מאז פרוץ מלחמת חרבות ברזל, ענף הבנייה בישראל נתון בקשיים חמורים, וההתאוששות לא נראית באופק. ערן רולס, יו”ר מרכז הבנייה הישראלי, מסביר איך מצוקת הענף הולכת להשפיע על הכיס של כולנו, אבל גם שולח מסר אופטימי: “יש פה הזדמנות היסטורית להיפטר מהתלות בפועלים הפלסטינים”

אחד הצעדים הראשונים שנקט צה”ל בשמונה באוקטובר היה הטלת סגר כללי ביהודה ושומרון, שהביא לכך שפועלי הבניין הפלסטינים לא הורשו להיכנס לישראל. במקביל, הוציא פיקוד העורף הנחיות שהגבילו את העבודה באתרי הבנייה ברחבי הארץ, בין היתר בשל ההנחיות הנוגעות למרחב מוגן. העיריות והרשויות המקומיות הגיבו גם הן, ורבות מהן החליטו להשהות את כל מיזמי הבנייה בשטחן. כתוצאה מכך, מרבית אתרי הבנייה בישראל הושבתו לפרק זמן שנמשך בין מספר ימים למספר שבועות. חלקם טרם חזרו לפעילות.

התגובה הזו הייתה מתבקשת ומוצדקת, אך הנחיתה מהלומה קשה על ענף הבנייה הישראלי. “מה שקורה פה כרגע זאת דרמה גדולה”, מדגיש יו”ר מרכז הבנייה הישראלי, ערן רולס. “פרויקטים בכל רחבי הארץ מתעכבים ויש איחורים משמעותיים במסירת הדירות. זה משפיע על כולם, והראשונה להיפגע היא המדינה”.

אין עסקאות – אין מיסים: ההשפעה של משבר הנדל”ן על תקציב המדינה

ענף הבנייה בישראלי מצוי בקשיים עוד הרבה לפני מלחמת חרבות ברזל. במרוצת השנים חלה התייקרות משמעותית בהיבטים רבים הנוגעים לענף. לדברי רולס, קרקע שעלתה בעבר 80-70 אלף שקלים, היום כבר עולה 400 אלף שקלים. אם לא די בכך, המע”מ המוטל על יזמים, היטלי ההשבחה, המיסים על העובדים הזרים – כל אלה זינקו בשיעור ניכר. הגזרה הכלכלית האחרונה הייתה העלייה החדה בריבית במשק, שהביאה לירידה ביכולת הקנייה, וכפועל יוצא גם לירידה בביקוש לדירות. בתוך המציאות המורכבת הזאת פרצה המלחמה והנחיתה על ענף הבנייה המדשדש עוד מכה קשה.

ערן רולס מדגיש שהקשיים של ענף הבנייה משליכים על ענפים נוספים. “יש תעשיות ענק שלמות שנשענות על ענף הבנייה כמו תעשיית מוצרי הבנייה, יצרניות הבלוקים והריצוף, חברות המטבחים – וכל אלה הולכות להיפגע”, הוא מתריע. “מובן שגם חברות קטנות ואנשים פרטיים שעוסקים בתחום כמו אדריכלים, מהנדסים ומעצבי פנים משלמים ועוד ישלמו את המחיר”. הפגיעה ההיקפית הזו משפיעה גם על כלכלת ישראל. ״המדינה הולכת להיכנס לבור תזרימי מטורף. כרבע מתקציב המדינה מגיע ממיסים על עסקאות נדל”ן, וכשאין עסקאות אין מיסים. אנחנו מדברים על הכנסה של כ-120 מיליארד שקל בשנה, וההערכה שלי היא שנראה בשנה הקרובה גירעון של 60-40 מיליארד שקל בתקציב המדינה רק בגלל זה. איך שלא נסובב את זה – כשלקבלנים רע, למדינה רע עוד יותר. אני לא יודע אם הקברניטים לא קולטים את זה, או שהם בוחרים להסתיר את זה מהציבור”.

התלות בפועלים הפלסטינים: הזדמנות היסטורית להיפטר מהרעה החולה

לפני מלחמת חרבות ברזל עבדו בישראל באופן ממוסד כ-80 אלף פועלים מיו”ש, כ-20 אלף פועלים מעזה ועוד כ-40 אלף שב”חים (שוהים בלתי חוקיים). חלק מהשב”חים חזרו לפעול בישראל, עם כל הבעייתיות שבדבר, אך הפועלים עם ההיתרים לא נכנסו לישראל מאז השבעה באוקטובר.

במקביל לכך, עובדים רבים בענף, בהם מנהלי עבודה ומהנדסים, הם לוחמים וקצינים ביחידות קרביות שהוקפצו למילואים מייד עם פרוץ המלחמה. חלק לא מבוטל מהם עדיין נמצא בשירות מילואים פעיל, מה שמעמיק אף יותר את המחסור בידיים עובדות.

קולות שונים קוראים לפתרון הקל: להתיר לפלסטינים לחזור לעבוד בישראל. לדברי ערן רולס אסור בשום פנים ואופן לאפשר לדבר כזה לקרות – לא עכשיו ולא בהמשך הדרך. “מדינת ישראל פיתחה תלות בפועלים הפלסטינים, ויש פה הזדמנות היסטורית להיפטר מהתלות הזו ולבטל את כל היתרי הכניסה של הפועלים הפלסטינים לישראל״.

רולס מסביר שהפועלים הפלסטינים מייצרים בעיות רבות לענף הבנייה, ואף מהווים סכנה לביטחון ישראל. “כל איש בניין יודע שהפועלים הפלסטינים מייצרים נזקים מכוונים על רקע לאומני, והנזקים האלה מגיעים להיקפים של כמה מיליארדים בשנה”, הוא אומר. “הם פוגעים באינסטלציה, סותמים מרזבים עם זפת, מחדירים מים לארגזי חשמל – מה לא. התופעה הזאת כל כך שכיחה ומוכרת שהקבלנים כבר מתמחרים את הנזקים מראש, ומעמיסים את העלות הצפויה על הלקוח”.

מעבר לכך, כפי שהוכח בהזדמנויות רבות וכואבות, חלק מהפועלים גם מעורבים בפעילויות טרור נגד יהודים. רק לאחרונה ביצע פועל פלסטיני בלי היתרים פיגוע דקירה בגן יבנה, שבו נפצע קשה נער בן 17. “מאז השבעה באוקטובר אנחנו רואים את העלייה במוטיבציה של הפלסטינים לבצע פיגועים, וזה לא משנה אם הם מגיעים מעזה או מיו”ש”, קובע רולס. “תמיד טענתי שהפועלים האלה מסוכנים, ועכשיו אני בכלל לא מוכן שהם יסתובבו פה ברחובות. בעיניי, כל ראש עיר שנותן לפועלים פלסטינים לעבוד באתרי הבניה אצלו בעיר יהיה שותף באשמה אם יקרה פיגוע נוסף”.

המחסור בידיים עובדות: ביקשנו 100 אלף פועלים – קיבלנו 1,000

יו”ר מרכז הבנייה הישראלי נחרץ בדעתו שאסור לאפשר לפועלים הפלסטינים לחזור לעבוד בישראל, אבל גם יודע שבלי פועלים הקבלנים פשוט לא יוכלו לעמוד בהתחייבות שלהם.

כדי למלא את השורות הוא מעלה שני פתרונות אפשריים. הראשון והמהיר ביותר הוא להביא עובדים זרים, והשני הוא להכשיר עובדים ישראלים. לדבריו, שני הפתרונות הללו לא נעשים בקצב ובהיקף הנדרשים. “ביקשנו מהמדינה להתיר כניסה ל-100 אלף עובדים זרים, ומאז תחילת המלחמה קיבלנו רק 1,000. זה מצב אבסורדי ומתסכל כי יש אלפי פועלים שרק מחכים שיאשרו להם לבוא לישראל”.

רולס מציין שגם אם המדינה תאשר את המכסה הנדרשת, עדיין תהיה בעיה להביא מסה כזאת של פועלים זרים כיוון שאין איפה לשכן אותם. “הפועלים הפלסטינים חוזרים לישון בבתים שלהם, אבל לפועלים הזרים צריך לסדר מקום מגורים”, הוא מסביר. “בהרבה מדינות בעולם נהוג להקים ריזורטים לעובדים זרים. מדובר בכפרים שנותנים דיור ברמה של אכסנייה, ומספקים את כל השירותים הדרושים למחיה כמו סופרמרקט, מרפאה וחדר כושר. אנחנו מוכרחים להקים גם בארץ ארבעה-חמישה ריזורטים כאלה, ובהחלט מסוגלים לכך, אבל כמו כל דבר במדינה – אין תכנון ואין ביצוע”.

הפתרון השני למחסור בפועלים הוא כאמור הכשרת עובדים ישראלים. דווקא כאן המדינה כן מנסה לפעול, ואפילו השיקה תוכניות לעידוד תעסוקה בענפי הבנייה והחקלאות, שבמסגרתן היא מציעה מענקים כספיים לישראלים שישתלבו בתחום. לדברי רולס, התמריץ הזה יכול להועיל במידת מה, אבל כדי ליצור שינוי משמעותי צריך לעצב מחדש את האופן שבו הישראלים תופסים את ענף הבנייה.

“ישראלים לא אוהבים לעבוד בבנייה, זה כנראה לא טבוע בדנ”א היהודי”, הוא אומר. “בעיניי זה חבל מאוד כי אנשים לא מבינים שיש בענף הזה מגוון תפקידים. לצד בנאות וטיח, אפשר להגיע למשרות מעניינות כמו תכנון מיזוג אוויר והתקנת מערכות חשמל חכם. יש כאן גם אפשרות להרוויח הרבה מאוד כסף, והמוכשרים יוכלו להתקדם להיות מנהלי עבודה וקבלנים, ולבנות לעצמם קריירה משמעותית ומכניסה. אני כל הזמן אומר שהכשרת עובדים ישראלים זה הדבר החשוב ביותר בענף הבנייה, וגם מנסה לשכנע צעירים לבוא לתחום, אבל לצערי אין מספיק היענות”.

דירה בחצי מחיר? אולי זאת הדרך להודות למילואימניקים

ערן רולס לא מנסה להסתיר את עומק הקשיים שבהם נתון ענף הבנייה הישראלי, אבל גם יודע להצביע על כמה נקודות אור. הראשונה שבהן היא השיפור הניכר שחל בענף מבחינת השמירה על הבטיחות. “ראינו בשנים האחרונות מקרים של בעלי חברות שנשלחו לכלא בעקבות תאונות שהתרחשו באתרי העבודה שלהם, וזה בהחלט יצר התרעה”, הוא מספר. “היום כל החברות הקבלניות מקדישות תשומת לב רבה לנושא הבטיחות ומקפידות לאכוף את כל הנהלים, ולשמחתי יש שיפור משמעותי”. נקודת אור נוספת קשורה בשיטות הבנייה שהולכות ומשתכללות כל הזמן. רולס מדגיש שהשיטות החדשות אומנם מייעלות תהליכים ויכולות לסייע בהגנה על הפועלים, אך הן עדיין לא מהוות תחליף לכוח אדם.

נקודה נוספת שמעניקה לרולס תקווה מסוימת היא גל העלייה החדש של יהודי התפוצות. הגל הזה אומנם נובע מסיבה מצערת של אנטישמיות גואה, אך מזרים לכאן תושבים חדשים שמהווים כוח קנייה חשוב בשוק הנדל”ן. “פתחנו קו ייעוץ לעולים חדשים שמחפשים בית בישראל”, הוא משתף. “מובן שבלי פועלים לא נוכל לספק להם בתים, אבל בהחלט יש כאן הזדמנות צמיחה לענף הבנייה”.

לקראת סוף הריאיון מבקש רולס להציג רעיון שיכול להועיל גם לכוחות הלוחמים וגם לכלכלה הישראלית. “אני חושב שמילואימניקים וחיילים סדירים שלחמו במלחמה הנוכחית ראויים לקבל זכות לרכוש דירה בפריפריה ב-50 אחוז הנחה”, הוא אומר. “המדינה לא נדרשת להוציא לשם כך שקל מהכיס שלה, היא פשוט תרוויח פחות מהעסקאות האלה. בעיניי זאת אמירה תודה ללוחמים, הצ’ופר הכי יפה שאפשר לתת להם, וזה משהו שהייתי רוצה לראות אותו קורה”.

הפוסט “אם לקבלנים רע – למדינה רע עוד יותר”: ריאיון עם יו”ר מרכז הבנייה הישראלי הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

הנרי קיסינג’ר המנוח נהג לומר שלישראל אין מדיניות חוץ, רק מדיניות פנים. נראה שאמרה זאת דווקא נכונה יותר לתיאור ממשל ביידן בעת הזו, כאשר הוא משנה את הרטוריקה שלו כלפי ישראל בכלל וממשלת נתניהו בפרט. ביידן ואנשיו השמיעו בשבועות האחרונים התבטאויות ביקורתיות כלפי ישראל, שהיינו מצפים שיישמרו לחדרים סגורים. אנשי הממשל, כולל ביידן עצמו, מדגישים את אי הסכמותיהם עם ישראל ועם נתניהו אישית.

למשל, בנאום מצב האומה השנתי שלו, ביידן נתן התחייבות ערטילאית לביטחון ישראל, אך ברוב הזמן שהקדיש למלחמה בעזה הוא פנה ישירות להנהגה הישראלית, מבלי לנקוב בשמו של נתניהו מפורשות, כדי להזהיר אותה שחלילה לא תשתמש בסיוע הומניטרי כקלף מיקוח. זאת, בעוד ישראל מעולם לא שקלה צעד כזה, ולמעשה הכניסה יותר משאיות סיוע ביחס לתקופה שלפני המלחמה – על אף שמדובר באוכלוסיית אויב בזמן מלחמה. סגנית הנשיא האריס אף אמרה בנאום שנשאה לאחרונה שהמצב בעזה הוא קטסטרופה הומניטרית וקראה להפסקת אש מיידית. זו הייתה הפעם הראשונה שבכירה כל כך בממשל משתמשת בצמד המילים הללו.

שינוי הטון של הממשל כלפי המלחמה

בריאיון ל-MSNBC נשאל ביידן מהו הקו האדום שלו כלפי ישראל, ואם הדבר כולל תמרון קרקעי ברפיח. הוא לא ענה ישירות על השאלה, וענה שאי אפשר שעוד 30,000 עזתים ימותו. התקשורת הממסדית בישראל ובארה”ב דיווחה על התבטאות זו כאילו הקו האדום של ביידן הוא תמרון קרקעי ברפיח באופן כללי. לאחרונה אנחנו שומעים דיווחים שאנשי ממשל שוקלים לשבור את הכלים ואפילו להתנות סיוע צבאי בכך שלא ישמש ברפיח; יש אף קריאות להימנע משימוש בווטו אמריקאי במועצת הביטחון של האו”ם.

האם ביידן רק רוצה להתנגח בנתניהו, אשר נחשב לפרסונה נון גרטה בשמאל האמריקאי, ושאותו הוא מאשים אישית בכל הסבל בעזה, וההתנגשות הפומבית הזו נועדה אך ורק לרצות בייס דמוקרטי ופרוגרסיבי אשר מתוסכל ממדיניות ביידן כלפי ישראל? או שמא ביידן באמת משנה כיוון ממשי ולא רק הצהרתי?

לדעתי, האמת נמצאת איפשהו באמצע. ביידן אכן מוּנע משיקולים אלקטורליים, עיין ערך “אסטרטגיית דירבורן מישיגן” (ביידן שלח את סגן היועץ לביטחון לאומי להתנצל בפני מנהיגים מוסלמים על התנהגות הממשל מול ישראל), אך הוא ואנשי ממשלו נוהגים בצורה עקבית במדיניות חוץ רכה של הימנעות מהקרנת עוצמה צבאית מתוך מחשבה שאפשר לשמר יציבות במזה”ת באמצעות המונח המכובס “containment” – “הכלה”. הממשל מנסה להימנע מכל עימות ישיר עם ציר הרשע האיראני מחשש להסלמה, בייחוד עכשיו כשזו שנת בחירות. אנשי הממשל מחזיקים בתפיסה שאפשר להימנע מעימות ולדחות אותו קדימה. ככל שדוחים את העימות למועד מאוחר יותר, המדיניות מראה הצלחה גדולה יותר.

הבעיה היא שבגיאופוליטיקה, בדומה לשוק ההון, ציפיות ואמונות לפעמים יותר חשובות מהמציאות עצמה. אם ארה”ב תצטייר כבעלת ברית בלתי אמינה שאינה עומדת לצד בעלות בריתה, ודאי בשעת מלחמה, הדבר רק יתמרץ את ציר איראן–חמאס להיות התקפי יותר, בידיעה שארה”ב תתקפל או תזרוק את ישראל מתחת לגלגלים. בשבועות האחרונים, בולט קו מחשבה זה של חמאס וחיזבאללה בטענתם שארה”ב עוזבת את ישראל, ולכן זה לא הזמן להתפשר.

מדיניות מוּנעת טווח קצר, ולא ארוכת טווח

לממשל יש אינטרס שבקדנציה שלו יהיה שקט תעשייתי, ולכן הוא יעדיף לשחוק את ההרתעה של ארה”ב לשנים קדימה בהנחה שהדבר לכאורה יביא אשליה של שקט לטווח הזמן הקצר. אנחנו כבר רואים את התהליך הזה קורה. זה לא קורה רק משיקול פוליטי קר אלא מתפיסת גיאופוליטית שמתבססת על חוסר הבנה של השחקנים האזוריים במזרח התיכון ושל צורת החשיבה שלהם. קברניטי אמריקה לא מבינים שדימוי של רצון להימנע מעימות בכל מחיר רק מביא את העימות – ובצורה שפחות נוחה לאמריקה ויותר נוחה ליריביה.

הממשל נוהג בצורה דומה ללווה שנמצא בחובות ולוקח הלוואות נוספות כדי לכסות את חובו העכשווי, אך רק מגדיל את מצוקתו הכלכלית ומכניס את עצמו לבור כלכלי תחת המחשבה שדחיית הקץ תפתור את הבעיה במקום שתעמיק אותה. באופן דומה, ככל שארה”ב תימנע יותר מעימות עם כוחות הציר האיראני שבונים את עצמם בטווח זמן הקצר, התמודדות מולם בעתיד, כשהם חזקים יותר, תגבה מחיר הרבה יותר גדול מארה”ב ומבעלות בריתה.

רק לאחרונה, בשימוע בקונגרס, העיד מפקד פיקוד מרכז בצבא ארה”ב, מייקל קורילה, כי ארה”ב לא מרתיעה את איראן וכי היא לא גבתה שום מחיר לפעילות משמרות המהפכה באזור. דוגמה אחרת לניסיון להגיע לשקט בכל מחיר היא עדותו של ראש ה-CIA ויליאם ברנס מול הסנאט, וההדגשה שלו את הצורך להגיע להפסקת אש כדי לעזור “לילדים הגוועים” של עזה.

חמאס ואיראן שמו לב למדיניות האמריקאית המבולבלת ומנצלות זאת לקדם את האינטרסים שלהן. תפיסת הפייסנות האמריקאית פוגעת בישראל ובארה”ב במימוש יעדיהן המדיניים. לראיה, לאחר שישראל הסכימה לעסקת החטופים של ארה”ב, חמאס סירב. מדוע הוא סירב? הוא סירב כי על פי דיווחים סינוואר מרוצה מהלחץ הבינ”ל על ישראל ואין לו שום אינטרס להגיע לעסקה כשהלחץ על ישראל גובר והזמן משחק לטובתו. אם ארה”ב כל כך נחושה להגיע להפסקת אש, למה שחמאס ישלם מחיר עבורה? האינטרס של סינוואר הוא למשוך כמה שיותר זמן ואז הוא כבר יקבל עסקה יותר נוחה לו, לאחר שישראל תיכנע ללחץ האמריקאי. סינוואר קורא את מפת הלחצים ונוהג בצורה רציונלית על פי התמריצים שהאמריקאים, בצורה לא מכוונת, יוצרים עבורו.

פייסנות אמריקאית פוגעת במו”מ עם חמאס

מבחינת ארה”ב, הרבה יותר נוח ללחוץ על ישראל. ארה”ב במערכת יחסים עם ישראל ויש לה יכולת השפעה ישירה עליה בגלל התלות הישראלית בארה”ב במישור הצבאי והדיפלומטי. באופן טבעי אנשי מחלקת המדינה רוצים להגיע לאיזשהו שינוי כדי שיוכלו להציג איזשהו “הישג” במלחמה הזאת, ולכן הם בוחרים בנתיב הפשוט יותר של לחץ דווקא על בעלת בריתם. בגלל סדר הדברים הקיים – הימצאות בשנת בחירות, הצורך להביא “הישג”, ריצוי הבייס האלקטורלי שלו – ממשל ביידן מוּנע מאינטרסים עצמיים שאינם עולים בקנה אחד עם האינטרס האמריקאי (והמערבי). התנהלות אמריקאית זו גם חושפת טפח שלילי ביותר לגבי קבלת החלטות אמריקאיות כאשר ישנו לחץ פנימי ויוצרת תמריץ חיובי עבור הציר האיראני להמשיך לעבוד בציר זה כדי להניע מדיניות חוץ אמריקאית שמתכתבת עם האינטרס שלו.

ברגע זה נראה שמדיניות החוץ של ממשל ביידן אינה מנוהלת תוך מחשבה אסטרטגית ארוכת טווח של יצירת תמריצים חיובים עבור שחקנים אזוריים ששוקלים להצטרף לציר הישראלי–אמריקאי–אנטי איראני. איך מדינות הציר הסוני המתון שחוששות מאיראן יגיבו אם ישראל, בעלת הברית הקרובה ביותר של ארה”ב, ברגע האמת נעצרת מהכרעת המערכה? האם ממשל ביידן לא יודע שמדיניות פייסנית היא הרסנית לטווח זמן הארוך? קשה לי להאמין. מה שיותר סביר הוא שהממשל מנהל מערכה של מדיניות פנים ולא של מדיניות חוץ בשנת בחירות. מי היה מאמין שייתכן שמי שיקבע את האסטרטגיה הצבאית של ישראל הם עשרות אלפי בוחרים במישיגן?

מאמר זה פורסם במקור בYnetnews

הכתוב במאמר הוא על דעת המחבר בלבד ואינו משקף בהכרח את עמדת התנועה

הפוסט מדיניות הפנים של ביידן ביחס למלחמה הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

האמריקאים אף פעם לא הצטיינו יתר על המידה ביצירת תנאים למימוש יעדי מדיניות החוץ שלהם. הדבר נכון ביתר שאת לגבי הניסיון האמריקאי להשפיע על הזירה הפנים-הישראלית. הכישלון האמריקאי להבין את התנועות הפוליטיות בישראל ואת דעת הקהל הישראלית מוביל למדיניות שגויה שמביסה את עצמה.

הסנאטור הדמוקרטי הבכיר ביותר ומנהיג הרוב בסנאט, צ’אק שומר, שידוע כידיד ותיק של ישראל, הפריד בנאום שנשא לאחרונה בין העם בישראל – והמחויבות שלו אליו – לבין ראש הממשלה בנימין נתניהו ו”ממשלתו הקיצונית”, שמובילה מדיניות מזיקה לישראל. שומר ודמוקרטים תומכי ישראל אחרים, כמו הנשיא ג’ו ביידן, מציגים את עצמם בתור המגינים האמיתיים של ישראל. לדעתם, המשמעות היא שלפעמים צריך להגן על ישראל מעצמה. נימה זאת ניכרת מאוד גם בנאומי הנשיא ביידן וסגניתו קמלה האריס, שבהם הם מפרידים בין נתניהו לבין הישראלים עצמם, ומפנים את כעסם אל נתניהו וממשלתו.

הקריאה של שומר לנתניהו להתפטר על מנת שיוכלו להתקיים בחירות וההנהגה הישראלית תוחלף הייתה ביטוי לחוסר הבנה של דעת הקהל הישראלית. שומר איננו מבין שניסיון של התערבות חיצונית בזירה הפוליטית הישראלית אינו משהו שהישראלים ייקחו בקלות, וכך נוכחנו לראות שאפילו יריביו הפוליטיים המרים ביותר של נתניהו גינו את ניסיון ההתערבות של שומר בזירה הפוליטית הישראלית. לא רק שהדבר לא יחליש את נתניהו; זה בדיוק מה שמחזק את נתניהו ואת הנרטיב הפוליטי שלו. נתניהו מציג עצמו כמי שמגן על ישראל ושומר על האינטרסים שלה בבלימת לחצים בינלאומיים שיכפו עליה לקבל החלטות שנוגדות את האינטרס הביטחוני שלה. שומר כמובן לא מבין את הדבר הזה ולא מבין שפעולותיו רק מחזקות את נתניהו.

נתניהו – שם נרדף לכל מה ששנוא על השמאל האמריקאי

אי הבנה של דעת הקהל הישראלית קיימת בקרב ליברלים אמריקאיים בשל מספר סיבות. ראשית ליברלים תומכי ישראל לא אוהבים את נתניהו עצמו, בלשון המעטה. נתניהו הוא שם נרדף לכל מה ששנוא על השמאל האמריקאי: מנהיג שדומה לרפובליקן, מונע שלום, מחרחר מלחמה, מושחת, מפר זכויות אדם, וסמכותן מקביל למנהיגים סמכותניים אחרים כמו אורבן או פוטין. בעיני אותם חוגים, נתניהו הוא לא רק פוליטיקאי, אלא מושא מטאפיזי המכיל את כל הרעות החולות של העולם, ובכך הוא הפך לקונספט העומד בפני עצמו.

במעגלי שיח כאלה, נתניהו מוצג כפוליטיקאי שמוצמדות אליו כל הרעות של ישראל, והוא מושא דמוניזציה ששונאי ישראל בדרך כלל שומרים לישראל. במקום “ישראל” הם אומרים “נתניהו”. במקרים קיצוניים יותר של אנטישמיות רעילה, הדמונולוגיה האנטישמית מוצמדת ישירות לנתניהו, במקום ליהודים בצורה גלויה יותר, כמו הקריקטורה מהעיתון הקנדי שהציגה את נתניהו כערפד צמא דם. נתניהו הוא רדיואקטיבי מבחינת השמאל האמריקאי היהודי והשמאל הפרו-ישראלי, ברוח מאמריו של העיתונאי הליברלי-היהודי תומס פרידמן – שפעמים רבות משקף באופן הבוטה ביותר את הזרם הזה. לאורך שנים, נתניהו הפך גם להיות מושא הכעס והביקורת של תומכי ישראל ליברלים, אשר עושים הפרדה בין אהבתם לישראל עצמה לבין התיעוב למדיניות של ישראל שהיא שיקוף של נתניהו.

בין אם כתוצאה ממעשיו ובין אם לאו, נתניהו נהפך בעיני אותם מעגלים למחסום בפני שלום ויציבות באזור. לכן, לדידם רק דרך הזזתו מכיסאו יוכלו לתפוס את הנהגת המדינה קולות פרגמטיים יותר, המקובלים על וושינגטון, כדוגמת לפיד וגנץ, שיובילו לשינויים שאותם הממשל היה מקבל – כמו חיזוק הרשות הפלסטינית – כדי ליצור דימוי של שיפור המצב.

ביידן, שומר ודמוקרטים אחרים אינם מבינים שהמדיניות שממשלת ישראל בראשות נתניהו מובילה איננה גחמה פרטית שלו או של “ממשלתו הימנית קיצונית”, אלא מדיניות של לחימה שהייתה פחות או יותר זהה עבור כל אדם שהיה נבחר להיות ראש ממשלה בישראל. השאיפה להשמיד את גדודי חמאס ברפיח ולמוטט את השלטון הצבאי והאזרחי בעזה היא קונצנזוס מוחלט בישראל. לפיכך, כל ניסיון ליצור הפרדה בין האינטרס הישראלי למדיניות שמובלת ע”י הממשלה בראשות נתניהו עצמו נדון לכישלון וכל מדיניות שמתבססת על אי הבנה זו תיכשל.

ההפרדה בין נתניהו וישראל לא קיימת רק מחוסר הבנה בסיסי של דעת הקהל בישראל אלא גם נועדה לצורך יצירת איזון עדין בין ביקורת על ישראל והגנה על ישראל עבור הזירה הפוליטית הפנימית האמריקאית. ביידן ושומר מציגים את עצמם כדודים האוהבים מאמריקה שרואים את עצמם כמצילי ישראל מנתניהו, שמוביל את ישראל לאבדון עם מדיניות לא נכונה. זהו מסר שמתכתב גם עם הצדדים בשמאל שרוצים לראות את ביידן נוקשה יותר מול ישראל, אך לא בצורה כזאת שהייתה גורמת ליהודים ליברלים ודמוקרטים אוהבי ישראל לנטוש את ביידן.

חוסר הבנה של הממשל איננו מסתכם רק בזירה הישראלית, אלא גם בפרשנות של דבריהם על ידי אויבי ישראל ומנהיגים אזוריים אחרים. מנהיגי חמאס וחיזבאללה עוקבים כבר שבועות אחר ההתבטאויות של אנשי הממשל האמריקאי ובוחנים כיצד התמיכה בישראל נחלשת. זהו חלק מהאסטרטגיה ארוכת הטווח שלהם, וכל סיגנל מצד איש ממשל כמו שומר, שנושא נאום שמרמז על היחלשות התמיכה האמריקאית בישראל, רק מחזק את אויבי ישראל לא להתפשר מול ישראל משום שהלחץ האמריקאי יעשה את שלו. אמונות לגבי העתיד חשובות כמו המציאות בשטח – אם אויבי ישראל יאמינו שבעתיד מצבם יהיה טוב יותר, הם פחות ייטו לפשרות ויהיו יותר תוקפניים. אם אויבי ישראל יֵדעו שישראל תמיד תקבל את הגב של אמריקה הגדולה, הם יעשו חישוב ארוך טווח אם שווה בזמן הקרוב להיכנס למערכה ארוכה עם ישראל.

בשביל לנהל מדיניות אפקטיבית שמצליחה לשנות את המציאות לטובת אינטרס כלשהו, על מנהלי המדיניות קודם כול להבין נכוחה את המציאות הקיימת, גם אם היא אינה מתכתבת עם נרטיב פוליטי שנוח להם. מדיניות שנובעת ממשאלות לב ומכפייה של אמונות על המציאות לא זאת בלבד שתביס את המטרה שלה עצמה אלא גם תגרום לנזק כמעט בלתי הפיך.

מאמר זה פורסם במקור בYnetnews

הכתוב במאמר הוא על דעת המחבר בלבד ואינו משקף בהכרח את עמדת התנועה

הפוסט הבית הלבן לא מבין את הפוליטיקה הפנים-ישראלית הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

המתקפה האיראנית כשלה לחלוטין ויצרה הזדמנויות חשובות שיכולות להועיל למדינת ישראל. עם זאת, יש לה גם השלכות שעלולות לסכן את האזור ואולי את העולם כולו.

המתקפה האיראנית שהתרחשה בלילה שבין ה-13 ל-14 באפריל החזירה אותי לשנת 91. באותה שנה הייתי סמ”פ צעיר בבסיס הטירונים של חיל הנדסה, וברקע החלה מלחמת המפרץ, שבה נורו לראשונה טילים בליסטיים מעיראק לתוך שטח ישראל. למדינת ישראל באותה תקופה לא הייתה כל יכולת להתמודד עם האיום הזה. ראש הממשלה דאז יצחק שמיר ז”ל הבין זאת, ועל אף שהיה ידוע כמנהיג תקיף, בחר שלא להגיב ונתן לאמריקאים לפעול במקומנו.

