הוא נולד כעבד אלמג'יד ח'דר, בן לשבט הבדואי אלמזאריב בגליל, אך בחר בזהות אחרת – כזו שחצתה שבטים, דתות וגבולות. עוד בטרם קום המדינה הזדהה עם מאבקו של העם היהודי לעצמאות, שינה את שמו לעמוס ירקוני והתגייס לצה"ל.

מהחוליות הערביות שנלחמו ביהודים, דרך קרבות עקובים מדם בגבולות המדינה הצעירה, ועד הקמת סיירת שקד והפיכת הגששות לאומנות מודרנית של הגנה – ירקוני לא היה רק לוחם – הוא היה גם סמל. סיפור חייו יוצא הדופן לא רק מספר על אומץ אישי, אלא גם על האפשרות של שותפות אמיתית בין עמים שחולקים אדמה אחת.

ירקוני נפצע פעמיים בפעילות מבצעית, ואיבד את ידו השמאלית בהיתקלות עם מחבלים. למרות זאת הוא לא רק המשיך להילחם, אלא אף הפך לקצין מעוטר ומפקד מוערך, שהקים את מערך הגששים בצה"ל ואימן דורות של לוחמי יחידות מובחרות. תורת הלחימה שהנחיל שינתה את אופן ההגנה על גבולות המדינה והפכה לחלק מתפיסת הביטחון של ישראל.

במלאות 105 שנים להולדתו, סיפורו של עמוס ירקוני נותר דוגמה יוצאת דופן לאומץ ולנאמנות, וגשר יחיד במינו בין עולמות.

"אני משתמש בשם עמוס ירקוני כדי להקל על האשכנזים לבטא את שמי"

איש הכנופיות שהציל יהודים מטבח

ירקוני גדל בשנות העשרים של המאה הקודמת בכפר נאעורה שבצפון הארץ. בתחילה נמנה עם לוחמי אחת הכנופיות הערביות שפעלו נגד הבריטים ונגד היישוב העברי, אך ככל שהעמיקו קשריו עם אנשי נהלל, השתנתה נקודת מבטו והוא החל לחוש אהדה כלפי המיעוט היהודי בארץ.

ברגע האמת, כשהבחין בהכנות לטבח בבתי הזיקוק בחיפה, הוא רץ והזהיר שישה פועלים יהודים – והציל את חייהם. אחת הכנופיות הערביות ראתה בו בוגד, החליטה להוציאו להורג וקברה אותו בעודו בחיים. באותו לילה הוא הצליח להימלט מהבור שבו נטמן.

המפקד הבדואי הראשון

ירקוני התגייס לצה"ל עם קום המדינה, ושובץ ב"חיל המיעוטים". הוא נודע עד מהרה כגשש מעולה, והשתתף בלחימה נגד מסתננים לאורך גבולות ישראל. במסגרת תפקידו יצא למרדפים מורכבים, הוביל כוחות בשטח פתוח והסתייע ביכולתו הנדירה לקרוא עקבות. בהמשך עבר קורס מ"כים, והפך לבדואי הראשון בצה"ל שקיבל דרגת פיקוד. בשנת 1953 סיים קורס קצינים בהצטיינות.

את שמו שינה ירקוני מסיבות ביטחוניות, כדי למנוע התנכלויות מצד גורמים ערביים בארץ, וגם כדי להקל על חבריו להגות אותו. השם "ירקוני" נבחר כתרגום עברי של שם משפחתו בערבית, "ח'דר", שמשמעותו ירוק. "אני משתמש בשם עמוס ירקוני כדי להקל על האשכנזים לבטא את שמי", הסביר בריאיון. "זה לא מפריע לי".

ברגע האמת, כשהבחין בהכנות לטבח בחיפה, הוא רץ והזהיר שישה פועלים יהודים – והציל את חייהם

בשנת 1955 נקרא ירקוני להוביל יחידה קטנה שתעסוק באיתור חוליות מסתננים ומרגלים בגבולות הדרום. זו הייתה ראשית דרכה של סיירת שקד, יחידה ניסיונית וחשאית למחצה בפיקוד דרום, שפעלה לאורך מאות קילומטרים של גבול – מעזה ורפיח, דרך הערבה ועד ים המלח. תחת פיקודו הפכה הסיירת ליחידה מובחרת ואפקטיבית במיוחד: לוחמיה שילבו היכרות אינטימית עם השטח, יכולות גישוש ייחודיות, ותמרון מהיר בשטח פתוח. ירקוני הוכיח שבניהול נכון של מרדף, גם קומץ לוחמים יכול להכריע את האויב.

עיטור המופת ושלושה צל"שים

הוא העיד כי ראה בעצמו איש קשר בין יהודים לערבים, ודאג לשלב לוחמים מכלל האוכלוסיות – יהודים, דרוזים ובדואים – שלחמו כתף אל כתף. לצד הדרישות המבצעיות הגבוהות שהציב בפני פקודיו, ירקוני הקפיד להנחיל להם גם היכרות עם השפה והתרבות של שכניהם. "בחורים, אתם צריכים ללמוד ערבית", אמר להם, "הגבול הזה לא יישאר לנצח".

לאחר שסיים את תפקידו כמפקד סיירת שקד מונה ירקוני למושל מרכז סיני – תפקיד שכלל אחריות ביטחונית ומנהלית על גזרה רחבה בסיני לאחר מלחמת ששת הימים. במסגרת זו נדרש לא רק להבטיח את ביטחון האזור, אלא גם לנהל קשרים רגישים עם האוכלוסייה המקומית.

ירקוני זכה בעיטור המופת, בשלושה צל"שים ובפרס יגאל אלון על מעשה מופת חלוצי. את שירותו הצבאי סיים ב-1969 כמפקד נערץ בדרגת סגן-אלוף, שנזכר עד היום כאחד ממעצבי תורת הלחימה של צה"ל.

אבי הגששים

ירקוני נודע בכישרון יוצא דופן בגששות. הוא ידע לזהות עקבות כמעט בלתי נראות, לקרוא שיבושים קלים בצמחייה ולהבין כיוון, מטרה ומהירות – והפך את קריאת השטח לאומנות.

הוא בלט גם באופיו המיוחד: ידע לגבות את אנשיו ולהנהיג על סמך אישיותו בלבד, סלד מגינוני שררה, אך דרש מפקודיו לקחת אחריות, הכיר וליווה מקרוב כל לוחם, וחינך אותם לערנות, דיוק ואיפוק. עבור רבים מהם, הוא היה לא רק מפקד, אלא גם דמות אב.

חזונו להביא להתיישבות בדואית חוקית ומסודרת נתקל בחומות של בירוקרטיה

סמל לשותפות אמיתית

לאחר שחרורו מצה"ל בשנת 1969 פנה ירקוני לעסוק בקידום פתרונות של מגורי קבע לשבטים הבדואיים בדרום. הוא שימש רכז תחום המיעוטים במשרד השיכון, ופעל לגבש מודלים של שיתוף פעולה בין המדינה לבין אזרחיה הבדואים. אף שנהנה מהערכה רבה בשטח, חזונו להביא להתיישבות חוקית ומסודרת של השבטים נתקל לעיתים בחומות של בירוקרטיה ואטימות.

עמוס ירקוני הלך לעולמו בשנת 1991, לאחר מאבק במחלה קשה. הוא נטמן בבית העלמין הצבאי בקריית שאול, לבקשתו של רחבעם זאבי, שדאג גם לכך שיזכה להלוויה צבאית מלאה אף שכבר לא שירת במילואים. שישה תתי־אלופים נשאו את ארונו, ונשיא המדינה דאז, חיים הרצוג, נכח בטקס.

כשנתיים לאחר מכן סירבה הרבנות הצבאית לקבור חייל יהודי בסמוך לו, מה שגרם כאב לאלמנתו, ג'ורג'ט ירקוני, ולרבים מחבריו ומפקודיו לשעבר, שראו בו סמל לאפשרות של שותפות אמיתית בין יהודים לבדואים.

מאז מותו מתכנסים מדי שנה יוצאי סיירת שקד ליד קברו, כדי לזכור את האיש שלא רק קרא עקבות בשטח, אלא גם הותיר אחריו חותם שלא יימחה בתולדות צה"ל ובתולדות מדינת ישראל והקשר בינה לבין המיעוטים החיים בה.

קרדיט תמונה ראשית: דובר צה"ל

הפוסט היום לפני 105 שנים: נולד הגשש הבדואי עמוס ירקוני הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

ביום 11 במאי 1960 נלכד בארגנטינה פושע המלחמה הנאצי אדולף אייכמן, מי שהיה ראש מחלקת היהודים בגסטאפו ומראשי האחראים לביצועו של "הפתרון הסופי". הדרך ללכידתו הייתה ארוכה ומפותלת ונראתה כמו סרט הוליוודי, והמבצע, שנקרא "מבצע פינאלה", הפך לאחת הפעולות המפורסמות ביותר של המוסד. לאחר שהובא ארצה נערך לאייכמן משפט ראווה בהשתתפות עדים רבים, ששינה מן היסוד את היחס אל השואה ואל שורדי השואה בישראל.

חיזור גורלי

שנים לפני שאייכמן נפל ברשת, הגיעו רמזים על מקום הימצאו. כבר ב-1953 שלח צייד הנאצים הנודע שמעון ויזנטל מידע למוסדות בישראל, אך הוא נגנז ולא קודם. בהמשך הגיעו ידיעות נוספות, שאף ידעו לנקוב בכתובתו המדויקת של אייכמן בבואנוס איירס. אבל איש המוסד שנשלח לכתובת התקשה להאמין שאייכמן מתגורר בבית קטן בשכונה מוזנחת ופקפק באמיתות המידע.

את הסיפור שיגרום למוסד להקשיב באמת, סיפק גורם בלתי צפוי. לותר הרמן, יהודי גרמני ניצול שואה שברח לארגנטינה, הבחין שהצעיר שמחזר אחרי בתו, סילביה, נושא את שם המשפחה המפורסם אייכמן. הוא הבין במי מדובר ומיהר להעביר את המידע לתובע הגרמני.

אבל גם אז, במוסד לא מיהרו לפעול. רק בדצמבר 1959, כשהגיע מידע ממקור נוסף שאייכמן מסתתר תחת השם ריקרדו קלמנט, פרט שכבר התקבל ממקור אחר, התחילו שם להאמין. ראש המוסד איסר הראל עדכן את ראש הממשלה דוד בן־גוריון ואת שרת החוץ גולדה מאיר: נראה שהגיע הרגע.

צעיר בשם ניק אייכמן חיזר אחרי בתו של ניצול שואה. אביה העביר את המידע

איש השב"כ צבי אהרוני נשלח לבואנוס איירס. כתובת אחת התגלתה כלא רלוונטית – אייכמן ומשפחתו כבר עברו דירה. הכתובת החדשה, ברחוב גריבלדי שבפרבר סן פרננדו המרוחק, נראתה מבטיחה: בית מבודד, שטח פתוח, והחלקה רשומה על שם ורה ליבל, אשתו של אייכמן.

צוותי התצפית החלו לעקוב. בשלב מסוים הצליח אחד העוזרים לצלם גבר דומה לאייכמן, בעזרת מצלמה מוסתרת בתיק. התמונות הועברו לזיהוי בארץ ואימתו את המידע. הפור נפל.

הברחה בחגיגות העצמאות

הראל החליט על פעולה מיידית ללכידת אייכמן, אבל הנסיבות לא היו פשוטות: המרחק מישראל עצום והיה צורך לפעול בחשאי וללא ידיעת השלטונות הארגנטיניים. לכן החליט הראל כי יגיע בעצמו לבואנוס איירס, לנהל את המבצע מקרוב.

את הפיקוד על צוות החטיפה הטיל על איש המוסד רפי איתן, לימים שר בממשלת ישראל. זהויות בדויות הוכנו, ואנשי הצוות המריאו בזה אחר זה לארגנטינה בטיסות מסחריות ובזהירות מרבית.

בעיה מרכזית הייתה לא רק איך לתפוס את אייכמן – אלא כיצד להבריח אותו מהמדינה . באותם ימים לא פעלו טיסות סדירות ישירות מדרום אמריקה לישראל. אבל אז עלתה הזדמנות נדירה: ישראל הוזמנה להשתתף בחגיגות150 שנה לעצמאות ארגנטינה. המטוס שיביא את המשלחת יכול לשמש גם להעברת אייכמן.

אלא שברגע האחרון התעוררה בעיה בלתי צפויה – השלטונות הארגנטיניים דחו את קבלת הפנים למשלחת הישראלית ודחייה זו איימה על כל המבצע. אך הראל לא נרתע: אייכמן יילכד כמתוכנן, גם אם ייאלצו להחביאו ימים אחדים עד להגעת המטוס.

25 דקות של מתח

בסיורים מוקדמים נתגלה כי אייכמן צועד מדי ערב בשעה19:40 במסלול קבוע מהאוטובוס לביתו . זו הייתה נקודת התורפה שלו – ושם הוחלט להכות. ב 11–במאי לפנות ערב המתינו שתי מכוניות סמוך לביתו בשכונת סן פרננדו. אם לא יגיע עד השעה 20:00, קבעו, ייסוגו כדי לא לעורר חשד.

אבל השעון חצה את קו השעה שמונה והאיש לא הופיע. רפי איתן החליט להמתין עוד קצת. ואז, באיחור של 25 דקות, נראתה דמותו. הצוות הסתער, תפס אותו ודחף למכונית. הלכידה הסתיימה בתוך פחות מדקה. אנשי הצוות כפתו אותו והשכיבו אותו על רצפת המכונית כשהוא מכוסה בשמיכה. אהרוני הזהיר אותו בגרמנית כי אם לא יֵשב בשקט יירו בו. אייכמן ציית.

אייכמן הושכב כפות על רצפת המכונית מכוסה בשמיכה: "אם לא תשב בשקט – תיירה"

מדקלם "שמע ישראל" באוזני חוקריו

בבית המסתור החל פרק חדש. אייכמן הוחזק שם במשך עשרה ימים קשור ושמור בקפידה. על אנשי הצוות נאסר לדבר עם אייכמן, אך כאשר נחקר – שיתף פעולה עם שוביו באופן מלא. כשהבין שהחוטפים הם ישראלים, הדהים אותם כשציטט את פסוקי הפתיחה של ספר בראשית. גם "שמע ישראל" בקע מפיו בעברית.

חקירות קצרות אישרו את זהותו, אך כדי לוודא זאת באופן מוחלט נקרא למקום משה אגמי – שהיה נציג הסוכנות היהודית בווינה ונפגש עם אייכמן ב-1938 – והוא זיהה אותו בוודאות.

הכפיל "זאב זכרוני"

מטוס "אל על" ועליו המשלחת הגיע לבואנוס איירס ב-19 במאי, ובו איש השב"כ יהודה כרמל, שניחן בדמיון פיזי לאייכמן. הוא נשא את הזהות הבדויה "זאב זכרוני" ולבש מדי צוות של אל על. לאחר שהגיע לארגנטינה נלקחו מדיו ותעודותיו והועברו לאייכמן, וזה הולבש והועבר תחת טשטוש רפואי אל שדה התעופה כשהוא נראה כחבר צוות מן המניין.

בלילה שבין 20 ל-21 במאי המריא מטוס אל על לישראל כשעל סיפונו האיש שאחראי ישירות למותם של מיליוני יהודים. ב-23 במאי הודיע ראש הממשלה דוד בן־גוריון לכנסת על הלכידה: ”עליי להודיע לכנסת כי לפני זמן־מה נתגלה על־ידי שירותי־הביטחון הישראליים אחד מגדולי פושעי הנאצים... אדולף אייכמן נמצא כבר במעצר בארץ, ויעמוד בקרוב למשפט בישראל".

