מנהלת תקומה פועלת בשיתוף פעולה עם הרשויות המקומיות ועם משרדי הממשלה, ותפקידיה העיקריים הם שיקום היישובים בעוטף עזה, שיקום התשתיות והשירותים שנפגעו, וחיזוק החוסן ותחושת הביטחון של התושבים באזור.

באפריל 2024 הציגה המנהלת תוכנית חומש אסטרטגית, שבה התחייבה לשקם את תחומי התעסוקה, החקלאות, התיירות, החינוך הבריאות והרווחה ביישובי העוטף. כמו כן התחייבה המנהלת לפעול לשיפור הביטחון ושירותי ההצלה, ולקדם את נושא התיעוד וההנצחה של אירועי ה-7 באוקטובר.

הפוסט מנהלת תקומה הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

עד מלחמת העולם השנייה הייתה נהוגה "זכות הכיבוש", שלפיה מדינה שכבשה שטחים ממדינה אחרת מספחת אותם לשטחה או שולטת בהם בעקיפין. אולם, מאז מלחמת העולם השנייה מקובל שהצד הכובש ייסוג מהשטחים שתפס ויחזיר את השליטה בהם לבעליהם הקודמים.

אמנת ז'נבה הרביעית מגדירה דינים שונים הנוגעים לשטח כבוש. על פי האמנה, מדינה כובשת חייבת לדאוג לצרכים של תושבי השטחים שבשליטתה, לשמור על זכויות האדם שלהם, לאפשר להם לקיים חיי שגרה ולהבטיח את הסדר והביטחון הציבוריים. עם זאת, כוח כובש רשאי להגביל את חופש התנועה של האזרחים בשטח הכבוש או להטיל סגר על השטח, כל עוד פעולה זו נחוצה להשגת יעדים צבאיים.

הכיבוש בהקשר הישראלי

בהקשר המקומי, "הכיבוש" מתייחס לאחיזה הישראלית בשטחים שעליהם השתלטו כוחות צה"ל במלחמת ששת הימים בשנת 1967.

רוב מדינות העולם, כמו גם בית הדין הבינלאומי לצדק, העצרת הכללית של האומות המאוחדות ומועצת הביטחון של האו"ם , רואים בשטחי יהודה ושומרון "שטחים כבושים" ותופסים את ישראל כ"כוח כובש".

מנגד, מאז 1967, עמדתה הרשמית של ממשלת ישראל ביחס לשטחים שלא החילה עליהם את ריבונותה היא שמדובר בשטחים שנתונים במחלוקת, ושמעמדם החוקי עדיין לא נקבע.

בהתאם לקביעת בג"ץ מ-1983, שטחי יהודה ושומרון מוחזקים על ידי ישראל בדרך של תפיסה צבאית או תפיסה לוחמתית. בהתאם לכך הוקם באזור ממשל צבאי אשר בראשו עומד מפקד צבאי. כוחותיו וסמכויותיו של המפקד הצבאי נגזרים מתוך כללי המשפט הבינלאומי הפומבי.

יש להבהיר כי רוב השטחים שעליהם השתלטה ישראל במלחמת ששת הימים אינם יכולים להיות מוגדרים כשטחים כבושים. זאת, לאור העובדה שהכיבוש בריכוזי האוכלוסייה הפלסטיניים הסתיים בעקבות הסכמי אוסלו, עם העברת שטחי A לאחריות אזרחית וביטחונית של הרשות הפלסטינית, ושטחי B לאחריות אזרחית של הרשות, ועם החלת ריבונותה של ישראל על הגולן ועל מזרח ירושלים.

כעת, על ישראל להכריע בנוגע לשטחי C ולסיים את מצב השלטון הצבאי על ידי החלת החוק הישראלי על אזור זה או על חלקים נרחבים ממנו בבקעה ובהרי יהודה ושומרון.

ראוי לציין כי ב-2012 דו"ח הוועדה לבחינת מצב הבנייה ביהודה ושומרון, בראשות שופט בית המשפט העליון בדימוס אדמונד לוי, קבע באופן חד משמעי שיהודה ושומרון אינם שטח צבאי כבוש, וכי ההתיישבות הישראלית בהם היא חוקית גם מבחינת המשפט הבינלאומי.

יתרה מזאת, אמנת ז'נבה הרביעית, שדנה בין היתר בהגנה על אוכלוסייה אזרחית המצויה תחת כיבוש, מתבססת על דיני מלחמה, ואילו בין ישראל לירדן אין מצב מלחמה. בין שתי המדינות נחתם הסכם שלום ב-1994, ירדן ויתרה על זיקתה ליו"ש כבר ב-1988, ולמעשה מתקיים שם מצב ביניים: שלטון צבאי ישראלי ושלטון אזרחי וביטחוני של הרשות הפלסטינית באזוריה. לא בכדי, ב-1996 הודה ח"כ אחמד טיבי למעשה שהכיבוש הסתיים, כאשר אמר לאחר הבחירות למועצה הפלסטינית שנערכו ב-20 בינואר ש"מהיום יש מדינה פלסטינית".

הפוסט כיבוש הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

אלטלנה הייתה אונייה שרכש ארגון האצ"ל בארה"ב ב-1947. ביוני 1948, שלושה שבועות לאחר שהאצ"ל התחייב להתפרק מנשקו ולהשתלב בצה"ל, הגיעה האונייה לחופי ישראל כשעל סיפונה כ-930 עולים, כ-5,000 רובים, מאות מקלעים ומיליוני כדורים. האצ"ל, בראשות מנחם בגין, דרש ש-20 אחוז מהנשק יועבר ללוחמי הארגון שפעלו בירושלים, בטענה שירושלים עדיין לא נמצאת תחת ריבונות ישראלית, ועל כן הכוחות שפועלים שם פטורים מההתחייבות להתפרק מנשק. הדרישה הזאת עוררה מייד התנגדות בקרב אנשי הפלמ"ח וההגנה, ובראשם ראש הממשלה דוד בן־גוריון.

ב-20 ביוני עגנה האונייה בחוף ויתקין, ושם הורדו העולים והחלה פריקת הציוד הצבאי. כבר במעמד הזה רוכזו במקומות כוחות גדולים של צה"ל שדרשו מאנשי האצ"ל למסור להם באופן מיידי את כל הנשק שנמצא על האונייה. בין כוחות צה"ל לכוחות האצ"ל התפתחו חילופי אש, שבמהלכם נהרגו ארבעה אנשי אצ"ל ושני חיילי צה"ל.

במטרה לרסן את הרוחות עלה מנחם בגין לסיפון האונייה ופקד להשיט אותה לכיוון תל־אביב. האונייה הגיעה לתל־אביב ב-22 ביוני, ושוב נעשו ניסיונות להגיע לעמק השווה. ניסיונות אלה לא צלחו, וכעבור כמה שעות הורה בן־גוריון להפציץ את האונייה. האונייה הופצצה באמצעות תותח, במהלך שהוביל לפגיעה בחיי האנשים שעוד נותרו על הסיפון ולאובדן אמצעי לחימה רבים.

