יהל"ם – יחידת ההנדסה למשימות מיוחדות – נחשבת לאחת מהיחידות החדשניות והמתוחכמות בצה"ל, ומשלבת לוחמה מתקדמת, טכנולוגיות עילית ותחומים הנדסיים רגישים ביותר. לוחמי היחידה עוסקים בפריצה, נטרול מטענים, טיהור חומרים מסוכנים, חבלה הנדסית, והכי חשוב – לוחמה במנהרות, אחד האיומים המרכזיים שצה"ל מתמודד איתם בעזה ובגזרות נוספות. הכירו את היחידה שפועלת מעבר לקווי האויב ולעיתים גם מתחת לאדמה, ומפלסת את הדרך לשאר היחידות בצה"ל.

1.     היא הוקמה בעקבות מלחמת לבנון הראשונה

יחידת יהל"ם הוקמה רשמית רק בשנת 1995, אך הבסיס שלה נמצא כבר בקום המדינה. ב-1948 הוקמה היחס"פ (יחידה לסילוק פצצות) שהפכה בהמשך לפלגת ס"פ ביחידה. ב-1982, בעקבות מלחמת לבנון הראשונה, הוקמה סיירת יעל, שהיום היא כוח הקומנדו של יהל"ם. בהמשך, לאחר שהתברר הצורך בכוח הנדסי מיומן למשימות מיוחדות בעומק השטח, הוחלט לרכז יכולות שונות כמו פירוק מוקשים, סילוק חומרי נפץ ופריצה תחת פיקוד אחד – וכך הוקמה יחידת יהל"ם.

2. היא מחזיקה במגוון רחב של יכולות ממוקדות

יהל"ם מחולקת לכמה צוותים ("פלגות") שכל אחד מהם מחזיק במומחיות שונה: ס"פ – הוקמה ב-1948 ופעלה בהתחלה כיחידה עצמאית בחיל, מתמחה בסילוק פצצות; סיירת יעל – יחידת הקומנדו של יהל"ם, מתמחה במשימות הנדסה מיוחדות; ספי"ר – הייתה משויכת בעבר לחיל האוויר, ומתמחה בסילוק פצצות אוויר; מדרון מושלג – הוקמה בעקבות ניסיון החילוץ הכושל של נחשון וקסמן, ומתמחה בפריצה למבנים; סייפן – הוקמה בעקבות איום הנשק הבלתי קונבנציונלי, ומתמחה בלוחמה ביולוגית, כימית ורדיולוגית; וסמו"ר – הוקמה בעקבות איום המנהרות ההולך וגובר, ומתמחה בסליקים ומנהרות. כל צוות כזה עובר הכשרה ייחודית שהופכת אותו לטוב ביותר בתחומו.

3.     היא יחידה פורצת דרך – מילולית

מבחינת לוחמי יהל"ם "המכשול הוא הדרך". בין מגוון התפקידים של היחידה, היא גם פורצת את הדרך לכוחות הלוחמים האחרים – בין אם מדובר בפריצת גדרות גבול, פינוי צירים ממוקשים, הריסת מבנים ממולכדים או פתיחת מעבר בגדרות. במרבית המקרים לוחמי יהל"ם הם הראשונים להיכנס, כדי לאפשר לאחרים לעבור בבטחה ולהילחם.

4.      היא נשלחת למשימות מתחת לפני השטח

יהל"ם היא היחידה המרכזית בצה"ל ללחימה במנהרות טרור. היא כוללת את צוות "סמו"ר", שמתמחה באיתור, חדירה ונטרול מנהרות תת־קרקעיות – במיוחד בגזרות כמו עזה ולבנון. לוחמי הצוות מצוידים בטכנולוגיה מתקדמת ונשלחים לעיתים למשימות שמבוצעות מתחת לפני השטח – תרתי משמע.
יהל"ם גם מפעילה את אחת המכונות יוצאות הדופן בצה"ל – מערכת חפירה תת-קרקעית מתקדמת שביכולתה לאתר, לחדור ולהשמיד מנהרות טרור מבלי להיכנס אליהן רגלית.

5. היא חלוצת הרובוטיקה הקרבית בצה"ל

ביהל"ם לא רק נלחמים – גם מפתחים. היחידה שותפה לפיתוח ציוד חדשני לתמרון, איתור מנהרות, נטרול מטענים והפעלת רחפנים הנדסיים. יהל"ם גם הייתה היחידה הראשונה בצה"ל שהפעילה רובוטים צבאיים בלחימה מבצעית – הרבה לפני שזה הפך לסטנדרט. עוד בתחילת שנות ה־2000 הפעילה היחידה רובוטים לזיהוי ונטרול מטענים, חקירת מנהרות, ובדיקה של זירות מסוכנות – תוך צמצום הסיכון ללוחמים.
מאז, שדרגה היחידה את יכולותיה והחלה להפעיל מגוון מערכות בלתי מאוישות: רובוטים זעירים לתמרון תת־קרקעי, זרועות רובוטיות, חיישנים מתקדמים ואף מערכות לחימה חכמות. הידע שנצבר ביהל"ם משמש בסיס לשיטות פעולה בצה"ל כולו – וגם בצבאות זרים.

6. לוחמי היחידה היו מעורבים בכמה מהאירועים הביטחוניים המכוננים ביותר

יהל"ם פעלה רבות בכמה מהאירועים הביטחוניים המשמעותיים ביותר בעשורים האחרונים. במבצע "צוק איתן" היא פעלה לאיתור והשמדת מנהרות התקפיות בעומק רצועת עזה, במבצע "מגן צפוני" חשפה ונטרלה מנהרות חיזבאללה, ובמלחמת "חרבות ברזל" פעלה תחת אש כדי לאתר מטענים, לחשוף ולהשמיד מנהרות, ולסייע לכוחות החוד בעומק השטח.

לצד תרומתה הרבה לביטחון המדינה, יחידת יהל"ם גם נאלצה להשתתף באירועים מורכבים מבחינת הציבור הישראלי. במהלך ביצוע תוכנית ההתנתקות הופקדה היחידה על הריסת התשתיות הצבאיות ברצועת עזה. יחד עם צוערים בקורס קציני הנדסה השמידה היחידה באמצעות פיצוצים מבוקרים תשתיות צה"ל ברצועה, מקלטים וממ"דים ביישובים שפונו ונהרסו ואת בסיס התיאום והקישור ליד מעבר ארז.

7. היא נחשבת ליחידה עילית – אבל לוחמיה לא מקבלים את הכומתה האדומה

למרות המיון הקפדני, ההכשרה המפרכת והעבודה המבצעית המורכבת והיותה יחידת קומנדו לכל דבר – לוחמי יהל"ם לא חובשים את הכומתה האדומה של יחידות הקומנדו והמטכ"ליות המיוחדות כמו סיירת מטכ"ל, מגלן או דובדבן. במקום זאת, הם ממשיכים לחבוש את הכומתה האפורה של חיל ההנדסה – כומתה שמצביעה על שייכות ארגונית ברורה לחיל ההנדסה, וגם מסמלת ענווה.

לחפור, לפוצץ, לפרוץ – ולחזור

יהל"ם היא יחידה שעובדת בצנעה, אך כל צעד שהיא עושה – יוצר הדף. על פעילותה יוצאת הדופן קיבלה היחידה ציון לשבח מהרמטכ"ל אחרי "צוק איתן", אות הצטיינות מפקד פיקוד צפון לאחר "מגן צפוני", ואות הערכה ממפקד פיקוד הדרום במהלך "חרבות ברזל". ההישגים והשבחים הפכו את היחידה לשחקנית מפתח בכל מבצע או כניסה קרקעית בשטח אויב. אז בפעם הבאה שאתם שומעים על חילוץ מסוכן, תפיסת נשק וחומרי חבלה, השמדת מנהרה או פריצה מתוחכמת ללב שטח אויב – ייתכן מאוד שיהל"ם הייתה שם, פתחה את השערים – והשאירה את הבמה לאחרים.

תמונה ראשית – לוחמי יהל"ם במבצע מגן צפוני. צילום: דובר צה"ל

הפוסט שבע עובדות שלא ידעתם על יהל"ם הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

לצד ההצלחות המרשימות, המאבק ההרואי במנדט הבריטי ובערבים גבה מחירים כבדים. במסגרת המאבק בבריטים אירע אסון כבד ללוחמים באזור אכזיב ב"ליל הגשרים", ובמלחמת העצמאות נפלו רבים בדרך לקיבוץ יחיעם. למרות הטרגדיות, ואולי דווקא בגללן – היישוב העברי לא נשבר, אלא חרק שיניים והמשיך הלאה עד לניצחון. היום נסייר בשני המוקדים החשובים והמרתקים האלה.

מבצע נגד האימפריה. תחנה ראשונה: אכזיב

ליל הגשרים

ליל הגשרים (או בשמו המבצעי "מבצע מרכולת") היה תוכנית נועזת של הפלמ"ח לפוצץ את הגשרים שמחברים בין ארץ ישראל לשכנותיה.

למבצע היו כמה מטרות. ראשית, הוא נועד לשבש את קווי התחבורה והאספקה של הצבא הבריטי בארץ ישראל, ובכך לפגוע בהם גם מעשית וגם תדמיתית. לצד הפגיעה ביוקרת האימפריה ובתפקודה, המבצע שאף גם להעלות את המורל של היישוב העברי בארץ, שדעך נוכח סירובה של בריטניה לאשר עלייה מיידית של מאה אלף פליטי שואה לארץ ישראל. באותה נשימה רצתה ההגנה להראות ליישוב שגם הזרוע הצבאית שלה – פלמ"ח, פועלת נגד הבריטים, ולא רק האצ"ל והלח"י. מטרה נוספת של המבצע הייתה ליצור הרתעה ולאותת למדינות השכנות שהיישוב העברי הוא בעל יכולת צבאית גבוהה.

ההכנות למבצע ארכו כמה חודשים. הרעיון היה לפוצץ בו זמנית את כל הגשרים, מלבד שלושה שעליהם הוטל וטו מהדרג המדיני (מנהרת הרכבת בראש הנקרה, גשר על הירמוך וגשר על הירדן שהובילו אל מפעל החשמל בנהריים). לפיכך נותרו 11 גשרים שנועדו לפיצוץ.

הגשרים הם (מדרום לצפון נגד כיוון השעון): גשר כביש עזה-רפיח מעל נחל הבשור, גשר מסילת הברזל על נחל הבשור (סמוך לגשר הכביש), גשר אלנבי, גשר אדם וגשר שייח' חוסיין על נהר הירדן, גשר אל חמה על הירמוך, גשר בנות יעקב על הירדן, גשר מטולה צפון מזרח, גשר מטולה צפון מערב, גשר מסילת ברזל על נחל כזיב, וגשר כביש על נחל כזיב (סמוך לגשר הרכבת). תשעה גשרים נהרסו כליל, אחד נפגע, ואחד (גשר הכביש על נחל כזיב) – לא ניזוק כלל.

אומץ לב ומלכודת מוות

על נחל אכזיב (ואדי קוריין בערבית) היו שני גשרים: גשר רכבת וגשר כביש. הגשרים שכנו במרחק חמישים מטרים זה מזה. בסמוך אליהם היה מחנה בריטי, ומחלקת נוטרים ערבים אבטחה את הגשרים. כוח מהגדוד הראשון של הפלמ"ח, בפיקוד מ"פ א' נחמיה שיין, יצא לפוצץ את הגשרים. סגנו היה יונתן דותן. אל הכוח הצטרף יחיעם וייץ, שמונה להיות המתאם בין הכוחות בשני הגשרים. הכוח מנה 43 לוחמים ונשא עימו 300 ק"ג חומר נפץ שהובאו ממחצבות סולל בונה. נוסף על כך חולקו לחלק מהחיילים שקיות ובהן פלפל שחור לטשטוש העקבות. הכוח יצא מקיבוץ מצובה לקראת שקיעה, כשהוא לבוש במדים בריטיים לצורך הטעיה. בסמוך לגשר נתקל הכוח בשלושה ערבים. נחמיה שיין רצה לכפות אותם עד לאחר גמר הפעולה, אולם יחיעם וייץ התנגד, וגירש אותם.

בהמשך, לאחר כישלון הפעולה, ניסו בפלמ"ח להבין מה עשו אותם ערבים לאחר שגורשו – האם נסו כל עוד נפשם בם או שמא הגיעו לגשר הקרוב, הזהירו את הנוטרים הערבים, ולמעשה הכשילו את הפעולה? לעולם לא נדע.

סמוך לשעה 23:00 הגיע הכוח אל נקודת ההיערכות בקרבת הגשרים. בעת ההתארגנות נפתחה אש אל עבר הכוח מגג בית הבאר, שעמד סמוך לקצהו הדרומי של גשר הרכבת. לפי המידע שהיה בידי הכוח, בית הבאר אמור היה להיות נטוש. לא ברור מדוע היו עליו נוטרים ערבים – האם הם הוזהרו על ידי הערבים שגירש וייץ או שמא הם העדיפו את הגג המאוורר והקריר על פני תחנת המשטרה החמה והמחניקה (כפי שסיפרו למסתערבי הפלמ"ח לאחר מעשה)?

כך או אחרת, המבצע הפך לרועש ויחיעם וייץ נפגע מהירי. הקשרית-חובשת זהרה לביטוב ניסתה להצילו אך לשווא. ברומן ההיסטורי של דבורה עומר "לאהוב עד מוות"(שהוקדש לזהרה לביטוב) תואר האירוע:

"ואז פתאום נפתח מטח של יריות מאחורי גדר הבאר של בית ערבי שומם ונורתה האש… 'נפצעתי' נשמע קול נוסף. היה זה יחיעם שחדל לרוץ ושכב על האדמה פצוע קשה. קילוח של דם פרץ מחזהו. 'אני גמרתי כנראה…' לחש. 'תדאגו לרֶמָה' (סמסונוב. רעייתו) ביקש ואחר דמם" ("לאהוב עד מוות", עמ' 18).

האש התגברה. כמה חיילים, ביניהם ששת נושאי המטענים, הגיעו לגשר הרכבת, אולם רק שלושה מנושאי המטענים הגיעו לגשר הכביש. בגלל האש הכבדה הצטופפו החיילים תחת גשר הרכבת. לפי התכנון היו החבלנים צריכים להצמיד את חומר הנפץ לעמודי הגשר בצד הדרומי, שאינו חשוף לעמדות הנוטרים בצפון הגשר, אולם צד זה היה הצד הקרוב לבית הבאר. הצד הבטוח הפך למלכודת מוות. בשעה 23:05 אירע פיצוץ אדיר. סיבת הפיצוץ אינה ידועה לאשורה, ככל הנראה קליע נותב פגע באחד ממטעני חומר הנפץ שהיו תחת גשר הרכבת ויזם אותו. גשר הרכבת אומנם נהרס, אך במחיר חייהם של 13 לוחמים שהיו בקרבתו.

האירוע תואר בספר "ליל הגשרים" מאת אוריאל אופק:

"הד עמום וברור של התפוצצות רחוקה התגלגל ובא לפתע מכיוון צפון מערב וקרע את דממת הלילה… ואז באחת עשרה אפס חמש בדיוק – הבזיק וניצת עמוד אש מסמא, שהאיר את הסביבה באור בלהות. רעם אדיר התנפץ והכה על תופי האוזן, והחלל התמלא אבק מהול עשן שחור. גושי ברזל ובטון, אדני מסילה, אבני חצץ ומטילי מתכת נתלשו ממקומם, חגו באוויר ונפלו באשר נפלו" ("ליל הגשרים", עמ' 97–102).

בעקבות הפיצוץ החליט סגן מפקד הכוח על נסיגה לקיבוץ מצובה. לאחר סקירות לאיתור ניצולים, שלא העלו דבר, נסוגו 28 הנותרים. בהגיעם למצובה התפצל הכוח למסתורי משנה, מחשש שהבריטים יעלו על עקבותיהם. החשש היה מוצדק. בעת הנסיגה נשכח חיים מיצנר שהתעלף בעת הפיצוץ. לאחר שעתיים הוא התעורר מעלפונו, ולמרות פציעתו הוא דידה לקיבוץ מצובה, שם נעצר על ידי הבריטים.

14 לוחמים לא שבו מהפעולה. מלבד יחיעם וייץ, שגופתו נותרה שלמה, והובאה לקבורה בהר הזיתים – גורל 13 האחרים היה לוט בערפל. אנשי חברה קדישא (יחד עם אנשי מודיעין של ההגנה שהתחזו לקברנים) הגיעו למקום בליווי הבריטים על מנת לחפש את שרידי ההרוגים. הם מילאו כמה שקים בשרידי גופות שנמצאו בשטח. מטבע הדברים מצב השרידים לא אפשר כל זיהוי, והשרידים נטמנו יחדיו בקבר אחים בחוף הכרמל. על הקבר הוצב השלט: "פה נטמנו איברים שנקרעו לגזרים, שרידי הקדושים שנספו במערכה ליד גשרי א-זיב".

אנדרטת יד לי"ד

היישוב העברי נשטף בגל שמועות בנוגע לגורל הנעדרים. היו שטענו שחלקם נמלט להרים עד יעבור זעם, שהם נלקחו בשבי על ידי הבריטים, או שהם הוברחו לסוריה על ידי הערבים. ההגנה פתחה בחקירה בנושא ושלחה מסתערבים לתשאל את תושבי האזור בניסיון לברר מה עלה בגורל הלוחמים. ערביי א-זיב מצאו חלקי ציוד שהועברו לקיבוץ מצובה ונקברו שם. בהגנה התקשו להאמין שהפיצוץ העלים 13 איש סתם כך. תעלומת גורלם המדויק של הלוחמים סירבה להיפתר.

בשנת 1955 נחנכה בין גשר הרכבת לגשר הכביש אנדרטת יד לי"ד – אנדרטה לנעדרים לכאורה. האנדרטה בנויה בצורה מעגלית, ועליה שמות הנופלים, ודברים שכתב הסופר יזהר סמילנסקי (ס. יזהר), בן דודו של יחיעם וייץ:

"פה נפלו בליל
י"ח בסיון התש"ו
ארבעה עשר בחורי פלמ"ח
בבואם לנתק הארץ מגבולה"

בשנת 1966 החליט פקד שלמה בן אלקנה לפתור את התעלומה. מחקירותיו עלה כי לא הייתה כל תעלומה, וכי כל ה-13 נקברו בקבר האחים בחוף הכרמל. מיעוט השרידים הוסבר בעוצמת הפיצוץ. בעקבות כך פרסם ארגון ותיקי ההגנה, כי כבר בזמן אמת היה ידוע לראשי היישוב מה עלה בגורל הלוחמים, אך בשל האופי המחתרתי של העניין, הדבר לא פורסם לציבור.

בעקבות גילוייו של שלמה בן אלקנה הועברו שרידי הגופות מחוף הכרמל אל מקום נפילתם ליד הגשר. עד היום טמונים שרידי הלוחמים תחת האנדרטה. הלוחמים הם: שמעון אלכסנדר, יהודה אסף, אליהו בלום, יעקב ברלינגר, יהודה גביש, יצחק סטרוסטיינקי, יחיאל סלור, דוד סימן טוב, יעקב קובץ, יוסף קינדרמן, עמיחי קליבנר, יוסף רוזנפלד, ומפקד הפעולה נחמיה שיין. ההרוג ה-14 (יחיעם וייץ) נקבר בהר הזיתים.

בשנת 2003 הוצאו השרידים מבית הקברות בצובה, ונטמנו גם הם תחת האנדרטה.

מהפך בתפיסת הלחימה. תחנה שנייה: מבצר יחיעם

נחנה את המכונית במגרש החניה של הגן הלאומי מבצר יחיעם וניכנס לגן. שימו לב כי זהו גן לאומי המנוהל על ידי רשות הטבע והגנים, ועל כן יש לשלם דמי כניסה (ללא עלות למנויי מטמון). מומלץ לתאם את מועד הביקור באתר של הרט"ג.

קק"ל רכשה קרקעות סביב מבצר יחיעם כבר ב-1936. בתחילת הדרך התגוררו חברי הקיבוץ במבצר שבמקום (זהו מבצר צלבני שנהרס, ושוקם מחדש על ידי דאהר אל עומר במאה ה-18). בנובמבר 1946 הוקם שם קיבוץ יחיעם, שקרוי על שמו של יחיעם וייץ.

נעלה אל המבצר וניכנס אל העמדות מתקופת מלחמת העצמאות. נתרשם מהביצור, שהיה מרשים למאה ה-18, אך לא הוכיח את עצמו מול חומר נפץ. משם נעלה למגדל ונביט מערבה לכיוון הים. ממרומי המגדל אפשר להבין טוב יותר את מהלך הקרבות.

קיבוץ יחיעם התפרסם בשל שני אירועים במלחמת העצמאות: שיירת יחיעם וקרב ההגנה מול צבא ההצלה הערבי.

האסון ורגע המפנה: שיירת יחיעם

קיבוץ יחיעם שכן בלב אזור ערבי עוין. הדרך לקיבוץ עברה בכפר הערבי כאברי. ב-27.3.48 נקלעה שיירה שיצאה מנהריה למארב באזור צומת כברי של ימינו. השיירה כללה 87 לוחמים, וכתוצאה מהמארב נהרגו 46 מהם. בו ביום נהרגו 15 לוחמים בשיירת נבי דניאל בגוש עציון (השיירה התפרסמה בכך שזרובבל הורוביץ פוצץ עצמו עם הפצועים פן ייפלו חיים בידי הערבים). לאחר ארבעה ימים נהרגו 22 לוחמים בשיירת חולדה לירושלים (בשיירה זו פוצץ עצמו יורם טרבס עם הפצועים, מאותה סיבה). "אסון שלוש השיירות" (83 לוחמים בתוך ארבעה ימים) חולל מהפך בתפיסת הלחימה של היישוב. במקום התמגנות עד הצוואר ומעבר לו – יציאה להתקפה ותפיסת שטחים שולטים בנתיב השיירות. זה היה רגע המפנה במלחמה.

הגנה עיקשת ופייק ניוז: הקרב על יחיעם

לפי תוכנית החלוקה של האו"ם מכ"ט בנובמבר, נועד קיבוץ יחיעם להיות בשטח המדינה הערבית. בדצמבר 1947 תוגבר הקיבוץ במחלקת פלמ"ח, ובינואר 1948 בכיתה מחטיבת "לבנוני" (שפוצלה כעבור חודש לחטיבות "כרמלי" ו"גולני"). כמו כן הגיעו עשרה חיילי חיל המשמר.

ב-20.1.48 נפתחה התקפה עזה מצד גדוד ירמוך השני של צבא ההצלה שהוקם על ידי הליגה הערבית, בפיקוד אדיב שִישָכְּלִי (לימים נשיא סוריה לפרק זמן קצר). אל הגדוד נלוו ערבים מקומיים במספר לא ידוע.

בשעה 6:05 פוצץ גשר על נחל הגעתון על מנת למנוע הגעת תגבורות לקיבוץ. הדי הפיצוץ נשמעו למרחקים, ובכך ניטל יסוד ההפתעה מהמתקפה. כל עמדות הקרב במבצר אוישו, והמגינים חיכו להתקפה. בשעה 6:30 החלה ההסתערות. הערבים הסתערו מכיוון צפון וממזרח, תוך הפעלת רתק של מרגמות ומקלעים על המבצר. המגינים נצרו את האש עד שהתוקפים היו קרובים דיים – ובמכת אש מרוכזת שברו את גל ההסתערות הראשון. למגינים הייתה מרגמה שסייעה בידם. אולם ירי אש נ"ס (נגד סוללה) של הערבים פגע בהתקן הכינון של המרגמה. הרגמים לא אמרו נואש, ובעזרת פחית שימורים אלתרו התקן כינון חלופי.

במשך כמה שעות הסתערו הערבים גלים גלים על המבצר, כשבכל פעם הם נהדפים לאחור. לקראת השעה 12:00 החלה נסיגה בלתי מסודרת של הכוחות הערבים. היה זה הכישלון הראשון (אך לא האחרון) של צבא ההצלה בארץ ישראל. נסיגת הערבים לא הפריעה לעיתון היפואי א-שעב ("העם") לצאת בידיעה הכוזבת: "המושבה יחיעם נכבשה, תושביה נטבחו והדגל הערבי מתנופף מעל המבצר".

לאחר שוך הקרב הגיעו הבריטים, פינו את הפצועים והציעו לפנות את שאר חברי הקיבוץ. הצעתם נדחתה.

באותו בוקר יצא משוריין ובו 11 נוטרים שהשתייכו למשטרה הבריטית מנהריה, מבלי לדעת על המתקפה המתחוללת. בדרכם הם נתקלו במספר מחסומים. בקרבות שניהלו הנוטרים נהרגו ארבעה מהם, עד שחולצו על ידי הבריטים.

הקרב תם בתבוסה ניצחת של התוקפים, אך המצור על יחיעם לא נפרץ. לפיכך קיבל היישוב אספקה מצומצמת באמצעות מטוסים שהטילו את האספקה בשטח הקיבוץ. בתחילת אפריל יצאו החברים ללקט את האספקה שנזרקה אליהם מהאוויר. בשלב הזה החלה התקפה מפתיעה של הערבים. למרות ההפתעה ההתקפה הערבית נהדפה.

ב-14.5.48 (יום הכרזת המדינה) הושק מבצע "בן עמי" (ע"ש בן עמי פכטר, מהרוגי שיירת יחיעם), שבו שוחרר הגליל המערבי, והמצור על יחיעם הוסר באופן סופי.

בליל הגשרים ומצור יחיעם באו לידי ביטוי כמה מערכי צה"ל המלווים אותו עד היום:

1) עמידה בזמנים היא קודש קודשים, שכן אופי מבצע "מרכולת" חייב תיאום מדויק בין הכוחות.

2) תכנון מדוקדק: דרכי ההגעה והנסיגה, כמויות חומר הנפץ הנדרשות, מספר הלוחמים.

3) שמירה על חיי לא מעורבים.

3) יכולת אלתור. התוכנית טובה עד שנורה הכדור הראשון. אלתור התקן הכינון מקופסת שימורים הרים תרומה משמעותית להדיפת המתקפה הערבית.

מה בסביבה:

• אתר ראש הנקרה.
• אתר ההנצחה לשיירת יחיעם.
• אולמות האבירים בעכו.
• בית הכלא בעכו (שם הוצאו להורג מרבית עולי הגרדום).
• תל אכזיב ו"מדינת" אכזיב.

הפוסט מליל הגשרים למבצר יחיעם: סיור מורשת בגליל המערבי הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

"באחרית נוסה בסוף העשרה, הבן אשר נולד לך משרה; אם נפשך בו עד מאד נקשרה, קום העלהו לי לעולה ברה". זהו תחילת הסיפור, בו ציווה הקב"ה על אברהם אבינו לעקוד את בנו יצחק, כניסיון העשירי והאחרון שלו. גם כיום אנחנו עומדים בפני ניסיון שאין כמותו. מלחמה קשה מנשוא, שבעקבותיה איבדנו ועודנו מאבדים את טובי בנינו. רק ימים בודדים לאחר יום הזיכרון וכבר נתבשרנו על נפילתם בקרב של בנים נוספים.

"…ויענה יצחק לאביו ככה; אבי ראה אש ועצי מערכה, איה אדני שה אשר כהלכה?". לאחר המסע שנמשך מספר ימים פונה יצחק לאברהם ושואל אותו היכן הקורבן אותו הם יעקדו? היכן השה לעולה? "דפקו בשערי רחמים לפתוח, הבן להזבח ואב לזבוח". הפיוט מזכיר לנו שוב כי אברהם עומד לעקוד את בנו אשר אהב, את יצחק.

כיום אלו מיטב בנינו הניצבים בקריאת הנני כשה לעולה, קורבן על המזבח, על קיומו של עם יהודי חופשי בארץ ישראל. אך בניגוד ליצחק, שלא ידע מי הוא הקורבן, חיילינו יודעים כי הם ניצבים בפני סכנה שאין כמותה, כי הם יוצאים לקרב שעשויים הם לא לחזור ממנו. הקרבתם נעשית מתוך ידיעה ברורה כי הם העומדים בפני החיים והמוות.

"עין במר בוכה ולב שמח". בעת העקידה אברהם ויצחק בוכים על המעשה העומד להתבצע, אך שמחים מעצם קיומו של רצון ה'. בדומה לכך, גם חיילי צבא ההגנה לישראל וכלל כוחות הביטחון יודעים כי המשימה קשה מנשוא, אך הם עושים זאת בלב שלם. עיניהם דומעות על מה שעלול לקרות, אך ליבם שלם עם הליכתם לקרב, למשימת הגנת העם היהודי.

אולם בניגוד לסיפור העקידה, סופם של רבים מגיבורינו אינו זהה לזה של יצחק. "ויהמו כל מלאכי מרכבה, אופן ושרף שואלים בנדבה. מתחננים לאל בעד שר צבא, אנא תנה פדיום וכופר הבה. אל נא יהי עולם בלי ירח…אמר לאברהם אדון שמים, אל תשלחה יד אל שליש אורים. שובו לשלום מלאכי מחנים, יום זה זכות לבני ירושלים. בו שערי רחמים אני פותח". המלאכים מתחננים בפני הקב"ה לעצור בעד אברהם להקריב את בנו והקב"ה נענה לקריאתם. ברגע האחרון עוצר אלוקים את עקדתו של יצחק ואנחנו מגלים כי נפתחו שערי רחמים.

אך נדמה כי קריאתנו לא נשמעה בשמים, כי תחינתנו לגאולה וישועה עוד לא התקבלה. טובי בינינו קיפחו את חייהם במשימה האחרונה אליה הם התייצבו – הגנה על עם ישראל ועל זכותו לקיום בארצו ההיסטורית. גיבורים אלו, מאירים את השמיים, את חיינו, בדומה ליצחק שנמשל לירח. אך הם לא עוצרים פה. למרות הידיעה כי הם עשויים להיות הבאים בתור, ממשיכים לוחמינו לפעול בעוז וגבורה, להילחם להגשמת המטרה לשמה הם התייצבו.

"ושמע תקיעה תוקעה ותרועה, ואמור לציון בא זמן הישועה. ינון ואליה אני שולח, עוקד והנעקד והמזבח". הפיוט נגמר באמירתו של אלוקים כי הגיעה זמן הישועה. כי הוא שולח את המשיח (ינון) ואליהו הנביא (אליה) שיבשר לפני המשיח על בוא הגאולה. אסיים גם אני בקריאה לגאולת ישראל ולבוא הישועה. באמונה שלמה כי מלחמתנו היא מלחמת קודש, מטרה נעלה מאין כמותה. ולמרות כל הקשיים בדרך, למרות התמהמהות, נמשיך להאמין כי סופנו, העוקדים שהם בעצם הנעקדים, יהיה דומה לסופו של יצחק.

הפוסט עוקד והנעקד והמזבח הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

טראמפ אולי קרוב מתמיד לנתניהו, אבל האם אמריקה קרובה מתמיד לישראל? מבצע "עם כלביא" המחיש את עומק שיתוף הפעולה הביטחוני, אבל לצד ההצלחות, סימני שאלה גדולים כבר מרחפים באוויר. העיתונאי אריאל כהנא, הכתב המדיני של "ישראל היום", טוען שהבעיה הגדולה של ישראל אינה בבית הלבן אלא ברחובות ארה"ב, שם התעמולה נגד ישראל מנצחת בקרב על התודעה, והקהילה היהודית מתקשה להחליט לאיזה צד של המתרס היא שייכת. כהנא מציב סימן אזהרה ברור: אם ישראל לא תתחיל לפעול עכשיו, היא עלולה לאבד את אמריקה.

יחסי ישראל-ארה"ב עומדים כיום בצומת רגיש ומורכב. מצד אחד, הקשרים ההדוקים בין ממשלת ישראל לממשל טראמפ מעידים על שיתוף פעולה חסר תקדים, אך מצד שני, שינויים ברטוריקה האמריקנית, פערים אסטרטגיים ודעת קהל משתנה מציבים אתגרים חדשים בפני הברית המסורתית. בריאיון עימו מצייר כהנא תמונה עדכנית של מערכת היחסים הזו, פורט את ההזדמנויות והאתגרים שיש כיום לישראל, ומציע דרכים לחיזוק התמיכה בישראל בזירה האמריקנית.

פגישות שוברות שיאים: המשמעות שמאחורי המספרים

דונלד טראמפ החל את כהונתו השנייה בבית הלבן לפני כשבעה חודשים בלבד, ומאז כבר הספיק להיפגש ארבע פעמים עם ראש הממשלה בנימין נתניהו. מדובר בכמות פגישות חסרת תקדים, גם ביחס לפגישות שערך טראמפ עם מנהיגים אחרים בעולם, וגם ביחס לכמות הפגישות שערכו כלל נשיאי ארה"ב עם ראשי ממשלת ישראל בעבר. כמות הפגישות הזאת קשורה כמובן במצב הביטחוני והפוליטי המורכב שבו מצויה ישראל מאז טבח השבעה באוקטובר, אך גם מעידה רבות על מערכת היחסים בין שני המנהיגים – וכפועל יוצא על מערכת היחסים בין שתי המדינות.

"הקשר בין ישראל לארה"ב קרוב מתמיד", אומר אריאל כהנא. "מערכת היחסים בין שני המנהיגים משפיעה, אבל כמו שראינו עם נתניהו וביידן – גם קשר אישי ארוך שנים לא יכול לכסות על פערים אידיאולוגיים. הקרבה בין שתי המדינות עכשיו נובעת בעיקר מהשקפות עולם דומות מאוד בין ממשלת ישראל לבין הממשל האמריקאי הנוכחי".

הקרבה הזאת הגיעה לשיאה במבצע "עם כלביא", שבו נרשם, לדברי כהנא, שיתוף פעולה מושלם בין ישראל לארה"ב. "ישראל אומנם לא ביקשה את רשותה של ארה"ב לפני שתקפה את איראן, אבל כן יידענו את האמריקנים לפני המתקפה והיה תיאום הדוק איתם לכל אורך הדרך", הוא אומר. "האמריקנים אולי היה מסויגים בהתחלה, אבל מהר מאד הם הבינו שאנחנו פותרים להם בעיה רצינית, ומאד העריכו אותנו על מה שעשינו. התרומה של האמריקנים למבצע הייתה עצומה, אבל טראמפ בחר להצטרף רק כשהוא הבין שרוב העבודה כבר נעשתה, ולמעשה רכב על ההצלחה שלנו – וזה משהו שגם חשוב לומר. בסופו של דבר המבצע הזה מוכיח שהברית בין ישראל לארה"ב היא ברית שמועילה לשני הצדדים".

"טראמפ כבר לא מדבר על צדקת דרכה של ישראל. זה מאוד בעייתי כי בסוף מילים מעצבות מציאות"

כשהאינטרס האמריקני קודם: הפערים הסמויים בממשל טראמפ

למרות הקרבה בין הממשלים, כהנא מדגיש שיש גם לא מעט אתגרים מול הממשל הנוכחי – ובכללם אינטרסים שלא תמיד חופפים ופערים בין המדיניות לרטוריקה.

"ההבטחה המרכזית שהנחתה את טראמפ בבחירות האחרונות היא 'Make America Great Again', ובאמת, הוא מוביל מהלכים שנועדו לקדם את אמריקה ולהחזיר אותה להיות מעצמת העל היחידה בעולם", מסביר כהנא. "כשזאת המטרה, האינטרס האמריקני לא תמיד חופף לאינטרס שלנו, כמו שאפשר היה לראות בביקור של טראמפ בקטאר ובהסכמים שערך עם סעודיה".

בעיה נוספת קשורה, לדברי כהנא, בשינוי מהותי שחל בתקופת הכהונה הנוכחית של טראמפ. "בתקופת הכהונה הקודמת טראמפ האמין שמשתלם לו להציג את עצמו כתומך ישראל, ולכן עשה מהלכים פרו-ישראליים מובהקים, וגם התגאה בהם בגלוי – כמו ההחלטה להעביר את שגרירות ארה"ב מתל אביב לירושלים, וההכרה בריבונות הישראלית ברמת הגולן", הוא מסביר. "הפעם, גם אם המדיניות שלו ממשיכה להיות פרו-ישראלית, הרטוריקה שונה. טראמפ כבר לא מדבר באופן ברור על צדקת דרכה של ישראל, וזה דבר מאד משמעותי ומאד בעייתי, כי בסוף מילים מעצבות מציאות".

טראמפ מוכר כאדם שנוטה לשנות את דעתו. אתה חושב שזה עלול לקרות גם ביחס שלו לישראל?

"במרץ 2024 נפגשתי עם טראמפ באחוזה שלו במאר-א-לגו, והוא אמר לי שם 'I'm a loyal person', כלומר העיד על עצמו שהוא אדם נאמן כלפי הידידים שלו, ולשמחתנו הוא רואה את רה"מ נתניהו ובוודאי את מדינת ישראל כידידיו. הוא באמת רוחש לנו חיבה עמוקה ולכן קשה לי להאמין שהוא יתהפך עלינו. מעבר לכך, גם גיליון הביצועים שלו בחודשים האחרונים מעיד שהוא איתנו. גם אם טראמפ לא מצהיר בגלוי על התמיכה בישראל, מאז שנבחר שוב לנשיאות, הוא נותן לישראל את כל מה שביקשה ומעבר לכך – הוא שלח אמצעי חימוש, אפשר חופש פעולה צבאי, קיים שיתופי פעולה שונים, והסיר סנקציות על מתיישבים. ראוי לציין שעל מרבית הדברים האלה הוא כלל לא ביקש תמורה".

העזרה הזאת טובה וחשובה – אבל זה לא מחזק את התלות שלנו בארה"ב?

"אני לא שלם עם המילה 'תלות', אבל אנחנו בהחלט צריכים את ארה"ב. זה מובן בסך הכול. אנחנו חיים בעולם שהוא כפר גלובלי ואין אף מדינה שיכולה להסתדר לבדה. אפילו רוסיה הגדולה נזקקה לעזרה מאיראן ומסין במהלך המלחמה שלה באוקראינה. מי שחושב שאנחנו יכולים להסתדר בלי אמריקה הוא תלוש מהמציאות, אבל יחד עם זאת חשוב לזכור שגם ארה"ב צריכה אותנו. אנחנו היד הארוכה של אמריקה בצד הזה של העולם, ואם נדע להבהיר זאת לאמריקנים, הם יכירו בערך של הקשר עם ישראל, וגם אנחנו לא נרגיש שאנחנו במערכת יחסים שבה רק צד אחד נתרם מהאחר".

"מתוך עשרה פוסטים בטיקטוק שעוסקים בישראל, תשעה שליליים. זה לא מקרי – מישהו משלם על זה"

קרב התודעה: למה ישראל מפסידה במלחמת ההסברה?

אחד הנושאים המוסכמים על רבים בחברה הישראלית הוא שישראל מוכרחה לדאוג להסברה בינלאומית טובה. גם אריאל כהנא מאמין שישראל חייבת לפעול בנושא, במיוחד כשמדובר ביחסים שלה עם ארה"ב. לדבריו, אם נשפר את התדמית שלנו באמריקה, אז גם טראמפ ויתר הבכירים בממשל יחזרו לדבר בזכותה של ישראל, וזה יקרין ישירות על המדיניות שהם ינקטו כלפינו.

"ישראל חייבת לצאת באופן מיידי ודחוף למערכה על התודעה, כדי להעלות בחזרה את קרנה של ישראל בעיני האמריקנים", הוא קובע. "האויבים שלנו עובדים בהסברה כל הזמן, אבל אנחנו נשארים מאחור. זה חייב להשתנות כי מה שעבורנו מובן מאליו, בארה"ב ובמקומות אחרים בעולם בכלל לא ברור, ואם לא נסביר את האמת היא פשוט תיעלם בתהום הנשייה. ראוי לציין שההסברה חשובה לא רק עבור הדמוקרטים אלא גם עבור הרפובליקנים, כי כבר עכשיו אנחנו רואים כרסום בלגיטימציה לישראל בקרב הדור הצעיר של הרפובליקנים ובקרב קיצונים במפלגה – ובלי לגיטימציה ציבורית, כל ממשל יתקשה לפעול בעדנו".

איך ההסברה הישראלית צריכה להיראות?

"בפרפרזה על מילותיו של קנדי, שאמר 'Ask not what your country can do for you, ask what you can do for your country', ישראל לא צריכה לומר מה אמריקה עושה עבורה, אלא מה היא עושה עבור אמריקה. זה המסר שצריך לצאת מירושלים. אם נמשיך לשתוק, אז גם בקצה הדמוקרטי וגם בצד הקיצוני הרפובליקני ימשיכו להפיל עלינו את כל אשמות העולם. מבחינת מעשית הייתי עושה שני דברים: קודם כל מברר וחוקר מי משלם על התעמולה נגדנו. מתוך עשרה פוסטים בטיקטוק שעוסקים בישראל, תשעה שליליים כלפיה ורק אחד חיובי. זה לא מקרי – מישהו משלם על זה, וצריך להתחקות אחר המקורות שמשקיעים את הכסף שלהם בהשנאת ישראל. הדבר השני הוא לעשות קמפיין בכל רחבי ארה"ב. לא רק קמפיין ברשתות, אלא קמפיין פיזי – אני רוצה שהאזרח הקטן בטנסי יֵצא מהבית שלו ויראה שלט שעליו כתוב למה הברית עם ישראל טובה לאמריקה. אמריקה בנויה על המצביע הבודד שמשפיע על חבר הקונגרס שמשפיע על הסנטור שמשפיע בסוף על הממשל – ולכן אנחנו צריכים להתחיל מהשטח, מהרזולוציות הנמוכות ביותר".

"גם ליהודים צריך להסביר למה מדינת ישראל טובה לאמריקה – רק אז הם יתמכו בנו"

קודם אמריקנים, אחר כך יהודים: הדילמה של יהודי ארה"ב

כשדנים ביחסי ישראל-ארה"ב, אי אפשר שלא להתייחס לקהילה היהודית בארה"ב – קהילה שהיא אומנם קטנה ביחס לאוכלוסייה שם, אבל משמעותית. למעשה, אנשים נוטים לחשוב שמעמדה של הקהילה היהודית בארה"ב הוא כה חשוב עד שהיא זו שמובילה לתמיכה של ארה"ב בישראל – אבל כהנא מבהיר שלא כך המצב. לדבריו, ארה"ב תומכת בישראל קודם כול על רקע ערכים דומים וחזון משותף. מעבר לכך, הוא מציין שיש בארה"ב קהלים שונים שהם תומכים מושבעים של ישראל, כמו הנוצרים האוונגליסטים. רק אחר כך מגיעה הקהילה היהודית.