עליי להודיע לכנסת כי לפני זמן־מה נתגלה על־ידי שירותי־הביטחון הישראליים אחד מגדולי פושעי הנאצים

"בפעם הראשונה בהיסטוריה ישפטו יהודים את רוצחיהם"

לאחר הברחתו של אייכמן פונו דירות המסתור ויתר המשתתפים עזבו את ארגנטינה בטיסות מסחריות. משטרת ארגנטינה החלה בחקירה והכריזה על שגריר ישראל אצלה, אריה לבבי, כאישיות בלתי רצויה. היא אף הגישה תלונה למועצת הביטחון של האו"ם על הפגיעה בריבונותה. לצד הקובלנות נשמעה גם הסכמה בינלאומית: יש להביא את אייכמן לדין. ישראל הסכימה להצהרה משותפת עם ארגנטינה שהנושא מבחינתן סגור.

ב-11 באפריל 1961 נפתח בירושלים אחד המשפטים הדרמטיים בהיסטוריה המודרנית. האומה כולה עקבה אחר העדויות והסיפורים שלא נשמעו קודם לכן בקול רם. בדצמבר נגזר דינו, וב-1962 הוצא אדולף אייכמן להורג בתלייה.

ברגעים שלפני המבצע, כפי שתיאר איסר הראל בספרו "הבית ברחוב גריבלדי", התכנסו אנשי המוסד לשיחה עם הראל על הממד המוסרי וההיסטורי של הפעולה שאותה הם עומדים לבצע: "בפעם הראשונה בהיסטוריה ישפטו יהודים את רוצחיהם. ובפעם הראשונה ישמע העולם, וישמע הדור הצעיר בישראל, את הסיפור המלא של גזירת ההשמדה שנגזרה על עם שלם".

הפוסט היום לפני 65 שנה: המוסד לכד את אייכמן הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

ציונות – מילה אחת, לא מאוד ארוכה, שטעונה בכל כך הרבה משמעויות. מילה שמייצגת אידיאולוגיה רחבה, שבבסיסה התפיסה שביתו הלאומי של העם היהודי צריך לשכון בציון – במולדתו העתיקה בארץ ישראל. לאורך השנים התפלגה הציונות לזרמים שונים: ציונות מדינית, מעשית ורוחנית. הזרמים השונים היו חלוקים בנוגע ליעדי הציונות והדרך להשגתם, אך כולם היו שותפים לשאיפה לכונן מדינה עצמאית לעם היהודי.

אם בעבר המטענים סביב המילה "ציונות" נגעו בעיקר למחלוקות בין הזרמים השונים, הרי שבמהלך השנים נוספו למילה הזאת עוד ועוד מורכבויות. כיום, המדינות והארגונים שעוינים את ישראל מדברים על "האויב הציוני". גם גופים שונים בארץ ובעולם, בעיקר מהשמאל הרדיקלי, אימצו לעצמם גישות "אנטי-ציוניות" שמנסות לצייר את הציונות כגזענות, ואף קוראות לדה-לגיטימציה של מדינת ישראל.

לפעמים נדמה שהמילה "ציונות" הייתה קיימת מאז ומעולם – אלא שהיא נטבעה, על פי רוב ההערכות, רק ב-1.4.1890. מי שטבע אותה היה הוגה הדעות ד"ר נתן בירנבוים (בירנבאום). באופן כמעט סמלי, בירנבוים עצמו עבר תהליך פנימי סביב המילה והמשמעות שהיא נושאת, והפך מתומך נלהב של הרצל לאחד ממתנגדיו הגדולים.

איך אומרים ציונות בגרמנית?

נתן בירנבוים נולד בווינה למשפחה יהודית שומרת מצוות, אך עם השנים התרחק מהדת. החיבור ליהדות כלאום, לעומת זאת, נעשה למרכיב אידיאולוגי חזק בעבורו. בשנת 1881, בהיותו בן 17 בלבד, הוא הצטרף לתנועת חובבי ציון, ושנה לאחר מכן כבר היה ממקימי "אגודת קדימה" – אגודת הסטודנטים היהודית הראשונה באוסטריה. בהמשך, הוא היה פעיל בהפצת רעיונות התחייה הלאומית וערך את העיתון היהודי הלאומי הראשון בגרמניה "Der Colonist" שעסק באפשרות ההתיישבות בפלשתינה. בשנת 1885 בירנבוים הוציא לאור כתב עת שהוקדש לרעיון חיבת ציון ונקרא "Selbst-Emanzipation" ובעברית "שחרור עצמי".

ב-1 באפריל 1890 פרסם בירנבוים בכתב העת שלו את המאמר "למען כבודו ושלומו של עמנו", שבו השתמש לראשונה במילה"Zionistisch"  – ציוני, שנועדה לתאר את אנשי תנועת חובבי ציון. כשנתיים מאוחר יותר,פרסם שם מאמר נוסף בשם "עקרונות הציונות", שבו השתמש במילה – "Zionismus""ציונות". מאז הרבה בירנבוים להשתמש במילים אלו ובנגזרות שלהן, ותיאר את הציונות כפתרון לאנטישמיות. המילה "ציונות" ביטאה לדבריו את הקשר שבין היהודים לציון, והדגישה שארץ ציון היא הארץ היחידה שבה אפשר לרכז את העם היהודי. בשנת 1897 השתתף בירנבוים בקונגרס הציוני הראשון כמזכיר הראשון של הוועד הפועל הציוני המצומצם. הרצל, שהכיר את בירנבוים ונחשף למונח שטבע, החליט לאמץ אותו כשמה של התנועה הציונית.

המהפך האידיאולוגי של בירנבוים

בתחילת דרכה של התנועה הציונית היו נתן בירנבוים ובנימין זאב הרצל קרובים בתפיסותיהם, אך עם השנים התגלעו ביניהם חילוקי דעות. חילוקים אלה נסבו בעיקר סביב שאלת מטרת הציונות – לפי הרצל המטרה הייתה הגשמה לאומית, ולפי בירנבוים המטרה הייתה הבלטת חשיבותה של התרבות הלאומית בתנועה הציונית.

בשנת 1898 עזב בירנבוים את התנועה הציונית ונעשה לאחד מדובריה של "הלאומיות הגלותית". בהתאם לגישה הזו, הוא העדיף לפעול להשגת אוטונומיה לאומית-תרבותית ליהודים בארצות הגולה על פני הגשמת התוכנית הציונית המדינית.

בתקופת מלחמת העולם הראשונה חל שינוי משמעותי נוסף בחייו של בירנבוים. הוא חזר בתשובה, הצטרף לאגודת ישראל – מפלגה חרדית ששאפה לאחד את עם ישראל בארץ ישראל תחת שלטון התורה – ואף נעשה למזכיר התנועה. עם השנים הוא הקצין יותר ונהיה לאחד ממנהיגי העדה החרדית. בהתאם לכך, הוא גם הפך למתנגד גדול של התנועה הציונית כפי שהוביל אותה הרצל.

אין אחדות דעים

לצד הטענות והעדויות הרבות שקושרות בין נתן בירנבוים לבין המונח "ציונות", יש גם טענות שלפיהן לא הוא זה שטבע את המונח לראשונה. החוקר ג' קרסל, למשל, טען במאמר שפרסם ב-1956 כי ההיסטוריון והסופר שאול פנחס רבינוביץ השתמש במונח הזה כבר ב-1886, במכתב ששלח ליהודה ליב לוין.

גם אלכס ביין, ההיסטוריון והביוגרף של הרצל, ערער על הקשר שבין בירנבוים למונח ציונות. לדבריו, אחד העם טען ב-1902 שחובבי ציון נהגו לכנות את עצמם "ציונים" עוד זמן רב לפני הרצל, והדגיש כי בירנבוים לא טבע את המונח אלא רק חידש אותו.

המחלוקות סביב מקור המונח כנראה לא יוכרעו לעולם, אבל אולי אי אפשר לצפות לאחדות דעים כאשר עוסקים במילה שהפכה למציאות כל כך משמעותית כמו "ציונות".

בירנבוים, שככל הנראה טבע את המונח "ציונות", עזב בשנת 1898 את התנועה הציונית והעדיף לפעול להשגת אוטונומיה לאומית-תרבותית ליהודים בארצות הגולה. בתקופת מלחמת העולם הראשונה הוא חזר בתשובה, הצטרף לאגודת ישראל והפך למתנגד גדול של התנועה הציונית

הפוסט היום לפני 135 שנה: נטבע לראשונה המושג "ציונות" הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

מלחמת "חרבות ברזל" היא לא המלחמה הממושכת הראשונה שיודעת ישראל. מלחמת העצמאות, שפרצה עוד לפני ההכרזה הרשמית על הקמת המדינה, נמשכה כשנה ושמונה חודשים – מנובמבר 1947 ועד סיום החתימה על הסכמי שביתת הנשק ביולי 1949.

את החלק המבצעי של המלחמה חתם מבצע "עובדה", שבו ביססה ישראל את ריבונותה בשטחי הנגב הדרומי ודרום עמק הערבה. למרות החשיבות האסטרטגית והמדינית של המבצע, כיום הוא זכור בעיקר בגלל דגל ישראל שהוכן בשטח מתוך אילוץ. הדגל הזה, שהונף ב-10 במרץ 1949, ט' באדר ה'תש"ט, קיבל לימים את הכינוי "דגל הדיו", והפך לסמל מרכזי של מלחמת העצמאות. תיעוד תליית הדגל קיבל גם הוא מעמד מכובד, ונחשב עד היום לאחד מהתצלומים האייקוניים ביותר בתולדות צה"ל.

קובעים עובדות בשטח: הרקע למבצע

מבצע עובדה נערך בתחילתו של חודש מרץ 1949. באותם ימים החלו להיחתם הסכמי שביתת נשק בין ישראל למדינות האויב שלחמו נגדה, מתוך מטרה להביא לסיום מלחמת העצמאות. ב-1 בינואר 1949 נחתם ההסכם הראשון מול מצרים, וב-4 במרץ החלו השיחות עם ירדן. כבר בתחילת המו"מ התברר שירדן דורשת לעצמה בעלות על הנגב הדרומי, לרבות על העיר אילת. דרישתה של ירדן זכתה לתמיכה מצד הבריטים, שהיו מעורבים מאוד בנעשה בממלכה הירדנית, ושאפו ליצור רצף טריטוריאלי בין עבר הירדן לתעלת סואץ, שיהיה נתון להשפעתם.

מנגד, למדינת ישראל היו טיעונים מדיניים וצבאיים חזקים לכך שהיא זאת שצריכה לשלוט על מרחבי הנגב, ולא היה בכוונתה לוותר על שליטה זו. כדי להעמיד בפני הירדנים את השליטה על הנגב כעובדה מוגמרת, הוחלט לצאת כבר ב-6 במרץ למבצע השתלטות על האזור, שקיבל את השם "מבצע עובדה".

היי דרומה לאילת: מהלך המבצע

מטרת מבצע עובדה הייתה להגיע עד אום רשרש – כפר בדואי קטן לחוף מפרץ אילת, תוך השתלטות על כל שטחי הנגב והערבה שנמצאים בתחומי ארץ ישראל. במבצע השתתפו שלוש חטיבות – הנגב, גולני ואלכסנדרוני. חטיבת הנגב וחטיבת גולני יועדו להגיע עד אום רשרש, תוך שהן נעות במסלולים שונים. חטיבת אלכסנדרוני, לעומתן, פעלה במבצע ייצוב צדדי ויועדה לפעול בצפון-מזרח הנגב. כוחות של חיל האוויר השתתפו גם הם במבצע, וסייעו בעיקר באמצעות תצפיות והנחתת כוחות ואספקה.

הכוחות הרגליים החלו לנוע דרומה בשעות הצוהריים המוקדמות של ה-6 במרץ. כוחות החלוץ של חטיבת הנגב היו הראשונים להגיע לאזור שדה אברהם, ובהמשך היום הצטרפו אליהם כוחות נוספים מהחטיבה, יחד עם תגבור קרקעי של חיל האוויר שסייע בהכשרת השטח. במקביל התקדמו הכוחות של חטיבת גולני במזרח הנגב, ולעת ערב הם התבססו באזור עין חצבה.

ביומיים הבאים הוסיפו כוחות הנגב וגולני להתקדם במסלולים שהוגדרו להם, תוך שהם כובשים יעדים לאורך הדרך, בהם עין יהב, עין ע'אמר ועין רדיאן (כיום אזור יטבתה). במקביל השלימה חטיבת אלכסנדרוני את מבצע הייצוב והצליחה להשתלט ללא קרב על עין גדי ומצדה.

הישורת האחרונה: סיום המבצע והנפת הדגל

בבוקר ה-10 במרץ, התגלה בהאזנות כי הלגיון הערבי הורה לכל כוחותיו לסגת מזרחה מהגבול הבינלאומי. בתוך כך, סיור של חיל האוויר גילה כי המשלט הירדני שהיה בסמוך למשטרת ראס אל-נקב המצרית ננטש.

נוכח מידע זה הבין מפקד חטיבת הנגב, נחום שריג, שהכוחות קרובים להשיג את יעדם – כיבוש אום רשרש, אלא שאז הוא הבחין שאין בידיהם דגל ישראל כדי להציב במקום ולקבוע עובדה. שריג הורה לחייליו לייצר דגל ואלו נרתמו למשימה. את הדגל הכינה לבסוף המזכירה הפלוגתית, פועה אראל. לפי עדותה היא השתמשה בסדין לבן שמצאה, ועליו ציירה מגן דוד ושני פסים באמצעות דיו.

הדגל המאולתר הועבר לאחד ממפקדי הפלוגות בחטיבת הנגב, אברהם אדן. בהתאם להוראתו של שריג, אדן התקדם עם כוחותיו רגלית אל עבר אום רשרש. שריג עצמו התקדם לאזור בדרך עוקפת באמצעות שני ג'יפים. בשעות אחר הצוהריים של אותו יום הגיע לאום רשרש כוח חלוץ של חטיבת הנגב שמנה 13 קצינים וחיילים. איתם היה גם הדגל הפשוט שהכינה המזכירה.

כוח החלוץ עסק תחילה בטיהור המבנים באזור, ובפרט בטיהור תחנת המשטרה הבריטית שניצבה באותו כפר. לאחר שהתברר שהתחנה אכן נטושה, התפנה הכוח לטקס הנפת הדגל. אברהם אדן טיפס על התורֶן שהיה במקום ותלה שם את הדגל שהוכן מסדין שעליו צויר בדיו. את הפעולה הזו תיעד מיכה פרי, סגן מפקד הגדוד התשיעי של חטיבת הנגב, ששימש גם צלם. בסיום תליית הדגל, הלוחמים במקום פצחו בשירת התקווה.

למרות האלתור המוצלח, דגל הדיו לא נשאר זמן רב בראש התורן. כשעתיים לאחר טקס התלייה הגיעו למקום כוחות גולני, והביאו איתם דגל ישראל תקני שהחליף את הדגל שהכינה חטיבת הנגב.

המאורע הגדול ביותר: תוצאות המבצע והנצחת אתוס דגל הדיו

עם כיבוש אום רשרש שלחו נחום שריג, מפקד חטיבת הנגב, ונחום גולן, מפקד חטיבת גולני, מברק שבו כתבו: "העבירו לממשלת ישראל: ליום ההגנה לי"א באדר מגישות חטיבות הנגב פלמ"ח וחטיבת גולני את מפרץ אילת למדינת ישראל".

למוחרת כתב ראש הממשלה דוד בן-גוריון ביומנו: "זה היה המאורע הגדול ביותר בחודשים האחרונים, אם לא בכל מלחמת השחרור והכיבוש".

מבצע עובדה אכן היה אחד המבצעים החשובים במלחמת העצמאות, והוא עיצב במידה רבה את קו הגבול הדרומי המוכר לנו כיום. למרות דרישותיה המקוריות של ירדן, בהסכם הפסקת הנשק שנחתם מולה ב-3 באפריל 1949 נקבע כי היעדים שכבשו כוחות צה"ל במהלך מבצע עובדה – לרבות העיר אילת – ייכללו בשטחה הריבוני של מדינת ישראל.