בסך הכול נהרגו באירועי האלטלנה 16 לוחמי אצ"ל ושלושה חיילי צה"ל ונפצעו עוד עשרות אחרים. בסיום הפרשה נעצרו כ-200 אנשי אצ"ל במסגרת מה שכונה "מבצע טיהור". חרף זאת ציווה מנחם בגין על אנשיו שלא להגיב וזאת כדי למנוע מלחמת אחים.

זמן קצר לאחר הפרשה אמר בן־גוריון: "מבורך הוא התותח שהפציץ את האונייה הזאת. תותח זה יהיה ראוי לעמוד ליד בית-המקדש אם ייבנה". מתוך הציטוט הזה, או מדברים שאמר בדיון אחר, נגזר הכינוי השנוי במחלוקת "התותח הקדוש". כיום מוצב התותח בחצר המכללה הבין-זרועית לפיקוד ומטה של צה"ל (פו"ם) בגלילות, המכשיר את סגלי הפיקוד בצה"ל.

השימוש בכינוי הבעייתי, כמו גם הבחירה למקום את התותח במכללת פו"ם, מעוררים עד היום כעס בקרב אנשים רבים שרוצים שפרשת האלטלנה תיזכר כאירוע טרגי ולא כאירוע גבורה.

הפוסט התותח הקדוש הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

אגודות הכפרים היו ארגונים פוליטיים פלסטיניים שקמו בשטחי יהודה ושומרון אחרי 1977, במטרה לפתח את האזור הכפרי ולקדם מסגרת מדינית פלסטינית עצמאית שתתקיים בדו-קיום לצד ישראל, תוך שלילתו של אש"ף. בנובמבר 1982 הקימו חברי אגודות הכפרים את "התנועה הדמוקרטית לשלום", שקראה למשא ומתן ישיר עם ישראל בהמשך להסכמי קמפ-דייוויד, תוך מוכנות לוויתור על זכות השיבה.

בראשית דרכן זכו האגודות לעידודו של הממשל הצבאי הישראלי, מתוך תקווה שהן אכן יחלישו את כוחו של אש"ף.

בחברה הישראלית, לעומת זאת, היחס לאגודות הכפרים היה אמביוולנטי. חלק מהשמאל התנגד להן מכיוון שראה באש"ף את נציגם הבלעדי של הפלסטינים, ואילו בימין רבים חששו שתנועה פלסטינית מתונה עלולה להוביל להקמת מדינה פלסטינית על חשבון חזון ארץ ישראל השלמה.

גם בחברה הפלסטינית היחס לאגודות הכפרים היה מורכב. בשיא פעילותן מנו האגודות כ-70,000 תומכים רשומים, אך אלפים אחרים האשימו אותן בבגידה, במיוחד לאחר שנחשפו שחיתויות פוליטיות שביצעו כמה מראשי האגודות. אנשי אש"ף, שחששו מאובדן כוח, היו המתנגדים המרכזיים לאגודות הכפרים, ורצחו רבים מפעילי הארגון.

אגודות הכפרים התפרקו בתוך שנים בודדות בלי לחולל שינוי משמעותי בשטח. בין הפלסטינים, יש מי שסבורים שפירוק האגודות הביא לאובדן ההזדמנות לנהל שיח הדדי מתון, ואילו אחרים ממשיכים לראות באגודות כוח בוגד וראוי לשמצה.

הפוסט אגודות הכפרים הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

במלחמת ששת הימים כבשה ישראל את מסדרון נצרים ושלטה בו משנת 1967 עד לתוכנית ההתנתקות ב-2005 כחלק משליטתה ברצועת עזה כולה.

בשל מיקומו האסטרטגי, מסדרון נצרים מילא תפקיד חשוב בתוכנית חמש האצבעות שהגה אריאל שרון ב-1971. לפי התוכנית, אצבע נצרים הייתה האצבע השנייה מצפון, והפרידה בין העיר עזה לנוסייראת ודיר אל-בלח שנמצאות מדרום לה. ב-1972 הוקם באזור היישוב נצרים, והמסדרון הפך לדרך הראשית שחיברה בין שני צידי הקו הירוק.

לאחר הסכם אוסלו הראשון שנחתם ב-1993, היישוב נצרים נותר בשליטה ישראלית אך נהפך למובלעת שכונתה "מובלעת נצרים". ציר נצרים, שנהיה לדרך הגישה היחידה למובלעת, הפך למוקד לפיגועי טרור רבים.

בשנת 2005, במסגרת יישום תוכנית ההתנתקות, פונה היישוב נצרים וכוחות צה"ל יצאו לחלוטין מהמסדרון.

בשנת 2008, במהלך מבצע "עופרת יצוקה", השתלטו כוחות צה"ל על הציר כדי להפריד בין העיר עזר לשאר חלקי הרצועה, אך נסוגו ממנו עם סיום המבצע.

באוקטובר 2023, זמן קצר לאחר פרוץ מלחמת "חרבות ברזל", כבש צה"ל את המסדרון במטרה לכתר את העיר עזה, לחלק את הרצועה לשני חלקים, ולמנוע מעבר של מחבלים ותושבים מדרום הרצועה לצפונה. השליטה במסדרון גם מאפשרת לצה"ל להעתיק כוחות וציוד במהירות בין האזורים השונים ברצועה, וכך לצאת לפשיטות ולמבצעים במהירות.

לאורך כל חודשי הלחימה שמר צה"ל על נוכחות צבאית בציר נצרים, ואף הרחיב אותו בהדרגה. במרחב נבנו כמה בסיסים, מגננים ומחסות מפני ירי רקטי. צה"ל גם הקים במרחב שתי עמדות בידוק חד-כיווניות אשר משמשות למעבר עזתים לדרום הרצועה, ואילו המעבר לצפון הרצועה פתוח לאספקה הומניטרית בלבד.

נכון לספטמבר 2024, צה"ל עדיין שולט בציר נצרים, אך יש קולות אשר קוראים לוותר על שליטה זו, בעיקר כדי לממש את העסקה להחזרת החטופים.

הפוסט מסדרון נצרים הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

על פי חוק הפיקוח על יצוא בטחוני, כל החומרים הדו-שימושיים המועברים לשטחי האחריות הפלסטינית ביהודה, שומרון ועזה מחויבים בפיקוח של רשות מוסמכת.

מדינת ישראל נפגעה פעמים רבות בגלל שימוש לרעה שנעשה בחומרים מסוג זה. כך, למשל, דשנים שהועברו לשטחי האחריות הפלסטינית שימשו לייצור חומרי נפץ, מכלי גז הוסבו למטעני חבלה, ובטון נותב לבניית מנהרות.

הפוסט חומרים דו-שימושיים הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

לקו התילים יש משמעות אסטרטגית חשובה, כיוון שהוא חולש על רמת הגולן הסורית, וגם מהווה מחסום טבעי המקשה על מעבר טנקים ומשוריינים לתוך שטחה הצפוני של מדינת ישראל.