לאחר מלחמת המפרץ הבינה מדינת ישראל שהיא מוכרחה לבסס מערך הגנה על שמי הארץ כדי להתמודד בכוחות עצמה עם איומים עתידיים. במרוצת השנים המערך הזה התפתח והשתנה. בהתחלה קראו לו מערך הנ”מ (נגד מטוסים), אך בהמשך השתנה שמו למערך ההגנה האווירית, מתוך הבנה שהאיומים לא מגיעים רק ממטוסים אלא גם מטילים, רקטות, כטב”מים ורחפנים. עם הזמן התפתחו גם מערכות היירוט. התחלנו עם מערכת החץ ליירוט טילים בליסטיים, ובהמשך פותחו מערכת כיפת ברזל שמגינה מפני טילים לטווח קצר, ומערכת קלע דוד שנותנת מענה לטילי שיוט ולחלק מאיומי הכטב”מים. במקביל התפתחו גם היכולות של מטוסי חיל האוויר, וחלק מהיירוטים אכן נעשים באמצעות מטוסים, כמו שראינו במקרה של הירי האחרון מתימן.
מערך ההגנה האווירית מורגל להגיב מול מתקפות מצד חמאס וחיזבאללה, אך המתקפה האחרונה הייתה המבחן האמיתי עבורו, מאחר שזו הייתה הפעם הראשונה שבה הוא נדרש להתמודד עם ירי שמגיע ישירות מאדמת איראן. הירי גם היה מסיבי מאוד, וכלל מעל 300 שיגורים של כטב”מים, טילי שיוט וטילים בליסטיים. למרות האתגר הענק, מדינת ישראל, תוך שילוב מאמצים עם האמריקאים והירדנים, הצליחה ליירט 99% מהשיגורים הללו. מדובר בהישג חסר תקדים והיסטורי מבחינה הגנתית, אבל חשוב להבין שלאירוע הזה יש השלכות גדולות שעוד ישפיעו על המערכה.

קיבלנו הזדמנויות במחיר אפסי – עכשיו רק צריך לנצל אותן

במתקפה הזאת ניסתה איראן להשיב את כבודה, אבל בפועל היא חרצה את דינה גם מבחינה תדמיתית וגם מבחינה מדינית וצבאית, והעניקה לישראל הזדמנויות חשובות במחיר אפסי.

בהיבט התדמיתי, ראינו שאיראן יותר חלשה מכפי שצפינו ושישראל אף יותר חזקה מכפי שקיווינו. על פי דיווחים זרים, כמחצית מהרקטות התפרקו בדרכן לישראל, ומכך אפשר ללמוד על הכשירות הנמוכה יחסית של המערכות האיראניות. בו בזמן, מדינת ישראל הפגינה יכולת התגוננות חסרת תקדים, והוכיחה מעל לכל צל של ספק שהיא מסוגלת להתמודד עם איום הטילים האיראני. וכך, אחרי שנים רבות שבהן נשאלה השאלה מה יהיה אם איראן תירה עלינו, קיבלנו את ההזדמנות לראות שהמתקפה האיראנית היא לא כצעקתה, ולהיפטר מהחששות הכבדים שליוו אותנו.

ההזדמנות השנייה שהביאה המתקפה האיראנית קשורה בדעת הקהל העולמית. איראן עומדת מאחורי כל מהלך במלחמת חרבות ברזל, אבל עד כה היא הצליחה ליצור בידול בינה לבין ארגוני הפרוקסי שהיא מפעילה, ולא לשאת באשמה. במתקפה זו איראן יצאה מהצללים ונחשפה במלוא רשעותה, ועכשיו ברור באופן שלא משתמע לשתי פנים עד כמה היא מסוכנת לעולם.

מדובר בטעות אסטרטגית גדולה מאוד מצד איראן, כי עכשיו גם אירופה וגם ארצות הברית מבינות שהן מוכרחות להצר את צעדיה. כבר בבוקר שאחרי המתקפה התכנסה ועידת הG7 שבה גינו כל מנהיגי המדינות המתועשות את איראן. אני צופה שיש כאן הזדמנות לקדם מחדש סנקציות משמעותיות בכל הקשור לפיתוח היכולות הגרעיניות של איראן. סנקציות כאלו לא רק יאטו את ההתעצמות הצבאית שלה, אלא גם ינחיתו מכה קשה על הכלכלה האיראנית המדשדשת, ובכך יהוו איום גדול על המשטר.

חשוב להבין שדעת הקהל המערבית היא לא היחידה שהשתנתה בעקבות המתקפה. גם מדינות ערב שנמצאות בצידו השני של המתרס מבינות עכשיו שאיראן היא ראש הנחש, ושיש הכרח להתאחד נגדה. ההזדמנות השלישית שקיבלנו מהמתקפה, אם כך, היא זרז ליצירת ברית עם הסעודים ועם כל העולם הסוני מול הסכנות שאיראן מציבה לאזור.
ההזדמנות הרביעית והחשובה שהשגנו היא היפוך הנרטיב. בתחילת המלחמה ישראל נהנתה מתמיכה כמעט מלאה של מעצמות העולם, אך התמיכה הזאת התחלפה מהר מאוד בביקורת קשה. עכשיו תשומת הלב מופנית לאיראן, וישראל שוב נתפסת כקורבן, ויש לה לגיטימציה מחודשת להגן עצמה. היפוך זה יכול לתת לנו מרחב פעולה משמעותי שיאפשר לנו לסיים את העבודה בעזה וגם לפעול מול חיזבאללה בלבנון.

המדיניות האמריקאית: מסר מסוכן למעצמות האויב

ארה”ב היא לא רק בת ברית של ישראל – היא מעצמה עולמית וכוח אזורי משמעותי. ככזאת, יש לה אחריות לשמר מאזן אימה כדי להבטיח את היציבות הגלובלית. בפועל היא משדרת חולשה, ובמקום למנוע סכסוכים, היא רק מחריפה אותם.

חוסר הנכונות של ארה”ב להציג איום צבאי מפורש ולתקוף את איראן פגע אנושות ביכולת ההרתעה שלה, והוא זה שאפשר לכל המתקפה הזאת להתרחש מלכתחילה. אולם הבעיה האמיתית חורגת מגבולות איראן. הסכנה הגדולה היא שגם רוסיה, סין וצפון קוריאה מסתכלות על היעדר הנחישות של האמריקאים ומרגישות שיש להן חופש פעולה נרחב בחזיתות שלהן. אם רוסיה אכן תחליט להחריף את המתקפה שלה באוקראינה ואף להתפשט לאזורים נוספים באירופה, אנחנו נמצא את עצמנו על סף מלחמת עולם שלישית.

בניגוד לפסיביות האמריקאית, מדינת ישראל תהיה חייבת להגיב למתקפה האיראנית. התגובה הזאת לא מוכרחה להיות מיידית – היא צריכה לבוא בזמן ובמועד שמתאים לישראל, ולפי סדר העדיפויות שלה.

תלות או חירות? כך תבטיח מדינת ישראל את עצמאותה

המתקפה האיראנית התרחשה בסמיכות לחג הפסח, ואי אפשר שלא לחשוב על המשפט האלמותי: “בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו”. ואכן, גם לאחר שיוסר האיום האיראני תידרש מדינת ישראל להמשיך להתמודד עם אויבים נוספים. יש שתוהים כיצד אפשר להגיע לחירות במציאות שבה אנחנו חיים על חרבנו, אבל בעיניי היכולת להגן על עצמנו בכוחות עצמנו היא החירות הגדולה ביותר שאדם ואומה יכולים לבקש.

כדי להגיע למצב שבו אנחנו יכולים לדאוג לביטחון שלנו בכוחות עצמנו, מדינת ישראל חייבת לצמצם תלות בגורמים חיצוניים. בראש ובראשונה צריך להשקיע בתעשייה הביטחונית ובכושר הייצור, ולדאוג להיקף חימוש נרחב ולמאגר חלקי חילוף, כדי שלא נצטרך להיות תלויים בסיוע קריטי ממדינות זרות ולהתמודד עם הגבלות כאלה ואחרות.

באופן דומה המדינה צריכה לשאוף לעצמאות בענפי הבנייה והחקלאות, כדי שנוכל לדאוג לביטחון תזונתי ולכושר ייצור חקלאי בלי תלות ביבוא מוצרים או בעובדים זרים וּודאי שבלי תלות בפועלים פלסטינים.

אנחנו גם חייבים להשתחרר מהתפיסות השגויות שלפיהן מלחמות מסתיימות בתוך מספר שבועות ושדי לנו בצבא קטן וחכם. אנחנו רואים עכשיו שמלחמות יכולות להימשך גם שנים, ושאנחנו חייבים להחזיק צבא גדול וחכם.

לצד הגברת העצמאות חשוב גם לחזק בריתות. כמו כל מדינה בעולם, גם אנחנו צריכים מטרייה מדינית ושותפים אסטרטגיים וככל שנהיה יותר חזקים ובלתי-תלויים כך תגדל היכולת שלנו לכרות בריתות משמעותיות.

סיפור יציאת מצרים שאנחנו עתידים לספר בו בשולחן ליל הסדר מחבר אותי גם לכוח החזק ביותר ביקום – כוח הרצון. בחג הפסח התחלנו את המסע שלנו לארץ ישראל, שבו למדנו שיעור גדול על כוח רצון, וגילנו שמה שמניע אותו הוא האמונה בצדקת הדרך.

כשנתיים לאחר יציאת מצרים, כשהגיעו בני ישראל למדבר פארן, שלח משה שנים-עשר מרגלים לתור את הארץ. עשרה מרגלים טענו שאין ביכולתנו לכבוש את הארץ, ובכך גזרו על בני ישראל ארבעים שנות הליכה במדבר. רק שני מרגלים, יהושע בן-נון וכלב בן-יפונה, האמינו שהמשימה הזאת אפשרית, אך קולם נבלע.

גם במלחמת חרבות ברזל אנחנו נחשפים למנהיגים ולבכירים שאיבדו את האמונה בצדקת הדרך, ואיתה גם את כוח הרצון ואת הביטחון ביכולתנו להכריע את אויבינו. אותם מנהיגים משמיעים דעות חלשות ומחלישות, ומסכנים את קיומנו בארץ ישראל. לקראת חג הפסח אני מאחל לכולנו לקבל את האמונה של המרגלים שלא חששו לרשת את הארץ, וכדברי כלב בן-יפונה שהיסה את העם: “עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ” (במדבר, פרק י”ג, פסוק ל).

הפוסט ארבע הזדמנויות וסכנה אחת: תובנות מהמתקפה האיראנית הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

בתקיפה האכזרית של הקהל שהגיע לשמוע את הקונצרט בקרוקוס סיטי הול בפרברי מוסקבה ב-22 במרץ השנה נרצחו כ-137 בני אדם. זאת הייתה מתקפת הטרור הקשה ביותר ברוסיה ב-20 שנה האחרונות. דאעש לקח אחריות לפיגוע, תחילה דרך סוכנות הידיעות של הארגון, “אעמאק”, מה שגרר טענה רוסית כי מדובר ב”פייק ניוז” ואיפשר לה להמשיך לקשר את המתקפה לאוקראינה. ואולם, לאחר מכן התברר כי הפיגוע בוצע על ידי שלוחה של דאעש, “המדינה האסלאמית – מחוז ח’וראסאן” (ISIS-K), שלוחת הארגון באפגניסטן, באיראן ובפקיסטן, ואחת הזרועות הפעילות ביותר שלו בשנים האחרונות. נוסף על כך, אופן הפעולה – חמושים עם נשק אוטומטי המסתערים על בניין – מזכיר תקיפות דומות של דאעש בעבר.

מדוע דאעש מחוז ח’וראסאן תקף ברוסיה?

ככלל, דאעש מחוז ח’וראסאן הוא הסניף הנמרץ והעקבי ביותר של הארגון הסלפי בפיגועים באירופה. בשנה האחרונה דאעש מחוז ח’וראסאן תכנן כ-21 פיגועים ב-9 מדינות, לעומת 8 פיגועים בשנה הקודמת.

הסניף הרצחני הזה, שהיה נתון ללחץ מצד הכוחות המיוחדים האפגניים והכוחות האמריקאיים, ניצל את נסיגתה של ארה”ב מאפגניסטן ב-2021 כדי להתחזק ולגייס עוד פעילים בכל אחד מ-34 מחוזותיה של אפגניסטן.

מי שעוד ניצלה את הנסיגה האמריקנית מאפגניסטן היא רוסיה, כדי להרחיב את השפעתה באזור מרכז אסיה דרומה. רוסיה הידקה קשריה עם איראן מחד גיסא, ואת יחסיה עם הטליבאן, השולט באפגניסטן, מאידך גיסא. דבר זה כמובן עורר את זעמו של דאעש.

רק לאחרונה שיגר הטליבאן לרוסיה את הנספח הצבאי הראשון שלו, אחמד יאסר, בנו של אחד ממנהיגיו הבכירים של הארגון. באמצעות שיתוף פעולה צבאי, מעוניין הטליבאן לחזק את היחסים עם מוסקבה, שמעוניינת מצידה להרחיב את השפעתה באזור.

דאעש בכלל, ודאעש מחוז ח’וראסאן בפרט, הכריזו זה מכבר על כוונתם לפגוע ברוסיה. הם הזכירו את הכיבוש הצבאי המוקדם של רוסיה באפגניסטן בשנות ה-80, ואת ההיסטוריה הארוכה של מבצעיה נגד קהילות מוסלמיות ברוסיה, ובמיוחד באזור צ’צ’ניה. כמו כן, הם ציינו את התמיכה של רוסיה במשטר האכזרי של בשאר אל-אסד בסוריה.

האזהרות מהמערב נפלו על אוזניים ערלות

דאעש כבר ביצע פיגועים ברוסיה, בשנים 2016–2019. פיגועים נוספים סוכלו בשנים 2021–2023. נתון רלוונטי נוסף הוא שמרבית מלוחמי דאעש מחוז ח’וראסאן שנעצרו ברחבי אירופה במהלך השנתיים האחרונות היו אזרחים רוסים או ממרכז אסיה (כמו המחבלים הטג’יקים שביצעו את מתקפת הטרור באולם הקונצרטים במוסקבה).

המעצרים האחרונים התרחשו בתחילת מרץ, כאשר הרשויות ברוסיה טענו כי סיכלו פיגוע מתוכנן בבית הכנסת הגדול במוסקבה. חודש קודם לכן אזרח רוסי שהואשם בקשרים לדאעש נעצר בפולין, בעוד אחר נעצר כשעבד בבניית מתקן גרעיני בטורקיה.

לפני הפיגוע באולם הקונצרטים מסרו לרוסים ארה”ב וחמש מדינות נוספות מידע מודיעיני המתריע על תכנון מתקפות של דאעש מחוז ח’וראסאן במוסקבה. אזהרות אלו נפלו על אוזניים ערלות ונדחו על הסף על ידי הקרמלין בטענה כי נועדו להכפיש את רוסיה.

בשנים האחרונות, מרב מתקפותיו של דאעש מחוז ח’וראסאן היו באפגניסטן, ומרביתן כוונו נגד קהילת ההזארה השיעית. פיגועים בולטים של מחוז ח’וראסאן היו, לדוגמה, פיגוע ההתאבדות מחוץ לשדה התעופה בקאבול, באוגוסט 2021, בעיצומו של הפינוי, שהביא ל-170 אזרחים ו-13 אנשי צבא ארה”ב הרוגים. דוגמה נוספת היא פיגוע מטען שביצע הארגון בשגרירות רוסיה בקאבול בספטמבר 2022, שבו נהרגו לפחות שישה אנשים. דאעש מחוז ח’וראסאן אף ביצע את פיגוע ההתאבדות בקרמאן באיראן, בינואר 2024, שבו נהרגו כמעט 100 בני אדם בטקס לציון יום השנה הרביעי להתנקשות במפקד כוח קודס לשעבר, קאסם סולימאני.

למה דאעש לועג לחמאס

איראן ורוסיה מנהלות ברית אסטרטגית ויש להן אינטרסים משותפים רבים, וביניהם הנוכחות האיראנית בסוריה והלחימה בדאעש. שתי המדינות אף חברות בקואליציה שנקראת “4+1″, המורכבת מרוסיה, איראן, סוריה ועיראק, כשה”+” מציין את ארגון חזבאללה. הקואליציה הוקמה ב-2015 ואף הוקם עבורה בבגדד מרכז להחלפת מידע בנוגע לדאעש, כדי שהחברות בה יוכלו לתאם מראש את פעולותיהן נגד הארגון.

מעבר להתערבות הרוסית לצד משטרו של אסד נגד דאעש, הארגון הסלפי הקיצוני רואה ברוסיה כוח צלבני כופר, שאחראי לדיכוי סונים במקומות שונים בעולם, בדיוק כמו ארה”ב. כמו כן, רוסיה תומכת בחמאס ומארחת משלחות מטעמו במוסקבה. למה שזה יפריע לדאעש? מכיוון שדאעש מתנגד לחמאס ולועג לו, כארגון שחבר לאיראן השיעית, מה שנחשב בעיני דאעש לכפירה.

דאעש לועג לחמאס לא רק עקב החבירה לאיראן, אלא גם עקב התמיכה באל-קאעדה, שדאעש התפצל משורותיו. דאעש רואה בציר המשולש של איראן, אל-קאעדה וחמאס מקשה אחת, והוא מתנגד לציר זה בכל תוקף – בייחוד כאשר מנהיגו הנוכחי של אל-קאעדה, סייף אל-עאדל, יושב בטהרן.

עימות הרחק מתשומת הלב העולמית

נוסף לעוינות של דאעש כלפי רוסיה במסגרת הנעשה בסוריה, הארגון מתעמת מול הרוסים גם בזירה פעילה שרחוקה מאוד מן התקשורת העולמית: אזור הסאהל באפריקה. ארגונים רבים המסונפים לדאעש פעילים כבר שנים רבות באזור זה (כגון שלוחות של בוקו חראם, שהצטרף לדאעש, וארגונים נוספים כמו דאעש סאהל ודאעש מערב אפריקה). הארגונים האכזריים הללו פועלים במאלי, ניז’ר, בורקינה פאסו ואף במוזמביק במזרח אפריקה.

בדומה לאפגניסטן, שם ארה”ב נסוגה – ונכנסה רוסיה, כך קרה גם במדינות אלה, כאשר כוחות ארה”ב וצרפת נסוגו מצ’אד, מאלי וניז’ר. הרוסים סיפקו למדינות אלה סיוע צבאי באמצעות כוח וגנר הידוע לשמצה, כדי להילחם באסלאם הרדיקלי במחוזותיהן. דאעש מעוניין לפגוע ברוסיה על אדמתה, כיוון שצבאה נלחם בפעיליו שמנסים להרחיב את הח’ליפות האסלאמית ולהשתלט על אפריקה.

למרות היריבות בין דאעש לאל-קאעדה, שני הארגונים מתעצמים באזורים הרחוקים מתשומת הלב העולמית, כמו במדינות הסאהל באפריקה, קרן מזרח אפריקה ואף מדינות במזרח אסיה, בהן הפיליפינים. על המערב לשים לב לאיום הטרור הנשקף מארגונים אלה, על שלוחותיהם – והמתקפה במוסקבה היא תזכורת לכך שהאיום לא נעלם. הצמיחה המתמשכת של השלוחה המסוכנת של דאעש במחוז ח’וראסאן צריכה להדליק נורת אזהרה במערב לגבי התגוששות בין ארגונים קיצוניים באזורים מרוחקים שעתידים להכות במערב.

מאמר זה פורסם במקור בYnetnews

הכתוב במאמר הוא על דעת המחבר בלבד ואינו משקף בהכרח את עמדת התנועה

הפוסט מה הביא את דאעש לבצע את הפיגוע במוסקבה? הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

הפעם, נקדיש את המדור לסיור מורשת אל עוטף עזה, כדי להתחבר אל מה שהתחולל באותה שבת שחורה. נבקר באנדרטת חץ שחור, אתר הנצחה ותיק שהפך ב-7 באוקטובר לאזור קרבות בעצמו, ומשם נמשיך אל אנדרטת הרכבים ליד מושב תקומה ואל מיצגי ההנצחה בשטח מסיבת נובה.

לפני שנתחיל – שתי הערות חשובות: ראשית, יש להתעדכן אם האתרים פתוחים לציבור, שכן מעת לעת צה״ל עשוי להכריז עליהם כאל שטח צבאי סגור כל עוד מתנהלת המלחמה בעזה. שנית, אל תיכנסו ליישובי העוטף – זה מרתק, זה חשוב, אבל התושבים עצמם מבקשים קצת שקט. אנחנו בטוחים שבעתיד יוקמו אנדרטאות מסודרות שיאפשרו את ההוקרה וההנצחה, ללא פגיעה בפרטיות התושבים.

אופי הסיור: ברכב וברגל.

אורך הסיור: 1–2 שעות.

אנדרטת חץ שחור: ״לו הייתה יחידה כזאת ב-1948 – היינו משחררים את ירושלים”

לאנדרטת חץ שחור נכנסים בסמוך לצומת שער הנגב, דרומה לשדרות, מכביש 34 או מכביש 232. האנדרטה מנציחה את מורשת הקרב של יחידת הצנחנים בתקופת פעולות התגמול נגד הפדאיון שהסתננו משטח מצרים בשנים 1953–1956, לפני מלחמת סיני. הפעולות האלה עיצבו את תורת הלחימה של צה”ל עד היום ואת ערכיה, ובראשם דבקות במשימה, אי נטישת נפגעים בשטח ואחוות לוחמים.

האנדרטה קרויה על שם “מבצע חץ שחור” שהתרחש בלילה של ה-28 בפברואר 1955 ברצועת עזה, שהייתה אז בשליטת מצרים. הרקע לפעולה היה סדרה של מתקפות שביצעו מסתנני הפדאיון, בהם רצח של ישראלי ברחובות, מרחק של 45 ק”מ מהגבול. המטרה הייתה להיכנס לרצועה, להרוס מחנה צבאי מצרי ליד העיר עזה ולפוצץ את מכון המים ותחנת הרכבת שם. על הביצוע הופקד כוח צנחנים בפיקודו של אריאל שרון, בהשתתפות לוחמים שבעתיד יהפכו לחלק מהשדרה הפיקודית המרכזית של צה”ל, בהם, בין השאר, מוטה גור, דוד אלעזר (דדו), שמעון כהנר (קצ’ה), דני מט, עוזי עילם, טיבי שפירא, לוי חופש ומשה ינוקא.

הפעולה לא עברה חלק. הלוחמים התמודדו עם שורה של תקלות – במודיעין המוקדם, בזיהוי המחנה, בנסיגה ובפינוי הפצועים (חוסר באלונקות, בעיות בתיאום עם אמבולנסים לאחר חציית הגבול) – ומספר הנפגעים בצד הישראלי היה גדול למדי: שמונה לוחמים נהרגו ו-13 נפצעו. אולם, בזכות תושייתם האדירה, גבורתם ונחישותם, הצליחו הלוחמים להשלים את המשימה על אף המכשולים: מכון המים נהרס, המחנה נכבש וניזוק ובצד המצרי נהרגו 37 חיילים. שלושה מהלוחמים קיבלו את עיטור העוז: סעדיה אלקיים ז”ל, שנהרג בפעולה, וכן אהרן דוידי ועוזי עילם. בן-גוריון שיבח את הצנחנים בעקבות הפעולה ואמר: “אילו הייתה לנו יחידה כזאת במלחמת השחרור, היינו משלימים את שחרור ירושלים ולוכדים את לטרון”.

האתר מהווה נקודת מבט ותצפית על העיר עזה ורצועת עזה, שבה התקיימו רבות מהפעולות. בכניסה לרחבת האתר ניצב פסל קטן המתאר שתי דמויות המסמלות את אחוות הלוחמים, ובאתר עצמו הוצבו בין היתר ארבעה עמודי שמע המספרים את סיפורי הפעולות וכן שלט עם מפת הקרבות. באנדרטה מיוצגות 11 פעולות שנבחרו מתוך כ-70 שבוצעו באותן שנים. במרכז האתר יש לוחות עם שמות הנופלים, שמעליהם הפסוק: “ואתם אל תעמודו, רִדפו אחרי אויביכם וזִנבתם אותם” (יהושע י, יט).

בטקס חנוכת האתר במרץ 2003 אריאל שרון ציטט מדברי משה דיין שאמר בשנת 1955:

“אין בידינו להבטיח כל צינור מים מפיצוץ וכל עץ מעקירה, אין בידינו למנוע רצח עובדים בפרדס ומשפחות בשנתן, אך יש בכוחנו לקבוע מחיר גבוה לדמנו, מחיר יקר מכדי שכדאי יהיה ליישוב הערבי, לצבא הערבי ולממשלות הערביות לשלמו”.

ב-7 באוקטובר הפך האתר, שוב, לאזור מלחמה. כוחות נוחבה של החמאס, שכללו כ-20 כלי רכב ומאות מחבלים, התרכזו במקום והתכוננו למתקפה מסודרת על קיבוץ כיסופים ואולי גם על קיבוץ ניר-עם. כשהגיעו למקום צוותי ימ”מ ושב”כ, המחבלים זיהו את אחד הרכבים ופגעו אנושות בארבעת לוחמי השב”כ שהיו בו. התגבורת שהגיעה כללה צוות לוחמים מדובדבן ומגלן, וכן הפעלה של חיל האוויר על ידי השב״כ. התגבורת הצליחה לפגוע בתוך זמן קצר ב-40 מחבלים, כפי שאפשר לראות בסרטון שפורסם ב-8.10 ובו האלוף במילואים דוד זיני מציג את תוצאות הפגיעה. לאחר קרב עיקש של כמה שעות, כ-200 מחבלים חוסלו והשאר נמלטו לעזה. על גופתו של אחד המחבלים נמצא מסמך עם תוכנית הפעולה ״משימת קיבוץ מפלסים״.

אנדרטת הרכבים: הדומם שמספר את ה-7 באוקטובר

מהאתר נמשיך דרומה, ונפנה שמאלה בצומת סעד לכביש 25, שם נראה את אנדרטת הרכבים ליד תקומה. כאשר אנחנו חווים אסון בקנה מידה גדול, אנחנו מתקשים לדמיין או לעכל את המספרים. אנדרטת הרכבים, שנראית במבט ראשון כמו מגרש גרוטאות עצום בגודלו, מצליחה להמחיש לנו את הממדים.

האנדרטה היא בעצם ריכוז כלי הרכב שנפגעו בשבת השחורה, והם מונחים כאן זה ליד זה וזה על גבי זה. שרופים, מנוקבים בכדורים, מעוכים. חלקם נושאים מדבקה: “מזוכה – נבדק ונוקה על ידי מתנדבי זק”א”. הרכבים האלה מספרים את הסיפור של ה-7 באוקטובר: חלק מהרכבים הפכו למלכודות מוות במסיבת הנובה ברעים, חלק בכבישים עצמם וחלקם נדרסו על ידי טנקים שדהרו ליישובים. כל רכב וסיפור הגבורה שבו, כל רכב הוא עולם ומלואו שאבד.

בין השאר, מצוי כאן גם אמבולנס ממתחם נובה שהוצת ועלה באש. בפינה רוכזו כלי הרכב ששימשו את המחבלים: הטנדרים הלבנים, ערימה של טוסטוסים, וג’יפים שעל חלקם אלתורים שהפכו אותם למכונות מלחמה.

הרכבים השרופים הם באחריות משרד המורשת, שמתכנן להקים במקום אתר הנצחה, כדי שנזכור מיהם אויבינו, ומה יש לעשות כדי שמעשה נורא שכזה לא יחזור, וכדי שנוכל להבטיח את ביטחון ישראל לדורות.

חניון רעים: הפנים המחייכות בתמונות

מכאן נחזור מעט על עקבותינו וניסע עוד דרומה על כביש 232, שם נראה את שטח מסיבת נובה, בין בארי ורעים. סעו לאט! כביש 232 מחורץ אחרי שמאות טנקים עברו עליו בדרך לעזה, ואתם גם עשויים לשמוע רחשים מהצמיגים הדומים לרעש של תקר בגלגל.

מסיבת הנובה הפכה לסמל בינלאומי. צעירים שמגיעים לבלות ולהתחבר אל עצמם ואל הטבע מוצאים את עצמם לפתע פתאום בלב שדה קרב בלתי אפשרי, אל מול מאות מחבלים חמושים. במסלול העפר הכבוש שמוביל אל האנדרטה תוכלו להתבונן סביב ולראות עד כמה השטח מישורי ופתוח, מה שמקשה מאוד על הסתתרות. בחלק מהמקומות אפשר לראות ואדיות קטנות עם מעט שיחים ועצים – אלה המקומות בהם ניסו להסתתר חלק מהצעירים.

האנדרטה עצמה משרה אווירת קדושה, המזכירה לרבים אנדרטאות לזכר הנספים בשואה. היא מורכבת מיתדות ועליהן תמונות גדולות של הקורבנות, המושכות מבקרים רבים, גם כאלה שאין להם קשר ישיר לקורבנות, וחשוב להם להרגיש את המקום ולהתחבר לקורבנות. לחלק מהתמונות מוצמדים טקסטים וחפצים שונים, והשיטוט בין התמונות מרמז על העולמות שאבדו.

המפגש עם תמונות הקורבנות באנדרטה מזכיר לנו גם על מה אנחנו נלחמים: הפנים הניבטות מהתמונות קורנות, מחייכות, מלאות אור; חלקם מצולמים עם בני זוג ומשפחה. קשה ליישב את התמונות השמחות עם האירועים האיומים שהתרחשו כאן. אבל התמונות מזכירות לנו מדוע אנחנו חייבים להיות חזקים, ועל מה אנחנו מגינים. יחד ננצח.

הפוסט לפגוש את הגבורה: סיור עצמאי בעקבות סיפורי הגבורה של עוטף עזה הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

לאחרונה, באחת ממסיבות העיתונאים שערך הפנטגון לקראת המשימה האמריקאית להקמת נמל צף בעזה, נשאל דובר הפנטגון פאט ריידר איך יוודא הממשל שהסיוע ההומניטרי אכן מגיע לאזרחים ולא משמש להתחזקות חמאס. על שאלה זו ענה ריידר תשובה לא פחות ממדהימה: “אם חמאס באמת ובתמים מאמין שהעם הפלסטיני סובל, אז למה שירצה לקחת את הסיוע לעצמו? ניתן לקוות שעזרה זו תגיע לעם שזקוק לה יותר מכולם”.

בתשובה זו ריידר מודה שמדיניות הממשל האמריקאי מניחה שחמאס מתעניין בשלומם של הפלסטינים. בכך, הממשל נופל לציניות של חמאס, שבונה על הרצון הטוב של מדינות העולם ועל כך שהן רואות את סבל העזתים ומוכנות ללחוץ על ישראל כדי להקל עליו. חמאס משתמש בסבל של העזתים לצורכי תעמולה והפעלת לחץ על ישראל, והעובדה שגם ארה”ב נפלה למלכודת הזו רק מחזקת את התמריץ של הארגון להשתמש באוכלוסייה בתור מגן אנושי. חמאס מבין שהאסטרטגיה הזו עובדת ופוגעת בישראל יותר ממה שהיא פוגעת בו. במקום ליצור מנגנון חלוקת סיוע שירגיע את המצב ההומניטרי בעזה מחד גיסא, וימנע מהסיוע להגיע לחמאס מאידך גיסא, הממשל האמריקאי שוב עסוק באקטים הצהרתיים פומביים להרגעת דעת הקהל.