לקהילה היהודית בארצות הברית היו מאז ומעולם יחסים חשובים עם מדינת ישראל. היא תמכה רבות בהקמת המדינה, עמדה לצידה של ישראל בשנים שחלפו מאז, וגם תורמת כספים רבים למוסדות שונים במדינה. עם זאת, רבים מהחברים בקהילה רואים את עצמם קודם כול כאמריקנים ורק אחר כך כיהודים. בסקרים שנעשו לאורך השנים נמצא שישראל לא בראש סדר העדיפויות של היהודים האמריקנים, וכשהם ניגשים לבחור מנהיג פוליטי יש נושאים שדחופים להם יותר. באופן מסורתי הקהילה היהודית גם משתייכת לצד הדמוקרטי של המפה הפוליטית, שלא תמיד תומך במדיניות הישראלית, וכך נוצר המצב שראינו בבחירות האחרונות לנשיאות ארה"ב. באותן בחירות, יהודים רבים תמכו דווקא בקמלה האריס – מועמדת שתפסה כעוינת את ישראל, ודאי בהשוואה ליריבה דונלד טראמפ. גם כהנא מתייחס לסוגיה הזאת, ומודה שיהודים רבים תמכו בהאריס, אך מדגיש שהיו גם רבים מהם שתמכו בטראמפ על אף השיוך הדמוקרטי שלהם. הדוגמה הבולטת ביותר לכך הוא המיליארדר היהודי-אמריקני ביל אקמן, שהיה אחד התורמים הבולטים של המפלגה הדמוקרטית במשך שנים, אך בבחירות האחרונות הצהיר בגלוי על תמיכתו בטראמפ, וזאת מתוך רצון לתמוך בישראל.

באופן טבעי, הטבח בשבעה באוקטובר השפיע רבות על הקהילה היהודית בארה"ב, ובכלל על מצבם של היהודים באמריקה. בעקבות הטבח ומלחמת חרבות ברזל, יש הרבה יותר מופעים אנטישמיים ואנטי-ישראלים בארה"ב, שהחמור שבהם הוא רצח שני הדיפלומטים הישראלים בוושינגטון שאירע במאי 2025. "זה לא משחק מה שקורה שם – יהדות ארה"ב נמצאת תחת מתקפה", אומר כהנא. "זה מעורר תגובות שונות בקרב היהודים. היינו מצפים שהרבה ינסו להסתיר את זהותם היהודית, ויש כאלה שאכן עושים זאת, אבל ממה שאני מכיר ורואה, רבים מהם דווקא נוקטים תגובה הפוכה ובוחרים לעטות על עצמם סממנים יהודיים, ללכת לבית כנסת ולהביע בגלוי תמיכה בישראל. קרובת משפחה שלי שמתגוררת בארה"ב ותמיד השתתפה בהפגנות נגד ישראל סיפרה לי שמאז השבעה באוקטובר היא התחילה ללכת להפגנות שתומכות בישראל".

ובכל זאת, אי אפשר להתעלם מכך שיש יהודים אמריקנים שיוצאים באופן חמור נגד ישראל. מה אפשר לעשות איתם?

"אין מה לעשות. את הקיצוניים שעובדים בלהיות נגדנו אין שום דרך לשכנע אחרת. מאז ומעולם היו יהודים שהשתמשו ביהדותם כדי לפגוע בישראל, זאת בעיה מובנית בעם שלנו. על מי כן צריך להילחם? על כל מי שיושב על הגדר, ולא החליט אם הוא בעדנו או נגדנו. חשוב גם לדאוג שמי שתומך בנו ימשיך לעשות זאת, כי יש הרבה תעמולות נגד שמנסות להסיט את האנשים האלה בדיוק. גם להם, כמו ליתר האמריקנים, צריך להסביר למה מדינת ישראל טובה לאמריקה. רק כשהם יבינו שהאינטרסים שלהם כאמריקנים והאינטרסים שלהם כיהודים יכולים להיות חופפים, אז הם יתמכו בנו".

הסברה חזקה: הערך האסטרטגי של השותפות

עתיד הקשר בין ישראל לארה"ב תלוי פחות במנהיגים ויותר בתודעה של הציבור האמריקני – יהודי ולא-יהודי כאחד. אריאל כהנא מדגיש שהמאבק האמיתי מתנהל לא רק במסדרונות הצרים של גופי השלטון, אלא גם בזירה הרחבה של ההסברה והתקשורת. אם ישראל תדע להבהיר לעולם את ערכה כשותפה אסטרטגית, ואם היא תדע לחבר מחדש את הדור הצעיר של המפלגה הרפובליקנית ולאחד את הזרמים השונים ביהדות ארה"ב – היא תוכל לשמר לא רק את התמיכה האמריקנית, אלא גם את הלגיטימציה הבינלאומית להגן על עצמה ולהתקיים בביטחון.

הפוסט הידידות הטובות ביותר? עתיד יחסי ישראל וארה"ב הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

הטענה שישראל היא זו שגורמת לסכסוך במזרח התיכון, ושבלעדיה האזור היה רגוע ויציב, היא אחד המיתוסים הפוליטיים הנפוצים והמסוכנים ביותר של השיח הפרוגרסיבי. לפי גישה זו, עצם קיומה של ישראל – כמדינה יהודית, חזקה ומערבית – הוא "גוף זר" בלב המזרח התיכון המוסלמי, שמעורר תגובת נגד טבעית: מלחמות, טרור והתקוממויות. טענה הזו אינה רק שגויה – היא גם מסירה אחריות מהשחקנים האמיתיים שמחרחרים מלחמות באזור.

האם היה יכול להיות שקט במזרח התיכון אילו מדינת ישראל לא הייתה קמה?

ההנחה שלפיה אלמלא ישראל המזרח התיכון היה שקט מתעלמת לחלוטין מהמציאות הגיאופוליטית של האזור: הסכסוך הסוני-שיעי, מלחמות אזרחים עקובות מדם בעיראק, סוריה, לוב, תימן ולבנון, הטיהורים האתניים, דיכוי נשים, ורדיפת מיעוטים – כולם התרחשו וממשיכים להתרחש ללא קשר לישראל או לבעיה הפלסטינית. מאות אלפי הרוגים, מיליוני פליטים – והכול בין מוסלמים למוסלמים ובין מוסלמים ומיעוטים דתיים כמו הכורדים והנוצרים. דוגמה בולטת היא מלחמת האזרחים בסוריה, שהתחוללה בלי שום קשר למדינת ישראל, והובילה למותם של כ-650,000 איש. אם כך, ישראל אינה הגורם לכל הסכסוכים במזרח התיכון, אלא רק מדינה שמנסה לשרוד בתוך "שכונה קשה".

ובכל זאת, האם נכון לומר שישראל מתסיסה את המזרח התיכון?

הטענה שלפיה ישראל היא זו ש"מדליקה את האזור" מתעלמת מהעובדה הפשוטה שישראל מגיבה לאיומים ולא יוצרת אותם. חמאס יורה רקטות על אזרחים, חיזבאללה נערך למלחמה בלבנון ואיראן מאיימת בהשמדה – לא בגלל ה"כיבוש" אלא בגלל עצם קיומה של מדינה יהודית.

האם אפשר לטעון שישראל תורמת ליציבות במזרח התיכון?

בהחלט. מדינת ישראל מסייעת לא פעם למדינות במזרח התיכון – גם לירדן ומצרים השכנות לה, וגם למדינות המפרץ המתונות.

הסיוע למדינות השכנות

מאז הסכם השלום שנחתם בין ישראל לירדן, ישראל התחייבה להעביר 50 מיליון ק"ב מים לירדן מדי שנה. מעבר למים, ישראל גם הפכה לספקית אנרגיה מרכזית באזור. עסקאות הגז עם מצרים וירדן, שנערכות בהיקף של עשרות מיליארדי דולרים, לא רק מחזקות את הכלכלות המקומיות אלא יוצרות תלות הדדית המבטיחה יציבות ארוכת טווח. זוהי הוכחה נוספת שישראל אינה מערערת יציבות אלא תורמת לשגשוג האזור.

מעבר לכך, מתקיימים בין ישראל לבין ירדן ומצרים שיתופי פעולה כלכליים ומסחריים, שבמסגרתם השכנות נהנות מהתשתיות השונות של ישראל. כך למשל, ירדן מייבאת ומייצאת מוצרים דרך נמל חיפה.

הסיוע למדינות המפרץ

לצד המדינות השכנות, גם מדינות המפרץ מקיימות שיתופי פעולה, קשרי מסחר וקשרי תיירות עם ישראל, במיוחד מאז החתימה על הסכמי אברהם. בין היתר, יש שיתופי פעולה טכנולוגיים בין חברות סייבר ישראליות לממשלות ולגופים כלכליים במדינות אלו. ישראל גם מסייעת למדינות המדבריות בכל הקשור להתפלת מים, אנרגיה סולארית, ופתרונות השקיה מתקדמים. דוגמה לכך אפשר לראות באבו דאבי ובדובאי, שם חברת נטפים הישראלית מובילה פרויקטים לחקלאות חכמה בתנאי מדבר קשים, שתורמים לחיסכון של עד 70% בצריכת המים בחקלאות.

גם בהיבטים הביטחוניים, מדינת ישראל תורמת רבות מהידע הצבאי והמודיעיני שלה. היא הזהירה מספר פעמים את מדינות המפרץ בנוגע לתקיפות איראניות, ואף קיימה תמרונים צבאיים משותפים עם מדינות אלו, שסייעו לשמירה על היציבות האזורית.

כל אלה הופכים את ישראל לשחקנית מרכזית במזרח התיכון, ומוכיחים כי היא פתוחה לקיים קשרים מועילים עם מדינות האזור. בזכות הסכמי אברהם ישראל גם עתידה להפוך לנתיב סחר משמעותי שיחבר בין כל אותן מדינות לבין אירופה ויתר מדינות העולם, ויבסס את מעמדה כ"סינגפור" של המזרח התיכון.

מדוע מסוכן להאשים את ישראל בבעיות של המזרח התיכון?

גישת "ישראל אשמה" מסוכנת משום שהיא מצדיקה אלימות ומוחקת את האחריות של הצדדים הערביים למעשיהם. זו אותה גישה שגורסת שארה"ב אשמה בפיגועי 11.9. אם כך, מי שמאשים את ישראל בכל סכסוך באזור אינו תורם לשלום וליציבות, אלא רק יוצר עיוות מסוכן של המציאות.

הפוסט "מדינת ישראל היא הגורם לסכסוך במזרח התיכון" הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

יש הסבורים כי הדרך היחידה לבלום את תוכנית הגרעין של איראן היא באמצעות הסכמות מדיניות, פיקוח ובניית אמון – אולם כל ניסיונות העבר מוכיחים אחרת.

מדוע אי אפשר לבלום את תוכנית הגרעין בהסכמים מדיניים?

הגישה המדינית נשענת על ההנחה שאיראן היא רפובליקה רציונלית שפועלת מתוך אינטרסים כלכליים ויציבות אזורית. הנחה זו שגויה מיסודה, מכיוון שאיראן היא משטר דתי-פונדמנטליסטי החותר לשלטון אזורי ולהשמדת ישראל כאידיאולוגיה מוצהרת.

האם אפשר לסמוך על הסכמים מדיניים שנחתמים עם איראן?

בחינה של ההיסטוריה מדגישה עד כמה אי אפשר לסמוך על איראן בכל הקשור להסכמים מדיניים. הרי איראן כבר חתמה על הסכמים, כולל הסכם הגרעין מ-2015(JCPOA) , והפרה אותם בבוטות. דו"חות של סוכנות האנרגיה האטומית חשפו הסתרת אתרי גרעין, העלמת מידע והעשרה מעבר למותר. אם כך, איראן לא משתמשת בדיפלומטיה כדי לוותר על הגרעין, אלא כדי לקנות לעצמה זמן.

יתרה מזו, הסתמכות על דיפלומטיה יוצרת תחושת ביטחון מזויפת. היא מרדימה את דעת הקהל, מחלישה את ההרתעה, ומאפשרת לאויב לצבור כוח. כל עוד אין איום צבאי ממשי שמרחף מעל טהרן – אין סיבה אמיתית שתוותר מרצונה על הקלף האסטרטגי החשוב ביותר שלה.

הפוסט "הדרך היחידה לבלום את תוכנית הגרעין של איראן היא באמצעות הסכמים" הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

הטענה שלאיראן יש את הזכות לתקוף את ערי ישראל ואזרחיה מכיוון שזהו הנשק שעומדת לרשותה מבטאת עיוות מוסרי מסוכן וניתוק מוחלט מהחוק הבינלאומי ומהיגיון ביטחוני בסיסי.

על מה נשענת הטענה שלאיראן מותר לתקוף את ישראל באמצעות טילים ורקטות?

המצדדים בטענה זו סבורים כי מכיוון שלאיראן אין חיל אוויר חזק, נושאות מטוסים וטכנולוגיה מתקדמת, כמו שיש למערב ולישראל, האמצעים היחידים שנותרו בידה הם טילים ורקטות – אמצעים שנתפסים בעיניהם כנשק של "חלשים" או "מדוכאים" שרק מנסים לשמור על מאזן כוחות מול יריבים חזקים.

מה הסכנה בתמיכה במתקפה איראנית דוגמת זו שראינו במבצע "עם כלביא"?

תמיכה במתקפה איראנית נגד ערי ישראל נותנת לגיטימציה לאלימות שמופנית באופן מכוון נגד אוכלוסייה אזרחית. נוסף על כך, היא מכשירה מעשי טרור בשם "הצדק לחלש", ובכך מעודדת עוד מתקפות שעשויות לאיים על ביטחונם של אזרחי ישראל.

האם לפי אמנת ז'נבה מותר לאיראן לתקוף אוכלוסייה אזרחית?

אמנת ז'נבה מחייבת הגנה על אזרחים במהלך מלחמה, וקובעת איסור מפורש לפגוע בהם או ברכושם. מכאן שהמתקפה האיראנית שהופנתה במכוון נגד אוכלוסייה אזרחית והסבה נזק רב בגוף וברכוש היא פשע מלחמה לכל דבר ועניין ואין שום דרך להצדיקו.

הפוסט "לאיראן יש את הזכות לתקוף את ערי ישראל ואזרחיה – כי זה הנשק היחיד שיש לה" הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

1. חץ 3: מערכת זו פועלת ראשונה, ובמרחק הגדול ביותר – הטווח שלה הוא מעל 2,400 ק"מ. היא מסוגלת ליירט טילים בליסטיים מחוץ לאטמוספרה, גם מאות קילומטרים מגבול ישראל, באופן שלא רק משפר את הצלחת היירוט אלא גם את בטיחותו, כאשר מדובר למשל בנשק לא קונבנציונלי.
2. חץ 2: זוהי מערכת משלימה למיירטי חץ 3. המערכת פועלת בטווח של עד 1,500 ק"מ,ומטרתה להשמיד טילים בליסטיים באטמוספרה לפני שהם מגיעים ליעדם.
3. קלע דוד (בעבר נקראה שרביט קסמים) ופטריוט: אלה מערכות גיבוי והשלמה שמכסות את הטווח שבין מערכת חץ 2 לכיפת ברזל. המערכת מיועדת לספק הגנה מפני רקטות קרקע-קרקע ארוכות טווח וטילים בליסטיים לטוח בינוני הנמצאים בידי חיזבאללה וחמאס. כמו כן מספקת המערכת הגנה נגד כלי טיס, כולל כטמ"מים.
4. כיפת ברזל: מערכת כיפת ברזל פועלת בשכבת ההגנה נמוכה, והיא מגינה מפני רקטות וטילים בעלי טווח בינוני-קצר כמו הקסאם, הקטיושה והגראד, וכן נגד כלי טיס. הטווח שלה הוא בין 4 ל-120 ק"מ.
5. מגן אור: מערכת הגנה אקטיבית בפיתוח ישראלי, המבוססת על לייזר סיב מתקדם ומיועדת ליירט את המטרות כשהן עדיין מעל שטח האויב. המערכת מתפקדת כשכבת ההגנה האווירית הנמוכה ביותר, ומשמשת להגנה מפני רקטות, טילים ופצצות מרגמה בטווחים קצרים ומפני כלי טיס בלתי מאוישים, גלשני אוויר ורחפנים. המערכת פועלת כך שהיא מתבייתת על המטרה באמצעות חיישן תרמי ויורה קרן לייזר שמשמידה את הפצצה באחת משתי דרכים: על ידי הפעלת הפצמ"ר כשהוא עדיין באוויר, או על ידי השמדת חלקים קריטיים בפצמ"ר שמנטרלים את הפצצה.

הפוסט הגנה רב-שכבתית הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

מעצמות ומדינות רבות בעולם מפתחות נשק היפרסוני, בהן ארה"ב, רוסיה, סין, איראן, הודו, יפן וצפון קוריאה. תוכנית הנשק ההיפרסוני של ארה"ב עדיין בשלבי פיתוח, ובכך היא נמצאת בעמדת נחיתות מול סין שכבר בשנת 2014 חשפה את הטיל DF-ZF, ומול רוסיה שהודיעה במרץ 2022 על השימוש המבצעי הראשון בטיל היפרסוני במסגרת המלחמה מול אוקראינה.

הפוסט נשק היפרסוני הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

כבר בלילה הראשון למבצע התנקשה ישראל בבכירי מערכת הביטחון האיראנית ופגעה בשורה של מטרות אסטרטגיות. בימים הבאים המשיכה ישראל לבצע סיכולים ממוקדים בבכירים ובמדעני גרעין, ולתקוף מתקני גרעין ואתרי שיגור טילים בליסטיים. בלילה של ה-21 ביוני הצטרפה ארה"ב למבצע ותקפה באמצעות מפציצי B- 2  את מתקני הגרעין בפורדו, בנתנז ובאספהאן. המבצע הגיע לסיומו בהפסקת אש שנכנסה לתוקף ב-24 ביוני.

מבצע "עם כלביא" השיג את מטרותיו – הוא הביא לפגיעה קשה בבכירים ובתשתיות באיראן, ובכך הסיג את תוכנית הגרעין לאחור ואף יצר את התנאים המדיניים שבכוחם למנוע תוכנית גרעין עתידית. אולם, לצד הצלחות המבצע, גם העורף הישראלי שילם מחירים כבדים. במהלך המבצע שיגרה איראן יותר מ-370 טילים ומאות כטב"מים לעבר ישראל, ששיבשו את התנהלות המשק ואת חיי האזרחים. מרבית הטילים והכטב"מים יורטו באמצעות מערכות ההגנה האווירית של ישראל, אך חלקם נפלו והסבו נזק רב. בסך הכול נהרגו במתקפה 31 אזרחים, בהם ילדים, ונפצעו כ-600. כמו כן, נפגעו אלפי בתים, עסקים ומבני ציבור בישראל, בהם מכון ויצמן ברחובות ובית החולים סורוקה בבאר שבע.

שמו של המבצע "עם כלביא" שואב השראה ממילות הפסוק "הֶן עָם כְּלָבִיא יָקוּם וְכַאֲרִי יִתְנַשָּׂא" (במדבר כג, כד): השם הנבחר מבטא התעוררות של יוזמה ועוצמה לצד עמידה נחושה, מאיימת ובלתי מתפשרת – תכונות שמאפיינות את הגישה הישראלית החדשה, אשר נחושה לבלום את התקדמותה של איראן לעבר נשק גרעיני ולשבור את מערך ההשפעה שלה במזרח התיכון.

הפוסט מבצע עם כלביא הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

רמת הגולן ידעה קרבות גבורה שמעצבים את התודעה הלאומית עד ימינו. הפעם נתמקד בקרב עמק הבכא – אחד הקרבות החשובים ביותר שהתרחשו במלחמת יום הכיפורים, ונסייר בשלוש נקודות מעניינות: תצפית בנטל, עמק הבכא, ואנדרטת פלס"ר 7.

מתחילים מלמעלה: תצפית בנטל

נגיע להר בנטל ונעלה לתצפית מרהיבה על רמת הגולן.

הערה: בשל המצב יש להתעדכן אם האתר פתוח או שטח צבאי סגור. אם האתר סגור, נדלג לנקודה הבאה.

נעלה למוצב ונביט סביב. ממערב – עמק החולה, מדרום בולט הר אביטל. ממזרח – העיר קונייטרה וסוריה. מצפון מתנשא, במלוא הדרו, חרמון הסבא. נוסף על כך אפשר להבחין מצפון לנו בעמק הבכא – זירת אחד הקרבות החשובים במלחמת יום הכיפורים.

המטרה: כיבוש בתוך 24 שעות

קרב עמק הבכא הוא אחד מקרבות הבלימה של כוחות צה"ל במלחמת יום כיפור. עם תחילת המלחמה פרצו כוחות השריון הסוריים לכל רוחב רמת הגולן. סך הכוחות הסוריים עמד על 1,500 טנקים, 60,000 חיילים, וכ-800 קני ארטילריה. מולם עמדו כוחות צה"ל בסדר כוחות נחות: 177 טנקים (בתום המלחמה נותרו מהם 32 בלבד), 44 קני ארטילריה, גדוד 13 של גולני במוצבים הצפוניים וגדוד 50 של הנח"ל המוצנח במוצבים הדרומיים.

התוכנית הסורית הייתה כיבוש כל רמת הגולן עד נהר הירדן בתוך 24 שעות, בטרם יגיעו כוחות המילואים של צה"ל לזירה (בפועל, 15 שעות מתחילת המלחמה נתקלו הסורים ביחידות המילואים הראשונות. תשע השעות הללו הרימו תרומה אדירה לניצחון במלחמה).

עם פרוץ המלחמה נחלקה הגנת רמת הגולן בין חטיבה 188 בדרום לבין חטיבה 7 בצפון. הפריצה הסורית בדרום רמת הגולן כללה שתי אוגדות שהסתערו על כוחות 188. למרות לחימת הגבורה של חטיבה 188, היעדר מכשולים טבעיים משמעותיים בדרום רמת הגולן, ובעיקר העדיפות המספרית הסורית הגדולה, הכריעו את הכף. בחטיבה 188, המח"ט איציק בן-שהם, הסמח"ט דוד ישראלי וקצין האג"ם החטיבתי בני קצין נהרגו בתוך חצי שעה. עמוד השדרה הפיקודי של החטיבה נשבר, דבר שגרם לחטיבה לרדת מסדר הכוחות הצה"לי. טנקי החטיבה המשיכו להילחם, אך כחלק מיחידות אחרות. חטיבה 188 חדלה להתקיים.

הכוחות הסוריים הקדומניים הגיעו עד מעלה גמלא, ושם נעצרו, מבלי שהיה כוח כלשהו שחצץ בינם לבין הכינרת. עד היום ישנו ויכוח מדוע עצרו הסורים. עם הגעת כוחות המילואים הראשונים לדרום הגולן הצליח צה"ל לייצב את החזית בדרום רמת הגולן.

גם בגזרת מרכז רמת הגולן נחלו הסורים הצלחה, אך פחותה יותר מאשר בדרום. כוחות המילואים של צה"ל הצליחו להדוף את הסורים ממרבית השטח עד ליום השלישי למלחמה.

במצב זה החליטו הסורים על מתקפה לכיוון צפון הגולן. אזור שבו הסורים תקפו מהיום הראשון אך כמאמץ משני. הפעם היה זה המאמץ הסורי העיקרי. המתקפה תוכננה ליום הרביעי למלחמה, 9.10.73. הסורים עמדו להנחית את התקפתם בפתחת קונייטרה בין רכס הבוסטר לבין החרמונית. ההתקפה כוונה לעמק, שייקרא בעתיד "עמק הבכא". בשלב זה נחזור לרכב וניסע אל אנדרטת קרב עמק הבכא (בווייז: עמק הבכא).

אתר ההנצחה – שלושה ימים רצופים: הקרב בעמק הבכא

נחנה את הרכב באתר ההנצחה לחללי גדוד עוז 77, הסמוך לקיבוץ אלרום וחניון פלס"ר 7.

באתר ההנצחה ניצבת אנדרטת עמק הבכא עם שמות הלוחמים שנהרגו בקרב ומספר קנים של תותחים מונחים שפניהם כלפי מעלה. באתר שבילי הליכה עם עצי נוי שמתחתם נעוצים על שלטים שמות החללים. בצידו הקדמי הימני של האתר הוצבו שרידים מהקרב – טנק סורי וטנק ישראלי ניצבים זה לצד זה.

מנקודת האנדרטה, נראה מולנו את שדה המערכה בעמק הבכא. בשקט של הרמה נוכל לנסות לדמיין את הגיהינום שהתחולל פה: טנקים שועטים ויורים זה על זה; אש, עשן והמון ארטילריה; רעש הפגזות בלתי פוסק; האוויר רועד מהדף הפיצוצים – אין לאן להימלט, אלא בחסות שריון הטנק. רק מחויבות אישית עזה ובלתי מתפשרת לחברים ולמדינה גרמה ללוחמים להסתער קדימה, ולא לסגת לאחור.

הקרב בעמק הבכא החל עם פרוץ המלחמה, עת חטיבה 85 הסורית ניסתה לפרוץ דרך פתחת קונייטרה. בשעות הערב של היום הראשון למלחמה הוחלט בפיקוד הצפון לחלק את הגנת רמת הגולן בין חטיבות השריון הסדירות. חטיבה 188 הופקדה על דרום הרמה, וחטיבה 7 קיבלה אחריות על צפון הרמה. בלילה שבין ה-6 ל-7 נתקל "כוח טייגר" בכוחות סוריים קדומניים מדרום לקונייטרה. במארב שהוטמן לכוח הסורי נפגעו עשרות טנקים סוריים, והמתקפה הסורית נבלמה לפי שעה. בימים השני והשלישי למלחמה ניסו הסורים שוב לפרוץ את המערך הצה"לי. הניסיון הסורי היה מאמץ משני, לעומת הניסיונות הסוריים בדרום ומרכז הרמה. כוחות צה"ל הדפו את ניסיון הפריצה הסורי בגזרה.

ביום השלישי למלחמה (8.10.73) החל צה"ל במקפת נגד על הכוחות הסוריים בדרום ומרכז הרמה, ששיאה הוא הקרב על ח'ושניה במרכז רמת הגולן. בזיקה לקרב המגננה הסורי על ח'ושניה התחולל הניסיון הסורי האחרון לפרוץ את קווי צה"ל ביום הרביעי למלחמה (9.10.73). בכך ניסו הסורים להקל את הלחץ על כוחותיהם במרכז רמת הגולן, ולהכריע את המערכה לטובתם. קרב זה הוא שיאו של קרב עמק הבכא. הצדדים לחמו ברצף זה שלושה ימים, והשחיקה בכוח אדם ובציוד ועייפות הלוחמים השפיעו על תוצאות הקרב.

ההתקפה הסורית החלה בהרעשה ארטילרית כבדה על קו כוחותינו, ובמשלוח יחידות קומנדו אל עורף הכוח. יחידות קומנדו אלה ינהלו קרב דמים מול כוח גולני ופלס"ר (פלוגת סיור) חטיבה 7. בקרב זה נעסוק בתחנה הבאה שלנו.

אביגדור קהלני: "רוח הלחימה ניצחה"

לאחר ההפגזה הכבדה, שהסיגה חלק מטנקי צה"ל שירדו למדרון אחורי, הטנקים הסוריים הסתערו קדימה. למרות שחלק מהם נפגע מאש כוחותינו, טנקים סוריים רבים הצליחו להגיע לקו העמדות של צה"ל. המצב היה קשה. הנחשול הסורי לא חדל לרגע. מח"ט 7, אביגדור בן גל (יאנוש), הורה למג"ד 71, משולם רטס, לסגת לקו שני – מרום גולן אל-רום, שם הצליח למנוע את נפילתם של מוצבי הקו ואת כיבוש משק אל-רום. במהלך חילופי האש בקרב באזור הר חרמונית נהרג המג"ד רטס. אביגדור קהלני, מג"ד 77, הובא על ידי יאנוש מקונייטרה כדי לנהל את מתקפת הנגד. מג"ד 77 ארגן את כוחותיו הנסוגים וניהל קרבות שריון מטווחים של עשרות מטרים. המחסור בתחמושת החל להעיק, והמפקדים בכלים דרשו לסגת על מנת לבצע "מלא מחדש". קהלני המג"ד סירב לאשר "מלא מחדש" מתוך הבנה שמי שיחזיק מעמד – ינצח!

מח"ט 7 שלח כוח מגדוד 53 בפיקוד יוסי בן חנן לסייע לקהלני. הכוח כונה "התעמלות בוקר" (ע"ש אביו של יוסי, מיכאל, שלו הייתה תכנית ברדיו להתעמלות בוקר). בן חנן הגיע לגזרה הדרומית, החליף את "כוח טייגר" שאזלה תחמושתו, וסייע לשבור את ההתקפה הסורית.

קהלני ראה שקו העמדות, שממנו נסוגו הטנקים של צה"ל בלחץ ההרעשה והמתקפה הסורית, טרם נכבש על ידי הסורים. הוא הבין שמי שישתלט על קו העמדות הזה, שממנו אפשר לשלוט באש ובתצפית על פתחת קונייטרה – יכריע את הקרב לטובתו. הוא ריכז את הכלים שנותרו, ויצא בהסתערות אל קו העמדות. היה זה מרוץ נגד הסורים.

מי שהביא את ספרו של קהלני מוזמן לפתוח בעמוד 122, ולקרוא:

כשראיתי את שובלי האבק של הטנקים שלו (של אלי גבע המ"פ), במרחק לא גדול מאחוריי, החלטתי שזוהי שעת המפנה הגדול – לעלות לעמדות.

חששתי מאוד שלא כל הטנקים יוכלו לשמוע אותו, וחשבתי על דרך חדשה לפניה אליהם. כל דקה שחלפה הייתה לרעתנו. הסורים היו מסוגלים לעלות על עמדותינו, ואנחנו לא היינו מסוגלים לפגוע בהם (כי הסורים היו מוסתרים אחרי קו רכס). 'לא יתכן שניסוג' חשבתי לעצמי, לא יתכן שלא אצליח להעלות את הטנקים לעמדות.

'תחנות "שוטר" (כינוי של קהלני בקשר) כאן המג"ד. תראו באיזה אומץ עולה האויב לעמדות כלפינו. אני לא מבין מה קורה לנו, הרי הם בסך הכל ערבים ואנחנו חזקים מהם, התחילו תנועה לפנים, וישרו איתי קו. אני מנופף בדגל. נוע!' דיברתי בשקט ורק את סוף דבריי הדגשתי בצעקה. לפתע כאילו השתחרר קפיץ סמוי. הטנקים הלו לנוע קדימה. מי מהר ומי לאט. יובל (נהג הטנק) לחץ על דוושת הגז, ומצאתי עצמי לפני כולם. האטנו והכלים התיישרו בקו הטנק שלי. 'לא לעצור. לא לעצור' קראתי ברשת. 'להמשיך לנוע, להמשיך לנוע!' הפעם צעקתי והטנקים התקדמו. 'עצור!' צעדתי לעבר יובל… הרגשתי הייתה נהדרת. כל הטנקים התקדמו לעבר הרמפות שהיו מולנו. זה זמן רב רציתי להשיגן. רק שנתפוס אותן התפללתי בתוכי. אם נתפוס אותן – ננצח. משם כבר אף אחד לא יזיז אותנו. איטיים וחוששים התקדמו הטנקים, אך אף אחד לא עצר. נותרו לנו עוד חמישים מטרים עד לעמדות. עד שנתפוס את השטח הגבוה ביותר, ממנו נוכל להשמיד את כל הנמצא בעמק הבכא. 'אתם מתקדמים יפה מאוד, לא לעצור, להמשיך לנוע. תהיו מוכנים לירי'. מתוך הצריחים הורמו ידיים, סימן שהודעתי נקלטה… נכנסתי באיטיות לעמדות, ועצרתי כדי לצפות לעבר העמק. משמאלי היה טנק צנטוריון שרוף, שעמד שם משעות הבוקר. לא רחוק ממנו עמדו טנקים סורים שהגיעו לרמפות ונפגעו. למול עיני התגלה עמק הבכא, כשטנקים סורים רוחשים בו… נעו עשרות טנקים אחרים לעברנו. הטווחים היו קצרים מאוד. מספר טנקים היו במרחק של מטרים ספורים מהרמפות, ובעוד שניות ספורות היו תופסים אותן. כוונתי את כליון (דוד כליון התותחן) לאחד מהם, והוא סחט את ההדק. הטנקים מסביבי החלו לירות, כחיות העוטות על טרף… התותחים פלטו אש ללא רחם, והיא החזירה לנו את הבטחון בכוחותינו. כל מפקד טנק תפס עמדה וחיפש לעצמו כלי סורי… מעטים היו התותחנים הסורים שהחזירו לנו אש… כעבור כמה דקות כשראינו איך הטנקים הסורים מתרוצצים בשטח ומחפשים מחסה – ידענו שניצחנו ("עז 77", עמ' 122–123).

תפיסת קו העמדות השולטות הכריע את הקרב. הניסיון הסורי לפרוץ בגזרה הצפונית כשל באופן סופי. הכישלון הסורי בצפון, בתוספת דחיקת הסורים מדרום וממרכז רמת הגולן, אפשר לצה"ל לבצע את הפריצה לשטח סוריה ולהכריע את המלחמה. על לחימתו האמיצה בקרב עמק הבכא זכה אביגדור קהלני בעיטור הגבורה. בשיחה עימו אומר לנו קהלני: "מי שניצח אלה החיילים, מפקדי הטנקים, המחלקות והפלוגות, ובעיקר – רוח הלחימה והגבורה היא שהביאה לניצחון. יכולת לחוש שהקדוש ברוך הוא היה באזור".

הניצחון בקרב לא היה שלם ללא לחימת פלס"ר 7 (בתחנה הבאה), ותרומת הארטילריה של גדוד התותחנים 405. בשיא הקרב הופעלו כ-21 סוללות ארטילריה בסיוע ישיר לחטיבה 7. ריכוז אש אדיר ממדים על שטח מצומצם כמו עמק הבכא השפיע רבות על מהלך הקרב, ופגע בסורים באופן נחרץ.

מגינים על העורף: אנדרטת פלס"ר 7

ניסע אל אנדרטת פלס"ר (פלוגת סיור) חטיבה 7 (בווייז: אנדרטת פלס"ר 7).

נחנה את המכונית ונעלה לבמה המוגבהת, המזכירה צורת נגמ"ש, ועליה אחד מהנגמ"שים שנטלו חלק בקרב.

אנדרטת פלס"ר 7 מנציחה את הקרב שהתחולל במקום בין כוחות הפלס"ר ליחידות סוריות. תוכנית הפריצה הסורית בפתחת קונייטרה כללה משלוח לוחמי קומנדו אל עורף כוחותינו, על מנת לתקוף אחור, לרתק כוחות, לחסום תגבורות, לפגוע בשיירות אספקה, וליצור ערפל קרב אצל מפקדי צה"ל. קרב זה הוא חלק מקרב עמק הבכא.

בשעות הבוקר המאוחרות התקבל דיווח על כוח סורי מדרום לבוקעתה. כוח מגדוד 12 של חטיבת גולני יצא על מנת לטהר את האזור. הכוח נקלע למארב RPG, ובקרב נהרגו כמה חיילים, ביניהם המג"ד יעקב שחר. פלס"ר 7 נזעקה וסייעה להדוף את ההתקפה הסורית.

לאחר מכן המשיכו נגמ"שי הסיירת דרומה, ופנו מזרחה ליד אל-רום, על מנת לטהר את השטח מכוחות סוריים. הם נעו בשטח טרשי ובין טרסות, כאשר כוח סורי שהונחת באזור צומת וואסט ירה עליהם אש תופת. טיהור השטח הפך לקרב חילוץ. מ"פ הסיירת אורי כר-שני נהרג, וסגנו איציק מבורך נחלץ לסייע. גם הסמ"פ נהרג. חיילי הסיירת ניסו שוב ושוב לחלץ את חבריהם, ונפגעו מהירי הסורי הכבד. בסופו של דבר נסוגו הסורים, והשטח טוהר. קרב הגבורה של לוחמי גדוד 12 ופלס"ר 7 התחולל בו זמנית עם הקרב של חטיבה 7 – מרחק של 2–3 ק"מ מהם. לוחמי גולני והפלס"ר הגנו על עורפם של לוחמי השריון, ואפשרו לחטיבה 7 לנצח את הסורים בחזיתם. מי יודע כיצד קרב עמק הבכא היה נגמר, לו כוחות קומדו סוריים היו תוקפים את קהלני מעורפו.

בקרבות עמק הבכא באו לידי ביטוי רבים מערכי צה"ל המרכזיים:

1) דבקות במשימה – חייבים למנוע את מעבר הסורים ויהי מה!

2) כוח רצון – כשיורד גשם עלינו הוא יורד גם על האויב. מי שלא נשבר מנצח.

3) ריכוז מאמץ – הפניית כל טנק פנוי אל המקום שבו הוא ישפיע בצורה מיטבית על מהלך הקרב.

מה בסביבה?

• אתר הגבורה של גמלא
• בוטיק השוקולד "דה קרינה" בעין זיוון
• הפארק הגיאולוגי למרגלות הר אביטל
• "יקב רמת הגולן" בקצרין
• "רק חומוס" – חומוסייה מומלצת בקצרין בסמוך ליקב רמת הגולן

קרדיט תמונה ראשית: אביגדור קהלני

הפוסט "לא ייתכן שניסוג": סיור ברמת הגולן בעקבות הקרב על עמק הבכא הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

הסיור מתחיל בשילה, אשר מדגימה בצורה נאה את הביטוי "ספרא וסייפא", מאחר שהיא גם מוקד רוחני וגם זירת קרבות. משם הוא ממשיך אל חורשת הגדודים העבריים, שבה אפשר לערוך פיקניק. נקודת הסיום תהיה בפדואל – "המרפסת של המדינה", שמספקת תצפית מרהיבה על כל האזור.

שילה: בין ארון הברית לחרב הנציב

הביקור בשילה אורך קרוב לשלוש שעות, כולל המיצגים באתר (מגדל הרואֶה, "דברי ימי שילה" והולוגרמת המשכן).

אסור להחמיץ את הסיור בתל שילה. זהו תל מקראי שבו התגלו ממצאים מימי ההתנחלות והשופטים ומימי המלוכה. אולם אנו נתמקד בסיפור קרב אבן העזר ובקרב אפולוניוס.

שורש העניין: סיור בשילה הקדומה

המשכן בשילה

לאחר התנחלות עם ישראל הוקם בשילה המשכן, אשר לפי המסורת עמד על תילו 369 שנה. לפי אנשי האתר, המשכן הקדום שכן מצפון לשיא התל, במורדות התל, שם התגלו מגרש ובו שרידי מבנים, ריבועי חפירה וסככה לתועלת הציבור. המגרש שנחשף הוא במידות המתאימות לממדי המשכן המתוארים במקרא. אחרים סבורים כי המשכן היה דווקא מדרום לתל, שם שוכן "המסגד היתום" (ג'מע אל יתים). המסגד שוכן על שרידי כנסייה ביזנטית, אשר שכנה על שרידי כנסייה שקדמה לה. בעבר הייתה תופעה ידועה של מעבר מסורות קדושה בין דתות, והביזנטים הקימו את הכנסייה במקום שבו שכן לדעתם המשכן.

רמז נוסף לכך שהמשכן היה מדרום לתל קיים באבן שנמצאת בחומת המסגד. לאבן זו יש קרניים אופייניות למזבחות אבן מהמאות התשיעית והשמינית לפני הספירה. בוני החומה הקדומים מצאו את האבן ככל הנראה בקרבת מקום ושילבו אותה בחומה.

קרב אבן העזר

שילה נקשרת לקרב אבן העזר, ולכן ראוי לספר כאן את סיפור הקרב. הסיפור מתואר בספר שמואל א בפרקים א–ו.

בראשית ספר שמואל תואר משכן שילה בצבעים לא מחמיאים. בני עלי, חפני ופנחס, תוארו כחוטאים גדולים. לאחר מכן, ובזיקה ישירה, תוארה מלחמה בין בני ישראל לפלשתים באבן העזר (אתר לא מזוהה במרחב ראש העין): וַיִּנָּגֶף יִשְׂרָאֵל, לִפְנֵי פְלִשְׁתִּים; וַיַּכּוּ בַמַּעֲרָכָה בַּשָּׂדֶה, כְּאַרְבַּעַת אֲלָפִים אִישׁ (שמואל א ד, ב). על רקע התבוסה מוחצת, צץ רעיון: לקחת משילה את ארון הברית כדי להביא לישועה מהאויבים, אך ההפך קרה: "וַיִּנָּגֶף יִשְׂרָאֵל וַיָּנֻסוּ אִישׁ לְאֹהָלָיו, וַתְּהִי הַמַּכָּה, גְּדוֹלָה מְאֹד… וַאֲרוֹן אֱלֹהִים, נִלְקָח". הארון נפל בשבי. בסופו של דבר, לאחר שרשרת אירועים מבדחת בחלקה, הושב ארון אלוהים, אבל לא לשילה. שילה חרבה. עדויות לחורבן התגלו בחפירות באתר, וגם בספר ירמיהו יש לכך רמז ברור: וְעָשִׂיתִי לַבַּיִת אֲשֶׁר נִקְרָא-שְׁמִי עָלָיו, אֲשֶׁר אַתֶּם בֹּטְחִים בּוֹ, וְלַמָּקוֹם, אֲשֶׁר-נָתַתִּי לָכֶם וְלַאֲבוֹתֵיכֶם–כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי, לְשִׁלוֹ (ירמיהו ז, יד).

קרב אפולוניוס

ממרומי התל נביט מערבה לכיוון מעלה לבונה.

בשנת 167 לפני הספירה פרץ מרד החשמונאים במודיעין. מתתיהו הנהיג את המרד זמן קצר, ולאחר שנפטר החליף אותו יהודה המקבי. השלטון הסלווקי נקט בגישת "חרקים צריך להרוג כשהם עדיין קטנים" ושלח את אפולוניוס נציב השומרון לדכא את המרד בעודו באיבו. אפולוניוס נע עם חיל מצב מגזרת שכם דרומה על מנת להגיע לירושלים. הדרך לירושלים עברה סמוך לשילה במעלה לבונה המפותל (הכביש כיום עוקף את מעלה לבונה). בדרך לירושלים הוא הותקף מן המארב.