ערב מלחמת יום הכיפורים, תפיסת ההגנה של צה"ל בגולן הייתה שהסורים יתמקדו במתקפה בצפון. בפועל, הסורים הקדישו מאמצים רבים בדרום רמת הגולן, דרך הפתחות שבין התילים בדרום, שהן רחבות יותר בשל מיעוט התילים יחסית לצפון. כך, למשל, נכבש התל הדרומי – תל פארס – בתחילת המלחמה על ידי הסורים, ורק יומיים לאחר מכן נכבש התל מחדש בידי צה"ל.

הפוסט קו התילים הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

בשנת 2022 פרסמה תנועת הביטחוניסטים הערכה אסטרטגית, ובה התריעה שמדינת ישראל ניצבת בפני מלחמה רב-זירתית נוספת שעשויה להיות לא רק אזורית אלא גם גלובלית. ואכן, קיים חשש ממשי שגם מלחמת חרבות ברזל תהפוך למלחמה רב-זירתית מעבר להתנכלויות מצד החות'ים ומצד חיזבאללה בגבול הצפון.

הפוסט מלחמה רב-זירתית הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

אביר לילה ב – חשש חדירה ליישוב בעקבות מידע מודיעיני ממוקד וקונקרטי. במקרה כזה יוקפצו כוחות צה"ל בגזרה ("אביר לילה ב' צבאי"). לעיתים יוקפצו נוסף להם גם כוחות ההגנה ביישוב ("אביר לילה ב' מלא").

אביר לילה ג – חדירה ודאית ליישוב, בין אם מסיבות פליליות ובין אם מסיבות חבלניות. במקרה כזה יוקפצו גם כוחות צה"ל וגם כוחות ההגנה ביישוב.

הפוסט אביר לילה הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

מטרתה של גדר הביטחון היא ביטחונית: מניעת פעילות חבלנית עוינת במרכזי אוכלוסייה ישראליים. בשנים שבהן נבנה החלק הצפוני של גדר ההפרדה חלה ירידה משמעותית בפיגועים. כמו כן, המעברים המבוקרים לאורך הגדר מאפשרים אכיפה טובה יותר של מעבר שב"חים לשטח ישראל. נוסף על כך הביאה הגדר לצמצום הגירה לא חוקית של פלסטינים לישראל ולהקטנת היקף הפעילות הפלילית של פלסטינים בשטח ישראל.

עם זאת נשמעת ביקורת על הגדר, בין השאר בשל השלכותיה על הסדרים עתידיים. כמו כן, שמות נוספים לגדר הביטחון – הנובעים מעמדתו הפוליטית של הדובר – הם "גדר ההפרדה", "גדר אנטי-טרוריסטית", "חומת ההפרדה" ו"המחסום הישראלי של הגדה המערבית".

הפוסט גדר הביטחון הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

הפקודה המקורית קבעה כי יש לפעול בכל דרך אפשרית לסיכול ניסיון החטיפה, לרבות באמצעות הצבת מחסומים, פגיעה בתשתיות למניעת התקדמות החוטפים והפעלת ירי מסיבי לעבר החוטפים. הפקודה המקורית לא שללה פגיעה בחטוף עצמו, אך במרוצת השנים חודד נוסח הפקודה, והודגש כי אין לפתוח בירי שמטרתו להרוג את החייל החטוף. בשנת 2017 בוטל נוהל חניבעל, והוחלף בפקודה חדשה ששמה נותר חסוי.

נוהל חניבעל הופעל במספר מקרי חטיפה, אך לא תמיד הוביל לסיכול האירוע. בין המקרים שבהם הופעל הנוהל: חטיפת החיילים בהר דב ב-2000, חטיפת החיילים בגבול לבנון ב-2006, וחטיפת סגן הדר גולדין ז"ל במהלך מבצע צוק איתן ב-2014.

הפוסט נוהל חניבעל הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

הסכמי אברהם הם הסכמים מסוגים שונים: ההסכם מול איחוד האמירויות הוגדר כ"הסכם שלום"; ההסכם עם בחריין הוגדר כ"הצהרת שלום" שבמסגרתה כוננו יחסים דיפלומטיים בין שתי המדינות והוצהר על קידום של שיתופי פעולה במגוון תחומים; מול סודן מדובר בהסכם נורמליזציה; ומול מרוקו דובר על חידוש היחסים ופתיחה הדדית של נציגויות ומשרדי מסחר, אך לא שגרירויות מלאות.

ההסכמים הניבו לישראל יתרונות רבים. בתחום הביטחוני: הם אפשרו גיבוש של חזית משותפת ישראל ושל מדינות המפרץ מפני התחזקות של איראן; בתחום הכלכלי, הם אפשרו לישראל לייצא למדינות אלה טכנולוגיות מים, ידע חקלאי, סייבר ותיירות. נוסף על כך, ההסכמים הניחו יסודות לשיפור היחסים של ישראל עם מדינות ערביות נוספות, כמו סעודיה, שחתמה עם ישראל על הסכם שמאשר מעבר של טיסות ישראליות מעל שטחה.

הפוסט הסכמי אברהם הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

א. מנהרות התקפיות מתחת לגדר הגבול עם ישראל שנועדו לצורך חדירה לשטח ישראל לצורך תקיפת כוחות צה"ליים ולצורך תקיפת יישובים ישראליים.

ב. מנהרות התקפיות לאורך ולרוחב החוף של עזה המיועדות לכניסה חשאית של כוחות חמאס לים.

ג. מנהרות להברחת נשק, בעיקר מתחת לגבול עם מצרים.

ד. מנהרות לוגיסטיות שנועדו למסתור, אחסון אמל"ח, כליאת חטופים ותנועה ברחבי הרצועה. בתוך רשת המנהרות נבנו גם מפקדות, מחסני מזון וציוד מלחמתי וכן בונקרים מרוהטים ומצוידים שנועדו להגן על בכירי חמאס מפני תקיפות ישראליות.

ה. מנהרות חבלה ממולכדות, המיועדות להתפוצץ ברגע שכוחות צה"ליים נכנסים אליהן או עוברים מעליהן.

בשנת 2021 טען חמאס שאורך מנהרותיו התת-קרקעיות מגיע ל-500 קילומטרים, אך בישראל יש הסבורים שהיקף המנהרות גבוה יותר. לפי הערכה שפורסמה ב"ניו יורק טיימס", אורך המנהרות של חמאס נע בין 560 ל-720 קילומטרים. חלק מהמנהרות רחבות מספיק כדי לאפשר תנועה של כלי רכב בתוכן; חלקן יורדות לגובה של שבע קומות בתוך האדמה.

כמה זה עלה?

לפי ההערכות, חמאס השקיע עשרות מיליוני דולר מדי חודש בחפירה ובתחזוק של מערכת המנהרות התת-קרקעיות. עלות חפירת קילומטר אחד של מנהרה היא כ-500 אלף דולר.