הנשק החזק ביותר של חמאס: יצירת משבר הומניטרי בעזה

בהמשך מסיבת העיתונאים נשאל ריידר לגבי הסיכונים של המשימה האמריקאית, בהם האפשרות שחמאס ישגר רקטות לכיוון אנשי הצוות האמריקאים. תשובתו נותרה דומה: “אם לחמאס באמת אכפת מהפלסטינים, הוא לא יירה על מקור הסיוע החיצוני”. בתשובתו הוא חשף את חוסר התכנון ההמשכי בחשיבה האמריקאית על עזה, ואת הכשלים הלוגיים הבסיסים ביותר בתוכנית הסיוע הזאת. בכך הוא משקף למעשה את חוסר ההבנה האמריקאי של המזרח התיכון בכלל, ושל העם הפלסטיני בעזה בפרט. מדיניות הממשל הולכת ונעשית יותר ויותר מבוססת תקווה מאשר פרגמטיות, מה שמעלה חשש אמיתי לגבי יכולתה של ארה”ב לפתח תוכניות הגיוניות לסכסוך בהמשך.

עבור ארצות הברית, הנראות של המצב בעזה עולה בחשיבותה על חשיבה ארוכת טווח שתיצור את התנאים לשיפור רווחת העזתים – כלומר, חשיבה שתביא למיטוט שלטון חמאס. בתור ארגון טרור ושחקן לא מדינתי, חמאס יכול להשתמש בנשק החזק ביותר בארסנל שלו, שהוא יצירת תנאים של משבר הומניטרי בעזה להפעלת לחץ בינלאומי. זהו כלי עבודה שמהווה מכפיל כוח עבור חמאס, והארגון מנצל אותו היטב כדי לזעזע את דעת הקהל העולמית.

במצב כזה ארגון הטרור תמיד יצליח להשיג ויתורים מהצד השני. חמאס לא מפסיד כלום ממוות של עזתים אלא רק מרוויח, ולכן אין לו כל אינטרס להימנע מפעולות המביאות להחמרת המצב ההומניטרי בעזה, תוך יצירת מראית עין של מאבק למען הפלסטינים. עם הכנסת סיוע הומניטרי אמריקאי דרך הים אין שום ערובה לכך שחמאס לא ישתלט עליו. בתרחיש הקיצון, שאיננו מופרך כלל, חמאס גם יוכל לתקוף את ספינות הקרב האמריקאיות בתירוץ לבחירתו: הגנה על העם הפלסטיני מפני פלישה מערבית, אי-קבלת סיוע ממעצמה שמסייעת ל”כיבוש” הישראלי בעזה, או כל סיבה תעמולתית אחרת.

שלושה תנאים ליציבות

מי שרוצה באמת לייצב את עזה ולמנוע מחמאס לצמוח בטווח זמן הארוך חייב להתעקש על שלושה תנאים: להשמיד את יכולותיו הצבאיות והשלטוניות של חמאס, למנוע כל יחסי תלות בין האוכלוסייה האזרחית לחמאס, וליצור דה-רדיקליזציה במערכת החינוך כך שהיא תהיה נקייה מהסתה, ולא תיטע רעל בדור הבא של העזתים במטרה להפוך אותם למחבלים של מחר.

על מנת להגיע למטרות הללו ולצמצם את כמות ההרוגים בטווח הזמן הארוך, חייבים להכריע את חמאס בכל מחיר. אי-השלמת המשימה יגבה בטווח הארוך מחיר גדול גם מישראל וגם מהעזתים. זה המקום להיזכר שגם ארה”ב הייתה צריכה לקבל החלטות קשות מאוד במלחמת העולם השנייה, שהבולטת שבהן היא ההחלטה הגורלית להטיל שתי פצצות אטום על יפן. בטווח הקצר הפצצות הרגו מאות אלפי אזרחים, אך בטווח הארוך הן הצילו מיליונים, שכן יפן נכנעה בתוך ימים ספורים, ובכך נמנע הרג מיותר של מיליונים נוספים מהצד האמריקאי והיפני גם יחד.

במלחמה הנוכחית, לישראל אין כל כוונה לסיים את המערכה בעזה בדרך כואבת כמו זו שבה בחרו האמריקאים. היא בסך הכול מבקשת מרחב לגיטימציה לחסל את המערכות הצבאיות והשלטוניות של חמאס באופן הסטרילי ביותר שאפשר להשיג בתנאי קרב קשים אלה. כדי להבין עיקרון פשוט זה, רצוי להתחיל בהבנת האויב החמאסי עצמו – במקום להניח שהוא מעוניין בסוף בטובת האוכלוסייה העזתית.

המאמר פורסם במקור ב-ynetnews

הכתוב במאמר הוא על דעת המחבר בלבד ואינו משקף בהכרח את עמדת התנועה

הפוסט אסטרטגיית חמאס עובדת על האמריקאים הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

התקדמות כוחות צה”ל ברצועת עזה מסִבה נזקים חסרי תקדים לתשתיות האזרחיות ברצועה, ומחדדת את השאלה: איך תיראה עזה ביום שאחרי שוך הקרבות? נדרש גם להבין כיצד משתלבות מטרות המלחמה באסטרטגיה רחבה יותר, שתאפשר לגורמים המקומיים, האזוריים והבינלאומיים לקדם פתרונות מדיניים שיעלו בקנה אחד עם השאיפות והאינטרסים הישראליים. ללא תכלית מדינית ברורה עלול העימות הצבאי בעזה להסתיים בריק שלטוני שיידרדר לכאוס ויתפוצץ בפניה של ישראל. על ישראל להציג תוכנית שתענה על השאלה מי יקבל את האחריות על הרצועה אם וכאשר יקרוס שלטון החמאס, כדי להבטיח יציבות ביטחונית ארוכת טווח ושקט ליישובי העוטף.

בעקבות מהלכים בינלאומיים לקידום יוזמות מדיניות באזורנו פרסם ראש הממשלה ב-24 בפברואר נייר עקרונות קצר ובו קווים מנחים להשלמת יעדי המלחמה של ישראל ברצועה בטווח זמן הבינוני. בכל האמור על התחום הצבאי נקבע כי ישראל תקים “סוגר דרומי” בגבול עזה–מצרים בתווך התת קרקעי והעילי, לרבות במעבר רפיח, למניעת שיקום והתעצמות חמאס וגרורותיה ברצועה. זאת, בשיתוף פעולה עם מצרים ובסיוע ארה”ב. כמו כן, ישראל תשמר את המעטפת הביטחונית סביב הרצועה במישורים היבשתי, האווירי והימי. הניהול האזרחי ברצועה והסדר הציבורי יתבססו על “גורמים מקומיים בעלי ניסיון ניהולי שאינם מזוהים עם הטרור”. שיקום הרצועה יתאפשר רק לאחר פירוזה ותחילת תהליך הדה-רדיקליזציה, וזאת במימון מדינות המקובלות על ישראל.

איך עזה תנוהל אזרחית על רקע משבר הומניטרי קשה כל כך?

נייר העקרונות הישראלי מצביע על הכוונה להעמיק את מעורבותה ואחריותה של ישראל בעזה, הן במישור האזרחי והן במישור הצבאי, ולהרחיב את הפיקוח הישיר גם על מעבר רפיח וגבולה הדרומי של הרצועה עם מצרים. מדיניות זו מותירה על כנה את מערכת היחסים האזרחית בין עזה לישראל ואף מגבירה את האחריות הכוללת הרובצת על ישראל למצבה ההומניטרי העגום של האוכלוסייה הפלסטינית ברצועה. נייר העקרונות הישראלי לוקה במספר חולשות מרכזיות, ובהן:

ראשית, משימת הניהול האזרחי והאחריות לסדר הציבורי בעזה תהיה מורכבת מאוד לנוכח מה שנראה כבר עתה כמשבר אזרחי חסר תקדים המתחולל בעזה – משבר העלול להידרדר בכל רגע לאסון הומניטרי קשה.

שנית, המשימה למצוא גורמים עזתיים בעלי ניסיון ניהולי שייכנסו לנעליהם של אנשי החמאס ויתמודדו עם המשבר האזרחי בעזה, מבלי שיש מתווה הזוכה לתמיכה פוליטית פנימית ולתמריצים משמעותיים, נראית חסרת סיכוי. על מנת לפתות גורמי כוח רלוונטיים יש להציג תוכנית המגובה במישור הבינלאומי וזוכה ללגיטימיות ולתמיכה פלסטינית עממית רחבה. בכל מקרה, סביר להניח כי גם אם יופיעו גורמים מקומיים שיתרמו לניהול המשבר, הם יגיעו לאחר תיאום עם אנשי החמאס, בהנחה שלא תושג הכרעה צבאית מוחלטת שלו (למעשה כבר עתה מבקשים אנשי החמאס לשתף גורמי כוח נוספים בניהול המשבר האזרחי החמור בעזה).

שלישית, בנייר הישראלי אין התייחסות לקשר הגורדי שמסבך את ישראל ברצועה, ובראש וראשונה לאחריות הישראלית הכוללת למצב ההומניטרי של האוכלוסייה הפלסטינית בעזה. אחריות זו מנוצלת על ידי החמאס לגיוס תמיכה פנימית ובינלאומית ומעניקה לה לגיטימיות רחבה ברחוב הפלסטיני. נייר העקרונות הישראלי אינו תורם מאומה להתרת התלות בישראל, שמאפשרת לתנועת החמאס להשקיע את מרב מאמציה בטרור ולהטיל את האחריות על קיום האוכלוסייה על ישראל ועל הקהילה הבינלאומית. במידה מסוימת, נייר העקרונות רק מעצים את אחריותה של ישראל על מצבה של האוכלוסייה העזתית ומסבך אותה במישור הבינלאומי.

עזה תלויה באופן מוחלט בישראל

הציבור הישראלי ומנהיגיו מתקשים להפנים את משמעות הנטל האזרחי הרובץ לפתחה של ישראל מצידה של רצועת עזה. הרצועה תלויה באופן מוחלט במדינת ישראל לקיום צורכי האוכלוסייה, המונה מעל לשני מיליון תושבים, ובכלל זאת בתחומי האנרגיה (דלק, גז לבישול, חשמל), המים, התקשורת, הסחורות והתנועות האזרחיות. כל ניסיון להתחמק מהתלות האמורה ללא יצירת חלופה סבירה ומיידית סופה להסתיים באסון הומניטרי בטווח זמן קצר. כפועל יוצא נתונה ישראל תחת לחץ בינלאומי כבד ובלתי פוסק לחדש את אספקת המים, החשמל והעברת הסיוע האזרחי לרצועה בשגרה כמו גם בעיתות חירום ולחימה – סיוע אזרחי שחלקו הגדול נלקח על ידי חמאס לצרכיו הצבאיים.

למעשה, חמאס מחזיקה משני קצותיו את הסטטוס-קוו האזרחי שיצרה ישראל בעקבות מימוש תוכנית ההתנתקות בשנת 2005. מחד גיסא היא מצטיירת כתנועת שחרור לגיטימית הנאבקת בעושק שכופה ישראל על האוכלוסייה ברצועה, ומאידך גיסא חמאס נושאת בגאון את דגל ההתנגדות וזוכה ללגיטימיות ציבורית רחבה. מעגל הדמים רק מחזק את חמאס, שכן הנזקים הכבדים שנגרמים למרחב האזרחי הפלסטיני מחריפים את מצוקת האוכלוסייה ואת התלות שלה בחמאס. משוואה זו אינה צפויה להשתנות כל עוד ישראל ממשיכה לחבק את הרצועה בחיבוק דוב, ואינה מאפשרת לה חלופות.

הקשר הגורדי בין ישראל ועזה הניח את התשתית המשפטית והמוסרית להוקעת ישראל ולהצגתה כמדינה גזענית ומרושעת. תיאור זה השתלב בתפיסות העולם הפרוגרסיביות, סחף את דעת הקהל בחוגים מסוימים במערב והציב תודעתית את ישראל כמדינה בלתי לגיטימית המבקשת לשלוט במיליוני תושבים פלסטינים ולמרר את חייהם. הרצועה מתוארת לעיתים כבית הכלא הגדול בעולם (“Open air prison”) והחמאס מוצג כגורם הפועל מתוך מניעים מובנים בעוד ישראל מצטיירת כמבצעת פשעי מלחמה ורצח עם. ככל שחלף הזמן התקבע בעולם הנרטיב שרצועת עזה נמצאת תחת מצור ישראלי (Blockade) ושהיא טריטוריה המשולה לבית כלא שדבר אינו יכול להיכנס ולצאת ממנו ללא אישור. בראייה בינלאומית, אין בנייר העקרונות שפרסמה ממשלת ישראל בשורה של ממש שיכולה לחלץ אותה מהמצב שאליו היא נקלעה ב-7 באוקטובר.

לשחרר את הרצועה מ”חיבוק הדוב”

מלחמת חרבות ברזל מספקת לצד הישראלי הזדמנות נדירה לבצע שינוי יסודי במערכת היחסים עם הרצועה. מחד גיסא שינוי זה ישים קץ למעגל התלות המזין את נרטיב ההתנגדות של עזה כנגד ישראל, ומאידך גיסא הוא יבטיח לישראל מרכיבי ביטחון הדרושים לה על מנת למנוע מהחמאס לשקם את יכולותיו הצבאיות. המוכנות הישראלית להסיר את מה שמכונה “המצור” מעל עזה ולשחרר את הרצועה מאותו “חיבוק דוב” אזרחי מהווה קלף מיקוח רב ערך. על ישראל לנצל את המצב שנוצר בעקבות המלחמה ואת הרעיון של נשיא ארה”ב להקמת נמל ימי בעזה על מנת להציג יוזמה מדינית שבמסגרתה היא תוותר על המצור בתמורה להסדרים ביטחוניים ואזרחיים חדשים ברצועת עזה שיגובשו בהובלתה.

במסגרת זאת על ישראל להציע לבנות בריתה מתווה מדיני-אזרחי שיאפשר לה להתנתק מן הרצועה במישור האזרחי בתמורה ליצירת משטר פיקוח בינלאומי על הרצועה. ישראל תציע לגורמים הבינלאומיים את האפשרות להוביל “תוכנית מרשל” כלכלית לשיקום עזה. התוכנית תעצב מחדש את סדר היום האזרחי ברצועה, תקדם את שיקום ההריסות בעזה ותציע לתושבי הרצועה אופק כלכלי חדש שיכלול התנתקות מהשליטה הכלכלית הישראלית.

ניתוק השליטה האזרחית הישראלית ברצועה יתבצע בהדרגתיות על פני שלוש שנים. המהלך יחייב התאמות במעטפת ההסכמית (הסכם פריז) של הרצועה עם ישראל. ההסדר יעניק לרשות הפלסטינית את היכולת להמשיך ולגבות את כספי המכסים במעברי הרצועה, אך במנותק מישראל, בכפוף לפיקוח בינלאומי ובמסגרת הסכמית חדשה. המדינות התורמות יפעלו להקמת תשתיות אזרחיות חיוניות של מים, אנרגיה, תקשורת ושירותים חיוניים ברצועה, על מנת להכין את הקרקע לניתוק הרצועה מן המערכות האזרחיות הישראליות בתום פרק הזמן שנקבע.

תוכנית הפיתוח של עזה

תוכנית הפיתוח של רצועת עזה תכלול קידום חלופות לקשר האזרחי עם ישראל, בהן פיתוח שלושה מעברים שיחברו את הרצועה לתנועת אנשים וסחורות בפיקוח בינלאומי – מעבר רפיח למצרים, שדה התעופה דהניה והנמל הימי בעזה. מעברים אלה יחליפו את מעבר ארז וכרם שלום שייסגרו לפעילות בתום תקופת מעבר שתימשך שלוש שנים. כמו כן, משטר הפיקוח האזרחי שיוטל על הרצועה יכלול נתיב ימי מפוקח מנמל עזה לנמל בודד באירופה (קפריסין?), שם ייבדקו כלל הסחורות הנכנסות לרצועה למניעת זליגת אמל”ח וטכנולוגיות צבאיות. ישראל תשתלב במאמצי הפיקוח הבינלאומיים באמצעות נציגים קבועים ועל פי אמנות וקריטריונים שייקבעו בהתייעצות משותפת. נמל התעופה דהניה והמעבר היבשתי ברפיח ייפתחו לתנועת אנשים וסחורות באופן מפוקח, וזאת על ידי כוח משימה ייעודי במאפיין של הכוח המיוחד של האיחוד האירופי, EUBAM, שפעל במעבר רפיח בשנת 2007 בהשתתפות נציגים ישראלים.

נוסף על כך, ישראל תפעל יחד עם מצרים והקהילה הבינלאומית לייצר “מרחב פיקוח מיוחד” בקו הגבול של מצרים ורצועת עזה, על מנת למנוע את חידוש פעילות כלכלת המנהרות המושתתת על הברחת סחורות אסורות בין חצי האי סיני ורצועת עזה. פיתוח משאבי הגז של רצועת עזה יתאפשר בכפוף למציאות הביטחונית שתתפתח ברצועה. שימור השקט והיציבות יהווה תמריץ חיובי לקידום פרויקט Gaza-Marine בכפוף לחוות הדעת של מנגנוני הפיקוח והקהילה הבינלאומיים.

מערכת היחסים המוצעת מול הרצועה תייצר איומים ביטחוניים לצד הזדמנויות חדשות. החשש הישראלי מפתיחת הרצועה לתנועה מפוקחת נעוץ באפשרות של שיקום גורמי הטרור ברצועה. ואולם, השלמת ההתנתקות מן הרצועה תבסס את הלגיטימיות הבינלאומית של ישראל ותשחרר את ישראל מנטל בלתי נסבל. שינוי הסטטוס קוו המדיני-אזרחי ברצועה עשויה למקד את תשומת הלב של הגורמים הבינלאומיים והעזתיים במאמצי שיקום הרצועה ובניצול הזדמנויות חדשות למשך שנים רבות.

המצב החדש יעודד את ההנהגה הפלסטינית לאמץ גישות חדשות ביחס לקשר עם ישראל ולדילמות האזרחיות הנגזרות מניתוק התלות בישראל. היצמדות ההנהגה העזתית לנרטיב ההתנגדות ולעימות עם ישראל – גם לאחר השלמת ההתנתקות האזרחית מעזה – תוביל לקריסת מהלכי השיקום ולאסון אזרחי חמור ברצועה. במצב זה חמאס תתקשה לגייס את דעת הקהל הפנימית והעולמית לנרטיב ההתנגדות. המצב החדש יחדד ברחוב העזתי ובקרב גורמים בינלאומיים את ההכרה שאין לרצועה עתיד של ממש ללא שינוי תודעתי, ושמר גורלה איננו קשור למדינת ישראל. מציאות זו תקל על ישראל לנהל את העימות הצבאי עם הרצועה ולטעון ביושר כי האחריות לאסון ההומניטרי המתרחש ברצועה איננו רובץ עליה.

הכתוב במאמר הוא על דעת המחבר בלבד ואינו משקף בהכרח את עמדת התנועה

הפוסט דעה: המלחמה – הזדמנות לנתק את הקשר הגורדי בין ישראל לרצועה הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

נייר זה יציג שורת התפתחויות ויצביע על המהלכים הנרקמים מאחורי הקלעים של התוכנית לארכיטקטורה חדשה של הזירה הפלסטינית. חלקו הראשון עסק ברשות הפלסטינית; בחלק זה נעסוק בחמאס.

האמריקאים לוחצים על קטאר לסלק את חמאס

מהדיווחים בתקשורת הערבית עולה שארה”ב לוחצת על קטאר לסלק את הנהגת חמאס משטחה, אלא שמקורות ערביים אומרים לנו שקטאר מנסה להפוך את השבת החטופים שבידי חמאס לגלגל הצלה שיבטיח את עתידה הפוליטי של חמאס בקטאר. להערכתם, חילוקי הדעות ומאבקי הכוח הפנימיים בחמאס מצביעים על מוטיבציה רבה של חמאס להפוך מישות פוליטית בחסות קטאר לזרוע צבאית בחסות איראן.

גורמים בישראל מעריכים כי בקרוב צפויים בכירים נוספים בחמאס השוהים בקטאר לעזוב את המדינה ולעבור לאלג’יר, לתורכיה וללבנון. על פי מקורות ערביים, עזיבתם היא חלק מתהליך התרחקותה של חמאס מהחסות הקטארית ופנייתה אל הציר האיראני. בעוד קטאר פועלת זה שנים לקנות בכסף את החמאס ולייסד את מדינת האחים המוסלמים ברצועת עזה, קונה איראן בכסף ובנשק את הפרוקסי הג’יהאדי בעזה הגורר את ישראל למלחמה שבחסותה ממשיכה איראן לקדם את תוכנית הגרעין שלה.

“קטאר נמצאת תחת לחץ כבד מאוד מצד ארצות הברית, שדורשת ממנה לשנות כיוון מול חמאס והיא כבר עומדת להטיל על חמאס שורה של סנקציות כבדות”, אומר לנו גורם ערבי המעורה בשיחות. “הסיכויים גדולים מאוד לכך שבקרוב תבקש קטאר מאיסמעיל הנייה ומצוות ההנהגה לעזוב את המדינה, אלא שבינתיים היא מנסה לרכך את הלחץ על ידי שחרור חטופים”.

להערכתו של אותו גורם, “הנייה לא יוכל להתמקם אלא בלבנון, באין מדינה אחרת לארח אותו”. הוא העיר גם ששאלת מושבו של ראש המחנה הקטארי בחמאס, ח’אלד משעל, שאיננו אהוד על החיזבאללה והציר האיראני, עולה מחדש על השולחן.

“דולר אחד לא יזרום כל עוד חמאס בשלטון”

בשיחות שמארחת קטאר מקדמים בכירים ערביים את הקמתו של גוף פלסטיני חדש שישלוט ברצועת עזה. מדינות אלה לוחצות על חמאס לפנות את הדרך כדי לאפשר את שיקומה של הרצועה תוך איום מפורש כי תחת חמאס יימנעו המדינות מכל מעורבות וסיוע לשיקום הרצועה.

“דולר אחד לא יזרום כל עוד אתם שולטים ברצועה”, נאמר להנהגת חמאס – כך אומר לנו גורם ערבי שמוסיף כי המדינות הערביות לוחצות באותה מידה גם על אבו מאזן לפנות את מקומו. המטרה היא לאפשר את הקמתו של גוף אש”פי חדש, שיקבל לידיו את האחריות לניהול הרצועה בחסות סיוע כלכלי משמעותי מצד מדינות ערביות ומפרציות, ובראשן קטאר.

גורמים ערביים שלקחו חלק בשיחות בקטאר, במצרים ובסעודיה אומרים לנו כי בשיחות שקיימו נציגים פלסטינים, בהם נאסר אל-קדווה, נציגיו של מחמד דחלאן ששוהה באמירויות לאחר שהודח על ידי אבו מאזן מהפת”ח וגורמים נוספים, התרשמו רבים מהנוכחים כי בחמאס השלימו עם העובדה שהתנועה לא תישאר בעזה ביום שאחרי המלחמה.

המקורות דיווחו על שיחות רשמיות וחצי רשמיות שהתקיימו באחרונה בין מדינות ערביות לנציגי הרשות הפלסטינית ונציגי חמאס בשאלת היום שאחרי המלחמה בעזה. בשיחות היו שותפים בין היתר נציגים ממצרים, סעודיה, האמירויות וקטאר, וחלקן התקיימו הן במצרים והן בקטאר, שאירחה גורמים פלסטיניים מהרשות הפלסטינית ומפת”ח לשיחות עם הנהגת חמאס.

השיחות האלו עסקו בין השאר ובעיקר ביום שאחרי המלחמה ברצועה, וגורם ערבי שלקח בהן חלק אמר לנו: ”ניכר שחמאס מפנימה את העובדה שהיא תצטרך לוותר על השלטון שלה ברצועת עזה ואף למסור את המפתחות לישות פלסטינית חדשה שתתבסס בעיקר על אחדות לאומית באש”ף”.

הגורם הדגיש כי ”הבנות אלה מגיעות בעיקר מהקבוצה הקטארית בחמאס, ושותפים לה ח’אלד משעל, מוסא אבו מרזוק וגורמים נוספים”. אלה התראיינו באחרונה וחזרו ואמרו כי אם יצטרפו לאש”ף, יכירו בהסכמים הנלווים והחתומים, והם אף הדגישו: “לישראל זכויות, אם כי לא על חשבון הפלסטינים”.

בכירים בחמאס מוכנים להצטרף לאש”ף

”הופתענו מאוד לראות עד כמה הרחיקו אנשי החמאס שנמצאים בקטאר והתקרבו לעמדות הפת”ח ואש”ף”, אמר לנו אחד הגורמים שהשתתף בפגישות. ”בכירי החמאס מביעים נכונות רבה להצטרף לאש”ף וכעת נותר לסכם בעיקר את התנאים לכך”. אלא שלצד זאת הוא הדגיש: ”יחיא סינואר, שמייצג את הקו האיראני בחמאס, זועם על עמיתיו שנמצאים בקטאר ואוסר עליהם לקיים את השיחות האלה”.

זו גם הסיבה לכך שסינואר שיגר באחרונה איגרות להנהגת חמאס בקטאר, שבהן התכוון לשכנע את הנהגת חמאס בקטאר כי הוא שולט היטב במצב ברצועת עזה. “סינואר אוסר כל דיון בשאלת היום שאחרי שלא מתקיים בהסכמתו או בנוכחותו”, אומר לנו הגורם הערבי.

אבל אחת ההפתעות בעניין הזה היו דברים שאמר זאהר ג’בארין, סגנו ומחליפו של סאלח עארורי, שהיה ממונה על הפעילות ביהודה ושומרון עד שחוסל. לדבריו, תנועת חמאס מוכנה לדון ברעיון של ממשלת אחדות פלסטינית ביום שאחרי המלחמה ברצועת עזה.

עוד הוסיף הגורם הערבי, כי בשיחות נאמרו מספר דברים המצביעים על האפשרות שחמאס עשויה בעתיד, ביום שאחרי המלחמה ברצועה, לוותר על שלטונה ולהפוך למפלגה. זאת, גם לנוכח ההבנה שאף אחת מהמדינות הערביות לא תסכים לממן את שיקום רצועת עזה כל עוד חמאס שולטת שם. גם מממשלו של אבו מאזן דורשים הערבים, בלחץ אמריקאי, לערוך רפורמות משמעותיות.

“יחיא סינואר לא יתייצב כנגד שיקום רצועת עזה תחת השלטון הפלסטיני החדש”, הוסיף הגורם. “בשיחות התקבלו אינדיקציות כי סינואר יתמוך במסירת המפתחות בעזה לידי הרשות הפלסטינית החדשה ביום שאחרי המלחמה ברצועת עזה”.

“סינואר סבור כי הוא השיג את ההישג ההיסטורי בפלישה ליישובי הנגב המערבי”, אמר הגורם הערבי, “וכעת הוא מאותת כי הוא מעדיף ישות פלסטינית מאוחדת שתשלוט ברצועת עזה ובשטחי יהודה ושומרון. סינואר איננו אידיאולוג שרואה במדינת חמאס ברצועת עזה את פסגת השאיפות הפלסטיניות, ובשנים האחרונות הוא נחשב לבעל עמדות לאומניות הרבה יותר מאשר איסלאמיות, וקרוב לעמדות פת”ח המסורתיות”.

“על החמאס להכיר במדינת ישראל”

גם איחוד האמירויות לוחץ על חמאס להפוך לארגון מפורז ולפנות את הדרך לממשל חדש ולשיקום הרצועה. באחרונה הגבירו האמירויות את הסיוע לרצועת עזה, ולדברי הגורם הערבי “אין מדובר במהלך מקרי, שכן באמירויות מאותתים כי המועמד שלהם לניהול הרצועה הוא מחמד דחלאן”.

דברים אלו מתיישבים עם המאמץ האמריקאי המופגן להטיל שורת סנקציות כלכליות על בכירי חמאס, בהם כאלה היושבים בקטאר. סנקציות הוטלו על איסמעיל ברהום, תושב עזה, חבר הלשכה המדינית של חמאס, שמשמש ראש אגף הכספים. השני הוא הארון נאצר אלדין, תושב תורכיה, אחד הפעילים הפיננסיים של חמאס שהשתתף ברשת שהעבירה כספים מתורכיה ומעזה למרכז הפיקוד של חמאס בחברון.

‏הניו יורק טיימס חשף שחמאס החזיקה בקרן השקעות ונכסים בשווי של חצי מיליארד דולר. בפורטפוליו ההשקעות שניהל חמאס נכללו גורדי שחקים באיחוד האמירויות, נדל״ן באלג’יריה, חוות חקלאיות בסודן, וכן חברת כרייה וחברה ענקית להשקעות נדל״ן בתורכיה, הנסחרת בבורסה התורכית. המרכז הפיננסי של קרן ההשקעות של חמאס היה בתורכיה.

כדי להצדיק את עמדותיה ואת תמיכתה בחמאס, מנסה כעת קטאר להציג את חמאס באור מתון, ואף לשלב אותה באש”ף. רק כך אפשר להסביר את הדברים שאמר באחרונה מוסא אבו מרזוק, שנחשב לראש המחנה הקטארי, בהתבטאות חריגה: “על חמאס להכיר במדינת ישראל”. בריאיון מדוחא הוא הוסיף, “יש לכבד את העמדה הפלסטינית הרשמית שאש”ף הכיר במדינת ישראל, שכן לישראלים מגיעות זכויות, אם כי לא על חשבונם של אחרים”.

גורמים מקטאר הודפים את הטענות שנשמעות בישראל ובארה”ב בדבר הגיבוי שקטאר מעניקה לחמאס, ואומרים שמשרד החמאס נפתח בשנת 2012 לבקשתה של ארצות הברית ובתיאום עם הממשלים השונים בבית הלבן מאז. קטאר טוענת שארה”ב ביקשה ממנה לארח את חמאס כדי לשמר את ערוצי הקשר האחרונים לתנועה, שהחלה לפנות לכיוון איראן ועמדה להשתקע בלבנון ובאיראן. בקטאר מוסיפים כי נענו לבקשה האמריקאית לבסס יציבות ברצועת עזה כבר משנת 2007, בעקבות ההפיכה שביצעה שם חמאס.

ראש ממשלת קטאר, שנפגש לא מזמן פעמיים עם ראש ה-CIA ועם ראש המוסד הישראלי, חוזר ואומר באחרונה שמשרד חמאס בקטאר הוקם כדי לבסס את היציבות באזור. דוברים אחרים חוזרים ומסבירים כי גם הכסף שהועבר בשנת 2018 לחמאס בעזה הועבר בידיעה מלאה ובתיאום מוחלט עם ישראל וארצות הברית, מתוך הנחה שאפשר יהיה להביא לרגיעה באזור. מהדברים הללו עולה כי הקונספציה שבחסותה פרצה המלחמה האחרונה החלה לפני הרבה מאוד שנים והיו שותפים לה גם הקטארים והאמריקאים.

אבל מעל לכול עומדת לקטאר יכולת התיווך הנדירה, כאמצעי לשימור תנועת חמאס ולהסרת ההתנגדות האמריקאית להמשך נוכחותה של חמאס בקטאר. נודע לנו, על פי מקורות ערביים, שקטאר עסוקה כעת עד מעל הראש במאמצים להביא לשחרור חטופים. מהלך זה נועד לרכך את הלחץ האמריקאי ולשמר לפחות את המחנה הקטארי שבחמאס.