התיאור בספר מקבים א הוא קצר: "ואפלוניוס הזעיק עם רב ועצום מן הגויים ומאנשי שמרון לצאת בחרב לקראת ישראל. וישמע יהודה ויסע לקראתו, ויכהו וימיתהו ויפלו חללים רבים, והשרידים ברחו לנפשם. וישלול את שללם ויחגור את חרב אפלוניוס ותהי לו לחרב נוקמת כל הימים" (מקבים א ג, י–יב). יהודה נחל את ניצחונו הראשון, השיג שלל, ונטל את חרב אפולוניוס לשימושו האישי (הד ברור לסיפור דוד וגליית). התיאור הקצר קובע שהקרב היה בין שכם לירושלים, אבל לא נאמר היכן. הדעה הנפוצה ממקמת את מקום המארב במעלה לבונה, ממש ליד שילה. במעלה לבונה יש מעלה מפותל וארוך, וכשחיילי אפולוניוס הגיעו עייפים לתום העלייה – הם הותקפו על ידי יהודה ואנשיו. דעה אחרת ממקמת את הקרב באודי חרמייה הצר והתלול – מקום קלאסי למארבי גרילה. אחרים טוענים כי בדרך יש המון מקומות אפשריים, וכי אי אפשר באמת לזהות את מקום הקרב.

חורשת הגדודים העבריים: ז'בוטינסקי ובן־גוריון על מדים

בסיום הסיור בתל שילה נמשיך אל אתר ההנצחה בחניון הגדודים העבריים שנמצא במרחק נסיעה קצר (בווייז: חניון הגדודים העבריים).

הפעילות הקרבית הראשונה וטבילת האש הראשונה של הגדוד העברי הראשון הייתה באזור זה. בהמשך השתתף הגדוד בקרבות לרגלי הר בעל חצור שבשומרון. למעשה מדובר בפעילות הקרבית הראשונה של יחידה צבאית יהודית בארץ ישראל מאז מרד בר כוכבא, ומכאן ההחלטה לציין את פעילות הגדודים העבריים במקום זה. באתר הוצבה מעין אנדרטה בדמות שיירה של לוחמים ובהמות משא ולצידה שלטים עם הסברים ותצלומים היסטוריים.

בחורשה הסמוכה יש שולחנות לרווחת המטיילים, ואפשר לערוך בה פיקניק.

רקע על הגדודים

הגדודים העבריים הם גדודים שהוקמו בצבא הבריטי במלחמת העולם הראשונה. אין להתבלבל עם החי"ל: חטיבה יהודית לוחמת, או הבריגדה, שקמה במלחמת העולם השנייה. כמו כן, אין להתבלבל עם "גדוד נהגי הפרדות". אומנם גם זהו גדוד של חיילים יהודים, ומפקדו היה מפקד הגדוד העברי הראשון, וחלק מחייליו היוו את הבסיס להקמתו – אך מדובר במיזם אחר. גדוד נהגי הפרדות שירת בגזרת גליפולי ופורק בשנת 1916. הגדודים העבריים תוכננו להילחם בארץ ישראל, וחלקם אף עשה זאת.

המונח "הגדודים העבריים" מתייחס לשלושה גדודים בצבא הבריטי שחייליהם היו יהודים, וכן חלק ניכר מהסגל שלהם.

הקמת הגדודים העבריים לוותה בוויכוח מר בקרב הנהגת התנועה הציונית. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה שמרה התנועה הציונית על ניטרליות. העות'מאנים, ששלטו בארץ, היו חלק ממעצמות המרכז, שכללו את גרמניה, אוסטרו-הונגריה ובולגריה, וראשי הציונות לא ששו לעורר את חמתם על יהודי הארץ. מן העבר השני היו שתמכו דווקא במדינות ההסכמה שבראשן בריטניה, מתוך הבנה שהבריטים יקדמו את רעיון המדינה היהודית. הבעיה הייתה שברוב תקופת המלחמה לא היה ברור איזה צד יגבר על רעהו. מלחמת החפירות המשיכה ללא לאות. הימור על הצד הלא נכון היה עלול לגזור כליה על יהודי הארץ, או להרחיק לדורות את חלום המדינה היהודית בארץ ישראל.

הדוחף הראשי להקמת גדוד עברי לוחם בצבא הבריטי היה זאב ז'בוטינסקי (שהיה מיוזמי גדוד נהגי הפרדות, אך סירב ליטול בו חלק, כי הגדוד לא ענה על מאווייו). הגדוד הראשון שהוקם בשנת 1917 נקרא בתחילה "הגדוד היהודי", אך בלחץ יהודים מתבוללים שונה שמו ל"גדוד ה-38 של רגימנט הפוסיליירים המלכותי". עם זאת, בפי המשרתים בו הוא נקרא "גדוד קלעי המלך". מגויסי הגדוד היו יהודים בריטים ומהגרים יהודים ממזרח אירופה. בראש הגדוד עמד קולונל ריצ'רד הנרי פטרסון, שפיקד על גדוד נהגי הפרדות. כסמג"ד מונה זאב ז'בוטינסקי. בהמשך הוקם גדוד דומה נוסף שהורכב מיהודים אמריקנים, ונקרא "הגדוד ה-39 של רגימנט הפוסיליירים המלכותי". היוזמה הפעם הייתה של דוד בן־גוריון ויצחק בן צבי. מפקדו היה אליעזר מרגולין היהודי. בהמשך הוקם גם גדוד 40 שהורכב ממתנדבים ארץ-ישראלים. גדוד זה הוקם לאחר שהבריטים כבשו חלק מהארץ, וקראו ליהודים להצטרף לצבא. בין המתגייסים לגדוד היו דוד בן־גוריון ויצחק בן צבי. הגיוס לגדוד העברי זכה לשיר "אריה אריה" שהפך ללהיט. את השיר חיבר אחד מחיילי הגדוד, אריה ברנשטיין, ושרה אותו שלישיית גשר הירקון.

מעשי הגדודים במרחב

בסוף 1916 פתחו הבריטים בפעילות צבאית לכיבוש ארץ ישראל. הם התקדמו ממצרים, חצו את מדבר סיני, ובתחילת 1917 הגיעו לקו עזה–באר שבע, שם נתקלו בהתנגדות עות'מאנית עזה. במרץ ובאפריל 1917 נעשו שני ניסיונות לפרוץ את הקו העות'מאני אך הם נכשלו. רק באוקטובר 1917 תקפו הבריטים באיגוף דרך תל שבע וקיפלו את הקו העות'מאני. בדצמבר 1917 נכנס הגנרל אלנבי לירושלים. לאחר ההצלחה הבריטית המרשימה נעצר חיל המשלוח הבריטי במה שכונה "קו שתי העוג'ות" – הכוונה לקו מפותל שנמתח מאזור הירקון ועד צפונה מעט ליריחו, לכפר עוג'ה א-תחתא הסמוך לנחל עוג'ה. בשלב זה הצטרפו הגדוד ה-38 והגדוד ה-39 למערכה. הגדודים תפסו את המרחב מצפון ליריחו. המושב בן זמננו "נתיב הגדוד" מנציח את פועלו של גדוד 38 בגזרה זו.

בספטמבר 1918 פתחו הבריטים במתקפה שגלגלה את החזית העות'מאנית צפונה. שיא המתקפה היה קרב מגידו. הגדודים ה-38 וה-39 השתתפו במאמץ ההתקפי הבריטי בעבר הירדן. ב-22.9 כבשו הגדודים את אחד ממעברי הירדן המצוי מעט צפונה לגשר אלנבי של ימינו. הגדודים התקדמו לכיוון העיר סָלְט בדרום הגלעד (יש המזהים אותה עם רמות גלעד המקראית). הגדוד ה-38 הופקד על הגנת גשר חיוני, והגדוד ה-39 השתתף במצור הבריטי על סלט ונטל חלק בכיבושה מידי העות'מאנים. לאחר הכיבוש הופקד הגדוד ה-39 כחיל מצב בעיר.

הגדוד ה-40 (המתנדבים הארץ-ישראלים) לא הספיק ליטול חלק בקרבות, מכיוון שבאוקטובר 1918 הוכרזה הפסקת אש בין הבריטים לעות'מאנים, והוא נשלח למשימות מנהלתיות שונות כגון שמירה על שבויים, אבטחת מסילת הברזל, שמירה על מחסנים וכיוצא בזה. לאחר המלחמה אוחדו הגדודים לגדוד אחד שנקרא "הראשון ליהודה".

פדואל – המרפסת של המדינה ע"ש דונלד טראמפ

מחורשת הגדודים העבריים נדלג אל המרפסת של המדינה בפדואל (בווייז: המרפסת של המדינה).

ביישוב פדואל נמצא מצפה המצוי בגובה 350 מטרים מעל פני הים ונקרא "המרפסת של המדינה ע"ש דונלד טראמפ". השם שונה בפברואר 2025, כמחוות כבוד לנשיא ארה"ב. מהמרפסת – כינוי שטבע אריק שרון – אפשר ליהנות מתצפית שחולשת אל שטח נרחב מהכרמל ועד אשקלון. שרון נהג להביא למקום אורחים רמי מעלה מחו"ל כדי להבהיר להם את חשיבות השליטה הישראלית בגב ההר. המרחק האווירי מהמצפה אל ריכוזי האוכלוסייה ותשתיות לאומיות הוא זעום: 10 ק"מ לכביש 6, 18 ק"מ לנתב"ג, ו-25 ק"מ לקריה בתל אביב. התצפית מבהירה היטב שמי ששולט בגב ההר יכול לשתק את מדינת ישראל.

בסוכות ובפסח מתקיים במקום פסטיבל המרפסת. הפסטיבל כולל סיורים באזור, שחקני רחוב, דוכני אוכל ועפיפוניאדה. לאחרונה נפתחה במקום עגלת קפה, שמאפשרת ליהנות מכוס קפה מול הנוף המרהיב.

המרפסת של המדינה פתוחה בימי חול מהשעה 8:00 עד השקיעה, בשישי בשעות 14:00-8:00, ובשבת מ-10:00 עד השקיעה (היישוב דתי – חונים בחוץ והולכים ברגל). הכניסה ללא עלות.

מדרום לתצפית נמצא דיר קלעה – אתר ביזנטי ובו כנסייה ובית חווה.

שורש העניין: סיור בפדואל

הצעה להרחבה

למתעניינים בסיפור הגדודים העבריים, מומלץ להשלמת החוויה לבקר בבית הגדודים העבריים במושב אביחיל, ובבית הקברות המקומי שם קבורים ותיקי הגדוד, וכן הקולונל פטרסון ורעייתו, שהועברו למקום בשנת 1914 לפי בקשת הקולונל. אנקדוטה מעניינת בנוגע לפטרסון היא שהוא היה הסנדק של בנו הבכור של בנציון נתניהו. התינוק נקרא יונתן כשילוב של ג'ון (פטרסון) ונתן.

בית הגדודים נמצא בשדרות בן־גוריון במושב אביחיל הסמוך לנתניה. המושב הוקם על ידי יוצאי הגדודים. במקום יש מיצג אור-קולי, מסמכים וחפצים של אנשי הגדודים וכן תמונות מאותה תקופה. שעות הפתיחה: בימים א'–ה' בשעות 8:30–15:30 (בימי שישי בתיאום מראש, סגור בשבת). ללא עלות למשרתי מילואים פעילים.

בית העלמין מצוי מערבית למוזיאון במרחק הליכה או נסיעה קצרה בת 4–7 דקות. מלבד קברו של ג'ון פטרסון מצוי בסמוך גם קברו של "השען הנוקם" – שלום שוורצבארד הגיבור, שהתנקש בחיי סמיון פטליורה מנהיג אוקראינה בעת מלחמת האזרחים לאחר המהפכה הקומוניסטית, שבזמן שלטונו נרצחו כמאה אלף מיהודי אוקראינה בסדרת פוגרומים מזוויעה.

מה בסביבה?

יקב טורא (ברחלים) – יקב בוטיק המוגדר כיקב אחוזה. בעל היקב הוא גם בעל הכרם, ושניהם שוכנים באותו מרחב גיאוגרפי. הכרם נמצא ביישוב ברכה.

מעיין איל (ליד רחלים) – בריכת שכשוך, המדמה מעיין (בדומה לפארק הגתות בתלם), שהוקמה להנצחת אייל יפרח, משלושת הנערים שנחטפו ונרצחו ב-2014.

ביכורי שילה – קטיף עונתי (פירות יער, ירקות ותירס). בתיאום מראש. אפשר לשלב טיול באזור.

הוויטראז' בבית הכנסת זיכרון משכן שילה – מבנה מרשים ובולט בנוף. בבית הכנסת ישנם ויטראז'ים יפים עם ציורים המסמלים את שנים עשר שבטי ישראל.

הפוסט מהמשכן למרפסת של המדינה: סיור בשילה ופדואל הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

ב־26 ביולי 1951 ירדו כמה צעירים מהמשאית באמצע שומקום בנגב המערבי והקימו את נחל עוז: ההיאחזות הראשונה של הנח"ל – נוער חלוצי לוחם. הם באו עם מחרשות, נשק וחזון ציוני. זו הייתה ראשיתה של המסגרת הייחודית של הנח"ל, ששילבה שירות קרבי בצה"ל עם הקמת יישובים חקלאיים באזורים בעלי חשיבות ביטחונית ולאומית.

מאז ועד היום עמד נחל עוז בחזית ההתיישבות, ההגנה על גבולות המדינה והמאבק על ביטחונה. לאורך עשרות שנים התמודד היישוב עם פיגועי טרור, ירי מתמשך, הסתננויות ותקיפות קשות – ששיאן בטבח בשבעה באוקטובר 2023, שבו נרצחו 16 מתושבי הקיבוץ ושמונה אחרים נלקחו בשבי. למרות הכול, חבריו מסרבים לוותר על המקום שבו הכול התחיל.

נחישותם של חברי הקיבוץ להישאר על אדמתם על אף הכאב, האובדן והשכול, ולהוביל בגבורה את שיקום הבית שספג פגיעה שאין קשה ממנה, מהווה עדות ומופת ללכידות הלאומית והחברתית ולדבקות באדמת המולדת, העומדות ביסוד המפעל הציוני.

נחל עוז הפך לדגם מייצג של שילוב בין התיישבות, ביטחון ועבודת אדמה בשטח אסטרטגי

התלם הראשון מול עזה: חקלאות, קהילה וביטחון

היאחזות נחל עוז (שנקראה בתחילה "נחלאים א – מול עזה") הוקמה על ידי חיילי נח"ל צעירים בקיץ 1951 על גבעה חשופה בנגב המערבי, במרחק של כ-2.5 קילומטר בלבד מהעיר עזה, ובסמוך לשטח שבו עמד בעבר קיבוץ בארות יצחק, שננטש לאחר קרב בלימה עיקש מול הצבא המצרי במלחמת העצמאות. מיקומה נקבע במתכוון בצמוד לקו הגבול הבלתי מגודר של רצועת עזה, מול שכונת שג'אעייה, בציר עזה–באר שבע.

השבועות הראשונים התאפיינו בעבודה פיזית מאומצת ובשגרת ביטחון מתוחה. קו הגבול לא סומן בגדר או במכשול, אלא ב"קו התלם", חריץ שנוצר על פני האדמה באמצעות חרישה, ושנועד לסמן ריבונות ישראלית בשטח פתוח. בצידו השני של הקו נראו עמדות האו"ם, אך אלה לא תמיד מנעו תקריות ירי, חדירות או ניסיונות חבלה. מתיישבי ההיאחזות היו חשופים במרחב, נדרשו לשמירה רציפה, ולמדו במהירות שחקלאות וביטחון אינם תחומים נפרדים.

בספטמבר 1953 הפכה ההיאחזות הצבאית לקיבוץ אזרחי, כשגרעין של צעירים מהתנועה המאוחדת – תנועת נוער וחינוך ציונית סוציאליסטית – קיבל את המקום לידיו.

המעבר להיאחזות אזרחית לא היה טכני בלבד. הוא שיקף את האמונה שגבול המדינה צריך להיות מיושב לא רק בחיילים אלא גם באזרחים, המקיימים חקלאות וחיי קהילה. נחל עוז היה הקיבוץ הראשון שקם ישירות מתוך שירות בנח"ל, והפך לדגם מייצג של שילוב בין התיישבות, ביטחון ועבודת אדמה בשטח שהמדינה ידעה להכיר בחשיבותו האסטרטגית.

גופתו של רועי רוטברג נגררה לרצועת עזה, שם הושחתה, והושבה רק לאחר תיווך של אנשי האו"ם

"דור התנחלות אנו": מחיר הדמים בשערי עזה

מהרגע הראשון היה ברור שנחל עוז אינו קיבוץ רגיל. מיקומו בסמוך לגבול הרצועה הפך את עיבוד שטחיו החקלאיים למשימה ביטחונית לכל דבר. בעשור הראשון לקיומו סבל הקיבוץ מהתנכלויות תכופות: חדירות, ירי מנשק קל, ירי מרגמות ופיגועי פדאיון.

בין השנים 1951 ל־1967 התרחשו עשרות תקריות בגזרת נחל עוז. ארבעה מחברי המשק נפלו בשדות במהלך אותן שנים. עבור חברי הקיבוץ, לא היה חיץ של ממש בין שגרת עבודה לחירום: יציאה לקטיף, לפתיחת ברז השקיה או לתיקון גדר הייתה כרוכה בנשיאת נשק אישי ובדריכות לקראת היתקלות.

האירוע הטראגי הידוע ביותר התרחש באפריל 1956. רועי רוטברג, חבר הקיבוץ ורכז הביטחון שלו, רכב על סוסתו לעבר השדות הסמוכים לגבול, כדי להרחיק רועים פלסטינים שירו לעבר השדות. הוא נקלע למארב מתוכנן: קבוצת מסתננים ששימשה פתיון משכה אותו לעבר חורש סמוך, שם תקפה אותו חוליה חמושה והוא נרצח ביריות. גופתו נגררה לרצועת עזה, שם הושחתה, והושבה רק לאחר תיווך של אנשי האו"ם.

על קברו של רוטברג, בנאום היסטורי שנחרת בזיכרון הלאומי, עמד הרמטכ"ל משה דיין על מחיר הדמים הכרוך באחיזה בקרקע ובהגנה על המולדת. אירוע קשה זה הזכיר לאזרחי ישראל שההתיישבות לא רק ממוקמת בקרבת הגבול, אלא היא עצמה החזית.

מתוך דברי ההספד:

"איך עצמנו עינינו מלהסתכל נכוחה בגורלנו, מלראות את ייעוד דורנו במלוא אכזריותו? […] הנשכח מאיתנו כי קבוצת נערים זו, היושבת בנחל עוז, נושאת על כתפיה את שערי עזה הכבדים? […] דור התנחלות אנו, ובלי כובע הפלדה ולוע התותח לא נוכל לטעת עץ ולבנות בית… ובלי גדר תיל ומקלע לא נוכל לסלול דרך ולקדוח מים […] אל נסב את עינינו פן תחלש ידנו. זו גזרת דורנו. זו ברירת חיינו – להיות נכונים וחמושים חזקים ונוקשים או כי תישמט מאגרופנו החרב – וייכרתו חיינו […] רועי – האור בליבו עיוור את עיניו, ולא ראה את בְּרק המאכלת. הערגה לשלום החרישה את אוזניו, ולא שמע את קול הרצח האורב".

דור של "צבע אדום": חיים תחת איום מתמיד

במהלך שנות השבעים והשמונים נהנה קיבוץ נחל עוז מתקופה של שקט יחסי. השדות פרחו, הילדים גדלו, וחיי הקהילה שגשגו. חקלאים עזתים המשיכו לעבוד בענפי הקיבוץ, ובין הצדדים נשמרו יחסי שכנות יומיומיים.

האינתיפאדה הראשונה, שפרצה ב־1987, סימנה עלייה משמעותית במתיחות הביטחונית. גדרות החלו להיבנות, המעברים נסגרו בזה אחר זה, והאיום הלך וגבר.

משנות האלפיים ואילך הפך נחל עוז ליישוב תחת מתקפה מתמשכת. תחילה פצצות מרגמה ובהמשך רקטות קסאם, גראד ורקטות משופרות – שהפכו את החיים לשגרה של אזעקות, ריצות למקלטים ונפילות בתוך שטח הקיבוץ. כל פעילות חקלאית או טיול בית ספר דרשו תיאום עם כוחות הביטחון ונעשו תוך מוכנות מתמדת להיתקלות או ירי. עם השנים תחושת האיום של תושבי האזור הפכה למציאות יומיומית.

הלוחמים הצליחו לבלום את המחבלים באזור אחד של הקיבוץ, אך באזורים אחרים התרחש טבח ללא הפרעה

שבעה באוקטובר: שבע שעות בתופת

בשבעה באוקטובר 2023, שבת שמחת תורה, פלשו מאות מחבלי חמאס וארגוני טרור פלסטיניים לשטח ישראל במסגרת מתקפת הפתע שבישרה את פרוץ מלחמת חרבות ברזל. קיבוץ נחל עוז היה מהראשונים שנפגעו: בשעות הבוקר חדרו אליו למעלה ממאתיים מחבלים חמושים, תוך ירי רקטות, ירי מטווח קצר לעבר בתים, פריצה למקלטים, הצתות וביזה. חלקם שידרו את מעשיהם ברשתות החברתיות.

16 מתושבי הקיבוץ נרצחו באותו יום, ובהם ילדים והוריהם; שמונה נוספים, ביניהם ילדים, קשישים ונשים, נחטפו לשטח עזה. בקרב על מוצב נחל עוז הסמוך, נהרגו 53 חיילים ונחטפו עשרה. בין הנופלים היו לוחמים מכיתת הכוננות, ובראשם הרבש"ץ אילן פיורנטינו, שנפל בעת שהדף את גל ההתקפה הראשון.

כוח קטן של לוחמי ימ"ס – יחידת המסתערבים של משמר הגבול – שכבר שהה בקיבוץ באותו לילה, חבר לכיתת הכוננות ולתושבים חמושים אחרים, וניהל קרב עיקש שנמשך שעות. הם הצליחו לבלום את המחבלים באזור אחד של הקיבוץ, אך באזורים אחרים התרחש טבח ללא הפרעה. כוחות צה"ל הגיעו למקום רק לאחר כשבע שעות, ורק אז החלו השתלטות מדורגת על הקיבוץ וחילוץ הנצורים מן הממ"דים.

הקיבוץ פונה כולו והפך לשטח צבאי סגור. בתים רבים נהרסו או נשרפו, מבני ציבור הושחתו, והקהילה נקרעה באחת. אך גם בתוך התופת גילו לוחמים ותושבים אומץ לב יוצא דופן והפגינו נחישות עיקשת שאפשרה לבלום חלק מהמתקפה ולהציל רבים.

עוז הרוח: מהשבר לתקומה

על אף הכאב, האובדן והשכול בחרו חברי נחל עוז להישאר על אדמתם ולהוביל את שיקום הקיבוץ ואת מרקם החיים בו, שנפגע אנושות.

הבחירה להישאר, לשקם ולבנות מחדש מתוך ההריסות שיקפה את עומק הערבות ההדדית של חברי נחל עוז ואת דבקותם באדמת המולדת.

אולם שיקום נחל עוז הוא מבחן עמוק לא רק לרוח הקהילה, שעמדה בו בגבורה ובאופן מלא, אלא גם למחויבות של מדינת ישראל לאזרחיה וליישובים השומרים על גבולותיה. כדי שהקיבוץ יוכל לחזור ולקיים חיים מלאים, לא די בהצהרות – יש צורך בהשקעה ממשית ומתמשכת בתשתיות, בביטחון, בדיור ובחוסן קהילתי, שיאפשרו לקיבוץ שעמד מאז הקמתו בחזית, לשוב ולפרוח.

קרדיט תמונה ראשית: טום אורן-דננברג, חבר קיבוץ נחל עוז

הפוסט היום לפני 74 שנים: הוקמה היאחזות הנח"ל הראשונה – נחל עוז הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

תבניות חשיבה מקובעות יכולות להיות דבר מסוכן, במיוחד בכל הנוגע לביטחון ישראל. והינה, דווקא כאשר דנים בסכסוך הישראלי-פלסטיני, התקבעה תבנית חשיבה אחת ודיכוטומית: "פתרון שתי המדינות – כן או לא?". המיקוד בשאלה הזאת גורם לרעיון שתי המדינות להיראות כפתרון היחיד לסכסוך וכדרך הבלעדית להשגת שלום. גם כאשר ברור שהסיכוי ליישום שלו קלוש, הוא נשאר צרוב בתודעה כפתרון יחיד.

אחרי השבעה באוקטובר, משהו התחיל לזוז. בסקר מדד הביטחוניסטים שערכנו בראשית שנת 2023, טרם מתקפת הפתע של חמאס, ראינו ש-60% מכלל הציבור בישראל ו-72% מהיהודים, מתנגדים להקמת מדינה פלסטינית. במאי 2025, חזרנו על השאלה הזאת בסקר נוסף, והפעם ההתנגדות בקרב כלל הציבור עלתה ל-68% ובקרב היהודים היא כבר עלתה ל-80%. נתונים דומים מופיעים גם בסקרים שנערכים בתוך החברה הפלסטינית. לפי סקר שנערך באוקטובר 2024, רוב הפלסטינים סבורים שאין סיכוי ממשי לפתרון שתי המדינות. אז למה הוא ממשיך להישאר על השולחן?

לדמיין מחדש סכסוך ישן: חלופות לפתרון "שתי המדינות"

הקיבעון המחשבתי שהופך את פתרון שתי המדינות לגביע הקדוש של המזרח התיכון מרדד את השיח על הבעיה הישראלית-פלסטינית ומקשה מציאת פתרונות חלופיים ובני-קיימא.

בשנת 2022, מתוך ניסיון לאתגר את התפיסה המקובעת הזאת, פרסמה תנועת הביטחוניסטים את נייר העמדה "לדמיין מחדש סכסוך ישן", שבו הוצגו ארבעה פתרונות חלופיים לסכסוך. אחד מהפתרונות שהוצגו שם הוא "תוכניות האמירויות", שמציעה לחלק את החברה הפלסטינית ביו"ש ובעזה לשמונה אמירויות בשליטת ראשי החמולות. היום, על רקע שינויים שחלו בעקבות השבעה באוקטובר, גם רבים בציבור הפלסטיני וגם ראשי החמולות מנפת חברון מצדדים בתוכנית זו, והופכים אותה לרלוונטית מתמיד.

תוכנית האמירויות היא תוכנית שפיתח סא"ל (מיל') ד"ר מרדכי קידר, מזרחן וחבר תנועת הביטחוניסטים. התוכנית מתבססת על היכרות מעמיקה עם החברה הערבית ועל ההבנה שיסודותיה נעוצים עד היום בתפיסה של חברה שבטית שבה הנאמנות היא קודם כול למשפחה ולשבט (החמולה). בהתאם, החברה הערבית איננה מקשה אחת, אלא קובץ של חמולות שלעיתים לא מקיימות כל קשר זו עם זו. לפי קידר, הניסיון המערבי-קולוניאליסטי להלביש על האזור את המודל של מדינת לאום כשל בגלל חוסר הבנה מהותי של מבנה חברתי זה. כפתרון חלופי הוא מציע להקים שמונה אמירויות במרחבי יהודה, שומרון ועזה, שיתנהלו כמעין ערי מדינה בשליטת החמולות המקומיות ויזכו לאוטונומיה מסוימת.

תוכנית האמירויות: מה הופך אותה לפתרון המתאים?

לפי התוכנית, השייחים – ראשי החמולות – יהיו אחראים על כל הצד האזרחי והשיטורי בשטח שתחת שליטתם, כמו טיפול בתשתיות והניהול העירוני. מנהיגי האמירויות גם ידאגו לחינוך, תוך שיתוף פעולה עם ישראל, זאת כדי לשים סוף לחינוך הרדיקלי ולהסתה לטרור שמעודדת הרשות הפלסטינית. התוכנית קובעת גם שהאמירויות יהיו רשאיות לפעול בנפרד או להקים מועצת ניהול ותיאום משותפת. לתושבי האמירויות תהיה שייכות אזרחית-אמירתית, והם יקבלו תעודות זהות ודרכונים מטעם האמירות שאליה הם משתייכים.

לתוכנית האמירויות יש יתרונות רבים גם עבור ישראל וגם עבור הפלסטינים.

מבחינת ישראל, היא מאפשרת שליטה על מקסימום שטח עם מינימום אוכלוסייה, מעניקה ריבונות על חבלי מולדת, ומחזקת את מרווח הביטחון של צה"ל. נוסף על כך, התוכנית בולמת את המאמצים לרצף טריטוריאלי פלסטיני.

מבחינת הפלסטינים, זוהי דרך להתנתק מהרשות הפלסטינית המושחתת והכושלת, ולהשיג שליטה מקומית שמתאימה למבנה החברתי ולאופי האוכלוסייה. כמו כן, התוכנית מאפשרת להם ליהנות מניהול אזרחי עצמאי שיכול לשפר את רמת חייהם, לתרום למצבם הכלכלי ולצמצם פשיעה.

יתרון חשוב נוסף של תוכנית האמירויות נעוץ בגמישות שלה. התוכנית הזאת יכולה לעמוד בפני עצמה, או להתכתב עם פתרונות נוספים כמו הקמת קונפדרציה ירדנית או הקמת ישות אוטונומית ברצועת עזה. אפשר לומר, אם כך, שיישום תוכנית האמירויות הוא הבסיס לכמעט כל פתרון הגיוני לסכסוך הישראלי-פלסטיני.

תוכנית האמירויות: למה דווקא עכשיו?

הרעיון שבבסיס תוכנית האמירויות איננו חדש. כבר בראשית שנות התשעים, מדינת ישראל ניסתה לקדם באופן רשמי וגלוי פתרונות מדיניים שיתבססו על הנהגות מקומיות. אולם, במקביל לשיחות אלו נוהל שיח צדדי בין הפת"ח לבין נציגיו של שמעון פרס, אשר התגבשו לבסוף לכדי הסכמי אוסלו, הסכמים שהביאו בין היתר לביסוס השליטה של הרשות הפלסטינית ביהודה, שומרון ועזה.

הסכמי אוסלו נחלו כישלון חרוץ, והובילו לשרשרת אסונות לאומיים ששיאם בשבעה באוקטובר 2023. אולם הצד הישראלי לא היה היחיד שנפגע מהם – גם הפלסטינים סובלים רבות מאז שהם נתונים לשליטת הרשות הפלסטינית, שהיא רשות מושחתת שכל מטרתה היא אחת: השמדת ישראל. כשזאת המטרה, אין מי שידאג באמת לניהול העירוני ולחיי התושבים. הרשות גם מעודדת טרור ומצמיחה מחבלים, ובכך גוררת את ישראל לפעילויות צבאיות בתוך שטחי יו"ש שמערערות את הביטחון של תושבי המקום.

מאז השבעה באוקטובר ומלחמת חרבות ברזל, רמת החיים הירודה ממילא של הפלסטינים רק מוסיפה להידרדר, ומתחילה להישמע קריאה פנים-פלסטינית לשנות את ההנהגה. קריאה זו קיבלה משנה תוקף בכתבה שפורסמה החודש בוול סטריט ג'ורנל שבה נכתב שחמולת אל ג'עברי, חמולה גדולה מחברון, יחד עם חמולות נוספות בעיר, מעוניינות בהקמת אמירות עצמאית שתחליף את שלטון הרשות הפלסטינית בחברון ובסביבתה. מאז, החמולות אומנם הכחישו את הנאמר, אך ברור שזה הפתרון שאליו הן שואפות – וכך עולה גם משיחות שאנחנו, בתנועת הביטחוניסטים, קיימנו עימן. המסר שעולה מאותן שיחות הוא חד וחלק: אין לנו בעיה לצאת נגד הרשות, אבל הבעיה שלנו היא איתכם, הישראלים – אתם צריכים להחליט מה אתם רוצים ולהציב חזון ברור.

ראוי לציין כי חברון היא עיר משמעותית ואם אכן תקום שם אמירות, זה יקרין ישירות על יתר הערים ביו"ש ועל עזה, וכנראה נראה תנועה לכיוון הקמת אמירויות נוספות ומשם לשינוי אמיתי במצב השלטון הפלסטיני.

מנהיגי החמולות לוחמים נגד קיצונות דתית

השייחים שונים באופן מהותי ממנהיגים פוליטיים אחרים, וזאת מאחר שהם מנהיגים חמולה, וחמולה זאת משפחה. הרעיון המסדר שעליו נשענת תוכנית האמירויות הוא שהשייח ידאג למשפחה שלו – החמולה, ושהחמולה מצידה תהיה נאמנה אליו.

אחד הדברים שמסכנים נאמנות בתוך חמולות הוא קיצונות דתית. מאחר שראשי חמולות פנטיים נוטים להתמקד בדת ולא בבני משפחתם, זה גורם לפגיעה בנאמנות כלפיהם ויכול להוביל להתפרקות החמולה. השייחים מבינים זאת ולכן רוב החמולות מתונות מבחינה דתית ומוטות יותר לפן הכלכלי. כלומר, המטרה העיקרית שלהן היא לא לפעול למען אידיאולוגיות גדולות, אלא לדאוג לרווחת השבט – ממש כמו הורה שרוצה לפרנס את משפחתו.

נקודה חשובה נוספת שהופכת את השייחים לפרטנרים שאפשר לשתף איתם פעולה היא שלחמולות יש שאיפות שליטה מקומיות ולא לאומיות. מכאן, שבשונה מהרשות ששואפת להשמיד את ישראל ולהקים מדינה פלסטינית במקומה, החמולות יתמקדו בניהול העיר שלהן.

מעבר לכך, לשלטון הישראלי יהיה יותר מרחב פעולה מול שלטון שמונהג בידי שייחים מאחר שהחמולות לא יכולות להתקיים כלכלית בלי אינטראקציה עם ישראל. למדינה גם יהיו הרבה מקלות וגזרים להפעיל מולן, כמו מתן אשרות עבודה בשטח ישראל, גישה לאזורי תעשייה משותפים ושימוש בנמלי ישראל.

חשוב להדגיש שגם תחת תוכנית האמירויות, האחריות הכוללת על המרחב הארצישראלי, לרבות עזה, תהיה נתונה בידי ישראל. לצה"ל ולכוחות הביטחון תישמר הזכות לפעול באופן חופשי בתוך השטחים כדי להמשיך למגר את הטרור.

פתרון שבטי לחברה שבטית

לעולם המערבי יש נטייה לנהל את הדיון על הפלסטינים בינו לבין עצמו, בלי לשאול את הפלסטינים מה הם רוצים. הגישה הזאת מובילה לניסיונות להחיל פתרונות מערביים על בעיות שמקורן באופי תרבותי לגמרי אחר – וכך בדיוק נולדה הרשות הפלסטינית, וזו גם הסיבה להתקבעות על פתרון שתי המדינות.

כדי למצוא פתרונות ישימים לסכסוך, צריך להסתכל על החברה הפלסטינית ביו"ש ובעזה, ממש כפי שעשה ד"ר מרדכי קידר. קידר הבין שמדובר בחברה עם מרכיבים חמולתיים, ושכל ניסיון לכפות עליה שלטון חיצוני שלא עולה בקנה אחד עם מבנה השבט – מוּעד לכישלון. ההבנה הזאת היא שהביאה אותו לגבש את תוכנית האמירויות שלקוחה מתוך העולם הערבי עצמו, ולמעשה שואבת השראה מאיחוד האמירויות וממודלים דומים שמתחילים להיווצר גם בסעודיה, כווית ועומן.

רבים בציבור הפלסטיני כבר מבינים שזה הפתרון הנכון עבורם, וחלקם אף מעוניינים לפעול לקידום הנושא. אולם, דווקא מדינת ישראל, שיכולה להרוויח רבות מן התוכנית, עדיין מתמהמהת. אם נקשיב לנציגי החמולות בחברון ונעז להציג חזון ברור, ואם תוכנית האמירויות אכן תצא אל הפועל, יתמלאו תנאים לשינוי אזורי אסטרטגי מן המעלה הראשונה. ועם שינוי כזה, לא מן הנמנע שבעוד שנים ספורות כבר נראה ישראלים עושים קניות במרכז שכם – ממש כמו שהיה המצב לפני כניסת הרשות הפלסטינית לשלטון.

הכתוב הוא על דעת המחבר בלבד ואינו משקף בהכרח את עמדת התנועה

הפוסט ״שופינג בלב שכם״: תוכנית האמירויות יכולה להביא לשקט אמיתי באזור הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

אלדד בק

שגריר האיחוד האירופי בישראל, דימיטר טזאנצ'ב, ביקר במקומות שנפגעו מטילים איראניים בימי מבצע "עם כלביא".  בין היתר, הוא סייר במכון וייצמן ברחובות וראה במו עיניו את הנזק שנגרם לעשרות מעבדות מחקר – בעיקר במכון לחקר הסרטן, מפגיעת שני טילים איראניים. תגובת השגריר טזאנצ'ב למחזות ההרס הייתה, לפי פרסומים של נציגות האיחוד האירופי בישראל: "פגיעה במדע מציל חיים היא הפסד לאנושות כולה. לא בכדי בחרה מועצת המחקר האירופית להשקיע במחקרים החשובים שלכם – השקעה הנובעת מהאמונה ביכולת לרפא חולים בכל מקום בעולם: בבריסל, בתל אביב וגם בטהרן".

כמה תורמת ישראל לאנושות וכמה שכנותיה

כשטזאנצ'ב מדבר על הפסד לאנושות כולה הוא אינו מספק כותרת שהוכנה מראש ע"י דובר. הוא מדבר מהיכרות עמוקה של ישראל ותרומתה הגדולה לאנושות ככלל ולאירופה בפרט – תרומה שהיא המשכיות לתרומתם העצומה של יהודים בתחומים רבים לאנושות ולאירופה לאורך ההיסטוריה. בהכירו היטב את המזה"ת הוא גם יודע היטב שתרומתה של ישראל לאנושות ולאירופה גדולה לאין ערוך מזו של שכניה של ישראל, בעיקר מזו של "הפלשתינאים", המבקשים להחריב את ישראל.

עם זאת, ימים ספורים לאחר ששגריר האיחוד האירופי בישראל דיבר על "הפסד לאנושות" מהנזק שנגרם לישראל (נזכיר שקדם לו קנצלר גרמניה, פרידריך מרץ שהצהיר כי ישראל מבצעת את "העבודה השחורה" מול איראן עבור האחרים, בכלל זה האירופאים, בהתקפותיה על מתקני הגרעין ומטרות של משטר הטרור האסלאמי), המשיך שירות החוץ של האיחוד האירופי בהכנת ניירות עמדה שנועדו לגבש צעדי ענישה מצדו של האיחוד האירופי על ישראל בשל הפרות לכאורה של זכויות אדם בסיסיות בשטחי יש"ע. פקידי השירות הכינו לראשונה מסמך כתוב ראשון ובו חמש הצעות שונות להטלת סנקציות על ישראל או על גורמים ישראליים. לאור חילוקי הדעות בין מדינות האיחוד בסוגיה זו והצורך להשיג רוב מוחלט או מיוחד כדי להעביר החלטות בעניין, סיכויי היוזמות הללו נגד ישראל להתקבל כמדיניות רשמית של האיחוד נמוכים ביותר עד קלושים. עם זאת, עצם הדיון עליהן מחייב את ישראל לשנות גישה בהתייחסותה לאיחוד האירופי.

מבצע דין-וחשבון לאירופה

ישראל חייבת להגיש לאיחוד האירופי דין וחשבון מפורט ביותר על חלקו המשמעותי בהיווצרות האיום הקיומי על ישראל שהביא למלחמת "חרבות ברזל" ולמבצע "עם כלביא".

בראש ובראשונה, תמיכתו של האיחוד האירופי בהיווצרות האיום הקיומי מצדם של "הפלשתינאים", שהגיע לשיאו ב-7 באוקטובר 2023. בעוד ישראל מפיקה לקחים מאותו אסון, האיחוד האירופי לא ביצע כל הערכה שהיא לגבי אחריותו לאירוע הקטלני. האיחוד האירופי, אמנם, החרים רשמית את החמאס מאז ניצחונו בבחירות הדמוקרטיות בשטחי הרש"פ ב-2006 והשתלטותו על רצועת עזה. החמאס מוגדר ע"י האיחוד מאז 2001 כארגון טרור. בתשובה לשאילתא שהגיש בפברואר האחרון חבר הפרלמנט ההולנדי, ברט-יאן רויסן מסיעת "האירופאים השמרנים והרפורמיסטים", לנציבה העליונה של הנציבות האירופית לענייני חוץ והגנה, קאיה קאלאס, בנוגע לעמדת האיחוד ביחס לחמאס, ציינה קאלאס שבעקבות פוגרום ה-7 באוקטובר האיחוד אימץ בינואר 2024 שורה של סנקציות חדשות נגד החמאס ובכירים בו. כמו כן ציינה קאלאס, שהאיחוד לא רואה כל שותפות עתידית של החמאס בשליטה על עזה כרפשרית ותומך בקביעה שאסור שהחמאס יהווה עוד איום על ישראל.

עם זאת, האיחוד האירופי מעולם לא הציג תוכנית עבודה מעשית שתאפשר לממש את שני היעדים הללו. המשימה הזו מוטלת מסיבות לא ברורות על ישראל, זו שמבצעת את "העבודה השחורה" מול החמאס. במקום לסייע לישראל במציאת פתרונות מעשיים לבעיית רצועת עזה, מוטלת על ישראל האחריות להיווצרותו של "אסון הומניטרי" בשורות אוכלוסייה, שבחרה בחמאס ועד היום נמנעת להתקומם נגדו מאחר שארגון הטרור הזה מייצג את האמונה הטבועה בקרב תושבי הרצועה, לפיה על ישראל להימחק ממפת העולם. לא רק שהאיחוד האירופי אינו מסייע לישראל לסיים את המלחמה בניצחון על החמאס ולממש את חזון חיסול החמאס, הוא מאיים על ישראל בנקיטת סנקציות ובכך בדיעבד משווה את ישראל לחמאס, שנמצא תחת משטר סנקציות מצדו של האיחוד.

ככה אומרים תודה?

החרמת החמאס לא מנעה מהאיחוד האירופי להביא בדרכים שונות לביצור מעמדו ברצועת עזה, וכתוצאה מכך גם בשטחי יו"ש וירדן. הזרמת הכסף הנדיבה מאוד והבלתי נפסקת מצדו של האיחוד לרצועת עזה ולאונר"א תחת כסות של "סיוע הומניטרי" אפשרה לחמאס לא רק לבסס את שלטונו ברצועה אלא גם להפנות משאבים לבניית כוחו הצבאי ותשתיות המנהרות ברחבי הרצועה. אפשר היה לחנוק את שלטון החמאס מבעוד מועד באמצעות סגר כלכלי על הרצועה. אפשר היה לחנוק את החינוך "הפלשתינאי" לשנאת ישראל ולהשמדתה. האיחוד האירופי לא עשה זאת. גם כשישראל הביאה לאחר ה-7 באוקטובר ראיות חד-משמעיות לשליטת החמאס באונר"א ולמעורבות עובדי אונר"א בזוועות הפוגרום, האיחוד האירופי סירב להסיק את המסקנות המתבקשות והמשיך לממן בנדיבות את הגוף הזה. כשבכנסת עבר החוק האוסר את פעילות אונר"א בשטחי ישראל, התייצב האיחוד האירופי לצד אונר"א מבלי כל מילת ביקורת שהיא על הארגון, וכמובן – ללא מילת ביקורת עצמית על היעדר פיקוח יעיל על פעולות הארגון.

