מגן" הולכת ונשחקת, ואנחנו רואים התעוררות טרור מחודשת, במיוחד מאז פרוץ המלחמה. הרשות הפלסטינית לא מצליחה, ובמידה רבה גם לא מעוניינת, להילחם בטרור האיסלאמיסטי שגואה בשטחה, כך שצה"ל מוכרח לקחת את העניינים לידיים גם בזירה זו.
• הזירה הפנימית: ההתלקחות הרב-זירתית מראה את אותותיה גם בקרב ערביי ישראל. מאז פרוץ המלחמה אנחנו עדים להתעוררות טרור גם בקרב ערבים בעלי אזרחות ישראלית שמתגוררים בשטח המדינה. כדי להתמודד עם בעיה זו מבלי לשחוק את כוחות צה"ל, יש לפעול להקמת משמר לאומי שיחזק את ההגנה המקומית.

האמת העגומה היא שסדר הכוחות של צה"ל אינו מספיק אל מול קשת האיומים הפוטנציאליים ואל מול תרחישי הייחוס המרכזיים שעומדים על הפרק. אם כך, צה"ל מוכרח להתעצם הן מבחינת כוח האדם והן מבחינת היכולות המבצעיות שלו ואמצעי הלחימה העומדים לרשותו. חלק מהשינויים, דוגמת הרחבת הגיוס ושיפור תהליכי קבלת ההחלטות, צריכים להיערך ברמה כלל צה"לית. שינויים אחרים, כמו הוספה של אוגדות או שילוב של טכנולוגיות מסוימות, צריכים להתבצע באופן מדויק בהתאם לצורכי היחידות השונות – כפי שיורחב בהמשך.

החזון לבניין כוח צה"ל בהסתכלות כלל-צה"לית

הגדלת כוח האדם בצה"ל

המצב הקיים:

בעשורים האחרונים נעשו תהליכים שהובילו לצמצום משמעותי בסדר הכוחות בצה"ל, בייחוד בזרוע היבשה. בין היתר נסגרו אוגדות, קוצר אורך השירות הסדיר, והורחבו הפטורים משירות סדיר ומשירות מילואים. תהליכים אלו נעשו מתוך אמונה שאפשר להחליף את צבא העם ב"צבא קטן וחכם". עם פרוץ מלחמת "חרבות ברזל" התברר גודל הטעות, וכיום מובן שצה"ל סובל ממחסור בכוח אדם, הן במערך הסדיר והן במערך המילואים.

בעיה נוספת שקשורה בכוח אדם בצה"ל מוכרת בתור "משבר הסרנים". הכוונה לתופעה רחבה שבה קצינים צעירים שמגיעים לדרגת סרן בוחרים לעזוב את הצבא, לרוב בשל תנאי העסקה טובים יותר שמצפים להם באזרחות. בכך הצבא מאבד קצינים רבים שהיו יכולים להוסיף להתקדם בסולם הדרגות ולהגיע לעמדות מפתח.

המחסור שנוצר בכוח האדם בצה"ל, מכל סיבה שהיא, מגביל מאוד את יכולת הלחימה, במיוחד במצב שבו מתקיימת מלחמה במספר חזיתות במקביל. נוסף על כך הוא מביא לשחיקת כוחות ולחלוקה לא מאוזנת בנטל השירות.

באידיאל:

• הארכת משך השירות הסדיר: ביוני 2015 השירות הסדיר של גברים ושל חלק מהנשים קוצר מ-36 חודשים ל-32 חודשים. יש להחזיר את אורך השירות הסדיר לשלוש שנים מלאות כפי שהיה נהוג במשך שנים, ובכך להרחיב את שורות המשרתים בצבא הסדיר.
• העלאת גיל הפטור למשרתי מילואים: הרחבת מערך המילואים הוא תנאי הכרחי על מנת להתאים את בניין הכוח בצה"ל למציאות הביטחונית. לאחרונה הועלה גיל הפטור בשנה, וייתכן שנדרש להעלות אותו אף יותר, לפחות עד שנרחיב את המערך באמצעות גיוס של אוכלוסיות נוספות וצמצום משמעותי בהיקף הפטורים שניתנים מגיוס.
• הרחבת הגיוס לאוכלוסיות שאינן שותפות: בחברה הישראלית מתקיים לאורך שנים מצב שבו קיימות אוכלוסיות שאינן משרתות בצה"ל – חלק מהן קבוצות המקבלות פטור גורף, חלק מהן פרטים שהצליחו להשתמט "תחת הרדאר" לאורך שנים. כך או אחרת מדובר באלפים שאינם חלק ממחזוריות הגיוס לצה"ל. כדי לפתור בעיה זו אפשר לפעול במספר דרכים, דוגמת הרחבת גיוס הנשים וגיוס אוכלוסיות "מיוחדות" כמו חרדים וערבים לשירות לאומי. כמו כן, אפשר להחתים את החיילים לתקופת קבע קצרה מייד עם שחרורם, וכך להגדיל את מעגל המשרתים.
• שיפור תהליכי שימור הקצונה: יש לשפר את תהליך שימור הקצונה בצה"ל, ולעודד קצינים צעירים להישאר במערכת ולהירתם לשירות ארוך שנים. לשם כך יש לאמץ תפיסות חדשניות הנוגעות לכוח אדם, ולהציע תנאי העסקה מועדפים.
• שכלול הדפוס הארגוני בצה"ל: כמערכת היררכית, צה"ל סובל מאחידות דעה ומחוסר פתיחות לחשיבה יצירתית, המערערת על קיבעונות. צה"ל נדרש להשתכלל בתחום זה ולהביא לידי ביטוי מגוון של דעות ותפיסות.
• הקמת משמר לאומי ככוח סיוע: במקביל להרחבת השורות, יש לפעול לצמצום תחומי האחריות של צה"ל. כיום הצבא עוסק בתחומים רבים הנוגעים לביטחון פנים, אשר מקשים על יכולותיו לתעדף משימות ולפרוס סד"כ. במטרה להקל על הצבא ולאפשר לו להתמקד במשימותיו, יש להקים משמר לאומי בכפוף למשטרת ישראל שיטפל באופן שוטף באיומי הפנים ויקל על סדר הכוחות של צה"ל לבצע את משימותיו.

התאמת ההיערכות הלוגיסטית

המצב הקיים:

ההיערכות הלוגיסטית של צה"ל היא חלק בלתי נפרד מהמוכנות המבצעית, אך לצערנו היא לוקה בבעיות שונות שקשורות בעיקר לחימוש, תחזוקה ותשתיות.

בהיבט של החימוש, מדינת ישראל נסמכת יותר ויותר על יבוא טכנולוגיות ואמצעי לחימה מארצות אחרות, ובראשן ארה"ב. במלחמת "חרבות ברזל" התברר עד כמה התלות שפיתחנו בחימוש זר פוגעת ביכולת הגמישות של הצבא ובחופש הפעולה שלו.

בהיבט התחזוקה, בסיסים ומפקדות רבים של צה"ל מצויים במצב ירוד ולא באמת ערוכים לאיומי פנים ולאיומים בליסטיים. מצב כזה מסכן את הכוחות ומקשה על הפעילות המבצעית. כמו כן, מרבית התשתיות של הצבא נמצאות מעל לפני האדמה, ובכך הן חשופות לסכנה בתרחישים של ירי טילי קרקע-קרקע (טק"ק) ורקטות קרקע-קרקע (רק"ק).

באידיאל:

• הגדלת המלאי ופיקוח על תקינותו: יש להגדיר רמת סף מינימלית ורמת סף תקינה למלאים בצה"ל, ולהיערך לחידוש המלאי במהלך מלחמה. כמו כן יש לערוך בקרה קבועה על מצב החימוש ואמצעי הלחימה.
• חיזוק התעשייה הביטחונית: יש לחזק את התעשייה הביטחונית הישראלית כדי להפחית את התלות ביבוא חימוש, לחסוך בעלויות ההתחמשות, לפתח טכנולוגיות ואמצעים ייעודיים, ולהגדיל מלאים ביתר קלות בזמני חירום. לצד היתרונות הביטחוניים, בזכות חיזוק התעשייה הביטחונית גם אפשר יהיה ליצור מקומות עבודה חדשים ולתמוך בכלכלה.
• הרחבת הסכמי הרכש הבינלאומיים: לצד חיזוק הייצור המקומי, יש לבסס הסכמי רכש עם מדינות רבות ככל האפשר, על מנת שלא נהיה תלויים בחסדיהן של כמה מעצמות בודדות.
• שיפור התשתיות הצבאיות: הבסיסים והמפקדות של צה"ל הם נכס אסטרטגי של מדינת ישראל, וככאלה עליהם להיות מתוחזקים וממוגנים כראוי. יש לבחון את התנאים של הבסיסים השונים ולוודא כי הם ערוכים לזמני שגרה וחירום.
• שימוש בתשתיות תת-קרקעיות: יש להעביר את התשתיות הצבאיות האסטרטגיות החשובות למרחבים תת-קרקעיים על מנת להבטיח את ההגנה עליהם גם במקרים של ירי טילים ורקטות. כמו כן, יש להיערך למצבים שבהם יידרש שינוע כוחות באופן תת-קרקעי. לצד תכנון מרחבים תת-קרקעיים ייעודיים, רצוי להפוך תשתית אזרחיות קיימות כמו מנהרות וחניונים לתשתיות דו-שימושיות שיעמדו לרשות הצבא במצבי חירום.

טכנולוגיה וסייבר

המצב הקיים:

לצד שדה הקרב הממשי מתקיימת זירת לוחמה נוספת שהיא הזירה הטכנולוגית. בעשורים האחרונים אנחנו עדים להתקדמות טכנולוגית רבה, לשילוב אמצעי לחימה חדשים ולשימוש נרחב במתקפות סייבר. לאחרונה, עם הפיתוח של טכנולוגיית הבינה המלאכותית, נכנסו למערכה כלים מתוחכמים נוספים שמאתגרים עוד יותר את המערכת הביטחונית.

הטכנולוגיה הביטחונית ולוחמת הסייבר בישראל הן מהמפותחות והמתקדמות ביותר בעולם, אך עדיין קיימים חסמים משמעותיים שמעכבים את שילוב הטכנולוגיות החדשות בשדה הקרב. חסמים אלה קשורים בין היתר בקושי להיפתח לאפיקים חדשים, בעבודה מול ספקים גדולים בלבד, ובהנגשה לא מספקת של האמצעים הטכנולוגיים למפקדים בשטח.

גם אם הטכנולוגיה איננה תחליף לכוח אדם ולהתגייסות עממית, עדיין יש הכרח לשמור על עליונות טכנולוגית מול אויבינו, ולהישאר בחזית הפיתוח והקדמה.

באידיאל:

• הפקת לקחים: יש להפיק לקחים בהתאם לפערים המיידיים שהתגלו במהלך מלחמת "חרבות ברזל", דוגמת מחסור בכלי טיס וכלי רכב בלתי מאוישים, היעדר טכנולוגיות מתקדמות לטיפול במנהרות, וקשיים במענה לירי נ"ט.
• השקעת משאבים בטכנולוגיה: יש להקצות תקציבים וכוח אדם לטובת פיתוח טכנולוגיה ביטחונית, ולחזק את התעשייה הביטחונית המקומית, תוך דגש על פיתוח אמצעים ייעודיים לצה"ל.
• שילוב טכנולוגיות רובוטיות: טכנולוגיות רובוטיות, דוגמת כלי רכב אוטונומיים, כלי טיס בלתי מאוישים וסירות נפץ, יכולים להעניק יתרונות רבים בשדה הקרב ולצמצם באופן ניכר את הפגיעה בחיי אדם. לפיכך, יש להגביר את השימוש ברובוטיקה בכל הזרועות בצה"ל.
• לוחמת סייבר ושימוש בבינה מלאכותית: זירת הסייבר הולכת ומשתכללת כל הזמן. במקביל לכך מתרחב גם השימוש בכלי הבינה המלאכותית (AI) שמביא עימו אתגרים ביטחוניים חדשים. על מנת לשמר עליונות, מדינת ישראל מוכרחה להמשיך להשקיע בסייבר הגנתי והתקפי, ולאמץ את טכנולוגיות הבינה המלאכותית לצרכים ביטחוניים.
• הכשרת הכוחות: הכוחות בשטח מוכרחים לשלוט בשימוש באמצעים הטכנולוגיים החדשים שעומדים לרשותם. לשם כך יש לערוך הכשרות נרחבות בכל יחידות צה"ל, ולהסמיך את בעלי התפקידים הרלוונטיים.
• גיוון הרכש הטכנולוגי: כיום, מרבית העסקאות הטכנולוגיות במערכת הביטחון נעשות מול מספר מצומצם של ספקים גדולים ומסורתיים. כדי להצליח לשלב טכנולוגיות מקוריות, צריך להיפתח לעבודה גם עם ספקים קטנים ויזמים חדשים.

החזון לבניין כוח צה"ל בהסתכלות לפי זרועות וחילות

זרוע היבשה: לעבות ולארגן כוחות

המצב הקיים:

מדינת ישראל נדרשת להתמודד עם זירות משולבות. המשמעות היא שהידרדרות בזירה אחת עשויה להובילה בסבירות גבוהה להידרדרות כוללת ומיידית גם ביתר הזירות. כפי שראינו במלחמת "חרבות ברזל", סדר הכוחות הקיים היום בזרוע היבשה מאפשר לבצע מתקפה נרחבת רק בזירה אחת בכל פעם, ומגננה בזירות האחרות. כמו כן, אין די כוח רזרבי שאותו אפשר להקפיץ במקרים של מתקפות פתע ואירועים בלתי צפויים.

נוכח האיומים ותרחישי הייחוס הקיימים, מדינת ישראל מוכרחה להיות ערוכה למצב של לחימה התקפית עצימה לפחות בשתי חזיתות במקביל, ולמגננה נרחבת בכל יתר החזיתות.

באידיאל:

• שיפור הכוננות והמוכנות: יש לשפר את המוכנות של האוגדות הסדירות ואוגדות המילואים הקיימות, מבחינת כמות הציוד והתקינות של אמצעי הלחימה. במקביל יש לפעול לשיפור הכוננות של הכוחות, ולוודא שהחיילים והמפקדים נמצאים בכשירות מבצעית ויכולים לקפוץ לפעולה בזמן קצר ורלוונטי.
• הקמת אוגדה סדירה ואוגדות מילואים חדשות: יש להקים לפחות אוגדה סדירה אחת ועוד שתי אוגדות מילואים מתמרנות. אוגדות המילואים יכללו את כל מערך הכוחות הנדרש, לרבות שריון, ארטילריה, הנדסה ולוגיסטיקה. אחת מהן תפעל בצפון, והשנייה תפעל באזור הבקעה. הדבר נדרש הן בשל פערים אופרטיביים בחלק מהזירות, והן כיצירת עתודה להפעלת כוח.
• הקמת כוח רזרבי: יש לבסס כוח רזרבי ברמה של אוגדה מטכ"לית לפחות, על מנת לאפשר גמישות מבצעית, ולהעניק אורך נשימה במקרה של אירועים בלתי צפויים או ממושכים. הכוח הרזרבי יכול להיות במצב "הדממה" – כלומר ברמת כוננות נמוכה ובכשירות בינונית, כל עוד אפשר להעלות את רמת המוכנות והכשירות שלו בתוך חודש-חודשיים.
• הקמת חיל מנהרות: לאור איום המנהרות הגובר, יש לשקול הקמת חיל חדש שיתמחה באיתור ובהשמדת מנהרות ובלוחמה בתנאי תת-קרקע.
• בדק בית בתוך יחידות צה"ל: יש לבחון את בניין הכוח של כל יחידה בצה"ל באופן נקודתי, ולראות אם יש צורך בהגדלת סד"כ או ברכישת ציוד. בחטיבות השריון, למשל, ברור כבר עכשיו שיש צורך בהגדלת כמות הטנקים. כמו כן, יש צורך להגדיל את כמות הכוחות ביחידות המיוחדות כמו יהל"ם ועוקץ.
• היערכות להובלת כוחות: התלכדות הזירות מחייבת את צה"ל להיערך לשינוע כוחות מהיר מחזית אחת לאחרת. לשם כך יש לדאוג מראש לצירי תנועה חלופיים במקרה שבו צירי התנועה המרכזיים יהיו חסומים, ולאמצעי הובלה מתאימים וממוגנים לכל הכלים הצבאיים. לטובת שינוע הכוחות, נכון לבחון גם שימוש בתשתיות אזרחיות קיימות כמו קווי הרכבת.

זרוע האוויר: לשלב כלים בלתי מאוישים

המצב הקיים:

חיל האוויר אמון על שלוש משימות יסוד: הגנה על שמי המדינה, פגיעה בעומק שטח האויב, וסיוע למאמץ היבשתי. כדי למלא את משימותיו, חיל האוויר נדרש ליכולות מורכבות ולאמצעים עתירי משאבים. חשוב להדגיש כי חיל האוויר לעולם לא יפצה על סד"כ יבשתי נמוך, אך הוא בהחלט יכול להעניק גמישות מבצעית, במיוחד דרך שימוש באמצעים בלתי מאוישים שמצמצמים את הסיכון לפגיעה בחיי אדם.

בשנים האחרונות אנחנו רואים שינויים באיומים בזירה האווירית. אויבינו במזרח התיכון הבינו שיש להם נחיתות משמעותית מול ישראל בכל הקשור להפעלה של מטוסי קרב, ולכן זנחו את השימוש במטוסים כמעט לחלוטין. במקום זאת הם השקיעו בפיתוח נשק בליסטי וכלי טיס בלתי מאוישים, בשימוש בירי תלול-מסלול (תמ"ס), וכן בלוחמת "low-tech" שכוללת רחפנים, עפיפונים ובלוני תבערה. האיומים החדשים מחייבים את חיל האוויר לבצע חישוב מחדש של הפעילות ההגנתית וההתקפית שלו, ולהיערך בהתאם מבחינת פיזור המשאבים והכוחות, ומבחינת האמצעים והכלים שבהם נעשה שימוש.

באידיאל:

• האצה בשימוש בכלים בלתי מאוישים: השימוש בכלים בלתי מאוישים נועד, בראש ובראשונה, לצמצם את הפגיעה בחיי אדם. גם אם בלתי אפשרי להחליף את השימוש בכוח אנושי, שימוש בכלים בלתי מאוישים בהחלט יכול לסייע לחיל האוויר לבצע חלק מהפעולות התקפיות בעומק שטח. נוסף על כך, אפשר להיעזר בכלים בלתי מאוישים כדי להגן על מרחבי הפעולה היבשתיים וללוות פעולות תמרון קרקעיות. ההמלצה, אם כך, היא להגביר את השימוש בכלים אלה.
• הקמת מערך תמ"ס: רצוי לבחון את האפשרות לשלב בחיל האוויר מערך תמ"ס עם יכולות מבצעיות של טילאות ורחפנים תוקפים.
• שיפור מערך ההגנה האווירית: על מנת להבטיח את ההגנה על העורף, יש לבחון לעומק את כשירות מערך ההגנה האווירית בצה"ל ולוודא שהוא ערוך לתרחישים של אלפי שיגורים ביום. כמו כן, יש לבחון שיתוף פעולה עם שחקנים אזוריים במאמץ ההגנה על שמי הארץ.

זרוע הים: לתת עדיפות להגנה

המצב הקיים:

הזירה הימית במדינת ישראל חשובה מכמה טעמים: בהיבט הביטחוני, לישראל יש גבול ימי נרחב מול עזה, לבנון ומצרים; בהיבט הכלכלי, המדינה נשענת על יבוא שמגיע בעיקרו דרך הים; בהיבט האסטרטגי, המשאב האנרגטי המשמעותי ביותר של ישראל הוא הגז הטבעי שמופק באסדות הגז שנמצאות במים הטריטוריאליים של המדינה.

אם כך, מדינת ישראל מוכרחה לשמור על שליטה ימית בכל הזירות, לשמר את קווי האספקה הימיים, להגן על החופים, לאפשר חופש שיט ומסחר ימי, ולאבטח את אסדות הגז. עם זאת, לאור העובדה שמרבית האיומים על מדינת ישראל הם יבשתיים ובשל מגבלת כוח אדם והעלות הגבוהה של כלי השיט, יש לבחון היטב כיצד לתעדף את הצרכים השונים בחיל הים.

באידיאל:

• עדיפות ליכולות הגנתיות: השליטה הימית אומנם מחייבת יכולות התקפיות, אך בשל התנאים הקיימים הדגש בזרוע הים צריך להיות מושם בעיקר על פיתוח יכולות הגנה.
• שילוב פלטפורמות לא מאוישות: אפשר וצריך לשלב בזרוע הים כלי שיט בלתי מאוישים. אלו ישמשו בעיקר לצורכי סיור, תצפית וביטחון שוטף, ויפנו את הכוחות להתעסק עם איומים מורכבים יותר.

פיקוד העורף: להגדיר תחומי אחריות

המצב הקיים:

לפיקוד העורף יש תפקיד חשוב בהגנה על אזרחי ישראל, אך חלוקת האחריות בינו לבין כוחות ההצלה האזרחיים אינה ברורה. חוסר הבהירות מוביל בחלק מהמקרים לכפילות תפקידים, ובמקרים אחרים לכך שאירועים מסוימים נופלים בין הכיסאות.

מעבר לכך, פיקוד העורף מציף בעיה של כוח אדם. בשנים האחרונות הוקצו לגדודי החילוץ וההצלה בפיקוד כוחות לוחמים שהיו יכולים לשרת בחילות יבשה אחרים, ומצב זה מחייב בחינה של איזון משאבים בין החזית לעורף.

נקודה נוספת שיש לתת עליה את הדעת בהקשר של פיקוד העורף היא תחום ההגנה המרחבית. כיום עיקר פעילותו של הפיקוד מופנית לטיפול באיומים חיצוניים ובחילוץ והצלה. תחום ההגנה המרחבית שמושפע יותר מאיומים פנימיים כמו אירועי טרור שנעשים בתוך הארץ כמעט לא נמצא בטיפול הפיקוד, ויש לבחון אפשרות לשנות זאת.

באידיאל:

• להגדיר את תחומי האחריות: יש להגדיר בצורה ברורה אילו תחומים נמצאים באחריותו של פיקוד העורף ואילו תחומים נמצאים באחריות כוחות הצלה אזרחיים. בחלוקת האחריות יש לקחת בחשבון את היתרונות היחסיים של הפיקוד לעומת היתרונות היחסיים של הכוחות האחרים.
• שיפור המיגון: כדי לשפר את ההגנה על העורף ולצמצם את הצורך בחילוץ והצלה של אזרחים, יש למגן טוב יותר את כל המבנים והמוסדות ברחבי הארץ, ובפרט באזורי העימות.
• איזון בכוח האדם: כיוון שחלק מהגדודים בפיקוד העורף "מתחרים" על אותו כוח אדם שמגיע לחילות היבשה האחרים, יש לבחון אם עדיף להשקיע בחיזוק ההגנה על העורף או דווקא בחיזוק ההגנה בחזית, ולפזר את הכוחות בהתאם.
• העצמת מערך ההגנה המרחבית: לאור איומי הטרור שמגיעים מצד קבוצות עוינות בקרב ערביי ישראל, ראוי לבחון את האפשרות לשלב את כוחות פיקוד העורף במאמץ ההגנה על יישובי הספר ויישובי קו העימות.

מערך המודיעין: לשתף פעולה עם שחקנים אזרחיים

המצב הקיים:

למערך המודיעין יש חשיבות עליונה, הן מבחינה אסטרטגית והן מבחינה טקטית. עם זאת, מדינת ישראל פיתחה בשנים האחרונות תלות מסוכנת בהתרעה המודיעינית – וההשלכות של תלות זו התגלו במלוא מסוכנותן באסון השבעה באוקטובר.

אם כך, יש להמשיך לשמר ולפתח את היכולות המודיעיניות, אך לעשות זאת לצד פיתוח יכולות אחרות ובכללותן יכולות מבצעיות. כמו כן, יש לפתור בעיות פנימיות שמאתגרות את המערך, כמו חוסר השקעה מספק בתחומי מודיעין שונים, ונטישה של כוח אדם איכותי לטובת השוק האזרחי.

באידיאל:

• גיוס דוברי שפות: כדי לתת מענה לצרכים המבצעיים העדכניים, יש להגדיל באופן משמעותי את כמות דוברי השפות בחיל המודיעין באמצעות מערך גיוס והכשרה מתאים.
• שיקום מערך המודיעין ממקורות גלויים: יש לשקם את המערך האמון על מודיעין ממקורות גלויים (OSINT). למערך זה יש תפקיד קריטי בהבנת התמונה המדינית הרחבה, בניטור אירועים מתפרצים, במעקב אחר הדלפות מידע, בהפקת חוזי וכן בהנחלת הלך רוח חברתי.
• שילוב מודיעין מרשתות חברתיות: יש להגביר את איסוף המודיעין מרשתות חברתיות (SOCMINT) מאחר שמדובר בפלטפורמת ידע חשובה.
• שיתוף פעולה עם השוק האזרחי: רצוי לשקול שילוב של יכולות משדה ההייטק הישראלי והתעשייה המקומית. שיתוף פעולה כזה יכול לאפשר לחיל המודיעין לאמץ טכנולוגיות אזרחיות מתקדמות ולשמור על עליונות בתחום. כמו כן, כדאי לבחון אפשרות לאזרח חלק ממערכי הקבע, ובכך להיעזר בכוח אדם איכותי ומקצועי שנמצא מחוץ למערכת הצבאית.

חזון בניין כוח צה"ל – הליכי קבלת ההחלטות

שיפור תהליכי קבלת ההחלטות

המצב הקיים:

תהליכי קבלת ההחלטות הביטחוניות והאסטרטגיות, לרבות תהליכים הנוגעים לבניין הכוח בצה"ל ולחלוקת תקציבים, נעשים ברובם רק בקרב הדרג המבצע, ולא תמיד יש שקיפות מול גורמים מדיניים וגורמים אזרחיים רלוונטיים. הגבלת המשתתפים מובילה לעיתים קרובות לכשלים תפיסתיים מאחר שאין באמת חשיבה קבוצתית רחבה או שילוב של נקודות מבט שונות.

בעיה נוספת שקשורה בתהליכי קבלת ההחלטות נוגעת במנגנוני הבקרה והמעקב. כיום, מרבית תהליכי הבקרה והמעקב על ההתנהלות של מערכת הביטחון ושל צה"ל נעשים בתוך המערכת ולא שקופים לגורמים מדיניים וּודאי שלא לציבור. בכך, תהליכי הבקרה השונים עלולים להיות מוטים ולא אמינים.

באידיאל:

• שקיפות בקבלת ההחלטות: בתהליכי קבלת ההחלטות האסטרטגיות בצה"ל יש לשלב גם גורמים שנמצאים מחוץ למערכת הצבאית כמו נציגי ציבור וגורמים אזרחיים מקצועיים שרלוונטיים לתחום הדיון. שילוב גורמים אלו יאפשר סיעור מוחות רחב וגיוון דעות.
• הקמת "צוותים אדומים": בעבודת המודיעין נהוג להחזיק "צוותים אדומים". צוותים אלה נדרשים לדמות את האויב, ולנסות למצוא פרצות וכשלים בדרכי המענה הקיימות. פעמים רבות צוותים אלה מאוישים בכוח אדם אזרחי שיודע להביא זוויות הסתכלות חוץ-מערכתיות. כדי לשפר את המערכת הביטחונית כולה יש לאמץ את רעיון הצוותים האדומים, ולהקים צוותים כאלה בכל זרוע ואגף בצה"ל.
• עדכון שוטף מול הדרג המדיני: מדי חציון יש לקיים סדרת דיונים בקבינט המדיני-ביטחוני אשר יתמקדו בהיבטים שונים של בניין הכוח בצה"ל – לרבות הערכת איומים, חלוקת סד"כ, מוכנות מבצעית, רכש וחימוש. דיונים אלו יהיו מחויבים בחוק, והמסקנות הגלויות שלהם ישותפו עם הציבור. נוסף על כך, יש לחייב את מערכת הביטחון להציג בפני ועדת החוץ והביטחון של הכנסת את כל הנתונים הנוגעים לשינויים בבניין הכוח בצה"ל.
• הקמת ועדות ביקורת עצמאיות: יש להקים ועדת ביקורת עצמאית שתורכב מנציגים מדיניים ואזרחיים. הוועדה תבחן את בניין הכוח של מערכת הביטחון, ותגיש את מסקנותיה מדי רבעון לממשלה ולמנגנוני הבקרה הרשמיים. הקבינט המדיני-ביטחוני יחויב לדון במסקנות הוועדה ולהזמין נציגים אזרחיים לדיון בחלקים הגלויים של המסקנות.

ביטחון ישראל במחשבה תחילה: סיכום ומסקנות

המציאות הביטחונית הדינמית שמאפיינת את המזרח התיכון ואת מדינת ישראל בפרט מחייבת בחינה מתמדת של האיומים הקיימים ושל האיומים העתידיים. רק באמצעות הבנה רחבה של תרחישי הייחוס שמולם ניצבת מדינת ישראל, אפשר יהיה לבנות את כוח צה"ל בצורה חכמה ומושכלת.

כיום, מדינת ישראל נדרשת להתמודד עם שורה ארוכה של איומים, ובראשם איראן שעשויה להפוך למדינה גרעינית כבר בעתיד הנראה לעין. כמו כן, תרחישי הייחוס הקיימים מדברים על מלחמה רב-זירתית שמתנהלת במקביל במספר חזיתות, וכן על מתקפת פתע שעשויה להגיעה מצידם של צבאות הטרור הפועלים על גבולותינו.

מלחמת "חרבות ברזל" הוכיחה שמדינת ישראל ומערכת הביטחון נדרשות לבצע חישוב מסלול, ולתכנן היטב את בניין כוח צה"ל על כל מרכיביו. רק כך אפשר יהיה להבטיח את ביטחון ישראל בהווה ובעתיד.

הפוסט באידיאל – חזון תנועת הביטחוניסטים, והפעם: בניין כוח צה"ל הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

מלחמת "חרבות ברזל" היא מלחמה שמתנהלת במספר חזיתות, וככזאת יש לה גם מספר יעדים. בחזית הדרומית, כידוע, המטרות הן לחסל את חמאס כגוף שלטוני וצבאי, להחזיר את כל החטופים ללא יוצא מן הכלל, ולהבטיח שלא תהיה אפשרות להקים עוד צבא טרור בעזה. בחזית הצפונית, המטרה היא להכות קשה בארגון חיזבאללה ולמנוע ממנו להוות איום אסטרטגי על ישראל. אולם יש חזית נוספת, שלעיתים נדחקת בשיח הציבורי אך בפועל משפיעה על הכול, והיא החזית הגלובלית.

האסטרטגיה הרחבה של ישראל חורגת הרבה מעבר לגבולות לבנון ועזה. מטרת העל היא למוטט את הציר האיראני-שיעי ששולט במזרח התיכון. תהליכים מקומיים כמו הפסקת האש וניתוק הזירות, יחד עם תהליכים גלובליים שבראשם חילופי הממשל בארה"ב, מספקים לנו הזדמנות יקרת ערך להוביל לשינויים שלא רק יכריעו את המשך המלחמה – אלא גם יעצבו מחדש את המזרח התיכון כולו.

ישראל השיגה הכול, כמעט: ניתוח סעיפי ההסכם

כדי להבין אם הסכם הפסקת האש שנחתם מול חיזבאללה טוב לישראל, יש לבחון תחילה את סעיפי ההסכם. על אף שנוח מאוד להצביע על כל נקודות התורפה שקיימות בהסכם, ואכן קיימות נקודות כאלה, ישראל משיגה בהסכם זה כמה דברים חשובים ביותר.

הראשון בהם הוא ניתוק הקשר בין לבנון לעזה. לניתוק הזה יש משמעות כבדה גם מבחינת חיזבאללה וגם מבחינת חמאס. כזכור, נסראללה הצהיר שהמשימה של חיזבאללה היא לסייע לפלסטינים, והתחייב שהלחימה בצפון לא תיפסק עד שצה"ל ייסוג מרצועת עזה. והינה, אנחנו רואים שחיזבאללה חוזר בו מהבטחותיו, מהלך שנתפס בעיני הארגון כהשפלה נוראית. מבחינת חמאס גם כן מדובר במהלומה קשה, שכן עכשיו הוא נותר מבודד במערכה.

הישג שני שעולה מההסכם הוא פירוז דרום לבנון. הסעיף הזה, אם ייאכף כראוי, יקשה מאוד על חיזבאללה לשוב ולהתעצם על הגבול עם ישראל.

