בסוף חודש פברואר התריע הרמטכ"ל לשעבר רא"ל הרצי הלוי מפני ההתעצמות הגוברת של צבא מצרים, ואמר בין היתר כי "למצרים יש צבא גדול, עם אמל”ח מתקדם, עם מטוסים וצוללות, כמות גדולה של טנקים ולוחמי חי"ר", וכי אף שלפי ההערכות כרגע לא מדובר באיום, "זה יכול להתהפך ברגע". ב-18.3, מנכ"ל תנועת הביטחוניסטים, סא"ל (במיל') ירון בוסקילה, הציג בכנסת את התדריך הביטחוני המקיף שלנו על האתגר ההולך ומתגבש מכיוון גבולה הדרומי של ישראל.

ואכן, במדבריות הענק צרובי השמש של מצרים מתרחשת זה למעלה מעשור מגמה שעשויה לשנות באופן דרמטי את יחסי הכוחות האזוריים. שכנתנו מדרום, ההולכת ומשתחררת מתלותה בסיוע צבאי אמריקאי, עוברת את תהליך ההתחמשות והמודרניזציה הצבאית המקיף ביותר שלה מאז שנות השבעים. הרכש הצבאי הנרחב, לצד חיזוק כוחות היבשה, הים והאוויר, מעידים על שאיפה ברורה מצידה: להפוך לכוח שאי אפשר להתעלם ממנו.

כשהדבר מתלווה להגברת נוכחות משמעותית של צבא מצרים בחצי האי סיני, תוך הפרת הסכם השלום עם ישראל, עלינו לשאול את עצמנו – האם אנו מוכנים לתרחיש של עימות צבאי עתידי בין שתי המדינות?

הרקע להתעצמות: הפיכה, משברים ושאיפות אזוריות

תהליך ההתעצמות של מצרים החל עם עלייתו של עבד אל-פתאח א-סיסי לשלטון בעקבות הפיכת הנגד ביולי 2013, אשר הדיחה את מוחמד מורסי, נשיא מצרים מטעם תנועת "האחים המוסלמים". עם עלייתו לשלטון החל א-סיסי בתהליך ייצוב השלטון וחיזוק הצבא.

אפשר להצביע על כמה מניעים העומדים מאחורי החלטתו של א-סיסי להעצים משמעותית את כוחה הצבאי של מצרים. הראשון שבהם הוא הרצון לשקם את הצבא כמנגנון מרכזי להחזרת היציבות הפוליטית והכלכלית במדינה, שנפגעה בעקבות מהפכת "האביב הערבי" ב-2011, שהעלתה לשלטון את מורסי, איש "האחים המוסלמים".

מהפכה זו הייתה אחד הביטויים הדרמטיים לאיום הנשקף לשלטון המרכזי במצרים מצד קבוצות אסלאמיסטיות רדיקליות. מאז שנות ה-70 פועלים בשטח המדינה ארגונים קיצוניים כמו "א-תכפיר ואל-הג'רה" ו"ג'מאעת אל-מסלמין", אשר חותרים להפיל את השלטון באמצעות טרור. לאחר הדחת נשיא מצרים מוחמד מורסי ב-2013 הוכרזו "האחים המוסלמים" כארגון טרור ופלגים קיצוניים מתומכיהם אימצו שיטות פעולה אלימות.

אולם, הגורם העיקרי הפוגע ביציבות במצרים כיום הוא המרד האסלאמיסטי בסיני, שהפך לזירת עימות עקוב מדם בין השלטון המצרי לארגוני ג'יהאד קיצוניים, ובראשם שלוחת דאעש המכונה "וילאית סינא". הארגון ביצע מאות תקיפות נגד כוחות הביטחון והאוכלוסייה האזרחית באזור. לדוגמה, במאי 2022 נהרגו 11 חיילים מצרים בהתקפה על מתקן שאיבת מים בצפון סיני – אירוע שחשף את המשך פעילותו של הארגון למרות המאמצים לדכאו.

את הרצון של א-סיסי בחיזוק משמעותי של הצבא יש להבין, אפוא, גם בהקשר של הרצון לשים קץ למרד זה ועל רקע החשש מניסיונות הפיכה בהשראת הפלת משטר אסד בסוריה.

צבא מצרים בדרום סיני

בזירה המדינית, התחמשותה המסיבית של מצרים נעשית מתוך כוונה ברורה לחזק את מעמדה כמעצמה אזורית, לבלום את ניסיונות ההתפשטות של טורקיה, להגן על עצמה מפני זליגת הכאוס הביטחוני בלוב אל גבולותיה ולהגביר את כוחה והשפעתה מול איראן. הבחירה של מצרים לגוון את מקורות הנשק שלה ולחזק את קשריה עם רוסיה, סין, גרמניה וצרפת מאפשרת לה חופש פעולה רב יותר, ומיועדת בין היתר להפחית את תלותה בארה"ב.

הצבא המצרי מתעצם לנוכח המרד בסיני והחשש מניסיונות הפיכה בהשראת הפלת משטר אסד בסוריה

משבר הסכר: החזית האתיופית

הקשר נוסף הנחוץ להבנת תהליך החימוש המצרי הוא משבר סכר הרנסנס: אחד מהסכסוכים הגיאופוליטיים החמורים ביותר באפריקה, שמעמיד את מצרים, אתיופיה וסודן במסלול התנגשות מתמשך מאז תחילת העשור השני של המאה ה-21.

הסכר, שממוקם על הנילוס הכחול, החל להיבנות בשנת 2011 על ידי אתיופיה, במטרה להוות מנוע צמיחה כלכלי ולספק אנרגיה חשמלית למיליוני אזרחים. מצרים – שתלויה כמעט לחלוטין במי הנילוס לחקלאות ולמחיה של אוכלוסייתה העצומה בגודלה – רואה בעובדה שהסכר מעניק לאתיופיה שליטה בוויסות זרימת מי הנהר, לא פחות מאיום קיומי.

כבר עשרות שנים מתנהל מאבק דיפלומטי על השליטה והחלוקה של מי הנהר, והמתיחות בין הצדדים הלכה והחריפה מאז החלו האתיופים למלא את המאגר. משבר זה מתרחש בתקופה של התעצמות אזורית, כאשר אתיופיה מבססת את עצמה כמעצמה כלכלית וטכנולוגית באמצעות פרויקטים אסטרטגיים כמו הסכר, ומצרים ממשיכה לחזק את צבאה ולהגביר את שיתופי הפעולה האסטרטגיים שלה עם מדינות האזור. התעצמות זו של שתי המדינות, לצד היעדר פתרון מוסכם למשבר המים, מעלה את הסיכון להסלמה צבאית שעשויה לערער את היציבות האזורית כולה.

אבני הדרך במרוץ החימוש המצרי

המסע של מצרים לעבר מודרניזציה צבאית מרשימה לא התרחש בן לילה. הוא נבנה שלב אחר שלב, בעסקאות רכש משמעותיות עם המעצמות הגדולות.

כבר ב-2015 חתמה מצרים על עסקה ראשונה עם צרפת, שבמסגרתה רכשה 24 מטוסי קרב מסוג רַאפָאל, משחתות חדישות ומערכות טילים מתקדמות. עסקה זו חיזקה באופן משמעותי את יכולותיה בזירה האווירית והימית.

שנת 2020 סימנה קפיצת מדרגה טכנולוגית, עם חתימת הסכם לייצור טנקי T-90MS בתוך מצרים ברישיון רוסי, מהלך שסיפק לה עצמאות תעשייתית חלקית בתחום השריון. באותה שנה דווח על עסקה לרכישת מטוסי סוחוי-35 מרוסיה, אך זו כנראה לא יצאה לפועל כתוצאה מלחץ אמריקאי.

במאי 2021, המרוץ של א-סיסי לחימוש המשיך לצבור תאוצה. מצרים חתמה על חוזה לרכישת 30 מטוסי רַאפָאל נוספים, מהלך ששיפר את כוח התקיפה שלה והעניק לה יתרון אווירי נוסף.

בין 2021 ל-2024 מצרים לא האטה את הקצב. היא הרחיבה את הצי שלה, שילבה מערכות נ"מ חדשות ומתקדמות כמו S-300VM וחיזקה את שיתוף הפעולה הצבאי שלה עם רוסיה, צרפת וסין, מהלך המעיד על מגמה ברורה של הפחתת תלותה בארה"ב והרחבת קשריה האסטרטגיים.

הרתעה אווירית, שליטה ימית ועוצמה יבשתית

מצרים ציידה עד כה את חיל האוויר שלה ב-54 מטוסי קרב צרפתיים מסוג רַאפָאל (24 בעסקה הראשונה ו-30 בעסקה השנייה), חיזקה את צי מטוסי התקיפה שלה במיג-29, ושמרה על כוח ההרתעה שלה עם כ-240-220 מטוסיF-16 . כמו כן, היא ביססה יכולות תקיפה בלתי מאוישות עם מל"טים מתקדמים מדגם Wing Loong מסין.

בזירה הימית, מצרים ביססה את אחיזתה עם שתי נושאות מסוקים מסוג "מיסטרל", שמספקות לה יכולת לפרוס כוחות הרחק מגבולותיה. נוסף על כך, היא צירפה לצי שלה ארבע צוללות גרמניות מתקדמות, לצד סטי"לים ופריגטות חדישות מצרפת.

במישור היבשתי, מצרים מחזקת את מעמדה עם תוכניות לייצור טנקי T-90MS ברישיון רוסי, לצד צי של כ-1,360 טנקי אברמס שכבר נמצאים ברשותה. לצד זאת, היא משפרת באופן משמעותי את יכולות הלוחמה האלקטרונית והסייבר שלה, מתוך הכרה בכך שקרבות העתיד יוכרעו גם במרחב הדיגיטלי.

מצרים מפירה את הסכם השלום – ומכניסה כוחות לסיני

מצרים הפרה את הסכם השלום עם ישראל באופן שיטתי מאז חתימתו ב-1979, באי-יישום נורמליזציה בין המדינות, קיום תקשורת עוינת ובניית ביצורים ודרכי גישה מהירות לכיוון הגבול עם ישראל. בין ההפרות הבולטות אפשר למנות ביטול חד-צדדי של הסכם הגז עם ישראל ב-2012, הסבת שדה התעופה האזרחי ברפידים לשימוש צבאי ב-2015 בניגוד להסכם, והכנסת נשק אסטרטגי לסיני. הצבא המצרי אף מכשיר את כוחותיו תוך הדגשת נקודות התורפה של השריון הישראלי.

בשנים האחרונות, מצרים הגבירה את נוכחותה הצבאית בחצי האי סיני, בניגוד לנספח הביטחוני של הסכם השלום עם ישראל משנת 1979. צילומי לוויין חשפו פריסת טנקים, הרחבת שדות תעופה צבאיים, ובניית בונקרים, מכשולים נגד טנקים ומנהרות מתחת לתעלת סואץ, החורגים מהמגבלות המפורטות בהסכם. העובדה שהפרות אלו נמשכו גם לאחר הסרת איום דאעש בסיני מעידה על כך שהן אינן קשורות רק לאיומים ביטחוניים מיידיים כפי שטענה מצרים.

מומחים מעריכים כי היקף הכוחות המצריים בסיני חורג באופן משמעותי מהמותר, מה שמעורר דאגה בישראל. במקביל, הברחות נשק מסיני באמצעות רחפנים נמשכות, חרף הנוכחות הצבאית המוגברת של מצרים באזור.

בתגובה למהלכים אלו, שגריר ישראל בארה"ב, יחיאל לייטר, הזהיר כי מצרים מבצעת "הפרות רציניות" של הסכם השלום, מה שמצריך בחינה מחודשת של יחסי הביטחון עימה.

ואכן, לראשונה זה 40 שנה, נבחרי ציבור אמריקאים מתייחסים להפרות הסכם השלום על ידי מצרים. חברי קונגרס מהמפלגה הרפובליקנית קראו לבחון את ההפרות, והציעו להציב לוח זמנים להפחתת הכוחות המצריים בסיני. יש אף מי שמעלים את האפשרות לבחון מחדש את הסיוע הכלכלי והצבאי של ארה"ב למצרים, אשר עומד על כשלושה מיליארד דולר בשנה. הדאגות הנשמעות מארה"ב נוגעות לא רק למאזן הכוחות האזורי, אלא גם לשינוי הגיאופוליטי שעוברת מצרים, המתקרבת יותר לרוסיה, צרפת וסין על חשבון יחסי התלות המסורתיים שלה עם וושינגטון.

לצד זאת, צבא מצרים ממשיך להתייחס לישראל כאיום ייחוס, למרות הסכם השלום בין המדינות. כחלק מהיערכותו לעימותים אפשריים, הצבא המצרי מתאמן על התמודדות עם מערכות נשק ישראליות מתקדמות, כולל טנק המרכבה. דיווחים מצביעים על כך שמצרים לומדת את חולשותיו ויתרונותיו של הטנק הישראלי במסגרת תוכניות ההכשרה הצבאיות שלה, מה שמעיד על כך שישראל נחשבת לאיום פוטנציאלי בתפיסת הביטחון הלאומי המצרית.

השלכות אסטרטגיות

הפרות ההסכם מעלות שאלות כבדות משקל לגבי כוונותיה העתידיות של מצרים. האם אכן מדובר בצעדים לצורך מאבק בגורמי טרור בלבד, כפי שהיא טוענת, או שמא בניסיון לשמר גמישות אסטרטגית לטווח ארוך?

לחלק מההפרות ניתן אישור ישראלי בדיעבד, לאחר שמצרים הצדיקה אותן כחלק ממאבקה בשלוחת דאעש בסיני. עם זאת, גורמים ביטחוניים בישראל תוהים אם הנוכחות הצבאית המצרית בסיני אכן נועדה למאבק בטרור כפי שמצרים מצהירה, או שהיא משמשת גם למטרות צבאיות ארוכות טווח מעבר לכך.

יתרה מזאת, מקורות במודיעין הישראלי מזהירים מפני מגמת התחמשות מצרית שאינה עוצרת בגבולות סיני, אלא כוללת תמרונים צבאיים רחבי היקף, תרגול חדירות לתוך שטחים עירוניים ושדרוג יכולות התקיפה האווירית. למרות זאת, בישראל נמנעים מהצהרות פומביות חריפות, מחשש לפגיעה ביחסים עם קהיר.

לראשונה זה 40 שנה, נבחרי ציבור אמריקאים מעלים את האפשרות לבחון מחדש את הסיוע הכלכלי והצבאי של ארה"ב למצרים

האם מצרים יכולה לאיים על ישראל?

התעצמותה הצבאית של מצרים בשנים האחרונות וכניסת כוחותיה לסיני מעוררות שאלות בנוגע למאזן הכוחות העתידי. מצד אחד, צה"ל נהנה מעליונות טכנולוגית, במיוחד באוויר, בהגנה האווירית ובמודיעין. מנגד, מצרים מתמקדת בהרחבת כוחה הימי והיבשתי, תוך השקעה משמעותית בציוד מתקדם.

בזירה היבשתית, הטנקים הצה"ליים מצוידים בהגנה חכמה ובאמצעים טכנולוגיים שמעניקים להם יתרון בקרב, על אף שמצרים מחזיקה במספר גדול יותר של טנקים.

חיל האוויר הישראלי מצוי ביתרון על חיל האוויר המצרי בזכות טכנולוגיית חמקנות, שליטה דיגיטלית במרחב האווירי ויכולות לוחמה אלקטרונית מתקדמות, בעוד מקבילו המצרי מסתמך על כמות גדולה של מטוסים מיושנים יותר. מנגד, המצרים נהנים ממגוון מקורות אספקה לנשק ולתחמושת, ואינם תלויים בממשל האמריקאי בלבד שיכול להפעיל מנופי לחץ בלעדיים.

ואילו בחזית הימית, מצרים מחזיקה אומנם בצי גדול יותר, אך ישראל נהנית מיתרון איכותי וטכנולוגי, שבא לידי ביטוי בצוללות המעניקות לה יכולת הרתעה אסטרטגית.

על רקע האיומים הגוברים, יש לזכור כי חצי האי סיני מאופיין בשטח פתוח, חשוף ודל באוכלוסייה אזרחית. בניגוד לחזית העזתית או הלבנונית, מדובר בזירה שבה לצה"ל קל יחסית להפעיל כוחות שריון ואוויר באופן עוצמתי, תוך ניצול יתרון העומק שלו והיעדר סבך אורבני שיקשה עליו בכך. יכולת התמרון של כוחות צה"ל בשטח כזה מעניקה לישראל יתרון משמעותי, בעיקר בכל הקשור להשמדת טורי שריון של האויב והפעלת אש מדויקת למרחקים ארוכים.

מודל הלחימה: בין טכנולוגיה לכוח אדם

צה"ל בנוי כצבא קומפקטי, טכנולוגי ומבוסס מודיעין, עם דגש על לחימה רב-זרועית (אוויר, יבשה, ים וסייבר) ושימוש במערכות מתקדמות כמו בינה מלאכותית ורחפנים חמושים. המודל הזה מעניק לו יתרון איכותי, אך גם מעלה שאלה מטרידה: האם ההסתמכות המוגזמת על טכנולוגיה באה על חשבון כוח אדם מספיק ומוכנות ללחימה קרקעית בהיקף רחב, כפי שנוכחנו לדעת באסון שבעה באוקטובר?

לצה"ל יש יתרון איכותי, אך הסתמכות היתר שלו על טכנולוגיה באה על חשבון מוכנותו ללחימה קרקעית בהיקף רחב

לעומת זאת, הצבא המצרי מבוסס על כוח אדם גדול מאוד (מעל חצי מיליון חיילים), עם גיוס חובה ויחידות סדירות רבות. בעוד הוא נחשב פחות טכנולוגי וגמיש מצה"ל, היתרון שלו טמון בעומק אסטרטגי ובכוח מסה משמעותי, שמאפשרים לו להתמודד עם לחימה ממושכת ולשלוט במרחבים גדולים.

צה"ל מחזיק אפוא בעליונות טכנולוגית ומודיעינית, אך נשאלת השאלה אם בהיעדר מספיק כוחות יבשתיים הוא יוכל להתמודד לאורך זמן מול צבא גדול ושיטתי שמבוסס על כוח אדם מסיבי.

בעוד ישראל ממשיכה להחזיק בעליונות צבאית, במיוחד בזכות טכנולוגיה מתקדמת, חמקנות וניהול לוחמה מבוסס נתונים, מצרים אינה קופאת על השמרים. היא משקיעה משאבים אדירים בחיזוק הצי הימי שלה, בהגדלת צי מטוסיה ובשיפור יכולות הלחימה הקרקעית שלה. נכון להיום, היא עדיין לא מגיעה ליכולות הישראליות בתחומים כמו חמקנות, הגנה אווירית ומודיעין בזמן אמת, אך המגמה ברורה – מצרים מצמצמת פערים.

האיום אולי אינו מיידי, אך אסור להתעלם מהשינוי. העובדה שמצרים אינה נתפסת כיריבה בהווה אינה מבטיחה שהדבר יישאר כך בעתיד. ההתעצמות המצרית מוכיחה שישראל לא יכולה לנוח על זרי הדפנה: שמירה על יתרון דורשת השקעה מתמדת לא רק בחדשנות טכנולוגית ובמערכות הגנה, אלא גם בבניין כוח אסטרטגי.

מצרים בונה במהירות כוח צבאי משמעותי, שאין ערובה לכך שלא יופנה נגדנו בעתיד

תרחיש יום הדין: מתקפה מצרית-טורקית משולבת

אחד מתרחישי הקיצון שחייבים להילקח בחשבון הוא מתקפה משולבת של מצרים וטורקיה, אשר תכלול גם ניסיון לסגר ימי על ישראל. שילוב של איום יבשתי מסיני עם איום ימי מהים התיכון עלול לשבש את נתיבי הסחר של ישראל, ולפגוע קשות בכלכלה ובתחבורה הימית שלה.

בתרחיש כזה, עצמאות אנרגטית והיערכות ימית מתקדמת הופכות לצורך ביטחוני ואסטרטגי ראשון במעלה של ישראל. היכולת של המדינה להפיק ולאגור אנרגיה ולהגן על מקורותיה, מבלי להיות תלויה לשם כך בגורמים חיצוניים, חיונית כדי להבטיח תפקוד שוטף של הצבא והתשתיות גם תחת מצור. ההיערכות הימית הדרושה כוללת תגבור הצי, הגנה על נתיבי שיט ואבטחת אסדות ומתקני אנרגיה בלב ים, כדי להבטיח רציפות תפקודית מול ניסיונות לחסום את נתיבי השיט של ישראל.

תרחיש נוסף שישראל חייבת להתכונן אליו הוא שמצרים תגלוש למשבר פנימי עמוק, עד כדי מלחמת אזרחים והתמוטטות שלטונית. לאור אירועי "האביב הערבי" וההתרחשויות בסיני, ברור שתרחיש של הפיכה נוספת או של תפיסת השליטה בשטח על ידי מיליציות קיצוניות הוא סכנה ברורה ומוחשית. התרחשות כזו עלולה לחשוף את ישראל לחדירה של מחבלים לשטחה ולהפוך את גבולה הדרומי לגבול חם, לא יציב ובלתי צפוי.

מה חייבת ישראל לעשות כדי לשמור על עליונות צבאית?

כשמדובר בביטחון ישראל, עלינו להיגמל מהנטייה המסוכנת לנתח איומים פוטנציאליים לפי כוונותיהם המשוערות, ולהתחיל להתבסס אך ורק על יכולותיהם הממשיות. האסון בשבעה באוקטובר הוכיח עד כמה מסוכן להסתמך על הערכות מצב אופטימיות, ולזלזל בהתעצמות צבאית של משטרים וגורמים עוינים. גם אם כיום אין למצרים כוונה לפתוח במלחמה עם ישראל, צבאה הולך ומתחזק, וההיסטוריה מלמדת שהמאזן האסטרטגי יכול להשתנות במהירות.

כדי להבטיח שלא יהיה אף כוח באזור שיאיים על ישראל בעתיד, יש להבין שעליונות טכנולוגית בלבד רחוקה מלהספיק. לכוח היבשתי יש תפקיד קריטי, במיוחד מול צבאות גדולים בעלי יכולות תמרון רחבות. לכן, על ישראל להרחיב את הייצור של טנקי מרכבה סימן 4 ("ברק") ולהגדיל את סד"כ חיל השריון וחיל הרגלים, כדי להבטיח עוצמה קרקעית שתרתיע את אויביה.

לצד זאת, על ישראל לחזק את עליונותה האווירית והמודיעינית באמצעות הרחבת צי מטוסי ה-F-35, כטב"מים חמקניים ושיפור מערכות התרעה מוקדמות שימנעו הפתעות אסטרטגיות. כדי להמשיך ולהגן על שמי המדינה עלינו לשפר באופן מתמיד את מערכות "חץ 3", "קלע דוד" ו"כיפת ברזל", במיוחד מול איומים מתקדמים כמו טילים מדויקים ורחפנים חמושים. במקביל, שדרוג מערכות הלוחמה האלקטרונית והסייבר יאפשר שיבוש מתקפות אוויריות וקרקעיות בזמן אמת, דבר שמהווה יתרון קריטי במלחמה מודרנית.

נוסף על כך, יש לממש את הפוטנציאל הגלום בטכנולוגיית הרחפנים. ברחבי העולם כבר נעשה שימוש גובר ברחפנים בלחימה בטרור: מצרים מפעילה רחפנים חמושים מדגם Wing Loong בצפון סיני נגד חוליות ג'יהאדיסטיות; ארה"ב משתמשת ברחפנים מדגם MQ-9 Reaper לתקיפות ממוקדות נגד פעילי טרור באזורים מרוחקים כמו תימן ואפגניסטן; וגם בישראל פותח רחפן TIKAD (המצוי עדיין בשלבי ניסוי) שמסוגל לבצע ירי מדויק מרחוק, במטרה לצמצם סיכון לחיי לוחמים בשטח בנוי.

על ישראל לייצר מאות אלפי רחפנים זולים וקטלניים, שיאפשרו השמדת טנקים וכוחות חי"ר באפקטיביות גבוהה ובעלות נמוכה יחסית. רחפנים חמושים, הפועלים בלהקות ומנוהלים על ידי בינה מלאכותית, יוכלו להוות מכפיל כוח משמעותי בשדה הקרב.

לצד זאת, נדרש מאמץ מקביל לפתח הגנה רב-שכבתית מפני רחפנים עוינים, שתכלול אמצעי לייזר מדויקים לצד מערכות יירוט קינטיות או רקטיות, וכן יכולות לשיבוש תדרים ולנטרול תקשורת.

ההתעצמות הצבאית של מצרים אינה עניין תיאורטי. ישראל חייבת לפקח באופן הדוק על פעילות הצבא המצרי, לעקוב אחר עסקאות נשק, תרגילים צבאיים ותנועת כוחות, ולוודא שלא תיפול שוב לקונספציה מתוך שאננות והערכת-חסר של יריביה. לצד זאת, עליה לחזק ולבסס בריתות אסטרטגיות עם יוון, קפריסין ומדינות המפרץ, כמשקל נגד לכל ניסיון לערער את מאזן הכוחות האזורי.

שנים של מיקוד בזירות אחרות כעזה, לבנון ואיראן הובילו להזנחה מסוכנת של התחום המודיעיני בזירה הדרומית. לקראת אפשרות של עימות עתידי עם מצרים, ישראל חייבת להשיב את המודיעין הדרומי לראש סדר העדיפויות הלאומי. פיתוח והפעלת יכולות איסוף מודיעין עומקיות, הן HUMINT (מודיעין אנושי המבוסס על סוכנים, מקורות וחקירות) והן SIGINT (מודיעין אותות: יירוט תקשורת, קליטת שידורים וניתוח מערכות אלקטרוניות), הם תנאי בסיסי לזיהוי מוקדם של איומים מצד הצבא המצרי ולמניעת הפתעות אסטרטגיות. ביום שאחרי עזה, ליבת העיסוק של פיקוד הדרום חייבת לעבור להתמקדות במצרים ובמרחב סיני.

לקראת אפשרות של עימות עתידי עם מצרים, ישראל חייבת להשיב את המודיעין הדרומי לראש סדר העדיפויות הלאומי

כושר ההרתעה היחיד הוא היכולת לנצח

מצרים בונה כוח צבאי משמעותי בקצב מרשים, ואין ערובה לכך שהכוח הזה לא יופנה נגד ישראל בעתיד. השלום בין שתי המדינות נשמר עד כה לא משום שיש אמון ביניהן, אלא מפני שמצרים יודעת שמוטב לה להימנע מעימות צבאי נוסף עם ישראל, כי אין לה סיכוי לנצח בו. כאמור, גם תרחיש של התמוטטות השלטון המרכזי במצרים או עליית שלטון חדש ועוין יותר יחשוף את ישראל לסכנות מסוג אחר, וגם לכך חשוב להיערך.

על ישראל לפעול כדי לשמר את הסכם השלום עם מצרים באופן התואם את האינטרס הלאומי שלה, ועם זאת, היא לא יכולה להסתמך על ניירות חתומים בלבד. רק יתרון צבאי מוחלט, בכל החזיתות, יבטיח שמאזן הכוחות יישאר לטובתה גם בטווח הרחוק.

לקריאה נוספת: באידיאל – חזון תנועת הביטחוניסטים למערכת היחסים עם מצרים

הפוסט מצרים מתעצמת: מדרום תיפתח הרעה? הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

בעיצומה של אחת השנים הדרמטיות ביותר לביטחונה ולעתידה של מדינת ישראל מאז הקמתה, התכנסה ועידת הביטחון השלישית של ישראל תחת הכותרת "שנת ההזדמנות". במרכז הדיון ניצב מסר חד וברור: זהו לא הרגע להסס – אלא לפעול.

בוועידה, שכמדי שנה נערכת ביוזמת תנועת הביטחוניסטים, השתתפו אישים בכירים מהצמרת המדינית והביטחונית של ישראל. בין הדוברים אפשר למנות את שר הכלכלה והתעשייה ניר ברקת, שר החינוך יואב קיש, גלעד ארדן, לשעבר שגריר ישראל באו"ם ובארה"ב ודיוויד פרידמן, לשעבר שגריר ארה"ב בישראל. נשיא המדינה יצחק הרצוג, שר החוץ גדעון סער ושר הביטחון ישראל כ"ץ שידרו נאומים מצולמים לכנס.

הכנס, כמו כל עשייתה של תנועת הביטחוניסטים מאז הקמתה, עסק בביטחון הלאומי של ישראל במובן הרחב ביותר. לכן, חלק משמעותי ממנו הוקדש לדרכים להגביר את החוסן הלאומי, הלכידות החברתית והחינוך לערכי הציונות, מתוך הכרה בכך שהם המסד שעליו מושתתת עוצמתה הצבאית והמדינית של האומה.

נוסף להרצאות ולראיונות, הוועידה כללה שלושה פאנלים שהוקדשו להזדמנויות המרכזיות העומדות לפתחה של ישראל בעת הנוכחית: פאנל ההזדמנות המדינית, שדן ביום שאחרי בעזה, עם מבט ליהודה ושומרון; פאנל ההזדמנויות האזוריות, שעסק ביחסי ממשל טראמפ, איראן, סעודיה והמזרח התיכון; ופאנל ההזדמנות החברתית, ששאל מהן הזדמנויות הניצחון בהתיישבות ובשיקום העוטף והצפון. בפאנלים השתתפו בכירי מערכת הביטחון לשעבר וחברי תנועת הביטחוניסטים, חוקרים מובילים באקדמיה וראשי מכוני מחקר, בעלי תפקידים בכירים במשרדי ממשלה ובשלטון המקומי ויזמים ופעילים חברתיים.

נשיא המדינה: עלינו לצאת מהמלחמה מחוזקים

נשיא המדינה, יצחק בוז'י הרצוג, בירך את באי הוועידה: "אנחנו נמצאים בתקופה קריטית שבה יש צורך לחשוב לעומק על הקונספציות הביטחוניות שהיינו נטועים בהן ועל הפרדיגמות הביטחוניות שעלינו לאמץ בדחיפות. כחלק מכך עלינו להעמיק גם בתמונת המצב של החברה והמדינה, ולהבין איך יוצאים מהמלחמה – מחוזקים יותר. לא רק ביטחונית ומדינית, אלא קודם כול בתוכנו, כחברה ישראלית".

הרצוג קרא להפוך את המערכה שנכפתה על ישראל ל"הזדמנות לא רק להדוף באופן מוחלט את האיומים מצד איראן ושלוחותיה, אלא גם לפתח ברית והסכמים באזור כולו, במיוחד לנוע לעבר נורמליזציה עם סעודיה ולפתח את הקשרים עד הודו – תוך שינוי המציאות לדורות, באופן שימשיך לשלב אותנו במרחב. לא מתוך נאיביות ותמימות, אלא דווקא כשורש לביצור הביטחון שלנו".

בדבריו אף ציין הרצוג את תרומתה של תנועת הביטחוניסטים לשיח הציבורי: "לא חייבים להסכים על הכול, ולא תמיד אני מסכים על הכול – אבל אני חושב שחשוב שיש קול שמציין ורואה באופן רחב את הגיוון הישראלי, ואגב – בניגוד לרבים באולפנים – משמיע את הקול הזה בממלכתיות ובכבוד, מתוך רצון לדבר, לנהל שיח, לאחד ולא לפלג".

שר הביטחון: נמשיך להלום בעוצמה בכל מי שיאיים עלינו

שר הביטחון ישראל כ"ץ סיכם שנה וחצי של לחימה מתמשכת במספר זירות. "אין ספק שהמסר שאותו מקבלים אויבינו הוא חד וברור מתמיד – מי שירים יד על ישראל, ידו תיגדע", אמר. שר הביטחון חזר והדגיש כי צה"ל ומערכת הביטחון פגעו קשות בחמאס, בחיזבאללה ובציר הרשע האיראני, תרמו לערעור יציבותו של משטר אסד בסוריה, וינחיתו מכה ניצחת גם על ארגון הטרור החות'י בתימן, "בדיוק כפי שעשינו באיראן, בעזה, בלבנון ובזירות נוספות".

כ"ץ סיפר לנוכחים כי בימים אלו מקימה מערכת הביטחון את מנהלת המעבר מרצון לתושבי עזה המעוניינים לעזוב את הרצועה, לאור חזונו של נשיא ארה"ב טראמפ. את דבריו חתם בהבעת הוקרה לתנועת הביטחוניסטים.

תא"ל (מיל') אמיר אביבי: לנצל את ההזדמנויות כדי לייצר עתיד טוב יותר

תא"ל (מיל') אמיר אביבי, יו"ר תנועת הביטחוניסטים, פתח את דבריו באמירה חזקה: "זו תקופה היסטורית, תנ"כית, עם הזדמנויות אדירות. בואו נתחיל לדבר על החזון של היום שאחרי המלחמה, וננצל את ההזדמנויות שיש לנו תוך כדי מלחמה כדי לייצר עתיד טוב יותר לישראל".

לדבריו, יש לישראל הזדמנות בחודשים הקרובים להגיע לניצחון ברור בכל החזיתות – להכריע את שלטון חמאס בעזה, להחזיר את החטופים ולהכות יחד עם ארה"ב מכה ניצחת את פרויקט הגרעין האיראני.

לדברי יו"ר תנועת הביטחוניסטים, תא"ל (מיל') אמיר אביבי, יש לישראל הזדמנות להגיע בחודשים הקרובים לניצחון ברור מול חמאס ואיראן כאחד

בהתייחסו לתמונה האזורית הרחבה הזהיר אביבי מהתבססות של הציר הסוני הרדיקלי – טורקיה, קטאר ודאעש – על רקע היחלשות הציר האיראני. לדבריו, הפתרון טמון בהקמת חזית אמריקאית־ישראלית־סונית, הכוללת את סעודיה, איחוד האמירויות, אינדונזיה, מלזיה, עומאן ומדינות נוספות. "אנחנו רוצים לראות את הרוסים והסינים הרבה יותר קרובים למערב ואלינו – ולא בצד האיראני".

סא"ל (מיל') ירון בוסקילה: מתוך השבר – לצמיחה

את דבריו בכנס פתח סא"ל (מיל') ירון בוסקילה, מנכ"ל תנועת הביטחוניסטים, בציטוט מתוך שירו של חיים נחמן ביאליק "בעיר ההריגה", המתאר את פרעות קישינב ב-1903, והשווה בין האירועים הקשים המוצגים בשיר לטבח השבעה באוקטובר.

לדבריו, ההבדל המרכזי בין שני האסונות טמון בתגובתנו להם:

"אנחנו כבר לא היהודים האלה, אנחנו כבר לא העם הנרדף המסתתר מאחורי חביות השמן… אנחנו עם שמתגייס לצבא, מתאגד, מתגבר, אוזר כוח ויוצא להילחם על ארצו. אנחנו עם שיוצא להילחם כדי להחזיר את חטופיו, ואנחנו גם עם ריבון בארצו, שמחליט לשלם מחירים כדי לשחרר אותם. כן, חברים, יש לנו צרות – אבל אלה הן צרות של עם בארצו. כאבים וקשיים של עם שגדל, מתפתח, מתווכח – ומנצח".

סא"ל (מיל') ירון בוסקילה: "אנחנו כבר לא עם נרדף אלא עם שיוצא להילחם כדי להחזיר את חטופיו. יש לנו צרות – אבל אלה כאבים וקשיים של עם שמתפתח – ומנצח

אור יששכר: "הציבור הישראלי כבר לא מחפש אשליות של פתרונות – הוא מבקש עשייה"

אור יששכר, סמנכ"ל המחקר והתוכן של התנועה, הציג בוועידה את מדד הביטחוניסטים לרבעון הראשון של 2025. הסקר בדק מהן לדעת הציבור המשימות הניצבות בראש סדר העדיפויות הלאומי, תוך השוואת הנתונים לסקר זהה שנערך על ידי מחלקת המחקר בתנועה בשנת 2022.

מהסקר עולה כי 51% מהציבור הישראלי רואים באיום האיראני את האתגר המרכזי כיום – עלייה חדה, לעומת 35% מהנשאלים ב־2022. רק 10% מהציבור היהודי מאמינים באפשרות לשלום עם הפלסטינים, כאשר 80% מהציבור היהודי ו־68% מהציבור הכללי מתנגדים להקמת מדינה פלסטינית בגבולות 67' שבירתה ירושלים. לעומת זאת, רוב גדול – 78% – תומך בהרחבת הסכמי אברהם ובחיזוק הקשרים של ישראל עם מדינות מתונות אחרות באזור.

"המספרים הללו", סיכם יששכר, "מבטאים לא רק שינוי בדעת הקהל, אלא גם תזוזה עמוקה בפרדיגמה: הציבור הישראלי כבר לא מחפש אשליות של פתרונות – הוא מבקש עשייה, יציבות, עוצמה וביטחון".

מירב לשם גונן: "חוסן לאומי נבנה כשמותר לשמוע דעות אחרות"

הכנס כלל פאנלים, הרצאות וראיונות אחד על אחד בנושאים שונים, בדגש על ההזדמנויות הביטחוניות, המדיניות והחברתיות שישראל יכולה לממש לאחר המכה הקשה שפקדה אותה בשבעה באוקטובר.

רגעים מרגשים במיוחד נרשמו כאשר עלו לבמה מירב לשם גונן, אימה של רומי גונן ששוחררה לאחר 471 יום בשבי חמאס והיזמית ואשת התקשורת אורית מרק אטינגר, שאיבדה רבים מבני משפחתה באירועי טרור ובמלחמה הנוכחית לאורך השנים, אך גם ברגעי השכול הקשים ביותר לא איבדה את התקווה והאמונה.

דברי הפרשנות והסיפורים האישיים של המשתתפים התלכדו עם הדיונים המקצועיים לכדי חזון כולל, שביסודו תובנה מזוקקת אחת: זהו הרגע ההיסטורי שבו יכולה ישראל לבסס את מעמדה כמעצמה אזורית ועולמית, להעמיק את חוסנה הלאומי, ולחצוב מתוך רגעי השבר והמלחמה לא רק כוח – אלא גם תקווה.

שנת ההזדמנות: "עם ישראל צריך להתחיל לחשוב על בשורה של תקומה"

ועידת הביטחון השלישית של ישראל הייתה שונה מקודמותיה. הוועידה הראשונה, שנערכה כמה חודשים לפני אירועי השבעה באוקטובר, עמדה בסימן אזהרה ברורה של תנועת הביטחוניסטים על התלכדות זירות נגד ישראל: מעזה ועד איראן. הוועידה השנייה נערכה כבר בצילה של המלחמה שפרצה לאור אי קבלת אזהרות תנועת הביטחוניסטים על המערכה המתקרבת. הוועידה הנוכחית כבר מתחילה לראות את קרני האור והתקווה שבסוף המערכה.

"לא סתם הכתרנו את הוועידה הזו בכותרת 'שנת ההזדמנות'. לצד המכות הקשות שחטפנו בשבעה באוקטובר, והמלחמה הקשה שנמשכת כבר יותר משנה וחצי, אנחנו יכולים גם לראות את ההישגים", ציין תא"ל (מיל') אמיר אביבי בתום הוועידה. "לא סתם אני אומר שאנחנו נמצאים בנקודת מפנה היסטורית – ההזדמנויות העומדות לפתחנו, החל ממיגור סופי של האיום האיראני, דרך הסכמי שלום אזוריים נרחבים, ועד השגשוג שמחכה למדינת ישראל לאחר שתפסה את עצמה בידיים, הן בקנה מידה שעוד קשה לנו לתפוס", הוא הוסיף.

הוועידה הסתיימה בשירת התקווה, וזו המילה שבה אנחנו בוחרים כדי לתאר את הלך הרוח בוועידה: תקווה שבקרוב נראה את החטופים שבים הביתה, ואת מדינת ישראל מתאחדת מחדש סביב חזון משותף שיוציא אותה לעתיד חדש ומזהיר.

קרדיט תמונות: עומרי אבוחצירה, ערוץ 14

הפוסט ממשבר להזדמנות: ועידת הביטחון השלישית של ישראל הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

התיישבות יהודית ענפה התקיימה בה כמעט ללא הפסקה מימי התנ"ך ולאורך יותר מ-2,000 שנה. משה רבנו כבש אותה מידי עוג מלך הבשן, לוחמי גמלא מסרו את נפשם כדי להגן עליה מהרומאים בימי המרד הגדול, ואביגדור קהלני הסתער עליה עם כוח טנקים במעשה גבורה שמילא חלק מכריע בניצחון הישראלי על סוריה במלחמת יום הכיפורים. זוהי רמת הגולן.

הגולן אינו רק נכס אסטרטגי וביטחוני שלא יסולא בפז וחבל ארץ מרהיב ביופיו עם טבע עשיר ומגוון, אלא גם ובעיקר חלק מהותי מארץ ישראל, השזור לבלי התר בתולדות העם היהודי. אלו כמה מהתחנות העיקריות בסיפורו.

ממלכת ישראל ומרכז יהודי משגשג

ברמת הגולן אפשר למצוא את אחד האתרים המסתוריים ביותר בארץ – גלגל רפאים, מבנה מסתורי ועצום בגודלו של מעגלי אבנים, מלפני כ-5,000 שנה, הנראה בבירור רק מהאוויר. לא ברור אם מבנה זה שימש לוח שנה קדום או לצורכי פולחן או קבורה, אולם במסורת היהודית הוא מוזכר כקברו של הענק המקראי גוליית, או של עוג מלך הבשן.

ואכן, התנ"ך עצמו מחבר בין עוג, האחרון מענקי הרפאים, לבין רמת הגולן. בספר במדבר מסופר כי בני ישראל הגיעו לאזור הגולן לאחר יציאת מצרים, במסעם לארץ המובטחת, ושם הנחילו תבוסה מוחצת לעוג, לבניו ולכל עמו. לאחר שכבשו את האזור, הוא הפך לחלק מנחלת חצי שבט מנשה. בתקופת ממלכת ישראל המאוחדת, שלמה המלך הציב בגולן נציבים מטעמו והפך אותו לחלק בלתי נפרד מממלכתו.

במשך מאות שנים לאחר מכן, הקרבות על השליטה בגולן לא פסקו. הארמים שלטו באזור תקופה ארוכה, והמאבקים ביניהם לבין ממלכת ישראל מהדהדים בסיפורי המקרא. תחת הנהגתו של אחאב מלך ישראל הצליחו הכוחות העבריים להכות בארמים בקרב מכריע ליד העיר אפק.

בתקופה הרומית הפך הגולן למרכז יהודי משגשג, עם עשרות יישובים וקהילות. שרידי בתי כנסת עתיקים שהתגלו באתרים כמו גמלא, קצרין, עין נשוט ועין קשתות (אום אל-קנאטיר) מעידים על חיים יהודיים עשירים ותוססים, עם כלכלה מבוססת ותרבות מפותחת.

גמלא: מופת של גבורה והקרבה

בתקופת המרד הגדול נגד הרומאים (73-66 לספירה) הפכה העיר גמלא שבגולן, השוכנת על צלע הר תלול דמוי גמל כורע (ומכאן שמה), לסמל ההתנגדות, העמידה והגבורה היהודית.

גמלא מוזכרת כבר במשנה כעיר מוקפת חומה מתקופת יהושע בן נון. העובדה שנבנתה על צלע הר תלול כששביל אחד בלבד מוביל אליה הביאה את יוסף בן מתתיהו, מפקד הגליל במרד הגדול ברומאים (ולימים ההיסטוריון היהודי-רומי יוספוס פלביוס), לבצר אותה ולהפכה למעוז הראשי של המורדים בגולן.

במהלך המרד התבצרו אנשי גמלא בעירם והתכוננו לעמוד מול עוצמת הלגיונות הרומיים. אספסיאנוס, המצביא הרומי שלימים הפך לקיסר, הטיל מצור על העיר עם כוח עצום. העיר החזיקה מעמד זמן רב למרות המחסור במזון ובמים, בזכות הטופוגרפיה הייחודית שלה, שתוארה לעיל, וחומותיה החזקות.

בשלב מסוים הצליחו הרומאים לפרוץ את החומות, אך כאשר התקדמו במעלה הרחובות התלולים, התרחשה תפנית דרמטית: המגינים היהודים הצליחו לדחוק אותם בחזרה תוך שהם מסיבים להם אבדות כבדות. הרומאים, שלא היו רגילים לתבוסות, התארגנו מחדש ובהתקפה הבאה הכריעו את העיר באופן סופי.

לפי תיאורו של יוסף בן מתתיהו, כחמשת אלפים מתושבי גמלא בחרו לקפוץ אל מותם מהמצוקים התלולים ולא ליפול בידי הרומאים, והעיר חרבה כליל.

המורדים התבצרו בגמלא ובלמו את הפלישה אליה. רבים מהם קפצו אל מותם כשהעיר נפלה לבסוף בידי הרומאים

כיום, המבקרים יכולים לטייל בין שרידי גמלא המרשימים ולראות את המקום שבו התרחש אחד מסיפורי הגבורה הנשגבים ביותר בהיסטוריה היהודית. בית הכנסת העתיק שהתגלה בחפירות בגמלא הוא אחד מבתי הכנסת הקדומים ביותר בעולם, ועדות מוחשית להתיישבות היהודית המבוססת והענפה שהתקיימה בגולן לאורך הדורות.

שישה ימים ששינו את ההיסטוריה

מאז נפילת גמלא עברו כמעט אלפיים שנה עד שהריבונות היהודית שבה לגולן. במלחמת העצמאות השתלטה סוריה על רמת הגולן והפכה אותה לבסיס קדמי לפעולות איבה נגד ישראל. במשך 19 שנים, בין 1948 ל-1967, היו יישובי עמק החולה והגליל המזרחי נתונים לאיום מתמיד של הפגזות ממוצבים סוריים ברמת הגולן, שהתנשאו מעליהם.

במלחמת ששת הימים שפרצה ביוני 1967, לאחר שנים של התגרויות וירי על יישובי הצפון, יצא צה"ל למבצע נועז לכיבוש רמת הגולן. היה זה אחד האתגרים הקשים ביותר של המלחמה – הסורים התבצרו היטב ברמה עם מערך הגנות שכלל עמדות נגד טנקים ומקלעים כבדים. הטופוגרפיה של הגולן, עם מצוקים תלולים וגבעות שהסורים הפכו למבוצרות, הקשתה עוד יותר על הכוחות התוקפים.

הקרבות היו עזים ואכזריים. חטיבת גולני הסתערה על תל פאחר בקרב פנים-אל-פנים, שנחשב לאחד הקרבות הקשים במלחמה. במקביל, אוגדות השריון בפיקודם של האלוף אברהם יופה והאלוף אלעד פלד הצליחו להבקיע את החזית הסורית, לעקוף מוקדי התנגדות ולהתקדם במהירות צפונה. ב-10 ביוני נכבשה העיר קוניטרה, ובכך הושלם כיבוש רמת הגולן.

מפקדי צה"ל הפגינו כישורים טקטיים יוצאי דופן כשהשכילו לנצל את נקודות התורפה של המערך הסורי. אף על פי שהכוחות הישראליים התמודדו עם שטח הררי קשה, עמדות אש מבוצרות ושדות מוקשים, הם הצליחו לחדור מבעד לפרצות במערך הסורי באמצעות תמרונים מהירים ושילוב חכם של כוחות שריון וחי"ר. הניצחון בגולן הפך לאחד מהמבצעים הצבאיים המרשימים ביותר בהיסטוריה של צה"ל, ששילב אומץ לב אישי ותחכום אסטרטגי.

עמק הבכא: הקרב שהציל את מדינת ישראל

שש שנים לאחר הניצחון המזהיר במלחמת ששת הימים הגיע המבחן הגדול ביותר של האחיזה הישראלית ברמת הגולן. ב-6 באוקטובר 1973, יום הכיפורים, פתחו הסורים במתקפה מסיבית על רמת הגולן, במקביל למתקפה המצרית בסיני. היה זה רגע של סכנה קיומית למדינת ישראל.

אל מול מתקפת הפתע הסורית ניצב כוח מגן ישראלי קטן מאוד – כ-170 טנקים בלבד מול צבא בסדר גודל של 1,400-1,200 טנקים סוריים. כוחות צה"ל, בפיקודו של אלוף פיקוד הצפון יצחק חופי, נאלצו להתמודד עם גלים על גלים של טנקים ורכבי קרב משוריינים סוריים שהסתערו על עמדותיהם.

בראש גדוד טנקים קטן עמד אז סגן-אלוף אביגדור קהלני, שהוביל שורה של קרבות בלימה מול כוח סורי גדול פי עשרה. הלחימה התנהלה בתנאים קשים מנשוא – ראות מוגבלת, צוותים עייפים שלא ישנו ימים ומחסור בתחמושת, ומול נחשולים של טנקים סוריים.

למרות הנחיתות המספרית העצומה ניצלו כוחות השריון הישראליים בפיקודו של קהלני את יתרונות השטח, תמרנו בתבונה, והצליחו להשמיד מאות טנקים סוריים. הכוחות שנותרו, בידיעה ברורה שאם הקו יקרוס כל הצפון הישראלי ואולי המדינה כולה יהיו בסכנה, נלחמו עד הקליע האחרון. בחשבון אחרון הצליחו כוחות קטנים אלה לבלום את המתקפה הסורית ולהציל את מדינת ישראל מאסון.

למרות תנאי הלחימה הקשים הצליחו כוחות השריון המועטים לבלום את המתקפה הסורית ולהציל את מדינת ישראל מאסון

לאחר ימי הבלימה הראשונים התארגן צה"ל למתקפת נגד, ובתוך ימים ספורים לא זו בלבד שהדף את הסורים חזרה, אלא אף התקדם עד למרחק של כ-40 ק"מ בלבד מדמשק, בירת סוריה. קרב עמק הבכא נחשב לאחד מסיפורי הגבורה הגדולים בתולדות צה"ל, ונחקק בתודעה הישראלית כהוכחה ניצחת לחשיבות האסטרטגית של רמת הגולן – וכתזכורת לכך שללא השליטה ברמה, מדינת ישראל עומדת בפני סכנה קיומית ממשית.

החלת ריבונות והכרה בזכותנו על הגולן

בשנת 1981 חוקקה הכנסת את "חוק רמת הגולן", שהחיל בפועל את הריבונות הישראלית על הגולן. חוק זה ביטא את ההכרה בכך שהגולן אינו רק נכס ביטחוני קריטי, אלא גם חלק בלתי נפרד מהמורשת וההיסטוריה של עם ישראל בארצו.

לאורך השנים, החוק לא זכה להכרה בינלאומית, עד שבמרץ 2019 חתם נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ על הצהרה היסטורית המכירה בריבונות הישראלית על רמת הגולן. זו הייתה הפעם הראשונה שבה מעצמה עולמית הכירה באופן רשמי בכך שהשליטה הישראלית בגולן היא צודקת, חוקית והכרחית. טראמפ הבהיר כי "אחרי 52 שנה, הגיע הזמן שארה"ב תכיר באופן מלא בריבונות הישראלית על רמת הגולן, דבר חשוב מבחינה אסטרטגית וביטחונית לישראל וליציבות האזורית".

בעקבות צעד מכונן זה של נשיא ארה"ב הוקם ברמת הגולן היישוב רמת טראמפ, הקרוי על שמו כאות הוקרה לאומץ ולידידות האמת שגילה כלפי ישראל.

נפילת משטר אסד: אתגרים ביטחוניים חדשים

פרוץ מלחמת האזרחים בסוריה בשנת 2011 הציב את הגולן במוקד חדש של אתגרים ביטחוניים. הכאוס בסוריה אפשר לארגוני טרור שונים, ביניהם דאעש (המדינה האסלאמית) וגורמים קיצוניים אחרים, לנסות ולהתמקם בקרבת גבול ישראל. במקביל, איראן וחיזבאללה ניסו לנצל את המצב כדי לבסס נוכחות צבאית בדרום סוריה, סמוך לרמת הגולן, ולפתוח חזית חדשה נגד ישראל.

צה"ל נדרש לפעול במספר חזיתות: מצד אחד לסייע הומניטרית לאזרחים סורים שנפגעו במלחמת האזרחים (פרויקט "שכנות טובה"), ומצד שני לפעול צבאית כדי למנוע התבססות איראנית בסוריה. בשנים אלה ביצעה ישראל מאות תקיפות אוויריות בסוריה, שמטרתן למנוע העברת נשק מתקדם לחיזבאללה ולסכל ניסיונות איראניים להקים בסיסים צבאיים ותשתיות טרור בגבול הגולן.

כשהמשטר הסורי החל להתפורר, היה חשש ממשי שארגונים קיצוניים ישתלטו על השטח הסמוך לגבול ישראל. בעזרתן המסיבית של רוסיה ואיראן הצליח אסד להשיב לעצמו באופן זמני את השליטה באזורים רבים, כולל בדרום סוריה הגובל בישראל. אולם נפילת משטר אסד בסוף שנת 2024 שבה וטלטלה את האזור ואפשרה לגורמים קיצוניים ולמיליציות פרו-איראניות לחזק שוב את אחיזתם סמוך לגבול הישראלי. ישראל הגבירה בעקבות זאת את פעילותה הביטחונית והדיפלומטית באזור, כדי למנוע איומים ישירים על ביטחונה ולהבטיח יציבות לאורך הגבול.

חשיבותו הלאומית והאסטרטגית של הגולן

ההיסטוריה רצופת הקרבות והמאבקים על השליטה ברמת הגולן מלמדת על חשיבותו האסטרטגית החיונית של אזור זה. מיקומו הגיאוגרפי של הגולן, המשקיף על צפון ישראל ומהווה מחסום טבעי בין ישראל לסוריה, הופך אותו לנכס ביטחוני שאין לו תחליף.

בין אם מדובר בהפגזות הסוריות שלפני 1967, בפלישה הסורית במלחמת יום הכיפורים או באיומי דאעש וחיזבאללה בשנים האחרונות – השליטה הישראלית ברמת הגולן הוכיחה את עצמה כחיונית להגנת היישובים בצפון ישראל ולביטחונה של המדינה כולה. בעידן של מתיחות גוברת במזרח התיכון, עם התעצמות איום הגרעין האיראני ומאמצי ההתפשטות של טורקיה, חשיבותה האסטרטגית של רמת הגולן רק גוברת.

התיישבות ופריחה: הגולן בימינו

ההתיישבות הישראלית המודרנית ברמת הגולן החלה זמן קצר לאחר מלחמת ששת הימים ב-1967, עם הקמתו של קיבוץ מרום גולן – היישוב הישראלי הראשון ברמה. לאורך שנות השבעים קמו יישובים רבים נוספים, ובהם קצרין, העיר המרכזית בגולן. מאז סיפוח רמת הגולן לישראל בשנת 1981 הואץ הפיתוח באזור, וההתיישבות הלכה והתרחבה. כיום מתגוררים בגולן כ-53,000 תושבים ב-33 יישובים ישראליים ובארבעת הכפרים הדרוזיים מג'דל שמס, בוקעתא, מסעדה ועין קיניא.

תחת ריבונות ישראל הפך הגולן לסיפור הצלחה של התיישבות, פיתוח וחקלאות משגשגת עם גידול פירות, ירקות, גפנים ומטעים. יקבי הגולן המפורסמים, כמו יקב רמת הגולן ויקב פלטר, זכו ליוקרה בינלאומית והפכו את האזור למוקד עלייה לרגל של חובבי יין מהארץ ומהעולם. התיירות באזור פורחת אף היא, עם אטרקציות מרהיבות ובהן מפלי מים (כגון מפלי עיט, קצרין, בזלת ונחל חרמון), שמורות טבע, אתרים ארכיאולוגיים ומסלולי טיול מגוונים.

פסיפס של טבע, מורשת וביטחון

רמת הגולן היא הרבה יותר מנכס אסטרטגי ומאזור גיאוגרפי יפהפה. מעבר לנופיה עוצרי הנשימה, ליינותיה המשובחים ולאתרי התיירות המרהיבים שלה, רמת הגולן היא קודם כול סיפור של גבורה, נחישות ואחיזה יהודית בקרקע, וחבל ארץ שכל פיסת קרקע בו ספוגה במשמעות.

ההיסטוריה מלמדת אותנו באופן שאינו משתמע לשתי פנים שאין לעם ישראל הפריבילגיה לוותר על הגולן – לא רק בשל חשיבותו האסטרטגית והביטחונית, אלא גם ובעיקר בזכות הקשר ההיסטורי העמוק שלנו אליו משחר לידתנו כעם. כפי שאמר ראש ממשלת ישראל מנחם בגין, בנאום שנשא בכנסת ב-1981 על החוק שסיפח למעשה את רמת הגולן למדינה: "לא יימצא איש רציני בישראל, אשר ינסה להכחיש כי רמת הגולן הייתה מאז ומתמיד חלק בלתי נפרד מארץ ישראל."

הפוסט הגולן: משורשי ההתיישבות היהודית הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

נכון לתחילת שנת תשפ"ה יש ברחבי העולם כ-15.8 מיליון יהודים. הקהילה הגדולה ביותר נמצאת בישראל, ובה גרים כ-7.3 מיליון יהודים (46% מכלל היהודים), זאת לאחר שבמשך שנים רבות הקהילה בארה"ב הייתה הקהילה היהודית הגדולה ביותר. אולם, מרבית היהודים עדיין חיים מחוץ לישראל – כ-8.5 מיליון יהודים. הקהילה הגדולה ביותר מחוץ לישראל היא ארה"ב, שבה חיים כ-6.3 מיליון יהודים. 2.2 מיליון היהודים האחרים מפוזרים בכ-105 מדינות ברחבי העולם. במרבית מדינות אלו הקהילה היהודית מונה בין 100 ל-10,000 אנשים. למרות העלייה בכמות היהודים בעולם, מספר היהודים לא הגיע עדיין למספרם לפני מלחמת העולם השנייה והשואה, שעמד על 16.5 מיליון יהודים. בהמשך לכך, מאז מלחמת העולם השנייה, מספר היהודים כאחוז מהאוכלוסייה העולמית הולך ופוחת.

כיום, המגמה מבחינת היהודים בעולם היא התכנסות במספר מדינות מצומצם וירידה בהיקף היהודים במדינות האחרות. בהמשך לכך, שתי הקהילות היהודיות הגדולות בעולם, ישראל וארה"ב, המונות כ-85% מכלל יהודי העולם, נמצאות במגמת גדילה כבר כמה עשורים. מחוץ למדינות אלו המגמה שונה – מאז סוף מלחמת העולם השנייה מספר היהודים במרבית מדינות העולם הולך ופוחת. למגמות אלו מספר סיבות: הגירת יהודים ממדינות ברחבי העולם לישראל ולארה"ב, בעיקר לאור אנטישמיות והמצב במדינות המוצא שלהם; עלייה בהתבוללות; שינוי בהגדרה העצמית של חלק מהיהודים; ושינוי ביחס לידות–מקרי מוות.

ירידה בתמיכה בארה"ב

על פי תוצאות סקר שנערך בארה"ב, ככל שהגיל יורד התמיכה בישראל או הפרו-ישראליות פוחתת בכל המובנים: תמיכה בישראל, בממשלה הישראלית, בסיוע אמריקאי ובסיבות שמאחורי המלחמה. מנגד, התמיכה בפלסטינים עולה בקרב הציבור היהודי הצעיר: תמיכה גוברת בפלסטינים, סיוע להם והצדקת הסיבות שהובילו למלחמה (הגם שמדובר במידה פחותה). חשוב להדגיש כי הדור הצעיר מורכב מהאנשים שיחזיקו בעמדות ההשפעה בעתיד הלא רחוק. מגמת השינוי בדעות תציב אתגרים רבים למדינה בעתיד, שכן כיום יש המון יהודים תומכי ישראל באופן כללי ובעמדות ההשפעה, אולם בעתיד הלא רחוק מצב זה צפוי להשתנות, עקב אחוז הצעירים המחזיקים בדעות מאתגרות יותר כלפי ישראל.

אנטישמיות ואנטי–ציונות

בהמשך לכך, נראה כי כיום האנטישמיות חזרה להיות רווחת בכל צידי המתרס של המפה הפוליטית. האנטישמיות רווחת הן בקרב הימין הקיצוני כדוגמת קבוצות לאומניות וניאו-נאציות, הן בקרב השמאל הפרוגרסיבי והמהגרים המוסלמים, ובקרב רבים במנעד שביניהם. מאפיין שלא השתנה הוא שהאנטישמיות נשענת על בורות, דיסאינפורמציה, טרנדים, נוחות פוליטית וסיבות מסורתיות נוספות.

אחד הביטויים הרווחים לאנטישמיות הוא האנטי-ציונות, שהגדרתה מורכבת. אפשר להגדיר אנטי-ציונות באופן רחב כהתנגדות לתנועה הלאומית היהודית ולזכותו של העם היהודי להקים מדינה עצמאית בארץ ישראל. במצב שבו ההתנגדות היא לעם היהודי בלבד, כשהביקורת מופנית ליהודים בשל היותם יהודים תוך הצדקה עצמית בטיעונים שונים, מדובר באנטישמיות החדשה. כיום, אנטי-ציונים רבים טוענים כי הם אינם אנטישמים וכי הם מתנגדים למדינות לאום ולגזענות, אך ההתנגדות שלהם באה לידי ביטוי רק מול למדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, מבלי להתנגד ולמחות נגד מדינות לאום נוספות. טענה נוספת הרווחת בקרב אנטישמים אנטי-ציונים היא שההתנגדות היא לא ליהודים אלא לישראל. אולם, מייד לאחר מכן הם תוקפים אנשים ומוסדות בעלי סממנים יהודיים, מבלי לדעת אם הם תומכים בישראל ומהן דעותיהם הפוליטיות. לבסוף, אנטי-ציונות מתבססת על נרטיב אנטישמי עתיק יומין, שלפיו היהדות היא דת בלבד ולא לאום הזכאי למולדתו ההיסטורית ובעל זיקה לארץ ישראל ולירושלים. נרטיב זה מושמע הן מצד ארגוני טרור פלסטיניים כמו חמאס ופת"ח, הן מצד המשטר האיראני, והן מצד השמאל הפרוגרסיבי והימין הקיצוני.

האנטישמיות מהשמאל נובעת בעיקר מסיבות אנטי-ציוניות ומהתנגדות לקיומה של מדינת ישראל במתכונתה הנוכחית במזרח התיכון כמדינת הלאום של העם היהודי ולא "מדינת כל אזרחיה", כחלק מראיית עולם כוללת של מדכאים נגד מדוכאים. לטענתם, ישראל היא כובשת, מנהלת משטר אפרטהייד בשטחי יהודה ושומרון ועזה ונוקטת פרקטיקות גזעניות. ברחבי העולם מוכרים ארגוני שמאל הקוראים להחרמה של ישראל (עוד טרם המלחמה), בראשם ארגון ה-BDS, שמנסים לגרום לבידוד כלכלי-פוליטי-תרבותי של ישראל, ללא הצלחה מרובה. נוסף לכל אלו, ארגוני זכויות אדם רבים המשתייכים לצד השמאלי של המפה הפוליטית ומקבלים מימון מממשלות זרות מביעים עמדות אנטישמיות ומפיצים שנאה כלפי יהודים ומדינת ישראל. פעמים רבות יש זיקה בין המהגרים הערבים והמוסלמים במדינות השונות לחוגי השמאל, על רקע אידיאולוגי ופוליטי.

במקביל, גם בקצה הימני של המפה הפוליטית קיימת אנטישמיות, הנובעת לרוב ממניעים לאומנים ודתיים-נוצריים. ארגונים ניאו-נאציים, ארגונים הדוגלים בעליונות הגזע הלבן וארגונים נוספים מחזיקים בדעות אנטישמיות, מתבטאים בצורות אנטישמיות ואף נוקטים פעולות בהתאם. לאחר השבעה באוקטובר נשמעו התבטאויות מצד אנשי ימין קיצוני המהללים את הטבח ומסיתים כלפי יהודים. התבטאויות שכאלה נעשו רווחות יותר בשיח הציבורי, אולם עדיין נשמרות בקצה הימני של המפלגה הרפובליקנית, שהממסד שלה מגנה בתוקף התבטאויות שכאלה.

בשנים האחרונות חלה עלייה מתמדת במספר התקריות האנטישמיות בחו"ל ובשנת 2023 נרשמו מספרים שלא נראו מאז תחילת מדידות האנטישמיות. מאז השבעה באוקטובר מגמה זאת צברה תאוצה ונראתה עלייה משמעותית בכלל התקריות האנטישמיות בחו"ל. תקריות אלו כוללות בתוכם אלימות מילולית, ונדליזם, איומים ואף תקיפות פיזיות ורצח. כך, בשנת 2023 חלה עלייה של 235% באירועי אנטישמיות ברחבי העולם בהשוואה לשנת 2022, ועלייה של 33% באירועים אנטישמים אלימים. חשוב לציין כי חלק מביטויי האנטישמיות התרחשו בשבעה באוקטובר ולפני שצה"ל נכנס קרקעית לעזה. נוסף על כך, מאז תחילת המלחמה נצפתה עלייה במקרי אנטישמיות משני הצדדים, אולם אלו מהצד השמאלי התרבו במידה ניכרת יותר.

לצד זאת, הרשות הפלסטינית ממשיכה להפיץ אנטישמיות, שנאה וקריאות נגד מדינת ישראל ויהודים והיא אחד המוקדים המרכזיים האחראים לכך. בתוך כך, מערכת החינוך הפלסטינית ממשיכה לחנך לאנטישמיות כחלק מהנרטיב הפלסטיני, נוסף למעורבותה של אונר"א ("סוכנות הסעד והתעסוקה של האו"ם לפליטים הפלסטינים") בטבח השבעה באוקטובר וההסתה לאנטישמיות ואלימות כלפי יהודים.

חשוב לזכור כי לא מדובר בתקופות החשוכות שלפני השואה או בימים הראשונים של המשטר הנאצי. רוב היהודים לא חווים אנטישמיות ממסדית ואין חקיקות גזעניות נגד יהודים, לפחות בשלב זה. אולם, היכולת לקיים חיים יהודיים במופגן ובביטחון נפגעת ומצטמצמת (תנועה יהודית בקמפוס, הליכה עם סממן יהודי, השתתפות בבית כנסת), כך שהמשך המגמה יסתום את הגולל על האפשרות לקיים חיים יהודיים בכלל בציבור במערב וברחבי העולם. עקב כך חשוב להמשיך לעקוב אחרי ההתפתחויות ולהמשיך להיאבק נגד אנטישמיות ולנקוט בהירות מוסרית כלפי מקורותיה, במטרה שלא נגיע לימים אפלים יותר.

מאבק באנטישמיות

אפשר לחלק את הפעולות נגד אנטישמיות לשני סוגים:

• פעולות שמטרתן מיגון קהילות מול התקפות והבטחת ביטחון בטווח הקצר: מיגון מוסדות יהודיים בידי ארגונים יהודיים וממשלת ישראל; הגברת האבטחה על ידי המדינות השונות.
• פעולות שמטרתן שינוי דעות ומיגור האנטישמיות מהיסוד, הכוללות בעיקר מאמצים בתחום החינוך וההסברה: פעולות בתחום החינוך; גיבוש תוכניות אסטרטגיות למלחמה באנטישמיות; קידום חוקים ואימוץ הגדרות המאפשרות מאבק באנטישמיות; אכיפת רגולציות וחוקים; קיום עצרות תמיכה ועוד.