הטעות הנוראה שישראל עשתה לאחר ה-7 באוקטובר, כשיצרה אבחנה בין החמאס לרשות האוטונומיה הפלשתינאית, מנוצלת כצפוי עד תום בידי האיחוד האירופי כדי להמשיך ולהציג את הרשות כשותפה לגיטימית לתהליך שלום מדומיין, שבו ישראל נדרשת לבצע שוב ויתורים בעוד שהצד הפלשתינאי ממשיך במימוש העקבי של "אסטרטגיית השלבים" לחיסול מדינת ישראל כמדינת היהודים. מיליארדי יורו שפך האיחוד האירופי על הרשות הפלשתינאית מאז חתימת הסכמי אוסלו ב-1993 (לפי הנתונים הרשמיים, לפחות 10 מיליארד יורו). בין השנים 2021-2024 הועברו לפלשתינאים 1,36 מיליארד יורו מהאיחוד. ב-2024 נוסף "סיוע דחוף" בסך 400 מיליון יורו לצורך "ייצוב התקציב" של הרשות. ובאפריל האחרון הוחלט על סיוע בסך 1,6 מיליארד יורו לרשות לתקופה שבין השנים 2025-2027 לצרכי "תמיכה בתהליך הרפורמות" ברשות, כיסוי "צרכי העם הפלשתינאי" ביו"ש ו"הכנת חזרתה של הרשות לרצועת עזה". 32 שנים שהאיחוד האירופאי, נושא דגל הדמוקרטיה, זכויות האדם והמאבק בשנאת האחר, מממן ביד פתוחה משטר דיקטטורי מושחת שמטיף לאנטישמיות ולשנאת ישראל ולא תרם כהוא זה לקידום פתרון של שלום במזה"ת. בכך, האיחוד האירופי תורם להנצחת הסכסוך הערבי-ישראלי ולא לפתרונו. אך, האם מי מהאחראים למצב זה יסתכן בעשיית חשבון נפש כלשהי?

האיחוד האירופי-איראני

וישנו, כמובן, העניין עם איראן: במשך עשרות שנים, ישראל התריעה מפני הסכנה הגרעינית שנשקפת ממשטר הטרור האיראני, והאיחוד האירופי עשה את כל שיכול היה כדי להבטיח שהעולם יעצום את עיניו לנוכח האיום הזה. משיחות "הדיאלוג הביקורתי", שהחלו בשנות ה-90 ולא הניבו תוצאות כלשהן, עבור בהסכם הגרעין שנחתם עם איראן ב-2015 וכלה במאמצים של האיחוד לעקוף את הסנקציות המחודשות שהטיל ממשלו הראשון של טראמפ על איראן, לאחר שנטש את הסכם הגרעין, במטרה להציל את הסכם הגרעין מקריסה. נכון: האיחוד האירופי השתתף בהטלת הסנקציות על איראן שהוטלו על איראן לפני השגת הסכם הגרעין, אך הוא עשה זאת בכל כורחו.

ההשקעות האירופאיות בטרור

לכל אלו יש להוסיף את חלקו של האיחוד האירופי וגלגולו הקודם, "השוק האירופאי המשותף", ביצירת "חוק בינלאומי" פיקטיבי במקום החוק הבינלאומי – "חוק בינלאומי" אשר שולל מישראל את זכותה לריבונות על חלקי א"י, בכללם ירושלים, ויצר את היסודות להקמתה של מדינת טרור "פלשתינאית" בשטחי א"י.

כאמור, ישראל צריכה לנהל עם האיחוד האירופי דו-שיח על בסיס עובדות אלו, לא מעמדת נחיתות, אלא מעמדת חוזקה. האיחוד האירופי עלול להפסיד הרבה מאוד מהחרפה חד-צדדית של היחסים עם ישראל והטלת עיצומים עליה, כאילו היא הנושאת באחריות למצב במזה"ת, שהאיחוד האירופי תרם להיווצרותו. ישראל היא נכס עבור האיחוד האירופי, לא נטל. ובנכס משקיעים. הבה נתחיל מהענקת סיוע חירום אירופי להתמודדות עם נזקי המלחמה עם איראן, ללא כל הצבת תנאים מדיניים מוקדמים. כתרומה לאנושות.

הפוסט יחסי אירופה-ישראל: נכס לא מחרימים, משקיעים בו הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

הספר הלבן משנת 1939 הגביל באופן חמור את העלייה היהודית לארץ ישראל ואת רכישת הקרקעות בה על ידי יהודים. במסמך נקבע כי תוגבל העלייה ל-75,000 עולים בלבד בתוך חמש שנים, וכי לאחר מכן לא תתאפשר עלייה נוספת אלא בהסכמת הערבים המקומיים – צעד שהיווה בפועל סתירה להתחייבויות הבריטיות בהצהרת בלפור ובכתב המנדט.

מסמך רשמי זה פורסם ערב פרוץ מלחמת העולם השנייה, בתקופה שבה יהדות אירופה הייתה זקוקה נואשות למקלט, וחסם את דרכם של יהודים רבים אל חוף מבטחים בארץ ישראל. הספר סימן שינוי קיצוני בעמדת בריטניה ביחס לציונות, עורר אכזבה גדולה בקרב היישוב העברי ותרם להחרפת מאבקו לסיום השלטון הבריטי בארץ

הפוסט הספר הלבן (1939) הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

הצהרת בלפור הניחה את היסודות להכרה בינלאומית רחבה בזכות להגדרה עצמית של העם היהודי בארץ ישראל, והשתלבה מאוחר יותר במסמכים מחייבים נוספים, כמו כתב המנדט הבריטי שאושר על ידי חבר הלאומים. מבחינה היסטורית, ההצהרה סימנה את תחילתו של תהליך מדיני שהוביל, חרף התנגדויות קשות, להקמת מדינת ישראל.

הפוסט הצהרת בלפור הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

ההסכמים כללו התחייבות ישראלית לנסיגה מלאה מחצי האי סיני, ופינוי כל היישובים והבסיסים שהוקמו בו, בתמורה להכרה מצרית בישראל וכינון יחסים דיפלומטיים. ב-1979 נחתם הסכם השלום בין ישראל למצרים, שהיה הסכם השלום הראשון בינה לבין מדינה ערבית והיווה נקודת מפנה אזורית משמעותית.

למרות ההישג המדיני החשוב, מצרים לא תמיד שמרה על ההסכם: כבר ב-1982, מייד לאחר מלחמת לבנון הראשונה, הכניסה מצרים את הדיוויזיה השלישית לסיני בניגוד להסכם. מערכות החינוך והתקשורת הממסדיות שלה המשיכו להציג תכנים אנטי־ישראליים, היחסים נשארו ברובם קרירים, ולאורך השנים מצרים לא תמיד סיכלה פעילות טרור מסיני. עם זאת, ההסכם מנע מלחמות נוספות בין המדינות, שמר על גבול שקט לאורך עשרות שנים, ויצר תשתית לשיתוף פעולה ביטחוני התורם עד היום ליציבות האזורית.

הפוסט הסכמי קמפ דייוויד הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

מבחינה מדינית, ועידת מדריד סימנה את תחילת הלחץ הבינלאומי הגובר על ישראל לוויתורים טריטוריאליים מול הפלסטינים בתמורה להבטחות ביטחוניות. בפועל, הבטחות אלו לא מומשו במלואן: הטרור הפלסטיני התגבר, בסוריה לא חל שינוי של ממש, ועל לבנון השתלט חיזבאללה – ארגון טרור שיעי בחסות איראן – שהפך את דרום לבנון לבסיס פעילות עוין נגד ישראל. התהליך שהחל במדריד הוביל להסכמי אוסלו – שהביאו להקמת הרשות הפלסטינית.

הפוסט ועידת מדריד הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

מן הבחינה הביטחונית עורר הסכם ואי ביקורת בישראל, לאור העובדה שלמרות התחייבויות הרשות הפלסטינית בפועל לא בוצע פירוק מלא של תשתיות הטרור. הדבר גרם לחלק מהציבור הישראלי לפקפק במחויבותה של הרשות להסדר מדיני ארוך-טווח עם ישראל.

הפוסט הסכם ואי הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

מעבר כרם שלום משמש להעברת סחורות, ציוד הומניטרי, תרופות, דלקים ומוצרי בנייה. לצד זאת, הוא מהווה מוקד לניסיונות הברחת אמצעי לחימה וחומרים דו שימושיים  – חומרים שיש להם שימוש יומיומי לגיטימי, אך שאפשר להסב אותם לצורכי טרור, כגון דלק, חומרי בניין, צינורות מתכת ודשן חקלאי.

בפיגוע המשולב שביצעו חמאס וארגונים ג'יהאדיסטיים במעבר כרם שלום באפריל 2008 נפצעו חיילים ישראלים מפיצוץ שתי מכוניות תופת וירי מרגמות. כוחות צה"ל הרגו שלושה מחבלים בזירה, וסיכלו ניסיון חטיפה נוסף סמוך לכיסופים. בתגובה, חיל האוויר תקף ברצועה וחיסל חמישה פעילי טרור נוספים. בעקבות הפיגוע הוגברו סידורי הביטחון במעבר, בוצעו שיפוצים והוחמרו נוהלי הבידוק הביטחוני.

מעבר כרם שלום הוא אחד מהצירים הכלכליים המרכזיים שבאמצעותם מפעילה ישראל לחץ אסטרטגי על שלטון חמאס, והוא נחשב יעד מועדף לניסיונות תקיפה מצד ארגוני הטרור בעזה.

הפוסט מעבר כרם שלום הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

לצד זאת, מעבר ארז מהווה נכס אסטרטגי חשוב המאפשר לישראל להפעיל לחץ אפקטיבי על שלטון חמאס ברצועת עזה.

בשנת 2004 בוצע במעבר פיגוע התאבדות, שבו נרצחו ארבעה ישראלים. חמאס וגדודי חללי אל-אקצא לקחו עליו אחריות משותפת. בעקבות הפיגוע הוחמרו סידורי הביטחון במעבר.

על אף שלאורך השנים סוכל רוב מוחלט של ניסיונות חדירה דרך המעבר, בשבעה באוקטובר 2023 חדרו דרכו עשרות מחבלים חמושים במסגרת מתקפת הפתע של חמאס וארגוני הטרור הפלסטיניים. במהלך הקרב הצליחו המחבלים להשתלט זמנית על המעבר ולהרוג כמה מהחיילים. אל קיבוץ ארז לא הצליחו להיכנס, לאחר שכיתת הכוננות של הקיבוץ מנעה זאת מהם, תוך שאחד מחבריה נהרג בקרב. המחבלים שחצו במעבר המשיכו גם למת"ק עזה, שם הרגו שלושה חיילים וחטפו לרצועת עזה שלושה חיילים אחרים.

אירוע זה המחיש באופן קשה עד כמה שליטה ישראלית מלאה במעבר ארז היא אינטרס ביטחוני חיוני ותנאי למניעת חדירות מחבלים לשטח ישראל.

הפוסט מעבר ארז הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

הפרויקט הגרעיני האיראני, שהיה במשך עשורים עמוד התווך של תפיסת ההרתעה של הרפובליקה האסלאמית, הפך למטרה מבצעית מוצהרת של מערכת הביטחון הישראלית, וככל הנראה הושמד באופן שמחזיר את תוכנית הגרעין האיראנית שנים לאחור. עבור מערכת הביטחון הישראלית, מדובר לא רק בניצחון טקטי, אלא בשינוי כללי המשחק.

המכה הזו מעצבת מחדש את האסטרטגיה האיראנית ומטלטלת את תשתיות החסינות שהקימה טהראן, לא רק בזירה הבינלאומית, אלא בעיקר בתוך אזורי ההשפעה שלה: מעיראק, דרך לבנון ועד תימן.

עם זאת, בישראל מבינים כי למרות ההישגים המשמעותיים – המערכה רחוקה מלהסתיים – אולם, גבולות ההרתעה השתנו באופן מהותי. הפגיעה בתוכנית הגרעין מחזירה לישראל את יכולת ההרתעה שנפגעה קשות בעקבות מתקפת ה-7 באוקטובר, ואף עשויה להאיץ תהליכי נורמליזציה חדשים מול מדינות ערביות ומוסלמיות שנמנעו עד כה, כגון סעודיה שמביטה בדריכות על העוצמה הצבאית, המבצעית והמודיעינית שמפגינה ישראל.

מנגד, קיימת הערכה כי בטהראן שוקלים ליזום מלחמת התשה ארוכה נגד ישראל באמצעות ארגוני הפרוקסי של איראן: ביניהם חיזבאללה, מיליציות שיעיות בעיראק, חות'ים בתימן ואולי אף הפעלת טרור איראני באירופה באופן ישיר של משמרות המהפכה, או באופן עקיף על ידי רשתות טרור ופשע מקומיות ותאים רדומים הממתינים ליום פקודה. במצב כזה, לא תיוותר ברירה אלא "ללכת עד הסוף" – כלומר, חתירה להפלת משטר האייתולות. מה שהיה נראה בעבר כטאבו או אשליה – הפך לתרחיש סביר בהחלט.

טלטלה פנימית באיראן

המהלכים האחרונים מביאים גם לפגיעה במערכת הפנימית האיראנית, כשדיווחים מוכיחים על התגברות הקולות המתנגדים למשטר ומעוררים טלטלה חברתית ופוליטית במדינה.

קולות מטעם קבוצות שונות, ביניהן מיעוטים אתניים ודתיים, כגון כורדים, בלוצ’ים, סונים וסטודנטים בעלי נטייה פרו-מערבית, מתחזקים תוך ניצול התחושה הגוברת של שחיקת התמיכה האזרחית בלב המשטר. דמויות בולטות מהאופוזיציה האיראנית בחו"ל, ביניהן רזא פהלווי, בנו של השאה המודח, קוראות באופן גלוי להפלת המשטר ומבקשות מהמערב שלא להעניק "גלגל הצלה אחרון" למנהיג העליון עלי ח’מינאי.

בשנים האחרונות, עבור רבים באיראן, משטר האייתולות הפך לא רק לאויב החירות, אלא גם לאיום ישיר על היציבות הכלכלית, החברתית והאזורית שלהם. התמיכה האיראנית בתשתיות טרור מחוץ לגבולות המדינה הפכה למעמסה כבדה, והפעילות המתמשכת של המוסד הישראלי בלב טהראן, שמכוונת לבכירי המשטר, מעצימה את תחושת חוסר הביטחון והבוז כלפי המנהיגות הדתית.

בנוסף, המערכה הנוכחית חשפה פער אסטרטגי משמעותי בין ישראל לאיראן. חיל האוויר הישראלי חידש את עליונותו האזורית באמצעות יכולת תקיפה מדויקת, חמקנית ועמוקה. המוסד שלח מסר ברור למשטר האיראני: הוא שולט ברחובות טהראן, מסוגל לפגוע בכל יעד, וביכולתו להכתיב את סדר היום הביטחוני של המדינה אם ירצה בכך.

מערך ההגנה האווירי של איראן, שהוצג בעבר ככלי הרתעה מרכזי, התגלה כחסר תועלת מול הטקטיקות החמקניות של ישראל. מערכת הטילים הבליסטיים, אף על פי עוצמתה, לא הצליחה למנוע את הפעילות הישראלית ואינה מסוגלת לשמש משקל נגד למתקפה כוללת, כפי שקיוו מנהיגי המשטר בטהראן.

הבידוד הבינלאומי של איראן

בעשור האחרון, נשענה איראן על רוסיה וסין כעוגנים דיפלומטיים, אך שתיהן נמנעו ממעורבות ישירה במערכה ושיגרו מסרים רפים בלבד. ההכרזה החריגה של מדינות ה-G7, שתמכה בזכותה של ישראל להגן על עצמה, הדגישה את הבידוד הגובר של איראן בזירה הבינלאומית. במקביל, ניסתה איראן באמצעות שר החוץ שלה, עבאס עראקצ’י, לגייס תמיכה בקרב מדינות האזור תחת סיסמת "אחדות אסלאמית" נגד ישראל, אך מעבר להבעות תמיכה פורמליות, אף מדינה לא נקטה בפעולה צבאית למענה. מדינות האזור בחרו לצפות מהצד כאשר ישראל וארה"ב מעצבות מחדש את הסדר האזורי.

המלחמה הפתוחה בין ישראל לאיראן חורגת מעימות בין שתי מדינות בלבד: זהו מאבק על עיצובו של הסדר האזורי החדש. בעוד שבעבר נאבקה איראן להשיג מעמד של מדינת סף גרעינית, היום הרפובליקה האסלאמית נלחמת על קיומה של המהפכה האסלאמית משנת 1979. ישראל וארה"ב האיצו את הספירה לאחור של משטר האייתולות והשאירו זאת בידיו של העם האיראני להחליט  – כאשר גם בטהראן מודעים לכך כי ייתכן שזוהי שקיעתו של המשטר הנוכחי ותחילתה של איראן חדשה.

הפוסט מלחמת סף: ישראל מאיימת על ליבת המשטר האיראני ומשנה את חוקי המשחק במזרח התיכון הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

אתחיל מהסוף, אסור לנו להיות רגועים אל מול היריבים שלנו אף פעם. לפחות לא בעתיד הנראה לעין. תמיד עלינו לחשוד בהם, תמיד לאסוף מודיעין, תמיד מוכנות צבאית, תמיד מסרים לציבור המלמדים על מורכבות היחסים, גם אם יש שקט יחסי כבר זמן מה.

אסור לקבור את ראשינו בחול, להתאהב ברעיון השלום, לבסס מחדש קונספציות.

אבל האם הכוונה אם כך היא שאי אפשר לכונן שלום או לחתום על הסכמי נורמליזציה? התשובה היא שבהחלט אפשר ואף בנסיבות מסוימות רצוי לכונן יחסים כלשהם ולמקסם את ההזדמנויות שיחסים כאלה עשויים להביא עבור מדינת ישראל. חשיבה פשטנית של שחור או לבן, אויב או חבר, היא שגויה ומובילה לאותן בעיות מערכתיות אסטרטגיות כפי שראינו אל מול חמאס.

חשוב לציין שגם בשלב הזה עוד לא ברור מה יהיה עתידה של סוריה, אם א-שרע בכלל יהיה המנהיג של סוריה כמדינה מאוחדת, שמא תדרדר המדינה לעוד מלחמת אזרחית, תתחלק למספר ישויות, למעשה כל האפשרויות על השולחן.

לגבי א-שרע עצמו, עוד לא ניתן להכריע בשאלה האם הוא ממשיך להחזיק באידיאולוגיות איסלמיסטיות קיצוניות, או שמא חלק מהשינוי שנראה כלפי חוץ, החל מהלבוש ועד הרטוריקה, הוא רציני וכנה. אין ספק שישראל, כמו אמריקה ואירופה, הייתה שמחה מאוד לגלות כי מדובר בשינוי אמיתי, כי פניו של א-שרע הן לשלום ויציבויות פנימית בסוריה וחיצונית עם שכניה. עם זאת ועל אף החלום הגדול של כולנו לאכול יום אחד חומוס בדמשק, אסור לנו ליפול לדיסוננסים קוגניטיבים ועלינו להפנים ללא צל של ספק, כי עלינו תמיד להחזיק בספק.

ייתכן מאוד שא-שרע למד לקחים חשובים ממנהיגים איסלמיסטים קודמים, כולל חבריו באל-קעידה ודאעש. כמו גם מהנביא מוחמד עצמו אשר פרשנות איסלמיסטית להסכם חודייביה למשל מלמדת את המאמינים כי ניתן ואף כדאי לעשות שלום עם אויבך בשעה שאתה חלש והם חזקים ממך. שעליך לנצל את השקט שקנית באמצעות השלום הזמני בכדי לבסס את עצמך, לבנות את כוחך ולחכות בעורמה לשעת כושר. זמן זה יסייע גם בהרדמת אויבך משום שהתנהגותך בעצם החתימה על ההסכם כמו גם בזמן שיעבור מאז החתימה יסייעו לשכנע אותם שאכן פניך לשלום ושבאפשרותם להפנות זמן ומשאבים לחזיתות אחרות, כולל שגשוג פנימי וכלכלי.

כך עשה מוחמד לאנשי מכה, וכך עשה חמאס למדינת ישראל. האם זאת תוכניתו של א-שרע? טוב יהיה אם לעולם לא נדע. למעשה אלא אם נשמע וידוי מא-שרע בעצמו, וגם ברגעים כאלה נראה כי רבים מאיתנו יבחרו לתרץ תירוצים ולא לקבל את האמירות פשוטן כמשמען (כפי שעשו עם הרש"פ, חמאס ואחרים). למעשה הרגע היחידי בו נוכל לדעת בוודאות כי זו הייתה תוכניתו לאורך כל הדרך יהיה הרגע בו הוא יפר את ההסכמים ויתקוף אותנו. הרגע בו ניתוחו את מצבנו יובילו למסקנה כי אנו חלשים, לא מוכנים ולא מסוגלים לעמוד מול כוחו. הוא ישקיע שנים בלייצב את משטרו בסוריה, לבנות את צבאו, להכין תוכניות מגירה, לצבור כסף ונכסים, תשתיות וכדומה. במקביל, עם כל יום שיעבור נשתכנע יותר ויותר כי הגענו למנוחה ולנחלה וכי אנחנו חופשיים מהעול של הדאגה הביטחונית מהכיוון הסורי.

לא בכדי ענה יאסר עראפת למתנגדיו לאחר חתימתו על הסכם אוסלו, בערבית כמובן, תזכרו את חודייביה. גם בחזית של הרש"פ בחרו רבים מאיתנו שוב ושוב להחזיק בכל מחיר ברעיון השלום, בפרשנות מקלה לשקט ושיתוף הפעולה היחסי. דבר דומה אם כי שונה מאוד אפשר להגיד גם על מצרים. השלום עם מצרים מחזיק מעמד כבר 45 שנה, מבחינה מערבית זה זמן רב מאוד, מבחינה איסלמית לא כל כך. האנטישמיות בקרב הציבור המצרי היא אדירה ומחוסרת רסן. הממשל של א-סיסי מקיים את הסכם השלום למרות השנאה הציבורית לישראל. נכון לעכשיו, כמו במהלך 45 השנים האחרונות, העדיפו שליטי מצרים את השלום עם ישראל על מלחמה נוספת, אך גם שם חשוב שנזכור כי לא לעולם חוסן. אם יגיע רגע בו תחשוב מצרים כי בכוחה לכבוש את ישראל ובאינטרס שלה לעשות כן, יתכן מאוד שבכך תבחר. בימים האחרונים פורסמה כתבה בגלובס עם ראיון מרתק אך מדאיג במיוחד עם החוקרת והאקטיביסטית דליה זיאדה. זיאדה מתארת את השנאה הגואה בציבור המצרי, כולל בחלקים נרחבים בהנהגה ובצבא. בנרטיב הלאומי אך לא פחות, הדתי, אשר קורא להשדמת ישראל, בשמחה שפרצה בציבור הרחב בעקבות טבח ה-7 באוקטובר וכדומה. זיאדה היא מיחידי הסגולה שהעיזו לדבר אחרת, עובדה אשר הביאה אותה לנוס על חייה מחוץ למולדתה.

המתח בין ישראל למצרים הגיע לשיא בחודשים האחרונים, כולל באזור הגבול. אך עם זאת עומד נכון לרגע כתיבת שורות אלה הסכם השלום על תילו. אך עלינו להיות עירניים, חשדניים ומוכנים לכל תרחיש. תמיד.

בסוריה כמו במצרים, ניתן לבחון כינון שלום קר, ניתן לבחון מיצוי הזדמנויות כלכליות ודיפלומטיות, ניתן ללכת עם ולהרגיש בלי. שוב, במידה והאינטרסים של ישראל לעשות כך יגברו על אלו המתריעים מפני זה. בשעה זו בוחרים מנהיגי אירופה, כמו גם ההנהגה בארה"ב כך נראה, לתת "צ'אנס לשלום". זה לא משנה אם זה מתוך חלומות על שלום, או מחשבה פרגמטית לכאורה על אינטרסים כלכליים. נכון להיום הלחץ על ישראל גובר ואנו מצטיירים כסרבני השלום. ייתכן ועם הזמן לחצים אלה יגברו ויהיה על ישראל לבחון שינוי כיוון, לפחות כלפי חוץ. ישנה נקודת איזון של שיקולים אסטרטגיים ובה במקום להגיד לא, עדיף להגיד כן – אבל. המעמד הזה יכול להכניס את ישראל לתוך השיח עם בעלות בריתה, להציף אתגרים ולהציע פתרונות. במקרים מסוימים עדיף שיעשו את זה איתנו מאשר בלעדינו, בפרט אם הכוונה היא לעשות את זה כך או כך.

שקילת האפשרות לחתום על הסכם נורמליזציה עם סוריה החדשה חייב להיעשות מתוך ראייה אסטרטגית ארוכת טווח ומפוקחת. לא עוד פרדיגמה של שלום תמורת ויתורים ישראלים. כוונה אמיתית לשלום היא תמורה מספקת עבור הצדדים, זאת כמובן אם הם כנים בכוונה זו. עמדת הכוח הישראלית אמורה לאפשר לנו לדרוש בעצמינו דרישות שמטרתן להבטיח שינוי בסוריה לאורך זמן ושמירה על האינטרסים הבטחוניים הישראלים. למשל, על אף שהסכם השלום עם מצרים נחתם לפני כמעט יובל, החינוך הפורמלי והא-פורמלי במצרים ממשיך להיות אנטישמי ביותר. הדבר נכון גם בסוריה. על ישראל לדרוש את שינוי הנרטיב האנטישמי הרעיל כחלק בלתי נפרד מכל הסכם עתידי. לקח נוסף שעלינו ללמוד מניסיונות העבר העגומים הוא הצורך להקין מנגנוני סנקציות כבר בתוך ההסכם – בין אם ערבויות בינלאומיות משמעותיות, נוכחות או חופש פעולה צבאי בתנאים מסוימים, או כל רעיון יצירתי אחר. אם למשל לא תפסיק סוריה את ההסתה האנטישמית, על ישראל להקים כבר במסגרת הסכם את היכולת להפעיל מנופי לחץ על סוריה שבכוחן לשנות את זה. בנוסף כמובן יש לפעול למגר את פעילות הארגונים הג'יהדיסטים בסוריה, לעגן בהסכם מנגנון שיאפשר לישראל לפעול להגנה על המיעוט הדרוזי, ועוד הרבה צרות בטחוניות ואסטרטגיות נוספות. הנורמליזציה כאמור לא צריכה ולא יכולה להספיק בפני עצמה. הבנת המנגנון האיסלמיסטי, והעורמה האסטרטגית בחתימה על הסכם שיכול מבחינתם להיות זמני, צריכה להיות מובנת לציבור הישראלי בכלל ולמקבלי ההחלטות בפרט.

ניתן לראות דוגמא חיובית בנורמליזציה עם האמירויות לדוגמא. האמירתים הבינו שאם ביד אחת יקרבו את הישראלים וביד השנייה יאפשרו את המשך ההסתה הפרועה נגד ישראל והיהודים, אז תתכן להם בעיה פנימית חמורה בהמשך הדרך. לשתף פעולה עם ישראל ובבד בבד לחנך כי ישראל היא אויב עשוי בהחלט לייצר התנגדות. ייתכן כי למדו מהניסיון המצרי והירדני והבינו שסיטואציה כזו יוצרת ביקורת והתנגדות עממית חריפה למדיניות, מצרה את יכולתם להרחיב את שיתוף הפעולה כראות עיניהם ואף מאיימת על יציבות המשטר. האמירויות עשו שינויים משמעותיים מאוד בחומרי הלימוד שלהם, במסרים הציבוריים שלהם כמו למשל גינוי הפיגוע האחרון בוושינגטון ואחרים. את הלקחים האלה למדו האמירתים בעצמם, נראה כי גם סעודיה מכינה את הקרקע הציבורית הפנימית על מנת שיתאפשר לה להתקדם לכיוון נורמליזציה כשתמצא לנכון לעשות זאת. אל לנו להשאיר עם זאת את הנושאים החשובים האלה להחלטה עצמאית של המנהיגים בסוריה, אם וכאשר יתנהל משא ומתן על נורמליזציה. עלינו לדרוש זאת כאמור במסגרת כל הסכם ולהתקין מנגנונים שבכוחם לוודא את אכיפתם.

בכל מקרה על לנו לחשוב שפרק זמן של כמה חודשים או כמה שנים יכול להיות אינדיקציה לאמיתות כוונותיהם של הסורים, ועל לנו לחדול מלהיות על המשמר כל הזמן. הדבר נכון לגבי כל שכינינו מצפון, ממזרח ומדרום.

לא-שרע רקע גי'הדיסטי מובהק, עם הרבה מאוד שנאה ואכזריות שהפעיל בעצמו כלפי מי שהגדיר ככופר לאורך השנים. חלק גדול מיועציו ומקורביו מגיעים מרגע גרוע לא פחות. בסוריה משתוללות קבוצות ג'יהדיסטיות, טובחות במיעוטים והופכות את חיי חלקים רבים מהאוכלוסיה לגיהנום. אם רוצה א-שרע לאחד את המדינה שוב לשלטון מרכזי ולייצב את שלטונו, יש עבודה רבה לפניו. המצב הכלכלי בסוריה גרוע ביותר, המדינה עברה שנים רבות של מלחמת אזרחים, סנקציות קשות, הרס של תשתיות וכו'. ישנם חלקים נרחבים בסוריה שכלל לא נמצאים כרגע תחת שליטת המשטר החדש. בנוסף, ישנם מיליוני פליטים שיתכן כי יבקשו או ידרשו בידי המדינות המארחות לחזור ולהיקלט בסוריה. כל אלה מהווים אתגר קשה מאוד עבור מנהיג חדש, וייתכן כי בחר א-שרע בחוכמה להתמקד ראשית באתגרים אלה. הדרך הקלה ביותר לעשות כן היא להשיג לגיטימציה מערבית וערבית, להביא לביטול הסנקציות ולמשוך סיוע והשקעות חוץ. אם אכן שאיפותיו נותרו איסלמיסטיות הרי שדרך זו היא הטובה ביותר בכדי להגיע בעוד מספר שנים לאפשרות להגשים מטרות איסלמיסטיות מתוך מעמד, כוח ועוצמה כלכלית.

לסיכום, מנהיגי ישראל חייבים להבין שהציבור חייב להיות חלק מתהליך ניתוח המציאות, יש ליידע את הציבור באנטישמיות העצימה במצרים  ובסוריה, בזהותו של המנהיג הסורי החדש כמו גם של מרבית יועציו ומקורביו, ובאמיתות הנוגעות למנהיגים הפלסטינים כולם, מכל הפלגים המוכרים. התמיכה בטרור, בתשלום הכספים למחבלים, הרטוריקה המסיתה בכל הערוצים הרשמיים והלא רשמיים של הפלגים הפלסטינים, בהלך הרוח ברחוב. האם לנצח נחיה על חרבנו? אולי. אך ברור כבר בשלב הזה כי ככל שנהיה עירניים, מוכנים, ופרו-אקטיבים. ככל שלא ניפול לחלומות המערביים של עצמינו בדבר הרצון בשקט, בשלום ובשגשוג כלכלי על פני אידיאולוגיה, כך הסיכוי גבר לכך שלא נאלץ להשתמש בחרב הלכה למעשה. לפחות לא באופן עצים כפי שנאלצנו לעשות מאז פרוץ מלחמת חרבות ברזל, ובוודאי שלא נאלץ להגן על אנשינו מפלישה של שונאים תאבי מוות אל תוך בתינו כפי שנאלצנו לעשות ב-7 באוקטובר.

הפוסט צ'אנס לשלום – הקונספציה עוד חיה, הפעם בסוריה הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

אופי הסיור: רגלי ורכוב
אורך הסיור: 3–5 שעות
מידת קושי: קל
נקודת התחלה: מרכז מורשת גוש עציון (יש להזין בווייז: "מרכז מורשת גוש עציון")

כפר עציון: נפילה ותקומה

נתחיל את הסיור בכפר עציון – קיבוץ שהוקם לראשונה ב־1943, נחרב בקרבות מלחמת העצמאות, ונבנה מחדש אחרי הניצחון במלחמת ששת הימים ב־1967. כאן, בין השבילים והבתים, שוכן מרכז מורשת גוש עציון – אתר הנצחה המתאר את סיפור ההתיישבות, ההגנה והטבח, שחתם את נפילת הגוש.

במרכז המבקרים נוכל לצפות בסרטונים היסטוריים, עדויות מצולמות, מפות ותצלומים. הסרט המרכזי המוקרן במקום מציג את המאורעות כפי שהונצחו בעדויות הלוחמים. הכניסה למיצג האור-קולי כרוכה בתשלום ובתיאום מראש.

סמוך למרכז שוכן בית העלמין ההיסטורי של הקיבוץ, שבו טמונים לוחמי הגוש. נצעד מהקיבוץ החי אל בית העלמין בהליכה קצרה, המהווה תזכורת כואבת לכך שהחורבן והתקומה סמוכים זה לזה בהיסטוריה של מדינת ישראל.

שורשיו של כפר עציון נעוצים עוד בשנות ה־20 וה־30, כאשר קבוצות יהודיות ניסו להתיישב באזור – תחילה במגדל עדר, ולאחר מכן בניסיון להקמת היישוב "כפר עציון" של חברת "אל ההר". בעקבות מאורעות תרפ"ט ותרצ"ו ננטשה ההתיישבות במקום, אך הרעיון לא נזנח.

בשנת 1943 עלו למקום חברי קבוצת אברהם – גרעין דתי חלוצי מטעם הפועל המזרחי – וייסדו את קיבוץ כפר עציון. המתיישבים – בהם עולים מאירופה, אנשי "השומר" וחלוצים מהארץ – הפכו את ההר ליישוב פורח עם חקלאות, מבני ציבור וחיים קהילתיים. כפר עציון הפך לראשון מבין ארבעה קיבוצים שהקיפו את ירושלים מדרום, ועמד בחזית המאבק על הדרך לעיר.

לאחר הכרזת תוכנית החלוקה של האו"ם נותק הגוש מירושלים והפך לחיץ קריטי מול הצבאות הערביים. הקרבות הלכו והחריפו, ובמהלכם פונו הנשים והילדים. בד' באייר תש"ח (13.5.1948), יום אחד בלבד לפני ההכרזה על הקמת מדינת ישראל, נפל כפר עציון – ומרבית לוחמיו נהרגו. רבים מהמגינים נרצחו לאחר כניעתם בידי חיילי הלגיון הערבי ופורעים מקומיים מהכפרים הסובבים, מעשה שזעזע את היישוב העברי כולו.

ב־1967, לאחר שחרור הגוש, חזרו בני הדור השני ובנו את הקיבוץ מחדש. השיבה לכפר עציון הפכה לסמל של נחישות ציונית, אחיזה מחודשת בקרקע ותקומת העם היהודי בארצו.

האלון הבודד: הכיסופים והשיבה

מהקיבוץ נמשיך בנסיעה קצרה אל האלון הבודד – עץ אלון עתיק שגילו מוערך בכ־700 שנה, הניצב סמוך לצומת גוש עציון. לאחר חורבן היישובים במלחמת העצמאות נותר העץ כעד אילם לשבר ולעקירה.

במשך השנים שלאחר נפילת הגוש היו בני המשפחות שפונו ממנו מביטים לעבר העץ ממרחק, בגעגועים אל ביתם שאבד. האלון הפך בעבורם לסמל לכמיהה לשוב אל אדמתם שנעקרו ממנה ולהכות בה שורשים מחדש.

לאחר מלחמת ששת הימים הפך האלון לסמל לשיבה לגוש עציון, והיישוב אלון שבות נקרא על שמו.

לאחר שנחנה במקום, נצעד בשביל המסודר המוביל אל עץ האלון, נסייר באתר ההנצחה המרשים השוכן לצידו – אנדרטה לנופלי גוש עציון – ונעבור בין שלטי ההסבר והשמות החקוקים בינות לשבילי העפר ופינות הישיבה, תוך שאנו מתוודעים לסיפורם של הנופלים ולמורשתם, כפי ששוחזרו על ידי קק"ל למען הדורות הבאים.

שמורת עוז וגאו"ן: הכאב וההיאחזות בחיים

מהאלון הבודד נמשיך אל שמורת עוז וגאו"ן – שמורת חורש המשקיפה אל צומת גוש עציון, בסמוך לקיבוץ מגדל עוז. השמורה שוכנת בלב חורש ים־תיכוני וממוקמת על אדמות מדינה שבהן שרידי התיישבות מהתקופה הישראלית, אתר עתיקות ובו שרידי מצודה מהתקופה הפרסית, ובית יערן ובור מים עתיק מהתקופה העות'מאנית.

השטח שימש בעבר למרעה, לנטיעות ולהתיישבות, אך נזנח עם השנים. בלילה שבו התגלו גופותיהם של שלושת הנערים החטופים – גיל-עד שער, נפתלי פרנקל ואייל יפרח – ביוני 2014, הגיעו למקום תושבים מכל האזור, ויוזמה מקומית הובילה להקמת שמורה קהילתית־חינוכית לזכר הנערים שנקראה בשם "עוז וגאו"ן": "עוז" על שם קיבוץ מגדל עוז הסמוך וכביטוי לעוז המאפיין את ההתיישבות היהודית בארץ ישראל, ו"גאו"ן" כראשי תיבות של שמותיהם: גיל-עד, אייל ונפתלי.

במהלך הסיור נצעד בשביל המקיף את השמורה, נשב בצל עצי האלון, ונחלוף על פני נקודות עניין מגוונות: שדרת הציונות, הכוללת שלטים עם אמרות של מנהיגי הציונות לדורותיה; מצפור ארי פולד, הפונה אל הרי יהודה; בית כנסת פעיל שבו מתקיימים תפילות ושיעורים; ושלטי הסבר ומידע בנושאי ציונות, טבע ומורשת. הילדים יוכלו להתרענן במימיה של בריכת שכשוך הפועלת בחודשי הקיץ, ונוכל לעשות שימוש גם באתר הפיקניק, מתקני המשחקים והספורט בשמורה, ולצעוד לאורכו של שביל הליכה הצופה אל הנוף המרהיב באזור.

מיקומה של השמורה, המטופחת ומתוחזקת על ידי מתנדבים, סמוך לכפר עציון ולאלון הבודד, ממחיש את הבחירה המתמשכת להפריח את היישובים שחרבו, ולבנות בהם מחדש התיישבות יהודית ענפה, משגשגת ומלאת חיים.

נחל הפירים ואמת הביאר: מפעל מים קדום ונוף תנ"כי

נחתום את סיורנו בגוש עציון באמת הביאר ונחל הפירים – מערכת מים קדומה ומורכבת, מהמרשימות בארץ, שהובילה מים לירושלים בימי בית שני. לאורך המסלול נוכל לגלות תעלות, בריכות, נקבות חצובות בסלע וחורש טבעי עשיר. הסיור במקום מתאים במיוחד לימים החמים, מכיוון שהוא כולל קטעים מוצלים ונקודות עצירה והתרעננות. המסלול אורך כ-4 ק"מ, ומתאים לכל המשפחה.

לאחר נסיעה בת כשש דקות משמורת עוז וגאו"ן נשוב אל נקודת ההתחלה של המסלול, למרגלות שכונת גבעת הדגן שבאפרת. כאן נפתח את סיורנו באמת הביאר.

אמת הביאר היא אחת מהאמות הקדומות שהזרימו מים חיים לירושלים, ונחשבת למרשימה ומדויקת במיוחד מבחינה הנדסית. היא נחצבה בהר חברון בימי בית שני, ומשתרעת על פני כ־4.7 ק"מ של מנהרות, פירים ותעלות – חלקם תת-קרקעיים וחלקם פתוחים. המפעל כולו התבסס על שיפוע מדויק של פחות ממילימטר לכל מטר, שאִפשר זרימת מים איטית אך רציפה. מי המעיין עין ואדי אל־ביאר (עין האמה) הוזרמו דרך האמה אל בריכות שלמה, ששימשו מאגרי ביניים בדרך לירושלים. לאורך הדרך נוכל לראות חציבות, חיפויי אבן, קירות תומכים ואפילו שרידי טיח שמעידים על תחזוקה מוקפדת.

השימוש באמת הביאר נמשך גם בתקופות הרומית והביזנטית, והיא שוקמה בימי המנדט הבריטי, במפעל שכלל בנייה מחודשת של סכר קדום בנחל הפירים. אף שחלקים מהאמה נהרסו במהלך הדורות, מפעל המים שימש את ירושלים לסירוגין במשך כמעט אלפיים שנה, עד לאיחודה של העיר במלחמת ששת הימים. כיום, אמת הביאר היא לא רק אתר ארכיאולוגי מרשים אלא גם עדות חיה להמשכיות יהודית באזור ולחזון ההנדסי שעמד ביסוד הבנייה בתקופת הורדוס.

מהתצפית בתחילת המסלול נשקיף לעבר בריכות שלמה – מאגרי מים עצומים שכאמור, היוו תחנת ביניים בדרכם של מי המעיינות לעיר הבירה. נרד בשביל מסומן שחור ונחלוף על פני שלושה פירים חצובים ששימשו לחציבה ולאוורור. נצעד לאורך קטע פתוח של האמה, שבו ניכרים קירות תמך, חיפויי אבן וחציבות בסלע.

השביל נמשך במקביל לנחל הפירים, בין חורש טבעי, גפנים ועצי תאנה. מעברו השני של הנחל נבחין בשרידי מנזר ביזנטי, דיר אל־בנאת, ובבתי העיר אפרת וגדר ההפרדה. בהמשך נחלוף על פני סכר קדום ששוקם בתקופת המנדט הבריטי.

המסלול מציע חוויית טבע מתחלפת לאורך עונות השנה – מהאביב, שבו האזור כולו עוטה פריחה צבעונית ועד הסתיו, שבו לאחר הבציר מצהיבים עלי הגפנים והכרמים נצבעים בגוני שלכת. בסיום ההליכה נגיע לפארק אמת הביאר, שבו אפשר לרדת אל נקבת המים החצובה בהר ולצעוד בתוכה במים רדודים או עמוקים, במסלולים שונים. חובה להצטייד בפנס.