עסקת חטופים תכריע את גורל חמאס בקטאר

קטאר נהנית משורת הצלחות במשימות תיווך עבור ארה”ב, וכעת היא מנסה להביא להצלחה נוספת על ידי שחרור החטופים שבידי חמאס. כזכור, קטאר היא שעמדה מאחורי התיווך בין ארה”ב לאיראן בסוגיית השבויים האמריקאים, ומאחורי התיווך בין הטליבאן לבין האמריקאים. היא אף תיווכה כדי להביא לשחרורם של חטופים שהוחזקו על ידי הקבוצות החמושות ועל ידי דאע”ש בסוריה ובעיראק.

מקורות ערביים מעריכים שעתידה של חמאס בקטאר תלוי במידה רבה בהצלחת העסקאות הבאות לשחרור החטופים. נראה שכל חטוף נוסף שיחזור לישראל יקדם את הסיכוי להישארותה של חמאס בקטאר. לצורך זה מפעילה קטאר כעת את כל קשריה וכישוריה להביא לעסקת שחרור חטופים נוספת. גוף ממשלתי מיוחד בקטאר עוסק בעניין הזה, והוא מנצל את הקשרים המיוחדים שרקם עם חמאס ואת תלותה של חמאס בכסף הקטארי. ואולם, סינואר פועל בתקופה האחרונה כמי שנאמן ביותר למחנה האיראני, ומתריס כלפי קטאר.

קטאר אומנם מאותתת לארה”ב שאין בכוונתה להפסיק את הסיוע לעזה, ולפני כמה שבועות היא שלחה את השרה לשיתוף פעולה כלכלי כדי לבקר בשטחי הרצועה, אבל ככל שהדברים אמורים במערכת היחסים עם הנהגת חמאס עזה, הנשענת על הזרוע הצבאית, קיימים פערים גדולים מאוד ואפילו איבה מוסתרת בין השלטון הקטארי לבין מטהו של יחיא סינואר.

נראה כי הלחץ שמפעילה ארה”ב על קטאר ומאמצי התיווך של קטאר נתקלים במחלוקות הקשות שבהנהגת חמאס. על פי מקורות שונים נוטה איסמעיל הנייה לתמוך בעסקאות נוספות לשחרור חטופים כדי לסייע למארחיו הקטארים במאמציהם, אלא שמנגד ניתק יחיא סינואר את הקשר איתם והוא אינו מוסיף לשתף פעולה בעניין זה.

גורם ערבי מעריך כי צעד זה מוכיח שהנהגת חמאס בקטאר מחפשת כל דרך להבטיח את עתידה הפוליטי במדינה, אלא שמנגד מדווח כי סינואר רותח במקום מחבואו בעזה על המגעים שמנהלים חבריו בקטאר ותובע מהם לחדול מכך. גם בישראל אישרו את הדברים הללו.

קטאר, לפי מקורות אלה, לוחצת על הנהגת חמאס לשתף פעולה עם הרעיונות לגבי היום שאחרי, תוך שהיא מאיימת עליהם כי היא לא תוסיף לארח את הנהגת חמאס בשטחיה אחרי המלחמה. לפני כמה חודשים התרחש סכסוך גלוי בין החמאס לבין קטאר, שעצרה את הכספים לרצועת עזה, בעקבות שורה של הצהרות שהשמיע סינואר בזכות החזרה של חמאס לסוריה, צעד שעורר זעם והתנגדות בקטאר.

סכסוך בין מחנה איראן למחנה קטאר בחמאס

ניצני הסכסוך בין המחנה הקטארי לבין המחנה האיראני בחמאס כבר נראו בעבר. בשנת 2019 אותתה קטאר לזרוע הצבאית של חמאס כאשר שגריר קטאר בעזה, מחמד עמאדי, הטריח את עצמו לחברון, שם פגש את עזיז דויכ, מראשי ההנהגה של החמאס בגדה המערבית, ועודד אותו להתמודד בבחירות לרשות הפלסטינית, כדי לנסות ולהתברג בראשות ההנהגה הפלסטינית ככל האפשר. דויכ וחבריו להנהגת הגדה דחויים בעיניה של הזרוע הצבאית בעזה, ולא היו מיוצגים אלא על ידי סאלח עארורי שחוסל וזאהר ג’בארין, אלא שג’בארין ממילא לא שוהה בשטחי יהודה ושומרון אלא בציר שבין בירות לטהראן.

סינואר לא שכח, ונקם בקטאר ואף גרם לה למבוכה רבה מאוד כאשר אילץ אותה לשלוח נציג מיוחד למעבר רפיח, שידבר על ליבו רק כדי לקיים את אחת מבין פעימות שחרור החטופים על פי מה שהוסכם מראש. גורם ערבי מעריך כי רק לחץ מצרי שכנע את סינואר לבסוף שלא להפר את ההסכמים. כל זה קרה כאשר ראש הלשכה המדינית, הנייה, שוהה בעצמו בקטאר.

ההערכה הרווחת כעת היא שסילוק הנהגת החמאס מקטאר עומד על הפרק אף שאולי יתקיים באופן הדרגתי ואיטי או ייעצר רק בעיצובם של היחסים מחדש. ההערכה היא שהדבר יימנע אם תצליח קטאר לשכנע את ארה”ב להתפשר בעניין הזה – מה שעשוי להתרחש במקרה שקטאר תקדם שחרור חטופים כפי שעשתה רק לפני מספר חודשים כאשר הביאה לשחרור שבויים הדדי בין איראן לארה”ב.

אלא שכאן נכנסות המחלוקות שבין קטאר לאיראן. בין המדינות יש אי הסכמות באשר לאופיין של העסקאות לשחרור החטופים שהתקיימו עד כה ובוודאי לגבי אלו הבאות, וכן לגבי מעמדה של חמאס ברצועת עזה ביום שאחרי המלחמה. לא בכדי מצא לנכון שר החוץ האיראני לבקר בקטאר כאשר זו אירחה את המגעים להשבת החטופים משבי החמאס.

מתח בין סינואר והנייה וסכסוכים נוספים

ממקורות שונים עולה כי סינואר מבין שכל עסקה נוספת לשחרור חטופים משרתת את המחנה הקטארי, אלא שהוא נענה לתכתיבים המגיעים מאיראן. מנגד, איסמעיל הנייה, היושב עדיין בקטאר, תומך בעסקאות נוספות מתוך ההבנה שהדבר יסייע להמשך נוכחותו במדינה, ובין השניים יש מתח רב. ביטוי לכך אפשר היה לראות כאשר בזמן ההפוגה נאלצו הקטארים לשגר שליח לרצועת עזה כדי לשכנע את סינואר להמשיך לקיים את עסקת שחרור החטופים כלשונה ולא לחרוג מההסכמות. מקורות ערביים וישראליים טוענים כי רק לחץ מצרי הביא אותו בסוף לפעול בהתאם, ולא הלחץ הקטארי.

לסינואר הייתה מחלוקת קשה עם מי שהיה עמיתו ל”הנהגת הגדה”, סאלח עארורי, שחוסל בבירות, וזאת משום שאיסמעיל הנייה הבטיח להעביר לעארורי את הבכורה בבחירות הבאות, בשנת 2025, כחלק מ”הסכם רוטציה” בין השניים. הדבר הרתיח את סינואר ואת ניזאר עוודאללה, היושבים בעזה, והם העבירו את תמיכתם לסגנו של עארורי, זאהר ג’בארין, כמנהיג הגדה הבא של חמאס. הסכסוכים בצמרת חמאס מוצאים ביטוי בסדרה של התפתחויות. ממקורות שונים עולה כי איסמעיל הנייה כבר מינה את מחמד נאצר, בכיר חמאס, להיות שליחו המיוחד לתיאום המהלכים מול סוריה.

נאצר, מקורבו של סינואר, אינו מקובל על הקטארים, ובשל פעילותו משטחה סגרה קטאר את הברז להנהגת החמאס בעזה. צעד זה של הנייה עורר כעס רב אצל ח’ליל אל חיה, סגנו של סינואר בהנהגת חמאס עזה. אל חיה הוא שמופקד על תיק התיאום עם המדינות הערביות ולכן החל לפעול באחרונה כדי להבטיח את האופציה לארח את מפקדת חמאס באלג’יר ומינה לכך את יוסף חמדאן כנציגו המיוחד. ייתכן שהדבר מסביר את הדיווחים שלפיהם צפויה הנהגת חמאס לעבור מקטאר לאלג’יר.

מחלוקת אחרת מתקיימת בין הנייה, שתומך בחבירת חמאס לאיראן, לבין ח’אלד משעל, שטוען כל הזמן שיש לחזק את היחסים עם המדינות הערביות המתונות. מסיבה זו מסרבת איראן לקבל את משעל, וגם כאשר ביקר בלבנון הוחרם על ידי חיזבאללה.

ההשפעה הקטארית על חמאס דועכת

כך בהדרגה הלכה חמאס והתבססה תחת איראן כשלוחת טרור ברצועת עזה, ונראה שההשפעה הקטארית שהאמריקאים וישראל ראו בה לפני 20 שנה גורם ממתן הולכת ופוחתת. המחנה הקטארי בחמאס הולך ודועך והשפעתו נחלשת ככל שמחזקת חמאס את קשריה עם איראן ועם חיזבאללה בלבנון.

הזרוע הצבאית של חמאס נחושה לחזק את קשריה עם חיזבאללה ואיראן, למרות סדרה של פסקי הלכה שעוצרים את הדבר בשל חלקו של בשאר אסד בטבח מוסלמים. ח’אלד משעל, ראש המחנה הקטארי ומי שעמד במשך שנים רבות בראשות הלשכה המדינית, מאבד מכוחו, והדבר פותח לחמאס את הדרך חזרה לסוריה שסילקה את משעל כאשר תקף אותה בעקבות מלחמת האזרחים בסוריה.

מנגד הפך סינואר לגורם המרכזי בהנהגת חמאס והוא שמנהל את המהלכים ומקבל את ההחלטות הקשות בסופו של דבר. בעוד קטאר מנסה לייסד בכסף את מדינת האחים המוסלמים היחידה בעולם, איראן כבר הצליחה לקנות בכסף את הפרוקסי החמאסי, ובאמצעות המלחמה שהוא כפה על ישראל בעזה היא יכולה כעת להמשיך ולהתמקד בפיתוח פרויקט הגרעין שלה ולהתבסס במרחב הלבנוני והסורי.

חמאסלנד בדרום לבנון?

לצד אלו הולכת חמאס ומתבססת בדרום לבנון, שכבר נתפסת כ”חמאסלנד”. חיסולו של סאלח עארורי, מטר מחדר השינה של נסראללה, הוא נקודת שיא בתהליך התבססותה של חמאס בלבנון. עארורי הוא שאחראי על האסטרטגיה החדשה של חמאס ועל בניית הבסיסים והמפקדות שלה בדרום לבנון בתיאום עם חיזבאללה ואיראן, והסתלקותו לא תפריע למפעל חייו להימשך.

חמאס לבנון הפכה לפרוקסי של ממש בידי חיזבאללה. נסראללה, שמקפיד על כללי המשחק מול צה”ל, מפעיל את חמאס כשהוא צריך לפגוע בעורף הישראלי – כך פעם אחת בהפצצה של נהריה וכך פעם אחרת בקריית שמונה.

חמאס הפכה לגורם פופולרי מאוד בלבנון והיא נטועה עמוק במחנות הפליטים הפלסטיניים. סקר מצביע על 79 אחוזי תמיכה בארגון בדרום לבנון. נסראללה מבסוט: הרבה שנים הוא מחפש שותף פלסטיני סוני שישלוט במחנות הפליטים האלימים והתוססים בדרום לבנון. גם חמאס מרוצה, כי נסראללה פותח עבורה את הדלת ללבנון ובקרוב גם לסוריה.

באחרונה החלה חמאס לגייס צעירים פלסטינים לארגון חדש שהקימה, “חלוצי מבול אל אקצא”, כשמה של המלחמה הנוכחית. בלבנון זעמו על הקמתה של עוד מסגרת טרור, אחת מני רבות, וחמאס מיהרה להכחיש ולהבהיר כי אין מדובר בארגון צבאי אלא בארגון נוער, אבל רבים בלבנון עדיין זוכרים לרעה את ה”פתחלנד” והם לא רוצים כעת “חמאסלנד” במדינה המתפרקת.

חמאס כאמור מיהרה להכחיש כי מדובר בארגון צבאי אבל לא כולם השתכנעו מההסברים, והחשש מההתגייסות הנרחבת של פלסטינים לשורותיה של חמאס הוא גדול. הנוצרים שחוו על בשרם את תוצאות מלחמת האזרחים של שנות ה-70 חוששים מהתופעה החדשה, ובעיקר מהאורחים הבלתי רצויים ששוב הגיעו מדרום. אפילו בעלי הברית הפוליטיים של נסראללה, כמו ג’בראן בסיל, מודאגים מהחברים החדשים שלו, בעוד הוא כאמור נהנה מאוד מחברתם.

הלוויות ההרוגים שחוסלו בדאחיה בבירות הכו את דרום לבנון בהלם בעקבות השתתפותם של המונים במפגני הכוח הגלויים של חמאס ברחובות. כל הלוויה הפכה למפגן כוח, תוך שחמאס מאותתת כי היא כאן כדי להישאר, אולי כהשלמה עם האובדן הצפוי של רצועת עזה.

עיקר הכוח של חמאס כאמור הוא במחנות הפליטים. אלפים לקחו חלק בהלוויות. במחנה בורג’ אל שמאלי אירע לפני שנתיים פיצוץ במחסן תחמושת של חמאס, ובמחנה הפליטים עין אל חילוה הביסה החמאס את כנופיות הפת”ח, עדות למתיחות במחנות.

בלבנון לא רוצים לשלם מחיר בגלל האורחים מהדרום

לפני מספר שנים קיבל אבו מאזן דוח מודיעין חשאי שבו הצביעו אנשיו על התבססות חמאס במחנות הפליטים תוך שהפת”ח נדחקת משם. לא רק בג’נין או בשכם, גם בדרום לבנון ניגף הפת”ח מול חמאס. מאז הוגש הדוח, אפשר למצוא סימנים רבים שמעידים על הפיכת המחנות הללו לאחד מבסיסי הכוח המשמעותיים ביותר של חמאס. בלבנון אומרים שחמאס כל כך נטועה שם, עד שאנשיה משתתפים אפילו בטקסי דת של השיעים. הדבר מטריד את הלבנונים, ואפילו אנשי דת מודאגים מעליית כוחו של ארגון הטרור הפלסטיני.

פרשנים לבנוניים מזהירים מפני חזרה לתקופות אפלות; אחרים חוששים מהסתבכות במלחמה רק כנקמה על הרג פלסטיני, חשוב ככל שיהיה, ואחרים פשוט כבר שבעו ממלחמות שהרסו את המדינה. באחרונה אותתה חיזבאללה לחמאס שאין בכוונתה להצטרף למלחמה כוללת מול ישראל והעלתה את מפלס הלחץ בקרב השותפים הפלסטיניים. מאז מנסה חמאס להסתיר את המתח ולשמור על יחסים טובים עם הבוס שמארח אותה.

החלטת חמאס להתבסס בלבנון היא התפתחות משמעותית ביותר בתולדות ארגון הטרור וצעד חשוב של ציר הרשע האיראני. לא במקרה חמאס כבר מקימה שלוחה נוספת בסוריה. אבל מנגד, בלבנון מבינים התושבים שהם עלולים לשלם פעם נוספת מחיר כבד רק בגלל אורחים לא רצויים שמגיעים מדרום.

על פי גורמים בלבנון הקימה חמאס מנגנון גיוס רחב היקף שמתבסס בעיקר על מחנות הפליטים, והוא שאחראי על גיוס צעירים בגילאים 17 עד 20 למסגרות צבאיות. עדות ראשונה לכך שחמאס פועלת להקים כוח צבאי נצפתה כאשר באחת מפעולות צה״ל חוסלה בדרום לבנון חוליה שהתברר כי כללה את סגן מפקד חמאס בלבנון, ח’ליל ח’ראז, ולצידו פעיל צבאי מלבנון ושני פעילים צבאיים מתורכיה.

יש להעריך כי נוכחות חמאס במחנות הפליטים משרתת את חיזבאללה, שמבקשת לשלוט בכוח שיוכל לרסן את מאות אלפי הפליטים הפלסטינים במחנות, ואילו לחמאס יש אינטרס בהקמת עורף אסטרטגי חדש לפעילותה לקראת היום שאחרי המלחמה בעזה.

כל זה קורה למרות שישראל פועלת לשנות את המציאות הביטחונית בדרום לבנון, וחיזבאללה ממתינה לשעת הכושר ונערכת להתשה ממושכת. מאז החלה המלחמה ברצועת עזה מנסה ישראל לשנות את המציאות הביטחונית גם בדרום לבנון, מתוך ההבנה שחיזבאללה מסוגלת להפעיל את כוחות רדואן באופן דומה לטבח שביצע החמאס ביישובי העוטף ואף באופן חמור יותר. ממקורות לבנוניים עולה כי ישראל גבתה מחיזבאללה ומדרום לבנון מחיר משמעותי מאז החלה המלחמה.

המחיר על הפנייה של חמאס לאיראן

סיכומו של דבר: פנייתה של חמאס לציר ההתנגדות האיראני, על חשבון הציר הסוני, עלולה לגבות ממנה מחיר כבד. זאת, בעיקר לאור ההבנה שהמדינות הסוניות המתונות הגיעו לכלל מסקנה, על פי מקורותינו, שחמאס צריכה להיפרד מהשלטון ברצועת עזה.

מנגד, קטאר עדיין לוחצת לשימורה של הנהגת חו”ל ובין השאר היא מקדמת את כניסתה לאש”ף, כמקלט מדיני; זה מה שמסביר את הצהרותיהם של מוסא אבו מרזוק וח’אלד משעל בדבר הצורך בהצטרפות לאש”ף.

אבו מאזן, לפי מקורותינו, מבין שכניסת חמאס לאש”ף עלולה להיות לו לרועץ ובבחינת סוס טרויאני, ולכן הוא מציב שורה של תנאים קשים ובעיקר את ההכרה בכל ההסכמים שעליהם חתם אש”ף, לרבות הסכם אוסלו – הכול כדי למנוע מחמאס להצטרף לארגון הגג הפלסטיני.

הסכסוכים הפנימיים בחמאס, החלוקה בין המחנה הקטארי למחנה האיראני, הלחץ המדיני הערבי, הלחץ הכלכלי האמריקאי, הלחץ הצבאי הישראלי ושורת תוכניות אלטרנטיביות – כמו זו של דחלאן שעליה דיווחנו בפרק הקודם – עשויים להביא בסופו של דבר לדחיקתה של חמאס אל מחוץ לרצועת עזה.

הכתוב במאמר הוא על דעת המחבר בלבד ואינו משקף בהכרח את עמדת התנועה.

הפוסט התוכנית לארכיטקטורה חדשה של הרשות הפלסטינית בעזה חלק ב’ – חמאס הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

כאשר החיילים שלנו נלחמים בעזה ותופסים עמדות על גבול לבנון, יש לנו, כקולות מובילים בקהילה הביטחונית הישראלית וכקצינים במילואים, אחריות מיוחדת. חובתנו העליונה, מעבר לקריאה נכונה של המפה ואבחון המגמות שמסביב לנו, היא לזהות מדוע המערכת לא הייתה מוכנה לשבעה באוקטובר, וכיצד השגת ניצחון מוחלט בעזה תשרת בצורה הטובה ביותר את האינטרסים הביטחוניים של ישראל – לא רק ברצועת עזה, אלא גם מול לבנון והאזור. אין דבר רחוק יותר מן המציאות מאשר לתאר את המושג “ניצחון מוחלט” כסיסמה ריקה מתוכן. לכן, הדבר הגרוע ביותר שאנו יכולים לעשות הוא פוליטיזציה של מה שרוב מכריע מקרב הישראלים רואים כדבר הכרחי לחלוטין.

בקהילה זו נשמעים קולות – ביניהם זה של אלוף גיורא איילנד, לו אני רוחש הערכה רבה – הקוראים לישראל לוותר על רעיונות אוויליים, דוגמת סיום העבודה ברצועת עזה, באמצעות הימנעות מהשתלטות על רפיח וציר פילדלפי. כך, הם אומרים, ישראל לא רק תסיים את המלחמה בעזה בהקדם האפשרי, אלא גם תימנע ממלחמה מיותרת בלבנון. איך הם יודעים? ובכן, הם מתבססים על הצהרות של מנהיגי העולם, ושל חסן נסראללה.

לוותר על רפיח זה לוותר על הכול

אחד הלקחים החשובים ביותר שלמדנו לאחר שבעה באוקטובר, שאותו תיארתי גם לפני שנה בספרי “לא נשוב אחור”, היה שישראל אינה יכולה להפקיד את ביטחונה בידיהם של אחרים. כמו כן, אל לה לעולם להיכנע ללחץ בלתי רלוונטי מצד גורמים אשר שאיפתם היחידה היא לקדם את האינטרסים שלהם עצמם על חשבון צורכי הביטחון החיוניים של ישראל.

בעת שצה”ל מתקדם בח’אן יונס ומתכונן לקראת השלב הקריטי במלחמה – הקרב על רפיח, איילנד ואחרים קוראים למעשה לוותר, לחזור לימים שלפני שבעה באוקטובר, ולרקוד לצלילי החליל של המגמות הבינלאומית העייפות מן המלחמה. אולם החזרה לאסטרטגיית הפיוס הכושלת היא בדיוק מה שיוביל אותנו לאסון השבעה באוקטובר הבא, ויגרום לנפילת חיילי צה”ל לשווא. ישראל יודעת כיצד להדוף את הלחץ הזה ולא לאפשר לו להנחות את השמירה על צורכי הביטחון החיוניים של ישראל.

כאשר בוחנים את הצהרותיו של הנשיא ביידן, ברור גם לו כי אין ברירה אלא לסיים את העבודה. ארה”ב עברה מאזהרה רשמית של ישראל מפני פעולה ברפיח להדגשה גרידא כי “אין להמשיך בפעולה צבאית ברפיח ללא תוכנית אמינה ובת-קיימא על מנת להבטיח את ביטחונם של האזרחים ברפיח ולסייע להם”. זוהי באופן בסיסי העמדה הישראלית. צה”ל כבר הציע תוכניות להקמת “ערי אוהלים” נרחבות מצפון לרפיח על מנת להבטיח מעבר בטוח ומקום מקלט לאזרחים.

ההצהרות של נסראללה: מילים לחוד ומציאות לחוד

הנימוק השני שעומק מאחורי הקריאות לוותר – זה שמניח שהפסקת הלחימה תמנע מלחמה בלבנון – הוא אפילו פחות הגיוני. אם לשפוט לפי הצהרותיו של רב המחבלים, המזכיר הכללי של חיזבאללה חסן נסראללה, מפתה להאמין שכל שעל ישראל לעשות על מנת להימנע ממלחמה עם לבנון הוא להסיג את כוחותיה מעזה ולהניח לחמאס להימלט. בנאומיו מאיים נסראללה כי המלחמה בצפון “לא תיעצר עד שתיפסק התוקפנות הישראלית בעזה”.

אולם מדוע על ישראל להיכנע להצהרות מאיימות של נסראללה, ומדוע עלינו להאמין לו? חישוב מפושט יתר על המידה, שלפיו תנאיו של נסראללה ברורים, ולכן הם מתווים בבירור את הנתיב לשקט, הוא פשוט חסר כל היגיון. כל הפילוסופיה של נסראללה מבוססת על המאבק המזוין. בלעדיו, הלבנונים יבחינו באופן ברור יותר בהרס שגרם ארגונו למה שהיה “גן עדן הארזים” של המזרח התיכון. חיזבאללה יאבד את הסיבה לקיומו.

אנו יודעים גם שזה לא נכון מכיוון שאנו יכולים לבחון את המצב בצפון לפני שבעה באוקטובר. במחקר של מחלקת המחקר של הביטחוניסטים מאוגסט 2023, הנושא את הכותרת “חיזבאללה: על סף התפרצות?”, אנו מפרטים מאות תקריות לאורך גבול לבנון מתחילת 2023 בלבד, לרבות עקירת מצלמות אבטחה, עימותים עם חיילים, מתקפות ירי, שיגור 34 רקטות בפסח, פיגוע ההתאבדות במגידו והקמת אוהלים בשטח ישראל. האם על ישראל לשוב לעימות ברמה הזו עם חיזבאללה?

גישה תבוסתנית זו היא בדיוק מה שהוביל את ישראל לחתום על הסכם הגז האסוני עם לבנון באוקטובר 2022, שאותו ניתחנו בפירוט. בניגוד לכל היגיון בריא, “התנאים הברורים” של נסראללה, אז ועכשיו, הובילו את ישראל למסור שטח ימי גדול יותר ממחוז תל אביב פשוט על מנת להימנע ממלחמה ו”לקנות שקט” לחודשים הבאים. מה שקיבלנו הוא הישג מבית שאין שני לו עבור נסראללה בלבנון, ואת ההפך הגמור משקט. אותם קולות ביטחוניים ממש הריעו לצעד זה, בניגוד למה שעמיתיי ואני ראינו כהכרחי לביטחונה של ישראל: מסר ברור שאל לאיש לבחון את הנכונות שלנו להילחם.

האויבים שלנו מבינים אסרטיביות

כניעה לתנאים של חמאס ונסראללה בעזה באמצעות נסיגה תשרת היטב את אויבינו ותרחיק את הרעיון של שלום עם ערב הסעודית יותר מאי פעם. האויבים שלנו מבינים אסרטיביות, לא תבוסתנות. ישראל חייבת לסיים את העבודה בעזה באמצעות חיסול כל הגדודים הנותרים של חמאס, ולאחר מכן להבטיח את חופש הפעולה הנצחי של צה”ל ברצועת עזה. אף אחד לא יעשה את זה בשבילנו.

המטרה של ניצחון מוחלט בעזה לא שייכת לממשלה או למפלגה מסוימת; אנו שומעים אותה מן הלוחמים, המפקדים, המפונים, משפחות הקורבנות ומשפחות החטופים, ואנחנו יודעים עד כמה היא חיונית בהתחשב בכישלון המשפיל של אסטרטגיית ההכלה שבה נקטה ישראל במשך עשורים לאורך גבולותינו. כעת, בעת שחיילינו מפגינים אומץ עצום בשדה הקרב, הם מציגים את ההפך באמצעות גישה תבוסתנית הקוראת להפקיד את ביטחונה של ישראל בידיהם של אחרים. אנו יכולים להפקיד את ביטחוננו בידינו שלנו בלבד.

מאמר זה פורסם במקור ב-ynet

הפוסט כאשר ההיגיון הפשוט מסתיים: מדוע כניעה לתנאים של נסראללה רק תסלול את הדרך למלחמה עם לבנון הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

פיגוע הטרור הרצחני ליד מעלה אדומים ממחיש כיצד מדיניות ההסתה המוצהרת של הרשות הפלסטינית נגד ישראל, שכוללת גם תגמול כספי למחבלים, גורמת למותם של ישראלים נוספים. לקראת הרמדאן, הגיעה העת להתמודד עם אתגר זה ביהודה ושומרון

 על רקע מספר פעולות סיכול מוצלחות שביצעו צה”ל, השב”כ ויחידות העילית של המשטרה ביו”ש, בוצע בימים האחרונים פיגוע אנטישמי ליד מעלה אדומים. הפיגוע, שתוכנן היטב, גרם למותו של אזרח ישראלי אחד ולפציעתם הקשה של מספר אזרחים נוספים. בזירת הפיגוע נכח לוחם אשר לחם בעזה במשך ארבעה חודשים, והוא נטרל את המחבל במקום ומנע פגיעה נוספת בחיי אדם. הנטרול המהיר ממחיש את החיוניות של נוכחות אזרחים חמושים מיומנים שיודעים לתת מענה מיידי לאירועים קטלניים.

ישראל מצויה כעת בלחימה במספר חזיתות. המתיחות הרבה שקיימת ממילא מחריפה לקראת הרמדאן, וקיים חשש ממשי לפיגועים מצד חמושים פלסטינים ופלגים מסוימים בקרב ערביי ישראל. במציאות תוססת זו חשוב מאוד לפקוח עין על זירת הלחימה השמינית – הזירה הפנימית, ובייחוד על ירושלים. בהקשר זה ראויה לציון הפעילות של משטרת ישראל במזרח ירושלים. מספר המעצרים ורמת ההשתוללות של ההסתה מוכיחים כי רוחה של הלאומנות הפלסטינית לא פוסחת על בירת ישראל.

ההסתה הייתה על הקיר: השפעת מדיניות הרש”פ על גל הטרור

פיגועי טרור לא מתרחשים לעולם בחלל ריק. מזה שנים, הרשות הפלסטינית מסיתה לאנטישמיות, מתרברבת בהצלחתו של הפת”ח ברצח יהודים, ומשלמת באופן אקטיבי לפלסטינים כדי לרצוח יותר ויותר ישראלים בתמורה לשכר נדיב. במחקר “מחבלים בשירות הציבורי”, מחלקת המחקר שלנו מוכיחה כיצד המדיניות הרשמית של הרש”פ, המכונה “לפגוע בתור מקצוע”, מעוגנת בחוקים אשר נועדו לתמרץ פלסטינים מן השורה להצטרף למעגל הטרור ולתגמל מחבלים מקצועיים על רצח של יהודים – בין אם הם קשורים לפת”ח, לחמאס, לחזית העממית או שאינם מקושרים לארגון כלשהו. התשלום עבור רצח עומד על פי שמונה משכר המינימום בקרב הפלסטינים, פי ארבעה מן השכר הממוצע של מרצה או מהנדס פלסטיני – ומגיע לסכום מרבי של 12,000 ש”ח לחודש.

מאיחוד הזירות של חמאס לאיחוד הזירות של ישראל

הפיגוע במעלה אדומים ממחיש גם את חוסר יכולתה המוחלט של הרש”פ לתפקד ולמשול באופן יעיל. ככל שכוחות הביטחון של ישראל מטפלים בהצלחה בחוסר הסדר שהרש”פ מותירה בשטח, עוצרים למעלה מ-3,000 מחבלים וחשודים ומסכלים מאות פיגועים בהיקף נרחב, הרש”פ ניצבת חסרת אונים מול פלגים מקומיים אשר השתלטו הלכה למעשה על מובלעות בחלק מסוים של יהודה ושומרון.

לאמיתו של דבר, פקיד ישראלי בכיר אמר כי הם קיבלו חיזוק מחודש המלווה בנחישות לפרק לחלוטין את תשתית הטרור ביהודה ושומרון. בעקבות שבעה באוקטובר, אסטרטגיית איחוד הזירות של חמאס שבמסגרתה איים הארגון להתערב אם ישראל תפעל ביהודה ושומרון הפכה לבלתי רלוונטית. למעשה, ההצלחה הישראלית בעזה מעניקה לכוחות הביטחון מוטיבציה לפעול גם ברחבי יהודה ושומרון, כך שאפשר לומר שהתגבשה אסטרטגיה חדשה: איחוד הזירות של ישראל.