אחד ההבדלים המשמעותיים בין שני הסוגים הוא המעבר מתפיסה מתגוננת ומגיבה (שהכרחית לביטחון בטווח הזמן הקצר והבינוני) לתפיסה יוזמת שחותרת לשנות דברים מהיסוד (והכרחית להבטחת ביטחון בטווח הזמן הארוך).

ישראל ויהדות התפוצות

לאור המטרות שלשמן הוקמה מדינת ישראל, ביניהן שמירה על יהודים בכל רחבי העולם, ממשלת ישראל עוסקת בנושא יהדות התפוצות על היבטיו השונים. המשרד האחראי על כך הוא "משרד התפוצות והמאבק באנטישמיות", ש"אמון על הקשר בין יהדות העולם למדינת ישראל, הקשר מתבצע באמצעות פעילות משותפת ודיאלוג משותף עם יהדות התפוצות בראייה כי ממשלת ישראל אחראית לכל יהודי בעולם, בין אם הוא מתגורר בישראל או בתפוצות". משרד התפוצות תומך במספר תוכניות הפועלות ברחבי העולם לחיזוק הזהות היהודית והקשר לישראל, ביניהן תוכניות כמו "Smartj" ומיזם "יונייטד UnitEd".

בשנת 2023 חלה ירידה של כ-40% במספר העולים למדינת ישראל לעומת 2022. תופעה זאת חלה גם לפני המלחמה, אך היא התגברה מאז. לאור זאת, נעשים מספר צעדים, כמו עבודת מטה במשרד העלייה והקליטה לטיפול בתהליכים הבירוקרטיים הקשורים לעלייה, הקמת מנהלת רופאים לעולים חדשים, קידום תוכנית "נתיב לגיור" לפני הגיוס והשקעת כספים גדולים בתמיכה במדענים עולים.

באופן כללי, יהודים וארגונים יהודיים מחוץ למדינת ישראל נוהגים לתרום כסף רב למדינת ישראל, לארגונים ולקהילות בארץ. היקף התרומות נע בין מיליארדי דולרים בודדים לעשרות מיליארדי דולרים. מאז תחילת מלחמת "חרבות ברזל" (נכון לאחד באפריל), תרמו קהילות יהודיות ברחבי העולם 1.4 מיליארד דולר. נוסף לכך, נכון לאוקטובר 2024 גייס ארגון הבונדס 3.6 מיליארד דולר של אג"ח ישראלי. מעבר לתרומה הכספית, מספר רב של יהודים מגיע לישראל להתנדב ולסייע, בפרט מאז תחילת המלחמה. התרומות הכספיות וההתנדבות הם חלק חשוב מיחסי הגומלין בין יהודי התפוצות וישראל, והוא מעיד על הקשר והזיקה שחשים חלק רב מיהודי העולם למדינה.

נוסף לכל אלו, יהודים רבים ברחבי העולם הביעו גם תמיכה דיפלומטית והסברתית במדינת ישראל, פעילות חשובה ביותר שאי אפשר לכמת את השפעתה למספרים. יהודים מרחבי העולם קיימו משלחות הסברה, נפגשו עם מנהיגים, ביניהם ראשי מדינות, נשיאים, האפיפיור, ראשי ערים ואנשים בכירים נוספים, וקיימו כנסים, עצרות והפגנות לתמיכה בישראל. לצד זאת, אלפי סטודנטים קיימו אירועים לתמיכה בישראל, למרות היחס העוין שהיה בקמפוסים השונים. נוסף על כך, גם ברשתות החברתיות ובתקשורת המסורתית נראתה תמיכה רבה מצד יהודי התפוצות, שהעלו סרטונים, ביצעו מאמצים הסברתיים וקיימו ראיונות שבהם הביעו תמיכה בישראל ובזכותה להגן על עצמה.

משמעויות

להבנתנו, לא התקיים לאחרונה דיון קבינט הדן באסטרטגיה של מדינת ישראל כלפי יהדות התפוצות – שמירה על ביטחונה, עידוד עלייה, חיזוק הקשר עם מדינת ישראל ומאבק בדה-לגיטימציה ובאנטישמיות ("הסברה" או דיפלומטיה ציבורית). המשרדים השונים והממשלה לא קיימו בשנים האחרונות מושב משותף הנוגע בעתיד יהודי התפוצות, מה עושים בנידון ואיזו תוכנית אסטרטגית רוצים לפתח. המתווה האחרון התקבל ביולי 2020 ולהבנתנו מאז לא עודכן. מאז חלו שינויים רבים בזירה הגלובלית והישראלית ויש צורך בעדכון המתווה. היעדר האסטרטגיה פוגע בפעילות מול הקהילות היהודיות והארגונים השונים ובהגדרת הצרכים הנדרשים מצד מדינת ישראל.

כיום אין הלימה בין מטרות משרד התפוצות לבין הארגונים השונים, כמו הסוכנות היהודית והפדרציות היהודיות. נוסף על כך, למדינת ישראל אין הכוונה לגבי הפעילויות והיוזמות השונות שמקדמים הארגונים. אם המדינה רואה בחיזוק זהותם היהודית וחיבורם לישראל של יהודי התפוצות מטרה חשובה, היא צריכה ליצור תוכנית הכוונה וקשר הדוק מול הארגונים השונים ולסייע להם לקיום פעילותם, מתוך הבנה שהיא יכולה לסייע מלמעלה אך הם אלה שמכירים את הקהילות בצורה הטובה ביותר.

בשביל לשמור על הביטחון של יהודי התפוצות צריך לערוך שינויים בהתנהלות של המדינות השונות. בין הדרכים לכך אפשר למנות קידום חקיקה במדינות השונות וקידום יוזמות שונות שמאפשרות הגנה על יהודים לצד הצבת שומרים ומיגון מרכזי תרבות יהודיים. השינוי האמיתי יבוא רק בדמות חינוך שאר התושבים והאזרחים לגבי העם היהודי, תרבותו ומורשתו, באמצעות קידום תוכניות חינוך בבתי הספר הכלליים במדינות בחו"ל, באוניברסיטאות, בתנועות הנוער וכו' שיסייעו להפחית באנטישמיות ובשנאת ישראל בקרב הדור הצעיר. כל עוד לא יפעלו לחינוך הדור הצעיר, המגמה לא תשתנה ורק תלך ותחריף.

לישראל צרכים ביטחוניים ולאומיים, כמו התיישבות באזורי ספר, עובדים במקצועות נצרכים (רפואה לדוגמה), וכלכלה חזקה וצומחת. במקביל, יש מספר לא מועט של יהודים בחו"ל השוקלים לעשות עלייה, אך מסיבות כאלו ואחרות אינם עושים זאת. לאור זאת, אפשר לענות על צורכי הביטחון של ישראל תוך מתן מענה לחששות ולאינטרסים של יהודי התפוצות. לדוגמה, אפשר לעודד עולים חדשים להתיישב ביישובים בנגב, בגליל ובבקעת הירדן בהתאם לצרכיה הביטחוניים של המדינה. התיישבות זאת תיעשה מרצונם החופשי של העולים, תוך שימוש בתמריצים שונים, בניגוד למדיניות שנהגה המדינה בשנותיה הראשונות.

אחת הסיבות העיקריות לשמירה על הזהות היהודית בקרב יהודי התפוצות היא תחושת הקהילה, שמקנה זהות יהודית ומחנכת לערכים משותפים. תחושה זאת מגיעה בדמות מערכת החינוך היהודית הקיימת בחו"ל, לצד חינוך יהודי א-פורמלי בדמות תנועות נוער, תוכניות שונות, מרכזי תרבות יהודיים ובתי כנסת. בשביל לשמור על הזהות היהודית של הדור הצעיר היהודי, ואף להגביר את זיקתו ליהדות ולישראל, יש צורך בחיזוק מוסדות אלו, בדמות שותפות עם משרדי הממשלה הישראליים הרלוונטיים ומצד יוזמות של המגזר השלישי והפרטי.

בשל התגברות האנטישמיות בכל רחבי העולם, יש חשש אמיתי כי הקהילות היהודיות השונות יעמדו בפני סכנה ממשית הנוגעת להמשך קיומן, שתוביל להגירה המונית של יהודים. מדינת ישראל חייבת להיות מוכנה לקליטה של כל יהודי שירצה בכך ולסייע לו להתאקלם בארץ, בפרט אם אין לו ברירות אחרות. המדינה צריכה להיות ערוכה מבעוד מועד לקליטתם של מאות אלפי יהודים וללמוד מההתנהלות במקרים הקודמים כיצד אפשר לשלב אותם בצורה הטובה ביותר בארץ (פערי שפה, עבודה, מגורים, תרבות וכו').

כיום נמצאים עשרות אלפי יהודים במדינות עוינות שבהן יש אנטישמיות גבוהה ויחס שלילי למדינת ישראל. במדינות אלו, כמו דרום אפריקה, טורקיה ומדינות מוסלמיות נוספות, כבר היום יש סכנה ממשית לחייהם של היהודים ולהמשך קיומם שם. האחריות על סיוע ליהודים אלו לעלות לארץ מוטלת על ממשלת ישראל ועל גופים נוספים (הסוכנות היהודית, לדוגמה).

פתיחה

מאז גלות בבל קיימות קהילות יהודיות מחוץ לגבולותיה של ארץ ישראל, כשלאורך רוב ההיסטוריה של העם היהודי, מרביתו חי מחוץ לשטחי הארץ. אולם, מאז סוף המאה ה-19 חל שינוי מבורך בקרב יהודים רבים – החלה עלייה לארץ ישראל מתוך תפיסה ציונית ורצון להקים בית לאומי לעם היהודי בשטחי הארץ. למרות זאת, גם כיום מתגוררים מיליוני יהודים ברחבי העולם, יהודים מזרמים שונים, מצב כלכלי מגוון ומאפיינים נבדלים של כל קהילה וקהילה.

מידע כללי על היהודים

נכון לתחילת שנת תשפ"ה, ברחבי העולם גרים כ-15.8 מיליון יהודים[1]. הקהילה הגדולה ביותר נמצאת בישראל, שבה חיים כ-7.3 מיליון יהודים (46% מכלל היהודים). אולם, מרבית היהודים עדיין חיים מחוץ לישראל – כ-8.5 מיליון יהודים. הקהילה הגדולה ביותר מחוץ לישראל היא ארה"ב, שבה חיים כ-6.3 מיליון יהודים. 2.2 מיליון היהודים האחרים[2] מפוזרים בכ-105 מדינות ברחבי העולם. במרבית ממדינות אלו הקהילה היהודית מונה בין 100 ל-10,000 אנשים.

עשר הקהילות היהודיות הגדולות ביותר מחוץ למדינת ישראל

האוכלוסייה היהודית

למרות העלייה בכמות היהודים בעולם, מספר היהודים לא הגיע עדיין למספרם לפני מלחמת העולם השנייה והשואה, שעמד על 16.5 מיליון יהודים. בהמשך לכך, מאז מלחמת העולם השנייה, מספר היהודים כאחוז מהאוכלוסייה העולמית הולך ופוחת. אם בשנת 1945 היו כ-4,750 יהודים לכל מיליון אנשים בעולם, בשנת 2021 המספר עמד על כ-1,950 יהודים לכל מיליון אנשים בעולם[3]. נוסף על כך, אפשר לראות כי אחוז הגדילה של היהודים (0.59% בשנת 2021) היה קטן מאחוז הגדילה העולמי (1.1% בשנת 2021)[4].

כיום, המגמה מבחינת היהודים בעולם היא התכנסות במספר מדינות מצומצם וירידה בהיקף היהודים במדינות האחרות. בהמשך לכך, שתי הקהילות היהודיות הגדולות בעולם, ישראל וארה"ב, המונות כ-85% מכלל יהודי העולם, נמצאות במגמת גדילה כבר כמה עשורים. מחוץ למדינות אלו המגמה שונה – מאז סוף מלחמת העולם השנייה מספר היהודים במרבית מדינות העולם הולך ופוחת. במסגרת זאת, על פי המידע הקיים, מרבית היהודים מתכנסים במדינות מערביות ומתקדמות שנחשבות למפותחות ובעלות חופש תרבותי וכלכלי. במהלך העשורים האחרונים עלה מספר היהודים במדינות אלו, לצד ירידה במספר היהודים במדינות שנחשבות לפחות מפותחות ובעלות חופש מועט יותר – מדינות במזרח אירופה, אפריקה, אסיה וכו'.

למגמות אלו מספר סיבות: הגירת יהודים ממדינות ברחבי העולם (מדינות ברית המועצות לשעבר, צרפת, מדינות מוסלמיות וכו') לישראל ולארה"ב, אנטישמיות (מגמת ההתכנסות במדינות מערביות, בפרט ישראל וארה"ב); עלייה בהתבוללות ושינוי בהגדרה העצמית של חלק מהיהודים (חלקם של היהודים מהאוכלוסייה הכללית ואחוז גדילה נמוך). נוסף על כך, אחוז הגדילה במספר היהודים בישראל מושפע ברובו מיחס חיובי בין לידות למקרי מוות (ריבוי טבעי).

מיהו יהודי

חשוב להדגיש כי עצם ההגדרה "מיהו יהודי" מעלה שאלות ותהיות ונתונה לדיון נוקב. יש מספר דרכים להגדיר מיהו יהודי, כשגם תחת כל קטגוריה אפשר לבצע חלוקה נוספת[5].

– אוכלוסיית הליבה (מי שמזדהה כיהודי, דתי ולא דתי). ההגדרה מתייחסת למי שמגדיר עצמו כיהודי ואין לו דת אחרת (גם אם הוא עצמו לא דתי ומגדיר את עצמו ככה על פי מוצא אתני או שהוריו יהודים והוא לא מקיים דת אחרת), מי שהתגייר מכל הזרמים וגם מי שהגדיר עצמו כיהודי בלי לעבור גיור. מדובר בהגדרה שלא בהכרח מתיישבת עם ההלכה ב-100 אחוז (גיור לא אורתודוקסי או הגדרה עצמית בלי גיור). מצד שני בהגדרה מוציאים את מי שמגדיר עצמו כבן דת אחרת גם אם אימו יהודייה, מצב שבו על פי ההלכה הוא נחשב יהודי.

– בעלי מקורות יהודיים. מי שיש לו הורה אחד יהודי או זהות נוספת מלבד היותו יהודי.

– קשורים ליהדות. מי שיש לו מקורות יהודיים אך לא אחד מהוריו או נשואים ליהודי.

– יהודים מטעם "חוק השבות". מי שיש לו סבא או סבתא יהודים.

הזרמים הדתיים השונים

אפשר למנות מספר זרמים דתיים שאליהם משתייכים היהודים ברחבי העולם[6]:

• אורתודוקסים – הזרם המרכזי בישראל, שעימו מזדהים מרבית היהודים במדינה. בניגוד לכך, בארה"ב רק בין 9 ל-10 אחוזים מהאוכלוסייה היהודית מזדהה עם זרם זה, שאותו אפשר לפצל לתתי זרמים, כמו החרדים והאורתודוקסים המודרניים. היקף ההשתייכות לזרם זה בקרב יהודי ארה"ב הולך וגדל עם הדורות (3% בגילאי 65 ומעלה לעומת 17% בגילאי 18–29), בעיקר לאור שיעור ילודה גבוה – 3.3 ילדים בממוצע.
• קונסרבטיבים – הזרם מונה בין 13 ל-17 אחוזים מיהודי ארה"ב. היקף ההשתייכות לזרם זה בקרב יהודי ארה"ב הולך וקטן עם הדורות (25% בגילאי 65 ומעלה לעומת 8% בגילאי 18–29). נוסף על כך, שיעור הילודה של זרם זה עומד על 1.8 ילדים בממוצע.
• רפורמים – הזרם מונה בין 29 ל-37 אחוזים מיהודי ארה"ב. היקף ההשתייכות לזרם זה בקרב יהודי ארה"ב הולך וקטן עם הדורות (44% בגילאי 65 ומעלה לעומת 29% בגילאי 18-29). נוסף על כך, שיעור הילודה של זרם זה עומד על 1.4 ילדים בממוצע.
• חסרי זהות דתית – יהודים שאינם מזדהים עם הדת היהודית. עומדים על בין 15 ל-30 אחוזים מהאוכלוסייה היהודית בארה"ב. היקף ההשתייכות להגדרה זאת בקרב הדורות הצעירים בארה"ב הולך וגדל (16% בגילאי 65 ומעלה לעומת 40% בגילאי 18–29).
• נוסף על כך, קיימים יהודים המזדהים כחילונים או כחלק מזרמים יהודיים אחרים.

חלוקות נוספות

בתוך הקהילה היהודית בארה"ב אפשר לחלק את היהודים גם מבחינה פוליטית – דמוקרטים לעומת רפובליקנים (ההגדרה בארה"ב קלה יותר לעומת שאר המדינות, לאור שיטת הבחירות הנהוגה במדינה, היקף היהודים במדינה והמידע הזמין בנושא). מרבית היהודים בארה"ב מזדהים כדמוקרטים, כ-68%, לעומת 29% שמזדהים כרפובליקנים[7].

היהודים המצביעים למפלגה הרפובליקנית ולנציגיה נוטים יותר לתמוך בממשלות הימין בישראל ובפעולותיהן. לעומת זאת, מצביעי המפלגה הדמוקרטית בקרב היהודים, בדומה לדעה הרווחת בקרב המפלגה הדמוקרטית, אינם תומכים באופן מלא במהלכיהן של ממשלות הימין בישראל ונוטים להזדהות יותר עם מפלגות השמאל-מרכז הישראליות.

בהמשך לכך, 85% מאלה שמזדהים כרפובליקנים או נוטים אליהם מביעים רגשות חיוביים כלפי ממשלת ישראל הנוכחית (ממשלת ישראל ה-37 בראשות בנימין נתניהו) לעומת 41% מאלה שמזדהים כדמוקרטים או נוטים אליהם. עמדות אלו מתבטאות גם בהבעת רגשות אוהדים כלפי הפלסטינים – 52% מהיהודים הדמוקרטים לעומת 20% מהיהודים הרפובליקנים[8].

עוד חלוקה היא בין הדור הצעיר (גילאי 18–34) לדורות המבוגרים יותר. יש הבדלים מהותיים בהתפלגות ההזדהות והרעיונות בקרב הדור הצעיר לעומת הדורות המבוגרים יותר (כפי שאפשר לראות לעיל בשינויים בהיקף ההשתייכות לכל זרם דתי).

אחת הדוגמאות המטרידות להבדלים הייתה ביחס למלחמת "חרבות ברזל": כמעט כל היהודים מכל הגילאים גינו את מתקפת חמאס וחשבו שהיא איננה מוצדקת. רוב היהודים (בכל שכבות הגילאים) אומרים שהצורה שבה חמאס תקפה את ישראל הייתה לא מקובלת (93%, הבדלים קטנים בין שכבות הגיל השונות). אך לעומת זאת, יש הבדלים בנוגע לצורה שבה תופסים היהודים את תגובת ישראל: על פי סקר של מכון PEW[9], 68% מהיהודים בגילאי 50 ומעלה אומרים שהתגובה הייתה מקובלת, לעומת 52% מהיהודים בגילאי 18–34 שסוברים כי היא הייתה מקובלת, לצד 42% מאותה שכבת הגיל שחושבים שהיא לא הייתה מקובלת.

רוב מוחלט מהיהודים אומרים שהסיבות של חמאס למלחמה בישראל לא תקפות מלכתחילה – 77%. אולם, יש הבדלים בין קבוצות הגיל: 31% מגילאי 18–34 אומרים שהסיבות של חמאס תקפות, בניגוד לשאר קבוצות הגיל שם המספר עומד על 11%–13%. בהמשך לכך, 89% מהיהודים האמריקאים אומרים שהסיבות של ישראל למלחמה מוצדקות, היקף הגבוה בהרבה מ-58% מכלל הבוגרים בארה"ב. אבל גם פה קיימים הבדלים בין הדורות – 17% מהדור הצעיר אומר שהן לא תקפות לעומת 8% מגילאי 35–49, 3% מגילאי 50–64 ורק 2% מגילאי 65 ומעלה.

נוסף על כך, רוב מוחלט של היהודים האמריקאים, 89%, הם בעלי דעה חיובית על ישראלים, וגם פה יש הבדלים בין הצעירים לבוגרים – 81% לצעירים לעומת 93% לשתי שכבות האוכלוסייה המבוגרות יותר. בסך הכול, 54% מהיהודים מביעים עמדה חיובית כלפי הממשלה הישראלית, אך לצד זאת 58% מהדור הצעיר מביעים עמדה חיובית כלפי הפלסטינים, פער של מעל 20% מממוצע כלל הגילאים. יודגש כי בסך הכול היחס החיובי של היהודים האמריקאים לישראל ולממשלה הישראלית גבוה לעומת שאר הציבור האמריקאי (89% מול 64%; 54% מול 41%).

לגבי הפתרון – 79% חושבים שארה"ב צריכה לשחק לפחות תפקיד מינורי בפתרון דיפלומטי למלחמה. 74% מביעים הסכמה לסיוע צבאי אמריקאי לישראל ו-61% לסיוע הומניטרי לתושבי עזה. היהודים תומכים במעורבות אמריקאית בהיקף גבוה יותר משאר האמריקאים. יהודים מבוגרים יותר צפויים לתמוך במעורבות דיפלומטית גדולה במלחמה – 54% מהיהודים בגילאי 65 ומעלה לעומת 33% בגילאי 18–34. גם בתמיכה סיוע צבאי לישראל יש הבדלים – 82% (50 ומעלה) לעומת 51% (18–34).

אחת התובנות העיקריות מתוצאות סקר זה היא שככל שהגיל יורד התמיכה בישראל או הפרו-ישראליות פוחתת בכל המובנים: תמיכה בישראל, בממשלה הישראלית, בסיוע אמריקאי ובסיבות שמאחורי המלחמה. מנגד, התמיכה בפלסטינים עולה בקרב הציבור היהודי הצעיר: תמיכה גוברת בפלסטינים, סיוע להם והצדקת הסיבות שהובילו למלחמה (הגם שמדובר במידה פחותה).

חשוב להדגיש כי הדור הצעיר מורכב מהאנשים שיחזיקו בעמדות ההשפעה בעתיד הלא רחוק. מגמת השינוי בדעות תציב אתגרים רבים למדינה בעתיד, שכן כיום יש המון יהודים תומכי ישראל באופן כללי ובעמדות ההשפעה, אולם בעתיד הלא רחוק מצב זה צפוי להשתנות, עקב אחוז הצעירים המחזיקים בדעות מאתגרות יותר כלפי ישראל.

תהליכים, מגמות ותופעות

כפי שנכתב קודם, למרות העובדה כי בשתי הקהילות הגדולות בעולם (ישראל וארה"ב) יש עלייה במספר היהודים, המגמה במרבית הקהילות היהודיות בעולם היא הפוכה – יש ירידה מתמשכת במספר היהודים. לתופעה יש כמה הסברים, העיקריים ביניהם הם התבוללות, הגירה, שינויים בהגדרה העצמית של חלק מהיהודים ויחס לידות/מיתות שלילי.

התבוללות

תופעת ההתבוללות (או נישואי התערובת) היא תופעה עתיקת יומין. במסגרת התופעה, יהודי או יהודייה נישאים לאדם שאינו יהודי, מעשה האסור לפי ההלכה היהודית[10]. לאחר האמנציפציה במערב אירופה בסוף המאה ה-18 ותחילת המאה ה-19 החלה להתרחב תופעת ההתבוללות. אחד הקשיים שמעלה תופעת ההתבוללות היא המשכיות היהדות בדורות הבאים – מרבית היהודים שאצלם רק אחד מההורים יהודי אינם מזדהים כיהודים בעצמם ובעצם מפסיקים לשייך עצמם לעם היהודי מבחינה דתית ואתנית (דבר המשפיע גם על הדורות הבאים). הדבר מעיד על התרופפות הזהות היהודית של צאצאים לזוגות מעורבים/יהודים מתבוללים ועל העובדה כי לזהות הדתית של שני ההורים השפעה גדולה על זהותם הדתית של צאצאיהם. תופעה זאת פוגעת בהמשכיות העם היהודי מחוץ למדינת ישראל (בארץ המצב שונה שכן תופעה זאת שולית), גם במידה שהצאצאים ממשיכים להגדיר עצמם "ממוצא יהודי", אך לא כיהודים בפועל.

לפי קריטריון נישואי התערובת, בשנת 2010 75% מיהודי ברית המועצות לשעבר ו-80% מיהודי רוסיה הוגדרו כמתבוללים. בשנת 2016 כ-58% מיהודי ארה"ב נישאו בנישואי תערובת[11] ובאזורים מסוימים בארה"ב נישואי התערובת עומדים על 80%. לאור זאת, קהילות יהודיות שלמות במדינה נעלמות לאט לאט, בעיקר ככל שהולכים מערבה. אחת הטענות היא כי רואים עצירה במגמת התופעה בארה"ב, שכן אחוז נישואי התערובת לא גדל מ-2004 עד 2013, אולם חשוב להבין מהן הסיבות לכך ואם הן נובעות מחיזוק הזהות היהודית בקרב הדורות הצעירים[12].

שיעור נישואי התערובת במדינות אחרות גבוה גם כן – בקנדה הוא עומד על מעל ל-60%, באוסטרליה על 37%, אנגליה 26% ובברזיל 17%. באירופה תופעת ההתבוללות מסוכנת ביותר להמשכיות העם היהודי ביבשת, שכן האוכלוסייה היהודית ביבשת קטנה ותופעת ההתבוללות שם נפוצה[13]. החשש העיקרי הוא שבעשורים הקרובים מספר היהודים ביבשת יצנח בהיקף משמעותי. נוסף על כך, יצוין כי רק מיעוט מילדיהם של מי שנולדו בנישואי תערובת מוגדר על ידי הוריו כיהודי.

היבט מעניין הוא היקף ההתבוללות בקרב ילדיהם של ישראלים שירדו מהארץ. על פי ההערכות, אחוז ההתבוללות בקרב ילדיהם של ישראלים שהיגרו לחו"ל עומד על אחוזים גבוהים יותר משל היהודים המקומיים. לדוגמה, אחוז ההתבוללות בקרב ילדיהם של ישראלים בארה"ב עומד על כ-75%[14]. בין הסיבות לכך אפשר למנות את העובדה כי רבים מהישראלים חיים עם בני ובנות זוג לא יהודים[15]; מרביתם חילונים שלא חיים במסגרת קהילתית (כמו בית כנסת); הם לא נטמעו בתוך הקהילות היהודיות המקומיות, כך שהם חיים לא לצד חברה יהודית; והזהות היהודית שלהם חלשה לעומת זאת של יהודים בישראל[16]. בהמשך לכך, רבים מהישראלים בחו"ל מזדהים יותר עם התושבים המקומיים הלא-יהודים ולא עם אלו היהודים, כך שההיטמעות בקרב האוכלוסייה הלא יהודית היא גבוהה.

ההשפעה על ילדיהם גדולה אף יותר, שכן מרבית ילדיהם לא גדלים בחברה יהודית, ולא הולכים לבתי ספר יהודים או לתנועת נוער יהודיות/ציוניות. בין הסיבות לכך אפשר למנות את התשלום הגבוה של בתי הספר היהודים ודמי החברות הגבוהים בקהילה היהודית, זאת בניגוד לתשלום לחינוך ולקהילות בארץ. לצד זאת, הצורך האקטיבי בבחירה לקחת חלק בקהילה היהודית מוביל לכך שהבחירה הקלה היא להקיף עצמך באנשים שאינם יהודים. זאת, בניגוד לחיים בארץ, שבהם התרבות המקיפה אותך היא יהודית, השפה המדוברת היא עברית ורובם המוחלט של האנשים הם יהודים, כך שיש קושי "לברוח" מהחיים היהודים.

למרות שמדובר בתופעה רווחת, יש מספר גורמים המסייעים במניעת התבוללות:

• בידול או רמה נמוכה של מעורבות חברתית והיטמעות בחברה הכללית, דוגמת הקהילות החרדיות בחו"ל.
• מסגרות קהילתיות חזקות, המסייעות ביצירת קהילה יהודית. בין המוסדות אפשר למנות את בתי הכנסת.
• אנטישמיות, הגורמת גם היא לבלימת התבוללות, שכן קיימת ירידה או עצירה של נישואי תערובת במדינות שבהן יהודים חשים חוסר ביטחון. אחת הדוגמאות היא צרפת, שבה היהודים חשים רמה גבוהה של אנטישמיות ואחוז ההתבוללות נמוך יחסית. בשנים האחרונות הורים יהודים רבים העבירו את ילדיהם לחינוך יהודי.
• חינוך יהודי, פורמלי ובלתי פורמלי (פעילויות חברתיות, מחנות קיץ, תנועות נוער), שמיועד לציבור היהודי הרחב, כפי שיפורט בהמשך. בין התוכניות המוכרות אפשר למנות את "תגלית", תוכנית שבה בני נוער מגיעים לישראל בתקופת זמן קריטית לעיצוב זהותם, מכירים את המדינה ומתחברים לזהות היהודית שלהם.

אחת הדוגמאות לניסיונות להתמודד עם תופעת ההתבוללות היא ה-IAC (Israeli American Council)[17]. מטרת הארגון, שהוקם בשנת 2007 היא לבנות קהילה ישראלית-אמריקאית, על כן הוא פועל לחזק את הקשר עם ישראל ואת הקשר בין הישראלים בארה"ב לבין הקהילות והארגונים היהודים במדינה. הארגון מקיים פעילויות חברתיות, מסייע בלימוד עברית, מפעיל מיזמים בנושאי זהות יהודית וישראלית וכו'. נוסף על כך, בברלין, אתונה וספרד פועל ארגון "צוזאמן"[18] ובאנגליה קיים ארגון "שלנו".

בהקשר זה, במהלך ריאיון ב-2018 לאור כניסתו לתפקיד יו"ר הסוכנות היהודית, אמר נשיא המדינה כיום יצחק הרצוג כי במהלך חופשה בארה"ב הוא נתקל ב"משהו שקראתי לו ממש מגפה. ראיתי את הילדים של החברים שלי מתחתנים או בזוגיות עם בני או בנות זוג לא יהודיים וההורים מכים על חטא ושואלים שאלות ומתייסרים, ותשמע, זה כל משפחה בארה"ב ואנחנו מדברים על מיליונים. אמרתי שחייבת להיות מערכה, חייב להיות פתרון, צריך לשבור את הראש איך פותרים את האתגר הגדול"[19].

שינויים בהגדרה העצמית של חלק מהיהודים

משפיע נוסף על כמות היהודים בתפוצות הוא ההגדרה העצמית של היהודים עצמם[20]. מכיוון שבמרבית העולם מדובר בזהות דתית ולאומית של מיעוט, מלבד אלו החיים במדינת ישראל[21], להגדרה העצמית יש חשיבות מכרעת על ההשתייכות לעם היהודי. על הגדרת הזהות העצמית יש מספר משפיעים, בין היתר התא המשפחתי, מוסדות החינוך, הקהילה, מעגל החברים ועוד.

בדומה לגורמים להתבוללות, אחד הגורמים לשינוי בהגדרה העצמית של יהודים רבים הוא התרופפות הקשר שלהם עם הקהילות היהודיות השונות. ככל שהמרכיב הקהילתי בחייהם של אנשים נחלש, ככל שהשותפות שלהם בחיי הקהילה פוחתת, הקשרים החברתיים שלהם עם יהודים פוחתים ונעלמים, כך שהם מאבדים קשר לדת וללאום היהודי.

גורם נוסף הוא החיים בעולם המודרני, היוצרים לבטים בנוגע לחיים האישיים, קושי בשמירה על הזהות היהודית ויישובה עם שאר הזהויות (פוליטית/מדינית וכו'). גורם זה מתחזק ככל שהיהודים פתוחים יותר ומעורבים יותר בחיי התרבות והחברה הכללית בארצם. לדוגמה, פעמים רבות יהודים שהולכים ללמוד באוניברסיטאות מוקפים באנשים רבים שאינם יהודים ומתערים בחברה שמסביבם, גם אלו שעד אז היו מוקפים בחברה יהודית. זאת, מכיוון שבמספר גדול של מקרים הזהות היהודית שלהם נחלשת ומתפוגגת עקב המפגש עם הסביבה הכללית החדשה להם, שאינה מאופיינת במרכיבי זהות יהודיים.

הגירה

גורם נוסף המוביל לירידה בהיקף היהודים במרבית הקהילות בחו"ל הוא ההגירה. יהודים רבים בוחרים להגר על רקע מספר סיבות, ביניהן אנטישמיות והמצב במדינה, בפרט הכלכלי. לדוגמה, יש לא מעט מהגרים ממדינות ברית המועצות לשעבר שבוחרים להגר מערבה בשל המצב הכלכלי במדינות אלו וההזדמנויות הכלכליות שמחכות להם[22], יהודי איטליה, ארגנטינה, מקסיקו שבוחרים להגר עקב המצב הכלכלי במדינות, יהודי אוקראינה שחלקם עזבו את המדינה עקב המלחמה עם רוסיה ויהודי צרפת שמהגרים על רקע המצב הכלכלי והאנטישמיות במדינה. מרבית היהודים מהגרים למספר מצומצם של מדינות יעד – ישראל, ארה"ב, קנדה, אוסטרליה וגרמניה. חשוב לציין כי חלק מהמהגרים היהודים למדינות המערב הם ישראלים שבחרו לעבור לחו"ל מסיבות שונות.

יחס מיתות/לידות שלילי

הסבר נוסף לירידה במספר היהודים במרבית המדינות בעולם הוא יחס שלילי בין לידות למיתות. התופעה מצביעה על אוכלוסייה מבוגרת שהולכת ומזדקנת, לצד אחוז ילודה נמוך בקרב הקהילות היהודיות במדינות התפוצות. ללא שינויים באחוז הילודה והרכב הגילאים של הקהילות היהודיות, התופעה רק תלך ותגבר (מעגל משוב חיובי).

אנטישמיות – שמאל, ימין ומה שביניהם

מהי אנטישמיות?

אנטישמיות היא אחד מסוגי השנאה העתיקים ביותר, יש שיגידו אף העתיק ביותר בעולם. אולם, על מנת לדבר על האנטישמיות צריך ראשית כול להגדיר אותה. על פי ה-IHRA (International Holocaust Remembrance Alliance)[23], "אנטישמיות היא תפיסה מסוימת של יהודים, שיכולה לבוא לידי ביטוי כשנאה כלפי יהודים. ביטויים מילוליים וגופניים של אנטישמיות מכוונים כלפי יחידים, יהודים או לא-יהודים, ו-או נגד רכושם, נגד מוסדות של קהילה יהודית ואתרים דתיים[24]".

בעבר, חלק נרחב מהאנטישמיות באה לידי ביטוי אצל הנוצרים, שהאמינו שהיהודים אחראים לצליבתו של ישו. במשך השנים הופצו עלילות הנוגעות ליהודים כמו שימוש בדמם של ילדים נוצרים לאפיית מצות או כריתת ברית עם השטן להפצת הדבר. סיבות אלו הובילו לשנאה שהייתה רווחת באירופה במשך שנים רבות, שהתבטאה בהשפלה, ביזוי ורצח. נוסף על כך, אנטישמיות אפשר למצוא גם אצל המוסלמים, שטבחו ואנסו יהודים לאורך השנים, החל מתקופת מוחמד. אנטישמיות זאת מורגשת כיום בחייהם של יהודים רבים, במדינת ישראל ובתפוצות, החווים אותה באופן תדיר.

בעת החדשה החלו להתפרסם תיאוריות גזעניות, והרעיונות שעליהם הושתתה האנטישמיות השתנו – אם בעבר המרת הדת הייתה יכולה "לפתור" את בעיית היהודים, תורת הגזע סברה שגם זאת לא תפתור את הבעיה. רעיונות אלו הובילו את האנטישמיות למקומות אפלים ביותר, ששיאם בשואה וברצח שישה מיליון היהודים במהלכה.

אך למרות שהשואה הסתיימה לפני מעט פחות מ-80 שנה ולמרות שהעם נכווה קשות מהמקומות שאליהם השנאה יכולה להוביל, האנטישמיות חזרה להיות רווחת בימינו. נראה כי אם יש משהו שיכולים להסכים עליו כיום מכל צידי המתרס הקיצוניים של המפה הפוליטית זה על שנאת יהודים או אנטישמיות. במדינות מסוימות השנאה מגיעה מכיוון הימין הקיצוני, בדמות קבוצות לאומניות וניאו-נאציות. במדינות אחרות היא מגיעה מכיוון השמאל הפרוגרסיבי והמהגרים המוסלמים. יש מדינות שבהן האנטישמיות רווחת גם בימין וגם בשמאל. מזאת אפשר להבין שאנטישמיות היא לא עניין פוליטי, היא נובעת מסיבות אחרות שמובילות בכל מצב לשנאת יהודים עמוקה.

האנטישמיות נשענת על בורות, דיסאונפרמציה וטרנדים. אחת הדוגמאות המוכרות ביותר לכך היא השימוש בסיסמה "מהים עד הנהר פלסטין תשוחרר" (“From the river to the sea Palestine will be free”), ללא הבנה ממשית של המשפט. לפי סקר של ברקלי, רק כמחצית מהסטודנטים שעשו שימוש במשפט ידעו באילו נהר וים מדובר[25].

אנטי-ציונות

אחד הביטויים הרווחים לאנטישמיות הוא האנטי-ציונות, שהגדרתה מורכבת. אפשר להגדיר אנטי-ציונות באופן רחב כהתנגדות לתנועה הלאומית היהודית ולזכותו של העם היהודי להקים מדינה עצמאית בארץ ישראל. במידה שההתנגדות איננה ייחודית מול העם היהודי והאדם המחזיק בדעה מתנגד ללאומיות באופן רחב, לא מדובר באנטישמיות[26]. אולם, ברגע שההתנגדות היא לעם היהודי בלבד, כשהביקורת מופנת ליהודים בשל היותם יהודים תוך הצדקה עצמית באצטלות שונות, הטענה כי מדובר ב"אנטישמיות החדשה", אנטישמיות במסווה, תקפה.

כיום, אנטי-ציונים רבים טוענים כי הם אינם אנטישמים וכי הם מתנגדים למדינות לאום ולגזענות, אך ההתנגדות שלהם באה לידי ביטוי רק מול למדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, מבלי להתנגד ולמחות נגד מדינות לאום נוספות. טענה נוספת הרווחת בקרב אנטישמים אנטי-ציונים היא שההתנגדות היא לא ליהודים אלא לישראל. אולם, מייד לאחר מכן הם תוקפים אנשים ומוסדות בעלי סממנים יהודיים, מבלי לדעת אם הם תומכים בישראל ומהן דעותיהם הפוליטיות.

לבסוף, אנטי-ציונות מתבססת על נרטיב אנטישמי עתיק יומין, שלפיו היהדות היא דת בלבד, ולא לאום הזכאי למולדתו ההיסטורית ובעל זיקה לארץ ישראל ולירושלים. נרטיב זה מושמע הן מצד ארגוני טרור פלסטיניים כמו חמאס ופת"ח, הן מצד המשטר האיראני, והן מצד השמאל הפרוגרסיבי והימין הקיצוני.

אנטישמיות משמאל

האנטישמיות מהשמאל נובעת בעיקר מסיבות אנטי-ציוניות ומהתנגדות לקיומה של מדינת ישראל במתכונתה הנוכחית במזרח התיכון כמדינת הלאום של העם היהודי ולא "מדינת כל אזרחיה", כחלק מראיית עולם כוללת של מדכאים נגד מדוכאים. לטענת האנטישמים מהשמאל, ישראל היא כובשת, מנהלת משטר אפרטהייד בשטחי יהודה ושומרון ועזה ונוקטת פרקטיקות גזעניות. ברחבי העולם המערבי, במיוחד במדינות בהן לשמאל הפרוגרסיבי יש תמיכה נרחבת, נראות הפגנות רבות המביעות התנגדות למעשי ישראל ותמיכה בתושבי עזה ויהודה ושומרון הערבים, תופעה שהתחזקה ביתר שאת מאז תחילת המלחמה. מעבר לכך, מוכרים ארגוני שמאל הקוראים להחרמה של ישראל (עוד טרם המלחמה), בראשם ארגון ה-BDS[27], שמנסים לגרום לבידוד כלכלי-פוליטי-תרבותי של ישראל, ללא הצלחה מרובה.

נוסף לכל אלו, ארגוני זכויות אדם רבים המשתייכים לצד השמאלי של המפה הפוליטית ומקבלים מימון מממשלות זרות, כמו "ארגון משמר זכויות האדם" (HRW) ו"אמנסטי אינטרנשיונל", מביעים עמדות אנטישמיות ומפיצים שנאה כלפי יהודים ומדינת ישראל. לצד זאת, חלק מהארגונים נלחמים נגד אימוץ הגדרת "IHRA" לאנטישמיות. פעמים רבות יש זיקה בין המהגרים הערבים והמוסלמים במדינות השונות[28] לחוגי השמאל, על רקע אידיאולוגי ופוליטי. אחת הדוגמאות לכך היא גרמניה, שבה מעידים היהודים כי עיקר האיום על הקהילה מגיע מצד השמאל במדינה והמהגרים ממוצא טורקי וערבי.

אנטישמיות מימין

במקביל, גם בקצה הימני של המפה הפוליטית קיימת אנטישמיות, הנובעת לרוב ממניעים לאומנים ודתיים-נוצריים. ארגונים ניאו-נאציים, ארגונים הדוגלים בעליונות הגזע הלבן וארגונים נוספים מחזיקים בדעות אנטישמיות, מתבטאים בצורות אנטישמיות ואף נוקטים פעולות בהתאם. על פי סקר שנעשה בארה"ב, 4 אחוזים מהאמריקאים מזדהים עם ניאו-נאצים וכ-10 אחוזים מזדהים כלאומנים לבנים[29]. לאחר השבעה באוקטובר נשמעו התבטאויות מצד אנשי ימין קיצוני המהללים את הטבח ומסיתים כלפי יהודים. התבטאויות שכאלה נעשו רווחות יותר בשיח הציבורי, אולם עדיין נשמרות בקצה הימני של המפלגה הרפובליקנית, שהממסד שלה מגנה בתוקף התבטאויות שכאלה.

מאז תחילת המלחמה נצפתה עלייה במקרי אנטישמיות משני הצדדים, אולם אלו מהצד השמאלי התרבו הרבה יותר. לדוגמה, בגרמניה מרבית התקריות האנטישמיות לפני המלחמה סווגו ככאלה שבוצעו על ידי הימין הקיצוני, אך מאז תחילת המלחמה מרבית התקריות סווגו ככאלה שבוצעו על ידי גורמי שמאל קיצוני ומהגרים.

בראייתנו, האנטישמיות שמגיעה מהצד השמאלי מסוכנת יותר, שכן היא "מעודנת" יותר, מנסה להצטייר כביקורת על מדינת ישראל ומשתמשת בתירוצים שונים להצדיקה, כמו שיח על "זכויות אדם". זאת בניגוד לאנטישמיות מהצד הימני, המבוטאת בצורה דומה לאנטישמיות הקלאסית המוכרת לנו, קלה יותר לזיהוי (כמו האשמת היהודים בזיהום המדינה ושליטה בכסף ובתקשורת ברחבי העולם) ויש קונצנזוס עולמי לגבי סכנותיה.

אנטישמיות בקרב הדור הצעיר בארה"ב

המגמה לאורך השנים של ירידה בשיעורי האהדה לישראל נמשכת, בעיקר בקרב צעירים וגורמים המזוהים עם השמאל הפרוגרסיבי במדינות המערב ובפרט בארה"ב. אלו מבקשים לערער את הלגיטימציה של מדינת ישראל. המלחמה האיצה את התהליכים הללו – על פי מחקר שהתפרסם פחות מ-50% מהאמריקאים חושבים שהמאבק של ישראל במלחמה נגד חמאס מוצדק ואפילו פחות מכך (בין 25 ל-33 אחוזים) חושבים שישראל צריכה להמשיך להילחם (נכון לינואר 2024. אפשר להניח שמספר זה ירד אפילו יותר עד כתיבת שורות אלו).

על פי סקר שנערך בארה"ב ע"י ה-ADL, כ-24% מהאזרחים האמריקאים מאמינים בשש או יותר אמירות אנטישמיות (מתוך 11 אמירות), עלייה לעומת 20% שענו על מספר דומה בשנת 2022 וזינוק של כמעט פי 3 לעומת 9% שענו בצורה דומה בשנת 2014. בהמשך לכך, ניכרים הבדלים בין הדורות השונים. ככל שהדור צעיר יותר כך הוא מאמין ביותר אמירות אנטישמיות. דור המילניום מאמין בממוצע ב-5.4 אמירות, דור ה-Z ב-5, דור ה-X ב-4.2 והבומרים ב-3.1[30]. בין האמירות אפשר למצוא את "יהודים נאמנים יותר לישראל מאשר לארה"ב", "ליהודים יש יותר מדי כוח בעולם העסקים" ו"יהודים בעסקים עושים מעבר לנדרש בשביל להעסיק יהודים אחרים".

אנטישמיות באוניברסיטאות

מאז תחילת המלחמה התגברו ההפגנות ברחבי הקמפוסים בארה"ב. על פי משרד התפוצות[31], מה-8 באוקטובר 2023 ועד תחילת חודש מאי 2024 התקיימו מעל ל-1,400 הפגנות ברחבי ארה"ב, רובן במדינות קליפורניה (170 הפגנות), ניו יורק (154 הפגנות) ומסצ'וסטס (111 הפגנות). בין הארגונים שהובילו את ההפגנות האלימות ביותר אפשר למנות את ה-CAIR (The Council on American-Islamic Relations), PYM (Palestinian Youth Movement), DSA (Democratic Socialists of America), JVP (Jewish Voice for Peace), PSL (The Party for Socialism and Liberation) ו-SJP (Students for Justice in Palestine). חלק מהארגונים מקושרים לארגוני טרור פלסטיניים כמו ה-AMP (American Muslims for Palestine), שחלק מאנשיו לקחו חלק בארגונים שהוכרזו ע"י ארה"ב כמקושרים לחמאס.

על פי ההתפלגות, הסיבה הנפוצה ביותר להפגנות היא "סולידריות עם סטודנטים פלסטינים" (28%), אחר כך אפשר למנות את "תמיכת ארה"ב בישראל" ו"פעולות צה"ל" (25% כל אחת), "טענות לרצח עם בעזה" (17%), "צנזורת אקטיביזם פרו-פלסטיני" (3%) וסיבות נוספות (2%).

על פי נתוני ארגון "הלל", מאז תחילת המלחמה ועד ה-22 בדצמבר 2023 חלה עלייה של 700% בתקריות אנטישמיות לעומת התקופה המקבילה לה בשנה שלפני כן. על פי הדיווחים התקריות קרו ב-129 קמפוסים שונים בארה"ב וב-59 מהם דווח על יותר מתקרית אחת. על פי סקרים שנערכו, כ-73% מהסטודנטים היהודים הבחינו באנטישמיות או חוו אותה מאז תחילת השנה האקדמית, רק 45.5% מרגישים בטוחים מבחינה פיזית באוניברסיטאות (לעומת 66.6% לפני המלחמה) וכ-32.5% מרגישים בטוחים מבחינה רגשית (לעומת 65.8% לפני המלחמה). סטודנטים רבים נאלצו להסתיר את זהותם היהודית ומרביתם פוחדים מהמצב שנוצר. אחת הדוגמאות שממחישות בצורה הטובה ביותר את האנטישמיות בקמפוסים הוא הסירוב של 3 ראשי אוניברסיטאות יוקרתיות בארה"ב (הרווארד, פנסילבניה ו-MIT) לקבוע כי קריאות להשמדת עם כלפי יהודים באוניברסיטאות מהוות הפרה של הכללים באוניברסיטה, תוך האמירה כי יש צורך בהתייחסות להקשר של הקריאות (5 בדצמבר 2023)[32].

השנאה והאנטישמיות באוניברסיטאות אינן מנת חלקם של היהודים בארה"ב בלבד, אלא רווחות במדינות נוספות. בין המדינות אפשר למנות את צרפת, אוסטרליה, ארגנטינה, קנדה ובריטניה, שבהן חוו הסטודנטים היהודים אנטישמיות בקמפוסים, בחלקם גם לפני תחילת המלחמה. לדוגמה, בבריטניה נרשמו 140 תקריות אנטישמיות מתחילת המלחמה ועד פרסום דו"ח ה-CST[33] (Community Security Trust) בתחילת חודש דצמבר. זאת לעומת 17 תקריות בלבד שתועדו בחצי הראשון של שנת 2023. באוסטרליה, סקר שנערך על ידי "הפדרציה הציונית המקומית" (ZFA) ו-"הארגון האוסטרלי של סטודנטים יהודים" עם "ההסתדרות הציונית העולמית" מצא כי 64% מהסטודנטים היהודים באוניברסיטאות חוו אנטישמיות וכי 57% הסתירו את זהותם היהודית כדי להימנע מאנטישמיות.

אוטו-אנטישמיות

אפשר למנות גם יהודים (אחוז קטן מהם) המחזיקים בעמדות אנטי-ציוניות ואנטישמיות. יהודים אלו משתייכים לשני סוגים עיקריים – יהודים חרדים קיצוניים המרוכזים במספר קהילות, המוכרת שבהן היא "נטורי קרתא", המתנגדים לציונות ולמדינת ישראל מטעמים דתיים ועל כן מביעים תמיכה בפלסטינים בדמות השתתפות בהפגנות פרו-פלסטיניות ותמיכה בחמאס[34]; ויהודים הנמנים עם השמאל הקיצוני-הפרוגרסיבי, הדוגל בפוליטיקת זהויות ו"קואליציית מדוכאים", ועקב הצורך להתיישר עם עמדותיהם ועם החשיבה העדרית שהם נוקטים, הם מביעים תמיכה בפלסטינים. בקרב קבוצה זאת אפשר למנות ארגונים כמו JVP (Jewish Voice for Peace) ו-IfNotNow. יצוין כי יש ביקורת על התנהלותה של מדינת ישראל מצד רבים מיהודי התפוצות, אך בניגוד לשתי הקבוצות שנמנו לעיל, הביקורת של מרבית היהודים אינה שוללת את זכות קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית.

זינוק באנטישמיות בשנים האחרונות

בשנים האחרונות[35] חלה עלייה מתמדת במספר התקריות אנטישמיות בחו"ל, ובשנת 2023 נרשמו מספרים שלא נראו מאז תחילת מדידות האנטישמיות. מאז השבעה באוקטובר מגמה זאת צברה תאוצה ונראתה עלייה משמעותית בכלל התקריות האנטישמיות בחו"ל. תקריות אלו כוללות בתוכם אלימות מילולית, ונדליזם, איומים ואף תקיפות פיזיות ורצח. על פי דו"ח[36] שהוגש לממשלת ישראל ע"י "משרד התפוצות והמאבק באנטישמיות", ההסתדרות הציונית העולמית" והסוכנות היהודית לארץ ישראל", בשנת 2023 חלה עלייה של 235% באירועי אנטישמיות ברחבי העולם בהשוואה לשנת 2022, ועלייה של 33% באירועים אנטישמיים אלימים. 43% מהאירועים האנטישמיים התרחשו בארה"ב בעוד 35% התרחשו באירופה, שבה הקהילה היהודית קטנה בהרבה מהקהילה בישראל ובארה"ב. חשוב לציין כי חלק מביטויי האנטישמיות התרחשו בשבעה באוקטובר ולפני שצה"ל נכנס קרקעית לעזה.

בהתפלגות האירועים האלימים צוין כי 46% מכלל האירועים האנטישמיים האלימים אירעו בארה"ב, 16% בבריטניה, 9% בגרמניה, 6% בצרפת ובקנדה ו-2.5% באוסטרליה. בין הדוגמאות להשלכות האנטישמיות אפשר למנות סגירת שגרירויות ישראליות באירופה בחודש אפריל האחרון מחשש לפיגועים[37], העלאת כוננות באתרים יהודיים ואף תקיפות פיזיות של יהודים, שחלקן הסתיימו במוות[38].

אפשר לחלק את היחס בין סוגי האירועים לפי ההתפלגות הבאה: 43% השתייכו לאנטישמיות בתעמולה (חלוקת עלונים אנטישמיים, פרסומים אנטישמיים ברשתות חברתיות וכו'), 14% השתייכו לדה-לגיטימציה של מדינת ישראל (אירועים אנטישמים עם קשר ישיר למדינת ישראל וכו'), 13% התבטאו בדמות השחתה (חילול בתי קברות, שריפת מבנים יהודיים וכו'), 10% בדמות הפגנות, 10% כאלימות מילולית ו-10% כאלימות פיזית (עלייה של 33% בהיקף האירועים הללו לעומת שנת 2022).

ההסתה לא נעשית רק ברחובות אלא גם ברשתות החברתיות, שם היא נפוצה במיוחד. לאור הפיקוח המוגבל ברשתות אלו, יש קושי באכיפה של התבטאויות אנטישמיות ואנטי-ציוניות וכן ענישה כלפי אלו המשמיעים אותן. בהמשך לכך, הרשתות החברתיות מהוות פלטפורמה להפצת דעות ורעיונות אנטישמיים בקרב קהל רחב של אנשים בקלות יחסית. רעיונות אלו משפיעים על דעת הקהל בעולם ולוקחים חלק בעיצובה. גם ברשתות התרחשה עלייה באנטישמיות, שהגיעה לעלייה של 264% בשיח האנטישמי בחודשים אוקטובר עד דצמבר 2023, לעומת שלושת החודשים שקדמו להם. המדינות העיקריות שבהן נרשם שיח אנטישמי ברשתות החברתיות הן ארה"ב, צרפת, אוסטרליה, בריטניה, קנדה, גרמניה, דרום אפריקה, ארגנטינה וספרד. על פי מחקר של משרד התפוצות והמאבק באנטישמיות, 68% מהתכנים האנטישמיים הופצו בפלטפורמת X, 12% בטלגרם, 10% בטיקטוק, 5% בפייסבוק, 1% באינסטגרם ו-4% ברשתות נוספות. לאחר תחילת מלחמת "חרבות ברזל" נרשם זינוק של 1,200% בפוסטים אנטישמיים שכללו תכנים אלימים. 79% מהפוסטים נכתבו בערבית, שבה השיח נמצא אלים יותר מהשיח בשפות אחרות. על פי מחקר, גלישה של מינימום 30 דקות בחלק מהרשתות החברתיות מעלה את הסיכוי שצרכן התוכן יחזיק בעמדות אנטישמיות[39].

נוסף על כך, השימוש בפלטפורמות המבוססות על בינה מלאכותית ועל אתרים האמורים להפיץ מידע ברשת שנתפסים כאמינים סייע בהפצת מידע מוטעה, הפצת בורות והרחבת הטרנדים שנוגעים לשנאת ישראל ולאנטישמיות. מחקרים שפורסמו השנה הראו את העיוות בוויקיפדיה בנוגע לשואה, ואחרים תיארו איך איראן משתמשת בוויקיפדיה להשפיע על התודעה.[40]

אנטישמיות בחלוקה גיאוגרפית

בהמשך למה שנכתב לעיל, בהשוואה לשנת 2022 חלו שינויים בהתפלגות האירועים האנטישמיים בין היבשות. בשנת 2023 מרבית התקריות אירעו בצפון אמריקה (43% ב-2023 לעומת 39.1% ב-2022), לאחר מכן באירופה (35% ב-2023 לעומת 46% ב-2022), אוסטרליה (10% ב-2023 לעומת 9% ב-2022), אסיה (6.5% ב-2023 לעומת 2% ב-2022), אפריקה (3.7% ב-2023 לעומת 1.1% ב-2022) ודרום אמריקה (1.8% ב-2023 לעומת 2.8% ב-2022). אפשר לראות כי עיקר השינוי הוא העלייה היחסית בתקריות האנטישמיות בארה"ב לעומת אירופה.

על פי דו"ח של "הליגה נגד השמצה" (ADL) אפשר לראות את הזינוק במספר רב של מדינות[41]:

• צפון אמריקה:
  • ארה"ב – ב-2023 חל זינוק במספר התקריות האנטישמיות, 7,523 תקריות בכל 2023 לעומת 3,697 בכך 2022. גם בלי הזינוק במספר התקריות שהתרחש לאחר השבעה באוקטובר נמדדה עלייה חדה בתקריות אנטישמיות – בין החודשים ינואר לספטמבר 2023 נרשמו 3,547 תקריות אנטישמיות, מספר הדומה בהיקפו למספר התקריות בכל שנת 2022 וגדול בהרבה מתקופת הזמן המקבילה ב-2022 העומדת על 2,697 תקריות. למלחמת "חרבות ברזל" השפעה גדולה ואפשר לראות כי מאז המלחמה העלייה במספר התקריות חדה יותר. מאוקטובר עד דצמבר 2023 נרשמו 3,697 תקריות שכאלו, כמו מספר התקריות בשנת 2022 כולה. חשוב לציין כי העלייה לא התרחשה רק בשנה זאת וגם בשנת 2022 מספר התקריות האנטישמיות במדינה גדל לעומת שנת 2021.
  • קנדה – בטורונטו כמות התקריות האנטישמיות עמדה על 132 תקריות ב-2023 לעומת 65 ב-2022. בשלושת החודשים אוקטובר–דצמבר 2023 התרחשה עלייה של 93% בתקריות בהשוואה לתקופת הזמן המקבילה ב-2022.
• אירופה:
  • צרפת – זינוק של כמעט פי 4 במספר התקריות האנטישמיות בהשוואה בין 2022 ו-2023 (436 ו-1,676 בהתאמה). גם פה נרשמה עלייה גדולה במספר התקריות מאז אוקטובר, 1,242 תקריות ברבעון האחרון של שנת 2023 לעומת 434 בשלושת הרבעונים הקודמים. בין התקריות אפשר למנות איומים לפוצץ 20 בתי ספר באזור פריז, שבשלהם נאלצו חלק להתפנות.
  • בריטניה – מספר התקריות האנטישמיות עלה ב-246%, מ-1,662 תקריות ב-2022 ל-4,103 תקריות ב-2023, מתוכן 2,699 התרחשו בין אוקטובר לדצמבר.
  • גרמניה – נרשמו 3,614 תקריות בשנת 2023 לעומת 2,639 בשנת 2022. אולם, במהלך תשעת החודשים הראשונים של שנת 2023 מספר התקריות (1,365) היה נמוך ממספר התקריות בתקופה המקבילה ב-2022 (2,133).
  • הולנד – נרשמו 107 תקריות באוקטובר 2023 לעומת 14 באוקטובר 2022 ובסך הכול 154 ב-2023 לעומת 69 ב-2022. חשוב לציין כי רק לאחרונה (נובמבר 2024) חוו אוהדי מכבי תל אביב פוגרום אנטישמי באמסטרדם, שבו הם נרדפו והוכו על היותם יהודים וישראלים לאחר משחק כדורגל בעיר.
  • בלגיה – נרשמה עלייה של פי 2 בכמות התקריות, מ-34 תקריות ב-2022 ל-70 תקריות ב-2023.
  • איטליה – נרשמו 454 תקריות ב-2023 לעומת 241 תקריות ב-2022.
  • שווייץ – נרשמו 255 תקריות לעומת 83 בשנים 2023 ו-2022 בהתאמה.
  • ספרד – בשנת 2023 התרחשו 49 תקריות לעומת 23 ב-2022.
  • אוסטריה – נרשמו 1,147 תקריות בשנת 2023 לעומת 719 תקריות בשנת 2022. מרבית התקריות קרו לאחר השבעה באוקטובר ועד אז ממוצע התקריות היומי ב-2023 לעומת 2022 היה נמוך יותר (1.55 לעומת 1.97 בהתאמה) ולאחר מכן מספר התקריות היומי טיפס בחדות ל-8.31 ביום.
  • צ'כיה – מספר התקריות כלפי יהודים דווקא ירד בין 2023 ל-2022 מ-25 ל-18.
  • בולגריה – מספר התקריות גדל בכמעט פי 12, מ-9 ב-2022 ל-107 ב-2023.
  • רוסיה – נרשמה תקרית אנטישמית אחת בלבד בשנת 2023, לעומת חמש תקריות בשנת 2022, אולם לאור הצורה שבה מתנהלת רוסיה נתונים אלו מוטלים בספק. יוזכר כי במהלך המלחמה ניסו מתפרעים לתפוס תיירים ישראלים בשדה התעופה במחוז דגסטן, שבו רוב מוסלמי, במטרה לפגוע בהם. יום לפני כן ניסו פורעים במחוז לתפוס אנשים שברחו מישראל על פי שמועות והסתתרו בבית מלון במחוז. תקריות אלו הן תקריות אנטישמית חמורות ללא עוררין ומוכיחות כי במדינה מספר רב יותר של תקריות אנטישמיות מהמדווח.
• דרום אמריקה:
  • ארגנטינה – נרשמו 598 תקריות בשנת 2023, לעומת 427 בשנת 2022. אולם, מדובר עדיין במספר נמוך מהשיא של 918 תקריות שנרשם בשנת 2019.
  • ברזיל – במדינה חלה עלייה נרחבת באנטישמיות, כשב-2023 נרשמו 1,774 תקריות, 1,363 מתוכם בין אוקטובר לדצמבר לעומת 432 בשנת 2022 כולה.
  • מקסיקו – נרשמו 78 תקריות אנטישמיות בשנת 2023 לעומת 21 תקריות בשנת 2022.
• מדינות נוספות:
  • אוסטרליה – התרחשו 1,033 תקריות בשנת 2023 לעומת 452 תקריות בשנת 2022.
  • ניו זילנד – נרשמה עלייה בתקריות לאחר השבעה באוקטובר, מבלי לציין מספר.
  • דרום אפריקה – 207 תקריות בשנת 2023 לעומת 68 בשנת 2022, עלייה של יותר מפי 3 במספר התקריות.

האנטישמיות התגברה גם במדינות נוספות, שבעשורים האחרונים לא רווחה בהן רטוריקה אנטישמית. בין המדינות אפשר למדינות את חברות ברית המועצות לשעבר, כמו קזחסטן, אוזבקיסטן וקירגיסטן, שבהן רוב מוסלמי, וכן ארמניה ובלארוס[42]. גילויי האנטישמיות בהן התבטאו בעיקר בהקצנת העמדות ולמעט מספר מקרים במדינות מרכז אסיה, לא התרחשו צעדים המסכנים את חיי היהודים במדינות. אולם, המשך התגברות התופעה עשויה להעמיד את היהודים במרחב בסכנה.

גם בעולם הערבי והמוסלמי חלה עלייה נרחבת באירועים האנטישמיים לאחר תחילת מלחמת "חרבות ברזל", ששיאה ברצח של 9 אנשים במצרים ובתוניסיה, מתוכם 5 יהודים לצד 4 בני אדם נוספים שהיו בזירת הפיגועים[43]. נוסף על כך נעשו ניסיונות הולכים וגוברים לאור המלחמה לערער על "הסכמי אברהם" ועל המשמעות שלהם, במדינות שאיתן נחתמו ההסכמים ובמדינות פוטנציאליות נוספות. במסגרת זאת, נעשו השוואות בין פעילות ישראל לאידיאולוגיה הנאצית.

לצד זאת, הרשות הפלסטינית ממשיכה להפיץ אנטישמיות, שנאה וקריאות נגד מדינת ישראל ויהודים והיא אחד המוקדים המרכזיים האחראים לכך. בתוך כך, מערכת החינוך הפלסטינית ממשיכה לחנך לאנטישמיות כחלק מהנרטיב הפלסטיני, נוסף למעורבותה של אונר"א ("סוכנות הסעד והתעסוקה של האו"ם לפליטים הפלסטינים") בטבח השבעה באוקטובר וההסתה לאנטישמיות ולאלימות כלפי יהודים[44].

חשוב לציין שיש דיווחים שמתקבלים על סמך תחושות אישיות באופן שאי אפשר למדוד בצורה מדויקת, כך שחלק מהנתונים מגיעים מנקודת מבט סובייקטיבית. לתחושות יש היבט חשוב במדידת התופעה, אך הן יכולות להיות מושפעות מתשומת לב לנקודות שבעבר לא שמו לב אליהן (רגישות יתר). עם זאת, הטיעון נשמע גם לצד השני – יכול להיות שאמירות וחוויות אנטישמיות לא נספרות ככאלה לאור החוויה הסובייקטיבית של האדם, שלא מגדיר אותן כאירוע אנטישמי.

נוסף על כך, יש קושי לאסוף את כל המידע על התקריות שהתרחשו. לצד זאת, קיים מספר רב של גופים המנטרים אנטישמיות, חלקם נוגעים רק לתחום המדינה שבה הם פועלים. בחלק מהמדינות אין כלל תיעוד רשמי של אנטישמיות והמידע מסתמך על דיווחים ברשתות החברתיות ובתקשורת. כמו כן, אין מסגרת טרמינולוגית אחידה של כלל הדיווחים, מה שמקשה את הבנת המגמות באופן מדויק בכל המדינות וקבלת נתונים מדויקים באופן כללי.

יודגש כי מרבית היהודים חווים אנטישמיות על רקע סממנים יהודים חיצוניים (כיפה, שרשראות עם סממנים יהודיים וכו') או מקומות שבהם יש סממן יהודי מובהק (בתי כנסת, בית ספר יהודי וכו'). בהמשך לכך, מרבית התקריות היו של אלימות לא קשה, ומספר התקריות הקשות היה נמוך – המון תקריות כגון ונדליזם, אלימות מילולית, יריקות לכיוון אנשים, הודעות. אין באמירה זאת להפחית מאנטישמיות התופעה אלא רק להצביע על טיבה.

לאור זאת, חשוב לזכור כי לא מדובר בימים הנוראים שלפני השואה או בימים הראשונים של המשטר הנאצי. רוב היהודים לא חווים אנטישמיות ממסדית ואין חקיקות גזעניות נגד יהודים, לפחות בשלב זה. אולם, היכולת לקיים חיים יהודיים במופגן ובביטחון נפגעת ומצטמצמת (תנועה יהודית בקמפוס, הליכה עם סממן יהודי, השתתפות בבית כנסת), כך שהמשך המגמה יסתום את הגולל על האפשרות לקיים חיים יהודיים בכלל בציבור במערב. עקב כך חשוב להמשיך לעקוב אחרי ההתפתחויות ולהמשיך להיאבק נגד אנטישמיות, במטרה שלא נגיע לימים אפלים יותר. חשוב לציין כי בעבר עלו הצעות חוק במדינות שונות באירופה (איסלנד, דנמרק, בלגיה) לאסור על קיום ברית מילה לתינוקות[45], לצד העברת חקיקה האוסרת על שחיטה כשרה (דוגמת מחוזות מסוימים בבלגיה)[46]. חקיקות אלו מעלות אף הן תהיות לגבי כוונות המחוקקים והיכולת לקיים חיים יהודיים באירופה ומחוץ לישראל.