באשר לדגל הדיו – למרות חשיבותו הסמלית וההיסטורית, הוא נעלם ככל הנראה כבר במהלך המבצע. למעשה, במשך חמש שנים אף אחד כמעט לא היה מודע לכך שזה היה הדגל הראשון שהתנוסס מעל תחנת המשטרה הבריטית הנטושה באום רשרש. רק ב-10 במרץ 1954, בגיליון של השבועון "דבר לילדים", שהוקדש לציון חמש שנים לכיבוש אילת, פורסמה לראשונה התמונה שצילם מיכה פרי. התמונה הזאת נחרטה מייד בזיכרון הלאומי והפכה לסמל לסיום מלחמת העצמאות.

ב-1996 נחנך באתר תחנת המשטרה הישנה של אום רשרש באילת פסל מתכת שיצר האומן דניאל כפרי. בפסל, שנבנה בהשראת צילומו של פרי, רואים את דמותו של אדן כשהוא תולה את דגל הדיו על התורן. התאריך העברי של הנפת הדגל, ט' באדר, נבחר כתאריך הרשמי לציון יום אילת, ובכך נעשה הדגל לחלק בלתי נפרד מהמורשת של העיר.

הפוסט היום לפני 76 שנים: הסתיים מבצע "עובדה" והונף "דגל הדיו" באום רשרש הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

סוף ימי השרמן: עשה זאת בעצמך

חיל השריון היום נחשב לאחד החילות המרכזיים והחשובים בצה"ל, אבל לא תמיד זה היה המצב. במלחמת העצמאות, מדינת ישראל הסתמכה בעיקר על כוחות חי"ר והחזיקה ב-15 טנקים בלבד. עם השנים מספר הטנקים עלה בהדרגה, ואיתו עלה גם היקף המעורבות של כוחות השריון בפעילות המבצעית של צה"ל. במבצע קדש כבר הפעילה ישראל 200 טנקים, במלחמת ששת הימים הפעילה כ-1,000 טנקים, ובמלחמת יום הכיפורים מספר הטנקים שהיו בשימוש כבר נסק ל-2,000.

למרות הגידול הכמותי, האיכות של הטנקים שעמדו לרשות ישראל כמעט לא השתפרה. בגלל מניעים דיפלומטיים שונים, מדינות העולם סירבו למכור לישראל טנקים חדשים, והמדינה הצעירה נאלצה להסתמך על טנקים ישנים ולא כשירים כמו ה"שרמנים" ממלחמת העולם השנייה, וה"סנטוריונים" הבריטיים שיצאו משימוש. צה"ל ותעשיית הביטחון הישראלי עשו מאמצים רבים על מנת לשקם ולשפר את אותם טנקים ישנים, אך היה ברור שאי אפשר יהיה להסתמך על אלתורים כאלה לאורך זמן.

במהלך שנות השישים חלו שני אירועים שהיוו נקודות מפנה שדחפו את מדינת ישראל למצוא פתרון למשבר הטנקים. האירוע הראשון היה הבשורה על כך שמדינות ערב צפויות לקבל מברית המועצות טנקים מסוג T-62, שנחשבו באותה העת לטנקים המתקדמים ביותר בעולם. האירוע השני היה פרשת "צ'יפטיין", שבה אנגליה נסוגה ברגע האחרון מהתחייבותה למכור לישראל טנקים מתקדמים. שני האירועים הללו גרמו לישראל להבין שהיא מוכרחה להדביק את הקצב במרוץ השריון מול מדינות האויב, ושאין לה ברירה אלא לעשות זאת בעצמה.

מניעים את הזחלים: תהליך הפיתוח יוצא לדרך

ב-1969, בעקבות התפוצצות העסקה לרכישת הטנקים מאנגליה, נשקלה לראשונה האפשרות שישראל תייצר טנקים בעצמה. כדי לבחון את היתכנות המהלך גובשה ועדה בהשתתפות אנשי מקצוע ומומחי ביטחון בראשות האלוף ישראל טל (טליק), שכונה לימים "אבי המרכבה". הוועדה נדרשה לבחון הן את היכולות הטכנולוגיות והתשתיתיות של מדינת ישראל, והן את הכדאיות הכלכלית של המהלך. ממסקנות הוועדה עלה כי מדינת ישראל מסוגלת לבסס תעשיית טנקים וכי תעשייה כזו תספק מענה לצרכים הצבאיים, תפחית את התלות במדינות העולם, ואף תועיל למדינה מבחינה כלכלית. כמה חודשים מאוחר יותר, באוגוסט 1970, התקבלה ההחלטה הרשמית, ומדינת ישראל יצאה לדרך עם הפרויקט השאפתני.

לטובת קידום הפרויקט הוקמו מנהלת תוכנית הטנק (מנת"ק) שנשאה באחריות הכוללת לפיתוח, והרשות לפיתוח הטנק (רפ"ט) שעסקה בתכנון ההנדסי. כדי לחסוך בזמן ובעלויות, הוחלט להתבסס כמה שיותר על תשתיות שכבר היו קיימות בצה"ל ובמערכת הביטחון. כך הפך מרכז השיקום והאחזקה של הטנקים בצה"ל (מש"א), שעד אז שימש לשיפור טנקים, למפעל ההרכבה של הטנק החדש. באופן דומה, מרכז הציוד והחלפים ומִנהל הרכש והייצור בצה"ל עברו התאמות במטרה לשרת את צורכי הפרויקט. החלטה נוספת שהתקבלה הייתה להפוך את ייצור הטנק לפרויקט לאומי בפריסה ארצית, וכך הוסבו כ-200 מפעלים של התעשייה הביטחונית והאזרחית למפעלים לייצור חלקי טנק. בית היציקה "ארדן", למשל, החל לייצר יציקות שריון כבדות ששימשו לגוף הצריח ולתובה (חלקו התחתון של הטנק), ובמפעלי "תעש" החלו לייצר תותחי טנקים.

תהליך ייצור הטנק הישראלי נמשך בסך הכול כתשע שנים, וב-20 בפברואר 1979 הגיע הרגע המיוחל וטנק המרכבה הראשון נכנס לשימוש מבצעי בחטיבה 7 של חיל השריון.

בין הסימנים: משפרים ומשכללים את המרכבה

טנק המרכבה הראשון, המוכר כמרכבה סימן 1, נחשב בזמנו לטנק חדיש ומתקדם. הוא התהדר ביכולות מיגון שטרם נראו ובשרידות גבוהה, שהתאפשרו בין השאר הודות להחלטה המהפכנית להעביר את המנוע לקדמת הטנק.

מאז עבר טנק המרכבה סדרת שכלולים, ששיפרה הן את המיגון שלו והן את ביצועיו בשדה הקרב. על גבי הטנקים מדגם מרכבה הולבשו מערכות בקרת אש, אמצעי ראיית לילה ומערכות ירי משופרות. עם השנים גם פותחו דגמים מתקדמים יותר, והמתקדם ביותר – מרכבה סימן 4 – נכנס לשימוש צה"ל ב-2003. כיום, הדגמים המשופרים של טנק המרכבה סימן 4 נהנים ממערכות שליטה ובקרה מתקדמות, ומאובזרים במערכת ההגנה האקטיבית "מעיל רוח" שמאפשרת הגנה מרבית על החיילים שבתוך הטנק.

במרוצת השנים ייצרה מדינת ישראל אלפי טנקי מרכבה, ואלה היו בשימוש מרכזי בכל המערכות והמלחמות שפרצו מאז: במלחמת שלום הגליל נעשה שימוש בטנק מרכבה סימן 1 נגד כוחות השריון הסוריים; במהלך האינתיפאדה השנייה נעשה שימוש בטנקי מרכבה סימן 2 ו-3 לטובת סיורים בשטחים מסוכנים ותמיכה בכוחות חי"ר; במלחמת לבנון השנייה נכנסו לשטח לבנון שלוש אוגדות משוריינות; וגם במהלך מלחמת חרבות ברזל, הטנקים – בעיקר מדגמי מרכבה סימן 3 וסימן 4 – נטלו חלק מרכזי בלחימה וסייעו רבות לתמרון הקרקעי בעזה ובלבנון.

רק בישראל: איסור מכירה למדינות זרות

טנק המרכבה הישראלי נחשב כיום לטנק המתקדם ביותר בעולם, ומעטים הטנקים שמצליחים להתקרב ליכולותיו. אפשר היה לצפות שמדינת ישראל תרצה לנצל את היתרון הכלכלי שטמון בכך ולייצא את הטנק למדינות נוספות, אך כבר מתחילת הייצור של טנק המרכבה נאסרה מכירתו למדינות זרות, וזאת כדי לשמור על היתרונות הייחודיים של חיל השריון הישראלי.

רק בשנת 2010 החליט משרד הביטחון להתיר באופן עקרוני את מכירת טנק המרכבה סימן 4 ל"לקוחות נבחרים". בשנת 2014 חתם משרד הביטחון על עסקת יצוא ראשונה של הטנק עם מדינה זרה, ששמה נאסר לפרסום. בשנת 2023 התקיים משא ומתן למכירת טנקי מרכבה סימן 2 ומרכבה סימן 3, שיצאו משירות בצה"ל, למדינה באירופה ולמדינה בדרום אמריקה שגם שמן לא נחשף, אך תוכניות אלה נעצרו בעקבות מלחמת חרבות ברזל. כך שנכון להיום, מדינת ישראל היא כנראה המדינה היחידה בעולם, או אחת הבודדות, שמחזיקה בטנק המרכבה.

מלבד הייחודיות, מקור נוסף לגאווה טמון בכך שכ-80% מרכיבי הטנק מיוצרים בישראל, ובכך הפרויקט מספק מקור פרנסה לעשרות אלפי ישראלים ביותר מ-200 מפעלים ברחבי הארץ. בימים אלה, שבהם מדובר רבות על חשיבות הפיתוח העצמי של אמצעי חימוש ולחימה, טוב להיזכר בכוחה של התעשייה הביטחונית הישראלית ובפוטנציאל האדיר שטמון בייצור כחול-לבן.

הפוסט היום לפני 46 שנים: טנק המרכבה נכנס לשימוש מבצעי בצה"ל הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

בשנים האחרונות, ובמיוחד במהלך מלחמת "חרבות ברזל", היינו עדים לשורה ארוכה של סיכולים ממוקדים שבהם חוסלו בכירי החמאס וחיזבאללה – אבל שיטת הפעולה הזאת רחוקה מלהיות חדשה. לפני 29 שנים, ב-5.1.1996, בוצע אחד הסיכולים הממוקדים האייקוניים ביותר, שבו חוסל יחיא עבדול לטיף עיאש, המוכר בכינוי "המהנדס" או בערבית: "אלמֻהנדִס".

עיאש היה מתכנן הפיגועים הראשי של ארגון חמאס, ותחת הובלתו בוצעו בישראל עשרות פיגועים רצחניים שהביאו למותם של כ-100 אזרחים ישראלים ולפציעתם של כ-400 אזרחים נוספים. בראשית שנות ה-90 נחשב עיאש למבוקש מספר אחת, ובמשך תקופה ארוכה ניסו מנגנוני הביטחון הישראליים לשים עליו את ידם. רק לאחר חודשים ארוכים של תכנונים ולאחר מספר החמצות בוצע החיסול שלו, במבצע נועז ויצירתי שטרם נראה עד אז. מותו של המהנדס נחשב עד היום לסמל – גם עבור תומכיו וגם עבור מתנגדיו.

הסטודנט שהפך לארכי-מחבל: קווים לדמותו של יחיא עיאש

יחיא עיאש נולד וגדל במערב השומרון, וכבר בצעירותו היה חבר בתנועת "האחים המוסלמים". כשבגר הלך ללמוד הנדסת חשמל באוניברסיטת ביר זית, ובמהלך לימודיו היה פעיל ב"גוש האסלאמי" באוניברסיטה.

בתחילת שנות ה-90, זמן קצר לאחר סיום לימודיו, היה עיאש שותף להקמת גדודי עז א-דין אל קסאם, שמהווים עד היום את הזרוע הצבאית של ארגון הטרור חמאס. עיאש ניצל את הידע ההנדסי שרכש באוניברסיטה, והחל לייצר מטעני חבלה מאמצעים מאולתרים. בשנת 1992 הוא כבר החל לתכנן פיגועי התאבדות בשטח ישראל, וב-1993 הוציא לפועל את הפיגוע בצומת מחולה שנחשב לפיגוע ההתאבדות הראשון. מאז ועד מותו היה אחראי עיאש על פיגועים רבים, בהם פיגוע מכונית התופת בעפולה והפיגוע באוטובוס קו 5 ברחוב דיזנגוף בתל אביב. המעורבות שלו בפיגועים הייתה רבה, שכן מלבד התכנון הוא זה שהכין את חומרי הנפץ ואף זה שחיבר אותם לגופם של המחבלים המתאבדים.

המצוד הממושך, הניסיון הכושל וההצלחה הגדולה: הדרך לחיסולו של "המהנדס"

כוחות הביטחון הישראליים הבינו מהר שיחיא עיאש הוא האדם שעומד מאחורי הפיגועים הקשים של ארגון חמאס, והוא נעשה למבוקש הביטחוני מספר אחת. במשך תקופה ארוכה היו ניסיונות לתפוס אותו, אך הוא הקפיד להחליף מקומות מגורים בתדירות גבוהה ואף עשה שימוש בתחפושות, וכך הצליח לחמוק פעם אחר פעם.

עד לשנת 1994, המצוד אחר עיאש התרחש ברובו בערי הגדה, אך באותה שנה הוא עבר להתגורר ברצועת עזה. כוחות הביטחון המשיכו בניסיונות להתחקות אחריו גם שם, ובסוף שנת 1995 כבר נעשה ניסיון ממשי לחסל אותו.

כוחות הביטחון עבדו על החיסול הזה במשך חודשים ארוכים. הקו שהנחה אותם היה לחסל רק את עיאש, בלי לפגוע באנשים נוספים סביבו. תחילה הם חשבו לחסל אותו באמצעות החדרת חומר נפץ למכשיר פקס, אך לבסוף התקבל הרעיון להחדיר את חומר הנפץ למכשיר קטן בהרבה – טלפון סלולרי.

אנשי המחלקה הטכנולוגית של השב"כ הצליחו לדחוס לתוך מכשיר טלפון מסוג מוטורולה אלפא 11 גרם של חומר נפץ. כיוון שמדובר בכמות מזערית, הצלחת הפעולה הייתה תלויה בכך שעיאש יצמיד את המכשיר לראשו לפרק זמן ממושך מספיק. לשם כך נדרשו כוחות הביטחון למצוא דרך בטוחה להעביר את המכשיר לעיאש, ולוודא שהוא אכן יעשה בו שימוש. האתגר הזה היה לא פשוט כלל, כיוון שעיאש נהג לעבור ממקום למקום, ובהתאם גם עשה שימוש בטלפונים שונים.

למרות התנהגותו הלא צפויה, דבר אחד היה בכל זאת קבוע באורח חייו של המהנדס, והוא שיחת הטלפון שנהג לקיים עם אביו מדי יום שישי. לכוחות הביטחון היה ברור שזה המועד שבו הם יבצעו את החיסול, ואכן ביום השישי האחרון של שנת 1995 הם הצליחו להעביר את המכשיר הממולכד לעיאש באמצעות סייען שהיה מקורב אליו. הסייען, שלא ידע מה הייתה מטרת פעולתו, נדרש גם לנתק את הטלפון הקווי בדירה שבה שהה עיאש באותה העת, וכך הובטח שעיאש ישתמש במכשיר הסלולרי הממולכד.

עד לשלב הזה המבצע צלח כמתוכנן – המהנדס קיבל לידיו את המכשיר ששלח שב"כ, ואכן התקשר באמצעותו לאביו. עם זאת, ניסיון ההפעלה של הפצצה נכשל, וכך הצליח עיאש לסיים את השיחה ללא פגע וגם מבלי לחשוד במתרחש.

על מנת לאתר את התקלה שבגללה הפצצה לא הופעלה, הוחלט להחזיר את המכשיר למעבדות השב"כ. כבר למוחרת המכשיר עשה את דרכו למעבדות, ושם הטכנאים פתחו אותו עם רובוט וזיהו שאחד החוטים בין האפרכסת לפומית נקרע. מנגנון ההפעלה תוקן במהרה, וביום השישי העוקב, ה-5.1.1996, המכשיר הגיע שוב לידיו של עיאש.