עם זאת, קיים כורח לשפר את מוכנותה של ישראל בזירה הפנימית לקראת הרמדאן, באמצעות הנחתת מכה על תשתית הטרור ביהודה ושומרון ובירושלים, תוך מתן תשומת לב להשפעות אפשריות על פלגים רדיקליים בקרב ערביי ישראל. הדבר כולל את הגברת הפעילות המודיעינית, מעצרים, וחיזוק כיתות הכוננות, המבוססות על אזרחים מקומיים חמושים המוכנים להגיב לאירועים בשטח. בעידן של אתגרים חדשים, החדשנות הישראלית חייבת להביא לשולחן אמצעים מתקדמים ונועזים.

הפוסט הבטן הרכה של הטרור: תוצאת ההסתה של הרש”פ מתגלה בפיגועים רצחניים הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

צה”ל למעשה נכנס במרחבים אלה לשלב השלישי של הלחימה. השלב הראשון כלל מבצע צבאי אווירי לפגיעה בתשתיות ארגוני הטרור ובמנהרות, במפקדות ובמחסני אמצעי לחימה. זאת, גם כהכנה לכניסה קרקעית של כוחות היבשה. השלב השני התמקד בתמרון הקרקעי לתוך רצועת עזה, והוא עצמו התחלק לכמה תתי-שלבים: בתחילה תמרון בצפון הרצועה ובהמשך תמרון בחאן יונס. כעת, צה”ל קרוב לעבור לשלב השלישי, והוא לחימה נגד התקוממות (Counter-Insurgency) ונגד גרילה במטרה למנוע מחמאס ומארגוני הטרור האחרים לצמוח ולהתעצם מחדש באזורים בהם פעלו. 

עם זאת, על מנת להשלים את ההשתלטות על הרצועה ואת המעבר המלא לשלב השלישי, ישראל עדיין נדרשת לצאת למבצעים צבאיים קרקעיים במחנות המרכז ובעיקר ברפיח. במחנות המרכז נותרו בערך שני גדודי חמאס, בעוד ברפיח נותרה חטיבה שלמה. המשך קיום יכולתו הארגונית של חמאס ככוח צבאי ושלטוני לא יאפשר מעבר מלא ללחימה נגד התקוממות ולפעילות בעצימות נמוכה בעזה. 

שיפא כדוגמה 

הישארות כוחות צה”ל בשטח רצועת עזה – בלי קשר למבצעים הצבאיים במחנות המרכז וברפיח – היא מחויבת המציאות. הדבר נכון בעיקר לאזורים שצה”ל כבר תמרן בהם. לראיה, זמן קצר לאחר שהתפרסם כי הכוחות יצאו מחאן יונס, שוגרו מספר רקטות מאזור חאן יונס לעבר ישראל (וכך גם ב-8 באפריל), באופן שמעיד על העבודה הרבה שעוד נותרה ברצועה.  

המבצע הצבאי האחרון בבית החולים שיפא מהווה את הדוגמה הבולטת ביותר לכך. בית החולים ממוקם בצפון הרצועה, אזור שבו צה”ל הפעיל את עוצמת האש ואת כוח התמרון המשמעותיים ביותר שלו במסגרת המלחמה (לפני שממשלת ישראל נכנעה ללחץ האמריקני, והסכימה להפחית את עצימות התקיפות). לאחר שצה”ל יצא מהאזור, הגיעו לבית החולים אלפי מחבלים במטרה להסתתר בו, להתעצם ולהתארגן מחדש לביצוע תקיפות נגד כוחות צה”ל ונגד יישובי ישראל. 

בין אם מדובר בתרגיל הונאה ישראלי שנועד מלכתחילה למשוך מחבלים למקום במטרה לפשוט עליו ולחסל אותם ביתר קלות ובין אם לאו, הדבר מעיד כי לצה”ל נדרשת עדיין עבודה רבה של טיהור קיני הטרור בכל רחבי עזה. נוסף על כך, כל עוד ישראל ממשיכה להוציא עוד ועוד כוחות מהרצועה, אי אפשר למנוע שיגורי רקטות מצד ארגוני הטרור בעזה. 

המעבר מהשלב השני לשלישי דורש מצה”ל לעשות שימוש בטקטיקות של פשיטות צבאיות. אם עד כה היה מדובר בפשיטות נקודתיות במסגרת התמרון, בזמן שהכוחות שהו על אדמה עזה, כעת נראה שהשימוש בפשיטות יימשך וייעשה גם אל תוך הערים העזתיות. 

אילוצים מדיניים, אסטרטגיים וטקטיים 

חרף הצורך המבצעי בהישארות כוחות יבשה רבים ברצועת עזה, ישראל נדרשת להתמודד עם שלושה מרכיבים עיקריים שבהם היא צריכה להתחשב בבואה לקבל החלטות על המשך פעילות הכוחות המתמרנים ברצועת עזה. 

ראשית, הלחץ של ממשל ביידן ממשיך לתת את אותותיו, ואף ביתר שאת, לאחר המקרה המצער שבו נהרגו בטעות שבעה מעובדי הסיוע של ארגון WCK ב-2 באפריל על ידי צה”ל. הממשל האמריקני ניצל את האירוע הטרגי על מנת להעמיד בסימן שאלה באופן רשמי את המשך תמיכת ארצות הברית בישראל, ולאיים בשינוי מדיניות אמריקני – צעד לא שגרתי כלל ביחסי שתי המדינות. 

כחלק מהפעלת הלחץ של ממשל ביידן, נדרשת ישראל בין היתר להפסיק לחלוטין את הלחימה בעזה, ואם לא כן, אזי להגדיל משמעותית את הכנסת הסיוע ההומניטרי לעזה, ובמקביל למצוא חלופות למבצע צבאי ברפיח, או לפעול ברפיח בעצימות נמוכה ובמתכונת של לחימה שלא תפגע באוכלוסייה בלתי-מעורבת. על רקע זאת, אפשר להבין את הוצאת הכוחות המתמרנים של צה”ל מחאן יונס כהתחשבות נוספת בבקשת האמריקנים. 

המרכיב השני נוגע לפן הטקטי-צבאי. ישראל מתכננת את המבצע הצבאי ברפיח ולשם כך נדרשות מספר פעולות, בין היתר, רצון לאפשר את פינוי האוכלוסייה מרפיח לאזורים צפוניים יותר ברצועה, ובהם חאן יונס; רענון כוחות צה”ל שנמצאים בחאן יונס כשלושה חודשים; וקיום אימונים לקראת התמרון הקרקעי באזור. 

המרכיב השלישי נוגע לרמה האסטרטגית-צבאית ולזירה הצפונית. בשל הפחתת עצימות הלחימה בעזה, רוב המשאבים וההתכוננות מכוונים לגבול לבנון. כך, למשל, אוגדה 36 שיצאה מעזה בינואר האחרון הועברה צפונה ומקיימת אימונים, תרגילים והכנות לקראת פתיחת מלחמה נגד חיזבאללה. לא מן הנמנע כי אוגדה 98 תעבור גם היא לצפון. 

למה ישראל צריכה לצאת למבצע ברפיח 

ישראל צריכה לצאת בהקדם האפשרי למבצע צבאי ברפיח ובמקביל במחנות המרכז, על מנת להשמיד את כלל הכוח הארגוני, הצבאי והשלטוני של חמאס. עד שישראל לא תכריע את חמאס ואת יתר ארגוני הטרור באזורים שנותרו, מטרות המלחמה – ובהן שחרור החטופים – לא יושגו. נוסף על כך, שיגורי הרקטות יימשכו אלא אם כן ישראל תכבוש את רפיח ומחנות המרכז, ותשאיר נוכחות צבאית בכל רחבי רצועת עזה. 

כיבוש רפיח ומחנות המרכז נדרשים גם אם ישראל מעוניינת להסיר את האיום מעליה בגבול הצפוני. האינטרס של ישראל הוא לא לפתוח במלחמה נגד חזבאללה כל עוד המלחמה בעזה לא הסתיימה משיקולים של הסטת משאבים, חימוש ומיקוד מבצעי. 

לכן, המפתח להסרת האיום מלבנון הינו קודם כול לסיים את השלב העצים במלחמה בעזה, לעבור לאסטרטגיה של טיהור יסודי ומתמשך של תשתיות הטרור שנותרו ברצועה, ובמקביל להיערך למלחמה נגד חיזבאללה שתכריע את ארגון הטרור השיעי.

הכתוב במאמר הוא על דעת המחבר בלבד ואינו משקף בהכרח את עמדת התנועה.

הפוסט דעה: למה דוללו הכוחות המתמרנים בעזה, ומה הלאה?  הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

המלחמה ברצועת עזה העלתה מחדש את העניין הפלסטיני לסדר היום העולמי, ובעיקר הערבי. מדינות ערב המתונות רואות במלחמה איום חמור על שלום האזור אך גם מנוף לפתרון כולל ל”בעיה הפלסטינית”, וכך הן משתלבות בחזון הממשל האמריקאי להביא לכינונה של “רשות פלסטינית מתחדשת”. נייר זה יציג שורת התפתחויות ויצביע על המהלכים הנרקמים, על פי מקורותינו, מאחורי הקלעים של התוכנית לארכיטקטורה חדשה של הזירה הפלסטינית. הנייר – שחלקו הראשון יעסוק ברשות הפלסטינית וחלקו השני בחמאס – מביא שורה של גילויים חדשים שנחשפים כאן לראשונה.

העיתון הסעודי “אל מג’אלה” פרסם בתחילת פברואר מאמר שמתאר את המו”מ לשחרור החטופים כחלק מתוכנית רחבת היקף בת שלושה שלבים, שרק השלב הראשון בה יעסוק בשחרור החטופים. השלב השני, המוגדר “השלב המדיני”, עוסק בשורת צעדים לחידוש התהליך המדיני בין ישראל לרשות הפלסטינית, ובמרכזו שורת רפורמות ברשות, הכרה מצד מדינות מערביות במדינה הפלסטינית ועוד. השלב השלישי עוסק בהסכם אסטרטגי בין ארה”ב לסעודיה שיאפשר כינון יחסים בין הממלכה לישראל. במפת הדרכים שאותה משרטט המאמר הסעודי יעסוק גם הנייר הזה.

חזונו של נשיא ארה”ב ג’ו ביידן מנובמבר 2023 בדבר הקמתה מחדש של רשות פלסטינית שתקבל את השליטה ברצועת עזה ביום שאחרי המלחמה מעורר את הזירה הפלסטינית. הנשיא ביידן קבע את העיקרון בדבר “החייאה מחדש” של הרשות הפלסטינית כבסיסו של פתרון שתי המדינות ביום שאחרי המלחמה.

“עזה והגדה המערבית צריכות להתחבר מחדש כדי שמבנה שלטוני אחד יוכל להכיל את שני האזורים תחת רשות פלסטינית מתחדשת” (Revitalized Palestinian Authority), קבע הנשיא והוסיף כי ארה”ב תוסיף לחתור לפתרון שתי המדינות. מנגד, מוסיפה ממשלת ישראל לגלות התנגדות לשיבתה של הרשות הפלסטינית לעזה, בהיותה תומכת טרור, מחנכת לשנאה, עוסקת בהסתה ואף משלמת שכר למחבלים.

מאז, על פי שורה ארוכה של מקורות ברשות הפלסטינית, במדינות ערביות ובישראל, אנו עומדים בפני מאמצי ארכיטקטורה משמעותיים של ארה”ב, כפי שמכנה זאת בפנינו אחר מבכירי הרשות הפלסטינית. נייר זה יתאר את מאמצי ארה”ב לשנות ולעצב מחדש את הזירה הפלסטינית, לקראת היום שאחרי המלחמה בעזה.

הדרישה האמריקאית מאבו מאזן

במסגרת מאמציה להכשיר את הרשות הפלסטינית לשלטון ברצועה, מציבה בפניה ארצות הברית שורת תנאים שמיועדים להפוך אותה לרשות שלטונית אפקטיבית – כך חושפים בפנינו גורמים ברמאללה, בהם בעלי תפקידים ברש”פ ובפת”ח.

באחרונה נפגש ראש המועצה לביטחון לאומי של ארצות הברית, ג’ק סאליבן, עם ראש הרשות הפלסטינית, אבו מאזן. מדובר בפגישה אחת מתוך סדרה ארוכה של פגישות שבמהלכן לחצה ארצות הברית לשינויים משמעותיים ברשות הפלסטינית, באופן שיהפוך אותה לשלטון אפקטיבי ברצועת עזה ביום שאחרי המלחמה: רפורמות מעמיקות, איחוד מנגנונים וכו’.

על פי גורמים פלסטינים ברמאללה, ארצות הברית דורשת מאבו מאזן לוותר על חלק גדול מסמכויותיו השלטוניות ולמנות לעצמו סגן לענייני הרשות הפלסטינית. כמו כן, ארצות הברית דורשת שורה של רפורמות מבניות, הקמת גופים יעילים למאבק בשחיתות ומינויה של ממשלת מומחים פלסטינית, שבראשה יעמוד ראש ממשלה בעל סמכויות נרחבות ביותר.

עוד דורשים האמריקאים – ולצידם גם הירדנים והמצרים – כי אבו מאזן יערוך בחירות שעל בסיסן תוקם ממשלת אחדות לאומית פלסטינית, אם כי לא ברור אם תביעה זו עומדת גם כעת בראש סדר הדרישות, לאור המצב ברצועת עזה. בפועל, ביום 14 במרץ הורה אבו מאזן למקורבו, מחמד מצטפא, להקים ממשלת מומחים חדשה בהתאם לתכתיב האמריקאי (עם זאת, בכירי הרש”פ מכחישים את קיומו של תכתיב כזה).[1]

גורמים פלסטיניים ברמאללה אומרים כי ארצות הברית דורשת מאבו מאזן לערוך רפורמה גם בתשלום המשכורות למחבלים ולאסירים בבתי הכלא בישראל, ולערוך שינוי משמעותי במערכת החינוך ובספרי הלימוד, כדי שתוכל להעביר כספי סיוע לרמאללה.

הסקר שמדאיג את רמאללה

על פי דיווחים בתקשורת הערבית הביע אבו מאזן פתיחות כלפי האמריקאים אך דרש בו בזמן לפעול להחזרת כספי המיסים המוקפאים בידי ישראל.[2] גורמים ברמאללה, פקידים בכירים ברש”פ, מאשרים כי הושגה הסכמה בתיווך אמריקאי, וכי ישראל תחזיר לרשות הפלסטינית את כספי המיסים שישמשו את הרשות גם לתשלום משכורות אנשיה ברצועת עזה, וזאת לאחר שהרשות תעביר לישראל את רשימת הפקידים שיהיו זכאים לקבלת המשכורות.

גורם במשרד האוצר הפלסטיני מסביר כי מדובר ב-250 מיליון שקל בחודש, מהם 70 מיליון לפנסיונרים ו-180 מיליון שקל לפקידים הפלסטינים שנמצאים כיום תחת שלטון החמאס. אבו מאזן אמר בריאיון כי מדובר ב-140 מיליון דולר בחודש.

מנגד, גורמים אחרים ברמאללה מעלים סימני שאלה בקשר לאסטרטגיה האמריקאית החדשה, בעיקר לאור סקר שהתפרסם באחרונה, שעל פיו 88% מהציבור הפלסטיני דורש את פירוקה של הרשות הפלסטינית ו-68% מהפלסטינים רואים ברשות הפלסטינית נטל.[3] עוד מצביע הסקר על עלייה משמעותית ביותר בתמיכה בחמאס גם ברחבי יהודה ושומרון. הסקר קובע כי אילו נערכו הבחירות כיום, הייתה חמאס זוכה ל-51% תמיכה והפת”ח היה מקבל 19% בלבד. גם בשאלת ההתמודדות בין איסמעיל הניה לבין אבו מאזן מנצח הניה עם 78% מול 16% תמיכה באבו מאזן.

חיפוש אחר אלטרנטיבה לאבו מאזן

על פי העיתון “סנדיי טלגרף” שורר בבית הלבן ספק גדול מאוד באשר ליכולתו של אבו מאזן בן ה-90 כמעט להוביל את הרשות הפלסטינית לקראת האתגרים הבאים ברצועת עזה. אבל גורמים בפת”ח מסבירים כי הלחץ האמריקאי לא נועד להבטיח את הישארותו של אבו מאזן על הכיסא, אלא ההפך, ומציינים כי ארה”ב מחפשת לו מחליף ראוי בעיניה. בין השאר עולים באחרונה שמותיהם של מחמד דחלאן וחוסין א-שיח’.

בכירים פלסטינים, בהם נאצר קדווה, אחיינו של ערפאת ובעבר שגריר הרשות הפלסטינית באו”ם, נועדו באחרונה בדוחא עם המחנה הקטרי בחמאס. בפגישות אלו נדונה, לקראת היום שאחרי המלחמה בעזה, האפשרות להקמתו של גוף פלסטיני חדש, שייצג את הפלסטינים כולם, לרבות את חמאס שכיום איננה חברה באש”ף. מזה שנה ויותר שקדווה מקדם את רעיון הקמת “חזית ההצלה הלאומית”, לשיקום ההנהגה הפלסטינית, וכעת הוא מפנה את מרצו לעצירת המלחמה.

מדינות ערביות מקדמות תוכנית שאחד מעקרונותיה הוא “לא עבאס ולא חמאס” ליום שאחרי המלחמה בעזה – וזו זוכה לקשב רב גם בממשל האמריקאי. לא רק המדינות הערביות המתונות פועלות בעניין, אלא גם הקטרים, שרואים חלק גדול מהדברים עין בעין. ביטוי לכך נתן מחמד דחלאן, מנהיג הפת”ח הגולה, בריאיון לניו יורק טיימס.[4]

הריאיון איננו אירוע בודד. באחרונה נועדו נציגיו של דחלאן בדוחא עם ראשי חמאס, איסמעיל הניה, ח’אלד משעל וזאהר ג’בארין. את דחלאן ייצגו סמיר משהראוי ונאצר קדווה, אחיינו של ערפאת שהודח על ידי אבו מאזן והפך לבן בריתו של דחלאן.

השיחות נועדו לדון בעתידה של עזה לאור הסכנות הטמונות בתוצאות המלחמה. נציגי דחלאן ניסו למשש את הדופק בקרב הנהגת חמאס ולנסות להבין לאן היא הולכת, אלא שמקורות ערביים, כולל בכירים פלסטיניים, מספרים לנו כי לא כל השיחות בדוחא מתקיימות באופן נינוח ומוסיפים כי הנהגת חמאס שומעת דברים קשים מאוד לאור אחריותה למצב.

משיחות עם מקורות ערביים בכירים עולה כי קיימת התארגנות משמעותית מאוד גם של גורמים פוליטיים פלסטיניים שאינם נמנים עם הרשות הפלסטינית או עם חמאס. שגרירים ערביים, אישי ציבור ומשפיעים מקדמים את הרעיונות האלו גם בוושינגטון, בפגישות עם סנאטורים מכל המפלגות וכן עם יועציו של ביידן, והם שמביאים אותו להתבטאויות בדבר הצורך בהקמתו של גוף פלסטיני חדש.

התוכנית הגדולה של דחלאן לשליטה ברצועה

כעת אנו חושפים כאן לראשונה את מה שאפשר לספר על תוכניתו של מחמד דחלאן, בהתבסס על דיפלומטים ערביים. דחלאן, בכיר הפת”ח הגולה באבו ד’אבי, מקדם תוכנית גדולה לשלטון ברצועת עזה. התוכנית כבר קיבלה שם זמני ודיפלומטיים ערביים מכנים אותה “היוזמה הערבית לביטחון רצועת עזה 2024”.

התוכנית כוללת שליטה ברצועה, כחלק מהסדר מדיני וביטחוני כולל, שבסופו גם פירוק אש”ף, לקראת סיום הסכסוך הישראלי–פלסטיני. כל זאת, בתמיכה ערבית רחבת היקף, גם סעודית, ובגיבוי של האמריקאים והבריטים שסבורים כי היא עשויה להוות מנוף לנרמול היחסים בין ישראל לסעודיה, שתומכת בפירוק אש”ף, לקראת הסדר קבע באיו”ש וברצועה.

לתוכנית שלושה שלבים. בשלב הראשון ייכנס צבא ערבי לרצועת עזה; בשלב השני תקום שם ממשלת טכנוקרטים; ובשלב השלישי יתקיימו הסדרים ביטחוניים, גם כאלו שימנעו את המשך העברת הנשק ואת תעשיית ההברחות במנהרות מתחת לציר פילדלפי.

במסגרת השלב השני תוקם ממשלה זמנית שתשלוט ברצועת עזה בגיבוי הכוח הערבי. זו תהיה ממשלת טכנוקרטים שתבצע שורה ארוכה מאוד של רפורמות, לרבות כאלו שדורשים האמריקאים כעת משלטונו של אבו מאזן, והיא תופקד רק על ניהול החיים האזרחיים ברצועה, עד לבחירות.

במקביל לפעילותה תחל פעילות ביטחונית ברצועה, בסיוע הכוח הערבי. הפעילות הביטחונית תתחיל מרפיח לכיוון צפון. במגעים שניהל דחלאן בחודשים האחרונים עם מדינות ערביות הושגה הסכמה כי הצבא הערבי שייכנס לרצועה יורכב מכוחות מצריים, ירדניים ומרוקאיים, ייהנה מגיבוי וממימון של מדינות המפרץ וכן מתמיכה של הליגה הערבית. “כל אלו כבר נמצאים בשלב מתקדם של דיונים”, אומר דיפלומט ערבי.

“השלטון בעזה לא יתבסס בהכרח על תהליך אוסלו”

בשיחות סגורות תוהה דחלאן על ההיגיון הישראלי בפעולה שהחלה מצפון לדרום. הוא סבור שיש לבודד תחילה את גבול מצרים–עזה, באזור רפיח, ולהתחיל להשליט סדר ביטחוני בסיוע הצבא הערבי מדרום לצפון.

“השלטון בעזה יתבסס על דגל פלסטיני וערבי, כאשר דחלאן והאמירויות תומכים בו מרחוק. השלטון לא יתבסס בהכרח על תהליך אוסלו”, אומר דיפלומט ערבי. ההנהגה בעזה תתבסס על גורמים מקומיים ותיתמך על ידי גורמים ערביים ממדינות המפרץ, כולל סעודיים, שיסייעו במימון ובגיבוי מדיני.

שלטונו של דחלאן ברצועת עזה צפוי להתבסס על קבוצה של דמויות פלסטיניות, ויישען על סמכות אש”ף, עד לשלב הסופי, אז יפורק ארגון הגג הפלסטיני. דחלאן מקדם את נאצר קדווה, בעל הברית הפוליטי שלו, לצד קבוצת דמויות נוספות הנמנות עם חוגו.

דחלאן סבור שהשלטון הפלסטיני הנוכחי חייב לעבור שינוי משמעותי ביותר, וכי ההנהגה הבאה ברצועת עזה צריכה לכלול מרכיב ערבי משמעותי מאוד. באחרונה נתן ביטוי לתפיסתו את ההסדר הסופי ברצועת עזה, כאשר התראיין ב”ניו יורק טיימס” תחת הכותרת “לא עבאס לא חמאס”.

התוכנית מתקדמת והיא כרוכה בחתימת חוזים לשיקום עזה עם חברות ענק. ההערכה היא כי עלות השיקום עומדת על 90 מיליארד דולר, כפי שאמר נשיא מצרים.

דחלאן מזרים מים ומזון לרצועה

דחלאן מקדם שורה של הסכמות עם מחמד בן זאיד ועם מחמד בן סלמאן לגבי תוכניתו ליום שאחרי, ובמסגרת זאת צפויות כמה מדינות ערביות לדרוש את פירוק אש”ף, בהינתן הסדר מדיני ברצועת עזה ובשטחי יהודה ושומרון, כך טוען דיפלומט ערבי.

דחלאן מתואם לחלוטין עם הסעודים, שכאמור מביעים תמיכה בתוכניתו, וגם עם איחוד האמירויות שכבר החלה להזרים סיוע משמעותי מאוד לרצועת עזה ואף מתכוונת להפעיל את הקו הימי שבין קפריסין למזח הזמני שנבנה ברצועה.

בינתיים מזרים דחלאן עצמו סיוע משמעותי מאוד לרצועת עזה. שליש מהמים שמגיעים כיום לתושבי הרצועה מקורם בשישה מתקני התפלה שמקימה ומממנת איחוד האמירויות בשטחי רצועת עזה. כמו כן מוגשות מדי יום 200 אלף ארוחות לתושבי עזה מהסיוע שמזרים דחלאן, תוך שהוא רוכש חלק גדול מהמזון בסיוע האמירויות ונכנס לרצועה במשאיות מצריות.

“דחלאן כבר מממן את העברת המשאיות ברצועת עזה באמצעות אנשים הנאמנים לו, בהם קבוצות חמושות”, אומרים אנשיו. נוסף על כך, יותר מ-10,000 עזתים אושפזו בבתי חולים ובמרפאות במימונו של דחלאן, שאף מממן מחלקת כוויות מיוחדת. גורמים מציינים כי סך ההשקעות שהשקיע דחלאן בסיוע לתושבי רצועת עזה מאז ה-7 באוקטובר חצה את רף 400 מיליון הדולר והוא כולל מתקני התפלת מים, טיפול בבתי חולים ובנפגעי כוויות וכן העברת אמצעים לחימום ולמחסה ועוד. כל זאת במסגרת מבצע “ציפורי הטוב”, שלקח על עצמו שליט האמירויות, מחמד בן זאיד.

“דחלאן סבור שגם חמאס צריכה להיות חלק מהשלטון הזה משום שאי אפשר יהיה להתעלם מהתנועה, אך עליה להפוך למפלגה תחת אש”ף”, אומר מקורבו, ומסביר כי באחרונה, כאשר נועד דחלאן בקטר עם איסמעיל הניה, דנו השניים בעניין זה.

“מדובר ביוזמה שהסעודים מקדמים והיא כבר זוכה לתמיכה ערבית נרחבת ולתמיכת ארה”ב ובריטניה”, אומר הדיפלומט הערבי. אלו, לצד מדינות מפרציות, סבורים כי פירוק אש”ף יהווה שלב קץ התביעות וקץ הסכסוך בין ישראל לפלסטינים.

היוזמה המצרית

מצרים היא השחקן הראשי בעניין הזה ובמסגרת זו הציעה, כחלק מהמו”מ על שחרור החטופים, יוזמה ובה המונח “ממשלת טכנוקרטים”.

אבו מאזן סירב, ושלח שליח למצרים, אלא שבפועל ממשלה כזו הולכת ומוקמת לאחר שב-14 במרץ אבו מאזן הטיל את מלאכת ההרכבה על מקורבו, מחמד מצטפא.[5] המונח ”ממשלת טכנוקרטים”, טוענים גורמים פלסטיניים, היה מסר גם לאבו מאזן וגם לחמאס על כך שמצרים מעוניינת בישות פלסטינית אחרת, “לא חמאס ולא עבאס”.

”לא בכדי”, אומר גורם ערבי, סירבו הן חמאס והן הרשות הפלסטינית לקבל את המונח ”ממשלת טכנוקרטים”. אומנם כעת הם מוכנים לדון בממשלת אחדות פלסטינית, גם תחת אש”ף, אלא שהפער בין מחנה קטר למחנה איראן בחמאס מונע זאת.

ישראל מקיימת מגעים עם נציגי הרשות הפלסטינית

מנגד, ישראל משתעשעת בינתיים בשורה של רעיונות כמו העברת הסיוע ברצועת עזה לידי חמולות. באחרונה נודע ממקורות פלסטיניים כי ישראל אף פנתה בעניין זה לרשות הפלסטינית כדי להסתייע בה לחלוקת הסיוע ברצועה.

במקביל מקיימת ישראל מגעים עם גורמים פלסטיניים וערביים ברמאללה, בעזה ובמדינות ערביות כדי לבדוק את ההיתכנות לשליטה פלסטינית בעזה ביום שאחרי המלחמה וכדי שיקבלו את האחריות על חלוקת הסיוע ברצועה – כך נודע ממקורות רשמיים ואחרים. הדבר בא לאור השתלטות חמאס על הסיוע שמגיע לרצועת עזה, מה שאינו משרת את מטרות המלחמה.

באחרונה פנתה ישראל לגורמים ברשות הפלסטינית כדי לבדוק אם יקבלו על עצמם את ניהול החיים ואת חלוקת הסיוע ברצועת עזה כבר בשלב הנוכחי של המלחמה. כמו כן היא מבקשת לבדוק את מידת מוכנותם לקבל את השלטון ברצועה לאחר המלחמה.

מגעים כאלה התקיימו מול בכירים ברשות הפלסטינית ומול גורמים פלסטיניים אחרים, ובמסגרתם נועד גורם בכיר מאוד במערכת הביטחון הישראלית עם גורמים ערביים ופלסטיניים במדינה ערבית. הדברים אושרו על ידי גורמי ביטחון בישראל.

באחרונה פנתה ישראל למספר חמולות ברצועת עזה באמצעות ראש המודיעין הפלסטיני, מאג’ד אל פרג’, מקורבו של אבו מאזן ומי שמוזכר כאחד המיועדים לרשת אותו. שמו של פרג’ מוזכר באחרונה כמי שהוצע על ידי מערכת הביטחון בישראל לניהול החיים ברצועת עזה ולחלוקת מזון, באופן זמני. ראש האופוזיציה יאיר לפיד אמר בריאיון: “טבעי להעלות את שמו של פרג’, הוא אחת הדמויות שעבדו איתנו הכי הרבה נגד חמאס”.

בינתיים נודע, כי פרג’ מינה קצין בדרגת תת אלוף, איש המודיעין הכללי הפלסטיני, וזה כבר מקיים מגעים עם כמה חמולות, בעיקר בדרום רצועת עזה, לבדוק אם יוכלו להפוך לכוח מקומי שיוכל לאבטח את שיירות המזון בדרכן לצפון רצועת עזה. זאת, על מנת לשמש מסלול עוקף לחמאס, שמשתלטת על שיירות הסיוע. נציגו של פרג’ הורה לראשי חמולות ברפיח ובדרום הרצועה להיערך לאבטחה ולהסתייע בנושאי נשק מקומיים.

בהתייחסות לפרסומים על אודות האפשרות שנבחנת על ידי מערכת הביטחון בישראל להפקיד את פרג’ על ניהול החיים ברצועת עזה, אומרים מקורביו: “אנחנו עוסקים כעת בכל מה שנדרש כדי לעצור את שפיכות הדמים ואת ההרס ברצועת עזה ולפני שנעמוד במשימה הזו אין כל סיבה לדבר על עתיד עזה”.

רמאללה: ישראל מבינה את הצורך בהחזרת הרש”פ לעזה

גורמים בכירים ברמאללה מוסיפים, “ישראל כבר ניסתה את אופציית החמאס עד שזו התנפצה לה בפרצוף ב-7 לאוקטובר ואין כל אופציה אחרת זמינה, אלא חזרת הרשות הפלסטינית לעזה”. הם מוסיפים: “קיימת הבנה משותפת לנו ולנציגי מערכת הביטחון בישראל בדבר הצורך בהחזרתה של הרשות הפלסטינית לרצועת עזה, אולם ככל שמדובר בממשלת ישראל, הרי שגורמי הימין שבה מתנגדים לכל תוכנית שכזו”.