המלצות לפעולות נגד אנטישמיות

אפשר לחלק את הפעולות נגד אנטישמיות לשני סוגים – פעולות שמטרתן מיגון קהילות מול התקפות והבטחת ביטחון בטווח הקצר; ופעולות שמטרתן שינוי דעות ומיגור האנטישמיות מהיסוד, הכוללות בעיקר מאמצים בתחום החינוך וההסברה. אחד ההבדלים המשמעותיים בין שני הסוגים הוא המעבר מתפיסה מתגוננת ומגיבה (שהכרחית לביטחון בטווח הזמן הקצר והבינוני) לתפיסה יוזמת שחותרת לשנות דברים מהיסוד (והכרחית להבטחת ביטחון בטווח הזמן הארוך)[47]:

פעולות לאבטחה והבטחת ביטחון והגנה:

מיגון מוסדות יהודים על ידי ארגונים יהודים וממשלת ישראל – בין היתר ע"י הסוכנות היהודית ומשרד התפוצות. מאז 2012 "קרן הביטחון של הסוכנות היהודית" מיגנה מאות מוסדות יהודיים, ביניהם בתי ספר ובתי כנסת, בקהילות יהודיות ב-84 מדינות ברחבי העולם בעלות כוללת של 90 מיליון שקלים[48].

הגברת האבטחה על ידי המדינות השונות – לדוגמה, האיחוד האירופי הודיע כי יפעל לצד המדינות החברות באיחוד להגברת האבטחה סביב בתי כנסת ומקומות תפילה. נוסף על כך, שרת הפנים לשעבר של בריטניה, סוואלה ברוורמן, הצהירה במרץ 2023 כי יוקצו 15 מיליון ליש"ט לשמירה ואבטחה של הקהילה היהודית ב-2023 וב-2024, תקציב שאושר על ידי הממשלה, וכמו כן יוקמו צוות משימה מיוחד שייאבק בפשיעה ובאנטישמיות ופורום בראשות שר הפנים, שיתכנס 3 פעמים בשנה ויפעל לאכיפה ולהתמודדות עם טרור. באוקטובר 2023 הצהיר ראש ממשלת בריטניה דאז רישי סונאק על העברת 3 מיליון ליש"ט נוספים לאבטחת הקהילה היהודית ומוסדות יהודיים כמו בתי כנסת, בתי ספר ומבנים נוספים. לאחר מכן, בנובמבר 2023 הודיע שר האוצר הבריטי על סכום נוסף של 7 מיליון ליש"ט שיוקצה לטובת מאבק באנטישמיות במשך שלוש השנים הבאות. בגרמניה הודיעה שרת הפנים כי כל משאבי המשטרה וקהילת המודיעין במדינה משמשים להגנה על הקהילה היהודית במדינה. בצרפת כ-10 אלף שוטרים וחיילים גויסו לשמירה על יותר מ-500 מוסדות של הקהילה היהודית במדינה.

פעולות לשינוי דעות ומיגור אנטישמיות מהיסוד:

פעולות בתחום החינוך – צרפת וארגון "אונסק"ו" יזמו יחד פעילות למאבק באנטישמיות במוסדות החינוך השונים (בתי ספר ואוניברסיטאות). במסגרת הפעילות הן ינסו להקים תוכניות חינוכיות ולהכשיר מורים וגורמי מקצוע שייאבקו באנטישמיות בעזרת חינוך, בצרפת ובשאר מדינות אירופה[49]. יש לציין שארגון אונסק"ו נהיה יותר ויותר לעומתי למדינת ישראל, כולל הכרה באתרי מורשת ב"פלסטין" וביטול הקשר היהודי לירושלים. נוסף על כך, ארגונים יהודיים מציבים מטעמם שליחים בקמפוסים בארה"ב. בין היתר שליחים של "הסוכנות היהודית" (70 בקמפוסים ברחבי ארה"ב ועוד 16 ברחבי העולם) ושל ארגון "הלל".

גיבוש תוכניות אסטרטגיות למלחמה באנטישמיות – בין התוכניות אפשר למנות את "התוכנית האסטרטגית הלאומית של ארה"ב למאבק באנטישמיות"[50], התוכנית הראשונה אי פעם שפרסם הממשל האמריקאי במאי 2023 (טרם המלחמה). התוכנית כוללת המלצות וקריאות לפעולה לקונגרס, שלטונות פדרליים לצד מקומיים, מנהיגים דתיים, גורמי חברה אזרחית ועוד. אחד החסרונות של התוכנית הוא העובדה כי היא לא אימצה באופן מלא את הגדרת IHRA לאנטישמיות. גם צרפת גיבשה תוכנית לאומית חדשה למאבק באנטישמיות, גזענות ואפליה בעקבות מוצא לשנים 2023–2026, הכוללת 80 פעולות הנוגעות לנושא[51]. נוסף על כך, בשנת 2022 פרסמה גרמניה גם היא אסטרטגיה לאומית למלחמה באנטישמיות[52].

קידום חוקים ואימוץ הגדרות המאפשרות מאבק באנטישמיות – הקונגרס האמריקאי העביר החלטה שמגנה את העלייה באנטישמיות וקובעת כי אנטי-ציונות היא אנטישמיות. בתי מחוקקים ומדינות בארה"ב אימצו את הגדרת IHRA לאנטישמיות, הכלי הבינלאומי האפקטיבי ביותר לזיהוי ביטויים אנטישמים והכלי החיוני והמקובל ביותר כיום בעולם, בין היתר במדינות וירג'יניה, ארקנסו, מיזורי, דקוטה הצפונית וקולורדו. נוסף עליהם, גם המחוזות ניופאונדלנד ולברדור בקנדה אימצו גם הם את ההגדרה של IHRA לאנטישמיות. כמו כן, עד סוף 2023 מעל ל-1,200 ישויות ברחבי העולם קיבלו את ההגדרה, מתוכן 97 בשנת 2023, ביניהן 3 מדינות (לטביה, קרואטיה ופנמה). בין הישויות שאימצו את ההגדרה אפשר למנות 45 מדינות, 514 גופים ממשלתיים לא פדרליים, 345 מוסדות להשכלה גבוהה ו-312 ארגונים. חשוב לציין את ההחלטה שהתקבלה בסנאט ב-2023, שלפיה הקריאה "מהנהר עד הים" היא אנטישמית, ומבהירה את הזיהוי בין אנטי-ציונות ואנטישמיות.[53]

בעיר האמפסטד שבקנדה (שבה קיימת קהילה יהודית גדולה) הועברה תקנה הקובעת כי יוטל קנס בגובה 1,000 דולר על מי שיפגע במודעות הכוללות את החטופים הישראלים. בצרפת, החוק יותאם לצורך אפשרות מעצר של נאשמים בעבירות אנטישמיות או גזעניות. בגרמניה, כבר בחודש מרץ 2023 הצביע ברוב גדול הפרלמנט במדינת באדן-וירטמברג על איסור לערוך הפגנות אנטישמיות בכיכרות ובבתי הכנסת הישנים. בחודש מאי של אותה שנה אסרה גם משטרת גרמניה על קיום הפגנות פרו-פלסטיניות בברלין עקב "יום הנכבה". נוסף על כך, בנובמבר 2023 הכריזה שרת הפנים הגרמנייה על איסור מלא על פעילות חמאס במדינה וגם על פעילות ארגון הטרור "Samidoum", המהווה בפועל שלוחה של "החזית העממית לשחרור פלסטין".

אכיפת רגולציות וחוקים – בין היתר על ידי האיחוד האירופי שפעל מאז תחילת המלחמה באופן נרחב יותר כדי לאכוף את רגולציית האיחוד האירופי בנוגע לשיח שנאה ברשתות החברתיות (Digital Services Act). במסגרת זאת, נציבות האיחוד פתחה בהליכים רשמיים נגד פלטפורמת X לאור חשדות להפרת הרגולציה.

קיום עצרות תמיכה – במסגרת זאת, ב-14 בנובמבר 2023 נערכה בוושינגטון, ארה"ב, עצרת התמיכה בישראל הגדולה ביותר בהיסטוריה של המדינה. בעצרת נכחו 300 אלף אנשים באופן פיזי, לצד 250 אלף נוספים שצפו באירוע באינטרנט. באירוע לקחו חלק מנהיגים משתי המפלגות בארה"ב (הדמוקרטים והרפובליקנים), משפחות חטופים, משפיענים וידוענים וכו'. בבריטניה נערכו מספר עצרות תמיכה בישראל, ביניהן עצרת ב-25 באוקטובר שבמסגרתה צעדו אלפי יהודים עם ראש ממשלת בריטניה לשעבר בוריס ג'ונסון נגד האנטישמיות ולהפגנת סולידריות עם הקהילה היהודית במדינה. הפגנה נוספת שבה השתתפו כ-100 אלף איש נערכה ב-26 בנובמבר, גם כן בהשתתפות ג'ונסון, לצד חברי פרלמנט ודמויות ציבוריות נוספות. בצרפת נערכה (ב-12 בנובמבר) הפגנה שמנתה מעל ל-180 אלף אנשים בכל רחבי צרפת וכ-100 אלף באירוע המרכזי בפריז, בהשתתפות ראש ממשלת צרפת אליזבת בורן, נציגים מכל הקשת הפוליטית והנשיאים לשעבר הולנד וסרקוזי.

פעולות נוספות – אפשר למנות פעולות נוספות בנושא כמו הגברת הלחץ הציבורי בארה"ב מול אוניברסיטאות במטרה להגביר הפעולות נגד אנטישמיות, בדגש על 3 נשיאות האוניברסיטאות שעמדו לשימוע; צרפת וגרמניה ביצעו פעילות משמעותית מול גורמים אנטישמיים מרכזיים וההפגנות הפרו-פלסטיניות במדינה; פרסום תוכניות לאומיות למאבק באנטישמיות; ארגונים המקדמים אנטישמיות הוצאו מחוץ לחוק ונאסר מימונם בחוק במספר מדינות; מונו שליחים מיוחדים למאבק באנטישמיות במדינות שונות; ונעשו מהלכים ליישום רגולציה לאכיפת איסור על שיח שנאה באינטרנט.

כל אלו הן רק חלק ממגוון הפעולות ברחבי העולם[54] שנעשות היום במטרה להילחם באנטישמיות, לצד המשאבים הנרחבים המושקעים במאבק באנטישמיות, אולם עדיין ללא שינוי במגמה ואף התגברות שלה. אחת הבעיות במאבק היא המחסור בתבחינים הניתנים למדידה, שבאמצעותם אפשר להבין אם הפעולות הננקטות אכן משיגות את מטרתן. כימות ההצלחה למדד נגיש ובהיר יסייע בתכנון קדימה של הפעולות נגד אנטישמיות ובהבנה אילו פעולות עובדות וצריך להמשיך לעשות כחלק מהמאבק, וימנע את המשך השימוש בשיטה המוכרת של "אם אין הצלחה – צריך להשקיע עוד כסף".

סיבה אפשרית לחוסר ההצלחה היא היעדר מיקוד במאבק באנטישמיות. עד לאחרונה האנטישמיות זוהתה כסכנה מהימין הקיצוני ושם הושקעו חלק נרחב מהמאמצים. אולם אנשים אלו לרוב מחזיקים בעמדות אנטי-ממסדיות כך שהעובדה כי גופים ממסדיים מנסים להשפיע עליהם לא משיגה את מטרתה. במקביל התגברה האנטישמיות מצד השמאל הקיצוני אך רק לאחרונה החלו להבין ולראות את התופעה בקרב מקבלי החלטות בחו"ל. נוסף על כך, בשביל לחנך ילדים נגד האנטישמיות יש צורך בהשקעה בכלל המסגרות החינוכיות הפורמליות והא-פורמליות, אולם כלל לא בטוח שזה המצב כיום.

סיבה נוספת היא האכיפה הדלה לעיתים מול אנטישמיות. לדוגמה, באירופה מתקיימות עצרות ופעילויות שבהן נשמעות קריאות אנטישמיות ברחובות, בין היתר מצד ארגונים אסלאמיים ואימאמים[55], ללא הפסקתן וללא מעצרם של המסיתים. נוסף על כך, ארגונים אנטישמיים ואנטי-ציוניים מקיימים פעילויות ברחבי אירופה מבלי שננקטים צעדי אכיפה מולם.

המוסדות המשפיעים על הקהילות היהודיות בחו"ל

החיים מחוץ למדינת ישראל מעלים קשיים ואתגרים עבור יהודים שמעוניינים לחיות חיי קהילה יהודיים ולשמור על הזהות הייחודית שלהם בתוך חברה שונה. אפשר למנות כמה מקשיים אלו, שמשפיעים על השייכות שלהם לקהילות יהודיות ולהעברת היהדות לדורות הבאים: קושי בשימור זהות קהילתית בעולם אוניברסלי, קושי בקיום חיים דתיים בעולם חילוני לא יהודי, קושי בשמירה על זהות אישית ייחודית תוך טמיעה בחברה הכללית.

מנגד, אפשר למנות מספר מסגרות שנותנות משקל נגד לקשיים שחווים היהודים, ונותנות להם מענה מסוים. למסגרות השונות יש השפעה גדולה על עיצוב הזהות, בדגש על זהות היהודית, של הדור הצעיר, לצד חיבור וחיזוק הזיקה ליהדות וישראל מצד הדור הבוגר יותר. בין המסגרות השונות אפשר למנות את אלו:

בתי כנסת – המוקד המרכזי של הקהילה היהודית, שבמסגרתו נפגשים חברי הקהילה לפחות פעם בשבוע ונערכות פעילויות נוספות מלבד התפילות בחגים ובשבתות. מגפת הקורונה השפיעה מעט על תפקוד בתי הכנסת ומרכזיותו בקהילות השונות ומאז סוף המגפה היקף האנשים שמגיעים לתפילות בבית הכנסת ירד במעט. אולם, גם לפני המגפה מעל ל-50% מיהודי ארה"ב לא הגיעו לתפילות. מעל מחצית מיהודי ארה"ב אינם מגיעים לבתי הכנסת או שכמעט אינם מגיעים. סקר מ-2020 מצא ש-52% לא הולכים לבית כנסת כלל, וסקר מ-2023 מצא ש-56% מהיהודים לא השתתפו ב"חודש האחרון" בתפילה (פיזית או אונליין). סקר נוסף מיוני 2023 מצא ש-55% אינם מגיעים לתפילה פיזית או אונליין. המסקנות הן שמעל מחצי מהיהודים לא מגיעים לבתי הכנסת, אחד המוקדים הקהילתיים החשובים ביותר בתפוצות. נתונים אלו מדגימים את היחלשותו של המבנה הקהילתי היהודי המקובל לאורך המאות האחרונות.

חשוב לציין כי לא נמצאו מחקרים (ולא ברור אם נערכו כאלה) הקושרים בין אי-הגעה לבית הכנסת (בכל הזרמים) להזדהות דור ההמשך כיהודים. אולם, אפשר להניח שסיכוייהם של ילדים למשפחות שאינן פוקדות את בית הכנסת באופן תדיר להגדיר עצמם כיהודים פוחת, שכן בית הכנסת מהווה מוקד קהילתי מרכזי ומחזק את הקשר ליהדות ולקהילה המקומית.

מוסדות חינוך פורמליים – אחד ההיבטים החשובים ביותר בעיצוב זהותו של הדור הצעיר הוא החינוך שאותו הוא מקבל. לאור זאת, החשיבות של מוסדות החינוך היהודי בהנחלת זהות יהודית וערכים יהודיים לילדים יהודים במדינות שאינן ישראל מקבלת נפח משמעותי ביותר. זאת, מכיוון שהם מוקפים בלא יהודים רבים והתרבות הרווחת במרחב הציבורי אינה יהודית בהגדרה. בתי הספר מקנים ידע בסיסי במסורת היהודית ויוצרים זיקה לתרבות היהודית ואף למדינת ישראל.

אחד המקומות שבהם נתקלים הצעירים היהודים בקשיים רבים הם האוניברסיטאות. כאשר הם מגיעים לאוניברסיטה, חווים רבים מהצעירים חיים שאינם סובבים סביב הזהות היהודית שלהם. רוב מוחלט של התלמידים אינם יהודים והסביבה המקיפה אותם לא מכירה את התרבות היהודית והיא אינה חלק מחייהם. נוסף על כך, התלמידים באוניברסיטאות מחזיקים בדעות שונות לגבי זהות יהודית ומדינת ישראל וחלקם אף מחזיקים בדעות אנטישמיות. אלו מהווים אתגר לצעירים היהודים במסען לעבר גיבוש זהותם. כפי שיפורט בהמשך, יש מספר ארגונים המסייעים לתלמידים היהודים בשימור ובגיבוש זהותם היהודית בקמפוסים.

מוסדות חינוך לא-פורמליים – נוסף על מוסדות החינוך הרשמיים (בתי ספר וכו'), מוסדות החינוך הלא-פורמליים, כמו מחנות קיץ ותנועות נוער, עושים אף הם עבודה חשובה בהקניית ידע וערכים הקשורים ליהדות. מוסדות אלו פועלים במהלך השנה ומסייעים לחזק את תחושת הזהות היהודית של הדור הצעיר. לדוגמה, חניכי מחנות הקיץ היהודים, שנמנים עם כלל הזרמים, מגיעים למאות אלפי ילדים בשנה ומסייעים בשמירה על קשר ליהדות ולישראל. במסגרת זאת, בשנת 2022 כ-175 אלף חניכים ומדריכים נטלו חלק במעל ל-300 מחנות קיץ יהודיים בצפון אמריקה[56].

נוסף על כך, בארה"ב והקנדה פועלות תנועות נוער יהודיות, המונות עשרות אלפי חניכים. התנועות מתפרסות על פני הזרמים השונים ביהדות, כגון USY, תנועת הנוער של התנועה הקונסרבטיבית; בני עקיבא, המזדהה עם הזרם האורתודוקסי; ו-NFTY של התנועה הרפורמית.

ארגוני המגזר השלישי – גם המגזר השלישי מהווה חלק חשוב מהחיים היהודיים הקהילתיים בחו"ל. למשל, אפשר למנות את ה-JCC (Jewish Community Center), סוג של מתנ"סים של הקהילה היהודית בחו"ל, שמסייעים לספק תכנים ופעילויות בעלי זהות יהודית ולחזק את הקשר לישראל. מעל ה-JCC השונים בצפון אמריקה עומד ארגון JCC Association of North [57]America, המציע מגוון שירותים ומשאבים בשביל לסייע למוסדות הכפופים אליו. לדוגמה, הוא תומך במחנות קיץ יהודיים בכל צפון אמריקה. חשוב לציין שהארגון וה-JCC מאפשרים גם ללא-יהודים להשתתף בחלק מהפעילויות השונות. הדבר מעלה תהייה לגבי המטרה של שמירת חיים וזהות יהודיים, שכן מגע קבוע עם לא-יהודים עשוי להעלות את אחוזי ההתבוללות ולשנות את הזהות היהודית של הדור הצעיר.

נוסף על כך, אפשר למנות ארגונים הפועלים בקמפוסים של האוניברסיטאות השונות בארה"ב, כמו "Hillel" וחב"ד[58], הפועלים לאפשר לסטודנטים לקחת חלק בחיים יהודיים בקמפוסים. במסגרת זאת, הארגונים מספקים ארוחות שבת כשרות, פעילויות יהודיות ומסייעים גם למאבק באנטישמיות.

מדינת ישראל ויהדות התפוצות

לאור המטרות שלשמן הוקמה מדינת ישראל, ביניהן שמירה על יהודים בכל רחבי העולם, עוסקת ממשלת ישראל בנושא יהדות התפוצות על היבטיו השונים. המשרד האחראי על כך הוא "משרד התפוצות והמאבק באנטישמיות" שעל פי אתר האינטרנט שלו הוא "אמון על הקשר בין יהדות העולם למדינת ישראל, הקשר מתבצע באמצעות פעילות משותפת ודיאלוג משותף עם יהדות התפוצות בראייה כי ממשלת ישראל אחראית לכל יהודי בעולם, בין אם הוא מתגורר בישראל או בתפוצות"[59].

ביולי 2020 הוסכם בממשלה על מתווה במטרה להבטיח את עתיד העם היהודי בתפוצות[60]. על פי המתווה, משרד התפוצות יאמץ את העקרונות ותחומי הפעילות להשקעה ממשלתית, כפי שגובשו במשרד, ויפעל ליישום מתווה העקרונות בראייה אסטרטגית ארוכת טווח, בתיאום עם גורמי הממשלה השונים וגופים נוספים (הסוכנות היהודית, ההסתדרות הציונית העולמית וכו'). בין היתר, מומלץ על התמקדות בפעילות בתחומים הבאים: חינוך פורמלי, חינוך בלתי-פורמלי, פעילות במדינת ישראל, תיקון עולם, חדשנות וטכנולוגיה והערכה ומדידה. נוסף על כך, בהתאם להמלצות, נוסחה "מגילת ייעוד משותף לעם היהודי", שאמורה להיות בעלת קונצנזוס נרחב ולהדגיש את חשיבות קיומו של העם היהודי בעת הנוכחית, את עתידו ואת תפקידו בעולם, כדי שתוכל להוות בסיס רעיוני לכלל הפעילות[61]. חשוב להדגיש כי בשנים האחרונות חלו מספר שינויים גדולים בסביבה הגלובלית ובמדינת ישראל (סיום מגפת הקורונה, מלחמת רוסיה-אוקראינה, מלחמת חרבות ברזל וכו'), אולם לא נראה כי מאז ההסכמה עליו עודכן המתווה.

יוזמות בתמיכת הממשלה

משרד התפוצות תומך במספר תוכניות הפועלות ברחבי העולם, ביניהן תוכניות כמו "smartj"[62], שבמסגרתה הוקמו מרכזי אחה"צ לחינוך משלים בנושא זהות יהודית וקשר לישראל במדינות חמ"ע, במטרה לחזק את "הזהות היהודית והקשר לישראל בקרב ילדים ובני נוער שאינם הולכים לבית ספר יהודי במרחב ברית המועצות לשעבר"; ומיזם "יונייטד UnitEd"[63], שמטרתו "לחזק את בתי הספר היהודיים בתפוצות וכתוצאה מכך את מחויבות התלמידים לזהות היהודית, לקהילה היהודית המקומית ולמדינת ישראל".

עלייה[64]

בשנת 2023 חלה ירידה של כ-40% במספר העולים למדינת ישראל לעומת 2022 (כ-45,500 לעומת כ-76,600)[65]. גם לפני המלחמה הייתה ירידה של 20% בעלייה לישראל, אולם מאז פרוץ המלחמה התופעה התגברה – ירידה מכ-22,700 עולים באוקטובר–נובמבר–דצמבר 2022 לכ-2,400 עולים בתקופה המקבילה בשנת 2023. בחלק מהמדינות חלה עלייה במספר תיקי העלייה שנפתחו (460% בצרפת, 106% בקנדה ו-87% בארה"ב. לצד זאת הייתה ירידה במספר מדינות – כ-73% ברוסיה, 42% בארגנטינה ו-26% בדרום אפריקה). לאור זאת נעשית עבודת מטה במשרד העלייה והקליטה לטיפול בתהליכים הבירוקרטיים הקשורים לעלייה. הוקמה מִנהלת רופאים לעולים חדשים לאור ההבנה כי צריך לחזק את מקצועות הרפואה בזמן המלחמה. מקדמים את תוכנית "נתיב לגיור" לפני הגיוס ומושקעים כספים רבים בתמיכה במדענים עולים. יש תכנון להשקיע בעולים שכבר הגיעו על מנת שלא יעזבו בחזרה למדינות המקור שלהם, ובחינת מתן מענקים למשפחות שיעברו לצפון ולדרום.

אחד האתגרים שמציב נושא זה הוא הקונפליקט בין הרצון לעודד עלייה מצד אחד, מתוך תפיסה ציונית והבנת החשיבות של קיום חיים יהודיים במדינת ישראל, מול הצורך בחיזוק ובשימור הקהילות היהודיות בתפוצות, שרבות מהן סובלות מירידה בהיקף החברים בהן וה"חתירה" תחת המדינות השונות שבהן נמצאות הקהילות היהודיות.

תרומות

באופן כללי, יהודים וארגונים יהודיים מחוץ למדינת ישראל נוהגים לתרום כסף רב למדינת ישראל, לארגונים ולקהילות בארץ. היקף התרומות נע בין מיליארדי דולרים בודדים לעשרות מיליארדי דולרים[66]. בהמשך לכך, מאז תחילת מלחמת "חרבות ברזל" (נכון ל-1 לאפריל), תרמו קהילות יהודיות ברחבי העולם 1.4 מיליארד דולר[67]. מרבית התרומות הגיעו מקהילות יהודיות בצפון אמריקה, בסכום שעומד על כ-785 מיליון דולר. בין היתר, אפשר למנות את פדרציית ניו יורק (150 מיליון דולר) שגייסה את הסכום הגבוה ביותר, לוס אנג'לס (53 מיליון), ופדרציות שיקגו, טורונטו ובוסטון (50 מיליון כל אחת)[68]. נוסף לכך, נכון לאוקטובר 2024, גייס ארגון הבונדס 3.6 מיליארד דולר של אג"ח ישראלי[69].

מעבר לתרומה הכספית, מספר רב של יהודים מגיע לישראל להתנדב ולסייע. לדוגמה, מאז תחילת המלחמה הגיעו מעל ל-58 אלף מתנדבים (נכון למרץ 2024) מרחבי העולם לישראל לצורך התנדבות. התרומות הכספיות וההתנדבות הן חלק חשוב מיחסי הגומלין בין יהודי התפוצות וישראל, והן מעידות על הקשר והזיקה שחשים חלק רב מיהודי העולם למדינה.

נוסף לכל אלו, יהודים רבים ברחבי העולם גם הביעו תמיכה דיפלומטית והסברתית במדינת ישראל, פעילות חשובה ביותר שאי אפשר לכמת את השפעתה למספרים. יהודים מרחבי העולם קיימו משלחות הסברה, נפגשו עם מנהיגים, ביניהם ראשי מדינות, נשיאים, האפיפיור, ראשי ערים ואנשים בכירים נוספים, וקיימו כנסים, עצרות והפגנות לתמיכה בישראל. לצד זאת, אלפי סטודנטים קיימו אירועים לתמיכה בישראל, למרות היחס העוין שהיה בקמפוסים השונים. נוסף על כך, גם ברשתות החברתיות ובתקשורת המסורתית נראתה תמיכה רבה מצד יהודי התפוצות, שהעלו סרטונים, עשו מאמצים הסברתיים וקיימו ראיונות שבהם הביעו תמיכה בישראל ובזכותה להגן על עצמה.

משבר ביחסים בין יהודי התפוצות למדינת ישראל – האומנם?

כפי שהוסבר לעיל, היחס והקשר למדינת ישראל מושפעים ממספר מאפיינים, כמו גיל, שיוך דתי, שיוך פוליטי וכו'. כיום מרבית יהודי ארה"ב אינם תומכים בממשלת ישראל הנוכחית (הממשלה ה-37) והם מודאגים מהבחירה של אזרחי המדינה, מכיוון שהממשלה לתפיסתם ימנית, דתית או לא דמוקרטית. שאלה שנשאלת – האם זה באמת המצב? האם עובר חתול שחור בין יהודי התפוצות (בהכללה) למדינת ישראל?

למרות התמיכה הנמוכה בממשלת ישראל, יהודים רבים מחוץ לארץ מרגישים מחוברים למה שקורה במדינת ישראל ויש להם דעה לגבי הפעילות וההתנהלות של הממשלות השונות (ללא קשר לשאלה מה צריכה להיות השפעתם על קבלת ההחלטות בפועל). הוויכוחים בחברה הישראלית בשנה החולפת הכניסו חלקים נרחבים מיהודי צפון אמריקה לחרדה לגבי המשך קיומה של המדינה ושאלת יכולתה לצלוח את המשבר שאליו היא נכנסה. למרות התחושות הקשות שחווים יהודים אלו, אפשר לראות בכך דבר חיובי – חיבור וזיקה של אותם יהודים בצפון אמריקה למדינת ישראל ולעם היהודי.

אפשר לראות כי ברגע האמת, באחד האסונות הגדולים שפקדו את המדינה, רבים מיהודי התפוצות ניצבו לצד אחיהם בארץ. הם פעלו ועדיין פועלים רבות למען תושבי הארץ – תרומות רבות, התנדבות של עשרות אלפי אנשים, לצד הסברה נרחבת ברשתות החברתיות ובקמפוסים האמריקאיים והפגנות תמיכה בישראל ובעם היהודי בכל רחבי העולם. במשבר הזה התגלתה עמדתם האמיתית של יהודים רבים – הם מרגישים חלק מעם אחד, מחוברים למדינת ישראל, ולמרות אי ההסכמה הפוליטית, שלעיתים מגיעה למקומות כואבים, הם עדיין ייאבקו עבור המדינה ויעמדו לצידה.

משמעויות והמלצות

מחשבה אסטרטגית של המדינה על עתיד יהודי התפוצות ומה עושים בנידון – בישראל פועלים היום כמה משרדים שיחד מאגדים מאפיינים שונים בנוגע ליהודי התפוצות (משרד העלייה והקליטה, משרד החוץ, משרד התפוצות) לצד משרדים נוספים שבפעילותם קיימות פונקציות הרלוונטיות לקליטת יהודים ולעתיד יהודי התפוצות (משרד האוצר, משרד ההתיישבות, משרד הנגב והגליל וכו'). להבנתנו, לא התקיים לאחרונה דיון קבינט אסטרטגי העוסק בשאלת יהדות התפוצות והמאבק בדה-לגיטימציה ובאנטישמיות ("הסברה" או דיפלומטיה ציבורית). המשרדים השונים והממשלה לא קיימו בשנים האחרונות מחשבה משותפת הנוגעת בעתיד יהודי התפוצות, מה עושים בנידון ואיזו תוכנית אסטרטגית רוצים לפתח. המתווה האחרון התקבל ביולי 2020 ולהבנתנו מאז לא עודכן. מאז חלו שינויים רבים בזירה הגלובלית והישראלית ויש צורך בעדכון המתווה. היעדר האסטרטגיה פוגע בפעילות מול הקהילות היהודיות והארגונים השונים ובהבנת הצרכים הנדרשים מצד מדינת ישראל.

פיתוח תוכנית הכוונה לארגונים השונים – כיום אין הלימה בין מטרות משרד התפוצות לבין הארגונים השונים, כמו הסוכנות היהודית והפדרציות היהודיות. נוסף על כך, למדינת ישראל אין הכוונה לגבי הפעילויות והיוזמות השונות שמקדמים הארגונים. עקב כך, היא מתקשה להשפיע על הקהילות היהודיות בחו"ל ועל זיקתן ליהדות ולישראל. אם המדינה רואה בחיזוק זהותם היהודית וחיבורם לישראל של יהודי התפוצות מטרה חשובה, היא צריכה ליצור תוכנית הכוונה וקשר הדוק מול הארגונים השונים ולסייע להם לקיום פעילותם, מתוך הבנה שהיא יכולה לסייע מלמעלה אך הם אלה שמכירים את הקהילות בצורה הטובה ביותר.

קידום חקיקה ויוזמות מול ממשלות זרות – בשנים האחרונות חלה עלייה באנטישמיות, באירועים באלימים ובאיומים כלפי יהודים. בשביל לשמור על הביטחון של יהודי התפוצות צריך לערוך שינויים בהתנהלות של המדינות עם האיומים הללו. בין הדרכים, שכבר החלו להיות מיושמות כיום, אפשר למנות קידום חקיקה במדינות השונות; וקידום יוזמות שונות שמאפשרות הגנה על יהודים לצד הצבת שומרים ומיגון מרכזי תרבות יהודיים. מדובר אומנם בפלסטרים, שמתמודדים עם האיום הנוכחי שדורש שינוי יסודי בצורה שבה תופסים בעולם את היהודים – השינוי האמיתי יבוא רק בדמות חינוך שאר התושבים והאזרחים לגבי העם היהודי, תרבותו ומורשתו. בשביל זאת צריך לקדם תוכניות חינוך בבתי הספר הכלליים במדינות בחו"ל, באוניברסיטאות, בתנועות הנוער וכו', שיסייעו להפחית באנטישמיות ובשנאת ישראל בדור הצעיר. כל עוד לא יפעלו לחינוך הדור הצעיר, המגמה לא תשתנה ורק תלך ותחריף.

עידוד עלייה בשילוב האינטרסים של ישראל והאינטרסים של יהודי התפוצות – לישראל יש צרכים ביטחוניים ולאומיים, כמו התיישבות באזורי ספר, עובדים במקצועות נצרכים (רפואה לדוגמה), וכלכלה חזקה וצומחת, שאותם היא חייבת למלא. במקביל, יש מספר לא מועט של יהודים בחו"ל השוקלים לעשות עלייה, אך מסיבות כאלו ואחרות אינם עושים זאת. לאור זאת, אפשר לענות על צורכי הביטחון של ישראל תוך מתן מענה לחששות ולאינטרסים של יהודי התפוצות. לדוגמה, אפשר לעודד עולים חדשים להתיישב ביישובים בנגב, בגליל ובבקעת הירדן בהתאם לצרכיה הביטחוניים של המדינה. התיישבות זאת תיעשה מרצונם החופשי של העולים, תוך שימוש בתמריצים שונים, בניגוד למדיניות שנהגה המדינה בשנותיה הראשונות.

הצורך בחיזוק המגזר השלישי, ארגונים א-פורמליים, בתי כנסת וכו' שמסייעים לשמור על תחושת קהילתיות וחיזוק היחס לישראל – אחת הסיבות העיקריות לשמירה על הזהות היהודית בקרב יהודי התפוצות היא תחושת הקהילה, שמקנה זהות יהודית ומחנכת לערכים משותפים. תחושה זאת מגיעה בדמות מערכת החינוך היהודית הקיימת בחו"ל, לצד חינוך יהודי א-פורמלי בדמות תנועות נוער, תוכניות שונות, מרכזי תרבות יהודיים ובתי הכנסת. בשביל לשמור על הזהות היהודית של הדור הצעיר היהודי, ואף להגביר את זיקתו ליהדות ולישראל, יש צורך בחיזוק מוסדות אלו, בדמות שותפות עם משרדי הממשלה הישראליים הרלוונטיים ומצד יוזמות של המגזר השלישי והפרטי. חשוב להדגיש כי יש הבדלים בצרכים ובחיים של כל קהילה וקהילה ולכן צריך לאפשר לכל אחת למצוא את הפתרון ואת האפשרויות הטובים ביותר להן, תוך תמיכה וסיוע מהצד.

תוכנית מגירה למצב של קליטה של מאות אלפי יהודים, בדומה לשנים הראשונות של המדינה ולעלייה הגדולה מברית המועצות – בשל התגברות האנטישמיות בכל רחבי העולם, יש חשש אמיתי כי הקהילות היהודיות השונות יעמדו בפני סכנה ממשית הנוגעת להמשך קיומן. הסכנה תוביל להגירה המונית של יהודים, בעיקר ממדינות המערב, שם נמצאת המסה הקריטית של היהודים, שיחפשו מקלט. אחת מהסיבות שלשמה הוקמה מדינת ישראל היא להיות בית לכל יהודי העולם ולאור זאת היא חייבת להיות מוכנה לקליטה של כל יהודי שירצה בכך ולסייע לו להתאקלם בארץ, בפרט אם אין לו ברירות אחרות.

המודל של קליטה מסיבית של יהודים קרה כבר פעמיים בהיסטוריה הקצרה של מדינת ישראל – בפעם הראשונה בשנים הראשונות של הקמת המדינה, אז האוכלוסייה היהודית בארץ הכפילה את עצמה בשנים ספורות והמדינה הייתה צריכה לקלוט מאות אלפי יהודים, חלקם חסרי כול וחלקם נרדפים במדינות המוצא שלהם ללא ברירה אחרת מלבד עלייה לארץ. הפעם השנייה היא העלייה הגדולה מברית המועצות בשנות התשעים, שבמסגרתה נקלטו כמיליון עולים חדשים לאחר פתיחת שעריה של ברית המועצות. בין לבין מוכרות עליות של עשרות אלפי יהודים ממקומות שונים כמו עליית יהודי אתיופיה. המדינה צריכה להיות ערוכה מבעוד מועד לקליטתם של מאות אלפי יהודים, בניגוד לפעמים הקודמות, וללמוד מההתנהלות במקרים הקודמים כיצד אפשר לשלב אותם בצורה הטובה ביותר בארץ (פערי שפה, עבודה, מגורים, תרבות וכו').

אנו ממליצים גם לקלוט גלי עלייה למקומות אסטרטגיים בעומק המרחב של מדינת ישראל, בדגש על אזורים בעדיפות לאומית – בקעת הירדן, הגליל והנגב, ולרתום את משרדי הממשלה, בפרט משרד הבינוי והשיכון ותחתיו רמ"י, וכן משרד הפנים, להוציא לפועל תכנון מתארי לצורך הקמת קהילות אלה. פעולה זו תשיג אפקט משולב של עידוד עלייה, חיזוק אזורים אסטרטגיים, ומימוש עיקרון ציוני וביטחוני לאומי ברור של עידוד התיישבות במרחב.

קליטת יהודים הגרים במדינות עוינות – כיום נמצאים עשרות אלפי יהודים במדינות עוינות שבהן יש אנטישמיות גבוהה ויחס שלילי למדינת ישראל. במדינות אלו, כמו דרום אפריקה, טורקיה ומדינות מוסלמיות נוספות, כבר היום יש סכנה ממשית לחייהם של היהודים ולהמשך קיומם שם. על העם היהודי, ובפרט מדינת ישראל שהוקמה לשם הגנה על יהודים, לסייע ליהודים אלו לעלות לארץ. האחריות בנושא מוטלת על ממשלת ישראל ועל גופים נוספים (הסוכנות היהודית לדוגמה). חשוב לשים לב כי המאפיינים של קהילות אלו שונים לרוב מהמאפיינים של הקהילות היהודיות במדינות המערב, מבחינת מצבן הכלכלי, התרבות שממנה הן באות ומאפיינים קהילתיים ודתיים נוספים.

נספח א' – תוכניות חינוך פורמליות הנתמכות על ידי משרד התפוצות

מיזם [70]UnitEd – מיזם משותף בהובלת משרד התפוצות ובניהול מכללת הרצוג, בשיתוף עם קהילות יהודיות מכל רחבי העולם. מטרת המיזם היא "לחזק את בתי הספר היהודיים בתפוצות וכתוצאה מכך את מחויבות התלמידים לזהות היהודית, לקהילה היהודית המקומית ולמדינת ישראל. בבסיס הפעילות עומדת התפיסה שככל שהחינוך היהודי יהיה אפקטיבי יותר, כך תורחב השפעתו על בוגריו, כמו גם על משפחות התלמידים והקהילות סביבם". המיזם פועל בשיתוף "עם מאות בתי ספר יהודיים ברחבי העולם, וקהל היעד העיקרי שלו הוא מנהלים ומחנכים. יונייטד עוסקת באתגרי החינוך היהודי מתוך ראייה גלובלית המעניקה מענים רוחביים וספציפיים המותאמים לאזורים גיאוגרפיים, תרבויות ושפות שונות. פעילויות עיקריות: הובלת מהלכים אסטרטגיים בעולם החינוך היהודי העולמי, מתוך נקודת מבט עולמית ומתכללת; פיתוח מנהיגות חינוכית, ובכלל זה הכשרות מורים ופיתוח מקצועי; חיזוק הקשר לשפה העברית ולישראל; יצירת רשתיות ובניית קהילות מחנכים יהודיים עולמיות שיאפשרו למידת עמיתים, השראה ושיח משותף; פיתוח תוכן ותוכניות למידה חדשניות בתחומי הוראת עברית, ארון הספרים היהודי והיסטוריה יהודית; פיתוח מודלים חדשניים לחינוך יהודי". כיום המיזם עובד עם כ-3,500 מורים ב-650 בתי ספר, הנמצאים ב-40 מדינות (צפון, מרכז ודרום אמריקה, אירופה, דרום אפריקה ואוסטרליה). בין השותפים למיזם אפשר למנות בתי הספר, קרנות ופילנתרופים יהודיים, פדרציות, גופים חינוכיים, מנהיגות חינוכית מקומית בכל אזור ועוד.

במסגרת המיזם קיימים מספר פרויקטים:

• הכשרת מורים.
• גרעין תפוצות לבנות שירות.
• TalentEducators, הפועל לשמר הון אנושי בחינוך.
• ובתי ספר תאומים, המקשרים בתי ספר בישראל ובחו"ל.

נספח ב' – תוכניות חינוך בלתי פורמליות הנתמכות על ידי משרד התפוצות

מוזאיק יונייטד[71] – "שותפות אסטרטגית בין משרד התפוצות והמאבק באנטישמיות ובין קהילות, ארגונים יהודיים וקרנות פילנתרופיות מסביב לעולם," שנוסדה בשנת 2015. "מוזאיק מחברת, מעצימה, ומעניקה כלים לארגונים הפועלים לחיזוק הקשר של יהודי העולם לזהותם היהודית ולישראל". המשימה של מוזאיק היא "לחבר בין ארגונים קיימים וחדשים הפועלים לחיזוק זהות יהודית וקשר לישראל של צעירים יהודים בתפוצות; לספק לארגונים מימון ומשאבים נוספים; לייצר קריטריונים חינוכיים להרחבת השדה ולהעמקת התוכן; ולייצר רצף אסטרטגי עבור יהודי התפוצות לחיבור עמוק ומשמעותי ליהדות וישראל". מוזאיק עוסקת ב"בניית שדה: מייצרת שותפויות עם ארגונים בשטח להצמחת שדות פעילות. המימון מסייע להם לצמוח, ושיפור הקריטריונים מרחיב ומעמיק את יכולת ההשפעה בשדה הפעילות. אסטרטגיה רחבה: מוזאיק בונה מגוון פלטפורמות ליהודי התפוצות המאפשרות להם להמשיך את המסע היהודי שלהם בכל שלב בחייהם. פריסה ברחבי העולם: מוזאיק פועלת בשש יבשות. בכל מקום שבו חיים יהודים, מוזאיק פועלת ומשקיעה.  הרחבה והעמקה בזהות היהודית ובקשר לישראל: על ידי הגברת תדירות המפגשים, הארכת זמני הפעילות והעמקת התוכן, מוזאיק יונייטד משנה את דור העתיד היהודי".

במסגרת המיזם אפשר למנות מספר פרויקטים:

• מוזאיק קמפוסים.
• מוזאיק ישראלים בתפוצות.
• מוזאיק דיגיטל.
• מוזאיק חיל השלום.
• GRC מחנות קיץ, אתר וירטואלי עם פעילויות למחנות הקיץ.
• SMARTJ, הקמת מרכזי אחה"צ לחינוך בנושא זהות יהודית וקשר לישראל במדינות חמ"ע והמדינות הבלטיות[72].

נספח ג' – הגדרת העבודה לאנטישמיות של IHRA[73]

ברוח הצהרת שטוקהולם המציינת "כשהאנושות עדיין מצולקת… מאנטישמיות וקסנופוביה, הקהילה הבינלאומית חולקת אחריות כבדה להיאבק ברעות אלו", הוועדה לענייני אנטישמיות והכחשת שואה של הברית הבינלאומית לשימור זכר השואה IHRA קראה למליאת IHRA בבודפשט 2015 לאמץ את הגדרת העבודה הבאה לאנטישמיות.

ב-26 במאי 2016, המליאה בבוקרשט החליטה לאמץ את הגדרת העבודה הלא מחייבת משפטית הבאה של אנטישמיות:

"אנטישמיות היא תפיסה מסוימת של יהודים, שיכולה לבוא לידי ביטוי כשנאה כלפי יהודים. ביטויים מילוליים וגופניים של אנטישמיות מכוונים כלפי יחידים, יהודים או לא-יהודים, ו-או נגד רכושם, נגד מוסדות של קהילה יהודית ואתרים דתיים".

כדי להנחות את IHRA במלאכתו, הדוגמאות הבאות ישמשו להבהרה:

ביטויים מעין אלה יכולים גם להיות מכוונים נגד מדינת ישראל, כשזו נתפסת כקולקטיב יהודי. עם זאת, ביקורת כלפי ישראל הדומה לזו המופנית כלפי כל מדינה אחרת אינה יכולה להיתפס כאנטישמית. לעיתים קרובות, אנטישמיות מאשימה יהודים ברקימת מזימות כדי להזיק לאנושות, ולעיתים קרובות נעשה בה שימוש כדי להטיל את האחריות על היהודים בגין כל מה שמשתבש. אנטישמיות באה לידי ביטוי בדיבור, בכתיבה, באופנים ויזואליים ובמעשים, ועושה שימוש בסטריאוטיפים אפלים ובקווי אופי שליליים.

דוגמאות עכשוויות של אנטישמיות בחיים הציבוריים, בתקשורת, בבתי ספר, במקומות עבודה ובמרחבים דתיים יכולות לכלול גם, אך לא רק, את הנקודות הבאות:

• קריאה לעזרה או הצדקה של הרג יהודים, או פגיעה בהם בשם אידיאולוגיה קיצונית או בשם ראייה דתית קיצונית.
• העלאת התייחסויות זדוניות השוללות מיהודים את אנושיותם, עושות להם דה-הומניזציה, דמוניזציה, או מייחסות להם סטריאוטיפים כיחידים או כקשורים לעוצמה של היהודים כקבוצה – כמו, אם כי לא באופן בלעדי, המיתוס על מזימה יהודית עולמית לשלוט על התקשורת, הכלכלה, הממשלה או מוסדות אחרים של החברה.
• האשמת היהודים כעם בהיותם אחראים למעשים שליליים, אמיתיים או מדומים, שבוצעו ע"י אדם יהודי מסוים או קבוצה, או אפילו למעשים שבוצעו ע"י לא-יהודים.
• הכחשת הקיום, המטרה, המכניזם (למשל תאי הגזים) והמגמתיות של השמדת העם היהודי בידי גרמניה הנאצית, תומכיה ובני בריתה במהלך מלה"ע השנייה (השואה).
• האשמת היהודים כעם, או את ישראל כמדינה, בהמצאת השואה או בהגזמה בממדיה.
• האשמת אזרחים יהודים, שאינם חיים בישראל, בהיותם נאמנים יותר למדינת ישראל או בהעדפת האינטרסים של היהודים ברחבי העולם על פני האינטרסים של המדינה שבה הם חיים.
• הכחשת זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית, בין היתר באמצעות הטענה שקיומה של מדינת ישראל היא יוזמה גזענית.
• יישום סטנדרטים כפולים כלפי ישראל בדרישה ממנה לנהוג באופן שאינו צפוי או אינו נדרש מכל אומה דמוקרטית אחרת.
• שימוש בסמלים או בדימויים הקשורים לאנטישמיות הקלאסית (כמו למשל הטענה, שהיהודים הרגו את ישו או עלילות דם) כדי לאפיין את ישראל או ישראלים.
• השוואה בין מדיניותה העכשווית של ישראל לבין זו של הנאצים.
• ראייה קיבוצית של היהודים כאחראים לפעולותיה של מדינת ישראל.

אקטים אנטישמיים הם פליליים כאשר הם מוגדרים כך בחוק (למשל, הכחשת שואה או הפצת חומרים אנטישמיים במדינות מסוימות).

מעשים פליליים הם אנטישמיים כאשר נשואי המתקפות, בין שהם אנשים או רכוש – כגון בניינים, בתי ספר, מקומות תפילה ובתי קברות נבחרו לפגיעה משום שהם, או נתפסים, יהודיים או קשורים ליהודים.

אפליה אנטישמית היא מניעה מיהודים הזדמנויות או שירותים הפתוחים לאחרים והיא איננה חוקית במדינות רבות.

נספח ד' – תוצאות סקר  PAWבקרב יהודי ארה"ב בנוגע לישראל, המלחמה והשפעותיה[74]

מאז תחילת המלחמה 9 מתוך 10 יהודים אמריקאים אמרו שהם חושבים שהאפליה נגד יהודים גברה מאז תחילת מלחמת "חרבות ברזל". שלושה רבעים אמרו כי הם נפגעו באופן אישי ממשהו שראו או שמעו בחדשות או ברשתות החברתיות על המלחמה.

ההפרדה הנדרשת פה היא בין צעירים ומבוגרים ובין דמוקרטים ורפובליקנים: רוב היהודים הבוגרים אומרים שהצורה שבה חמאס תקפה את ישראל הייתה לא מקובלת (93%, הבדלים קטנים בין שכבות הגיל השונות). לעומת זאת, יש הבדלים בנוגע לצורה שבה תופסים היהודים את תגובת ישראל: 52% מהיהודים בגילאי 18–34 אומרים שהיא הייתה מקובלת ו-42% אומרים שלא. לעומת זאת, 68% מהיהודים בגילאי 50 ומעלה אומרים שהיא הייתה מקובלת. רוב מוחלט מהיהודים אומרים שהסיבות של חמאס למלחמה בישראל לא תקפות מלכתחילה – 77%. אבל, יש הבדלים בין קבוצות הגיל- 31% מגילאי 18–34 אומרים שהסיבות של חמאס תקפות, בניגוד לשאר קבוצות הגיל שם המספר עומד על 11%–13%.

בהשוואה, 89% מהיהודים האמריקאים אומרים שהסיבות של ישראל למלחמה מוצדקות, היקף הגבוה בהרבה מ-58% מכלל הבוגרים בארה"ב. אבל גם פה קיימים הבדלים בין הדורות – 17% מהדור הצעיר אומר שהן לא תקפות לעומת 8% מגילאי 35–49, 3% מגילאי 50–64 ורק 2% מגילאי 65 ומעלה.

רוב מוחלט של היהודים האמריקאים חשים דעה חיובית על ישראלים (89%), כשגם פה יש הבדלים בין הצעירים לבוגרים – 81% לצעירים לעומת 93% לשתי שכבות האוכלוסייה הגדולות יותר. 54% מהיהודים מביעים עמדה חיובית כלפי הממשלה הישראלית (45–53, 54–64). אולם, 58% משכבת הגיל הצעירה מביעים עמדה חיובית כלפי הפלסטינים, פער של מעל 20% מממוצע שאר השכבות. בסך הכול היחס החיובי של היהודים האמריקאים לישראל ולממשלה הישראלית גבוה לעומת שאר הציבור האמריקאי (89% מול 64%; 54% מול 41%).

גם האוריינטציה המפלגתית משחקת פה תפקיד – 85% מאלה שמזדהים כרפובליקנים או נוטים אליהם מביעים רגשות חיוביים כלפי הממשלה הישראלית לעומת 41% מאלה שמזדהים כדמוקרטים או נוטים אליהם (68% מהיהודים נוטים לצד הדמוקרטי לעומת 29% לצד הרפובליקני). עמדות אלו מתבטאות גם לצד השני, 52% לעומת 20% בהבעת רגשות אוהדים כלפי הפלסטינים (דמוקרטים–רפובליקנים). ההבדלים מתבטאים בתמיכה רחבה יותר מצד יהודים מבוגרים יותר בישראלים ופחות בפלסטינים וברשות הפלסטינית (ולהפך).

לגבי הפתרון – 79% חושבים שארה"ב צריכה לשחק לפחות תפקיד מינורי בפתרון דיפלומטי למלחמה. 74% מביעים הסכמה לסיוע צבאי אמריקאי לישראל ו-61% לסיוע הומניטרי לתושבי עזה. היהודים תומכים במעורבות אמריקאית בהיקף גבוה יותר משאר האמריקאים. יהודים מבוגרים יותר צפויים לתמוך במעורבות דיפלומטית גדולה במלחמה – 54% מהיהודים בגילאי 65 ומעלה לעומת 33% בגילאי 18–34. גם בסיוע צבאי לישראל יש הבדלים 82% (50 ומעלה) לעומת 51% (18–34).

הדעה על פעילות ביידן – 35% מהיהודים בגילאי 50 ומטה אומרים שהוא נוקט איזון נכון בין ישראלים לפלסטינים לעומת 53% מהיהודים בגילאי 50 ומעלה. אפליה נגד יהודים – פה יש תוצאות חד-משמעיות – 94% אומרים שיש אפליה כלשהי נגד יהודים בארה"ב, ו-72% אומרים שמדובר באפליה רבה. התוצאות דומות יחסית לאלה של שאר האמריקאים, ש-82% מהם אומרים שיש אפליה כלשהי נגד יהודים.

לפי המחקר, ליהודים רפובליקנים יש פחות נטייה לעומת יהודים דמוקרטים להגיד שקבוצות כמו מוסלמים או שחורים חוות אפליה בארה"ב, ושמאז תחילת המלחמה האפליה נגד מוסלמים וערבים גברה.

74% מהיהודים אומרים כי הם נעלבו בגלל משהו שראו ברשתות החברתיות או בחדשות על המלחמה וחצי נעלבו ממשהו שמישהו בסביבתם אמר. כרבע הפסיקו לדבר עם מישהו או חסמו/הפסיקו לעקוב אחרי מישהו באינטרנט בגלל משהו שהוא אמר על המלחמה. הנטייה של היהודים לכך גבוהה לעומת שאר האוכלוסייה האמריקאית.

אפשר להסיק מספר תובנות מהסקר – ככל שהגיל יורד התמיכה בישראל או הפרו-ישראליות פוחתת בכל המובנים: תמיכה בישראלים, בממשלה הישראלית, בסיוע אמריקאי ובסיבות שמאחורי המלחמה. מנגד, התמיכה בפלסטינים בקרב הציבור היהודי הצעיר עולה: תמיכה גוברת בפלסטינים, סיוע להם והצדקת הסיבות למלחמה (הגם שבמידה פחותה). אפשר גם לראות שלפחות מצד התחושות, הציבור היהודי מרגיש הרבה פחות בנוח, עם תחושת פגיעות גבוהה, לצד תחושות של אפליה ואף ניתוק קשרים בעקבות המלחמה. נוסף על כך, התמיכה בציבור היהודי-רפובליקני היא כמעט בלתי מסויגת לעומת הציבור הדמוקרטי, שם ההבדלים בולטים הרבה יותר.

הערות שוליים

[1] הסוכנות היהודית, ערב ראש השנה תשפ"ד: כ-15.7 מיליון יהודים בעולם, מתוכם 7.2 מיליון חיים בישראל, 2023. https://www.jewishagency.org/il/jewish-population-report-2023/, מעריב, ג'וש ארונסון, לכבוד השנה החדשה: כמה יהודים יש ברחבי העולם?, 2024, https://www.maariv.co.il/news/israel/article-1137371

[2] צרפת – כ-440 אלף נפש, קנדה – כ-398 אלף נפש, בריטניה – כ-312 אלף נפש, ארגנטינה – כ-171 אלף נפש, רוסיה – כ-132 אלף נפש, גרמניה – כ-125 אלף נפש, אוסטרליה – כ-117 אלף נפש, ברזיל – כ-90 אלף נפש, דרום אפריקה – כ-50 אלף נפש, הונגריה – כ-46 אלף נפש, מקסיקו – כ-40 אלף נפש, אוקראינה – כ-33 אלף נפש, הולנד – כ-29,700 נפש, בלגיה – כ-29 אלף נפש, איטליה – כ-26,900 נפש, שווייץ – כ-20,500 נפש, אורוגוואי – כ-16,200 נפש, צ'ילה – כ-15,700 נפש, שוודיה – כ-14,900 נפש, ספרד – כ-13 אלף נפש, אוסטריה – כ-10,300 נפש, פנמה – כ-10 אלף נפש. נוסף על כך, במדינות ערביות ומוסלמיות חיים כ-27 אלף יהודים (14,200 בטורקיה, 9,100 באיראן, 2,100 במרוקו, 1,000 בתוניסיה וכ-500 באיחוד האמירויות).

[3] האוניברסיטה העברית בירושלים, Berman Jewish DataBank, , סרג'יו דלה פרגולה, ארנולד דשפסקי, אירה שסקין, World Jewish Population 2021, 2022, עמ' 7–11. https://www.jewishdatabank.org/api/download/?studyId=1185&mediaId=bjdb%5C2021_World_Jewish_Population_AJYB_(DellaPergola)_DB_Public.pdf

[4] שם, עמ' 16–21.

[5] שם, עמ' 13–15.

[6] הכנסת – מרכז המחקר והמידע, אילה אליהו, מידע על השתייכותם של יהודי ארה"ב לזרמים דתיים, 2022. https://fs.knesset.gov.il/globaldocs/MMM/324387b0-8a9f-ec11-8148-00155d082403/2_324387b0-8a9f-ec11-8148-00155d082403_11_19469.pdf

[7] Pew Research Center, Becka A. Alper, How U.S. Jews are experiencing the Israel-Hamas war, 2024. https://www.pewresearch.org/short-reads/2024/04/02/how-us-jews-are-experiencing-the-israel-hamas-war/

[8] שם.

[9] שם.

[10] קיים ויכוח בנושא בין הזרמים השונים, אולם ככלל הזרמים האורתודוקסי והקונסרבטיבי קובעים כי היהדות נקבעת על פי האם, בעוד הזרם הרפורמי מכיר ביהדותו גם של מי שרק אביו יהודי.

[11] Ynet, טלי פרקש, התבוללות, היטמעות, התרחקות: כך מצטמק העם היהודי, 2016. https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4860860,00.html

[12] ייתכן כי הפסקת הגדילה באחוז נישואי התערובת נובע משינוי בצורת החינוך של הדורות הצעירים, המסייעת לחזק את הזהות היהודית, או מכיוון שהאוכלוסיות המועדות לנישואי תערובת הצטמצמו מסיבות שונות, כך שההשפעה על אחוזי התופעה ירדה. בכל אופן, אין בידינו מידע מספק בשביל לקבוע זאת.

[13] ערוץ 7, מומחה לדמוגרפיה יהודית: שיעור ההתבוללות באירופה קטן מבארה"ב, 2023. https://www.inn.co.il/news/595556

[14] Ynet, יניב פוהורילס, הישראלים בחו"ל מתבוללים יותר מיהודי התפוצות, 2017. https://www.ynet.co.il/judaism/article/4935700

[15] מקור ראשון, אליהו בירנבוים, האם ישראלים שהיגרו למדינות אחרות מועדים להתבוללות?, 2022. https://www.makorrishon.co.il/judaism/520307/

[16] המכון למדיניות העם היהודי, חיה אקשטיין, אבינועם בר-יוסף, אבי גיל, מתיו גרסון, ענבל הקמן, מיכאל הרצוג, שלום סולומון ואלד, יוסי חן, דב מימון, נח סלפקוב, סטיבן פופר, גתית פז-לוי, שלמה פישר, דן פפרמן, עוזי רבהון, שמואל רוזנר, ג'ון רסקיי, מצב העם היהודי הערכה שנתית 2017, עמ' 90–93. JPPIAA2017HEB.pdf .

[17] IAC – Israeli American Council, About the IAC. https://iac360.org/about-the-iac/

[18] משמעות שם הארגון, שהחל את פעילותו בברלין, היא "ביחד" בגרמנית.

[19] Ynet, אטילה שומפלבי, הרצוג על יחסם של שרים ליהדות התפוצות: "גורמים לנזק נוראי", 2018. https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-5295221,00.html

[20] סיבה זאת דומה להתבוללות, אולם בה לא בהכרח מתקיים קשר זוגי עם אדם שאינו יהודי, אלא האדם מפסיק לשייך עצמו לקהילה היהודית, גם אם הצד השני בזוגיות יהודי בעצמו. לאור זאת, יש מספר גורמים הרלוונטיים לשתי הסיבות.

[21] כפי שנכתב לעיל, מחוץ לישראל היהודים צריכים לרוב לבצע בחירה אקטיבית בשביל להשתייך לקהילה יהודית, בחירה שהיא קשה לעיתים קרובות, בניגוד לחיים בארץ, שבהם השתייכות לקהילה יהודית היא ברירת המחדל. ברירת המחדל נוגעת גם לחילונים במדינה, מכיוון שחבריהם ועמיתיהם יהודים ברובם והתרבות היהודית סובבת את כל המרחב הציבורי ברחבי הארץ.

[22] Ynet, יניב פוהורילס, "והרי התחזיות: בעוד עשר שנים רוב היהודים בעולם יחיו בישראל", 2022. https://www.ynet.co.il/judaism/article/rkijdb6wo

[23] "הברית הבין-לאומית לשימור זכר השואה". ארגון בין-ממשלתי שהוקם בשנת 1998 המאחד ממשלות ומומחים בניסיון לחזק ולקדם חינוך בנושא השואה.

[24] נוסף להגדרה הכללית, הגדרת העבודה של ה-IHRA כוללת 11 דוגמאות לאנטישמיות. ראו נספח ג'. International Holocaust Remembrance Aliance, הגדרת העבודה לאנטישמיות. https://holocaustremembrance.com/resources/working-definition-of-antisemitism-he. להרחבה על הגדרת העובדה, ביקורות ותגובות לביקורות ראו INSS, טליה נעמת, דינה פורת, ג'ובאני קאר, הגדרת העבודה לאנטישמיות של IHRA: ביקורת, יישום וחשיבות, 2021. https://www.inss.org.il/he/publication/ihra/

[25] UC Berkeley, Helen Diller Institute, Ron Hassner, From which river to which sea?, 2023. https://helendillerinstitute.berkeley.edu/news/which-river-which-sea

[26] לדוגמה, במידה שאדם מתנגד לקיומה של גרמניה כמדינת הלאום של העם הגרמני התנגדות שבאה לידי ביטוי, אי אפשר להאשימו באנטישמיות בשל אנטי-ציונות, שכן הסיבה היא לא היותה של מדינת ישראל מדינת לאום של העם היהודי, אלא מדינת לאום.

[27]Boycott, Divestment and Sanctions. התנועה הוקמה בשנת 2005 והיא קוראת לנקיטת פעולות מול ישראל, עד שזאת תפסיק את דיכוי העם הפלסטיני ותיסוג מיהודה ושומרון, לצד צעדים נוספים.

[28] הסכנה מצד המוסלמים נחלקת לשניים – ארגוני הטרור ופעילותם (פגיעה ממשית); והמטיפים והאקטיביסטים הקוראים לפעילות מול מדינת ישראל ויהודים (הסתה ותודעה).

[29] Washington Monthly, David Masciotra, Right-wing extremism is even more common than you think, 2023. https://washingtonmonthly.com/2023/04/10/right-wing-extremism-is-even-more-common-than-you-think/. אומנם מדובר בסקר אחד, אך הוא מעלה חששות לגבי תפוצת תיאוריות אנטישמיות וגזעניות ברחבי ארה"ב.

[30] Anti-Defamation League, Center for Antisemitism Research, Antisemitic Attitudes in America 2024, 2024. https://www.adl.org/resources/report/antisemitic-attitudes-america-2024

[31] משרד התפוצות והמאבק באנטישמיות, תמונת מצב באוניברסיטאות בארצות הברית מאז הטבח של חמאס ב-7.10.23, 2024. https://digitaler.cld.bz/ministry-of-diaspora-5/2/

[32] The Times of Israel, JTA, Heads of 3 top US colleges refuse to say calling for genocide of Jews is harassment, 2023. https://www.timesofisrael.com/university-leaders-grilled-by-us-house-on-campus-antisemitism-amid-israel-hamas-war/

[33] ארגון הביטחון של הקהילה היהודית בבריטניה.

[34] כאן 11, אוחזים בדגלי פלסטין וקוראים נגד ישראל: המתקפה נגד החסידים האנטי-ציונים, 2023. https://www.kan.org.il/content/kan-news/newstv/p-11894/s1/607900/

[35] לאורך השנים האחרונות יש עלייה בהיקף האירועים האנטישמיים. כך, בשנת 2022 נרשמה עלייה ברוב המדינות לעומת שנת 2021.

[36] משרד התפוצות והמאבק באנטישמיות, מצב האנטישמיות דו"ח מסכם לשנת 2023, 2024, עמ' 17–19. https://www.gov.il/BlobFolder/reports/antisemitism_report_2023/he/anti-semitism_Doh_Antishemiyut_2023_WEB.pdf

[37] The Times of Israel, Giovanni Giacalone, Anti-Jewish and anti-Israel activity spread in Europe, 2024. לינק

[38] מעריב, הוכה למוות: יהודי נרצח בהפגנה פרו-פלסטינית בארה"ב, 2023. https://www.maariv.co.il/news/world/Article-1050353

[39] משרד התפוצות והמאבק באנטישמיות, מצב האנטישמיות דו"ח מסכם לשנת 2023, 2024, עמ' 25–27. מצב האנטישמיות | דו"ח מסכם לשנת 2023

[40]The Journal of Holocaust Research, Jan Garbowski, Shira Klein, Wikipedia’s intentional distortion of the history of the Holocaust, 2023, pages 133-190. https://www.tandfonline.com/doi/full/10.1080/25785648.2023.2168939#d1e162 ;
National Council of Resistance of Iran, Farid Mahoutchi, In the war for narratives Iran’s regime takes to Wikipedia, 2024.

https://www.ncr-iran.org/en/news/iran-resistance/demonizing-mek/in-the-war-for-narratives-irans-regime-takes-to-wikipedia/

[41] ADL, Tel Aviv University, Antisemitism Worldwide Report for 2023, 2024, pages 13-26. https://cst.tau.ac.il/wp-content/uploads/2024/05/AntisemitismWorldwide_2023_Final.pdf

[42] כאן 11, אלכס נירנבורג, אין מקום בטוח: כל הנתונים על הזינוק באנטישמיות בעולם, 2024. https://www.kan.org.il/content/kan-news/global/695476/

[43] ב-8 באוקטובר 2023 ירה שוטר מצרי בשלושה תיירים ישראלים ובמדריך מצרי בעיר אלכסנדריה במדינה ורצח אותם, עקב זיהוים כיהודים. ב-10 במאי 2024 רצח שוטר תוניסאי 5בני אדם, מתוכם שני יהודים, לאחר שירה על בית כנסת באי ג'רבה באירוע לרגל ל"ג בעומר.

[44] הביטחוניסטים, תמיר ברהום, אונר"א: ארגון סיוע לחמאס?, 2024. https://idsf.org.il/papers/unra-an-aid-to-hamas/

[45] מקור ראשון, צביקה קליין, שוב: הצעת חוק לאיסור ברית מילה בדנמרק, 2020. https://www.makorrishon.co.il/international/262529; Ynet, קובי נחשוני, חשש יהודי: חוקים נגד ברית מילה באירופה, 2011. https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4143739,00.html; הארץ, האריט שרווד, איסלנד בדרך להפוך למדינה הראשונה באירופה שתאסור מילת בנים, 2018. https://www.haaretz.co.il/news/world/europe/2018-02-18/ty-article/0000017f-f353-dc28-a17f-ff773c850000; וואלה, דנה ירקצי, המחוקק הבלגי שנאבק באיסור על ברית מילה: זה יהיה סוף הקהילה היהודית, 2020. https://news.walla.co.il/item/3342836.

[46] Ynet, איתמר אייכנר, ביהמ"ש של האיחוד האירופי אישר: השחיטה הכשרה בשני מחוזות בבלגיה נותרה מחוץ לחוק, 2024. https://www.ynet.co.il/judaism/article/rjl1nbija

[47] משרד התפוצות והמאבק באנטישמיות, מצב האנטישמיות דו"ח מסכם לשנת 2023, 2024, עמ' 28–32. https://www.gov.il/BlobFolder/reports/antisemitism_report_2023/he/anti-semitism_Doh_Antishemiyut_2023_WEB.pdf

[48] שם, עמ' 12.

[49] UNESCO, UNESCO and the French Ministry of national education train educators in France to address antisemitism, 2024. https://www.unesco.org/en/articles/unesco-and-french-ministry-national-education-train-educators-france-address-antisemitism . חשוב לציין כי אונס"קו ידוע בהחלטותיו השנויות במחלוקת כמו הכרה במערת המכפלה כאתר מורשת פלסטיני.