ההשיג השלישי, ואולי המשמעותי ביותר, הוא שישראל מקבלת חופש פעולה מוחלט בכל לבנון ורשאית לפעול נגד חיזבאללה ברגע שיתגלה איום מצידו. זה מרגיל את בכירי חיזבאללה לכך שאם הם רק ינסו להרים ראש, הוא ייערף.

אפשר לומר שישראל השיגה בהסכם הזה כל מה שהיא רצתה, כמעט. הבעיה המרכזית עם ההסכם היא שלא נקבע אזור חיץ בדרום לבנון, ונכון לעכשיו התושבים הלבנונים יכולים לחזור להתגורר בכפרים שנמצאים רק כמה מאות מטרים מישראל. רבים מהתושבים הללו הם לוחמים של חיזבאללה, ואם הם אכן יחזרו, למודיעין הישראלי יהיה קשה מאוד להבחין מתי מדובר באזרח פשוט ומתי בלוחם טרור.

אין ספק שבמציאות כזו יהיה מאתגר לזהות הפרות ולמנוע פעילות טרור על הגבול. עם זאת, חשוב לזכור שלושה דברים: הראשון הוא שמטבע הדברים, בכל משא ומתן, הצדדים נדרשים לפשרות וייתכן שזו הפשרה שעלינו לספוג. השני הוא שגם אם התושבים הלבנונים ישובו לבתיהם, לישראל יש כעת יותר כלים ויותר נכונות למגר את התחזקות הטרור. הדבר שלישי הוא שמדובר בהסכם זמני בלבד כך שעדיין יש לנו אפשרות לתקן אותו. בתום 60 הימים שנקבעו ועם כניסתו של ממשל אמריקאי חדש, ייתכן שנוכל להתעקש ולהשיג גם את אזור החיץ שבו אנחנו מעוניינים.

בשורה התחתונה, על הנייר נראה שמדובר בהסכם שמועיל ברובו לישראל – אך מובן שטיבם של הסעיפים ייבחן בשאלת האכיפה. ארה"ב וצרפת אומנם מעורבות גם הן בהסכם, אך בסופו של דבר חובת ההוכחה מוטלת על מדינת ישראל וצה"ל. אחרי השבעה באוקטובר ברור לרוב הבכירים בצמרת המדינית ובמערכת הביטחון שאי אפשר לבנות על הכוחות הבינלאומיים. הגישה, אם כך, היא לקחת את האכיפה לידיים שלנו, ולהבהיר לחיזבאללה שאין לנו בעיה לחזור להילחם בכל רגע נתון.

למה עכשיו? עיתוי החתימה מבחינה ביטחונית ומדינית

החתימה על הסכם הפסקת האש לא הגיעה יש מאין. העיתוי נבחר תוך בחינה של שיקולים ביטחוניים ומדיניים שונים.

מבחינה ביטחונית, מטרת הלחימה שהוגדרה בצפון – להחליש אנושות את חיזבאללה – הושגה באופן משמעותי. מדינת ישראל הצליחה להחזיר את הארגון עשרים שנה אחורה מבחינת היכולות, ולהביא אותו למצב שבו הוא כבר לא מהווה איום אסטרטגי עליה. אומנם תמיד אפשר לטעון שיכולנו לעשות יותר ולהכות בחיזבאללה עוד, וזה נכון, אבל בהסתכלות צבאית הגענו למיצוי מטרות מרכזיות, ובהחלט נראה שזאת הייתה ההזדמנות הנכונה לעצור.

גם מבחינה מדינית, נראה שהסכם הפסקת האש נחתם בעיתוי סביר. ישראל זקוקה לתמיכת הקהילה הבינלאומית גם כדי לקבל לגיטימציה לפעולותיה וגם כדי לקבל אמצעי לחימה ולחדש את מלאי החימוש שברשותה. הסכם הפסקת האש מאפשר לנו לשפר את מעמדנו מול מועצת הביטחון של האו"ם, ובהתאם לכך לשפר גם את מערכות היחסים מול מדינות העולם.

נקודה מדינית נוספת שמשחקת תפקיד חשוב בבחירת עיתוי החתימה היא חילופי הממשל הקרבים בארה"ב. כפי שקרה בסוף ימי ממשל אובאמה, ישראל חשופה למצב של תמיכה מופחתת בה על ידי ארה"ב. ההסכם בעיתוי זה מאפשר לנו לצלוח את מערכת היחסים עם ממשל ביידן הנוכחי, ולהתכונן לביסוס מערכת יחסים חדשה עם ממשל טראמפ הנכנס.

מעבר לכל זאת, לעיתוי הנבחר יש גם משמעות מבצעית גדולה. ההחלטה "להוריד את הרגל מהגז" בצפון מסייעת לישראל להתמקד צבאית ואסטרטגית בשתי המטרות הבאות שעומדות לנגד עיניה: הכרעת חמאס ומיטוט הציר השיעי.

באשר למטרה הראשונה, הפסקת האש בצפון מאפשרת לצה"ל להעביר את כובד המשקל היבשתי חזרה לעזה, ולחזור ללחימה עצימה שתגביר את הסיכוי להכריע את חמאס ולהחזיר את החטופים. על המטרה השנייה – מיטוט הציר השיעי – יורחב בסעיף הבא.

הפתרון המערכתי לא יושב בלבנון: המשמעות הגלובלית של ההסכם

במזרח התיכון פועלים שלושה כוחות מרכזיים שנאבקים ביניהם על השליטה – הציר השיעי-איראני, הציר הסוני רדיקלי, והציר המערבי-סוני מתון. בשנים האחרונות, הציר השיעי בהובלת איראן ושלוחותיה תפס את הדומיננטיות ונעשה לכוח השולט במרחב. אולם, התהליכים השונים שהתרחשו בשנה האחרונה הכניסו אותו לתהליך שקיעה, ועם המדיניות האמריקאית הנכונה ייתכן שגם נראה אותו קורס.

במקביל להיחלשות הציר השיעי, אנחנו עדים להרמת ראש מצד הציר הסוני-הרדיקלי, שאותו מובילה טורקיה יחד עם ארגוני טרור סוניים קיצוניים כמו אל-קאעידה, המדינה האסלאמית (דאע"ש) ותנועת האחים המוסלמים. הציר הזה, אם יתחזק, יכול להזיק לישראל ולמערב לא פחות מהציר השיעי, ולכן גם ממנו נשקפת סכנה גדולה. ההתרחשויות האחרונות בסוריה, שהובילו להפלת משטר אסד, הן דוגמה מצוינת לכך. ניצחון המורדים הסורים התאפשר בין השאר בעקבות היחלשות חיזבאללה, ובכך אנחנו מקבלים הוכחה נוספת לכך שכל התהליכים במזרח התיכון קשורים זה בזה. הפלת משטר אסד אומנם נראית לעת עתה כמהלך חיובי שיכול לשרת את מדינת ישראל, אך אין לדעת איזו משטר יקום במקומו ואיזו סכנה הוא יהווה. מכאן שישראל מחויבת שלא להזניח את היחס לציר הסוני-רדיקלי שעלול להיות המרוויח הגדול מהפלת הציר השיעי, ולקום נגדנו בעוצמה לא פחותה.

מדינת ישראל נדרשת, אם כך, להשגיח הן על הציר השיעי והן על הציר הסוני הקיצוני, ובמקביל לפעול על מנת לקדם את התחזקות הציר השלישי שהוזכר, שהוא הציר המערבי-סוני המתון. לשם כך עליה לבסס קואליציה עם ארה"ב, מדינות המערב ומדינות סוניות כמו סעודיה, איחוד האמירויות, אינדונזיה, מלזיה ופקיסטן. אם החזית הזאת תהיה חזקה מספיק היא תוכל למגנט אליה מדינות נוספות כמו לבנון ואפילו עיראק. במקביל לביסוס הקואליציה, ישראל גם צריכה לחתור להסכמי נורמליזציה עם המדינות הסוניות המתונות, שאולי יובילו בהמשך להסכמי שלום אזוריים וגלובליים. כך או כך, ישראל צריכה להתנות כל מהלך במזרח התיכון בתקיפה משולבת נגד איראן, כי ברגע שנסיר את ראש הנחש, כל יתר המהלכים כבר יהיו פשוטים בהרבה.

פנינו לאן? היום שאחרי הסכם הפסקת האש

הסכם הפסקת האש מול חיזבאללה אומנם נקבע ל-60 יום בלבד – אבל במציאות הביטחונית של אזורנו, דברים רבים יכולים להשתנות בתקופת זמן כזאת. אין דרך לצפות אם ההסכם אכן ייושם כפי שנקבע, או מה יהיה בסיום התקופה שהוגדרה. ייתכן שחיזבאללה יפר את ההתחייבויות שלו וניאלץ לחזור ללחימה, ובאותה מידה ייתכן שההסכם הזה יוביל להסכם הסדרה קבוע שיאפשר לנו להתחיל לשקם את הצפון ולהשיב את התושבים המפונים לבתיהם.

השאיפה של תנועת הביטחוניסטים היא כמובן לראות את הצפון משוקם ומיושב. מדובר בתהליך מורכב, אך עם הקצאת משאבים וניהול נכון, אפשר להרים את חבל הארץ הזה מחדש כבר בטווח הקרוב. לאחר שזה יקרה, נוכל להתפנות למשימה הבאה שהיא הכפלת התושבים היהודים בצפון הארץ. מבחינת הביטחוניסטים מדובר במשימה לאומית ראשונה במעלה. הכפלת התושבים בצפון תבהיר לאויבים שלנו שהם לא יכולים להסיג אותנו מהגבולות וגם תתרום להתיישבות בארץ ולאסטרטגיית הביטחון של ישראל. באופן דומה, אנחנו גם מקווים לראות שיקום מהיר של עוטף עזה ועלייה במספר התושבים שמתגוררים גם שם.

כדי להגשים מטרות אלו, תנועת הביטחוניסטים פועלת רבות מול קובעי המדיניות, וגם פועלת להקמת גופי חינוך ומכינות שיקדמו את החוסן של היישובים שנמצאים בגבולות הארץ. בימים אלה שוקדת התנועה על הקמת מכינת "התקומה" שתוקם ביישוב תקומה בעוטף עזה, ובהמשך יוקמו מכינות דומות גם בצפון הארץ.

עבור רבים, שיקום ויישוב אזורי הלחימה נראים כמו יעד רחוק, אך אנחנו מתקרבים לשם – והסכם הפסקת האש הוא הצעד הראשון בתהליך. למרות נקודות התורפה של ההסכם והוויתורים שאליהם נדרשנו, חשוב להבין שמדינת ישראל ניצבת כעת בפני הזדמנות היסטורית לממש את כל מאווייה. אם ננצל את ההזדמנות הזאת כראוי, נוכל לשנות את המציאות הביטחונית שלנו לדורות ואף לייצב את מאזן הכוחות בכל רחבי המזרח התיכון.

הפוסט "לנתח את לבנון במנותק מהאסטרטגיה הכוללת זו טעות גדולה" – ההשלכות הרחבות של הסכם הפסקת האש בצפון הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

סצנת המשפט של "הנסיך האדום" בספר "אליס בארץ הפלאות" משתקפת באופן מוזר בפסיקה חסרת התקדים של בית הדין הפלילי הבינלאומי (ICC) נגד ישראל. ה-ICC הוציא צווי מעצר נגד ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו ושר הביטחון לשעבר יואב גלנט בגין פשעי מלחמה לכאורה בעזה. לו היה מתנהל הליך הוגן וראוי, תוצאה זו לבטח לא הייתה מזכירה את האמרה האלמותית של מלכת הלבבות: "גזר-דין קודם – פסק דין אחר כך".

לא נרחיק לכת אם נתאר את הפסיקה ככזו שגובשה על ידי שופטים ותובע בעלי רקורד אנטי-ישראלי מרשים, אשר הגיעו לתפקידם בזכות מינוי פוליטי. הם מצפים שנאמין כי צווי המעצר הוצאו בעקבות תהליך הוגן ומבוסס-ראיות, ולא כתוצאה מהנדוס לאחור של החלטת יח"צ. הם מבקשים לעצור אנשים שאין להם כל סמכות שיפוט חוקית עליהם בגין פשעים במדינה לא קיימת שהומצאה למען הפרוטוקול, תוך התעלמות מכל ראיה המנוגדת לראיית המנהרה שלהם. פסק הדין נקבע מראש, והטיעונים בו גובשו ונכתבו בדיעבד.

ישראל, מדינה שעד כה סיפקה לאויביה בעזה מעל מיליון טון של סיוע הומניטרי בזמן מלחמה, מואשמת כעת ב"הרעבה". מבצע הסיוע ההומניטרי שישראל הפעילה בשיתוף פעולה עם סוכנות אונר"א – למרות שספרי הלימוד שלה שופעים קריקטורות אנטישמיות ורבים מעובדיה הם פעילי חמאס – מתואר כפשע מלחמה. 2 מיליארד דולר נתרמו על ידי תורמים ברחבי העולם כדי לספק לכל עזתי מעל 3,400 קלוריות ליום. כל זאת, למרות אסון ה-7 באוקטובר – הטבח הקטלני ביותר שחווה העם היהודי מאז השואה – ובזמן ש-100 חטופים ישראלים עדיין מוחזקים שלא כדין בעזה.

מעולם לא סופקו ראיות ממשיות למקרי הרעבה מתועדים היטב בעזה. הראיות-לכאורה אינן שוות את הנייר שעליו נכתבו. סוכנויות האו"ם מסתמכות במידה רבה על נתונים מזויפים שמספק חמאס באמצעות מה שהוא מכנה "משרד הבריאות של עזה". משרד זה מספק את הלבנים שבאמצעותן נבנה המגדל האנטי-ישראלי, וטוען כי למעלה מ-43 אלף פלסטינים נהרגו. לא נעשה מאמץ אמיתי לאמת נתונים אלה, או לבדוק כמה מההרוגים היו חמושים. זאת, בניגוד מוחלט לספקנות המובעת כלפי גופים אחרים שמפיצים דיסאינפורמציה, החל מ"ספוטניק ניוז" הרוסי ועד "עמאק" של דאע"ש.

במהלך המלחמה, מיליוני פלסטינים קיבלו הוראה מצה"ל לצאת מאזורי מלחמה ולהיכנס למרחבים בטוחים. טנקים ישראליים הגנו על האזרחים המפונים מפני אש הצלפים של חמאס, שחשש כי הפינוי יוכל לעזור לישראל להביס אותו. אוכלוסיית עזה ממשיכה לגדול בקצב שנתי מוערך של 2%. זו עשויה להיות דרך מוזרה במיוחד, ובלתי יעילה לחלוטין, לבצע רצח עם.

מה שמזעזע בפסיקה אינו רק היעדר ראיות, אלא גם היעדרו של הליך הוגן רלוונטי. ישראל אינה חתומה על אמנת רומא, הכוללת את עקרונות היסוד שלפיהם פועל ה-ICC. כמו כן, עקרון המשלימות קובע כי אין ל-ICC סמכות שיפוט במדינות בעלות מערכת משפט עצמאית. רק במקרים דוגמת פשעי המלחמה שביצע השליט היוגוסלבי מילושביץ', שבהם בתי המשפט המקומיים "לא מוכנים ולא מסוגלים" ("unwilling and unable") להעמיד לדין, יכול ה-ICC להתערב.

צד ב' בפסיקה הוא "פלסטין", שהתקבלה כחברה ב-ICC בשנת 2015, תוך הפרה בוטה של הסכמי אוסלו שנחתמו בין הרשות הפלסטינית לישראל. מכיוון שה-ICC אינו מוסמך לדון באירועים המתרחשים בשטחים בלתי מוכרים, הוא הסכים להגדיר שטח שכזה לצורך הפרוטוקול בשנת 2021. השופט ההונגרי פטר קובאץ' פרסם דעת מיעוט, שבה מתח ביקורת על בית הדין בשל היעדר בסיס משפטי הולם. עם זאת, ה-ICC המשיך לירות את החץ לפני שהוא מסמן את המטרה.

בדומה למשפטי הראווה בברית המועצות, ה-ICC בפעולותיו מוביל לתובנה עמוקה ומדאיגה על מוסד בינלאומי שבעבר נחשב למכובד. נראה כי אור הזרקורים של התקשורת, ולא קריטריונים אמיתיים, קובע את אופי פעילותו של בית הדין. אין דרך אחרת להסביר כיצד מספר ההרוגים המפוקפק והזניח-יחסית בעזה מקבל תשומת לב רבה כל כך, בעוד זירות מלחמה אחרת, שהן באופן אובייקטיבי חמורות בהרבה – כמו המלחמה בתימן (400 אלף נהרגו והורעבו ו-16 מיליון על סף רעב) או המלחמה בדרום סודן (7.7 מיליון צפויים להתמודד עם חוסר ביטחון תזונתי חמור) – כמעט אינן מקבלות תשומת לב. אין דרך אחרת להסביר כיצד העצרת הכללית של האו"ם העבירה 156 החלטות נגד ישראל מאז 2015, כאשר רוסיה נמצאת במקום השני עם 24 החלטות נגדה, בעוד נגד קטאר או ונצואלה לא הועברה אף לא החלטה אחת.

במילותיו של לואיס מורנו אוקמפו, שכיהן בעבר כתובע בית הדין הפלילי הבינלאומי: "כולם יודעים שהרעבה התרחשה בעזה"; כך קבע התובע לשעבר מבלי לספק ולו בדל של ראיה. גישה זו של "כולם יודעים" היא שהכתיבה את הליכי בית הדין, לא ראיות.

אקרובטיקה משפטית והטיית אישוש רק מסייעות לבסס את הטיעון הישראלי נגד ה-ICC, שלפיו בית הדין פועל בהתאם לחוק מותאם אישית במקום הדין הבינלאומי. זו הסיבה שהחלטת ה-ICC גרמה לפעמוני האזהרה לצלצל לא רק בירושלים, אלא גם בוושינגטון – ובצדק רב. גם הנשיא ביידן וגם הנשיא הנבחר טראמפ גינו בחריפות את המהלך. הם מודעים היטב לכך שיצירת תקדים נגד ישראל משמעה יצירת תקדים גם נגד ארצות הברית. אירוע מעין זה כבר קרה בעבר: בשנת 2020, ממשל טראמפ הטיל סנקציות על פקידים ב-ICC בעקבות החלטת בית הדין לפתוח בחקירה נגד חיילים אמריקאים באפגניסטן. בית המשפט החליט אז לסגת ו"לתת עדיפות נמוכה יותר" לתיק האמריקאי. עם זאת, בשנת 2022, בתקופת ממשל ביידן, חידש ה-ICC את חקירתו. אם תקן הזהב הישראלי של יחס נפגעים צבאי-אזרחי, שעומד על 1:1.2, נחשב ל"רצח עם", שערו בנפשכם כיצד יגדיר ה-ICC את הרקורד של ארה"ב באפגניסטן.

יש דרך פשוטה להיחלץ מהביצה הטובענית הזו: לגנות את ה-ICC ולהפסיק את מימונו. כמו כל מוסד, מידת עוצמתו של ה-ICC עומדת ביחס ישיר ללגיטימיות ולמימון שלו. מדינות אירופה שרוצות לשמור על ריבונותן יעשו בחוכמה אם יפסיקו לממן את ה-ICC ויבטלו את חברותן בו. במקום להודיע שיכבדו את הפסיקה, הן צריכות להוביל את ההתנגדות לה. הן יכולות לשמוח לאידה של ישראל בעודה יושבת על כס הנאשם, והן אף מוזמנות להמשיך להביט ביראת כבוד ובהערצה לעבר ה-ICC, אבל עליהן לדעת – הן בהחלט עלולות להיות הבאות בתור. יש להקים מסגרת בינלאומית אמיתית להעמדה לדין של פושעי מלחמה במקום בית דין שרלטני דוגמת ה-ICC. האמינות שהוא מוכר נחשפה כהעמדת פנים ותו לא. עכשיו כל שנותר למדינות אירופה הוא להפסיק לקנות אותה.

הפוסט בית הדין הפלילי הבינלאומי מוכר אמינות. הגיע הזמן להפסיק לקנות אותה. הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

משבר גיוס החרדים, הצורך בהבטחת הצרכים הצבאיים הישראליים, המשבר הכלכלי בישראל ומעמדה הבינלאומי של המדינה – כיצד כל המשברים הללו יכולים להתחבר יחד להזדמנות, ולאפשר לישראל לתפוס שתי ציפורים במכה אחת?

למעשה מדובר כנראה בארבע ציפורים, ולא רק בשתיים. הפתרון המוצע הוא הקמת מפעלים לייצור נשק ותחמושת כחול לבן, וגיוס הציבור החרדי לאיוש ולתפעול המפעלים הללו בתנאים של שירות צבאי/שירות לאומי.

הדרג המדיני כבר הגדיר את הייצור העצמי כמטרה לאומית, וזאת בעקבות התלות הגוברת בהשגת חימוש מארה"ב ומדינות נוספות, שבלטה מאוד במהלך המלחמה. הפרויקט יעניק לישראל עצמאות קריטית, וימנע תלות במדינות העולם ובמניעים פוליטיים של ממשל כזה או אחר. נוסף על כך, העלות הנמוכה המשולמת לחיילים תייצר היתכנות כלכלית לפרויקט. אם כך, בשל מצוקת מלאי החימוש בעולם והצורך הגובר בתחמושת יכולה מדינת ישראל להרוויח כלכלית וגיאופוליטית מהפיכתה לגוף מייצר ומייצא.

בעיה 1: משבר גיוס החרדים

משבר גיוס החרדים הוא נושא רחב שאי אפשר לסכם בכמה משפטים. גם הפתרון המוצע לא מבקש לפתור את כל בעיית השוויון בנטל, ואין בכוחו לייצר תקני שירות לכל החברה החרדית, אלא לחלק ממנה בלבד. כמו כן, בכוחו למצוא פתרונות רק לחלק מהטיעונים הנוגעים לחשש של החרדים בגין פגיעה באורחות חייהם, כדוגמת הפרדה מגדרית, כשרות ולימוד תורה.

לטובת ההפרדה המגדרית, המפעלים המדוברים יכולים להעסיק גברים בלבד, ולכן גם אנשי מקצוע שאינם חרדים צריכים להיות גברים. לצד אנשי המקצוע המוסמכים, כמו מהנדסים ומנהלים, יעבדו במפעלים אלה אנשי צווארון כחול שיהיו אחראים לתפעול השוטף של המפעלים. את העובדים הללו אפשר לקחת ממחזורי גיוס מיוחדים של החברה החרדית.

במסגרת השירות אפשר יהיה להבטיח אוכל כשר ברמה הנדרשת, תפילות במגורים או בבית כנסת שיוקם במיוחד ואפילו לימוד תורה ביתר שעות היום שבהן לא נמצאים העובדים במשמרת במפעל. למעשה, המודל יכול להפיג רבים מהחששות של המגזר החרדי, תוך מתן מענה לצורך אסטרטגי-צבאי דחוף.

בעיה 2: המחסור בחימוש

מאז פרוץ מלחמת "חרבות ברזל", מדינת ישראל נאלצת לנהל כלכלת חימוש מחושבת. מצבנו טוב יחסית, בעיקר בזכות רכבת האספקה האמריקאית שמספקת מאות אלפי טונות של ציוד צבאי, אך ישנם מספר משתנים שחובה עלינו לקחת בחשבון.

בחודשים האחרונים דובר רבות בנושא וכל הגורמים הצבאיים והפוליטיים ממליצים לפעול על מנת להפחית את התלות ביבוא ולהגדיל את העצמאות. המלצות אלו מתבססות על איומים להטיל אמברגו נשק על ישראל, על עיכובים באספקה, ועל התניות כאלו ואחרות. מעבר לכך, יש בכל רחבי העולם צורך גובר לרכוש כלי נשק ותחמושת, שקשור בין היתר במלחמה הפעילה באוקראינה אשר מועד סיומה אינו נראה באופק, ובכך שמדינות רבות שואפות להגדיל ולייעל את צבאן. קצב הייצור הנוכחי לא תמיד עומד בהיקף הדרישה, ולעיתים ישנם עומסים ועיכובים משמעותיים מאוד.

ראוי לציין כי ההחלטות לפעול להגדלת העצמאות הצבאית אינן בלעדיות לישראל. בחודש מרץ האחרון הציגה הנציבות האירופית תוכנית להפחתת יבוא הנשק מחוץ לאיחוד והגברת הייצור ביבשת.

בעיה 3: המשבר הכלכלי בישראל

אין ספק שמלחמת "חרבות ברזל" גבתה ועוד תגבה מחירים עצומים מהכלכלה הישראלית. הטכנולוגיה הצבאית היא ענף מניב יחסית שמהווה חלק נכבד ביצוא הישראלי, וזאת משום שהטכנולוגיות הישראליות נחשבות לפורצות דרך ונמכרות למדינות העולם בעלויות משמעותיות.

ההצעה המופרטת אומנם מתמקדת בעיקר בייצור חימוש ולא בפיתוחים טכנולוגיים מתקדמים, אך ייתכן שיש כאן הזדמנות היסטורית לתרום הן לצרכים הצבאיים והן לצרכים הכלכליים של מדינת ישראל, תוך כניסה לשווקים חדשים בתחום הביטחוני שבו לישראל יש מוניטין כל כך טוב בעולם.

בעיה 4: מעמדה הבינלאומי של ישראל

התלות הישראלית ביבוא נשק ממדינות אחרות יכולה לפגוע במערכות היחסים השונות של ישראל עם מדינות העולם. תלות זו מעניקה למדינות המייצאות כוח מינוף פוליטי ומאפשרת להן להתנות תנאים לישראל ולהתערב בהליכי קבלת ההחלטות בזמני מלחמה.

באמצעות עצמאות בפיתוח חימוש, מדינת ישראל תוכל להפוך את מאזן הכוחות, ובמקום להיות זאת שמייבאת נשק ותחמושת, להיות זאת שמייצאת. במצב כזה, מדינות העולם יהיו אלה שיתדפקו על דלתה ויבקשו לרכוש ממנה. זאת ההשפעה שיש לכוח היצוא הישראלי בענף הטכנולוגיות הצבאיות המתקדמות, ואפשר ליישם אותו גם בטכנולוגיות לואו-טק כדוגמת ייצור חימוש.

התוכנית היא הפתרון? סיכום ומסקנות

מפעלי ייצור הנשק והתחמושת יכולים לפתור לפחות ארבע בעיות שמעסיקות את מדינת ישראל מבחינה חברתית, צבאית, כלכלית ותדמיתית.

מובן שהקמת מפעלים כאלה מצריכה בחינה של היבטים שונים כמו עלות הקמה, כמות וסוג כוח האדם, עלויות שכר וכד'. ייתכן כי במפעלים מסוימים כוח עבודה לא מיומן ואחרים יהיו תלויים יותר בטכנולוגיה ובעובדים מקצועיים. הפערים בעלויות השכר יכולים גם הם להיות משמעותיים ולשנות לגמרי את המשוואה הכלכלית. מדינת ישראל יכולה להחליט שהיא מסבסדת את התעשייה ומגייסת עובדים בתנאי השוק, אך המודל המוצע – התבססות על כוח עבודה מגויס – יוצר הזדמנות זולה ותחרותית בהרבה, כזו שבכוחה לספק אפשרויות יצוא איכותיות במחירים אטרקטיביים.

נקודה חשובה נוספת שיש לתת עליה את הדעת היא כוח האדם הזמין לעבודות צווארון כחול, המוגבל גם ככה בישראל, בייחוד כאשר מדובר בתעשיות צבאיות רגישות. למשל, בתעשיות של חקלאות, בנייה וכדומה קשה עד בלתי אפשרי למצוא עובדים ישראלים, ומרבית העובדים הם עובדים זרים. במפעלים אומנם המצב יותר טוב, אך אם לוקחים בחשבון את הרגישות הביטחונית, אין ספק שגיוס חרדים לתפעול המפעלים יכול לפתוח דלתות שעד כה נחשבות למכשול בלתי עביר.

המאמר פורסם במקור באתר "עכשיו 14"

הכתוב הוא על דעת המחברת בלבד ואינו משקף בהכרח את עמדת התנועה

הפוסט מארבע בעיות להזדמנות אחת: התוכנית לגיוס חרדים למפעלי החימוש החדשים הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

אירופה חווה כיבוש אסלאמי איטי. ההגירה המסיבית מארצות האסלאם לאירופה המערבית משנה את פניה של היבשת. ברחובות רבים ברחבי אירופה הנוף האנושי המוכר התחלף בלבוש אסלאמי מסורתי, ועל גבי בתי עסק נראות כתובות בערבית. במהלך השנים האחרונות אף דווח על כנסיות רבות באירופה, במיוחד בצרפת, שמועברות לבעלות של אגודות אסלאמיות והופכות למסגדים. ככה נראה כיבוש דתי.

האירועים באמסטרדם הם קריאת השכמה לאירופה. אותם פורעים מוסלמים אומנם ניסו לפגוע ביהודים – אך בפעם הבאה הם עלולים לקום נגד הנוצרים.

המקרה המדאיג של ארצות השפלה

מעבר לשינוי של הצביון באירופה, מהגרים רבים מייבאים אנטישמיות מהמזרח התיכון. רבים מאותם פורעים שהשתתפו באירועי האלימות באמסטרדם הם יוצאי אלג'יריה ומרוקו. אלג'יריה היא אחת המדינות האנטישמיות ביותר בעולם, ואותם אלג'יראים-הולנדים ינקו את האנטישמיות הזו מבית.

במדינות כמו הולנד ובלגיה יש קהילות גדולות מאוד של אלג'יראים ומרוקאים. קהילות אלו הולכות ומתרחבות בעוד האוכלוסיות ההולנדיות והבלגיות מצטמצמות. האוכלוסייה הכללית בהולנד ובלגיה יחד לא עולה על 30 מיליון. בהולנד יש 17.8 מיליון תושבים ובבלגיה 11 מיליון תושבים. בעוד 10 שנים הצפי הוא גידול אוכלוסין, והמוסלמים יהיו הרוב בערים מרכזיות כמו בריסל, למשל. בעוד כמה עשרות שנים המוסלמים צפויים להוות את רוב האוכלוסייה בבלגיה כולה.

לאחר ההשתלטות על המרחב הציבורי בארצות השפלה, הליברליות והרב-תרבותיות, עתידות "להיכבש" מדינות נוספות כגון צרפת, גרמניה, שוודיה ובריטניה, שגם בהן יש אוכלוסיות מוסלמיות גדולות. בצרפת, לדוגמה, נמצאת האוכלוסייה המוסלמית הגדולה ביותר באירופה, המונה מעל ל-8.5 מיליון איש.

תחילתה של אינתיפאדה גלובלית

הפוגרום המתוכנן מראש של מוסלמים תושבי הולנד נגד ישראלים שהגיעו לאמסטרדם כדי לצפות במשחק בין מכבי תל אביב לאיאקס אמסטרדם הזכיר לנו את השבעה באוקטובר ובאופן סמלי גם את ליל הבדולח, שאירע 86 שנה לפני כן וצוין ביום למוחרת.

אירועי הפוגרום באמסטרדם הותירו מראות קשים של ישראלים שהוכו באלות, אוימו בסכינים וחלקם אף הושלכו למספר תעלות מים בעיר. הפורעים הערבים תיאמו את מעשיהם דרך הרשתות החברתיות ובאמצעות מידע שקיבלו על הימצאותם של ישראלים בנקודות שונות ברחבי אמסטרדם. חלק מן הפורעים הגיעו לבתי מלון שבהם שהו ישראלים, ואותם ישראלים התבקשו להתבצר בחדרים. ראש עיריית אמסטרדם, פמקה הלסמה, אף ידעה לומר כי "נהגי מוניות ממוצא מוסלמי השתתפו בלינץ'".

למול ההתארגנות של הפורעים, כוחות השיטור ההולנדיים הפגינו אוזלת יד בהשתלטות על האירוע והתקשו למנוע את הפגיעה באוהדים הישראלים – זאת על אף שמפקד משטרת אמסטרדם, פיטר הולה, הצהיר כי "אנחנו מתכוננים כבר שבועות, חזינו סכנות לסדר הציבורי". לאחר הפוגרום אפשר היה לראות בסרטונים רבים שהופצו ברשתות החברתיות פורעים ערבים מכים את הישראלים ומצווים עליהם להגיד את הסיסמה "Free Palestine". לאחר מכן השתמשו ערוצי תעמולה פלסטיניים בסרטונים אלו כדי ללעוג לאותם ישראלים שסיננו סיסמה זו מתוך פחד כדי שהתוקפים יחוסו עליהם.