הפוסט המטרו של חמאס הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

בישראל מוסדר השירות הלאומי במסגרת "חוק שירות אזרחי, התשע"ז – 2017", הקובע כי רשאי להתנדב לשירות לאומי כל אזרח או תושב קבע בגיל 18–24 שקיבל פטור משירות צבאי או שלא נקרא לשירות סדיר. משך השירות הלאומי הוא שנה או שנתיים, ואפשר להפסיקו בכל עת, אך כדי לקבל את מלוא תנאי השחרור יש לשרת שנה אחת מלאה.

מסלול נוסף של שירות לאומי נועד לתלמידי ישיבות המצהירים כי "תורתם אומנותם", והוא מעוגן בחוק אחר, "חוק שירות לאומי-אזרחי, התשע"ד – 2014". השירות הלאומי-אזרחי, המוצע לבני ישיבות מעל גיל 21, מציע אחד משני מסלולים: שירות בתחום האזרחי-חברתי (בריאות, רווחה, קליטת עלייה, בטיחות בדרכים ועוד), או שירות בתחום האזרחי-ביטחוני (במשטרת ישראל, שירות בתי הסוהר, מד"א ועוד). היקף השירות של תלמידי ישיבות בתחום האזרחי-חברתי הוא 30 שעות שבועיות במשך שנתיים או היקף של 20 שעות שבועיות במשך שלוש שנים, והיקף השירות בתחום האזרחי-ביטחוני הוא 36 שעות שבועיות במשך שנתיים. מספר תלמידי הישיבות המתנדבים לשירות לאומי נמוך, ונמצא בירידה מאז חקיקת החוק: בשנת 2015 היה מספר המתנדבים כמעט 900, והוא ירד לפחות מ-600 מתנדבים בשנת 2021.

הפוסט שירות לאומי הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

הממשל האמריקני הודיע כבר בתחילת המלחמה כי יתנגד להגירה כפויה של פלסטינים מרצועת עזה, אך לא ברור אם יתנגד גם להגירה מרצון. מאז תחילת המלחמה יש מגוון של יוזמות בנושא, ואחת מהן, המקודמת על ידי חברי קונגרס אמריקנים, קוראת להתנות את הסיוע הכלכלי האמריקני למצרים, טורקיה, עיראק ותימן בכך שיסכימו ליישב בשטחן פלסטינים מעזה.

למעשה, הגירה מרצון איננה יוזמה חדשה. כבר לאחר כיבוש הרצועה בשנת 1967, כאשר התגוררו ברצועה 400,000 איש, כמחציתם פליטים ממלחמת העצמאות שהתגוררו לפני כן בשטחי מדינת ישראל, ביקשה ממשלת ישראל, בראשות לוי אשכול, לעודד את העזתים לעבור לגדה המערבית ומשם לירדן בעזרת אמצעים שונים כמו מענקים כלכליים, מיזמי תעסוקה ועוד, במטרה למשוך את תושבי עזה לעזוב את עזה מוכת האבטלה. בסופו של דבר, היוזמה נעצרה על ידי הירדנים שסירבו לאשר את המשך המעבר של פלסטינים לשטחם. יוזמה נוספת עסקה בעידוד הגירה מרצון למדינות דרום אמריקה, ששיוועו לכוח עבודה, והסכימו להנפיק דרכונים לתושבי עזה. בשל חילוקי דעות בממשלה, היוזמה נעצרה לבסוף.

בניגוד למונח טרנספר, שמשמעותו בדרך כלל הגירה בכפייה, רעיון ההגירה מרצון מבוסס על הסכמה. גם רחבעם זאבי התנגד לגירוש כפוי וטבע את המונח "טרנספר בהסכמה".

הפוסט הגירה מרצון הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

הרצועה תפסה 10% משטח לבנון והתגוררו בה 150,000 תושבים, רובם שיעים ומיעוטם נוצרים ודרוזים. חלק מתושבי האוכלוסייה אהדו את צה"ל וצד"ל, וכ-2,500 מתושבי הרצועה עבדו בישראל, והיו עוברים דרך מעברי הגבול של "הגדר הטובה". נוסף להם היו תושבים שנכנסו לישראל לצורכי מסחר וריפוי.

האם הרצועה הגשימה את מטרתה?

בשנתיים הראשונות להקמתה, נראה היה שהרעיון נכשל: מדי שנה נורו כ-25 מטחי קטיושות לעבר יישובי הצפון ונהרגו כעשרה חיילים בשנה. כמו כן, מחבלים הצליחו לכבוש זמנית מוצבים של צד"ל. אבל בשנים הבאות הפיקו בצה"ל לקחים, שיפרו את מהירות הסיוע לצד"ל ויזמו מבצעים התקפיים מעבר לרצועת הביטחון. כך, עד שנת 1990 מספר אירועי ירי הקטיושות ירד מאוד, וירד גם מספר החיילים שנהרגו ברצועת הביטחון.

ואולם, בשנות ה-90, לאחר שהסתיימה מלחמת האזרחים בלבנון, הפך חזבאללה לכוח הצבאי החזק במדינה, והמציאות בדרום לבנון השתנתה. המטרה המיידית של חזבאללה לא הייתה לפגוע בתושבי ישראל אלא להביא לנסיגת צה"ל, והחיילים ברצועת הביטחון הפכו ליעד מרכזי, מה שהעלה מאוד את מספר החיילים שנהרגו בלבנון. במקביל, ודווקא בשל התייעלות צה״ל בפגיעה במחבלי החזבאללה, חזבאללה התמקד בירי רקטות על יישובי הצפון, ובישראל החלה להתגבש הדעה שהרצועה לא מצליחה למלא את התפקיד ההגנתי שלה. בשנת 2000 החליטה ממשלת ישראל בראשות אהוד ברק לעזוב את רצועת הביטחון באופן חד צדדי, ובלא תוכנית סדורה ליום שאחרי. מאז, התעצם חזבאללה באופן משמעותי והוא מהווה איום גדול יותר על ישראל.

אחת הסיבות לבעיות הרבות ברצועת הביטחון הייתה שללא התיישבות אזרחית ישראלית עסק צה״ל רבות בפתיחת צירים ובסיכול פיגועים, כאשר ביהודה ושומרון ההתיישבות הישראלית מונעת בעצם קיומה את הצורך בכך.

הפוסט רצועת הביטחון הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

החלטה 3379 נשענה על החלטה קודמת (3151) שטענה לקנוניה בין הקולוניאליזם, האפרטהייד הדרום אפריקאי והציונות, וכן על החלטות בוועידות נוספות שבהן נטען שמדינת ישראל מדכאת נשים ומהווה סכנה לשלום העולמי.

ארצות הברית ומדינות המערב התנגדו להחלטה. שגריר ארצות הברית קם ואמר שארצו "לא מכירה, ולא תציית, ולעולם לא תשלים עם החלטה המגונה הזאת".