[50] U.S. Department of Justice, The U.S. National Strategy to Counter Antisemitism, 2024. Hate Crimes | The U.S. National Strategy to Counter Antisemitism | United States Department of Justice .  התוכנית, באורך 60 עמודים, כוללת ארבעה חלקים: הגברת המודעות וההבנה של אנטישמיות, בין היתר האיום שהיא מטילה על ארה"ב והגברת ההכרה של המורשת היהודית במדינה; הגברת הביטחון של הקהילות היהודיות; מאבק בנורמליזציה של אנטישמיות ומאבק באפליה על רקע אנטישמיות; ובניית שיתוף פעולה וסולידריות בין קהילות במטרה להתמודד עם השנאה.

[51] בין היתר פעולות בתחום החינוך, מדידת אנטישמיות, איסוף ודיווח על גזענות ואפליה, פיתוח כלים לשיפור השיח באינטרנט ותמיכה בקורבנות.

[52] Federal Government Commissioner for Jewish Life in Germany and the Fight against Antisemitism, National Strategy against Antisemitism and for Jewish Life, 2022. https://www.bmi.bund.de/SharedDocs/downloads/EN/publikationen/2023/BMI23001.pdf?__blob=publicationFile&v=7

[53] CONGRESS.GOV, https://www.congress.gov/bill/118th-congress/senate-resolution/497

[54] אפשר למנות גם פעולות שננקטו מאז תחילת המלחמה בלוקסמבורג, איטליה, שווייץ, איחוד האמירויות וארגנטינה, לצד מדינות נוספות. נוסף על כך, יש פעולות נוספות שננקטו בארה"ב עצמה, כמו פעולות במסגרת המאבק באנטישמיות בקמפוסים במדינה.

[55] The Times of Israel, Giovanni Giacalone, The hate speech of an imam in Italy who accuses Israelis of not being Jewish, 2024. https://blogs.timesofisrael.com/the-hate-speech-of-an-imam-in-italy-who-accuses-israelis-of-not-being-jewish/

[56]Foundation for Jewish Camp, Bethany Berger, Julia Maiolo, Nila Rosen, Gaby Tropp, Trends reports: state of Jewish camp 2022. https://jewishcamp.org/wp-content/uploads/2023/02/FJC-Census-Report-2022.pdf

[57]JCC Association of North America. https://jcca.org/

[58] אתר חב"ד – https://chabadoncampus.org/, אתר ארגון "הלל" – https://www.hillel.org/.

[59] על פי עמוד משרד התפוצות והמאבק באנטישמיות באתר ממשלת ישראל – https://www.gov.il/he/departments/ministry_of_diaspora/govil-landing-page

[60] החלטה מספר 184 של הממשלה ה-35, בראשות בנימין נתניהו. משרד ראש הממשלה, מזכירות הממשלה, המתווה הממשלתי להבטחת עתיד העם היהודי בתפוצות. https://www.gov.il/he/pages/dec184_2020

[61] Genesis Philanthropy Group, ממשלת ישראל, מגילת הייעוד המשותף, 2020. לינק

[62] משרד התפוצות והמאבק באנטישמיות, SMARTJ. https://www.gov.il/he/pages/smartj_diaspora

[63] משרד התפוצות והמאבק באנטישמיות, פעילות בעולם, חינוך פורמלי – https://www.gov.il/he/departments/topics/formal_education_wd/govil-landing-page

[64] לנתוני העלייה המלאים על פי הממשלה ראו https://data.gov.il/dataset/new-olim-by-years

[65] לפי נתוני ועדת העלייה, הקליטה והתפוצות. חדשות הכנסת, בשנת 2023 הגיעו לישראל 45,533 עולים, מדובר בירידה של 40% ביחס לשנים 2022, 2023. https://main.knesset.gov.il/news/pressreleases/pages/press20.12.23u.aspx

[66] גלובס, ויקי אוסלנדר, תורמים אבל פחות: למה הפילנתרופים הגדולים של ארה"ב כבר לא להוטים לתרום לארגונים בישראל?, 2019. https://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1001298073

[67] מתוך סכום זה 1.26 מיליארד דולר נאספו ע"י ארגונים שונים ברחבי העולם, 91.5 מיליון דולר נאספו בגיוס המונים, 28.6 מיליון דולר הגיעו כתרומות לישראל בדמות מוצרים שווי ערך ככסף ו-30 מיליון דולר הגיעו כהלוואות. ועדת העלייה הקליטה והתפוצות, חדשות הוועדה, תרומת יהדות התפוצות לישראל בזמן המלחמה, 2024. לינק

[68] משרד התפוצות והמאבק באנטישמיות, מיפוי תרומת יהדות התפוצות במלחמת "חרבות ברזל", 2024. https://www.gov.il/BlobFolder/reports/donation_report/he/Publications_AMI%20Report_donation.pdf

[69] וואלה, זינוק אדיר: הבונדס גייס 3.6 מיליארד דולר מתחילת המלחמה, 2024. לינק

[70] משרד התפוצות והמאבק באנטישמיות, פעילות בעולם, חינוך פורמלי – https://www.gov.il/he/departments/topics/formal_education_wd/govil-landing-page. את אתר המיזם אפשר למצוא בקישור הבא – https://united-jed.org/

[71]משרד התפוצות והמאבק באנטישמיות, פעילות בעולם, חינוך בלתי פורמלי – https://www.gov.il/he/departments/topics/informal_education_wd/govil-landing-page. את אתר המיזם אפשר למצוא בקישור הבא – https://mosaicunited.org/

[72] את אתר המיזם אפשר למצוא בקישור הבא – https://www.smart-j.org/5-8class

[73] International Holocaust Remembrance Aliance, הגדרת העבודה לאנטישמיות. https://holocaustremembrance.com/resources/working-definition-of-antisemitism-he

[74] Pew Research Center, Becka A. Alper, How U.S. Jews are experiencing the Israel-Hamas war, 2024. תוצאות הסקר המלא והמקורי נמצאות בקישור https://www.pewresearch.org/short-reads/2024/04/02/how-us-jews-are-experiencing-the-israel-hamas-war/

הפוסט יהדות התפוצות: כיצד ישראל תגן על הנכס הגדול ביותר שלה? הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

מעט מאוד יחידות מובחרות ללוחמה בטרור ברחבי העולם, אם בכלל, יכולות להתחרות איתה. המיומנות המקצועית, הכושר המבצעי, הניסיון, נפח הפעילות וההישגים שלה, הפכו אותה לאגדה. לוחמיה הם הראשונים לצוד מחבלים שמצויים בדרכם לבצע פיגוע או שנמלטו מהזירה. היא יוצאת למאות פעולות מדי שנה, שרובן הגדול מסווג. אך גם הקומץ שפורסם הספיק כדי לבסס את מעמדה הבלתי מעורער כחוד החנית של כוחות הביטחון הישראליים.

והיא אפילו לא שייכת לצה"ל.

בואו לגלות שבע עובדות מרתקות שלא ידעתם על הימ"מ – היחידה הלאומית של ישראל ללוחמה בטרור.

1. היא מיחידות ה-SWAT המובילות בעולם

הימ"מ נחשבת לאחת היחידות הטובות בעולם ללוחמה בטרור, חילוץ בני ערובה וסיכול פיגועים. משלחת מהיחידה זכתה פעמיים ברצף (בשנים 2010, 2011) בתחרות "Urban Shields" ליחידות משטרה מובחרות, כשהיא מנצחת מספר גדול של יחידות SWAT (טקטיקות וכלי נשק מיוחדים) מרחבי ארה"ב ונבחרות בינלאומיות ללוחמה בטרור (מבחריין ומירדן). המשלחת אף השיגה את הניקוד הגבוה ביותר שמשתתפת בתחרות זו השיגה אי פעם.

2. היא לא צבאית – היא משטרתית

אף על פי שלוחמי הימ"מ מזכירים מאוד חיילי יחידות צבאיות מובחרות, היחידה לא כפופה לצה"ל אלא לפיקוד המרכזי של משמר הגבול. המשמעות? יותר חופש פעולה בתוך גבולות ישראל, סמכויות שיטור ויכולת לתמרן באופן שהצבא לא תמיד מסוגל לו. הסיבה להקמתה הייתה אחד האירועים הקשים בתולדות המדינה – טבח מעלות ב-1974, שבו נרצחו תלמידים ישראלים בעקבות כישלון בטיפול באירוע בני ערובה. זה היה הרגע שבו מקבלי ההחלטות הבינו שדרוש לישראל כוח השתלטות ייעודי ללוחמה בטרור בתוך שטח ידידותי בנוי, כלומר, בתוך המדינה עצמה.

3. אחד ממסלולי ההכשרה הקשוחים ביותר שיש

חשבתם שקורסים בצה"ל זה קשה? מסלול ההכשרה של לוחמי הימ"מ הוא מהתובעניים בעולם: לוחמה אורבנית, צליפה, פריצה, קרב מגע והתמודדות עם תרחישים קיצוניים. רק החזקים ביותר מצליחים לעבור אותו. לא מדובר במבדקי כושר פיזי בלבד – המועמדים נבחנים גם על קור רוח, אינטואיציה ויכולת לקבל ולבצע החלטות קריטיות בשבריר שנייה.

4. היא "צבא" קומנדו שלם ביחידה אחת

כשלוחמי הימ"מ יוצאים לפעולה, הם לא מחכים לאף אחד – הם כוח עצמאי לחלוטין. בתוך היחידה יש צוותי פריצה, צלפים, לוחמי קומנדו, צנחנים, מסתערבים, "קופים" (לוחמים המתמחים בטיפוס, גלישה וחילוץ) צוותים טכנולוגיים – וגם כלבנים. אחד הכלבים המפורסמים ביחידה הוא "רמבו", כלב תקיפה מסוג מלינואה, שעבר הכשרה מיוחדת לאיתור מחבלים וסיוע בהשתלטות על זירות טרור. כן, אפילו לכלבים בימ"מ יש הכשרה ברמה של לוחם קומנדו.

5. הטכנולוגיות המתקדמות ביותר – הרבה לפני כולם

היחידה מפתחת ומזמינה לעצמה ציוד מיוחד שאי אפשר למצוא בשום מקום אחר. נשקים מותאמים אישית, אמצעי ראיית לילה מהדור הבא, מטולי כתף עם רקטות, "קרנפים" (רחפנים שחומשו במטולי רימונים) ורובוטים שמשמשים לפריצת מבנים ולסילוק מטענים – כל דבר שהופך את הפעילות למדויקת יותר, קטלנית יותר, ובטוחה יותר עבור הלוחמים.

6. "ארנון" – המבצע שהחזיר את התקווה לכולנו

הימ"מ ביצעה אלפי מבצעי גבורה נועזים לאורך השנים, אבל אחד הדרמטיים שבהם התרחש רק לאחרונה – מבצע "ארנון". בשמונה ביוני 2024, במבצע משותף עם השב"כ וכוחות נוספים, הימ"מ פרצה למחנה הפליטים נוסייראת בעזה ותחת אש כבדה חילצה ושחררה ארבעה ישראלים שנחטפו במהלך הטבח בפסטיבל נובה בשבעה באוקטובר: נועה ארגמני, אנדריי קוזלוב, שלומי זיו ואלמוג מאיר ג'אן. במהלך חילופי האש, מפקד צוות ולוחם הימ"מ פקד ארנון זמורה נפצע אנושות. לאחר שמת מפצעיו בבית החולים, הועלה ארנון לדרגת רב-פקד והמבצע (שנקרא במקור "מבצע זרעי קיץ") נקרא על שמו.

7. לא פורשים ממנה כל כך מהר

בעוד ביחידות מובחרות אחרות בארץ ובעולם הלוחמים נפרדים מהמדים סביב גיל 40, הימ"מ ממשיכה להפעיל את לוחמיה עד גיל 57 – מה שמאפשר להם לצבור ניסיון מבצעי שאין שני לו. מדובר ביתרון עצום, כי אין תחליף לשנים של התמודדות עם מצבי קיצון ואינספור פעולות חשאיות.

המורשת נמשכת

בשבעה באוקטובר איבדה הימ"מ תשעה לוחמים שהיו הראשונים להגיע לצמתים המרכזיים בניסיון לבלום את מתקפת מרצחי חמאס. שני לוחמים נוספים נפלו במלחמת "חרבות ברזל". לזכרם, הונפק בול מיוחד המנציח את גיבורי הימ"מ.

על עוז רוחם של לוחמיה זכתה הימ"מ בצל"ש הרמטכ"ל, וחמש פעמים לפחות בצל"ש מפכ"ל משטרת ישראל. בין לוחמי היחידה הרבים שזכו בצל"שים ובעיטורים אפשר למנות את מקבלי עיטור האומץ רב-ניצב אסף חפץ, ניצב דוד צור וניצב בועז גולדברג, את מקבל עיטור המופת ניצב נחשון נגלר ואת מקבל צל"ש המפכ"ל רב-נגד נעם רז.

הימ"מ ממשיכה להילחם, להעצים את יכולותיה והכי חשוב – לשמור עלינו, בין אם נדע על כך או לא. אז בפעם הבאה שאתם שומעים על פיגוע שסוכל, חילוץ עוצר נשימה או מצוד אחר מחבלים שהסתיים בחיסולם, תדעו שמאחורי הקלעים עומדת יחידה של אנשים שלא יודעים פחד – רק שליחות.

קרדיט תמונה ראשית: משטרת ישראל

הפוסט שבע עובדות שלא ידעתם על הימ"מ הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

מה עולה לכם בראש כשאתם שומעים את המילים "חוות בודדים" או "חווה חקלאית ביהודה ושומרון"? יש מצב שקופצת לכם לראש תמונה של מתחם חתרני ובו משפחה לא מאוד נורמטיבית. אז זהו, שלא.

בניגוד לדימוי הרווח, החוות החקלאיות לא רק שאינן חתרניות, אלא הן חלק מפרויקט ביטחוני, חברתי וחינוכי חיוני של מדינת ישראל, כחלק מאסטרטגיה סדורה. הפרויקט הזה בולם מדי יום ביומו את מזימת הרשות הפלסטינית להקים מדינה באופן חד-צדדי בשטחי C, והכול תוך חינוך צעירים לציונות, עבודת אדמה ואהבת הארץ. כדי להכיר טוב יותר את הפרויקט, נחזור לראשיתו.

החוות החקלאיות סללו את הדרך להקמת המדינה

כבר ב-1908, המשרד הארצישראלי בראשות ארתור רופין – הזרוע המבצעת של ההסתדרות הציונית בארץ ישראל – החליט להקים חוות חקלאיות ברחבי הארץ שיכשירו פועלים להתיישבות. בין השאר הוקמו חוות בסג'רה, אום ג'וני, חולדה, כפר אוריה, באר טוביה, בית עריף (בן שמן) וחיטין, ואגרונומים ומומחים לחקלאות סייעו להן להתפתח.

החלק שמילאו החוות החקלאיות בהגשמת החזון הציוני ובהקמת המדינה עלה לאין שיעור על ייעודן הרשמי. בחוות סג'רה, שהפועל המפורסם ביותר בה היה דוד בן־גוריון, הוקמו כוח המגן העברי (בגלגולו הראשון, כארגון השמירה "בר גיורא"), הקולקטיב החקלאי הראשון בארץ ולגיון העבודה. מחוות כינרת צמחו הקיבוצים והמושבים הראשונים, ובה הונחו היסודות למדינה שבדרך, בדמות מוסדות כמו ארגון ההגנה, סולל בונה, תנובה והמשביר.

חוות חקלאיות: תגובה ציונית הולמת לתוכנית פיאד

לאחר הקמת המדינה קמו חוות רבות נוספות על שטחים נרחבים ולא מעובדים הראויים להתיישבות. לאחר מלחמת ששת הימים הוקמו גם חוות חקלאיות לגידול בקר בגולן. גם בנגב הוקמו למעלה מעשר חוות בודדים (חווה המוקמת ומתופעלת על ידי אדם בודד, משפחה או קבוצה מצומצמת) מאז שנות התשעים. אולם ההתפתחות החשובה ביותר בעשורים האחרונים בתחום החוות החקלאיות ותרומתן לציונות הייתה ביהודה ושומרון.

ב-2009 פרסם ראש ממשלת הרשות הפלסטינית, סלאם פיאד, תוכנית להשתלטות על שטחי C שבשליטת ישראל ולהקמה חד-צדדית של מדינה פלסטינית דה פקטו עד 2011. תוכנית זו, הידועה כתוכנית פיאד, היוותה איום משמעותי על ההתיישבות הישראלית ביהודה ושומרון ועל האינטרסים הביטחוניים והאסטרטגיים הכרוכים בה. המענה הציוני ההולם שניתן לה היה תנועת החוות החקלאיות.

מקסימום שטח במינימום משאבים

מה הופך את החוות החקלאיות לדרך יעילה במיוחד לתפוס שטח?

החוות החקלאיות הן משקים קטנים ולפיכך מצריכות השקעה מועטה מצד המדינה במשאבים ובתשתיות.

על אף השטח הקטן של החווה עצמה, היא מעניקה שליטה בשטחים רחבים בהרבה, שכן לא זו בלבד שהחקלאים מעבדים את הקרקעות הסמוכות לחווה, אלא שפעילות החווה כרוכה גם בשימוש יומיומי בשטחי מרעה נרחבים. כך, פעילותה השוטפת של החווה בולמת ניסיונות השתלטות של גורמים עוינים על הקרקע ומסייעת בסיכול פשיעה חקלאית והברחות. הנוכחות המתמדת בשטח מחזקת את שלטון החוק וריבונות המדינה באזורי הסְפָר, שכן היא מאפשרת התרעה על כל בנייה בלתי חוקית או שינוי חשוד בשטח. יתר על כן, הנוכחות הקבועה של החקלאים בשדות ובכרי המרעה מונעת היווצרות של שטחי הפקר, שעלולים להפוך למוקדי חיכוך על רקע ביטחוני.

יתרון נוסף טמון בכך שהחווה כמעט שאינה דורשת שטח בנוי, ועל כן היא משתלבת היטב במרחב, ואינה פוגעת בשטחי אש של הצבא או בשטחים ירוקים שרציפותם חשובה מבחינה אקולוגית.

לשם השוואה, הקמת יישוב או עיר מחייבת הליך תכנוני, משפטי ומנהלי מורכב, שיכול לארוך שנים, של אישור תוכנית ההקמה ומיקום מדויק בהתאם לחוק התכנון והבנייה ולתוכנית מתאר ארצית. לאחר מכן, ההקמה דורשת הליך בנייה ויצירת תשתיות מים, חשמל, ניקוז ושירותים עירוניים אחרים. משמעות הדבר היא שנדרשת השקעה מרובה ורבת שנים מצד המדינה כדי שתושבים יוכלו לאכלס שטח קטן יחסית.

בחוות החקלאיות, לעומת זאת, השקעה מזערית במשאבים ובתשתיות מספיקה כדי שמספר קטן של חקלאים, ערכיים ונחושים, יוכלו להחזיק עבור המדינה שטחים גדולים במיוחד, לעבד את האדמה או לרעות עדרים על גביה ולשמור על הגבולות.

מבחינה זו, החוות התגלו כדרך אידיאלית, אפקטיבית וחסכונית כאחד עבור המדינה להתפרש על שטחי ענק וליצור רצף טריטוריאלי החיוני מבחינה אסטרטגית ליכולתה לשמור על ביטחון אזרחיה מתוך גבולות בני הגנה – וכל זאת, במינימום השקעה מצידה.

מפעל ישראלי אסטרטגי וביטחוני

ההישגים מדברים בעד עצמם.

כיום יש למעלה ממאה חוות חקלאיות, ששומרות על למעלה משש מאות אלף דונם של אדמות מדינה ביהודה ושומרון. מפעל החוות מתפרש על שטחים עצומים ומחזיק יותר מפי שניים שטח מכל היישובים והערים ביהודה ושומרון יחד, לרבות אריאל, מעלה אדומים, ביתר עילית ומודיעין עילית. תנופת הבנייה נמשכת, ורק מאז פרוץ מלחמת "חרבות ברזל" הוקמו לפחות 15 חוות חדשות בשטח.

עשור וחצי לאחר שהקמתן צברה תאוצה, כבר אפשר לקבוע שהחוות החקלאיות ממלאות תפקיד מכריע בהגנה על ישראל מפני האיום שנשקף לה מתוכנית פיאד, בשמירה על הביטחון באזור וביצירת רצף דמוגרפי ישראלי בר הגנה בשטחי C.

בנובמבר 2021 קבעה הממשלה שכל אחד ממשרדיה, ולא משרד החקלאות בלבד, יכול לתמוך בפעילות חקלאית התנדבותית באזורי עדיפות לאומית. בדצמבר 2024 התבשרנו ששר החקלאות אבי דיכטר הורה למשרדו להתחיל להעניק לחוות החקלאיות את מענקי המרעה שחקלאים בכל אזור אחר בארץ מקבלים כבר שנים. דיכטר הגדיר את המהלך כ"בשורה אדירה לחוות החקלאיות ביהודה ושומרון", ואמר כי "לאחר עשרות שנים שבהן הופלו לרעה החלו החקלאים ביו"ש לקבל את מענקי המרעה שלהם הם ראויים".

אחדות היא כוח

מספרן הגדול של החוות ביהודה ושומרון, והיותן מפוזרות על פני שטחים נרחבים, הציבו מול בעליהן אתגרים ביטחוניים, כלכליים, לוגיסטיים ובירוקרטיים שחייבו טיפול מאורגן, מסודר ומתואם. בשנת 2024 הקימו בעלי החוות ביהודה ושומרון את איגוד החוות, שתפקידו לייצג אותם מול הרשויות, לעזור בתיאום הנדרש מול מערכת הביטחון וגורמי ממשל, ולסייע בגיוס משאבים ובהשגת מענקים שיתמכו בחוות מבחינה כלכלית.

הקמת איגוד החוות מהווה התפתחות חשובה של מפעל החוות החקלאיות. האיגוד מאפשר לחוות הרבות ביהודה ושומרון להתנהל באופן יעיל, מאורגן ומסודר יותר, ומחזק את התנועה כולה באופן משמעותי. כיום פועל איגוד החוות כדי לתמוך בחקלאים ולהרחיב את מפעל החוות ביהודה ושומרון, מתוך מחויבות לחזון העומד מאחוריו – שמירה על אדמות הלאום והבטחת אחיזה ישראלית רציפה במרחב.

האיגוד מתכוון בין היתר לתת תמריצים כספיים לחוות שיפתחו עוד מקורות הכנסה, כגון תיירות וכרמים, שיגבירו את יציבותן ואת הצלחתן הכלכלית, וכן להקמת חוות חדשות, המחייבת בניית תשתיות, אבטחה ועדר התחלתי הכרוכים בעלות ראשונית גבוהה. לצד זאת, הוא מתכוון להפעיל תוכנית חינוכית עבור בני הנוער והמתנדבים בחוות, שתכלול הכשרה מעשית בנגרות, ריתוך ורכיבה.

קו המחרשה הוא קו הגבול גם בשאר גבולות ישראל

המאבק על סיכול תוכנית פיאד להשתלטות על יהודה ושומרון עודנו בעיצומו. רק הקמת עשרות רבות של חוות נוספות תבטיח שהרשות הפלסטינית לא תשתלט על שטחי C ותפגע אנושות בהתיישבות היהודית באזורים החיוניים לשמירה על ביטחון המדינה והמהווים את ערש זהותנו.

אולם תנופת ההגשמה וההתיישבות של החוות החקלאיות אינה יכולה לעצור ביהודה ושומרון. בשנים האחרונות מספר היהודים בגליל סובל מירידה מתמשכת, ונכון ל-2023 עמד על פחות מ-15% מכלל התושבים (לעומת כרבע מהם בעבר). ואילו בנגב, התרחבות בלתי חוקית של הפזורה הבדואית והתחזקות מגמות לאומניות פלסטיניות ואף מעורבות בטרור בקרבה הופכות אותה ל"מדינה בתוך מדינה" המאיימת על יישובי הדרום.

בתקופתנו, שיטת ההתיישבות הציונית הוותיקה של החוות החקלאיות, המאפשרת לאוכלוסייה מעטה להחזיק שטחים רחבי היקף באופן שמצריך תשתיות ומשאבים מועטים יחסית, הפכה לא רק לרלוונטית מתמיד אלא גם לתנאי הכרחי לעתיד של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.

כפי שטוען בצדק ארגון "השומר החדש", החווה החקלאית היא מודל ההתיישבות של המאה ה-21. רק השקעה נרחבת של מדינת ישראל בהקמת עשרות רבות של חוות בשנים הקרובות, לא רק ביהודה ושומרון אלא גם בנגב ובגליל, כפרויקט בעל עדיפות לאומית, תאפשר לנו לשמור על כל חלקי ארץ ישראל, ולא לאבד שוב את הדרום ואת הצפון.

לפני יותר ממאה שנה אמר יוסף טרומפלדור: "במקום בו תחרוש המחרשה היהודית את התלם האחרון שם יעבור גבולנו". התובנה הזו רלוונטית יותר מתמיד. זה הופך את מפעל החוות החקלאיות למשימה הביטחונית והאסטרטגית החשובה ביותר בזמננו.

להשתתפות בפרויקט איגוד החוות

הפוסט החוות החקלאיות: הציונות של העתיד הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

בשבת שמחת תורה, השבעה באוקטובר 2023, כשאלפי מחבלים חמושים פרצו את גדר המערכת סביב רצועת עזה וחדרו ליישובי העוטף, הם נתקלו במה שכנראה לא ציפו לו – שוטרי משטרת ישראל. אותם שוטרים, שתפקידם היומיומי נע בין אכיפת תנועה, חקירת עבירות וטיפול בתלונות של אזרחים, מצאו את עצמם בחזית הלחימה בטרור, חמושים באקדחים בלבד אל מול מחבלים עם רובים, רימונים ומטולי RPG.

"שוטרי ושוטרות משטרת ישראל חתרו למגע, נלחמו תוך סיכון חייהם ובלמו את המחבלים מלהגיע ליישובים נוספים", אומר תנ"צ בדימוס סגן אלוף במיל' אורי אנגלהרד, חבר תנועת הביטחוניסטים. "שוטרים לא צעירים, שכמעט לא מבצעים אימוני ירי או כושר גופני, גילו גבורה יוצאת דופן ברגע האמת. לצידם שעטו אל השטח הלוחמים עזי הנפש של הימ"מ, המסתערבים, היס"מ ומשמר הגבול. מפקדי המשטרה נתנו בזמן פקודות אפקטיביות, האצילו סמכויות, היוו דוגמה אישית והובילו את הכוחות בנחישות ראויה להערכה".

אולם דווקא הרגעים מעוררי ההשתאות שבהם משטרת ישראל ניצבה בחוד החנית של הלחימה בטרור ממחישים את הפרדוקס המרכזי שבו היא נתונה: היא הכתובת האחרונה לכל כשל מערכתי במדינה, ונדרשת להתמודד עם משימות ביטחוניות קשות ומורכבות החורגות בהרבה מתפקידי שיטור שגרתיים, ללא המשאבים והכלים הנחוצים לכך. את המצב הזה אנגלהרד, שמילא מגוון תפקידים בכירים במערכת הביטחון ובחברות הייטק בינלאומיות, מבקש לשנות.

הייטק, משפטים ופרשת השבוע

כמי שהגיע מעולם ההייטק, שירת כמפקד יחידות מחשוב מבצעיות בצה"ל והיה מנכ"ל בחברות טכנולוגיות מצליחות, החלטתו של אנגלהרד להתגייס למשטרה בעיצומה של האינתיפאדה השנייה הייתה יוצאת דופן.

"הרגשתי שזו שליחות ציונית", הוא מסביר. "ראיתי שהמשטרה סובלת לא רק מחוסר חמור בקצינים ובשוטרים אלא גם מהיעדר מערכת קשר מתפקדת, מחשוב מספק ואמצעים טכנולוגיים מתקדמים, בתקופה שבה מדינת ישראל נתונה תחת מתקפת טרור קשה, שהסבה אבדות גדולות בנפש ופחד בקרב האזרחים".

אנגלהרד בחר להניח בצד קריירה מבטיחה כדי להוביל את המהפכה הטכנולוגית במשטרת ישראל. הוא הקים ופיקד על מִנְהַל (כיום אגף) הטכנולוגיות במשטרה, שמיזג את היחידות הטכנולוגיות שסבלו עד אז מביזור וחוסר תיאום לגוף אחד, והצעיד את הארגון למאה ה-21, באמצעות ביצוע מוצלח של למעלה ממאה פרויקטים טכנולוגיים גדולים ומורכבים במקביל. האלוף יצחק (חאקי) הראל, ראש אגף התקשוב בצבא, אמר על כך ב-2003: "קחו למשל את המהפכה הטכנולוגית שהמשטרה עברה – זה משהו שאני יכול לחלום עליו".

דחיתי על הסף הצעות מפתות מאוד מחברות ידועות, להשתתף במכירת טכנולוגיות מדהימות שפיתחנו במשטרה למדינות זרות.

האם לאחר שפרשת מהמשטרה המשכת, כמו רבים מבכירי מערכת הביטחון לשעבר, לנצל את מומחיותך בטכנולוגיות ביטחוניות ולמכור אותן לחו"ל?

"לא. דחיתי על הסף הצעות מפתות מאוד מחברות ידועות, להשתתף, ולו באופן פסיבי, במכירת טכנולוגיות מדהימות שפיתחנו במשטרה למדינות זרות. התנגדתי לכך בכל תוקף. בין השאר, משום שאותן טכנולוגיות זולגות למדינות אויב ופוגעות באופן ישיר במדינת ישראל. אגף מִנְהַל הרכש הביטחוני (מנה"ר) במשרד הביטחון חייב להתוות תפיסה חדשה בעניין".

במקום זאת, אנגלהרד החליט לממש תחביב שהיה לו לאורך השנים, ולהתמקד כעורך דין ונוטריון בהעברה בין-דורית – צוואות, עיזבונות וייפוי כוח מתמשך. בניגוד לתפקידיו הקודמים, שבהם ניהל אלפי עובדים בתקציבים של למעלה ממיליארד שקלים, כאן הוא יכול לעזור באופן אישי להבטחת עתידם של הפונים אליו. "אני חש תחושת משמעות בכל מקרה שאני מצליח לפתור", הוא מעיד. מאז השבעה באוקטובר הוא מסייע, בין השאר, לטיפול בנכסים הדיגיטליים שהותירו אחריהם חללי מלחמת "חרבות ברזל".

נוסף להיותו חבר בדירקטוריונים ומתנדב בארגונים שונים, אנגלהרד שימש מרצה לניהול ולקבלת החלטות באוניברסיטת תל־אביב. תפקיד זה הוביל אותו לכתוב את הספר "סודות הניהול על פי פרשות השבוע", שביקש למלא את הוואקום הקיים בתחום הניהול באקדמיה, המסתמך באופן בלעדי על מלומדים מחו"ל, ולהאיר את סודות הניהול הטמונים בספר העתיק שהעם היהודי הנחיל לאנושות כולה – התורה.

המניע הערכי היהודי והציוני שהנחה את אנגלהרד לאורך דרכו המקצועית הוביל אותו גם להצטרף לתנועת הביטחוניסטים. "התנועה מצליחה באמצעות המחקר, קשרי הממשל, התקשורת והחינוך לתרום לקידום החירות והריבונות של העם היהודי בארצו לדורות", הוא אומר. "ההצטרפות לתנועה מעניקה משמעות נוספת לחיי, כשותף, ולו במקצת, לחיזוק הביטחון הלאומי של ישראל".

מורכבות האתגר הביטחוני

הרקע המקצועי העשיר והייחודי שלו – המחבר בין ניהול, ביטחון, טכנולוגיה, משפטים ויהדות – מאפשר לאנגלהרד להתבונן על אתגרי המשטרה מנקודת מבט רב-ממדית, רעננה ומקורית, ולהציע פתרונות הנשענים על חשיבה מחוץ לקופסה, שאינה מוגבלת לפרדיגמות המקובלות בעולם השיטור.

"ביטחון לאומי נמדד לא רק בהקשר של מלחמות מול מדינות וטרור", הוא מדגיש. "הוא כולל את ביטחון הפרט, הכלכלה והתעשייה. המשטרה מתמודדת עם איומים פליליים וביטחוניים במקביל: מהמלחמה בתאונות הדרכים, שמאז קום המדינה הסבו לנו יותר הרוגים מאשר כל מערכות ישראל, דרך המאבק בפשיעה החקלאית הפוגעת בריבונות המדינה, ועד מיגור הפשיעה המאורגנת, הגורמת לישראל נזק של מיליארדים בכל שנה".

העובדה שהביטחון הלאומי משתרע על פני תחומים רבים ומגוונים מטילה על המשטרה אחריות עצומה, מעבר לכוחותיה ולמשאביה. הדוגמה הבולטת ביותר היא המאבק בחיסולים במגזר הערבי, שמהווה אתגר לאומי וביטחוני לכל דבר.

"יש במשטרה מפקדים ושוטרים מצוינים", מסביר אנגלהרד, "שפועלים מתוך שליחות למען עם ישראל וארץ ישראל; שוטרים הפועלים סביב השעון ללא קבלת תוספת שכר עבור עבודתם הרבה בשעות נוספות, במשימות סיזיפיות, בקור ובשרב, תוך שהם חשופים לעדויות ולמראות קשים; וגם שוטרים שפיתחו טכנולוגיות מדהימות שזכו בפרסים בינלאומיים במקום הראשון. אך המשטרה קטנה מאוד ביחס למשימות הרבות המוטלות עליה. המשטרה היא בסופו של דבר זו שנדרשת לטפל בכשלים של כל המערכת. כאשר מערכות הרווחה לא מטפלות בנזקקים, כשמשרד התחבורה לא מתחזק כבישים, כשכוחות הביטחון לא מזהים מחבל – הכול מתנקז בסוף למשטרה, שמוצאת את עצמה בחזית מול בעיות שמעבר לתחום השיטור הקלאסי."

המשטרה היא נקודת הקצה של המשפך. היא נדרשת לטפל בכל הכשלים של המערכות האחרות.

הפתרון – חיזוק המשטרה הכחולה ומג"ב

אנגלהרד מציע שורת פתרונות מעשיים שיחזקו את המשטרה ויאפשרו לה למלא בהצלחה את המשימות המורכבות המוטלות עליה. "המפתח הוא הגדלת כוח האדם והתקציבים", הוא קובע. "יש להתנות אישור כל חוק או תוכנית בנייה מסיבית המטילים עומס על המשטרה, בכך שהם יְלֻוּוּ בתוספת התקנים והתקציב הנדרשת ליישומם".

כדי שהמשטרה תוכל לעמוד באתגרים הביטחוניים העומדים לפתחה, אומר אנגלהרד, יש גם להצעיר אותה באופן משמעותי. לשם כך הוא מציע לחולל מהפך במערך שוטרי החובה (שח"מ), מועמדים לשירות ביטחון העושים את שירותם הסדיר במשטרה הכחולה במקום בצה"ל.

איך היית משנה את המצב הקיים, שבו מערך שח"מ מורכב בעיקר מחיילים שצה"ל מוכן לוותר עליהם, ושלאחר הפיכתם לשוטרים נשלחים לסיור או למוקד?

"צריך להגדיל באופן דרסטי את מספר המתגייסים למשטרה בגיל 18 ולהעלות את רמתם", הוא מסביר. "יש לאפשר למשטרה לאתר ולבחור את המועמדים לגיוס אליה, במקום שתסתמך על חיילים שצה"ל בוחר להעביר אליה, ולאפשר למועמדים לשירות ביטחון לבחור אם להתגייס למשטרה הכחולה, למג"ב או לאחד מחילות צה"ל. שוטרי חובה איכותיים שישרתו ביחידות משטרה מובחרות ישפרו מאוד את כושרה המבצעי של המשטרה".

נוסף על כך, אנגלהרד סבור שעל המשטרה להיעזר בשוטרים שפרשו לגמלאות, המביאים עימם ידע, ניסיון ומוטיבציה גבוהה, ויכולים לתרום רבות לארגון.

"לצד זאת", הוא מדגיש, "יש להבטיח את המוכנות המקצועית המתמדת של כלל השוטרים ללחימה באויב, ולדאוג לכך שכל שוטר יהיה ברמת כשירות מבצעית של רובאי 03 לפחות. לשם כך דרושים אימונים תכופים יותר, ציוד מתקדם ויכולות ואמצעים טכנולוגיים השמורים כיום לשב"כ, ומוכנות טובה יותר לתרחישי חירום. רוח המפקד שצריכה לנשוב בכל שורות המשטרה היא של יושרה, מקצוענות ודבקות במשימה. זה האתוס שחייב להנחות אותה".

השינויים שמציע אנגלהרד אינם מתייחסים למשטרה הכחולה בלבד. "יש להגדיל במידה משמעותית את משמר הגבול, להקצות לו תוספת כוח אדם ואמצעים, ולהציב אותו בכל נקודות החיכוך עם האוכלוסייה הערבית", הוא אומר, "מג"ב הוא הכוח המיומן ביותר לשיטור ביטחוני, והוא צריך להוביל בתחום זה ולהוות גורם מכריע בשמירה על הביטחון השוטף. כך יוכלו רוב חילות הצבא האחרים להתמקד בייעודם העיקרי – להיות מוכנים להתקפה, להכרעה ולניצחון על האויב".

יש להגדיל את משמר הגבול ולהציב אותו בכל נקודות החיכוך עם האוכלוסייה הערבית. מג"ב הוא הכוח המיומן ביותר לשיטור ביטחוני, והוא צריך להוביל בתחום זה ולאפשר לצה"ל להתמקד בייעודו העיקרי – להיות מוכן להתקפה ולהכרעת האויב

מתגובה – ליוזמה

התוכנית שמציג אנגלהרד לחיזוק המשטרה ויכולתה להתמודד עם אתגרים פליליים וביטחוניים כאחד מהווה חלק משינוי תפיסתי עמוק בהרבה, שבמרכזו מעבר מתפיסת "כיבוי שריפות" לנטילת אחריות ארוכת טווח על ביטחון המדינה.

מה צריכה ישראל לעשות כדי להבטיח את יכולתה להתמודד עם איומים בכמה חזיתות במקביל?

"המנהיגות צריכה לעשות את כל הנדרש לשגשוג ולקיום עם ישראל בארץ ישראל לתמיד
ולחסל כל איום שמתעורר, מבפנים ומבחוץ, ולא לדחות את מה שצריך לעשות היום רק כדי להשיג שלווה מדומה בהווה".

בין הצעדים שיביאו לכך, אנגלהרד מונה יצירת אסטרטגיית ביטחון לאומי מעודכנת, המתבססת על מעבר מתגובה ליוזמה, ועל יכולותיו המוכחות של האויב ולא על כוונותיו המשוערות; עידוד הערך של חברה מגויסת והאתוס של "כל העם חזית"; ומהפכה חינוכית וערכית, שתאזן את התמקדות היתר בפרט בעזרת חיזוק המחויבות לכלל, ותנחיל לדורות הבאים את היסודות הרוחניים, הציוניים והתרבותיים המלכדים אותנו כעם.

"במקום לפעול כיהודים גלותיים, עלינו לפעול כיהודים ציוניים – מתוך גאווה לאומית ועמידה על ריבונותנו", אומר אנגלהרד. "במקום להגיב, עלינו ליזום. רק כך נוכל לבצר את ביטחונה של ישראל לדורות הבאים ולהבטיח שאסון השבעה באוקטובר לעולם לא יקרה שוב".

הפוסט המשטרה – קו ההגנה האחרון של ישראל הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

"בתנועה חברים כיום מעל ל-40 אלף איש, הכוללים נשים וגברים מגילאי העשרה עד גילאי ה-80 ומעלה, ואי אפשר להתעלם מהגיוון הזה. לכן, הקשר עם חברי התנועה הוא מבחינתי אחד הכלים החשובים ביותר של תנועת הביטחוניסטים", כך אומר איציק לב, סמנכ"ל פיתוח בתנועת "הביטחוניסטים", שאחראי במסגרת תפקידו על קשרי הקהילה בתנועה.

מה אתם עושים כדי להתחבר לשטח?

"רבים חושבים בטעות שתנועת הביטחוניסטים כוללת רק אנשי צבא וקצינים בכירים, אבל למעשה היא פתוחה לכל מי שמחזיק בתפיסת העולם שלנו ולכל אדם שמאמין בערכים שבהם אנחנו מאמינים. צמחנו השנה ביותר מ-70 אחוזים, והמטרה היא להמשיך לצמוח באותו קצב גם בשנה הבאה. לחברי התנועה אנחנו מציעים מגוון רחב של פעילויות ייחודיות, כמו הרצאות בהשתתפות אנשי ביטחון בכירים, וסיורי 'ביטחוניסט בשטח' שמתקיימים בכל הארץ – בצפון, בעוטף, ביו"ש ובירושלים. יש לתנועה קבוצות ווטסאפ שקטות של קבלת עדכונים מהשטח, שבכל אחת מהן יותר מ-1,000 איש. עד עכשיו התפרסמו בקבוצות האלה בעיקר ידיעות חדשותיות, אבל בעקבות סקרים שערכנו הבנו שהציבור רוצה יותר מזה, והתחלנו להפיץ בקבוצות האלה וובינרים מתפרצים, כרטיסים לאירועים, סיורים וגם הטבות עסקיות ייחודיות. אנחנו מתייחסים לקבוצות האלה כאל מועדון חברים".

קהילה קשובה לציבור

לב, שהגיע ל"ביטחוניסטים" מתחום ניהול הפרויקטים בהקשר המוניציפלי, שם לעצמו למטרה לא רק להגדיל את מספר חברי התנועה, אלא גם לייצר קהילה שתהיה קשובה לעמדותיהם של חבריה, גם אלה שאינם אנשי צבא בכירים. על הרקע הזה הוא יזם הקמת מערכת דיגיטלית בשם "זירת התובנות", שמאפשרת לחברי התנועה להחליף דעות ולהעלות רעיונות בסוגיות אקטואליות. מדובר במערכת מיוחדת שגם הרשויות המקומיות והצבא משתמשים בה, והיא מסוגלת לנתח כמויות מידע גדולות.

מתי השקתם את המערכת החדשה לשיתוף הציבור?

"במחצית השנייה של 2024. לפני כן נהגנו להפיץ שאלות פתוחות ברשתות החברתיות, ומכיוון שהייתה היענות מאוד יפה של חברי התנועה, התחלנו לעבוד עם המערכת החדשה שנקראת 'זירת התובנות'. בכל חודש אנחנו מעלים שאלה אקטואלית אחרת. למשל, לאחרונה: 'האם להקים ועדת חקירה ממלכתית או לאומית?' עד עכשיו הגיבו מעל 1,000 איש לכל אחת מהשאלות ששאלנו".

"שאלה שהופצה לאחרונה בין חברי התנועה באמצעות המערכת החדשה, בנושא ועדת חקירה לאירועי ה-7 באוקטובר, זכתה למספר גדול של תגובות שתוצאות הניתוח שלהן הפתיעו את ראשי התנועה"

מה הייתה המחשבה שמאחורי "זירת התובנות"?

"הרעיון היה לפתח את המערכת ככלי שבו אפשר יהיה להחליף דעות ולהעביר רעיונות גם מלמטה למעלה – כלומר לא רק מבכירי הצבא שעומדים בראש התנועה אל הציבור הלא-מומחה, אלא גם בכיוון ההפוך. המערכת מנתחת את התגובות, ומתוכן מפיקה כמה תובנות בסיסיות, שאותן אנחנו מטמיעים במסמכים שלנו. השאיפה היא להטמיע את תחושות חברי התנועה במחקרים ובדפי העמדה של התנועה שמועברים למקבלי ההחלטות. התנועה רואה חשיבות רבה בשיתוף הציבור ובחיבור בין השטח ובין הידע המקצועי של אנשי הצבא".

חוכמת ההמונים

שאלה שהופצה לאחרונה בין חברי התנועה, בנושא ועדת חקירה לאירועי ה-7 באוקטובר, זכתה למספר גדול של תגובות – מעל 700 תגובות במערכת עצמה ועוד 326 תגובות בפייסבוק. כאשר נותח תוכן התגובות, הופתעו ראשי התנועה לגלות שרובן לא נטו לכיוון אחד אלא לפשרה בין שני הקטבים. "השיח היה מאוד ער, ולא חד-משמעי", אומר לב, "מתברר שמחוץ לקיצוניים, שמביעים עמדות של קצוות, הרוב רוצה את החיבור בין ועדה ממלכתית לוועדה לאומית. כלומר, מרבית הציבור חושב שוועדת החקירה צריכה להיות ממלכתית עם היבטים של ועדת חקירה לאומית, מבחינת ניהולה והסמכויות שלה".

כאשר מדובר בכמות גדולה של תגובות שהן כל כך מורכבות ולא חד-משמעיות, זה לא מקשה מאוד על עיבוד המידע?

"אנחנו יודעים שככל שיש יותר ישראלים יש יותר דעות. עצם החיבור בין שתי האופציות שהצענו היה חידוש שבא מהציבור – הוא לא עלה כאפשרות מרכזית לפני שהפצנו את השאלה. זה פתח עבורנו צוהר נוסף: הבנו שיש רוב בציבור שמחפש את דרך האמצע. עכשיו מחלקת המחקר של 'הביטחוניסטים' תצטרך לעבד את התובנות האלה ולחפש את המודל המשולב הנכון שאותו נציע למקבלי ההחלטות".

איזה תהליך עיבוד עובר המידע?

"לפני הכול, המערכת עצמה מנתחת את המידע באמצעות בינה מלאכותית ומחלצת ממנו תובנות, ואחר כך אנחנו עוברים על המסקנות שלה ובודקים אותן. אחרי הניתוח שלנו יוצא סיכום של הדיון לכל חברי התנועה שהשתתפו בשיח – לכל חבר או חברה בהתייחס למה שהם כתבו. בשלב הבא אנחנו מעבירים את התוצאות למחלקת המחקר והיא מעבדת את המידע ומטמיעה אותו בדו"חות שלה".

המשמעות היא שאתם לומדים מהציבור?

"אנחנו קשובים לחברי התנועה ורוצים שיהיו חלק מתהליך החשיבה שלנו. אומנם נושאים הקשורים לביטחון ישראל נטו עדיין נותרו בתחומם של אנשי המקצוע, אבל בנושאים אחרים אנחנו רוצים לשמוע את התחושות של חברי התנועה ורוצים להטמיע אותן בדפי העמדה שמחברים אנשי המקצוע שלנו במחלקת המחקר. זה מאפשר לנו לחבר את הידע המקצועי עם 'חוכמת ההמונים'".

יש דוגמה נוספת לתגובות מהציבור שגרמו לתנועה לשנות את העמדות שלה?

"בהחלט קרה. למשל, בתשובה לשאלה בנושא גיוס חרדים קיבלנו תשובות מורכבות משציפינו, והן השפיעו עלינו ונגעו בנו. כשהגשנו לממשלה את 'תוכנית ה-8000' שעסקה בכך, היו כמה נקודות שהשתנו בזכות רעיונות מהציבור – למשל, ההבנה שהמסגרות יצטרכו להיות ייחודיות, שיש להכיר בייחודיות של החברה החרדית, שיש חשיבות בהסברה בתוך החברה החרדית וכן בשיתוף פעולה עם המנהיגים החרדים, וכן שיש צורך בהטבות ובתמריצים וצורך לשנות את תפיסת השירות הצבאי – מעול לזכות ולהזדמנות לתרום למדינה".

המערכת בעיניך בעצם באה לחזק את הדמוקרטיה בתנועה?

"בשלב הדיון בשאלה הפתוחה, כל המשתתפים רואים את התגובות שנכתבות, כך שאפשר לראות גם את התגובה על התגובה. נוצר סוג של שולחן עגול בין אנשים שאחד מהם יכול לשבת בקריית שמונה, אחד בירושלים ואחד בעוטף עזה. אני חושב שיש לזה הרבה כוח. המערכת לא רק מחזקת את ההיכרות של הבכירים עם הקולות של השטח, אלא גם מחזקת את תחושות השותפות והגיוון של חברי התנועה".

קידום נשים לחזית התנועה

לב לא סיים את שירותו הצבאי כקצין בכיר, אך לאחר שחרורו ממג"ב המשיך לעסוק בתחום הביטחון ורכש היכרות מעמיקה עם סוגיות ביטחון הפנים. לאורך השנים צבר ניסיון משמעותי בניהול מערכות מורכבות ובהובלת אופרציות, בעיקר בזירה המוניציפלית, שבה התמחה במגוון תחומים, בהם חינוך, ביטחון וניהול פרויקטים. בעבר שימש מנכ"ל רשת "מרכזי הצעירים בישראל" וכיום הוא מכהן בהתנדבות כחבר מועצת העיר חריש.

את אותה רוח ציבורית – של שותפות, שקיפות ומחויבות – הוא מביא גם לתנועת "הביטחוניסטים", שבה הוא פועל לקידום שיח ביטחוני רחב ומעמיק. "חשוב לי שאנשים יכירו את העשייה המגוונת של התנועה", הוא אומר. "לצד העיסוק הביטחוני, אני מקדם גם הטבות לדיור למילואימניקים, קהילת עסקים, את קהילת הבכירים, ניהול והגדלת חברי התנועה וגם את פורום הנשים של 'הביטחוניסטים', מתוך מטרה להציב את הנשים יותר בפרונט".

איך קולות לא-מקצועיים בציבור יכולים לתרום לשיח הביטחוני בתנועה?

"גם בשיח הביטחוני יש הרבה אלמנטים שהם לא בהכרח צבאיים. אמיר אביבי נוהג לומר שאי אפשר להתפשר על הביטחון – אבל יש עשרות דרכים דיפלומטיות שעשויות להציע פתרונות שמשיקים לנושא הביטחון: בחינוך, בכלכלה, בהתיישבות וכו'. ביטחון זה לא רק טנקים ומטוסים, אלא גם הטבות למילואימניקים, חקלאות, קהילה והיסטוריה. התנועה לא עוסקת רק במלחמה וצבא, אלא גם בשאלה איך להישאר חזקים ועם תפיסת ביטחון עצמאית בלי להתפשר על הציונות שלנו. בתחומים האלה אני מאמין שאפשר וצריך להיעזר ברעיונות מהציבור, ואני שואף שהמגמה הזאת תימשך".

קרדיט תמונה ראשית: טל ניר

הפוסט "תנועת הביטחוניסטים רוצה להקשיב גם לרעיונות שבאים מלמטה" הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

קשה לחשוב על השמצה ש"דור הטיקטוק" לא ספג בשנים האחרונות. אמרו עליו שהוא רדוד, אנוכי וחלש מבחינה מנטלית, שאין לו חיבור עמוק ושורשי מספיק לעם ולמדינה, שהוא דל בערכים וחסר כיוון ושאיפות לעתיד.

ואז הגיע השבעה באוקטובר וניפץ את הדימוי הזה לרסיסים.

"פתאום התברר שהנוער הישראלי הוא לא הבעיה – הוא הפתרון", אומר רס"ן (מיל') מתוקו אלמו, ראש מכינת התקומה מבית תנועת הביטחוניסטים. "הוא לא ריקני ודל ערכים אלא להפך, מחפש משמעות, שליחות לאומית והגשמה. ברגע שהוא הבין שחזרנו ל-48' וששוב עומדת לפנינו מלחמת עצמאות שמחייבת את כולנו להתגייס להגנת הבית הלאומי היהודי, הוא ידע לשים מאחוריו את המחלוקות, להתאחד ולשאת שכם אחד את האלונקה הביטחונית. המערכת הנוכחית סובלת מבעיות רבות שהובילו לקונספציה. הנוער הערכי, חדור המטרה ותחושת השליחות, שהתגלה בעקבות אסון השבעה באוקטובר, הוא המפתח לשינוי".

מתחת לכסות החומרנית והאינדיבידואליסטית שעטה על עצמו, מסביר אלמו, עלה וזרח הדור הצעיר כפי שהוא יכול להיות – מסור בכל נפשו להגנת מדינת ישראל, מלוכד מעל לכל שסע מגזרי או פוליטי ובעל תחושת שייכות עזה ועמוקה לעם היהודי ולארצו.

"באחת השעות הקשות בתולדות מדינת ישראל, גילינו איזה עתיד מופלא יכול לקום לחזון הציוני, אם רק נאפשר ונסייע לו לצמוח. ובדיוק לשם כך הקמנו את מכינת התקומה".

ליצור את הדור הבא – ביטחוני, מלוכד ומגויס

מכינת התקומה ע"ש רס"ל (מיל') עומר סמדג'ה הי"ד, אחת מיוזמות הדגל של תנועת הביטחוניסטים, נולדה כדי להכשיר את הפיקוד הבכיר העתידי של צה"ל כך שיהיה יוזם, נחוש, התקפי, ערכי ונאמן לתפיסת הביטחון הציונית. המטרה: לוודא שהכשל הביטחוני החמור בתולדות המדינה לעולם לא יקרה שנית. רק טבעי, אם כן, שהיא נוסדה במושב תקומה, אחד מיישובי הנגב המערבי, שתושביו פונו מבתיהם לאחר מתקפת הטרור של מחבלי חמאס בשבעה באוקטובר.

"היה לנו חשוב לחנך ולעודד את הדור הצעיר להתיישבות בעוטף", אומר אלמו, "לחזק את החקלאות במושב ובאזור ולקחת חלק בשיקום יישובי הקצה של ישראל".

ניהול מכינת התקומה מצטרף לשורה ארוכה של תפקידים שאלמו, 40, מילא בתחום החינוך הבלתי פורמלי. הוא עלה ארצה מאתיופיה דרך סודן, במסע רגלי מפרך שהחל כשהיה בן שלוש בלבד והסתיים בהיותו בן שבע, גדל באופקים ולמד בישיבה בחברון.

בצבא שירת אלמו כלוחם ומפקד בחטיבת הצנחנים, רס"ן במילואים ביחידת פינוי בהיסק ובמקביל מגבש ומעריך ביום סיירות. הוא בוגר תואר ראשון במנהל ומדיניות ציבורית ועוסק בחינוך הבלתי פורמלי למעלה מעשור, כמדריך ורכז בתנועת הנוער בני עקיבא וכמנהל במספר מכינות קדם-צבאיות ותוכניות מנהיגות. הוא מתגורר באופקים עם אשתו ענת וחמשת ילדיהם.

לאור הרקע הזה, העובדה שאלמו נבחר לעמוד בראש מכינת התקומה נראית כמעט מתבקשת. הוא לא רק הקדיש את חייו לביטחון וחינוך, שני התחומים שהמכינה תתמקד בקשר הבלתי נפרד ביניהם, אלא אף מגלם בדמותו את שלושת ההיבטים שמייחדים אותה ביחס למכינות אחרות: תפיסה ביטחונית מקצועית ומגובשת, חיבור בין כל חלקי החברה הישראלית ומסירות עמוקה לעם ולמדינה.

המכינה הביטחוניסטית הראשונה בישראל

מכינת התקומה היא המכינה היחידה המציעה לחניכיה ליווי צמוד של בכירי מערכת הביטחון. בכירי תנועת הביטחוניסטים, שכולם מילאו תפקידי פיקוד, לחימה וניהול משמעותיים בצה"ל ובזרועות ביטחון אחרות, ישתתפו במסלול חונכות ייחודי. במסגרתו הם יטפחו בקרב המכיניסטים הבנת עומק של המקצוע הצבאי ושל תפיסת הביטחון של הציונות, ויכשירו אותם לשירות משמעותי ביחידות ובתפקידים המהווים את חוד החנית של צה"ל.

מה מיוחד במסלול החונכות הזה?

"החונכים מתנועת הביטחוניסטים יעניקו לכל חניך מעטפת של חניכה וליווי שתותאם במיוחד עבורו, גם במכינה וגם בהמשך, בשירות הצבאי עצמו. הם יוכלו להדריך אותו, לייעץ ולסייע לו להגשים יעדים שהציב לעצמו ולכוון אותו למלא את תפקידיו הצבאיים באופן מיטבי, ללכת לקורסים, לבחור במסלול פיקודי ועוד. החניכים יוכלו להמשיך ולהיעזר בחונכות ובליווי של התנועה לאורך חייהם, גם שנים לאחר סיום שירותם הצבאי".

איך עוד יבוא לידי ביטוי הדגש הביטחוני במכינה?

"תוכנית הלימודים שלנו תכלול היכרות מעמיקה עם תפיסת הביטחון הלאומי של מדינת ישראל, עם מערכת הביטחון ועם התעשיות הביטחוניות, ותשים דגש מיוחד גם על כושר גופני ועל הכנה פיזית ונפשית של החניכים לשירות צבאי מוביל ומשמעותי. בין אם הם ישתלבו ביחידות מובחרות, בתפקידי לחימה בחי"ר או ב-8200, המטרה מבחינתם תמיד תהיה למצות את יכולותיהם ולתרום כמה שיותר לעם, לחברה ולמדינה".

איך בעצם נולד הרעיון להקים מכינה שתתמקד באופן שווה בחינוך ובביטחון?

"חינוך הוא עמוד התווך של קיומנו כעם ומתוך כך, של ביטחון ישראל. לכן, מאז הקמתה, לפני חמש שנים, תנועת הביטחוניסטים משקיעה חלק משמעותי מהעשייה שלה בחינוך – בין השאר, בלהגיע למכינות ולימי הכנה לצה"ל בתיכונים, בשיתוף עם משרד החינוך ועם צה"ל. הקמת המכינה היא ההמשך הטבעי של זה. השבעה באוקטובר רק הבהיר לנו שאין עוד זמן לחכות".

חזון המכינה הוא ללמד את תחום הביטחון במובן הרחב ביותר. מה זה אומר?

"הפן הצבאי הוא רק נדבך אחד בשמירה על ביטחון ישראל. הביטחון שלנו מושתת גם על כלכלה עצמאית, דיפלומטיה, התיישבות באזורים אסטרטגיים, לכידות חברתית וחינוך לציונות. המכינה שואפת להקנות לחניכים הבנת עומק של התלות ההדדית בין כל אותם תחומים ושל חיוניותם לעתיד המדינה".

לחבר מחדש את החברה הישראלית

מאפיין נוסף שמבדיל את מכינת התקומה ממכינות אחרות הוא ההרכב האנושי העשיר והמגוון שלה, ההופך אותה למיקרוקוסמוס של החברה הישראלית.

"הרבה מכינות עושות המון טוב", אומר אלמו, "אבל מבלי להתכוון יוצרות מין שיבוט של אותו סוג חניכים. המכינה שלנו, לעומת זאת, תכיל באמת את כל חלקי העם: בנים ובנות, דתיים וחילונים, מרכז ופריפריה. גם זה לקח מרכזי מהמצב שבו היינו ערב השבעה באוקטובר – שחייבים למצוא מחדש את החיבור בינינו כדי לחזק את הלכידות הלאומית ולתרום לאיחוי הקרעים בחברה ולהקטנת הקיטוב והפילוג בעם. ברור לי שתקומתנו בעת הזו תבוא מתוך חינוך לערכים והעמקת הלכידות החברתית, שהיא חלק בלתי נפרד מתפיסת הביטחון הלאומי שלנו, ודרך חיבור לאדמה ולחקלאות –  וזו דרכה של מכינת התקומה. זוהי זכות גדולה מבחינתי להיות שותף לעיצוב התודעה הלאומית בקרב הדור הצעיר ולחזק את ההכרה בכך שזוהי זכות לחיות בארצנו".

מכינת התקומה: מורשת עומר

החזון הערכי של המכינה אף הוא מבטא את ההתפכחות החיונית של החברה הישראלית בעקבות השבעה באוקטובר.

"ראינו פתאום התגייסות של כל העם, אנשים שהשתמטו ממילואים ופתאום מגיעים להתנדב ואחוזי גיוס מטורפים בכל יחידה, שהאפסנאות לא הצליחה להכיל אותם. נזכרנו שאנחנו חלק מעם, מחברה ומסיפור גדול יותר, לא רק אוסף של אינדיבידואלים אלא גם קולקטיב, ושהגשמה עצמית אמיתית כרוכה בהכרח גם בתרומה לכלל שאני משתייך אליו".

המכינה קרויה על שם רס"ל (מיל') עומר סמדג'ה הי"ד, בנו של הג'ודוקא המפורסם אורן סמדג'ה, שנהרג בקרב ברצועת עזה ביוני 2024. כיצד דמותו והמורשת שהותיר אחריו משקפות את הערכים האלו?

"אחד הדברים המדהימים ומעוררי ההשראה בסיפור של עומר הוא שלמרות ההתמודדות הלא פשוטה שלו עם קשיי קשב וריכוז, שבעקבותיה למד בחינוך מיוחד, לא רק שהוא לא ויתר על להגשים את עצמו – אלא שהוא גם בחר לעשות הכול כדי לתרום את המקסימום לאחרים, לעם ולחברה. לא רק שהוא התגבר על הקשיים שלו, אלא הוא גם בחר להתנדב במד"א, להיות חניך במכינה קדם-צבאית, להתנדב להתגייס לצה"ל, לתרום מח עצם, וכל הזמן לתת בעוד ועוד דרכים. במילים אחרות, הוא היה אלוף תמידי".

זה באמת הסלוגן שלכם – "מכינה של אלופים". מה זה אומר?

"עומר ז"ל היה דוגמה ומופת לכך שכדי להיות אלוף, לא צריך דרגות אלא את הכוח וההתמדה להציב לעצמנו מטרות ויעדים בחיים היומיומיים ולחתור לעמוד בהם, לא משנה באיזה גיל ושלב בחיים אנחנו נמצאים. די היה לשמוע את אביו אורן סמדג'ה מספיד אותו בלוויה וקורא לחיילי צה"ל להמשיך קדימה ולדבוק במטרה, כדי להבין גם באיזה בית עומר גדל. לצד זאת, יש לזכור שאת היעדים האלו צריך לממש בתוך המרחב של הקהילה, החברה והעם. אלוף הוא מי שלא רק מצטיין בכל מה שהוא עושה, אלא גם בוחר לקחת על עצמו עמדות הובלה והנהגה ולתרום לטובת הכלל. בחיי המכינה, שבהם החניכים חיים יחד 24 שעות ביממה, זה יכול להתבטא גם בדברים היומיומיים והקטנים ביותר – לדאוג לחברים, להגדיל ראש ולקחת על עצמך משימות ואחריות, למשל, לשטוף כלים לכולם ולא 'לנצנץ' ולנסות להתחמק מזה…"

וזוהי רק ההתחלה

מכינת התקומה, מסביר אלמו, רחוקה מלהיות סוף פסוק. החזון החינוכי של תנועת הביטחוניסטים רחב ומרחיק לכת בהרבה: "אנחנו רוצים שההשפעה של המכינה תלווה את הבוגרים כל חייהם.  חשוב לנו שהבוגרים של מכינת התקומה ייקחו חלק מרכזי בהתיישבות, בהקמת יישובים חדשים ובחיזוק יישובים קיימים בכל חלקי הארץ. בכל מקום שבו יזדקקו לידיים עובדות ביוזמה ביטחונית או התיישבותית – אנחנו נהיה שם".

לפרטים נוספים על המכינה ולהרשמה >>>

הפוסט מכינת התקומה: בונים את המטכ"ל הבא הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

המערכה למיגור משטר הטרור הרצחני בעזה הכניסה את צה"ל למלכוד הומניטרי: מצד אחד, יותר ממיליון עקורים זקוקים לסיוע ולדיור, ומצד שני, חמאס בוזז את האספקה ומשתמש בריכוזי האוכלוסייה כדי לבצר את כוחו.

כעת ניצב בפני ישראל אתגר משולש: כיצד להעביר לתושבים את הסיוע ההומניטרי הנדרש מבלי לחזק את שליטת חמאס ברצועה? האם יש דרך להעניק להם קורת גג, מבלי לשקם אזורים שיש בהם תשתיות טרור? ואיך נבנה הנהגה אזרחית עתידית שתחליף את חמאס והרשות הפלסטינית?

תוכנית "האיים ההומניטריים" שנכתבה במחלקת המחקר של תנועת הביטחוניסטים, בהובלת החוקרים עו"ד יפעה סגל, סא"ל במיל' ברוך ידיד וג'ניפר תיל, נותנת לכל השאלות האלו מענה שיכול לשנות את פני עזה.

הסכנה – חמאס מנצל את הסיוע ההומניטרי

המלכוד ההומניטרי הוא תוצאה ישירה של טבח ה-7 באוקטובר, שבעקבותיו יצאה ישראל למלחמת "חרבות ברזל" ברצועת עזה. בתמרון הקרקעי הורה צה"ל לאוכלוסייה האזרחית בעזה להתפנות מאזורי הקרב על מנת לצמצם את הפגיעה בבלתי מעורבים ולאפשר פעילות מבצעית מסודרת נגד תשתיות הטרור שחמאס הפעיל בהם. כתוצאה מהפעילות, אזורים נרחבים נותרו הרוסים או לא ראויים למגורים. כיום, מעל מיליון עזתים מוגדרים עקורים לאחר שהתפנו מביתם.

מטבע הדברים, עקורים אלו זקוקים לסיוע הומניטרי ואכן, מתחילת המלחמה נכנס לרצועת עזה באופן רציף סיוע נרחב, שהיקפו עד כה הגיע לכמיליון טון. אותם עקורים זקוקים גם לפתרונות דיור מסודרים.

אולם, שני מכשולים מקשים על הסיוע לעקורים בציוד ובדיור. האחד הוא שחמאס שודד כמויות לא מבוטלות מהמזון והציוד שמועברים לרצועה ומנצל אותם כדי לשרוד. השני הוא שאי אפשר להחזיר את העקורים לבתיהם ולשקם את מרכזי האוכלוסייה שהיו ברצועה, משום שחמאס יצר בהם רשת של תשתיות טרור מעל ומתחת לפני הקרקע.

אז איך יכולה ישראל לסייע לעקורים ולא למחבלים?

האיים ההומניטריים – אין כניסה לטרור

כדי להתיר את הסבך דרוש פתרון שיאפשר זרימה יעילה של סיוע לתושבים וימנע משבר הומניטרי ברצועה, ועם זאת ימנע מחמאס שליטה על האוכלוסייה ומשאבי הסיוע ויאיץ את מיגור שלטונו.

הדרך הטובה ביותר לעשות זאת היא לבנות ערי עקורים בשטחים פתוחים בלבד – ולא בריכוזי אוכלוסייה הנשלטים בידי חמאס. כל עיר תנוהל באופן מקומי תחת פיקוח ישראלי ובמנותק מאונר"א ומחמאס, מה שיסייע למוטט את נוכחותם המזיקה והמסוכנת של שני ארגונים אלו ברצועה. סמכויות חלוקת הסיוע ההומניטרי יועברו באופן בלעדי לגוף חדש שיוקם – המנהל ההומניטרי על עזה.

תפקידו של גוף זה יהיה רק לפקח באופן צמוד על חלוקת הסיוע ולהבטיח שהערים יהיו נקיות לחלוטין ממחבלי חמאס או מארגוני טרור אחרים. ערי העקורים והסיוע בפועל ינוהלו בתוך ערי העקורים באופן אוטונומי, בשילוב אוכלוסייה מקומית וארגוני סיוע, וללא התערבות ישראלית בניהול היום יומי.