מקורות ערביים מדווחים, כי במקביל לפנייה מצד מערכת הביטחון הישראלית לפרג’ בעניינים הביטחוניים, פנתה ישראל גם לשר הפלסטיני לעניינים אזרחיים, חסין א-שיח’, וביקשה ממנו לפעול לטובת חלוקת הסיוע ברצועה. א-שיח’ העביר הנחיות ברוח זו לנציגו ברצועת עזה, איאד נאצר, ראש לשכת הקישור של המשרד לעניינים אזרחיים של הרשות הפלסטינית, ובעקבות ההנחיות בחר נאצר חמש חברות הובלה של אנשי עסקים פלסטינים, מקורביו.

חברות אלו אושרו על ידי מערכת הביטחון הישראלית ומתפ”ש, והן כבר החלו לפעול ברצועה כשהן מסתייעות בגורמים חמושים. החברות משנעות את המזון לרחבי הרצועה, ואחת מהן הסתבכה בסוף פברואר בתקרית שבמהלכה נדרסו למוות כמאה פלסטינים בכיכר נבולסי בצפון רצועת עזה.

כזכור, שיירת המשאיות הותקפה על ידי חמאס ואילו צה”ל אבטח את התנועה בקטע אחר של מסלולה, כך מאשרים גם גורמי צבא. נאצר הוא הנציג הרשמי של הרש”פ ברצועה בהיותו ראש לשכת הקישור הפלסטינית זה כשנתיים, מינוי אישי של א-שיח’. נאצר נשא ונתן עם ישראל על קבלת היתרי העבודה לפועלים הפלסטינים שעבדו בישראל. אגב, בעבר הוא נעצר כמה פעמים על ידי החמאס, שמנסה להצר את צעדיה של הרשות הפלסטינית ברצועה.

בעזה טוענים כי חברות התובלה שמופעלות על ידו מקבלות תשלומי שוחד גדולים, ובין השאר, גם אגודות הסהר האדום, הפלסטינית והמצרית, שביקשו להעביר סיוע ממצרים דרך רפיח, שילמו שוחד לחברות הללו והן שאחראיות גם לעליית המחירים ברצועה. “כיום אפשר לקנות בלון גז במחיר של 750 שקל אף שמחירו המקורי הוא 60 שקל בלבד”, אומר סוחר עזתי.

מגעים במדינות ערביות על היום שאחרי

המגעים שמקיימת היום ישראל עם בכירים פלסטינים וערבים אינם מוגבלים לסוגיית חלוקת הסיוע. גורמים ביטחוניים ומדיניים ישראליים מקיימים מגעים עם גורמים ערביים ופלסטיניים במדינות ערביות בשאלת אופיו ודמותו של השלטון שישלוט ברצועת עזה ביום שאחרי ובתנאים להקמתו.

מספר שליחים שאינם ממלאים תפקיד רשמי בישראל נשלחו למפגשים במדינות ערביות. גם קצין בכיר מאוד במילואים יצא לפגישות במדינה ערבית עם גורמים פלסטיניים. בין השאר, הוצגו לבכירים הישראלים אפשרויות שונות בתחומי הביטחון והכלכלה וגם בשאלת שיתוף הפעולה הצפוי בין מדינות ערביות מתונות במפרץ לבין השלטון הבא ברצועה.

מסקנות עד כאן: הרש”פ כישות שלטונית ביום שאחרי

לסיכומו של דבר: יש מאמץ אמריקאי משמעותי ביותר, בשיתוף מדינות ערביות, לרבות אלה החברות ב”מועדון הסכמי אברהם”, להציב את הרשות הפלסטינית כישות שלטונית ביום שאחרי המלחמה ברצועת עזה.

למהלך האמריקאי שתי מטרות עיקריות: הראשונה היא שימור אופציית פתרון שתי המדינות, תוך שהרשות הפלסטינית משתלטת על רצועת עזה ומאחדת אותה מחדש עם שטחי איו”ש; השנייה נובעת מהבנה שלפיה הפסקת אש ברצועת עזה תביא גם לרגיעה בחזית הצפון ותרחיק מהאזור את סכנת ההתלקחות האזורית.

אלא שלמרות המאמץ האמריקאי והערבי, ספק גדול מאוד אם תוכל הרשות הפלסטינית בהרכבה הנוכחי וביכולותיה הדלות לעמוד במשימות שיקום הרצועה שעלותן מוערכת בכ-90 מיליארד דולר. הרשות הפלסטינית סובלת ממערכות מנוונות, לרבות מערכות אש”ף, מעמדה הציבורי נמצא בשפל, ומעל הכול, תנועת הפת”ח שעליה מתבססת הרשות מפורקת ומפוררת למספר גושים. כל זה מתרחש כאשר חמאס עדיין מפגינה כוח ובוודאי לא ויתרה על תפקידה בזירה הפלסטינית וברצועת עזה.

מנגד, גם במערכת הפלסטינית עולה צורך למצוא אלטרנטיבה לרשות הפלסטינית הכושלת, ונראה כי לאור זאת החליט אבו מאזן להרים את הכפפה ולערוך שורה של רפורמות קוסמטיות שיאפשרו לאמריקאים לראות ברשות הפלסטינית ישות חדשה ברצועת עזה.

במסגרת זאת מינה אבו מאזן באחרונה שורה של מושלים חדשים, ואף הורה על הקמתה של הממשלה הבאה, ממשלת מומחים, שאחד מתפקידיה העיקריים יהיה שיקום רצועת עזה – כפי שאומר מחמד מצטפא, שאמור לעמוד בראשה. בינתיים מקימה ארה”ב מזח זמני בשטחי רצועת עזה, ואילו חמאס מנסה לצופף שורות תוך שבכירי השבטים החמולות מסרבים לכל רעיון שמזכיר את “אגודות הכפרים”.

בפרק הבא: תפקיד חמאס.

הכתוב במאמר הוא על דעת המחבר בלבד ואינו משקף בהכרח את עמדת התנועה.

[1] ראו בכתבה באתר אלקודס.

[2] ראו באתר ווטן.

[3] ראו בכתבה באתר PSR.

[4] ראו כתבה באתר סקיי ניוז.

[5] ראו כתבה באלג’זירה.

הפוסט התוכנית לארכיטקטורה חדשה של הרשות הפלסטינית בעזה חלק א’ – הרשות הפלסטינית הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

הקמת ממשל צבאי זמני ברצועת עזה בתום המלחמה היא החובה המשפטית והאתית של מדינת ישראל. בלי זה, עזה תגלוש לאנרכיה וכולנו נשלם את המחיר

בתום מלחמת העולם השנייה נכנעה גרמניה לבעלות הברית. ומי שלט בגרמניה מייד אחר כך? החל מרגע הכניעה ב-1945 ועד לשנת 1949 הייתה גרמניה נתונה לממשל צבאי תחת בעלות הברית. גם ביפן, שנכנעה זמן קצר לאחר גרמניה, התבסס ממשל צבאי באחריות ארצות הברית, שנמשך שש שנים. הממשלים הצבאיים בשתי המדינות ניהלו את כל ההיבטים האזרחיים, ודאגו לשיקום האזורים הפגועים. הדבר לא נעשה מתוך נדיבות ליבן של בעלות הברית, אלא משום שזוהי הפרקטיקה הצבאית הנדרשת במצבים מסוג זה.

כאשר צבא כובש שטח ומפיל את השלטון המקומי נוצר ואקום בהנהגה, ולמדינה הכובשת יש אחריות אתית ומשפטית לדאוג לניהול האוכלוסייה באותו מרחב. הממשל הצבאי במהותו הוא פתרון זמני, והשאיפה היא שהמדינה הכובשת תשלוט באזור עד שתימצא הנהגה מקומית מתאימה.

מבט על ההיסטוריה העולמית והאזורית מגלה שמרבית הממשלים הצבאיים אכן הסתיימו בתוך שנים בודדות. גם מדינת ישראל הנהיגה ממשלים צבאיים זמניים בכמה תקופות בעבר, וזה בדיוק מה שהיא צריכה לעשות ברצועת עזה ביום שאחרי מיטוט חמאס.

קווים לדמותו: כך ייראה הממשל הצבאי הזמני בעזה

מלחמת חרבות ברזל תסתיים אך ורק עם מיטוט שלטון חמאס, ואז נידרש לבחון מי ישלוט ברצועת עזה במקומו. מבחינה ביטחונית, אין שאלה – מדינת ישראל תהיה חייבת להמשיך לשלוט ברצועה, שליטה שעשויה להימשך לעד. מבחינה אזרחית, לעומת זאת, המטרה היא לבסס באופן הדרגתי הנהגה מקומית.

מי שחושב ששלטון מקומי בעזה יכול לקום יש מאין יום אחרי הפלת חמאס, לא מחובר למציאות. מדובר בתהליך ארוך שיימשך שנים, ומי שיצטרך לדאוג עד אז לניהול האזרחי בעזה זו מדינת ישראל.

את הממשל הצבאי הזמני בעזה רצוי שתנהל ישראל באמצעות שיתוף פעולה בין השב”כ לבין יחידות המבצעים, המודיעין והמנהל האזרחי של צה”ל. הממשל שיוקם יידרש, בראש ובראשונה, לספק פתרונות הומניטריים בסיסיים, תוך הסתייעות בגורמים מקומיים ובארגונים בין-לאומיים שאינם לעומתיים כמו אונר”א. במקביל יתחיל התהליך הממושך של איתור הנהגה מקומית אשר ייעשה עקב בצד אגודל.

רעיון הממשל הצבאי נתפס לרוב כרעיון שלילי, אולם לממשל כזה יש יתרונות רבים, והוא גם יכול להועיל למדינת ישראל מבחינה אסטרטגית. ממשל צבאי זמני יאפשר ניתוק של האוכלוסייה מהחמאס, קידום תהליכי דה-רדיקליזציה, ונגישות למודיעין משמעותי שיסייע בפירוק תשתיות החמאס. נוסף על כך, מדינת ישראל תוכל להשתמש בכספים ובמשאבים שברשותה כבמנופים להובלת תהליכי עומק שייצרו מציאות אחרת ברצועה.

שליטה ישראלית בעזה גם תועיל לסוגיית ההגירה מרצון. נכון להיום יש מאות אלפי אנשים שרוצים להגר מעזה למדינות אחרות ולא יכולים לעשות זאת. מאחר שגם ישראל מעדיפה שיהיו כמה שפחות תושבים ברצועה, יש פה מפגש אינטרסים מובהק. במסגרת הממשל הצבאי הזמני, מדינת ישראל תוכל לסייע לכל אלו המעוניינים בכך להגר החוצה מהרצועה.

הממשל הצבאי יפגע בזכויות הפלסטינים? בדיוק להפך

היתרונות של ממשל צבאי ברצועה ברורים, ובכל זאת יש אנשים שנאחזים בתירוצים קלושים כדי לנסות להציג אותו כפתרון איום ונורא. אחת הטענות שנשמעת היא שממשל כזה יצרוך כספים רבים מתקציב המדינה. לא צריך ללכת רחוק כדי להיווכח שלטענה זו אין אחיזה במציאות. כשמסתכלים על המצב הנוכחי ביו”ש רואים שכספי המיסים של האוכלוסייה המקומית וכספי הסיוע הבינלאומיים מכסים את כל ההוצאות – וכך יהיה גם ברצועת עזה.

טענה נוספת היא שממשל צבאי יפגע בזכויות הפלסטינים שמתגוררים ברצועה. גם כאן מדובר בטענה שגויה. לפני הקמת הממשל הצבאי ביהודה ושומרון, לא הייתה באזור אוניברסיטה אחת, ועכשיו בכל הערים באזור יש אוניברסיטאות, בתי חולים ותשתיות מתקדמות.

הממשל הישראלי ביו”ש תרם לרווחת האזרחים הרבה יותר ממה שתרמה הרשות הפלסטינית המושחתת, ובוודאי יותר ממה שיתרמו גופים כמו החמאס והג’יהאד האסלאמי. באופן דומה, גם בתקופה שבה הנהיגה ישראל ממשל צבאי בעזה ראינו שיפור ברמת החיים, שהלכה והידרדרה עם שלטון הרשות ובהמשך עם שלטון חמאס. אם כך, לא זאת בלבד שהתושבים בעזה לא ייפגעו מממשל צבאי זמני בשליטת ישראל, אלא הם גם ירוויחו ממנו.

דה-נאציפיקציה גרסת עזה: השינוי מתחיל בחינוך

לצד ההיבטים האזרחיים ההומניטריים, האתגר הגדול ביותר שמצפה לישראל במסגרת הממשל הצבאי הזמני הוא ניהול החינוך ברצועה.

ישראל מעולם לא חוללה שינוי משמעותי במערכת החינוך הפלסטינית, ואפילו בחינוך של ערביי ישראל המדינה לא יודעת להתערב. צריך להבין שמצב החינוך בעזה מורכב מאוד. מי ששלט בחינוך בעזה בשנים האחרונות זה ארגון אונר”א, שמסית בצורה ברורה ומחנך את הציבור להשמדת ישראל. אם כך, החינוך שם צריך להשתנות מהיסוד, ממש כמו שהשתנה החינוך בגרמניה הנאצית בתהליך הדה-נאציפיקציה שהובילו בעלות הברית.

חשוב להבין שאם מדינת ישראל לא תיקח את החינוך ברצועה תחת אחריותה, אז תישאר שם אותה ביצה שמייצרת יתושים בדמות מחבלים. שינוי החינוך חייב להיות באחריותנו, אבל רצוי להיעזר בגורמים חיצוניים כמו סעודיה ואיחוד האמירויות, שמבינים את התרבות ואת השפה וכבר ביצעו תהליך דומה. ראוי גם להתנות את התקציבים שמגיעים ממדינות אלו ומכספי הסיוע הבין-לאומיים ביישום בפועל של תוכניות החינוך החדשות. בסופו של דבר, רק באמצעות שליטה בכסף אפשר לשנות את המציאות בשטח.

היום שאחרי הממשל הצבאי הזמני: ההנהגה העתידית ברצועת עזה

כאמור, לאחר שיקום רצועת עזה, יש להעביר את השלטון האזרחי לגוף מתאים. כדי להבין איזו הנהגה תתבסס ברצועת עזה בהמשך, צריך קודם כול להבין איזו הנהגה לא תתבסס שם – וזו הנהגה של הרשות הפלסטינית. האפשרות הזאת לא באה בחשבון כיוון שהרשות לא יותר טובה מחמאס, ומדינת ישראל לא יכולה לאפשר לעצמה סיכון כזה. הצעה אחרת היא להעביר את השליטה לידי סעודיה ואיחוד האמירויות. ההצעה הזאת אולי הייתה יכולה להתאים אבל היא לא ישימה כי שום מדינה ערבית לא מעוניינת לקחת על עצמה את ניהול הרצועה.

אם כן, השאיפה היא שהניהול האזרחי יעבור באופן מלא לידיים של מנהיגים מקומיים, שככל הנראה ייבחרו מבין ראשי החמולות הגדולות. חמאס מאוד חושש מהחמולות כיוון שהן מהוות איום גדול על קיומו, במיוחד עכשיו כשהן חוזרות להרים את ראשן ולפעול בשטח. בשונה מחמאס, החמולות שואפות ליציבות ברצועה, רוצות לפתח את האזור, וזוכות ללגיטימציה מצד האוכלוסייה המקומית, ולכן הן הגורם שאיתו מדינת ישראל יכולה וצריכה לדבר. בכל מקרה, העברת השלטון האזרחי תיעשה בהדרגה ותוך שישראל לומדת על הדרך בשיטת הניסוי והטעייה.

או ממשל צבאי או אנרכיה

רעיון הממשל הצבאי הזמני בעזה מצטייר בקרב גורמים שונים כגחמה זדונית של מדינת ישראל הכובשת. בפועל מדובר בפתרון צבאי לגיטימי ומקובל, ואף בחובה מוסרית. אם מדינת ישראל לא תבנה תוכנית שיטתית והדרגתית לשליטה ברצועת עזה, המצב שם יגלוש מהר מאוד לאנרכיה, והעולם יאשים אותנו בכך. האנרכיה תפגע בראש ובראשונה בתושבי הרצועה, אבל גם תאפשר צמיחה מחודשת של טרור, ובכך תהווה איום על מדינת ישראל.

מכל הבחינות, הקמת ממשל צבאי ישראלי זמני בעזה היא הפתרון המוסרי והנדרש על מנת לשקם את הרצועה ולהשיב את השקט באזור. הגיע הזמן לשים בצד טענות לא מבוססות ותפיסות שגויות, ולהפסיק לפחד פחד לא מבוסס מהמושג שנקרא “ממשל צבאי”.

הפוסט מי מפחד מממשל צבאי זמני? המענה האזרחי בעזה ביום שאחרי מיטוט חמאס הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

על פי חוק הפיקוח על יצוא בטחוני, כל החומרים הדו-שימושיים המועברים לשטחי האחריות הפלסטינית ביהודה, שומרון ועזה מחויבים בפיקוח של רשות מוסמכת.

מדינת ישראל נפגעה פעמים רבות בגלל שימוש לרעה שנעשה בחומרים מסוג זה. כך, למשל, דשנים שהועברו לשטחי האחריות הפלסטינית שימשו לייצור חומרי נפץ, מכלי גז הוסבו למטעני חבלה, ובטון נותב לבניית מנהרות.

הפוסט חומרים דו-שימושיים הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

לקו התילים יש משמעות אסטרטגית חשובה, כיוון שהוא חולש על רמת הגולן הסורית, וגם מהווה מחסום טבעי המקשה על מעבר טנקים ומשוריינים לתוך שטחה הצפוני של מדינת ישראל.

ערב מלחמת יום הכיפורים, תפיסת ההגנה של צה”ל בגולן הייתה שהסורים יתמקדו במתקפה בצפון. בפועל, הסורים הקדישו מאמצים רבים בדרום רמת הגולן, דרך הפתחות שבין התילים בדרום, שהן רחבות יותר בשל מיעוט התילים יחסית לצפון. כך, למשל, נכבש התל הדרומי – תל פארס – בתחילת המלחמה על ידי הסורים, ורק יומיים לאחר מכן נכבש התל מחדש בידי צה”ל.

הפוסט קו התילים הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

בשנת 2022 פרסמה תנועת הביטחוניסטים הערכה אסטרטגית, ובה התריעה שמדינת ישראל ניצבת בפני מלחמה רב-זירתית נוספת שעשויה להיות לא רק אזורית אלא גם גלובלית. ואכן, קיים חשש ממשי שגם מלחמת חרבות ברזל תהפוך למלחמה רב-זירתית מעבר להתנכלויות מצד החות’ים ומצד חיזבאללה בגבול הצפון.

הפוסט מלחמה רב-זירתית הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

אביר לילה ב – חשש חדירה ליישוב בעקבות מידע מודיעיני ממוקד וקונקרטי. במקרה כזה יוקפצו כוחות צה”ל בגזרה (“אביר לילה ב’ צבאי”). לעיתים יוקפצו נוסף להם גם כוחות ההגנה ביישוב (“אביר לילה ב’ מלא”).

אביר לילה ג – חדירה ודאית ליישוב, בין אם מסיבות פליליות ובין אם מסיבות חבלניות. במקרה כזה יוקפצו גם כוחות צה”ל וגם כוחות ההגנה ביישוב.

הפוסט אביר לילה הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

גדר ההפרדה היא סוגיה שנויה במחולקת. אנשים רבים תומכים בבנייתה ומאמינים שהיא הביאה לצמצום משמעותי בכמות הפיגועים בישראל. מנגד, קמו לה גם לא מעט מתנגדים. בשמאל יש הסבורים שהגדר מהווה פגיעה בזכויות הפלסטינים, ושהיא נועדה לקבוע גבול דה פקטו. בימין יש הטוענים שהתפיסה שלפיה ניתן לעצור טרור באמצעות מכשול פיזי בלי לנקוט צעדים אקטיביים היא תפיסה שגויה שהייתה חלק מהקונספציות שהובילו לאסון ה-7 באוקטובר.יש גם אנשים שתומכים עקרונית ברעיון בניית הגדר, אך סבורים שהגדר הנוכחית לא מועילה דייה כיוון שיש בה פרצות רבות.

הפוסט גדר ההפרדה הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

הפקודה המקורית קבעה כי יש לפעול בכל דרך אפשרית לסיכול ניסיון החטיפה, לרבות באמצעות הצבת מחסומים, פגיעה בתשתיות למניעת התקדמות החוטפים והפעלת ירי מסיבי לעבר החוטפים. הפקודה המקורית לא שללה פגיעה בחטוף עצמו, אך במרוצת השנים חודד נוסח הפקודה, והודגש כי אין לפתוח בירי שמטרתו להרוג את החייל החטוף. בשנת 2017 בוטל נוהל חניבעל, והוחלף בפקודה חדשה ששמה נותר חסוי.

נוהל חניבעל הופעל במספר מקרי חטיפה, אך לא תמיד הוביל לסיכול האירוע. בין המקרים שבהם הופעל הנוהל: חטיפת החיילים בהר דב ב-2000, חטיפת החיילים בגבול לבנון ב-2006, וחטיפת סגן הדר גולדין ז”ל במהלך מבצע צוק איתן ב-2014.

הפוסט נוהל חניבעל הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

מבין כל החודשים המדממים של האינתיפאדה השנייה, מרץ 2002 היה הקטלני ביותר. למעשה, הוא היה החודש הקטלני ביותר בתולדות הטרור הפלסטיני עד אוקטובר 2023, עם 105 אזרחים ו-26 חיילים הרוגים. כמעט לא חלף יום באותו חודש ללא פיגוע, והשיא היה הפיגוע במלון פארק בנתניה, בערב ליל הסדר, שבו נהרגו 30 בני אדם ונפצעו כ-160.

לאחר הפיגוע האכזרי, שבו נרצחו בני משפחה וקשישים רבים, חלקם ניצולי שואה, החליטה הממשלה בישיבה שנערכה במוצאי החג על יציאה למבצע מקיף למיגור הטרור ביהודה ושומרון, שהחל מייד בבוקר למחרת אותה ישיבה, ב-29 במרץ 2002.

המטרה: “לפגוע בכל מי שיאחז בנשק”

ראש הממשלה דאז, אריאל שרון, הגדיר את מטרות המבצע:

“להיכנס לערים ולכפרים שהפכו מקלט לטרוריסטים; לתפוס ולעצור מחבלים ובעיקר את שולחיהם ואת אלה המממנים אותם ונותנים להם חסות; לתפוס ולהחרים נשק ואמצעי לחימה שמיועדים לפגוע בישראל; לחשוף ולהשמיד מתקני טרור, מעבדות חבלה, מפעלי ייצור נשק ומתקני מסתור. הפקודות הן ברורות: לפגוע בכל מי שיאחז בנשק ולשתק כל מי שינסה להתנגד לפעולת הכוחות ולסכן אותם, ולהימנע מפגיעה באוכלוסייה האזרחית”.

שם המבצע נטבע על ידי אל”מ גל הירש, שהיה אז קצין אג”ם בפיקוד המרכז, והוא לקוח משירו של חיים חפר, “בין גבולות”: “למך ולזקן/ אנו פה חומת מגן”. כ-25 אלף חיילים גויסו ב”צו 8″ וההתייצבות הייתה בשיעור של למעלה מ-100%, כשחיילים נאבקו על מקום בהסעה לשטחי הכינוס.

איך נתפס מרואן ברגותי

איפה נלחם צה”ל? בכל ערי יהודה ושומרון, למעט יריחו וחברון.

ברמאללה הטיל צה”ל מצור על מתחם המוקטעה – מתחם בנייני הממשלה ומעונו הרשמי של ראש הרשות הפלסטינית – והביא להסתגרותו של יאסר ערפאת בתוך המתחם, יחד עם כמה מבוקשים. כאשר הכוחות סרקו את המבנה, הם מצאו מצבור נשק גדול וכן מסמכים המעידים כי ערפאת בעצמו אישר פיגועים. בין המסמכים היה גם מסמך שנודע בשם “מסמך שובאכי” – חשבונית שנכתבה על ידי איש הכספים של הרשות, פואד שובאכי, ונחתמה על ידי ערפאת עצמו, הכוללת תשלומים ישירים עבור ביצוע פיגועים וכן תמיכה במשפחות שאהידים. המסמך היה בין מסמכים רבים שנמצאו והעידו על מידת מעורבות הרשות הפלסטינית בטרור.

בעקבות המצור של צה”ל, התערבו האמריקאים וגובש הסדר שלפיו הוסגרו המבוקשים ברצח השר רחבעם זאבי והם הועברו לכלא ביריחו. נוסף על כך נפל כל מערך הלחימה של ארגוני הטרור ברמאללה, ולקראת סיום המבצע נתפס גם מרואן ברגותי, מי שהיה מנהיג התנזים, הזרוע הצבאית של הפת”ח, ארגון שהוביל פיגועים רבים בתוך שטח ישראל. ברגותי עדיין מרצה בישראל עונש של חמישה מאסרי עולם.

“הליכה דרך קירות”

בשכם, צה”ל החל לפעול באיחור מכוון, ב-5 באפריל, כדי למשוך אליה מחבלים שסברו כי צה”ל נמנע מלפעול בה. כדי להתמודד עם איומי הצלפים והמארבים ברחובות הצפופים בקסבה של שכם, צה”ל פיתח אסטרטגיה חדשה של “הליכה דרך קירות” כשהוא פורץ את קירות הבתים באמצעים קרים (פטישים למשל) וחמים (חומרי נפץ), ומתקדם מתוך הבתים בלי לצאת אל הרחוב. עיקר הלוחמה בשכם התבצעה בשיטה הזאת, והמבצע הסתיים בניצחון מוחץ של צה”ל, עם עשרות מחבלים הרוגים, עשרות נוספים עצורים ואמצעי לחימה רבים שנתפסו.

בג’נין, לעומת זאת, התרחש הקרב הקשה ביותר. ארגוני הטרור מלכדו את המחנה במטעני חבלה והכינו מארבים בסמטאות הצרות של העיר. צה”ל ספג אבדות רבות, וההתקדמות היתה איטית. אחרי מארב קטלני ב-9 באפריל שבו נהרגו 13 לוחמי מילואים מגדוד נחשון, הוחלט כי כאשר יש חשד להימצאות מחבלים בבית, תינתן אזהרה כדי לאפשר למחבלים להסגיר את עצמם, ולאחר מכן ייהרס הבית באמצעות דחפורי D9 משוריינים. טקטיקה זו הביאה עשרות מחבלים, בהם בכירים, להסגיר את עצמם לידי כוחות צה”ל.

בבית לחם, לאחר כיבוש העיר ומעצר של מבוקשים רבים, התבצרה קבוצה של 38 מבוקשים חמושים בכנסיית המולד, שלפי המסורת הנוצרית ממוקמת מעל המערה שבה נולד ישו. החמושים לקחו כבני ערובה עשרות נזירים וכ-200 אזרחים בהם ילדים, ובעולם נשמעו גינויים ואזהרות לישראל שלא לפגוע במקום, אחד הקדושים ביותר לנוצרים. לאחר יותר מחודש של התבצרות הושג הסכם שבמסגרתו הוגלו 13 המבוקשים הבכירים לחו”ל ו-26 האחרים לעזה, ובני הערובה שוחררו.

ההישג: החזרת חופש הפעולה של צה”ל

המבצע נמשך שישה שבועות, עד ה-10 במאי 2002, ובעקבותיו נהרסה התשתית הארגונית של התנזים והחמאס ביו”ש. כמו כן, הרשות הפלסטינית פורקה מנשקה, וסמלי שלטונה, כולל ה”מוקטעה”, נהרסו. ואולם, ההישג העיקרי של המבצע היה החזרת חופש הפעולה של צה”ל בכל שטחי יהודה ושומרון ושיפור האחיזה המודיעינית בשטח.

אחרי המבצע אמרו אנשי התנזים לחוקריהם מהשב”כ, שעד שלא נתקלו בחיילי צה”ל פנים אל פנים, לא הייתה להם תחושה אמיתית של עוצמת ישראל – שכן עד אז נתפסו בעיניהם ההפצצות ממטוסים כהוכחה לכך שהישראלים חוששים להילחם (מתוך: עפר שלח, “מעריב”, 26.12.2008).

במהלך המבצע נהרגו 28 חיילים ואנשי כוחות הביטחון ביהודה ושומרון, ושלושה נוספים נהרגו ברצועת עזה. 185 נפצעו, מהם שבעה באורח קשה. כ-200 פלסטינים נהרגו, נלכדו 56 מבוקשים בכירים, עשרה מתאבדים פוטנציאליים ואלפי חשודים. הושמדו 50 מעבדות נפץ ונאספה תחמושת רבה.

הפוסט היום לפני 22 שנה: התחיל מבצע חומת מגן הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

החלטת ארצות הברית להימנע מהטלת וטו על הצעת החלטה במועצת הביטחון של האו”ם שקראה להפסקת אש מיידית בעזה, ללא קשר לשחרור החטופים הישראלים מידי חמאס, מסמלת החמרה משמעותית ביחסים בין וושינגטון לירושלים.

המהלך אף מעיד על שינוי גישה מוחלט של ממשל ביידן ביחס לעמדתו בתחילת המלחמה בעזה. לאחר ה-7 באוקטובר 2023 התייצב נשיא ארצות הברית לצד ישראל ותמך באופן בלתי מסויג וחד-משמעי בזכותה של ישראל להגן על עצמה, וכן במטרה של השמדת החמאס כמסגרת צבאית ושלטונית בעזה.

אבל ככל שהמלחמה נמשכה שינה ממשל ביידן את גישתו לשלילה כלפי ישראל. המהלך במועצת הביטחון של האו”ם – שככל הנראה תוכנן בקפידה על ידי ממשל ביידן – נועד לאותת לישראל כי אם היא תמשיך להתעקש על תנאי עסקת החטופים ועל המשך ההכנות למבצע צבאי ברפיח, הממשל האמריקני יהיה מוכן לפעול נגדה גם במחיר של שבירת מוסכמות ביחסים בין שתי המדינות.

הצעד האמריקני – האם זהו קדימון?

לאורך העשורים האחרונים, הווטו האמריקני במועצת הביטחון של האו”ם היה, מצד אחד, קלף מיקוח משמעותי בידי ארצות הברית להפעלת לחצים על ישראל, ומצד שני, הוא שימש ערובה דיפלומטית ומדינית יקרה מפז עבור מדינת ישראל. גם כאשר נוצרו מתיחויות ומורכבויות ביחסי שתי המדינות בנושאים שונים – בעיקר בכל הנוגע לסוגיית הסכסוך הישראלי-פלסטיני – נשמרו גבולות גזרה אלו, וארצות הברית הקפידה לא לשנות את המשוואה מול ישראל (להוציא החלטת ממשל אובמה בשלהי כהונתו, בדצמבר 2016). לכן, יש חשש כי הצעד האמריקני במועצת הביטחון של האו”ם מהווה קדימון לצעדים קיצוניים וחמורים נוספים, כגון צמצום או הקפאת משלוחי הנשק והתחמושת לישראל.

המהלך של ממשל ביידן מהווה פגיעה קשה במלחמה של מדינה מערבית ודמוקרטית בטרור האסלאמי הקיצוני. לא זאת בלבד שההחלטה האמריקנית אינה מועילה לקידום סיום המלחמה, אלא היא תורמת להארכתה. הנהנית העיקרית משינוי העמדה האמריקנית היא בראש ובראשונה חמאס – ולצדה יתר ארגוני הטרור ברצועת עזה – שמקבלים מוושינגטון תמיכה ורוח גבית להמשך הלחימה בישראל והחזקת החטופים.