ההחלטה בוטלה ב-16 בדצמבר 1991, בהחלטה 4868 של האו"ם, שקבעה כי העצרת הכללית "מחליטה לחזור בה" מהחלטה 3379. החלטת הביטול התקבלה ביוזמת נשיא ארצות הברית, ג'ורג' בוש (האב), שאף נאם בפני העצרת ואמר כי השוואת הציונות לגזענות היא "עיוות של ההיסטוריה".

הפוסט החלטה 3379 הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

רקע:

מלחמת לבנון השנייה פרצה ב-12 ביולי 2006 כאשר כוח חזבאללה תקף סיור של צה"ל בשטח ישראל, הרג שלושה חיילים וחטף עוד שניים. המלחמה נמשכה עד ה-14 באוגוסט, ונהרגו בה, מהצד הישראלי, 44 אזרחים ו-119 חיילי צה"ל, ומהצד הלבנוני מאות לוחמי חזבאללה וכ-1,100 אזרחים לבנוניים. החלטת האו"ם התקבלה על רקע תחילתו של מבצע צה"לי רחב שכוון להביא את צה"ל עד לנהר הליטני, אך המבצע הופסק עם כניסת הפסקת האש לתוקף.

מה הוחלט:

בהחלטה סוכם בין השאר:

• 15,000 חיילי יוניפי"ל (כח צבאי מטעם האו״ם המוצב בדרום לבנון) חמושים יתפרסו בדרום לבנון מתחת לקו הליטני על מנת לוודא שלא מתבצעות שם פעולות עוינות.
• לא יימצא נשק במרחב שמדרום לליטני ועד לגבול עם ישראל ללא הסכמה של ממשלת לבנון.
• אמברגו על העברת נשק לחזבאללה.

נוסף על כך נכללו בהחלטה גם קריאות לא מחייבות לשחרור החיילים הישראלים החטופים ללא תנאי, וכן ליישום מלא של החלטה 1559 של מועצת הביטחון של האו"ם משנת 2004 שקראה לפירוק המיליציות החמושות בלבנון, לרבות חזבאללה, כדי להבטיח את העצמאות והריבונות של לבנון.

האם ההחלטה יושמה?

לא. אומנם חיילי יוניפי"ל התפרסו בדרום לבנון, אבל הם לא הצליחו לעצור את חזבאללה, שהחל להשתקם כבר זמן קצר לאחר קבלת ההחלטה, ובתוך כמה שנים אף התעצם. כוחות יוניפי"ל שהיו אמורים לסכל את פעילותו סבלו מהתנכלויות מצד האוכלוסייה הלבנונית, ששיתפה פעולה עם חזבאללה, והתקשו למלא את תפקידם.

הפוסט החלטה 1701 (קו הליטני) הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

בתוכנית הוחלט ליצור חמישה גושי התיישבות יהודיים (אצבעות) בתוך חבל עזה, שיחלקו את החבל לארבעה חלקים, ויעניקו לישראל שליטה ביטחונית מלאה באזור. האצבעות שנקבעו הן: התוחמת הצפונית, שהרחיבה את אזור אשקלון; אצבע נצרים, שנועדה לחצוץ בין עזה לדיר-אל-בלאח; מסדרון כיסופים, שנועד לחצוץ בין דיר אל-בלאח לחאן-יונס; מסדרון סופה, שנועד לחצוץ בין חאן-יונס ורפיח; וחבל ימית, שנועד ליצור חיץ התיישבותי בין רצועת עזה וצפון סיני, במטרה למנוע הברחות.

במהלך שנות ה-70 הקימה ממשלת ישראל יישובים יהודיים בחבל עזה בהתאם לתוכנית, אולם המהלך לא הושלם במלואו. ב-1982 פונה חבל ימית, ובהסכמי אוסלו התחייבה ישראל לסגת מהמשך יישום התוכנית. בשנת 2005, פונו כל היישובים היהודים בעזה במסגרת תוכנית ההתנתקות, ותוכנית האצבעות ירדה לטמיון.

הפוסט תוכנית חמש האצבעות הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

בבוקר ה-7 באוקטובר הכריז מפקד מחוז הדרום במשטרה, ניצב אמיר כהן, על פקודת "פרש פלשת" בשעה 6:42, והפקודה הניעה מייד לוחמים למקומות שנקבעו מראש, בין השאר בצומת יד מרדכי. צוות מג"ב של ארבעה לוחמים, מ"כ ושלושה סדירים כולל לוחמת, הגיעו לציר וחסמו אותו. בתוך 60 שניות מהגעתם למקום נתקלו הכוחות ב-16 מחבלים רכובים על שמונה אופנועים ופתחו באש, ולאחר מכן הצטרפו אליהם לוחמי הימ"מ. בסופו של הקרב המחבלים נהדפו. בזכות פעולתם המהירה בעקבות קבלת הפקודה מנעו הכוחות את התקדמות המחבלים לכיוון קיבוץ יד מרדכי וצפונה לכיוון אשקלון ונמנע אסון כבד בהרבה.

לסיפור הגבורה >

הפוסט פקודת פרש פלשת הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

במלחמת לבנון השנייה, ב-6.8.2006, נהרגו 12 חיילים מפגיעת קטיושה בשטח כינוס של חטיבת הצנחנים ליד בית העלמין בכפר גלעדי. במהלך מבצע "צוק איתן" בקיץ 2014, נהרגו בתוך שלושה ימים, בשני אירועים שונים, תשעה חיילים מפגיעת פצמ"ר בשטחי כינוס במועצה האזורית אשכול. שנה לאחר "צוק איתן" הודיע צה"ל כי יעביר את שטחי הכינוס לאזורים מרוחקים יותר מהגבול.

הפוסט שטחי כינוס הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

ההתיישבות בגוש קטיף החלה בשנות ה-70 וערב ההתנתקות התגוררו ברצועת עזה כ-8,600 יהודים. היישובים היו יעד להתקפות טרור שהתגברו משמעותית בתקופת האינתיפאדה השנייה, שבמהלכה נורו לעבר יישובי הגוש כ-6,000 פצצות מרגמה ורקטות קסאם. המצדדים בתוכנית ההתנתקות קיוו שיציאה חד-צדדית מרצועת עזה תקטין את החיכוך עם האוכלוסייה הפלסטינית ותוביל למציאות ביטחונית טובה יותר, לאור עלייה של גורמים מתונים לשלטון. נוסף על כך, הם סברו כי התוכנית תשלול את תוקפן של הטענות נגד ישראל בדבר אחריותה לתושבי עזה. מתנגדיה של התוכנית טענו כי היא דווקא תחזק את הטרור ותקרב את אש הטילים ליישובים במרכז הארץ.