איך זה יעבוד?

כל עיר עקורים תפעל מול מנהלת התיאום ההומניטרית הכללית. תפקיד המנהלת יהיה לוודא שצה"ל טיהר את השטח מתשתיות טרור תת-קרקעיות ואחרות עוד לפני הקמת הערים החדשות, לפקח על הקמתן ועל רשימות התושבים ולסננן מאנשי חמאס, ולתאם את הגעת האספקה.

הכניסה לערים תתאפשר רק באמצעות תעודות כניסה ביומטריות ספציפיות לכל עיר, ומעבר דרך בידוק ביטחוני וגלאי מתכות, שימנעו ממחבלים או כנופיות להסתנן לערים או להכניס אליהן אמצעי לחימה.

במקביל, אבטחה היקפית של צה"ל במרחב ומערכת של צירים ומעברים יאפשרו לישראל לבתר את הרצועה לחלקים נפרדים, ויגבירו את שליטתנו בה ואת יכולתנו למנוע מחמאס אחיזה מחודשת בשטח.

המטרה – ליצור חלופה לשלטון חמאס

הקרבה לאוכלוסייה והשליטה על הסיוע יקלו על ישראל לטפח לקראת היום שאחרי המלחמה הנהגה מקומית חיובית ושוחרת שלום, שתקבל לידיה סמכויות אזרחיות בלבד. הנהגה זו תהווה אלטרנטיבה הן לחמאס והן לרשות הפלסטינית – גוף חלש, מושחת ותומך טרור שאסור שישלוט בעזה שוב.

כדי להבטיח שהמנהל המקומי לא יחתור נגד ישראל, יינתנו לו סמכויות אזרחיות והומניטריות בלבד, ולא פוליטיות או מדיניות. על אף שלצה"ל לא יהיה תפקיד בתוך הערים, יהיה לו חופש מלא לפעול בהן במידת הצורך כדי לטהר אותן ממחבלים ומתשתיות טרור.

הפתרון הטוב ביותר – בטוח, יעיל וחסכוני

יש לתוכנית "האיים ההומניטריים" יתרונות בולטים על פני כל פתרון אחר. היא מתבססת על מודל בינלאומי מוכר של הקמת ערי עקורים, שיושם בהצלחה פעמים רבות לאורך השנים ברחבי העולם, למשל בפקיסטן, טורקיה, אוגנדה, לבנון וירדן, וגם על הניסיון מהקמת ערי עקורים מאולתרות ברצועה כיום.

לאור הניסיון הרב והמוצלח עם יוזמות דומות, אפשר ליישם את התוכנית כבר עכשיו באופן יעיל והדרגתי. כדאי להתחיל בהקמת ערי עקורים בצפון הרצועה, שם לחמאס שליטה צבאית ואזרחית מועטה יחסית, ובהמשך להקים ערים נוספות בחלקים אחרים של הרצועה.

יתרון נוסף ומשמעותי של התוכנית הוא שהעלות לא תיפול על משלם המיסים הישראלי. כפי שכבר קורה בעזה כיום ובמצבים דומים בעולם, המימון יגיע אך ורק מתרומות בינלאומיות ומתקציבי גורמי הסיוע השונים.

בניגוד לממשל צבאי או לכל סוג של שליטה ישראלית, מנהל הומניטרי זמני, הנטול סמכויות פוליטיות ומשלב את האוכלוסייה המקומית בניהולו, יעודד שיתוף פעולה ויפחית התנגדויות.

בשורה התחתונה: התוכנית תאפשר לישראל לבודד את חמאס, לשלול ממנו גישה לסיוע ולריכוזי האוכלוסייה ולמגר אותו ככוח שלטוני, ובמקביל לטפח את הנציגות המקומית בערים כהנהגה חלופית ליום שאחרי. כל זה הופך את יישומה לתנאי הכרחי לכך שמלחמת "חרבות ברזל" תסתיים בניצחון אמיתי ומוחץ של ישראל על חמאס.

לקריאת נייר המחקר המלא >>

הפוסט לסייע לעקורים, להכות בחמאס: הפתרון ההומניטרי שיכול לשנות את פני עזה הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

מטרתה העליונה של תנועת הביטחוניסטים היא להבטיח את ביטחון ישראל לדורות. בבסיס מטרה זאת נמצאות שתי הבנות מרכזיות: הראשונה היא שביטחון המדינה לא יכול להתקיים בריק, אלא תלוי במערכת רחבה של גורמים מדיניים, כלכליים וחברתיים. ההבנה השנייה היא שבשביל לקבל החלטות מושכלות, יש צורך לבנות אסטרטגיה רחבה שנשענת על העבר וצופה אל עבר העתיד.

הבנות אלו הביאו את תנועת הביטחוניסטים לגבש חזון לאומי ברור, שנבנה מתוך מחקר מעמיק, ונוגע בכל השדות המעצבים של החברה הישראלית. בכתבה זו יתמקד אסף ישי, מזרחן המתמחה בחקר סייבר-טרור וחוקר בתנועת הביטחוניסטים, ביחסי ישראל וירדן, ויחשוף את הפער בין האופן שבו היחסים נראים לבין האופן שבו הם מתנהלים באמת.

המחלוקות והאינטרסים: הרקע למערכת היחסים בין ישראל לירדן

כדי להבין את סיפור היחסים בין ישראל לירדן צריך לחזור לשנת 1921, השנה שבה הוקמה ממלכת ירדן.

הבסיס להקמת הממלכה הונח כבר בשנת 1916, כאשר השריף חוסיין בן עלי, ראש השושלת ההאשמית המלכותית מחג'אז, הנהיג מרד נגד האימפריה העות'מאנית. המרד הזה היה אחד הגורמים שזירזו את הפלת המשטר העות'מאני במזרח התיכון ואת עליית המשטר הבריטי, והבריטים התחייבו לתגמל את המשפחה ההאשמית על כך.

התגמול אכן הגיע, ובניו של חוסיין מונו למלכים של שתי ישויות מדינתיות חדשות שהקימה בריטניה באופן מלאכותי: ירדן ועיראק. את השליטה על עבר הירדן קיבל עבדאללה בן חוסיין, ואת השליטה על עיראק קיבל אחיו הצעיר פייסל. ההסדר הזה, שכונה "ההסדר ההאשמי", שירת היטב את בריטניה כיוון שהוא אפשר לה לשלוט באזור באמצעות בני ברית ערבים. עם זאת, התושבים שהתגוררו באותם אזורים התקשו לקבל את סמכותם של השליטים החדשים שלא היו מבני המקום.

השלטון ההאשמי בעיראק לא האריך ימים, והסתיים בתוך 36 שנים בהפיכה שבה נרצח המלך. רבים ציפו שגם גורלה של המלכות ההאשמית בירדן יהיה דומה, ואפילו ראש הממשלה דוד בן-גוריון אמר ב-1956 כי "ירדן היא מדינה מלאכותית שאין לה עתיד".

חרף התחזיות הקודרות, המשפחה ההאשמית מצליחה לשמור על הכס הירדני כבר מעל מאה שנים. השמירה על הכס חשובה למשפחה המלכותית לא רק כדי להבטיח את שרידותה שלה, אלא גם כדי להבטיח את המשכה של השושלת. אם ייפול המלך בירדן, יקיץ הקץ על הבית ההאשמי כולו.

תחנות מרכזיות ביחסי ישראל–ירדן

שנים ספורות לאחר הקמתה של ממלכת ירדן החלו להתבסס היחסים בין הממשל הירדני לבין המנהיגים הציונים שפעלו בארץ ישראל. עם קום המדינה, המנהיגים הישראלים יעצו למלך עבדאללה שלא להשתתף במלחמה נגדה, אך הוא לא נענה לכך, ובסופו של דבר ירדן לחמה נגד ישראל במלחמת העצמאות.

ב-1952 עלה לשלטון המלך חוסיין, נכדו של המלך עבדאללה, והוא שלט בממלכה במשך 46 שנים. במהלך שלטונו הצליח חוסיין לשמור על יציבות הממלכה ולמנוע את התבססות אש"ף בירדן. חוסיין גם טיפח קשרים עם ארה"ב ומדינות המערב, ואף שמר על קשר חשאי עם מדינת ישראל. בן-גוריון, למרות הספקות שהיו לו בדבר עתידה של ירדן, האמין כי הקיום של ירדן הוא צורך אסטרטגי של מדינת ישראל ולא היסס לציין זאת. גם מנהיגים אחרים, בהם גולדה מאיר ויצחק רבין, הבינו את החשיבות בשמירה על יחסים קרובים עם הממשל הירדני, וגורמים מדיניים וביטחוניים שונים בישראל אף נהגו לראות בירדן את "אחותנו הקטנה".

למרות היחסים הקרובים בין המנהיגים, ישראל וירדן נותרו מדינות אויב במשך תקופה ארוכה. השתיים לחמו זו בזו גם במלחמת ששת הימים – מלחמה שבה הביסה ישראל את צבא ירדן. במלחמה זו גם כבשה ישראל את הר הבית מידי הירדנים, ובכך איבדה המשפחה ההאשמית את המאחז הקדוש האחרון שלה.

רק בשנת 1994 נחתם בין השתיים הסכם שלום רשמי. במסגרת הסכם זה הוסדרו היחסים והגבולות בין המדינות, וגם נקבע הסכם המים שבו התחייבה ישראל להעביר לירדן 50 מיליון מ"ק מים מדי שנה. עם השנים הוכפלה הכמות המוסכמת, וכיום ישראל מעבירה לירדן 100 מיליון מ"ק מים בכל שנה. כמו כן, המדינות מקיימות ביניהן שיתופי פעולה ביטחוניים ומודיעיניים שונים, שרובם נערכים בחשאי.

החל משנת 1999 שולט בירדן בנו של חוסיין, המלך עבדאללה השני. גם הוא, כמו אביו, דואג לשמור על מערכת יחסים טובה עם ארה"ב, המערב וגם עם ישראל, אך הוא מתקשה לזכות בלגיטימיות השלטונית שלה זכה אביו. המלך נתפס כשליט מנותק, שאין לו קשר היסטורי ותרבותי למקום. אימו הייתה אנגלייה, והוא עצמו התחנך שנים רבות בבריטניה, והתעצב ברוח המערב. בהתאם לכך, הוא שולט יותר בשפה האנגלית מאשר הערבית, וכמעט שלא מדבר בניב המקומי בירדן – נתון שהציבור הירדני זוקף לרעתו. שלטונו של עבדאללה השני מעלה שוב את השאלה עד כמה השושלת ההאשמית מסוגלת להחזיק מעמד.

היחסים עם ירדן מאז מלחמת "חרבות ברזל"

מערכת היחסים בין ישראל לירדן תמיד הייתה מורכבת, ורוב הציבור בממלכה היה ועודנו עוין כלפי ישראל. אחרי טבח השבעה באוקטובר ופרוץ "מלחמת חרבות ברזל", היחסים הנפיצים ממילא בין שתי המדינות רק הוסיפו להידרדר.

מאז החלה המלחמה נערכות ברחובות ירדן הפגנות המוניות נגד ישראל, וגם הממשל הירדני מגלה עוינות. כבר בנובמבר 2023 ירדן החזירה את השגריר הירדני מישראל – מהלך שנועד, לדבריו של שר החוץ הירדני איימן ספדי, "להדגיש את ההתנגדות והגינוי של ירדן למלחמה הישראלית נגד עזה, ולהרג חפים מפשע ויצירת משבר הומניטרי חסר תקדים שעלולים להביא לעימות אזורי".

בישראל הייתה ציפייה מסוימת שמלך ירדן יגנה את הטבח בפומבי אך הדבר לא קרה. יתר על כך, אשתו ראניה תקפה את ישראל בגלוי בכמה הזדמנויות. בהמשך הדרך הממשל הירדני גם גינה את המתקפות הישראליות באיראן ואמר כי "מדובר בהפרה של החוק הבינלאומי, פגיעה בריבונות איראן והסלמה מסוכנת שמגבירה את המתיחות באזור". ירדן אף קראה לקהילה הבינלאומית לקחת אחריות ולנקוט צעדים "המחייבים את הפסקת התקיפות הישראליות נגד עזה, הגדה ולבנון, כצעד ראשון לצמצום ההסלמה".

בספטמבר 2024 נרשמה החמרה נוספת ביחסים בין שתי המדינות, כאשר נהג משאית שהסתנן מירדן רצח שלושה ישראלים שעבדו במסוף אלנבי. ממשלת ירדן אומנם הקימה צוות חקירה כדי לבחון את המקרה, אך ברחובות עמאן נערכו הפגנות תמיכה במחבל הרוצח, שבהן השתתפו גם כמה חברי פרלמנט ירדנים.

למרות העוינות המופגנת והגינויים הגלויים, רבים טוענים שקיים פער בין מה שמתרחש מעל לפני השטח לבין מה שמתרחש מתחת להם. לפי דיווחים שונים, ירדן סייעה לישראל ליירט את שתי מתקפות הטילים האיראניות שאירעו באפריל ובאוקטובר 2024. יודעי דבר גם מוסיפים שהאמירות שהמלך עבדאללה השני משמיע בהצהרותיו הפומביות שונות בתכלית מאלו שהוא משמיע בחדרי חדרים.

הפער הזה מעיד על מצב היחסים המורכב שמלווה את ישראל וירדן כבר מראשיתן. מצד אחד, יש ביניהן מחלוקות ומאבקים עקרוניים, אך מן הצד השני הן גם חולקות אינטרסים משותפים. כשבוחנים את התנודות הרבות שחלו בעשורים האחרונים, נראה שהדואליות הזאת היא המאפיין הקבוע היחיד ביחסים של שתי המדינות.

אסף ישי: החזון ליחסי ישראל–ירדן

לשמור על יציבות הממשל הירדני

המצב הנוכחי:

מאז הקמתו, הממשל בירדן סובל מחוסר יציבות, שנובע בין היתר מכך שהאוכלוסייה הירדנית מורכבת מקבוצות רבות. רק מיעוט מתוך אותן קבוצות נאמן למלך עבדאללה השני, ואילו הרוב תופס את המלך כגורם זר שאינו קשור למקום.

נוסף על כך, בירדן קיימות בעיות פנים-מדינתיות שונות, ובראשן משבר המים החמור, שמאיימות גם הן על היציבות.

אם לא די בכך, לאחרונה ביצע המלך רפורמה בשיטת הבחירות שנועדה לשרת את האינטרסים שלו, אך בפועל שיחקה לרעתו. הרפורמה, שהייתה אמורה להקשות על בחירתם של מנהיגים אזוריים שדואגים בעיקר לחמולות שלהם, גרמה לעלייה משמעותית בכוחה של מפלגת האחים המוסלמים אשר מהווה איום משמעותי על השלטון ההאשמי.

השינויים האזוריים האחרונים השפיעו גם הם על היציבות בירדן. מלחמת "חרבות ברזל", שכביכול לא נוגעת אליה, גרמה לפגיעה של כ-40% בענף התיירות שהוא הענף המרכזי בכלכלת המדינה. גם ההפיכה בסוריה שהביאה להפלת משטר אסד מאיימת על ירדן, ובמיוחד על המלך, שחושש שמהלך דומה יתרחש גם במדינתו.

לאור כל זאת, האינטרס המרכזי של המלך הוא להבטיח את השרידות שלו ושל השושלת ההאשמית כולה. מלך שנמצא בהלך רוח של הישרדות מוכן לעשות גם דברים לא רציונליים, כמו אדם טובע הנאחז בקש. המצב הזה, מבחינת ישראל, הופך אותו לשליט לא צפוי ומציב את כל יציבות הממשל בסימן שאלה.

באידיאל:

• להפנות קשב לירדן: אסור ליפול לשאננות ולהאמין שאם יש שלום עם ירדן אזי יש גם שקט ויציבות. כבר בטווח המיידי, מדינת ישראל חייבת להפנות משאבים מודיעיניים וביטחוניים לירדן, ולהיות עם האצבע על הדופק בנוגע לכל תנודה שמאיימת לפגוע באינטרסים הישראליים באזור.

• להמשיך לסייע למלך – עד גבול מסוים: ישראל צריכה להמשיך לעזור למלך, כפי שעשתה עד היום, וזאת מתוך הבנה שהחלופות שיקומו במקומו יהיו גרועות יותר. עם זאת, על ישראל להגדיר מה היא מוכנה לסבול ומה לא. לא ייתכן שנגן על המלך בכל מחיר, גם אם שלטונו כבר לא משרת את האינטרסים שלנו.

• להיערך לנפילת הממשל הירדני: מדינת ישראל צריכה להכין תוכניות מגירה ולבנות אסטרטגיות ארוכות טווח, על מנת שתדע כיצד לפעול אם וכאשר ייפול הממשל ההאשמי. תוכניות אלו צריכות לכלול גם מהלכים משמעותיים כמו תפיסת אחיזה על גב ההר, וזאת כדי למנוע מצב שבו מתבססים באזור אסטרטגי חשוב זה כוחות איראניים או דאע"שיים.

לסגור הרמטית את הגבול עם ירדן

המצב הנוכחי:

הגבול עם ירדן הוא הגבול הארוך ביותר של מדינת ישראל, ומשתרע על פני 309 ק"מ. בשל הסכם השלום עם הירדן והשקט היחסי בין המדינות, קיימת תחושה שגם הגבול שקט ובטוח – אך בפועל המצב לא כך. הגבול עם ירדן תמיד היה מועד לפורענות, בין היתר משום שאין שם נוכחות קבועה של כוחות. לאורך השנים מתבצעות דרך גבול זה הברחות נשק, הברחות סמים וגם הסתננויות של מחבלים. רבות מן ההברחות האלו נעשות בחסות איראן, ומאז שנסגר ערוץ ההברחה האיראני מסוריה, הן רק הולכות ומתרבות. גם הסגירה של גבול מצרים, בעקבות המלחמה בעזה, מגבירה את הלחץ על הגבול הירדני שנשאר אחד המעברים הפרוצים האחרונים.

בשנים האחרונות סוכלו עשרות ניסיונות הברחת נשק מגבול מירדן. אחד האירועים הזכורים ביותר התרחש במאי 2023, ובו חבר פרלמנט ירדני ניסה להבריח לתוך שטח ישראל כ-200 כלי נשק. מעבר להברחות גם נרשמו לאחרונה שני אירועי טרור קשים שמקורם בגבול הירדני – בספטמבר 2024 נהג משאית שהסתנן מירדן רצח שלושה ישראלים, וכחודש לאחר מכן שני מחבלים נוספים שהסתננו מירדן בקרבת ים המלח ביצעו פיגוע ירי שבו נפצעו שני חיילי צה"ל.

נכון להיום הגבול פרוץ ולא מבוקר די הצורך. אומנם בחלק מהאזורים לאורכו יש גדר, אבל באזורים אחרים כמו הערבה, אין. מעבר לכך, צה"ל לא מקצה מספיק כוחות ייעודיים לשמירה על הגבול. ייתכן שהפריצות הזאת נובעת משאננות ומתחושה שאפשר לסמוך על הירדנים, וייתכן שמדובר פשוט בהזנחה – אבל כך או כך המצב הנוכחי מהווה בעיה אסטרטגית קשה לישראל. גם אם כרגע רוב ההברחות הן פליליות, ראוי לזכור שעל הציר הפלילי תמיד מתלבש גם הציר הפח"עי.

באידיאל:

• לסגור הרמטית את הגבול: יש לסגור את הגבול בין ישראל לירדן לכל אורכו ולוודא שאין אף אזור פרוץ. כמו כן אסור להסתמך על אמצעי התראה אלקטרוניים בלבד, אלא לדאוג למכשולים פיזיים כמו גדר או חומה.
• לעבות את כוחות צה"ל בגבול ירדן: יש להקים אוגדה שתהיה אמונה על הגבול המזרחי, ותאפשר מערך תצפיות מקיף ויכולת תגובה מהירה במידת הצורך. מובן שלשם כך יידרש צה"ל להגדיל את שורותיו באופן כללי, כיוון שאי אפשר להקים אוגדה יש מאין.

לשמור את איראן מחוץ לקלחת

המצב הנוכחי:

השיטה של איראן היא לבחוש בנעשה במדינות אחרות – ובמיוחד במדינות שנתפסות כלא יציבות – ולאתר את הסדקים שדרכם היא תוכל לחולל כאוס ולשלוט. זה מה שהיא עשתה עד לא מזמן בסוריה, בתימן ובלבנון, וזה גם מה שעשתה בעזה. עכשיו, אחרי שאיראן איבדה את רוב אחיזתה באזור, ייתכן מאוד שהיא תנסה לזכות באחיזה חדשה דרך השתלטות על ירדן.

אפשר שהיא תעשה זאת בכוח הזרוע, למשל באמצעות מיליציות פרו-איראניות שפועלות בעיראק הסמוכה. אולם, ייתכן גם שהמלך עצמו יבחר לשתף איתה פעולה, אם יאמין שהיא יכולה לתרום לשרידותו טוב יותר מכפי שעושה ישראל. החיבור בין ירדן לאיראן אומנם אינו אינטואיטיבי, אך גם סעודיה, יריבתה המרה של איראן, בחרה לחתום איתה במרץ 2023 על הסכם חידוש היחסים הדיפלומטיים, לאחר שהבינה שהציר המערבי הולך ונחלש.

באידיאל:

• להפגין עוצמה וכוח: במזרח התיכון מעריכים את החזק, ולכן מדינת ישראל מוכרחה להפגין עוצמה ולשדר למלך ירדן שהוא יכול להישען עליה. אם המלך ירגיש שישראל כבר לא יכולה לערוב לביטחונו, הוא עשוי לחפש מדינה אחרת שתעשה זאת – ואיראן תהיה האפשרות המובילה.
• להיערך להשתלטות איראנית: יש להיערך לתרחישים שבהם איראן תחיל את שליטתה באזור, ולסכל באופן מיידי כל איום שנשקף מצד גורמים פרו-איראניים.

ליישב את בקעת הירדן

המצב הנוכחי:

בקעת הירדן מוגדרת מבחינת הדין הבינלאומי כשטח שנוי במחלוקת. גורמים רבים בישראל ובעולם רואים בה חלק בלתי נפרד משטח המדינה, אך מנגד יש גורמים הרואים בה שטח כבוש שאינו חלק משטחה הריבוני של מדינת ישראל.

לבקעת הירדן יש חשיבות ביטחונית ואסטרטגית רבה שנגזרת מכך שהיא משמשת גבול היחיד שמגן על פנים הארץ ממזרח. מאז קום המדינה, מרבית המדינאים הכירו בחשיבות זו, וגם ראש הממשלה יצחק רבין הכריז בנאומו האחרון בכנסת כי "גבול הביטחון להגנת מדינת ישראל יוצב בבקעת הירדן, במובן הרחב ביותר של מושג זה".

מעבר לחשיבות הביטחונית, לבקעת הירדן יש גם חשיבות גיאוגרפית וכלכלית, שכן מדובר בשטח נרחב שאפשר ליישב ולפתח. כמו כן, יש לה חשיבות היסטורית ותרבותית, וזאת משום שמרוכזים בה אתרי מורשת יהודיים מרכזיים.

נכון להיום בקעת הירדן לא נכללת בתוך שטחה הריבוני של ישראל, והחוק הישראלי לא חל שם כפי שהוא חל באזורים אחרים בארץ, המצב הזה מקשה מאוד על יישוב הבקעה ועל פיתוחה, וגם מקשה על ישראל להגיב במקרים שבהם מתרחשות באזור הפרות שונות כמו בנייה פלסטינית בלתי חוקית.

באידיאל:

• לעודד התיישבות יהודית בבקעת הירדן: ברבות השנים ראינו בצורה ברורה כי במקום שבו יש התיישבות יש ביטחון, ובמקום שבו אין התיישבות צומח טרור. אם כך, יישוב בקעת הירדן הוא תנאי חשוב להבטחת הביטחון באזור. מעבר לכך, יישוב הבקעה גם יפתור את מצוקת הדיור שמקשה על משפחות רבות בישראל, ויחזק את הקשר עם כמה מאתרי המורשת החשובים ביותר לעם היהודי. כדי ליישב את הבקעה מדינת ישראל צריכה לעודד צעירים ועולים חדשים לעבור לשם, בין היתר באמצעות הנחות ברכישת קרקעות ופיתוח אזורי.
• לפעול להחלת ריבונות ישראלית בבקעה: כבר שנים רבות יש ניסיון להחיל את החוק הישראלי בבקעת הירדן, בדומה למה שנעשה ברמת הגולן. למהלך כזה יש קודם כול מסר חשוב שמבהיר: אנחנו כאן. מעבר לכך, ברגע שיחול על הבקעה החוק הישראלי, כבר יהיה הרבה יותר קל לפתח את האזור ולהקים שם מוסדות ותשתיות. החלת ריבונות ישראלית בבקעה אומנם עלולה ליצור משבר דיפלומטי מסוים, בעיקר מול מדינות אירופה, אך כפי שראינו במקרים רבים בעבר – ברגע שעם ישראל מציג חזית אחידה, העולם שותק. אם נצליח ליצור קונצנזוס בחברה הישראלית בדבר החלת הריבונות בבקעה, ולהבהיר שמדובר בצורך ביטחוני הכרחי ולא בכיבוש לשם כיבוש, גם העולם יְיַשר איתנו קו אחרי זמן מה.

לגנות את הגינויים

המצב הנוכחי:

למרות הסכם השלום של ירדן בישראל, אזרחים רבים בירדן תוקפים את ישראל בגלוי. מאז פרוץ מלחמת "חרבות ברזל", מצב זה רק החריף, וברחבי ירדן נערכות עד היום הפגנות אנטי-ישראליות רבות.

גם הממשל הירדני, על אף שיתופי הפעולה שהוא מקיים עם הישראל והתלות שיש לו בה, מציג חזית אנטי-ישראלית.

מלך ירדן לא גינה את הטבח שביצע חמאס, ואשתו ראניה אף התכחשה לטבח ותקפה את ישראל מעל במות העולם. בריאיון שנתנה לרשת CNN דיברה על כאבם של התינוקות והילדים בעזה, בלי להזכיר את כל אותם ילדים ישראלים שרצח החמאס. בריאיון נוסף שנתנה לאותה רשת רמזה שהטבח לא התרחש באותם הממדים שישראל וארה"ב מתארות, באמרה כי "הנשיא ביידן לא ראה במו עיניו את הדברים הקשים שקרו בישראל, לטענתו".

זמן קצר לאחר פרוץ המלחמה גם שלח המלך עבדאללה השני שלושה מטוסים עם סיוע הומניטרי. את הסיוע מהמטוס השלישי הצניחה באופן סמלי אחת מבנותיו, הנסיכה סלמה.

שר החוץ הירדני איימן ספדי, ממקורביו של המלך, תקף גם הוא את ישראל לא פעם מאז פרצה המלחמה. ספדי גם ניסה לקדם מהלכים נגד ישראל באו"ם, והמליץ לצרף את ירדן לעדי התביעה נגד ישראל בבית הדין הבינלאומי בהאג.

האמירות של המלך הירדני הן אומנם מס שפתיים, ובחדרי חדרים הוא מתבטא ככל הנראה באופן שונה – ובכל זאת יש לאמירות שלו ושל בני משפחתו השפעה על הלך הרוח בירדן ועל מצב היחסים בין המדינות.

באידיאל:

• לדרוש ממלך ירדן למתן את התבטאויותיו: אפשר להבין מדוע המלך מפגין כלפי חוץ עוינות כלפי ישראל, אך כרגע הגינויים נשמעים במידה בלתי סבירה. מדינת ישראל צריכה להשתמש במנופים השונים שיש לה על המלך ועל הממשל הירדני, כמו המים והסיוע הביטחוני, ולדרוש ממנו למתן את ההתבטאויות שלו ושל בני משפחתו, וכן להפסיק את פעולות ההתנגדות שנעשו באו"ם.

הגבול עם ירדן אינו מוגן, ויציבות הממשל שם אינה מובטחת. על מדינת ישראל ליישב את הבקעה ולהתייחס אליה כאל נכס אסטרטגי של מדינת ישראל, הן מהפן הביטחוני והן מהפן ההתפתחותי.

רב הנסתר על הגלוי: סיכום ומסקנות

את מערכת היחסים בין ישראל לירדן אפשר לסכם במילה אחת: פער. פער בין יחס הממשל ליחס העם, פער בין ההצהרות הגלויות לאמירות הנסתרות, ובעיקר פער בין תחושת השקט לבין האיומים שמבעבעים מתחת לפני השטח.

מדינת ישראל חייבת להבין שהגבול עם ירדן אינו מוגן, ושיציבות הממשל שם אינה מובטחת. בטווח המיידי, עליה להשתמש במנופים שיש לה על הממשל הירדני – ובראשם אספקת המים והסיוע הביטחוני – על מנת לייצב מחדש את היחסים עם הממלכה. בטווח הארוך, עליה לבנות תוכניות מגירה, שיאפשרו לה להגיב לתרחישים אפשריים דוגמת נפילת הממשל ההאשמי וההשתלטות של גורמים עוינים עוד יותר כמו מיליציות סוניות קיצוניות או כוחות פרו-איראניים. ומעל הכול: על מדינת ישראל ליישב את הבקעה ולהתייחס אליה כאל נכס אסטרטגי של מדינת ישראל, הן מהפן הביטחוני והן מהפן ההתפתחותי.

מצב היחסים הקיים בין ישראל לירדן, שבו נלחמים מחד גיסא ומשתפים פעולה מאידך גיסא, יכול להימשך רק עד גבול מסוים. נוכח השינויים הרבים שחלו במזרח התיכון בתקופה האחרונה, אי אפשר שלא לתהות אם כבר הגענו לגבול הזה, ואם כן אז מה מצפה לנו מעברו השני.

הפוסט באידיאל – חזון תנועת הביטחוניסטים והפעם: יחסי ישראל–ירדן הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

כשסא"ל (מיל') ירון בוסקילה, כיום מנכ"ל תנועת "הביטחוניסטים", השתחרר מ-24 שנות שירות כלוחם ומפקד בצה"ל, הוא יצא לטיול בדרום אמריקה ומצא עצמו על פסגת הר געש באמצע סערה, עם קבוצת מטיילים הזקוקים לחילוץ.

"הייתה סופת ברד והיינו בערפל כבד", הוא נזכר, "ולא מצאנו את הדרך החוצה. חיפשתי חיבור לאינטרנט כדי לדווח איפה אנחנו, ולאחר שמצאתי קפץ לי לפתע עדכון מהפייסבוק שתא"ל במיל' אמיר אביבי, שלא הכרתי קודם, מקים תנועה חדשה בשם 'הביטחוניסטים'. ואני משם כותב לו – 'אמיר, זה בדיוק מה שאני צריך. איך שאני נוחת אני צריך לפגוש אותך'".

אם תהיתם מה קרה לקבוצה, אתם יכולים להיות רגועים. ירון ניווט אותה חזרה לנקודת ההתחלה והיא חולצה במלואה.

"הבנתי שאני משתחרר מהצבא – לא מהמדינה"

ההודעה על הקמת "הביטחוניסטים" הגיעה אל ירון בדיוק ברגע הנכון, אחרי שבמשך החודשים שקדמו לשחרורו מצה"ל הוא התלבט מאוד לגבי המשך דרכו.

מה הייתה ההתלבטות מבחינתך?

"הציעו לי תפקידים במגזר הפרטי עם משכורות שלפני כן לא יכולתי לדמיין, אבל משהו הטריד אותי. שאלתי את עצמי: אחרי שהקדשתי את כל החיים כדי לשרת את המדינה, אני הולך מעכשיו להתעסק רק בלעשות כסף? אומנם אני משתחרר מהצבא אך אני לא משתחרר מהמדינה. אני רוצה וחייב להמשיך להשפיע".

ומה בהודעה של אמיר תפס אותך?

״אמיר דיבר על השמעת קול ביטחוני שאין לו כיום במה, למרות שרוב הציבור הישראלי מאמין בו. הרגשתי שזה מאוד נכון: לצבא יש תפיסה מסוימת שהיא לא תמיד נכונה, וגם לא תמיד נקייה משיקולים זרים ומתבססת על שיקולים מקצועיים בלבד, ואף אחד לא מאתגר את ראשי הצבא. גם אני בשירותי הצבאי חוויתי זאת. למשל כאשר ניסיתי לדבר עם הממונים עליי על נושא הגנת המחנות בצה"ל , על כשירות מערך המילואים או על הוראות פתיחה באש, שבעיקרן דורשות מהלוחם להסתכן יותר מאשר הוא מסכן את האויב".

ואז אתה מציף את זה למעלה ומה אומרים לך?

"אומרים לי שזה לא התפקיד שלי לדבר. אפילו בתפקיד האחרון שלי, כמפקד בסיס, הייתי עד לטיוח של חוסר מוכנות מבצעית ואמרתי: חייב להיות פה שינוי – כי יום אחד נגיע למצב שבאמת תהיה פה מלחמה, ואז נצטרך להתמודד עם התרשלות והתייחסות לא רצינית ומקצועית שתהיה בעוכרינו".

האם הקונספציה היא רק נחלת מערכת הביטחון, או שהיא רחבה יותר?

"לפני שאני מאשים את הממשלה, הצבא והשב"כ בשבעה באוקטובר, אני מאשים קודם אותנו כחברה. יצאנו לרחובות להפגין על הרפורמה ועל מחירי הדיור, המילקי והקוטג', אולם מעולם לא הפגנו באמת על כך שתושבי הנגב סובלים מאיום מתמשך של רקטות ובלוני תבערה, או על כך שגן ילדים בנחל עוז מוקף כולו במיגוניות כחלק מהשגרה, ועל הסכנה הגדולה שהולכת ונבנית מול עינינו. בחרנו לחיות ככה, במקום להעביר למקבלי ההחלטות מסר חד וברור – שהמצב הנוכחי לא יכול להימשך".

"תודה שאתם מדברים בשמי"

כשירון חזר לארץ מדרום אמריקה, הוא פגש את תא"ל (מיל') אמיר אביבי, ושאל אותו כמה חברים כבר יש בתנועה. התשובה שקיבל: עשרה. מאז אותה פגישה, שנערכה לפני כארבע שנים, גדל מספר חבריה באופן דרסטי. כיום הוא עומד על יותר מ-35,000 קצינים, לוחמים ואזרחים.

כיום, אתה מרגיש שהקול הביטחוני שהיה חסר מקבל את הבמה הראויה?

"אין שבוע שלא מדבר איתי קצין בכיר בצבא שאומר – ׳כל הכבוד. אני לא יכול לדבר, תודה שאתם מדברים בשמי׳. היו גם אלופים ותא"לים שאמרו לי – טוב שאתם עושים את זה, אתם מצילים את הצבא".

מה אִפְשֵׁר ל"ביטחוניסטים" להצליח היכן שאחרים נכשלו?

"הדבר העיקרי הוא שהתנועה באה באופן נקי למקצוע הצבאי ולצרכיה הביטחוניים של מדינת שיראל ללא אג'נדה פוליטית. כדי להבין את המצב הביטחוני לאשורו ולגבש לפיו אסטרטגיה נכונה, צריך להסתמך על עובדות ולא על רצונות ואמונות. מה שפוגע ביכולת לנתח את המציאות באופן אובייקטיבי. מערכת הביטחון, התקשורת וחלק מהציבור ביססו את תפיסת המציאות שלהם על תפיסות מוטעות או כאלה המבוססות על תקוות ואמונות שהתנגשו פעם אחר פעם בקיר המציאות. הביטחוניסטים לעומת זאת מגדירים מה באמת נחוץ לביטחונה של ישראל על מנת שתמשיך להתקיים לדורות במציאות הכאוטית המשתנה מסביבנו, לא על בסיס תקוות ואמונות, אלא מתוך הנחה שהאויבים שלנו ישאפו תמיד לפגוע בנו ולייצר את ההזדמנות להשמיד את ישראל".

מה זה אומר להיות נטולי אג'נדה פוליטית?

"זה אומר שב'ביטחוניסטים' אין מקום לפוליטיקה, אלא אך ורק לתפיסה מקצועית ומבוססת עובדות, מתוך מחויבות לשמירה על ביטחון ישראל. עמדת התנועה היא שישראל זקוקה לגבולות בני הגנה ולחופש להגן על עצמה בעצמה, וזו אסטרטגיה שמתחייבת ישירות מהנתונים בשטח. יש אצלנו מקום לבעלי כל הדעות, כל עוד הדעות נשענות על ניתוח מקצועי ומבוסס עובדות״.

והאם אכן לא נפלתם בקונספציה?

"לא. כבר בינואר 2022 התרענו בפני בכירי מערכת הביטחון שחמאס לא מורתע ורק מחכה לשעת כושר. הצבענו על התלכדות הזירות שאליה מכוונת איראן תוך שימוש בפרוקסי שלה, ואפילו אמרנו שצריך לשקול להילחם במזימה האיראנית דווקא בעזה. אמיר אביבי אמר אז שאם נחכה, בעוד שנה-שנתיים-שלוש נפגוש את חמאס בשיא כוחו והגדיר את המצב במילים אלה: אם לא ניזום, נמצא את עצמנו בתרחיש של יום כיפור. כל התחזיות האלה, שמבוססות על מסמך מחקר מקיף שהגשנו לממשלה, התגשמו למרבה הצער".

"לזכור בשביל מה אנחנו נלחמים"

ואכן, הקונספציה שמפניה התריעו "הביטחוניסטים" התנפצה באופן הנורא ביותר במאורעות השבעה באוקטובר. לאחר שבמשך יום שלם נסע ירון בתוך התופת, והשתתף בהקמת חמ"ל חלופי שסייע בחילוץ כמה שיותר מתושבי העוטף בחיים, הוא מעיד שהיה על סף קריסה.

"אחרי מה שראיתי בשבעה באוקטובר, הגעתי למצב פיזי שבו ראיתי מולי רק תמונה שחורה", הוא משחזר את הרגעים הקשים. "ואז, בשמונה באוקטובר אני נוסע למשימה באחד מהצירים בעוטף ואני רואה מולי פקק תנועה מבאר שבע ועד צאלים של עשרות אלפי כלי רכב, חיילי מילואים שכולם הגיעו על דעת עצמם כדי להתנדב, מבלי שאף אחד קרא להם. אני מסתכל ואומר לעצמי – זו סיבה לאופטימיות".

מה הבנת ברגע הזה?

"שבסוף, עם כל הפירוד הקיצוני שהיינו בו ערב השבעה באוקטובר, אחרי האסון כולם מבינים שצריך להתאחד. אצל עמים אחרים, מלחמות קשות מפרקות חברות, מפילות ממשלות וגורמות לכאוס. אצלנו זה הפוך. כשהחרב מונחת לנו על הצוואר אנחנו מתאחדים, נלחמים ומנצחים. אותה שבת ארורה הוכיחה שהחברה שלנו יותר חזקה משהעזנו להאמין".

מהו ההישג הכי חשוב שלכם מתחילת המלחמה?

"שתרמנו לחיזוק האמונה של החברה הישראלית והנהגת המדינה שצריך ואפשר להיכנס לעזה ולהכריע את חמאס. השמענו בתקשורת קול ברור ולא מתפשר שבו אמרנו שזו חובה מוסרית להילחם ולהכריע את חמאס באופן שיחזיר את החטופים. חיזקנו את המנהיגים והעם ושינינו את השיח הציבורי דרך התקשורת".

איך עודדתם את המנהיגים?

"ניסינו להרים אותם לגודל ההזדמנות שיש עכשיו לשנות את המציאות. בפגישה הראשונה שלי עם נתניהו, למוחרת השבעה באוקטובר, אמרתי לו: 'אני יכול להגיד לך דבר אחד. בנקודת הזמן הזו לא כל העם עומד מאחורי בנימין נתניהו, אבל כל העם עומד מאחורי ראש הממשלה. צא למתקפה הזאת'".

ובאותו הזמן פעלתם גם כדי לחזק את המפקדים בשטח?

"בדיוק. כמו בהנהגה הפוליטית, גם בקרב המפקדים צריך לנסוך כל הזמן את הכוח להמשיך. אני זוכר שנכנסתי לשיחה עם מפקד האוגדה שלי, תא"ל אבי רוזנפלד, שבה חיזקתי את ידיו, ובסופה הוא חיבק אותי ואמר – 'תודה ירון, הייתי צריך את זה'. כל אחד צריך להרגיש שהפקודים שלו איתו".

אמרת בעבר שכדי לנצח, צריך לזכור בשביל מה אנחנו נלחמים. בשביל מה אתה נלחם?

"אני אספר לך משהו. בהשתלטות על בית חנון קורה דבר מדהים. בדרך כלל, כאשר מחליטים היכן ימוקם בית המח״ט בשטח, הדבר הראשון שעושים הוא למגן אותו עם שקי חול נגד צלפים. אבל מפקד חטיבה 5, אל"מ טל קוריצקי, לא עושה את זה, אלא משהו אחר לגמרי. הוא אומר לחיילים לפתוח את האפודים, לשלוף מהם את המכתבים שקיבלו מילדים, ולתלות על הקיר, מול העיניים. אני שואל אותו למה זו הפקודה הראשונה שלו, והוא אומר – 'אני רוצה שהחיילים שלי יזכרו למה אנחנו פה. לא כדי לכבוש את עזה או להרוג, אלא בשביל הדור הבא'. אז על זה אני נלחם – על הדור הבא".

"אם תנצח בהאג – לא תנצח את הטרור"

החזית השלישית שבה פעלו "הביטחוניסטים" בתקופת המלחמה כדי לחזק את רוח העם היא התקשורת.

הנוכחות התקשורתית שלכם התעצמה מאוד מאז השבעה באוקטובר. למה לדעתך זה קרה?

"כי הבאנו קול אחר לשיח הציבורי. הציבור דרש תשובות ולכן התקשורת נתנה סופסוף במה גם למי שלא מהדהד את המסרים המקובלים. וגם, בזכות הנוכחות שלנו השיח הציבורי השתנה ועבר לשפה של ניצחון, הכרעה והשמדת האויב שלנו, במקום לנסות תמיד ללכת בין הטיפות. לפני כן, כל הזמן השקענו בלנסות לנצח בבית הדין הבינלאומי בהאג. הבעיה היא שאם תנצח בהאג – לא תנצח את הטרור, וכנראה בכל מקרה בהאג לא תצליח לנצח".

"לבשל לחיילים תורם למוטיבציה לא פחות משיחת מג"ד"

חברי התנועה, רובם ככולם, התגייסו לשירות מילואים ממושך בעקבות האסון. כקצין אג"ם אוגדת עזה, ירון היה במילואים 150 יום ברצף, ובמקביל ניהל את התנועה ויחד עם שאר החברים נרתם לסיוע לחיילים בשטח.

"הקמנו מערך שלם של סיוע והעברת ציוד לחימה לחיילים", הוא מספר. "התרומה של זה למורל בשטח היא עצומה, ואני מדגיש את המורל – כאשר חייל מקבל קסדה טקטית, זה לא רק הציוד המשובח שהוא מקבל, אלא גם הידיעה שחושבים עליו ושעומדים מאחוריו, וההתגייסות בחברה הישראלית באמת קיימת בכל המעגלים. אצלי ביישוב, למשל, כל הנשים מבשלות, בכל שבוע, כבר שנה וחודשיים מפרוץ המלחמה – ובכל שבוע מגיע האמר מלא ולוקח את האוכל לחיילים בעזה. זה חשוב למוטיבציה לא פחות משיחת מג"ד".

"לבנות דור של מפקדים אחרים"

ייתכן שהדרך החשובה ביותר שבה "הביטחוניסטים" פועלים כדי להעמיק את החוסן הלאומי בטווח הארוך היא ההשקעה בחינוך. בשנים הקרובות מתכוונת התנועה לייסד רשת מכינות קדם-צבאיות שהראשונה שבהן תפעל במושב תקומה שבעוטף עזה, בין השאר כדי לסייע לעוטף בכלל וספציפית למושב, שנפגע קשות בשבעה באוקטובר, להשתקם.

איך נולד הרעיון להקים רשת מכינות?

"במלחמה גילינו את העוצמות וגם את החולשות של מפקדים ומנהיגים, והבנו שזו הנקודה שצריך להתחיל בה – לבנות דור חדש של מפקדים ומנהיגים ברוח תנועת הביטחוניסטים. הפידבק שאנחנו מקבלים מהשטח מדהים ויש צמא רב לרשת מכינות כזו".

איך עוד מתבטאת העשייה החינוכית שלכם?

"אנחנו מגיעים מטעם צה"ל למוסדות חינוך ולימי גיוס מרוכזים. כיום אנחנו הגוף המוביל בארץ בעידוד לגיוס בקרב בני נוער. בעתיד אנחנו רוצים להרחיב את הפעילות החינוכית שלנו ולהגיע גם לנוער יהודי בחו"ל, לעודד עלייה לארץ ולחזק את הזהות הציונית, ובעזרת השם גם להגיע לאקדמיה".

היה רגע שהמחיש לך באופן מיוחד את הכוח שיש לחינוך?

"תוך כדי המלחמה, אמיר פוגש אותי באזור הנובה. ניגשים אלינו קצין וקצינה, ואומרים: 'אתם הרציתם לנו כשהיינו חניכים במכינת באר אורה', ומבקשים שנבוא לדבר גם עם החיילים שלהם. כל אחד מאיתנו הרצה באותה מכינה אולי פעם אחת. אמרתי לאמיר: 'תראה מה זה, מכינה שנתית, עברו אינסוף הרצאות, ויודעים להגיד שמפגש איתנו השפיע עליהם. וזו ההשפעה של שיחה אחת. תאר לעצמך מה קורה כשאתה מקדיש חצי שנה או שנה במכינה קדם צבאית כדי להשפיע על הנוער באמת'".

"לעצב את היום שאחרי המלחמה"

לצד השקעה בעתיד, "הביטחוניסטים" פועלים כדי לחולל שינוי גם בטווח הזמן המיידי. מחלקת המחקר של התנועה מוציאה לאורך כל השנה מחקרי מדיניות וניירות עמדה במגוון נושאים, שמוגשים למקבלי ההחלטות. חלק מהמחקרים וניירות העמדה הופכים ליוזמות שהתנועה מקדמת באופן פרטני. בין היוזמות האלה אפשר למנות מתן הטבות דיור למילואימניקים, קביעת עונש מינימום לזורקי אבנים ומניעת העברת כספי הרשות הפלסטינית לטרור.

שתי היוזמות הטריות של התנועה, שפורסמו בדצמבר 2024, הן "תוכנית ה-8000" לגיוס החברה החרדית לשירות ביטחון ו"תוכנית האיים: מנהל הומניטרי כשלב ביניים ברצועת עזה", שעניינה מיגור חמאס תוך מניעת משבר הומניטרי והכנת הקרקע בעזה ליום שאחרי המלחמה.

מעבר ליוזמות ספציפיות, האם אתה רואה שינוי בקרב מקבלי ההחלטות מאז שהתחלתם לפעול?

"כן, יש שינוי משמעותי. חברי כנסת הפסיקו לקבל כמובן מאליו כל מה שאיש צבא, משטרה או שב"כ אומר, ורוצים לשמוע גם את מי שחושב אחרת. אדם נורמלי מבקש second opinion  לפני ניתוח משמעותי; חברי הכנסת הבינו שהגיע הזמן לקבל גםsecond opinion  לפני החלטות ביטחוניות משמעותיות. הכנסת משקפת בכך את החברה הישראלית כולה, שכבר לא מוכנה לקבל אוטומטית את דעתם של נציגי המערכת, וזה נובע מכך שהיה מי שהעז לצעוק ולהשמיע קול אחר".

יש לכם תוכניות לעתיד בתחום המחקר?

"אחד היעדים שלנו לשנה הקרובה הוא להפוך את מחלקת המחקר שלנו למכון מחקר לכל דבר, שישתף פעולה עם חוקרים בינלאומיים, כולל כאלו שמתמחים במדינות ספציפיות כמו רוסיה וסין. הרישות הזה חשוב כדי להעמיק את המיצוב שלנו כסמכות מחקרית מובילה שאסור להתעלם ממנה".

שיתוף נגד קונספציה

כאמור, תנועת "הביטחוניסטים" מונה כבר למעלה מ-35,000 חברים – אבל ירון רוצה יותר. הרבה יותר.

למה חשוב לך שהתנועה תגדל?

"מפני שהכוח של התנועה הוא הציבור הרחב שעומד מאחוריה. 'הביטחוניסטים' היא תנועה חברתית עוד לפני שהיא ביטחונית. המטרה שלה היא לתת לכל חלקי החברה הישראלית את היכולת להשפיע, כולל לאלו שעד לאחרונה מצאו את עצמם מושתקים. זו לא תנועה לעילית מסוימת או לחוקרים, אלא לכולנו. מי שרוצה לתרום לביטחון ולא רק לדאוג לגביו, אנחנו מזמינים אותו להצטרף ולבחור את הדרך שבה הוא רוצה להשפיע".

ומה אם אין לי זמן להשתלב בתנועה, אבל אני תומך במסרים שלה?

"אז עדיין יש משהו שאתה יכול לעשות: לשתף פוסטים, כתבות וסרטונים של 'הביטחוניסטים' ולהרחיב את מעגל הקוראים והצופים ומתוך כך את המזדהים והמשפיעים. התכנים שלנו באתר וברשתות החברתיות יוצרים הדים רבים שמשנים את פני המציאות, ומי שמשתף אותם מסייע לנו לוודא שישראל לא תיפול שוב לקונספציה. תחשבו על זה – מניעת הקונספציה הבאה ומימוש ביטחון ישראל נמצאים ממש בקצה האצבע שלכם".

קרדיט תמונות: אלבום אישי ירון בוסקילה/שאטרסטוק

הפוסט סא״ל (מיל׳) ירון בוסקילה: "החברה שלנו יותר חזקה ממה שהעזנו להאמין" הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

בשלושת החודשים האחרונים מרכז הכובד של מלחמת "חרבות ברזל" נע צפונה, אבל עבור העיתונאי יאיר קראוס, הסיפור של הגזרה הצפונית החל להתגבש כבר בשבעה באוקטובר 2023. כמי שמתגורר בעכו ומסקר את תחום הצפון עבור Ynet ו"ידיעות אחרונות", היה לו ברור למן ההתחלה שהאזור הזה הוא חלק בלתי נפרד מהמלחמה.

"כשראינו את המתקפה הנוראית על יישובי הדרום, הבנו שמתקפה כזאת הייתה יכולה להתרחש גם אצלנו ובמכפלות מפלצתיות בהרבה", הוא משתף. "זה שינה לחלוטין את תפיסת הביטחון שלנו כתושבי הצפון, ויצר משבר אמון עמוק ביננו לבין המדינה וצה"ל. היום, כשאנחנו שומעים אמירות כמו 'חיזבאללה מורתע', מבחינתנו זה תמרור אזהרה שמעיד שהמצב בשטח הוא כנראה הפוך".

נגמרו הימים של "תחושת ביטחון"

יאיר קראוס מתגורר בעכו, כך שהוא ומשפחתו לא פונו אך בהחלט הרגישו את הדי המלחמה. בתו הבכורה, למשל, נאלצה לעזוב את הבית לחודש שלם כדי לעבור ללמוד במרכז, ושלושת ילדיו הקטנים היו כשלושה חודשים ללא מסגרת חינוכית. קראוס גם מכיר באופן אישי משפחות רבות שכן נעקרו מבתיהן, וראה מקרוב את הקשיים שעימם הן התמודדו ומתמודדות עדיין. מהיכרותו, יש תושבים רבים – בעיקר מבוגרים – שמחכים לרגע שבו יוכלו לחזור הביתה. מנגד, יש לא מעט אחרים שכלל לא בטוחים שיחזרו, ואפילו כאלה שכבר החליטו לעזוב את הצפון. מגמת העזיבה בולטת בעיקר בקרב המשפחות הצעירות, שילדיהן כבר השתקעו במסגרות במרכז, והן לא רוצות לעקור אותם שוב.

אולם, גם אם מתמקדים בתושבים שמחכים לחזור ואפילו ביחידי סגולה שמחליטים לעבור לצפון הארץ דווקא עכשיו, עדיין קיימת בעיה קשה שנובעת מכך שרובם טרם יכולים לעשות זאת.

לדברי קראוס, שמסקר את אזור הצפון מאז ימי מלחמת לבנון השנייה, על מנת ליישב מחדש את הצפון צריכים להתקיים מספר תנאים. הראשון שבהם הוא התנאי הביטחוני-קיומי. "התושבים בצפון, בעיקר המפונים, יבחנו בשבע עיניים לאיזו מציאות המדינה והצבא רוצים להחזיר אותם", הוא אומר. "אני שומע מהרבה חברים שהם לא יחזרו למציאות שבה יראו את מחבלי חיזבאללה ואת משפחותיהם מתיישבים שוב בכפרי ההזנקה, או למציאות שבה הם שוב יהיו אלה שנמצאים בקו הראשון והצבא נמצא מאחוריהם".

קראוס מוסיף שתושבי הצפון גם שבעים מהבטחות, וכעת ידרשו לראות את השינויים בשטח. "תרבות הרהב והשקר של מערכת הביטחון כבר לא תתפוס יותר, ואין מקום להמשיך עם אמירות ששוב ושוב הוכיחו את עצמן כחסרות ביסוס", הוא פוסק. "נגמרו גם הימים של 'תחושת ביטחון'. אין פה יותר שיח של תחושות אלא של מראה עיניים – וכאשר רואים את כפרי ההזנקה חוזרים ונבנים, וכאשר אין אזור חיץ, זה לא נראה כמו ביטחון. צריך לזכור שלא הכרענו את חיזבאללה בלבנון, ושהמטרות המוצהרות של הארגון – לכבוש את יישובי הצפון – נותרו בעינן. הגיע הזמן שנתחיל להאמין לחיזבאללה ונפסיק לזלזל בהתעצמות שלו. באופן דומה אנחנו גם צריכים להיגמל מההתמכרות לשקט ומשיטות פעולה כמו אלו שמאפיינות את מדיניות המב"ם (המערכה שבין המלחמות). יש פה שיעור גדול שגם ההנהגה, גם קציני הצבא וגם התושבים צריכים ללמוד, והוא שאת השקט והשלום המיוחלים אפשר לקנות רק בנחישות ובכוח הזרוע".

אם כך, איך ייראה ביטחון בגבול הצפון?

"אנחנו שומעים כל הזמן על אמצעי לחימה שנתפסים ועל תשתיות טרור שמושמדות, גם עכשיו במהלך הפסקת האש, אבל מה שישנה את המציאות ביום שאחרי המלחמה הוא לא כמה נשק הוצאנו, אלא אם הנשק יחזור לאותם מקומות. כל עוד בצבא ובממשלה לא מראים נכונות להחזיק באזורים שבהם חיזבאללה פעל, זה מדאיג. לי ולתושבים רבים אחרים ברור שכדי לראות ביטחון בצפון, אנחנו מוכרחים ליצור אזור חיץ כמו בגבול עזה ובגבול סוריה. מעבר לכך ששטח כזה ירחיק את האיומים הביטחוניים מיישובי הגדר, הוא גם ישמש מסר לדיראון עולם. כשהלבנונים יראו אנדרטאות של כפרים נטושים, הם יבינו מה קורה למי שמנסה לפגוע בנו".

אל תאמרו "שיקום", אמרו "פיתוח"

מלבד השבת הביטחון, תנאי נוסף שאותו יש למלא על מנת להחזיר את תושבי הצפון לבתיהם הוא שיקום התשתיות שנפגעו, לרבות מערכות הניקוז שקרסו, הכבישים שנהרסו, המבנים שנחרבו והבתים הרבים שסובלים מהזנחה. מובן שגם צריך לשקם מבני ציבור כמו קופות חולים, בתי ספר, ועסקים – כי בלי כל אלה אי אפשר יהיה לקיים שגרת חיים סבירה.

אולם, לצד השיקום הפיזי קיים רובד נוסף, פחות מדובר, והוא רובד הפיתוח. "אנחנו שומעים כל הזמן על 'שיקום הצפון' אבל בעיניי אסור לשקם את הצפון כי שיקום אומר לחזור לימי השישה באוקטובר", אומר יאיר קראוס. "המצב בצפון מדשדש כבר שנים רבות, ואי אפשר לשקם את מה שכבר מזמן לא היה טוב. יש כאן עניין של המשגה, והגיע הזמן שנחליף את המונח 'שיקום' במונחים 'תנופה' ו'פיתוח'".

קראוס מבטא תחושה שלה שותפים רבים מתושבי הצפון – במיוחד עכשיו, אחרי שהם קיבלו הצצה לאורח החיים של תושבי המרכז. "החשיפה לחיים במרכז הארץ גרמה לתושבי הצפון להבין כמה הם נמצאים מאחור, וזה יצר שבר תפיסתי מאוד גדול", הוא מסביר. "אחרי כמה חודשים של מגורים במרכז, תושבי הצפון התחילו להתרגל לתנאים שעבור תושבי המרכז הם כבר מזמן מובנים מאליהם כמו תחבורה ציבורית נגישה, שירותי בריאות מפותחים, מקומות תעסוקה רווחיים ופעילויות פנאי מגוונות. מספיק לראות כמה בתי קולנוע יש בעיר ממוצעת במרכז הארץ, ואז להסתכל על כל אזור הגליל העליון ולראות שאין שם קולנוע אחד. אבל זה הרבה יותר עמוק מזה, כמובן. פערים כאלה קיימים בכל השדות ומשפיעים על כל היבט בשגרת החיים של התושבים, ולכן, אם המדינה רוצה שאותם תושבים יחזרו צפונה, היא לא יכולה להסתפק רק בשיקום של מה שהיה להם קודם, אלא צריכה להבטיח להם שהם גם יקבלו את התנאים שקיימים במרכז. אומרים שאדם לא זועק את אשר לא חסר לו – אבל עכשיו תושבי הצפון כבר יֵדעו לזעוק את שחסר להם".

מה צריכה לכלול תוכנית הפיתוח של הצפון?

"צריך להתחיל לשפר את התחבורה הציבורית ולהרחיב את קווי הרכבת, לבנות מרכזים רפואיים מפותחים, ולשים דגש על תעסוקה, אקדמיה ופנאי. מעבר לכך, צריך לפעול להוזלת מחירי הקרקעות בהתיישבות הכפרית הקמלה בלב הגליל, כי כרגע המחירים מופקעים, ולמעשה פוגעים בכל מפעל ההתיישבות היהודית בגליל. אבל מעבר לכול צריך לעשות שינוי תפיסתי – כרגע המדינה מתייחסת אל הצפון כאל אילוץ ולא כאל נכס. זה מוביל לכך שהשיקולים שמניעים אותה בפיתוח הצפון הם שיקולים כלכליים ומנהליים, ולא שיקולים ערכיים וציוניים".

אנשי תל אביב-ירושלים לא יודעים יותר טוב מאיתנו

אי אפשר לדבר על שיקום ופיתוח הצפון בלי לעסוק בשאלת האחריות. כרגע, יש גופים שונים שמנסים להניע את התהליך, והם נחלקים באופן גס לשניים – "האנשים מבחוץ" ו"האנשים מבפנים". עם הקבוצה הראשונה נמנים בעיקר גופי ממשל ואנשי רגולציה. עם הקבוצה השנייה נמנים אישים מהנהגה המקומית, תושבים ועמותות פרטיות. הסנכרון בין הגופים השונים לא תמיד מוצלח, ולעיתים כלל לא קיים, וכרגע נראה שמי שאוחז במושכות הם דווקא אותם גורמים חיצוניים.

לדברי יאיר קראוס, המגמה הזאת אינה חדשה. "במשך שנים האנשים בתל אביב ובירושלים ידעו מה נכון לנו, ואיך אנחנו צריכים לחיות, וגם עכשיו יש תחושה ששוב באים מושיעים מבחוץ כדי להציל ולרפא אותנו", הוא אומר. "המדיניות הפושעת הזאת אומנם מגיעה מכוונות טובות, אבל בפועל היא מחלישה את ההנהגות ואת החוסן של הקהילות, ומעבירה לתושבים את המסר שהם לא מסוגלים לדאוג לעצמם".

קראוס משווה בין המצב בצפון לבין אסונות לאומיים כמו צונאמי ורעידות אדמה. גם באסונות כאלה רואים משלחות של גורמים חיצוניים שמגיעות כדי להושיע את המקומיים. משלחות כאלה פועלות מתוך רצון טוב, והסיוע שלהן אכן נדרש, אך כאשר הן פועלות ללא שיתוף פעולה עם האוכלוסייה המקומית, התועלת שלהן חלקית בלבד.

"כל המחקרים בעולם מוכיחים ששיקום בר-קיימא לאחר אסון לאומי מתאפשר רק כאשר הקהילה היא חלק מהשיקום וחלק מהעשייה", הוא מסביר. "צריך ליצור מצב שבו לא עושים עבור הקהילה אלא יחד איתה. מעבר לכך שהמקומיים יודעים הכי טוב למה הם זקוקים, אם הם ייטלו על עצמם אחריות זה יאפשר להם לבנות אתוס של גבורה, ולהחזיר לעצמם את החוסן, שזה נדבך לא פחות חשוב מהשיקום הפיזי".

למה אנשי הצפון מודרים לדעתך מתהליכי השיקום והפיתוח?

"אנשי הרגולציה ואנשי הממשל לא סומכים עלינו ולא מאמינים בכוחות של המנהיגים המקומיים. הם חוששים שהכספים ילכו למקומות לא נכונים, או שלא יהיה רווח להשקעות הממשלתיות, ובעיקר כבר לא מאמינים שיכולים לצמוח עצים ובתים במקומות שבהם צמחו עד היום קוצים. צריך לומר בהגינות שהחששות האלה לא מנותקים מהמציאות כי באמת יש בעיה של מנהיגות בצפון, ולאורך השנים הושקעו באזור מיליארדים שלא הניבו שום רווח כמעט. לתפיסתי, צריך למצוא פתרון שיאפשר פיקוח אבל גם ייתן חופש פעולה מסוים לצפון. אני לא יודע לומר מה הפתרון, אבל יודע שאנחנו מוכרחים לנסות לחפש אותו".

אין "מדינה" ואין "צבא" – יש אנשים

אחת המסקנות הברורות שביותר שיאיר קראוס לוקח איתו משנת המלחמה האחרונה היא שצריך להפסיק לדבר במונחים אמורפיים כמו "מדינה" ו"צבא", ולהתחיל לדבר על האנשים שמרכיבים את הגופים האלה.

הוא מקביל זאת לתקופה שבה סיקר את מבצע "שומר החומות". באותה תקופה, גופי תקשורת רבים דיווחו על החלטות שונות שקיבל בית המשפט. הוא, כעיתונאי, התנגד להכללה הזאת והקפיד לציין את שם השופט או השופטת שקיבלו כל החלטה. בהקשר של היום, קראוס מדגיש שאין צבא אלא יש רמטכ"ל, יש אלוף פיקוד, ויש מפקד אוגדה. באופן דומה גם אין מדינה – יש שרים, יש חברי כנסת, יש יועצים. "הדיוק הזה חשוב כי כשתולים את האחריות בגוף אז אף אחד לא אחראי", הוא מסביר. "לעומת זאת, כשאומרים מי בעל הסמכות, בשם ובתפקיד, ומציינים איזו החלטה קיבל או איזו פעולה הוא ביצע – אז גם הוא מייד בעל האחריות".

התקווה שלו היא שבעלי הסמכויות השונים, מהבכירים ביותר ועד לזוטרים, ייטלו על עצמם אחריות ובאמת ימלאו את תפקידם. רק כך, הוא סבור, אפשר יהיה להשפיע על עתיד המדינה ופיתוחה.

מסקנה נוספת שמלווה את קראוס היא שאי אפשר ללכת יותר שבי אחר הבטחות. "בשנה ורבע האחרונות קיבלנו שיעור גדול מאד בריאליזם, ואני כבר לא יכול להסתכל על העתיד בעיניים מצועפות", הוא משתף. "שמעתי מספיק הכרזות מרגשות בחיי, שבסופו של דבר לא הובילו לכלום. אני מקווה שעכשיו, כשהמציאות בצפון נמצאת סוף סוף על סדר היום הציבורי, נראה שינוי אמיתי. זאת אמירה קשה מאוד, אבל המלחמה הנוראית הזאת יכולה להיות ברכה לצפון. אלמלא אירוע משנה מציאות בסדר גודל כזה, אני בספק אם היינו מדברים על החשיבות של הצפון ומכירים בצורך האקוטי לדאוג לחבל הארץ הזה ולשנות את המציאות פה. בהסתכלות שלי, אנחנו חייבים לנתב את האירוע הזה לפיתוח, ולהפוך אותו למקרה שבו מעז יצא מתוק".

הפוסט הצפון זקוק לסיפור חדש: ריאיון עם העיתונאי יאיר קראוס הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

ב-27 בנובמבר, היום שבו נכנסה לתוקף הפסקת האש בין ישראל לחיזבאללה, ניצלו המורדים הסורים את שעת הכושר ופתחו במתקפה נגד צבאו של בשאר אל-אסד. בתוך 11 ימים בלבד השלימו כוחותיהם את כיבוש סוריה והשתלטו על דמשק. אסד עצמו נמלט לרוסיה.

רבים השתאו לנוכח המהירות המסחררת שבה נפל המשטר הסורי ועומק השנאה שביטא ההמון המשולהב ששבר וגרר את פסלו של אסד האב ברחבי דמשק.

מי שפחות הופתע מכך הוא סא"ל במיל' ד"ר מרדכי קידר, חבר תנועת "הביטחוניסטים" ומהמומחים המובילים לחקר המזרח התיכון. מהאופן שבו הוא מנתח את האירועים האחרונים, נראה כי בכלל לא בטוח שסיפורו של משטר הבעת' בסוריה יכול היה להסתיים באופן אחר.

יותר כופרים מהיהודים ומהנוצרים

"המהירות שבה הצליחו המורדים להשתלט על סוריה נבעה מכך שמדובר במדינה חלולה – שהאנשים לא מאמינים בה והצבא לא מוכן להיהרג עבורה", אמר קידר בשיחה מיוחדת עם אור יששכר, ראש מחלקת המחקר של תנועת "הביטחוניסטים", בעקבות ההתפתחויות הדרמטיות בסוריה. "ספרי "Asad in Search of Legitimacy (2005) מוכיח את מה שמזרחנים אחרים ניסו להכחיש או להתעלם ממנו", טוען קידר, "וזה שחאפז אסד, ובהמשך בנו בשאר, ניסו לשווא כל השנים להפוך לשליטים לגיטימיים בעיני הציבור, אך מעולם לא היו כאלה. לא הייתה להם לגיטימציה בגרוש. כלום. אפס. נאדה. הם שלטו בכוח הזרוע. הכול היה פייק ולכן נפל כל כך מהר".

קידר מסביר שמדובר בכרוניקה של כישלון ידוע מראש. "הבעיה הגדולה ביותר של סוריה היא העובדה שבשנת 1966 השתלט עליה מיעוט של בני הדת העלווית, שנחשבים בעיני הרוב המוסלמי הסוני במדינה לכופרים, עובדי אלילים, שדינם הוא או להתאסלם או להישחט. אבן-תיימיה, פוסק מוסלמי נודע מימי הביניים, קבע שהעלווים הם 'יותר כופרים מהיהודים והנוצרים'. לכן, מבחינת המוסלמים אין שום אפשרות שעלווי יהיה שליט".