הפוגרום באמסטרדם איננו אירוע נקודתי המיוחס להולנד בלבד – זהו תמרור אזהרה למה שיכול להפוך לגל של פוגרומים נוספים שיתבצעו בהשראתו ברחבי העולם. לא בכדי במקומות רבים בעולם, כמו בארצות הברית, למשל, יצאו ערבים והריעו למעשי הפורעים באמסטרדם, כשם שהריעו לאחר טבח השבעה באוקטובר. ערבים ומוסלמים רבים כבר קוראים בתקופה האחרונה ל"אינתיפאדה גלובלית" שתופנה כלפי יהודים בעולם. האנטישמיות הולכת וגואה, והמוסלמים במדינות המערב נהנים מסוג של "חסינות" בעקבות המדיניות הסובלנית של מדינות המערב.

החזית השמינית למלחמה

האירועים באמסטרדם וההפגנות האלימות ברחבי אירופה מוכיחים שוב כי ישראל ניצבת בפני חזית נוספת, חזית שמינית למלחמה הרב-חזיתית, והיא החזית האלימה של מוסלמים ופרו-פלסטינים ברחבי העולם. כאשר המון ערבי-מוסלמי מתפרע ברחובות אירופה וצפון אמריקה, הוא אינו עושה זאת מתוך תמיכה בפלסטינים גרידא, אלא מתוך שנאה אנטישמית יוקדת ליהודים הכוללת קריאות להרג יהודים ולתמיכה בחמאס שמלוות בתמונות של יחיא סינוואר.

ישראל מתמודדת עם חזית שמינית במסגרת המלחמה שנכפתה עליה, אך זו יכולה להיות חזית לחימה ראשונה של אירופה: חזית של ג'יהאד מבית.

אירועים אלו גם ממסגרים את מה שהאירופאים רוצים להכחיש: הם והיהודים נמצאים באותה סירה. האסלאם מתפשט בכל העולם, ואנו עדים לניצנים של מהלכי הכיבוש הראשונים באירופה: הולנד ובלגיה תחילה.

המאמר פורסם במקור בעיתון "מקור ראשון"

הכתוב הוא על דעת המחבר בלבד ואינו משקף בהכרח את עמדת התנועה

הפוסט הולנד ובלגיה תחילה: הדרך להתמודד עם הטרור הגואה באירופה הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

תת גונדר בדימוס בטי להט שירתה 35 שנים בשירות בתי הסוהר. במהלך הקריירה שלה היא הגיעה לעמדות מפתח וניהלה מספר בתי כלא, בהם כלא הנשים נווה תרצה, כלא השרון וכלא הדרים. בתפקידה האחרון שימשה ראש מערך המודיעין בשב"ס – תפקיד שבמסגרתו פגשה אסירים ביטחוניים רבים, שעימם נמנה גם יחיא סינוואר.

התפקידים השונים שמילאה הפגישו את להט עם אוכלוסיות רבות ומגוונות – מבני נוער ונשים ועד לראשי כנופיות פשע וארכי-מחבלים. "חוויתי הרבה כאב בשנות העבודה שלי, ופעם אחר פעם ראיתי איך אנחנו לא מצליחים לשבור את המעגלים של הפשיעה ושל הטרור", היא מספרת. "גידלתי דורות של אסירים – היו לי אסירות שילדו בכלא, ואחר כך פגשתי את הילדים שלהן בבתי כלא לבני נוער. חלק מהנערים האלה זכרו אותי, היו מספרים לי איך חגגתי להם יום הולדת בקנטינה של הכלא כשהם באו לבקר את אימא שלהם, ואני הייתי מסתכלת עליהם וחושבת – הם בגיל של הילדים שלי, למה הם היו צריכים להגיע למקום הזה? זה כאב לב עצום. מנגד פגשתי את המחבלים הרצחניים ביותר ונאלצתי לצפות בהם מסתובבים בחצרות הכלא, מדברים, צוחקים, ועוד נדרשתי לדאוג לתנאים שלהם. היו פעמים שחזרתי הביתה ואמרתי לעצמי: ריבון עולמים איפה אני חיה?"

ידענו שעל פיו יישק דבר: על האסיר יחיא סינוואר

במרוצת השנים ראתה בטי להט את האסירות והאסירים המסוכנים ביותר ששוהים בבתי הכלא בישראל. במישור הפלילי היא פגשה רוצחים וראשי כנופיות פשע, ובמישור הביטחוני פגשה כמה מהמחבלים הבכירים ביותר של ארגוני הטרור. תחת ניהולה עברו, בין היתר, השייח' אחמד יאסין – מייסד חמאס, סלאח שחאדה – ראש הזרוע הצבאית של חמאס בעזה, ואבראהים חאמד – מפקד גדודי עז א-דין אל-קסאם ביהודה ושומרון שהיה אחראי על מרבית הפיגועים בתקופת האינתיפאדה השנייה. אולם, אחד האסירים הזכורים לה ביותר מכל שנות עבודתה – הן בשל חוכמתו והן בשל אכזריותו – הוא יחיא סינוואר.

איך התרשמת מסינוואר?

"סינוואר היה מאוד דומיננטי ומאוד אכזר. האסירים בחרו בו שוב ושוב להיות בהנהגה הבכירה בכלא, והוא הקים שם תאי טרור ויחידות האזנה שנועדו לאסוף מודיעין בתוך הכלא ומחוצה לו. הוא ניהל גם יחידות שהתפקיד שלהן היה לתחקר אסירים חדשים. כל אסיר שנחשד במעורבות עם גורמי מודיעין ישראליים עונה באופן מזעזע. מובן שסינוואר עצמו לא עשה שום דבר באופן אישי, אבל היה ברור שהוא זה שמושך בחוטים. מנגד, הוא דאג לקחת תחת חסותו את המחבלים הרצחניים ביותר שהגיעו לכלא, ולקדם אותם בסולם התפקידים. הוא אימץ למשל את עבד אל-עזיז סאלחה, אחד ממבצעי הלינץ' ברמאללה שמופיע בתמונה המפורסמת עם ידיו המגואלות בדם, ונתן לו להיות אחראי על יחידות ההאזנה בכלא. גם את הרוצחים של בני משפחת פוגל ואת מבצע הפיגוע במלון פארק בנתניה הוא אסף למטה שלו. בהמשך, כשהתנהלו הדיונים על עסקת שליט, סינוואר היא מעורב בבחירת המחבלים שנכנסו לרשימת המשוחררים. הוא דאג להכניס לשם את עצמו ואת מקורביו, והשאיר בחוץ אסירים שהיו מסוכסכים איתו. זה הכוח שהיה לו".

האמנת שסינוואר מסוגל לבצע מתקפה בסדר גודל של השבעה באוקטובר?

"בוודאי. סינוואר לא האמין בדו-קיום, ותמיד הצהיר שהוא לא ישלים עם הישיבה של 'המתנחלים הציונים' על אדמת פלסטין. הקשבתי לו הרבה, גם בשיחות גלויות שניהלתי איתו וגם בשיחות שהוא ניהל כביכול בסתר עם המקורבים שלו בכלא, ובחיים לא ראיתי אותו סוטה מכיוון המחשבה שלו ומהאידיאולוגיה החזקה. היו לו תוכניות גדולות והוא האמין בכל ליבו שעד 2027 הוא יבצע מתקפה קשה שתוביל לניצחון של חמאס על ישראל – אז מי שהולך ואומר שהוא היה פרגמטי בגישה שלו לישראל פשוט לא יודע על מה הוא מדבר".

עד כמה סינוואר היה מעורב בנעשה בחוץ?

"בתקופתי הגדרנו את סינוואר כאסיר יעד ארצי, כלומר כאסיר שמצריך מעקב מודיעיני צמוד, מאחר שמידת השפעתו חורגת מעבר לבית הכלא שבו הוא נמצא. הוא היה מעורב מאוד בדברים שנעשו בתוך בתי הכלא הביטחוניים וגם היה מודע היטב למה שקורה בארץ. צריך להבין שסינוואר, יימח שמו, היה אדם חכם מאוד. הוא הכיר את החברה הישראלית כמו את כף ידו וידע לנתח אותה בצורה מבריקה. היה ברור כבר משלב מוקדם שהמטרה שלו היא לקרוע את החברה הישראלית מבפנים, והוא ידע איך לעשות את זה. השאיפה שלו ליצור קרע בעם הורגשה מאוד גם במהלך המלחמה הנוכחית, וברור לי שכשהוא הוציא את הראש מהמנהרה וראה את עזה נחרבת, ההתפוררות של החברה הישראלית היא זו שנתנה לו רוח גבית להמשיך להילחם בנו ולהאמין שהוא גם יצליח לנצח".

את נכחת בדיונים שבהם הוחלט אילו מחבלים ישוחררו במסגרת עסקת שליט. מה חשבת על השחרור של סינוואר?

"היה לי מאוד קשה עם זה, והתרעתי על כך שזה מחבל שלא צריך לשחרר. בשלב מסוים אחד מאנשי הצוות במו"מ שאל אותי מה יש לך מסינוואר? הוא בכלל לא רצח יהודים, רק פלסטינים משת"פים, ואני אמרתי לו – תראה שעוד יהיה לו הרבה דם של יהודים על הידיים. לא יודעת מה חשבתי לעצמי כשאמרתי משפט כזה, אבל היה לי ברור שאם הוא יקבל הזדמנות לבצע מעשי זוועה, הוא ינצל אותה. מי שמכיר מחבלים כמוהו וחי איתם יודע למה הם מסוגלים, לכן מי שהופתע מרמת האכזריות של המחבלים בשבעה באוקטובר לא באמת הכיר אותם".

זה לא כלא, זאת קייטנה למחבלים

בטי להט מכירה היטב את המציאות בבתי הכלא בישראל ויודעת באילו תנאים מוחזקים האסירים השונים. בדיוק בשל כך קשה לה לראות כיצד אסירים, ובפרט אסירים ביטחוניים, מנצלים את הלחץ הציבורי ואת מערכת המשפט הישראלית כדי להביא לשיפור לא מוצדק בתנאי המחיה שלהם.

"האסירים הביטחוניים יודעים שמערכת המשפט בישראל תמיד תדאג להם ושהדלת של בג"ץ פתוחה בפניהם", מספרת להט. "אנחנו חושבים שאם יהיה שקט בבתי הכלא ושאם ניתן להם את מה שהם רוצים אז נוכל לשקם אותם ולשנות את דרכיהם, אבל מה שאנחנו לא מבינים זה שההומניות הזאת היא בעוכרינו. ככל שאנחנו נותנים להם יותר כך אנחנו נתפסים בעיניהם כיותר חלשים. גם כשאנחנו מצילים את החיים שלהם הם לא מעריכים את זה. אני דיברתי עם סינוואר אחרי שהוציאו לו גידול מהראש בבית חולים בישראל ושאלתי אותו נו, עכשיו אתה אסיר תודה? והוא אמר לי – אין לי על מה להודות לכם, רק עשיתם את מה שאתם חייבים לעשות. אנחנו צריכים לשכוח מהאשליה שאם נעניק להם תנאים טובים בכלא נצליח להסיט אותם מהמסלול של הטרור. בכל השנים שלי בשב"ס לא ראיתי אסיר חמאס אחד שחזר בו מהאידיאולוגיה שלו. זה לא קיים".

איך בפועל נראים החיים של האסירים הביטחוניים בבתי הכלא?

"כל אסיר מחויב לעשות תוכנית לימודים, ומאפשרים להם גם לעשות תארים אקדמיים באוניברסיטה הפתוחה. למעשה, הרשות הפלסטינית ממש מעודדת אותם ללמוד בכלא. היא משלמת להם משכורות ומטעינה להם כסף בקנטינה, וככל שיש להם השכלה אקדמית יותר גבוהה כך הם מקבלים יותר כסף. חוץ מזה, יש לאסירים ספרייה גדולה ואין ספר שמגיע לסטימצקי ולא נשלח מיידית גם לשם. במו עיניי ראיתי אסירים ביטחוניים שקוראים את 'קיר הברזל' של ז'בוטינסקי ואת 'הכוזרי' של יהודה הלוי. הם מקבלים גם עיתונים ישראליים, האהוב עליהם הוא 'הארץ'. יש להם מינוי קבוע לעיתון הזה ואם הוא לא מגיע בזמן הם מתחרפנים. חוץ מההעשרה שמגיעה מצד המערכת, גם תאי הטרור בבתי הכלא דואגים לטפח את האסירים – כל אסיר נדרש ללמוד עברית ולשמש מדי פעם דובר האגף. נוסף על כך מלמדים אותם לאסוף מודיעין, לעקוב אחרי סוהרים ולהאזין לפרשנים ישראלים בתקשורת. אחרי שהם מאזינים לחדשות וקוראים את העיתונים, הם יושבים יחד ומנתחים את הידיעות והפרשנויות. במיוחד הם אוהבים לעקוב אחרי המחלוקות בחברה הישראלית ולראות עד כמה אנחנו עייפים ממלחמות ומוכנים לעשות ויתורים. צריך להבין שלמחבלים בבתי הכלא יש משמעת ארגונית ברזל, ובמיוחד לאלה שמשתייכים לחמאס ולג'יהאד האסלאמי הפלסטיני. הם לא מבזבזים זמן. מבחינתם הישיבה בכלא היא הזדמנות לרכוש השכלה ולפתח מיומנויות שיסייעו להם להמשיך עם פעילות הטרור ולבצע תוכניות לטווח הרחוק".

מה דעתך על הביקורות שעולות נגד התנאים שבהם מוחזקים האסירים הביטחוניים?

"אסירים ביטחוניים לא אמורים לחיות באותם תנאים של אסירים פליליים, וגם האמנות הבינלאומיות תומכות בכך. מי שרוצח יהודים בגלל היותם יהודים צריך להיות מוחזק בתנאים אחרים, אבל בפועל בתי הכלא הביטחוניים כבר הפכו מזמן לקייטנות למחבלים. זה קורה, בין היתר, בגלל בתי המשפט ובג"ץ, שנותנים פסיקות הזויות שלא מחוברות למציאות בכלא. יום אחד החליטו שאסור לנו לבדוק מה קורה מתחת לשטיח התפילה של האסירים כי זה לא מכבד את חופש הדת שלהם – הם יודעים בכלל מה האסירים יכולים להחביא או לחפור מתחת לשטיח התפילה? המציאות היא שיושבים בכלא אסירים שכל תפקידם הוא להגיש עתירות לבג"ץ. הם עובדים בזה, שולחים עתירה ועוד עתירה, ופשוט מטרללים את כל המערכת. אם זה לא מספיק, הם גם מפעילים עורכי דין ופוליטיקאים שעוזרים להם להעביר מסרים ולבצע תיאומים, והשב"כ והפרקליטות מאפשרים לזה לקרות. אם שואלים אותי, האחריות על תנאי המחיה של האסירים צריכה להיות רק בידיים של שב"ס, שהוא הגוף המקצועי. ומהיכרותי את שב"ס, אם זה היה תלוי בו, הוא היה מתייחס לאסירים הביטחוניים בדיוק לפי מה שנקבע באמנות הבינלאומיות – לא פחות ולא יותר".

"כל גוף מודיעין חושב שיש לו מונופול על השכל"

כמי שהגיעה לעמדות מפתח בשב"ס, לתת גונדר בדימוס בטי להט יש תובנות רבות לא רק על המציאות בבתי הכלא, אלא גם על האופן שבו המערכת הביטחונית והמודיעינית כולה מתנהלת. אחת הבעיות המהותיות שעליהן היא מצביעה היא חוסר סנכרון בין גופי המודיעין השונים. "כל גוף חושב שיש לו מונופול על השכל ושהוא יודע הכול", היא אומרת. "יש התנשאות מאוד גדולה, במיוחד מצד השב"כ ויחידות מסוימות באמ"ן, והם לא באמת מנסים לשתף פעולה עם המשטרה ושב"ס. בתקופה שלי כראש מערך המודיעין התחננתי שנעבוד יחד כי ידעתי שיש לנו הרבה מה לתרום מעצם זה שאנחנו אלה שנמצאים בחיכוך יומיומי עם האסירים הביטחוניים. באותה תקופה באמת היה שיפור במערכת היחסים בין גופי המודיעין, אבל אני חושבת שמהר מאוד כל אחד חזר למשבצת שלו. גם היום, כשאני מסתכלת על מה שקורה במודיעין הישראלי, אני רואה שלא השתנה שום דבר".

ומה בנוגע לעסקאות לשחרור אסירים – גם שם לא מתייעצים עם השב"ס?

"בעסקת ג'יבריל לא התייעצו איתנו בכלל, ובעסקת שליט זאת הייתה התייעצות למראית עין. רק אחרי שהתעקשתי שתהיה נוכחות של שב"ס בדיונים על שחרור המחבלים, הזמינו אותי לפגישות, אבל גם אז התפקיד שלי הסתכם במתן רקע על המחבלים. השב"כ הרי בטוח שהוא יודע הכול אז למה שהוא יתייעץ עם השב"ס?"

נשמע שיש לך בטן מלאה על השב"כ. מה את חושבת על ההתנהלות שלו בשנה האחרונה?

"יש בשב"כ אנשים משכמם ומעלה שעושים עבודת קודש, אבל לדעתי השב"כ עצמו הוא גוף שלוקח על עצמו משימות שבכלל לא נמצאות במנדט שלו – ולא פעם זה בא על חשבון משימות שכן נמצאות תחת אחריותו".

באופן כללי, איך את מתרשמת שהדוקטרינה של שחרור אסירים תמורת חטופים משפיעה על הלך הרוח בכלא?

"משפיעה מאוד. האסירים מאמינים בכל ליבם שביום מן הימים ישחררו אותם, וזה מאפשר להם להתנהל עם מורל גבוה. לא אכפת להם אפילו כמה שנות מאסר הם יקבלו. גם מחבלים שנידונים ל-60 מאסרי עולם אומרים לך 'וואללה אישי' (זה שום דבר), כי הם יודעים שמתישהו יחטפו ישראלים והם ישתחררו. עובדתית הם לא טועים".

יש אסירים שלא ישתחררו באף עסקה?

"חוץ מיגאל עמיר אני לא מכירה אף אחד. גם בעסקת ג'יבריל וגם בעסקת שליט שחררנו את המחבלים האיומים ביותר, ואני רואה את השמות של המחבלים שעולים בעסקות השבויים שנידונות היום ואני פשוט מתחלחלת. כשזה נוגע לאסירים הביטחוניים, לכל אחד יש סיכוי להשתחרר במוקדם או במאוחר".

איימו עליי ועל המשפחה שלי אבל מעולם לא פחדתי

תת גונדר בדימוס בטי להט היא לא עוד בכירה לשעבר בשירות בתי הסוהר, אלא אחת מן הנשים הראשונות בארגון שהצליחו להגיע לדרגה כזו ולמלא שורה כל כך מרשימה של תפקידים. "אני לא מניפה את דגל הפמיניזם אבל כן פתחתי דלתות להרבה נשים שהגיעו אחריי והוכחתי שאנחנו לא נופלות מגברים", היא מודה. "הייתי אישה חזקה בסביבה מאוד גברית וזה לא היה פשוט. כשקיבלתי את הניהול של כלא השרון, שהוא אחד מבתי הכלא השמורים בארץ, זאת הייתה דרמה גדולה. היו אנשים שהתקשו לקבל את זה שאישה מנהלת כלא לגברים, וכשרק הגעתי לשם זכיתי לתגובות ולמבטים מזלזלים; אבל אני לא התרגשתי מזה, אספתי את כולם ואמרתי שאני לא מתנצלת לרגע על היותי אישה. מהר מאוד כולם נוכחו לראות שאני מגיעה עם הרבה ידע, ניסיון והיכרות מעמיקה עם השטח. ראו גם שאני חרוצה מאוד ומובילה מהלכים רציניים, ואף אחד לא העז לעשות דברים מאחורי גבי או לנסות להכשיל אותי".

הקריירה שלך הייתה כרוכה במפגש יומיומי עם האסירים הכי מסוכנים בישראל. לא פחדת?

"ישבתי בתאים עם ראשי כנופיות פשע, שלחתי מחבלים לצינוק ולבידוד, והיו שנים שגם הסתובבתי בעזה לבד – אבל מעולם לא פחדתי. גם כשקמ"נים אמרו שיש איומים לפגוע בי, התעקשתי להמשיך להיכנס לאגפים ולפגוש את האסירים. המשפחה שלי הייתה מאוימת גם היא עשרות פעמים. הפעילים של מרואן ברגותי, למשל, איימו במשך חודשים לפגוע בי כי הרעתי את התנאים שלו בכלא, והיה צורך לשים את הבית שלי תחת מעקב משטרתי. אבל לא, גם אז לא פחדתי. זה היה התפקיד שלי וזה היה חלק מהסיכון שלקחתי על עצמי".

איזו מסקנה את לוקחת איתך אחרי 35 שנות שירות בשב"ס?

"אחת המסקנות הכואבות היא שאנחנו לא מצליחים למגר את ההסתה לטרור בחברה הפלסטינית, ולמעשה אנחנו לא מנסים. הרבה מהפלסטינים וגם מערביי ישראל יונקים את השנאה ליהודים כבר ביום היוולדם, ואז הולכים לבתי הספר – שחלקם נמצאים במימון של מדינת ישראל – ושם מזינים אותם בעוד ועוד נרטיבים שקריים. אם לא די בכך, נערים צעירים מקבלים תמריצים לבצע פיגועים ביטחוניים. יש נערים שנמצאים בשולי החברה וברגע שהם פועלים נגד ישראל פתאום מקבלים אותם, דואגים למשפחות שלהם ומעניקים להם משכורת. במקביל, בבתי הכלא בישראל מחייבים אותם לסיים בגרות, שזה משהו שרבים מהם לא היו מצליחים לעשות בחוץ – אז איזה עניין יש להם לשנות את דרכיהם? ממה שאני ראיתי, אין לנו באמת יכולת למנוע מאותם נערים להפוך למרצחים מתועבים בעתיד, ממש כמו שאין לנו יכולת למנוע מהאסירים המשוחררים לחזור לעסוק בטרור, ומהאסירות לגדל עוד ועוד דורות של מחבלים. אלה מעגלים שלא נפרצים".

איך הקריירה שלך עיצבה את תפיסת העולם שלך כיום, כאזרחית במדינה?

"אני חושבת שהעבודה שלי גרמה לי להבין שאין שחור ולבן. המציאות בישראל מורכבת והגיע הזמן שנפסיק למשוך לקיצוניות כזאת או אחרת. זאת גם אחת הסיבות שבחרתי להצטרף לתנועת הביטחוניסטים. בעיניי זאת תנועה נקייה שבאה ממקום ענייני. הביטחוניסטים שמים את טובת החברה הישראלית לנגד עיניהם ושוקלים כל סוגיה ביטחונית בכובד ראש. זה נותן לי את התקווה שהם יצליחו להוביל אותנו ואת המדינה למקומות ראויים יותר".

הפוסט "מי שהופתע מרמת האכזריות של המחבלים לא באמת הכיר אותם" – ריאיון עם תת גונדר בדימוס בטי להט הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

"מדד הביטחוניסטים" הוא מחקר מתמשך שנערך בחברה הישראלית בנושאי ביטחון, צבא וחברה. הפעם התמקד המדד בנושא החינוך – תחום שנמצא בראש מעייניה של תנועת הביטחוניסטים, אשר רואה בו את המסד לביטחון ישראל. במסגרת הסקר נשאלו שאלות שונות הנוגעות בין היתר לתכנים הנלמדים בבתי הספר, לתחומי האחריות של המסגרות החינוכיות, ולתפקידה של מערכת החינוך בעיצוב הזהות של הפרט והקולקטיב.

בשתי הכתבות הקרובות נסקור את ממצאי הסקר ואת התובנות העולות ממנו. הכתבה הנוכחית תתמקד בערכים שיש להקנות לתלמידים בישראל, בתכנים הלימודיים ובאופן שבו מערכת החינוך מכינה את התלמידים לחיים המקצועיים והאזרחיים. בכתבה הבאה נבחן את הקשר שבין חינוך לביטחון ואת תפקידם של התיכונים בהכנה לצה"ל.

הסקר נערך במהלך חודש ספטמבר 2024 בליווי אקדמי של ד"ר רונן איציק ובליווי סטטיסטי של ד”ר חגי אלקיים. הסקר נערך בקרב 1,611 משיבים מקרב האוכלוסייה הבוגרת בישראל (18+), המשתמשת באינטרנט, ועבר בקרה כדי לוודא ייצוגיות בהיבטים של גיל, מגדר, לאום, דתיות וזיהוי עצמי פוליטי.

עבור המדגם המשולב (1,611 משיבים) מרווח טעות הדגימה המרבי הוא ±2.5% בהסתברות של 95%; עבור המדגם היהודי (1,354 משיבים) מרווח טעות הדגימה המרבי הוא ±3% בהסתברות של 95%; עבור המדגם הערבי (257 משיבים) מרווח טעות הדגימה המרבי הוא ±6.2% בהסתברות של 95%.

מהתיכון לאן? הכשרת התלמידים לחיים הבוגרים

כבר ממבט ראשון בתוצאות הסקר עולה מסקנה אחת ברורה בנוגע למערכת החינוך בישראל: נדרש עדכון דחוף למערכת. הרוב המוחלט של הציבור הישראלי סבור שהמערכת נכשלת בכל הקשור להכנת התלמידים לחיים הבוגרים, הן בפן המקצועי והן בפן האזרחי.

לפי התוצאות, 80% מכלל הנשאלים ציינו שמערכת החינוך לא מכינה את התלמידים לחיים המקצועיים ולהשתלבות בשוק העבודה, או שהיא מכינה אותם באופן מועט בלבד, ו-75% מהם ציינו שהמערכת לא מכינה את התלמידים לחיים האזרחיים בישראל, או שהיא מכינה אותם באופן מועט בלבד.

היבט נוסף שמצביע על הדרישה לשינוי הוא שאלת בתי הספר המקצועיים והחקלאיים שנעלמו עם השנים מהנוף החינוכי בישראל. 85% מכלל הנשאלים תומכים בפיתוח תיכונים מקצועיים שיכשירו בוגרים לעבודה בתחומי התעשייה, ו-70% מהם תומכים בפיתוח של תיכונים חקלאיים. הציבור מבין היטב, כך נראה, שלאחר השבעה באוקטובר ישראל צריכה לאמץ סדרי עדיפויות חדשים, ובתוכם עצמאות בתחום ייצור אמצעי לחימה ותחמושת, וחיזוק החקלאות.

"הקשר שבין תעשייה וחקלאות לבין ביטחון לאומי היה ברור עוד לפני קום המדינה, וכבר טרומפלדור קבע כי קו הביטחון של ישראל יהיה כקו המחרשה", אומר תא"ל (מיל') אמיר אביבי, יו"ר תנועת הביטחוניסטים. "גם אנחנו בתנועה מאמינים בקשר ההדוק הזה, ולכן סבורים שיש להחזיר את התיכונים המקצועיים והחקלאיים שרווחו בראשית המדינה. תיכונים כאלה גם יאפשרו לתלמידים רבים שכיום לא מסתדרים במערכת החינוך לסיים את שנות הלימוד עם הסמכה מקצועית, גם יזרימו לשוק העבודה הישראלי כוח אדם איכותי שיפחית את התלות בעובדים זרים וביבוא, וגם יחזקו את הקשר הערכי שבין האזרחים לארצם".

שאלת הערכים: תפקידה המהותי של מערכת החינוך

תנועת הביטחוניסטים מאמינה שאחד מתפקידי מערכת החינוך הוא לחנך לערכים ולא רק לידע. גם נקודה זו התחדדה לאחר השבעה באוקטובר, כאשר התברר שהחברה הישראלית חייבת להיות חברה סולידרית ומשרתת כדי להתקיים. במסגרת הסקר התבקשו המשתתפים לענות על מספר שאלות הנוגעות לתפקידה הערכי של מערכת החינוך בישראל, הן במסגרות היהודיות והן במסגרות הערביות.

לפי תוצאות המדגם המשולב, 65% מכלל הנשאלים סבורים כי מערכת החינוך שמה דגש רב מדי על ציונים, ו-77% מהם סבורים שהמערכת לא שמה מספיק דגש על ערכים. כמו כן, כשהתבקשו המשיבים לבחור מהי המטרה המרכזית של מערכת החינוך, 48% מכלל מהנשאלים ציינו כי המטרה היא לקדם ערכים של פיתוח אישי, לעומת 52% שציינו כי מטרתה העליונה של המערכת היא לקדם ערכים של קבוצתיות ושיתוף פעולה.

"החשיבות המוחלטת של נושא הציונים וההישגים האישיים, ובדגש על מקצועות ריאליים, מצביעה על כך שהמערכת ממקדת את מאמציה להכין את הנוער ללימודים אקדמיים. בכך היא קושרת בהכרח את התפתחות הנוער לסטנדרט הנדרש במוסדות להשכלה גבוהה, כיעד אישי חיוני להשגה", אומר אל"מ (במיל') ד"ר רונן איציק. "כשלעצמו, הדבר אינו פסול, אך הוא בא באופן מובהק על חשבון הזמן והמשאבים שאותם מערכת החינוך יכולה להקדיש לחינוך לערכים ולבניית אתוס לאומי התואם את הייחודיות של מדינת ישראל. הממצאים מציגים חוסר איזון מטריד בהעדפת ערך האינדיבידואל על פני הקולקטיב – דבר שאינו תואם את המציאות בחברה הישראלית על אתגריה המורכבים".

המשתתפים התבקשו גם לסמן את הערכים שלדעתם הכי חשוב להקנות לתלמידים בישראל. למקום הראשון הגיע הערך אחריות אישית, שאותו בחרו 68% מכלל הנשאלים. מייד אחריו נמצאים הערכים סובלנות (64%), אהבת המדינה (60%), חיבור לציונות (51%) וחיבור למסורת (48%). בתחתית הטבלה הופיעו הערכים חשיבות העזרה לחלש (41%) וחשיבות השירות למדינה (37%).

ראוי להדגיש כי בנוגע לחלק מן הערכים נרשמו פערים משמעותיים בין היהודים לערבים. כך, למשל, בערך אהבת המדינה בחרו 66% מהיהודים לעומת 28% מהערבים.

מבט על הפילוח האידיאולוגי חושף גם הוא כמה פערים לא מבוטלים: 68% מהנשאלים בימין בחרו בערך חינוך לציונות, לעומת 43% בשמאל; 74% מהנשאלים בימין בחרו בערך אהבת המדינה, לעומת 45% בשמאל; 47% מהנשאלים בימין בחרו בסובלנות, לעומת 91% בשמאל; ו-31% מהנשאלים בימים בחרו בחשיבה ביקורתית, לעומת 75% בשמאל. הפער המשמעותי ביותר נרשם סביב הערך חיבור למסורת, שבו בחרו 70% מהימין אך רק 9% מהשמאל.

"משמח לראות שהערכים אהבת המדינה וחיבור לציונות נמצאים בראש הטבלה, ושרוב הציבור הישראלי מבין שחשוב להקנות אותם לתלמידים במערכת החינוך", אומר אביבי. "עם זאת, הפערים האידיאולוגיים שהתגלו סביב ערכים אלה הם מדאיגים, ומוכיחים את מה שאנחנו בתנועת הביטחוניסטים טוענים כבר מזמן – הציונות הפכה מעניין מהותי לעניין פוליטי, ויש בכך איום גדול על צדקת דרכנו ועל קיומנו כאן".

מערכת החינוך כמעצבת זהות

מתוך הבנה שלמערכת החינוך יש גם תפקיד חשוב כמעצבת זהות אישית ולאומית, חלק מן השאלות בסקר הופנו רק לציבור היהודי או רק לציבור הערבי.

כך, למשל, התבקשו המשתתפים היהודים לציין מהם התכנים הלימודיים שעליהם הכי חשוב לשים דגש על מנת לחבר את התלמידים לזהות יהודית ולמורשת. למקום הראשון הגיע התחום של תולדות העם היהודי ותולדות השואה, שבו בחרו 62% מהמשתתפים היהודים. אחריו נמצאים התחומים היסטוריה של ארץ ישראל (47%), חגים ומסורת (40%), ידיעת הארץ (35%) ותולדות הציונות (33%).

מבט על הפילוח האידיאולוגי בין ימין, מרכז ושמאל מראה שיש אחוזי הצבעה כמעט זהים בנוגע לתחום של תולדות העם היהודי, וכן לתחום של תולדות הציונות. עם זאת, בנוגע לתחומי דעת אחרים התגלו מחלוקות. לדוגמה: 53% מהנשאלים בימים בחרו בתחום של חגים ומסורת, לעומת 12% בשמאל, ו-7% בימין בחרו בספרות ותרבות ישראלית לעומת 37% בשמאל.