ההליכה החווייתית בנקבה התת-קרקעית כוללת גם צפייה במיצג אור-קולי מושקע, המספר על מערכת המים הקדומה שבנה המלך הורדוס להובלת מי מעיינות גוש עציון אל ירושלים ובית המקדש.

בפארק אמת הביאר נוכל למצוא גם בריכת שכשוך ומתנפחים לילדים, קיוסק, פינות מוצלות, שירותים ומלתחות, ובתיאום נוסף גם השכרת אופניים לכל המשפחה, פינת יצירה ובישולי שדה.

הפארק פעיל במשך הקיץ, מפסח עד סוכות, בשעות 10:00-18:00. עלות הכניסה היא 20 ₪ לאדם (תשלום מגיל 3).

בכך מסתיים טיולנו בגוש עציון – אזור מיוחד במינו המחבר היסטוריה יהודית עשירה ורבת שכבות, המלאה בגבורה, געגועים, אובדן ותקומה, עם נופי טבע מרהיבים ועוצרי נשימה. גוש עציון מזכיר לנו עד כמה עמוקים שורשיו של העם היהודי בארץ ישראל, ועד כמה דבקותנו באדמת המולדת ונחישותנו להמשיך לאחוז בה ולהפריח אותה עומדות ביסוד הסיפור הציוני.

רוצים להמשיך את הסיור?

גוש עציון וסביבתו הקרובה משופעים באתרים היסטוריים, טבעיים ותרבותיים. הינה כמה המלצות להמשך הדרך, בין אם באותו יום ובין אם כטיול נוסף:

• ההרודיון הוא אתר מורשת לאומי יוצא דופן, שבו הקים הורדוס את אחד מארמונותיו המרשימים, ובו גם בחר להיקבר. נמצא במקום תיאטרון, מחילות מסתור ומרפסת הצופה אל מדבר יהודה. השילוב בין פאר רומי לנוף תנ"כי יוצר חוויה בלתי נשכחת. (הכניסה בתשלום)

• מצפור הל"ה הוא תחנת התבוננות וזיכרון על שם לוחמי מחלקת הל"ה שנפלו בדרכם לגוש עציון ערב מלחמת העצמאות. לצד האנדרטה הצנועה נשקף נוף פתוח אל שפלת יהודה.
• יקב גוש עציון הוא יקב בוטיק השוכן סמוך לכפר עציון ומציע טעימות יין, סיורים מודרכים וארוחה קלה בלב נופי ההר. זהו מקום נעים לעצירה רגועה, בליווי הסברים על החקלאות בהר והשילוב בין התיישבות לגידול גפנים.

הפוסט ושבו בנים לגבולם: סיור מורשת בגוש עציון הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

מתוך ההצלחה המסחררת עולה השאלה – הזוהי אותה מדינת ישראל שניהלה דשדוש כה ממושך ברצועת עזה?
הכיצד מדינה שלא מצליחה להשיג את מטרות המלחמה במקום קטן כמו עזה, מצליחה למוטט את ההרתעה של המפלצת האיראנית המאיימת, ולהתקרב לעמידה במטרות המערכה נגדה במספר ימים בודדים?

בנייר זה אציג סקירה של ההבדלים העיקריים בין שתי המערכות מבחינת ניהול המערכה, ואעמוד על הסיבות להבדלים.

מאפיינים כלליים

1. מאפייני הלחימה

המערכה ברצועת עזה מטרותיה ומשימותיה הן כוללניות- מיגור מוחלט של חמאס והשבת כל החטופים. פעולה זו מחייבת תמרון קרקעי, ובמקרה של עזה גם תמרון תת- קרקעי, כאשר התווך התת- קרקעי מסאב את הפעולה רבות. על אף הקרבה הגאוגרפית של רצועת עזה, הרי שמערכה כזו היא עבודת נמלים של ממש. חמאס כארגון טרור, מנהל לוחמת גרילה מול כוחות צה"ל כאשר הוא משתמש באזרחים ברצועה ובחטופים כמגן אנושי כאשר הוא נטמע בתוכם. מאפיינים אלו מחייבים כוחות מתמרנים גדולים- לא מדובר בכיבוש של מספר יעדים או פירוק של מערכת אויב יריבה. כאן יש לספוק שטח רב, לכבוש, לטהר ולהשמיד תשתיות ואויב בכל מטר רבוע.

המורכבות הגדולה ביותר במערכה בעזה היא כמובן סוגית החטופים, שמקשה על התמרון ומרסנת את עצמתו ומהירותו באופן טבעי. אולם מורכבת הלחימה ברצועת עזה ככל שתהיה, משלב מוקדם מאוד במערכה חמאס לא מהווה איום ישיר על העורף של מדינת ישראל, ומעורבים במערכה זו בעיקר חיילי צה"ל, לכן יכולה ישראל להרשות לעצמה אורך נשימה יחסי במערכה זו, על אף המחירים.

המערכה באיראן הרחוקה מתנהלת אמנם מול ישות מדינית גדולה, מבוססת וחזקה, אך המטרות בה ממוקדות הרבה יותר. התכלית של המערכה באיראן היא הסרת איומים ספציפיים, ולכן השמדה של איומים אלו תספיק, ונכון לעכשיו המערכה מתנהלת מהאוויר בלבד. האתגרים במערכה מול איראן הם מודיעיניים, וביצועיים בעיקרם. הלחימה מתמקדת בשלילת יכולות ובערעור יכולות המשטר והוצאתו מתפקוד. אולם האיום על העורף הישראלי גדול ומשמעותי במערכה זו, כאשר איום הטילים הבליסטיים מהווה סיכון משמעותי לחיי אדם בכל רחבי ישראל, וזאת עוד לפני שהזכרנו את שיתוק המשק הישראלי. במערכה זו, לישראל אין אורך נשימה.

2. מגרש המשחקים הגיאופוליטי

כל מערכה צבאית טובה צריכה להמשך עם "רגל מסיימת" מדינית שתשלים את העמידה ביעדים. אולם לכל אחד מהשחקנים- חמאס ואיראן- יש מגרש משחקים שונה וגורמים שונים אשר יביאו אותו לנקודת הסיום באופן הרצוי על ידי ישראל. חמאס הוא ישות תת- מדינתית. כארגון הטרור המשמעותי היחידי ברצועת עזה, שאיפתו המרכזית היא לשמר את הדומיננטיות שלו ברצועה. משלב מוקדם יחסית במלחמה, חמאס משחק עם שני הקלפים היחידים שנותרו לו- זמן, והחטופים. אולם למרות שהחמאס הוא אויב חלש יותר מאיראן, דווקא בגלל שהוא אינו מדינה, יש לו פחות מה להפסיד. הזמן משחק לטובתו וככל שהלחימה נמשכת, מצבם של החטופים מתדרדר והלחץ הבינלאומי על ישראל גובר. הדבר היחידי שיכול להוריד אותו על ברכיו הוא אבדן השליטה ברצועה, דבר שניצניו מתחילים להיראות רק לאחרונה.

המצב עם איראן שונה מהותית. כמעצמה אזורית (צבאית, מדינית ודתית) עליה לשמר את מעמדה באזור.  אמנם, כפי שהוזכר לעיל, הנזק שהיא מסבה לישראל בכל יום של לחימה גדול לאין שיעור מהמערכה בעזה, אבל הזמן לא משחק גם לטובתה של איראן. שתי האסטרטגיות המרכזיות של איראן- טבעת השלוחות במזרח התיכון והגרעין, מונחים על הכף במערכה הזו. כל עוד המגמה הנוכחית של הלחימה נמשכת, המשטר מאבד את נכסיו העיקריים, וכך גובר הסיכוי שיריביו של המשטר באיראן מבפנים ומבחוץ ינצלו את המצב.

מאפייני הניהול של המערכות

3. יעדים מדיניים: מוצהרים, מדידים, ונשלטים

הגדרת יעדי מלחמה ברורים ומדידים, כאלו שהצבא ושאר הגופים יכולים לגזור מהם יעדי- משנה, הם תנאי הכרחי להצלחה במערכה. למערכה בעזה הוגדרו אמנם יעדים- מיטוט שלטון החמאס צבאית ואזרחית, והשבת כלל החטופים. בעוד השבת החטופים היא יעד ברור ומדיד, מיטוט החמאס הוא אמנם יעד חשוב ובר השגה, אבל הוא הוגדר באופן כללי ולא ממוקד, בוודאי כשמדובר במיטוט חמאס כגוף שלטוני. מיטוט שלטון החמאס משמעותו שינוי מציאות ביטחונית ברצועת עזה, מה שמחייב פירוק של היעד הזה לתתי- יעדים מדידים יותר ומענה על שאלות קריטיות- מה יגדיר חמאס ממוטט? מי יחליף אותו? איך תראה המציאות הביטחונית בעזה ביום שאחרי חמאס?

אלו שאלות שנועדו לפרק יעד כללי ליעדים ממוקדים יותר, כך שיהיה ברור מה צריך לעשות כדי לעמוד בהם, ולמדוד האם הם הושגו. על שאלות אלו הדרג המדיני, ככל שידוע לנו, לא ענה. ובמידה מסוימת של צדק- זוהי יומרה לתכנן שינוי מציאות כל כך קיצוני מהסוף להתחלה ויש להתחיל במובן מאליו- פירוק המבנה הסמי- צבאי של חמאס למשל. אך ככל שעובר הזמן, יעדי המלחמה חייבים לקבל דיוקים. העובדה המטלטלת שבמשך כמעט שנה וחצי חמאס החזיק במונופול על הסיוע ההומניטרי ברצועה, היא לא פחות ממחדל. מה שמוביל לנקודה השניה בהיבט הגדרת היעדים. אחרי הגדרת היעדים המדיניים, יש לבצע התאמה של דרכי הפעולה כך שישיגו אותם. במובן זה, שיטת הפשיטות שנקט המטכ"ל הקודם היא ההפך הגמור ממה שהיה צריך להתבצע כדי למוטט את שלטון חמאס מבחינה אזרחית, ולראייה ההצלחה של שיטת חלוקת הסיוע הנוכחית.

המערכה באיראן שונה לגמרי בהיבט הצבת היעדים המדיניים. היעדים כפי שהוגדרו- חיסול פרויקט הגרעין האיראני, הסרת האיום הרקטי, והחלשת מערך השלוחות האיראניות במזרח התיכון. במשך שנים הגרעין האיראני נחשב ליעד קשה עד בלתי אפשרי להשגה. בהשוואה ליכולות הצבאיות האיראניות, ארגון החמאס נראה כמו ארוחת בוקר. ואולם, אם בוחנים את הדברים מזווית הגדרות היעדים- היעדים במערכה מול איראן ברורים הרבה יותר. הם יעדים נקודתיים- גם אם קשה לשיג אותם, קל לתפוס ולהבין אותם, ובוודאי פשוט הרבה יותר לגזור מהם יעדים צבאיים לביצוע. ברמה המוסדית, אלו יעדים שהרבה יותר פשוט לסנכרן אליהם מספר מאמצים. ניכר שהמאמצים במערכה באיראן- האוויר, המודיעין, הסייבר, והתודעה, מסונכרנים באופן מופתי ומעורר השראה.

מבחינת שרטוט המערכה, הEnd Game באיראן ברור הרבה יותר. אולם יש הישג אחד חשוב, שאליו כולם מייחלים אך בפירוש לא מגדירים אותו כיעד מדיני רשמי, וזוהי החלפת השלטון באיראן. הבכירים מגדירים אותה כ"תוצאה רצויה, אך לא חלק ממטרות המלחמה". ובצדק- מעבר לפאן הלגיטימציה ליעד שכזה, זוהי מטרת מלחמה מסובכת למדי, ויש לשאוף אותה אך לא לתלות בה את הצלחת המערכה.

4. שליטה במהלכי המלחמה – ריכוזיות אל מול ביזור האחריות

לאחר הצבת היעדים מגיעים שלבי הביצוע והבקרה על התכנית. בתחום הבקרה, שתי המערכות שונות זו מזו מהותית בתמהיל בין האסטרטגי והטקטי. המערכה באיראן היא כזו שהאחוז האסטרטגי בה גבוה במיוחד. רוב המטרות הן מטרות אסטרטגיות ויש להן קשר ישיר למטרות המלחמה- אתרי גרעין, מצבורי טילים ומשגרים, חיסול בכירים. הן כמעט בגדר שחור או לבן- עומד או לא עומד ביעדי המלחמה. לכן, כאשר נוצרה הזדמנות באחד הלילות הראשונים למלחמה לחסל את עלי שאדמאני, מי שהחליף את הרמטכ"ל האיראני שחוסל במכת הפתיחה- היה קל לנצל אותה. אני מניח בזהירות שחיסול זה לא היה צריך לעבור את אישורו של ראש הממשלה.

אך מלבד זאת, כל חריגה מבנק המטרות הברור הזה, כנראה תהיה מחויבת באישורים הגבוהים ביותר. כל אסקלציה ביעדי התקיפות- תקיפות סמלי שלטון, תקיפות של מטרות הפוגעות בכלכלה כמו שדות נפט, או פגיעה באנשי שלטון בכירים באיראן פירושה אסקלציה חריגה במהלך המערכה או שינוי ביעדים המדיניים של המערכה.

במובן זה, המערכה באיראן קלה יותר לשליטה על ידי הדרג המדיני. כשרוב הדברים עוברים דרך שולחן ראש הממשלה, טבעי שהבקרה שלו על העמידה ביעדים שהציב תהיה אפקטיבית יותר. זאת בניגוד גמור למערכה ברצועת עזה, הכוללת אוגדות רבות של כוחות מתמרנים, שרשרת פו"ש ארוכה, וחלוקת אחריות מבוזרת מאוד. בניהול כזה של מערכה, הרבה יכול להשתבש בדרך להשגת היעדים- מכישלונות טקטיים, דרך מימד הזמן הקריטי, ועד פירוש שונה של היעדים עצמם. הדוגמה המובהקת ביותר לכך היא חוסר הרצון של הרמטכ"ל הקודם לכבוש את הרצועה, מה שהוביל לאזלת היד בנושא הסיוע ההומניטרי.

5. יוזמה מול תגובתיות

המערכה בעזה היא לא מהלך של שליפה מהמותן. אך אין כל ספק שהיא מהלך תגובתי, שבו לא אנחנו בחרנו את תנאי הפתיחה, והם רחוקים מלהיות אידיאליים- כמות החטופים הגדולה בשטח, עבודה עם ממשל אמריקאי עוין, לחימה רב זירתית ובמקביל, לגיטימציה ציבורית ועולמית במגמה שלילית מתמשכת. המערכה בעזה רווית גורמים משפיעים שהיה על נתניהו להילחם בהם במקביל למלחמה בחמאס. הוא היה צריך להשהות את הלחימה כדי להגיע להסכמי חטופים ואז כדי לטפל בחזית הצפונית. הוא היה צריך להפוך עולמות כדי להיכנס לרפיח, או להמתין לחילוף הממשל באמריקה (ועד אז להתמודד עם מחסור בתחמושת), וכל זאת על רקע תבוסה מוחצת בחזית התודעה הבינלאומית ודעת הקהל, שהתפתחה לרמות אנטישמיות גבוהות אפילו מהרגיל. ומעל הכל, הוא היה צריך להצדיק כל צעד ושעל בחברה הישראלית, שהיוותה חסם משמעותי בכל ההיבטים.

היוזמה במערכה מול איראן גרמה לכך שהכל יהיה בדיוק הפוך. המהלך היזום הזה תוכנן להגיע לרמות בשלות אחרונות אחרי כניסתו של ממשל טראמפ, ויצר שיתוף פעולה בלתי נתפס עם האמריקאים. עצם השתתפותם במבצע ההונאה שלפני התקיפה, וכמובן ההתקפה המאסיבית על יעדי הגרעין האיראנים היא דבר מדהים וחסר תקדים. ארצות הברית מנהלת את המערכה הזו יחד איתנו, ולא מועילה בטובה לאשר את המבצע. יש לזה אפקט משמעותי בהתעצמות ההרתעה הישראלית בכל הזירות, גם בזו הבינלאומית.

מהלך יזום בסדר גודל כזה מאפשר גם סנכרון בין זרועי הדוק הרבה יותר. זהו מבצע שהתכוננו אליו במשך שנים, וניכר שהפתיחה היזומה של המהלך מאפשרת ביצוע ברמה גבוהה. גם דעת הקהל העולמית, ככל ששורות אלו נכתבות, מעניקות גיבוי שלא משתמע לשתי פנים ברובה. השורות בחברה הישראלית ובפוליטיקה הישראלית מיושרות ומצופפות. האופוזיציה מעניקה גיבוי מלא ואפילו קורטוב של קרדיט לנתניהו על המערכה הזו. היוזמה של המערכה הזו והעבודה על פי תסריט מבצע מתגלגל וקבוע מראש, מאפשרת גם שליטה במסרים. נתניהו השתמש בימים הראשונים בהצהרות מוקלטות- ענין זה מעיד על רמת תכנון גבוהה ומפורטת, ונוסחת תחושת ביטחון כלפי פנים, וגם כלפי חוץ. התייצבותו של טראמפ לצד נתניהו לאחר מכת הפתיחה מעידה על רמת הביטחון הגבוהה שלו בישראל.

המערכה בעזה והמערכה באיראן שונות זו מזו בהיבטים רבים, כפי שנסקר בנייר זה. תנאי הפתיחה שונים, היעדים והמטרות שונים, ואופי הלחימה שונה לגמרי. אך אם אנו נדרשים לשים את האצבע על נקודה אחת שעושה את כל ההבדל- הרי שזו צדקת הדרך. התרגלנו לכך שהתמיכה במדינת ישראל ובעם היהודי גבוהה כאשר אנו תופסים את הצד של הקורבן, לכן לאחר השבעה באוקטובר התנחמנו בכך שלפחות בתחום הלגיטימציה נצא נשכרים מגודל האסון. ההבדל בדעת הקהל הישראלית והעולמית לגבי שתי המערכות מספר את כל הסיפור. מי שבטוח בעצמו ובצדקת דרכו, אחרים יצטרפו אליו. מי שמהסס בזירה הבינלאומית, מי שמדשדש- המציאות תכפה את עצמה עליו.

ישראל מדגימה עד כה במערכה באיראן עצמה יוצאת דופן, אך עלינו ללמוד לבאות את אופן התכנון, הסנכרון והצבת יעדי המלחמה הברורים, הבלתי מתפשרים והנחרצים גם למערכות ולאתגרים הבאים.

הפוסט איראן מול עזה: שתי מלחמות, שני עולמות – על אסטרטגיה, יוזמה ולגיטימציה הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

הצהרתו של קנצלר גרמניה השמרני, פרידריך מרץ, שלפיה ישראל עושה את "העבודה המלוכלכת עבור כולנו", קרי עבור המערב, עוררה בישראל התרגשות רבה – ובצדק. נדיר מאוד שמנהיג מערבי, על אחת וכמה מדינאי גרמני, מגדיר את מעשיה של ישראל בצורה פשוטה וקולעת כל כך. הנוהג המקובל במערב, ובמיוחד באירופה, הוא להסתתר מאחורי ניסוחים דיפלומטיים מעורפלים ולא מחייבים, ולא להביע הערכה לתרומתה הרבה של ישראל בהגנה על המערב מפני תוקפנותו של האסלאם הרדיקלי. המערב, ובעיקר אירופה, התרגל לראות בישראל דווקא את שורש כל בעיות המזרח התיכון, ולא את המפתח לפתרון הבעיות הללו. לכן, הצהרתו של הקנצלר, שמביעה הערכה רבה לאומץ של הנהגת מדינת ישראל וצבאה, מהווה התפתחות מעניינת. יש לקוות שמנהיגים אירופיים אחרים ילכו בעקבותיו של מרץ, וגם שמרץ ידבוק בעמדתו ולא יחזור בו ממנה בהזדמנות הראשונה.

למרות שישראלים רבים עדיין מחשיבים את גרמניה כידידתה של מדינת היהודים, הדברים הברורים והמובנים מאליהם של הקנצלר עוררו סערה פוליטית גדולה בארצו. למעט תמיכה מסוימת, בעיקר משורות מפלגתו, זכה הקנצלר לקיתונות של רותחין על הצהרתו ממספר גורמים, ביניהם בכירים בשותפתו לקואליציה, המפלגה הסוציאל-דמוקרטית, שמאז תבוסתה בבחירות האחרונות הפכה לביקורתית מאוד כלפי ישראל. מקרב המפלגה הזו נשמעים יותר ויותר קולות התומכים בהטלת אמברגו נשק על ישראל בגלל מה שהם מכנים "הפרות החוק הבינלאומי ברצועת עזה".

שערורייה מלוכלכת

דובר סיעת הסוציאל-דמוקרטים לענייני חוץ, אדיס אהמטוביץ', האשים את הקנצלר שבדבריו הוא אינו תורם למניעת הסלמה, שאותה הוא הגדיר "היעד העליון במצב המאוד רגיש". אהמטוביץ', שהוא בן לפליטים מבוסניה וחבר הזרם השמאלי במפלגתו, הדגיש: "אנחנו המפלגה שאמרה לא למלחמת עיראק ב-2003. אנחנו המלחמה שאמרה כן להסכם הגרעין עם איראן ב-2015. בשני המקרים צדקנו. זו העת לפירוק מנשק רטורי. אנחנו צריכים לעצור בכל האמצעים את התפשטות האש. לכל דבר אחר יהיו השלכות שאי אפשרלהעריכן עבור המזה"ת אבל גם עבורנו, שכן גם אירופה מרגישה תמיד את התוצאות".

בכיר נוסף המשתייך לזרם השמאלי במפלגה הצהיר גם הוא: "כשהקנצלר אומר שישראל עושה באיראן את העבודה המלוכלכת, עבורנו זה יותר מתמוה. בה בעת הוא מסגיר תפיסת עולם שרחוקה מאוד מזו הסוציאל-דמוקרטית. בבחירת המילים שלו מעלה מרץ את האפשרות שההתקפה הצבאית של נתניהו נגד איראן עלתה בקנה אחד עם החוק הבינלאומי. ראייה מקילה שכזו מפיו של נציג גרמניה לחלוטין אינה הולמת".

הדוברת לענייני חוץ של מפלגת "הירוקים" שבאופוזיציה כינתה את דבריו של מרץ "ציניים ולא מכובדים", גם לנוכח הנפגעים האזרחיים באיראן. לדבריה, "יש צורך בדיפלומטיה, בפעולה למען הפגת המתיחות והגנה על האוכלוסייה האזרחית בכל האזור. מרץ עשה את ההפך. ההצהרות שלו הן מאוד מסוכנות". מטעם מפלגת השמאל הרדיקלי "די לינקה", שגם היא באופוזיציה, הוגדרה הצהרתו של מרץ כ"שערורייה". "הקנצלר משליך את החוק הבינלאומי לפח ומעלה על נס את זכותו של בעל הכוח", אמר יו"ר הסיעה.

האחרונה להצטרף למתקפה על מרץ הייתה מפלגת האופוזיציה הראשית, מפלגת "אלטרנטיבה לגרמניה". בהודעה משותפת ודי לקונית שפרסמו שני ראשי המפלגה ב-18 ליוני נאמר: ״מהלכי הלחימה בין ישראל ואיראן מוליכים להסלמה נוספת של הסכסוך המזרח תיכוני. ההסלמה הזו גורמת לנו לדאגה ומאיימת על ביטחון גרמניה, אירופה והעולם כולו. אנחנו דוחים במלוא התקיפות את ההתבטאות של הקנצלר פרידריך מרץ, בשל היותה חסרת רגישות ומזיקה לתדמיתה של גרמניה. אין זה מהאינטרס של גרמניה ואירופה לתרום באופן פעיל למלחמה. אנחנו קוראים לצדדים במלחמה לגלות מתינות, ומקווים שארה״ב לא תהיה חייבת להיכנס למלחמה. פוליטיקאים אירופיים צריכים לשמור על אזרחיהם מפני ההשלכות השליליות של הסכסוך המזרח תיכוני כגון תנועות הגירה ופיגועים ולתרום דיפלומטית להשגת שלום״.

אם בכל הביקורת הזו לא היה די, הרי שקבוצת אומנים הגישה נגד הקנצלר תלונה אצל התביעה הפדרלית ואצל התובע הכללי בברלין בדרישה לפתוח בהליכים משפטיים נגד מרץ, בגין הפרה של סעיף בחוק הפלילי הגרמני האוסר עידוד של מלחמה תוקפנית. מגישי התלונה טוענים נגד מרץ, שבדבריו הוא השתמש במינוחים נאציים. "בתחילת 1942 התייחס קצין הס"ס אוגוסט הפנר לטבח בבאבי יאר באותו מינוח ציני, 'עבודה מלוכלכת'", נכתב בתלונה.

ממה האירופאים מפחדים?

גם בהשוואה להצהרות של מנהיגים אירופיים נוספים, דברי הערכתו של הקנצלר מרץ לישראל נותרים יוצאי דופן. ידידים בודדים של ישראל, כמו למשל חירט וילדרס בהולנד, התייצבו באופן מוחלט לצידה של ישראל. אפילו ראש ממשלת הונגריה, ויקטור אורבן, שתמך בישראל בעבר, לא השמיע דברי חיזוק לפעולה הישראלית או עמדה ברורה נגד משטר האייתוללות בטהרן.

למרות שקיים קונצנזוס הצהרתי בקרב האיחוד האירופי בדבר הצורך למנוע מאיראן השגת נשק גרעיני, האופציה הצבאית שבה בחרו ישראל וארה"ב מבהילה את מנהיגי אירופה. ראשית, הם חוששים מעליית מחירי הנפט והגז, שעלולה ליצור משבר אנרגיה נוסף לאחר משבר האנרגיה שיצרה מלחמת רוסיה באוקראינה, שממנו בקושי התאוששו. נוסף על כך, האירופאים חוששים מגל חדש של הגירה המונית שיגיע לפתחה של אירופה. לכך יש גם להוסיף את החשש מהתעוררותם של תאי הטרור האיראני הרדומים ומגל פיגועי טרור שיערער עוד יותר את מצב ביטחון הפנים הלא-יציב ברוב מדינות אירופה. על כן, הם מעדיפים להתבצר מפני "ההשלכות" במצודה העשויה דיפלומטיה.

כסף מלוכלך

עד היום, גרמניה אפשרה לאיראן להמשיך ולהתל בקהילייה הבינלאומית. כבר לפני למעלה משני עשורים, שר החוץ הגרמני לשעבר יושקה פישר, קבע שעל העולם לקבל את העובדה שלאיראן יהיה נשק גרעיני, בעוד הוא ועמיתיו מבריטניה, צרפת והאיחוד האירופי מנהלים שיחות עם נציגי המשטר האיראני על מניעת תוכנית הגרעין האיראנית. גרמניה הייתה שותפה למשא ומתן עם איראן ולהסכם הגרעין של אובמה ב-2015, ולאחר חתימת ההסכם מיהרו נציגי המדינה לטהרן כדי להבטיח לארצם את הדיבידנדים הכלכליים והמסחריים מההסכם. כאשר הכריז ממשל טראמפ הראשון על יציאה מההסכם ועל סנקציות על המדינה האסלאמית, הייתה גרמניה שותפה למאמצים ליצירת מנגנון עוקף לסנקציות. ממשלות גרמניה לאורך השנים, ללא כל הבדל בהרכבן הפוליטי, קיימו גם ערוצי תקשורת ישירים עם נציגי המשטר האיראני והזמינו את בכיריו לכנסים ולאירועים שונים בגרמניה "כדי לשמר את רוח הדיאלוג".

גם עבור "עבודה מלוכלכת" צריך לשלם. עם זאת, על הקנצלר מרץ לגלות מנהיגות, גם בארצו וגם באירופה, ולתרגם למעשים את ההערכה שלו לישראל. גרמניהבפרט ואירופה בכלל, שתרמו בדרכים שונות לתוכנית הגרעין האיראנית ושמגלות נדיבות רבה כל כך לפלסטינים, צריכות להקים קרן סיוע לישראל לכיסוי נזקי המלחמה עם איראן. במקום לדבר עם נציגי המשטר האיראני, על אירופה להטיל עליהם חרם מוחלט, לנתק את כל הקשרים עם איראן, לסגור שגרירויות ונציגויות אחרות ולהטיל סנקציות שיורידו את משטר האייתוללות על רגליו. יתרה מזאת, ההבנה שישראל עושה את "העבודה המלוכלכת" צריכה לחרוג מההקשר האיראני ולהיתפס בהקשר של המזה"ת כולו, ובכלל זה בהקשר של הסוגיה הפלסטינית. על האיחוד האירופי להפסיק את האיומים להטיל סנקציות דווקא על ישראל, ולחדול מההתניות המדיניות שנועדו לחייב את ישראל לוויתורים בתמורה להידוק היחסים עם אירופה. זו נראית אומנם משימה בלתי-אפשרית, אך התנאים החדשים שנוצרו כעת במזרח התיכון מעניקים הזדמנות נדירה לאיחוד האירופי לבצע חישוב מסלול מחדש. מרץ יכול להוביל את המהלך הזה.

על הכותב:

אלדד בק, עיתונאי וסופר. למד ערבית ומזרחנות באוניברסיטת הסורבון בפריז, ומסקר זה ארבעה עשורים את המזרח התיכון ואירופה עבור כלי תקשורת שונים בישראל ובעולם. ספריו: ״מעבר לגבול – ארצות אסורות, מסעות ומפגשים״ (2009), ״גרמניה, אחרת״ (2014), ״הקנצלרית – מרקל, ישראל והיהודים״ (2017), ״אלטרנטיבה – ימין חדש לגרמניה?״ (2022), ״פיוס מאוחר, סיפור היחסים הסוערים בין אוסטריה וישראל״ (2024).

הכתוב הוא על דעת המחבר בלבד ואינו משקף בהכרח את עמדת התנועה

הפוסט "העבודה מלכלכת" – המהפך הגרמני מול ישראל הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

שם המבצע "עם כלביא" אינו שם אקראי. זו בחירה עמוקה ושורשית, ששואבת את כוחה ועוצמתה ממעמקי התרבות והזהות היהודית שלנו. זוהי תפיסת עולם שנוסכת כוח, משמעות ואחריות על כולנו, מהעורף, דרך הדרגים המבצעיים ועד מקבלי ההחלטות בקריה ובירושלים.

"הֶן עָם כְּלָבִיא יָקוּם וְכַאֲרִי יִתְנַשָׂא": מה קורה כשהאריה קם

האריה, או הלביא, מוזכר כמה וכמה פעמים בתנ"ך כסמל לעוצמה ולנינוחות שמגיע יחד עם עוצמה אמיתית. יעקב מברך את יהודה כשהוא מתאר אותו כ"גור אריה", וכמי ש"רבץ כאריה וכלביא מי יקימנו" והנביא ישעיהו משתמש כמטפורה בשאגתו של האריה: "שאגה לו כארי".

אבל הפסוק שהיווה השראה לשם המלחמה מול איראן, הוא מיוחד, כיוון שלא נאמר על ידי מישהו מעם ישראל. את המילים  "הֶן עָם כְּלָבִיא יָקוּם וְכַאֲרִי יִתְנַשָּׂא" אומר לא אחר מאשר בלעם, הנביא שנשכר כדי לקלל את עם ישראל, ויצא מברך. איזו תכונה מיוחדת ראה בעם ישראל הנביא שהסתכל עלינו מבחוץ? את התעוררותו של האריה בזמן אמת.

האריה יודע לרבוץ ומפגין בכך את שלוות רוחו. אך כאשר האריה בכל זאת מאותגר לצאת למלחמה הוא לא נמנע מהעימות, אלא פועל בנחישות ובעוצמה בלתי מתפשרות עד הניצחון. אל תטעו בעם הזה, אומר בלעם לעולם. גם כשהוא נראה רובץ, יש תחתיו עוצמות ונחישות.  הוא "יקום ויתנשא" כשהוא נדרש לפעול, ו"לא ישכב" עד שהאיום יוסר והמשימה תושלם.

גם כיום, עם ישראל לא תמיד מזהה את הכוחות הטמונים בו. המחלוקות שלנו לפעמים מסתירות מעינינו את מי שאנחנו באמת, ואנחנו צריכים שיבוא איזה "בלעם" כדי לשקף לנו את מי שאנחנו באמת. השבעה באוקטובר היה סוג כזה של בלעם. רבצנו, חשבנו שאין לנו כוחות לקום ולהתנשא, אבל מה שקורה בימים אלה שבהם ההיסטוריה של המזרח התיכון נכתבת מחדש, מזכיר לנו שאנחנו אריות.

לא לסמוך על אף אחד חוץ מעל עצמנו

והינה עוד נקודה מעניינת שתפסה אותנו. בפירושו על הפסוק שמהווה השראה לשם המבצע, מדגיש רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק (ה"משך חכמה"), מגדולי רבני מזרח אירופה בדור שלפני השואה, תכונה נוספת שמאפיינת את האריה – עצמאות.

כך הוא כותב: "כי הנה עם כלביא יקום כו', שאין העזר מהשתתפות ממלכות אחרים רק מעצמו, וכמו הארי שאינו קורא זולתו לו לעזרה…". כלומר, כשם שהאריה מגן על להקתו מפני מתקפות חיצוניות בכוחות עצמו, כך גם על עם ישראל להיות מסוגל להגן על עצמו מפני האויבים, ולא להיות תלוי בכוחן של מדינות אחרות. זהו אחד מעקרונות היסוד של תנועת הביטחוניסטים: ביטחון ישראל חייב להיות רק בידי ישראל.

לשאוב כוח מהמורשת היהודית

"עם כלביא" הוא שם שמחייב אותנו לא רק להגן, אלא גם לקחת אחריות, ליזום, להכריע ולנצח. זוהי התחייבות, לא רק כלפי עצמנו, אלא כלפי הדורות הבאים וכלפי המורשת שממנה באנו. הוא מבטא את האומץ הנדרש להתמודד מול קשיים בלתי נתפסים, את הנחישות הבלתי מעורערת להשיג את היעד, ואת החוסן המנטלי לעמוד זקופים גם תחת אש. זוהי הרוח שמובילה אותנו בקרב, וזוהי הרוח שמחייבת אותנו ביום-יום.

הבחירה במילות התנ"ך לשם המבצע היא תזכורת חדה וברורה: כוחנו אינו רק בברזל, במודיעין או בטכנולוגיה. כוחנו טמון גם, ואולי בעיקר, ברוח האנושית שלנו. במערכה הנוכחית, כמו בכל עימות עם האויב, עם ישראל נחוש להגן על עצמו, ושואב את חוסנו משורשיו, ומצדקת הדרך שלו.

הפוסט עם כלביא: זה לא רק שם של מבצע, זו גם תפיסת עולם הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

"אנו מכריזים בזאת, על המשך קיומה של מדינת ישראל…" כך היה ראוי לראש ממשלת ישראל לפתוח את נאומו לאומה, עם פתיחת מתקפת המנע של צה"ל באיראן. החלטה זו, היושבת על כתפי ראש הממשלה, היא בסדרי הגודל של הקמת המדינה. בשנת 1947 דוד בן גוריון קיבל החלטה לקבל את תוכנית החלוקה ולהקים את מדינת ישראל, ובשנת 2025 בנימין נתניהו קיבל החלטה למנוע את השמדתה ולוודא את המשך קיומה.

מדינת ישראל נמצאת תחת איום קיומי מאז היווסדה. תחילה, האיום הובל על ידי 6 צבאות ערב, שתיכננו לכבוש את כל מדינת ישראל שזה עתה הוכרז על הקמתה, ועם השנים האיום לבש צורה ופשט צורה בדמות צבאות וקואליציות מדינות ערביות קרובות (מצרים, סוריה, ירדן) ורחוקות (עיראק). בעשורים האחרונים אויבי ישראל, בדמות ארגוני הטרור הפלסטיניים (פת"ח, חמאס, ג'יהאד איסלאמי) וכן ארגון החיזבאללה, הובילו לא רק למעשי טרור ורצח, אלא לנסיון לממש את חזונם להשמדת ישראל באמצעות תוכנית המתקפה של ה-7 לאוקטובר.

השעון הסופר לאחור את השמדת ישראל

תוכנית זו לא היתה רק ניסיון לבצע מעשי רצח וחטיפות מקומי, אלא היתה חלק מתוכנית רב זירתית, בחסותה של איראן, לכיבוש והשמדת מדינת ישראל. מתקפת חמאס היתה אמורה להיות המהלך הראשון, מעין "רגל בדלת", שלאחריו יתקפו פוג'י רדואן בצפון, ערביי יהודה ושומרון בשומרון ובערי השרון, ובהמשך, ערביי ישראל והמיליציות מסוריה, ואולי אף מירדן. הכל בחסות אש הטילים האיראנית, אשר לפי התכנון היה אמורה להגיע לאתרים אסטרטגיים, בסיסי חיל האויר ועוד.

איראן לא רק היתה נותנת החסות, אלא שהיא גם מימנה, הכווינה והיתה המאפשר האסטרטגי של הטרור מול ישראל – הכל כחלק מרצונה להשמיד את מדינת ישראל (בטהראן תלוי שעון הסופר לאחור משנת 2040 את זמן השמדתה של ישראל… זו הזדמנות לטייסי חיל האויר- להשמידו!). אבל איראן לא הסתפקה "רק" בהפעלת טרור וטבעת אש, אלא חתרה להשגת נשק גרעיני, הכל בכדי להשמיד את ישראל. רצון זה של איראן, למרבה האירוניה, מעולם לא הוסתר, אולם העולם ומוסדות האו"ם המשיכו לעצום עיניים, ולנהל עמה משא ומתן כאילו מדובר בעסקה להפסקת ייצור נפט לשימוש אזרחי.

10 פצצות הירושימה

מנגד, מדינת ישראל, בהובלתו של נתניהו, זיהתה את האיום הקיומי, והובילה מאבק רב שנים, ורב ממדי בניסיון לעצור את התגרענותה של איראן. מאבק זה כלל מהלכים דיפלומטיים, בשילוב עם לחץ וסנקציות כלכליות, שהובילו להסכם הגרעין בשנת 2015 (JCPOA), בהובלת ארה"ב. אולם, גם הסכם זה, שממנו יצא הנשיא טראמפ בקדנציה הראשונה שלו (2018), לא מנעו מאיראן להמשיך בחתירתם לפצצה.

ניסיונות אלו הגיעו לשיא בשנים האחרונות, עת איראן הגיעה לכמות אוראניום מועשר ברמה של למעלה מ-60% , בכמות של מאות ק"ג, המספיקים לכ-10 פצצות אטום (כל אחת בסדר גודל של הירושימה). בנוסף, איראן הצליחה להערים על סאב"א, ולקדם בחשאי תוכנית להפיכת החומר המועשר לפצצה (קבוצת הנשק שמטרתה לייצר את ההתקן בו יתקיים הפיצוץ, והוא יותקן על גבי טיל).

בחודשים האחרונים התרבו הסימנים להתקדמות תוכנית קבוצת הנשק, כולל ביצוע ניסויים. מהלך זה חייב קבלת החלטה ישראלית גורלית: האם מדינת ישראל יכולה להמשיך להתקיים בצל איום של פצצה גרעינית מצד איראן. כאן נכנס להילוך מואץ תהליך קידום המוכנות הצבאית למניעת כוונתה של איראן. תוכנית זו, המבוססת על יכולות מבצעיות מגוונות ורבות שנים (שלא יפורטו במאמר זה), קיבלה את ההכוונה וההתאמות הנדרשות בחודשים האחרונים, כפי שמסר ראש הממשלה, ויצאה לפועל בליל יום חמישי האחרון ה 13ביוני 2025.

תהליך קבלת ההחלטות הלאומי המורכב שאת חלקו אני מכיר מבפנים התקיים שנים רבות, תוך דילמות כבדות משקל (יכולת הביצוע, ההישג הנדרש, מחיר לכוחותינו, מחיר לעורף, מחיר מדיני, כלכלי ועוד). הוא הביא לקבלת החלטה גורלית: המשך קיומה של מדינת ישראל, ומניעת איום קיומי על ידי גרעין. על-כך, נאמר כי זו החלטת בן גוריון. רוצה לומר, החלטה על המשך קיומה של המדינה, גם במחיר כבד, וסיכונים אפשריים, אבל המטרה הגדולה היא החשובה כאן.

מטרת מתקפת המנע

מטרת מתקפת המנע היא השמדת יכולות הגרעין או פגיעה משמעותית בו. בנוסף, הוגדרו גם הישגים נוספים, ובהם: פגיעה ביכולת הטילים המדויקים של איראן (גריעת יכולות). התכלית האסטרטגית היא: שינוי המציאות האזורית (ואני מוסיף – העולמית) מן היסוד. החזרת ההרתעה הישראלית, שבירת ציר הרשע, והפעם תוך פגיעה קשה בראש הנחש עצמו.

לפיכך, על מקבלי ההחלטות בישראל לפעול בהתאם ליעד הראשי ולתכלית האסטרטגית. רק כאשר נגיע להישגים אלו, ולא לפני (בשל לחץ כלשהו – בינלאומי או אחר), עלינו להיכנס למנגנון סיום שיבטיח את המשך פירוק כלל יכולת איראן בתחום הגרעין (מודל לוב על מלא). כמו כן עלינו לכלול כאן את כל תחומי האיום האיראניים: התעצמותה בטק"ק, הפעלת שלוחי הטרור ומימונם, פתיחת מיצרי באב אל מנדב ועוד. זו הזדמנות של פעם בדור, ועלינו למצות אותה עד תום.

הכתוב הוא על דעת המחבר בלבד ואינו משקף בהכרח את עמדת התנועה

הפוסט החלטת בן גוריון של נתניהו הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

הכתבה השלישית והאחרונה בסדרת מדד הביטחוניסטים על המשימות הגדולות של ישראל תתמקד בפילוחי עומק של הנתונים שהבאנו בכתבות הקודמות וחושפים את אחד הממצאים הבולטים שעלו מהסקר הנוכחי: התזוזה המשמעותית שחלה בעמדות מצביעי המרכז והשמאל בנוגע לסוגיות מדיניות וביטחוניות.

"מדד הביטחוניסטים" הוא מחקר כמותני ואיכותני הנערך על ידי מחלקת המחקר שלנו באופן שוטף, זה מספר שנים, ובוחן את דעת הציבור הישראלי בסוגיות הנוגעות לביטחון וחברה. בגל המדידה האחרון, החלטנו לבחון לעומק את סדר העדיפויות הלאומי של הציבור בישראל – בתחום הביטחוני, החברתי והמדיני. את ממצאי הסקר השווינו לנתוני סקר זהה שביצענו בשנת 2022, שנערך בטרם המתקפה בשבעה באוקטובר ומלחמת חרבות ברזל. ההשוואה בין שני הסקרים אפשרה לנו לזהות מגמות שינוי בעמדות הציבור.