דיכוי אכזרי והפתעה אסטרטגית

"כדי להתמודד עם העוינות של הרוב המוסלמי כלפיהם", אומר קידר, "המנהיגים העלווים מהפלג המרקסיסטי של הבעת' – מפלגת השלטון הלאומנית החילונית בסוריה, שהשתלט על המדינה ב-1966 – כוננו משטר דיקטטורי נורא, שדיכא באכזריות את המרידות נגדו. ב-1976 פרץ מרד האחים המוסלמים בסוריה, שבמהלכו נלחמו אלפי מורדים סונים נגד השלטון. המרד הסתיים בפברואר 1982 בטבח הגדול בחמה, שבו נרצחו בין 20 אלף ל-40 אלף איש. כוחות צבא בפיקודו של רפעת אל-אסד, אחיו הצעיר של חאפז אל-אסד, פוצצו בתים על יושביהם – ובהם זקנים, נשים וילדים – והמיתו אחרים בגז. כ-20 אלף איש נוספים, שנלקחו למאסר, נרצחו בכלא תדמור".

"הסיבוב הבא התחיל במרץ 2011, עם גל הפגנות נגד השלטון שפרצו במסגרת מה שנקרא בזמנו 'האביב הערבי'. גם אז המרד דוכא באזורים שונים בכוח קטלני. רבים מהמוסלמים בסוריה ברחו צפונה לאזור אידליב, הקרוב לטורקיה. הטורקים סייעו להם להתחמש, להצטייד, להתארגן, להתאמן ולהתכונן ליום הגדול שבו הם יפרצו החוצה וישחררו את המדינה מהשלטון של משפחת אסד".

במשך 14 שנים חיכו המורדים באזור אידליב, התחזקו, התחמשו והמתינו להזדמנות להנחית את המהלומה המכרעת על משטר אסד. "שעת הכושר", מסביר קידר, "הגיעה עם סיום המלחמה של חיזבאללה מול ישראל, שממנה יצא המשטר מוחלש במיוחד".

איך התבצעה הפתעת המורדים?

"'היאת תחריר א-שאם' – ארגון אסלאמיסטי שבעבר נקרא ג'בהת א-נוסרה והיה שייך לאל קאעידה – בפיקודו של מוחמד אל-ג'ולאני, היה זה שתקף ראשון. שאר ארגוני המורדים מיהרו ללכת בעקבותיו, כדי לנצל את ההפתעה האסטרטגית שמשטר אסד הופתע – ושעלתה לו בחייו".

"בהתחלה", מתאר קידר את מהלך הקרבות, "כוחות המורדים תקפו בחלב וכעבור כמה ימים ירדו דרומה לחמה ובהמשך לחומס. אחרי שנכבשה, הדרוזים בא-סווידא והבדואים בדרעא הצטרפו גם הם למרד נגד השלטון. מכאן הדרך לכיבוש דמשק ולמפלתו הסופית של אסד הייתה קצרה".

ננצח כשדגלי ישראל יונפו מעל שגרירות איראן

על אף שבמערכה האחרונה נלחמו המורדים כחזית אחת, לאמיתו של דבר מדובר במגוון ארגונים בעלי אג'נדות שונות ולעיתים גם מנוגדות. "באזור אידליב הצטברו לאורך השנים, בעיקר אחרי 2018, פליטים מדאעש, מאל קאעידה ומארגונים אחרים. לעומתם, היו שם גם ארגונים חילוניים ומולטי-אתניים ללא שום אג'נדה דתית, שדרו בהם בכפיפה אחת מוסלמים, נוצרים, דרוזים, עלווים ובני קבוצות אחרות. הארגונים הללו נראים מתונים ופרגמטיים יותר, ולפחות שניים מהם מקבלים את ישראל. אני יודע את זה מפני שאני בקשר עם המנהיגים שלהם", חושף קידר.

האם הקו של רוב המורדים אכן מסתמן כמתון יחסית?

"ההכרזות שרוב הארגונים מוציאים הן די חיוביות, אפילו יש כאלה שאומרים שלישראל אין סיבה לחשוש. אחד מהארגונים שאני בקשר איתם כתב לי שבשבילו הניצחון הגדול על אסד, האיראנים וחיזבאללה יהיה כשעל השגרירות האיראנית בדמשק ובעמאן יתנוססו דגלי ישראל, והבניינים יהפכו להיות לשגרירות ישראל".

כדאי למורדים לכונן משטר ליברלי

"אין עם סורי מאוחד", מסביר קידר. "סוריה היא מדינה מלאכותית, שמשוסעת באופן עמוק מבחינה אתנית – לערבים, כורדים, טורקמנים וארמנים; מבחינה דתית – למוסלמים, נוצרים, דרוזים ועלווים; ומבחינה שבטית – לחמולות ולמשפחות מורחבות חזקות שרבות מהן חמושות, עם נאמנויות פנימיות ואג'נדות משלהן. כל מה שחיבר בין הקבוצות הללו היה קו הגבול השרירותי שקבעה צרפת בסיום המנדט שלה באזור. הפערים והמתיחויות על רקע אתני, דתי ושבטי מנעו מעם סורי אמיתי להיווצר". לדברי קידר, זו בדיוק הסיבה לכך שכדאי לאל-ג'ולאני להקים משטר ליברלי יחסית.

"אם סוריה תהפוך להיות מדינה אסלאמיסטית כמו דאעש או דיקטטורה שתנסה להשליט זהות לאומית אחידה, היא עלולה להתפרק – משום שהדרוזים, הכורדים וגם מיעוטים אחרים לא ירצו לחיות במדינה כזאת. מנגד, אם סוריה תהיה מדינה פלורליסטית ורכה יותר מבחינת התערבותה בחיי האזרחים, כפי שהיה בשנות ה-50, ייתכן מאוד שכל מיני כוחות שרוצים עצמאות – כמו העלווים באזור החוף – יסתפקו במה שיש להם ולא ינסו לפרק את המדינה".

אם האלטרנטיבה היא איראן – אני מעדיף את דאעש

לשאלה אם התפרקות של מדינות כמו איראן או סוריה תשפיע לרעה על היציבות במזרח התיכון, קידר מפתיע ומשיב שלהפך – היא רק תתרום ליציבות.

"רק אמירויות, מדינות הומוגניות, הן יציבות לאורך שנים רבות באזור הזה. לעומת זאת, מדינות שהן רב-קבוצתיות, הטרוגניות, הן מאוד לא יציבות – ראה למשל את סוריה, עירק, לבנון, תימן, סודן ולוב, שכל אחת מהן כוללת קבוצות אתניות, דתיות ועדתיות שלא מתחברות זו עם זו, ולכן למה לכפות עליהן לחיות במסגרת אחת?"

אם בכל זאת תקום מדינה אסלאמיסטית קיצונית נוסח דאעש, האם עדיין טוב לישראל שמשטר אסד נפל?

"גם המיליציות הגרועות ביותר בסוריה מציבות איום שהוא בעיקרו טקטי – כלי נשק אוטומטיים ומקלעים כבדים שנמצאים על טויוטות. אם אני צריך לבחור בינו לבין איום אסטרטגי מאיראן בדמות טילים בליסטיים ואולי עוד מעט גם נשק גרעיני – אז אני מעדיף להתמודד עם דאעש. אני כמובן מאוד רוצה להימנע מכך. אבל אם האלטרנטיבה היא איראן, אני מעדיף את דאעש".

ישראל מוכנה לכל תרחיש

האם חוסר הוודאות בנוגע לאופי המשטר שמתהווה בסוריה הוא מה שעומד בבסיס צעדי המנע שישראל נקטה בשבועות האחרונים?

"בדיוק. ישראל נערכת למצב הגרוע שבו המדינה נשלטת על ידי אסלאמיסטים קיצוניים, ולכן אנחנו רואים בגולן עיבוי גדול מאוד של הכוחות. בינתיים, עד שיהיה ברור לאן מועדות פניו של השלטון החדש, צה"ל כבש את החרמון הסורי – שהוא גבוה יותר מהחרמון הישראלי – וגם שיפר עמדות במישור הגולן עצמו. הצעדים הללו חשובים וטוב שנעשו, כדי להרחיק סכנות ולהבטיח שלא נמצא את עצמנו עוד פעם ב-7 באוקטובר – הפעם בגולן, עם כוחות צבא שנכנסו לתוך מדינת ישראל כי היא נרדמה בשמירה".

"אי אפשר לדעת מה יהיה בסוריה", מסכם קידר, "אם זו תהיה מדינה אסלאמיסטית טרוריסטית נוסח דאעש, או מדינה פתוחה מודרנית וליברלית כמו שסוריה הייתה בעבר. צריך להמתין ולראות. אפשר רק לקוות שתקום שם ממשלה סבירה ונורמלית שישראל תוכל להגיע איתה להידברות – מה שיאפשר לכולנו להיות רגועים יותר לגבי מה שמתרחש מעבר לגבול".

הפוסט "סוריה תמיד הייתה פייק – ולכן נפלה כל כך מהר" הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

רס"ן (מיל') יוסי לוי מעיד על עצמו שהוא 15 שנה ישראלי. מניין השנים הלאומיות מתחיל מבחינתו ביום שבו הוא התגייס לצה"ל. "לפני הגיוס הרגשתי חרדי בלבד", הוא משתף. "מושגים כמו 'ישראלי' או 'ציוני' נתפסו בעיניי כמושגים חילוניים גמורים והיו מחוץ לתחום. על צה"ל בכלל לא היה מה לדבר – הוא לחלוטין לא היה בתוכניות שלי, אבל היום אני יכול לומר בביטחון שההחלטה להתגייס הייתה הצעד הטוב ביותר שעשיתי בחיים שלי".

קודם כול צורך ביטחוני: החשיבות של גיוס חרדים לצה"ל

יוסי הגיע לצבא כמעט במקרה. בדיוק בנקודה שבה הרגיש שהלימוד בישיבות לא מאפשר לו למצות את יכולותיו, הוא פגש במגייס של גדוד "נצח יהודה", והשתכנע לתת הזדמנות למסלול הצבאי. משם הוא התקדם לתפקידי פיקוד וקצונה, וכיום הוא קצין חי"ר בשירות מילואים פעיל. בקרוב יסיים קורס מג"דים ולאחריו הוא צפוי לעלות לדרגת סא"ל ולפקד על גדוד מילואים קרבי. במקביל לכך, הוא משמש מנכ"ל עמותת "נצח יהודה", שמלווה את כל מסלולי החרדים בצה"ל, ומסייעת לחרדים משוחררים להשתלב בחברה האזרחית.

כמי שמשרת שנים רבות בצה"ל, ואף שוקד על עבודת דוקטורט בנושא גיוס חרדים, הוא יודע לומר שהצבא מעניק לצעירים החרדים כלים חשובים לחיים – מהקניית ערכים כמו מוסר עבודה ואחריות אישית, ועד לידע מקצועי וניסיון מעשי. באותה מידה, ברור לו שגם הצבא נתרם רבות מהשילוב של חרדים בשורותיו, במיוחד בתקופה הנוכחית שבה המחסור בסד"כ לוחם נעשה לבעיה ביטחונית מהותית.

"לשילוב חרדים בצה"ל יש שני היבטים מרכזיים: חברתי וביטחוני", הוא מסביר. "בשנים האחרונות נסגרו הרבה יחידות בצה"ל וכוח האדם צומצם, ונהיה קשה מאוד להסביר את ההיבט הביטחוני. התחושה הייתה שאין באמת צורך מבצעי לגייס חרדים לצבא, ושמדובר בעיקר בניסיון לבסס חברה שוויונית יותר. כל זה היה נכון עד למלחמת 'חרבות ברזל'. היום כל נער חרדי מבין היטב שיש צורך משמעותי בהרחבת הסד"כ בצה"ל ושמדובר במשימה לאומית ראשונה במעלה. זה לא אומר שעכשיו החרדים יתגייסו בהמוניהם, אבל הם כן מבינים שמדובר בצורך ביטחוני אמיתי, וזה משהו שלא יכולנו לומר לפני המלחמה".

הכשרות היא רק תירוץ: החסמים שמתריעים חרדים מגיוס

מדבריו של רס"ן (מיל') יוסי לוי עולה שהחברה החרדית ברובה מבינה את חשיבות הגיוס לצה"ל. ובכל זאת, יש חסמים שונים שמקשים על הרחבת הגיוס של צעירים ממגזר זה.

לדבריו, אחד החסמים המרכזיים קשור באופן שבו נערך הדיון על גיוס חרדים. "השיח הציבורי שמתנהל בנושא הוא שיח שלא מבין את החברה החרדית", קובע לוי. "זה בולט במיוחד כשמדברים על שוויון. הישראלים חושבים שמדובר בערך אוניברסלי, אבל הערך הזה פשוט לא רלוונטי בחברה החרדית. זאת חברה שאין בה שוויון – לא בין גבר לאישה, לא בין רב לתלמיד – אז זה מעולם לא היה מושג שהולכים לאורו. לכן, כשמדברים עם חרדים במונחים של 'שוויון בנטל', זה רק מרתיע אותם. באופן דומה גם לא נכון לדבר איתם על חשיבות השמירה על מדינת ישראל, כי הם לא רואים בעצמם חלק מהמדינה. לעומת זאת, אם נדבר איתם על חשיבות השמירה על עם ישראל – זה כבר יכול לחלחל".

חסם מרכזי נוסף לדברי לוי הוא הפחד מאובדן הזהות החרדית. "החשש הגדול ביותר שהוא שהצעירים יאמצו ערכים חילוניים או מערביים, ויחליפו את הזהות החרדית שלהם בזהות ישראלית", הוא מסביר. "צריך להבין שהחרדים רואים בעצמם שומרי הגחלת. מבחינתם מטרת העל של העם היהודי היא לשמר את המסורת לאורך דורות, והדבר הזה מתאפשר בעזרת לומדי התורה. בתפיסה החרדית, כדי לשמור על הגחלת צריך קודם כול לשמור את הצעירים בתוך המגזר, וזו הסיבה שאנחנו כל כך חוששים מנשירה מהדת. כשבוחנים את המגזרים השונים כמו הדתיים הלאומיים או החרדים הלאומיים שמעורבים יותר בחברה הכללית, רואים שאחוזי הנשירה אצל החרדים הם אכן הנמוכים ביותר. המסקנה שרבים גוזרים מכך היא שכדי לשמור על המסורת צריך להתרחק מכל גורם חיצוני, וזאת אחת הסיבות להתנגדות הנחרצת לגיוס לצה"ל".

חסם נוסף קשור ביחס של השלילי שהתקבע בחברה החרדית כלפי הגיוס לצה"ל. היחס הזה מוביל לכך שגם אם צעיר חרדי מעוניין להתגייס, פעמים רבות הוא לא יעשה זאת רק משום שהוא חושש שהחברה ואפילו המשפחה ידירו אותו. "כשאתה גדל בחברה החרדית אתה גדל על ערך מרכזי אחד: לימוד תורה", מסביר לוי. "מבחינת החרדים, כל מי שלא לומד תורה הוא בבחינת סוג' ב'. אחת המלחמות שלנו היא להפוך את החיילים החרדים לסוג' א'. הדרך לעשות זאת היא אך ורק באמצעות הרחבת כמות החרדים המשרתים. זה מה שינרמל את נושא הגיוס ויהפוך אותו לעניין שהוא לא רק לגיטימי אלא גם מוערך. אם כיום מתגייסים רק כ-1,000 חרדים בשנה, זה אומר שחרדי ממוצע מכיר אולי חייל אחד, וגם הוא כנראה רחוק ממנו. לעומת זאת, אם נצליח לגייס 'רק' שליש מתוך האוכלוסייה החרדית שיכול להתגייס, זה אומר שבכל בית חרדי יהיה חייל. כשזה יקרה כל היחס של החברה החרדית לחיילים יהיה שונה, ונראה גם עלייה בגיוס וגם ירידה בתופעה המצערת של חיילים חרדים שהופכים לחיילים בודדים".

ומה לגבי חסמים פרקטיים כמו שמירת כשרות או אי הפרדה מגדרית?

"אנשים נוטים לחשוב שאלו הסיבות שמרתיעות את החרדים מגיוס, אבל זה לא באמת המצב. נתחיל מהכשרות – בכל היחידות בצבא נשמרת כשרות, וביחידות שמיועדות לחרדים יש הקפדה על כשרות מהדרין ברמות המחמירות ביותר, כך שרוב הזמן לא אמורה להיות בעיה מהבחינה הזאת. בקשר לעירוב המגדרי – אכן מדובר בנושא מורכב כי חרדי לא יתגייס למקום שבו משרתת אישה. עם זאת, קיימות יחידות שמיועדות לגברים בלבד, ולכן גם זאת לא אמורה להיות בעיה. כשבוחנים לעומק את כל התירוצים האלה רואים שאפשר לגנוז את כולם. חרדים יכולים וצריכים לשרת, אבל הצבא מצידו מחויב להעניק להם את כל ההתאמות הנדרשות".

באילו התאמות מדובר?

"אנחנו מתעקשים על חמישה עקרונות מרכזיים: כשרות מהדרין, הפרדה מגדרית, זמני תפילה, זמני לימוד והווי חרדי – כלומר סביבה שאין בה קללות או נושאי שיחה שאינם מתאימים לתרבות החרדית. כדי שחרדי ירגיש בנוח בצה"ל הוא צריך לקבל את כל החבילה הזאת".

ההתאמות האלה לא עלולות לפגוע במגזרים אחרים שמשרתים בצבא ובמיוחד בנשים?

"צה"ל הוא הארגון הגדול ביותר במדינה, ויש לו את היכולת לבצע התאמות למגזר אחד בלי לפגוע במגזר אחר. זו הסיבה לכך שאנחנו מעודדים הקמה של יחידות הומוגניות של חרדים בלבד. יש נטייה לראות ביחידות מגזריות ומגדריות דבר שלילי, אבל בפועל יחידות כאלו הן אלו שמאפשרות לחרדים להשתלב בצבא בלי לגרום להדרה של אוכלוסיות משרתות אחרות".

היעד: 22,000 חרדים מגויסים

לאחרונה פרסמה תנועת הביטחוניסטים את תוכנית ה-8000 שבה מובא מתווה לגיוס החברה החרדית לשירות הביטחון. התוכנית הזאת מדברת על הצורך בגיוס של 8,000 חרדים לשירות בצה"ל, במשטרה או בגופי ביטחון אחרים כבר בשנה הקרובה. כדי ליישם זאת, התנועה מציעה ארבעה מסלולי שירות עיקריים: שירות בצה"ל, שירות במשטרה הכחולה או במג"ב, שירות בכוחות ההצלה, ושירות בתעשיית ייצור החימוש.

רס"ן (מיל') יוסי לוי קרא את התוכנית לעומק ותומך במרבית הנקודות שהועלו בה, אך יש לו גם כמה השגות. הראשונה שבהן נוגעת לכמות החיילים החרדים שיש לגייס. "הביטחוניסטים מדברים על 8,000 חיילים, אני מדבר על 22 אלף", הוא אומר. "כיום יש 66 אלף חרדים בגילאי 24-18 שלא משרתים בצה"ל. לפחות שליש מתוכם בשלים לגיוס גם בעיני גדולי הדור, ואותו שליש הוא קהל היעד מבחינתי".

לדעת לוי, אחת הדרכים לעודד את גיוס החרדים היא באמצעות הרחבת אפיקי השירות האפשריים. רעיון זה עומד גם בבסיס המתווה של תנועת הביטחוניסטים, ולכן כל אחד ממסלולי הגיוס שמוצעים בתוכנית כולל כמה תתי-מסלולים.

במסגרת מסלול הגיוס לצה"ל, למשל, מוצעת אפשרות הגיוס ליחידות לוחמה ייעודיות דוגמת גדוד "נצח יהודה". כמו כן הועלתה הצעה להקים חטיבת חרדית ראשונה שתפעל כחטיבת תפר באזורים כמו בקעת הירדן ויהודה ושומרון. "לחטיבת תפר כזו יש שני יתרונות מרכזיים", מרחיב יוסי לוי. "קודם כול, היא מאפשרת השתלבות רכה יותר בצה"ל כי ההכשרה המבצעית שם יכולה להיות קצרה וקלה יותר. מעבר לכך, יש כאן עניין תודעתי חשוב – חרדים שמשרתים בבקעה או ביו"ש שומרים על הבית דה-פקטו כי רבים מהם גרים באזור, וזה לבד מחבר אותם למשימה".

תת-מסלול נוסף שהוצע תחת מסלול הגיוס לצה"ל הוא שירות בתפקידים עורפיים במתכונת של שבוע שירות ושבוע לימוד בישיבה. לדברי לוי דווקא הרעיון הזה לא מוצלח, כיוון שהניתוק לשבוע מהמערכת הצבאית עשוי להקשות על החיילים לשמור על החיבור לעשייה הצבאית. החלופה העדיפה מבחינתו היא לאפשר מתכונת של חצי יום שירות וחצי יום לימוד. "באופן הזה", הוא מסביר, "החיילים עדיין יקבלו הרבה זמן לימוד, אבל יישארו בתוך המערכת".

מסלול נוסף שהוצע במסגרת תוכנית ה-8000 של הביטחוניסטים הוא גיוס למשטרה הכחולה, למג"ב או למשמר הלאומי. לדעת יוסי לוי, היתרון הגדול של מסלול זה טמון בכך שקהילות חרדיות רבות תופסות את כוחות האכיפה האזרחיים בצורה טובה יותר מכפי שהן תופסות את צה"ל, ולכן ההשתלבות שם יכולה להיות נוחה יותר עבור חלק מהחרדים.

באופן דומה, הוא תומך ברעיון לגייס חרדים למפעלי ייצור החימוש שצפויים להיפתח כחלק מלקחי מלחמת "חרבות ברזל". לדבריו, שירות כזה גם יחבר את החרדים לעשייה המבצעית וגם יאפשר להם לרכוש מקצוע. תקוותו היא שגם שירות במסלול כזה ייעשה על מדים, וזאת כדי לנרמל את לבישת המדים בחברה החרדית.

המסלול היחיד בתוכנית ה-8000 שממנו מסתייג יוסי לוי הוא מסלול הגיוס לגופי ההצלה כמו זק"א ואיחוד הצלה. בעיניו, ההתנדבות הזו היא מבורכת וראויה להכרה, אך אינה מהווה חלופה לגיוס. לדבריו, צעירים עד גיל 22 צריכים להתגייס לגוף ביטחוני כמו צה"ל או המשטרה, ולבצע שם שירות באורך מלא. עם זאת, מאחר שחרדים שכבר עברו גיל זה כנראה לא יתגייסו כלל, הוא מסכים שאפשר להפנות אותם לשירות לאומי מסודר ומוכר באחד מגופי ההצלה.

מעבר לשיח הציבורי: גיוס החרדים הלכה למעשה

רס"ן לוי פעיל במערכת הצבאית כבר עשור וחצי. במרוצת השנים הוא ראה איך סוגיית שילוב החרדים בצה"ל הולכת ומתעצבת – לא רק בשיח הציבורי אלא גם בשטח. המסקנה שלו היא שאפשר וצריך לשלב חרדים בצה"ל, ושמהלך כזה – אם ייעשה בצורה נכונה – יתרום גם למדינה וגם לחברה החרדית.

על מנת לקדם את גיוס החרדים לצה"ל או לכל מסלול ביטחוני-לאומי אחר, יוסי לוי מדגיש שיש צורך בגוף אזרחי מוסמך שילווה את התהליך. "הצבא משתנה כל הזמן והמפקדים מתחלפים בתדירות גבוהה, ולכן אי אפשר לסמוך על רק צה"ל שישמר את הידע והתהליכים", הוא מסביר. "בשביל לבצע ליווי ארוך טווח של גיוס החרדים צריך גוף אזרחי שמכיר את החברה מבפנים, ויודע להעניק לחיילים החרדים תמיכה גם לאחר שחרורם".

מסקנה נוספת שהוא לוקח עימו משנות העשייה הרבות היא שבחברה החרדית אין הזדמנות שנייה. "כאשר מקימים מסלול גיוס לחרדים חשוב מאוד שהוא ייתפס כבר מההתחלה כמסלול שמותאם לחרדים, וככזה שמאפשר להם לשמור על זהותם", הוא מסביר. "אם נצליח למתג נכון את המסלולים כבר מההתחלה, ולבסס אמון עם הקהילה החרדית – שם יהיה הניצחון שלנו".

הפוסט "ערך השוויון לא רלוונטי": מנכ"ל עמותת "נצח יהודה" מסביר איך בכל זאת אפשר לגייס חרדים הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

מטרתה העליונה של תנועת הביטחוניסטים היא להבטיח את ביטחון ישראל לדורות. בבסיס מטרה זאת נמצאות שתי הבנות מרכזיות: הראשונה היא שביטחון המדינה לא יכול להתקיים בריק, אלא תלוי במערכת רחבה של גורמים מדיניים, כלכליים וחברתיים. ההבנה השנייה היא שכדי לקבל החלטות מושכלות, יש צורך לבנות אסטרטגיה רחבה שנשענת על העבר וצופה אל עבר העתיד.

הבנות אלו הביאו את תנועת הביטחוניסטים לגבש חזון לאומי ברור, שנבנה מתוך מחקר מעמיק, ונוגע בכל השדות המעצבים של החברה הישראלית. במסגרת גיבוש החזון, מחלקת המחקר של התנועה מקפידה לבחון את האיומים האסטרטגיים על מדינת ישראל, ואת דרכי ההתמודדות עימם. לאחרונה העידו כמה מחוקרי התנועה בפני ועדת נגל לבחינת תקציב הביטחון ובניין הכוח, והגישו תוכנית מפורטת למקבלי ההחלטות.

כתבה זו נכתבה בסיועם של שישה חוקרים מובילים ממחלקת המחקר של תנועת הביטחוניסטים – תא"ל (מיל') אמיר אביבי, אל"מ (מיל') ד"ר רונן איציק, סא"ל (מיל') שוש רבן, ד"ר יעקב רימר, תא"ל במיל' יוסי קופרווסר ואור יששכר. השישה מרחיבים לגבי האתגרים הקיימים והתפיסות הנוכחיות שמנחות את צה"ל, ומפרטים לגבי הצעדים שיש לנקוט כדי ליצור הלימה בין בניין כוח צה"ל לבין תרחישי הייחוס שעומדים לפתחה של מדינת ישראל.

הקדמה: תרחישי הייחוס כבסיס לבניין כוח צה"ל

מדינת ישראל היא מדינה קטנה וחסרת עומק אסטרטגי שמוקפת באויבים ובאיומים שונים. חלק מהאיומים הללו היו קיימים כבר מראשית המדינה, אך בעשורים האחרונים חלים תהליכים שמביאים איתם מגמות חדשות. אם בעבר נדרשנו להתמודד בעיקר מול מדינות האויב שמקיפות אותנו, הרי שהיום הסכנות המיידיות שנשקפות לנו מגיעות דווקא מצידה של איראן המרוחקת, ומצידם של צבאות הטרור שפועלים באזורנו. כמו כן, אנחנו נמצאים כיום במצב של התלכדות זירות, שבו התחממות בגזרה אחת מובילה כמעט תמיד גם להתחממות בגזרה אחרת. נוסף על כך, אנחנו חשופים למתקפות פתע שעלולות להתלקח גם מבחוץ וגם בתוך שטח המדינה.

כדי להתמודד עם איומים אלה ואחרים, יש לבצע תכנון מדויק של בניין כוח צה"ל. בניין הכוח בהגדרה הצה"לית מורכב משישה מרכיבים: תורה, אמל"ח, אימונים, הכשרות, ארגון ותשתיות. מאחר שבניין הכוח משפיע על ההיערכות של צה"ל שנים קדימה, חשוב לבחון היטב גם את תרחישי הייחוס והאיומים העכשוויים, וגם את אלה שנשקפים בעתיד הקרוב והרחוק.

האיומים הביטחוניים המרכזיים:

• איראן: איראן אומנם מרוחקת גיאוגרפית מישראל, אך היא מפעילה כוחות פרוקסי בכל רחבי המזרח התיכון וגם בתוך הזירה הפלסטינית. כמו כן, היא מחזיקה בארסנל טילים וכטב"מים, שיכולים להגיע עד לפנים המדינה. מעל לכל אלה – איראן היא מדינה סף גרעינית שמפתחת יכולות להשמדה המונית, ובכך היא מהווה את האיום מספר אחת על ישראל.
• סוריה ולבנון: זירת הצפון מהווה סכנה ברורה ומיידית מאחר שסוריה ולבנון, שכנותינו מצפון, הן מדינות אויב. יתר על כן, סוריה מצויה במלחמת אזרחים ממושכת וסובלת מחוסר יציבות שלטוני, ולבנון נשלטת בפועל בידי חיזבאללה ואיראן. מאפיינים אלה רק מגבירים את הנפיצות של הגבול, ומצריכים נוכחות כוחות קבועה ורמת מוכנות גבוהה באזור.
• מצרים וירדן: למדינת ישראל אומנם יש הסכמי שלום עם מצרים וירדן, אך מדובר בהסכמים שבריריים עם נקודות תורפה מובנות. ראשית, הסכמי השלום לא באמת מייתרים את פעילות צה"ל בגבולות עם אותן מדינות, אך הם כן מגבילים אותה מאוד כיוון שאי אפשר לפעול מול בעלות ברית באותו האופן שבו פועלים מול מדינות אויב. שנית, הסכמי השלום עם מצרים ועם ירדן אינם משקפים את הלך הרוח החברתי ששורר באותן מדינות. מרבית האזרחים של מדינות אלו עוינים את ישראל, ואם יחול שם מהפך שלטוני – אפשרות סבירה לאור העובדה שמדובר במדינות לא יציבות – הרי שגם מערכת היחסים עם מדינת ישראל עלולה להיות מושפעת. אם כך, מדינת ישראל מוכרחה להיערך לתרחיש של התהפכות זירות, ולמצב שבו מצרים וירדן יחזרו להיות אויבות.
• עזה: דינה של עזה ביום שאחרי מלחמת "חרבות ברזל" טרם ידוע, אך עלינו להיערך לתקופה ארוכה של חוסר יציבות ברצועה. לאחר שיושלם מיטוט שלטון חמאס, צה"ל ימשיך להידרש להיות במגננה באזור ולדאוג לביטחון השוטף כדי למנוע התעצמות מחודשת של הטרור ברצועה.
• צבאות טרור: בשנים האחרונות, בעיקר בשל תפיסות שגויות, מדינת ישראל אפשרה לארגוני טרור היושבים על גבולותיה לצמוח ולהתפתח. כך הפכו ארגונים אלה, ובראשם חיזבאללה וחמאס, לצבאות טרור חמושים ומיומנים. טבח השבעה באוקטובר הבהיר מעל לכל ספק שמדינת ישראל לא יכולה לאפשר לצבאות טרור להתעצם בסמוך לגבולותיה, ושעליה לנקוט כלפי ארגונים אלה מדיניות של אפס סובלנות.
• הזירה הפלסטינית: הזירה הפלסטינית מהווה אתגר מיידי. היציבות שהושלטה ביהודה ושומרון בעקבות מבצע "חומת מגן" הולכת ונשחקת, ואנחנו רואים התעוררות טרור מחודשת, במיוחד מאז פרוץ המלחמה. הרשות הפלסטינית לא מצליחה, ובמידה רבה גם לא מעוניינת, להילחם בטרור האיסלאמיסטי שגואה בשטחה, כך שצה"ל מוכרח לקחת את העניינים לידיים גם בזירה זו.
• הזירה הפנימית: ההתלקחות הרב-זירתית מראה את אותותיה גם בקרב ערביי ישראל. מאז פרוץ המלחמה אנחנו עדים להתעוררות טרור גם בקרב ערבים בעלי אזרחות ישראלית שמתגוררים בשטח המדינה. כדי להתמודד עם בעיה זו מבלי לשחוק את כוחות צה"ל, יש לפעול להקמת משמר לאומי שיחזק את ההגנה המקומית.

האמת העגומה היא שסדר הכוחות של צה"ל אינו מספיק אל מול קשת האיומים הפוטנציאליים ואל מול תרחישי הייחוס המרכזיים שעומדים על הפרק. אם כך, צה"ל מוכרח להתעצם הן מבחינת כוח האדם והן מבחינת היכולות המבצעיות שלו ואמצעי הלחימה העומדים לרשותו. חלק מהשינויים, דוגמת הרחבת הגיוס ושיפור תהליכי קבלת ההחלטות, צריכים להיערך ברמה כלל צה"לית. שינויים אחרים, כמו הוספה של אוגדות או שילוב של טכנולוגיות מסוימות, צריכים להתבצע באופן מדויק בהתאם לצורכי היחידות השונות – כפי שיורחב בהמשך.

החזון לבניין כוח צה"ל בהסתכלות כלל-צה"לית

הגדלת כוח האדם בצה"ל

המצב הקיים:

בעשורים האחרונים נעשו תהליכים שהובילו לצמצום משמעותי בסדר הכוחות בצה"ל, בייחוד בזרוע היבשה. בין היתר נסגרו אוגדות, קוצר אורך השירות הסדיר, והורחבו הפטורים משירות סדיר ומשירות מילואים. תהליכים אלו נעשו מתוך אמונה שאפשר להחליף את צבא העם ב"צבא קטן וחכם". עם פרוץ מלחמת "חרבות ברזל" התברר גודל הטעות, וכיום מובן שצה"ל סובל ממחסור בכוח אדם, הן במערך הסדיר והן במערך המילואים.

בעיה נוספת שקשורה בכוח אדם בצה"ל מוכרת בתור "משבר הסרנים". הכוונה לתופעה רחבה שבה קצינים צעירים שמגיעים לדרגת סרן בוחרים לעזוב את הצבא, לרוב בשל תנאי העסקה טובים יותר שמצפים להם באזרחות. בכך הצבא מאבד קצינים רבים שהיו יכולים להוסיף להתקדם בסולם הדרגות ולהגיע לעמדות מפתח.

המחסור שנוצר בכוח האדם בצה"ל, מכל סיבה שהיא, מגביל מאוד את יכולת הלחימה, במיוחד במצב שבו מתקיימת מלחמה במספר חזיתות במקביל. נוסף על כך הוא מביא לשחיקת כוחות ולחלוקה לא מאוזנת בנטל השירות.

באידיאל:

• הארכת משך השירות הסדיר: ביוני 2015 השירות הסדיר של גברים ושל חלק מהנשים קוצר מ-36 חודשים ל-32 חודשים. יש להחזיר את אורך השירות הסדיר לשלוש שנים מלאות כפי שהיה נהוג במשך שנים, ובכך להרחיב את שורות המשרתים בצבא הסדיר.
• העלאת גיל הפטור למשרתי מילואים: הרחבת מערך המילואים הוא תנאי הכרחי על מנת להתאים את בניין הכוח בצה"ל למציאות הביטחונית. לאחרונה הועלה גיל הפטור בשנה, וייתכן שנדרש להעלות אותו אף יותר, לפחות עד שנרחיב את המערך באמצעות גיוס של אוכלוסיות נוספות וצמצום משמעותי בהיקף הפטורים שניתנים מגיוס.
• הרחבת הגיוס לאוכלוסיות שאינן שותפות: בחברה הישראלית מתקיים לאורך שנים מצב שבו קיימות אוכלוסיות שאינן משרתות בצה"ל – חלק מהן קבוצות המקבלות פטור גורף, חלק מהן פרטים שהצליחו להשתמט "תחת הרדאר" לאורך שנים. כך או אחרת מדובר באלפים שאינם חלק ממחזוריות הגיוס לצה"ל. כדי לפתור בעיה זו אפשר לפעול במספר דרכים, דוגמת הרחבת גיוס הנשים וגיוס אוכלוסיות "מיוחדות" כמו חרדים וערבים לשירות לאומי. כמו כן, אפשר להחתים את החיילים לתקופת קבע קצרה מייד עם שחרורם, וכך להגדיל את מעגל המשרתים.
• שיפור תהליכי שימור הקצונה: יש לשפר את תהליך שימור הקצונה בצה"ל, ולעודד קצינים צעירים להישאר במערכת ולהירתם לשירות ארוך שנים. לשם כך יש לאמץ תפיסות חדשניות הנוגעות לכוח אדם, ולהציע תנאי העסקה מועדפים.
• שכלול הדפוס הארגוני בצה"ל: כמערכת היררכית, צה"ל סובל מאחידות דעה ומחוסר פתיחות לחשיבה יצירתית, המערערת על קיבעונות. צה"ל נדרש להשתכלל בתחום זה ולהביא לידי ביטוי מגוון של דעות ותפיסות.
• הקמת משמר לאומי ככוח סיוע: במקביל להרחבת השורות, יש לפעול לצמצום תחומי האחריות של צה"ל. כיום הצבא עוסק בתחומים רבים הנוגעים לביטחון פנים, אשר מקשים על יכולותיו לתעדף משימות ולפרוס סד"כ. במטרה להקל על הצבא ולאפשר לו להתמקד במשימותיו, יש להקים משמר לאומי בכפוף למשטרת ישראל שיטפל באופן שוטף באיומי הפנים ויקל על סדר הכוחות של צה"ל לבצע את משימותיו.

התאמת ההיערכות הלוגיסטית

המצב הקיים:

ההיערכות הלוגיסטית של צה"ל היא חלק בלתי נפרד מהמוכנות המבצעית, אך לצערנו היא לוקה בבעיות שונות שקשורות בעיקר לחימוש, תחזוקה ותשתיות.

בהיבט של החימוש, מדינת ישראל נסמכת יותר ויותר על יבוא טכנולוגיות ואמצעי לחימה מארצות אחרות, ובראשן ארה"ב. במלחמת "חרבות ברזל" התברר עד כמה התלות שפיתחנו בחימוש זר פוגעת ביכולת הגמישות של הצבא ובחופש הפעולה שלו.

בהיבט התחזוקה, בסיסים ומפקדות רבים של צה"ל מצויים במצב ירוד ולא באמת ערוכים לאיומי פנים ולאיומים בליסטיים. מצב כזה מסכן את הכוחות ומקשה על הפעילות המבצעית. כמו כן, מרבית התשתיות של הצבא נמצאות מעל לפני האדמה, ובכך הן חשופות לסכנה בתרחישים של ירי טילי קרקע-קרקע (טק"ק) ורקטות קרקע-קרקע (רק"ק).

באידיאל:

• הגדלת המלאי ופיקוח על תקינותו: יש להגדיר רמת סף מינימלית ורמת סף תקינה למלאים בצה"ל, ולהיערך לחידוש המלאי במהלך מלחמה. כמו כן יש לערוך בקרה קבועה על מצב החימוש ואמצעי הלחימה.
• חיזוק התעשייה הביטחונית: יש לחזק את התעשייה הביטחונית הישראלית כדי להפחית את התלות ביבוא חימוש, לחסוך בעלויות ההתחמשות, לפתח טכנולוגיות ואמצעים ייעודיים, ולהגדיל מלאים ביתר קלות בזמני חירום. לצד היתרונות הביטחוניים, בזכות חיזוק התעשייה הביטחונית גם אפשר יהיה ליצור מקומות עבודה חדשים ולתמוך בכלכלה.
• הרחבת הסכמי הרכש הבינלאומיים: לצד חיזוק הייצור המקומי, יש לבסס הסכמי רכש עם מדינות רבות ככל האפשר, על מנת שלא נהיה תלויים בחסדיהן של כמה מעצמות בודדות.
• שיפור התשתיות הצבאיות: הבסיסים והמפקדות של צה"ל הם נכס אסטרטגי של מדינת ישראל, וככאלה עליהם להיות מתוחזקים וממוגנים כראוי. יש לבחון את התנאים של הבסיסים השונים ולוודא כי הם ערוכים לזמני שגרה וחירום.
• שימוש בתשתיות תת-קרקעיות: יש להעביר את התשתיות הצבאיות האסטרטגיות החשובות למרחבים תת-קרקעיים על מנת להבטיח את ההגנה עליהם גם במקרים של ירי טילים ורקטות. כמו כן, יש להיערך למצבים שבהם יידרש שינוע כוחות באופן תת-קרקעי. לצד תכנון מרחבים תת-קרקעיים ייעודיים, רצוי להפוך תשתית אזרחיות קיימות כמו מנהרות וחניונים לתשתיות דו-שימושיות שיעמדו לרשות הצבא במצבי חירום.

טכנולוגיה וסייבר

המצב הקיים:

לצד שדה הקרב הממשי מתקיימת זירת לוחמה נוספת שהיא הזירה הטכנולוגית. בעשורים האחרונים אנחנו עדים להתקדמות טכנולוגית רבה, לשילוב אמצעי לחימה חדשים ולשימוש נרחב במתקפות סייבר. לאחרונה, עם הפיתוח של טכנולוגיית הבינה המלאכותית, נכנסו למערכה כלים מתוחכמים נוספים שמאתגרים עוד יותר את המערכת הביטחונית.

הטכנולוגיה הביטחונית ולוחמת הסייבר בישראל הן מהמפותחות והמתקדמות ביותר בעולם, אך עדיין קיימים חסמים משמעותיים שמעכבים את שילוב הטכנולוגיות החדשות בשדה הקרב. חסמים אלה קשורים בין היתר בקושי להיפתח לאפיקים חדשים, בעבודה מול ספקים גדולים בלבד, ובהנגשה לא מספקת של האמצעים הטכנולוגיים למפקדים בשטח.

גם אם הטכנולוגיה איננה תחליף לכוח אדם ולהתגייסות עממית, עדיין יש הכרח לשמור על עליונות טכנולוגית מול אויבינו, ולהישאר בחזית הפיתוח והקדמה.

באידיאל:

• הפקת לקחים: יש להפיק לקחים בהתאם לפערים המיידיים שהתגלו במהלך מלחמת "חרבות ברזל", דוגמת מחסור בכלי טיס וכלי רכב בלתי מאוישים, היעדר טכנולוגיות מתקדמות לטיפול במנהרות, וקשיים במענה לירי נ"ט.
• השקעת משאבים בטכנולוגיה: יש להקצות תקציבים וכוח אדם לטובת פיתוח טכנולוגיה ביטחונית, ולחזק את התעשייה הביטחונית המקומית, תוך דגש על פיתוח אמצעים ייעודיים לצה"ל.
• שילוב טכנולוגיות רובוטיות: טכנולוגיות רובוטיות, דוגמת כלי רכב אוטונומיים, כלי טיס בלתי מאוישים וסירות נפץ, יכולים להעניק יתרונות רבים בשדה הקרב ולצמצם באופן ניכר את הפגיעה בחיי אדם. לפיכך, יש להגביר את השימוש ברובוטיקה בכל הזרועות בצה"ל.
• לוחמת סייבר ושימוש בבינה מלאכותית: זירת הסייבר הולכת ומשתכללת כל הזמן. במקביל לכך מתרחב גם השימוש בכלי הבינה המלאכותית (AI) שמביא עימו אתגרים ביטחוניים חדשים. על מנת לשמר עליונות, מדינת ישראל מוכרחה להמשיך להשקיע בסייבר הגנתי והתקפי, ולאמץ את טכנולוגיות הבינה המלאכותית לצרכים ביטחוניים.
• הכשרת הכוחות: הכוחות בשטח מוכרחים לשלוט בשימוש באמצעים הטכנולוגיים החדשים שעומדים לרשותם. לשם כך יש לערוך הכשרות נרחבות בכל יחידות צה"ל, ולהסמיך את בעלי התפקידים הרלוונטיים.
• גיוון הרכש הטכנולוגי: כיום, מרבית העסקאות הטכנולוגיות במערכת הביטחון נעשות מול מספר מצומצם של ספקים גדולים ומסורתיים. כדי להצליח לשלב טכנולוגיות מקוריות, צריך להיפתח לעבודה גם עם ספקים קטנים ויזמים חדשים.

החזון לבניין כוח צה"ל בהסתכלות לפי זרועות וחילות

זרוע היבשה: לעבות ולארגן כוחות

המצב הקיים:

מדינת ישראל נדרשת להתמודד עם זירות משולבות. המשמעות היא שהידרדרות בזירה אחת עשויה להובילה בסבירות גבוהה להידרדרות כוללת ומיידית גם ביתר הזירות. כפי שראינו במלחמת "חרבות ברזל", סדר הכוחות הקיים היום בזרוע היבשה מאפשר לבצע מתקפה נרחבת רק בזירה אחת בכל פעם, ומגננה בזירות האחרות. כמו כן, אין די כוח רזרבי שאותו אפשר להקפיץ במקרים של מתקפות פתע ואירועים בלתי צפויים.

נוכח האיומים ותרחישי הייחוס הקיימים, מדינת ישראל מוכרחה להיות ערוכה למצב של לחימה התקפית עצימה לפחות בשתי חזיתות במקביל, ולמגננה נרחבת בכל יתר החזיתות.

באידיאל:

• שיפור הכוננות והמוכנות: יש לשפר את המוכנות של האוגדות הסדירות ואוגדות המילואים הקיימות, מבחינת כמות הציוד והתקינות של אמצעי הלחימה. במקביל יש לפעול לשיפור הכוננות של הכוחות, ולוודא שהחיילים והמפקדים נמצאים בכשירות מבצעית ויכולים לקפוץ לפעולה בזמן קצר ורלוונטי.
• הקמת אוגדה סדירה ואוגדות מילואים חדשות: יש להקים לפחות אוגדה סדירה אחת ועוד שתי אוגדות מילואים מתמרנות. אוגדות המילואים יכללו את כל מערך הכוחות הנדרש, לרבות שריון, ארטילריה, הנדסה ולוגיסטיקה. אחת מהן תפעל בצפון, והשנייה תפעל באזור הבקעה. הדבר נדרש הן בשל פערים אופרטיביים בחלק מהזירות, והן כיצירת עתודה להפעלת כוח.
• הקמת כוח רזרבי: יש לבסס כוח רזרבי ברמה של אוגדה מטכ"לית לפחות, על מנת לאפשר גמישות מבצעית, ולהעניק אורך נשימה במקרה של אירועים בלתי צפויים או ממושכים. הכוח הרזרבי יכול להיות במצב "הדממה" – כלומר ברמת כוננות נמוכה ובכשירות בינונית, כל עוד אפשר להעלות את רמת המוכנות והכשירות שלו בתוך חודש-חודשיים.
• הקמת חיל מנהרות: לאור איום המנהרות הגובר, יש לשקול הקמת חיל חדש שיתמחה באיתור ובהשמדת מנהרות ובלוחמה בתנאי תת-קרקע.
• בדק בית בתוך יחידות צה"ל: יש לבחון את בניין הכוח של כל יחידה בצה"ל באופן נקודתי, ולראות אם יש צורך בהגדלת סד"כ או ברכישת ציוד. בחטיבות השריון, למשל, ברור כבר עכשיו שיש צורך בהגדלת כמות הטנקים. כמו כן, יש צורך להגדיל את כמות הכוחות ביחידות המיוחדות כמו יהל"ם ועוקץ.
• היערכות להובלת כוחות: התלכדות הזירות מחייבת את צה"ל להיערך לשינוע כוחות מהיר מחזית אחת לאחרת. לשם כך יש לדאוג מראש לצירי תנועה חלופיים במקרה שבו צירי התנועה המרכזיים יהיו חסומים, ולאמצעי הובלה מתאימים וממוגנים לכל הכלים הצבאיים. לטובת שינוע הכוחות, נכון לבחון גם שימוש בתשתיות אזרחיות קיימות כמו קווי הרכבת.

זרוע האוויר: לשלב כלים בלתי מאוישים

המצב הקיים:

חיל האוויר אמון על שלוש משימות יסוד: הגנה על שמי המדינה, פגיעה בעומק שטח האויב, וסיוע למאמץ היבשתי. כדי למלא את משימותיו, חיל האוויר נדרש ליכולות מורכבות ולאמצעים עתירי משאבים. חשוב להדגיש כי חיל האוויר לעולם לא יפצה על סד"כ יבשתי נמוך, אך הוא בהחלט יכול להעניק גמישות מבצעית, במיוחד דרך שימוש באמצעים בלתי מאוישים שמצמצמים את הסיכון לפגיעה בחיי אדם.

בשנים האחרונות אנחנו רואים שינויים באיומים בזירה האווירית. אויבינו במזרח התיכון הבינו שיש להם נחיתות משמעותית מול ישראל בכל הקשור להפעלה של מטוסי קרב, ולכן זנחו את השימוש במטוסים כמעט לחלוטין. במקום זאת הם השקיעו בפיתוח נשק בליסטי וכלי טיס בלתי מאוישים, בשימוש בירי תלול-מסלול (תמ"ס), וכן בלוחמת "low-tech" שכוללת רחפנים, עפיפונים ובלוני תבערה. האיומים החדשים מחייבים את חיל האוויר לבצע חישוב מחדש של הפעילות ההגנתית וההתקפית שלו, ולהיערך בהתאם מבחינת פיזור המשאבים והכוחות, ומבחינת האמצעים והכלים שבהם נעשה שימוש.

באידיאל:

• האצה בשימוש בכלים בלתי מאוישים: השימוש בכלים בלתי מאוישים נועד, בראש ובראשונה, לצמצם את הפגיעה בחיי אדם. גם אם בלתי אפשרי להחליף את השימוש בכוח אנושי, שימוש בכלים בלתי מאוישים בהחלט יכול לסייע לחיל האוויר לבצע חלק מהפעולות התקפיות בעומק שטח. נוסף על כך, אפשר להיעזר בכלים בלתי מאוישים כדי להגן על מרחבי הפעולה היבשתיים וללוות פעולות תמרון קרקעיות. ההמלצה, אם כך, היא להגביר את השימוש בכלים אלה.
• הקמת מערך תמ"ס: רצוי לבחון את האפשרות לשלב בחיל האוויר מערך תמ"ס עם יכולות מבצעיות של טילאות ורחפנים תוקפים.
• שיפור מערך ההגנה האווירית: על מנת להבטיח את ההגנה על העורף, יש לבחון לעומק את כשירות מערך ההגנה האווירית בצה"ל ולוודא שהוא ערוך לתרחישים של אלפי שיגורים ביום. כמו כן, יש לבחון שיתוף פעולה עם שחקנים אזוריים במאמץ ההגנה על שמי הארץ.

זרוע הים: לתת עדיפות להגנה

המצב הקיים:

הזירה הימית במדינת ישראל חשובה מכמה טעמים: בהיבט הביטחוני, לישראל יש גבול ימי נרחב מול עזה, לבנון ומצרים; בהיבט הכלכלי, המדינה נשענת על יבוא שמגיע בעיקרו דרך הים; בהיבט האסטרטגי, המשאב האנרגטי המשמעותי ביותר של ישראל הוא הגז הטבעי שמופק באסדות הגז שנמצאות במים הטריטוריאליים של המדינה.

אם כך, מדינת ישראל מוכרחה לשמור על שליטה ימית בכל הזירות, לשמר את קווי האספקה הימיים, להגן על החופים, לאפשר חופש שיט ומסחר ימי, ולאבטח את אסדות הגז. עם זאת, לאור העובדה שמרבית האיומים על מדינת ישראל הם יבשתיים ובשל מגבלת כוח אדם והעלות הגבוהה של כלי השיט, יש לבחון היטב כיצד לתעדף את הצרכים השונים בחיל הים.

באידיאל:

• עדיפות ליכולות הגנתיות: השליטה הימית אומנם מחייבת יכולות התקפיות, אך בשל התנאים הקיימים הדגש בזרוע הים צריך להיות מושם בעיקר על פיתוח יכולות הגנה.
• שילוב פלטפורמות לא מאוישות: אפשר וצריך לשלב בזרוע הים כלי שיט בלתי מאוישים. אלו ישמשו בעיקר לצורכי סיור, תצפית וביטחון שוטף, ויפנו את הכוחות להתעסק עם איומים מורכבים יותר.

פיקוד העורף: להגדיר תחומי אחריות

המצב הקיים:

לפיקוד העורף יש תפקיד חשוב בהגנה על אזרחי ישראל, אך חלוקת האחריות בינו לבין כוחות ההצלה האזרחיים אינה ברורה. חוסר הבהירות מוביל בחלק מהמקרים לכפילות תפקידים, ובמקרים אחרים לכך שאירועים מסוימים נופלים בין הכיסאות.

מעבר לכך, פיקוד העורף מציף בעיה של כוח אדם. בשנים האחרונות הוקצו לגדודי החילוץ וההצלה בפיקוד כוחות לוחמים שהיו יכולים לשרת בחילות יבשה אחרים, ומצב זה מחייב בחינה של איזון משאבים בין החזית לעורף.

נקודה נוספת שיש לתת עליה את הדעת בהקשר של פיקוד העורף היא תחום ההגנה המרחבית. כיום עיקר פעילותו של הפיקוד מופנית לטיפול באיומים חיצוניים ובחילוץ והצלה. תחום ההגנה המרחבית שמושפע יותר מאיומים פנימיים כמו אירועי טרור שנעשים בתוך הארץ כמעט לא נמצא בטיפול הפיקוד, ויש לבחון אפשרות לשנות זאת.

באידיאל:

• להגדיר את תחומי האחריות: יש להגדיר בצורה ברורה אילו תחומים נמצאים באחריותו של פיקוד העורף ואילו תחומים נמצאים באחריות כוחות הצלה אזרחיים. בחלוקת האחריות יש לקחת בחשבון את היתרונות היחסיים של הפיקוד לעומת היתרונות היחסיים של הכוחות האחרים.
• שיפור המיגון: כדי לשפר את ההגנה על העורף ולצמצם את הצורך בחילוץ והצלה של אזרחים, יש למגן טוב יותר את כל המבנים והמוסדות ברחבי הארץ, ובפרט באזורי העימות.
• איזון בכוח האדם: כיוון שחלק מהגדודים בפיקוד העורף "מתחרים" על אותו כוח אדם שמגיע לחילות היבשה האחרים, יש לבחון אם עדיף להשקיע בחיזוק ההגנה על העורף או דווקא בחיזוק ההגנה בחזית, ולפזר את הכוחות בהתאם.
• העצמת מערך ההגנה המרחבית: לאור איומי הטרור שמגיעים מצד קבוצות עוינות בקרב ערביי ישראל, ראוי לבחון את האפשרות לשלב את כוחות פיקוד העורף במאמץ ההגנה על יישובי הספר ויישובי קו העימות.

מערך המודיעין: לשתף פעולה עם שחקנים אזרחיים

המצב הקיים:

למערך המודיעין יש חשיבות עליונה, הן מבחינה אסטרטגית והן מבחינה טקטית. עם זאת, מדינת ישראל פיתחה בשנים האחרונות תלות מסוכנת בהתרעה המודיעינית – וההשלכות של תלות זו התגלו במלוא מסוכנותן באסון השבעה באוקטובר.

אם כך, יש להמשיך לשמר ולפתח את היכולות המודיעיניות, אך לעשות זאת לצד פיתוח יכולות אחרות ובכללותן יכולות מבצעיות. כמו כן, יש לפתור בעיות פנימיות שמאתגרות את המערך, כמו חוסר השקעה מספק בתחומי מודיעין שונים, ונטישה של כוח אדם איכותי לטובת השוק האזרחי.

באידיאל:

• גיוס דוברי שפות: כדי לתת מענה לצרכים המבצעיים העדכניים, יש להגדיל באופן משמעותי את כמות דוברי השפות בחיל המודיעין באמצעות מערך גיוס והכשרה מתאים.
• שיקום מערך המודיעין ממקורות גלויים: יש לשקם את המערך האמון על מודיעין ממקורות גלויים (OSINT). למערך זה יש תפקיד קריטי בהבנת התמונה המדינית הרחבה, בניטור אירועים מתפרצים, במעקב אחר הדלפות מידע, בהפקת חוזי וכן בהנחלת הלך רוח חברתי.
• שילוב מודיעין מרשתות חברתיות: יש להגביר את איסוף המודיעין מרשתות חברתיות (SOCMINT) מאחר שמדובר בפלטפורמת ידע חשובה.
• שיתוף פעולה עם השוק האזרחי: רצוי לשקול שילוב של יכולות משדה ההייטק הישראלי והתעשייה המקומית. שיתוף פעולה כזה יכול לאפשר לחיל המודיעין לאמץ טכנולוגיות אזרחיות מתקדמות ולשמור על עליונות בתחום. כמו כן, כדאי לבחון אפשרות לאזרח חלק ממערכי הקבע, ובכך להיעזר בכוח אדם איכותי ומקצועי שנמצא מחוץ למערכת הצבאית.

חזון בניין כוח צה"ל – הליכי קבלת ההחלטות

שיפור תהליכי קבלת ההחלטות

המצב הקיים:

תהליכי קבלת ההחלטות הביטחוניות והאסטרטגיות, לרבות תהליכים הנוגעים לבניין הכוח בצה"ל ולחלוקת תקציבים, נעשים ברובם רק בקרב הדרג המבצע, ולא תמיד יש שקיפות מול גורמים מדיניים וגורמים אזרחיים רלוונטיים. הגבלת המשתתפים מובילה לעיתים קרובות לכשלים תפיסתיים מאחר שאין באמת חשיבה קבוצתית רחבה או שילוב של נקודות מבט שונות.

בעיה נוספת שקשורה בתהליכי קבלת ההחלטות נוגעת במנגנוני הבקרה והמעקב. כיום, מרבית תהליכי הבקרה והמעקב על ההתנהלות של מערכת הביטחון ושל צה"ל נעשים בתוך המערכת ולא שקופים לגורמים מדיניים וּודאי שלא לציבור. בכך, תהליכי הבקרה השונים עלולים להיות מוטים ולא אמינים.

באידיאל:

• שקיפות בקבלת ההחלטות: בתהליכי קבלת ההחלטות האסטרטגיות בצה"ל יש לשלב גם גורמים שנמצאים מחוץ למערכת הצבאית כמו נציגי ציבור וגורמים אזרחיים מקצועיים שרלוונטיים לתחום הדיון. שילוב גורמים אלו יאפשר סיעור מוחות רחב וגיוון דעות.
• הקמת "צוותים אדומים": בעבודת המודיעין נהוג להחזיק "צוותים אדומים". צוותים אלה נדרשים לדמות את האויב, ולנסות למצוא פרצות וכשלים בדרכי המענה הקיימות. פעמים רבות צוותים אלה מאוישים בכוח אדם אזרחי שיודע להביא זוויות הסתכלות חוץ-מערכתיות. כדי לשפר את המערכת הביטחונית כולה יש לאמץ את רעיון הצוותים האדומים, ולהקים צוותים כאלה בכל זרוע ואגף בצה"ל.
• עדכון שוטף מול הדרג המדיני: מדי חציון יש לקיים סדרת דיונים בקבינט המדיני-ביטחוני אשר יתמקדו בהיבטים שונים של בניין הכוח בצה"ל – לרבות הערכת איומים, חלוקת סד"כ, מוכנות מבצעית, רכש וחימוש. דיונים אלו יהיו מחויבים בחוק, והמסקנות הגלויות שלהם ישותפו עם הציבור. נוסף על כך, יש לחייב את מערכת הביטחון להציג בפני ועדת החוץ והביטחון של הכנסת את כל הנתונים הנוגעים לשינויים בבניין הכוח בצה"ל.
• הקמת ועדות ביקורת עצמאיות: יש להקים ועדת ביקורת עצמאית שתורכב מנציגים מדיניים ואזרחיים. הוועדה תבחן את בניין הכוח של מערכת הביטחון, ותגיש את מסקנותיה מדי רבעון לממשלה ולמנגנוני הבקרה הרשמיים. הקבינט המדיני-ביטחוני יחויב לדון במסקנות הוועדה ולהזמין נציגים אזרחיים לדיון בחלקים הגלויים של המסקנות.

ביטחון ישראל במחשבה תחילה: סיכום ומסקנות

המציאות הביטחונית הדינמית שמאפיינת את המזרח התיכון ואת מדינת ישראל בפרט מחייבת בחינה מתמדת של האיומים הקיימים ושל האיומים העתידיים. רק באמצעות הבנה רחבה של תרחישי הייחוס שמולם ניצבת מדינת ישראל, אפשר יהיה לבנות את כוח צה"ל בצורה חכמה ומושכלת.

כיום, מדינת ישראל נדרשת להתמודד עם שורה ארוכה של איומים, ובראשם איראן שעשויה להפוך למדינה גרעינית כבר בעתיד הנראה לעין. כמו כן, תרחישי הייחוס הקיימים מדברים על מלחמה רב-זירתית שמתנהלת במקביל במספר חזיתות, וכן על מתקפת פתע שעשויה להגיעה מצידם של צבאות הטרור הפועלים על גבולותינו.

מלחמת "חרבות ברזל" הוכיחה שמדינת ישראל ומערכת הביטחון נדרשות לבצע חישוב מסלול, ולתכנן היטב את בניין כוח צה"ל על כל מרכיביו. רק כך אפשר יהיה להבטיח את ביטחון ישראל בהווה ובעתיד.

הפוסט באידיאל – חזון תנועת הביטחוניסטים, והפעם: בניין כוח צה"ל הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

תת גונדר בדימוס בטי להט שירתה 35 שנים בשירות בתי הסוהר. במהלך הקריירה שלה היא הגיעה לעמדות מפתח וניהלה מספר בתי כלא, בהם כלא הנשים נווה תרצה, כלא השרון וכלא הדרים. בתפקידה האחרון שימשה ראש מערך המודיעין בשב"ס – תפקיד שבמסגרתו פגשה אסירים ביטחוניים רבים, שעימם נמנה גם יחיא סינוואר.

התפקידים השונים שמילאה הפגישו את להט עם אוכלוסיות רבות ומגוונות – מבני נוער ונשים ועד לראשי כנופיות פשע וארכי-מחבלים. "חוויתי הרבה כאב בשנות העבודה שלי, ופעם אחר פעם ראיתי איך אנחנו לא מצליחים לשבור את המעגלים של הפשיעה ושל הטרור", היא מספרת. "גידלתי דורות של אסירים – היו לי אסירות שילדו בכלא, ואחר כך פגשתי את הילדים שלהן בבתי כלא לבני נוער. חלק מהנערים האלה זכרו אותי, היו מספרים לי איך חגגתי להם יום הולדת בקנטינה של הכלא כשהם באו לבקר את אימא שלהם, ואני הייתי מסתכלת עליהם וחושבת – הם בגיל של הילדים שלי, למה הם היו צריכים להגיע למקום הזה? זה כאב לב עצום. מנגד פגשתי את המחבלים הרצחניים ביותר ונאלצתי לצפות בהם מסתובבים בחצרות הכלא, מדברים, צוחקים, ועוד נדרשתי לדאוג לתנאים שלהם. היו פעמים שחזרתי הביתה ואמרתי לעצמי: ריבון עולמים איפה אני חיה?"

ידענו שעל פיו יישק דבר: על האסיר יחיא סינוואר

במרוצת השנים ראתה בטי להט את האסירות והאסירים המסוכנים ביותר ששוהים בבתי הכלא בישראל. במישור הפלילי היא פגשה רוצחים וראשי כנופיות פשע, ובמישור הביטחוני פגשה כמה מהמחבלים הבכירים ביותר של ארגוני הטרור. תחת ניהולה עברו, בין היתר, השייח' אחמד יאסין – מייסד חמאס, סלאח שחאדה – ראש הזרוע הצבאית של חמאס בעזה, ואבראהים חאמד – מפקד גדודי עז א-דין אל-קסאם ביהודה ושומרון שהיה אחראי על מרבית הפיגועים בתקופת האינתיפאדה השנייה. אולם, אחד האסירים הזכורים לה ביותר מכל שנות עבודתה – הן בשל חוכמתו והן בשל אכזריותו – הוא יחיא סינוואר.

איך התרשמת מסינוואר?

"סינוואר היה מאוד דומיננטי ומאוד אכזר. האסירים בחרו בו שוב ושוב להיות בהנהגה הבכירה בכלא, והוא הקים שם תאי טרור ויחידות האזנה שנועדו לאסוף מודיעין בתוך הכלא ומחוצה לו. הוא ניהל גם יחידות שהתפקיד שלהן היה לתחקר אסירים חדשים. כל אסיר שנחשד במעורבות עם גורמי מודיעין ישראליים עונה באופן מזעזע. מובן שסינוואר עצמו לא עשה שום דבר באופן אישי, אבל היה ברור שהוא זה שמושך בחוטים. מנגד, הוא דאג לקחת תחת חסותו את המחבלים הרצחניים ביותר שהגיעו לכלא, ולקדם אותם בסולם התפקידים. הוא אימץ למשל את עבד אל-עזיז סאלחה, אחד ממבצעי הלינץ' ברמאללה שמופיע בתמונה המפורסמת עם ידיו המגואלות בדם, ונתן לו להיות אחראי על יחידות ההאזנה בכלא. גם את הרוצחים של בני משפחת פוגל ואת מבצע הפיגוע במלון פארק בנתניה הוא אסף למטה שלו. בהמשך, כשהתנהלו הדיונים על עסקת שליט, סינוואר היא מעורב בבחירת המחבלים שנכנסו לרשימת המשוחררים. הוא דאג להכניס לשם את עצמו ואת מקורביו, והשאיר בחוץ אסירים שהיו מסוכסכים איתו. זה הכוח שהיה לו".

האמנת שסינוואר מסוגל לבצע מתקפה בסדר גודל של השבעה באוקטובר?

"בוודאי. סינוואר לא האמין בדו-קיום, ותמיד הצהיר שהוא לא ישלים עם הישיבה של 'המתנחלים הציונים' על אדמת פלסטין. הקשבתי לו הרבה, גם בשיחות גלויות שניהלתי איתו וגם בשיחות שהוא ניהל כביכול בסתר עם המקורבים שלו בכלא, ובחיים לא ראיתי אותו סוטה מכיוון המחשבה שלו ומהאידיאולוגיה החזקה. היו לו תוכניות גדולות והוא האמין בכל ליבו שעד 2027 הוא יבצע מתקפה קשה שתוביל לניצחון של חמאס על ישראל – אז מי שהולך ואומר שהוא היה פרגמטי בגישה שלו לישראל פשוט לא יודע על מה הוא מדבר".

עד כמה סינוואר היה מעורב בנעשה בחוץ?

"בתקופתי הגדרנו את סינוואר כאסיר יעד ארצי, כלומר כאסיר שמצריך מעקב מודיעיני צמוד, מאחר שמידת השפעתו חורגת מעבר לבית הכלא שבו הוא נמצא. הוא היה מעורב מאוד בדברים שנעשו בתוך בתי הכלא הביטחוניים וגם היה מודע היטב למה שקורה בארץ. צריך להבין שסינוואר, יימח שמו, היה אדם חכם מאוד. הוא הכיר את החברה הישראלית כמו את כף ידו וידע לנתח אותה בצורה מבריקה. היה ברור כבר משלב מוקדם שהמטרה שלו היא לקרוע את החברה הישראלית מבפנים, והוא ידע איך לעשות את זה. השאיפה שלו ליצור קרע בעם הורגשה מאוד גם במהלך המלחמה הנוכחית, וברור לי שכשהוא הוציא את הראש מהמנהרה וראה את עזה נחרבת, ההתפוררות של החברה הישראלית היא זו שנתנה לו רוח גבית להמשיך להילחם בנו ולהאמין שהוא גם יצליח לנצח".