נראה, אם כך, שיש בסיס הסכמה רחב בקרב הציבור הישראלי בנוגע למרבית תחומי הדעת. עם זאת, עדיין קיימים פערים בנוגע לתחומי דעת אחרים, אך נראה שהם קשורים בעיקר לזיקה לדת. הימין, באופן מסורתי, קרוב יותר לדת, ועל כן בחר בתחום של חגים ומסורת. השמאל, לעומת זאת, מחובר יותר לעולמות הרוח החילוניים, ועל כן בחר בספרות ותרבות.

לאורך השנים נשמעו מתוך הציבור הערבי קולות של ביקורת על החינוך הערבי בישראל, ועלו הצעות לבצע רפורמות שונות במטרה לשפר אותו. במטרה לבדוק את דעת הציבור הערבי כיום התבקשו המשתתפים מהמגזר הערבי לענות על מספר שאלות ייעודיות. שתיים מן השאלות הללו עסקו בגוף שאמור להיות אמון על תוכנית הלימודים הפורמלית לערביי ישראל. השאלה הראשונה התמקדה במקצועות כלליים כמו מתמטיקה, אנגלית ומדעים, והשאלה השנייה התמקדה במקצועות שיש להם קשר הדוק לאתוס הלאומי כמו היסטוריה, ספרות ואזרחות.

מהתוצאות עולה בבירור כי רוב הציבור הערבי מעוניין להשאיר את המצב כמות שהוא – כלומר שתוכנית הלימודים תמשיך להיות תחת אגף החינוך בחברה הערבית במשרד החינוך הישראלי (58% ו-49% אחוזי תמיכה בהתאמה עבור כל אחת מהשאלות). חלק מן המשתתפים ציינו כי היו רוצים שתוכנית הלימודים תעבור לאחריות של מועצה פדגוגית ערבית, בפיקוח משרד החינוך, בדומה למועצות הפדגוגיות של החינוך הממלכתי-דתי והחינוך החרדי (37% ו-41% אחוזי תמיכה בהתאמה). רק מיעוט מבין הנשאלים ציין שהיה מעוניין להעביר את תוכנית הלימודים במגזר הערבי לאחריות של גוף מטעם מערכת החינוך ברשות הפלסטינית (5% ו-10% בהתאמה).

מעבר לשאלות הנפרדות, כל משתתפי הסקר התבקשו לציין אם היו מוכנים לשלוח את ילדיהם ללמוד בבית ספר מעורב של יהודים וערבים. הנתונים חושפים תוצאות כמעט הפוכות בשני המגזרים – בקרב היהודים 68% מהנשאלים ענו בשלילה ורק 32% ענו בחיוב. בקרב הערבים 29% ענו בשלילה ואילו 71% ענו בחיוב.

מהנתון הזה אפשר לגזור מסקנות שונות. ייתכן שאחרי השבעה באוקטובר קיימת חשדנות רבה יותר מצד הציבור היהודי, וזו הסיבה שרוב היהודים לא מעוניינים שילדיהם ילמדו עם ערבים. ייתכן גם שהמקור לפער נעוץ באיכות של מערכות החינוך השונות, ואולי הציבור הערבי סבור שילדיו יֵצאו נשכרים אם ילמדו בחינוך היהודי. מסקנה אפשרית נוספת היא שלאחר השבעה באוקטובר ערביי ישראל מרגישים קרובים יותר לציבור הישראלי.

הציבור רוצה שינוי: סיכום ומסקנות

תנועת הביטחוניסטים רואה בחינוך אבן יסוד בעיצוב האזרחים, בשימור האתוס הלאומי ובביסוס הביטחון, ועל כן לוקחת את תוצאות הסקר בכובד ראש.

מעל לכול, נראה שרוב הציבור – ללא קשר לשיוכו המגזרי או הפוליטי – סבור מערכת החינוך בישראל כושלת בהכנת התלמידים לחיים הבוגרים. מעבר לכך, רוב הנשאלים מאמינים שבתי הספר צריכים לשים פחות דגש על ציונים ויותר דגש על ערכים, ולקדם את הקבוצתיות ושיתוף הפעולה בקרב התלמידים.

הפוסט מדד הביטחוניסטים: חינוך וביטחון – שאלות יסוד הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

"מדד הביטחוניסטים" הוא מחקר מתמשך שנערך בחברה הישראלית בנושאי ביטחון, צבא וחברה. הפעם התמקד המדד בנושא החינוך – תחום שבעיני תנועת הביטחוניסטים הוא המסד של ביטחון ישראל. במסגרת הסקר נשאלו שאלות שונות הנוגעות בין היתר לתכנים הנלמדים בבתי הספר, לתחומי האחריות של המסגרות החינוכיות, ולתפקידה של מערכת החינוך בעיצוב הזהות של הפרט והקולקטיב.

הכתבה הקודמת בסדרה עסקה בערכים שיש להקנות לתלמידים בישראל, בתכנים הלימודיים ובאופן שבו מערכת החינוך מכינה את התלמידים לחיים המקצועיים והאזרחיים. הכתבה הנוכחית תבחן את הקשר שבין חינוך לביטחון ואת תפקידם של התיכונים בהכנה לשירות בצה"ל.

הסקר נערך במהלך חודש ספטמבר 2024 בליווי אקדמי של ד"ר רונן איציק ובליווי סטטיסטי של ד”ר חגי אלקיים. הסקר נערך בקרב 1,611 משיבים מקרב האוכלוסייה הבוגרת בישראל (18+), המשתמשת באינטרנט, ועבר בקרה כדי לוודא ייצוגיות בהיבטים של גיל, מגדר, לאום, דתיות וזיהוי עצמי פוליטי.

עבור המדגם המשולב (1,611 משיבים) מרווח טעות הדגימה המרבי הוא ±2.5% בהסתברות של 95%; עבור המדגם היהודי (1,354 משיבים) מרווח טעות הדגימה המרבי הוא ±3% בהסתברות של 95%; עבור המדגם הערבי (257 משיבים) מרווח טעות הדגימה המרבי הוא ±6.2% בהסתברות של 95%.

לעסוק או לא לעסוק? סוגיות ביטחוניות בתוכנית הלימודים

תנועת הביטחוניסטים מאמינה שלחינוך יש השפעה רבה על כינון הביטחון הלאומי ועל ביסוס האתוס המשותף של החברה הישראלית – שני תחומים ההכרחיים לקיומנו כאן. במסגרת המדד הוחלט לבדוק אם גם הציבור הישראלי מזהה קשר בין חינוך לבין ביטחון.

לפי התוצאות 93% מהיהודים, ו-86% מכלל הנשאלים, מסכימים עם הטענה שלפיה החינוך הוא אבן יסוד בביטחון הלאומי של ישראל. כמו כן, 90% מהיהודים ו-83% מכלל הנשאלים מסכימים עם הטענה שלפיה למערכת החינוך יש תפקיד מכריע בעיצוב האתוס הלאומי.

מתוך האמונה בקשר ההדוק שבין חינוך לביטחון, והצורך הבולט לבנות במדינת ישראל אתוס של חברה משרתת שמוקירה את המשרתים, תנועת הביטחוניסטים סבורה שעל מערכת החינוך בישראל מוטלת האחריות לעסוק באיומים האסטרטגיים ובנושאים הנוגעים לביטחון הלאומי. סוגיות אלו נבדקו גם הן במסגרת הסקר.

המשתתפים נשאלו עד כמה לדעתם מערכת החינוך בישראל עוסקת כיום באיומים הביטחוניים הקיימים. מהתשובות עולה כי 67% מכלל הנשאלים סבורים שמערכת החינוך לא עוסקת כלל או עוסקת במידה מועטה בלבד באיומים הביטחוניים שנמצאים לפתחה של מדינת ישראל. מבין הנשאלים שציינו שהמערכת כן עוסקת בתכנים אלה, 26% סימנו שהעיסוק הוא במידה סבירה, 5% סימנו שהעיסוק הוא במידה טובה, ורק 2% סימנו שמערכת החינוך עוסקת באיומים הביטחוניים הקיימים במידה טובה מאוד.

המשתתפים נשאלו גם אם לדעתם חשוב שמערכת החינוך תוסיף לתוכנית הלימודים שיעורים הנוגעים לנושאי ביטחון לאומי כמו האיומים הרב-זירתיים שבפניהם עומדת מדינת ישראל, המאבק מול איראן והסכסוך הישראלי-פלסטיני. %86 מהנשאלים – יהודים וערבים – ציינו שחשוב להוסיף תכנים כאלה לתוכנית הלימודים. מתוכם %40 ציינו שהוספת תכנים כאלה חשובה במידה רבה.

"ממצאי המחקר מצביעים על פער חמור בהכנה של הנוער בישראל לקראת אתגרי החיים הייחודיים למדינת ישראל, ובדגש על השלב החיוני שמצפה לבני הנוער: הגיוס לצבא ההגנה לישראל", אומר אל"מ (מיל') ד"ר רונן איציק. "חוסר ההיכרות עם האתגרים הביטחוניים המקיפים את המדינה מוביל לפגיעה בהבנת הצורך שבשירות הצבאי, ובדגש על הצורך שבשירות הקרבי המבצעי. הדבר אינו תואם את המציאות הקיימת, שבה רק מחצית מהנוער הישראלי משלים שירות חובה בצה"ל, ובטח נוכח התקופה המורכבת בה אנו חיים".

מתלמידים לחיילים: תפקיד התיכונים בהכנה לצה"ל

בישראל רוב התלמידים מתגייסים לשירות צבאי זמן קצר לאחר סיום לימודיהם. מציאות זו מובילה לכך שברוב המקרים הזמן היחיד להכין את אותם תלמידים לשירות שמצפה להם הוא במהלך בית הספר התיכון. במסגרת המדד נבחנו השאלות עד כמה התיכונים צריכים לעסוק בנושא ההכנה לצה"ל, ומהן פעילויות ההכנה האפקטיביות ביותר.

התוצאות מראות כי 95% מהנשאלים היהודים מאמינים שהתיכונים צריכים לעסוק במידה כזו או אחרת בהכנה לצה"ל, ורק 5% סבורים שאין לעסוק בכך כלל. מבין אלה שציינו כי יש לעסוק בתיכונים בנושא ההכנה לצה"ל, כמעט 50% סימנו שהעיסוק צריך להיות במידה רבה.

נוסף על כך התבקשו המשתתפים לסמן מהן פעולות ההכנה לצה"ל המשמעותיות ביותר בעיניהם. למקום הראשון הגיעו טיולים וסיורי מורשת ברחבי ישראל, שבהם בחרו 70% מהנשאלים. הפעילויות המשמעותיות הבאות הן מפגש עם בוגרי בית הספר שמשרתים בצה"ל (47%), פעילות בתנועות נוער (39%), השתתפות בשבוע גדנ"ע (35%) והשתתפות בהרצאות של אנשי צבא וביטחון (34%).

"ההכנה לשירות משמעותי בצה"ל מתחילה כבר בתיכון, ובתי ספר שמתנערים מהעיסוק בתכנים אלה פוגעים קודם כול בתלמידים שלהם ולא מאפשרים להם לקבל את הידע והכלים הדרושים להם לשלב הבא בחייהם", אומר תא"ל (מיל') אמיר אביבי, יו"ר תנועת הביטחוניסטים. "גם אנחנו בביטחוניסטים משתדלים לסייע בהכנת הצעירים והצעירות לשירות הצבאי ולכן מקיימים הרצאות בנושאי ביטחון וסיורי מורשת שמיועדים לבני נוער".

החינוך הוא אבן היסוד של הביטחון: סיכום ומסקנות

על מנת להבטיח את ביטחון ישראל, החברה הישראלית נדרשת להיות חברה משרתת. עם זאת, אין הדבר אומר שצריך לקדש רק את ערכי הקבוצתיות ואת נושאי הביטחון. השאיפה של תנועת הביטחוניסטים היא לראות כאן חברה שהיא "בין אתונה לספרטה" – כלומר מצד אחד חברה עם תרבות משגשגת והשכלה עשירה, ומצד שני חברה ערכית עם נכונות לבצע הקרבה אישית למען הכלל.

מערכת החינוך היא זו שאמונה על עיצוב הדור הבא של אזרחי המדינה, ולכן היא גם זו שאמורה להיות אחראית על פיתוח ההשכלה ועל הקניית הערכים. עם זאת, כפי שעולה מתוצאות הסקר, מערכת החינוך כושלת לא פעם בביצוע תפקידה.

ההבנה הזאת הביאה את תנועת הביטחוניסטים לקחת על עצמה גם את נושא החינוך. חברי התנועה נפגשים לעיתים קרובות עם תלמידי תיכונים ועם חניכים של מכינות קדם-צבאיות, עורכים סיורי מורשת לבני נוער, ומעבירים הרצאות ומפגשים בנושאי זהות לאומית וביטחון. בימים אלה התנועה גם שוקדת על הקמת מכינה קדם-צבאית חדשה בשם "תקומה" שתוקם ביישוב תקומה בעוטף עזה, ותתמקד בערכי הציונות, בחיבור לארץ ובביסוס האתוס הלאומי.

הפוסט מדד הביטחוניסטים: חינוך וערכים – חינוך כבסיס לביטחון הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

מטרתה העליונה של תנועת הביטחוניסטים היא להבטיח את ביטחון ישראל לדורות, אלא שביטחון וכלכלה יציבה וצומחת שלובים זה בזה. בכתבה זו יסביר פרופ' ירון זליכה מה יש לעשות כדי להפחית את יוקר המחיה, לאפשר צמיחה של עסקים קטנים ולהבריא את הכלכלה – וכיצד כל אלה יאפשרו גידול בתקציב הביטחון וניצולו באופן יעיל הרבה יותר.

זליכה הוא כיום פרופסור לחשבונאות וכלכלה וראש בית הספר לחשבונאות, כלכלה וניהול כספים בקריה האקדמית אונו. בשנים 2007-2003 שימש החשב הכללי במשרד האוצר תחת בנימין נתניהו כשר האוצר, והקים את "המפלגה הכלכלית החדשה" שהתמודדה פעמיים לכנסות ה-24 וה-25. פרופ' זליכה קיבל פרסים ואותות הוקרה רבים על מאבקו בשחיתות, כולל אות המופת של תנועת אומ"ץ למנהל תקין (2007), אות אביר איכות השלטון (2009) ואות האביר הלוחם בפשע ובשחיתות (2013).

רקע – המדיניות הכלכלית של ישראל והקשר בינה לבין ביטחון

המדיניות הכלכלית של ישראל ב-15 השנים האחרונות מסכנת את הביטחון, והסימנים לחולשת הצבא באו לידי ביטוי עוד הרבה לפני מתקפת השבעה באוקטובר. התנהלות כלכלית שמעודדת אי-תחרות, עיוותים במיסוי, שחיתות ובזבוז הביאה לירידה בקצב הצמיחה לנפש וכתוצאה מכך לקיצוץ בתקציבי הביטחון. חוסר יעילות בתוך המערכת הציבורית כולה, ובתוכה גם בגופי הביטחון, הוסיף עוד חטא על פשע. כדי להבין איך ומדוע זה מתרחש, יש להבין תחילה את האופן שבו מתחלק התוצר המקומי הגולמי בישראל.

התוצר המקומי הגולמי (תמ"ג) נחלק בין חמישה גורמים: צריכה פרטית, השקעה פרטית, צריכה ממשלתית, יצוא ויבוא. בדרך כלל היצוא והיבוא מתקזזים פחות או יותר, ושלושת הגורמים הנותרים מתחלקים במלוא התוצר. במדינות שנוטות לשוק חופשי כמו ארה"ב ובריטניה החלק המרכזי ביותר של התוצר הוא הצריכה הפרטית: בארה"ב המשקל של הצריכה הוא 68% ובבריטניה 63%. במדינות אירופיות שנוטות יותר לכלכלת רווחה, כמו גרמניה ושוודיה, מרכיב הצריכה נמוך יותר, והממשלות תופסות חלק גדול יותר מהתוצר. עם זאת, מכיוון שהפעילות הממשלתית באותן מדינות יעילה, היא מצליחה להניע את הכלכלה למרות הצריכה הפרטית הנמוכה יותר.

ישראל, לעומת זאת, נותרת קירחת מכאן ומכאן. התמ"ג מגיע לסדר גודל של כ-2 טריליון שקל, אבל המשקל של הצריכה הפרטית נמוך יחסית, ומהווה רק כ-50% מהתוצר. הרכיב של מעורבות הממשלה בתוצר גדול, אבל בניגוד למדינות כמו גרמניה ושוודיה, הפעילות הממשלתית בישראל מאוד לא יעילה, ולא מניעה את הכלכלה. התוצאה היא שישראל מפסידה משני הכיוונים: הצריכה הפרטית לא מצליחה לגדול ולהפוך למנוע מספיק גדול כדי להניע את התוצר, וגם הפעילות הממשלתית לא יעילה די הצורך.

אפשר להבין עד כמה הכלכלה הישראלית במצב עגום כאשר משווים את ההכנסה לנפש בישראל עם מדינות אחרות במונחים של כוח קנייה. בארה"ב, למשל, ההכנסה הממוצעת לנפש היא 85 אלף דולר לשנה, ובישראל היא 191 אלף שקל לשנה, שזה 53 אלף דולר לפי שער של 3.6. מבחינה נומינלית, יוצא שההכנסה לנפש בישראל היא למעלה מ- 60% מההכנסה בארצות הברית, אבל למעשה היא הרבה יותר נמוכה, כיוון שהמחירים כאן יותר יקרים, ובאותו דולר אפשר לקנות בישראל הרבה פחות מאשר בארה"ב. אם כך, צריך לחלק את התוצאה ביחס המחירים בין ארה"ב לישראל, יחס שהוא 1.3 לכל הפחות – כלומר, מוצר ששוויו בארה"ב הוא 100 דולר יעלה בישראל 130 דולר – וכך, מתברר שההכנסה לנפש הריאלית בישראל היא פחות מ-50% ההכנסה בארצות הברית. נתונים אלה נכונים לערב המלחמה בשנת 2023, וכעת הם בוודאי נמוכים עוד יותר.

למצב הכלכלי הקשה הזה יש השפעה רבה על הביטחון. אם בשנת 2007 או 2008 (עת ההכנסה הריאלית לנפש עמדה על 62% מההכנסה לנפש בארה"ב) אפשר היה להפנות 7% מהתמ"ג לביטחון, הרי שבשנים שעברו מאז הלך וקוצץ חלקו היחסי של תקציב הביטחון ל-5% מהתוצר בלבד. הקיצוץ הזה, של 2%, שווה ערך ל-40 מיליארד שקל בשנה – סכום שיכול היה להיות מופנה להרבה יותר אימונים, הגדלת כוחות, הצטיידות באמל"ח ועוד. לאסוננו, ההשלכות של הצמצום הזה על הביטחון הורגשו היטב בשנה האחרונה.

פרופ' ירון זליכה: החזון לתקציב הביטחון

העלאת הצריכה הפרטית

המצב הנוכחי:

כפי שצוין, הצריכה הפרטית בישראל מהווה רק כ-50% מהתמ"ג. אחוז הצריכה הנמוך מדי פוגע בצמיחה הכלכלית הלאומית, ובהתאם מקשה על הורדת מחירי הדיור ועל העלאת ההכנסה לנפש.

הצריכה הנמוכה קשורה בין היתר ביוקר המחיה, שכן המוצרים בישראל יקרים משמעותית ביחס למדינות מערביות רבות. יוקר המחיה בולט במיוחד בתחום המזון, שכן משפחה ישראלית ממוצעת מוציאה כ-3,000 שקלים בחודש רק על רכישת מזון. בכך, סל המזון שלנו יקר ב-51% ביחס לשאר מדינות המערב. התחרות עם מדינות בחו"ל עשויה הייתה להוריד את המחירים ולאפשר עלייה בצריכה הפרטית, אבל היבוא חסום בגלל רגולציה ובעיות תחרות – למשל, כשיצרן שהוא מונופול מקומי הופך להיות יבואן מרכזי של המוצר המתחרה, וחוסם את התחרות מולו; או כאשר יבואן בלעדי של שחקן בינלאומי גדול הופך להיות יבואן בלעדי של שחקן בינלאומי מתחרה ולמעשה מתאם ביניהם מחירים.

השוק הישראלי סובל גם מכשלי תחרות פנימיים. בתנאים אידיאלים, עלייה בצריכה הפרטית מניעה את גלגלי הכלכלה כיוון שהיא מאפשרת למגזר העסקי – ובראש ובראשונה להמוני העסקים הקטנים – להצמיח את הכלכלה. אולם, בישראל מחירי המוצרים גבוהים מאוד וגם מחירי הדיור עומדים על שיא של 170 משכורות בממוצע – וכך, גם כשהצריכה הפרטית עולה היא לא באמת מצמיחה את הכלכלה, כיוון שכספי הצריכה מגיעים לכיסיהם של מונופולים, יבואנים ובנקים במקום לעבור דרך מנוע הייצור הגדול של מקומות עבודה שהוא מאות אלפי העסקים הקטנים.

באידיאל:

• להפחית את יוקר המחיה ובפרט את עלות המזון: העלות הגבוהה של המזון בישראל היא אחד הגורמים המרכזיים ליוקר המחיה. נוסף על שבירת כוחם של מונופולים ויבואנים בלעדיים כמפורט בנקודה הבאה, יש גם להוריד באופן הדרגתי את המע"מ מ-17% ל-12% ולהפריט את תחום הכשרות שמייקר מאוד את הענף.
• להיאבק במונופולים וביבואנים הבלעדיים: יש להפסיק את התמיכה במונופולים, ולצמצם את תופעת המיזוגים בין חברות הענק. במקביל יש לבטל את המכסות על היבוא שפוגעות בתחרות ולפרק את הבעלויות הצולבות של היבואנים. זו מלחמה מתמשכת, כי ההון תמיד ירצה ליצור ריכוזיות ולתאם מחירים.
• לתקן את מערכת המס: מערכת המס בישראל מכבידה את הנטל על עסקים קטנים וצרכנים, ומונעת מהם להתחרות בצורה טובה בעסקים הגדולים. צריך לבטל את הטבות המס שניתנות לחברות הענק, ולקבוע בסיס מס שווה ונמוך יותר לכל העסקים וכך לאפשר הפחתת נטל המס מהעסקים הקטנים שהם מנוע הצמיחה של הכלכלה הישראלית.

ייעול המשרדים הממשלתיים ושיפור חלוקת תקציב הביטחון

המצב הנוכחי:

מדובר רבות על הצורך בהגדלת התקציב הממשלתי (בד בבד עם גידול ניכר יותר בקצב הצמיחה של המשק), אך חשוב להבין שגם אם נגדיל את התקציב, ברגע שהשירותים הממשלתיים עצמם לא יעילים, זה לא יעזור. אם, לדוגמה, נגדיל את תקציב החינוך ונוסיף עוד שעות לימוד, אך נמשיך לראות כיתות של 40-35 תלמידים – הביצועים של התלמידים לא באמת יעלו.

יש לבחון כיצד כל משרד ממשלתי מחלק את התקציב שלו ומייעל את עצמו. תקציב הביטחון, למשל, מורכב משני רכיבים: עלויות שכר ותפעול. למרות הירידה בתקציב הביטחון הכולל, אנחנו רואים עלייה בעלויות השכר ובהטבות שמשולמות למשרתים. עלייה זו באה על חשבון העלייה בהוצאות התפעול שאפשר היה להקדיש להצטיידות, אימונים והגדלת סד"כ. אם כך, הרכיב של עלויות התפעול במערכת הביטחון נפגע פעמיים, כי לא זו בלבד שהעוגה כולה קטנה, אלא גם החלק שלו בעוגה הצטמצם.

באידיאל:

• לשפר את יעילות השירותים הממשלתיים: יש לדאוג לייעול המערכות והשירותים הממשלתיים בכל התחומים כדי להבטיח ניצול משאבים מיטבי, ולהביא לשיפור שגם האזרח בקצה יוכל להרגיש. לשם כך יש לבטל משרדי ממשלה מיותרים שמוקמים משיקולים לא ענייניים, להעביר פרויקטים יקרים של תשתיות מניהול ממשלתי בלעדי לניהול משותף עם המגזר הפרטי, ולמנות חברת בקרה חיצונית שתבחן את הפטורים הרבים מחובת מכרזים אשר מייקרים את הרכש הממשלתי.
• לחלק טוב יותר את תקציב הביטחון: יש לחלק את תקציב הביטחון בצורה מאוזנת יותר, שתתמוך גם ברכיב התפעול ותאפשר לצבא ולגופי הביטחון להשקיע משאבים במקומות שבאמת מביאים לשיפור המצב הביטחוני בישראל, כמו אימונים ורכישת אמצעי לחימה.

הפחתת התלות בעובדים פלסטינים בענפי הבנייה והתעשייה

לפני מלחמת "חרבות ברזל" עבדו בישראל כ-150 אלף עובדים פלסטינים, רובם בבנייה והיתר בתעשייה, במסעדנות ובחקלאות. העובדים הפלסטינים מהווים כוח עבודה זמין וזול, אך חשוב להבין שהתלות בהם מעוותת הן את הכלכלה של הרשות הפלסטינית והן את הכלכלה הישראלית.

בהיבט של הרשות הפלסטינית – מכיוון שהשכר בישראל טוב יותר מהשכר ברשות הפלסטינית, הפועלים מעדיפים לעבוד בישראל ובכך נפגע הפיתוח של התעשייה וענפים אחרים ברש"פ. אם כך, בטווח הקצר העבודה בישראל מעלה את רמת החיים ביהודה ושומרון, אבל בטווח הארוך היא מקבעת את הפריון של האזור לרמה נמוכה יחסית.

בהיבט של ישראל – התלות בכוח עבודה זול לא בריאה, משום שלקבלנים נוח להמשיך להסתמך על פועלים ואין להם אינטרס להשקיע במיכון מודרני שיכול לייעל את העבודה.

מעבר לכך, הכנסת עובדים פלסטינים לישראל מהווה סכנה ביטחונית. כאשר הפלסטינים רואים את רמת החיים הגבוהה שבה חיים הישראלים לעומת איכות החיים של משפחותיהם שמתגוררות במרחק של כמה קילומטרים בלבד – זה מלבה את הסכסוך.

יתר על כן, התלות של הכלכלה הפלסטינית בכלכלה הישראלית מאפשרת את האינתיפאדות והמאבקים העממיים, כיוון שאם אין לפלסטינים פעילות כלכלית מקומית מספקת משלהם – אין להם מה להפסיד.

באידיאל:

• עדיפות לעובדים זרים: את כוח האדם מהרשות הפלסטינית אפשר להחליף בעובדים ממדינות רחוקות באסיה כמו הודו וסין, שהמשפחות שלהם לא מתגוררות במרחק של כמה דקות נסיעה. ככה נפחית את הקנאה המעמדית שמתדלקת חלק מהסכסוך עם הפלסטינים.
• מעבר הדרגתי לכוח עבודה כחול-לבן: יש לעודד צעירים ישראלים להשתלב בענף הבנייה, באמצעות משכורות גבוהות ותנאים טובים. כיוון שעובדים ישראלים עולים יותר מעובדים זרים, המעבר יצטרך להיעשות באופן הדרגתי.
• ייעול שיטות עבודה: במקביל, שוק הבנייה הישראלי יצטרך לזנוח את תהליכי הבנייה המיושנים והמסורבלים, ולעבור לשיטות טכנולוגיות שמסתמכות יותר על מכונות ופחות על כוח אדם. כך יהיה צורך בפחות פועלים ונוכל לצמצם את התלות בעובדים זרים.

תמיכה ישירה בחקלאים הישראלים

המצב הנוכחי:

למדינת ישראל יש אינטרסים רבים לתמוך בחקלאות המקומית. בראש ובראשונה החקלאות היא חלק אינטגרלי מהביטחון הלאומי, כיוון שהיא מאפשרת לנו עצמאות תזונתית ומפחיתה את התלות שלנו ביבוא מוצרי מזון. מעבר לכך, החקלאות מסייעת בשמירה על אזורי הגבול, מועילה לפיזור האוכלוסייה בחלקי הארץ, ותורמת לאיכות הסביבה. עם זאת, אי אפשר לצפות מהחקלאות לתמוך בכלכלה הישראלית. המשוואה צריכה להיות הפוכה – כלומר הכלכלה הישראלית צריכה להיות חזקה מספיק בשביל לתמוך בחקלאות ובערכים שהיא נושאת עימה.

לאורך ההיסטוריה ניסתה מדינת ישראל לעזור לחקלאים המקומיים בכך שהעלתה את המכסים על היבוא בחו"ל. בפועל נוצר מצב שבו הצרכנים הישראלים משלמים סכומים גבוהים מאוד על פירות וירקות שמיובאים מחו"ל, והחקלאים המקומיים לא באמת רואים מכך שום תרומה. עיקר הסבסוד כלל לא מגיע אליהם אלא נחתך בדרך על ידי הסיטונאים והקמעונאים.

בעיה מרכזית נוספת בענף החקלאות קשורה בקרקעות. כיום אין מספיק אכיפה על כך שקרקעות שמיועדות לחקלאות אכן משמשות לחקלאות, ולעיתים קרקעות אלו מוחכרות לגורם שלישי.

באידיאל:

• תמיכה ישירה בחקלאים: במקום להטיל מכסים על יבוא מחו"ל, עדיף להשקיע את הכסף בסיוע ישיר לחקלאים. כך הצרכנים לא יידרשו לשלם ביוקר על מוצרים מיובאים, וגם החקלאים ירוויחו.
• בידול מוצרי החקלאות: כדי לעודד צריכה של מוצרים מקומיים, כל מוצר חקלאות המשווק בארץ יחויב בציון ארץ המוצא שלו, כמקובל עם כל מוצרי המזון.

רפורמה אגררית: יש לבצע רפורמה שתבטיח שהקרקעות המיועדות לחקלאות אכן ישמשו לחקלאות. קרקעות שאינן עומדות בדרישה יוחזרו לאגודות שיעמידו אותן לטובת חקלאים המבקשים להגדיל את שטחי הגידול שלהם.

חוסר בכסף – חוסר בביטחון: סיכום ומסקנות

ב-1815 התרחש קרב ווטרלו המפורסם, שבו צבאות אנגליה ופרוסיה הביסו לראשונה את נפוליאון, ובכך הביאו את קץ המלחמות הנפוליאוניות. קרב ווטרלו הוכרע לא רק בזכות מצביאים מחוננים, אלא בעיקר בזכות איש העסקים היהודי הממולח נתן מאיר רוטשילד שמימן את הצבאות המנצחים ואפשר להם את היקף הצבאות הנדרשים, את הציוד החיוני לניצחון ואפילו את אמצעי התעבורה של הצבאות.

דוגמה זו ממחישה היטב את הקשר שבין כסף לביטחון, ומוכיחה עד כמה משאבים יכולים להשפיע על התוצאות בשדה הקרב.

כיום, תקציב הביטחון בישראל סובל מחוסר של 20 עד 40 מיליארד שקלים. בשביל להצליח להגדיל את תקציב הביטחון, צריך לגבש הסתכלות רחבה על הכלכלה הישראלית ולבחון כיצד אפשר להצמיח אותה. בין היתר, יש לבצע מהלכים שיפסיקו לדכא את הצריכה הפרטית אל מתחת לרמתה הנורמלית, לפעול לייעול המערכות הממשלתיות, לאזן את האופן שבו מחולק תקציב הביטחון, ולשפר את המעורבות הממשלתית בענפי הבנייה, התעשייה והחקלאות.

המדיניות הכלכלית, כפי היא מתנהלת כיום, מסכנת את הביטחון הלאומי. מדינת ישראל לא יכולה להסתמך על נדבן שיגיע באורח נס כפי שקרה בקרב ווטרלו – עליה לקחת אחריות ולפעול כבר עכשיו כדי להבטיח שהכלכלה הלאומית תתמוך לאורך זמן בביטחון של כולנו.

הפוסט באידיאל – החזון הכלכלי של תנועת הביטחוניסטים, והפעם: תקציב הביטחון הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

הסמל הזה שייך לתנועת האחים המוסלמים, שנוסדה במצרים כבר בשנת 1928. התנועה קוראת להשליט את האסלאם הסוני בכפוף לחוקי השריעה. בין היתר היא גם קוראת להשמדת ישראל. בהשפעת האחים המוסלמים קמו תנועות וארגוני טרור נוספים, ובהם חמאס.