הסקר נערך בחודש פברואר 2025 על ידי מחלקת המחקר של תנועת הביטחוניסטים, בליווי סטטיסטי של ד"ר חגי אלקיים .המדגם כלל 1,181 משיבים מקרב האוכלוסייה הבוגרת (18+) בישראל המשתמשת באינטרנט ,ועבר בקרה כדי לוודא ייצוגיות בהיבטים של גיל, מגדר, לאום, רמת דתיות וזיהוי פוליטי. מרווח טעות הדגימה המרבי עבור כלל המדגם הוא ±2.85% בהסתברות של 95%; עבור המדגם היהודי (940 משיבים) מרווח הטעות הוא ±3.2% בהסתברות של 95%; ועבור המדגם הערבי (241 משיבים) הוא ±6.31% בהסתברות של 95%.

השמאל: פחות ויתורים, יותר ביטחון

בקרב מצביעי השמאל, ניכרת ירידה משמעותית בתמיכה בעקרונות שהיו מזוהים לאורך שנים עם מחנה זה. לשאלה "האם יש לתמוך בקידום הסכם שלום שיכלול הקמת מדינה פלסטינית שבירתה ירושלים על רוב שטחי יהודה ושומרון", רק 47% ממצביעי השמאל ענו בחיוב – ירידה חדה של 13% לעומת 60% בסקר הקודם, שנערך בשנת 2022.

במקביל, ניכרת בשמאל עלייה באימוץ תפיסות ביטחוניות שהיו מזוהות עד כה עם הימין והמרכז. כך, לדוגמה, שיעור מצביעי השמאל הסבורים ש"נסיגה משטחי יהודה ושומרון תפגע ביכולת של ישראל להגן על עצמה" עלה מ־14% ל־23% – גידול של 9% בשלוש שנים.

בהתאם לכך, התמיכה בהחלת ריבונות ישראלית על שטחי  Cעלתה אף היא בקרב מצביעי השמאל, מ־16% ב־2022 ל־20% כיום.המרכז: מתקרב לעמדות הימין

בקרב מצביעי המרכז התזוזה לעבר עמדות שהיו מזוהות בעבר עם הימין חדה אף יותר. בעוד בשנת 2022 תמכו 27% מהם בהסכם שלום שיכלול מדינה פלסטינית שבירתה ירושלים על רוב שטחי יהודה ושומרון, הרי שבשנת 2025 שיעור התמיכה בכך ירד ל-13% בלבד – ירידה של 14%.

בדומה לכך, שיעור מצביעי המרכז הסבורים שנסיגה משטחי יהודה ושומרון תפגע ביכולת ההגנה של ישראל עלה באופן משמעותי, מ־36% ל־49%.

גם התמיכה בהחלת ריבונות ישראלית על כל שטחי יהודה ושומרון הולכת ומתחזקת בקרב תומכי המרכז: מ-13% בשנת 2022 ל-20% בשנת 2025.

עלייה במתן קדימות להסכמים אזוריים על פני הסכם עם הפלסטינים

מעבר לשאלות על גבולות ומדינה פלסטינית, נשאלו משתתפי הסקר גם מה חשוב יותר לקדם מבחינה אסטרטגית בשנים הקרובות – חתירה להסכם שלום מול הפלסטינים, או חתירה להסכמי שלום עם מדינות נוספות במזרח התיכון.

מהסקר עולה ש-72% מתומכי המרכז סבורים שחתירה להסכמי שלום עם מדינות נוספות במזרח התיכון חשובה יותר מחתירה להסכם שלום מול הפלסטינים, בעוד רק 12% סבורים שחשוב יותר לקדם הסכם עם הפלסטינים.

בקרב השמאל, הנתונים כמעט שקולים: 49% עדיין סבורים שחשוב יותר לקדם חתירה להסכם שלום מול הפלסטינים, אך 47% סבורים שחשוב יותר לקדם חתירה להסכמי שלום עם מדינות נוספות במזרח התיכון.

האם ממשל טראמפ טוב לישראל?

המגמה המתמשכת של אימוץ עמדות ביטחוניות שהיו מזוהות בעבר עם הימין על ידי מצביעי המרכז והשמאל באה לידי ביטוי גם בדעתם על ממשל טראמפ החדש, שביטא תמיכה נחרצת בזכותה של ישראל להגן על עצמה ומאופיין בעמדות ניציות.

שאלה חדשה שנכללה בסקר הנוכחי, שנערך בחודש פברואר 2025, ולא הופיעה בסקר המשימות הגדולות שנערך ב-2022 הייתה "כיצד להערכתך ישפיע ממשל טראמפ על המצב הביטחוני של ישראל במזרח התיכון?"

58% ממשתתפי הסקר השיבו שההשפעה צפויה להיות חיובית, לעומת 16% בלבד הסבורים שהיא תהיה שלילית. הפילוח האידיאולוגי מבליט את הפער: בקרב מצביעי הימין, 81% סבורים שממשל טראמפ צפוי להשפיע באופן חיובי על ביטחון ישראל. במרכז, 53% חושבים זאת – עדיין רוב, אבל קטן יותר, ובשמאל שיעור הנשאלים שמאמינים בכך יורד ל- 39%.

עם זאת, עצם העובדה שכמעט 40% ממצביעי השמאל סבורים שלממשל טראמפ תהיה השפעה חיובית על ביטחון ישראל אף היא עשויה להעיד על התזוזה שלהם לעבר עמדות ביטחוניות שכאמור היו מזוהות בעבר בעיקר עם הימין.

קונצנזוס בציבור היהודי – ישראל צריכה להגיב על כל ירי

שאלה חדשה נוספת ששאלנו את המשתתפים בסקר הייתה "מה צריכה להיות המדיניות הישראלית בתגובה לירי ספורדי – המכונה 'טפטופי ירי' – מרצועת עזה או מלבנון?" התשובות בקרב הציבור היהודי שיקפו הבדלים אידיאולוגיים מובהקים, אך גם תמימות דעים החוצה מחנות פוליטיים באשר לעובדה שישראל חייבת להגיב, בצורה כזו או אחרת, על כל ירי לשטחה.

רוב מוחלט של 96% מקרב מצביעי המרכז השיבו שישראל חייבת להגיב על כל ירי המבוצע לשטחה, כאשר 59% אחוזים תומכים בתגובה נרחבת על כל ירי, כולל האפשרות לצאת למבצע צבאי משמעותי, ואילו 37% מעדיפים תגובה פרופורציונלית שעונה לאיום הספציפי. 2% בלבד השיבו שיש להגיב רק במידה שיש פגיעה בחיי אדם או שיבוש משמעותי של החיים האזרחיים.

גם בקרב מצביעי השמאל יש רוב גדול של 89% שתומך בכך שישראל תגיב על כל ירי לשטחה, אך החלוקה הפנימית הפוכה. רובם – 54% – סבורים שהתגובה הצבאית צריכה להיות פרופורציונלית לאיום הספציפי, בעוד רק 35% תומכים בתגובה נרחבת, כולל האפשרות לצאת למבצע צבאי משמעותי. 3% בלבד השיבו שצריך להגיב רק במידה שיש פגיעה בחיי אדם או שיבוש משמעותי של החיים האזרחיים, ורק אחוז אחד השיבו שאין להגיב כלל.

התפכחות גוברת בכל חלקי המפה הפוליטית

"מהסקר עולה תמונה ברורה של תזוזה רעיונית עמוקה בקרב מצביעי המרכז והשמאל", אומר תא"ל (מיל') אמיר אביבי, יו"ר תנועת הביטחוניסטים. "יותר ויותר מתנגדים להקמת מדינה פלסטינית על שטחי יהודה ושומרון, חושבים שנסיגה משטחים אלה תפגע ביכולת של ישראל להגן על עצמה, תומכים בהחלת ריבונות ישראלית על שטחי C ומייחסים חשיבות רבה יותר להסכמים אזוריים מאשר להסכם עם הפלסטינים. נוסף על כך, נראה שבעקבות מלחמת חרבות ברזל הסבלנות של הציבור הישראלי כלפי הכלה של טפטופי ירי הסתיימה, ומה שהיה לא יהיה עוד".

"ראוי לציין גם שרוב מובהק בציבור הישראלי, כולל רוב מצביעי המרכז וכמעט ארבעים אחוז ממצביעי השמאל, השיבו שממשל טראמפ צפוי להשפיע באופן חיובי על ביטחון ישראל, וזאת בסקר שנערך כשבועיים לאחר פרסום תוכנית טראמפ להגירה מרצון", אומר אביבי. "נראה שהישראלים בשלים לחלופות מדיניות שמאתגרות את קונספציית אוסלו שכשלה, מבטאות חשיבה מחוץ לקופסה וחותרות ליצירת מציאות מדינית שתשמור על ביטחון ישראל לדורות".

לכתבה קודמת בסדרה >

הפוסט מדד הביטחוניסטים 2025: תזוזה מדינית וביטחונית בשמאל ובמרכז הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

"מדד הביטחוניסטים" הוא מחקר כמותני ואיכותני שנערך על ידי מחלקת המחקר שלנו באופן שוטף, ובוחן את דעת הציבור הישראלי בסוגיות הנוגעות לביטחון וחברה.

בסקר מדד הביטחוניסטים שערכנו בשנת 2022 שאלנו מהן המשימות הגדולות של ישראל לשנים הקרובות. בחודש פברואר האחרון קיימנו סקר חדש שכלל שאלות זהות לקודמו, נוסף לשתיים חדשות, כדי לבחון אם ובאיזו מידה השתנו עמדות הציבור בעקבות האירועים הדרמטיים שעברו על מדינת ישראל מאז.

בכתבה הקודמת הצגנו את סדר העדיפויות של הציבור הישראלי בשאלת המשימות הגדולות כיום כפי שבא לידי ביטוי בסקר הנוכחי, בהשוואה לסקר הקודם. בכתבה שלפניכם נתמקד בממצאים נוספים.

הסקר נערך בחודש פברואר 2025 על ידי מחלקת המחקר של תנועת הביטחוניסטים, בליווי סטטיסטי של ד"ר חגי אלקיים. המדגם כלל 1,181 משיבים מקרב האוכלוסייה הבוגרת (18+) בישראל המשתמשת באינטרנט, ועבר בקרה כדי לוודא ייצוגיות בהיבטים של גיל, מגדר, לאום, רמת דתיות וזיהוי פוליטי. מרווח טעות הדגימה המרבי עבור כלל המדגם הוא ±2.85% בהסתברות של 95%; עבור המדגם היהודי (940 משיבים) מרווח הטעות הוא ±3.2% בהסתברות של 95%; ועבור המדגם הערבי (241 משיבים) הוא ±6.31% בהסתברות של 95%.

הסכם שלום עם הפלסטינים אינו היעד המדיני החשוב ביותר

ב-2022, רוב של 55% מהציבור סבר שחשוב יותר לקדם הסכם שלום עם הפלסטינים מאשר עם מדינות נוספות במזרח התיכון, לעומת מיעוט של 35% שחשב ההפך.

בסקר הנוכחי, רק 23% (ירידה של 12%) מכלל המדגם סבורים כי חשוב יותר לקדם הסכם עם הפלסטינים, לעומת 66% (עלייה של 11%) שמייחסים חשיבות רבה יותר לקידום הסכמים עם מדינות אחרות באזור.

בפילוח לפי המשיבים היהודים לסקר, המגמה מתחדדת: 78% מהציבור היהודי בישראל סבורים שחשוב לקדם הסכמים עם מדינות אחרות במזרח התיכון, יותר משחשוב לקדם הסכם מול הפלסטינים – עלייה של 12% מהסקר הקודם.

ממצאים אלו מצביעים על כך שרוב הולך וגדל מקרב הציבור הישראלי אינו סבור עוד שהמאמץ המדיני הישראלי צריך להתמקד בפלסטינים, אלא דווקא במדינות אחרות, בדומה למודל שהוצג ב"הסכמי אברהם".

מתן הקדימות להסכמים אזוריים על פני הסכם עם הפלסטינים חוצה מחנות פוליטיים

פילוח אידיאולוגי של העדפות הציבור היהודי בישראל מבהיר שלא רק רוב מכריע של מצביעי הימין, אלא גם רוב גדול של מצביעי המרכז ואפילו חלק נרחב ממצביעי השמאל נותנים קדימות להסכמים אזוריים נוסח "הסכמי אברהם" על פני חתירה להסכם שלום עם הפלסטינים.

מהסקר עולה כי רוב מכריע ממצביעי הימין (88%) סבורים שחתירה להסכמים עם מדינות ערב חשובה יותר מקידום הסכם מול הפלסטינים, אך גם רוב גדול ממצביעי המרכז (72%) חושבים אותו הדבר. רק 12% ממצביעי המרכז מאמינים שדווקא ההסכם מול הפלסטינים הוא החשוב יותר.

אפילו בקרב מצביעי השמאל, הנתונים כמעט שקולים: 47% מעדיפים לקדם הסכם עם מדינות אחרות במזה"ת, לעומת 49% שעדיין מאמינים שחשוב יותר לקדם הסכם עם הפלסטינים.

המגמה ברורה: גם בקרב קהלים שבעבר ראו בהסכם שלום בין ישראל לפלסטינים מפתח לשלום אזורי הולכת ומחלחלת ההבנה שהעתיד המדיני של ישראל טמון בחיזוק הקשרים האזוריים באופן שאינו מותנה בפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני.

מדינה פלסטינית: הציבור מתנגד

כמו בסקר שערכנו ב-2022, ביקשנו לבדוק אם הישראלים תומכים בהקמת מדינה פלסטינית על רוב שטחי יהודה ושומרון ואם הם מוכנים לחלוקת ירושלים לשם כך. כדי לבחון זאת, שאלנו את משתתפי הסקר אם יתמכו בהקמת מדינה פלסטינית על רוב שטחי יהודה ושומרון שמזרח ירושלים היא בירתה, ואם יתמכו בהקמת מדינה כזו כשירושלים נותרת בריבונות ישראל.

בתשובה לשאלה "האם תתמכו בהסכם שלום עם הפלסטינים, המלווה בהסדרי ביטחון, הכולל הקמת מדינה פלסטינית על רוב שטחי יהודה ושומרון, כאשר מזרח ירושלים תהיה בירת המדינה הפלסטינית?" 68% מהנשאלים השיבו בשלילה – עלייה של 8% ביחס ל-2022. מקרב הנשאלים היהודים, 80% השיבו שלא יתמכו בהסכם כזה.

מקרב הנשאלים הערבים, הרוב השיבו שכן יתמכו בהסכם שלום בתנאים אלו, אולם מדובר עדיין בירידה בהשוואה לסקר הקודם – 61% לעומת 66% ב-2022. 22% מהמשתתפים הערבים, לעומת זאת, השיבו שלא יתמכו בהסכם כזה – עלייה של 5% מהסקר הקודם.

כששאלנו את משתתפי הסקר "האם תתמכו בהסכם שלום עם הפלסטינים, המלווה בהסדרי ביטחון, הכולל הקמת מדינה פלסטינית על רוב שטחי יהודה ושומרון, כאשר מזרח ירושלים נשארת בריבונות ישראל?" 60% (עלייה של 8% מהסקר הקודם) מכלל המדגם ו-66% מקרב הנשאלים היהודים עדיין השיבו שלא.

מנתונים אלו עולה שרוב מובהק מקרב אזרחי ישראל מתנגד להקמת מדינה פלסטינית על רוב שטחי יהודה ושומרון, עם או בלי חלוקת ירושלים; שמקרב הנשאלים היהודים, רוב מובהק מתנגד להקמת מדינה פלסטינית גם בתרחיש שבו כל ירושלים נותרת בידי ישראל, ושרוב מוחץ מתנגד לתרחיש שבו מזרח ירושלים עוברת לשליטה פלסטינית.

רוב הציבור: נסיגה מיו"ש תפגע בביטחון ישראל

אותה מגמה של פיכחון מדיני באה לידי ביטוי גם ביחסם של הישראלים לנסיגה משטחי יהודה ושומרון. מהסקר עולה שרוב הציבור בישראל מתנגד לנסיגה משטחי יהודה ושומרון ומאמין שהיא תפגע בביטחון המדינה, גם אם תיעשה במסגרת הסכם שלום שילוּוה בהסדרי ביטחון.

53% ממשתתפי הסקר השיבו שלדעתם ישראל בטוחה יותר במצב הנוכחי, מאשר אם ייחתם הסכם שלום עם הפלסטינים הכולל נסיגה משטחי יהודה ושומרון – עלייה של 4% מהסקר הקודם. בהתאם, רק 29% סבורים שישראל תהיה בטוחה יותר אם ייחתם הסכם שלום עם הפלסטינים הכולל נסיגה משטחי יהודה ושומרון – ירידה של 5% מהסקר הקודם.

בקרב הציבור היהודי, הפער חד עוד יותר: 63% חושבים שהמצב הקיים עדיף לישראל מבחינה ביטחונית על פני נסיגה מיהודה ושומרון במסגרת הסכם שלום מול הפלסטינים, לעומת18%  בלבד שמאמינים שהסכם שלום עם הפלסטינים יביא לביטחון רב יותר.

בדומה לכך, 61% מכלל הציבור (עלייה של 5% ביחס ל-2022) ו-67% מהיהודים (עלייה של 7% ביחס ל-2022) השיבו שנסיגה מיהודה ושומרון תפגע בביטחון ישראל גם אם היא תלוּוה בהסדרי ביטחון חזקים.

מתשובות אלו עולה שרוב מובהק מקרב הציבור הישראלי סבור שהסכם שלום עם הפלסטינים במחיר של נסיגה מיהודה ושומרון יפגע ביכולת של ישראל להגן על עצמה. תפיסה זו עולה בקנה אחד עם עמדת תנועת הביטחוניסטים, הרואה בכל הסכם שלום לא מטרה אלא אמצעי למימוש היעד של שמירה על ביטחון ישראל לדורות – ולפיכך יש לתמוך בהסכם המקדם השגת יעד זה, ולהתנגד להסכם המסכן זאת.

יש לקדם שלום אזורי שמבוסס על אינטרסים משותפים

"הסקר החדש מבהיר שיותר ויותר אזרחים בישראל, מכל גוני הקשת הפוליטית, מאמינים בקידום שלום אזורי שאינו מבוסס על ויתורים, אלא על אינטרסים משותפים", אומר תא"ל (מיל') אמיר אביבי, יו"ר תנועת הביטחוניסטים. "הסכמי אברהם סימנו את הדרך להמשך העמקת הבריתות האסטרטגיות של ישראל עם מדינות מתונות במזרח התיכון וליצירת שיתופי פעולה כלכליים וביטחוניים, באופן שאינו תלוי בקידום הסכם מול הנהגה פלסטינית שהוכיחה פעם אחר פעם שאינה מעוניינת בכך."

"במקביל, הציבור הישראלי בשל להחליף את הפרדיגמה הכושלת של פתרון שתי המדינות בתפיסות מדיניות חדשות ומציאותיות יותר, כמו תוכנית האמירויות הפלסטיניות", אומר אביבי. "תוכנית זו מציעה לחלק את יהודה, שומרון ועזה לערי מדינה עצמאיות, שיחליפו את משטר החמאס הרצחני בעזה ואת השלטון המושחת ותומך הטרור של הרשות הפלסטינית ביהודה ושומרון. ביזור הכוח הצבאי והשלטוני בין חמולות מקומיות, באופן המתבסס על המבנה השבטי והמסורתי של החברה הפלסטינית, ימנע ממדינת טרור נוספת להתבסס על גבול ישראל. תוכנית האמירויות היא אחת משורה של תוכניות שמציבות חלופה רלוונטית לקונספציית אוסלו, שהוכחה כמסוכנת לביטחון ישראל. אלו הכיוונים שהשיח הציבורי בתחום המדיני צריך לעסוק בהן בשנים הקרובות".

לכתבה הקודמת בסדרה >

לכתבה הבאה בסדרה >

הפוסט מדד הביטחוניסטים 2025: התפכחות מאשליות בתחום המדיני? הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

"מדד הביטחוניסטים" הוא סדרת מחקרים כמותניים ואיכותניים שגלי מדידה שלה נערכים מדי כמה חודשים על ידי מחלקת המחקר שלנו, במטרה לבחון את עמדות הציבור הישראלי כלפי סוגיות מפתח בביטחון ובחברה.

בתחילת שנת 2022 עסק סקר מדד הביטחוניסטים במשימות הגדולות של ישראל. שלוש שנים חלפו מאז, אך האירועים הביטחוניים שהתרחשו בינתיים מצריכים בדיקה מחדש של דעת הקהל הישראלית, במיוחד לאחר מאורעות שבעה באוקטובר. מסיבה זו כלל הסקר הנוכחי שאלות זהות לאלו שנשאלו ב-2022, בתוספת שתי שאלות חדשות.

הסקר נערך בחודש פברואר 2025, על ידי מחלקת המחקר של תנועת הביטחוניסטים, בליווי סטטיסטי של ד"ר חגי אלקיים. המדגם כלל 1,181 משיבים מקרב האוכלוסייה הבוגרת (18+) בישראל המשתמשת באינטרנט, ועבר בקרה כדי לוודא ייצוגיות בהיבטים של גיל, מגדר, לאום, רמת דתיות וזיהוי פוליטי. מרווח טעות הדגימה המרבי עבור כלל המדגם הוא ±2.85% בהסתברות של 95%; עבור המדגם היהודי (940 משיבים) מרווח הטעות הוא ±3.2% בהסתברות של 95%; ועבור המדגם הערבי (241 משיבים) הוא ±6.31% בהסתברות של 95%.

עבר לקדמת הבמה: ביטחון ישראל מול איומים חיצוניים

בסקר הנוכחי הצגנו לנשאלים את אותן משימות שהוצגו בסקר שנערך בשנת 2022, ובהן חיזוק המשילות והביטחון האישי, ביטחון ישראל מול איומים חיצוניים, יוקר המחיה, שיפור מערכת החינוך, סוגיות דת ומדינה, יחסי החוץ של ישראל ועוד. כמו בסקר הקודם, ביקשנו מהמשתתפים לבחור את המשימות החשובות ביותר עבור מדינת ישראל בשנים הקרובות. באופן זה ביקשנו לבחון אם וכיצד השתנה סדר העדיפויות של הציבור הישראלי במהלך השנתיים האחרונות.

גם השנה, המשימה שזוכה לדירוג הגבוה ביותר בסדר העדיפויות היא "חיזוק המשילות, הביטחון האישי וביטחון הפנים" – עם 62% מהמשיבים שסימנו אותה כאחת משלוש המשימות החשובות ביותר לדעתם. כלומר, מבחינת הציבור השינויים הדרמטיים שהתרחשו מאז 2022, כולל איום קיומי על מדינת ישראל, לא מפחיתים את חשיבות הביטחון האישי וביטחון הפנים.

השינוי הבולט ביותר בין הסקרים ניכר במקום השני ברשימה: בשנת 2022, רק 32% סימנו את "ביטחון ישראל מול איומים חיצוניים" כמשימה עיקרית. בסקר הנוכחי השיעור זינק ל-57% – עלייה חדה של 25% ושל שני מקומות בדירוג.

פילוח התשובות לפי משיבים יהודים מחדד את הפער אף יותר:
בסקר 2022, 36% מהנשאלים היהודים סימנו את "ביטחון ישראל מול איומים חיצוניים" כאחת המשימות הגדולות, ואילו בסקר הנוכחי, השיעור זינק ל-67% – עלייה של 31%.

בהמשך דירוג המשימות ניצבים יוקר המחיה ומחירי הדיור (50%), השסעים החברתיים בישראל (43%), שיפור מערכת החינוך (31%), סוגיות דת ומדינה (17%), שיפור מערכת הבריאות (12%), שיפור תשתיות התחבורה (10%), יחסי החוץ של ישראל (8%), ולבסוף, חיזוק הקשר עם יהדות התפוצות (2%).

המשימות הביטחוניות: מלחמה בטרור, מוכנות צבאית והאיום האיראני

לאחר שבחנו את סדר העדיפויות של הציבור במגוון תחומים, בחרנו להתעמק ולבחון את חשיבות המשימות הפנימיות שבתוך תחום הביטחון. כמו בסקר הקודם, הצגנו לנשאלים שאלה נפרדת שהתמקדה רק בתחום הביטחוני, וביקשנו מהם לבחור את הנושאים הביטחוניים שחשוב ביותר לטפל בהם בשנים הקרובות.

הנושא הביטחוני שזוכה לעדיפות הגבוהה ביותר הוא "המלחמה בטרור הפיגועים בתוך ישראל", עם 57% – עלייה של מקום אחד בדירוג לעומת 2022. אחריו ניצבים "מוכנות צה"ל מול סוריה, לבנון ועזה" (51%) ו"האיום הגרעיני האיראני" (גם הוא 51%). נתון מעניין שאליו נתייחס בהמשך.

לעומת זאת, ירידה חדה נרשמה בדירוג משימת "המשילות בערים המעורבות ובצירים מרכזיים": בעוד בסקר שנערך ב-2022 היא דורגה במקום הראשון בין כלל המשימות הביטחוניות, עם 61% מהמשיבים, בסקר הנוכחי היא צנחה למקום הרביעי בלבד עם 38% מהמשיבים.

תוצאה זו מובנת לאור העובדה שהסקר משנת 2022 נערך חודשים ספורים לאחר הפרעות על רקע לאומני בערים המעורבות בישראל במהלך מבצע "שומר החומות", מה שהפך סוגיה זו לבוערת יותר בסדר היום הציבורי דאז.

בהמשך דירוג המשימות הביטחוניות הדחופות ביותר מופיעות "דה־לגיטימציה לישראל בעולם" (26%), "מוכנות העורף למתקפת טילים" (20%), "תגבור ערכי הציונות בישראל" (15%) ו"גילויי אנטישמיות נגד יהודים בעולם" (11%).

הזירה האיראנית: סוגיה ביטחונית, לא פוליטית

כאמור, אחד הנתונים הבולטים ביותר בסקר הנוכחי הוא העלייה החדה בתחושת הדחיפות הציבורית סביב סוגיית הגרעין האיראני. בעוד בסקר 2022, 35% מהמשיבים סימנו את האיום האיראני כאחת המשימות הביטחוניות המרכזיות של ישראל, בסקר 2025 הנתון הזה זינק ל־51% – עלייה של 16%. העלייה הזו משקפת בבירור את השפעת התלקחות הזירה האיראנית, שהתבטאה בשתי מתקפות ישירות של איראן נגד ישראל בשנה האחרונה.

נתון זה משמעותי במיוחד לאור העובדה שבשיח הציבורי והתקשורתי שקדם למלחמת חרבות ברזל, האיום האיראני סווג לעיתים קרובות כנושא שנוי במחלוקת – כזה שהעמדה לגביו שיקפה לא פעם השתייכות פוליטית. תנועת הביטחוניסטים יצאה נחרצות נגד תפיסה זו, ונראה כי המלחמה הבהירה לציבור הישראלי באופן נחרץ שהתמודדות עם האיום האיראני אינה סוגיה פוליטית, אלא משימה ביטחונית דחופה ומרכזית של מדינת ישראל לשנים הקרובות.

רוב הציבור היהודי בעד החלת ריבונות ביהודה ושומרון

כמו בסקר מ-2022, גם מהסקר הנוכחי עולה כי 67% מאזרחי ישראל היהודים תומכים בהחלת ריבונות על שטחי C – שנמצאים בשליטה ביטחונית ואזרחית ישראלית ומהווים כ־60% משטחי יהודה ושומרון.

עלייה חדה מהסקר הקודם נרשמה בשאלת החלת ריבונות מלאה על כלל שטחי יהודה ושומרון. מהסקר הנוכחי עולה כי 53% מהיהודים בישראל תומכים בהחלת ריבונות מלאה על שטחי יו"ש, לרבות שטחים שבשליטה אזרחית פלסטינית – זו עלייה של 13% מהסקר הקודם.

מנתונים אלו עולה תמונה ברורה, שלפיה לא זאת בלבד שהחלת ריבונות על שטחי C זוכה לרוב ברור בקרב הציבור היהודי בישראל, אלא שרובו תומך גם בהחלת ריבונות על שטחי יהודה ושומרון בכללותם.

יש משימות לאומיות נוספות

"הסקר הנוכחי מבטא המשך של מגמה שראינו כבר ב־2022 – הכרה עמוקה של הציבור הישראלי בכך שיש חשיבות מכרעת למוכנות הביטחונית של ישראל וליכולתה להתמודד בכוחות עצמה עם כל איום שנשקף לה – מחמאס, חיזבאללה והמשטר הג'יהאדיסטי בסוריה שניצבים על הגבולות שלנו, ועד המתקפות של איראן והחות'ים ממרחק", אומר תא"ל (מיל') אמיר אביבי, יו"ר תנועת הביטחוניסטים. "הציבור מבין שאי אפשר עוד להסתמך על אשליות שרווחו בעבר, כאילו אפשר להשלים עם פגיעה בריבונות הישראלית, או עם מציאות שבה האויבים שלנו מתעצמים מבחינה צבאית באופן שיכול לסכן את ביטחון המדינה."

עם זאת, אביבי מדגיש כי יש משימות לאומיות חשובות שממשיכות להידחק לשוליים: "שיפור מערכת החינוך, חיזוק הקשר עם יהדות התפוצות, מאבק באנטישמיות הגואה בעולם וחיזוק ההכרה של כל יהודי בעולם שישראל היא הבית שלו – אלו לא נושאים זניחים, אלא יעדי ליבה של החזון הציוני. בלי חינוך לזהות, לערכים ולאחריות לאומית אין עמוד שדרה פנימי לחברה הישראלית. ורק חיבור חי ואקטיבי עם העם היהודי בתפוצות והגברת העלייה יבטיחו שישראל תמשיך להגשים את ייעודה ההיסטורי."

לכתבה הבאה בסדרה >

הפוסט מדד הביטחוניסטים 2025: המשימות הגדולות של ישראל הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

על פי דיווח ב"וול סטריט ג'ורנל" טראמפ אמר בשיחות סגורות שהוא אישר תוכניות תקיפה באיראן, אך הוא רוצה להמתין להחלטה של המשטר לגבי נטישת תוכנית הגרעין. זאת, לאחר שהתבטא לפני כמה ימים במילים "אין לי חשק למו"מ עם איראן – אני מצפה לכניעה מוחלטת". רשת "בלומברג" מדווחת שבאמריקה "נערכים לתקיפה בימים הקרובים – למרות שהמצב עדיין מתפתח ויכול להשתנות".

דברים אלה משקפים את ההישגים המרשימים של ישראל במלחמה עם איראן, ימים ספורים בלבד לאחר שיצאה למתקפת מנע מול האיום הגרעיני והבליסטי. העולם מתבונן בהשתאות על היכולות יוצאות הדופן של מערכת הביטחון הישראלית.

לאור ההישגים של ישראל מצד אחד וגודל האיום הקיומי הניצב מולנו מצד שני, הגישה שחותרת ל"אסטרטגיית יציאה" ומוכנה להסתפק בכל הסכם עם האיראנים ­ בכל מקרה אינה יכולה להיות אופציה. השאלה שניצבת בפני מדינת ישראל היא אחרת: האם להסתפק בכניעה איראנית שתכלול פירוק תשתיות הגרעין והטילים אך תשאיר את המשטר עם יכולת להתאושש בעתיד, או לנצל את חלון ההזדמנויות הנדיר הזה כדי למוטט את כלכלתה של איראן ולהביא לשינוי השלטון ולקריסת הציר השיעי.

מהו האיום הקיומי הכפול שאילץ את ישראל לפעול דווקא עכשיו?

לאחרונה החליטה איראן לעבור מהעשרת אורניום לתהליך של הנשקה – יצירת נשק גרעיני של ממש. לפי ההערכות המודיעיניות, איראן החלה בהיערכות מהירה להרכבת תשע פצצות גרעין, כאשר כל מרכיבי הפצצה כבר נמצאים בהישג יד.

במקביל, החליט המשטר האיראני להתחיל לייצר טילים בליסטיים בקצב חסר תקדים. המטרה הייתה להגיע בתוך מספר שנים לעשרות אלפי טילים בליסטיים שיוכלו להציף את מערכות ההגנה האווירית של ישראל עד שייגמרו המיירטים, ולחולל בה הרס וחורבן בממדים חסרי תקדים. שילוב טילים גרעיניים בירי מסיבי כזה היה מאפשר לאיראן לממש את יעדה המוצהר – ולהביא להשמדת ישראל.

כדי להגן על עצם קיומה ועל שלום העולם המערבי כולו, לא נותרה לישראל ברירה אלא לצאת למערכה שנועדה לסכל הן את הפיכתה של איראן למדינה בעלת נשק גרעיני והן את איום הטילים הבליסטיים שביקשה לפתח. המטרה: השמדת כל התשתיות הגרעיניות והבליסטיות, כולל המפעלים שמייצרים את הנשק, חיסול המדענים שמחזיקים בידע שמאפשר את פיתוח פרויקט הגרעין האיראני, פגיעה קשה בהנהגה הצבאית האיראנית ובמשמרות המהפכה, וסיום המערכה בתוך שבועות בודדים מבלי להיגרר למלחמת התשה קשה וממושכת שבה איראן, בדומה לתימן, "מטפטפת" עלינו טילים למשך חודשים ארוכים או אפילו שנים.

ימים ספורים ששינו את המזרח התיכון

בתום ימי לחימה מעטים בלבד, צה"ל כבר שולט כמעט לחלוטין במרחב האווירי של איראן, כולל באזור טהרן – מציאות שעד לפני כמה ימים נראתה בלתי אפשרית. כוחות הביטחון הישראליים ביצעו מבצעי סיכול נועזים ויצירתיים בעומק איראן. מתקני גרעין ומתקנים צבאיים נפגעו או הוצאו מכלל פעולה, ויכולת הייצור והפיתוח האיראנית ספגה מכה קשה.

במקביל, הטילים הבליסטיים שהיו אמורים להציף את ישראל לפי התכנון האיראני, למרות מחיר הדמים הנורא שגבו בחיי אזרחים ישראלים, יורטו ברובם הגדול ולא הניבו את התוצאות שאיראן ציפתה להן. ישראל מתמודדת באופן יעיל ומדויק גם עם ניסיונות שיגור רחפנים וכלי טיס בלתי מאוישים.

העובדה שהמערכה מתרחשת לאחר שישראל כבר כרתה כמה מזרועות התמנון האיראני, מסבירה מדוע אפילו הפרוקסי שאיראן השקיעה בהם משאבים עצומים – חיזבאללה וחמאס – נמנעים מלהצטרף למערכה, ואינם נחלצים לעזרת המדינה שטיפחה אותם במשך עשורים. לאחר העימות הקודם עם ישראל הם פשוט לא יכולים להרשות זאת לעצמם.

התוצאה היא שינוי דרמטי במאזן הכוחות האזורי. איראן, שנחשבה למעצמה אזורית עם כושר הרתעה משמעותי,  כיום חשופה ופגיעה יותר מאי פעם. הציר השיעי בראשותה, שהטיל אימים על המזרח התיכון כולו, מתערער ויש אפשרות אמיתית להביא לקריסתו.

זה המצב החדש שנוצר בתוך ימים ספורים. ישראל מוצאת עצמה בנקודת זמן היסטורית זו בעמדה שלא הייתה בה מעולם, עם הכוח לעצב את פני האזור לשנים הבאות. וכעת, עומדת בפניה השאלה הגדולה: מה עליה לעשות עם ההזדמנות הזו?

אפשרות ראשונה – פירוק הגרעין והותרת המשטר על כנו

האפשרות הראשונה שעומדת בפני ישראל היא להביא את איראן לכניעה מוחלטת בתנאים קשים מבחינתה, שיכללו פירוק מלא של כל תשתיות הגרעין ותשתיות הטילים הבליסטיים, התחייבות חד־משמעית שלא לשקם אותן, ושמירה של ישראל על חופש פעולה מלא לשוב ולתקוף בכל מקרה שבו איראן תפר את התנאים – בדומה למצב שהיא מקיימת כיום מול חיזבאללה, לאחר שהחלישה אותו באופן דרמטי במלחמת חרבות ברזל.

לאפשרות זו כמה יתרונות ברורים. האיום הקיומי הכפול יוסר בטווח הזמן הקרוב, ישראל תשיג את המטרה שלשמה יצאה למערכה, והעולם יקבל מסר ברור בדבר נחישותה להגן על עצמה. הציר השיעי יהיה חלש ומורתע, והקואליציה השקטה שתומכת כבר כעת בישראל תוכל להמשיך לפעול בצורה מתואמת. ישראל תיהנה גם מהמשך תמיכת העולם המערבי, שכיום מריע לה על הישגיה באיראן, שהתקדמותה המואצת לעבר נשק גרעיני מהווה איום רציני גם עליו.

אולם לאפשרות זו יש גם מגבלות שחשוב להכיר בהן. המשטר האיראני יישאר על כנו עם יכולת כלכלית נרחבת, גם אם מוחלשת. כל עוד השלטון בטהרן ימשיך להתקיים, יהיה לו אינטרס מובהק לשקם את מה שנפגע – בין אם בתוך שנה, חמש שנים או עשור. האייתולות לא יוותרו על שאיפותיהם האזוריות ועל התפיסה שישראל היא אויב קיומי שיש להשמיד.

המשטר האיראני שרד מלחמה עם עיראק שנמשכה שמונה שנים, עמד בפני סנקציות חמורות במשך עשורים, והצליח לצבור כוחות ולשקם את עצמו פעם אחר פעם. בפעם הבאה לא בטוח שיהיו לישראל התנאים הנדירים הנוכחיים – אור ירוק מלא, תמיכה מודיעינית וציוד מתקדם מארה"ב, פרוקסי איראניים מוחלשים מאוד ותמיכה של חלק לא מבוטל מהקהילה הבינלאומית – כדי לפעול שוב באופן עוצמתי ואפקטיבי כמו היום.

לכן, למרות ההישגים הברורים שאפשרות זו מבטיחה, יש לשקול בזהירות אם היא מספקת פתרון אמיתי וארוך טווח לאיום האיראני – או שמא היא דוחה את העימות הבלתי נמנע לנקודת זמן כלשהי בעתיד, כשהתנאים עשויים להיות פחות נוחים לישראל.

אפשרות שנייה – הפלת המשטר האיראני

האפשרות השנייה שעומדת בפני ישראל היא לנצל את חלון ההזדמנויות הנדיר שנוצר ולהרחיב את מטרות המערכה עד כדי הפלת המשטר האיראני. מדובר בפעולה עמוקה שתכלול הרס מתוכנן של הכלכלה האיראנית – פגיעה בשדות הנפט, ביכולת הזיקוק, בנמלים ובתשתיות התחבורה – לצד חיסול נרחב של ההנהגה הצבאית והפוליטית במטרה להביא לקריסת שלטון האייתולות.

לאפשרות הזו כמה יתרונות משמעותיים. הפלת המשטר תסיר את האיום האיראני לא לשנים או לעשורים, אלא לצמיתות. לא תהיה יותר מדינה שתממן, תכוון ותנהל את שלוחות הטרור נגד ישראל. הציר השיעי כולו יקרוס – מחיזבאללה וחמאס, דרך המיליציות העיראקיות, ועד לחות'ים בתימן. המזרח התיכון יחווה שינוי טקטוני שיאפשר לישראל להדק ולהעמיק בריתות אסטרטגיות במרחב ולהיות מעצמה בקנה מידה גלובלי, שתשפיע על האזור כולו יותר מאחרות ותיקח חלק מכריע בעיצובו.

נימוק נוסף התומך באפשרות זו הוא שמדובר בהזדמנות שעשויה שלא לחזור. כיום ישראל נהנית מקונסטלציה חד-פעמית: מודיעינית, צבאית, מדינית ודיפלומטית. כפי שקרה עם קדאפי בלוב, קריסת המשטר עשויה להביא להתעוררות כל הגורמים האופוזיציוניים בתוך איראן ולהאיץ את נפילת משטר האייתולות.

אולם לאפשרות זו יש גם מחירים וסיכונים שיש לקחת בחשבון. הפלת המשטר תביא לפחות באופן זמני לעלייה משמעותית במתיחות עם מדינות אירופה, שרואות באיראן שותפה כלכלית חשובה. מחירי הנפט יזנקו בטווח הקצר ויפגעו בכלכלה העולמית. המתיחות הדיפלומטית עלולה להימשך חודשים ואף שנים.

שאלת המעורבות האמריקאית

מה שיכול להקל משמעותית את יישום שתי האפשרויות הוא כמובן מעורבות אמריקאית ישירה במערכה. השימוש במפציצים אסטרטגיים אמריקאיים, או לחלופין השאלתם לישראל, יאפשר לטפל באופן יסודי יותר באיומים כמו בונקרים מבוצרים בעומק רב מתחת לאדמה עם חומרים ואמצעים ליצירת נשק גרעיני ותשתיות לחימה תת-קרקעיות אחרות. כמו כן, הפעלה מסיבית של כוח צבאי אמריקאי תסייע באופן משמעותי, תאיץ ותקל גם את דחיקת איראן לכניעה בתנאים קשים מבחינתה וגם את הפלת המשטר.

ישראל אסירת תודה על כך שארה"ב מספקת לה תמיכה מודיעינית, ציוד מתקדם ואור ירוק מלא לפעולה, אך לאחר הישגיה כעת היא מצפה שארה"ב תצטרף למתקפה באופן ישיר. נכון לשעה זו, סימנים רבים אכן מעידים על כוונות התקפיות שלה: אלה כבר לא התבטאויות בלבד, אלא גם מעשים כגון קידום כוחות אמריקניים משמעותיים לאזור. מאידך גיסא, ארה"ב משאירה את הדלת פתוחה למשא ומתן עם איראן, בתנאי של כניעה מוחלטת שלה.

ההיסוס האמריקני עד כה להפעלת כוח נובע מהשלכות גיאופוליטיות אחרות שאינן בזיקה ישירה לישראל, שאותן הממשל בוושינגטון לוקח בחשבון, ומשקף את המאבק הפנימי בקרב הרפובליקנים, בין גורמים בדלנים לגורמים פרואקטיביים המאמינים שאמריקה צריכה להפעיל כוח בזירה הבינלאומית.

מצד שני, אם יימשך ההיסוס הזה הוא עתיד ככל הנראה לגבות מאמריקה מחירים גיאופוליטיים כבדים. אם סין ורוסיה יראו שארה"ב אינה מוכנה להפעיל כוח צבאי כל עוד היא אינה מותקפת ישירות, הן עלולות להסיק מסקנות מסוכנות. סין תוכל לשקול פלישה לטייוואן בהנחה שאמריקה לא תתערב כל עוד לא יותקפו אזרחים או נכסים אמריקאיים ישירות. באופן דומה, רוסיה עלולה לבחון אפשרויות התרחבות נוספות באירופה – כגון פולין או פינלנד – תחת אותה הנחה.