את נכחת בדיונים שבהם הוחלט אילו מחבלים ישוחררו במסגרת עסקת שליט. מה חשבת על השחרור של סינוואר?

"היה לי מאוד קשה עם זה, והתרעתי על כך שזה מחבל שלא צריך לשחרר. בשלב מסוים אחד מאנשי הצוות במו"מ שאל אותי מה יש לך מסינוואר? הוא בכלל לא רצח יהודים, רק פלסטינים משת"פים, ואני אמרתי לו – תראה שעוד יהיה לו הרבה דם של יהודים על הידיים. לא יודעת מה חשבתי לעצמי כשאמרתי משפט כזה, אבל היה לי ברור שאם הוא יקבל הזדמנות לבצע מעשי זוועה, הוא ינצל אותה. מי שמכיר מחבלים כמוהו וחי איתם יודע למה הם מסוגלים, לכן מי שהופתע מרמת האכזריות של המחבלים בשבעה באוקטובר לא באמת הכיר אותם".

זה לא כלא, זאת קייטנה למחבלים

בטי להט מכירה היטב את המציאות בבתי הכלא בישראל ויודעת באילו תנאים מוחזקים האסירים השונים. בדיוק בשל כך קשה לה לראות כיצד אסירים, ובפרט אסירים ביטחוניים, מנצלים את הלחץ הציבורי ואת מערכת המשפט הישראלית כדי להביא לשיפור לא מוצדק בתנאי המחיה שלהם.

"האסירים הביטחוניים יודעים שמערכת המשפט בישראל תמיד תדאג להם ושהדלת של בג"ץ פתוחה בפניהם", מספרת להט. "אנחנו חושבים שאם יהיה שקט בבתי הכלא ושאם ניתן להם את מה שהם רוצים אז נוכל לשקם אותם ולשנות את דרכיהם, אבל מה שאנחנו לא מבינים זה שההומניות הזאת היא בעוכרינו. ככל שאנחנו נותנים להם יותר כך אנחנו נתפסים בעיניהם כיותר חלשים. גם כשאנחנו מצילים את החיים שלהם הם לא מעריכים את זה. אני דיברתי עם סינוואר אחרי שהוציאו לו גידול מהראש בבית חולים בישראל ושאלתי אותו נו, עכשיו אתה אסיר תודה? והוא אמר לי – אין לי על מה להודות לכם, רק עשיתם את מה שאתם חייבים לעשות. אנחנו צריכים לשכוח מהאשליה שאם נעניק להם תנאים טובים בכלא נצליח להסיט אותם מהמסלול של הטרור. בכל השנים שלי בשב"ס לא ראיתי אסיר חמאס אחד שחזר בו מהאידיאולוגיה שלו. זה לא קיים".

איך בפועל נראים החיים של האסירים הביטחוניים בבתי הכלא?

"כל אסיר מחויב לעשות תוכנית לימודים, ומאפשרים להם גם לעשות תארים אקדמיים באוניברסיטה הפתוחה. למעשה, הרשות הפלסטינית ממש מעודדת אותם ללמוד בכלא. היא משלמת להם משכורות ומטעינה להם כסף בקנטינה, וככל שיש להם השכלה אקדמית יותר גבוהה כך הם מקבלים יותר כסף. חוץ מזה, יש לאסירים ספרייה גדולה ואין ספר שמגיע לסטימצקי ולא נשלח מיידית גם לשם. במו עיניי ראיתי אסירים ביטחוניים שקוראים את 'קיר הברזל' של ז'בוטינסקי ואת 'הכוזרי' של יהודה הלוי. הם מקבלים גם עיתונים ישראליים, האהוב עליהם הוא 'הארץ'. יש להם מינוי קבוע לעיתון הזה ואם הוא לא מגיע בזמן הם מתחרפנים. חוץ מההעשרה שמגיעה מצד המערכת, גם תאי הטרור בבתי הכלא דואגים לטפח את האסירים – כל אסיר נדרש ללמוד עברית ולשמש מדי פעם דובר האגף. נוסף על כך מלמדים אותם לאסוף מודיעין, לעקוב אחרי סוהרים ולהאזין לפרשנים ישראלים בתקשורת. אחרי שהם מאזינים לחדשות וקוראים את העיתונים, הם יושבים יחד ומנתחים את הידיעות והפרשנויות. במיוחד הם אוהבים לעקוב אחרי המחלוקות בחברה הישראלית ולראות עד כמה אנחנו עייפים ממלחמות ומוכנים לעשות ויתורים. צריך להבין שלמחבלים בבתי הכלא יש משמעת ארגונית ברזל, ובמיוחד לאלה שמשתייכים לחמאס ולג'יהאד האסלאמי הפלסטיני. הם לא מבזבזים זמן. מבחינתם הישיבה בכלא היא הזדמנות לרכוש השכלה ולפתח מיומנויות שיסייעו להם להמשיך עם פעילות הטרור ולבצע תוכניות לטווח הרחוק".

מה דעתך על הביקורות שעולות נגד התנאים שבהם מוחזקים האסירים הביטחוניים?

"אסירים ביטחוניים לא אמורים לחיות באותם תנאים של אסירים פליליים, וגם האמנות הבינלאומיות תומכות בכך. מי שרוצח יהודים בגלל היותם יהודים צריך להיות מוחזק בתנאים אחרים, אבל בפועל בתי הכלא הביטחוניים כבר הפכו מזמן לקייטנות למחבלים. זה קורה, בין היתר, בגלל בתי המשפט ובג"ץ, שנותנים פסיקות הזויות שלא מחוברות למציאות בכלא. יום אחד החליטו שאסור לנו לבדוק מה קורה מתחת לשטיח התפילה של האסירים כי זה לא מכבד את חופש הדת שלהם – הם יודעים בכלל מה האסירים יכולים להחביא או לחפור מתחת לשטיח התפילה? המציאות היא שיושבים בכלא אסירים שכל תפקידם הוא להגיש עתירות לבג"ץ. הם עובדים בזה, שולחים עתירה ועוד עתירה, ופשוט מטרללים את כל המערכת. אם זה לא מספיק, הם גם מפעילים עורכי דין ופוליטיקאים שעוזרים להם להעביר מסרים ולבצע תיאומים, והשב"כ והפרקליטות מאפשרים לזה לקרות. אם שואלים אותי, האחריות על תנאי המחיה של האסירים צריכה להיות רק בידיים של שב"ס, שהוא הגוף המקצועי. ומהיכרותי את שב"ס, אם זה היה תלוי בו, הוא היה מתייחס לאסירים הביטחוניים בדיוק לפי מה שנקבע באמנות הבינלאומיות – לא פחות ולא יותר".

"כל גוף מודיעין חושב שיש לו מונופול על השכל"

כמי שהגיעה לעמדות מפתח בשב"ס, לתת גונדר בדימוס בטי להט יש תובנות רבות לא רק על המציאות בבתי הכלא, אלא גם על האופן שבו המערכת הביטחונית והמודיעינית כולה מתנהלת. אחת הבעיות המהותיות שעליהן היא מצביעה היא חוסר סנכרון בין גופי המודיעין השונים. "כל גוף חושב שיש לו מונופול על השכל ושהוא יודע הכול", היא אומרת. "יש התנשאות מאוד גדולה, במיוחד מצד השב"כ ויחידות מסוימות באמ"ן, והם לא באמת מנסים לשתף פעולה עם המשטרה ושב"ס. בתקופה שלי כראש מערך המודיעין התחננתי שנעבוד יחד כי ידעתי שיש לנו הרבה מה לתרום מעצם זה שאנחנו אלה שנמצאים בחיכוך יומיומי עם האסירים הביטחוניים. באותה תקופה באמת היה שיפור במערכת היחסים בין גופי המודיעין, אבל אני חושבת שמהר מאוד כל אחד חזר למשבצת שלו. גם היום, כשאני מסתכלת על מה שקורה במודיעין הישראלי, אני רואה שלא השתנה שום דבר".

ומה בנוגע לעסקאות לשחרור אסירים – גם שם לא מתייעצים עם השב"ס?

"בעסקת ג'יבריל לא התייעצו איתנו בכלל, ובעסקת שליט זאת הייתה התייעצות למראית עין. רק אחרי שהתעקשתי שתהיה נוכחות של שב"ס בדיונים על שחרור המחבלים, הזמינו אותי לפגישות, אבל גם אז התפקיד שלי הסתכם במתן רקע על המחבלים. השב"כ הרי בטוח שהוא יודע הכול אז למה שהוא יתייעץ עם השב"ס?"

נשמע שיש לך בטן מלאה על השב"כ. מה את חושבת על ההתנהלות שלו בשנה האחרונה?

"יש בשב"כ אנשים משכמם ומעלה שעושים עבודת קודש, אבל לדעתי השב"כ עצמו הוא גוף שלוקח על עצמו משימות שבכלל לא נמצאות במנדט שלו – ולא פעם זה בא על חשבון משימות שכן נמצאות תחת אחריותו".

באופן כללי, איך את מתרשמת שהדוקטרינה של שחרור אסירים תמורת חטופים משפיעה על הלך הרוח בכלא?

"משפיעה מאוד. האסירים מאמינים בכל ליבם שביום מן הימים ישחררו אותם, וזה מאפשר להם להתנהל עם מורל גבוה. לא אכפת להם אפילו כמה שנות מאסר הם יקבלו. גם מחבלים שנידונים ל-60 מאסרי עולם אומרים לך 'וואללה אישי' (זה שום דבר), כי הם יודעים שמתישהו יחטפו ישראלים והם ישתחררו. עובדתית הם לא טועים".

יש אסירים שלא ישתחררו באף עסקה?

"חוץ מיגאל עמיר אני לא מכירה אף אחד. גם בעסקת ג'יבריל וגם בעסקת שליט שחררנו את המחבלים האיומים ביותר, ואני רואה את השמות של המחבלים שעולים בעסקות השבויים שנידונות היום ואני פשוט מתחלחלת. כשזה נוגע לאסירים הביטחוניים, לכל אחד יש סיכוי להשתחרר במוקדם או במאוחר".

איימו עליי ועל המשפחה שלי אבל מעולם לא פחדתי

תת גונדר בדימוס בטי להט היא לא עוד בכירה לשעבר בשירות בתי הסוהר, אלא אחת מן הנשים הראשונות בארגון שהצליחו להגיע לדרגה כזו ולמלא שורה כל כך מרשימה של תפקידים. "אני לא מניפה את דגל הפמיניזם אבל כן פתחתי דלתות להרבה נשים שהגיעו אחריי והוכחתי שאנחנו לא נופלות מגברים", היא מודה. "הייתי אישה חזקה בסביבה מאוד גברית וזה לא היה פשוט. כשקיבלתי את הניהול של כלא השרון, שהוא אחד מבתי הכלא השמורים בארץ, זאת הייתה דרמה גדולה. היו אנשים שהתקשו לקבל את זה שאישה מנהלת כלא לגברים, וכשרק הגעתי לשם זכיתי לתגובות ולמבטים מזלזלים; אבל אני לא התרגשתי מזה, אספתי את כולם ואמרתי שאני לא מתנצלת לרגע על היותי אישה. מהר מאוד כולם נוכחו לראות שאני מגיעה עם הרבה ידע, ניסיון והיכרות מעמיקה עם השטח. ראו גם שאני חרוצה מאוד ומובילה מהלכים רציניים, ואף אחד לא העז לעשות דברים מאחורי גבי או לנסות להכשיל אותי".

הקריירה שלך הייתה כרוכה במפגש יומיומי עם האסירים הכי מסוכנים בישראל. לא פחדת?

"ישבתי בתאים עם ראשי כנופיות פשע, שלחתי מחבלים לצינוק ולבידוד, והיו שנים שגם הסתובבתי בעזה לבד – אבל מעולם לא פחדתי. גם כשקמ"נים אמרו שיש איומים לפגוע בי, התעקשתי להמשיך להיכנס לאגפים ולפגוש את האסירים. המשפחה שלי הייתה מאוימת גם היא עשרות פעמים. הפעילים של מרואן ברגותי, למשל, איימו במשך חודשים לפגוע בי כי הרעתי את התנאים שלו בכלא, והיה צורך לשים את הבית שלי תחת מעקב משטרתי. אבל לא, גם אז לא פחדתי. זה היה התפקיד שלי וזה היה חלק מהסיכון שלקחתי על עצמי".

איזו מסקנה את לוקחת איתך אחרי 35 שנות שירות בשב"ס?

"אחת המסקנות הכואבות היא שאנחנו לא מצליחים למגר את ההסתה לטרור בחברה הפלסטינית, ולמעשה אנחנו לא מנסים. הרבה מהפלסטינים וגם מערביי ישראל יונקים את השנאה ליהודים כבר ביום היוולדם, ואז הולכים לבתי הספר – שחלקם נמצאים במימון של מדינת ישראל – ושם מזינים אותם בעוד ועוד נרטיבים שקריים. אם לא די בכך, נערים צעירים מקבלים תמריצים לבצע פיגועים ביטחוניים. יש נערים שנמצאים בשולי החברה וברגע שהם פועלים נגד ישראל פתאום מקבלים אותם, דואגים למשפחות שלהם ומעניקים להם משכורת. במקביל, בבתי הכלא בישראל מחייבים אותם לסיים בגרות, שזה משהו שרבים מהם לא היו מצליחים לעשות בחוץ – אז איזה עניין יש להם לשנות את דרכיהם? ממה שאני ראיתי, אין לנו באמת יכולת למנוע מאותם נערים להפוך למרצחים מתועבים בעתיד, ממש כמו שאין לנו יכולת למנוע מהאסירים המשוחררים לחזור לעסוק בטרור, ומהאסירות לגדל עוד ועוד דורות של מחבלים. אלה מעגלים שלא נפרצים".

איך הקריירה שלך עיצבה את תפיסת העולם שלך כיום, כאזרחית במדינה?

"אני חושבת שהעבודה שלי גרמה לי להבין שאין שחור ולבן. המציאות בישראל מורכבת והגיע הזמן שנפסיק למשוך לקיצוניות כזאת או אחרת. זאת גם אחת הסיבות שבחרתי להצטרף לתנועת הביטחוניסטים. בעיניי זאת תנועה נקייה שבאה ממקום ענייני. הביטחוניסטים שמים את טובת החברה הישראלית לנגד עיניהם ושוקלים כל סוגיה ביטחונית בכובד ראש. זה נותן לי את התקווה שהם יצליחו להוביל אותנו ואת המדינה למקומות ראויים יותר".

הפוסט "מי שהופתע מרמת האכזריות של המחבלים לא באמת הכיר אותם" – ריאיון עם תת גונדר בדימוס בטי להט הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

מטרתה העליונה של תנועת הביטחוניסטים היא להבטיח את ביטחון ישראל לדורות, אלא שביטחון וכלכלה יציבה וצומחת שלובים זה בזה. בכתבה זו יסביר פרופ' ירון זליכה מה יש לעשות כדי להפחית את יוקר המחיה, לאפשר צמיחה של עסקים קטנים ולהבריא את הכלכלה – וכיצד כל אלה יאפשרו גידול בתקציב הביטחון וניצולו באופן יעיל הרבה יותר.

זליכה הוא כיום פרופסור לחשבונאות וכלכלה וראש בית הספר לחשבונאות, כלכלה וניהול כספים בקריה האקדמית אונו. בשנים 2007-2003 שימש החשב הכללי במשרד האוצר תחת בנימין נתניהו כשר האוצר, והקים את "המפלגה הכלכלית החדשה" שהתמודדה פעמיים לכנסות ה-24 וה-25. פרופ' זליכה קיבל פרסים ואותות הוקרה רבים על מאבקו בשחיתות, כולל אות המופת של תנועת אומ"ץ למנהל תקין (2007), אות אביר איכות השלטון (2009) ואות האביר הלוחם בפשע ובשחיתות (2013).

רקע – המדיניות הכלכלית של ישראל והקשר בינה לבין ביטחון

המדיניות הכלכלית של ישראל ב-15 השנים האחרונות מסכנת את הביטחון, והסימנים לחולשת הצבא באו לידי ביטוי עוד הרבה לפני מתקפת השבעה באוקטובר. התנהלות כלכלית שמעודדת אי-תחרות, עיוותים במיסוי, שחיתות ובזבוז הביאה לירידה בקצב הצמיחה לנפש וכתוצאה מכך לקיצוץ בתקציבי הביטחון. חוסר יעילות בתוך המערכת הציבורית כולה, ובתוכה גם בגופי הביטחון, הוסיף עוד חטא על פשע. כדי להבין איך ומדוע זה מתרחש, יש להבין תחילה את האופן שבו מתחלק התוצר המקומי הגולמי בישראל.

התוצר המקומי הגולמי (תמ"ג) נחלק בין חמישה גורמים: צריכה פרטית, השקעה פרטית, צריכה ממשלתית, יצוא ויבוא. בדרך כלל היצוא והיבוא מתקזזים פחות או יותר, ושלושת הגורמים הנותרים מתחלקים במלוא התוצר. במדינות שנוטות לשוק חופשי כמו ארה"ב ובריטניה החלק המרכזי ביותר של התוצר הוא הצריכה הפרטית: בארה"ב המשקל של הצריכה הוא 68% ובבריטניה 63%. במדינות אירופיות שנוטות יותר לכלכלת רווחה, כמו גרמניה ושוודיה, מרכיב הצריכה נמוך יותר, והממשלות תופסות חלק גדול יותר מהתוצר. עם זאת, מכיוון שהפעילות הממשלתית באותן מדינות יעילה, היא מצליחה להניע את הכלכלה למרות הצריכה הפרטית הנמוכה יותר.

ישראל, לעומת זאת, נותרת קירחת מכאן ומכאן. התמ"ג מגיע לסדר גודל של כ-2 טריליון שקל, אבל המשקל של הצריכה הפרטית נמוך יחסית, ומהווה רק כ-50% מהתוצר. הרכיב של מעורבות הממשלה בתוצר גדול, אבל בניגוד למדינות כמו גרמניה ושוודיה, הפעילות הממשלתית בישראל מאוד לא יעילה, ולא מניעה את הכלכלה. התוצאה היא שישראל מפסידה משני הכיוונים: הצריכה הפרטית לא מצליחה לגדול ולהפוך למנוע מספיק גדול כדי להניע את התוצר, וגם הפעילות הממשלתית לא יעילה די הצורך.

אפשר להבין עד כמה הכלכלה הישראלית במצב עגום כאשר משווים את ההכנסה לנפש בישראל עם מדינות אחרות במונחים של כוח קנייה. בארה"ב, למשל, ההכנסה הממוצעת לנפש היא 85 אלף דולר לשנה, ובישראל היא 191 אלף שקל לשנה, שזה 53 אלף דולר לפי שער של 3.6. מבחינה נומינלית, יוצא שההכנסה לנפש בישראל היא למעלה מ- 60% מההכנסה בארצות הברית, אבל למעשה היא הרבה יותר נמוכה, כיוון שהמחירים כאן יותר יקרים, ובאותו דולר אפשר לקנות בישראל הרבה פחות מאשר בארה"ב. אם כך, צריך לחלק את התוצאה ביחס המחירים בין ארה"ב לישראל, יחס שהוא 1.3 לכל הפחות – כלומר, מוצר ששוויו בארה"ב הוא 100 דולר יעלה בישראל 130 דולר – וכך, מתברר שההכנסה לנפש הריאלית בישראל היא פחות מ-50% ההכנסה בארצות הברית. נתונים אלה נכונים לערב המלחמה בשנת 2023, וכעת הם בוודאי נמוכים עוד יותר.

למצב הכלכלי הקשה הזה יש השפעה רבה על הביטחון. אם בשנת 2007 או 2008 (עת ההכנסה הריאלית לנפש עמדה על 62% מההכנסה לנפש בארה"ב) אפשר היה להפנות 7% מהתמ"ג לביטחון, הרי שבשנים שעברו מאז הלך וקוצץ חלקו היחסי של תקציב הביטחון ל-5% מהתוצר בלבד. הקיצוץ הזה, של 2%, שווה ערך ל-40 מיליארד שקל בשנה – סכום שיכול היה להיות מופנה להרבה יותר אימונים, הגדלת כוחות, הצטיידות באמל"ח ועוד. לאסוננו, ההשלכות של הצמצום הזה על הביטחון הורגשו היטב בשנה האחרונה.

פרופ' ירון זליכה: החזון לתקציב הביטחון

העלאת הצריכה הפרטית

המצב הנוכחי:

כפי שצוין, הצריכה הפרטית בישראל מהווה רק כ-50% מהתמ"ג. אחוז הצריכה הנמוך מדי פוגע בצמיחה הכלכלית הלאומית, ובהתאם מקשה על הורדת מחירי הדיור ועל העלאת ההכנסה לנפש.

הצריכה הנמוכה קשורה בין היתר ביוקר המחיה, שכן המוצרים בישראל יקרים משמעותית ביחס למדינות מערביות רבות. יוקר המחיה בולט במיוחד בתחום המזון, שכן משפחה ישראלית ממוצעת מוציאה כ-3,000 שקלים בחודש רק על רכישת מזון. בכך, סל המזון שלנו יקר ב-51% ביחס לשאר מדינות המערב. התחרות עם מדינות בחו"ל עשויה הייתה להוריד את המחירים ולאפשר עלייה בצריכה הפרטית, אבל היבוא חסום בגלל רגולציה ובעיות תחרות – למשל, כשיצרן שהוא מונופול מקומי הופך להיות יבואן מרכזי של המוצר המתחרה, וחוסם את התחרות מולו; או כאשר יבואן בלעדי של שחקן בינלאומי גדול הופך להיות יבואן בלעדי של שחקן בינלאומי מתחרה ולמעשה מתאם ביניהם מחירים.

השוק הישראלי סובל גם מכשלי תחרות פנימיים. בתנאים אידיאלים, עלייה בצריכה הפרטית מניעה את גלגלי הכלכלה כיוון שהיא מאפשרת למגזר העסקי – ובראש ובראשונה להמוני העסקים הקטנים – להצמיח את הכלכלה. אולם, בישראל מחירי המוצרים גבוהים מאוד וגם מחירי הדיור עומדים על שיא של 170 משכורות בממוצע – וכך, גם כשהצריכה הפרטית עולה היא לא באמת מצמיחה את הכלכלה, כיוון שכספי הצריכה מגיעים לכיסיהם של מונופולים, יבואנים ובנקים במקום לעבור דרך מנוע הייצור הגדול של מקומות עבודה שהוא מאות אלפי העסקים הקטנים.

באידיאל:

• להפחית את יוקר המחיה ובפרט את עלות המזון: העלות הגבוהה של המזון בישראל היא אחד הגורמים המרכזיים ליוקר המחיה. נוסף על שבירת כוחם של מונופולים ויבואנים בלעדיים כמפורט בנקודה הבאה, יש גם להוריד באופן הדרגתי את המע"מ מ-17% ל-12% ולהפריט את תחום הכשרות שמייקר מאוד את הענף.
• להיאבק במונופולים וביבואנים הבלעדיים: יש להפסיק את התמיכה במונופולים, ולצמצם את תופעת המיזוגים בין חברות הענק. במקביל יש לבטל את המכסות על היבוא שפוגעות בתחרות ולפרק את הבעלויות הצולבות של היבואנים. זו מלחמה מתמשכת, כי ההון תמיד ירצה ליצור ריכוזיות ולתאם מחירים.
• לתקן את מערכת המס: מערכת המס בישראל מכבידה את הנטל על עסקים קטנים וצרכנים, ומונעת מהם להתחרות בצורה טובה בעסקים הגדולים. צריך לבטל את הטבות המס שניתנות לחברות הענק, ולקבוע בסיס מס שווה ונמוך יותר לכל העסקים וכך לאפשר הפחתת נטל המס מהעסקים הקטנים שהם מנוע הצמיחה של הכלכלה הישראלית.

ייעול המשרדים הממשלתיים ושיפור חלוקת תקציב הביטחון

המצב הנוכחי:

מדובר רבות על הצורך בהגדלת התקציב הממשלתי (בד בבד עם גידול ניכר יותר בקצב הצמיחה של המשק), אך חשוב להבין שגם אם נגדיל את התקציב, ברגע שהשירותים הממשלתיים עצמם לא יעילים, זה לא יעזור. אם, לדוגמה, נגדיל את תקציב החינוך ונוסיף עוד שעות לימוד, אך נמשיך לראות כיתות של 40-35 תלמידים – הביצועים של התלמידים לא באמת יעלו.

יש לבחון כיצד כל משרד ממשלתי מחלק את התקציב שלו ומייעל את עצמו. תקציב הביטחון, למשל, מורכב משני רכיבים: עלויות שכר ותפעול. למרות הירידה בתקציב הביטחון הכולל, אנחנו רואים עלייה בעלויות השכר ובהטבות שמשולמות למשרתים. עלייה זו באה על חשבון העלייה בהוצאות התפעול שאפשר היה להקדיש להצטיידות, אימונים והגדלת סד"כ. אם כך, הרכיב של עלויות התפעול במערכת הביטחון נפגע פעמיים, כי לא זו בלבד שהעוגה כולה קטנה, אלא גם החלק שלו בעוגה הצטמצם.

באידיאל:

• לשפר את יעילות השירותים הממשלתיים: יש לדאוג לייעול המערכות והשירותים הממשלתיים בכל התחומים כדי להבטיח ניצול משאבים מיטבי, ולהביא לשיפור שגם האזרח בקצה יוכל להרגיש. לשם כך יש לבטל משרדי ממשלה מיותרים שמוקמים משיקולים לא ענייניים, להעביר פרויקטים יקרים של תשתיות מניהול ממשלתי בלעדי לניהול משותף עם המגזר הפרטי, ולמנות חברת בקרה חיצונית שתבחן את הפטורים הרבים מחובת מכרזים אשר מייקרים את הרכש הממשלתי.
• לחלק טוב יותר את תקציב הביטחון: יש לחלק את תקציב הביטחון בצורה מאוזנת יותר, שתתמוך גם ברכיב התפעול ותאפשר לצבא ולגופי הביטחון להשקיע משאבים במקומות שבאמת מביאים לשיפור המצב הביטחוני בישראל, כמו אימונים ורכישת אמצעי לחימה.

הפחתת התלות בעובדים פלסטינים בענפי הבנייה והתעשייה

לפני מלחמת "חרבות ברזל" עבדו בישראל כ-150 אלף עובדים פלסטינים, רובם בבנייה והיתר בתעשייה, במסעדנות ובחקלאות. העובדים הפלסטינים מהווים כוח עבודה זמין וזול, אך חשוב להבין שהתלות בהם מעוותת הן את הכלכלה של הרשות הפלסטינית והן את הכלכלה הישראלית.

בהיבט של הרשות הפלסטינית – מכיוון שהשכר בישראל טוב יותר מהשכר ברשות הפלסטינית, הפועלים מעדיפים לעבוד בישראל ובכך נפגע הפיתוח של התעשייה וענפים אחרים ברש"פ. אם כך, בטווח הקצר העבודה בישראל מעלה את רמת החיים ביהודה ושומרון, אבל בטווח הארוך היא מקבעת את הפריון של האזור לרמה נמוכה יחסית.

בהיבט של ישראל – התלות בכוח עבודה זול לא בריאה, משום שלקבלנים נוח להמשיך להסתמך על פועלים ואין להם אינטרס להשקיע במיכון מודרני שיכול לייעל את העבודה.

מעבר לכך, הכנסת עובדים פלסטינים לישראל מהווה סכנה ביטחונית. כאשר הפלסטינים רואים את רמת החיים הגבוהה שבה חיים הישראלים לעומת איכות החיים של משפחותיהם שמתגוררות במרחק של כמה קילומטרים בלבד – זה מלבה את הסכסוך.

יתר על כן, התלות של הכלכלה הפלסטינית בכלכלה הישראלית מאפשרת את האינתיפאדות והמאבקים העממיים, כיוון שאם אין לפלסטינים פעילות כלכלית מקומית מספקת משלהם – אין להם מה להפסיד.

באידיאל:

• עדיפות לעובדים זרים: את כוח האדם מהרשות הפלסטינית אפשר להחליף בעובדים ממדינות רחוקות באסיה כמו הודו וסין, שהמשפחות שלהם לא מתגוררות במרחק של כמה דקות נסיעה. ככה נפחית את הקנאה המעמדית שמתדלקת חלק מהסכסוך עם הפלסטינים.
• מעבר הדרגתי לכוח עבודה כחול-לבן: יש לעודד צעירים ישראלים להשתלב בענף הבנייה, באמצעות משכורות גבוהות ותנאים טובים. כיוון שעובדים ישראלים עולים יותר מעובדים זרים, המעבר יצטרך להיעשות באופן הדרגתי.
• ייעול שיטות עבודה: במקביל, שוק הבנייה הישראלי יצטרך לזנוח את תהליכי הבנייה המיושנים והמסורבלים, ולעבור לשיטות טכנולוגיות שמסתמכות יותר על מכונות ופחות על כוח אדם. כך יהיה צורך בפחות פועלים ונוכל לצמצם את התלות בעובדים זרים.

תמיכה ישירה בחקלאים הישראלים

המצב הנוכחי:

למדינת ישראל יש אינטרסים רבים לתמוך בחקלאות המקומית. בראש ובראשונה החקלאות היא חלק אינטגרלי מהביטחון הלאומי, כיוון שהיא מאפשרת לנו עצמאות תזונתית ומפחיתה את התלות שלנו ביבוא מוצרי מזון. מעבר לכך, החקלאות מסייעת בשמירה על אזורי הגבול, מועילה לפיזור האוכלוסייה בחלקי הארץ, ותורמת לאיכות הסביבה. עם זאת, אי אפשר לצפות מהחקלאות לתמוך בכלכלה הישראלית. המשוואה צריכה להיות הפוכה – כלומר הכלכלה הישראלית צריכה להיות חזקה מספיק בשביל לתמוך בחקלאות ובערכים שהיא נושאת עימה.

לאורך ההיסטוריה ניסתה מדינת ישראל לעזור לחקלאים המקומיים בכך שהעלתה את המכסים על היבוא בחו"ל. בפועל נוצר מצב שבו הצרכנים הישראלים משלמים סכומים גבוהים מאוד על פירות וירקות שמיובאים מחו"ל, והחקלאים המקומיים לא באמת רואים מכך שום תרומה. עיקר הסבסוד כלל לא מגיע אליהם אלא נחתך בדרך על ידי הסיטונאים והקמעונאים.

בעיה מרכזית נוספת בענף החקלאות קשורה בקרקעות. כיום אין מספיק אכיפה על כך שקרקעות שמיועדות לחקלאות אכן משמשות לחקלאות, ולעיתים קרקעות אלו מוחכרות לגורם שלישי.

באידיאל:

• תמיכה ישירה בחקלאים: במקום להטיל מכסים על יבוא מחו"ל, עדיף להשקיע את הכסף בסיוע ישיר לחקלאים. כך הצרכנים לא יידרשו לשלם ביוקר על מוצרים מיובאים, וגם החקלאים ירוויחו.
• בידול מוצרי החקלאות: כדי לעודד צריכה של מוצרים מקומיים, כל מוצר חקלאות המשווק בארץ יחויב בציון ארץ המוצא שלו, כמקובל עם כל מוצרי המזון.

רפורמה אגררית: יש לבצע רפורמה שתבטיח שהקרקעות המיועדות לחקלאות אכן ישמשו לחקלאות. קרקעות שאינן עומדות בדרישה יוחזרו לאגודות שיעמידו אותן לטובת חקלאים המבקשים להגדיל את שטחי הגידול שלהם.

חוסר בכסף – חוסר בביטחון: סיכום ומסקנות

ב-1815 התרחש קרב ווטרלו המפורסם, שבו צבאות אנגליה ופרוסיה הביסו לראשונה את נפוליאון, ובכך הביאו את קץ המלחמות הנפוליאוניות. קרב ווטרלו הוכרע לא רק בזכות מצביאים מחוננים, אלא בעיקר בזכות איש העסקים היהודי הממולח נתן מאיר רוטשילד שמימן את הצבאות המנצחים ואפשר להם את היקף הצבאות הנדרשים, את הציוד החיוני לניצחון ואפילו את אמצעי התעבורה של הצבאות.

דוגמה זו ממחישה היטב את הקשר שבין כסף לביטחון, ומוכיחה עד כמה משאבים יכולים להשפיע על התוצאות בשדה הקרב.

כיום, תקציב הביטחון בישראל סובל מחוסר של 20 עד 40 מיליארד שקלים. בשביל להצליח להגדיל את תקציב הביטחון, צריך לגבש הסתכלות רחבה על הכלכלה הישראלית ולבחון כיצד אפשר להצמיח אותה. בין היתר, יש לבצע מהלכים שיפסיקו לדכא את הצריכה הפרטית אל מתחת לרמתה הנורמלית, לפעול לייעול המערכות הממשלתיות, לאזן את האופן שבו מחולק תקציב הביטחון, ולשפר את המעורבות הממשלתית בענפי הבנייה, התעשייה והחקלאות.

המדיניות הכלכלית, כפי היא מתנהלת כיום, מסכנת את הביטחון הלאומי. מדינת ישראל לא יכולה להסתמך על נדבן שיגיע באורח נס כפי שקרה בקרב ווטרלו – עליה לקחת אחריות ולפעול כבר עכשיו כדי להבטיח שהכלכלה הלאומית תתמוך לאורך זמן בביטחון של כולנו.

הפוסט באידיאל – החזון הכלכלי של תנועת הביטחוניסטים, והפעם: תקציב הביטחון הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

מתפיסה מוטעית של "קץ הסכסוך" בשנות ה-90 ועד לכשל המודיעיני של 7 באוקטובר – תא"ל (מיל') חנן גפן חושף בריאיון מיוחד בעיה מבנית של המודיעין הישראלי בהיערכות מול האיום בעזה: היעדר גורם מרכזי שניתח בזמן אמת את תמונת המודיעין הכוללת. "אני כמעט בטוח שאילו הרמטכ"ל היה רואה את כל הנתונים יחד הוא היה מחליט אחרת", הוא קובע, ומתאר כיצד דווקא הברכה בהיקף המידע העצום שמעבירה היחידה נהפכה בליל ה-7 באוקטובר לקללה.

כשתפיסת ״קץ הסכסוך״ לא מתיישבת עם מה שרואים בעיניים

כבר בימים הראשונים של הסכמי אוסלו הבין תא"ל (במיל') חנן גפן, מי שפיקד אז על 8200, שיש פער גדול בין האופן שבו הסכמי אוסלו נתפס בציבור ועל ידי חלק מהפוליטיקאים – כלומר כ"קץ הסכסוך" – ובין המצב בשטח. למעשה, המצב המורכב תחת אוסלו הצריך מהיחידה שעליה הוא פיקד בשנים 1993–1997 היערכות מורכבת אפילו יותר מאשר לפני כן.

איך הבנת כבר בזמן אמת שהסכם אוסלו זה לא מה שחושבים בציבור?

"אני מזרחן בהשכלתי. למדתי על תורת השלבים אצל פרופ' יהושפט הרכבי באוניברסיטה העברית בקורס שסקר את עמדות הפלסטינים בסכסוך הישראלי-פלסטיני, ובמקביל – זה היה בתחילת שנות ה-70 – עבדתי בצנזורה הצבאית לתקשורת הערבית ונחשפתי לשיח הציבורי ולהלכי הרוח בחברה הפלסטינית. כשהתפרסמו הידיעות על הסכם אוסלו, באוגוסט 1993, הופתעתי. לא קראתי את ההסכם וסירבתי לקרוא אותו גם בהמשך".

למה?

"כי על פי הנתונים המודיעיניים והאחרים, השיח הציבורי בחברה הפלסטינית לא השתנה. לא ראינו שיח מפויס או שינוי עמדה בציבור הפלסטיני ובמסרי המנהיגים הפלסטינים, בניגוד למה שהתרחש בישראל באותו הזמן. לכן, כשפורסם בתקשורת כי השב"כ יֵצא משטחי יהודה, שומרון ועזה, ובמקומו ייכנסו חטיבות נושאות נשק של הצש"פ (צבא השחרור הפלסטיני), היה ברור לנו מתוך דיונים פנימיים שנערכו ביחידה כי נידרש לטפל ביעדים חדשים שעד אז לא היו באחריותנו".

מה הייתה התפיסה הרווחת בצבא?

"במשך כמה חודשים האמינו בצבא שההסכם סגור הרמטית ושהוא כולל מנגנוני פיקוח ותיאום ולכן יחידה 8200 לא נדרשת להיערכות שונה. אבל אנחנו ביחידה לא השתכנענו, והמשכנו בפעילות שלנו".

מה עשיתם?

"התחלנו לעבוד כבר באמצע ספטמבר 1993, מייד עם חתימת ההסכם בטקס בבית הלבן, על הקמת בסיסים שייתנו מענה ליציאת השב"כ מהאזורים שנמסרו לרשות הפלסטינית. ההנחה שלנו הייתה כי השב"כ ימשיך להפעיל מקורות, אבל אחרי שהוא יֵצא מהשטח תפחת יכולתו להשיג מקורות חדשים ולהפעיל את הקיימים. הבעיה הגדולה אז הייתה שקצב מימוש הסכם אוסלו היה מהיר, וחששנו שלא נספיק למלא את החלל לפני שהשב"כ יוצא מהשטח. יותר מכך, לא הוקצו ליחידה משאבים. לדוגמה, בחודשים האחרונים של 1993 לא נותר תקציב להתחיל בעבודות לבניית יכולות מודיעיניות וצריך היה לחכות לתקציב של השנה הבאה. פנייה לקבל תקציבים נוספים נענתה על ידי גורם בכיר בצבא בתשובה: 'לא צריך מודיעין, מנגנוני הפיקוח והתיאום הביטחוניים הם חלק מההסכם, אתם עוד פעם רק רוצים לבזבז כסף'".

לא הקשיבו לכם.

"נכון. דווקא ראש השב"כ דאז, יעקב פרי, הבין את רצינות העניין והשיג עבורנו תקציב מהאוצר. בשב"כ גם סייעו לנו להכשיר את החיילים והחיילות להכיר את תחומי המודיעין המיוחדים לערי יהודה, שומרון ועזה. ב-1994 קיבלנו אישור להסיט תקציבים מתחומים אחרים לנושא החדש. אבל את התקציב המיוחד לפעילות המודיעינית בשטחי הרשות קיבלנו רק שנתיים מאוחר יותר".

איך אתה מסביר את זה?

"מנקודת מבטי היום, אני חושב שכאשר פוליטיקאי הולך להסכם קשה לו לסגת, גם כאשר המציאות מתחילה לטפוח על הפנים. ראש אמ"ן דאז, אורי שגיא, הבין מייד את הבעיה. אומנם לא היה לו ניסיון מודיעיני, הוא בא מגולני, אבל הוא איש בעל חושים חדים והוא הבין שחייבים לטפל בפלסטינים במסגרת הסכם אוסלו כמו ביריב. לבכירים אחרים בצבא לקח כמה חודשים עד שהם התחילו להבין. השינוי בא כשהחלו פיגועים גדולים".

מה קרה אז, אחרי תחילת הפיגועים הגדולים?

"באמצע אוגוסט 1995, שנתיים לאחר החתימה על הסכם אוסלו, התבקשנו לרכז את כל דרישותינו לטיפול בנושא הפלסטיני. הדיון התקיים אצל ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין, ובדיון לא ארוך אושרו כל דרישותינו. היה ברור לכולם שאנחנו לא בסיפור בו חשבנו שנהיה. עמדנו מול יריב ולא מול שותף לשלום".

כלומר הקונספציה התחילה להשתנות כבר אז, עם תחילת הפיגועים הגדולים?

"עוד קודם. רבין עצמו, אני אומר את זה בוודאות, הבין את זה כבר הרבה לפני זה. הוא הבין עוד קודם שצריך לשנות את המדיניות. ועוד לפני הפיגועים הגדולים, כבר במחצית השנייה של 1994, התחילו חברי כנסת וקצינים בכירים לעלות לרגל לבסיס החדש שהקמנו".

למה הם עלו אליכם לרגל?

"דבר הקמת הבסיס עבר מפה לאוזן. הסברנו למבקרים מה אומר לנו המידע שאנחנו מקבלים ושיתפנו אותם בנקודת המוצא שלנו שהפלסטינים הם יריב ולא שותף לשלום. הרבה מהמבקרים חזרו אלינו כמה פעמים כדי להתעדכן. אני חושב שכל העולים לרגל האלה רצו לשמוע מאיתנו מה אנחנו רואים ושומעים בפועל, מחוץ לדיבורים בתקשורת על ההסכם".

מאוסלו ל-7 באוקטובר: בעיית ההתרעה

תא"ל גפן לא צמח בחיל המודיעין. כחייל חובה הוא שירת בממשל הצבאי בנגב, ולאחר שיצא לקצונה היה קצין קישור בחטיבת כרמלי, בחזית הצפונית. הוא השתחרר אחרי מלחמת ששת הימים, והלך ללמוד באוניברסיטה, ובהחלטה של רגע עבר ממשפטים ללימודי ערבית, ונתקל בקורס ההוא של פרופ' הרכבי. במקביל הוא עבד בצנזורה הצבאית בירושלים. רק אחרי השבר של מלחמת יום הכיפורים הוא החליט להיכנס ל-8200, למקום שכשל במלחמה.

מתוך התפקיד המרכזי של 8200 נגזרת גם האחריות – אז איפה מבחינתך הכשל המרכזי של 8200 ב-7 באוקטובר?

"ביחידות האיסוף והמחקר עוד יצטרכו לעשות בדק בית בשאלה הזאת. כרגע אפשר לומר שמבין צירוף הבעיות שהובילו ל-7 באוקטובר, אחת המרכזיות היא בעיה מבנית של היעדר גורם שריכז את נושא ההתרעה. ההתמקדות הייתה במוכנות למבצעים. הצורך בהתרעה לקראת מלחמה גדולה יותר לא היה ממוקד מספיק".

מי ריכז את ההתרעות על עזה?

"עוד לא פורסמו כל התחקירים, אבל לפי התמונה שמצטיירת בפניי לעת עתה, הבעיה הייתה בפיצול האחריות בין יחידות איסוף המודיעין, השב"כ, 8200 ויחידות המודיעין בחטיבת המחקר, הפיקוד והאוגדה. לפי הדיווחים בתקשורת מצטייר כי גורם המודיעין הראשי לנושא ההתרעה בעזה היה השב"כ, והמודיעין הגיע במהלך הלילה בטפטוף. במשך כארבע שעות התחילו להגיע ידיעות שכולן יחד היו אמורות להדליק נורה אדומה, אבל לא היה מי שיראה את התמונה המלאה. אני כמעט בטוח שאילו הרמטכ"ל היה רואה את כל הנתונים יחד הוא היה מחליט אחרת, אבל לאף גוף בצה"ל לא הייתה תמונת המודיעין כולה, לא בחטיבת המחקר ולא באוגדה, לכל אחד היו רק חלקי מידע. סיווג המידע המודיעיני הוסיף לכך שכנראה היו ידיעות שלא הועברו לכולם".

הצפת מידע: הברכה שהפכה לקללה

מה היו הכשלים בתוך 8200 לפני ה-7 באוקטובר?

"בתהליך ארוך שנים ירדה החשיבות של רשתות תקשורת טקטיות בין פעילים ברמות שונות, ופחת העיסוק בהן. למרות זאת, בתוך 8200, נגדת ו' והמחלקה שלה עקבו דרך הרשתות האלה אחרי התרגילים של החמאס, וגם התצפיתניות ראו אותם. תרגילים אלה חפפו לתוכנית המתקפה הגדולה של החמאס, 'חומות יריחו', שהייתה ברשותנו יותר משנה לפני המתקפה, הם גם זוהו ככאלה על ידי הנגדת בעדכונים שהפיצה למערכת המודיעין".

אז מה עשו עם תוכנית "חומות יריחו" כל הזמן הזה, במשך יותר משנה?

"נראה כי לא עשו איתה כלום. לא התייחסו לאפשרות התקיפה הכוללת כאיום ממשי. אחת הסוגיות שיעלו בתחקירים היא אם בכירי הצבא, כולל הרמטכ"ל, הכירו את התוכנית, ואם לא, איך קרה שלא הכירו אותה".

איך אתה מסביר את זה?

"זה נוגע לאותו דבר – אובדן המיקוד בהתרעה. הצורך בהתרעה למתקפה לא עלה כלל על הפרק כי עזה לא נתפסה באמת כאיום של מלחמה כוללת. במסגרת התחקירים תעלה גם סוגיית סיווג המקורות והשפעתה על הפצה הידיעות – או ליתר דיוק מניעת הפצתן לגורמים השונים".

זה נשמע כמו בעיה מבנית של העברת מידע, לא רק של היעדר מדור התרעה.

"הדברים קשורים. יש בעיה של רגישות מידע ויש את נושא הצפת המידע. מופצת כמות עצומה של מידע, בהרבה צינורות, וכדי להתמודד עם כמות המידע הגדולה, שהיא כשלעצמה מבורכת, אמ"ן הקים 'בריכת ידיעות' שאליה נשפכות כל הידיעות, ואנשי המודיעין שולפים ממנה על פי קריטריונים של חיפוש. זה בעיקרון מבנה נכון, אבל לא בטוח שזה מתאים למקרה של התרעה, כי הידיעות הדחופות ביותר עלולות להיעלם בתוך ים הידיעות, בעיקר כשהן מגיעות כרסיסי ידיעות שכל אחת בפני עצמה חסרת חשיבות, ורק הצירוף שלהן יחד ייתן להן את המשמעות הנכונה".

מהם הפתרונות בעיניך?

״חלק מהפתרונות לכמות המידע הגדולה הם הכנסה של כלים אוטומטיים, כמו תרגום אוטומטי מערבית. זה גם קשור לכך שיש היום בישראל הרבה פחות דוברי ערבית. אבל אם מסתמכים על כלים אוטומטיים מאבדים את הזיקה לשפה ואת הניואנסים שלה. אז נכון שיש היום הרבה יותר מידע ובאיכות הרבה יותר טובה מאשר בתקופתי, אבל השפע יוצר בעיית מיקוד וכאשר מדובר באירוע התרעתי, שבו היריב מנסה להערים עליך ולהסתירו, המכונה לא יכולה להחליף את ההבנה האנושית. אני יכול לקרוא לזה 'קללת הברכה'. בערב ה-7 באוקטובר המודיעין הלך לאיבוד בים הידיעות, שהפכו לקללה יותר מאשר ברכה".

התחילו להפיק לקחים ב-8200 מהבעיה הזאת?

"מפקד 8200, תא"ל יוסי שריאל, הקים צוות בדיקה פנימי בכיר עוד בתחילת המלחמה והם כבר יישמו את הלקחים בחזית הצפונית".

והברכה?

אנחנו רואים גם את הברכה: חלק משמעותי בתפנית בלחימה מול החיזבאללה והחמאס אפשר לזקוף לזכות המידע שמזרימה 8200 לכוחות הלוחמים ולמקבלי ההחלטות, ובהם ראש הממשלה. המודיעין של 8200 מופץ עד לדרגות הנמוכות בצבא, בזמן אמת, ויש תקשורת מעולה בין המודיעין לכוחות בשטח. החיזבאללה סימן את מפקדת יחידה 8200 בגלילות כאחד היעדים האסטרטגיים המרכזיים שלו, על פי הודעותיו, אז כנראה הוא מבין את משקלו של המודיעין במכות שהארגון ספג".

הפוסט מפקד 8200 לשעבר: ״הידיעות על 7 באוקטובר הגיעו בטפטוף – ולא היה מי שיראה את התמונה המלאה״ הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

נשיא הרשות הפלסטינית, מחמוד עבאס, הידוע בכינוי אבו מאזן, מציין החודש 89 שנים. עוד לפני שמגיעים לשאלה הפתוחה והבוערת מי ישלוט ברשות אחריו, כבר עכשיו מותיר שלטונו את הרשות בכאוס. "הרשות במצב של קריסה והתייבשות", אומר סא"ל (מיל') ברוך ידיד. "היא לא משלמת משכורות לעובדיה, כל אזור השומרון כבר לא בשליטתה, היא לא מצליחה לפעול כמו ישות מדינית, ושלא לדבר על העתיד, שהוא בסימן שאלה גדול".

הדור האבוד של הרשות הפלסטינית

ברוך, במאמר שכתבת באפריל האחרון הזכרת סקר שלפיו רוב הפלסטינים רואים ברשות נטל ודורשים את פירוקה. זה עדיין נכון?

"כן. לא מדובר בסקר בודד אלא בשורה של סקרים, שמראים כי אחוז מאוד גבוה מהפלסטינים – לפעמים קרוב ל-60 או 80 אחוז – רואים ברשות נטל ולא חושבים עליה כעל הישג היסטורי. הם מבינים שחוץ מתיאום ביטחוני שמשרת בעיקר את צה"ל, הרשות לא משרתת את החלום הפלסטיני. על הרקע של התסיסה הזאת החמאס זוכה לאהדה גדולה מאוד".

גם היום, אחרי המלחמה, הארגון זוכה לכזה היקף תמיכה?

"אי אפשר וקשה למדי לדעת היום לכמה אהדה החמאס זוכה בעזה, אבל ביו"ש הוא זוכה לאהדה גדולה. התחזקות חמאס על חשבון הרשות הפלסטינית בשטחי יו"ש היא מגמה שראינו בכל הסקרים שהתפרסמו במשך חמש–שש השנים האחרונות; אם כי צריך לקחת סקרים פלסטיניים בעירבון מוגבל כי לפעמים הם מטים נתונים. על כל פנים, הסקרים האלה מראים מה שברור לכל העולם: שיש בציבור הפלסטיני ביקורת גדולה מאוד על אבו מאזן, שנבחר לחמש שנים אבל בינתיים עברו כמעט 20 שנה והוא נשאר בכיסא, בלי שערך בחירות לראשות הרשות או לפרלמנט".

ומי תופס את החלל הריק בשטח?

"יש היום בערך 40 התארגנויות של חמאס, ג'האד אסלאמי וגדודי חללי אל אקצא ביו"ש, בעיקר באזור השומרון וצפונה ממנו. מדובר בצעירים, הדור של גילאי 15 עד 30, שהוא דור אבוד מבחינת הרשות הפלסטינית – הם נולדו אחרי אוסלו והם שונאים את הרשות כי שום דבר בחיים שלהם לא השתפר. הם רואים את חמאס ואת הדרך הצבאית בכלל כהגשמת השאיפות האידיאולוגיות שלהם. לזה צריך להוסיף גם את הכסף הרב ששופכים שם חמאס וחזבאללה".

איך הרשות יכולה להחזיר לעצמה את אמון הציבור הפלסטיני?

"אנשי הפת"ח, וגם אבו מאזן, יודעים שבבחירות בשנת 2006 הפת"ח קיבלה יותר קולות מחמאס אבל הקולות התחלקו על כמה רשימות, כי פת"ח מפוצלת וכיום יש בה שלושה וחצי ראשים וכמה התארגנויות וזו בעייתה הגדולה, ולכן חמאס לקחה אז את הבחירות בגדול. אז הפתרון הוא רפורמות, וכולם מנסים ללחוץ על אבו מאזן לעשות רפורמות. גם המצרים והסעודים ביקשו שהרשות תעשה רפורמות, אבל אבו מאזן לא נענה לזה בשל עייפות החומר ושמרנות ואי רצון לפתוח את השלטון לעוד גורמים".

למה הוא לא נענה לדרישות?

"כנראה אין לו את האנרגיה לבצע רפורמות ולפתוח את המערכת והוא מעדיף להישען על הקיים. הוא מעדיף לשמר את הקיים ולא להסתכן. כולם סביבו מחכים שילך. הוא משמש מנהיג סמלי יותר מאשר בפועל. עם זאת, לא ברור מה יהיה ברשות אחריו: אם יירש אותו גורם אחר בפת"ח, אם הוא ישמור על הקו המתון שלו, אם מי שיעלה אחריו יהיה מרואן ברגותי, שמאוד מקורב לחמאס ומאוד מיליטנטי, או מנהיג אחר שישתלב עם חמאס, ואם יהיו בחירות – אם חמאס תכבוש את הרשות".

הדרך להחזיר את סעודיה להסכמי אברהם

הרבה שאלות פתוחות. ומהן ההשלכות מבחינת ישראל?

"המסקנה היא שלדעתי ישראל לא יכולה להסתמך על הרשות כגורם בר קיימא. לדעתי גם המצרים והסעודים מבינים את זה. כולם – גם האמריקאים והאמירתים – דורשים מאבו מאזן לבצע את הרפורמות כדי להכשיר את השטח ליורש שלו, ואחרי שיפנה את כיסאו הכול יהיה פתוח למציאות חדשה, לא בהכרח חיובית".

איך ישראל צריכה לפעול כרגע?

"להיות בשליטה ביטחונית מלאה ביו"ש ובעזה, ובמקביל לטפח מנגנון אזרחי פלסטיני שיטפל באוכלוסייה. בינתיים תחת אבו מאזן זה קורה, אבל לא בטוח שזה יהיה גם בהמשך, ובטח לא בטוח שזה יחזיק מעמד לאורך זמן. ישראל גם צריכה לנסות להרחיב את הסכמי אברהם, כולל הסכמי ביניים לגבי הרשות הפלסטינית".

זה אומר להסכים למדינה פלסטינית, לא?

"צריך יהיה לתת למדינות הסוניות אופק של פתרון מסוים של שתי מדינות, אבל זה לא חייב להיות עכשיו וזה האתגר המדיני הגדול ביותר שכן הסעודים למשל מצהירים בוקר וערב שללא מדינה פלסטינית אין נרמול. אף שהמסרים שמתקבלים בישראל הם שונים, הרי שזו מגמת הדברים.

"בשלב זה, המודל צריך להיות כזה שבו ישראל לא תבטל את האופציה של שתי מדינות – כלומר לא תספח את יו"ש ולא תפרק את הרשות הפלסטינית. זה יאפשר לסעודיה להיכנס להסכם; אבל מימוש הפתרון עצמו יהיה תלוי בהסכם ארוך טווח והוא יהיה גם נתון לשינויים. מדובר בתקופה של 10 או 20 שנה שבמהלכה הרחוב הפלסטיני יהיה חייב לעבור תהליך שינוי משמעותי, וזה תלוי גם בירידת ההשפעה האיראנית. יש גורמים במדינות המפרץ שאומרים שזה אפשרי".

האם הרשות תחזור לעזה?

כדי לענות על שאלת היחסים בין הרשות הפלסטינית ועזה, נחזור לשנת 2007, כאשר חמאס הדיח את הפת"ח מהשליטה ברצועת עזה בסדרה של עימותים אלימים. עד אז היו לרשות פקידים ומנגנון בירוקרטי בעזה. "עד היום טוענת הרשות הפלסטינית שהיא מעסיקה ברצועת עזה 18 אלף פקידים אזרחיים ו-18 אלף אנשי ביטחון, כלומר יותר מ-30 אלף אנשים שלה שנשארו בתפקידיהם גם תחת חמאס".

זה נכון?

"לא ברור, וּודאי ספק אם זה נכון לגבי המנגנון הביטחוני. חמאס אומנם השאירה בתפקידים מקצועיים הרבה אנשי פת"ח שהיו חלק מהמנגנון האזרחי בעזה, ובהרבה מקרים הסתפקה בהצבת אנשיה בעמדות הבכירות בלבד; עם זאת, ספק עד כמה אנשי פת"ח אכן נשארו כאלה גם אחרי השתלטות חמאס על הרצועה".

ועכשיו הרשות הפלסטינית מתכננת לחזור לעזה?

"מבחינת הרשות הפלסטינית – והיא הצהירה את זה גם לפני תחילת המלחמה – היא עדיין בעלת הבית בעזה. מבחינתה, הדרישה שלה לחזור ולקבל את השלטון בעזה היא טבעית, ולכן היא הלכה לכמה עשרות סבבים של ניסיונות פיוס עם חמאס. לפני חודשיים הרשות שלחה לאמריקאים מסמך בן 101 עמודים שבו היא טוענת שהיא הגורם השלטוני בעזה ושיש לה תוכנית להחזרת המשילות – לפתוח את בתי החולים, בתי הספר, משרדי הממשלה ועוד. האמריקאים, צריך לומר, לא השתכנעו".

ומהי עמדת מדינות ערב?

"פה הדברים מתחילים להסתבך. מובן שהמצרים, הירדנים והסעודים כולם מביעים תמיכה פומבית בשליטת הרשות הן בעזה והן ביהודה ושומרון, כי זה משרת את החזון של שתי המדינות, אבל מתחת לפני השטח יש למצרים ולסעודים הרבה ביקורת על הרשות והם סולדים מהשחיתות, מחוסר התפקוד ומהעובדה שאבו מאזן לא ערך בחירות לראש הרשות ולפרלמנט קרוב ל-20 שנה. אבל זה רק מתחת לפני השטח, והסעודים ממשיכים להעביר סיוע כספי רחב לרשות הפלסטינית. רק לא מזמן נפגש ראש הממשלה הפלסטיני מחמד מוסטפא עם השגריר הסעודי בירדן שהעביר לו את כספי הסיוע".

כלומר, אין ביקורת פומבית על הרשות הפלסטינית בעולם הערבי?

"ביקורת פומבית על הרשות הפלסטינית נשמעת בעיקר במדינות איחוד האמירויות. לפני חודשיים עלתה הצעה שהאמירויות יתמכו כספית ברשות, והאמירויות הכשילו את זה, כי הם לא מוכנים שאבו מאזן ימשיך לשלוט ברשות. זאת הסיבה שבגללה מחמד דחלאן עמד בריאיון ל'ניו יורק טיימס' על הסיסמה: 'לא עבאס לא חמאס'. את העמדה הזאת אני שמעתי מהרבה גורמים ברשות עוד לפני דחלאן. יש גורמים נוספים שרוצים שהשלטון הן בעזה והן ביו"ש לא יהיה בידי אבו מאזן ולא יהיה חמאס".

התנאי של אבו מאזן: שחמאס יכיר בהסכמי אוסלו

מהי עמדת המדינות הערביות הסוניות ביחס לעזה?

"מצרים, ירדן וסעודיה רואות בחמאס ארגון טרור. לאמירויות יש תוכנית לעזה שמדברת על ממשלה פלסטינית שבראשה יעמוד ד"ר סלאם פיאד, שהיה ראש הממשלה הפלסטיני תחת אבו מאזן לפני יותר מעשור אבל הוא לא חלק מפת"ח ומאש"ף אלא מומחה לכלכלה. העולם הערבי המתון והאמריקאים רוצים לראות אותו בראש הרשות. לקטאר, לעומת זאת, יש כבר הרבה שנים חזון של אסלאם פוליטי שאותו הם קיוו שהחמאס יממש. עוד בשנת 2019 הם נפגשו עם אנשי חמאס באיו"ש והציעו לממן אותם בבחירות, אבל הם היו רוצים לראות את חאלד משעל בראשות חמאס, הם לא רצו את סינוואר שתיעב אותם והעליב אותם. שני הצדדים לא סבלו זה את זה, הקטארים את סינוואר והוא אותם. יש טענות מגורמים שונים שעכשיו זאת שעת הכושר של הקטארים לנסות ולהשפיע מחדש על הנהגת חמאס שיושבת בחו"ל, אבל גם האיראנים וחזבאללה רוצים לשמור על הקִרבה לחמאס".

איך היו רוצים לראות בקטאר את הקשר בין חמאס והרשות?

"בקטאר היו רוצים לראות את חמאס כחלק מאש"ף, כי זה היה עשוי לתת לחמאס לגיטימציה וגם לשמור את החמאס פחות מיליטנטי. אבל אבו מאזן הציב לחמאס תנאי: אם אתם רוצים להיכנס לאש"ף, תכירו בהסכמי אוסלו, והמשמעות היא גם הכרה עקיפה בישראל. בינתיים יש בחמאס מועצה במקום מנהיג חדש, ונראה שיש שם מאבק פנימי בין המחנה המתון – של האחים המוסלמים, הזוכה לתמיכת הקטארים – ובין המחנה הצבאי שמקורב לאיראן".

באפריל כתבת שמחמד דחלאן, בכיר פת"ח הגולה באבו דאבי, מקדם תוכנית לשלטון שלו ברצועת עזה, בגיבוי כוח ערבי-סוני. זה עדיין בתוקף?

"כן, הוא עדיין עובד על זה. אבל הוא מבין שהקמת אותו כוח ערבי שהוא מדבר עליו תהיה אפשרית רק כחלק מתהליך מדיני, והוא מבין שבישראל לא הולכים לתהליך מדיני כרגע. אז הוא מבין שהוא יצטרך למצוא פתרון בשיתוף הרשות הפלסטינית, ולפי מקורות שלי, בזמן האחרון אנשי דחלאן דיברו הרבה פעמים עם אנשי אבו מאזן כדי למצוא דרך של פיוס ולאחד כוחות בשלטון בעזה. גם 'תוכנית האיים הביטחוניים' של גלנט – לרכז את האוכלוסייה העזתית ב'בועות הומניטריות' כך שבכל בועה כזאת יוקם מנגנון אזרחי של עזתים מקומיים שיצוידו בנשק קל – מאוד מקובלת על האמירתים".

הפוסט סא"ל (מיל') ברוך ידיד: "הרשות הפלסטינית במצב של קריסה" הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

ברור לכול שמדינת ישראל נמצאת בשנה האחרונה במלחמה רב-זירתית שמתרחשת בעזה, בלבנון וגם בזירות מרוחקות מעבר לים כמו איראן ותימן. אולם, לפי החוקר ישי גלב, לא כולם נותנים את הדעת לכך שהמלחמה הזו היא גם רב-ממדית. "אנחנו נלחמים במספר זירות, אבל גם במספר ממדים", הוא מחדד. "מעבר לקרבות בשטח, מדינת ישראל נלחמת גם בבתי המשפט הבינלאומיים, וגם נאבקת על דעת הקהל הבינלאומית. חשוב להבין שדעת קהל חיובית היא קריטית למאמץ המלחמתי הכולל, כיוון שאנחנו נמצאים במערכה ממושכת וזקוקים לתמיכה הדיפלומטית והכלכלית של מדינות העולם".

מאז פרוץ מלחמת "חרבות ברזל", גלב מנהל את האתר War in Israel שפועל כחלק מאתר תנועת הביטחוניסטים, ומהווה מאגר מידע מקיף אשר מתעדכן מדי יום, ומספק נתונים מהימנים על מצב המלחמה ועל כמות החללים. האתר הוקם ביוזמת תנועת הביטחוניסטים ובמימונה, לאחר שהתברר כי משרד החוץ ודובר צה"ל קורסים תחת נטל ההסברה. כבר בנובמבר 2023 האתר היה באוויר, בעברית ובאנגלית, ובכך היה חלוץ בתחום ההסברה הישראלית מהמגזר הפרטי.

"האויבים שלנו מציגים נתונים בשלל פלטפורמות, שרבים מהם שקריים לגמרי, וזאת מתוך מטרה מכוונת לייצר נרטיב אנטי-ישראלי", הוא אומר. "המטרה שלנו היא לספק לעולם מקורות מידע חלופיים, שמתבססים על נתונים אמינים ומאומתים, ולהציג את אותם נתונים באופן שיגייס את דעת הקהל העולמית לטובת ישראל, ימחיש את צדקת דרכנו, וישכנע את מדינות העולם לתמוך בנו".

הפרכת מיתוסים מתחילה עם נתונים

ישי גלב וצוות החוקרים שעובדים תחתיו אוספים נתונים רבים, חלקם נתונים בסיסיים כמו מספר ההרוגים מכל צד, מספר הפצועים ומספר החטופים שעוד נמצאים בשבי חמאס; חלקם נתונים מבצעיים יותר, כמו  מספר היישובים הישראליים שטווחו, מספר הטילים שנורו אל עבר ישראל ומספר המטרות שצה"ל השמיד בעזה. נתונים אחרים מספקים מבט רחב יותר, במטרה ליצור השוואה בין המלחמה הנוכחית למלחמות אחרות שנערכו במקומות שונים בעולם בעבר הלא רחוק וגם כאלו שטרם הסתיימו, כמו מלחמת האזרחים שהתרחשה בקמבודיה והמאבק הצבאי שעדיין נמשך בדארפור. נתונים אלה בוחנים, למשל, את היחס בין כמות הלוחמים ההרוגים לבין כמות האזרחים ההרוגים, אשר נרשם במלחמות ובקונפליקטים השונים.

"יצרנו מאגר של נתונים ממלחמות רבות בעולם שהתרחשו מאז כינון 'הסדר העולמי החדש' בשנת 1945, וכעת אנחנו מציבים את הנתונים האלה מול הנתונים של מלחמת 'חרבות ברזל'", מסביר גלב. "המטרה שלנו היא לבנות תמונה רחבה שתשקף את מצבה של מדינת ישראל מול מדינות אחרות, ותמחיש עד כמה ההאשמות שמוטחות נגדנו הן מנותקות מן המציאות".

הנתונים מראים, בין היתר, שבמלחמה הנוכחית נהרגו כ-22 אלף איש מקרב האוכלוסייה האזרחית. מספר זה כולל הן את הקורבנות מן הצד הישראלי והן את ההרוגים המדווחים בעזה. מדובר אומנם במספר גבוה, אך כאשר משווים אותו למספרים של מלחמות אחרות הוא מקבל פרופורציה מעט אחרת. במלחמה בתימן, למשל, נהרגו כ-150 אלף אזרחים, במלחמה בניגריה נהרגו כ-225 אלף אזרחים, ובמלחמה בסוריה נהרגו כ-206 אלף אזרחים. לדברי גלב, הנתונים הללו מסייעים רבות במאבק נגד טענות שקריות, כמו הטענה שלפיה ישראל מבצעת רצח עם.

באופן דומה, הנתונים מפריכים את הטענה שלפיה מדינת ישראל מבצעת הרעבה המונית של תושבי רצועת עזה. מבט על המידע שנאסף מלמד שבתימן מתו 85 אלף אנשים מרעב, בסומליה 260 אלף ובקונגו 4 מיליון. בעזה, לפי הנתונים המחמירים ביותר, נרשמו מאז תחילת המלחמה 33 מקרים בלבד של מוות מרעב, כך שגם הטענה להרעבה המונית היא חסרת ביסוס.

"הפרכת מיתוסים היא אחד הכלים החשובים ביותר בעיצוב דעת קהל", אומר גלב. "כשרואים את הנתונים על ישראל מול הנתונים העולמיים מבינים שהמלחמה בישראל היא הרבה פחות זוועתית מכפי שמנסים להציג אותה. מעבר לכך גם רואים את הצביעות של העולם שממהר להאשים את ישראל, אבל שותק מול מדינות שנוהגות בצורה חמורה לאין שיעור".

אמינות מעל לכול: האתגרים בעידן ה"פייק ניוז"

בעידן הנוכחי, שבו כולנו מוצפים במידע, קשה מאוד לזהות מתי מדובר במידע אמין, ומתי במידע מוטה, מסולף או שקרי לחלוטין. האתגר הזה מעסיק מאוד גם את צוות החוקרים של האתרWar in Israel . כדי להתמודד איתו ולהצליח להביא נתונים מהימנים הם בוחנים היטב את המקורות של כל נתון ונתון, וגם דואגים להצליב מידע ממקורות שונים. המקורות המרכזיים שעליהם הם מסתמכים הם דו"חות רשמיים של השב"כ וצה"ל, מכוני מחקר בעלי סמכות כמו המכון לחקר המלחמה (ISW) וכן על מאגר מידע רחב ובלעדי של תנועת הביטחוניסטים שבו נאספים גם נתונים בדידים כמו כל חייל שנופל או בכיר שמחוסל. כמו כן, החוקרים אוספים נתונים בעצמם, בעבודה מדוקדקת שאורכת מספר שעות מדי יום.