תוכנית ההתנתקות עוררה התנגדות עזה, בעיקר בימין הישראלי ובקרב הציונות הדתית. בשנת 2004 ערך ראש הממשלה אריאל שרון משאל בקרב מתפקדי מפלגתו דאז, הליכוד, בהבטחה כי התוצאות יחייבו אותו, אך על אף שהתוכנית נדחתה ברוב של 60% המשיך שרון בקידומה. החלטת שרון להמשיך בתוכנית התקבלה ללא התייעצות מקדימה עם מערכת הביטחון ובניגוד לעמדה שהוצגה לו בקבינט, שלפיה עזה תהפוך למעוז טרור. בדיעבד הרבה מהתומכים בתוכנית חזרו בהם מתמיכתם, בין השאר בשל הטיפול הלקוי במפונים וההכרה שהיא לא השיגה את מטרותיה הביטחוניות.

הפוסט ההתנתקות הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

מאז חתימת הסכם אוסלו החלה הידרדרות ביטחונית ביישובי העוטף, ומאז 2001 הוחלפו זריקות האבנים בירי רקטות. בין השנים 2000 ו-2006 עברו יישובי העוטף תקופה טעונה שכללה מבצעים חטיבתיים גדולים כמו "ימי תשובה". לאחר ההתנתקות בשנת 2005 ותפיסת השלטון על ידי חמאס בשנת 2007, האיומים גדלו משמעותית. יישובי העוטף נתונים מאז להתקפות טרור מתמשכות: רקטות, פצצות מרגמה ואיומי חדירה. נוסף על כך, מאז 2018 משוגרים גם עפיפוני תבערה מרצועת עזה, וכתוצאה עולים באש אלפי דונמים של שדות, עצי חורש ומתקנים חקלאיים.

במתקפת הפתע על ישראל ב-7 באוקטובר 2023 חדרו מחבלים מרצועת עזה ליישובי העוטף, רצחו באכזריות בלתי נתפסת מעל 1,000 תושבים, בהם תינוקות, ילדים, נשים וקשישים, אנסו, בזזו, שרפו וחטפו לרצועת עזה כ-240 מתושבי יישובי העוטף וחיילים ששהו בו. בעקבות מתקפה זו החלה מלחמת "חרבות ברזל".

הפוסט עוטף עזה הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

במסגרת הסכם אוסלו נסוג צה"ל מהערים הפלסטיניות, כולל רפיח, כך שהוא פעל רק בציר עצמו כשהוא כלוא בין שני חלקי העיר רפיח – רפיח המצרית ורפיח העזתית. מציאות זו יצרה סיכון גדול לכוחות צה"ל והביאה לחפירת מנהרות הברחה בין רפיח המצרית והעזתית. כמו כן הוקמה מנהרת תופת שפוצצה את מוצב JVT על גבול מצרים.

לפני ההתנתקות התנהלו במרחב זה פיגועים קשים: רצח טלי חטואל וארבע בנותיה ופיגועי הנגמ"שים שבהם נהרגו 13 חיילי צה"ל. תמונות החיילים הזוחלים ומחפשים את איברי חבריהם כדי להעבירם לקבורה לא יישכחו לעולם. בעקבות הפיגועים יצא צה"ל באביב 2004 למבצע "קשת בענן" שנועד להילחם בתשתיות הטרור באיזור רפיח וציר פילדלפי. במהלך המבצע הרג צה"ל כמה עשרות מחבלים ואזרחים פלסטינים, הרס שלוש מנהרות וכן מבנים רבים ברפיח, מהם שניים השייכים למחבלים.

לאחר ההתנתקות, עם חיבורה המלא של עזה למצרים, נבנו מאות מנהרות ענק והיקף הברחות הנשק, הידע, הכסף והתחמושת גדל משמעותית והביא למציאות של ה-7 באוקטובר. ללא שליטה ישראלית בגבול – במובן הרחב ולא רק בציר עצמו – אי אפשר למנוע את זרימת אמצעי הלחימה לרצועה.

הפוסט ציר פילדלפי הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

ראשיתו של הגוש ב"תוכנית אלון" שגיבש שר העבודה יגאל אלון אחרי מלחמת ששת הימים. הוא נימק את הצורך בהקמת יישובים מדרום לעיר עזה: "קיימת חשיבות ביטחונית רבה לנוכחות יהודית בליבה של עזה". היישוב הראשון שהוקם בשנות ה-70 היה היאחזות נח"ל שהפכה לבסוף למושב נצר חזני.

ערב ההתנתקות התגוררו ברצועת עזה כ-8,600 יהודים, רובם בגוש קטיף. היישוב הגדול ביותר בגוש היה נווה דקלים, יישוב קהילתי דתי שבו התגוררו ערב ההתנתקות כ-500 משפחות – כשליש מתושבי הגוש.

החקלאות היתה ענף חשוב בכלכלת גוש קטיף. בשנת 2004 גדלו בגוש קטיף 65% מייצוא הירקות האורגניים בישראל, 60% מייצוא שתילי הגרניום וכן 90% מייצור הירקות ללא תולעים בישראל. כמו כן, היו בגוש שני אזורי תעשייה, בנווה דקלים ובקטיף, ואתרי תיירות שבהם ארבעה חופי רחצה, בית מלון בשם "חוף הדקלים" ופינת חי בשם "קטיפארי".

הפוסט גוש קטיף הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

אחד המודלים שמהם אפשר לקבל השראה הוא המודל הבריטי: הממלכה הבריטית שולטת על 14 שטחי חסות וקולוניות מעבר לים, שתושביהם זוכים לסוגים שונים של אזרחויות ותושבויות. לתושבי חלק מהשטחים הללו אין זכות להצביע בבחירות בבריטניה, אין להם חופש מוחלט בנושאי חוץ, ביטחון ואזרחות, והם כפופים לסמכות הפרלמנט והכתר. למשל, הפרלמנט הבריטי רשאי לחוקק חוקים עבור שטחי החסות ללא הסכמתם.

קישור למחקר המלא

הפוסט המודל הבריטי הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

אחד המודלים שמהם אפשר לקבל השראה הוא המודל האמריקאי:

ארצות הברית מחזיקה בחמש טריטוריות בלתי-משולבות שאינן במעמד של מדינה ורק חלק מהחוקה האמריקאית חל עליהן: גואם, פורטו ריקו, סמואה האמריקאית, וירג'ין איילנדס ואיי צפון מריאנה. חמש הטריטוריות מקיימות ממשל עצמאי אבל כפופות לקונגרס ולסמכות הנשיא. תושביהן אינם רשאים להצביע בבחירות ולא תמיד הם מחזיקים באזרחות אמריקאית, אף על פי שהם משלמים מיסים, מתגייסים לצבא וכפופים לסמכות הקונגרס והנשיא.

קישור למחקר המלא

הפוסט המודל האמריקאי הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

אחד המודלים שמהם אפשר לקבל השראה הוא המודל ההולנדי:

הולנד מחזיקה בשש טריטוריות בקריביים שתושביהן אינם זכאים לחופש פעולה מלא בתחומי חוץ, ביטחון ואזרחות, והמודל מוכר על ידי מדינות העולם.