כך, בעוד ישראל בונה את כוחה כמעצמה גלובלית ולא אזורית בלבד, סימן שאלה גדול מרחף מעל האופן שבו מדיניות פסיבית של מעצמת-העל האמריקאית תתפרש על ידי יריביה הגדולים ומעל ההשלכות שיהיו למדיניותה הבדלנית על הסדר העולמי החדש שמתגבש.

עם זאת, אף על פי שמעורבות אמריקאית ישירה תקל את המשימה, ישראל אינה תלויה בה. הצטרפות ישירה של ארה"ב למערכה אומנם תתרום רבות להכרעתה, אך אם לא תהיה לה ברירה אחרת, ישראל תדע להסתדר גם לבדה ותוכל, במידת הצורך, גם לדחוק את איראן לכניעה מוחלטת וגם להפיל את המשטר בכוחותיה שלה.

כך או אחרת, ישראל עומדת בצומת דרכים היסטורי ותידרש בטווח הזמן הקרוב להכרעה מהגדולות בתולדותיה: האם להסתפק בניצחון בנקודת הזמן הנוכחית או ללכת עד הסוף. הבחירה שאותה תקבל תקבע את גורלה לדורות.

הפוסט הזדמנות חד-פעמית: ללכת עד הסוף ולהפיל את השלטון באיראן הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

הפוסט מה הקשר בין הכור בפורדו והמתוש בקורונה? הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

מנהיגות היא האומץ לפעול ראשונים, מונעת על ידי אמונה בלתי מתפשרת, ולפרוץ דרך בתוך ההתנגדות והספק, עוד לפני שאחרים מכירים בנחיצות הפעולה.

במשך עשרים חודשים ישראל המחישה את העיקרון הזה בפועל, כעמוד התווך הנחוש של המערב נגד כוחות האסלאם הקיצוני – בין אם מדובר באידיאולוגיה הח'ומייניסטית של משטר האייתוללות באיראן, או באלימות הרצחנית של האחים המוסלמים.

כחוד החנית נגד ציר הטרור של טהראן, ישראל נאבקה לא רק בשדה הקרב, אלא גם ברעיונות הקיצוניים שהשתרשו במערב ומאיימים על יסודות הציוויליזציה. ישראל שילמה מחיר כבד על מאבק כפוי טובה זה, תוך התמודדות עם ביקורת בלתי פוסקת והתנגדות גלויה מצד אליטות מערביות – דיפלומטים, עיתונאים ואנשי רוח – שלרוב נעדרו את הבהירות המוסרית הדרושה לתמיכה במאבק משותף זה.

המערב, ששקע בשאננות עקב עשרות שנות שלום ליברלי מאז מלחמת העולם השנייה, פיתח סוג של מחלה אוטואימונית, ושכח שהחירויות שלו הושגו בזכות הקרבה ומאבק נגד כוחות טוטליטריים. בעוד ישראל מפרקת את רשת הטרור הענפה של איראן ומונעת מהמשטר להשיג נשק גרעיני – איום קטסטרופלי לא רק על ישראל, אלא על המערב ועל העולם כולו, לאור תוכנית הטילים הבליסטיים המתקדמת של איראן – מנהיגי המערב היססו.

נשיא צרפת עמנואל מקרון, בנאומו בפסגת ה-G7, קרא לישראל לעצור את התקיפות, וציין כי "אם ארה"ב תוכל להשיג הפסקת אש, זה יהיה דבר טוב מאוד". ראש ממשלת בריטניה קיר סטארמר חזר על דברים אלו והדגיש את הצורך ברגיעה למניעת הסלמה נוספת.

קנצלר גרמניה פרידריך מרץ, שהכיר בזכותה של ישראל להגנה עצמית, הצטרף להצהרה הזהירה של ה-G7, שנמנעה מתמיכה מפורשת בפעולותיה של ישראל נגד תוכניות הגרעין והטילים של איראן. קריאות אלו לאיפוק התעלמו מהצורך הקיומי לחסל את תוכנית הגרעין האיראנית, המהווה סכנה עולמית.

מבצע "עם כלביא", שהחל ב-13 ביוני 2025, תקף את מתקני הגרעין האיראניים ואת הנהגת הצבא האיראני בדיוק חסר תקדים.

למרות שהממשל האמריקאי אישר בפומבי שאין לו חלק בתקיפות החד-צדדיות של ישראל וקרא להימנע מהסלמה, ישראל המשיכה לפעול בנחישות אל מול ביקורת בינלאומית, והוכיחה את נחישותה. אזרחיה, החיים תחת איום מתמיד, משלמים את המחיר למען העולם כולו. הם מתמודדים עם הרס תשתיות אזרחיות ואיום הטילים המתמשך. למרות זאת, הציבור הישראלי עומד איתן, מתוך הכרה ברורה במשימתו לנטרל איום גלובלי, כאשר למעלה מ-85% מהישראלים תומכים במבצע לחיסול תוכנית הגרעין של איראן.

משטר על סף קריסה

כעת, כשמשטר איראן עומד על סף קריסה, הגלגל מתהפך. מיליונים נמלטים מטהראן, והאייתוללות נואשים עד כדי שימוש בתעמולה גסה, מיחזור זיופים זולים וצילומים של תקיפות ישראליות נגד החות'ים כדי לטעון לניצחונות מדומים בתל אביב. ניתוק האינטרנט באיראן וחסימת הוואטסאפ מעידים על משטר במשבר קיומי. הדיווחים על כך שהמנהיג העליון עלי חמינאי העביר סמכויות למועצת משמרות המהפכה מצביעים על כאוס פנימי מוחלט.

פעולותיה של ישראל יצרו נקודת מפנה, כשנפילת המשטר האיראני עשויה להשתוות בחשיבותה הגיאופוליטית לקריסת ברית המועצות – רגע מכונן העשוי לעצב מחדש את הסדר העולמי.

השינוי העצום הזה העיר את המעצמות הגלובליות, אשר כעת ממהרות ליישר קו עם הצלחתה של ישראל, לאחר שהבינו כי המשימה אפשרית.

ההצלחה היא בעלת אבות רבים, אך הכישלון יתום. כעת, כשההצלחה של ישראל נראית לעין, כולם מעוניינים להיות שותפים לה. קנצלר גרמניה מרץ הזהיר שאם איראן לא תיכנע, "הרס מוחלט של תוכנית הגרעין שלה יעמוד על הפרק", תוך הכרה בכך שישראל החלישה משמעותית את התשתיות האיראניות, אך הוסיף כי "לארה"ב יש את היכולת" לסיים את העבודה.

ארה"ב כבר פרסה מפציצי B-2 ונכסים צבאיים נוספים באזור, כסימן לשינוי בגישתה. סגן הנשיא ג'יי-די ואנס הצהיר ב-16 ביוני 2025, שהנשיא טראמפ "עשוי להחליט" על פעולות נוספות לסיום העשרת האורניום באיראן. טראמפ עצמו דרש בטראמפ סושיאל "כניעה ללא תנאי" של איראן, וציין כי ארה"ב מחזיקה "בשליטה מוחלטת בשמי איראן", ואף איים ישירות על חמינאי, בציינו "אנחנו יודעים בדיוק היכן הוא מסתתר… אך לא נחסל אותו בינתיים".

אמירות אלו משקפות את האמונה הגלובלית בקריסת המשטר האיראני הקרבה ובאה, מה שמעצים את עצמה. ככל שמדינות נוספות מזהות את אפשרות הקריסה, הן פועלות להאיץ אותה, כדי לקטוף את פירות ההצלחה.

מנהיגותה של ישראל, המונעת על ידי בהירות מוסרית והתמדה, הובילה את המערב דווקא כשמנהיגיו נמנעו מלפעול. בפעולתה הראשונה נגד איום קיומי, ישראל הגנה לא רק על עצמה אלא על העולם החופשי כולו מפני משטר המזין טרור עולמי.

ישראל הוכיחה כי היא מוכנה להוביל לבד כשנדרש, ולבסוף לעצב מחדש את העולם לטובה. כעת, כשהמשטר האסלאמי בטהראן מתמוטט, המערב חייב תודה למנהיגתו דה-פקטו, על ביצוע המשימה העולמית כשהמנהיגים האחרים היססו.

פורסם במקור בג'רוזלם פוסט בשפה האנגלית.

הפוסט ישראל היא בפועל מנהיגת המערב הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

בשנים האחרונות אנחנו עדים להתפתחות מואצת בתחומי הבינה המלאכותית (AI – Artificial Intelligence). כבר כיום ניכרת השפעה משמעותית של בינה מלאכותית על האופן שבו מתנהלים עימותים בין מדינות, ונעשה בה שימוש למטרות של מלחמה בטרור. צפוי כי השפעה זו תלך ותגבר בשנים הקרובות. במאמר זה נסקור בקצרה מספר תחומים שבהם בינה מלאכותית משתלבת בפעילות לוחמה וביטחון.

רובוטיקה בשדה הקרב (אוויר, ים יבשה)

כלי טיס בלתי מאוישים (כטב"ם) ממלאים משימות של איסוף מודיעין ותקיפה זה מספר עשורים. פלטפורמות בלתי מאוישות דומות קיימות גם בים וביבשה. הרוב המוחלט של מכונות אלו נהוגות עדיין מרחוק על ידי מפעיל אנושי. לחלופין, הן מתוכנתות מראש להגיע למיקום מסוים, למשל באמצעות ניווט על פי GPS.

עקב התקדמות הבינה המלאכותית בשנים האחרונות, התפיסה משתנה לטובת שילוב של מכונות אוטונומיות (רובוטים) בשדה הקרב הקונבנציונלי. רובוטים אלו יוכלו לבצע משימות מסוגים שונים ולהתאים את עצמם לנסיבות המשתנות בשטח, ללא צורך בנהיגה אנושית מרחוק. מדובר במכונות שיהיו מסוגלות לנווט בעצמן ולעקוב ולפקח על האויב בזמן אמת. רובוטים כאלו יוכלו לשאת ציוד ותחמושת דרך שטחים קשים למעבר או מסוכנים. הם יוכלו לשמש למטרות פיקוד ושליטה קדמיים או לצורך איסוף מודיעין לפני כוחות מתמרנים. הוספה של כלי נשק על גבי הרובוטים תאפשר להם גם להשמיד אויב באופן עצמאי.

אפשרות אחת היא לבנות צוות לוחם המשלב פלטפורמות אוטונומיות יחד עם חיילים. למשל, רובוטים אוטונומיים הפועלים לצד טנקים מאוישים או מחלקת חי"ר. דוגמה נוספת היא רובוט שמשמש טייס משנה לטייס אנושי, או ציוות של רובוטים מעופפים לצד מטוסי קרב מאוישים. למשל, ציוות של פלטפורמה אוטונומית שמהווה חיישן איסוף קדמי יחד עם מטוס מאויש שמשגר חימושים מאחור. ויש כמובן אפשרויות שילוב רבות נוספות, ביבשה בים או באוויר.

אפשרות אחרת היא בניית נחילים אוטונומיים של רובוטים. נחילים אלו יוכלו להישלח ולבצע משימות איסוף או לוחמה במתארים שונים, ללא כל צורך במעורבות של חיילים אנושיים. אפשרות זו עשויה להוביל לסיטואציה של לוחמה בין צבא רובוטי וצבא אנושי של היריב, או אף לקרבות רובוטיים מלאים.

הופעה של רובוטים אוטונומיים בשדה הקרב תוביל לשינוי באופן שבו תתנהל לחימה בשנים הבאות. אבל לצד התקדמות הטכנולוגיה, נדרש להשריש את התפיסה שהטכנולוגיה היא כלי ולא מטרה. חובה לפתח תורות לחימה (תו"ל) מתאימות לשימוש ברובוטים שיממשו את הטכנולוגיה לטובת ניצחון והכרעת האויב. ועל אף שמדובר בכלי משנה מציאות, הוא אינו צפוי להחליף בקרוב את ההובלה של מפקדים בשטח. אינטליגנציה ויצירתיות אנושית ינצחו במלחמה, לא הטכנולוגיה לבדה.

צבאות רבים בעולם מפתחים רובוטים אוטונומיים מסוגים שונים. דוגמה להרג של חייל באמצעות כטב"ם אוטונומי (מתוצרת טורקיה) התרחשה ככל הנראה בלוב כבר באמצע 2021, ויש עדויות לשימוש נרחב בפלטפורמות רובוטיות במלחמת רוסיה-אוקראינה. כלומר, מעבר לצורך בפיתוח רובוטים לוחמים, על מדינת ישראל להיערך גם להתמודדות אל מול רובוטים לוחמים של האויב, שוב, בשילוב מושכל של טכנולוגיה ותו"ל.

נדרש גם לזכור כי ככל שטכנולוגיה מתקדמת יותר והקישוריות (תקשורת) שלה מפותחת יותר, כך היא חשופה יותר להתקפות סייבר של האויב. התקפות סייבר עלולות לפגוע בכשירות של הרובוטים הלוחמים, או אפילו להפעיל אותם נגדנו. נרחיב על כך בהמשך.

מודיעין

בינה מלאכותית משמשת כבר מספר עשורים לטובת איסוף ועיבוד מודיעין. אפשר להעריך ללא חשש כי התלות בשיטות של בינה מלאכותית רק ילך ויגבר בשנים הבאות. ציינו כבר לעיל כי אפשר להשתמש ברובוטים לצורך איסוף מודיעין קדמי. לדוגמה, איסוף חזותי (ויזינט) ממצלמות על גבי כטב"ם. ייתכנו כמובן סנסורי איסוף נוספים על גבי פלטפורמות מסוגים אחרים. נוסף על כך, אלגוריתמים של בינה מלאכותית משמשים כבר שנים רבות לאיסוף מודיעין גלוי (אוסינט) של טקסטים, תמונות ווידיאו מתוך רשתות חברתיות, ניתוח תוצרי ויזינט וכדומה.

לאחר תהליך האיסוף, נדרש לבצע עיבוד מודיעיני. למשל, סינון של מידע טפל או מיותר, קביעת רמת ערכיות לפרטי מודיעין שונים, חיבור פרטי מידע שונים לכלל תמונת מודיעין בהירה ועוד. גם כאן, שיטות שונות של בינה מלאכותית מסייעות לתהליכים אלו זה מספר עשורים. עולם המודיעין עוסק לעיתים קרובות ב"מציאת מחט בערמת שחת". נציין שבעיות אלו קשות לפתרון באמצעות בינה מלאכותית, לאור סכנת הצפה של "התרעות שווא". כדי להתגבר על כך, נדרש שילוב של מספר גישות שונות וניהול סיכונים מושכל.

בשנים האחרונות נבחנת האפשרות לעשות שימוש בבינה מלאכותית גם לטובת תהליך הערכה וקבלת החלטות בנושאי מודיעין שונים. למשל, באמצעות שימוש במודלי שפה גדולים (LLM) כמו Chat GPT. תחום זה עדיין בתחילתו וככל הנראה אין תחליף לאיש מודיעין אנושי בעתיד הקרוב. עם זאת, קיימת חשיבות רבה לשימוש בבינה מלאכותית כדי לאתגר את המסקנות וההחלטות של אנשי המודיעין (איפכא מסתברא). כפי שנוכחנו לצערנו בשבעה באוקטובר 2023, מדובר במשימה חשובה ביותר, ואמצעי זה עשוי לסייע במניעת הקונספציות הבאות.

ביטחון שוטף (בט"ש)

באופן דומה לעולם המודיעין, בינה מלאכותית משמשת כבר שנים רבות לטובת פעילות בט"ש ואבטחת גבולות, למשל, כדי לנתח מידע המתקבל מחיישני מכ"ם או אמצעי חוזי לאורך גבולות. דוגמה נוספת היא מצלמות או סריקת כבודה בשדות תעופה. בשנים האחרונות ראינו קפיצה משמעותית באיכות של ניתוח תמונות או וידיאו בשל שימוש בלמידה עמוקה. לפיכך, יש להניח שנראה התקדמות משמעותית נוספת בתחום הבינה המלאכותית המשמשת לצורכי בט"ש בעתיד הקרוב.

כאמור לעיל לגבי שדה הקרב, גם בבט"ש טכנולוגיה היא אמצעי ולא מטרה. חובה לפתח תו"ל קבלת החלטות מתאימה שתבטיח, בין היתר, שמפקדים לא יוכלו להתעלם בקלות מהתרעות. כמו כן, יודגש כי טכנולוגיה, מתקדמת ככל שתהיה, אינה תחליף לסדרי כוחות מתאימים למשימה (לפחות לא בעתיד הנראה לעין).

לוחמת סייבר

מעבר לממדי הלחימה באוויר, בים וביבשה, אנו עדים בעשור האחרון גם ללחימה שמתנהלת בממד הסייבר. תקיפת סייבר עשויה לפגוע במערכות המחשוב של האויב, כמו גם במפעלי תעשייה או תשתיות קריטיות שלו. בהמשך לכניסה המסיבית של רובוטים לוחמים לשדה הקרב, אנו צפויים לראות תקיפות סייבר שמטרתן לשבש, או אפילו להשתלט, על מערכות הנשק של האויב.

תחום לוחמת הסייבר משלב אף הוא יכולות של בינה מלאכותית. לדוגמה, בכתיבה אוטומטית של מכתבי דיוג (פישינג) לטובת מתקפות הנדסה אנושית, או בסיוע במציאת חולשות בתוכנות שעשויות להיות מנוצלות לטובת תקיפות סייבר. גם כאן אנו צפויים לראות התפתחויות נוספות בעתיד הקרוב.

תמונת הראי ללוחמת הסייבר היא תחום הגנת הסייבר אל מול האיומים האלו. בינה מלאכותית משולבת כבר היום במערכות הגנת סייבר מסוגים שונים, שכן מעבר לאיומי לוחמת הסייבר, קיימים כבר שנים רבות איומים של פשיעת סייבר, שכנגדם מיישמים טכניקות הגנה דומות. מדינת ישראל מובילה בקנה מידה עולמי בתעשיית הגנת הסייבר האזרחית, ועלינו לרתום את היכולות של תעשייה זו גם לצורך הגנה מפני לוחמת סייבר.

מבצעי השפעה ותודעה

מאבק על דעת קהל העולמית הוא ממד לחימה נוסף. בעשורים האחרונים, עם התפתחות האינטרנט והרשתות החברתיות, אנו עדים להתגברות התופעה של קמפיינים שמטרתם להשפיע על התודעה של קהל יעד מסוים, או להניע אותו לפעולה. קמפיינים אלו נעזרים בהתפתחות המהירה של בינה מלאכותית יוצרת (GenAI) לצורך זיוף של תמונות, טקסטים וקטעי קול ווידיאו (המכונה דיפ-פייק). השיפור הדרמטי ביכולות אלו, כתוצאה של שכלול יכולות למידה עמוקה ומודלי שפה, הכניס אותנו לעולם שבו קשה מאוד להפריד בין בדיה למציאות. זהו עידן מסוכן.

אבל כשם שבינה מלאכותית מנוצלת לרעה לצורך יצירת מציאות כזב, כך מחקרים אחרונים בבינה מלאכותית מראים כי אפשר לזהות באמצעותה את הזיופים האלו. באופן דומה, בינה מלאכותית עשויה לסייע לנו למנוע, או לפחות לשבש, את מבצעי ההשפעה של האויב. זהו תחום מחקר שנמצא בחיתוליו. בדומה לעולם לוחמת הסייבר, מדובר במרוץ חימוש אינסופי בין תוקפים למגינים. חשוב שמדינת ישראל תלמד להתמודד טוב יותר עם האויבים שלה גם בזירת התודעה.

לוחמה ביולוגית

בעשורים האחרונים עולם הגנטיקה והביולוגיה המולקולרית עובר מהפכה. יכולות של הנדסה גנטית ועריכת גנים, שהיו בעבר מנת חלקן של מעבדות משוכללות ועתירות ממון, הופכות להיות זולות ונגישות לכל דכפין. בעקבות זאת מתפתחת בשנים האחרונות תופעה של האקרים ביולוגיים, שמוכיחים שאפשר לפתח תרופות או חיסונים גם במוסך הביתי, ללא כל פיקוח או רגולציה.

נוסף לכך, מערכות AI הובילו לאחרונה לפריצות דרך במחקר של חלבונים בפרט ומולקולות ביולוגיות בכלל. לדוגמה, קל היום יותר מאי פעם לנתח את המבנה של חלבון מסוים, או לזהות אזורים חשובים לתפקוד שלו. יכולות אלו חשובות לפיתוח של תרופות חדשות, אבל עלולות לשמש גם לתכנון וליצירה של נגיפים וחיידקים מהונדסים למטרות זדוניות. כלומר, ההתפתחות העצומה בהנדסה גנטית, בשילוב עם מערכות בינה מלאכותית, מקצרות ומקילות מאוד תהליכים שעלולים להוביל ללוחמה ביולוגית.

כפי שלמדנו ממגפת הקורונה, מדינת ישראל חייבת להיות ערוכה טוב יותר להתמודד גם עם איומים ביולוגיים. כמו בסעיפים הקודמים, גם התגוננות מפני לוחמה ביולוגית הופכת לזולה ומהירה יותר, בדיוק מאותן סיבות שהלוחמה הביולוגית עצמה נעשית כזאת. נדרש לנתח את האיום שנשקף משילוב של מערכות בינה מלאכותית בתחום הביולוגיה ולפתח שיטות מבוססות AI שיאפשרו לאתר במהירות תרופות או חיסונים לאיומים האלו.

הכתוב הוא על דעת המחבר בלבד ואינו משקף בהכרח את עמדת התנועה

המאמר המקוצר פורסם השבוע  (11.06) באתר מקור ראשון

הפוסט בינה מלאכותית בשירות הביטחון הלאומי הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

התבטאותו החמורה של שר החוץ הגרמני כי גרמניה לא תאפשר "לכפות עליה סולידריות עם ישראל" חמקה מהתקשורת הישראלית. האם הדברים שנאמרו בעקבות פעילותה של ישראל בעזה הם צעד נוסף בהתנערות הגרמנית מאחריותה ההיסטורית לביטחונה של מדינת ישראל?

במידה רבה צריך להודות לשר החוץ הגרמני, יוהאן ואדפול, על הצהרתו השערורייתית בדבר "סולידריות כפויה" עם ישראל. ואדפול הצליח במילים ספורות לחשוף, סופסוף, רשמית ופומבית את הצביעות השולטת זה עשרות שנים ביחסי גרמניה עם ישראל. לא עוד מעטה "לילה וערפל" (Nacht und Nebel) של התנהלות גרמנית אנטי–ישראלית, תחת כסות של הצהרות תמיכה ריקות מתוכן ומכוונות, אלא הודאה ברורה בכך שגרמניה לא תרשה לישראל עוד "לסחוט" אותה בגלל השואה, והיא תתנהל מול ישראל ללא כל עכבות שהן. בדבריו אלו חתם ואדפול תהליך התנערות מתמשך של ממשלת גרמניה מכל מחויבות ואחריות שהיו קיימות לכאורה ביחסה לישראל בשל השמדת שליש מהעם היהודי על ידי הגרמנים ומשתפי הפעולה עימם.

הציטוט השערורייתי

צריך לבחון בדיוק רב את הצהרתו של ואדפול, כדי להבין את חומרתה. שר החוץ השמרן הראשון של גרמניה זה כ-60 שנה והראשון בתולדותיה של גרמניה המאוחדת מחדש, אמר את הדברים הבאים:  "ממשלת ישראל הזו, שצריך לחלוטין להפריד בינה לבין העם שחי בישראל, הממשלה הזו צריכה לדעת באופן ברור שאנחנו לא נרשה שינצלו אותנו וגם לא את המאבק המוחלט שלנו באנטישמיות והתמיכה המוחלטת שלנו בזכות קיומה של ישראל וביטחונה – אסור שינצלו זאת לצורכי העימות, ניהול המלחמה שכעת מיושם ברצועת עזה. אנחנו לא נרשה, גם כממשלת גרמניה, עם כל הקשיים שיש, שיעמידו אותנו פוליטית תחת לחץ ויביאו אותנו למצב שבו נהיה מחויבים לסולידריות כפויה. לא יכולה להיות כזו".

הגרמנים מתערבים לנו בעניינים

האבחנה שוואדפול עושה בין ממשלת ישראל לעם בישראל היא בלתי נסבלת. בניגוד למצב הפוליטי בגרמניה, שבה רוב העם הגרמני הצביע עבור הימין וקיבל ממשלת מרכז–שמאל, בישראל הוקמה ממשלה ששיקפה היטב את רצון העם בהתאם לתוצאות הבחירות האחרונות. קביעתו של ואדפול היא אנטי–דמוקרטית באופן מוחלט ומשקפת היטב את חתירתן המתמשכת של ממשלות גרמניה השונות להתערב בענייניה הפנימיים של ישראל ולשנות את המצב הפוליטי בישראל באמצעות הזרמת כספים בלתי פוסקת לארגוני שמאל ישראליים בדרכים שונות. בפעולה זו אין כל הבדל בין ימין ושמאל בגרמניה. המפלגה היחידה שמתנגדת לכך היא מפלגת "אלטרנטיבה לגרמניה", המפלגה היחידה שגם לא מחזיקה משרדים של הקרן הפוליטית שלה בישראל. הקרנות המפלגתיות הללו הן אחד מצינורות ההשפעה הפיננסיים שגרמניה מפנה כדי לשנות את פני הזירה הפוליטית בישראל.

ואדפול, למעשה, הציג את ממשלת ישראל כמו פעיל ממוצע של "מחאת קפלן": דיקטטורית, מנותקת מהעם ולא מייצגת אותו. חמור מכך: הוא שיחק עם התיאוריה האנטישמית הנפוצה בגרמניה, שלפיה ישראל סוחטת את גרמניה בגלל רגשות האשם, לכאורה, שיש לה בגלל השואה, כדי לחייב אותה ל"סולידריות כפויה" שתאפשר לה לנהל את מלחמת "חרבות ברזל". ואדפול הפך בהבל פיו את התחייבותה העמומה של הקנצלרית לשעבר אנגלה מרקל, שלפיה קיומה של ישראל וביטחונה הם "חלק מהאינטרס הלאומי העליון של גרמניה", לחסרי תוקף, מאחר שמדבריו משתמע שגרמניה היא שתקבע מה הכרחי לקיומה ולביטחונה של ישראל, ולא ממשלה ישראלית נבחרת. אם בישראל מכהנת ממשלה שאינה לרוחו של הממשל הגרמני, אין "סולידריות כפויה".

42%: "אינכם טובים מהנאצים"

המינוח "סולידריות כפויה" משקף היטב את הלכי הרוח בקרב האוכלוסייה הגרמנית, שלמעשה, עוד מאז כינון היחסים בין ישראל וגרמניה המערבית לפני שישים שנה, הייתה ברובה אנטי–ישראלית. סקר מקיף שפרסמה הקרן של תאגיד התקשורת הגרמני "ברטלסמן" בתחילת מאי לציון שישים שנה לכינון היחסים הדיפלומטיים בין שתי המדינות מאשש שוב מצב זה: 38% מהגרמנים הם בעלי דעה שלילית ביחס לישראל, לעומת 36% שהם בעלי דעה חיובית ביחס אליה.

היחס לממשלת ישראל בגרמניה משקף את האבחנה שיצר ואדפול: 69% מהגרמנים הם בעלי דעה שלילית כלפי ממשלת ישראל ורק 19% בעלי דעה חיובית לגביה. 45% מהמשתתפים בסקר היו בעד סיום העיסוק במלחמת העולם השנייה והשואה, 35% סבורים שלגרמניה לא צריכה להיות אחריות מיוחדת כלפי ישראל בגלל השואה (לעומת 26% שחושבים שכן), 42% מעריכים שמה שישראל עושה היום לפלסטינים אינו שונה ממה שהנאצים עשו ליהודים ו–50% סבורים שממשלת ישראל תורמת במעשיה לאנטישמיות.

התשלום: ביקורת על ישראל

הפער בין דעת הציבור השלילית כלפי ישראל לבין הזירה הפוליטית, שלפחות כלפי חוץ מקפידה על הבעת תמיכה בישראל, נקבר תחת ממשלת גרמניה הנוכחית. הסיבה לכך אינה הלחץ הציבורי הגובר על הפוליטיקאים לשנות מדיניות, אלא העובדה שהפוליטיקאים הגרמנים אינם מוכנים עוד להסתיר את עמדתם העוינת כלפי ישראל. הסיטואציה הפוליטית העדינה שבה הוקמה הממשלה הנוכחית בגרמניה, כקואליציה בין שמרנים וסוציאל–דמוקרטים, על בסיס התכחשות לרצון הבוחרים, רק מחזקת מגמה זו. ביקורת על ישראל היא המחיר הזול ביותר להשקיט את מורת רוחם של הגרמנים מהרכב ממשלתם הנוכחית. וכשהתנהלות כזו מובלת על ידי הקנצלר פרידריך מרץ עצמו, מה יגידו אזובי הקיר?

עד כמה גדול הסחף הפוליטי הזה אפשר היה לשמוע בדיון שנערך בבונדסטאג בברלין דווקא ביום השנה ה-81 לפלישת בעלות הברית לחופי נורמנדי, אחד השלבים הגורליים בהכנעת גרמניה במלחמת העולם השנייה. מפלגת השמאל הקיצוני "די לינקה" העלתה לסדר היום של בית הנבחרים הגרמני הצעה בדבר הטלת אמברגו מיידי מצד ממשלת גרמניה על אספקת נשק לישראל והכרה גרמנית, מיידית גם כן, במדינה פלסטינית.

מפלגת "די לינקה" דחתה בכנס האחרון שלה לפני כחודש את הגדרת האנטישמיות הבינלאומית של ארגון IHRA (הברית הבינלאומית למאבק באנטישמיות), שכוללת התייחסות לאנטישמיות אנטי–ישראלית ורואה בהתנגדות לרעיון קיומה של מדינה יהודית ביטוי לאנטישמיות. "די לינקה" אימצה במקום הגדרת האנטישמיות הבינלאומית את "הצהרת ירושלים" שניסחו פעילי שמאל קיצוניים, ואשר רואה בהתנגדות לציונות חלק לגיטימי מחופש הדעה והביטוי. ראוי להזכיר שהסירוב לאמץ את הגדרת האנטישמיות הבינלאומית על כל חלקיה עמד מאחורי האשמתה באנטישמיות של מפלגת הלייבור הבריטית תחת הנהגתו של ג'רמי קורבין. מה שהיה נכון אז צריך להיות נכון גם היום: מפלגת "די לינקה" הפכה באופן מוצהר לאנטישמית. את המפלגה מייצגת בישראל "קרן רוזה לוקסמבורג". מן הראוי שממשלת ישראל תסגור לאלתר את הנציגות הזו של מפלגה אנטישמית.

דוברי מפלגות השמאל, בכלל זה המפלגה הסוציאל–דמוקרטית החברה בממשלת מרץ, עלו בזה אחר זה והאשימו את ישראל בפשעי מלחמה, ב"רצח עשרות אלפי פלסטינים", מבלי לבצע כל אבחנה בין מחבלי הארגונים השונים ואזרחים, ב"התקפות ברוטליות על בתי חולים ואנשים נמלטים", וב"פנטזיות השמדה של חברי ממשלת נתניהו הימנית–קיצונית".

"פשעי מלחמה של הצבא הישראלי אינם הגנה עצמית לגיטימית של מדינת ישראל", הצהיר יאן ואן–אקן, ראש סיעת "די לינקה" בבית הנבחרים הגרמני. איזבל קאדמאטורי, מהמפלגה הסוציאל–דמוקרטית, שסבה היה מראשי המפלגה הקומוניסטית הצ'יליאנית ומצא מקלט במזרח גרמניה הקומוניסטית, טענה שגרמניה "שתקה יותר מדי זמן" לנוכח האסון ההומניטרי בעזה וציינה שלפי נתוני האו"ם 100% מתושבי עזה נתונים בסכנת רעב ומדי יום מתים ילדים ברצועה. "אסור לנו לשתוק כשילדים מתים מרעב, אימהות לא יכולות להיניק את תינוקותיהן ועובדי בריאות נמצאים תחת ירי", הצהירה חברת הקואליציה והאשימה את ישראל בהפרת החוק ההומניטרי הבינלאומי. המצב בעזה, לדבריה, הוא "בלתי נסבל" ומתבצעים שם "פשעי מלחמה".

מאז שהצטרפה המפלגה הסוציאל-דמוקרטית לממשלת מרץ הפכו חבריה לתומכים נמרצים בהפסקה של אספקת נשק גרמני לישראל. קאדמאטורי הבהירה שמפלגתה תומכת בבחינה מחודשת של אספקת הנשק לישראל, בהתאם לעקרונותיה המוסריים של גרמניה ולמחויבותה לחוק הבינלאומי. "אסור שייעשה בנשק גרמני שימוש לצורך פשעי מלחמה, ואסור שיהיו חילוקי דעות על כך בבית הזה", היא הדגישה. היא גם ציינה את הצורך להתנגד להרחבת ההתיישבות היהודית ביהודה ושומרון ולהרס בתים בירושלים המזרחית, ודרשה צעדים מעשיים מצידה של ממשלת גרמניה נגד מדיניות זו.

"הפמיניזם באסלאם" מול הגמגומים מימין

הצירה מטעם מפלגת "הירוקים", לואיזה אמטסברג, שעשתה תואר אקדמי בתולדות "הפמיניזם באסלאם בראי תנועת הנשים הפלסטינית", הודתה למפלגת "די לינקה" על העלאת הנושא לסדר היום של הבונדסטאג (יום לאחר שהתקיים דיון אחר עליו), ודיברה על "מלחמה שאפשר היום לומר עליה שהיא לא מתנהלת בקריטריונים של מידתיות או מכבדת את החוק הבינלאומי".

אמטסברג הדהדה גם היא את הטענה שרוב הקורבנות ברצועת עזה הם אזרחים, וחזרה על המספר 50,000 בהתייחסה אליהם. היא קראה לגרמניה להתנגד באופן מעשי למדיניות הישראלית של "כיבוש עזה וגירוש" האוכלוסייה הערבית שגרה בה.

מול חזית השמאל האנטי–ישראלית הזו נשמעו דוברי מפלגת השלטון "איחוד השמרנים" מגמגמים למדי בתמיכתם המסויגת בישראל. דברי התמיכה הברורים ביותר בישראל נשמעו דווקא מפי שני דוברים בכירים של מפלגת הימין הריבוני "אלטרנטיבה לגרמניה", נשיא הכבוד אלכסנדר גאולנד ובאטריקס פון שטורך. עם זאת, נציג שלישי של המפלגה, איש הימין הקיצוני טורבן בארגא, טען כי ישראל איבדה בהתנהלותה הצבאית נגד אוכלוסיית עזה את הצידוק המצפוני להגנה עצמית. בארגא, מראשי מפלגת "אלטרנטיבה" במעוז הלאומני שלה במדינת המחוז תורינגיה, האשים את ישראל במימוש "אסטרטגיית הרעבה והשפלה" של האוכלוסייה האזרחית, ואת ממשלת גרמניה בהעלמת עין מכוונת ממעשיה של ישראל תוך המשך אספקת נשק ל"אזור מלחמה שבו החוק הבינלאומי מופר באופן שיטתי".

בארגא, יליד ברזיל, הרחיק לכת והאשים את ממשלת גרמניה כי בהמשך אספקת הנשק לישראל היא הופכת לשותפה באשמה למעשיה של ישראל ובוגדת בערכים של גרמניה ובגרמניה עצמה. בשם מדיניות חוץ שכותרתה "גרמניה תחילה" דרש בארגא כמו דוברי השמאל הקיצוני להפסיק לאלתר את אספקת הנשק לאזורי מלחמה, ובכלל זה לישראל, להפסיק את המימון לארגוני ומשטרי טרור ולא להעניק "צ'ק פתוח" ל"מדיניות ההרס של נתניהו".

חזית אנטי–ישראלית כזו, כמעט מקיר לקיר, לא נראתה עד כה בבונדסטאג בברלין. לא המדיניות הישראלית יצרה אותה, אלא הרצון הגרמני הבלתי פוסק מאז 1945 להשתחרר מאשמת השואה.

על הכותב:

אלדד בק, עיתונאי וסופר, מכסה זה ארבעה עשורים את המזה״ת ואירופה עבור כלי תקשורת שונים בישראל ובחו״ל. למד ערבית ומזרחנות באוניברסיטת הסורבון, פריז. ספריו: ״מעבר לגבול – ארצות אסורות, מסעות ומפגשים״ (2009), ״גרמניה, אחרת״ (2014), ״הקנצלרית – מרקל, ישראל והיהודים״ (2017), ״אלטרנטיבה – ימין חדש לגרמניה?״ (2022), ״פיוס מאוחר, סיפור היחסים הסוערים בין אוסטריה וישראל״ .(2024)

הכתוב הוא על דעת המחבר בלבד ואינו משקף בהכרח את עמדת התנועה

הפוסט גרמניה-ישראל: כבר לא הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

זמן קצר לאחר שהמנהיג העליון של איראן, עלי חמינאי, דחה את הסכם הגרעין עם ארה"ב, ב-5 ביוני 2025, דווח ב"וול סטריט ג'ורנל", כי הפנטגון האמריקני העביר תדרוך שקט לקונגרס ובו נמסר כי יש "היערכות להסלמה מול איראן וחידוש הלחימה עם החות'ים". בנוסף לכך, הוא נתן הוראה לקדם העברת ציוד ביטחוני קריטי למזרח התיכון בתחום ההגנה האווירית. התפתחויות אלו מצביעות על אפשרות מוגברת לעימות ישיר עם איראן שכרגע נראה כבלתי נמנע.

תשובתו של חמינאי לא הייתה מפתיעה. כבר באפריל 2025, בעיצומן של שיחות הגרעין ברומא, נשלחו שליחיו להעביר מסר תקיף ובלתי משתמע לשני פנים: הקווים האדומים של טהראן "בלתי ניתנים לפשרה", וכוללים בין היתר כי "איראן לעולם לא תסכים לפרק את הצנטריפוגות שלה להעשרת אורניום, להפסיק לחלוטין את העשרת האורניום, או להפחית את כמות האורניום המועשר".

ממשל טראמפ ביקש להימנע ממלחמה אזורית כוללת, או מהידרדרות שתוביל לעימות ישיר עם איראן ואולי אף לפוטנציאל של מלחמה עולמית שעלולה לכלול גם את אירופה. לכן, לצד היערכות צבאית משמעותית שכללה תגבור כוחות ופריסת אמצעי הגנה, הוא ניסה למצות את הכלים הדיפלומטיים עד תום כמתחייב. אך ככל שנוקפות העדויות וההתרחשויות, מתבהר כי מול המשטר האיראני, דיפלומטיה לבדה פשוט לא עובדת: בזמן שוושינגטון השקיעה שבועות רבים של מגעים, בטהראן פעלו במקביל לרכישת רכיבים לייצור מאות טילים בליסטיים בעזרתה של סין – מהלך שמאיר באור ברור את כוונותיהם האמיתיות.

על פי מקורות המעורים הפרטים, בזמן המשא ומתן עם ארצות הברית, איראן הזמינה מבייג'ינג אלפי טונות של רכיבים לתוכנית הטילים הבליסטיים שלה, והיא צפויה לקבל בחודשים הקרובים משלוחים של התרכובת אמוניום פרכלורט, שבאמצעותו תוכל לייצר 800 טילים בליסטיים. חלק מהחומר יועבר גם לחות'ים בתימן.

המהלכים האחרונים של טהראן ממחישים שלא מדובר ברצון כנה להסכם, אלא באסטרטגיה למשוך זמן ולהיערך טוב יותר לעימות כשיגיע, כולל המשך החימוש של שלוחותיה.

די היה לשמוע את הצהרתו של פרופ’ פריידון עבאסי, לשעבר ראש הסוכנות לאנרגיה אטומית של איראן ואחד האנשים המרכזיים בפרויקט הגרעין האיראני, כשאמר מספר ימים לפני סירובו של חמינאי כי "אם אקבל פקודות לבנות פצצה גרעינית – אעשה זאת. אנחנו יכולים לבנות פצצה גרעינית קטנה שיכולה להרוס בסיס צבאי שלם, ואינה מסווגת כנשק להשמדה המונית. לציונים יש סיכוי לעזוב עכשיו, צריך לחסל את מי שנשאר".

הצהרה זו, בסמיכות לדחיית ההסכם על ידי חמינאי, מחזקת את ההבנה כי איראן אינה באמת חותרת להסדרה, אלא משתמשת במשא ומתן ככיסוי להמשך ההתעצמות הגרעינית, הן ברמה הצהרתית, והן בפועל. מדובר באסטרטגיה מכוונת ויזומה, שבמסגרתה איראן מאותתת כי לא תהסס, במידת הצורך וכאשר תרגיש מוכנה, גם לעשות שימוש ביכולת גרעינית.  הצהרת עבאסי חושפת תחכום איראני שמטרתו לפתח נשק גרעיני “קטן” שמתחמק מסיווג כנשק להשמדה המונית, וכך לעקוף סנקציות ומגבלות בינלאומיות בדרך יצירתית ומסוכנת.

דו"ח סבא"א וההתקדמות הגרעינית

רק ימים לאחר הצהרות עבאסי, ב-31 במאי 2025, פורסם דו"ח סודי של סבא"א, הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית, שהצביע על המשך העשרת אורניום לרמה של 60%, עם מלאי של 408.6 ק"ג – עלייה של 50% בתוך שלושה חודשים בלבד. כמות זו מספיקה לכעשר פצצות גרעיניות, עם קצב ייצור של פצצה אחת בכל חודש.

הדו"ח חשף גם פעילות חשאית באתרים סודיים, בהם נרשמו השמדת ראיות והפרות התחייבויות בינלאומיות. האיראן מפעילה מתקנים במקביל, מסתירה פעילויות מהפקחים ומגיעה לרמות העשרה שמסכנות במפורש את הסכם הגרעין.

הציניות האיראנית והתמרון הדיפלומטי

לאורך השנים האחרונות, איראן ניצלה את השיחות וההסכמים לזמן ולצבירת כוח, צברה מלאי אורניום, בנתה תשתיות והרחיבה את יכולות הטילים הבליסטיים. כל זאת בעוד היא ממשיכה להכחיש בפומבי את התוכניות האמיתיות שלה.