תמונה: ויקיפדיה NorthTension

הדגל שייך לארגון הטרור חיזבאללה. משמעות השם חיזבאללה הוא "אנשי האל" או "מפלגת האל", ובחלקו העליון של הדגל מובא פסוק מהקוראן: "רק עדת אללה הם המנצחים". בחלקו התחתון של הדגל כתוב: "ההתנגדות האסלאמית בלבנון". במרכז הדגל מופיעה האות הראשונה של המילה "אללה", כשהיא מצוירת כיד האוחזת רובה. לצד זה מופיעים אלמנטים נוספים, ובהם ספר קוראן, חרב, גלובוס וענף עם שבעה עלים. חדי העין יוכלו לזהות דמיון בין דגל חיזבאללה לבין דגל משמרות המהפכה באיראן. הדמיון הוא לא מקרי אלא נועד לסמל את הקשר ההדוק שבין הארגון למדינה השיעית.

תמונה: ויקיפדיה

המפה הזו היא של לבנון. חלקה הדרומי של המדינה גובל כמובן בחלקה הצפוני של מדינת ישראל.

איסמעיל הנייה, שהיה מוכר גם בכינוי "אבו אל-עבד", שימש בעבר ראש הרשות הפלסטינית וראש ממשלת חמאס בעזה. בתפקידו האחרון הוא היה ראש הלשכה המדינית של חמאס, ונחשב לאחת הדמויות המזוהות ביותר עם הארגון. ב-31 ביולי 2024 הוא חוסל בטהרן, בהתנקשות המיוחסת לישראל.

קרדיט צילום: Council.gov.ru

הסמל שייך לארגון המדינה האסלאמית, שנקרא בעבר דאע"ש. מדובר בארגון טרור ג'יהאדיסטי-סלפי שרואה בעצמו ח'ליפות אסלאמית סונית. מאז הקמתו בסוף שנות ה-90 הספיק הארגון לבצע מעשי טרור אכזריים במדינות שונות בעולם, ולהשתלט על שטחים נרחבים, בעיקר בסוריה ובעיראק. בשנים האחרונות הארגון איבד הרבה מכוחו, אך השלוחות שלו נמנות עדיין עם קבוצות הטרור הקטלניות בעולם.

תמונה: ויקיפדיה

הדגל המוצג שייך לארגון הג'יהאד האסלאמי הפלסטיני שפועל ברצועת עזה. הארגון, שקם בשנות ה-80, מחזיק באידיאולוגיה ג'יהאדיסטית, פונדמנטליסטית, לאומנית ואנטי-ציונית. מטרתו העיקרית היא להקים מדינת הלכה אסלאמית פלסטינית בכל שטחי ארץ ישראל. הארגון היה מעורב במעשי טרור רבים נגד מדינת ישראל, לרבות הטבח ב-7 באוקטובר.

תמונה: ויקיפדיה

האיש בתמונה הוא אייתוללה סייד רוחאללה מוסאווי ח'ומייני – מנהיגה הפוליטי של המהפכה האסלאמית שהתרחשה באיראן ב-1979. לאחר המהפכה הוא שימוש המנהיג העליון ברפובליקה האסלאמית החדשה, תפקיד שבו החזיק כעשור, עד ליום מותו. ח'ומייני נחשב למנהיגם הרוחני של מוסלמים שיעים רבים בכל רחבי העולם, ועד היום מהווה דמות חשובה עבור תומכיו.

תמונה: ויקיפדיה

זהו הדגל הרשמי של איראן, אשר נכנס לשימוש ביולי 1980 – לאחר השלמת המהפכה האסלאמית במדינה. הדגל מורכב משלושה פסים אופקיים בצבעים ירוק, לבן ואדום, אשר מסמלים בהתאמה אסלאם, שלום ואומץ. במרכז הדגל יש סמל שמייצג את המילה "אללה" באמצעות ארבעה סהרונים וחרב. בשולי הפס הירוק ובשולי הפס האדום מופיע תכביר שפירושו "אללה הוא הגדול מכול". התכביר מופיע 11 פעמים בשולי כל פס, כדי לייצג את תאריך החזרה של האייתוללה ח'ומייני מהגלות ואת תחילת המהפכה, אשר חל ביום ה־22 של החודש ה־11 לפי לוח השנה הפרסי.

תמונה: ויקיפדיה

מפה זו היא של עיראק – מדינה שיושבת בצומת מרכזי במזרח התיכון, וגובלת באיראן, בכוויית, בערב הסעודית, בירדן, בסוריה ובתורכיה.

האיש בתמונה הוא קאסם סולימאני, שהיה מפקד בכיר בצבא איראן ושימש בתפקידו האחרון מפקד כוח קודס – הכוח האחראי לפעילות משמרות המהפכה מחוץ לגבולות איראן. מעבר לתפקידיו הצבאיים, לסולימאני הייתה גם השפעה רבה בפוליטיקה האיראנית, והוא נחשב ליד ימינו של המנהיג העליון עלי ח'אמנאי. ב-2020 הוא נהרג בסיכול ממוקד שיזמה ארצות הברית בנמל התעופה הבינלאומי בבגדד.

קרדיט צילום: Ali Khamenei website

הדגל הזה הוא דגלה הרשמי של תימן, שאומץ ב-1990 לאחר האיחוד של צפון תימן ודרום תימן. הדגל מורכב משלושה פסים אופקיים בצבעים אדום, לבן ושחור. האדום מסמל את דם הקדושים ואת האחדות, הלבן את העתיד המזהיר, והשחור את העבר האפל. אותם פסים מופיעים גם בדגלים של סוריה ועיראק, אלא שבדגלים של מדינות אלו מופיעים סמלים נוספים בפס המרכזי.

תמונה: ויקיפדיה

הסמל הזה שייך לארגון הטרור חמאס. בראש הסמל יש מפה שמציגה את "פלסטין מהנהר עד לים", אשר משקפת את שאיפת הארגון לכונן מדינה פלסטינית אסלאמית במקום מדינת ישראל. במרכז יש שתי חרבות מוצלבות על רקע כיפת הסלע, ומסביב מופיעים הצבעים של דגל פלסטין ובתוכם כתובה השהאדה – הכרזת האמונה האסלאמית. מתחת לכיפת הסלע כתוב "פלסטין" בפונט בשחור, ומתחת לזה, בפונט לבן על רקע ירוק, כתוב שמו המלא של הארגון.

תמונה: ויקיפדיה

חושבים שתדעו לזהות? זה המקום לבחון את ידיעותיכם!

הפוסט דע את האויב הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

המגעים בין ישראל ללבנון, בתיווכה של ארצות הברית, ממחישים את הקושי העיקרי הטמון בהגעה להסדר, בעידן שבו מדינה ריבונית לכאורה נשלטת הלכה למעשה בידי ארגון טרור תת-מדינתי. המגעים המתווכים על ידי ארה"ב אמורים להוביל להבנות שלפיהן יישמר השקט על הגבול בין ישראל ללבנון. אולם, במצב שבו לבנון נשלטת בפועל בידי ארגון טרור שטביעות אצבעותיו ניכרות במשא ומתן, ובהתחשב בתהליך ההסלמה אשר התרחש ביוזמתו, קשה להבין כיצד הסכם שכזה יוכל להחזיק מעמד, ולכמה זמן.

החלופות העומדות בפני ישראל בגבול לבנון מתחלקות לשתי אפשרויות: הסכם מקומי, שלא ישנה באופן מהותי את המצב הגיאו-אסטרטגי, או המשך המלחמה עד לחיסולו של חזבאללה כארגון טרור.

המציאות שאליה הגיעה ישראל לאחר שנה של לחימה ברצועת עזה, לצד לחימה במתווה הגנתי בגבול לבנון, הובילה אותה להישג מבצעי משמעותי מול ארגון הטרור בכל הנוגע לפגיעה בתשתיות, בשכבת הפיקוד העליונה, במאגרי הנשק ובלוחמים. ההישג הגדול ביותר הוא נטרול יכולתו המבצעית של ארגון חזבאללה לממש את התוכנית שעליה עמל במשך שנים, קרי פלישה קרקעית במטרה לכבוש את הגליל; חזבאללה איבד יכולת זו.

איראן שולטת בחזבאללה ובאופן עקיף בלבנון. בהנחה שלא צפוי שינוי באידיאולוגיית ה"מטרייה" של משטר האייתולות, אפשר להניח שאם ישראל תגיע להסכם מול לבנון, הוא יחזיק מעמד זמן קצר בלבד. אין ספק שהסכם כזה לא ימנע את התחזקותו של ארגון הטרור, המשמש פרוקסי מובהק של איראן בלבנון.

בצל דעת הקהל כיום, ישראל מתעקשת למנוע מחזבאללה לשקם את כוחו, ודורשת שלא יותר לו לחצות את הגבול הגיאוגרפי של נהר הליטני. זאת, על מנת למנוע אפשרות עתידית לכיבוש הגליל, וכדי להרחיק את יישובי הצפון מאיום טילי הנ"ט.

הסכם מוגבל או המשך לחימה – הברירות של ישראל

החלופה המועדפת מבחינת ישראל, אשר גם זוכה לקונצנזוס רחב בקרב אוכלוסייתה, היא אכיפת ההסכם על ידי צה"ל, באופן שימנע התבססות מחודשת של חזבאללה באזור שמדרום לליטני. דרישה זו טומנת בחובה פרדוקס; לבנון היא מדינה ריבונית המוגדרת כמדינת אויב. המשך פעולה של ישראל בשטחה תפר את ריבונותה, ולכך לבנון לא תסכים, קל וחומר איראן.

לפיכך, שתי החלופות האמיתיות הן הסכם מוגבל, או המשך הלחימה. הואיל ומובן כי ישראל לא תוכל לכפות שלטון צבאי של צה"ל על אדמת לבנון, ובהנחה כי איראן לא תקבל זאת בכל נסיבות שהן, הרי שישראל חייבת לדרוש כי הסכם ההסדרה יכלול שני ממדים קריטיים:

הראשון הוא חופש פעולה שימנע את בניית הכוח של חזבאללה, כולל נטרול נתיבי ההברחה. פעולה כזו דורשת גם כיסוי מודיעיני, וחובה על ישראל לדרוש זאת, אף אם המודיעין החזותי יועבר באמצעות פיקוד המרכז של צבא ארה"ב (סנטקום).

ברמה המבצעית, ישראל חייבת לדרוש את הקמתו של אזור חיץ שאליו לא תותר הכנסת נשק, בדיוק כפי שנקבע בהסכם הפרדת הכוחות שנחתם בין סוריה לישראל לאחר מלחמת יום הכיפורים (1974). השילוב בין אזור חיץ, לגיטימציה לפעול נגד צירי ההתעצמות הצבאית, והערכה מודיעינית מושכלת בגבול לבנון, אשר תתבסס גם על מודיעין איכותי – הוא הערובה הטובה ביותר שישראל יכולה לקבל, אם כי גם היא תהיה מוגבלת.

נוסף על כך נדרשת הבנה בקרב הקהילה הבינלאומית, שאי אפשר לתת אמון בהסכמים בין מדינה דמוקרטית לבין מדינה הנשלטת בידי מדינת-טרור דוגמת איראן. כל עוד איראן שואפת להתפשט במזרח התיכון, היא תמצא דרך לחזק את זרועותיה ההרסניות באזור, ובכלל זה בלבנון. לפיכך, סביר מאד להניח כי ההסדר בין ישראל ללבנון יהיה קצר טווח ויחזיק מעמד שנים ספורות בלבד, או עד אשר יתרחש שינוי מהותי באיראן – וכל עוד זו תמשיך באסטרטגיה הרדיקלית שלה, כל עמי האזור, ובייחוד ישראל, ימשיכו לסבול מכך.

על כן, הקהילה הבינלאומית – ועל אחת כמה וכמה, ישראל – חייבת לפעול באופן מיידי ליצירת שינוי אסטרטגי מול איראן. התנהלות שונה של הקהילה הבינלאומית תוכל להעניק ערובה מציאותית יותר להסכמים, במיוחד לאור האינטרס הברור שיש לציר הרוסי באגן הצפון-מזרחי של הים התיכון.

האם ישראל יכולה להרשות לעצמה להמתין לחילופי הממשל בארצות הברית?

בעיקרון, ישראל יכולה להשהות את המשא ומתן עם לבנון ולהמתין לממשל טראמפ, הנראה בבירור כפרו-ישראלי בהשוואה לממשל ביידן ובכלל. בה בעת, כדאי להיות מציאותיים; המתנה שכזו פירושה המשך הלחימה בלבנון במשך שנה אחת נוספת לפחות, כלומר: הגדלת הנטל על מערך המילואים של צה"ל והמשך חייהם של המפונים מגבול הצפון במתכונתם הנוכחית, קרי שנה נוספת מחוץ לבית, על כל ההשלכות העמוקות והבעייתיות הכרוכות בכך.

הלחימה, כפי שהיא מתנהלת בימים אלה, מתאפיינת בעיקר ב"אש מנגד", כלומר ירי של טילים ורקטות בשילוב שיגור כטב"מים, המסכנים את ביטחון העורף הישראלי מספר פעמים ביום. מצד שני, צה"ל ממשיך "לטהר" את השטח הלבנוני ומשמיד יכולות נוספות של חזבאללה. על פניו, נראה כי הזמן פועל לרעתו של חזבאללה בזירה הלבנונית – העורף הישראלי מפגין איתנות רבה יותר מכפי שסברו האיראנים, ועם כל יום שעובר חזבאללה מתקרב אל סף השבירה. ייתכן כי מנקודת מבט זו נוח לישראל "לשחק את המשחק" לפי הכללים הקיימים, ובכך להביא את איראן, חזבאללה ולבנון להסכם שיהיה טוב בהרבה עבור ישראל בעוד מספר חודשים, ודאי תחת חסותו של ממשל אמריקני אוהד. הגעה להסכם כאשר ארגון הטרור מובס היא אמינה יותר לאין ערוך מן ההסכם המוצע כעת.

מאמר זה פורסם במקור ב-ynetnews

הכתוב במאמר הוא על דעת המחבר בלבד ואינו משקף בהכרח את עמדת התנועה

הפוסט הסדרה או הסלמה – חלופות ביטחוניות בגבול לבנון הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

מתפיסה מוטעית של "קץ הסכסוך" בשנות ה-90 ועד לכשל המודיעיני של 7 באוקטובר – תא"ל (מיל') חנן גפן חושף בריאיון מיוחד בעיה מבנית של המודיעין הישראלי בהיערכות מול האיום בעזה: היעדר גורם מרכזי שניתח בזמן אמת את תמונת המודיעין הכוללת. "אני כמעט בטוח שאילו הרמטכ"ל היה רואה את כל הנתונים יחד הוא היה מחליט אחרת", הוא קובע, ומתאר כיצד דווקא הברכה בהיקף המידע העצום שמעבירה היחידה נהפכה בליל ה-7 באוקטובר לקללה.

כשתפיסת ״קץ הסכסוך״ לא מתיישבת עם מה שרואים בעיניים

כבר בימים הראשונים של הסכמי אוסלו הבין תא"ל (במיל') חנן גפן, מי שפיקד אז על 8200, שיש פער גדול בין האופן שבו הסכמי אוסלו נתפס בציבור ועל ידי חלק מהפוליטיקאים – כלומר כ"קץ הסכסוך" – ובין המצב בשטח. למעשה, המצב המורכב תחת אוסלו הצריך מהיחידה שעליה הוא פיקד בשנים 1993–1997 היערכות מורכבת אפילו יותר מאשר לפני כן.

איך הבנת כבר בזמן אמת שהסכם אוסלו זה לא מה שחושבים בציבור?

"אני מזרחן בהשכלתי. למדתי על תורת השלבים אצל פרופ' יהושפט הרכבי באוניברסיטה העברית בקורס שסקר את עמדות הפלסטינים בסכסוך הישראלי-פלסטיני, ובמקביל – זה היה בתחילת שנות ה-70 – עבדתי בצנזורה הצבאית לתקשורת הערבית ונחשפתי לשיח הציבורי ולהלכי הרוח בחברה הפלסטינית. כשהתפרסמו הידיעות על הסכם אוסלו, באוגוסט 1993, הופתעתי. לא קראתי את ההסכם וסירבתי לקרוא אותו גם בהמשך".

למה?

"כי על פי הנתונים המודיעיניים והאחרים, השיח הציבורי בחברה הפלסטינית לא השתנה. לא ראינו שיח מפויס או שינוי עמדה בציבור הפלסטיני ובמסרי המנהיגים הפלסטינים, בניגוד למה שהתרחש בישראל באותו הזמן. לכן, כשפורסם בתקשורת כי השב"כ יֵצא משטחי יהודה, שומרון ועזה, ובמקומו ייכנסו חטיבות נושאות נשק של הצש"פ (צבא השחרור הפלסטיני), היה ברור לנו מתוך דיונים פנימיים שנערכו ביחידה כי נידרש לטפל ביעדים חדשים שעד אז לא היו באחריותנו".

מה הייתה התפיסה הרווחת בצבא?

"במשך כמה חודשים האמינו בצבא שההסכם סגור הרמטית ושהוא כולל מנגנוני פיקוח ותיאום ולכן יחידה 8200 לא נדרשת להיערכות שונה. אבל אנחנו ביחידה לא השתכנענו, והמשכנו בפעילות שלנו".

מה עשיתם?

"התחלנו לעבוד כבר באמצע ספטמבר 1993, מייד עם חתימת ההסכם בטקס בבית הלבן, על הקמת בסיסים שייתנו מענה ליציאת השב"כ מהאזורים שנמסרו לרשות הפלסטינית. ההנחה שלנו הייתה כי השב"כ ימשיך להפעיל מקורות, אבל אחרי שהוא יֵצא מהשטח תפחת יכולתו להשיג מקורות חדשים ולהפעיל את הקיימים. הבעיה הגדולה אז הייתה שקצב מימוש הסכם אוסלו היה מהיר, וחששנו שלא נספיק למלא את החלל לפני שהשב"כ יוצא מהשטח. יותר מכך, לא הוקצו ליחידה משאבים. לדוגמה, בחודשים האחרונים של 1993 לא נותר תקציב להתחיל בעבודות לבניית יכולות מודיעיניות וצריך היה לחכות לתקציב של השנה הבאה. פנייה לקבל תקציבים נוספים נענתה על ידי גורם בכיר בצבא בתשובה: 'לא צריך מודיעין, מנגנוני הפיקוח והתיאום הביטחוניים הם חלק מההסכם, אתם עוד פעם רק רוצים לבזבז כסף'".

לא הקשיבו לכם.

"נכון. דווקא ראש השב"כ דאז, יעקב פרי, הבין את רצינות העניין והשיג עבורנו תקציב מהאוצר. בשב"כ גם סייעו לנו להכשיר את החיילים והחיילות להכיר את תחומי המודיעין המיוחדים לערי יהודה, שומרון ועזה. ב-1994 קיבלנו אישור להסיט תקציבים מתחומים אחרים לנושא החדש. אבל את התקציב המיוחד לפעילות המודיעינית בשטחי הרשות קיבלנו רק שנתיים מאוחר יותר".

איך אתה מסביר את זה?

"מנקודת מבטי היום, אני חושב שכאשר פוליטיקאי הולך להסכם קשה לו לסגת, גם כאשר המציאות מתחילה לטפוח על הפנים. ראש אמ"ן דאז, אורי שגיא, הבין מייד את הבעיה. אומנם לא היה לו ניסיון מודיעיני, הוא בא מגולני, אבל הוא איש בעל חושים חדים והוא הבין שחייבים לטפל בפלסטינים במסגרת הסכם אוסלו כמו ביריב. לבכירים אחרים בצבא לקח כמה חודשים עד שהם התחילו להבין. השינוי בא כשהחלו פיגועים גדולים".

מה קרה אז, אחרי תחילת הפיגועים הגדולים?

"באמצע אוגוסט 1995, שנתיים לאחר החתימה על הסכם אוסלו, התבקשנו לרכז את כל דרישותינו לטיפול בנושא הפלסטיני. הדיון התקיים אצל ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין, ובדיון לא ארוך אושרו כל דרישותינו. היה ברור לכולם שאנחנו לא בסיפור בו חשבנו שנהיה. עמדנו מול יריב ולא מול שותף לשלום".

כלומר הקונספציה התחילה להשתנות כבר אז, עם תחילת הפיגועים הגדולים?

"עוד קודם. רבין עצמו, אני אומר את זה בוודאות, הבין את זה כבר הרבה לפני זה. הוא הבין עוד קודם שצריך לשנות את המדיניות. ועוד לפני הפיגועים הגדולים, כבר במחצית השנייה של 1994, התחילו חברי כנסת וקצינים בכירים לעלות לרגל לבסיס החדש שהקמנו".

למה הם עלו אליכם לרגל?

"דבר הקמת הבסיס עבר מפה לאוזן. הסברנו למבקרים מה אומר לנו המידע שאנחנו מקבלים ושיתפנו אותם בנקודת המוצא שלנו שהפלסטינים הם יריב ולא שותף לשלום. הרבה מהמבקרים חזרו אלינו כמה פעמים כדי להתעדכן. אני חושב שכל העולים לרגל האלה רצו לשמוע מאיתנו מה אנחנו רואים ושומעים בפועל, מחוץ לדיבורים בתקשורת על ההסכם".

מאוסלו ל-7 באוקטובר: בעיית ההתרעה

תא"ל גפן לא צמח בחיל המודיעין. כחייל חובה הוא שירת בממשל הצבאי בנגב, ולאחר שיצא לקצונה היה קצין קישור בחטיבת כרמלי, בחזית הצפונית. הוא השתחרר אחרי מלחמת ששת הימים, והלך ללמוד באוניברסיטה, ובהחלטה של רגע עבר ממשפטים ללימודי ערבית, ונתקל בקורס ההוא של פרופ' הרכבי. במקביל הוא עבד בצנזורה הצבאית בירושלים. רק אחרי השבר של מלחמת יום הכיפורים הוא החליט להיכנס ל-8200, למקום שכשל במלחמה.

מתוך התפקיד המרכזי של 8200 נגזרת גם האחריות – אז איפה מבחינתך הכשל המרכזי של 8200 ב-7 באוקטובר?

"ביחידות האיסוף והמחקר עוד יצטרכו לעשות בדק בית בשאלה הזאת. כרגע אפשר לומר שמבין צירוף הבעיות שהובילו ל-7 באוקטובר, אחת המרכזיות היא בעיה מבנית של היעדר גורם שריכז את נושא ההתרעה. ההתמקדות הייתה במוכנות למבצעים. הצורך בהתרעה לקראת מלחמה גדולה יותר לא היה ממוקד מספיק".

מי ריכז את ההתרעות על עזה?

"עוד לא פורסמו כל התחקירים, אבל לפי התמונה שמצטיירת בפניי לעת עתה, הבעיה הייתה בפיצול האחריות בין יחידות איסוף המודיעין, השב"כ, 8200 ויחידות המודיעין בחטיבת המחקר, הפיקוד והאוגדה. לפי הדיווחים בתקשורת מצטייר כי גורם המודיעין הראשי לנושא ההתרעה בעזה היה השב"כ, והמודיעין הגיע במהלך הלילה בטפטוף. במשך כארבע שעות התחילו להגיע ידיעות שכולן יחד היו אמורות להדליק נורה אדומה, אבל לא היה מי שיראה את התמונה המלאה. אני כמעט בטוח שאילו הרמטכ"ל היה רואה את כל הנתונים יחד הוא היה מחליט אחרת, אבל לאף גוף בצה"ל לא הייתה תמונת המודיעין כולה, לא בחטיבת המחקר ולא באוגדה, לכל אחד היו רק חלקי מידע. סיווג המידע המודיעיני הוסיף לכך שכנראה היו ידיעות שלא הועברו לכולם".

הצפת מידע: הברכה שהפכה לקללה

מה היו הכשלים בתוך 8200 לפני ה-7 באוקטובר?

"בתהליך ארוך שנים ירדה החשיבות של רשתות תקשורת טקטיות בין פעילים ברמות שונות, ופחת העיסוק בהן. למרות זאת, בתוך 8200, נגדת ו' והמחלקה שלה עקבו דרך הרשתות האלה אחרי התרגילים של החמאס, וגם התצפיתניות ראו אותם. תרגילים אלה חפפו לתוכנית המתקפה הגדולה של החמאס, 'חומות יריחו', שהייתה ברשותנו יותר משנה לפני המתקפה, הם גם זוהו ככאלה על ידי הנגדת בעדכונים שהפיצה למערכת המודיעין".

אז מה עשו עם תוכנית "חומות יריחו" כל הזמן הזה, במשך יותר משנה?

"נראה כי לא עשו איתה כלום. לא התייחסו לאפשרות התקיפה הכוללת כאיום ממשי. אחת הסוגיות שיעלו בתחקירים היא אם בכירי הצבא, כולל הרמטכ"ל, הכירו את התוכנית, ואם לא, איך קרה שלא הכירו אותה".

איך אתה מסביר את זה?

"זה נוגע לאותו דבר – אובדן המיקוד בהתרעה. הצורך בהתרעה למתקפה לא עלה כלל על הפרק כי עזה לא נתפסה באמת כאיום של מלחמה כוללת. במסגרת התחקירים תעלה גם סוגיית סיווג המקורות והשפעתה על הפצה הידיעות – או ליתר דיוק מניעת הפצתן לגורמים השונים".

זה נשמע כמו בעיה מבנית של העברת מידע, לא רק של היעדר מדור התרעה.

"הדברים קשורים. יש בעיה של רגישות מידע ויש את נושא הצפת המידע. מופצת כמות עצומה של מידע, בהרבה צינורות, וכדי להתמודד עם כמות המידע הגדולה, שהיא כשלעצמה מבורכת, אמ"ן הקים 'בריכת ידיעות' שאליה נשפכות כל הידיעות, ואנשי המודיעין שולפים ממנה על פי קריטריונים של חיפוש. זה בעיקרון מבנה נכון, אבל לא בטוח שזה מתאים למקרה של התרעה, כי הידיעות הדחופות ביותר עלולות להיעלם בתוך ים הידיעות, בעיקר כשהן מגיעות כרסיסי ידיעות שכל אחת בפני עצמה חסרת חשיבות, ורק הצירוף שלהן יחד ייתן להן את המשמעות הנכונה".

מהם הפתרונות בעיניך?

״חלק מהפתרונות לכמות המידע הגדולה הם הכנסה של כלים אוטומטיים, כמו תרגום אוטומטי מערבית. זה גם קשור לכך שיש היום בישראל הרבה פחות דוברי ערבית. אבל אם מסתמכים על כלים אוטומטיים מאבדים את הזיקה לשפה ואת הניואנסים שלה. אז נכון שיש היום הרבה יותר מידע ובאיכות הרבה יותר טובה מאשר בתקופתי, אבל השפע יוצר בעיית מיקוד וכאשר מדובר באירוע התרעתי, שבו היריב מנסה להערים עליך ולהסתירו, המכונה לא יכולה להחליף את ההבנה האנושית. אני יכול לקרוא לזה 'קללת הברכה'. בערב ה-7 באוקטובר המודיעין הלך לאיבוד בים הידיעות, שהפכו לקללה יותר מאשר ברכה".

התחילו להפיק לקחים ב-8200 מהבעיה הזאת?

"מפקד 8200, תא"ל יוסי שריאל, הקים צוות בדיקה פנימי בכיר עוד בתחילת המלחמה והם כבר יישמו את הלקחים בחזית הצפונית".

והברכה?

אנחנו רואים גם את הברכה: חלק משמעותי בתפנית בלחימה מול החיזבאללה והחמאס אפשר לזקוף לזכות המידע שמזרימה 8200 לכוחות הלוחמים ולמקבלי ההחלטות, ובהם ראש הממשלה. המודיעין של 8200 מופץ עד לדרגות הנמוכות בצבא, בזמן אמת, ויש תקשורת מעולה בין המודיעין לכוחות בשטח. החיזבאללה סימן את מפקדת יחידה 8200 בגלילות כאחד היעדים האסטרטגיים המרכזיים שלו, על פי הודעותיו, אז כנראה הוא מבין את משקלו של המודיעין במכות שהארגון ספג".

הפוסט מפקד 8200 לשעבר: ״הידיעות על 7 באוקטובר הגיעו בטפטוף – ולא היה מי שיראה את התמונה המלאה״ הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

בעשורים האחרונים, ובמיוחד מאז פרוץ מלחמת "חרבות ברזל", נשמעת בעולם וגם כאן בישראל הטענה שלפיה המחבלים והפעילים של כמה מארגוני הטרור הבולטים והאכזריים בעולם, בהם חמאס וחיזבאללה, אינם טרוריסטים אלא "לוחמי חופש".

טענה זו נשענת בעיקרה על הנרטיב האנטי-ציוני שלפיו היהודים הם קולוניאליסטים שהשתלטו על מדינה בשם פלסטין על מנת לכבוש שטח שאין להם שום זיקה אליו. הנרטיב הזה שקרי גם משום מדינת פלסטין מעולם לא הייתה קיימת, וגם משום שלעם היהודי יש קשר מתוקף – היסטורית וחוקית – עם ארץ ישראל.

מדובר אומנם בטענה ותיקה, אך לאחרונה היא זוכה לרוח גבית בחסות תנועות פרוגרסיביות קיצוניות שמניחות שהחלש הוא בהכרח הצודק, מבלי לבצע בחינה מעמיקה של העובדות.

מדוע מדובר בטענה שגויה?

ההגדרה "לוחם חופש" מותנית בקיומם של שני תנאים יסודיים:

1. למאבק יש מטרה מוצהרת של שחרור או עצמאות
2. הפעולה מבוצעת נגד גורם שלטוני או כוח כובש

תנאי יסוד אלה לחלוטין לא רלוונטיים לטרור המופעל נגד ישראל:

• המטרה שמנחה לוחמי חופש היא להשיג חופש לבני עמם ולשחרר את ארצם מכובשים זרים שפלשו אליה. למטרה שמניעה את ארגוני הטרור כמו חמאס וחיזבאללה, מנגד, אין כל קשר לשחרור. חמאס פועל בעזה – גזרה שבה ישראל כבר לא שולטת. יתר על כן, מטרתו המוצהרת, שמופיעה גם באמנת הארגון, היא להשמיד את מדינת ישראל והאוכלוסייה שלה. חיזבאללה פועל בתוך מדינת לבנון שהיא מדינה עצמאית שאין לישראל שום נוכחות בה. מעבר לכך, לחיזבאללה אין דרישות טריטוריאליות מישראל, וגם המטרה שלו היא להשמיד את המדינה היהודית על כל אזרחיה. הוכחה נוספת לכך שארגונים אלה לא באמת חותרים לשחרור אפשר למצוא בכך שהם דוחים את כל הפתרונות מדיניים שמגיעים לפתחם.
• הפעולה של לוחמי החופש מופנית נגד הצבא הכובש, ואין בכוונתם לפגוע באוכלוסייה אזרחית וּודאי לא באזרחים שעליהם הם נשבעו להגן. הפעולה של ארגוני הטרור, לעומת זאת, לא מופנית רק נגד הממשל או הצבא, אלא מכוונת גם נגד אוכלוסייה אזרחית – כפי שנוכחנו לראות באירועי טרור רבים, ובמיוחד בטבח השבעה באוקטובר. יתר על כן, ארגוני הטרור גם מסכנים את התושבים מקרב בני עמם, ומשתמשים בהם כמגן אנושי. נוסף על כך, מרבית ארגוני הטרור מקושרים למדינות דיקטטוריות ולמשטרים דכאניים שמטרתם המוצהרת היא להשליט מהפכה אסלאמית על העולם. חמאס, למשל, הוא ארגון בת של תנועת "האחים המוסלמים", וחיזבאללה הוא זרוע של איראן. הקשר למשטרים כאלה מבהיר שהארגונים אינם מזוהים כלל עם ערכי החופש ועם זכויות האדם.

מדוע מדובר בטענה חמורה?

כאשר מגדירים מחבלים עם דם על הידיים, שרבים מהם ביצעו פשעים אשר מוגדרים לפי המשפט הבינלאומי כפשעי מלחמה, כ"לוחמי חופש" – למעשה מעניקים להם ולפעולות שהם ביצעו לגיטימציה ואף חסינות. מעבר לכך, מהטענה הזאת נגזרות טענות בעייתיות דומות שרואות בארגוני הטרור תנועות התנגדות מקובלות, ובפעולות הטרור עצמן – אכזריות ככל שיהיו – מאבק עממי מוצדק.

ראוי להדגיש כי טענות מסוג זה נשמעות בעיקר בקרב חוגים ליברליים ופרוגרסיביים קיצוניים, אך האו"ם ומרבית מדינות העולם מבינים את הפער המהותי שבין "טרוריסטים" ל"לוחמי חופש", ולא בכדי מגדירים את חמאס וחיזבאללה כארגוני טרור ולא כתנועות שחרור.