בהתאם לתכנון המקורי, הסייען העביר לו את הטלפון על מנת שישוחח עם אביו, אלא שהפעם הפצצה הופעלה כמצופה, ועיאש חוסל במקום.

חיסולו של יחיא עיאש היה ללא ספק הצלחה גדולה, אלא שמי שהיה מעורב בנעשה יודע לספר גם על החמצה לא קטנה שהתרחשה באותו יום. מדיווחים של המעורבים במבצע, מתברר כי מייד לאחר חיסולו של עיאש הגיעו לזירה בכירי חמאס רבים, בהם מוחמד דף. לדרג המבצעי הייתה יכולת לחסל גם אותם, אך כיוון שהדרג המדיני לא אישר זאת, הדבר לא קרה.

מפיגועי נקמה ועד לאתרי הנצחה: התגובות לחיסול

חיסולו של "אלמהנדס" היה אירוע משמעותי – גם עבור הצד הישראלי שרצה במותו, וגם עבור תומכיו שהתאבלו על לכתו.

מבחינת ישראל היה מדובר בהישג מבצעי חשוב, שכן חוסל אחד מבכירי חמאס, ואיתו חוסל גם ידע מקצועי רב. מעבר לכך היה מדובר גם בניצחון מוראלי גדול, כיוון שעיאש היה הדמות המזוהה ביותר עם פיגועי הטרור שהתרחשו באותן שנים.

מבחינת אנשי חמאס היה מדובר כמובן במפלה גדולה. עיאש אומנם הספיק להכשיר אנשי חמאס נוספים על הכנת חומר נפץ, אך איש מהם לא החזיק ברמת הידע ובהיקף הניסיון שהיו לו. כמו כן, החיסול שלו סימן גם לבכירים נוספים בחמאס ובארגוני טרור אחרים שישראל מסוגלת להגיע אליהם.

יחיא עיאש נקבר בעזה בהלוויה המונית, והתגובה על מותו לא איחרה לבוא. בהמשך של אותו השנה התרחשו בישראל מספר פיגועי נקמה, בהם הפיגוע בקו 18 בירושלים והפיגוע בדיזנגוף סנטר בתל אביב, שבהם נרצחו 59 בני אדם. מעבר לתגובה הקשה הזו, דמותו הפכה לסמל עבור תומכי חמאס. תאים חמושים של הארגון החלו להתהדר בכינויים כמו "סטודנטים של המהנדס" או "חוליות יחיא עיאש", ואתרים שונים נקראו על שמו. מפעל ההנצחה של עיאש הוסיף להימשך עוד שנים רבות – בשנת 2010 הוחלט לקרוא לקריית הרשות הפלסטינית ברמאללה על שם המהנדס, וכעבור כעשור נוסף ייצר חמאס רקטה ארוכת טווח שקיבלה את השם "עיאש 250". רקטה זו הייתה בשימוש במבצע "שומר החומות", וגם במהלך מלחמת "חרבות ברזל".

הרקטה של חמאס לא הייתה התזכורת היחידה ליחיא עיאש שעלתה במהלך מלחמת "חרבות ברזל". בדצמבר 2023 חוסל עבד אל-פתאח מעאלי, שנחשב בעבר ליד ימינו של עיאש. תזכורת נוספת הגיעה גם בספטמבר 2024 עם מתקפת הביפרים נגד פעילי חיזבאללה, שהזכירה במידת מה את האופן שבו חוסל גם המהנדס הנודע.

סיפור חיסולו של יחיא עיאש מעיד על היכולת וכושר ההתמדה של מנגנוני הביטחון הישראליים, אך מעל לכול הוא מלמד שסיכול ממוקד הוא הרבה מעבר לפעולה נקודתית שמופנית נגד אדם בודד. שכן המסר שלה עשוי להדהד גם שלושה עשורים ויותר.

הפוסט היום לפני 29 שנה: חוסל "המהנדס" יחיא עיאש, מתכנן הפיגועים של חמאס הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

הימים הם ימי מלחמת ההתשה – מלחמה שפתחה מצרים מתוך מטרה מוצהרת להתיש את ישראל ולהקשות עליה לשמור על הישגיה ממלחמת ששת הימים. במהלך שנות הלחימה, המצרים הפגיזו את עמדות צה"ל לאורך תעלת סואץ וביצעו פשיטות קומנדו. בתגובה, חיל האוויר הישראלי תקף מטרות לאורך התעלה ובעומק מצרים.

הפעילות האווירית של ישראל נתקלה מהר מאוד בבעיה קשה, מכיוון שמערכות המכ"ם המצריות הצליחו לגלות את מרבית כלי הטיס שביצעו גיחות באזור. בחיל האוויר הוחלט לשבש את מערכות המכ"ם המצריות, אולם גם לאחר שאלו שובשו – המצרים עדיין הצליחו לגלות כלי טיס ישראליים רבים.

המסקנה הייתה שפריסת המכ"ם הישנה הוחלפה בפריסה חדישה יותר, קשה לפענוח ומוסווית היטב. המצוד אחר מערכת המכ"ם הסודית הזו נמצא בליבו של מבצע "תרנגול 53".

משנה מכ"ם משנה מזל: איתור וזיהוי היעד

לפי הערכת המודיעין הישראלי, המצרים החזיקו מתקן מכ"ם סובייטי מסוג P-12 בסמוך למוצב ראס-ע'אריב. באוקטובר 1969 הפציצו מטוסי חיל האוויר תחנת מכ"ם שאותרה במקום, אך המכ"ם המשיך לפעול גם לאחר ההפצצה. התברר, אפוא, שהתחנה שהופצצה הייתה תחנת דמה ולא התחנה האמיתית.

בחודש דצמבר של אותה שנה ביצע מטוס של חיל האוויר גיחת צילום לאורך חוף מפרץ סואץ. מפענח תצלומי האוויר, סמל רמי שלו, שקיבל לידיו את הממצאים, הבחין בנקודה חשודה כעשרה ק"מ ממערב למוצב שהופצץ. במבט ראשון נדמה היה שמדובר בשני אוהלי בדואים, אך לאחר בדיקה שביצע צוות מומחי אלקטרוניקה ומודיעין התברר שזוהי תחנת מכ"ם מסוגP-12 . בבדיקה זוהו שני קרונות המכ"ם – קרון המבצעים, שכלל את המשדר, המסכים ומערכת הבקרה, וקרון הקשר, שבו הייתה האנטנה ומערכת ההפעלה המכנית.

כשהתגלה מיקום המכ"ם נערך חיל האוויר לגיחת הפצצה במטרה להשמיד אותו. אולם, למפענח רמי שלו היה רעיון אחר – הוא הציע להשתלט על המתקן בפשיטה קרקעית, ולהטיס אותו לישראל בשלמותו באמצעות מסוקים. בחיל האוויר זיהו מייד את ההזדמנות להפיק מודיעין אלקטרוני חשוב על המכ"ם, והוחלט לבדוק אם המשימה שהציע המפענח היא בת ביצוע. וכך, יוזמה של חייל פשוט התגבשה לכדי מבצע צה"לי מסווג. אותו חייל הפך לימים לאיש עסקים מוביל ושימש מנכ"ל קוקה-קולה בישראל ויו"ר אגף המזון בהתאחדות התעשיינים בישראל.

מאחורי גבה של האפסנאות: ההיערכות למבצע

במחלקת המבצעים במטה חיל האוויר נערכה תוכנית ראשונית למבצע חטיפת המכ"ם, שקיבל את השם "תרנגול 53". בבוקר ה-24 בדצמבר 1969 התקבלה ההחלטה שאפשר להבריח את המכ"ם, אך שאלות רבות נותרו ללא מענה, ובראשן שאלת משקלו המדויק של המכ"ם.

למרות המחסור בפרטים טכניים חשובים, עוד באותו יום הועברה המשימה למפקד חטיבת הצנחנים, ובשעות הצוהריים כבר גובשה תוכנית כללית להשתלטות על המתקן.

ב־25 בדצמבר בשעות הבוקר יצא נוהל קרב מזורז, והחלו ההכנות לקראת המבצע המשולב של חיל האוויר וחטיבת הצנחנים, אשר תוכנן לצאת אל הפועל כבר ביום המחרת. לביצוע המשימה נבחרו בעיקר קצינים וחיילים מצטיינים, וגם כמה לוחמים בעלי ניסיון בריתוך. הם התאמנו במשך יום שלם על פירוק קרונות מכ"ם מדגם P-10 ממשאיות "זיל" רוסיות שנלקחו כשלל במלחמת ששת הימים, עד שהצליחו לבצע את התרגולת בזמן קצר. במקביל, בחיל האוויר התאמנו טייסי המסוקים על הרמת הקרונות והטסתם מסביב לבסיס.

ההכנות והאימונים התבצעו תחת מעטה חשאיות כבד, והובאו לידיעתם של יודעי סוד בלבד. הסודיות הזאת יצרה אתגרים לא פשוטים – כך, למשל, כדי להשיג את קרונות המכ"ם מששת הימים נאלצו המתכננים לגנוב את קרונות המכ"ם ממגרשי השלל בצריפין, במקום לפנות בגלוי לגורמים באגף האפסנאות בצה"ל.

טון אחד יותר מדי: מהלך המבצע

ביום שישי, 26 בדצמבר, הסתיימו ההכנות למבצע, והרמטכ"ל דאז, רא"ל חיים בר לב, אישר את התוכניות והוציא פקודת מבצע עוד לאותו ערב.

לפי תוכנית המבצע, הוחלט שכוחות צנחנים יוטסו בשלושה מסוקי צרעה, ואלה ינחתו במרחק כשישה ק"מ צפונית-מערבית למתקן המכ"ם. משם, כוחות הצנחנים יתקדמו רגלית, ולאחר שישתלטו על המתקן ינתקו את שני קרונות המכ"ם זה מזה, וירתמו אותם לרצועות נשיאה של שני מסוקי יסעור שימתינו להם בחופו המזרחי של מפרץ סואץ. לאחר חיבור קרונות המכ"ם, מסוקי היסעור יישאו אותם לאבו רודס, ומסוקי הצרעה יפנו את הכוח.

למבצע המורכב נוספה עוד מטרה לא פשוטה, והיא שביית החיילים המצרים המפעילים את המכ"ם, לצורך מיקוח על שחרורו של סרן דן אבידן שנשבה סמוך לתעלת סואץ.

הכוח נחשף

בשעה 21:00 המריאו מטוסי עיט של חיל האוויר לגיחות הפצצה על מערך גדוד מצרי, כ-60 ק"מ צפונית לתחנת המכ"ם, כפעולת הסחה. כרבע שעה לאחר מכן יצאו מסוקי הצרעה שעליהם היו כוחות הצנחנים. הניווט אל היעד היה קשה, והמסוקים נאלצו לבצע כמה הקפות עד שהצליחו לנחות בנקודת הנחיתה שנקבעה. לאחר מכן שבו המסוקים למערב סיני והמתינו שם לפינוי.

קצת אחרי השעה 22:00 החל הכוח לנוע לכיוון היעד. את מרבית הדרך עשה בתוך ערוץ ואדי. עם ההגעה ליעד, התפרסו הצנחנים וחסמו את דרכי הגישה לאזור באמצעות מטעני צד ומוקשים נגד רק"ם. בשלב זה הם היו במרחק של כ-1,300 מטרים מהיעד, וכבר יכלו לזהות שתחנת המכ"ם היא אמיתית ולא תחנת דמה, ואף זיהו שני חיילים מצרים ששמרו עליה. הכוח המשיך לנוע לכיוון היעד, וככל שהתקרב האט את מהירות התנועה מחשש להתגלות. התנועה הזהירה הביאה לעיכוב ביחס ללוח הזמנים המתוכנן.

בשעה 00:27, כשהם נמצאים כ-200 מטרים בלבד מהיעד, התפצלו הצנחנים לשלוש חוליות ואת שארית הדרך נאלצו לעשות בזחילה מחשש להתגלות. הכוחות המסתערים הצליחו להתקרב עד למרחק של מטרים ספורים מהשומרים, אך אז אחד מהשומרים זיהה את זנב הכוח הישראלי הפושט ונערך למתקפה. בתגובה, הכוח הישראלי פתח באש, הרג את שני השומרים ושבה ארבעה חיילים מצרים נוספים. שלושה חיילים מצרים אחרים ששהו במתקן הצליחו להימלט מהמקום.

במקביל לפעולת התקיפה, חוליות החיילים הייעודיות התפנו לפעולת פירוק קרונות המכ"ם. עבודת הפירוק תוכננה להימשך כחצי שעה, אך בפועל נמשכה כשעה וחצי. רק בשעה 2:43 לפנות בוקר, כשעה מאוחר מהמתוכנן, הסתיים הפירוק של שני קרונות המכ"ם, ומסוקי היסעור שהמתינו במפרץ סואץ הוזעקו לפנותם.

נחיתת חירום בסיני

מסוקי היסעור הגיעו אל מתקן המכ"ם בשעה 2:55. היסעור הראשון, בפיקודו של סרן נחמיה דגן, הרים את קרון המבצעים. כוח הנשיאה של המסוק עמד על כ-3 טונות, אך התברר שהקרון שוקל 4.1. למרות הטונה העודפת הצליח דגן להרים את הקרון ללא בעיה, אך כשעבר לטיסה אופקית התגלתה תקלה באחת משתי המערכות ההידראוליות שמפעילות את הגאי המסוק. במצב כזה המסוק עלול להישרף, ועל פי הנהלים הטייס אמור להשליך את המטען ולבצע נחיתה מיידית. עם זאת, דגן החליט לדבוק במשימה והמשיך לטוס עם מערכת תקינה אחת בלבד. הוא טס בגובה של 100 מטרים במקום 2,500 מטרים, שינה את המסלול, וביצע נחיתת חירום בראס שרטוב בסיני, שהיה נקודת החוף הישראלית הקרובה ביותר. בינתיים, המסוק השני העמיס את קרון הקשר שמשקלו עמד על 2.5 טונות, ונחת כמתוכנן באבו רודס שבסיני. לאחר מכן הוא נשלח לסייע בפינוי קרון המבצעים שהנחית המסוק הראשון.

לאחר פינוי קרונות המכ"ם, הצנחנים השמידו את הגנרטורים והעמדות באתר התחנה באמצעות מטענים, ונעו אל נקודת הפינוי שבה המתינו להם מסוקי הצרעה. בשעה 4:56 נחת הכוח בשלום בשדה התעופה, ושם קיבל את פניהם הרמטכ"ל בר-לב שאמר להם: "ביצעתם את אחת הפעולות המסובכות, הנועזות והיפות ביותר שביצע צה"ל אי פעם".

ממצרים למוזיאון חצרים: תוצאות המבצע

מערכת המכ"ם הסובייטית P-12 הגיעה לישראל במצב תקין, והועברה בהובלה יבשתית מאובטחת לאנשי המודיעין הטכני בחיל האוויר.

בימים הראשונים, המבצע נותר תחת מעטה סודיות. גם לישראל וגם למצרים היה אינטרס לשמור אותו בצללים – הראשונה לא רצתה לחשוף את שיטות הלחימה שלה, ואילו השנייה חששה מחשיפת הכישלון הצבאי. עם זאת, כבר ב־3 בינואר 1970 עיתונים זרים חשפו את הפרשה, וזו עוררה רעש רב. בעולם הגדירו את "תרנגול 53" כ"מבצע מהסרטים", וקריקטורות שפורסמו בעיתונים באירופה הציגו מסוקים ישראליים המרימים את ארמון הנשיאות בקהיר ואת אחת הפירמידות. פרסום הפעולה העלה את קרנה של ישראל, והמבצע נחשב להישג מורלי, מבצעי וטכנולוגי. מנגד, הפרסום העמיד את צבא מצרים במבוכה גדולה, ואף הקשה על מצרים לרכוש ציוד צבאי נוסף מברית המועצות.