מבין שש הטריטוריות, שלוש הן מדינות בקריביים – ארובה, קורסאו וסן מרטן – ושלוש הן איים שאינם מדינות: בונייר, סאבה וסן אוסטזיוס. לאיים יש אוטונומיה פחותה בהרבה מזו של המדינות, וממלכת הולנד משחקת תפקיד מרכזי בענייני הפנים שלהן.

למדינות בקריביים גם אין ייצוג בינלאומי (שגרירויות, נציגויות וכו'), והן אינן חברות באיחוד האירופי (הן זוכות למעמד של "שותפות" באיחוד בלבד). לתושבי כל שש הטריטוריות אין אזרחות הולנדית אלא הם אזרחי "ישות האם", כלומר ממלכת הולנד. הם אינם רשאים להצביע בבחירות בהולנד, ותושביהן אינם מחזיקים בזכות הגירה אוטומטית לשטחי הולנד ביבשת אירופה.

קישור למחקר המלא

הפוסט המודל ההולנדי הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

לעיתים, חגורת אש משמשת פעולת הכנה לכניסה קרקעית. כך, למשל, במלחמת חרבות ברזל ביצע צה"ל חגורת אש באזור חאן יונס, שאפשרה לו להרחיב את ציר הכניסה הרגלי לאזור.

במקרים אחרים נעשה שימוש בחגורת אש כפעולת הסחה. דוגמה לכך אפשר לראות במבצע "ארנון", שבו ביצע צה"ל חגורת אש כדי לאפשר את שחרורם של ארבעה חטופים ישראלים.

חגורת אש יכולה לשמש גם לפגיעה משולבת במספר יעדים. במהלך מלחמת חרבות ברזל ביצע צה"ל מתקפת חגורת אש באזור נוסייראת ודיר אל בלאח במרכז הרצועה, שבמסגרתה הוא פגע במספר מפקדות מבצעיות במקביל.

הפוסט חגורת אש הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

העיקרון שעמד מאחורי התוכנית היה לנתק יישובים יהודיים זה מזה וליצור רצף בנייה בין יישובים פלסטיניים – והכול ללא תיאום עם ישראל. על פי התוכנית, המדינה הפלסטינית תכלול גם נמל תעופה ובורסה, ותיהנה מתשתיות מפותחות, ממדיניות של כלכלה חופשית ומהפרדת רשויות.

הרשות הפלסטינית פעלה ליישום התוכנית מייד עם פרסומה והחלה לבנות מבנים לא חוקיים ולהפגין ריבונות בשטחי C הנמצאים בשליטת ישראל בהתאם להסכמי אוסלו.

שאיפותיו של פיאד זכו לאהדה רבה בקרב הפלסטינים, וגם לתמיכה בינלאומית. בשנת 2013 נחתם הסכם בין הרשות הפלסטינית לבין האיחוד האירופי אשר העניק לפיאד גיבוי מדיני וכלכלי, אך באותה שנה התפטר פיאד מתפקידו והתוכנית נזנחה.

סלאם פיאד אומנם לא הצליח לממש את חזונו במלואו, אבל הוא הכשיר את הקרקע לקידום רעיונות דומים. בעקבות התוכנית קמו ברשות הפלסטינית יוזמות ממשלתיות ואזרחיות שפעלו באופן מוצהר להקמת מדינה פלסטינית, תוך דחיקת היישובים היהודיים וחסימת דרכי הגישה אליהם.

בשנת 2022 החלה בניית עיר פלסטינית בסמוך לקרני שומרון על אדמות מדינה ואדמות יהודיות פרטיות, ולפי דו"ח של תנועת רגבים , בדצמבר 2023 נרשמו כ-90,000 מבנים פלסטיניים בלתי חוקיים בשטחי C.

הפוסט תוכנית פיאד הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

בוועידה ובשיחות הרבות שהתקיימו לפניה ואחריה הציעה מדינת ישראל הצעות מרחיקות לכת שעוררו ביקורת רבה, במיוחד מצד הימין. כך, למשל, דובר על נסיגה ישראלית מלאה לגבולות 67', על חלוקת ירושלים ואף על הפסקת הריבונות הישראלית בעיר העתיקה ובבקעת הירדן. כמו כן הסכים אולמרט לקלוט לפחות 5,000 פליטים פלסטינים למדינת ישראל, ולייסד קרן בינלאומית לגיוס כספי פיצויי לפלסטינים שאיבדו את רכושם ב-48'.

למרות ההצעה חסרת התקדים, אבו מאזן דחה אותה, ובסוף שנת 2008 השיחות בין המנהיגים הסתיימו ללא כל הסכמה.

הפוסט ועידת אנאפוליס הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

בצה"ל, היחידה שאמונה על הלוחמה התת-קרקעית היא יהל"ם – יחידת העילית של חיל ההנדסה הקרבית, אולם גם לוחמים מיחידות אחרות משתתפים בלחימה מסוג זה.

התמודדות עם האיום התת-קרקעי כוללת ארבעה שלבים מרכזיים: מודיעין, איתור, חקר והשמדה. ראשית, יש לאסוף מידע מודיעיני מתאים ובאמצעותו לאתר את המנהרות. לאחר מכן, יש לאמת ולדייק את המידע שנמצא מול גורמים בשטח. לבסוף, יש לחשוף את המנהרות באמצעות כלי צמ"ה (ציוד מכני הנדסי) ולהשמיד אותן באמצעים שונים כמו פיצוץ או הצפה.

הלוחמה התת-קרקעית מאפיינת מאוד את גזרת עזה. בעשורים האחרונים פיתח חמאס רשת מסועפת של מנהרות לצורכי הברחה, הסתננות ולחימה. צה"ל פעל במבצעים שונים, דוגמת מבצע צוק איתן, על מנת לאתר ולנטרל מנהרות אלו.

גם במלחמת חרבות ברזל, חלק גדול מהלחימה מתרחש מתחת לפני השטח. במלחמה זו המנהרות משמשות גם להסתתרות פעילי חמאס ולהחבאת החטופים הישראלים. במהלך המלחמה שכלל צה"ל את יכולותיו ופיתוח שיטות לוחמה תת-קרקעית חדשות שאפשרו לו לחשוף מנהרות רבות ולהשמיד מאות ק"מ של תוואי שטח תת-קרקעי.

הפוסט לוחמה תת-קרקעית (לת"ק) הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

כיום קיים בצה"ל מערך הגנה אווירת שכפוף לחיל האוויר וכולל יחידות טילי קרקע-אוויר, יחידות טילים נגד טילים ויחידות טקטיות. המצדדים ברעיון הקמת חיל הטילים סבורים שאי אפשר להסתפק במערך בלבד, אלא שיש להקים חיל שלם, שיהיה כפוף דווקא לזרוע היבשה, וייתן מענה מקיף ומדויק לאיום של טילי קרקע-קרקע. השיוך לחיל היבשה, לדעת התומכים ברעיון, גם יאפשר מיקוד באיום הטילים וגם יפנה את חיל האוויר להתמודד עם משימות אחרות.