אולם דו"ח סבא"א לצד הצעתו של עבאסי מפברואר 2025 לשמור פצצה גרעינית כהרתעה שקטה מול ישראל וארה"ב, מהלך שנוגד לחלוטין את התחייבויותיה הבינלאומיות ואת שיח המשא ומתן הארוך של טהרן, ממחישים כיצד איראן ממשיכה להתקדם בשיטות מתוחכמות, כולל הסתרת נשק גרעיני במתקנים עמוקים ובלתי נגישים להפצצה במטרה להפעיל לחץ ולהכריח את המערב לשבת עמה שוב ושוב למשא ומתן תחת איום תמידי. ניתן להסיק מכך כי המשטר האיראני ממשיך לפעול במחשכים ולרמות את הקהילה הבינלאומית תוך כדי התכוננות צבאית התקפית.

דו"ח מודיעיני אוסטרי ומימוש האיום

בנוסף, דו"ח מודיעיני אוסטרי בן 211 עמודים מצביע על כך שתוכנית פיתוח הנשק הגרעיני האיראנית פעילה ומתקדמת, ומשולבת בארסנל טילים שמסוגל לשאת ראשי נפץ גרעיניים למרחקים ארוכים.

מול האיום המתעצם הזה, ממשל טראמפ מוצא את עצמו במבוי סתום: האם להמשיך במשא ומתן מתמשך שנראה לעיתים כמעין ויתור, או להכיר בכך שהשעון מתקתק והפתרונות הדיפלומטיים איבדו את יעילותם.

איראן על סף נשק גרעיני – "יום הפקודה"

עבאסי עצמו הבהיר את חומרת המצב כשאמר בחודש מאי 2025: "יש לנו את כל הידע והיכולת לפתח פצצה גרעינית. אנחנו רק צריכים לקבל החלטה. זה יכול לקחת שעתיים ויכול לקחת כמה חודשים כשנתחיל נדע".
הצהרה זו ממחישה באופן חד את הקירבה המטרידה של איראן לנשק גרעיני, ואת העובדה שמרגע שתתקבל ההחלטה, הדרך לפצצה קצרה באופן מסוכן. המשמעות ברורה: ישראל והמערב ניצבים בפני איום מוחשי וחסר תקדים, כזה שלא יאפשר תגובה בזמן אמת. כל עוד זו תמונת המצב, אין כל תוחלת בנקודת הזמן הנוכחית בהסכמים דיפלומטיים, כי הם אינם יכולים לעכב או לאכוף דבר בשעה שהיכולת כבר קיימת והחלטה אחת מספיקה כדי להצית מרוץ מסוכן.

איראן וזרועותיה הפרוקסי – רשת השפעה מאיימת

הגרעין האיראני הוא רק חלק ממרחב השפעה רחב יותר. חמאס, חיזבאללה, החות’ים ומליציות שונות בעיראק ובסוריה, כולם נתמכים ישירות על ידי משמרות המהפכה. בחודש אפריל 2025 חשף שר הביטחון הישראלי, ישראל כץ, כי איראן הסכימה להעביר לחמאס 500 מיליון דולר ל"השמדת ישראל והמאבק בארצות הברית".

חזון המנהיג העליון חמינאי, שמתואר בספרו "פלשתין" משנת 2015, הוא "השמדת מדינת ישראל ועלייתה של ההגמוניה איראנית במזרח התיכון" – דתית, ביטחונית ופוליטית.

המשטר האיראני, בראשות חמינאי, חותר בגלוי להשמדת ישראל, לא רק באמצעות נשק גרעיני, אלא גם באמצעות פרויקט טילים, תוכנית חלל צבאית בתחפושת אזרחית, ותמיכה נרחבת בשלוחות טרור.

במקביל לסיכול פרויקט הגרעין, הפלת משמרות המהפכה חיונית, שכן הם זרוע התכנון והביצוע המרכזית של האידאולוגיה להשמדת ישראל והפעלת טרור אזורי. בנוסף, אסור להסיר את תוכנית הטילים הבליסטיים מהשולחן, זו מכפלת כוח קריטית לגרעין ולפריסת איום ישיר על מדינות המערב וישראל.

תכנית החלל של איראן – מקרה בוחן לשקרים של איראן

איראן מכריזה בגלוי על כוונתה להשמיד את ישראל, אך במקביל מציגה את פרויקט הגרעין כאזרחי ולמטרות של שלום. חשיפת תוכנית החלל שלה חושפת את השיטה: שימוש בכסות אזרחית להונאת הקהילה הבינלאומית ולפיתוח יכולות צבאיות התקפיות.

לא בכדי טראמפ הטיל ספק בכוונותיה של איראן בחודש מאי 2025: "כאשר יש לך כמויות בלתי מוגבלות של גז ונפט, למה אתה צריך גרעין אזרחי? אני חושב שאנרגיה גרעינית זה בסדר גמור לאזרחים, אם יש מדינה שאין בה נפט".

העובדה שחסן מוגאדאם, שנחשב לאבי תוכנית הטילים של איראן, עמד בראש הפרויקט ונהרג תוך כדי עבודה על משגר לוויינים מדגם "קאעם" עם דלק מוצק, היא אינדיקציה ברורה לכך שמדובר בפרויקט בעל אופי צבאי מובהק ולא אזרחי שמפתח טילים בליסטיים ארוכי טווח. בנוסף, בשנת 2013 צילומי לווין חשפו תכנית חלל חסויה בחסות משמרות המהפכה בצפון המדבר המרכזי של איראן.

אין עוד מקום לאשליות

האיום הגרעיני כבר אינו רק שאלה תיאורטית או עתידית, אלא מציאות מתקרבת. העולם ניצב בפני בחירה קשה ועליו להחליט האם לפעול בנחישות עכשיו, לפני שהאיום יהפוך לבלתי הפיך.

הכתוב הוא על דעת המחבר בלבד ואינו משקף בהכרח את עמדת התנועה.

הפוסט עבאסי הסיר את המסכה: לא אם – אלא מתי תיבנה הפצצה האיראנית הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

את המלחמות המודרניות לא מנצחים עם הרג אחרון הלוחמים ובוודאי לא אחרון האזרחים. המלחמה נגמרת רק כאשר אחד הצדדים ירים ידיים ויגיד לא עוד.

חלקינו עוקב בהדיקות אחרי הלך הרוח ברצועת עזה, בניסיון להבין מה שיעור תמיכתה של האוכלוסיה בחמאס, והאם היא קרובה לנקודת השבירה. חמאס אומנם מחזיק בשלטון באמצעים כוחניים ומשקל דעתה של האוכלוסיה בנסיבות כאלה הוא נמוך מאשר בחברה דמוקרטית, אך גם בנסיבות כאלה ישנה בהחלט נקודה ארכימדית. השבר ללא ספק מעמיק. ככל שעובר הזמן ניתן לראות יותר ויותר עזתים בפנים גלויות יוצאים ברשתות החברתיות נגד חמאס, ואף מקללים אותו. ישנן חמולות שהכריזו על נקמת דם נגד חמאס והפגנות המוניות מתרחשות במוקדים שונים ברצועה. בימים האחרונים החל מנגנון הסיוע החדש לפעול ברצועת עזה, חמאס אשר חשש מאוד מאובדן שליטתו על מנגנון הכוח והאספקה המשמעותי הזה קרא לעזתים להימנע מלשתף איתו פעולה, תוך איומים וניסיונות פיזיים למנוע הגעה בשטח. ניסיונות אלה נכשלו. האוכלוסיה בעזה הגיעה בהמוניה לנקודת החלוקה על אפו וחמתו של חמאס. מיליציית אבו שבאב, אשר פעלה כבר מראשית המלחמה לבזוז משאיות סיוע טרם הגיעו לידי חמאס, כעת פועלת לאבטח שיירות סיוע הנכנסות לרצועה ומיועדות למרכזי החלוקה לפי המתכונת החדשה.

ניתן להוסיף לכך את המצוקה של האוכלוסיה על פני יותר משנה וחצי, חלקים נרחבים מהעזתית הם עקורים ונאלצו לעבור לא פעם מאזור לאזור על פי הוראות דובר צה"ל. בנוסף ישנה מצוקה של אספקה, כאשר חמאס כידוע בזז את מרבית הסיוע, שמר לעצמו או מכר חזרה לאוכלוסיה במחירים מופקעים. כמו כן חיים העזתים גם תחת רעמי התותחים, הריסות הבתים ואלפי ההרוגים והפצועים. לחמאס עצמה אומנם לא אכפת מאובדן של חיי אזרחים, להיפך, זהו כלי אותו הם מנצלים ניצול ציני קר על מנת לנגח את ישראל בזירה הבינלאומית ולנסות לקרב את השבירה דווקא בצד הישראלי. אך גם במצב דברים זה, כמות ההרוגים והפצועים מוסיפים אתגר לחמאס, ראשית בחזית הפנימית אל מול האוכלוסיה, אם כי רק במידת מה. מרבית מההרוגים הם אנשי ולוחמי חמאס, וגרוע מכך, מפקדי ומנהיגי הארגון. ישנו קושי להחליף ולהכשיר את השדרה הבכירה, בוודאי תחת אש, ובנתיים ישנו כאוס שמתבטא בפחיתות יכולת משמעותית ברמת הניהול האזרחי כמו גם ההיערכות והמענה הצבאי. לסיכום, הלחץ על חמאס הוא אדיר ומתגבר מיום ליום של לחימה. האם אנו קרובים עם זאת לנקודת השבירה?

מאידך, בונה חמאס על שבירתה של החברה הישראלית. חמאס מאמינה כי כל שעליה לעשות הוא להחזיק מעמד, גם אם בשיניים, כי בקרוב תכנע החברה הישראלית ותוותר. חלק מרכזי מהאסטרטגיה של ארגוני הטרור שעון על תיאוריית "קורי העכביש" כפי שתיאר אותה נסראללה בנאומו המפורסם במאי 2000 עם נסיגת צה"ל מדרום לבנון. הם אומנם חלשים יותר צבאית, אבל נחישותם לעמוד איתן אל מול כל כוח צבאי, סגידתם את הג'יהאד, מוכנותם להקריב את לוחמיהם ואזרחיהם ינצחו על פי משנתם ללא ספק את החברה החלשה בישראל, מלאת הריבים הפנימיים וחסרת הסיבולת למלחמה והקרבה.

כפי שאני מחפשת סימני שבירה בצד העזתי, כך מחפש חמאס סימני שבירה אצלינו. מבחינתם אם תיסוג ישראל מהרצועה בכל קונסטלציה שתאפשר לו להמשיך ולהחזיק בכוחו, הרי שהוא ניצח ניצחון מובהק – היסטורי אפילו. חמאס עוקב אחרי ההתבטאויות של יאיר גולן, אולמרט ואהוד ברק בהתרגשות רבה ומהדהד אותם פנימה והחוצה. רואה בעיתונות הישראלית את הקרע הפנימי שנראה גדל מיום ליום, את הקריאות לסיים את המלחמה בכל מחיר, את השיח המסית בישראל פנימה, את ההשפעה שיש לאיומים אירופאים על החברה בישראל וכדומה. כל זה מהווה עבורו כמו זריקת מרץ ומוטיבציה, עוד קצת ואנחנו נשברים.

למעשה חשוב כי נפנים מהי הזירה בה מתקיים הקרב החשוב ביותר – זירת הרוח. ניתן לדמות את זה למעין תחרות משיכת חבל, כל קרע וסכסוך פנימי בצד אחד מעלה את הרוח בצד השני ולהיפך. ככל שהמסר יעבור לחמאס כי אנו נחושים ואין בכוונתנו להישבר, כך יגבר הסיכוי כי המלחמה תסתיים במהרה ובהצלחה. כולל החזרת החטופים. אותה נקודה ארכימדית בה חמאס לא יוכל להמשיך ולשלוט או לפעול בגלוי ברצועה היא גם הנקודה בה חלק גדול מספיק מהאוכלוסיה ייצא נגדו בגלוי. לא בהכרח מאהבת מרדכי, אין לזה ממש סיכוי. אבל לחלוטים משנאת המן. זה הרגע בו עזתים יהיו אלה שיחלצו חטופים עבור ישראל ויבקשו תמורתם הגנה, כסף, סיום הלחימה. זו הנקודה שבה הברירה של חמאס תהיה אולי להסכים להגליית ההנהגה או לכל מנגנון שיאפשר שימור כלשהו של התנועה ותתאפשר לנו השגת מטרות המלחמה – סיום שלטון חמאס והחזרת החטופים הביתה. בישראל פנימה חשוב להמשיך את הדיונים הדמוקרטים, הטלת ספק, הצעות לשיפור ושינוי מדיניות. אך כל זה אפשר לעשות תוך תמיכה בלתי מתפשרת בחיילי צה"ל ובכל זרועות הביטחון בסדיר ובמילואים. אמונה חד משמעית בצדקת דרכנו חייבת להשתקף בכל מסר ציבורי, הציבור כאחד חייב להיות נחוש, חזק ומאוחד תחת ערכים אלו. גם אם ישנן חילוקי דעות עזים בשאלת האיך מגיעים לשם. חמאס הוא מומחה עולמי בלוחמה פסיכולוגית, הוא מבין את החברה הישראלית ומתדלק את חילוקי הדעות ללא הרף תוך דריכת מתמדת על הפצעים הפתוחים והמדממים של החברה הישראלית. במקביל, חמאס מתדלק את התקשורת העולמית בנתונים ותמונות שקריות ומוסיף עוד ועוד לחץ על החברה הישראלית מבפנים ומבחוץ. הבנת המנגנון והמשקל האדיר שיש לו היא קריטית לתוצאת המלחמה.

אנו חייבים להבין את הפסיכולוגיה של המלחמה. במשך חודשים רבים נשמע המשפט – אי אפשר להרוג רעיון – על ידי שלל מומחים בתקשורת הישראלית. לא ברור מאיזה היסטוריה הם למדים משפט נבוב כל כך. רעיונות מתו בהמוניהם לאורך כל ההיסטוריה, או לפחות הורדו מהמיינסטרים לרמה נרדפת. עד לא מזמן בהיסטוריה המערבית לנשים אסור היה להחזיק בקניין, אפילו נחשבו לקניין בעצמן. אנשים בעלי פיגמנט עור כהה נחשבו לתתי אדם ללא זכויות וכו'. רעיונות אלה מוקצים לחלוטין במערב כבר עשורים רבים. אפשר למצוא אינספור כתות ודתות פגניות, מנהגים ואמונות שפסו מין העולם, את מרביתם ההיסטוריה שכחה לחלוטין. גם חדוות המוות ומפגעי ההתאבדות הם פרק חדש יחסית באיסלאם וגם הוא סביר כי יעבור מהעולם מתישהו. ייתכן יום בו דווקא הפרשנות היפה והמתונה לאיסלאם, זו אשר שמה את קדושת החיים מעל הכל ומכבדת את בני הדתות האחרות היא זה שתהפוך לדומיננטית בעולם המוסלמי. ויפה שעה אחת קודם.

הפוסט מלחמות מנצחים ברוח – הקרב על התודעה הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

תא"ל (מיל') חסון חסון לא מסתפק בניצחונות טקטיים. בריאיון מיוחד לאתר תנועת הביטחוניסטים הוא מציג תמונה חדה: ישראל הכתה חזק באיראן, בחיזבאללה ובעזה – אבל עדיין צריכה להכריע בכל החזיתות ולתרגם את כוחה הצבאי לעליונות אסטרטגית.

חסון, מבכירי תנועת הביטחוניסטים, לוחם וקצין מעוטר שמילא מגוון תפקידים, שחלקם מסווגים, בצה"ל ובשירות המדינה, רואה את השבעה באוקטובר גם כתולדה של השסע הפנימי – אך משוכנע שישראל יכולה לצאת מהמערכה כשהיא חזקה יותר מאי פעם.

הוא לקח חלק בפעולות מודיעין נועזות וחשאיות שנראו כלקוחות מסרטים נוסח ג'יימס בונד

מגולני ללשכת הנשיא

את הקריירה הביטחונית שלו התחיל חסון כשהתגייס לחטיבת גולני, התקדם לתפקידי מ"פ וסמג"ד, השתתף במלחמת לבנון הראשונה ולחם בקרבות בבופור ובביירות.

משם המשיך חסון לשורת תפקידי פיקוד, עד שהוזמן להצטרף ליחידה מסווגת שפעלה בעומק מדינות אויב. הוא לקח חלק בפעולות מודיעין נועזות וחשאיות שנראו כלקוחות מסרטים נוסח ג'יימס בונד, ועל גבורתו ואומץ ליבו זכה בצל"ש אלוף הפיקוד.

"במסגרת תפקידים אלו למדתי לפתח חשיבה כירורגית ויצירתית, שמזהה מטרה ומבינה איך להפוך אותה למציאות", הוא מספר.

מצה"ל המשיך חסון למטה ללוחמה בטרור של המועצה לביטחון לאומי, ולאחר מכן אל לשכת נשיא המדינה, שם שימש מזכיר צבאי לנשיאים שמעון פרס וראובן ריבלין.

התחנות השונות שעבר בדרך – מהשטח, דרך עולם המבצעים המיוחדים ועד לשולחן מקבלי ההחלטות – העניקו לחסון תובנות ייחודיות המצטרפות לכדי נקודת מבט מורכבת ומקורית על האתגרים הביטחוניים הניצבים בפני ישראל.

חסון מזהה קשר ישיר בין השסעים הפנימיים וההתמכרות לקונספציה, ולהלך רוח הססני והחשש להכריע צבאית וליזום מדינית

"בג'ונגל, אם אתה לא אריה – אתה בבעיה"

"הגיע הזמן שישראל תנצל את הכוח שיש לה", אומר חסון, "אין מדינה בעולם שהייתה חווה את אסון השבעה באוקטובר, מקבלת מכה כפי שקיבלנו ומתאוששת מהר ובעוצמה כזו. מדינת ישראל הצליחה כמעט למוטט את התמנון האיראני, פגעה בלב טהרן וחיסלה שמונים אחוז מחיזבאללה – צבא הטרור החזק, העשיר והמתוחכם בעולם. בכל הזירות ישראל הגיעה להישגים מדהימים, הרבה בזכות היתרון המודיעיני, הטכנולוגי והאווירי שלה".

"הבעיה", הוא מסביר, "טמונה בכך שישראל לא מצליחה למנף את ההישגים הללו לאפיקים אסטרטגיים כדי להפוך למעצמה מדינית ולא רק צבאית. המזרח התיכון הוא ג'ונגל – ובג'ונגל, אם אתה לא אריה אתה בבעיה".

האם ישראל הפסיקה את הלחימה בלבנון מוקדם מדי?

"חד-משמעית. אם היינו ממשיכים עוד קצת, חיזבאללה לא היה מתארגן מחדש, והיינו נותנים למשטר הלבנוני הזדמנות להתחזק ולבסס את עצמו – מה שהיה מביא לנו שקט לחמישים השנים הבאות".

גם מול איראן, חסון סבור שאין מקום להיסוס נוסף. "על ישראל להכות באיראן בחוזקה ולהותיר אותה חסרת אונים". לדבריו, מהלך כזה – לצד שליטה חזקה ביהודה ושומרון והשגת יציבות בעזה – חיוני כדי שנוכל להתמודד עם כל האיומים האחרים הניצבים לפתחנו. בין סכנות אלו הוא מונה את התמנון הטורקי, ההולך ומרחיב את אחיזתו באזור, ובסוריה בפרט, כחלק מניסיונו להקים את האימפריה העות'מאנית מחדש.

"ישראל צריכה לבנות בריתות עם כוחות מקומיים ולהתחיל להתנהל כמעצמה אזורית עם תוכנית אסטרטגית סדורה"

הבריתות שיכולות לשנות את פני האזור

עוצמתה של מדינה, מסביר חסון, לא מסתכמת רק ביכולת מבצעית: כדי להבטיח את ביטחונה לטווח הארוך, ישראל חייבת לפעול באומץ, מתוך יוזמה וחשיבה אסטרטגית רחבה. לשם כך, עליה ליצור שיתופי פעולה עם מיעוטים ועם גורמים מתונים ברחבי המזרח התיכון.

"ישראל צריכה לבנות בריתות עם כוחות מקומיים שחולקים איתה אינטרסים משותפים, ולהתחיל להתנהל כמעצמה אזורית עם תוכנית אסטרטגית סדורה. הבריתות האלו יאפשרו לנו לחזק את השפעתנו במרחב ולבלום התקרבות של כוחות עוינים אל גבולותינו".

סוריה, לדברי חסון, היא הזירה הקריטית ביותר ליצירת ברית כזו בעת הנוכחית, לנוכח הניסיון של טורקיה להקים בה מדינת טרור אסלאמיסטית תואמת דאעש.

"אנחנו צריכים לחזק, לאמן ולחמש את הדרוזים בדרום סוריה", הוא מבהיר, "להעניק להם חיפוי אווירי ולעזור להם להפוך ללוחמים מצוינים שיהיו פרוקסי של ישראל ויוכלו לחצוץ בינינו לבין כוחות המשטר החדש".

עם מי עוד ישראל צריכה לחתור לבריתות?

"עם כל מיעוט שלא יכול לחיות לא תחת דאעש ולא תחת איראן, ושלכן יש לו אינטרס משותף איתנו – עלאווים, כורדים, נוצרים ועוד. הם צריכים אותנו ואנחנו צריכים אותם. אם נעזור לכולם להתארגן ככוח צבאי זה יאפשר לנו לבנות כאן כוח אמיתי נגד ציר הרשע, השיעי והסוני כאחד".

איך ברית כזו תתבטא בפועל מצד ישראל?

"ישראל צריכה לגבש תוכנית ומדיניות החלטיות, ולא להסתפק בסיסמאות או ברבע מהלך. יש להקים גוף ממשלתי, מִנהלת או מסגרת מסודרת – עם תקציב, משימות ואחריות. והכי חשוב, לא לפחד ולא להיות תמימים, אלא לדעת שיש פה ג'ונגל – ושצריך לדעת להוביל בו."

"הדבר הכי יפה שקרה לעם היהודי – זה הדרוזים. והדבר הכי יפה שקרה לדרוזים – זה העם היהודי"

הדרוזים וישראל: "אני זה המדינה, והמדינה זה אני"

הברית בין הדרוזים למדינת ישראל, בעיניו של חסון, בן גאה לעדה הדרוזית, מושתתת על חיבור עמוק של זהות, מחויבות ושייכות, שעובר כחוט השני לאורך כל חייו האישיים והציבוריים.

הקשר הזה היה נוכח במיוחד בבית שבו גדל. אביו, סברי חסון, היה הדרוזי הראשון שיצא לקצונה לאחר חוק שירות החובה לדרוזים, ולחם כקצין קרבי בארבע מלחמות ישראל. "גם חמי, חתן פרס ישראל ויועצם של שבעה נשיאים", נזכר חסון, "נשלח על ידי בן־גוריון להסביר את צדקת דרכה של ישראל בעולם, ואף עודד יהודים לעלות לארץ". ילדיו של חסון עצמו שירתו ביחידות מובחרות. "יש לי דור ממשיך, ואני גאה בזה מאוד".

החיבור בין שני העמים – שהתחיל בהיחלצות של נביאם של הדרוזים, יתרו חותן משה, להגנת בני ישראל – נמשך עמוק לתוך העידן המודרני. "עוד לפני מלחמת העצמאות, הדרוזים לא ישבו על הגדר למרות שאיש לא הבטיח להם שמדינה קטנה אחת תצליח לעמוד מול האוקיינוס הערבי. אבל הם בחרו לעמוד לצד היהודים ונפלו לצידם בקרב. תמיד אמרתי: הדבר הכי יפה שקרה לעם היהודי – זה הדרוזים. והדבר הכי יפה שקרה לדרוזים – זה העם היהודי."

מובילים בביטחון – אך מופלים באזרחות

מאז השבעה באוקטובר, אומר חסון, עומק הקשר בין הדרוזים לבין מדינת ישראל בלט באופן המובהק ביותר. "הייתי בגן בדליית אל־כרמל – כל ההורים היו מגויסים. או במילואים, או בקבע, או בסדיר. העדה כולה התגייסה, גם בצבא, גם בסיוע לעורף. העדה – זו ישראל, וישראל – זו העדה."

אך לצד השותפות הבלתי מסויגת הזו ישנו גם תסכול גובר. הפערים בין היישובים הדרוזיים ליהודיים בתחומים כמו תשתיות, ובפרט בהיתרי בנייה, הם משמעותיים וגורמים כאב לצעירים, שמרגישים בצדק שהם נותנים את המקסימום למען ביטחון המדינה אך נזנחים באזרחות. "זה מתסכל את הנוער. במיוחד כשזה מלווה בצווי הריסה ובקנסות שמוטלים דווקא על לוחמים, מילואימניקים ומשפחות שתרמו למדינה".

הפתרון, מסביר חסון, טמון במהלך מעשי: החלטת ממשלה כוללת, שתבוא לאחר עבודת מטה יסודית. זו צריכה לכלול השקעה ביישובים הקיימים, פתרון לסוגיית הקרקעות והיתרי הבנייה – ואף הקמת יישוב חדש שייתן מענה לצורכי הצעירים. "120 או 150 מיליון שקל – זה הסכום שנדרש כדי ליצור תיקון משמעותי".

להבין את הכשל ולבנות מחדש

חסון מזהה קשר ישיר בין השסעים הפנימיים שהחברה הישראלית סבלה מהם ערב השבעה באוקטובר, התמכרותה לקונספציה ולהלך רוח הססני והחשש שלה להכריע צבאית וליזום מדינית.

"היינו עסוקים במאבקים בינינו לבין עצמנו", הוא אומר בכאב, "והאויב ידע לנצל את זה היטב. לכן היום אנחנו חייבים להתאחד. אני לא יודע איך עושים את זה, אבל חייבים. וברגע שנעשה את זה, שום אויב לא יגיע לקרסוליים שלנו".

הפוסט תא"ל (מיל') חסון חסון: "יש לישראל עוצמה אדירה – עכשיו הגיע הזמן למנף אותה" הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

הוא נולד כעבד אלמג'יד ח'דר, בן לשבט הבדואי אלמזאריב בגליל, אך בחר בזהות אחרת – כזו שחצתה שבטים, דתות וגבולות. עוד בטרם קום המדינה הזדהה עם מאבקו של העם היהודי לעצמאות, שינה את שמו לעמוס ירקוני והתגייס לצה"ל.

מהחוליות הערביות שנלחמו ביהודים, דרך קרבות עקובים מדם בגבולות המדינה הצעירה, ועד הקמת סיירת שקד והפיכת הגששות לאומנות מודרנית של הגנה – ירקוני לא היה רק לוחם – הוא היה גם סמל. סיפור חייו יוצא הדופן לא רק מספר על אומץ אישי, אלא גם על האפשרות של שותפות אמיתית בין עמים שחולקים אדמה אחת.

ירקוני נפצע פעמיים בפעילות מבצעית, ואיבד את ידו השמאלית בהיתקלות עם מחבלים. למרות זאת הוא לא רק המשיך להילחם, אלא אף הפך לקצין מעוטר ומפקד מוערך, שהקים את מערך הגששים בצה"ל ואימן דורות של לוחמי יחידות מובחרות. תורת הלחימה שהנחיל שינתה את אופן ההגנה על גבולות המדינה והפכה לחלק מתפיסת הביטחון של ישראל.

במלאות 105 שנים להולדתו, סיפורו של עמוס ירקוני נותר דוגמה יוצאת דופן לאומץ ולנאמנות, וגשר יחיד במינו בין עולמות.

"אני משתמש בשם עמוס ירקוני כדי להקל על האשכנזים לבטא את שמי"

איש הכנופיות שהציל יהודים מטבח

ירקוני גדל בשנות העשרים של המאה הקודמת בכפר נאעורה שבצפון הארץ. בתחילה נמנה עם לוחמי אחת הכנופיות הערביות שפעלו נגד הבריטים ונגד היישוב העברי, אך ככל שהעמיקו קשריו עם אנשי נהלל, השתנתה נקודת מבטו והוא החל לחוש אהדה כלפי המיעוט היהודי בארץ.

ברגע האמת, כשהבחין בהכנות לטבח בבתי הזיקוק בחיפה, הוא רץ והזהיר שישה פועלים יהודים – והציל את חייהם. אחת הכנופיות הערביות ראתה בו בוגד, החליטה להוציאו להורג וקברה אותו בעודו בחיים. באותו לילה הוא הצליח להימלט מהבור שבו נטמן.

המפקד הבדואי הראשון

ירקוני התגייס לצה"ל עם קום המדינה, ושובץ ב"חיל המיעוטים". הוא נודע עד מהרה כגשש מעולה, והשתתף בלחימה נגד מסתננים לאורך גבולות ישראל. במסגרת תפקידו יצא למרדפים מורכבים, הוביל כוחות בשטח פתוח והסתייע ביכולתו הנדירה לקרוא עקבות. בהמשך עבר קורס מ"כים, והפך לבדואי הראשון בצה"ל שקיבל דרגת פיקוד. בשנת 1953 סיים קורס קצינים בהצטיינות.

את שמו שינה ירקוני מסיבות ביטחוניות, כדי למנוע התנכלויות מצד גורמים ערביים בארץ, וגם כדי להקל על חבריו להגות אותו. השם "ירקוני" נבחר כתרגום עברי של שם משפחתו בערבית, "ח'דר", שמשמעותו ירוק. "אני משתמש בשם עמוס ירקוני כדי להקל על האשכנזים לבטא את שמי", הסביר בריאיון. "זה לא מפריע לי".

ברגע האמת, כשהבחין בהכנות לטבח בחיפה, הוא רץ והזהיר שישה פועלים יהודים – והציל את חייהם

בשנת 1955 נקרא ירקוני להוביל יחידה קטנה שתעסוק באיתור חוליות מסתננים ומרגלים בגבולות הדרום. זו הייתה ראשית דרכה של סיירת שקד, יחידה ניסיונית וחשאית למחצה בפיקוד דרום, שפעלה לאורך מאות קילומטרים של גבול – מעזה ורפיח, דרך הערבה ועד ים המלח. תחת פיקודו הפכה הסיירת ליחידה מובחרת ואפקטיבית במיוחד: לוחמיה שילבו היכרות אינטימית עם השטח, יכולות גישוש ייחודיות, ותמרון מהיר בשטח פתוח. ירקוני הוכיח שבניהול נכון של מרדף, גם קומץ לוחמים יכול להכריע את האויב.

עיטור המופת ושלושה צל"שים

הוא העיד כי ראה בעצמו איש קשר בין יהודים לערבים, ודאג לשלב לוחמים מכלל האוכלוסיות – יהודים, דרוזים ובדואים – שלחמו כתף אל כתף. לצד הדרישות המבצעיות הגבוהות שהציב בפני פקודיו, ירקוני הקפיד להנחיל להם גם היכרות עם השפה והתרבות של שכניהם. "בחורים, אתם צריכים ללמוד ערבית", אמר להם, "הגבול הזה לא יישאר לנצח".

לאחר שסיים את תפקידו כמפקד סיירת שקד מונה ירקוני למושל מרכז סיני – תפקיד שכלל אחריות ביטחונית ומנהלית על גזרה רחבה בסיני לאחר מלחמת ששת הימים. במסגרת זו נדרש לא רק להבטיח את ביטחון האזור, אלא גם לנהל קשרים רגישים עם האוכלוסייה המקומית.

ירקוני זכה בעיטור המופת, בשלושה צל"שים ובפרס יגאל אלון על מעשה מופת חלוצי. את שירותו הצבאי סיים ב-1969 כמפקד נערץ בדרגת סגן-אלוף, שנזכר עד היום כאחד ממעצבי תורת הלחימה של צה"ל.

אבי הגששים

ירקוני נודע בכישרון יוצא דופן בגששות. הוא ידע לזהות עקבות כמעט בלתי נראות, לקרוא שיבושים קלים בצמחייה ולהבין כיוון, מטרה ומהירות – והפך את קריאת השטח לאומנות.

הוא בלט גם באופיו המיוחד: ידע לגבות את אנשיו ולהנהיג על סמך אישיותו בלבד, סלד מגינוני שררה, אך דרש מפקודיו לקחת אחריות, הכיר וליווה מקרוב כל לוחם, וחינך אותם לערנות, דיוק ואיפוק. עבור רבים מהם, הוא היה לא רק מפקד, אלא גם דמות אב.

חזונו להביא להתיישבות בדואית חוקית ומסודרת נתקל בחומות של בירוקרטיה

סמל לשותפות אמיתית

לאחר שחרורו מצה"ל בשנת 1969 פנה ירקוני לעסוק בקידום פתרונות של מגורי קבע לשבטים הבדואיים בדרום. הוא שימש רכז תחום המיעוטים במשרד השיכון, ופעל לגבש מודלים של שיתוף פעולה בין המדינה לבין אזרחיה הבדואים. אף שנהנה מהערכה רבה בשטח, חזונו להביא להתיישבות חוקית ומסודרת של השבטים נתקל לעיתים בחומות של בירוקרטיה ואטימות.

עמוס ירקוני הלך לעולמו בשנת 1991, לאחר מאבק במחלה קשה. הוא נטמן בבית העלמין הצבאי בקריית שאול, לבקשתו של רחבעם זאבי, שדאג גם לכך שיזכה להלוויה צבאית מלאה אף שכבר לא שירת במילואים. שישה תתי־אלופים נשאו את ארונו, ונשיא המדינה דאז, חיים הרצוג, נכח בטקס.

כשנתיים לאחר מכן סירבה הרבנות הצבאית לקבור חייל יהודי בסמוך לו, מה שגרם כאב לאלמנתו, ג'ורג'ט ירקוני, ולרבים מחבריו ומפקודיו לשעבר, שראו בו סמל לאפשרות של שותפות אמיתית בין יהודים לבדואים.

מאז מותו מתכנסים מדי שנה יוצאי סיירת שקד ליד קברו, כדי לזכור את האיש שלא רק קרא עקבות בשטח, אלא גם הותיר אחריו חותם שלא יימחה בתולדות צה"ל ובתולדות מדינת ישראל והקשר בינה לבין המיעוטים החיים בה.

קרדיט תמונה ראשית: דובר צה"ל

הפוסט היום לפני 105 שנים: נולד הגשש הבדואי עמוס ירקוני הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

במעמקי הדו"ח על "האחים המוסלמים והאסלאמיזם הפוליטי בצרפת", שהוכן עבור ממשלת צרפת, מסתתרת התשובה לשאלה המטרידה רבים בישראל: מדוע צרפת התהפכה על ישראל והתחילה לקדם את ההכרה האירופית במדינה פלסטינית. הדו"ח הוזמן במאי 2024 והוגש למועצת ההגנה והביטחון הלאומי של צרפת – מעין קבינט ביטחוני מצומצם שבראשו עומד הנשיא עמנואל מקרון, ונועד לבחון את ההשפעה שיש לארגון "האחים המוסלמים" בחברה הצרפתית.

"האחים המוסלמים" מזוהים בצרפת ובמדינות אירופיות נוספות כנציגים מרכזיים של "האסלאם הפוליטי", הפועל להקצנה של המהגרים המוסלמים באירופה,. הדו"ח בוחן את פעילות "האחים המוסלמים" לא רק בצרפת, אלא גם במדינות אירופיות אחרות שבהן יש נוכחות חשובה של הארגון, כבריטניה, גרמניה, אוסטריה, בלגיה, הולנד ושוודיה, וכן את הקשרים שטווה הארגון עם מוסדות האיחוד האירופי, שמממן חלק מפעילויותיו. בדו"ח נקבע ש"האחים המוסלמים" פועלים בו זמנית לחזק את הבדלנות של קהילות המוסלמים, ולחדור למסגרות חברתיות, חינוכיות וספורטיביות כדי לשנות את החברות האירופיות מבפנים. מטרת הארגון היא להשריש באירופה את הפונדמנטליזם האסלאמי ולהכין את הקרקע להפיכת צרפת ומדינות נוספות למדינות אסלאמיות.

המוסלמים באים

כבר באחד מפרקיו הראשונים, הדו"ח מתייחס לפעילות "האחים המוסלמים" בהקשר ל"מלחמת חרבות ברזל", או כפי שהיא מכונה בדו"ח "מלחמת עזה". מחברי הדו"ח מצאו שבהשוואה לפעילות "האחים המוסלמים" בצרפת סביב מבצע "צוק איתן" ב-2014, נרשמה ירידה במעורבות בכירי הארגון בהפגנות "מחאה" נגד ישראל ובהשמעת הצהרות הסתה לוחמניות. הדו"ח לא מספק הסבר לקביעה מעניינת זו, המעניינת במיוחד לנוכח הקשר ההדוק בין "האחים המוסלמים" לארגון חמאס. עם זאת, מחברי הדו"ח מצאו לנכון לציין, שגורמים מוסלמים בצרפת הביעו בפניהם ביקורת קשה מאוד כלפי ממשלת צרפת, שמפלה ביחסה בין ישראל והפלסטינים.

בסוף הפרק ברביעי בדו"ח, הכולל המלצות פעולה לממשל הצרפתי, מופיעה התייחסות מפורטת יותר לסכסוך הפלסטיני-ישראלי. במסגרת המלצות מעשיות שנועדו להפחית את תחושות הדחייה בקרב האוכלוסייה האסלאמית בצרפת, מציעים מחברי הדו"ח, לפי הסדר הזה, להסדיר את הליכי הקבורה המוסלמית, ללמד ערבית בבתי הספר הציבוריים ולשנות את העמדה הצרפתית כלפי הסכסוך הישראלי-פלסטיני.

האנטישמיות עושה קאמבק

"הראיונות הושפעו מאווירת המתח שנותרה לאחר ה-7 באוקטובר בין הקהילה היהודית לזו המוסלמית", נכתב בתיאור תהליך הכנת הדו"ח. תיאור זה מתעלם לחלוטין מהתגובות האלימות בקרב האוכלוסייה המוסלמית בצרפת ומהבעת הסולידריות הנרחבת בשורותיה עם מתקפת הטרור של החמאס. נוסף על כך, נוצר איזון מטריד ביותר בין הקהילה היהודית, שמצאה את עצמה מותקפת ע"י מוסלמים ובני-בריתם מהשמאל הקיצוני הצרפתי, לקהילה המוסלמית, שמשורותיה יצאו התוקפים. כמו כן, למרות שהדו"ח כן מציין את האנטישמיות של "האחים המוסלמים", לא מופיעה בחלק זה של הדו"ח כל התייחסות להתפוצצות האנטישמיות המוסלמית לאחר ה-7 באוקטובר.

"הראיונות העלו בבירור", ממשיך הדו"ח, "תחושת אי נוחות בקרב הקהילה המוסלמית, שרואה את העמדה הצרפתית כתומכת באופן פומבי בישראל בתור 'אסלאמופוביה של המדינה'. התפיסה הזו חוצה את המסגרת הפשוטה של תנועת 'האחים המוסלמים', ולמרות שאינה עומדת במבחן המציאות, היא מנוצלת על ידי פעילי התנועה", קובע הדו"ח. עם זאת, במקום להסביר למוסלמים שתפיסה זו מעוותת ומנוצלת לרעה בידי "האחים המוסלמים", ממליצים מחברי הדו"ח המלצה שהם רואים כבלתי נמנעת: "כדי לסתור את הנרטיב הזה, הכרה מצד צרפת במדינה פלסטינית לצד ישראל בגבולות בטוחים ומוכרים תוכל להרגיע את התסכולים".

חפש את הכסף

המלצה זו מנותקת לחלוטין מתוכנו של הדו"ח, ונראה שהיא הוכנסה למסמך באופן מלאכותי כדי לנסות לפייס את דעת הקהל המוסלמית בצרפת. זהו מהלך מדיני שמהווה למעשה כניעה לארגון, שמהווה איום לטווח ארוך על לכידות החברה הצרפתית ועל יסודות הרפובליקה הצרפתית ואשר בו צרפת מעוניינת, לכאורה, להיאבק. הכרה במדינה פלסטינית לאחר מתקפת ה-7 באוקטובר תהפוך את החמאס, זרוע של "האחים המוסלמים", לגוף בעל מעמד מיתולוגי דתי בעיני מוסלמים רבים: הינה, דווקא "האחים המוסלמים" שנרדפו בכל רחבי המזה"ת, דוכאו, נאסרו, והוצאו להורג בידי מנהיגים ערבים רבים, הצליחו להנחית מהלומה צבאית קשה מאוד על "האויב הציוני" וחיזקו את מעמדה של התנועה הלאומית הפלסטינית בעיני המערב. זה מסר חזק ומוטעה לא רק לתומכי "האחים המוסלמים" בא"י ובמזה"ת, אלא גם לתומכי "האחים המוסלמים" באירופה: האלימות והטרור משתלמים.

זו לא תהיה הפעם הראשונה שצרפת נכנעת לאלימות ולטרור ערבי ומוסלמי; לצרפת מסורת ארוכה של כניעה כזו. אך אי אפשר להתעלם מההיבט הכלכלי של הכניעה הפעם. הדו"ח מתייחס אומנם לעובדה שאמירות קטאר היא המממנת העיקרית של "האחים המוסלמים", אך בעוד כותבי הדו"ח ממליצים על מהלך מדיני שיפגע בישראל, הם נמנעים מלהעלות אפשרות לסנקציות על הנסיכות המפרצית המושקעת מאוד בצרפת. לפי דו"ח שפרסם גוף כלכלי משותף לצרפת ולקטאר ב-2022, ההשקעות הקטאריות בצרפת מוערכות ביותר מ-25 מיליארד יורו.

הסבר נוסף לפער בין המאבק ב"אחים המוסלמים" לבין ההמלצה להכיר במדינה פלסטינית אפשר למצוא במהלך המדיני הבא של צרפת: "ועידת שלום" שהנשיא מקרון מתכנן לכנס באו"ם ב-17 ביוני יחד עם יורש העצר הסעודי, מוחמד בן-סלמאן. סעודיה היא היריבה הראשית של "האחים המוסלמים" כיום. הכנסת ההכרה הצרפתית במדינת פלסטין לדו"ח על "האחים המוסלמים" נראית כניסיון לרצות את סעודיה ולשדל גם אותה להגדיל את השקעותיה בצרפת.

על הכותב:

אלדד בק, עיתונאי וסופר. למד ערבית ומזרחנות באוניברסיטת הסורבון בפריז, ומסקר זה ארבעה עשורים את המזרח התיכון ואירופה עבור כלי תקשורת שונים בישראל ובעולם. ספריו: ״מעבר לגבול – ארצות אסורות, מסעות ומפגשים״ (2009), ״גרמניה, אחרת״ (2014), ״הקנצלרית – מרקל, ישראל והיהודים״ (2017), ״אלטרנטיבה – ימין חדש לגרמניה?״ (2022), ״פיוס מאוחר, סיפור היחסים הסוערים בין אוסטריה וישראל״ (2024).

הכתוב הוא על דעת המחבר בלבד ואינו משקף בהכרח את עמדת התנועה

הפוסט כך התהפכה עלינו צרפת: הדו"ח הסודי על האסלאם הפוליטי הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.