מומחי חיל האוויר הישראלי המשיכו לנתח את מערכת המכ"ם, וכך גילו מידע על אמצעי הלחימה הסובייטיים שאותו שיתפו גם עם צבא ארה"ב. בתום בחינת המכ"ם, הוא הועבר למתקן ניסויים של צה"ל והופעל שם עד שנות ה-90. כיום המכ"ם המפורסם מוצג לראווה במוזיאון חיל האוויר בחצרים.

הפוסט היום לפני 55 שנים: מבצע "תרנגול 53" לגניבת המכ"ם ממצרים הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

ב-27 ביוני 1976 יצא מטוס אייר פראנס מנמל התעופה בן-גוריון לפריז, כשעליו 248 נוסעים ו-12 אנשי צוות. המטוס עצר לחניית ביניים באתונה, ובעת העצירה עלו עליו ארבעה מחבלים – גבר ואישה גרמנים, ושני גברים פלסטינים המשתייכים לחזית העממית לשחרור פלסטין. לאחר ההמראה השתלטו הארבעה על המטוס והורו לקברניט לטוס לבנגאזי שבלוב. המחבלים הנחיתו את המטוס לשעות ספורות בבנגאזי שבלוב, כדי לתדלק ולהעלות שלושה מחבלים נוספים. שליט לוב, מעמר קדאפי, סירב לאפשר למטוס להישאר בלוב, וכך הוא המריא שוב, ובבוקר ה-28 ביוני נחת בשדה התעופה באנטבה, עיר באוגנדה שבאפריקה. באנטבה הצטרפו אל שבעת החוטפים עוד שישה פלסטינים חמושים שסייעו בשמירה על בני הערובה. החוטפים התבצרו יחד עם החטופים בטרמינל, והודיעו שמלכדו את האזור כולו.

יומיים לאחר החטיפה שוחררו כל הנוסעים שאינם יהודים או ישראלים. לקברניט המטוס ואנשי הצוות הוצע להשתחרר גם, אך הם בחרו להישאר עם החטופים, וכך נותרו 117 בני ערובה: 105 נוסעים ו-12 אנשי צוות.

שליט אוגנדה, אידי אמין, תמך בחוטפים ואפשר את המשך שהייתם בטרמינל. החוטפים הציבו למדינת ישראל אולטימטום ואיימו להוציא להורג את כל החטופים, אם עד ה-1 ביולי לא ישוחררו 53 "לוחמי חופש" – כלומר מחבלים – שרובם כלואים בישראל. כמו כן דרשו החוטפים חמישה מיליון דולרים מממשלת צרפת. דרישות החטופים נודעו לציבור בישראל, ומשפחות החטופים שלחו מברק אל ראש הממשלה יצחק רבין והפצירו בו להיכנע לדרישות בטענה כי "חיי אדם יקרים מעקרונות".

ממשלת ישראל הבינה ללב המשפחות אך חששה שהיענות לדרישות החוטפים תיצור תקדים מסוכן ותעודד מעשי חטיפה נוספים. לבסוף הכריע השיקול השני, ורבין הורה לבחון אפשרות למבצע צבאי לשחרור החטופים.

בלי זמן ובלי מידע: היערכות למבצע

במטרה למשוך זמן, ישראל הסכימה לנהל משא ומתן עם החוטפים לגבי שחרור המחבלים, וכך נדחה האולטימטום ל-4 ביולי.

בזמן הזה, מחלקת המחקר של אמ"ן פעלה במרץ כדי לרכז ידיעות ולנתח אותן. כיוון שאוגנדה לא ניהלה באותה עת יחסים דיפלומטיים עם ישראל אך גם לא נחשבה למדינה תומכת טרור פעילה, לא היה למודיעין הישראלי מספיק מידע עליה

כדי לדלות פרטים בכל זאת, המודיעין התייעץ עם ברוך בר-לב שהיה הנספח הצבאי האחרון מטעם ישראל באוגנדה ומקורב לאידי אמין. במקביל, המוסד שלח לניירובי סוכן במסווה של טיסה אזרחית שצילם את שדה התעופה והטרמינל. מידע חשוב נוסף הגיע מפי אחת הנוסעות שהייתה על המטוס והצליחה להיחלץ ממנו בעת שעצר בלוב. הנוסעת – ישראלית בעלת אזרחות בריטית – שכנעה את החוטפים שהיא בהיריון ומדממת והם הסכימו לשחרר אותה. כאשר היא הגיעה לאנגליה היא מסרה למודיעין הבריטי את הפרטים הראשונים על המחבלים, דיווחה מה הם הצהירו ותיארה את האווירה במטוס. המודיעין הבריטי העביר את המידע למודיעין הישראלי, ובזכותו התברר שהחוטפים משתייכים לארגונו של ודיע חדאד ששימש בעבר קצין המבצעים של החזית העממית לשחרור פלסטין.

בזכות מאמצים אלה ואחרים הצליח המודיעין הישראלי לגבש תמונת מצב עדכנית בתוך זמן קצר, ולאסוף מספיק נתונים בשביל לבנות תוכנית פעולה צבאית לשחרור החטופים.

המרצדס שנועדה לבלבל: מהלך המבצע באנטבה

בצוהרי ה-3 ביולי, יום לפני פקיעת האולטימטום החדש, המריאו ארבעה מטוסי הרקולס של חיל האוויר הישראלי משארם א-שיח לכיוון שדה התעופה של אנטבה. במטוסים היו 176 לוחמים מסיירת מטכ"ל, צנחנים וגולני. בשל לחץ הזמן, המטוסים יצאו לדרך עוד לפני שהממשלה נתנה אישור סופי למבצע, ורק כשהם כבר היו בשמיים האישור ניתן.

בליל ה-4 ביולי נחתו המטוסים בשדה התעופה באנטבה. לשם ההטעיה פרקו הכוחות ג'יפים ומכונית מרצדס זהה לזו שבה נהג אידי אמין, ונסעו לעבר המבנה שבו הוחזקו החטופים כשהם מתחזים לשיירת המאבטחת של נשיא אוגנדה.

על פי התכנון, הכוח היה אמור לנסוע ישירות למקום שבו רוכזו החטופים, אך בדרך לשם הוא נתקל בשני חיילים אוגנדים. מפקד סיירת מטכ"ל, סא"ל יוני נתניהו, פקד לירות בהם. קולות הירי משכו למקום את כוחות הביטחון האוגנדיים, והכוח הישראלי איבד את אלמנט ההפתעה ונאלץ לנוע אל עבר המבנה תחת חילופי האש.

למרות השיבושים, הכוח הצליח להגיע אל היעד, השתלט על האולם, הרג את המחבלים ושחרר את החטופים.

בהרכב כמעט מלא: תוצאות המבצע

בתוך 24 שעות נהרגו שבעת החוטפים וכ-20 חיילים אוגנדים, ובני הערובה הועברו למטוס פינוי והוטסו לישראל. למרות ההצלחה המרשימה, הכוח הישראלי לא יצא נקי מפגיעות. מפקד סיירת מטכ"ל, יוני נתניהו, אחיו הבכור של בנימין נתניהו, נהרג בחילופי האש, ולימים הוחלט לקרוא למבצע על שמו – "מבצע יונתן". גם ארבעה חטופים ישראלים נהרגו: שלושה מהם במהלך המבצע, ואחת מהם – ישראלית בת 75 – נרצחה כפעולת נקם בבית חולים מקומי שאליו פונתה לפני המבצע.

כל יתר הלוחמים, המחלצים ובני הערובה הגיעו לארץ בשלום, והתקבלו בשדה התעופה בן-גוריון בקבלת פנים מרגשת. המבצע, שהתנהל בלחץ של זמן ועם מעט מאוד מודיעין, עורר רושם עז ברחבי העולם, והוכיח שוב את כוחו של צה"ל ואת עוצמתה של הרוח הישראלית. המבצע הנועז אף זכה להיכנס אל התרבות הפופולרית בישראל, בסרט בכיכובו של יהורם גאון כיוני נתניהו, שהופק בשנת 1977.

הפוסט היום לפני 48 שנים: מבצע יונתן לשחרור החטופים באנטבה הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

בשנת 1974 חתמו ממשלת עיראק וממשלת צרפת על הסכם לבניית קריה גרעינית סמוך לבגדד. הקריה תוכננה לכלול שני כורים גרעיניים – תמוז 1 ותמוז 2 – אשר על פי ההצהרות הרשמיות נועדו לשמש לצורכי מחקר בלבד. פרויקט הכורים העיראקיים היה צפוי להסתיים בקיץ 1980, אך הפעלתו נדחתה לסתיו של שנת 1981.

למרות ההצהרות הרשמיות, היה חשש ממשי שעיראק לא תעשה בכורים שימוש מחקרי בלבד, אלא תשתמש בהם כדי לתקוף את מדינת ישראל. מייד עם חתימת ההסכם בין עיראק לצרפת החלה ממשלת ישראל בראשות יצחק רבין לנקוט פעילות דיפלומטית במטרה להסיר את האיום הגרעיני, אך ללא הועיל. בשנת 1977, עם עליית מנחם בגין לראשות הממשלה, החלה הממשלה לדון גם בדרכים מבצעיות שונות לעצירת פיתוח הגרעין בעיראק.

התומכים והמתנגדים: השיקולים לתקיפת הכורים בעיראק

במקביל למגעים המדיניים ולתוכניות המבצעיות עקב המודיעין הישראלי בדריכות אחר התקדמות פרויקט הגרעין העיראקי. כוחות המודיעין בחנו את מבנה הכורים ועוצמתם, ערכו תצפיות, פענחו תצלומי שטח ותצלומי אוויר, והתחקו אחר שינוע של ציוד, חומרי בנייה וכסף שנועדו לקידום הפרויקט. בתוך כך גם בחנו במודיעין אפשרויות שונות לשיבוש פעילות הכור.

המידע המודיעני שהושג עובד בוועדה משותפת של אמ"ן והמוסד אשר כונתה "עידן חדש". חברי הוועדה השתכנעו כי מטרתו העיקרית של פרויקט הכורים היא לפתח יכולת גרעינית צבאית התקפית, וקבעו שהריסת הכורים היא יעד אסטרטגי בעל חשיבות עליונה לישראל.

ראש הממשלה מנחם בגין והרמטכ"ל רפאל איתן השתכנעו גם הם שיש לתקוף את הכורים, אך גורמים בכירים אחרים התנגדו לפעולה. בין המתנגדים היו שר הביטחון עזר ויצמן, ראש אמ"ן יהושע שגיא, ראש המוסד יצחק חופי וסגן ראש הממשלה יגאל ידין.

המתנגדים טענו שהפצצת הכור עלולה לגרום לדליפת חומרים רדיואקטיביים ולפגיעה חמורה באזרחי בגדד. חשש נוסף היה שפעולה כזו תאחד את העולם הערבי נגד ישראל ותוביל לתקיפה משולבת, וכן שהיא תסכן את הסכם השלום הטרי עם מצרים. חלק מהמתנגדים היו מוטרדים גם מדעת הקהל העולמית ומסנקציות שמדינות העולם עשויות להטיל על ישראל. לכל החששות הללו התווסף הפחד שמדינת ישראל אינה ערוכה מספיק כדי להוציא לפועל מבצע בסדר גודל כזה.

למרות ההתנגדויות השונות, בסופו של דבר הכריעו הקולות התומכים, והוחלט כי יש לתקוף את הכור מהר ככל האפשר. הסיבה לבהילות הייתה קשורה בכך שהתנאים בשטח בדיוק הבשילו לקראת התקיפה – הכור טרם החל לפעול ולכן לא הייתה סכנה לדליפת חומרים רדיואקטיביים; ברקע התחוללה מלחמת איראן-עיראק, ומטוסים איראניים שתקפו את הכורים שימשו סוג של הסוואה לתקיפה הישראלית; המומחים הזרים שעבדו בכורים עזבו את עיראק ולא היה חשש לפגוע בהם; ומערך ההגנה האווירית של העיראקיים עדיין לא הושלם. כמו כן, לפי ההערכות המודיעיניות, לא הייתה סבירות גבוהה שמדינות העולם הערבי יתאחדו למלחמה נגד ישראל, ואף רווחה התפיסה שמדינות העולם יסתפקו בגינוי בלבד ולא יטילו סנקציות על ישראל משום שגם הן מעוניינות באופן סמוי בתקיפה. וכך, בחודש מרץ 1981 אישרה ממשלת בגין את התקיפה, ומבצע "אופרה" החל להירקם.

האופרה מתחילה: מהלך המבצע בעיראק

ההכנות למבצע "אופרה" כללו היערכות מודיעינית רבה. כוחות המודיעין נדרשו לזהות את מבנה הכור ומיקומו המדויק, להבין את מאפייני ההגנה האווירית בסביבת הכור, ולאסוף נתונים שיאפשרו לתכנן נתיבי טיסה בטוחים לבגדד ובחזרה. כל הפעילות המודיעינית נעשתה בחשאיות מרבית, ורק מספר מועט של אנשים היו בסוד העניינים.

נוסף להכנות המודיעיניות לווה המבצע בצורך לפתור בעיות מבצעיות ולוגיסטיות, ובעיקר בנוגע למשטר הדלק בטיסה כה ארוכה, כאשר לא הייתה קיימת היכולת לתדלק את המטוסים באוויר. בין השאר תודלקו המטוסים רגע לפני ההמראה, בעוד המנועים פועלים, כדי לנצל כל טיפת דלק, והושלכו מכלים נתיקים בניגוד להוראות היצרן, כדי להקל את משקלם של המטוסים.

ב-7 ביוני 1981, ערב חג השבועות ה'תשמ"א, בשעה 16:01, המריאו מטוסי חיל האוויר הישראלי לכיוון בגדד. הכוח האווירי כלל שמונה מטוסי F-16 שנועדו לתקיפה, ושישה מטוסי F-15 שנועדו לליווי. הטיסה לעיראק נמשכה כשעה וחצי ונעשתה בדממת אלחוט. התקיפה עצמה בוצעה בחטף וביעף אחד בלבד. שמונת מטוסי התקיפה נכנסו בזה אחר זה בהפרשים של שניות בודדות, וכל אחד מהם שחרר שתי פצצות. מייד לאחר מכן שבו המטוסים לישראל, כשהם חומקים בדרכם מירי נ"מ ששוגר נגדם.

המבצע הוכתר כהצלחה – שבעה מתוך שמונת המטוסים פגעו במטרה באופן מדויק, ומבנה הכור הושמד עד ליסודותיו. חשוב לא פחות – כל הטייסים שהשתתפו במבצע, ובהם גם אל"מ אילן רמון ז"ל שעתיד להיות האסטרונאוט הישראלי הראשון, שבו ארצה בשלום. חרף כל החששות הצליחה מדינת ישראל להסיר את איום הגרעין העיראקי לשנים רבות.

גינויים גלויים, תמיכה סמויה: התגובות למבצע והשלכותיו

מבצע "אופרה" עורר תגובות נלהבות בקרב רוב הציבור הישראלי, אך בעולם נמתחה נגדו ביקורת חריפה. האו"ם ומדינות רבות גינו את ישראל, בטענה שהמהלך שביצעה עלול לערער את היציבות הנפיצה ממילא במזרח התיכון. גם ארה"ב הצטרפה לגינויים, ואף הקפיאה את משלוחי הציוד הצבאי שלה לישראל. למרות הגינויים, לא ננקטו שום צעדים דרסטיים או סנקציות משמעותיות נגד ישראל, כנראה משום שהתקיפה שירתה גם אינטרסים של מדינות אחרות.

כעבור כמה שנים דעכו מרבית הגינויים, וחלק ממנהיגי העולם אף הצדיקו בגלוי את תקיפת הכור והכירו בתועלת הרבה של המבצע. תועלת זו התגלתה ביתר שאת ב-1991, עם פרוץ מלחמת המפרץ הראשונה. באותה שנה שלח שר ההגנה האמריקאי דאז ריצ'רד צ'ייני מכתב לאלוף (מיל') דוד עברי ששימש מפקד חיל האוויר הישראלי בזמן המבצע. צ'ייני צירף תצלום אוויר של הכור העיראקי, והודה לעברי על כך שישראל הקלה את מלאכתה של ארה"ב במלחמת המפרץ הראשונה.