למה שחמאס תישבר ותסכים להתפשר בעסקת חטופים כאשר היא רואה כיצד בת-הברית החשובה ביותר של ישראל – והמעצמה הגדולה בעולם – זונחת את ירושלים ומאמצת לחלוטין את הנרטיב של ארגון טרור רצחני כמו-נאצי, שאחראי לטבח של 1,200 ישראלים, לאונס נשים, עריפת ראשים, ביתור חלקי גופות, שריפת אנשים חיים ורצח תינוקות?

הצעד האמריקני מקומם עוד יותר, כאשר הוא מגיע למרות כל הוויתורים והמחוות שביצעה ישראל לבקשת ממשל ביידן בכל הנוגע להכנסת ולהרחבת הסיוע ההומניטרי ולצמצום העוצמה הצבאית במהלך המלחמה – צעדים שפוגעים באופן מתמשך במטרת המלחמה ומסכנים את חייהם של לוחמי צה”ל.

אסור לפעול בפזיזות

נוכח מציאות זו, ישראל חייבת להגיב לצעד הקיצוני והחריג של הממשל האמריקני. אולם, לאור יחסי הכוחות בין הצדדים, ולאור העובדה כי ישראל זקוקה לסיוע ולתמיכה האמריקניים באספקת אמצעי לחימה, בסיוע לרכש ביטחוני (רק השבוע אישר הקונגרס האמריקני חבילת סיוע ביטחוני לישראל בסך 3.3 מיליארד דולר) ובהמשך התמיכה בזירה הדיפלומטית והמדינית, אסור לה לפעול בפזיזות ומתוך תחושות בטן רגעיות.

פעולה מדודה כזו עשויה להיות הערכה מחדש בכל הנוגע למעורבות האמריקנית בתהליכי קבלת ההחלטות של ישראל. עד כה, הקפידה ישראל – באופן שהיה מלכתחילה תמוה וחסר תקדים – לערב גורמים אמריקניים רשמיים בתהליך קבלת ההחלטות במלחמה. כעת ישראל צריכה להבהיר לממשל האמריקני כי התיאום והסנכרון בין המדינות בנוגע למלחמה יימשכו כסדרם, אך היא לא תאפשר יותר השתתפות של גורמים אמריקניים רשמיים בתהליך קבלת ההחלטות הריבוני שלה.

נוסף על כך נדרשת חזית אחידה וחוצת מפלגות במערכת הפוליטית בישראל. הן מפלגות הקואליציה והן מפלגות האופוזיציה חייבת לצאת במסר לאומי רשמי, אחיד ותקיף כלפי וושינגטון, שלפיו ישראל דוחה מכול וכול את מניעת הטלת הווטו האמריקני, לצד הבעת תודה לסיוע האמריקני המדיני והביטחוני שהתקבל עד כה מוושינגטון.

להחזיר לתודעה את הטבח

במקביל, ישראל צריכה לצאת בקמפיין הסברה והשפעה נרחב בתוך ארצות הברית ובעולם כולו כדי להחזיר לתודעה את מאורעות ה-7 באוקטובר. קמפיין כזה נעשה בימים שלאחר מתקפת חמאס, אך מאז דעך. כיום, התקשורת, אנשי ציבור, משפיענים ומקבלי ההחלטות נחשפים בעיקר לתמונה חד-צדדית שמגיעה מעזה, המתווכת באמצעות תעמולה של חמאס.

מעל הכול, ישראל צריכה לנצל את המצב הנוכחי כדי לפתוח במבצע צבאי ברפיח להשמדת ארבעת הגדודים של חמאס באזור, או לכל הפחות לפתוח במבצע צבאי להשמדת כוחות חמאס שנותרו במחנות המרכז ברצועת עזה. ארצות הברית חייבת להבין כי למשוואה יש שני צדדים, גם אם צד אחד עליון בכוחו ומסייע לצד השני בנדיבות.

בניגוד לתפיסתו של מנהיג הרוב בסנאט האמריקני, צ’אק שומר, שקרא להדיח את ראש הממשלה בנימין נתניהו, ובניגוד לתפיסתו של הממשל האמריקני בכללותו, הזורק את ישראל מתחת לגלגלי האוטובוס לאחר כל הוויתורים והתיאומים שביצעה מול וושינגטון, ישראל אינה רפובליקת בננות המנוהלת על ידי גורמי חוץ.

מאמר זה פורסם במקור ב-ynet
הכתוב במאמר הוא על דעת המחבר בלבד ואינו משקף בהכרח את עמדת התנועה

הפוסט ממשל ביידן זרק את ישראל מתחת לאוטובוס – וישראל חייבת להגיב בחוכמה הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

בכתבה הראשונה התמקדנו בסיבות שהובילו למלחמה, בכתבה השנייה עסקנו בסוגיות עכשוויות שנוגעות למהלך המלחמה, ובכתבה הקרובה נעסוק בחלקו השלישי והאחרון של הסקר: היום שאחרי מלחמת חרבות ברזל.

הסקר נערך במהלך חודש ינואר 2024 בליווי סטטיסטי של ד”ר חגי אלקיים. הסקר נערך בקרב 1,156 משיבים מקרב האוכלוסייה הבוגרת בישראל (18+), המשתמשת באינטרנט, והוא עבר בקרה כדי לוודא ייצוגיות בהיבטים של גיל, מגדר, לאום, דתיות וזיהוי עצמי פוליטי.

עבור המדגם המשולב (1,156 משיבים) מרווח טעות הדגימה המרבי הוא ±3% בהסתברות של 95%; עבור המדגם היהודי (919 משיבים) מרווח טעות הדגימה המרבי הוא ±3.5% בהסתברות של 95%; עבור המדגם הערבי (237 משיבים) מרווח טעות הדגימה המרבי הוא ±6.5% בהסתברות של 95%.

ישראל, סעודיה או הרשות? שאלת השליטה ברצועת עזה לאחר המלחמה

מתקפת השבעה באוקטובר סדקה, שלא לומר ניפצה, את תחושת הביטחון של הציבור הישראלי. אם כך, מובן בהחלט מדוע אזרחים רבים רוצים לדעת כיצד אפשר להבטיח את ביטחון ישראל בסיומה של מלחמת חרבות ברזל, וכיצד נוודא שלא נחזור על טעויות העבר. אחת הדרכים להבטיח את ביטחון ישראל היא לוודא שהאחריות על ביטחוננו נותרת בידינו, ועל כן שאלנו אם לדעת הציבור הישראלי יש לאפשר לצה”ל חופש פעולה ברצועה גם לאחר המלחמה. התוצאות חד משמעיות: 79% מהנשאלים במדגם המשולב, ו-94% מהנשאלים היהודים, השיבו שיש לאפשר לצה”ל חופש פעולה ברצועה גם לאחר המלחמה.

מנגד, המשתתפים נשאלו גם אם לדעתם כוחות שיטור בין-לאומיים או אמריקאיים יוכלו למנוע את התעצמות הטרור ברצועה. גם כאן התשובה ברורה: 26% מהנשאלים בלבד, ללא הבדל משמעותי בין הציבור היהודי לבין ערביי ישראל, סבורים שכוחות בין-לאומיים יוכלו למנוע את התעצמות הטרור.

ומה באשר להיבט האזרחי? הציבור הישראלי אינו בעד פתרון אחד מסוים, אך בהחלט נגד הפתרון של מתן שליטה לרשות הפלסטינית.

כך, למשל, 25% מהמשיבים סבורים שמדינת ישראל היא שצריכה לנהל את ההיבט האזרחי של חיי הפלסטינים ברצועה לאחר המלחמה. 21% מהמשיבים סבורים שעל ניהול חיי האזרחים ברצועה צריך להיות אמון גוף בחסות סעודיה או איחוד האמירויות. 10% מהמשיבים ענו שהניהול צריך להיות בידי פקידים פלסטיניים מקומיים, 8% השיבו שיש למנות גוף בין-לאומי, ורק 5% מהמשיבים סבורים שצריך להעביר את השליטה ברצועה לידי הרשות הפלסטינית.

המשתתפים נשאלו גם אם לדעתם במצב שבו הרשות הפלסטינית תחזור לנהל את עזה, חמאס יוכל לבצע הפיכה ולשוב לשלטון. על השאלה הזאת השיבו 81% מהנשאלים בחיוב.

לא עוד: הלקחים שיש להפיק בעקבות השבעה באוקטובר

ברור לכול שממשלת ישראל וצה”ל יידרשו לבצע בדק בית מעמיק, ולהבין כיצד התרחשה מתקפת הטרור בשבעה באוקטובר, וחשוב מכך – כיצד אפשר למנוע מצב שבו תתרחש מתקפה דומה. המשתתפים בסקר נשאלו מהם לדעתם הלקחים החשובים ביותר שיש להפיק בעקבות השבעה באוקטובר ומלחמת חרבות ברזל.

הלקח המרכזי, שעליו הסכימו 89% מכלל המשיבים, הוא שאסור לחזור למדיניות ההכלה, ושאין לאפשר מצב שבו נורה אפילו טיל אחד או רקטה אחת לשטח ישראל. לקח זה מוסכם הן על ידי הציבור היהודי והן על ידי ערביי ישראל. הלקח השני בחשיבותו, לפי 84% מכלל המשיבים, הוא שיש לחזק ולעבות את כיתות הכוננות ביישובים.

כחלק מבחינת הלקחים, משתתפי הסקר נשאלו גם אם לדעתם יש לגייס אוכלוסיות נוספות שעד כה לא גויסו. 81% מהנשאלים החילונים, 79% מהמסורתיים ו-59% מהדתיים השיבו על שאלה זו בחיוב. בקרב הנשאלים החרדים נראתה מגמה הפוכה, ו-29% בלבד ענו שיש לגייס אוכלוסיות נוספות. מבין ערביי ישראל, 34% תמכו ברעיון זה.

במסגרת השאלות הנוגעות להפקת הלקחים מהמלחמה גם נשאלו המשתתפים אם לדעתם יש לחזק את ההתיישבות היהודית ביו”ש, בגליל ובנגב. בשאלות האלו נראו אחוזי הסכמה גבוהים בקרב המשיבים היהודים, אך אחוזי הסכמה נמוכים בקרב ערביי ישראל. 96% מהיהודים מסכימים שיש לחזק את ההתיישבות היהודית בנגב ובגליל, לעומת 21% מהערבים. באופן דומה, 73% מהיהודים מסכימים שיש לחזק את ההתיישבות ביו”ש, לעומת 17% מהערבים.

כמו כן, נבדקה השאלה אם נכון ליישב מחדש אוכלוסייה יהודית בתוך שטח רצועת עזה בסיום המלחמה. 62% מהנשאלים היהודים תמכו ברעיון, לעומת 22% מהערבים.

“הסקר מוכיח שהישראלים, למרות כל המחלוקות, מסכימים זה עם זה בנוגע לסוגיות המהותיות”, אומר תא”ל (מיל’) אמיר אביבי. “רוב הישראלים, כולל ערביי ישראל, מבינים שצריך לאפשר לצה”ל חופש פעולה ברצועה לאחר המלחמה. לרוב הישראלים גם ברור שאסור לתת לרשות הפלסטינית לשלוט בעזה, ושאסור בשום בפנים ואופן לחזור למדיניות ההכלה שאפשרה ירי טילים ורקטות לתוך שטח המדינה. הסקר מראה גם שרוב היהודים מבינים עכשיו את מה שאנחנו בתנועת הביטחוניסטים טענו תמיד – ההתיישבות היהודית בכל חלקי הארץ, לרבות ביו”ש ובעזה, הכרחית כדי להבטיח את ביטחון ישראל לדורות”.

הפוסט מדד הביטחוניסטים: מלחמת חרבות ברזל – היום שאחרי הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

בכתבה הראשונה בסדרה עסקנו בסיבות השונות שהובילו לאסון השבעה באוקטובר. בכתבה הזו נעסוק בחלקו השני של הסקר: המציאות הנוכחית בצל מלחמת חרבות ברזל, לרבות יעדי המלחמה, דעת הקהל העולמית, והתפיסות בקרב בציבור הערבי בישראל.

הסקר נערך במהלך חודש ינואר 2024, בליווי סטטיסטי של ד”ר חגי אלקיים. הסקר נערך בקרב 1,156 משיבים מקרב האוכלוסייה הבוגרת בישראל (18+), המשתמשת באינטרנט, והוא עבר בקרה כדי לוודא ייצוגיות בהיבטים של גיל, מגדר, לאום, דתיות וזיהוי עצמי פוליטי.

עבור המדגם המשולב (1,156 משיבים) מרווח טעות הדגימה המרבי הוא ±3% בהסתברות של 95%; עבור המדגם היהודי (919 משיבים) מרווח טעות הדגימה המרבי הוא ±3.5% בהסתברות של 95%; עבור המדגם הערבי (237 משיבים) מרווח טעות הדגימה המרבי הוא ±6.5% בהסתברות של 95%.

השבת החטופים מול הכרעת חמאס: דעת הציבור על מטרות המלחמה

כבר מראשית המלחמה הכריזה מדינת ישראל על שתי מטרותיה העיקריות: להשיב את החטופות והחטופים הישראלים, ולמוטט את שלטון חמאס. שאלה מרכזית שמטרידה את הציבור הישראלי היא אילו מבין המטרות האלה היא חשובה יותר. או במילים אחרות, אם מדינת ישראל תגיע למצב שבו היא יכולה להשיג רק מטרה אחת מתוך שתי אלה, איזו מטרה זו תהיה?

בהתאם, ביקשנו מהמשיבים להכריע באופן דיכוטומי בין שני היגדים – האחד: יש לשחרר את החטופים גם במחיר אי-הכרעת חמאס; השני: יש לשחרר את החטופים רק במידה ששחרורם לא יפגע ביכולת למוטט את חמאס.

ההכרעה היא חד משמעית: 68% מהנשאלים בחרו בהיגד המציב את הכרעת חמאס כמטרה העיקרית, לעומת 32% שהציבו את השבת החטופים כמטרה העיקרית. פילוח התוצאות לפי לאום מגלה שוני מהותי בין הציבור היהודי לבין ערביי ישראל. 78% מהציבור היהודי סבורים שיש לשחרר את החטופים רק במידה שלא תיפגע היכולת למוטט את חמאס, ובקרב הציבור הערבי המצב הפוך: 72% חושבים שיש לשחרר את החטופים גם על חשבון מיטוט חמאס.

פילוח אידיאולוגי של הציבור היהודי מגלה פערים לא מבוטלים בין ימין, מרכז, ושמאל. 89% מהנשאלים המזוהים עם הימים בחרו בהיגד שלפיו יש לשחרר את החטופים רק במידה שלא תיפגע היכולת למוטט את חמאס, ו-69% מהנשאלים המזוהים עם המרכז בחרו גם הם בהיגד זה. בקרב הנשאלים מהשמאל רק 44% מהנשאלים בחרו בהיגד זה, והיתר בחרו בהיגד שלפיו יש לשחרר את החטופות והחטופים בכל מחיר.

ישראל נגד העולם: אנטי-ישראליות, אנטישמיות, והטענות על ביצוע פשעי מלחמה

מלחמת חרבות ברזל מתרחשת ברצועת עזה, אבל לא רק שם. מאז פרוץ המלחמה, הזירה העולמית סוערת ורוחשת. בכל יום מתקיימות במדינות שונות הפגנות נגד ישראל, בקמפוסים של האוניברסיטאות היוקרתיות ביותר נשמעות קריאות אנטישמיות, ובבית הדין הפלילי הבין-לאומי בהאג עוד נידונה השאלה אם ישראל מבצעת פשעי מלחמה.

המשתתפים בסקר התבקשו לציין מה הם חושבים על האופן שבו מדינות העולם רואות את ישראל, וגם להביע את עמדתם בנוגע לדין הבין-לאומי כאשר הוא פוגש את צורכי צה”ל בשטח.

על השאלה אם העמדות אנטי-ישראליות באירופה נובעות מאנטישמיות השיבו 84% מהנשאלים במדגם המשולב בחיוב. בחינה של הפילוח האידיאולוגי בין ימין, מרכז ושמאל מגלה שמתקיים קונצנזוס: 97% מכלל היהודים סבורים שהעמדות האנטי-ישראליות הן תולדה של אנטישמיות. עם זאת, בפילוח לאומי, מתברר שרק 48% מערביי ישראל מסכימים עם טענה זו.

שאלת הדין הבין-לאומי הניבה גם היא תוצאות מעניינות. המשתתפים התבקשו לציין עד כמה, לדעתם, צה”ל צריך לפעול בהתאם לדיני המלחמה הבין-לאומיים. 13% מהנשאלים היהודים סבורים שצה”ל צריך לפעול בהתאם לדיני המלחמה בכל מצב, אך 78% סבורים אחרת. אותם 78% נחלקים לשתי קבוצות: 29% אחוזים חושבים שצה”ל צריך לפעול על פי הפרשנות המחמירה ביותר של דיני המלחמה הבין-לאומיים – כל עוד הדבר לא מסכן את כוחותינו; ו-49% חושבים שצה”ל צריך להשיג את מטרותיו במינימום סיכון של כוחותינו – גם אם לצורך כך הוא לא יעמוד בדיני המלחמה.

מזדהה או לא מזדהה? דעת הישראלים על דעת הציבור הערבי בישראל, ביו”ש ובעזה

בעקבות מתקפת הטרור של חמאס בשבעה באוקטובר, ישראלים רבים החלו לתהות מהי דעת הציבור הערבי ביו”ש, בעזה וגם בישראל בקשר למתקפה. בסקר שאלנו את המשתתפים אם לדעתם הציבור הערבי מזדהה עם המתקפה או לא, על פי חלוקה לאזורים: עזה, יהודה ושומרון, ערביי ישראל.

תוצאות המדגם מראות כי 84% מהישראלים סבורים שגם הערבים בעזה וגם הערבים ביו”ש מזדהים עם מתקפת הטרור. בנוגע להזדהות של ערביי ישראל, 49% מהנשאלים סבורים שגם הם מזדהים עם המתקפה.

בסקר נבחנה גם השאלה אם מתקפת טרור בסגנון השבעה באוקטובר הייתה יכולה להתרחש במציאות שבה הרשות הפלסטינית הייתה שולטת ברצועת עזה במקום חמאס. 70% מהנשאלים במדגם המשולב מאמינים שמתקפה כזו אכן הייתה יכולה להתרחש גם תחת שלטון הרשות ברצועה.

נוסף על כך נשאלו המשתתפים אם לדעתם הרשות הפלסטינית הייתה יכולה לחולל ביישובי המרכז את מה שחמאס חולל ביישובי העוטף. כאן עלו נתונים חד משמעיים: 79% מכלל הנשאלים, ו-91% מהיהודים, מאמינים שהרשות הפלסטינית הייתה יכולה לנהוג כחמאס, אילו רק ניתנה לה ההזדמנות.

נתונים אלה מלמדים שהציבור הישראלי תופס את הרשות הפלסטינית כאויב שאינו שונה במהותו מהחמאס בכל הנוגע לכוונות ההתקפיות נגד ישראל.

“תוצאות הסקר מוכיחות שהציבור הישראלי מבין היטב את מטרות המלחמה ורואה במיטוט חמאס את מטרת העל”, אומר תא”ל (מיל’) אמיר אביב, יו”ר התנועה. “הציבור גם מבין שהרשות הפלסטינית היא לא הפתרון אלא חלק מהבעיה. לתת לרשות להיות גורם שלטוני זה לחזור לשישה באוקטובר”.

בכתבה הבאה נמשיך לעסוק בתוצאות הסקר, נבדוק מה הציבור חושב על היום שאחרי המלחמה, וכיצד הוא סבור שרצועת עזה העתידית צריכה להתנהל.

הפוסט מדד הביטחוניסטים: מהי לדעת הציבור הישראלי מטרת המלחמה המרכזית? הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

הפעם ב”מדד הביטחוניסטים” בחנו את יחס הציבור הישראלי אל מלחמת חרבות ברזל בהסתכלות של עבר, הווה ועתיד. תחילה בדקנו מה הציבור חושב על הנסיבות והתפיסות שהביאו לאסון השבעה באוקטובר. לאחר מכן בדקנו מה הציבור חושב על המציאות הנוכחית ועל מטרות המלחמה. לבסוף בדקנו אילו לקחים הציבור סבור שיש להפיק מהשבעה באוקטובר, וכיצד הוא חושב שיש לפעול בסיום המלחמה.

בכתבה זו נעסוק בחלקו הראשון של הסקר: היום שלפני מלחמת חרבות ברזל.

הסקר נערך במהלך חודש ינואר 2024, מטעם מחלקת המחקר של הביטחוניסטים, ובליווי סטטיסטי של ד”ר חגי אלקיים. הסקר נערך בקרב 1,156 משיבים מקרב האוכלוסייה הבוגרת בישראל (18+), המשתמשת באינטרנט, והוא עבר בקרה כדי לוודא ייצוגיות בהיבטים של גיל, מגדר, לאום, דתיות וזיהוי עצמי פוליטי.

עבור המדגם המשולב (1,156 משיבים) מרווח טעות הדגימה המרבי הוא ±3% בהסתברות של 95%; עבור המדגם היהודי (919 משיבים) מרווח טעות הדגימה המרבי הוא ±3.5% בהסתברות של 95%; עבור המדגם הערבי (237 משיבים) מרווח טעות הדגימה המרבי הוא ±6.5% בהסתברות של 95%.

הכשלים שהובילו לאסון: ניתוח מודיעין שגוי והתנהלות לקויה בזמן אמת

המחדלים שאפשרו את התרחשות השבעה באוקטובר עוד ייבחנו לעומק בעתיד, וייתכן שיחלפו שנים עד שהציבור יֵדע בוודאות מהן הסיבות למחדל ומיהם האשמים. בינתיים, שאלנו את הציבור מי לדעתו נושא בעיקר האחריות לאסון הגדול שפקד את החברה הישראלית, הדרג הצבאי או הדרג המדיני. התשובה שקיבלנו: גם וגם, אם כי קיימת הסכמה גבוהה יותר באשר לחלקו של הדרג הצבאי במחדל: 89% מהמשיבים סבורים שהדרג הצבאי אשם, ו-76% סבורים שהדרג המדיני אשם.

נוסף על כך בדקנו אילו כשלים צבאיים השפיעו לדעת הציבור על האסון. 91%מהמשיבים מאמינים שהכשל המכריע הוא ניתוח שגוי של מודיעין קיים, ואילו רק 67% מהמשיבים מאמינים שלצה”ל היה מחסור במודיעין. על השאלה אם הכשל בהבנת הסיטואציה בזמן אמת השפיע על האסון, 89% ענו בחיוב, ו-86% ציינו שהיערכות לא מספקת של צה”ל בגבול עזה בשגרה השפיעה גם היא על מאורעות השבעה באוקטובר.

נתון מעניין נוסף שעלה במסגרת הסקר הוא עלייה של 14% במדד האמון במשטרת ישראל. בסקר הנוכחי 39% ציינו שיש להם אמון במשטרה, לעומת 25% בלבד בסקר הקודם. ייתכן שהעלייה באמון במשטרה נובעת מהתרומה המשמעותית וההרואית שלה לבלימת הפלישה בשבעה באוקטובר.

הקונספציה קרסה. אבל איזו קונספציה בדיוק?

על אמירה אחת יכול הציבור להסכים: “הקונספציה קרסה”. השאלה שנותרה פתוחה היא: מה בדיוק הייתה הקונספציה. בסקר שאלנו עד כמה התפיסות השונות שבהן החזיקה מדינת ישראל אפשרו את מתקפת הטרור.

במקום הראשון, לפי84% מהמשיבים, נמצאת התפיסה שלפיה חמאס מורתע. מייד אחריה נמצאות התפיסה שאפשר לשמור על ביטחון ישראל לצד שלטון חמאס ברצועה (82%), והתפיסה שמודיעין וטכנולוגיה יכולים להחליף נוכחות צבאית משמעותית (81%). שתי תפיסות נוספות שהשפיעו לדעת המשיבים על אירועי השבעה באוקטובר הן התפיסה שמתן שטח, עצמאות פנימית וכסף לשלטון הפלסטיני בעזה יפחית את הכוונות לתקוף את ישראל (79%), והתפיסה שנכון לחזק את חמאס בעזה כדי להחליש את הרשות הפלסטינית (75%).

תפיסה נוספת שהוצגה למשתתפי הסקר היא התפיסה שלפיה מהלך היפרדות מהפלסטינים, כפי שנעשה בהתנתקות, יוביל לעליית כוחות מתונים ברצועת עזה ולרגיעה ביטחונית. על פי תוצאות המדגם המשולב, 73% מהמשיבים סימנו תפיסה זו כגורם אפשרי למחדל. בחלוקה לפי לאום, עלה כי 80% מבין המשיבים היהודים סבורים שתפיסה זו השפיעה על המחדל, לעומת 48% מהמשיבים מקרב ערביי ישראל. גם בתוך הציבור היהודי אפשר לראות חילוקי דעות. בחלוקה אידיאולוגית של הציבור היהודי, אפשר לראות כי 92% מהנשאלים שזיהו עצמם כימנים סימנו תפיסה זו כמשפיעה על האסון, לעומת 69% ו-66% מקרב הנשאלים שזיהו עצמם במרכז ובשמאל בהתאמה.

בחזרה ל-2005: האם תוכנית ההתנתקות השפיעה על השבעה באוקטובר?

אחת השאלות שעלו מחדש לדיון בעקבות מלחמת חרבות ברזל היא האם תוכנית התנתקות, שבוצעה בשנת 2005, השפיעה על אסון השבעה באוקטובר.

במסגרת הסקר, שאלנו את המשתתפים אם לדעתם תוכנית ההתנתקות הייתה טעות. 60% מהם סברו כי ההתנתקות הייתה טעות, לעומת 35% שסברו שלא הייתה טעות, ו-15% ש”אינם יודעים”.

בחינה של הפילוח לפי לאום חושפת פערים משמעותיים. 68% מהיהודים סבורים שההתנתקות הייתה טעות, אך רק 31% מערביי ישראל חושבים כך. פער גדול אף יותר אפשר לראות בפילוח האידיאולוגי בקרב המשיבים היהודים: בימין 86% מהמשיבים מאמינים שההתנתקות הייתה טעות, ובשמאל 29% בלבד.

המשתתפים בסקר נשאלו גם אם דעתם בנוגע להתנתקות השתנתה בעקבות מאורעות השבעה באוקטובר. 79% מהמשיבים ענו שדעתם לא השתנתה, 19% ענו שבעבר הם חשבו שההתנתקות הייתה נכונה אך כעת חושבים שהיא הייתה טעות, ו-2% בלבד בחרו בתשובה ההפוכה – בעבר הם חשבו שההתנתקות הייתה טעות וכעת חושבים שהיא הייתה מוצדקת.

המחלוקות והסרבנות

התקופה שקדמה למלחמת חרבות ברזל הייתה מאתגרת מאוד עבור החברה הישראלית. בשנים האחרונות נערכו מחאות חברתיות ופוליטיות רבות, שהלכו והחריפו סביב הדיון על הרפורמה המשפטית. בצל המחאות נשמעו גם קריאות לסרבנות מצד משרתי מילואים.

המשתתפים בסקר נשאלו עד כמה המחלוקות בחברה הישראלית והקריאה לסרבנות השפיעו לדעתם על ההרתעה הישראלית מול חמאס.

התוצאות מראות כי 84% מהנשאלים במדגם המשולב (ו-91% בקרב הנשאלים היהודים) מאמינים שהמחלוקות בחברה הישראלית פגעו ביכולת ההרתעה מול חמאס. פילוח של האוכלוסייה היהודית לפי זיהוי אידיאולוגי לא גילה פערים משמעותיים בין ימין, מרכז ושמאל.

לעומת זאת, באשר לשאלת הסרבנות ואי-ההתייצבות לשירות, כן הודגמו הבדלים משמעותיים בפילוח האידיאולוגי: בימין 93% מאמינים שהסרבנות פגעה ביכולת ההרתעה, במרכז 74% חושבים כך, ובשמאל 51% בלבד.

השורה התחתונה

חלקו הראשון של הסקר נועד לברר מה הציבור חושב על הנסיבות שאפשרו את התרחשות האסון בשבעה באוקטובר. לצד חילוקי דעות ברורים בין היהודים לערביי ישראל, ובין הימין לשמאל, התגלו גם מספר הסכמות שמעלות מסקנות חשובות.

“אנחנו רואים שהחברה הישראלית מסכימה באופן גורף שהמחלוקות בעם והקריאות לסרבנות פגעו ביכולות ההרתעה של ישראל. זה מוכיח שהאחדות בעם הכרחית לשמירה על החוסן שלנו, ושצה”ל צריך להישאר מחוץ לשיח הפוליטי”, אומר תא”ל (מיל’) אמיר אביבי, יו”ר הביטחוניסטים. “ראינו גם שאין קונספציה אחת שקרסה, אלא מערך חשיבה שלם שלא היה מיושר עם המציאות. בשביל להבטיח את ביטחון ישראל נדרשת חשיבה מחודשת על כל אסטרטגיית הביטחון הלאומי – בדיוק כמו שתנועת הביטחוניסטים התריעה הרבה לפני המלחמה”.

בכתבה הבאה נמשיך לבחון את תוצאות הסקר, ונבדוק מה הציבור חושב על המציאות הנוכחית – גם בזירה המקומית וגם בזירה העולמית.

הפוסט מדד הביטחוניסטים: מלחמת חרבות ברזל – היום שלפני הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

י’ מגיע בשעה 11:00 בדיוק. ההליכה שלו משדרת ביטחון, אבל כשהוא מתיישב על הכיסא הוא נראה מעט מהוסס. לפני הכול חשוב לו שנחליט על מה מדברים, ובעיקר על מה לא. הוא לא רגיל להתראיין, הוא מסביר. ובכלל, זה שהוא יושב כאן, חודשים ספורים אחרי שהשתחרר מהמוסד ומדבר על השירות שלו, אומר משהו על הארגון כולו.

“פעם לא היה מצב שבכיר מוסד יישב להתראיין, אבל היום הארגון הרבה פחות חשאי מכפי שהיה”, י’ אומר. “לפעמים נראה שהוויתור על החשאיות בתחומים מסוימים לא פוגע ואולי אפילו מועיל, אבל חשוב להבין שכל פגיעה בחשאיות היא סדק שרק יכול להתרחב”.

החשאיות היא לא השדה היחיד שבו חלו שינויים. ככל שהריאיון מעמיק, מתברר שהמוסד עבר לא מעט תמורות בשנים האחרונות. איומים שלא היו קודם, התקדמות טכנולוגית, גלובליזציה, שינויים כלכליים ותפיסות חברתיות חדשות – כל אלה השפיעו, ומשפיעים עדיין, על ההתנהלות של זרוע הביון של ישראל. “הגעתי למוסד באמצע שנות התשעים וכל מה שעניין את האנשים באותו זמן היה לשרת את המדינה”, י’ מספר. “היה ברור להם למה הם שם ומה הם עושים, אבל היום זה לא תמיד ככה”.

“בשביל עולה חדש אין דרך מוחשית יותר להגשים את החלום הציוני”

י’ עלה לארץ לבד מאירופה בגיל צעיר ממניעים ציוניים גרידא. הוא התגייס לצה”ל, שירת בקבע והתמנה לקצין, ומייד לאחר השחרור הגיע למוסד. הוא שירת בארגון הביון 30 שנה, ועזב לפני חודשים ספורים. במהלך הקריירה שלו מילא תפקידים מבצעיים ופיקודיים שונים, ובשנים האחרונות היה בפיקוד הבכיר ושימש סגן ראש אגף. “עשיתי דברים נפלאים שאפשר רק לחלום עליהם”, י’ אומר, ולא יכול שלא לחייך. “אני חושב שבשביל עולה חדש אין דרך מוחשית יותר להגשים את החלום הציוני”.