הפוסט "המחבלים אינם טרוריסטים אלא לוחמי חופש" הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

נשיא הרשות הפלסטינית, מחמוד עבאס, הידוע בכינוי אבו מאזן, מציין החודש 89 שנים. עוד לפני שמגיעים לשאלה הפתוחה והבוערת מי ישלוט ברשות אחריו, כבר עכשיו מותיר שלטונו את הרשות בכאוס. "הרשות במצב של קריסה והתייבשות", אומר סא"ל (מיל') ברוך ידיד. "היא לא משלמת משכורות לעובדיה, כל אזור השומרון כבר לא בשליטתה, היא לא מצליחה לפעול כמו ישות מדינית, ושלא לדבר על העתיד, שהוא בסימן שאלה גדול".

הדור האבוד של הרשות הפלסטינית

ברוך, במאמר שכתבת באפריל האחרון הזכרת סקר שלפיו רוב הפלסטינים רואים ברשות נטל ודורשים את פירוקה. זה עדיין נכון?

"כן. לא מדובר בסקר בודד אלא בשורה של סקרים, שמראים כי אחוז מאוד גבוה מהפלסטינים – לפעמים קרוב ל-60 או 80 אחוז – רואים ברשות נטל ולא חושבים עליה כעל הישג היסטורי. הם מבינים שחוץ מתיאום ביטחוני שמשרת בעיקר את צה"ל, הרשות לא משרתת את החלום הפלסטיני. על הרקע של התסיסה הזאת החמאס זוכה לאהדה גדולה מאוד".

גם היום, אחרי המלחמה, הארגון זוכה לכזה היקף תמיכה?

"אי אפשר וקשה למדי לדעת היום לכמה אהדה החמאס זוכה בעזה, אבל ביו"ש הוא זוכה לאהדה גדולה. התחזקות חמאס על חשבון הרשות הפלסטינית בשטחי יו"ש היא מגמה שראינו בכל הסקרים שהתפרסמו במשך חמש–שש השנים האחרונות; אם כי צריך לקחת סקרים פלסטיניים בעירבון מוגבל כי לפעמים הם מטים נתונים. על כל פנים, הסקרים האלה מראים מה שברור לכל העולם: שיש בציבור הפלסטיני ביקורת גדולה מאוד על אבו מאזן, שנבחר לחמש שנים אבל בינתיים עברו כמעט 20 שנה והוא נשאר בכיסא, בלי שערך בחירות לראשות הרשות או לפרלמנט".

ומי תופס את החלל הריק בשטח?

"יש היום בערך 40 התארגנויות של חמאס, ג'האד אסלאמי וגדודי חללי אל אקצא ביו"ש, בעיקר באזור השומרון וצפונה ממנו. מדובר בצעירים, הדור של גילאי 15 עד 30, שהוא דור אבוד מבחינת הרשות הפלסטינית – הם נולדו אחרי אוסלו והם שונאים את הרשות כי שום דבר בחיים שלהם לא השתפר. הם רואים את חמאס ואת הדרך הצבאית בכלל כהגשמת השאיפות האידיאולוגיות שלהם. לזה צריך להוסיף גם את הכסף הרב ששופכים שם חמאס וחזבאללה".

איך הרשות יכולה להחזיר לעצמה את אמון הציבור הפלסטיני?

"אנשי הפת"ח, וגם אבו מאזן, יודעים שבבחירות בשנת 2006 הפת"ח קיבלה יותר קולות מחמאס אבל הקולות התחלקו על כמה רשימות, כי פת"ח מפוצלת וכיום יש בה שלושה וחצי ראשים וכמה התארגנויות וזו בעייתה הגדולה, ולכן חמאס לקחה אז את הבחירות בגדול. אז הפתרון הוא רפורמות, וכולם מנסים ללחוץ על אבו מאזן לעשות רפורמות. גם המצרים והסעודים ביקשו שהרשות תעשה רפורמות, אבל אבו מאזן לא נענה לזה בשל עייפות החומר ושמרנות ואי רצון לפתוח את השלטון לעוד גורמים".

למה הוא לא נענה לדרישות?

"כנראה אין לו את האנרגיה לבצע רפורמות ולפתוח את המערכת והוא מעדיף להישען על הקיים. הוא מעדיף לשמר את הקיים ולא להסתכן. כולם סביבו מחכים שילך. הוא משמש מנהיג סמלי יותר מאשר בפועל. עם זאת, לא ברור מה יהיה ברשות אחריו: אם יירש אותו גורם אחר בפת"ח, אם הוא ישמור על הקו המתון שלו, אם מי שיעלה אחריו יהיה מרואן ברגותי, שמאוד מקורב לחמאס ומאוד מיליטנטי, או מנהיג אחר שישתלב עם חמאס, ואם יהיו בחירות – אם חמאס תכבוש את הרשות".

הדרך להחזיר את סעודיה להסכמי אברהם

הרבה שאלות פתוחות. ומהן ההשלכות מבחינת ישראל?

"המסקנה היא שלדעתי ישראל לא יכולה להסתמך על הרשות כגורם בר קיימא. לדעתי גם המצרים והסעודים מבינים את זה. כולם – גם האמריקאים והאמירתים – דורשים מאבו מאזן לבצע את הרפורמות כדי להכשיר את השטח ליורש שלו, ואחרי שיפנה את כיסאו הכול יהיה פתוח למציאות חדשה, לא בהכרח חיובית".

איך ישראל צריכה לפעול כרגע?

"להיות בשליטה ביטחונית מלאה ביו"ש ובעזה, ובמקביל לטפח מנגנון אזרחי פלסטיני שיטפל באוכלוסייה. בינתיים תחת אבו מאזן זה קורה, אבל לא בטוח שזה יהיה גם בהמשך, ובטח לא בטוח שזה יחזיק מעמד לאורך זמן. ישראל גם צריכה לנסות להרחיב את הסכמי אברהם, כולל הסכמי ביניים לגבי הרשות הפלסטינית".

זה אומר להסכים למדינה פלסטינית, לא?

"צריך יהיה לתת למדינות הסוניות אופק של פתרון מסוים של שתי מדינות, אבל זה לא חייב להיות עכשיו וזה האתגר המדיני הגדול ביותר שכן הסעודים למשל מצהירים בוקר וערב שללא מדינה פלסטינית אין נרמול. אף שהמסרים שמתקבלים בישראל הם שונים, הרי שזו מגמת הדברים.

"בשלב זה, המודל צריך להיות כזה שבו ישראל לא תבטל את האופציה של שתי מדינות – כלומר לא תספח את יו"ש ולא תפרק את הרשות הפלסטינית. זה יאפשר לסעודיה להיכנס להסכם; אבל מימוש הפתרון עצמו יהיה תלוי בהסכם ארוך טווח והוא יהיה גם נתון לשינויים. מדובר בתקופה של 10 או 20 שנה שבמהלכה הרחוב הפלסטיני יהיה חייב לעבור תהליך שינוי משמעותי, וזה תלוי גם בירידת ההשפעה האיראנית. יש גורמים במדינות המפרץ שאומרים שזה אפשרי".

האם הרשות תחזור לעזה?

כדי לענות על שאלת היחסים בין הרשות הפלסטינית ועזה, נחזור לשנת 2007, כאשר חמאס הדיח את הפת"ח מהשליטה ברצועת עזה בסדרה של עימותים אלימים. עד אז היו לרשות פקידים ומנגנון בירוקרטי בעזה. "עד היום טוענת הרשות הפלסטינית שהיא מעסיקה ברצועת עזה 18 אלף פקידים אזרחיים ו-18 אלף אנשי ביטחון, כלומר יותר מ-30 אלף אנשים שלה שנשארו בתפקידיהם גם תחת חמאס".

זה נכון?

"לא ברור, וּודאי ספק אם זה נכון לגבי המנגנון הביטחוני. חמאס אומנם השאירה בתפקידים מקצועיים הרבה אנשי פת"ח שהיו חלק מהמנגנון האזרחי בעזה, ובהרבה מקרים הסתפקה בהצבת אנשיה בעמדות הבכירות בלבד; עם זאת, ספק עד כמה אנשי פת"ח אכן נשארו כאלה גם אחרי השתלטות חמאס על הרצועה".

ועכשיו הרשות הפלסטינית מתכננת לחזור לעזה?

"מבחינת הרשות הפלסטינית – והיא הצהירה את זה גם לפני תחילת המלחמה – היא עדיין בעלת הבית בעזה. מבחינתה, הדרישה שלה לחזור ולקבל את השלטון בעזה היא טבעית, ולכן היא הלכה לכמה עשרות סבבים של ניסיונות פיוס עם חמאס. לפני חודשיים הרשות שלחה לאמריקאים מסמך בן 101 עמודים שבו היא טוענת שהיא הגורם השלטוני בעזה ושיש לה תוכנית להחזרת המשילות – לפתוח את בתי החולים, בתי הספר, משרדי הממשלה ועוד. האמריקאים, צריך לומר, לא השתכנעו".

ומהי עמדת מדינות ערב?

"פה הדברים מתחילים להסתבך. מובן שהמצרים, הירדנים והסעודים כולם מביעים תמיכה פומבית בשליטת הרשות הן בעזה והן ביהודה ושומרון, כי זה משרת את החזון של שתי המדינות, אבל מתחת לפני השטח יש למצרים ולסעודים הרבה ביקורת על הרשות והם סולדים מהשחיתות, מחוסר התפקוד ומהעובדה שאבו מאזן לא ערך בחירות לראש הרשות ולפרלמנט קרוב ל-20 שנה. אבל זה רק מתחת לפני השטח, והסעודים ממשיכים להעביר סיוע כספי רחב לרשות הפלסטינית. רק לא מזמן נפגש ראש הממשלה הפלסטיני מחמד מוסטפא עם השגריר הסעודי בירדן שהעביר לו את כספי הסיוע".

כלומר, אין ביקורת פומבית על הרשות הפלסטינית בעולם הערבי?

"ביקורת פומבית על הרשות הפלסטינית נשמעת בעיקר במדינות איחוד האמירויות. לפני חודשיים עלתה הצעה שהאמירויות יתמכו כספית ברשות, והאמירויות הכשילו את זה, כי הם לא מוכנים שאבו מאזן ימשיך לשלוט ברשות. זאת הסיבה שבגללה מחמד דחלאן עמד בריאיון ל'ניו יורק טיימס' על הסיסמה: 'לא עבאס לא חמאס'. את העמדה הזאת אני שמעתי מהרבה גורמים ברשות עוד לפני דחלאן. יש גורמים נוספים שרוצים שהשלטון הן בעזה והן ביו"ש לא יהיה בידי אבו מאזן ולא יהיה חמאס".

התנאי של אבו מאזן: שחמאס יכיר בהסכמי אוסלו

מהי עמדת המדינות הערביות הסוניות ביחס לעזה?

"מצרים, ירדן וסעודיה רואות בחמאס ארגון טרור. לאמירויות יש תוכנית לעזה שמדברת על ממשלה פלסטינית שבראשה יעמוד ד"ר סלאם פיאד, שהיה ראש הממשלה הפלסטיני תחת אבו מאזן לפני יותר מעשור אבל הוא לא חלק מפת"ח ומאש"ף אלא מומחה לכלכלה. העולם הערבי המתון והאמריקאים רוצים לראות אותו בראש הרשות. לקטאר, לעומת זאת, יש כבר הרבה שנים חזון של אסלאם פוליטי שאותו הם קיוו שהחמאס יממש. עוד בשנת 2019 הם נפגשו עם אנשי חמאס באיו"ש והציעו לממן אותם בבחירות, אבל הם היו רוצים לראות את חאלד משעל בראשות חמאס, הם לא רצו את סינוואר שתיעב אותם והעליב אותם. שני הצדדים לא סבלו זה את זה, הקטארים את סינוואר והוא אותם. יש טענות מגורמים שונים שעכשיו זאת שעת הכושר של הקטארים לנסות ולהשפיע מחדש על הנהגת חמאס שיושבת בחו"ל, אבל גם האיראנים וחזבאללה רוצים לשמור על הקִרבה לחמאס".

איך היו רוצים לראות בקטאר את הקשר בין חמאס והרשות?

"בקטאר היו רוצים לראות את חמאס כחלק מאש"ף, כי זה היה עשוי לתת לחמאס לגיטימציה וגם לשמור את החמאס פחות מיליטנטי. אבל אבו מאזן הציב לחמאס תנאי: אם אתם רוצים להיכנס לאש"ף, תכירו בהסכמי אוסלו, והמשמעות היא גם הכרה עקיפה בישראל. בינתיים יש בחמאס מועצה במקום מנהיג חדש, ונראה שיש שם מאבק פנימי בין המחנה המתון – של האחים המוסלמים, הזוכה לתמיכת הקטארים – ובין המחנה הצבאי שמקורב לאיראן".

באפריל כתבת שמחמד דחלאן, בכיר פת"ח הגולה באבו דאבי, מקדם תוכנית לשלטון שלו ברצועת עזה, בגיבוי כוח ערבי-סוני. זה עדיין בתוקף?

"כן, הוא עדיין עובד על זה. אבל הוא מבין שהקמת אותו כוח ערבי שהוא מדבר עליו תהיה אפשרית רק כחלק מתהליך מדיני, והוא מבין שבישראל לא הולכים לתהליך מדיני כרגע. אז הוא מבין שהוא יצטרך למצוא פתרון בשיתוף הרשות הפלסטינית, ולפי מקורות שלי, בזמן האחרון אנשי דחלאן דיברו הרבה פעמים עם אנשי אבו מאזן כדי למצוא דרך של פיוס ולאחד כוחות בשלטון בעזה. גם 'תוכנית האיים הביטחוניים' של גלנט – לרכז את האוכלוסייה העזתית ב'בועות הומניטריות' כך שבכל בועה כזאת יוקם מנגנון אזרחי של עזתים מקומיים שיצוידו בנשק קל – מאוד מקובלת על האמירתים".

הפוסט סא"ל (מיל') ברוך ידיד: "הרשות הפלסטינית במצב של קריסה" הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

ברחבי העולם נשמעות כבר שנים טענות שלפיהן המחבלים והפעילים של כמה מארגוני הטרור הבולטים והאכזריים בעולם, בהם חמאס וחיזבאללה, אינם טרוריסטים אלא "לוחמי חופש". מאז פרוץ מלחמת "חרבות ברזל" טענות אלו רק מקבלות עוד יותר תהודה: הן נשמעות בהפגנות פרו-פלסטיניות, מתנוססות על גבי כרזות בקמפוסים של האוניברסיטאות היוקרתיות בעולם, ואף נאמרות לעיתים מפי גורמים ישראליים.

כפי שנדגים בהמשך, בחינה של המטרה שמניעה את אותם ארגונים ושל דרכי הפעולה שאותן הם נוקטים מבהירה מדוע ההשוואה בין המחבלים מארגוני הטרור לבין לוחמי חופש משוללת כל יסוד. מעבר לכך שמדובר בטענה שגויה, מדובר גם בטענה חמורה בעלת השלכות מסוכנות. כאשר מכנים מחבלים שביצעו פשעי מלחמה "לוחמי חופש" – למעשה מעניקים להם ולפעולות שהם ביצעו לגיטימציה ואף חסינות. יתר על כן, מהטענה הזאת נגזרות טענות בעייתיות דומות שרואות בארגוני הטרור תנועות התנגדות מקובלות, ובפעולות הטרור עצמן – אכזריות ככל שיהיו – מאבק עממי מוצדק.

מכאן שיש להוקיע מכול וכול אמירות מהסוג הזה, ובמקביל לפעול לחיזוק הנרטיב ההופכי ולהסביר שלפעולות הטרור שמופנות נגד ישראל יש מטרה אחת שעבורה כל האמצעים כשרים: השמדת המדינה היהודית על כל אזרחיה.

בשם הנאורות: כיצד נולדה ההקבלה בין מחבלים ל"משחררים"?

הטענה השקרית שמקבילה טרוריסטים ללוחמי חופש נשענת על הנרטיב האנטי-ציוני שלפיו היהודים הם קולוניאליסטים שהשתלטו על מדינה בשם פלסטין על מנת לכבוש שטח שאין להם שום זיקה אליו. הנרטיב הזה שגוי פעמיים: ראשית, מדינת פלסטין מעולם לא הייתה קיימת; שנית, לקשר שבין העם היהודי לארץ ישראל יש תיקוף היסטורי וחוקי, כך שמדובר בעם שחזר לארצו ולא בכובשים זרים.

אם כך, כל מי שתומך בנרטיב הפלסטיני שולל למעשה את הזכויות הלאומיות של העם היהודי, ואף מתכחש להחלטות משפטיות חשובות שהתקבלו בקהילה הבינלאומית, בהן כתב המנדט ותוכנית החלוקה.

אף על פי שטענות אנטי-ציוניות שכאלו נשמעו כבר עם הקמת המדינה, בשנים האחרונות הן זוכות לרוח גבית בחסות תנועות פרוגרסיביות קיצוניות כמו תנועת ה-Woke שצמחה בשמאל האמריקאי. תנועת ה- Wokeודומותיה מניחות שהחלש הוא בהכרח הצודק, ומנסות להפוך את כל מי שנתפס בעיניהן כקורבן לגיבור בסיפור. בהתאם להנחה הזאת, המאבק של ארגוני הטרור האסלאמי נתפס כמאבק פוסט-מודרני על שחרור מיעוטים מדוכאים ועל הזכות להגדרה עצמית – ומכאן הדרך להגדיר מחבלים כ"לוחמי חופש" היא כבר מהירה מאוד.

שאלת המטרה: מה באמת מניע את פעילי הטרור?

המטרה שמנחה לוחמי חופש היא להשיג חופש לבני עמם ולשחרר את ארצם מכובשים זרים שפלשו אליה. דוגמה טובה לכך אפשר לראות במאבק שהוביל מהטמה גנדי בהודו נגד האימפריה הבריטית למען השגת עצמאות לאומית.

כאשר בוחנים את המניעים של ארגוני הטרור הפועלים על גבולות ישראל מגלים שהמטרה שלהם שונה לגמרי.

באמנת חמאס כתוב בברור כי מטרת הארגון היא לנהל ג'האד בלתי מתפשר נגד מדינת ישראל, ולהתנגד באופן מוחלט לכל הסכם או הסדר המכיר בזכות קיומה. באמנה אף מובא הציטוט של חסן אלבנא, מייסד תנועת "האחים המוסלמים", שלפיו "ישראל תקום ותוסיף להתקיים עד שהאסלאם ימחה אותה".

באשר לארגון חיזבאללה, גם הוא לא פועל לשחרור את עמו או ארצו. הארגון פועל במדינת לבנון שהיא מדינת עצמאית שאין לישראל כל נוכחות בה. נוסף על כך, אין לו באמת מאבק טריטוריאלי עם מדינת ישראל, ובהתאם לכך אין שום הסכם שטח שיוכל להשביע את רצונו. גם כאן המטרה המובהקת של הארגון היא להשמיד את המדינה היהודית ואזרחיה.

הוכחה נוספת לכך שארגונים דוגמת חמאס וחיזבאללה, ואף ארגונים מקובלים יותר כמו הרשות הפלסטינית, לא באמת חותרים לשחרור, אפשר למצוא בכך שהם דוחים את כל הפתרונות המדיניים שמגיעים לפתחם. הסיבה לדחיות החוזרות ונשנות נעוצה בכך שהם לא מוכנים לקבל שום הסדר שמכיר בקיומה של מדינה יהודית בארץ ישראל. קרי, הם שואפים להשמדת ישראל.

שאלת הפעולה: במה שונה ההתנהגות של הטרוריסטים מזו של לוחמי החופש?

בשנת 1984, ההיסטוריון פרופ' בנציון נתניהו ז"ל נשא נאום בכנס הבינלאומי השני של מכון יונתן לחקר הטרור. בנאומו הוא דיבר על הצורך הדחוף להילחם בתפיסה השגויה של מהות הטרור, ובפרט בהגדרתם של המחבלים כ"לוחמי חירות" או כ"מגיני העמים המדוכאים". נתניהו התייחס לאופן שבו פועלים לוחמי חופש לעומת האופן שבו פועלים טרוריסטים, והציף שלוש נקודות השוואה שרלוונטיות גם ממרחק של ארבעים שנה:

פעילות נגד אוכלוסייה אזרחית

לפי פרופ' בנציון נתניהו, לוחמי חופש נאבקים להשגת מטרה פוליטית או חברתית תוך כיבוד הזכויות של חפים מפשע. מחבלים, לעומת זאת, מתמקדים במתקפות מכוונות כלפי אזרחים חפים מפשע כאמצעי ליצירת פחד ולהשגת מטרותיהם הפוליטיות.

כאשר מסתכלים על מתקפות הטרור הרבות שפקדו את ישראל בעשורים האחרונים, לרבות הטבח בשבעה באוקטובר 2023, ברור שארגוני הטרור פוגעים באופן שיטתי ומכוון גם באוכלוסייה אזרחית, לרבות בקשישים, ילדים ותינוקות.

השלטת משטר דכאני

פרופ' נתניהו ציין כי לוחמי חופש פועלים להשגת חירות וזכויות אוניברסליות, בעוד מחבלים מתעלמים מזכויות אדם בסיסיות ואף מקדמים דיכוי באזורים שבהם הם פועלים. ואכן, אנחנו רואים שארגוני הטרור משתמשים בבני עמם כבמגן אנושי, ולא פעם גורמים במכוון לפגיעה בחיי האזרחים מהצד שלהם כדי להגן על עצמם או כדי ליצור תעמולה תקשורתית. מעבר לכך, הארגונים מדכאים בצורה חמורה קבוצות מוחלשות בתוך האוכלוסייה שלהם עצמם כמו נשים, מיעוטים ולהט"בים – כך שאי אפשר לומר שהם חורטים את נושא זכויות האדם על דגלם.

קשר עם דיקטטורות

הנקודה השלישית שציין פרופ' נתניהו נוגעת לקשר שבין ארגוני הטרור לבין תנועות אלימות ומדינות דיקטטוריות. לדבריו, הסיוע שהמחבלים מקבלים ממשטרים כאלו מדגיש את הזיקה שלהם לערכים של דיכוי ולא לחופש.

הקשר הזה מתקיים בהחלט כאשר בוחנים את ארגוני הטרור שפועלים על גבולה של מדינת ישראל. חיזבאללה הוא זרוע של איראן – מדינה טוטליטרית ששואפת לחולל מהפכה אסלאמית בכל רחבי העולם, ומצהירה באופן רשמי על כוונתה להשמיד את מדינת ישראל. גם חמאס והג'יהאד האסלאמי הפלסטיני, על אף היותם ארגונים סוניים, נתמכים על ידי איראן. כמו כן, הם רואים בעצמם ארגוני בת של תנועת "האחים המוסלמים" – תנועה אסלאמיסטית סונית קיצונית שקוראת להשמדת ישראל, ומוגדרת במדינות רבות כארגון טרור.

כאשר רואים שארגוני הטרור מגובים בגופים חזקים בעלי אידיאולוגיה מובהקת להשתלט על העולם, מתברר שלא רק שהם לא מנסים לשחרר – הם למעשה מנסים להשתלט.

בין הלח"י לחמאס: מדוע ההשוואה בין המחתרות היהודיות לארגוני הטרור שגויה?

יש מי שנוהג להשוות בין המחתרות היהודיות שפעלו בארץ לפני קום המדינה, דוגמת האצ"ל והלח"י, לבין ארגוני הטרור הפועלים כיום על גבולותינו. במסגרת ההשוואה הזאת נשמעות הטענות שלפיהן פעילי המחתרות היו טרוריסטים ממש כמו מחבלי חמאס או חיזבאללה – או לחלופין שהמחבלים הם לוחמי חופש ממש כפי שהיו הפעילים של המחתרות.

ההשוואה הזאת מתעלמת מכל הנקודות שצוינו בסעיפים הקודמים, ולא לקוחת בחשבון את השוני המהותי בין המחתרות לארגוני הטרור, שבא לידי ביטוי הן בהיבט של המטרה והן בהיבט של דרכי הפעולה.

כאשר בוחנים את שאלת המטרה, רואים שהמחתרות – בשונה מארגוני הטרור – אכן פעלו למען השגת שחרור ועצמאות. בשנת 1922 אישרה מועצת הלאומים (לימים האו"ם) את כתב המנדט. מדובר באמנה בינלאומית בעלת תוקף חוקי שמגדירה את המחויבות של הבריטים לסייע להקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל. בפועל, הבריטים הפרו את האמנה הזאת בבוטות, ורק מנעו עלייה של יהודים, עודדו הגירה של ערבים והעבירו שטחים מישראל לירדן. אם כך, המחתרות נאבקו על מימוש הזכות החוקית שניתנה להם, וברגע שזו הושגה הן התפרקו.

ארגוני הטרור, כפי שהודגם בסעיפים הקודמים, דורשים עצמאות למדינה שמעולם לא הייתה קיימת, מסרבים לכל הסכם פשרה, וכל זאת תוך קריאה להשמדה מוחלטת של מדינת ישראל – ומכאן שהמטרות שלהם שונות בתכלית.

גם כאשר בוחנים את דרכי הפעולה, רואים הבדלים מהותיים בין אופן ההתנהלות של המחתרות לבין האופן שבו מתנהלים ארגוני הטרור. בשונה מחמאס, חיזבאללה ודומיהם, המחתרות כיוונו את פעולותיהם נגד החיילים הבריטים ולא נגד האוכלוסייה האזרחית. כמו כן, לוחמי המחתרות עשו הכול על מנת להגן על היישוב היהודי בארץ, גם במחיר חירוף נפשם. מעבר לכך, לוחמי המחתרות, שלא כמו הפעילים של ארגוני הטרור, לא פעלו מטעם מדינה או ארגון עולמי, ולא היו מקושרים לדיקטטורות ולמשטרים דכאניים.

אם כך, ההשוואה המתוארת היא לא יותר מפופוליסטית, ומי שמצדד בה מנסה לייצר תמונת מציאות מעוותת, או פשוט לא מכיר בעובדות.

מדיניות אפס סובלנות: סיכום ומסקנות

ההקבלה בין טרוריסטים רצחניים לבין לוחמי חופש היא לא רק שגויה, אלא גם צורמת, פוגענית ומסוכנת. הקבלה כזו מעניקה הצדקה למעשיהם של המחבלים, לרבות רצח, חטיפה ואונס של חפים מפשע. גם בשם "חופש הביטוי" אסור לקבל אמירות מן הסוג הזה כיוון שהן נותנות לגיטימציה לטבוח ולשחוט יהודים. כאשר אמירות מן הסוג הזה נאמרות מצד גורמים ישראליים, ובמיוחד מצד גורמים בעלי תפקידים חשובים, הרי שהן חמורות אף יותר.

לצערנו, ארגוני הטרור יודעים היטב כיצד לנהל תעמולות ולהפיץ דיסאינפורמציה, במיוחד בעידן הרשתות החברתיות והבינה המלאכותית. הארגונים גם יודעים איך לרתום לצידם את המערב ואפילו חלקים מהציבור הישראלי, תחת אמתלות שקריות של "זכויות אדם".

אם כך, אין לנו ברירה אלא לנהל מאבק נגדי ולפעול גם כן לעיצוב התודעה הציבורית – הן בארץ והן מחוצה לה. תנועת הביטחוניסטים עושה רבות למען מטרה זו בדיוק. אנחנו מדגישים את הצורך בחינוך לאתוס הלאומי, מתוך תפיסה שהוא הבסיס לביטחון הלאומי. נוסף על כך, אנחנו עורכים סיורי מורשת ומעבירים הרצאות וכנסים שבהם אנחנו מציגים את הנרטיב הציוני. לאחרונה אף הקמנו את המכינה הקדם הצבאית "התקומה" בעוטף עזה, וגם באתר של התנועה אפשר למצוא תכנים רבים שלא רק מספקים ידע אקטואלי אלא גם בונים תפיסת עולם רחבה במטרה לחזק את האמונה בצדקת דרכנו, ולהזכיר שאנחנו הגיבורים בסיפור של עצמנו.

הפוסט "לוחמי חופש"? מחבלי חמאס וחיזבאללה הם טרוריסטים ויש להוקיע כל טענה אחרת הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

הפוגרום על אוהדי מכבי תל אביב באמסטרדם, שבו יהודים הושפלו והוכו על אדמת אירופה באופן מאורגן וסיטונאי, הדליק השבוע נורות אדומות. אך יש לומר, אלה נוספו לשורות-שורות של נורות אדומות ובוהקות המתריעות על איום האסלאם הקיצוני הגדל על אדמת אירופה. אומנם, מוטיבים כואבים כמו עיתוי האירוע – רגע לפני יום השנה לליל הבדולח, האלימות הקשה, זריקת יהודים למימי התעלה או התעלמות הרשויות הפכו אותו לבולט וחריג במיוחד, אך לאור הזינוק באנטישמיות באירופה במהלך המלחמה והתרבות ההפגנות והפרעות האלימות, הולכת ומתבררת מסקנה עגומה: לא מדובר בתקריות בדידות, אלא במציאות חדשה על אדמת אירופה שאי אפשר יותר להכחיש, ושאף עלולה לשנות מהותית את מערכת היחסים המדינית והביטחונית של ישראל עם היבשת הקרובה.

אירופה משנה את פניה

המציאות החדשה הזו מציבה בפנינו מראה מצוחצחת: היבשת הקלאסית, שמשווקת בתור מרחב מערבי שלו שבו כפרים ציוריים, קתדרלות גותיות, רכבות קיטור ואתרי תיירות מוכרים כמו מגדל אייפל, ארמון שנברון ומצודת לונדון, הולכת ומשנה את פניה. שינוי הדמוגרפיה והציביליזציה עצמה באירופה קורם עור וגידים מזה עשרות שנים, ובאופן מואץ בעשור האחרון. מול מציאות זו, אירופה ברובה חסרת אונים, מגיבה לאט, ועוד לא מבינה לחלוטין את גודל האיום שנכנס אל בטן החיה.

בעידוד הרשויות, מיליונים מגיעים מעולם האסלאם ומשנים את פני היבשת ברגליהם. לא נדיר היום להסתובב בברלין, בריסל, אמסטרדם, פריז, ברצלונה או לונדון, ולהרגיש איך הערים המוכרות, שמשווקות בתור מוקד תיירות וקולינריה, נעטפות בגטאות שלמים ומתמלאות באוכלוסיות גדולות של מהגרים שהולכות ומבססות מעמד. מוטיבים תרבותיים כמו שלטים בערבית וצריחי מסגדים הופכים יותר ויותר לעניין שבשגרה. "הפכנו לעזה של אירופה", אמר במרירות המנהיג ההולנדי חירט וילדרס, "לא אקבל את זה".

אלא שהמציאות שבה 30% מתושבי בירמינגהם הם מוסלמים, כמחצית מתושבי בריסל אינם ממוצא בלגי, והשם הנפוץ ביותר בבריטניה הוא מוחמד – נתונים שתואמים את המציאות בערים רבות באירופה – פוגשת תרבות הכחשה עמוקה בקרב אירופאים. הנתונים הדמוגרפיים האחרונים על היקף האסלאם באירופה נכונים ל-2016, ומסיבה כלשהי לא מתפרסמים יותר בשמונה השנים האחרונות. בכנס שנכחתי בו, בכירה באיחוד האירופי הביעה פליאה על תלונות של "הימין הקיצוני" בדבר הגירה המונית לאירופה – והשוותה את נוכחות הפליטים המסיבית מוונצואלה במדינות דרום אמריקה, או פליטים סורים בירדן, טורקיה ולבנון, למצב הזניח באירופה, לדבריה. מרצה אחר, בכיר בנאט"ו, טען בתוקף – ובחוסר צדק – שמהגרים לא אחראים לאף פיגוע טרור באירופה. לא אחר מנשיא צרפת, עמנואל מקרון, נשא נאום בדבר ה"בדלנות" אך הדגיש שהפיגועים מבוצעים על ידי צרפתים ולא על ידי מהגרים – בגלל אזרחותם הצרפתית, מבלי להידרש לגודל השינוי הציביליזציוני שקורה אצלו בחצר האחורית.