ממרחק של 43 שנים, אפשר לומר בפה מלא שמבצע אופרה הוא אחד המבצעים המוצלחים ביותר שביצע חיל האוויר הישראלי. המבצע הסיר איום קיומי משמעותי שריחף מעל ישראל, ועשה זאת בלי לגרום לאסון גרעיני ובלי לאבד אף מטוס.

קרדיט תמונה ראשית: חנניה הרמן לעמ.

הפוסט היום לפני 43 שנים: הושמד הכור העיראקי במבצע "אופרה" הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

מבין כל החודשים המדממים של האינתיפאדה השנייה, מרץ 2002 היה הקטלני ביותר. למעשה, הוא היה החודש הקטלני ביותר בתולדות הטרור הפלסטיני עד אוקטובר 2023, עם 105 אזרחים ו-26 חיילים הרוגים. כמעט לא חלף יום באותו חודש ללא פיגוע, והשיא היה הפיגוע במלון פארק בנתניה, בערב ליל הסדר, שבו נהרגו 30 בני אדם ונפצעו כ-160.

לאחר הפיגוע האכזרי, שבו נרצחו בני משפחה וקשישים רבים, חלקם ניצולי שואה, החליטה הממשלה בישיבה שנערכה במוצאי החג על יציאה למבצע מקיף למיגור הטרור ביהודה ושומרון, שהחל מייד בבוקר למחרת אותה ישיבה, ב-29 במרץ 2002.

המטרה: "לפגוע בכל מי שיאחז בנשק"

ראש הממשלה דאז, אריאל שרון, הגדיר את מטרות המבצע:

"להיכנס לערים ולכפרים שהפכו מקלט לטרוריסטים; לתפוס ולעצור מחבלים ובעיקר את שולחיהם ואת אלה המממנים אותם ונותנים להם חסות; לתפוס ולהחרים נשק ואמצעי לחימה שמיועדים לפגוע בישראל; לחשוף ולהשמיד מתקני טרור, מעבדות חבלה, מפעלי ייצור נשק ומתקני מסתור. הפקודות הן ברורות: לפגוע בכל מי שיאחז בנשק ולשתק כל מי שינסה להתנגד לפעולת הכוחות ולסכן אותם, ולהימנע מפגיעה באוכלוסייה האזרחית".

שם המבצע נטבע על ידי אל"מ גל הירש, שהיה אז קצין אג"ם בפיקוד המרכז, והוא לקוח משירו של חיים חפר, "בין גבולות": "למך ולזקן/ אנו פה חומת מגן". כ-25 אלף חיילים גויסו ב"צו 8" וההתייצבות הייתה בשיעור של למעלה מ-100%, כשחיילים נאבקו על מקום בהסעה לשטחי הכינוס.

איך נתפס מרואן ברגותי

איפה נלחם צה"ל? בכל ערי יהודה ושומרון, למעט יריחו וחברון.

ברמאללה הטיל צה"ל מצור על מתחם המוקטעה – מתחם בנייני הממשלה ומעונו הרשמי של ראש הרשות הפלסטינית – והביא להסתגרותו של יאסר ערפאת בתוך המתחם, יחד עם כמה מבוקשים. כאשר הכוחות סרקו את המבנה, הם מצאו מצבור נשק גדול וכן מסמכים המעידים כי ערפאת בעצמו אישר פיגועים. בין המסמכים היה גם מסמך שנודע בשם "מסמך שובאכי" – חשבונית שנכתבה על ידי איש הכספים של הרשות, פואד שובאכי, ונחתמה על ידי ערפאת עצמו, הכוללת תשלומים ישירים עבור ביצוע פיגועים וכן תמיכה במשפחות שאהידים. המסמך היה בין מסמכים רבים שנמצאו והעידו על מידת מעורבות הרשות הפלסטינית בטרור.

בעקבות המצור של צה"ל, התערבו האמריקאים וגובש הסדר שלפיו הוסגרו המבוקשים ברצח השר רחבעם זאבי והם הועברו לכלא ביריחו. נוסף על כך נפל כל מערך הלחימה של ארגוני הטרור ברמאללה, ולקראת סיום המבצע נתפס גם מרואן ברגותי, מי שהיה מנהיג התנזים, הזרוע הצבאית של הפת"ח, ארגון שהוביל פיגועים רבים בתוך שטח ישראל. ברגותי עדיין מרצה בישראל עונש של חמישה מאסרי עולם.

"הליכה דרך קירות"

בשכם, צה"ל החל לפעול באיחור מכוון, ב-5 באפריל, כדי למשוך אליה מחבלים שסברו כי צה"ל נמנע מלפעול בה. כדי להתמודד עם איומי הצלפים והמארבים ברחובות הצפופים בקסבה של שכם, צה"ל פיתח אסטרטגיה חדשה של "הליכה דרך קירות" כשהוא פורץ את קירות הבתים באמצעים קרים (פטישים למשל) וחמים (חומרי נפץ), ומתקדם מתוך הבתים בלי לצאת אל הרחוב. עיקר הלוחמה בשכם התבצעה בשיטה הזאת, והמבצע הסתיים בניצחון מוחץ של צה"ל, עם עשרות מחבלים הרוגים, עשרות נוספים עצורים ואמצעי לחימה רבים שנתפסו.

בג'נין, לעומת זאת, התרחש הקרב הקשה ביותר. ארגוני הטרור מלכדו את המחנה במטעני חבלה והכינו מארבים בסמטאות הצרות של העיר. צה"ל ספג אבדות רבות, וההתקדמות היתה איטית. אחרי מארב קטלני ב-9 באפריל שבו נהרגו 13 לוחמי מילואים מגדוד נחשון, הוחלט כי כאשר יש חשד להימצאות מחבלים בבית, תינתן אזהרה כדי לאפשר למחבלים להסגיר את עצמם, ולאחר מכן ייהרס הבית באמצעות דחפורי D9 משוריינים. טקטיקה זו הביאה עשרות מחבלים, בהם בכירים, להסגיר את עצמם לידי כוחות צה"ל.

בבית לחם, לאחר כיבוש העיר ומעצר של מבוקשים רבים, התבצרה קבוצה של 38 מבוקשים חמושים בכנסיית המולד, שלפי המסורת הנוצרית ממוקמת מעל המערה שבה נולד ישו. החמושים לקחו כבני ערובה עשרות נזירים וכ-200 אזרחים בהם ילדים, ובעולם נשמעו גינויים ואזהרות לישראל שלא לפגוע במקום, אחד הקדושים ביותר לנוצרים. לאחר יותר מחודש של התבצרות הושג הסכם שבמסגרתו הוגלו 13 המבוקשים הבכירים לחו"ל ו-26 האחרים לעזה, ובני הערובה שוחררו.

ההישג: החזרת חופש הפעולה של צה"ל

המבצע נמשך שישה שבועות, עד ה-10 במאי 2002, ובעקבותיו נהרסה התשתית הארגונית של התנזים והחמאס ביו"ש. כמו כן, הרשות הפלסטינית פורקה מנשקה, וסמלי שלטונה, כולל ה"מוקטעה", נהרסו. ואולם, ההישג העיקרי של המבצע היה החזרת חופש הפעולה של צה"ל בכל שטחי יהודה ושומרון ושיפור האחיזה המודיעינית בשטח.

אחרי המבצע אמרו אנשי התנזים לחוקריהם מהשב"כ, שעד שלא נתקלו בחיילי צה"ל פנים אל פנים, לא הייתה להם תחושה אמיתית של עוצמת ישראל – שכן עד אז נתפסו בעיניהם ההפצצות ממטוסים כהוכחה לכך שהישראלים חוששים להילחם (מתוך: עפר שלח, "מעריב", 26.12.2008).

במהלך המבצע נהרגו 28 חיילים ואנשי כוחות הביטחון ביהודה ושומרון, ושלושה נוספים נהרגו ברצועת עזה. 185 נפצעו, מהם שבעה באורח קשה. כ-200 פלסטינים נהרגו, נלכדו 56 מבוקשים בכירים, עשרה מתאבדים פוטנציאליים ואלפי חשודים. הושמדו 50 מעבדות נפץ ונאספה תחמושת רבה.

הפוסט היום לפני 22 שנה: התחיל מבצע חומת מגן הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

הביצורים האיתנים של העיר טרויה עמדו לה במשך עשר שנות מלחמה מפרכות. נפילתה של העיר אירעה לאחר שהיוונים העמידו פנים שהם התייאשו מן המצור על טרויה ונסוגו בלילה, לא לפני שהם השאירו מחוץ לחומת העיר את מתנת הפרדה המפורסמת בדמות סוס עץ ענק שהכיל בתוכו לוחמים. הסיפור על הסוס הטרויאני מובא לרוב בהקשר של תחבולות ואחיזת עיניים, אך ההתמקדות בצד היווני מרחיקה את הדיון מסוגיה חשובה לא פחות בצד הטרויאני: מה גרם לטרויאנים לפתוח את השער?

"על קיר הברזל" יכול לתת לנו תשובה טובה לשאלה הזו.

הבעיה: התנגשות אינטרסים חסרת פתרון מעשי

המאמר "על קיר הברזל", או בשמו המלא: "על קיר הברזל (אנחנו והערבים)", פורסם לראשונה ב-4.11.1923 בשפה הרוסית, בביטאון היהודי ראזסווייט. התרגום הראשון לעברית פורסם רק כשנתיים לאחר מכן בעיתון "הארץ". את המאמר כתב ז'בוטינסקי לאחר שפרש מההסתדרות הציונית על רקע מחלוקות בנוגע לאופי המשטר שיש לכונן בארץ ישראל.

במאמר פורש ז’בוטינסקי את מדיניותו הציונית הנשענת על שני קווים מנחים. הראשון הוא ההנחה שדחיקת רגליהם של הערבים מארץ ישראל בלתי אפשרית. השני הוא הכלל הקובע כי שוויון הוא זכות אוניברסלית המגיעה לכל העמים. אולם, קיים מתח בין שני עקרונות אלה. כיוון שעימות הוא בסיס היחסים בין קבוצות לאומיות, ובהקשר זה בין היהודים השבים לארצם לבין ערביי ארץ ישראל, הרי שרק כאשר יכירו ערביי ישראל בציונות הם יקבלו זכויות פוליטיות ותרבותיות מלאות. מצב זה, טוען ז'בוטינסקי ומחזק את הטענה בציטוטים מתוך פרסומים של ערביי ישראל, אינו אפשרי שכן אין בכוונת ערביי ישראל להכיר בזכות היהודים לחזור ולהתיישב בארצם, שכן משמעות הסכמה זו הוא רוב יהודי בארץ ישראל.

קיר הברזל: עוצמה ונחישות בשלב ראשון, שלום בשלב שני

לאחר ששולל ז'בוטינסקי פתרונות אחרים, כמו, למשל, הכרה של הערבים שאינם מתגוררים בישראל בזכות ההתיישבות של יהודים בישראל, הוא שואל את קוראיו שאלה חדה: בהינתן הסירוב הערבי הגורף, עד איזה גבול אנחנו, היהודים, צריכים להיות תלויים ביחס ובסבלנות של הערבים כלפי ההתיישבות היהודית. "לפיכך", כותב ז'בוטינסקי, "ההתיישבות שלנו יכולה להוסיף ולהתפתח רק בחסותו של כוח מגן, שאינו תלוי באוכלוסייה המקומית – קיר ברזל שלא יהיה בכוחה של האוכלוסייה המקומית להבקיע".

בחלקו האחרון של המאמר מתמודד ז'בוטינסקי עם השאלה על מוסריותו של הפתרון שהוא מציע. הוא משיב את מה שמשיב, אך מסיים בתובנה חשובה: קיר הברזל הוא זה שיביא את השלום, כיוון שרק לאחר שיכירו ערביי ישראל בקיומו של הקיר, הם יסכימו להיפתח לוויתורים:

"עם חי מסכים לוויתורים בשאלות גורליות שחשיבותן אדירה רק כאשר אין לו כל תקווה, כאשר בקיר הברזל לא ראה אף לא סדק אחד. רק אז מאבדות את קסמן קבוצות קיצוניות, שסיסמתן היא ׳לעולם לא׳, וההשפעה עוברת לידי קבוצות מתונות. רק אז יבואו אלינו אנשי הקבוצות האלה ובידם הצעות לוויתורים הדדיים... הדרך היחידה להשגת הסכם כזה היא הקמת קיר ברזל".

ממה בנוי קיר הברזל? אנחנו מחליטים

כאשר כתב זאב ז'בוטינסקי את מאמרו הוא לא התווה בו דרך ברורה, אלא קבע מדיניות או גישה. ז'בוטינסקי, עיתונאי ופובליציסט, לא כתב תוכנית הנדסית כיצד לבנות את הקיר או השאיר לנו הוראות איך לדאוג לתחזוקתו בעתיד. הוא השאיר את זה לנו.

ואכן, לאורך השנים קיבל הקיר פרשנויות שונות. הפרשנות המקובלת היא שז'בוטינסקי איים להכניע את הערבים בכוח צבאי חזק, אך יש שסברו שהקיר מתייחס לגבולות הגיאוגרפיים ולחוסר נכונותו להתפשר על חלוקת הארץ. ואולי, ז'בוטינסקי מנסה להעביר לנו מסר אחר. מסר מטרויה

אם נחזור לסיפור של טרויה, היסטוריונים רבים גירדו בראשם במטרה להבין מה גרם לאנשי טרויה לפתוח את שער העיר. מרשים ככל שסוס עץ ענק יכול להיות, החומה הטרויאנית הייתה פלא הנדסי שכמותו לא נודע בכל אזור הים התיכון. האם טעות הטרויאנים נעוצה בשיכרון כוח, עייפות מלחימה רבת שנים או מ"קונספציה" שנוח היה להם להאמין בה, כאילו ויתרו היוונים על כיבוש העיר? איך שלא נהפוך בסוגיה, קיר הברזל הטרויאני נפל לא בשל עוצמת התוקפים, אלא בשל סדק בנחישות המגינים.

וזה בדיוק המסר של ז'בוטינסקי, שכל כך רלוונטי גם לימינו אנו. ז'בוטינסקי מאמין שהערבים יהיו מוכנים לקבל את רעיון המדינה היהודית, רק כאשר לא תהיה להם שום ברירה אחרת. כלומר, הם ימשיכו להתנגד לנו כל עוד הם יכולים, ולכן עלינו להקפיד על שלילה מוחלטת של יכולות אויבינו. אולם, בכך אין די. כדי לשמור על קיר הברזל, אנחנו חייבים תעצומות נפש, ואת אלה אפשר לקבל רק על ידי אמונה בצדקת הדרך. על כוונות הערבים איננו יכולים לשלוט, כפי שהטרויאנים לא שלטו בכוונות היוונים, אבל נחישותנו שלנו אל מול האויב – הכרחית לביטחוננו.

קיר הברזל הוא סמל ללכידות בלתי מתפשרת שנבנית על סמך התובנה שזו הדרך היחידה לשרוד כאן ולהגיע בהמשך לפתרון. ההכרה בעובדה שהערבים בישראל ומחוצה לה עדיין מתנגדים לנוכחות יהודית בישראל ומתכחשים לקיומה של מדינת ישראל דורשת מאיתנו להמשיך ולתחזק את קיר הברזל שלנו ולדאוג שלא יהיו בו סדקים. אם כמו הטרויאנים נגלה רגע אחד של חולשה, סדק קטן של חוסר לכידות ונחישות, בין אם בעוצמה הצבאית שלנו ובין אם בפשרות מול דרישותיהם, לעולם לא נוכל להגיע לשלב השקט שלאחר המלחמה.

הפוסט היום לפני – ז'בוטינסקי מפרסם את "על קיר הברזל" הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

היום, לפני 54 שנים, הצליחו כוחותינו לייצר מוטיבציה גבוהה אף יותר, ולנצח חיילים מצרים שלא היתה להם דרך חזרה. הכירו את אחד המבצעים המכוננים בצה"ל – הפשיטה על האי גרין.