במהלך שירותו, י’ זכה להיות גם בצד המבצע וגם בצד המשלח. “אהבתי את שני העולמות”, הוא מודה. “כשהייתי מפקד בשטח היה לי הרבה יותר חופש פעולה כי יש החלטות שצריכות להתקבל בזמן אמת. מצד שני, יש החלטות שרק מפקד במטה יכול לקבל, והיה מעניין לחוות גם את זה”.

“כדי לנצח היי טק צריך לפעמים לואו טק”

כמי שעבר בין דיסציפלינות שונות והתנסה במגוון תפקידים, ל-י’ יש הבנה עמוקה לגבי אופן ההתנהלות של המוסד, והוא גם יודע להצביע על השינויים שחלו בארגון במרוצת הזמן. לדבריו, אחד השינויים הבולטים ביותר קשור בהתקדמות הטכנולוגית המואצת שמאפיינת את העשורים האחרונים.

“השינויים קורים במהירות עצומה”, י’ אומר. “אם בעבר יכולנו להעריך מה יקרה בעוד עשר שנים, היום בקושי אפשר לדעת מה יקרה בעוד שנה. המצב הזה מאתגר מאוד גופים שנדרשים לעבוד תחת מעטה חשאי”. לדברי י’, כל פיתוח טכנולוגי מקנה יכולות חדשות, אבל גם מייצר איומים חדשים. “ישראל היא מעצמה טכנולוגית, ואנחנו מנצלים מהר מאוד את היכולות החדשות, ויוצרים פער בינינו לבין האויבים שלנו”, הוא מרחיב. “הבעיה היא שאנחנו כל כך מזלזלים ביריב, שאנחנו מניחים שהוא לא יצליח להדביק את הפער ולהגיע גם לאותן יכולות. ברגע שאנחנו מזהים יכולת טכנולוגית חדשה אנחנו צריכים ללמוד לא רק איך להשתמש בה, אלא גם איך להתגונן בפניה – ובזה אנחנו נכשלים כל הזמן”.

הקִדמה, לתפיסתו של י’, מעלה בעיה נוספת, והיא הסתמכות רבה מדי על אמצעים טכנולוגיים. “ההישענות שלנו על הטכנולוגיה היא ללא ספק מוגזמת”, הוא קובע. “הטכנולוגיה היא כלי עזר חשוב, אבל ברגע שאנחנו בונים רק עליה, אנחנו מגיעים למקומות לא טובים. אנחנו חושבים שהטכנולוגיה מייעלת תהליכים, אבל לפעמים היא דווקא מעכבת כי הפיתוח שלה גוזל זמן ומשאבים רבים. מעבר לכך, לפתרונות טכנולוגיים, טובים ככל שיהיו, אין את אותה רמת תמרון וגמישות שיש לבני האדם”.

י’ סבור שנקלענו בשנים האחרונות למלחמת חימוש טכנולוגית, שבה כל צד מנסה להתקדם יותר מהאחר. “הנטייה שלנו היא להתקדם ולהשתכלל כל הזמן, אבל בהרבה מקרים הפתרון הכי נכון הוא דווקא להיות פחות טכנולוגי”, הוא מסביר. “אם יש משהו שלמדתי מארגונים כמו החמאס והג’יהאד האסלאמי, זה שבשביל להתמודד עם היי טק צריך לפעמים להשתמש בלואו טק”.

מדינת ישראל איבדה את היכולת לשלם מחירים

מלבד השינויים הטכנולוגיים, בכיר המוסד היוצא מציין שינוי מרכזי נוסף שחל בארגון, והוא היכולת לנהל סיכונים. “העיקרון המנחה בכל המבצעים של המוסד הוא שמירה על ביטחון הכוח, אבל פעמים רבות העיקרון הזה גורם לפסילת משימות, או שהוא מרדד כל כך את ההישג הנדרש שכבר אין טעם לעשות את המבצע”, י’ מסביר. “יש משימות שנמצאות אך ורק בתחום האחריות של המוסד, ונכשלנו בהן לחלוטין כי חששנו לאתגר את עצמנו”.

לדעת י’, ההימנעות של המוסד מלקיחת סיכונים קשורה בתהליך רחב יותר. “אני חושב שבמהלך השנים לא רק המוסד, אלא גם מדינה ישראל כולה, איבדו את היכולת להסתכן ולשלם מחירים”, הוא אומר. “בשנות החמישים והשישים, מדינת ישראל עשתה מבצעים מדהימים בשטח האויב. היא ספגה המון אבדות, אבל לא הייתה לה ברירה. עם הזמן, בעיקר בעקבות השהייה הממושכת ברצועת הביטחון, המדינה והתושבים כבר לא יכלו לשאת את השכול. לאחר החתימה על הסכמי אוסלו נוצרו בקרב העם תקווה גדולה ושאיפה לנורמליזציה. מתוך התקווה הזאת איבדנו את האידיאולוגיה ואת האמונה שלנו בצדקת דרכנו. התחלנו לפזול לכיוון מדינות המערב ורצינו להיות כמוהן, אבל אנחנו במזרח התיכון, ובמזרח התיכון יש כללי משחק אחרים”.

הציפייה לשגרת חיים אחרת, שפיעמה בקרב התושבים, החלה להשפיע גם על מקבלי ההחלטות בממשלה ובצבא. “במשך שנים ראינו איך מפקדים ומדינאים מחפשים את הדרך להגיע להישגים הכי גדולים, לשלם את המחירים הכי נמוכים, והכול תוך לקיחת הסיכונים הכי רדודים”, י’ אומר. “אי אפשר לעבוד ככה. מדינה שלא מוכנה להסתכן וחלילה לשלם מחירים בשביל להגן על עצמה, מאבדת את היכולת להמשיך להתקיים”.

הכור האיראני והשבעה באוקטובר: האם אנחנו נכנסים לנעלי האויבים שלנו?

לדעת י’, אחת הסוגיות שבהן ההימנעות מלקיחת סיכונים גבתה מחירים כבדים היא סוגיית הכור הגרעיני באיראן. האחריות על הטיפול בכור היא בעיקרה של המוסד, והוא אכן פועל רבות כדי למגר את הסכנה. עם זאת, לפי הבכיר היוצא, הוא היה יכול לפעול טוב יותר. “כשמסתכלים על התוצאה שהשגנו בעשרים השנים האחרונות, היא לא מספיק טובה”, הוא אומר. “עיכבנו את התפתחות הגרעין אבל לא מנענו אותה, וככל שעוברות השנים נהיה קשה יותר לצמצם את הפער”.

י’ מוסיף שגם ההצלחות של ישראל בכל הקשור להתמודדות עם הכור האיראני מתבררות היום כבעייתיות. “לא לקחנו בחשבון את המחיר של הצלחת המבצעים, ולא חשבנו על מה זה עושה לצד השני. האויב שלנו לומד מצוין מההצלחות שלנו, ואני לא חושב שהשכלנו לשים את עצמנו בנעליים שלו, ולהבין באמת איך הוא מנתח את המצב”.

בעיית הכור האיראני חשובה ומדאיגה, אך כעת מדינת ישראל ממוקדת במלחמת חרבות ברזל. בצל המלחמה, הציבור הישראלי עדיין דורש להבין כיצד התרחש מחדל השבעה באוקטובר. במוקד השאלות הנוקפות נמצאים הממשלה, הצבא והשב”כ. המוסד, לעומת זאת, נותר לרוב מחוץ לשיח. “הציבור כמעט לא דורש מהמוסד לקחת אחריות, וזה נוח למוסד”, אומר י’. “אני חושב שכרגע הארגון די מצליח להתחמק מלקיחת אחריות”.

המוסד אומנם מטפל באיומים רחוקים גיאוגרפית, אך זה לא מנקה את כפיו באופן אוטומטי מהאחריות למחדל. “אין ספק שצריך לבחון אם היה כשל מודיעיני גם במוסד”, מדגיש י’. “צריך לבדוק אם האירועים הושפעו מאזורים שהם מחוץ למעגל הראשון, כמו איראן וקטאר. אם למוסד הייתה יכולת לחשוף מהלכים שקרו ביעדים רחוקים והובילו לאסון שבעה באוקטובר, אז הוא נכשל”.

י’ מבהיר שהשירות במוסד לא הופך את הדעות שלו לנכונות יותר מהדעות של האדם הממוצע ברחוב, אך הוא בכל זאת מנסה לתת מענה לשאלה הבוערת: למה לא מחסלים את בכירי חמאס?

“אני תמיד טענתי שהחיסולים הם הספורט הלאומי של מדינת ישראל”, אומר י’. “נוח לנו להסיט את המשאבים לשם כי החיסולים נראים טוב ומביאים כתבות בעיתונים, אבל לרוב הם לא באמת מוכיחים את עצמם ולא משיגים תוצאה שמשפרת את ביטחון המדינה באופן משמעותי. יש פעולות יותר אפקטיביות, אבל אנחנו לא עושים אותן בגלל שהן מורכבות וארוכות, ובסופו של דבר לא מעוררות את אותו רושם. אין מה לומר, התאהבנו בדברים הלא נכונים”.

י’ מדגיש שהחיסולים, ברוב המקרים, הם הפתרון הקל, ומבחינתו אין ספק שמדינת ישראל יכולה לחסל גם את בכירי חמאס. “מדינת ישראל יכולה לעשות הכול. בכירי חמאס חיים רק בגלל שמדינת ישראל, מסיבות שונות, נותנת להם לחיות”, הוא פוסק. “צריך להבין שהסיפור עם חמאס מורכב מאוד פוליטית וביטחונית, בעיקר בגלל שהעימות קרוב כל כך לבית. כל חיסול של בכיר, ובוודאי של סינוואר, יגרור תגובה, ולכן זאת החלטה כבדת משקל. מעבר לכך, גם לא ידוע מי יחליף את אותם בכירים, ומה יהיו ההשלכות של המינויים החדשים. אני, באופן אישי, לא חושב שחיסול של מנהיג כזה או אחר יעשה הבדל משמעותי. בשביל למוטט את חמאס לא צריך לחסל את המנהיגים שלו, צריך לחסל את התשתיות שלו – וזה כבר הרבה יותר מורכב”.

הארגונים הממשלתיים שכחו את הייעוד שלהם

י’ סיים את שירותו במוסד רק לפני מספר חודשים, כך שהוא מכיר היטב את גרסתו העכשווית. למרות האהבה וההערכה הרבה שהוא רוחש לארגון שבו צמח והתחנך, יש לו גם ביקורת רבה.

“כשהגעתי למוסד האנשים היו הרבה יותר צנועים. לא היה עניין של אגו בכלל. באנו לשרת את המדינה ולא להשמיע מה אנחנו עושים”, הוא אומר. “היום החשאיות כבר לא באה באותה טבעיות”.

י’ מסביר שהסדקים בחשאיות לא מגיעים רק מצידם של המשרתים, אלא גם מהארגון עצמו. “המוסד התחיל למתג את עצמו באופן מתוכנן ואקטיבי”, הוא אומר. “המיתוג הזה חשוב, כי בסופו של דבר המוסד מתחרה מול גופי הביטחון האחרים על כוח אדם, תקנים ומשאבים. הבעיה היא שהניסיון של המוסד להדגיש את חשיבותו מוביל אותו לחפש הישגים מהירים. זה משחק משחית שהפך את המוסד מארגון ממלכתי לארגון מערכתי, שבמקום לשרת את המדינה עסוק בעיקר בהזנה עצמית”.

י’ לא חוסך בביקורת גם בכל הקשור לניצול משאבים. “אף ארגון ממשלתי הוא לא ארגון יעיל. בכולם יש בזבוזי כסף ותפקידים כפולים. כל ארגון רק מנסה להצדיק את התקנים שהוא קיבל, ומחפש איך לממש את כל התקציב שלו, גם אם זה אומר להוציא כסף בצורה לא יעילה”.

לדבריו, חוסר היעילות מעיד גם הוא על כך שהממלכתיות התחלפה במערכתיות. “כשאתה חלק מגוף ממשלתי, יש לך אחריות כלפי אזרחי מדינת ישראל, כי אתה משתמש בכספים של האזרחים ולוקח משאבים שהיה אפשר לנצל במקום אחר”, הוא אומר. “אני חושב שהמודעות הזאת לא קיימת יותר בארגונים ממשלתיים. תוכניות העבודה שלהם תואמות את הצרכים שלהם ולאו דווקא את מה שצריך לעשות. הם שכחו את הייעוד שלהם ושכחו את מי הם משרתים”.

הפתרון לבעיה הזאת, לדעת י’, צריך לכלול תמריצים להתייעלות, וגם פיקוח חיצוני. “נכון להיום, אין במוסד תמריצים שמעודדים התייעלות וחיסכון, אלא להפך”, הוא אומר. “נוסף על כך, אין שום פיקוח חיצוני. תחת נימוק החשאיות, המוסד נותן דין וחשבון בעיקר לעצמו, ורק על דברים שהוא מוכן לתת עליהם דין וחשבון. אין ברירה, חייבים לקבוע פיקוח של גורמים חיצוניים עם סיווג רלוונטי, וליצור איזון בין חשאיות לשקיפות”.

“הרווחתי חיים נפלאים”

י’ הקפיד להגיע לריאיון בזמן, אבל במהלך השיחה הוא לא מביט בשעון. בחיים החדשים שלו הוא לא ממהר לשום מקום. המצב הזה שונה מאוד מכל מה שהכיר בשלושת העשורים האחרונים. “בארגונים כמו המוסד הנטייה היא לעבוד 24/7”, הוא אומר. “העבודה לא באמת מסתיימת כשיוצאים מהמשרד, כי יש משימות שאי אפשר לנטוש. כמפקד מוטלת עליך אחריות כבדה, ומחיר התקלה עשוי להיות גבוה מאוד. בשיא העשייה שלי נדרשתי לקבל 100–200 החלטות משמעותיות מדי יום. מעבר לכך, בגלל האופי של הפעילות שלנו, אנחנו גם נוסעים המון לחו”ל. היו שנים שבהן שהיתי 150 יום מחוץ למדינה”.

י’ מודה שהעומס והנסיעות המרובות באו, לא פעם, על חשבון החיים הפרטיים שלו. “לא סתם התגרשתי”, הוא צוחק קלות, ומייד מרצין. “הילדים שלי מזכירים לי כל הזמן בכמה אירועים חשובים בחיים שלהם לא נכחתי, וזה קשה. היום המוסד עושה מאמצים רבים כדי לגשר בין העבודה למשפחה, אבל אני לא יודע אם זה באמת אפשרי. בסופו של דבר, כל מי שמתגייס לארגון חייב לדעת שזה כרוך במחירים אישיים כבדים”.

בראייה לאחור, י’ היה שמח לבלות יותר עם הילדים שלו, אבל הוא מסרב לחיות בעבר. “אני לא מאמין בחרטות. אין בזה שום דבר מועיל”, הוא אומר. “בשורה התחתונה הייתי בוחר בדרך הזאת שוב, ללא היסוס. זאת הייתה זכות גדולה לשרת במוסד. עשיתי דברים מדהימים שרק מעט מאוד אנשים זוכים לעשות, והרווחתי חיים נפלאים במדינת  ישראל”.

מאז שעזב את המוסד, י’ מתמקד בלימודי תואר שני, ולא פוסל את האפשרות להמשיך ללימודי דוקטורט. לצד הלימודים, הוא גם חבר פעיל בתנועת הביטחוניסטים, שאליה הצטרף רק לאחרונה. “אני מזדהה עם הבסיס הרעיוני של התנועה, ומסכים עם רוב העקרונות שלה”, הוא אומר. “היה לי חשוב להצטרף כי בעיניי אין מספיק גופים שיודעים לתת קונטרה לדעות המיינסטרים שמתפרסמות בתקשורת, והגיע הזמן להעצים גם את המסרים שבאים מכיוונים אחרים”.

הפוסט “מי שמתגייס לארגון חייב לדעת שזה כרוך במחירים אישיים כבדים”. ריאיון עם בכיר מוסד לשעבר הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

“ישראל יכולה לבחור את התרחיש של עצמה: ששת הימים או יום כיפור”

מצמרר במיוחד להאזין לדברים שזעק אביבי זמן רב לפני ה-7.10. כך, למשל, בנאום שנשא בינואר 2022, הוא הזכיר את כל רכיבי הקונספציה: החשיבה שלפיה חמאס מורתע, האמונה שתהיה לנו התרעה ולכן לא סביר שנופתע, ההסתמכות שלנו על טכנולוגיה, וגם התפיסה של התמנון האיראני שפורס את הווקטורים שלו מעזה ועד תימן.

“האם מדינת ישראל מתייחסת באופן הנכון וברמת הדחיפות הנדרשת לאיומים עליה?” שאל אביבי באותו נאום, והשיב: “אני חושב שלא, ובעוד שנה, שנתיים או שלוש אנחנו נפגוש את הווקטורים האלה בשיא כוחם, ויכול מאוד להיות שהם יפתיעו אותנו, כיוון שתפיסת הביטחון הלאומי שלנו מיושנת… הרתעה? אני אגלה לכם סוד. אנחנו לא מרתיעים אף אחד… הם לא מורתעים. הם בונים את עצמם למערכה… התרעה? במבצע האחרון ירו עלינו טיל מעזה לירושלים… ולא הייתה על זה שום התרעה”.

אביבי לא הסתפק בלשים את האצבע על הבעיות, אלא פרס גם את הדברים שנכון לעשות כדי להתכונן לאיומים. באותו נאום ממש הציע אביבי לנקוט יוזמה ולהתחיל בראש הנחש האזורי: החמאס, ואף הצהיר: המערכה הבאה תגיע, ומדינת ישראל צריכה לבחור את התרחיש – האם זה יהיה ששת הימים או יום כיפור.

לדברי אביבי, כלל אין מדובר ב”נבואה”, אלא בפקיחת עיניים אל מול המציאות: “לא המצאתי שום דבר. מה שאמרתי באותו נאום, הכול מבוסס על הערכת מצב אסטרטגית שגיבשנו במחלקת המחקר של תנועת הביטחוניסטים. פשוט הסתכלנו למציאות בעיניים”. למרבה הצער, קולם של בכירי מערכת הביטחון – במערכות הצבא, במערכת הפוליטית ובאולפנים – גבר על זה שהשמיעו אנשי התנועה, וקיבלנו את 7.10.

יצאנו מהקונספציה? מתברר שלא

האם כיום, בעולם של אחרי ה-7.10, הקונספציה אכן מאחורינו? אביבי סבור שלא, ושקולות רבים עוד נשארו אי שם ב-6.10. “אתה לא יכול לדבר על מדינה פלסטינית כפתרון ולהגיד ששינית קונספציה”, טוען אביבי. “אם אנחנו רוצים שהטבח הבא יימנע, אנחנו חייבים לוודא שהשיקול הראשון בכל החלטה הוא שמירה על ביטחון ישראל לדורות. לפעמים אנשים מתבלבלים ורואים בהסכם שלום או בהקמת מדינה פלסטינית יעד, אשר בדרך אליו אפשר להקריב את ביטחון ישראל. זה בדיוק להפך: היעד הוא שמירה על ביטחון ישראל לדורות, ורק אם הסכם שלום תורם לביטחון ישראל, יש לנו אינטרס לחתור אליו”.

אמיר, מה צריך לעשות כדי שהקונספציה לא תחזור?

אני חושב שהאחריות בנושא הזה מוטלת על כל אחד ואחת מאיתנו, כל אזרחי ישראל. הדברים שאמרתי לפני ה-7.10 אולי נפלו על אוזניים ערלות אצל חלק מקובעי המדיניות ומערכות הביטחון, אבל דווקא האזרחים התחברו אליהם וחשבו שיש להתייחס אליהם ברצינות. עם ישראל הוא עם חכם, עם אינסטינקטים נכונים. אבל האנשים סמכו על המערכת, ולא לקחו אחריות להשמעת והנכחת קול ציבורי ברור בנושא. למעשה, זו הסיבה שהקמתי את תנועת הביטחוניסטים מלכתחילה.

מתי באמת החלטת להקים את תנועת הביטחוניסטים?

נכנסתי לתפקיד רל”ש הרמטכ”ל שנתיים לאחר מבצע חומת מגן. בתקופה הזאת עזה הייתה מלאה במנהרות ובכלי נשק, ויצאו משם אין ספור פיגועים. במקום לעשות סדר בעזה כמו שעשינו ביו”ש בחומת מגן, קרה מהלך הפוך. אני זוכר שישבתי עם הרמטכ”ל בקריה ופתאום אמרו לנו להדליק טלוויזיה. הדלקנו ושמענו את אריאל שרון מכריז שהוא מתכוון להתנתק מעזה. ככה, בלי לבצע הערכות מצב, ובניגוד לכל ההמלצות הביטחוניות. הבנתי שלא ייתכן שפוליטיקאים יקבלו החלטות שהציבור לא מבין ושותף להשלכותיהן הביטחוניות. זאת הייתה הנקודה שבה החלטתי שיום אחד אקים גוף שישמור על ביטחון ישראל. ב-2020 הקמתי את תנועת הביטחוניסטים, שהיא ייחודית מאוד בתפיסה שלה.

מה מיוחד בתנועת הביטחוניסטים, הרי היו ויש עוד תנועות ביטחוניות?

מה שמאפיין את תנועות הביטחון האחרות זה נתק מהציבור. אלה בדרך כלל רשימות של בכירים שמפרסמות עמדות שבאות מלמעלה – אנחנו המומחים ואנחנו יודעים, ולכן הדעה שלנו נחשבת יותר. תנועת הביטחוניסטים מסתכלת על הדברים אחרת לגמרי. אנחנו תנועה חברתית שבצד הרשימה המרשימה של בכיריה שואבת את כוחה מעם ישראל. אני לא חכם יותר ולא חשוב יותר מהאדם ברחוב ומהאופן שבו הוא תופס את המצב. נכון, יש לי יותר ידע וניסיון בנושאים ביטחוניים, ויש לי תפיסת עולם שבניתי אחרי שהקדשתי לה מחשבה רבה, ובאה לידי ביטוי בספרי “לעולם לא נשוב אחור”, אבל היא לא שווה כלום אם עם ישראל לא מזדהה עם הדברים, ומרגיש שהם נכונים ומבוססים על אמת עמוקה. התנועה לא שווה הרבה בלי ההמונים שתומכים בה, בלי הפן החברתי.

 איך בא לידי ביטוי הפן הזה של תנועה חברתית בביטחוניסטים?

הביטחוניסטים היא תנועה ציונית-ביטחונית א-פוליטית, שמטרתה להעמיד את ביטחון ישראל בראש סדר העדיפויות הלאומי, ולהבטיח את הריבונות של העם היהודי בארצו. מי שמאמין בעקרונות שלנו יכול להצטרף לתנועה. לא משנה אם הוא או היא היו קצינים או בכלל שירתו בשירות לאומי, ובטח לא משנה מהן התפיסות הדתיות שלך או למי הצבעת. בין 25,000 החברים שלנו כיום יש אלפי קצינים בכירים במערכות הביטחון, אך מה שנותן לנו את הכוח והעוצמה אלה עשרות אלפי האזרחים שנרשמו לתנועה ובכך הצהירו על הסכמה עם עקרונות היסוד של ביטחון ישראל.

 למה מספר החברים בתנועה חשוב כל כך? איך זה עוזר לביטחון ישראל?

קודם כול למספר יש כוח, הוא נותן לתנועה עוצמה. אתן כמה דוגמאות: תנועת הביטחוניסטים פועלת בכמה מישורים – מחקר, מדיניות וממשל, חינוך, תקשורת וחברה. בכל אחד מהתחומים האלה יש חשיבות למספר החברים בתנועה. לדוגמה, ככל שהתנועה גדולה יותר, נפתחות עוד דלתות בפניה אצל קובעי מדיניות בארץ ובחו”ל. ככל שיש יותר חברים שמפיצים את התכנים והמחקרים שלנו, אנחנו מגיעים לקהלים רחבים יותר ובונים יחד חוסן בחברה הישראלית. אני אגיד את זה כך: אם היו לנו 250,000 חברים לפני שנה, אולי היו מקשיבים לנו יותר במערכות השונות.

מישהו או מישהי שהשתחרר מצה”ל בדרגת סמ”ר ירגישו בנוח כחברים בתנועה?

בטח. אנחנו תנועה א-פוליטית ובלתי היררכית. בכנס האחרון שעשינו באשקלון יכולת לפגוש קצינים בכירים לצד אזרחים ללא עבר ביטחוני עשיר, שמה שמאחד אותם זה ההבנה שביטחון ישראל מעל הכול, ושיש לנו – לכל אזרח ואזרחית בישראל – חובה להחזיק את העניין בתודעה ובשיח הציבוריים.

האם חברי התנועה יכולים גם להתנדב בה?

בוודאי. תנועת הביטחוניסטים שמחה להיעזר בכישורים האישיים של החברים. כך, למשל, אנשי אקדמיה יכולים לסייע באיסוף נתונים למחקר ובכתיבת ניירות עמדה, דוברי שפה נוספת יכולים לעזור בתרגום מחקרים ומאמרים, וחברים יכולים להשתתף בקבוצות מחקר או לסייע לארגן הרצאה בעיר שלהם. אבל גם אם אין לכם זמן להתנדב, חשוב להירשם, כיוון שבעצם ההצטרפות יש אמירה חזקה: מי שמצטרף לתנועת הביטחוניסטים מכריז שביטחון מדינת ישראל חשוב לו. חוץ מזה, החברים מקבלים גישה לתוכן בלעדי, הרצאות, הנחות בחנות הביטחוניסטים וכדומה.

אתה יודע, כיף יותר להירשם למועדון לקוחות מאשר לתנועה ביטחונית.

תשמע, חיים נוחים זה דבר טוב. אני מאוד אוהב אומנות ומוזיקה, נהנה מאוד מיין טוב ומטיול בטבע. אני חושב שאנחנו יכולים לשלב בין השניים: להיות עם רוח ספרטנית שיודעת שיש מחיר למדינה יהודית בארץ ישראל, והמחיר הזה יכול להיות כבד, ומנגד ליהנות מהשגשוג שיש לנו. אני בטוח שנצא מהמשבר הנוכחי לא רק מחוזקים, אלא גם משגשגים. מדינת ישראל טרם מימשה את מלוא הפוטנציאל שלה, ומעבר לפינה מחכה לנו גם הרבה טוב.

הצטרפות לתנועה >

הפוסט למנוע את המלחמה הבאה? זה תלוי בך הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

הסכמי אברהם הם הסכמים מסוגים שונים: ההסכם מול איחוד האמירויות הוגדר כ”הסכם שלום”; ההסכם עם בחריין הוגדר כ”הצהרת שלום” שבמסגרתה כוננו יחסים דיפלומטיים בין שתי המדינות והוצהר על קידום של שיתופי פעולה במגוון תחומים; מול סודן מדובר בהסכם נורמליזציה; ומול מרוקו דובר על חידוש היחסים ופתיחה הדדית של נציגויות ומשרדי מסחר, אך לא שגרירויות מלאות.

ההסכמים הניבו לישראל יתרונות רבים. בתחום הביטחוני: הם אפשרו גיבוש של חזית משותפת ישראל ושל מדינות המפרץ מפני התחזקות של איראן; בתחום הכלכלי, הם אפשרו לישראל לייצא למדינות אלה טכנולוגיות מים, ידע חקלאי, סייבר ותיירות. נוסף על כך, ההסכמים הניחו יסודות לשיפור היחסים של ישראל עם מדינות ערביות נוספות, כמו סעודיה, שחתמה עם ישראל על הסכם שמאשר מעבר של טיסות ישראליות מעל שטחה.

הפוסט הסכמי אברהם הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

א. מנהרות התקפיות מתחת לגדר הגבול עם ישראל שנועדו לצורך חדירה לשטח ישראל לצורך תקיפת כוחות צה”ליים ולצורך תקיפת יישובים ישראליים.

ב. מנהרות התקפיות לאורך ולרוחב החוף של עזה המיועדות לכניסה חשאית של כוחות חמאס לים.

ג. מנהרות להברחת נשק, בעיקר מתחת לגבול עם מצרים.

ד. מנהרות לוגיסטיות שנועדו למסתור, אחסון אמל”ח, כליאת חטופים ותנועה ברחבי הרצועה. בתוך רשת המנהרות נבנו גם מפקדות, מחסני מזון וציוד מלחמתי וכן בונקרים מרוהטים ומצוידים שנועדו להגן על בכירי חמאס מפני תקיפות ישראליות.

ה. מנהרות חבלה ממולכדות, המיועדות להתפוצץ ברגע שכוחות צה”ליים נכנסים אליהן או עוברים מעליהן.

בשנת 2021 טען חמאס שאורך מנהרותיו התת-קרקעיות מגיע ל-500 קילומטרים, אך בישראל יש הסבורים שהיקף המנהרות גבוה יותר. לפי הערכה שפורסמה ב”ניו יורק טיימס”, אורך המנהרות של חמאס נע בין 560 ל-720 קילומטרים. חלק מהמנהרות רחבות מספיק כדי לאפשר תנועה של כלי רכב בתוכן; חלקן יורדות לגובה של שבע קומות בתוך האדמה.

כמה זה עלה?

לפי ההערכות, חמאס השקיע עשרות מיליוני דולר מדי חודש בחפירה ובתחזוק של מערכת המנהרות התת-קרקעיות. עלות חפירת קילומטר אחד של מנהרה היא כ-500 אלף דולר.

הפוסט המטרו של חמאס הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

בישראל מוסדר השירות הלאומי במסגרת “חוק שירות אזרחי, התשע”ז – 2017”, הקובע כי רשאי להתנדב לשירות לאומי כל אזרח או תושב קבע בגיל 18–24 שקיבל פטור משירות צבאי או שלא נקרא לשירות סדיר. משך השירות הלאומי הוא שנה או שנתיים, ואפשר להפסיקו בכל עת, אך כדי לקבל את מלוא תנאי השחרור יש לשרת שנה אחת מלאה.

מסלול נוסף של שירות לאומי נועד לתלמידי ישיבות המצהירים כי “תורתם אומנותם”, והוא מעוגן בחוק אחר, “חוק שירות לאומי-אזרחי, התשע”ד – 2014”. השירות הלאומי-אזרחי, המוצע לבני ישיבות מעל גיל 21, מציע אחד משני מסלולים: שירות בתחום האזרחי-חברתי (בריאות, רווחה, קליטת עלייה, בטיחות בדרכים ועוד), או שירות בתחום האזרחי-ביטחוני (במשטרת ישראל, שירות בתי הסוהר, מד”א ועוד). היקף השירות של תלמידי ישיבות בתחום האזרחי-חברתי הוא 30 שעות שבועיות במשך שנתיים או היקף של 20 שעות שבועיות במשך שלוש שנים, והיקף השירות בתחום האזרחי-ביטחוני הוא 36 שעות שבועיות במשך שנתיים. מספר תלמידי הישיבות המתנדבים לשירות לאומי נמוך, ונמצא בירידה מאז חקיקת החוק: בשנת 2015 היה מספר המתנדבים כמעט 900, והוא ירד לפחות מ-600 מתנדבים בשנת 2021.

הפוסט שירות לאומי הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.