הגיעה העת לפעול

אירועים כמו פוגרום אמסטרדם צריכים לעורר משנתן גם ממשלות לאומיות שעלו לשלטון בתור ריאקציה למדיניות בסגנון "אנחנו מסוגלים" של הקנצלרית לשעבר מרקל, ומתמהמהות מלפעול. חוקים שמאפשרים שלילת אזרחות וגירוש מסיתים ומחבלים מתרוקנים מתוכן. כך, גירושה של "אלמנת הג'יהאד" בבריסל מתעכב במשך שנים עקב הליכים משפטיים, והמסית תומך החמאס מחמד חאנון באיטליה ממשיך להוביל הפגנות אנטישמיות מבלי שאזרחותו נשללת או שיגורש, על אף שמחלקת המדינה האמריקאית הטילה נגדו סנקציות. ממשלת מלוני באיטליה עדיין מקדמת את תוכנית אלבניה אך ללא תוצאות משמעותיות, וגם ממשלות ימין באוסטריה וזו הטרייה בהולנד איטיות ביישום מדיניות הגירה אפקטיבית. מדינות כמו צרפת או שווייץ מעדיפות להעביר חוקים האוסרים בורקות או צריחי מסגדים במרחב הציבורי ביד אחת, תוך כדי שביד השנייה הן מאפשרות למאות אלפי מהגרים לצבוא על שטחן ולהישאר שם למגורי קבע. האסטרטגיה ללוחמה בטרור של האיחוד האירופי מ-2020 כללה מעט מאוד צעדים בכיוון חיזוק הגנת הגבולות או גירוש מסיתים, ובעיקר צעדים לחיזוק "חוסן קהילתי" דרך ספורט, שת"פ מודיעיני, והוצאת צעירים ממעגל ההקצנה בדרכי נועם.

רק מדינות כמו פולין, הונגריה וצ'כיה ממאנות לשתף פעולה עם מדיניות איחוד המשפחות ועידוד ההגירה של יתר אירופה, שמביאה מיליוני מהגרים בשנה ליבשת בעלת שיעור הילודה מהנמוכים בעולם, והתוצאות אצלן ניכרות היטב – היעדר כמעט מוחלט של תקריות אנטישמיות, הגם שלאור המלחמה בישראל, לעומת הזינוק בתקריות אלה בשאר חלקי אירופה.

יחסי ישראל-אירופה לאן?

מה שקרה באמסטרדם תואם באופן בולט גם את היחס האירופי למלחמה בישראל. ראשית, הכחשה עמוקה של שורש הבעיה והעדפת "פתרונות פלסטר" – במקרה של ישראל, כישלונה של אירופה להצביע על המניעים ההגמוניים של איראן והאנטישמיות של חמאס וחזבאללה, והתמקדות בסכסוך טריטוריאלי עם הפלסטינים ו"פתרון שתי המדינות"; במקרה של אמסטרדם, "מיצוי הדין" עם הפורעים או "הגברת האבטחה" במקום הידרשות לאיום האסלאם הקיצוני הרחב יותר. כך גם בסיקור התקשורתי – הגם שהוא לרוב שיקף את המציאות, עיוות האירועים בתור "חוליגנים יהודים" שפרעו ונעצרו או "אוהדי מכבי תלשו דגלי פלסטין ועוררו פרעות" מוכר היטב לישראלים מהקשר המלחמה כאן במזרח התיכון, וכותרות שזועקות על "טבח בבית ספר בעזה" או על "הרעבה קטסטרופלית" ברצועה.

אירופה עדיין שרויה בהכחשה. כמחצית מהמורים בצרפת נמנעים מלדבר על נושאים מסוימים מחשש לעורר את זעמם של תלמידים מוסלמים, בפרט לאחר הרצח המזעזע של המורה סמואל פאטי. פיגועי הטרור בפריז, בברצלונה ובלונדון, התנקשויות באומנים שמבקרים את האסלאם כמו הבמאי ההולנדי תאו ואן גוך או מערכת העיתון שרלי הבדו בפריז – כל אלה עדיין פוגשים ציבור אירופאי שרק 32% ממנו מוכן להילחם על הגנת המדינה, ויותר נסקרים מודאגים משינויי האקלים מאשר מענייני ביטחון. אך סימנים ראשונים לשינוי כבר מופיעים במפה הפוליטית באירופה – ממשלות ימין, ולעיתים ימין קיצוני, שעולות לשלטון, ירידה משמעותית בהצבעה למפלגות ירוקות לטובת מפלגות לאומיות, ושחרור כבלי דיבור רבים שהגבילו את השיח הציבורי. הכחשה זו יצרה אווירה מאפשרת להגירה ולאסלאם הקיצוני, ופירוקה הוא הצעד הראשון בדרך להתמודדות עם תופעות אלה.

בהיעדר שינוי מגמה, הדבר עלול לאלץ את ישראל להתייחס לאירופה יותר ויותר כאל איום מאשר כאל שותפה. אירופה עלולה להיחשב כמרחב ערבי עוין, ונסיעה לשם עלולה להיחשב בדרגת סיכון דומה לנסיעה למדינות ערב. ישראלים, שעד כה הסתפקו ברשימת הוראות כמו הימנעות מלדבר עברית במרחב הציבורי או לענוד שרשרת עם מגן דוד, ייאלצו אף לחשב מחדש את צעדיהם וייתכן שיימנעו מנסיעה לגרמניה בדומה להימנעותם מנסיעה למצרים. אפשר רק לדמיין בתרחיש קיצון את ההשתלטות של גורמים אלה על מוקדי הכוח, ואת ההשלכות המדיניות והביטחוניות שיהיו לישראל מצד היבשת הקרובה והעוצמתית שלה. מוטב שמדינות אירופה יתעוררו וידחו מתוכן את שינוי התרבות הזה, לפני שיהיה מאוחר מדי.

מאמר זה פורסם במקור בYnetnews

הפוסט פוגרום אמסטרדם: בהיעדר שינוי כיוון, אירופה תיחשב למרחב ערבי עוין עבור ישראלים הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

ברור לכול שמדינת ישראל נמצאת בשנה האחרונה במלחמה רב-זירתית שמתרחשת בעזה, בלבנון וגם בזירות מרוחקות מעבר לים כמו איראן ותימן. אולם, לפי החוקר ישי גלב, לא כולם נותנים את הדעת לכך שהמלחמה הזו היא גם רב-ממדית. "אנחנו נלחמים במספר זירות, אבל גם במספר ממדים", הוא מחדד. "מעבר לקרבות בשטח, מדינת ישראל נלחמת גם בבתי המשפט הבינלאומיים, וגם נאבקת על דעת הקהל הבינלאומית. חשוב להבין שדעת קהל חיובית היא קריטית למאמץ המלחמתי הכולל, כיוון שאנחנו נמצאים במערכה ממושכת וזקוקים לתמיכה הדיפלומטית והכלכלית של מדינות העולם".

מאז פרוץ מלחמת "חרבות ברזל", גלב מנהל את האתר War in Israel שפועל כחלק מאתר תנועת הביטחוניסטים, ומהווה מאגר מידע מקיף אשר מתעדכן מדי יום, ומספק נתונים מהימנים על מצב המלחמה ועל כמות החללים. האתר הוקם ביוזמת תנועת הביטחוניסטים ובמימונה, לאחר שהתברר כי משרד החוץ ודובר צה"ל קורסים תחת נטל ההסברה. כבר בנובמבר 2023 האתר היה באוויר, בעברית ובאנגלית, ובכך היה חלוץ בתחום ההסברה הישראלית מהמגזר הפרטי.

"האויבים שלנו מציגים נתונים בשלל פלטפורמות, שרבים מהם שקריים לגמרי, וזאת מתוך מטרה מכוונת לייצר נרטיב אנטי-ישראלי", הוא אומר. "המטרה שלנו היא לספק לעולם מקורות מידע חלופיים, שמתבססים על נתונים אמינים ומאומתים, ולהציג את אותם נתונים באופן שיגייס את דעת הקהל העולמית לטובת ישראל, ימחיש את צדקת דרכנו, וישכנע את מדינות העולם לתמוך בנו".

הפרכת מיתוסים מתחילה עם נתונים

ישי גלב וצוות החוקרים שעובדים תחתיו אוספים נתונים רבים, חלקם נתונים בסיסיים כמו מספר ההרוגים מכל צד, מספר הפצועים ומספר החטופים שעוד נמצאים בשבי חמאס; חלקם נתונים מבצעיים יותר, כמו  מספר היישובים הישראליים שטווחו, מספר הטילים שנורו אל עבר ישראל ומספר המטרות שצה"ל השמיד בעזה. נתונים אחרים מספקים מבט רחב יותר, במטרה ליצור השוואה בין המלחמה הנוכחית למלחמות אחרות שנערכו במקומות שונים בעולם בעבר הלא רחוק וגם כאלו שטרם הסתיימו, כמו מלחמת האזרחים שהתרחשה בקמבודיה והמאבק הצבאי שעדיין נמשך בדארפור. נתונים אלה בוחנים, למשל, את היחס בין כמות הלוחמים ההרוגים לבין כמות האזרחים ההרוגים, אשר נרשם במלחמות ובקונפליקטים השונים.

"יצרנו מאגר של נתונים ממלחמות רבות בעולם שהתרחשו מאז כינון 'הסדר העולמי החדש' בשנת 1945, וכעת אנחנו מציבים את הנתונים האלה מול הנתונים של מלחמת 'חרבות ברזל'", מסביר גלב. "המטרה שלנו היא לבנות תמונה רחבה שתשקף את מצבה של מדינת ישראל מול מדינות אחרות, ותמחיש עד כמה ההאשמות שמוטחות נגדנו הן מנותקות מן המציאות".

הנתונים מראים, בין היתר, שבמלחמה הנוכחית נהרגו כ-22 אלף איש מקרב האוכלוסייה האזרחית. מספר זה כולל הן את הקורבנות מן הצד הישראלי והן את ההרוגים המדווחים בעזה. מדובר אומנם במספר גבוה, אך כאשר משווים אותו למספרים של מלחמות אחרות הוא מקבל פרופורציה מעט אחרת. במלחמה בתימן, למשל, נהרגו כ-150 אלף אזרחים, במלחמה בניגריה נהרגו כ-225 אלף אזרחים, ובמלחמה בסוריה נהרגו כ-206 אלף אזרחים. לדברי גלב, הנתונים הללו מסייעים רבות במאבק נגד טענות שקריות, כמו הטענה שלפיה ישראל מבצעת רצח עם.

באופן דומה, הנתונים מפריכים את הטענה שלפיה מדינת ישראל מבצעת הרעבה המונית של תושבי רצועת עזה. מבט על המידע שנאסף מלמד שבתימן מתו 85 אלף אנשים מרעב, בסומליה 260 אלף ובקונגו 4 מיליון. בעזה, לפי הנתונים המחמירים ביותר, נרשמו מאז תחילת המלחמה 33 מקרים בלבד של מוות מרעב, כך שגם הטענה להרעבה המונית היא חסרת ביסוס.

"הפרכת מיתוסים היא אחד הכלים החשובים ביותר בעיצוב דעת קהל", אומר גלב. "כשרואים את הנתונים על ישראל מול הנתונים העולמיים מבינים שהמלחמה בישראל היא הרבה פחות זוועתית מכפי שמנסים להציג אותה. מעבר לכך גם רואים את הצביעות של העולם שממהר להאשים את ישראל, אבל שותק מול מדינות שנוהגות בצורה חמורה לאין שיעור".

אמינות מעל לכול: האתגרים בעידן ה"פייק ניוז"

בעידן הנוכחי, שבו כולנו מוצפים במידע, קשה מאוד לזהות מתי מדובר במידע אמין, ומתי במידע מוטה, מסולף או שקרי לחלוטין. האתגר הזה מעסיק מאוד גם את צוות החוקרים של האתרWar in Israel . כדי להתמודד איתו ולהצליח להביא נתונים מהימנים הם בוחנים היטב את המקורות של כל נתון ונתון, וגם דואגים להצליב מידע ממקורות שונים. המקורות המרכזיים שעליהם הם מסתמכים הם דו"חות רשמיים של השב"כ וצה"ל, מכוני מחקר בעלי סמכות כמו המכון לחקר המלחמה (ISW) וכן על מאגר מידע רחב ובלעדי של תנועת הביטחוניסטים שבו נאספים גם נתונים בדידים כמו כל חייל שנופל או בכיר שמחוסל. כמו כן, החוקרים אוספים נתונים בעצמם, בעבודה מדוקדקת שאורכת מספר שעות מדי יום.

מנגד יש מקורות שעליהם חוקרי האתר לא יתבססו, כמו גופי תקשורת ורשתות חברתיות וכמובן גם לא על מידע שמפורסם מטעם הצד הפלסטיני או בפלטפורמות כמו אל-ג'זירה, מאחר שמדובר לעיתים קרובות במידע מוטעה או שקרי. נוסף על כך הם גם לא יתבססו על מקורות מסווגים, כיוון שאי אפשר לחשוף אותם ולכן גם אי אפשר להוכיח את אמינותם. את מרבית הנתונים שהחוקרים אוספים הם מצליחים לאמת בסבירות גבוהה מאוד, ובמקרים המעטים שבהם האמינות של המידע מוטלת בספק הם מציינים זאת. כמו כן הם מוסיפים ליד כל נתון את המקור שממנו הוא נלקח, ומסבירים כיצד נעשתה עבודת המחקר, על מנת שכל קורא יוכל לבחון אם הוא סומך על המידע או לא.

"לצערנו, היום אפשר לפברק נתונים בקלות", מספר ישי גלב. "יש אתרים רבים, כמו האתר של ארגון 'בצלם', שמחזיקים מאגר מידע עצום, אך לא חושפים את המקורות שלהם, וכך אין דרך לדעת כיצד הם הגיעו לאותם נתונים. בעיה נוספת היא שיש גופים בעלי מוניטין שמייד נראים אמינים, אבל כשנוברים מספיק לעומק מתברר שהם מתבססים על מקורות מוטים. האו"ם למשל מתבסס הרבה פעמים על נתונים שמפרסם משרד הבריאות בעזה שפועל מטעם חמאס, כך שגם את המידע שכתוב בגופים רשמיים של האו"ם צריך לקחת בעירבון מוגבל, ואנחנו תמיד מציינים זאת. בעיה שכיחה נוספת היא שלפעמים יש ציטוט מעגלי – למשל האו"ם מצטט ארגון מסוים שמצטט את האו"ם בחזרה, וכך נוצר מעגל סגור שקשה לדעת היכן הוא התחיל".

כלי הבינה המלאכותית (AI) שמתרבים ומשתכללים עם כל יום שעובר אומנם תורמים לא מעט למלאכת איסוף הנתונים, אך גם פותחים צוהר לשימוש לא אחראי ואף זדוני במידע, ולעיתים רק מאתגרים עוד יותר את אימות הנתונים. "אנחנו נעזרים לא מעט בכליAI , בעיקר לצורך הצלבת מידע", אומר גלב. "עד לפיתוח של כלים אלה נאלצנו קודם כול לחפש מידע, אחר כך להבין מה המקור שלו, ורק לבסוף להצליב את המידע הזה עם נתונים ומקורות אחרים. כלי ה AI-למעשה הופכים את הסדר, ומתחילים מייד עם הצלבת המידע, ובכך חוסכים הרבה מאוד זמן עבודה. עם זאת, צריך להיזהר מהכלים האלה כי עם כמה שמפתה לעבוד איתם, הרבה פעמים המידע שהם מציגים מצריך בקרה צמודה".

לא שקר, אבל גם לא כל האמת: הדרכים ה"מתוחכמות" להטות נתונים

האמינות של המקורות והמספרים היא סוגיה מורכבת, אבל הנכונות של הנתונים היא לא העניין היחיד שיכול להוביל לסילוף מידע בהתאם לאג'נדות כאלה ואחרות. לדברי ישי גלב, קיימים אתרים רבים שמציגים מידע מאומת ונכון, אך מצליחים בכל זאת ליצור תמונת מציאות מעוותת.

אחת השיטות לעשות זאת היא להציג פרטים מסוימים, ולהשמיט פרטים אחרים. יש אתרים נישתיים רבים שעושים בדיוק את זה, כמו האתר Israel Palestine timeline שמציג על פני ציר זמן רק את המידע על כמות ההרוגים בכל צד במלחמה. כאשר נכנסים לאתר זה, רואים שכמות ההרוגים הפלסטינים גדולה בהרבה מכמות ההרוגים הישראלים, וכך, כשהמידע הזה מופיע ללא כל הקשר וללא סימוכין של נתונים נוספים, מייד עולה התחושה שמדינת ישראל עושה משהו לא בסדר.

שיטה נוספת להשתמש בנתונים נכונים כדי להעביר מסרים חד-צדדיים קשורה באופן ההצגה של הנתונים. לדברי גלב, כל גוף שעוסק באיסוף מידע יודע שמה שחשוב באמת זה לא הנתונים אלא האופן שבו מציגים אותם והטרמינולוגיה שבה משתמשים. מהסיבה הזאת מושקעת מחשבה רבה באופן שבו הנתונים מפורסמים במאגרי המידע השונים. כאשר מידע מופיע בראש הדף או מובלט באמצעים גרפיים, הוא מייד מקבל משקל רב. לעומת זאת, מידע שכתוב בתחתית הדף מופיע בפונט קטן או נכתב כמלל בלבד ללא גרף, נדחק הצידה ורבים כלל לא מבחינים בו. באופן דומה, גם הבחירה כיצד לפלח את המידע משפיעה לא מעט על המסרים שנגזרים ממנו.

לא על הטנקים בלבד: המערכה הכוללת של מדינת ישראל

הנתונים שישי גלב והחוקרים שעובדים עימו אוספים מתפרסמים באתר באופן קבוע, וזוכים לחשיפה של 50-30 אלף צפיות בחודש, ולחשיפות נוספות ברשתות החברתיות השונות. מעבר לכך, הם מופיעים בדו"ח השבועי של תנועת הביטחוניסטים, אשר מגיע לדיפלומטים ולחברי ממשל בכל רחבי העולם, ומוצגים בכנסים ובאירועים שונים של התנועה. הנתונים שנאספים גם משמשים פעמים רבות לצורכי מחקר, וחוקרים ממחלקת המחקר של הביטחוניסטים וממכוני מחקר נוספים כמו המרכז הירושלמי לענייני חוץ וביטחון (JCPA) נעזרים בהם רבות. חלק מהנתונים גם מגיעים לא פעם לגופי תקשורת מרכזיים כמו אתר החדשות Ynet וערוץ 14, ומתפרסמים בכתבות ובתחקירים שונים.

גלב מברך על כל תהודה שלה זוכה המידע, אך מציין שהיה רוצה להפיץ את הנתונים אף יותר. "משמח אותי מאוד לקרוא כתבות שמתבססות על הנתונים שאנחנו אספנו, ובעיקר מספק אותי שחוקרים משתמשים בנתונים האלה כי זה מעניק להם תוקף ומהימנות", הוא אומר. "העבודה הקשה שלנו כרגע היא להנגיש את הנתונים לעוד גופים שמציגים מידע על ישראל, ולהתרחב לפלטפורמות נוספות כמו מכוני מחקר חדשים ורשתות חברתיות".

הגלים שיוצר המידע שנאסף באתר של גלב בהחלט מחזקים את תחושת השליחות שמלווה אותו בתפקיד. "כל הפעילות שאני עושה היא סביב תמיכה בנרטיב הישראלי, וגם איסוף הנתונים נובע מהרצון שלי לקדם את האינטרסים של מדינת ישראל", הוא מספר. "איסוף הנתונים עצמו הוא אומנם מאוד טכני, אבל זה לא הכול. צריך להשקיע הרבה מחשבה שיווקית ופסיכולוגית כדי להחליט איך להציג כל נתון, ואיך להפוך את הנתונים לאינפוגרפיקות או לכתבות. אם לתמצת, אז התפקיד שלי הוא לקחת מספרים ולהשתמש בהם כדי לעזור לישראל במערכה על דעת הקהל המקומית והעולמית – וכשמסתכלים על זה ככה, העבודה כולה מקבלת משמעות אחרת".

ישי גלב נחוש להמשיך עם עבודת איסוף הנתונים כל עוד מלחמת "חרבות ברזל" נמשכת, וגם בסיום המלחמה הוא מתכנן להמשיך לתחזק את האתר ולהפוך אותו למאגר מידע עשיר ומקיף עם נתונים הנוגעים למצב הביטחוני בישראל. עם זאת, ברור לו שאי אפשר להסתמך רק על הפעילות שלו ושל אתרים פרטיים מקבילים. "המלחמה של ישראל לא מתבצעת רק בעזרת טנקים, מטוסים וצוללות", הוא פוסק. "בשביל לנצח במערכה, המדינה מוכרחת לקחת ברצינות גם את המאבק על דעת הקהל, כי התחום הזה משפיע ישירות על התמיכה והלגיטימציה שאנחנו מקבלים. לא ייתכן שההסברה הישראלית הפכה לפרויקט של המגזר הפרטי בלבד, וצריך שגם הממשלה וגופים רשמיים שפועלים מטעמה ייקחו את הנושא ברצינות וישקיעו בכך משאבים ומאמצים".

למאגר המידע על מלחמת "חרבות ברזל" >>

הפוסט מבעד לסטטיסטיקה: הנתונים ה"יבשים" שמסייעים במערכה הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

במהלך

סוכנות הידיעות המרכזית של צפון קוריאה (KCNA) דחתה האשמות אלה וכינתה אותן "שמועה חסרת בסיס ושקרית". נוסף על כך האשימה סוכנות הידיעות את ארצות הברית בהפצת קונספירציה שנועדה להסיט את השתתפותה במלחמה בעזה לצד ישראל. עם זאת, הממצאים הוכיחו אחרת, שכן כוחות צה"ל מצאו בין האמל"ח שנתפס מחמאס גם רימוני רקטות RPG F-7 ופגזי באנג–122 צפון קוריאניים. כיצד הגיע נשק צפון קוריאני לחמאס ברצועת עזה?

לצפון קוריאה יש היסטוריה ארוכת שנים של יחסי שותפות עמוקה עם איראן וסוריה, וכתוצאה מכך, הטכנולוגיה הצבאית שלה הגיעה לארגוני הפרוקסי של איראן: חזבאללה, החות'ים וחמאס. כמו כן, לצפון קוריאנים ישנו קשר ארוך שנים עם הפלסטינים מתחילת שנות ה–60 של המאה ה–20. בשנים אלו החלה צפון קוריאה לספק סיוע כספי והכשרה צבאית לאנשי אש"ף.

לאחר מכן, במהלך שנות ה–70 וה–80 נפגשו מנהיג אש"ף יאסר ערפאת ומנהיג החזית העממית לשחרור פלסטין, בביקורים נפרדים, עם קים איל סונג בפיונגיאנג בירת צפון קוריאה. ביקורים אלו הביאו לאספקה קבועה של נשק צפון קוריאני לפלסטינים. לאחר סיומה של המלחמה הקרה דעך הקשר בין צפון קוריאה לפלסטינים, אך ב–2007, עם השתלטות חמאס על רצועת עזה, התחדש הקשר עם הצפון קוריאנים.

מסייעת לגוש האנטי-אמריקאי

ביולי 2014, כאשר יצאה ישראל למבצע "צוק איתן" בעזה, ביקש חמאס סיוע צבאי מצפון קוריאה. במסגרת העסקה קיבל חמאס רקטות וציוד תקשורת לשימוש צבאי. מלבד העברת נשק, סיוע כספי ואימונים צבאיים, ייתכן כי צפון קוריאה סייעה לחמאס גם בבניית "המטרו", רשת המנהרות של חמאס בעזה, כפי שסייעה לחזבאללה בלבנון.

למרות האיבה למערב ולישראל, האם הסיוע של צפון קוריאה לארגוני הטרור כמו חמאס וחזבאללה הוא ממניע אידיאולוגי בלבד? למרות התמיכה הארוכה של צפון קוריאה בגורמים החברים ב"ציר ההתנגדות", נראה כי מעבר לאידיאולוגיה ישנו מניע עיקרי והוא המניע הכלכלי. צפון קוריאה מצויה תחת סנקציות בינלאומיות כבדות ולכן מעורבת בפעילויות כמו מכירת נשק לארגוני טרור כדי לייצר הכנסות למימון תוכניות הנשק שלה עצמה.

צפון קוריאה גם מרוצה מהקמתו של גוש אנטי–אמריקאי, אנטי–מערבי, הכולל את רוסיה, סין ואיראן. לאחר פלישתה של רוסיה לאוקראינה חיפשה צפון קוריאה דרך למנף הישגים אסטרטגיים בהרחבת שיתוף הפעולה עם רוסיה, תוך שהדבר יסבך את מאמציה של ארצות הברית באוקראינה. בדומה לאוקראינה, צפון קוריאה מחפשת הזדמנויות לערער אינטרסים של ארצות הברית גם במזרח התיכון, תוך השגת רווחים כלכליים ממלחמה באזור, כמו זו בין ישראל לחמאס בעזה וחזבאללה בלבנון. מצב זה אף מעלה את הסיכוי כי צפון קוריאה תוכל להרחיב את מכירת הנשק לארגוני הטרור, ובפרט לחמאס, לאחר הוראה מיוחדת של קים ג'ונג און כבר בנובמבר 2023 על תמיכה בפלסטינים.

הזווית הצפון קוריאנית אינה חשופה דייה, אך היא מסוכנת ועלולה להאפיל על מהלך המלחמה. סחר הנשק הבלתי חוקי בין צפון קוריאה לחמאס יכול לסייע לארגון הטרור להשתקם מהר יותר מן הצפוי, לאחר שספג מכה אנושה במהלך המלחמה, כאשר מרבית הנהגת הארגון בעזה חוסלה, כולל המנהיג, יחיא סינוואר, וכאשר חוסלו אמצעי לחימה ומחבלים רבים. צפון קוריאה עומדת מאחורי איראן, שגם היא סופגת מפלות כבדות במלחמה זו, וניצבת לצידה כמי שיכולה להפיק רווחים כלכליים ואסטרטגיים תוך שיפור מצבם של ארגוני הטרור במהלך ובעיקר לאחר המלחמה.

מאמר זה פורסם במקור ב-ynetnews.

הפוסט הקשר הסמוי בין צפון קוריאה וחמאס הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

ביתו של ד"ר משה יגר בירושלים הוא בית שמספר סיפור: תמונות מאירועים דיפלומטיים ברחבי העולם, תעודות הוקרה ופרסים הקשורים לשירותו הדיפלומטי ולפעילותו האקדמית, ביניהם פרס ז'בוטינסקי לספרות ומחקר ופרס מיוחד על חלקו בכינון יחסי ישראל–הודו. בארון הספרים העשיר בבית אפשר למצוא גם כ־20 ספרים שכתב בעברית. אחדים מהם תורגמו לשפות אחרות, ארבעה ספרים נכתבו במקור באנגלית, ורובם עוסקים בהיסטוריה ובדיפלומטיה של יחסי ישראל עם מדינות בעולם.

עולה חדש שמדבר עברית טובה יותר מהצברים

ד"ר משה יגר, יליד 1930, הוא בן 94 שנים וממש לא נס ליחו. פגשנו אותו בביתו כדי לשוחח על שירותו במשך כ־40 שנים במשרד החוץ ועל הפרספקטיבה שלו על המצב הנוכחי. ריאיון מיוחד עם אדם מיוחד, שיצא לו לעבוד תחת אישים כמו גולדה מאיר, אבא אבן, יגאל אלון, יצחק רבין, יצחק שמיר ואחרים. אבל בואו נתחיל בהתחלה.

משה, בוא נחזור לשנת 1935. אתה מגיע לארץ ישראל – לאן?

עלינו מארגנטינה כשהייתי בן פחות מחמש. אבי היה מורה עברי שנשלח ללמד בזכרון־יעקב. התחלתי בגן ילדים כעולה חדש. דיברתי עברית תקנית ויפה, הודות לאבי שמיום לידתי דיבר איתי רק עברית, גם לפני עלייתנו ארצה. חיינו בזכרון־יעקב חמש שנים שהותירו בי חותם עמוק.

הצטרפת להגנה?

הייתי חבר בגדודי הנוער של ההגנה במשך שנתיים. כשהחלה מלחמת העצמאות, עם קום המדינה, חבריי ואני גויסנו לצה"ל. הייתי חבר בהכשרת הצופים, היינו ממייסדי הנח"ל (יחד עם תנועת הנח"ל המאוחדת), וגם ייסדנו את קיבוץ תל־קציר.

חשבת להמשיך לקריירה צבאית?

בשלב מסוים עזבתי את תל־קציר וחזרתי לשירות הסדיר בצה"ל. השתתפתי בקורס המ"כים הראשון של הנח"ל, הייתי גם בקורס רבי־סמלים ומוניתי לרס"ל של פלוגת הטירונים הראשונה בנח"ל. נשלחתי גם לקורס צניחה ואחריו לקורס קצינים מחזור ח'. לאחר מכן השתחררתי מצה"ל ויצאתי ללימודים באוניברסיטה העברית.

ומהאוניברסיטה פנית לקריירה דיפלומטית?

לאחר שסיימתי תואר ראשון בתולדות המזרח התיכון בזמן החדש, מדע המדינה והיסטוריה כללית, המשכתי ללימודי תואר שני. רציתי להיכנס למשרד החוץ, ובסופו של דבר עברתי את בחינות הכניסה למתמחים (צוערים), מחזור שלישי, בשנת 1956. במשך כ־40 שנה שֵירַתי במגוון תפקידים בארץ ובנציגויות ישראל בחו"ל, ביניהם שליחות בבורמה, שם השלמתי את התואר השני.

והשהות בבורמה היא זו שקבעה את תחום ההתמחות שלך באסלאם באסיה?

כיוון שלא לימדו אסלאם באסיה באוניברסיטה העברית באותן שנים, העניקה לי האוניברסיטה אישור מיוחד לכתוב תזה על המיעוט המוסלמי בבורמה. לאחר מכן חקרתי את האסלאם במלאיה הבריטית, שהיא כיום מלזיה – זו הייתה עבודת הדוקטורט שלי. עוד עבדתי כעשרים שנה, בזמני הפנוי, על מחקר השוואתי של מרידות מוסלמיות בבורמה, תאילנד והפיליפינים.

התנ"ך כמפתח לקשרים דיפלומטיים

במשך 40 שנות שירותו הדיפלומטי מילא ד"ר יגר תפקידים משמעותיים ברחבי העולם. לאחר השירות במלזיה הוא שירת כקונסול בלוס־אנג'לס וכקונסול כללי בפילדלפיה. בשנות שירות שונות בארץ הוא שימש ראש אגף ההסברה ואגף אסיה במשרד החוץ בירושלים, היה פעיל ב"מבצע שלמה" (העלאת יהודי אתיופיה), ומילא תפקיד מרכזי בהקמת היחסים של ישראל עם הודו ומדינות נוספות באסיה ובאפריקה. בין תפקידיו נכללו גם מינויו כשגריר בשוודיה ובצ'כיה.

בעצם, יצא לך לשרת תחת מספר שרי חוץ. מה אתה יכול לספר עליהם?

כאשר שירתי כסגן מנהל מחלקת אסיה, אבא אבן, שר החוץ, מינה אותי למנהל מחלקת הדרכה. יגאל אלון, בהיותו שר החוץ, מינה אותי למנהל מחלקת ההסברה, ואילו שר החוץ יצחק שמיר מינה אותי לסמנכ"ל ראש אגף ההסברה, תפקיד אותו מילאתי במשך חמש שנים.

היית מעורב בפרויקט תרבותי מיוחד בצ'כיה. מה היה הפרויקט הזה?

לאחר קריסת המשטר הקומוניסטי, צ'כיה הייתה ידידותית מאוד לישראל. יזמתי פסטיבל גדול שהתמקד בתנ"ך כפי שהוא משתקף באומנויות השונות. הכנת הפסטיבל נמשכה כשנה וחצי, ובסופו של דבר נכללו בו 71 אירועים מוזיקליים, הצגות תיאטרון, תערוכות ציור, סמינר אקדמי ותחרויות ציור לתלמידי בתי ספר – הכול סביב נושאים תנ"כיים. היה זה מפגן תרבותי גדול בפראג שתרם תרומה משמעותית לתדמיתה של ישראל. הכול ידעו שהתנ"ך הוא תרומת העם היהודי לציוויליזציה האנושית.

למה קשרי אומנות ותרבות חשובים מהצד הדיפלומטי?

מאז ההתפתחות האדירה באמצעי הטכנולוגיה המודרניים, אחרי מלחמת העולם השנייה, השתנה לחלוטין אופיו של מקצוע הדיפלומטיה. אין זה יותר רק משא ומתן בין ראשי השלטון בארצות השונות, אלא אמצעי ליצירת קשרים רחבים בין אוכלוסיות של עמים שבדורות הקודמים לא התעניינו ביחסי החוץ של ארצותיהם.

אמצעי התקשורת של ימינו הופכים את היחסים הדיפלומטיים בין ארצות ועמים לנושא המעניין ציבורים רחבים מאוד. מסיבה זו לבשה הדיפלומטיה החדשה פנים חדשות. כיום עוסקות מדינות העולם השונות בהפצת תרבותן ולשונן בקרב עמים אחרים, במאמץ לטפח ידידות עם עמים אלה. זו דיפלומטיה מסוג אחר – דיפלומטיה מעניינת מאוד, שאתגריה מרובים והיא מחייבת מינוי דיפלומטים המתאימים לתפקידים אלה. למשל, הדיפלומטים כיום חייבים להיות בעלי השכלה רחבה, הרבה מעבר למה שהיה מצופה מהם בדורות עברו.