חיילים מותשים בתעלה: עדיף לא להפגיז, רק להגיב

כדי להבין למה החליטו בצמרת המדינית והצבאית לצאת למבצע שלא נראה כמותו מאז הקמת מדינת ישראל – כיבוש אי בלב ים – צריך לחזור שנתיים אחורה, אל פרוץ מלחמת ההתשה.

אחרי הניצחון המזהיר של צה"ל במלחמת ששת הימים הורגשה האופוריה היטב בקרב הציבור הישראלי בארץ. אבל הרחק בדרום, התחושות בקרב חיילי צה"ל בתעלת סואץ היו רחוקות מאותה אופוריה: המצרים פתחו ב"מלחמת הקזת הדם", כפי שהם כינו אותה, או כפי שהיא מוכרת יותר במורשת הקרב הישראלית – מלחמת ההתשה.

המלחמה נמשכה למעלה משלוש שנים ארוכות, ועיקר הלחימה התרכזה בחזית המצרית, זאת בצד חזית ירדנית. המלחמה התאפיינה בהפגזות כבדות של ארטילריה ובפשיטות של כוחות קומנדו מצריים על עמדות צה"ל לאורך תעלת סואץ. מתחילת הלחימה, שיזמה מצרים על מנת לנסות להשיב את כבודה האבוד, הגיב צה"ל פעם אחר פעם בהתקפות משלו על מנת לפגוע במקור התקיפות המצריות.

דומה היה שאווירת הנכאים התחילה להשפיע על הלחימה עצמה: עדויות שונות מאותם ימים בתעלה מתארות שכשמפקדים חדשים הגיעו למעוזים ופקדו על חייליהם להפגיז את המצרים – השיבו החיילים כי עדיף לא לעשות זאת, מחשש שהמצרים יחזירו בהפגזה כבדה משלהם, וכי הם התרגלו להגיב בלבד להתקפה מצרית, לא ליזום התקפה ישראלית.

קשה להגיע אל היעד, בלתי אפשרי לסגת ממנו

על מנת להשיב לצה"ל את כוח ההרתעה שנשחק מאז סיום מלחמת ששת הימים החליטה ממשלת ישראל לצאת למבצע חסר תקדים של כיבוש אי בלב ים. המבצע כונה בצה"ל "מבצע בולמוס 6" והייתה עתידה להתבצע בו פשיטה של כוח קומנדו על האי גרין.

האי גרין היה מתחם ימי מצרי מבוצר בקצה הדרומי של תעלת סואץ, כארבעה ק"מ מחוף התעלה של הצד הישראלי. הצבא המצרי הפך את האי ליעד צבאי מבוצר ופרש באי מתקנים צבאיים רבים: עמדות שמירה מבוצרות, עמדת מכ"ם לבקרת אש נגד מטוסים (שהתברר בסוף המבצע כמכ"מ דמה), תותחי נ"מ, מקלעים, וכ-100 חיילים מצרים, כולל יחידת קומנדו.

נוסף על כך נחשבה הפשיטה על האי למורכבת במיוחד לאור הימצאות האי בלב ים, מה שהקשה על כוח צה"ל להגיע אל היעד. כמו כן, הלחימה על האי הכריחה את המצרים להילחם על נפשם עד טיפת דמם האחרונה – מאחר שלא הייתה להם אפשרות לסגת, ממש כמו חייליו של קורטס הספרדי ששרף את ספינותיו שלו. עניין זה מצא ביטוי בתדריך האחרון לפני היציאה למבצע, שבו הניח על השולחן הרמטכ"ל דאז חיים בר-לב את האפשרות של נסיגה ישראלית אם לוחמי צה"ל יחושו התנגדות חזקה מדי של המצרים, שתעלה בחיי לוחמים רבים מדי (לפי עדויות, המספר שבו נקב כ"כישלון" הוא עשרה הרוגים). המפקדים בשטח הופתעו מאמירה זו של בר-לב, ובשיחות עם הלוחמים הדגישו שדבקות במשימה וחתירה להתקדמות מתמדת של המבצע יאפשרו את ביצועה.

הפשיטה על האי גרין: כל מצרי שלא נהרג – נפצע

בלילה שבין ה-19 ל-20 ביולי 1969 יצא המבצע לדרך: כוח צה"ל שמנה כ-70 לוחמים משייטת 13 וסיירת מטכ"ל הפליג ב-12 סירות גומי, עד לנקודת פיצול כמה מאות מטרים מהאי. הפשיטה התבצעה בשני שלבים: בשלב הראשון הגיעו לוחמי שייטת 13 לאי בצלילה וחדרו לתוכו דרך פרצה שהתגלתה במודיעין מקדים, ובשלב השני חברו אליהם לוחמי סיירת מטכ"ל בסירות הגומי. כוח שלישי המתין כ-140 מטרים מדרום לאי, וברגע הפריצה של לוחמי שייטת 13 לאי המטיר אש רתק על עמדות התותחים והמקלעים הכבדים שעל המבצר.

אבל תכנונים לחוד – ומציאות לחוד. הגל הראשון של התוקפים משייטת 13 נתקל בזרמי ים בלתי צפויים שהקשו עליו את ההתקדמות בשחייה ובצלילה אל היעד. כאשר הגיעו הצוללנים אל היעד והסתערו על עמדות האויב, גרמה תקלת דיווח ותקשורת לעיכוב בהגעת הגל השני של כוח מטכ"ל ואילצה את הגל הראשון להמשיך בלחימה על האי ללא חיפוי.

הלחימה העזה באי נמשכה כשעה ו-20 דקות. המצרים הוכו קשות, והאבדות בצד המצרי היו בין 70 ל-80. נוסף על כך, כל מצרי שלא נהרג – נפצע. גם בצד הישראלי היו אבדות: שישה חיילים נהרגו ו-11 נפצעו. לדברי עמי אילון, שנטל חלק בפשיטה, מתוך 40 הלוחמים שנלחמו בפועל על האי – רק שניים לא נפצעו או נהרגו.

למרות כל הקשיים והתקלות הבלתי צפויות, הפשיטה הוכתרה כהצלחה, ולהצלחתה הייתה חשיבות מכרעת שכן היא היוותה מכה קשה למצרים שנפגעו במה שנחשב בעיניהם למוצבם החזק ביותר. לאחר המבצע חולקו לחלק מהלוחמים שנטלו חלק בפשיטה על האי עיטורי עוז, גבורה ומופת.

"היוזמה הצבאית עברה מידי מצרים לידי ישראל"

קולות רבים בקרב צמרת הפיקוד הצבאי לפני המבצע טענו כי פעולה עם חיילים על הקרקע – או ליתר דיוק, בלב ים – אינה נחוצה, מסוכנת ואינה יעילה. במקום פשיטה של כוחות קרקעיים אפשר היה להפעיל את חיל האוויר שכבר הפגין את עליונותו במלחמת ששת הימים. עם זאת, בדיעבד, לפשיטה על האי גרין כפי שיצאה לפועל היו תוצאות ארוכות טווח מבחינת צה"ל.

ראשית, שיטות הפעולה והיכולות של הקומנדו הישראלי בכלל ושל שייטת 13 בפרט קיבלו הערכה מחודשת. הפשיטה של שייטת 13 על האי גרין שינתה את הדרך שבה הדרג הצבאי תפס את הקומנדו הישראלי בכלל ואת שייטת 13 בפרט: במהלך מלחמת ששת הימים שייטת 13 לא הצליחה בפעולותיה והדרג הצבאי לא ראה בה שחקן משמעותי. דבר זה השתנה לאחר הפשיטה המוצלחת על האי גרין.

רפאל (רפול) איתן, לימים הרמטכ"ל, ששימש בזמן הפשיטה על האי קצין חי"ר וצנחנים ראשי, והיה על סירת גומי בקרבת האי בעת הלחימה על היעד, הכתיר את המבצע כהצלחה לא רק בגלל ההצלחה הנקודתית של המבצע עצמו, אלא גם כהישג תודעתי אדיר ולא פחות חשוב מכך – כהצבת רף חדש לשיטות הפעולה של הקומנדו הישראלי: "המצרים, בחלומותיהם האיומים ביותר, לא חלמו על פעולה נועזת מסוג זה… ערכה של הפעולה הזו לגבינו הוא, שלמרות האבדות הכבדות, הופגנו בה יכולת ורמה היכולות לשמש לנו תמרור במשך שנים רבות".

כמו כן, הפשיטה על האי גרין החזירה את היוזמה ממצרים חזרה לישראל: בשנים שלאחר סיום מלחמת ששת הימים כוח ההרתעה של צה"ל מול אויביו הלך ונשחק. תקיפות מצרים נגד המעוזים הישראלים לאורך התעלה הפכו לנועזות יותר ויותר. הערך הצה"לי של נקיטת יוזמה קיבל חיזוק מיוחד במבצע זה.

פרופ' מוסטפא כבהא, שחקר את מלחמת ההתשה כפי שהיא נתפסת בפולקלור המצרי, וראיין במסגרת מחקרו דמויות מפתח מצריות מתקופת הלחימה – הן את מפקד הצבא המצרי והן עיתונאים מצרים מהתקופה – מצא במחקרו עדויות להשפעה המוראלית שהייתה לפשיטה על האי גרין על המצרים. בספרו "מלחמת ההתשה בראי המקורות המצריים" הוא כותב: "פעולה זו היוותה נקודת מפנה במלחמת ההתשה. היא סימלה את התחלתו של שלב חדש במלחמה, שרוב החוקרים המצרים קרא לו 'שלב ההתשה הנגדית', ובו עברה היוזמה הצבאית מידי מצרים לידי ישראל".

כדי שעם יוכל לנצח – הוא צריך לרצות לנצח

המניע האנושי החזק ביותר הוא רצון, וחכמינו כבר אמרו: "אין דבר העומד בפני הרצון". זו הסיבה שבלי רצון לנצח, שום צבא לא יכול לנצח, עוצמתי ככל שיהיה. המצביא הספרדי קורטס הצליח לגייס מוטיבציה בדרך שלילית, של מלחמת אין ברירה. הפשיטה על האי גרין הולידה רצון חזק אף יותר: הרצון שנובע מהבנת חשיבות המשימה וצדקת הדרך. זו הסיבה שחשוב כל כך להנחיל בציבוריות הישראלית את הערכים הציוניים, כי בסופו של דבר, הם אלה שמאפשרים לנו לשמור על ביטחון ישראל.

מוקדש לזכר ששת הלוחמים שנפלו במבצע:

דני לוי ז"ל, חיים שטורמן ז"ל, יואב שחר ז"ל, אהוד רם ז"ל, דני ואזה ז"ל, יובל מירון ז"ל.

קרדיט תמונה ראשית: דובר צה"ל.

הפוסט היום לפני: הפשיטה על האי גרין הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

כולנו שמענו על הצהרת בלפור, אבל היום לפני 103 שנים התרחש אירוע שהפך את ההצהרה למסמך משפטי מחייב שהוכר על ידי הקהילה הבינלאומית: ועידת סן רמו.

חילופי משמרות, ניצול הזדמנויות והצהרת בלפור

ב-1914 פרצה מלחמת העולם הראשונה שבה לחמו מדינות ההסכמה, שהורכבו בין השאר מבריטניה, צרפת, איטליה, רוסיה, יוון, בלגיה ויפן, במעצמות המרכז, שהורכבו בין השאר מגרמניה, האימפריה האוסטרו-הונגרית והאימפריה העות'מאנית.

במהלך שנות המלחמה לחמו יהודים רבים לצד הבריטים, והתנועה הציונית, שפעלה באותם ימים על מנת לקבל הכרה בינלאומית בזכותו של העם היהודי לבית לאומי בארץ ישראל, חיפשה שעת כושר למינוף סיוע זה לכדי הישג דיפלומטי. לקראת ניצחון מדינות ההסכמה, זיהתה התנועה הציונית חלון הזדמנויות כזה.

חיים ויצמן, מי שלימים יהיה נשיאה הראשון של מדינת ישראל, פנה אל שר החוץ הבריטי, לורד בלפור, כדי שיתמוך באופן פומבי בהקמת מדינה ליהודים בארץ ישראל. בלפור נעתר לכך, ושלח מכתב תמיכה רשמי להסתדרות הציונית העולמית, מכתב שלימים נודע בשם המוכר יותר "הצהרת בלפור", ולפיה "ממשלת הוד מלכותו רואה בעין יפה הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל, ותשתדל במיטב מאמציה להקל את השגת מטרה זו".

אין חולק שהצהרת בלפור היא נקודת מפנה בתולדות התנועה הציונית. עם זאת, הצהרת בלפור, כשמה כן היא – הצהרה. במילים אחרות, היא לא מעוגנת משפטית ולכן גם לא מחייבת. דבר זה עמד להשתנות בוועידת סן רמו.

"קשר היסטורי בין העם היהודי לארץ ישראל"

עם תום מלחמת העולם הראשונה, המעצמות המנצחות התכנסו ב"וילה דבשאן" המפוארת אשר בעיירה סן רמו שבאיטליה על מנת להחליט מה יעלה בגורל האזורים שהיו תחת שליטתה של האימפריה העות'מאנית, אשר ארץ ישראל הייתה בתחומה.

הוועידה נפתחה ב-19 באפריל 1920, והשתתפו בה בריטניה, צרפת, איטליה, יוון, בלגיה ויפן. במהלך הוועידה הוחלט, בין השאר, שבריטניה תקבל מנדט על ארץ ישראל, והוכרע כי היא תפעל כדי לממש את הצהרת בלפור.

בהחלטה על מסירת המנדט נאמר: "בעלת המנדט תהיה אחראית להגשמת ההצהרה שממשלת בריטניה פרסמה ביום 2 בנובמבר 1917 (הצהרת בלפור) […] לטובת 'הקמה מחדש' של בית לאומי, בשונה מ'ייסוד' הבית הלאומי לעם היהודי של הצהרת בלפור, על בסיס 'הקשר ההיסטורי בין העם היהודי לארץ ישראל'".

החלטות ועידת סן רמו אושרו פה אחד על ידי 51 המדינות החברות בחבר הלאומים (לימים האומות המאוחדות – האו"ם).

"האירוע הפוליטי הגדול ביותר בהיסטוריה של תנועתנו"

ההחלטה שהתקבלה בוועידת סן רמו היא למעשה הכרה בינלאומית של העולם, לאחר 2,000 שנות גלות, בקשר ההיסטורי בין העם היהודי לארץ ישראל. נוסף על כך, החלטת הוועידה היא הכרזה רשמית שלפיה העם היהודי אינו קולוניאליסט בארץ אבותיו, אלא ארץ ישראל היא ביתו הלאומי של העם היהודי.

ההחלטה שהתקבלה בוועידת סן רמו היא חותם משפטי רשמי מצד החוק הבינלאומי להתיישבות בגבולות ארץ ישראל, כולל ביהודה ושומרון. כלומר, בכך שמדינת ישראל מעודדת התיישבות בארץ ישראל – היא מצייתת לחוק הבינלאומי. אותו חוק, אגב, הוא המסמך החוקי היחיד שנכתב ואושר על ידי הקהילה הבינלאומית ל-90 שנים הבאות: כל מה שבא מאז היה הצהרתי בלבד.

חיים ויצמן, אשר פעל מאחורי הקלעים להבטחת אזכורה של הצהרת בלפור בכתב המנדט, הבין את חשיבות הוועידה והמשמעויות הפוליטיות-בינלאומיות שנגזרו ממנה.

בכנס השנתי של תנועת הציונות העולמית, שהתקיים ביולי 1920, התייחס ויצמן לוועידת סן רמו ואמר: "ההחלטה בסן רמו […] היא האירוע הפוליטי הגדול ביותר בהיסטוריה של תנועתנו (התנועה הציונית), ואולי – לא יהיה מוגזם לומר – בכל ההיסטוריה של העם היהודי מאז הגלות".

הפוסט היום לפני: ועידת סן רמו – "האירוע הפוליטי הגדול ביותר של הציונות" הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

היום לפני 16 שנה, ב-19.08.06, נפל עמנואל בקרב באזור בעלבכ, לבנון. לאחר נפילתו הוענק לו צל"ש אלוף על פועלו. מורשתו, אהבת המולדת שלו ורוחו הציונית משמשות עד היום השראה ומועברות עד היום בתיכונים, מכינות קדם-צבאיות וקורסי פיקוד ומנהיגות בצה"ל.