בעקבות השיגורים הרבים נגד ישראל במסגרת מלחמת "חרבות ברזל", נוכח מתקפת הטילים האיראנית ומול האיומים האוויריים החדשים דוגמת הרחפנים, עולה שוב הרעיון להקים חיל טילים ישראליים שיהיה אמון אך ורק על איום זה.

ראוי לציין כי בצבאות שונים בעולם, כמו הצבא הרוסי והצבא הסיני, כבר קיימים חילות טילים במודל דומה לזה שמוצע גם כאן.

הפוסט חיל טילים הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

זרועות התמנון האיראני מכונות "כוחות פרוקסי", ואפשר למצוא אותן במדינות רבות. דוגמאות בולטות הן חיזבאללה בלבנון, חמאס והג'יהאד האסלאמי ברצועת עזה, המיליציות הפרו-איראניות בסוריה ובעיראק והחות'ים בתימן.

איראן תומכת בכוחות הפרוקסי שהיא מפעילה באמצעות כסף, חימוש ואימונים צבאיים, ובתמורה הם נלחמים במקומה ובשם האידיאולוגיה שלה. כך, למשל, חיזבאללה וחמאס מנצלים את נוכחותם על גבולות ישראל כדי לירות על יישובים, לבצע פיגועים וחטיפות, ולשגר טילים ורקטות מטווח קצר; הכוחות בעיראק פועלים לביסוס שלטון שיעי פרו-איראני; והחות'ים בתימן עוצרים את תנועת הסחר ותוקפים שדות נפט בסעודיה – האויבת הגדול של איראן בעולם האסלאמי.

הפוסט התמנון האיראני הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

הפוסט הפרת סדר (הפס"ד) הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

לתוכנית רצועת הביטחון בעזה קמו התנגדויות, בעיקר מצד גורמים ערביים ומצד ארה"ב, אך לפי גורמים מדיניים וביטחוניים בישראל מדובר בצעד הכרחי על מנת להבטיח את הביטחון לתושבי העוטף ולמנוע הישנות של אירוע כמו השבעה באוקטובר.

הפוסט רצועת הביטחון בעזה הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

בראש כוח קודס עמד במשך שנים רבות קאסם סולימאני. בינואר 2020 חיסלו האמריקאים את סולימאני, ומאז מנהיג את הכוח איסמעיל קאאני. על פי הערכות, כוח קודס מונה כ-15,000 לוחמים, ומקבל משאבים רבים וסמכויות נרחבות.

הפוסט כוח קודס הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

היתרון הגדול בשימוש בפרוקסי הוא היכולת לפגוע בלי להיפגע באופן ישיר. יתרון נוסף הוא היכולת לפעול בזירות מרוחקות בלי לנכוח בהן באמת.

השימוש בפרוקסי הוא שיטת לוחמה נפוצה וּותיקה, שעיצבה מאבקים ומלחמות רבות. במלחמת וייטנאם, למשל, ברית המועצות לא רצתה להילחם באופן ישיר, ולכן חימשה ואימנה את הארגון הצפון וייטנאמי וייט מין כדי שיילחם במקומה.

בזירה האזורית והעכשווית, איראן היא הדוגמה הטובה ביותר לשימוש בכוח פרוקסי. איראן מפעילה כוחות פרוקסי רבים כמו חיזבאללה בלבנון, חמאס והג'יהאד האסלאמי ברצועת עזה, החות'ים בתימן ומיליציות פרו-איראניות בסוריה. איראן מחמשת ומאמנת את הכוחות, והם מצידם נלחמים בשבילה בכל רחבי המזרח התיכון. כך היא מצליחה לשלוח את זרועותיה רחוק, ולא מסתכנת בתגובה על אדמתה.

הפוסט פרוקסי הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

החלטות ועידת סן רמו אושרו פה אחד על ידי 51 המדינות החברות בחבר הלאומים (לימים האו”ם). ההחלטה שקיבלה תוקף בחבר הלאומים היא למעשה הכרה בינלאומית בקשר ההיסטורי בין העם היהודי לארץ ישראל. נוסף על כך, החלטת הוועידה היא הכרזה רשמית שלפיה העם היהודי אינו כובש בארץ אבותיו, אלא ארץ ישראל היא ביתו הלאומי של העם היהודי.

ההחלטה שהתקבלה בוועידת סן רמו היא חותם משפטי רשמי מצד החוק הבינלאומי להתיישבות בגבולות ארץ ישראל, כולל ביהודה ושומרון. אותו חוק, אגב, הוא המסמך החוקי היחיד שנכתב ואושר על ידי הקהילה הבינלאומית בנוגע להתיישבות של מדינת ישראל בארץ ישראל ל-90 שנים הבאות: כל מה שבא מאז היה הצהרתי בלבד.

לקריאה נוספת

הפוסט ועידת סן רמו הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

הפוסט החלטה 2334 הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

בדו"ח נטען כי צה"ל תקף מרכזי אוכלוסייה ופגע באזרחים. במקביל, הוועדה דחתה את קביעת ישראל כי חמאס פעל מתוך מרכזי אוכלוסייה והשתמש באזרחים כמגן אנושי. עוד נטען בדו"ח כי מדינת ישראל לא נקטה את כל האמצעים המתאימים להגן על האוכלוסייה האזרחית בעזה, וכי שיחות טלפון, פיזור כרוזים המזהירים מפני התקפה ונוהל "הקש בגג" – לא היו אמצעי אזהרה יעילים להרחקת אזרחים ממוקדי הקרבות. בסוף הדו"ח ממליצה הוועדה להעמיד את מדינת ישראל לדין בפני בית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג על פשעי מלחמה ופשעים כנגד האנושות.

שנתיים לאחר פרסום ממצאי הדו"ח חזר בו גולדסטון מקביעותיו בדו"ח והודה כי אילו "ידע אז מה שיודע היום", מסקנות הדו"ח היו שונות, במיוחד לגבי ההאשמות על פשעי מלחמה שהופנו נגד ישראל. נוסף על כך קבע גולדסטון, שמועצת זכויות האדם של האו"ם מוטה נגד מדינת ישראל, וכי ישראל חקרה את מעשיה – בעוד החמאס לא עשה כן.

הפוסט דו"ח גולדסטון הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

בתוכניתו תמך אלון בהקמת ישובים יהודיים בבקעה, רכישת קרקעות במזרח ירושלים וחידוש ההתיישבות בגוש עציון, והדגיש את חשיבות ההתיישבות. התוכנית לא התקבלה באופן רשמי על ידי ממשלת ישראל, אך הייתה לה השפעה מרכזית על מדיניות ההתיישבות הישראלית ביהודה, שומרון וחבל עזה בשנים לאחר מכן. יצוין שגם אש"ף וגם הירדנים לא קיבלו את התוכנית שהוצעה על ידי אלון.

הפוסט תוכנית אלון הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.