הרחבת הידע וההבנה על ארצו של הדיפלומט בקרב ארצות אחרות יוצרת אווירה של ידידות, היכולה לתרום במישרין גם להעמקת קשרי הכלכלה, הביטחון וכל תחום אחר, לטובתן ההדדית של המדינות המדוברות.

לפיכך, לשימוש בתנ"ך לצורכי העבודה ההסברתית והתרבותית של ישראל בעולם יש חשיבות מיוחדת בארצות שבהן מוכר התנ"ך כחלק מן התרבות המקומית, בעיקר בארצות הנוצריות דוגמת ארה"ב, קנדה, אמריקה הלטינית, אירופה, אוסטרליה, ניו־זילנד ואפילו הפיליפינים – שהיא המדינה הנוצרית היחידה באסיה.

הציונות צריכה להשתחרר מאשליות ולהתפכח

מה דעתך על המצב המדיני והביטחוני הנוכחי של ישראל?

עלינו להשתחרר מאשליות. מלכתחילה חיפשה הציונות דרכים להגיע להסכם עם הערבים, בתקווה שהם יוותרו על חלק קטן מאדמותיהם הנרחבות ויאפשרו לעם היהודי לחזור למולדתו ההיסטורית. התנועה הציונית, לגווניה השונים עשתה אין־ספור ניסיונות להגיע להבנה, להסכמה ולפשרות עם הערבים – כולל תוכניות לחלוקת הארץ – אך הכול היה ללא הועיל. אנחנו יודעים זאת היום, אחרי שבעה באוקטובר, בבהירות רבה יותר מבעבר. ספק אם נותרו בקרבנו רבים הסובלים עדיין מאשליות העבר. הציונות ניסתה לזכות בהבנה ובהסכמה ערביות על ידי העלאת הצעות מהצעות שונות, כמו פשרה טריטוריאלית או הפצת ההשקפה ששיבת היהודים לארצם תביא לשיפורים כלכליים, רפואיים, חינוכיים ואחרים בקרב האוכלוסייה הערבית. מאומה לא עזר.

לערבים הוצעו הצעות להקמת מדינה "פלסטינית" משלהם, אך הם לא גילו עניין בהצעות אלה. ההצעות הבולטות ביותר הזכורות לנו הן הצעת ועדת פיל ב־1938, הצעת החלוקה של האו"ם ב־1947 והסכם אוסלו ב־1993. היו ניסיונות נוספים אבל הערבים, "הפלסטינים", מעולם לא גילו עניין בהקמת מדינה משלהם אלא היו נחרצים ועקביים בהתנגדותם להקמת מדינה יהודית, גדולה או קטנה. הם נקטו את כל שיטות האלימות שהיו בידיהם כדי למנוע את הקמת מדינת ישראל, והגיעו לרמות בלתי נתפסות של התנהגות אכזרית, ברברית ומפלצתית. דבר זה נמשך כבר כמעט 120 שנה, ומצא את ביטויו במה שאנו קוראים תנועות טרור. בעיני הערבים אין זה כך.

אנו שרויים עכשיו במלחמה עם שני ארגוני טרור אכזריים – חמאס וחיזבאללה, המופעלים ונתמכים על ידי אויבתנו הגדולה, איראן. איך לדעתך זה יסתיים?

אפשר להניח שמלחמה זו, הנמשכת הרבה יותר מדי, תסתיים בסופו של דבר בחיסולן של שתי תנועות אלה, אבל כדאי שלא נסבול מאשליה נוספת. אפשר להניח במידה רבה של ביטחון שהערבים ימשיכו להפעיל נגדנו אלימות ופעולות טרור, שהם יקימו ארגונים חדשים, ושרבים מאוד מחברי חמאס וחיזבאללה ימשיכו בפעילותם נגדנו על ידי בודדים או צוותים קטנים. נשק לא יחסר להם.

ומה בפועל צריכה להיות המטרה הסופית לגבי חמאס ועזה?

כדי לשמש לקח למדינות ערב אחרות ישראל צריכה לחסל את חמאס, להכחיד כל זכר לנוכחותו, ולהשלים את הפעולה באמצעות השתלטות על כל רצועת עזה. ישראל ניצחה את צבאות ערב במלחמת ששת הימים ובמלחמת יום הכיפורים, אבל למרות כל יתרונותיה לא הצליחה להביס ארגון טרור כמו חמאס.

אבל מה זה אומר, להביס את חמאס?

יש הבדל משמעותי בין מושג הניצחון שלנו לשלהם. זה חזר על עצמו בכל סבב של עימות, אחרי כל אחד, הרגשתי שלא השגנו הרבה. עבורם, ניצחון הוא אם ההנהגה שלהם שורדת ויש להם יכולת להתארגן מחדש. הם אינם מתייחסים לאבדות, להרס בעזה או לסבל האזרחי – זה לא מרתיע אותם. הם מאמינים שיש להם שליחות קדושה להשמיד את ישראל. כל עוד נאפשר להם את האפשרות להתארגן מחדש, גם אם זה ייקח שנים, וכל עוד יש להם תמיכה חיצונית, הם ימשיכו. צריכה להיות עקירה מוחלטת של היכולת שלהם להתארגן מחדש.

אתה אופטימי ממרום ניסיונך ושנותיך?

שבעה באוקטובר היה רגע קשה, אבל כן, אני אופטימי למרות המצב. לאורך ההיסטוריה אויבים תמיד קמו עלינו, ולעם היהודי יש חוסן מיוחד, גם לאחר שהוא ספג מהלומות קשות ביותר כמו ששת המיליונים שאיבדנו במלחמת העולם השנייה, ברצח יהדות אירופה על ידי הגרמנים ושותפיהם. אנחנו צריכים להבין שהנוכחות שלנו כאן אינה מובנת מאליה, ועם זאת לזכור שלמרות הקשיים יש אנרגיה פנימית בתוך העם היהודי, יכולת נדירה לריפוי פנימי. אנחנו ננצח.

הפוסט "לעם ישראל יש יכולת ריפוי פנימית. אנחנו ננצח": ריאיון עם ד"ר משה יגר הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

באמצע חודש יולי 2024 נפתחה מחדש שגרירות אזרבייג'ן בטהרן, לאחר יותר משנה של משא ומתן להרגעת המתיחות בין שתי המדינות. היחסים בין איראן לאזרבייג'ן עלו על שרטון לאחר שבינואר 2023 הסתער חמוש על שגרירות אזרבייג'ן בטהרן, הרג את קצין הביטחון שלה ופצע שני שומרים. למרות הכחשות נמרצות של איראן, הנשיא האזרי, אילהם אלייב, כינה זאת "מתקפת טרור". כחודשיים מאוחר יותר, במרץ 2023, החליטה אזרבייג'ן על פתיחת שגרירות בישראל, והיחסים בין שתי המדינות הידרדרו אף יותר. הדבר העלה את חמתם של האיראנים: בעוד יחסיהם עם שכנתם מצפון הגיעו לשפל חדש, יחסיה של באקו עם ירושלים רק הולכים ומתפתחים.

אין הדבר מפתיע כי פתיחת נציגות אזרית רשמית בישראל הביאה להידרדרות ביחסים בין טהרן לבאקו. עם זאת, לאחר טבח ה-7 באוקטובר שבוצע על ידי חמאס והג'האד האסלאמי, שני ארגוני פרוקסי של איראן, והמלחמה בעזה שהחלה לאחר מכן, החלה המתיחות בין איראן לאזרבייג'ן לקבל היבט נוסף. בנובמבר 2023 קרא המנהיג העליון של איראן, עלי ח'מינאי, לכל המדינות המוסלמיות לנתק את כל הקשרים הדיפלומטיים והכלכליים עם ישראל, על רקע המלחמה בעזה. ח'מינאי אף הדגיש כי "יש לחסום את נתיבי יצוא הנפט והמזון לישראל". הוא ניסה להוביל קו התנגדות אסלאמי אנטי-ישראלי, אך הדבר לא הצליח להוביל לתוצאות בשטח.

הסיבה לכך נעוצה בעובדה כי שתי מדינות החברות בארגון שיתוף הפעולה האסלאמי (OIC) מספקות נפט לישראל: אזרבייג'ן וקזחסטן. מבין שתי המדינות העשירות בנפט, אזרבייג'ן היא המדינה החשובה יותר לישראל. אזרבייג'ן מספקת לישראל כ-%40 מצורכי הנפט שלה ומקבלת בתמורה נשק ישראלי מתקדם בשווי מיליארדי דולרים. הנשק הישראלי מאפשר לאזרבייג'ן להשיג יתרון צבאי על יריבתה, ארמניה. מנגד מקבלת ישראל דריסת רגל באזור אסטרטגי, תוך ניצול השטח לפעילות מודיעינית נגד איראן, שכנתה של אזרבייג'ן.

בעיני איראן: "חצר אחורית" בדרך להגמוניה אזורית

מנקודת מבט איראנית, הקשרים הקרובים בין באקו לירושלים מביאים לנוכחות ישראלית מוגברת במרחב האזורי, כולל נשק וקשרים כלכליים וביטחוניים. אך הקשרים בין באקו לישראל הם רק נדבך אחד המעיב על קשריה של טהרן עם אזרבייג'ן, מדינה בעלת רוב שיעי. מאז הקמתה של אזרבייג'ן כמדינה עצמאית לאחר התפרקות בריה"מ בשנת 1991 ראתה בה איראן מעין חצר אחורית להרחבת השפעתה הדתית שיעית ומדינית בדרך להגמוניה אזורית.

איראן ניסתה מאז ומעולם לגייס קהילות שיעיות לתוך "ציר ההתנגדות" שלה. היא החלה את אסטרטגיית לוחמת הפרוקסי שלה תוך התמקדות בלבנון, עיראק ותימן, ובמקביל היא ביקשה לחדור גם לקהילה השיעית באזרבייג'ן. בשנת 2013 הקימה איראן את ה"חוסייניון", תנועת ההתנגדות האסלאמית באזרבייג'ן, במטרה ליצור ארגון פרוקסי רב עוצמה בקווקז. המתגייסים הראשונים לחוסייניון היו שישה אזרחים אזרים שיצאו לסוריה כדי להגן על מקדשים שיעיים מפני יריבים סונים במהלך מלחמת האזרחים נגד משטרו של נשיא סוריה בשאר אל-אסד. קאסם סולימאני, מפקד כוח קודס דאז, יחידת העילית של משמרות המהפכה האיראניים (IRGC), הכריז באופן אישי על הקמת יחידת הפרוקסי החדשה בשנת 2017.

לאחר ניצחונה של אזרבייג'ן על ארמניה במלחמת 2020, והשתלטותה מחדש על אזור נגורנו-קרבאך, החלו אזרים באיראן להזדהות יותר עם אזרבייג'ן. עם זאת, זמן קצר לאחר המלחמה, קבוצות פרוקסי איראניות, כולל החוסייניון, הציפו את הרשתות החברתיות בסרטונים בשפה האזרית המקדמים את האידיאולוגיה הדתית הרדיקלית שלהם וקראו לשיעים המקומיים להפגין נגד הממשלה ולתקוף בנייני ממשלה באזרבייג'ן.

לאחר מכן הגבירה איראן את התסיסה נגד ממשלת אזרבייג'ן. בתגובה, באקו פתחה בדיכוי המוני נגד רשתות פרו-איראניות במדינה. בנובמבר 2022 נעצרו באזרבייג'ן חמישה אנשים באשמת ריגול למען איראן – הם הואשמו בכך שסיפקו לסוכנויות הביטחון האיראניות מידע הפוגע בביטחונה של אזרבייג'ן. מנקודת מבטה של אזרבייג'ן, פעילות של כוחות פרו-איראניים באזור דרום הקווקז עלולה להחריף את המתיחות האזורית. לכן ניסתה איראן להפעיל את החוסייניון באזרבייג'ן – כדי להרתיע אותה ולהוריד את רמת היחסים עם ישראל.

למה חשוב לאיראן לחזק את הקשרים עם אזרבייג'ן?

עם התמקדותה של איראן בהפעלת הפרוקסי שלה נגד ישראל במלחמת חרבות ברזל, נראה כי היא נטשה עתה את אסטרטגיית ההשפעה שלה על הקהילות השיעיות באזרבייג'ן והיא מתמקדת עתה בחיזוק הקשרים עימה. כחלק מלחימתה של איראן בישראל באמצעות ארגוני הפרוקסי שלה, היא מנסה לבודד אותה בזירה האזורית והבינלאומית, כך שחיזוק הקשרים שלה עם אזרבייג'ן נמצא בעדיפות גבוהה. לכן, על אף המתיחות בין שתי המדינות, איראן ואזבייג'ן החלו לפתח את קשריהן הכלכליים, ובמיוחד את מסדרון הסחר והתחבורה שמעניין גם את רוסיה, השכנה מצפון.

יחסיה של איראן עם אזרבייג'ן מתוחים ונפיצים, והיא מנסה להפעיל לחץ על באקו בעקבות המלחמה בעזה והביקורת הבינלאומית הרבה על ישראל. עם זאת, נראה כי מנוף הלחץ האיראני אינו מספיק כדי שאזרבייג'ן תקטע את יחסיה עם ישראל ותשאיר אותה לבדה מול האיום של טהרן. בשונה משאר הגורמים השיעיים באזור, איראן לא מצליחה להרחיב את השפעתה במדינה שיעית גדולה כמו אזרבייג'ן, לעומת השפעתה הרחבה בקהילות שיעיות ברחבי המזרח התיכון והכפפתן לשלוחות קדמיות תחת חסותה, כמו בלבנון, תימן ועיראק.

מאמר זה פורסם במקור בYnetnews

הכתוב הוא על דעת המחבר בלבד ואינו משקף בהכרח את עמדת התנועה

הפוסט משולש היחסים בין איראן, אזרבייג'ן וישראל הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

מצרים, המונה כיום כ-113 מיליון תושבים ואוכלוסייתה צפויה לגדול בעשורים הקרובים – הצפי הוא ל-160 מיליון תושבים בשנת 2050 – נמצאת בעיצומו של משבר כלכלי, המתבטא במספר דרכים: אינפלציה גבוהה (כ-34% בשנת 2023), אחוזי עוני גבוהים (29.7% בשנת 2019), פיחות נרחב בערך הלירה המצרית ומשבר חוב (החוב החיצוני שלה עומד על מעל-165 מיליארד דולר). מחקר חדש של מחלקת המחקר של תנועת "הביטחוניסטים" סקר את הגורמים למשבר זה ואת מערכת היחסים הכלכלית עם מצרים.

אחד הגורמים שמציבים סכנה לכלכלת מצרים הוא בניית סכר התחייה האתיופי (GERD) על אחד ממקורות הנילוס. פרויקט זה עשוי להוביל לפגיעה בזרימת המים לנהר במצרים, מה שמגביר את החשש לעלייה ניכרת באחוזי האבטלה במדינה (כ-20% מתושבי מצרים מועסקים בענף החקלאות), ירידה ביכולת ייצור המזון המצרית, פגיעה ביכולת אספקת החשמל וירידה של מיליארדי דולרים בתמ"ג המצרי. מצב זה יצריך רכש של מוצרים ממדינות זרות, יגדיל את החוב של מצרים ויעמיק את המשבר הכלכלי שבו היא נתונה.

נוסף על כך, א-סיסי מקדם פרויקטים כלכליים גרנדיוזיים שעולים לאזרחי המדינה מיליארדי דולרים. בשנים הקרובות מצרים צפויה להמשיך ולהשקיע בפרויקטים אלו, שידרשו הלוואות נוספות והגדלת החובות שבהם מצרים נתונה. בין פרויקטים אלו אפשר למנות כמה פרויקטים מרכזיים. הפרויקט הראשון הוא הקמת אזור "נילוס דלתא" החדש, שמטרתו להרחיב את השטח החקלאי במצרים לאור קצב גידול האוכלוסייה הגבוה במדינה. מצרים מקווה שלאחר השלמת הרחבת אזור ה"נילוס דלתא" היא תוכל לייצר כמויות גדולות יותר של מזון בעצמה ולהפחית את היקף התשלום עבורו, לצד יצירת מקומות תעסוקה חדשים למיליוני אזרחים.

עיר חדשה בין קהיר לסואץ

פרויקט נוסף הוא הקמת העיר המנהלית החדשה (The New Administrative City), עיר בירה חדשה ומתקדמת שנבנית בין קהיר (הבירה הנוכחית) לסואץ, ואמורה להתפרס על שטח של כ-725 קמ"ר ולאכלס מיליוני תושבים. עלות הפרויקט מוערכת בכ-58 מיליארד דולר, ולצידה נבנות עוד כ-14 ערים חדשות ברחבי מצרים. למרות השלמת חלקים נרחבים מהפרויקט, הוא אינו מאוכלס, והצפי הוא כי עד סוף שנת 2024 יעברו להתגורר בעיר כ-10 אלף משפחות.

במקביל, א-סיסי מקדם הקמת עיר חוף חדשה בשטח של 170 קמ"ר, שאמורה להכיל מבני מגורים חדשים, מלונות, אטרקציות תיירותיות, בתי חולים, אוניברסיטאות ומבנים נוספים במטרה למשוך תיירות, השקעות ומטבע חוץ לכלכלת המדינה. לצורך הקמת העיר חתמה מצרים בפברואר 2024 על הסכם עם איחוד האמירויות שיממנו את הפרויקט בעלות של 35 מיליארד דולר. מצרים מצפה כי כלל ההשקעות שיגיעו מהפרויקט יעמדו על לפחות 150 מיליארד דולר.

בעיה נוספת בכלכלה המצרית היא משבר חוב, שבמסגרתה החוב החיצוני של מצרים עומד על מעל ל-165 מיליארד דולר. בשנה הפיסקלית 2023–2024 כ-56% מההוצאות בתקציב מיועדות להחזרת הלוואות עבר וריביות וכ-49% מהכנסות הממשלה הצפויות מגיעות מהלוואות. המצב שנוצר הוא שמצרים לוקחת הלוואות בהיקפים נרחבים בשביל להחזיר הלוואות עבר ובעצם רק מעמיקה את המשבר שבו היא נמצאת. לאור משבר זה, מצרים הגיעה בדצמבר 2022להסכם עם קרן המטבע העולמית (IMF), שבמסגרתו היא תקבל הלוואה בשווי 3 מיליארד דולר בתמורה להתחייבות לביצוע תוכנית הכוללת רפורמות ושינויים בכלכלה.

למרות בעיות בביצוע ההסכם מהצד המצרי, במרץ 2024 הסכימה ה-IMF להרחיב את ההלוואה ב-5 מיליארד דולר נוספים, תוך הגעה לפשרה בנוגע לביצוע התוכנית, שכוללת ארבע נקודות עיקריות: החלפה למערכת גמישה לקביעת שער החליפין, הידוק המדיניות המוניטרית והפיסקלית, הגנה על התקציב שמיועד לשמירה על משקי בית פגיעים ואיזון היחס בין המגזר הציבורי למגזר הפרטי.

היחסים הכלכליים עם ישראל

במקביל למשברים הכלכליים הפוקדים את מצרים, ישראל מנהלת עימה מסחר באופן רציף יחסית, המהווה "נקודת אור" מסוימת במצבה הכלכלי של המדינה: נקודה חיובית אחת שמהווה ישראל לכלכלה המצרית היא התיירות הישראלית. תיירים רבים מגיעים מישראל למצרים, בעיקר לסיני, ומסייעים לענף התיירות המצרי. חשוב לציין כי מאז תחילת המלחמה היקף התיירים הישראלים במצרים פחת בצורה משמעותית מאוד.

כמו כן, היקף המסחר בין המדינות עומד על מאות מיליוני דולרים בשנה. בהמשך לכך מתקיימות פגישות ומשלחות להרחבת שיתוף הפעולה הכלכלי בין המדינות ואף עברה תוכנית להגדלת המסחר בין המדינות לכ-700 מיליון דולר בתוך שנים ספורות (לאחר שבשנת 2021 עמד המסחר בין המדינות, ללא יצוא הגז, על כ-330 מיליון דולר).

נקודת האור העיקרית ביחסים הכלכליים בין המדינות היא יצוא גז מישראל למצרים, ההיבט המרכזי ביותר של היחסים הכלכליים בין המדינות. על פי ההסכם שנחתם ב-2018, ישראל תספק למצרים גז בשווי של 15 מיליארד דולר לאורך תקופה של עשר שנים. גז זה משמש ברובו לאספקת צורכי האנרגיה של מצרים אך חלקו מיוצא לאירופה, לאחר שעבר במתקני ההנזלה המצריים, ומשמש מקור הכנסה לקופת המדינה.

בהמשך לכך, בשנת 2022 נחתם הסכם נוסף להרחבת היקף הגז המיוצא מישראל. כמו כן, בשנת 2023 הפעילה מצרים לחצים על ישראל להגדיל את יצוא הגז. בתחילת המלחמה נפגעה אספקת הגז מישראל ובמצרים נשמעו תלונות על ריבוי של הפסקות חשמל ופגיעה בהכנסות מיצוא גז מונזל (LNG). למרות זאת, ישראל המשיכה לעמוד בהתחייבויות שלה ובפברואר 2024 אף הודיעו השותפות במאגר הגז "תמר" על הגדלת היקף הגז המיוצא למצרים החל מ-2025. לאור זאת, אפשר להעריך כי מהלך זה יעמיק את התלות המצרית בגז הישראלי.

לסיכום, במסגרת המציאות הקיימת, מצרים נתונה במשבר כלכלי נרחב, שאינו צפוי להסתיים בשנים הקרובות. נוסף לכך, מאז תחילת המלחמה מצרים נוקטת מעשים ורטוריקה שאינם תואמים את האינטרסים הישראליים. לאור זאת ישראל יכולה, ואף צריכה, להשתמש במנופי הלחץ שלה (יצוא הגז הישראלי למצרים, קשריה עם ארה"ב ויחסיה הדיפלומטיים עם אתיופיה) על מנת לקדם את האינטרסים הישראליים במלחמה (כיבוש רפיח, מיטוט חמאס, השבת החטופים ושליטה בציר פילדלפי) ולהוביל לתמיכה מצרית בהם, תוך סיוע לכלכלה המצרית.

מאמר זה פורסם במקור בYnetnews

הכתוב הוא על דעת המחבר בלבד ואינו משקף בהכרח את עמדת התנועה

הפוסט כיצד יכול המשבר הכלכלי במצרים לקדם את האינטרסים הישראליים? הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

בשבועות האחרונים אנו עדים לשינוי מגמה במלחמת "חרבות ברזל", שקיבל ביטוי גם בהצעתו של ראש הממשלה לשנות את שמה ל"מלחמת התקומה". ישראל הצליחה לפגוע בצורה נרחבת במה שנתפס כאיום העיקרי עליה – חזבאללה, לצד פגיעה משמעותית בחמאס. שינוי זה הגיע לאור נקיטת יוזמה ישראלית שנועדה להגיע להכרעה בזירה הצפונית, בניגוד לזירה העזתית שבה היא פעלה בעיקר כמגיבה. הדבר מוכיח כי במידה שישראל פועלת בהחלטיות, נחישות וללא פחד לבצע פעולות התקפיות שמטרתם הכרעה, היא מצליחה להגיע לתוצאות.

בהמשך לכך, בתנאים הנכונים ארגוני הטרור יישארו חלשים ואף יתפרקו, הציר השיעי יחדל מלהתקיים, איראן תאבד את תוכנית הגרעין, המשילות תחזור ליהודה ושומרון והסכמי שלום נוספים ייחתמו עם מדינות המפרץ ובראשן סעודיה. במצב שכזה גבולות הארץ יוכלו לשקוט לשנים רבות והחברה הישראלית תוכל להתרכז בריפוי פצעיה הפנימיים. כיום אנחנו נמצאים בנקודה שממנה אפשר להוביל לשינוי המיוחל, שינוי שבסופו נזכה לראות מזרח תיכון חדש. אומנם לא כזה שבו אין סכנות למדינת ישראל, אך הרבה יותר בטוח מזה הנוכחי.

איראן

מיגור האיום האיראני הוא פסגת השאיפות של ישראל במזרח התיכון. המדינה שמממנת את ארגוני הטרור באזור, אחראית על מיסוד הציר השיעי וחותרת לנשק גרעיני מהווה את האיום הגדול הנשקף למדינה ולתושביה. פגיעה אנושה במרדף האיראני אחרי הגרעין, במטרות צבאיות ובתשתיות נפט החיוניות לכלכלת המדינה תסייע בשינוי מאזן הכוחות באזור. לא מן הנמנע כי מתנגדי המשטר באיראן יקבלו זריקת מרץ לביצוע הפיכה במידה שיראו כי ח'אמנהאי ובאי כוחו נחלשו בצורה משמעותית, מהלך שישראל תשמח כי יקרה. בכל אחד מהתרחישים היכולת להעביר כסף ואמל"ח לשלוחים השונים תיפגע באופן נרחב ובכך תערער על היכולת שלהם לשרוד לאורך זמן רב, בפרט חזבאללה וחמאס. שבירת איראן שווה לחותמת סופית על ניצחון ישראלי מוחץ, במלחמה שהחלה במתקפת טרור רצחנית שתפסה את החברה הישראלית בשעת משבר.

עזה

כבר מעל לשנה שישראל מנהלת מלחמה ברצועת עזה. ישראל הצליחה לפגוע בחלק נכבד משדרת הפיקוד של חמאס ושל ארגוני הטרור הנוספים ברצועה, לסכל מספר רב מהפעילים והגדודים של חמאס ולהשמיד מנהרות רבות וחלק נכבד ממלאי האמל"ח. עדות לכך היא הפיחות המשמעותי בירי הרקטות מעזה. נוסף על כך, ישראל כבשה מחדש את ציר פילדלפי והקימה ציר ("ציר נצרים") המבתר את הרצועה לשני חלקים. המשך הלחימה ברצועה ויצירת התנאים הנכונים יסייעו להגעה למתווה שבסיומו רצועת עזה מפורזת מנשק, ישראל שולטת בכל הגבולות וחמאס כבר לא שולט בשטח. מובן שכחלק מכך ישראל תחזיר את החטופים. מצב שכזה, תוך אכיפה עקבית של ההסדר שייקבע, ימנע התעצמות באזור הדרום ויוביל לשקט בנגב.

יו"ש

מזירה זאת יצאו לא מעט פיגועי טרור לאורך השנים. לאורך המלחמה וגם לפניה ביצעה ישראל מעצרים וסיכול תשתיות טרור. ישראל צריכה להמשיך במאבק בתשתיות הטרור, השמדתן, מניעת הברחות מצד ירדן (תוך לחץ על המדינה) ומניעת התבססות בשטחים השונים המהווים סכנה למרבית תושבי המדינה ולאתרים אסטרטגיים. המאבק בשאר הזירות יסייע גם בזירה זאת, שכן פגיעה בארגוני הטרור השונים תפחית את מימון ארגוני הטרור ביהודה ושומרון, את הברחות הנשקים ואת המוטיבציה והאמונה כי מאבק חמוש במדינת ישראל יכול להוביל להשמדתה. נוסף על כך, ישראל צריכה למצוא פתרון ארוך טווח בזירה – בין אם בדמות החלת ריבונות על גושי ההתיישבות ואזורים החיוניים לביטחון המדינה ובין אם בדמות מחשבה על היום שאחרי אבו-מאזן. במסגרת זאת, ישראל צריכה למצוא מנגנוני משילות עצמאיים לתושבים הערבים באזור, שיהיו חסרי נשק ויעבדו בשיתוף פעולה עם ישראל.

לבנון

לאור חיסולי הבכירים לאורך המלחמה, שהתגברו בשבועות האחרונים ושיאם בחיסולו של נצראללה, דרך פיצוץ הביפרים ומכשירי הקשר, השמדת מרבית מאגר הרקטות והטילים של הארגון והכניסה הקרקעית ללבנון, אפשר לומר שחזבאללה סופג מכות קשות. המשך המאבק בחזבאללה, תוך נקיטת פעולות מכריעות, הוא הכרחי ואסור להפסיקו עד שלא יוסכם על מתווה שבו יפונה דרום לבנון ממיליציות חמושות, וממשלת לבנון תקבל אחריות על המדינה ועל ההתעצמות בשטחה. כמו כן, במסגרת ההסכם תהיה לישראל היכולת לבצע פעולות בט"ש שיבטיחו את פירוז דרום לבנון ואת ביטחונם של תושבי הצפון וחזרתם לביתם.

סוריה

לאורך השנים ניהלה ישראל פעילויות מב"מ בשטחה של סוריה, מבלי שיש למדינה יכולת להגיב ולמנוע אותן. פעילויות אלו הגיעו מכיוון שאיראן השתמשה ועדיין משתמשת במדינה כאמצעי לאיים על מדינת ישראל ולחמש את חזבאללה וארגוני טרור נוספים, באופן שהופך אותה במידה מסוימת ל"מדינת בובה" של איראן. הבהרה למשטר הסורי ולאסד כי ביכולתו להתנגד להשתלטות האיראנית במדינה, תוך הבטחות לסיוע מצד המערב והיגמלות מהסיוע הרוסי והאיראני, תסייע לבצע שבירה היסטורית של הציר השיעי שהוקם במזרח התיכון. כיום הצבא הסורי אינו מהווה איום על מדינת ישראל, אך לא מן הנמנע כי ביכולתו להתנגד לפעילויות הטרור בשטחו בהינתן התמריצים וההבנה כי המשך המצב הקיים פוגע בו. בעתיד גם אפשרי כי הסכם שלום היסטורי (מפוכח ולא נאיבי) ייחתם בין ישראל וסוריה.

עיראק

כהמשך לשבירת הציר השיעי, חיזוק הממשלה העיראקית, תוך שימוש בכוחות האמריקאיים במדינה (שאמורים לסגת עד שנת 2026), יוכל לסייע במלחמה נגד המיליציות השיעיות בעיראק. מיליציות אלו לוקחות חלק פעיל במלחמה ויורות לאורך המלחמה כטב"מים וטילים על מדינת ישראל, במטרה לפגוע בחיי האזרחים והעורף במדינה. הצעת הצעות שיגמלו גם אותה מהתלות באיראן, כמו אספקת חשמל וגז, יוכלו להוביל לעיראק עצמאית שנלחמת במיליציות שקמו במדינה.

מדינות המפרץ

כמו ישראל, גם מדינות המפרץ השונות חוששות מהפעילות האיראנית באזור ומהשאיפה של איראן להשיג נשק גרעיני. מאבק עיקש של המדינה בכוחות הללו, תוך הבהרה שלא נוותר בקלות לאיראן, יוביל להבנה בקרב מדינות המפרץ, ובראשן סעודיה, כי ישראל היא הכוח שעליו צריך "להמר". מהלך זה יוביל לחיזוק הקשרים בין המדינות שעימן חתמנו על "הסכמי אברהם" (איחוד האמירויות, בחריין), ולהסכמים חדשים עם מדינות המפרץ ובראשם נורמליזציה עם סעודיה, שתשבור את הקונצנזוס האזורי באופן סופי לגבי הקמת מדינה פלסטינית ביהודה ושומרון שתסכן את חייהם של תושבי מדינת ישראל.

עתיד ורוד-דהוי: סיכום ומסקנות

מזרח תיכון שכזה אומנם נראה רחוק, אך כפי אמר משה רבנו על התורה: "כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו" (דברים ל, יד). בתקווה ובאמונה כי הדבר אפשרי, תוך נקיטת הצעדים הנכונים, ביוזמה, בנחישות ועם רצון להכריע, לצד קיום מחשבה אסטרטגית על המזרח התיכון שאותו אנחנו רוצים להשיג, בכוחנו להשיג את אותו חזון שאנחנו מדמיינים. מובן כי למרות זאת עלינו תמיד לפקוח עין בפני הסכנה וכי כוחות חדשים ייכנסו לריק שייווצר באזור. ייתכן כי מצרים, תורכיה ומדינות נוספות ינסו לפגוע בישראל אף הן, אולם הוכחה לעצמנו ולעמי האזור כי לא נוותר בקלות, כי מדינת ישראל פה כדי להשאר, תיסוך רוח חדשה בעם ותוביל ליראה בקרב מדינות האזור. בתפילה שיתקיים מה שנוהגים לומר בכל קבלת שבת: "והיו למשיסה שוסיך ורחקו כל מבלעיך".

הפוסט ההזדמנות הישראלית לעצב "מזרח תיכון חדש" הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.