מפריז לירושלים

עמנואל נולד בפריז, צרפת וכשמלאה לו שנה עלו הוריו, אילן וסילביה, יחד איתו לישראל, והתיישבו בשכונת סנהדריה בירושלים, שם היה מורנו חבר בתנועת הנוער בני עקיבא. עמנואל למד בתיכון הימלפרב והרטמן בעיר ולאחר מכן למד במחזור ב' במכינה הקדם צבאית "בני דוד" בעלי. הוא נישא למאיה וגידל את שלושת ילדיו אביה, נריה ונועם ישראל, והתגורר ביישוב תלמים שבחבל לכיש.

סיירת מטכ"ל ושתי מבצעים שכן מותרים לפרסום

באוגוסט 1990 התגייס לסיירת מטכ"ל ושירת בה כלוחם. בין חבריו לצוות היו נפתלי בנט, לימים ראש הממשלה ה-13, ומתן כהנא, לימים שר הדתות וחבר מפלגת "ימינה". לאחר שחרורו למד תואר במשפטים במרכז הבינתחומי הרצליה ובמקביל עבד בשב"כ. בסיום לימודיו שב לשירות בסיירת מטכ"ל.

לא הרבה ידוע על פועלו של מורנו ביחידה. הדברים שכן ידועים לציבור הם שהוא פיקד על פלגה שרכשה ידע ויכולות מבצעיות שלא היו מוכרות עד אז בצה"ל. במהלך פעילותו הגיע מורנו לדרגת סגן-אלוף, דרגה זהה לזו של מפקד היחידה.

מבין הפעולות הרבות שבהן השתתף והוביל, הותרו לפרסום שתיים: בשנת 1994 השתתף במבצע "עוקץ ארסי", שבמהלכו חטפו כוחות צה"ל – עמנואל ביניהם – את האיש שהחזיק את הנווט רון ארד בשבי, מוסטפא דיראני, מביתו שבלבנון. נוסף על כך בשנת 2003 פיקד עמנואל על מבצע לחילוץ נהג המונית אליהו גוראל שנחטף בידי פלסטינים והוחזק במרתף בביתוניא, באזור רמאללה.

בתחפושת של חייל לבנוני: המבצע האחרון

ב-2006, לאחר שהפסקת האש במלחמת לבנון השנייה נכנסה לתוקף, הוביל מורנו כמאה לוחמים למבצע באזור בעלבכ כשהם מחופשים לחיילי צבא לבנון. למרות שהידיעה על הפעילות דלפה לכלי התקשורת של האויב הלבנוני, הדרג הישראלי הבכיר החליט להשלים את המשימה, והיא אכן הושלמה בהצלחה. בדרך חזרה מהמבצע נתקל כוחו של עמנואל במארב של חיזבאללה, ועמנואל, שישב בג'יפ, נפגע ונפטר מפצעיו זמן קצר לאחר מכן. על פעילותו הביטחונית, כולל הפעולה שבה נהרג, הוטל איפול כבד.

"שמע ישראל": מה תעשו בחמש השניות האחרונות של החיים?

"עוז רוחו ואומץ ליבו היוו סמל ומופת ללוחמי היחידה, עת הובילם בארץ אויב. סא"ל עמנואל מורנו ז"ל הוביל והשתתף בעשרות פעילויות מבצעיות עלומות לחיזוק ביטחונה של מדינת ישראל". כך כתב עמוס ידלין, ראש אמ"ן, לאחר נפילתו.

נאמר על עמנואל שהוא היה לאחד מגדולי הלוחמים שקמו לעם ישראל, ורבים מכנים אותו "הלוחם הטוב בעולם". מוגזם? לא ממש. הרצי הלוי, סגן הרמטכ"ל ומי שבעצמו פיקד על סיירת מטכ"ל, הסביר מדוע התואר ראוי לעמנואל:

"אם צה"ל הוא הצבא הטוב בעולם, וסיירת מטכ"ל היא היחידה הכי טובה בצה"ל, ועמנואל הוא הלוחם הכי טוב בסיירת מטכ"ל – אז עמנואל הוא הלוחם הכי טוב בעולם".

גדלות זו נבעה לא רק מיכולות פיזיות ומנטליות גבוהות, אלא גם משילוב בין עולם המעשה לעולם הרוח. הרבה סיפורים נכתבו לאחר נפילתו של עמנואל, המשקפים את גדולת נפשו. אחד הסיפורים הללו הוא סיפור המופיע בקובץ הסיפורים "לך דומיה תהילה" המתארים את מורשתו.

כשבועיים לאחר אירוע שבו נפגע מסוק צה"לי בשמי לבנון, שבמסגרתו נהרגו חמישה חיילים, ישבו עמנואל וחברו לפלגה ודיברו מה יעשו אם הם יֵשבו במסוק שנפגע מטיל ויישארו להם חמש שניות לחיות. חברו ענה שהוא יעצום עיניים ויקווה שהכול ייגמר כמה שיותר מהר ועם כמה שפחות כאב. עמנואל השיב לו שהיה אומר "שמע ישראל". תהה חברו מה יועיל לו להגיד פסוק כזה או אחר, הרי בלאו הכי ימות בתוך כמה שניות. ענה לו עמנואל: "אם לאדם נשארות חמש שניות לחיות ועדיין יש בשניות אלה משמעות לחייו ושאיפה למה שאחריהם, משמע שלכל החיים שלו יש משמעות. אך אם לעומת זאת לאדם נשארות חמש שניות והוא אינו מבין את חשיבות השניות הללו אז כנראה אין משמעות לכל החיים שלו. כי אנחנו לא חיים בשביל לספק את היצרים, או ליהנות ולחיות את הרגע, אלא החיים הם שלב נוסף אל השלב הבא".

תנועת הביטחוניסטים מרכינה ראש לזכרו של עמנואל, ומוסרת לו תודה עצומה בשם עם ישראל.

הפוסט היום לפני: עמנואל מורנו, הלוחם הטוב בעולם, נפל בקרב הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

הרקע למבצע: רגע לפני עזיבת הבריטים

מבצע מטאטא התקיים 11 יום לפני הכרזת המדינה, כלומר בחלקה הראשון של מלחמת העצמאות, שהתמקד במלחמה בכוחות המקומיים. אחד המאפיינים של תחילת חודש מאי 1948 הוא הידיעה שהבריטים אמורים לעזוב את ישראל בקרוב, ואחד המדדים החשובים שלהם בעזיבה הוא השליטה בשטח, כלומר: שטח בשליטה יהודית יימסר, טכנית, ליהודים, ולהפך. הידיעה שהשליטה ביישובים ובדרכים יכולה להשפיע מהותית על גבולות המדינה שבדרך קבעה במידה רבה את יעדי המלחמה באותם ימים. אחד המקומות שבהם השליטה היהודית התנדנדה היה בצפון, שם הערבים והבדואים ניתקו את הגליל העליון מהגליל התחתון ומשאר ישראל. האופן המרכזי שבו הדבר נעשה היה על ידי התנכלות לתחבורה היהודית.

מטרות המבצע: חיבור הגליל לישראל

יגאל אלון, מפקד הפלמ"ח עד 1946 והמפקד הבכיר של הכוח הסדיר הגדול ביותר במלחמת העצמאות, המליץ לחבר את הגליל העליון לתחתון, ולהשתלט על הגבול הצפוני – ממטולה ועד הכינרת. למבצע זה קראו "מבצע יפתח" ומטרותיו המוצהרות היו כיבוש הגליל העליון המזרחי כולל העיר צפת, טיהור הגליל העליון המזרחי מכוחות ערביים וחסימת צירי פלישה מרכזיים לקראת פלישת צבאות ערב.

אחד השלבים הראשונים של "מבצע יפתח" היה "מבצע מטאטא", שמטרתו הייתה, כלשון הפקודה: "חיסול בסיסי האויב המחבל ומטריד את התחבורה בגליל, הריסת נקודות היאחזות לכוחות פולשים ממזרח, חיבור הגליל התחתון והעליון ברצועה רחבה ובטוחה יחסית".

מהלך "מבצע מטאטא": לוחמה פסיכולוגית, דיפלומטיה ועורמה

אחת השיטות שאפיינו את פעולותיו של יגאל אלון הייתה לוחמה פסיכולוגית. הוא נפגש עם מוכתרי השבטים הבדואים בסביבה, התריע מראש על כניסת כוחות צבאיים לאזור, וכתוצאה מכך, עם הרעשת המרגמות הראשונה במבצע, נמלטו כ-2,000 בדואים לסוריה וחסכו לכוחות הלוחמים כיבושים רבים.

אלון גם ידע להבחין בין אויב לידיד ולנצל אינטרסים משותפים. כך, צירף לפלמ"ח חלק מתושבי הכפר טובא, בני השבט ערב-אל-היב, שהיו ידידותיים ליהודים ואשר מנהיגם, שיח' אבו יוסוף חוסיין מוחמד, היה מסוכסך עם נציגות הוועד הערבי העליון בצפת. כך הוקמה ה"פלהיב" – יחידת הבדואים של הפלמ"ח, שהיוותה את הגרעין ל"יחידת המיעוטים" בצה"ל.

אלון גם היה מצביא דגול שיישם תכנון ועורמה בשטח. כך, למשל, על מנת לכבוש את מאלכיה, כפר ערבי שהיה קשה לכיבוש ועיקש בהגנתו, ביצע אלון פעולת הסחה ואיגוף. הוא גרם לתושבי הכפר לסבור כי המתקפה המרכזית מתרחשת על חזית הכפר, וכאשר הפנו הערבים את כוחותיהם לחזית, הוא ביצע איגוף רכוב עם כוחותיו, והפתיע את המגינים מאחור.

תוצאות המבצע

כתוצאה מהמבצע, חובר הגליל העליון אל הגליל התחתון ואל שאר חלקי הארץ ואף התאפשרה אליו וממנו תחבורה חופשית, ללא צורך בשיירות מאובטחות. יגאל אלון אמר שלמבצע הייתה "השפעה פסיכולוגית עצומה" על ערביי צפת ועמק החולה שנותקו מסוריה, ושמבצע זה סלל את הדרך לכיבושם הסופי.

הפוסט היום לפני – מבצע מטאטא הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

המבצע הוכתר כהצלחה לאחר שהשיג את יעדיו בתנאים לא פשוטים. במהלך המבצע הושמדו מפקדות מחבלים, וחוסלו 50–100 מחבלים, לרבות שלושה בכירים. כוחותינו איבדו שני לוחמים: אבידע שור וחגי מעיין.

הרקע למבצע: מתגובה ליוזמה

שנת 1972 הייתה שנה עקובה מדם. בין השאר, זו השנה שבה התרחש הטבח בנתב"ג (שבו נרצחו 25 נוסעים ונפצעו 72); התגלתה פצצה במטוס שיצא מרומא לישראל; מחבלים השתלטו על שגרירות ישראל בבנגקוק; מאות מעטפות נפץ נשלחו ליהודים בישראל ובעולם; וכמובן, השנה שבה התבצע הטבח האכזרי של 11 ספורטאים מהמשלחת הישראלית לאולימפיאדת מינכן.

גל פעולות הטרור, ובראשן טבח הספורטאים במינכן, גרם לשינוי במדיניות הישראלית: ממדיניות של תגובה למדיניות של יוזמה. כיוון שארגוני הטרור החלו להתרכז בלבנון בכלל ובביירות בפרט, זה היה היעד שבו בחר צה"ל לתקוף באופן יזום את המחבלים.

פקודת המבצע: חמישה יעדים

פקודת המבצע מנתה חמישה יעדים:

1. יעד אביבה – היעד המרכזי במבצע: שני בניינים בעלי שבע קומות, שבהם התגוררו שלושה ממנהיגי פת"ח הבכירים ביותר.
2. יעד גילה – בניין בן שבע קומות אשר בו לפי המודיעין התגוררו אנשי החזית העממית לשחרור פלסטין בכל קומותיו.
3. יעד צילה – בית מלאכה שבו יוצרו חלקי מוקשים.
4. יעדי ורדה – שני מבנים, האחד היה בית מלאכה לייצור רקטות ומוקשים ימיים והשני שימש מטה רצועת עזה.
5. יעד יהודית – מוסך ששימש סדנה לתיקון כלי נשק ותחמושת.

הביצוע

הכוחות הישראליים הגיעו בסטי"לים אל מול מספר חופים לבנוניים במקביל, והונחתו על החוף בסירות גומי בסיוע לוחמי שייטת 13. על החוף, המתינו להם לוחמי המוסד עם מכוניות ששכרו ביום הקודם.

ביעד אביבה, היעד המרכזי במבצע, הגיעו 18 לוחמים מסיירת מטכ"ל בנסיעה עד לקרבת הבניין, ומשם צעדו לעברו, חלקם מחופשים לנשים וחבוקים בזרועות לוחמים בלבוש גברי. אהוד ברק (המחופש לאישה ברונטית) הלך מחובק עם מוקי בצר, דב בר עם עמירם לוין (שהיה מחופש לאישה עם פאת שיער ערמוני), וגם יוני נתניהו נמנה עם חברות הלוחמים. כך, הצליחו להגיע עד לקרבת היעד מבלי לעורר חשד.

יעד גילה, שהיה המוגן מכולם בשל ריבוי מחבלים חמושים המתגוררים בו, גבה את חייהם של שני לוחמים: אבידע שור וחגי מעיין.

גם בשאר היעדים הושגו מטרות המבצע, ובשורה התחתונה הושמדו מטרות ששימשו לייצור ולתיקון נשק, הושמד בניין "החזית הדמוקרטית לשחרור פלסטין" ועשרות מחבלים נקברו תחת ההריסות, ושלושה ממנהיגי הצמרת של ה"פת"ח" וארגון "ספטמבר השחור" נהרגו.

קטע מהסרט העלילתי "מינכן" שבו מוצגת תחילת הפשיטה על יעד "אביבה"

מאחורי המבצע: כוחו של מודיעין מדויק

"לא הלכתי לשום מבצע עם מודיעין כל כך טוב, שנותן לך את הפרטים הכי קטנים בצורה כל כך מורחבת" רא"ל (מיל') אהוד ברק, מפקד סיירת מטכ"ל במבצע

כדי להגיע להצלחה כזו מעבר לקווי האויב, נדרש תכנון מזהיר ומדויק מראש. ואכן, המודיעין שהושג לקראת מבצע אביב נעורים היה מהמדויקים ביותר בתולדות צה"ל, בין השאר בזכותה של יעל מן, סוכנת מוסד שפעלה בלבנון, צילמה את אזור מגוריהם של היעדים לחיסול ואספה עליהם מידע. גם יחידת ההאזנה 848 השתתפה במבצע והאזינה רציפות לרשתות התקשורת בלבנון. תוצרי המודיעין כללו תרשימים מדויקים של היעדים, מיפוי עמדות ההגנה וידע מדויק על מיקום המחבלים הבכירים. כמעט כל מפקדי המבצע התבטאו בהזדמנויות שונות בדומה לציטוטו של אהוד ברק למעלה: מעולם לא קיבלנו מודיעין כה מדויק.

כמובן, לא רק המודיעין תרם את חלקו – גם התכנון והאימונים. רפי איל, מהלוחמים ביעד גילה, מספר: "ההכנה עבור יתר חלקי המבצע הייתה יסודית מאוד. עברנו הכשרות של לוחמה זעירה, שימוש בגז, ירי עם משתיקי קול, ותמרון עם לבוש אזרחי. מרבית האימונים התבצעו באזורים עירוניים כמו רמת אביב. היינו מבצעים אימוני צליחה מהים, וממשיכים להתקדם לתוך העיר ממש כאילו הייתה ביירות".

צל"ש הרמטכ"ל הוענק לאהוד ברק, בין השאר בשל תפקודו במבצע אביב נעורים.

הפוסט היום לפני – מבצע אביב נעורים הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.