מנגד יש מקורות שעליהם חוקרי האתר לא יתבססו, כמו גופי תקשורת ורשתות חברתיות וכמובן גם לא על מידע שמפורסם מטעם הצד הפלסטיני או בפלטפורמות כמו אל-ג'זירה, מאחר שמדובר לעיתים קרובות במידע מוטעה או שקרי. נוסף על כך הם גם לא יתבססו על מקורות מסווגים, כיוון שאי אפשר לחשוף אותם ולכן גם אי אפשר להוכיח את אמינותם. את מרבית הנתונים שהחוקרים אוספים הם מצליחים לאמת בסבירות גבוהה מאוד, ובמקרים המעטים שבהם האמינות של המידע מוטלת בספק הם מציינים זאת. כמו כן הם מוסיפים ליד כל נתון את המקור שממנו הוא נלקח, ומסבירים כיצד נעשתה עבודת המחקר, על מנת שכל קורא יוכל לבחון אם הוא סומך על המידע או לא.

"לצערנו, היום אפשר לפברק נתונים בקלות", מספר ישי גלב. "יש אתרים רבים, כמו האתר של ארגון 'בצלם', שמחזיקים מאגר מידע עצום, אך לא חושפים את המקורות שלהם, וכך אין דרך לדעת כיצד הם הגיעו לאותם נתונים. בעיה נוספת היא שיש גופים בעלי מוניטין שמייד נראים אמינים, אבל כשנוברים מספיק לעומק מתברר שהם מתבססים על מקורות מוטים. האו"ם למשל מתבסס הרבה פעמים על נתונים שמפרסם משרד הבריאות בעזה שפועל מטעם חמאס, כך שגם את המידע שכתוב בגופים רשמיים של האו"ם צריך לקחת בעירבון מוגבל, ואנחנו תמיד מציינים זאת. בעיה שכיחה נוספת היא שלפעמים יש ציטוט מעגלי – למשל האו"ם מצטט ארגון מסוים שמצטט את האו"ם בחזרה, וכך נוצר מעגל סגור שקשה לדעת היכן הוא התחיל".

כלי הבינה המלאכותית (AI) שמתרבים ומשתכללים עם כל יום שעובר אומנם תורמים לא מעט למלאכת איסוף הנתונים, אך גם פותחים צוהר לשימוש לא אחראי ואף זדוני במידע, ולעיתים רק מאתגרים עוד יותר את אימות הנתונים. "אנחנו נעזרים לא מעט בכליAI , בעיקר לצורך הצלבת מידע", אומר גלב. "עד לפיתוח של כלים אלה נאלצנו קודם כול לחפש מידע, אחר כך להבין מה המקור שלו, ורק לבסוף להצליב את המידע הזה עם נתונים ומקורות אחרים. כלי ה AI-למעשה הופכים את הסדר, ומתחילים מייד עם הצלבת המידע, ובכך חוסכים הרבה מאוד זמן עבודה. עם זאת, צריך להיזהר מהכלים האלה כי עם כמה שמפתה לעבוד איתם, הרבה פעמים המידע שהם מציגים מצריך בקרה צמודה".

לא שקר, אבל גם לא כל האמת: הדרכים ה"מתוחכמות" להטות נתונים

האמינות של המקורות והמספרים היא סוגיה מורכבת, אבל הנכונות של הנתונים היא לא העניין היחיד שיכול להוביל לסילוף מידע בהתאם לאג'נדות כאלה ואחרות. לדברי ישי גלב, קיימים אתרים רבים שמציגים מידע מאומת ונכון, אך מצליחים בכל זאת ליצור תמונת מציאות מעוותת.

אחת השיטות לעשות זאת היא להציג פרטים מסוימים, ולהשמיט פרטים אחרים. יש אתרים נישתיים רבים שעושים בדיוק את זה, כמו האתר Israel Palestine timeline שמציג על פני ציר זמן רק את המידע על כמות ההרוגים בכל צד במלחמה. כאשר נכנסים לאתר זה, רואים שכמות ההרוגים הפלסטינים גדולה בהרבה מכמות ההרוגים הישראלים, וכך, כשהמידע הזה מופיע ללא כל הקשר וללא סימוכין של נתונים נוספים, מייד עולה התחושה שמדינת ישראל עושה משהו לא בסדר.

שיטה נוספת להשתמש בנתונים נכונים כדי להעביר מסרים חד-צדדיים קשורה באופן ההצגה של הנתונים. לדברי גלב, כל גוף שעוסק באיסוף מידע יודע שמה שחשוב באמת זה לא הנתונים אלא האופן שבו מציגים אותם והטרמינולוגיה שבה משתמשים. מהסיבה הזאת מושקעת מחשבה רבה באופן שבו הנתונים מפורסמים במאגרי המידע השונים. כאשר מידע מופיע בראש הדף או מובלט באמצעים גרפיים, הוא מייד מקבל משקל רב. לעומת זאת, מידע שכתוב בתחתית הדף מופיע בפונט קטן או נכתב כמלל בלבד ללא גרף, נדחק הצידה ורבים כלל לא מבחינים בו. באופן דומה, גם הבחירה כיצד לפלח את המידע משפיעה לא מעט על המסרים שנגזרים ממנו.

לא על הטנקים בלבד: המערכה הכוללת של מדינת ישראל

הנתונים שישי גלב והחוקרים שעובדים עימו אוספים מתפרסמים באתר באופן קבוע, וזוכים לחשיפה של 50-30 אלף צפיות בחודש, ולחשיפות נוספות ברשתות החברתיות השונות. מעבר לכך, הם מופיעים בדו"ח השבועי של תנועת הביטחוניסטים, אשר מגיע לדיפלומטים ולחברי ממשל בכל רחבי העולם, ומוצגים בכנסים ובאירועים שונים של התנועה. הנתונים שנאספים גם משמשים פעמים רבות לצורכי מחקר, וחוקרים ממחלקת המחקר של הביטחוניסטים וממכוני מחקר נוספים כמו המרכז הירושלמי לענייני חוץ וביטחון (JCPA) נעזרים בהם רבות. חלק מהנתונים גם מגיעים לא פעם לגופי תקשורת מרכזיים כמו אתר החדשות Ynet וערוץ 14, ומתפרסמים בכתבות ובתחקירים שונים.

גלב מברך על כל תהודה שלה זוכה המידע, אך מציין שהיה רוצה להפיץ את הנתונים אף יותר. "משמח אותי מאוד לקרוא כתבות שמתבססות על הנתונים שאנחנו אספנו, ובעיקר מספק אותי שחוקרים משתמשים בנתונים האלה כי זה מעניק להם תוקף ומהימנות", הוא אומר. "העבודה הקשה שלנו כרגע היא להנגיש את הנתונים לעוד גופים שמציגים מידע על ישראל, ולהתרחב לפלטפורמות נוספות כמו מכוני מחקר חדשים ורשתות חברתיות".

הגלים שיוצר המידע שנאסף באתר של גלב בהחלט מחזקים את תחושת השליחות שמלווה אותו בתפקיד. "כל הפעילות שאני עושה היא סביב תמיכה בנרטיב הישראלי, וגם איסוף הנתונים נובע מהרצון שלי לקדם את האינטרסים של מדינת ישראל", הוא מספר. "איסוף הנתונים עצמו הוא אומנם מאוד טכני, אבל זה לא הכול. צריך להשקיע הרבה מחשבה שיווקית ופסיכולוגית כדי להחליט איך להציג כל נתון, ואיך להפוך את הנתונים לאינפוגרפיקות או לכתבות. אם לתמצת, אז התפקיד שלי הוא לקחת מספרים ולהשתמש בהם כדי לעזור לישראל במערכה על דעת הקהל המקומית והעולמית – וכשמסתכלים על זה ככה, העבודה כולה מקבלת משמעות אחרת".

ישי גלב נחוש להמשיך עם עבודת איסוף הנתונים כל עוד מלחמת "חרבות ברזל" נמשכת, וגם בסיום המלחמה הוא מתכנן להמשיך לתחזק את האתר ולהפוך אותו למאגר מידע עשיר ומקיף עם נתונים הנוגעים למצב הביטחוני בישראל. עם זאת, ברור לו שאי אפשר להסתמך רק על הפעילות שלו ושל אתרים פרטיים מקבילים. "המלחמה של ישראל לא מתבצעת רק בעזרת טנקים, מטוסים וצוללות", הוא פוסק. "בשביל לנצח במערכה, המדינה מוכרחת לקחת ברצינות גם את המאבק על דעת הקהל, כי התחום הזה משפיע ישירות על התמיכה והלגיטימציה שאנחנו מקבלים. לא ייתכן שההסברה הישראלית הפכה לפרויקט של המגזר הפרטי בלבד, וצריך שגם הממשלה וגופים רשמיים שפועלים מטעמה ייקחו את הנושא ברצינות וישקיעו בכך משאבים ומאמצים".

למאגר המידע על מלחמת "חרבות ברזל" >>

הפוסט מבעד לסטטיסטיקה: הנתונים ה"יבשים" שמסייעים במערכה הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

ביתו של ד"ר משה יגר בירושלים הוא בית שמספר סיפור: תמונות מאירועים דיפלומטיים ברחבי העולם, תעודות הוקרה ופרסים הקשורים לשירותו הדיפלומטי ולפעילותו האקדמית, ביניהם פרס ז'בוטינסקי לספרות ומחקר ופרס מיוחד על חלקו בכינון יחסי ישראל–הודו. בארון הספרים העשיר בבית אפשר למצוא גם כ־20 ספרים שכתב בעברית. אחדים מהם תורגמו לשפות אחרות, ארבעה ספרים נכתבו במקור באנגלית, ורובם עוסקים בהיסטוריה ובדיפלומטיה של יחסי ישראל עם מדינות בעולם.

עולה חדש שמדבר עברית טובה יותר מהצברים

ד"ר משה יגר, יליד 1930, הוא בן 94 שנים וממש לא נס ליחו. פגשנו אותו בביתו כדי לשוחח על שירותו במשך כ־40 שנים במשרד החוץ ועל הפרספקטיבה שלו על המצב הנוכחי. ריאיון מיוחד עם אדם מיוחד, שיצא לו לעבוד תחת אישים כמו גולדה מאיר, אבא אבן, יגאל אלון, יצחק רבין, יצחק שמיר ואחרים. אבל בואו נתחיל בהתחלה.

משה, בוא נחזור לשנת 1935. אתה מגיע לארץ ישראל – לאן?

עלינו מארגנטינה כשהייתי בן פחות מחמש. אבי היה מורה עברי שנשלח ללמד בזכרון־יעקב. התחלתי בגן ילדים כעולה חדש. דיברתי עברית תקנית ויפה, הודות לאבי שמיום לידתי דיבר איתי רק עברית, גם לפני עלייתנו ארצה. חיינו בזכרון־יעקב חמש שנים שהותירו בי חותם עמוק.

הצטרפת להגנה?

הייתי חבר בגדודי הנוער של ההגנה במשך שנתיים. כשהחלה מלחמת העצמאות, עם קום המדינה, חבריי ואני גויסנו לצה"ל. הייתי חבר בהכשרת הצופים, היינו ממייסדי הנח"ל (יחד עם תנועת הנח"ל המאוחדת), וגם ייסדנו את קיבוץ תל־קציר.

חשבת להמשיך לקריירה צבאית?

בשלב מסוים עזבתי את תל־קציר וחזרתי לשירות הסדיר בצה"ל. השתתפתי בקורס המ"כים הראשון של הנח"ל, הייתי גם בקורס רבי־סמלים ומוניתי לרס"ל של פלוגת הטירונים הראשונה בנח"ל. נשלחתי גם לקורס צניחה ואחריו לקורס קצינים מחזור ח'. לאחר מכן השתחררתי מצה"ל ויצאתי ללימודים באוניברסיטה העברית.

ומהאוניברסיטה פנית לקריירה דיפלומטית?

לאחר שסיימתי תואר ראשון בתולדות המזרח התיכון בזמן החדש, מדע המדינה והיסטוריה כללית, המשכתי ללימודי תואר שני. רציתי להיכנס למשרד החוץ, ובסופו של דבר עברתי את בחינות הכניסה למתמחים (צוערים), מחזור שלישי, בשנת 1956. במשך כ־40 שנה שֵירַתי במגוון תפקידים בארץ ובנציגויות ישראל בחו"ל, ביניהם שליחות בבורמה, שם השלמתי את התואר השני.

והשהות בבורמה היא זו שקבעה את תחום ההתמחות שלך באסלאם באסיה?

כיוון שלא לימדו אסלאם באסיה באוניברסיטה העברית באותן שנים, העניקה לי האוניברסיטה אישור מיוחד לכתוב תזה על המיעוט המוסלמי בבורמה. לאחר מכן חקרתי את האסלאם במלאיה הבריטית, שהיא כיום מלזיה – זו הייתה עבודת הדוקטורט שלי. עוד עבדתי כעשרים שנה, בזמני הפנוי, על מחקר השוואתי של מרידות מוסלמיות בבורמה, תאילנד והפיליפינים.

התנ"ך כמפתח לקשרים דיפלומטיים

במשך 40 שנות שירותו הדיפלומטי מילא ד"ר יגר תפקידים משמעותיים ברחבי העולם. לאחר השירות במלזיה הוא שירת כקונסול בלוס־אנג'לס וכקונסול כללי בפילדלפיה. בשנות שירות שונות בארץ הוא שימש ראש אגף ההסברה ואגף אסיה במשרד החוץ בירושלים, היה פעיל ב"מבצע שלמה" (העלאת יהודי אתיופיה), ומילא תפקיד מרכזי בהקמת היחסים של ישראל עם הודו ומדינות נוספות באסיה ובאפריקה. בין תפקידיו נכללו גם מינויו כשגריר בשוודיה ובצ'כיה.

בעצם, יצא לך לשרת תחת מספר שרי חוץ. מה אתה יכול לספר עליהם?

כאשר שירתי כסגן מנהל מחלקת אסיה, אבא אבן, שר החוץ, מינה אותי למנהל מחלקת הדרכה. יגאל אלון, בהיותו שר החוץ, מינה אותי למנהל מחלקת ההסברה, ואילו שר החוץ יצחק שמיר מינה אותי לסמנכ"ל ראש אגף ההסברה, תפקיד אותו מילאתי במשך חמש שנים.

היית מעורב בפרויקט תרבותי מיוחד בצ'כיה. מה היה הפרויקט הזה?

לאחר קריסת המשטר הקומוניסטי, צ'כיה הייתה ידידותית מאוד לישראל. יזמתי פסטיבל גדול שהתמקד בתנ"ך כפי שהוא משתקף באומנויות השונות. הכנת הפסטיבל נמשכה כשנה וחצי, ובסופו של דבר נכללו בו 71 אירועים מוזיקליים, הצגות תיאטרון, תערוכות ציור, סמינר אקדמי ותחרויות ציור לתלמידי בתי ספר – הכול סביב נושאים תנ"כיים. היה זה מפגן תרבותי גדול בפראג שתרם תרומה משמעותית לתדמיתה של ישראל. הכול ידעו שהתנ"ך הוא תרומת העם היהודי לציוויליזציה האנושית.

למה קשרי אומנות ותרבות חשובים מהצד הדיפלומטי?

מאז ההתפתחות האדירה באמצעי הטכנולוגיה המודרניים, אחרי מלחמת העולם השנייה, השתנה לחלוטין אופיו של מקצוע הדיפלומטיה. אין זה יותר רק משא ומתן בין ראשי השלטון בארצות השונות, אלא אמצעי ליצירת קשרים רחבים בין אוכלוסיות של עמים שבדורות הקודמים לא התעניינו ביחסי החוץ של ארצותיהם.

אמצעי התקשורת של ימינו הופכים את היחסים הדיפלומטיים בין ארצות ועמים לנושא המעניין ציבורים רחבים מאוד. מסיבה זו לבשה הדיפלומטיה החדשה פנים חדשות. כיום עוסקות מדינות העולם השונות בהפצת תרבותן ולשונן בקרב עמים אחרים, במאמץ לטפח ידידות עם עמים אלה. זו דיפלומטיה מסוג אחר – דיפלומטיה מעניינת מאוד, שאתגריה מרובים והיא מחייבת מינוי דיפלומטים המתאימים לתפקידים אלה. למשל, הדיפלומטים כיום חייבים להיות בעלי השכלה רחבה, הרבה מעבר למה שהיה מצופה מהם בדורות עברו.

הרחבת הידע וההבנה על ארצו של הדיפלומט בקרב ארצות אחרות יוצרת אווירה של ידידות, היכולה לתרום במישרין גם להעמקת קשרי הכלכלה, הביטחון וכל תחום אחר, לטובתן ההדדית של המדינות המדוברות.

לפיכך, לשימוש בתנ"ך לצורכי העבודה ההסברתית והתרבותית של ישראל בעולם יש חשיבות מיוחדת בארצות שבהן מוכר התנ"ך כחלק מן התרבות המקומית, בעיקר בארצות הנוצריות דוגמת ארה"ב, קנדה, אמריקה הלטינית, אירופה, אוסטרליה, ניו־זילנד ואפילו הפיליפינים – שהיא המדינה הנוצרית היחידה באסיה.

הציונות צריכה להשתחרר מאשליות ולהתפכח

מה דעתך על המצב המדיני והביטחוני הנוכחי של ישראל?

עלינו להשתחרר מאשליות. מלכתחילה חיפשה הציונות דרכים להגיע להסכם עם הערבים, בתקווה שהם יוותרו על חלק קטן מאדמותיהם הנרחבות ויאפשרו לעם היהודי לחזור למולדתו ההיסטורית. התנועה הציונית, לגווניה השונים עשתה אין־ספור ניסיונות להגיע להבנה, להסכמה ולפשרות עם הערבים – כולל תוכניות לחלוקת הארץ – אך הכול היה ללא הועיל. אנחנו יודעים זאת היום, אחרי שבעה באוקטובר, בבהירות רבה יותר מבעבר. ספק אם נותרו בקרבנו רבים הסובלים עדיין מאשליות העבר. הציונות ניסתה לזכות בהבנה ובהסכמה ערביות על ידי העלאת הצעות מהצעות שונות, כמו פשרה טריטוריאלית או הפצת ההשקפה ששיבת היהודים לארצם תביא לשיפורים כלכליים, רפואיים, חינוכיים ואחרים בקרב האוכלוסייה הערבית. מאומה לא עזר.

לערבים הוצעו הצעות להקמת מדינה "פלסטינית" משלהם, אך הם לא גילו עניין בהצעות אלה. ההצעות הבולטות ביותר הזכורות לנו הן הצעת ועדת פיל ב־1938, הצעת החלוקה של האו"ם ב־1947 והסכם אוסלו ב־1993. היו ניסיונות נוספים אבל הערבים, "הפלסטינים", מעולם לא גילו עניין בהקמת מדינה משלהם אלא היו נחרצים ועקביים בהתנגדותם להקמת מדינה יהודית, גדולה או קטנה. הם נקטו את כל שיטות האלימות שהיו בידיהם כדי למנוע את הקמת מדינת ישראל, והגיעו לרמות בלתי נתפסות של התנהגות אכזרית, ברברית ומפלצתית. דבר זה נמשך כבר כמעט 120 שנה, ומצא את ביטויו במה שאנו קוראים תנועות טרור. בעיני הערבים אין זה כך.

אנו שרויים עכשיו במלחמה עם שני ארגוני טרור אכזריים – חמאס וחיזבאללה, המופעלים ונתמכים על ידי אויבתנו הגדולה, איראן. איך לדעתך זה יסתיים?

אפשר להניח שמלחמה זו, הנמשכת הרבה יותר מדי, תסתיים בסופו של דבר בחיסולן של שתי תנועות אלה, אבל כדאי שלא נסבול מאשליה נוספת. אפשר להניח במידה רבה של ביטחון שהערבים ימשיכו להפעיל נגדנו אלימות ופעולות טרור, שהם יקימו ארגונים חדשים, ושרבים מאוד מחברי חמאס וחיזבאללה ימשיכו בפעילותם נגדנו על ידי בודדים או צוותים קטנים. נשק לא יחסר להם.

ומה בפועל צריכה להיות המטרה הסופית לגבי חמאס ועזה?

כדי לשמש לקח למדינות ערב אחרות ישראל צריכה לחסל את חמאס, להכחיד כל זכר לנוכחותו, ולהשלים את הפעולה באמצעות השתלטות על כל רצועת עזה. ישראל ניצחה את צבאות ערב במלחמת ששת הימים ובמלחמת יום הכיפורים, אבל למרות כל יתרונותיה לא הצליחה להביס ארגון טרור כמו חמאס.

אבל מה זה אומר, להביס את חמאס?

יש הבדל משמעותי בין מושג הניצחון שלנו לשלהם. זה חזר על עצמו בכל סבב של עימות, אחרי כל אחד, הרגשתי שלא השגנו הרבה. עבורם, ניצחון הוא אם ההנהגה שלהם שורדת ויש להם יכולת להתארגן מחדש. הם אינם מתייחסים לאבדות, להרס בעזה או לסבל האזרחי – זה לא מרתיע אותם. הם מאמינים שיש להם שליחות קדושה להשמיד את ישראל. כל עוד נאפשר להם את האפשרות להתארגן מחדש, גם אם זה ייקח שנים, וכל עוד יש להם תמיכה חיצונית, הם ימשיכו. צריכה להיות עקירה מוחלטת של היכולת שלהם להתארגן מחדש.

אתה אופטימי ממרום ניסיונך ושנותיך?

שבעה באוקטובר היה רגע קשה, אבל כן, אני אופטימי למרות המצב. לאורך ההיסטוריה אויבים תמיד קמו עלינו, ולעם היהודי יש חוסן מיוחד, גם לאחר שהוא ספג מהלומות קשות ביותר כמו ששת המיליונים שאיבדנו במלחמת העולם השנייה, ברצח יהדות אירופה על ידי הגרמנים ושותפיהם. אנחנו צריכים להבין שהנוכחות שלנו כאן אינה מובנת מאליה, ועם זאת לזכור שלמרות הקשיים יש אנרגיה פנימית בתוך העם היהודי, יכולת נדירה לריפוי פנימי. אנחנו ננצח.

הפוסט "לעם ישראל יש יכולת ריפוי פנימית. אנחנו ננצח": ריאיון עם ד"ר משה יגר הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

בשבועות האחרונים אנו עדים לשינוי מגמה במלחמת "חרבות ברזל", שקיבל ביטוי גם בהצעתו של ראש הממשלה לשנות את שמה ל"מלחמת התקומה". ישראל הצליחה לפגוע בצורה נרחבת במה שנתפס כאיום העיקרי עליה – חזבאללה, לצד פגיעה משמעותית בחמאס. שינוי זה הגיע לאור נקיטת יוזמה ישראלית שנועדה להגיע להכרעה בזירה הצפונית, בניגוד לזירה העזתית שבה היא פעלה בעיקר כמגיבה. הדבר מוכיח כי במידה שישראל פועלת בהחלטיות, נחישות וללא פחד לבצע פעולות התקפיות שמטרתם הכרעה, היא מצליחה להגיע לתוצאות.

בהמשך לכך, בתנאים הנכונים ארגוני הטרור יישארו חלשים ואף יתפרקו, הציר השיעי יחדל מלהתקיים, איראן תאבד את תוכנית הגרעין, המשילות תחזור ליהודה ושומרון והסכמי שלום נוספים ייחתמו עם מדינות המפרץ ובראשן סעודיה. במצב שכזה גבולות הארץ יוכלו לשקוט לשנים רבות והחברה הישראלית תוכל להתרכז בריפוי פצעיה הפנימיים. כיום אנחנו נמצאים בנקודה שממנה אפשר להוביל לשינוי המיוחל, שינוי שבסופו נזכה לראות מזרח תיכון חדש. אומנם לא כזה שבו אין סכנות למדינת ישראל, אך הרבה יותר בטוח מזה הנוכחי.

איראן

מיגור האיום האיראני הוא פסגת השאיפות של ישראל במזרח התיכון. המדינה שמממנת את ארגוני הטרור באזור, אחראית על מיסוד הציר השיעי וחותרת לנשק גרעיני מהווה את האיום הגדול הנשקף למדינה ולתושביה. פגיעה אנושה במרדף האיראני אחרי הגרעין, במטרות צבאיות ובתשתיות נפט החיוניות לכלכלת המדינה תסייע בשינוי מאזן הכוחות באזור. לא מן הנמנע כי מתנגדי המשטר באיראן יקבלו זריקת מרץ לביצוע הפיכה במידה שיראו כי ח'אמנהאי ובאי כוחו נחלשו בצורה משמעותית, מהלך שישראל תשמח כי יקרה. בכל אחד מהתרחישים היכולת להעביר כסף ואמל"ח לשלוחים השונים תיפגע באופן נרחב ובכך תערער על היכולת שלהם לשרוד לאורך זמן רב, בפרט חזבאללה וחמאס. שבירת איראן שווה לחותמת סופית על ניצחון ישראלי מוחץ, במלחמה שהחלה במתקפת טרור רצחנית שתפסה את החברה הישראלית בשעת משבר.

עזה

כבר מעל לשנה שישראל מנהלת מלחמה ברצועת עזה. ישראל הצליחה לפגוע בחלק נכבד משדרת הפיקוד של חמאס ושל ארגוני הטרור הנוספים ברצועה, לסכל מספר רב מהפעילים והגדודים של חמאס ולהשמיד מנהרות רבות וחלק נכבד ממלאי האמל"ח. עדות לכך היא הפיחות המשמעותי בירי הרקטות מעזה. נוסף על כך, ישראל כבשה מחדש את ציר פילדלפי והקימה ציר ("ציר נצרים") המבתר את הרצועה לשני חלקים. המשך הלחימה ברצועה ויצירת התנאים הנכונים יסייעו להגעה למתווה שבסיומו רצועת עזה מפורזת מנשק, ישראל שולטת בכל הגבולות וחמאס כבר לא שולט בשטח. מובן שכחלק מכך ישראל תחזיר את החטופים. מצב שכזה, תוך אכיפה עקבית של ההסדר שייקבע, ימנע התעצמות באזור הדרום ויוביל לשקט בנגב.

יו"ש

מזירה זאת יצאו לא מעט פיגועי טרור לאורך השנים. לאורך המלחמה וגם לפניה ביצעה ישראל מעצרים וסיכול תשתיות טרור. ישראל צריכה להמשיך במאבק בתשתיות הטרור, השמדתן, מניעת הברחות מצד ירדן (תוך לחץ על המדינה) ומניעת התבססות בשטחים השונים המהווים סכנה למרבית תושבי המדינה ולאתרים אסטרטגיים. המאבק בשאר הזירות יסייע גם בזירה זאת, שכן פגיעה בארגוני הטרור השונים תפחית את מימון ארגוני הטרור ביהודה ושומרון, את הברחות הנשקים ואת המוטיבציה והאמונה כי מאבק חמוש במדינת ישראל יכול להוביל להשמדתה. נוסף על כך, ישראל צריכה למצוא פתרון ארוך טווח בזירה – בין אם בדמות החלת ריבונות על גושי ההתיישבות ואזורים החיוניים לביטחון המדינה ובין אם בדמות מחשבה על היום שאחרי אבו-מאזן. במסגרת זאת, ישראל צריכה למצוא מנגנוני משילות עצמאיים לתושבים הערבים באזור, שיהיו חסרי נשק ויעבדו בשיתוף פעולה עם ישראל.

לבנון

לאור חיסולי הבכירים לאורך המלחמה, שהתגברו בשבועות האחרונים ושיאם בחיסולו של נצראללה, דרך פיצוץ הביפרים ומכשירי הקשר, השמדת מרבית מאגר הרקטות והטילים של הארגון והכניסה הקרקעית ללבנון, אפשר לומר שחזבאללה סופג מכות קשות. המשך המאבק בחזבאללה, תוך נקיטת פעולות מכריעות, הוא הכרחי ואסור להפסיקו עד שלא יוסכם על מתווה שבו יפונה דרום לבנון ממיליציות חמושות, וממשלת לבנון תקבל אחריות על המדינה ועל ההתעצמות בשטחה. כמו כן, במסגרת ההסכם תהיה לישראל היכולת לבצע פעולות בט"ש שיבטיחו את פירוז דרום לבנון ואת ביטחונם של תושבי הצפון וחזרתם לביתם.

סוריה

לאורך השנים ניהלה ישראל פעילויות מב"מ בשטחה של סוריה, מבלי שיש למדינה יכולת להגיב ולמנוע אותן. פעילויות אלו הגיעו מכיוון שאיראן השתמשה ועדיין משתמשת במדינה כאמצעי לאיים על מדינת ישראל ולחמש את חזבאללה וארגוני טרור נוספים, באופן שהופך אותה במידה מסוימת ל"מדינת בובה" של איראן. הבהרה למשטר הסורי ולאסד כי ביכולתו להתנגד להשתלטות האיראנית במדינה, תוך הבטחות לסיוע מצד המערב והיגמלות מהסיוע הרוסי והאיראני, תסייע לבצע שבירה היסטורית של הציר השיעי שהוקם במזרח התיכון. כיום הצבא הסורי אינו מהווה איום על מדינת ישראל, אך לא מן הנמנע כי ביכולתו להתנגד לפעילויות הטרור בשטחו בהינתן התמריצים וההבנה כי המשך המצב הקיים פוגע בו. בעתיד גם אפשרי כי הסכם שלום היסטורי (מפוכח ולא נאיבי) ייחתם בין ישראל וסוריה.

עיראק

כהמשך לשבירת הציר השיעי, חיזוק הממשלה העיראקית, תוך שימוש בכוחות האמריקאיים במדינה (שאמורים לסגת עד שנת 2026), יוכל לסייע במלחמה נגד המיליציות השיעיות בעיראק. מיליציות אלו לוקחות חלק פעיל במלחמה ויורות לאורך המלחמה כטב"מים וטילים על מדינת ישראל, במטרה לפגוע בחיי האזרחים והעורף במדינה. הצעת הצעות שיגמלו גם אותה מהתלות באיראן, כמו אספקת חשמל וגז, יוכלו להוביל לעיראק עצמאית שנלחמת במיליציות שקמו במדינה.

מדינות המפרץ

כמו ישראל, גם מדינות המפרץ השונות חוששות מהפעילות האיראנית באזור ומהשאיפה של איראן להשיג נשק גרעיני. מאבק עיקש של המדינה בכוחות הללו, תוך הבהרה שלא נוותר בקלות לאיראן, יוביל להבנה בקרב מדינות המפרץ, ובראשן סעודיה, כי ישראל היא הכוח שעליו צריך "להמר". מהלך זה יוביל לחיזוק הקשרים בין המדינות שעימן חתמנו על "הסכמי אברהם" (איחוד האמירויות, בחריין), ולהסכמים חדשים עם מדינות המפרץ ובראשם נורמליזציה עם סעודיה, שתשבור את הקונצנזוס האזורי באופן סופי לגבי הקמת מדינה פלסטינית ביהודה ושומרון שתסכן את חייהם של תושבי מדינת ישראל.

עתיד ורוד-דהוי: סיכום ומסקנות

מזרח תיכון שכזה אומנם נראה רחוק, אך כפי אמר משה רבנו על התורה: "כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו" (דברים ל, יד). בתקווה ובאמונה כי הדבר אפשרי, תוך נקיטת הצעדים הנכונים, ביוזמה, בנחישות ועם רצון להכריע, לצד קיום מחשבה אסטרטגית על המזרח התיכון שאותו אנחנו רוצים להשיג, בכוחנו להשיג את אותו חזון שאנחנו מדמיינים. מובן כי למרות זאת עלינו תמיד לפקוח עין בפני הסכנה וכי כוחות חדשים ייכנסו לריק שייווצר באזור. ייתכן כי מצרים, תורכיה ומדינות נוספות ינסו לפגוע בישראל אף הן, אולם הוכחה לעצמנו ולעמי האזור כי לא נוותר בקלות, כי מדינת ישראל פה כדי להשאר, תיסוך רוח חדשה בעם ותוביל ליראה בקרב מדינות האזור. בתפילה שיתקיים מה שנוהגים לומר בכל קבלת שבת: "והיו למשיסה שוסיך ורחקו כל מבלעיך".

הפוסט ההזדמנות הישראלית לעצב "מזרח תיכון חדש" הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

בשנים האחרונות הצטרפו לשיח העולמי מושגים חדשים הנוגעים ללוחמה הפסיכולוגית בסביבת הרשת ומחוצה לה. בין המושגים הללו בולטים הביטויים "פייק ניוז", "דיסאינפורמציה" ו"דיפ פייק", שנכנסו לז'רגון וגילו לנו את משחקי ההשפעה העצומים המתנהלים בין גורמים שונים בעולם.

אחת השחקניות המרכזיות בזירת הלוחמה הפסיכולוגית היא איראן. איראן מנהלת קמפיינים ארוכים ומתוחכמים של דיסאינפורמציה, ופועלת רבות כדי להשפיע על דעת הקהל נגד אויביה, שבראשם ישראל וארה"ב. את מלאכת ההשפעה ושתילת המסרים הכוזבים היא יכולה ללמוד משחקנית ותיקה יותר בתחום – רוסיה.

המטרה: לשסע את החברה האמריקנית

הפעולות של איראן כוללות בין השאר ניסיון להתערב ולהשפיע על תוצאות הבחירות הקרובות בארה"ב. בעיתון ה"וושינגטון פוסט" דווח שחברת הבינה המלאכותית OpenAI הודיעה באוגוסט 2024 כי איתרה ניסיונות של רשת איראנית בשם "Storm-2035" להשתמש בצ'אטבוט המפורסם שלה, ChatGPT, כדי ליצור תכנים שעלולים להוביל לקיטוב בקרב הציבור האמריקני ולהשפיע על תוצאות הבחירות בנובמבר הקרוב. הרשת הפיצה מידע מוטעה על שני המועמדים, קמלה האריס מן הצד הדמוקרטי, ודונלד טראמפ מן הצד הרפובליקני. הרשת האיראנית התמקדה בתכנים שעסקו בנושאים שונים כגון המלחמה בעזה, זכויות להט"ב וכמובן האופי והרקע של שני המועמדים לנשיאות.

תוכני הפייק ניוז על אודות שני המועמדים נועדו להגביר את הפילוג בציבור האמריקני ולהרחיב את השסעים החברתיים. מטרה זו מתחברת למטרה שמניעה את איראן כולה והיא להגביר את המחלוקת הקיימת ממילא בחברה האמריקנית בנוגע לנושאים רגישים, להגביר את הכאוס ולפורר את המבנה הפוליטי והחברתי מבפנים. יש להניח כי גם אם יוכלו האיראנים ליצור כאוס בקנה מידה קטן, זה יהיה מבחינתם עדות לדעה האיראנית ארוכת השנים הגורסת כי דמוקרטיה היא תפיסה מערבית פגומה.

מעבר לבחירות בארה"ב, נראה כי המלחמה בעזה היא עוד נושא פופולרי שבו עוסקת הרשת האיראנית באתרים שונים שהיא מפעילה. כך, למשל, באחד מאתרי הרשת, Even Politics, שבו עולה תוכן המתמקד כביכול במלחמה המתמשכת בעזה ובהשפעתן של קבוצות דתיות על הדמוקרטיה האמריקנית, ניכר כי רוב התוכן נוטה באופן מובהק נגד דונלד טראמפ.

לטענת מומחים רבים השיטה הזאת של הפצת תוכן מוטעה אינה שיטה איראנית ביסודה. נראה כי הגישה האיראנית להשפיע על שיטת הבחירות בארה"ב משקפת שיטה רוסית, שכן גם רוסיה העסיקה חוות טרולים כדי להציף את הרשתות החברתיות בתוכן מפלג ועמוס בדיסאינפורמציה. אחד המאפיינים המעידים על כך שהאיראנים אימצו את ה"סגנון הרוסי" הוא הפנייה לקהילות משני צידי המתרס הפוליטי בארה"ב. השימוש בדיסאינפורמציה המכוונת לשני הקהלים אמורה לדידם להקצין את השיח הפוליטי, להגביר את השסע החברתי ולחולל כאוס כדי להחליש את האומה האמריקנית.

היד האיראנית מגיעה עד לקלפי: הניסיונות להשפיע על תוצאות הבחירות בארה"ב

מלבד השימוש בפלטפורמות החברתיות משתמשת איראן גם בשיטות סייבר שכוללות תקיפות פריצה (Hacking) ודיוג, גניבת מידע (Phishing) כדי לנסות לשבש את ההצבעה לבחירות לנשיאות בנובמבר 2024. גורמים בקמפיין הבחירות של דונלד טראמפ האשימו ב-10 באוגוסט את המשטר האיראני בפריצה לחלק מן התקשורת הפנימית שלו, מה שהוביל לחקירה פדרלית בארצות הברית. המודיעין האמריקני פרסם ב-19 באוגוסט הערכה שאישרה כי קיימת "פעילות איראנית אגרסיבית יותר ויותר במהלך מחזור הבחירות הזה", כולל "הפעילויות שדווחו לאחרונה לפגיעה בקמפיין של הנשיא לשעבר טראמפ". הערכת המודיעין יצאה לאחר שראשת המודיעין הלאומי האמריקני, אבריל היינס, הציעה כי מאמציה של טהרן להשפיע על הבחירות בארצות הברית היו ככל הנראה "בגלל שמנהיגי איראן רוצים להימנע מתוצאה שלדעתם תגביר את המתיחות עם ארצות הברית", במשתמע, טראמפ.

ראוי לציין מאמצים איראניים להשפיע על מהלך הבחירות בארה"ב נצפו כבר ב-2018, אז נעשה שימוש מתוחכם בחשבונות מדיה חברתית מזויפים שהתחזו למועמדים לבית הנבחרים של ארה"ב ולעיתונאים. הקמפיין האיראני שהחל ב-2018 גדל בהיקפו בעקבות חיסולו של קאסם סולימאני, מפקד כוח קדס לשעבר, שחוסל בעיראק בינואר 2020 תחת הנהגתו של הנשיא דאז, דונלד טראמפ. כך, למשל, שני אזרחים איראניים הואשמו על ידי ארצות הברית במעורבות בקמפיין רשת להשפיע על בוחרים בארצות הברית בבחירות 2020.

גורמים איראניים אף שלחו מיילים מאיימים לבוחרים בארצות הברית במהלך הקמפיין ב-2020. נוסף על כך השתמשה איראן באתרים כמו האתר Even Politics כדי לנסות להשפיע על בחירות האמצע ב-2022.

דיסאינפורמציה איראנית נגד ישראל

פעולות ההשפעה העוינות של איראן במרחב הדיגיטלי נעשות גם נגד ישראל. החל משנת 2021, פועלת איראן במבצע דיגיטלי שנועד לתמרן פסיכולוגית את הציבור הישראלי ולהעמיק את השסעים החברתיים והאידיאולוגיים שנתגלעו בעיקר לאחר מבצע "שומר החומות". מטרת העל היא הסתת הציבור הישראלי נגד ממשלת ישראל, כדי לערער את השלטון עד אשר תיווצר אנרכיה שתביא להחלשתה של ישראל.

הפעולות האיראניות המיועדות לזרוע דיסאינפורמציה בקרב הקהל הישראלי גברו לאחר טבח ה-7 באוקטובר. לאחרונה אף נחשף כי ערוץ טלגרם פרו-ישראלי לכאורה בשם "דמעות מלחמה" פרסם מתחילת המלחמה עשרות הודעות הכוללות פוסטים קורעי לב שדוחפים להחזרת החטופים משבי החמאס בעזה. הפוסטים כללו מסר ברור למדי: ממשלת ישראל היא האשמה בסבל המתמשך של החטופים והחלטותיו של ראש הממשלה, בנימין נתניהו, חיבלו בסיכויים להפסקת אש. אלו הם רק חלק מן הדוגמאות לכך שערוץ זה, לצד ערוצים אחרים, מנסה להגביר את המחלוקת בשיח הפוליטי-חברתי בישראל בנושאים רגישים שמטרידים את הציבור הישראלי כמו נושא החטופים והפסקת האש.

"דמעות מלחמה" מאויש ככל הנראה על ידי גורם הקשור למשטר האיראני ומשמש כלי ללבות את המתיחות בישראל. באמצעות ערוץ זה וערוצים נוספים פוגעים האיראנים בנרטיב הישראלי הרשמי בנוגע לנושא החטופים והמלחמה בעזה כדי להשפיע ולתמרן את המערכה לפי האינטרסים האיראניים. עם זאת, הקמפיין הערמומי הזה הינו רק חלק במערכת ההשפעה האיראנית נגד ישראל. פוסטים רבים שעולים בערוץ מלווים בכיתוב או בהאשטג "הכול בגללו!", כשהכוונה היא לראש הממשלה, בנימין נתניהו, וזאת כדי להגביר את הפילוג בחברה הישראלית וההתנגדות לממשלה ולמערכת השלטונית.

הטכנולוגיה בשירות ההסתה

איראן משתמשת בטקטיקות ובטכניקות השפעה חדשניות, הכוללות שימוש בקמפיינים דיגיטליים של אימייל, דפי נחיתה במדיה חברתית ושימוש בתוכני דיפ פייק שנוצרו על ידי בינה מלאכותית כדי להגביר את היכולת להגיע לקהלים ממוקדים יותר ולעודד מעורבות.

בפעילות האיראנית אשר לזהות שלושה שלבים, שלכל אחד מהם מטרות שונות: בשלב הראשון, המטרה היא הגברת המתח בין קבוצות שונות משני קצוות החברה בישראל, לדוגמה בין קבוצות דתיות חרדיות לבין קהילת הלהט"ב, בין חילונים לדתיים וכד'. בשלב השני, המטרה היא להביא לתסיסה פוליטית בין גורמי שמאל לימין בישראל. בשלב השלישי, שהוא השלב הנוכחי, המטרה היא לזרוע אי שביעות רצון בקרב הציבור הישראלי בנוגע לתגובת הממשלה לפעילות של חמאס.

השימוש האיראני הענף במרחב הדיגיטלי נועד לטשטש את המציאות בעיניהם של אזרחי ישראל, עד כי לא יוכלו להבחין בין אמת לשקר, מיהו הקורבן ומיהו האשם. כך מנסים האיראנים להציף את הרשת במידע כוזב ובנרטיבים מעוותים תוך שימוש בגורמים מקומיים שיקדמו (לרוב לא באופן מודע) את התכנים הללו בגיבוי של תוכן מקומי בערוצים מובילים.

כך, לדוגמה, במאי האחרון רכש ערוץ הטלגרם "דמעות המלחמה" שהוזכר לעיל קידום ממומן בערוץ הטלגרם של הבלוגר דניאל עמרם, "דניאל עמרם ללא צנזורה", ערוץ בעל 378 אלף עוקבים ישראלים. הפרסום בערוץ של דניאל עמרם אפשר לבעלי ערוץ "דמעות המלחמה" להגיע למכשירים הסלולריים של מאות אלפי עוקבים ישראלים ולהפיץ תכנים הקוראים להפסקת המלחמה. הפצת תכנים מסוג זה תוך שימוש בערוצים מקומיים לקידום נרטיבים כוזבים מסייעת למטרה האיראנית של טשטוש מרחב התודעה בקרב הציבור הישראלי, וגם טשטוש הגבולות בין המרחב הדיגיטלי לבין המציאות בשטח עצמה. הפער שנוצר בין התודעה הכוזבת למציאות בשטח מהווה כר פעולה נוח לביצוע קמפיינים להנדוס תודעה והשפעה, לאיסוף מידע על אזרחים ותגובות לתכנים ואף לגיוס. רשתות איראניות משתמשות בחשבונות מזויפים כדי ליצור קשר עם אזרחים ישראלים על ידי שליחת הודעות פרטיות (בטלגרם, וואטסאפ וכד'). השימוש בערוצים עמוסי תכנים וחשבונות מזויפים שמגיבים לתכנים או שמעלים תכנים בעצמם מספק אמינות ומאפשר להפיץ את המסרים לאזרחים שמקבלים את הפנייה בהודעה פרטית, ונמצאים בתהליך גיוס באופן בלתי מודע.

בינואר 2024 הודיע השב"כ כי חשבונות מזויפים המשויכים לרשת איראנית השתמשו בהצעות עבודה פיקטיביות ובהפצת סקרים כדי לגייס ישראלים לביצוע משימות. הפניות הפרטיות כללו בין היתר בקשות לתלות שלטים שנוסחו על ידי האיראנים, מילוי סקרים, צילום מפגינים וכד'. הרשת האיראנית פעלה לגייס אזרחים ישראלים באמצעות שיטוי ולהפעילם לצורכי איסוף מודיעין, כמו צילום כתובות מגורים של כאלו המתבטאים בתקשורת נגד איראן ואנשים העובדים במערכת הביטחון הישראלית.

לסיכום

נראה כי לרשתות האיראניות הפועלות במרחב הדיגיטלי בארה"ב ובישראל יש הבנה עמוקה של השיח הרווח בקרב הציבור בשתי המדינות. השימוש ברשתות חברתיות שונות ובאמצעי העברת מסרים אחרים (כמו מיילים, לדוגמה) הולך ומסתעף ומנצל את הקלות שבה אפשר להגיע לאזרחים שונים באופן פרטי ולאסוף מודיעין באמצעות שיטוי.

נוסף על כך, נראה כי דפוסי הפעולה האיראניים הופכים למדויקים יותר ושמבצעי ההשפעה קולעים לנקודות החיכוך המרכזיות הן בחברה האמריקנית והן בחברה הישראלית. יתרה מכך, האינטראקציה היומיומית עם אזרחים מאפשרת לרשתות האיראניות ללמוד את החברה לעומק, לנתח את השיח, לעדכן את המסרים ולקדם מטרות אסטרטגיות באמצעות מסרים מיידיים.

בתקופה הנוכחית, כאשר ארה"ב עומדת בפני מערכת בחירות וישראל נתונה במצב של מלחמה רב זירתית, האירועים מתפתחים בקצב מהיר וחלק נכבד מהאוכלוסייה מתעדכן וצורך חדשות ברשתות החברתיות, בדגש על טלגרם ו-X (טוויטר). הפצת התכנים ברשתות חברתיות באופן מוגבר מייצרת קרקע פורייה לקדם מבצעי השפעה איראניים חדשים באופן תדיר.

אופי הפעולה המתוחכם שבו אפשר להפיץ מסרים ותכנים ברשתות החברתיות משרת את המטרות האסטרטגיות ארוכות הטווח של איראן. התכנים הדיסאינפורמטיביים מייצרים חוסר אמון במערכות השלטון של אויביה של איראן ומפוררים את החברות (בין אם מדובר בחברה הישראלית או האמריקנית) מבפנים.

הדבר אף מחזק את התדמית של העוצמה האיראנית במרחב הדיגיטלי והסייבר ההתקפי ואת יכולתה לאסוף מודיעין ולפגוע באזרחים. ההיכרות העמוקה של גורמים איראניים עם מוטיבים מרכזיים בשיח הציבורי בישראל והיכולת להשפיע על רגשות הציבור הישראלי מהוות עליית מדרגה משמעותית ביכולת האיראנית לבצע מבצעי השפעה ולעורר סכסוכים ותסיסה חברתית.

יתרה מכך, השימוש בבינה מלאכותית הולך ומתגבר גם במלאכת הדיסאינפרומציה האיראנית. תוצרי הבינה המלאכותית, שאף כוללים סרטוני דיפ פייק, מעלים את איכות התכנים ומסוגלים להפיל נבחרי ציבור וגורמי תקשורת ואזרחים רבים בפח. השימוש בתכנים מזויפים מניפולטיביים המיוצרים באמצעות בינה מלאכותית עתיד אף להתרחב, באופן שבו כמות התוצרים וקצב ההפצה יגברו. השימוש בבינה מלאכותית אף יתרום להתאמה מדויקת יותר של המסרים כך שישפיעו על השיח הציבורי, בישראל, בארה"ב או בכל מדינה הנחשבת לאויבת של איראן.

הפוסט משחקי השפעה: דיסאינפורמציה איראנית נגד ישראל וארה"ב הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

אין הרבה אנשים שמחוברים לצפון הארץ כמו סא"ל (מיל') שרית זהבי. היא אומנם לא נולדה במקום, אך שירתה שם במשך שנים רבות, וכיום היא ומשפחתה מתגוררים בגליל. שרית היא גם המייסדת והמנהלת של מכון המחקר "עלמא", שמתמחה באתגרי הביטחון של מדינת ישראל בגבול הצפון. מה שקורה בצפון, אומרת זהבי, חייב להיות חשוב לכל אזרח ישראלי. "מדינת ישראל צריכה להבין שהצפון הוא נכס אסטרטגי ושצריך להשקיע בו. "המשוואה היא פשוטה: אם אנחנו לא נשב בצפון, האויבים שלנו יֵשבו שם במקומנו".

"המדינה לא לקחה את הצפון ברצינות"

כמי שהתריעה עוד הרבה לפני המלחמה על ההיערכות המשמעותית של כוחות חיזבאללה בגבול הצפון, וכמי שחוותה היטב את ההשלכות של חוסר ההתייחסות להתרעות אלו – לזהבי יש בטן מלאה על שנת המלחמה החולפת. "המדינה לא לקחה את הצפון ברצינות", היא קובעת. "תרחישי הייחוס שדיברו על מתקפה מצפון ועל מתקפה משולבת היו ידועים היטב, ובכל זאת לא נערכנו אליהם לא מבחינה התקפית ולא מבחינה הגנתית. אם הייתה היערכות כזאת אולי מהלך העניינים בצפון היה נראה אחרת ולא היינו צריכים לפנות 60 אלף אנשים מבתיהם".

למרות הכעס והתסכול, זהבי מודה שההתפתחויות האחרונות בגבול הצפון, לרבות חיסול בכירי חיזבאללה והפגיעה המשמעותית בתשתיות הארגון, בהחלט מעניקות לה אופטימיות. "השבועות האחרונים נתנו לנו תקווה שדברים הולכים להשתנות ושנוכל לבנות את הצפון מחדש", היא משתפת. "אפשר לומר שחזר לנו הצבע ללחיים אחרי שנה שלמה שבה לא ראינו לאן העסק הזה מתקדם".

מהמחקר לשטח – הפעילות של מכון "עלמא"

סא"ל (מיל') שרית זהבי שירתה כ-15 שנים בחיל המודיעין, ורבים מתפקידיה היו בפיקוד צפון. בשנת 2018, ארבע שנים לאחר שחרורה מהצבא, היא הקימה את מכון המחקר "עלמא", שמתמקד באתגרי הביטחון של מדינת ישראל בגבול הצפוני ובאופן השפעתם על העורף הישראלי.

זהבי מודה שהמכון שלה לא ידע לצפות את המלחמה הנוכחית שנפתחה מדרום, אבל היא וצוות החוקרים התריעו רבות על כך שפעילי חיזבאללה, לרבות כוחות רדואן, מתקרבים יותר ויותר לגדר, ושנראה שהם נערכים לפעילות יזומה. במקביל, חוקרי המכון גם עקבו אחר מגמות עולמיות, בעיקר בציר השיעי, וראו שגם שם יש אינטרס הולך וגובר לבצע מתקפה על ישראל. "המסקנה המרכזית שלנו כמכון מחקר היא שהיכולת להסתכל על החיבור בין המודיעין הטקטי לבין המודיעין האסטרטגי היא יכולת משמעותית, שבלעדיה קשה לתת התרעה למלחמה", היא מספרת. "בהיבט הטקטי הכוונה היא להסתכל על מה שקורה בפועל על הגדר כמו התקהלות וסיורים של פעילי חיזבאללה, ובהיבט האסטרטגי הכוונה היא לבחון את המהלכים שקורים בציר השיעי, כמו המהלכים האיראניים לבניית המיליציות בסוריה, עיראק ותימן, או ההתפייסות בין איראן לסעודיה. רק כשמחזיקים את שתי נקודות המבט – אחת לקרוב והשנייה לרחוק – אפשר לגבש תמונה מודיעינית שלמה, ולהבין באמת את גודל הסכנה שמולה אנחנו ניצבים. היום אנחנו יכולים לראות בבירור איך תהליכים שונים שהתרחשו במזרח התיכון התנקזו בסופו של דבר לפעילות על גבול ישראל-לבנון".

מאז פרוץ המלחמה, מכון "עלמא" מתמקד בעיקר ביצירת מסד נתונים שפורט את כל המתקפות על אזור הצפון. "אנחנו עוקבים אחרי כל אירוע ואירוע ומצליבים נתונים ממקורות שונים", זהבי מספרת. "המטרה שלנו היא להבין את המאפיינים של המתקפות כדי לייצר תמונת מציאות ברורה עד כמה שאפשר. בזכות הנתונים שריכזנו, הצלחנו למשל להצביע על כך שהחל מחודש יולי יש התרחבות ירי לאזורים הלא מפונים. באופן דומה אנחנו גם יודעים להצביע על עליות או ירידות בשימוש באמצעים כמו כטב"מים וירי נ"ט".

ההתקדמות מרשימה, אבל האיום עוד לא הוסר

במהלך חודש ספטמבר האחרון התרחשו בזירה הצפונית פעולות רבות שהביאו להחלשה משמעותית של חיזבאללה. מרבית הבכירים בארגון, ובראשם חסן נסראללה, חוסלו כבר בשלבים הראשונים. במקביל בוצעו מתקפות על הביפרים ועל מכשירי הקשר של אלפי פעילים, שגם הביאו לפגיעה בפעילים עצמם וגם חיבלו בתקשורת הפנים-ארגונית. נוסף על כך, חיל האוויר הישראלי ביצע מתקפות שגרמו לפגיעה בתשתיות רבות של הארגון. אומנם עדיין מוקדם לדבר על פירוק חיזבאללה, אבל אין ספק שהארגון נמצא היום במקום שונה מאוד מזה שבו היה רק לפני שבועות בודדים.

לדברי שרית זהבי, המהלומות הרבות שמונחתות על חיזבאללה הן נדרשות ומבורכות, אך היא לא משלה את עצמה שבזאת ישוב השקט המוחלט לצפון. למעשה, היא מציפה בעיות חדשות שעלולות לצוץ דווקא עכשיו, כשחיזבאללה הוא כבר לא אותו ארגון חזק והיררכי כפי שהיה. "כשאנחנו פועלים מול ארגון שהוא כבר לא באמת מאורגן עולים אתגרים חדשים שמצריכים שיטות פעולה אחרות", היא מסבירה. "אני צופה שבעתיד נראה הרבה פעילות מפוזרת של כל מיני שלוחות וחוליות שמנסות לקחת את העניינים לידיים, ובמצב כזה קשה יותר להשיג התרעה מוקדמת. כמו כן, כשלא ברור מי הראש, קשה יותר לחתור למשא ומתן ולהסדרה דיפלומטית".

עם זאת, היא מדגישה שאיום טרור שמגיע מצד חוליות ופעילים בודדים הוא לא חמור כמו איום אסטרטגי שמגיע מצד ארגון מסודר שמקבל גיבוי ממדינה חזקה כמו איראן. "אני לא אומרת שהאיום האסטרטגי שאתגר אותנו בגבול הצפון הוסר במלואו", היא אומרת, "אבל אם נמשיך ככה, אני מאמינה שאנחנו מתקרבים לנקודה שבה זה יקרה".

בלי ביטחון אין כלום – הבעיות הדחופות ביותר של הצפון

למרות ההתקדמות המרשימה בהתמודדות מול חיזבאללה, בגבול הצפון יש עדיין הרבה מאוד בעיות שמצריכות מענה. לדברי זהבי המדינה והחברה יידרשו להתגייס כדי לשקם את הצפון ולבנות מחדש את הקהילות שחיות בו, אבל כרגע הבעיות הדחופות ביותר שנמצאות על השולחן הן הבעיות הביטחוניות, כיוון ש"בלי ביטחון אין כלום". במטרה להתמודד עם האיומים הביטחוניים שעדיין קיימים, זהבי טוענת שיש לפעול בשלושה מישורים עיקריים: התקפה, הגנה וחתירה להסדרה דיפלומטית.

במישור ההתקפי, יש להמשיך עם מתקפה עצימה לפחות לטווח הקרוב. בהמשך יש לגלות אפס סובלנות ולהבהיר לחיזבאללה ולכל פעיליה שעל כל טיל שישוגר לכיוון ישראל ישוגרו מאות טילים בצד השני. במישור ההגנתי, צריך לבסס תוכניות הגנה יישוביות סדורות. בהתאם לתוכניות אלו, בכל יישוב יקומו כיתות כוננות מחומשות ומיומנות שיכולות להסתמך על אנשי מילואים בכוננות ולא בגיוס מלא – מהלך שמצריך הגדלת תקנים. נוסף על כך, יש למגן היטב את כל הבתים והמוסדות בצפון, שכן עדיין קיימים בתים פרטיים, בתי ספר וגני ילדים רבים שאין בהם מקלטים.

זהבי מסבירה שבמקביל לשני המישורים הללו צריך לקדם תהליכים שיביאו בהמשך להסדרה דיפלומטית וזאת משום שלישראל אין אינטרס להמשיך במלחמת גרילה לנצח. זהבי מדגישה כי הסדרה כזאת לא נועדה להחליף את המהלכים הצבאיים שמתרחשים כעת, ושהיא צריכה לקרות רק לאחר שנגיע להישג מספק מול חיזבאללה. הישג מספק, לפי זהבי, יהיה לדעת בבירור שאחוז גבוה מהרקטות והמשגרים של חיזבאללה הושמד, ושאין פעילים בסמוך לגבול. "יש שני מסרים שחשוב לי להעביר למקבלי ההחלטות בהקשר הזה", היא מוסיפה. "הראשון הוא שצריך להיות ערוכים לתרחישי הייחוס כבר כשבונים את הכוח הצבאי, והשני הוא שהדרך היחידה להרתיע את האויבים היא ליטול מהם את מרב היכולות שלהם".

החזרת התושבים לצפון היא משימה לאומית

מעבר להיבטים הביטחוניים, החזרת תושבי הצפון לביתם מחייבת פתרון בעיות מקיף ומתן תמריצים לתושבים. עוד לפני שפרצה המלחמה, יישובים רבים בצפון סבלו מתשתיות לא מספקות, מהיעדר מקומות תעסוקה ובילוי, וממחסור בשירותים ציבוריים בסיסיים, לרבות שירותי רפואה. מאז המלחמה המצב רק החמיר, וכעת גם יש צורך לטפל בכבישים ובמבנים רבים שנהרסו בעקבות נפילות טילים ופעולות צבאיות שונות.

לדברי זהבי, כדי לגשת לבעיה יש למפות תחילה את הצרכים השונים של כל היישובים. "צריך להשקיע מחשבה בכל סוגי ההתיישבות שיש כאן – מושבים, קיבוצים, יישובים קהילתיים וערים, כי לכל סוג התיישבות יש צרכים אחרים", היא אומרת. "במקביל לשיקום של נזקי המלחמה, צריך לחדש את הפרויקטים שהיו בתהליך עוד לפני שהמלחמה פרצה. היו כאן הרבה יוזמות להקים מרכזי תעסוקה ומסגרות לצעירים. גם דובר רבות על שיפור השירותים הציבוריים, כי לא ייתכן, למשל, שבעיר כמו קריית שמונה לא יהיה חדר מיון".

זהבי מציינת כי לצד תהליכי השיקום והבנייה יש צורך לתת תמריצים על מנת לעודד תושבים לשוב לצפון, וגם כדי למשוך לאזור תושבים נוספים. התמריצים האלה, לדבריה, צריכים לבוא בדמות מענקים כלכליים, הטבות מס ותנאים מועדפים לדיור. עוד היא מציינת כי בהיבט הדמוגרפי יש לתת עדיפות למשפחות צעירות עם ילדים כיוון שהן אלו שיבססו את העתיד של האזור, ובהיבט המקצועי יש לתת עדיפות לתחומי החקלאות והתעשייה. "בשנים האחרונות ראינו השקעה בעיקר בתחום התיירות בצפון, אך תחומים חשובים לא פחות כמו החקלאות הוזנחו מאוד. חשוב להבין שהחקלאות, מעבר להיותה ענף מקצועי, היא כלי מרכזי למימוש החזון הציוני. טרומפלדור קבע שקו הגבול הוא כקו המחרשה – זה היה נכון לפני מאה שנים, וזה נכון גם היום".

סוף המלחמה? עוד לא כאן, אבל מתחילים לראות אותו

בכובעה כחוקרת, לשרית זהבי הייתה שנה מקצועית מלאת התרחשויות ועניין – אבל בכובעה כתושבת הגליל, היא מודה שהיו לה בעיקר קשיים. "בשבועות הראשונים למלחמה היה חשש אמיתי שחיזבאללה יבצע פלישה דומה לזו שביצע חמאס – חששות שהיו מגובים גם בהצהרות מצד הארגון ומצד שר החוץ האיראני", היא מספרת. "אחר כך התגבש קושי מסוג חדש שעדיין נוכח – הילדים לא הולכים לבית הספר תקופה ארוכה, אנחנו שומעים אזעקות ופיצוצים כל הזמן, עשרות יישובים עדיין מפונים, והצפון היפה שלנו שרוף ולא בטוח. אבל אין ספק שהקושי האמיתי היה בכך שפשוט לא רואים את הסוף. עוד לפני שהחלה המתקפה העצימה בצפון, במשך חודשים חיינו בתחושה שאוטוטו הולך לקרות משהו נורא, וזאת תחושה שיכולה להוציא מהדעת".

למרות כל הקושי, זהבי מדגישה שהיא לא פקפקה במגורים בצפון אף לא לרגע אחד. "עברנו הרבה תהליכים בתקופה הזאת, אבל מעולם לא חשבנו לעזוב", היא משתפת. "אני שמחה שקבעתי את ביתי בצפון. הילדים שלי זוכים לגדול עם אוכלוסייה מעורבת ורגילים להיות בחברת אנשים בעלי אורחות חיים שונים ואמונות אחרות. האווירה הגלילית המיוחדת הזאת היא משהו שלא נוותר עליו".

הפוסט "אם אנחנו לא נשב בצפון, האויבים שלנו יֵשבו שם": מבט מחקרי ואישי על המציאות בגבול הצפוני הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

בני סבטי נולד באיראן בתקופה שלפני המהפכה האסלאמית, ולאחריה נמלט משם ועלה לארץ ישראל. בהמשך חייו שירת בתפקידי מחקר באמ"ן, והיה בין מקימי דובר צה"ל בפרסית. כיום הוא חוקר בכיר בנושא איראן, ומנהל הפודקאסט "קולות מאיראן" מטעם מכון המחקר לביטחון לאומי.

סבטי התארח בפודקאסט של תנועת הביטחוניסטים כדי לדבר על הקשר שבין איראן לכוחות הפועלים במלחמת "חרבות ברזל", קשר שחורג לדבריו הרבה מעבר לחימוש ולהנחלת טקטיקות צבאיות.

מלחמת "חרבות ברזל" – תוצאה ישירה של יצוא המהפכה האסלאמית

בשנת 1979 התרחשה באיראן המהפכה האסלאמית שהפכה אותה ממדינה פרו-מערבית יחסית תחת שלטונו של השאה מוחמד רזא פהלווי לרפובליקה אסלאמית-תיאוקרטית טוטליטרית תחת שלטון האייתוללה ח'ומייני.

מחוללי המהפכה ראו בה, מעל לכול, מאבק אידיאולוגי, ולקחו על עצמם להפיץ את מסרי המהפכה גם מחוץ לגבולות איראן. המאמצים לייצא את המהפכה ועקרונותיה נמשכים עד עצם היום.

יצוא המהפכה הוא לא תחום שנמצא בשוליים, אלא עיקרון מוביל במדיניות החוץ האיראנית. מנהיגי איראן הנוכחיים מאמינים שמחובתם להנהיג את התנועה המהפכנית העולמית ולסייע לעמים המוסלמים, שאותם הם תופסים כמדוכאים, להשיג את עצמאותם וזכויותיהם. זו הסיבה העיקרית לכך שאיראן תומכת בארגונים אסלאמיים קיצוניים ובתנועות בדלניות במדינות מוסלמיות שונות.

בגזרה המקומית שלנו, התמיכה הזאת מורגשת בעיקר דרך ארגון הטרור חיזבאללה שפועל בלבנון, ודרך הארגונים חמאס והג'יהאד האסלאמי הפלסטיני שפועלים ברצועת עזה. את התוצאות הקשות של התמיכה האיראנית אנחנו חווים היטב בשנת המלחמה האחרונה. "המלחמה הזאת היא תמצית של אירועים שקרו ברחבי המזרח התיכון בגלל יצוא המהפכה האיראנית", פוסק בני סבטי. "אותן שיטות שיושמו במהלך המהפכה כלפי השאה האיראני, אותה אלימות ששררה ברחובות, נראו גם ב-7 באוקטובר ובמהלך המלחמה".

בין היתר משווה סבטי בין האופן שבו כוחות המהפכה נהגו לחטוף נערים צעירים מהרחובות באיראן לבין האופן שבו מחבלי חמאס חטפו ישראלים במאורעות הקשים של ה-7 באוקטובר. "ארגוני הטרור קיבלו מאיראן לא רק הדרכות על רחפנים ועל פריצות ועל איך לירות טיל או לייצר רקטה – אלא קיבלו ממנה את רוח הדברים", הוא מרחיב. "הרבה פעולות שנעשות בצורה של 'לואו טק' ובצורה של השתלטות כוחנית שבה הצד האלים לא מכיר בצד האחר משקפות את השיטות של המהפכה האסלאמית, וצר לי מאד לראות שזה מתפשט".

התהליך חשוב מהתוצאה – מדיניות ההשפלה האיראנית

מעבר לגילויי האלימות הקשים, האיראנים גם יודעים להשפיל את המתנגדים שלהם, ואף שואבים מכך הנאה. סבטי מספר שהם עשו זאת כבר במהלך המהפכה, כאשר פרצו לבתים וחירבו מקררים בחיפוש אחר בקבוק יין, או כשפרצו למסיבות וניערו צעירים כדי למצוא עליהם קלטות מוזיקה. "האפקט זה לא רק למצוא את הבקבוק יין, האפקט זה להוציא אותך מושפל וחלש כי זה שובר את הרוח שלך", הוא מסביר. "לשבור את הרוח של חשיבה אחרת זה דבר מאוד חשוב במהפכה האיראנית, וזה גם מה שקורה עכשיו עם חמאס וחיזבאללה".

לדברי סבטי, עקרון ההשפלה האיראני הוא שעמד מאחורי החלטת חמאס לצלם ולהפיץ סרטונים אכזריים של הקורבנות שלהם, והוא גם זה שהפעיל את איראן עצמה במתקפת הטילים שהתרחשה באפריל האחרון. באותה מתקפה שוגרו מאדמת איראן כ-350 טילים לכיוון ישראל, אך כמעט כולם יורטו בדרכם, ולא נגרם שום נזק ממשי. מבחינת ישראל, במבחן התוצאה איראן הפסידה, אבל מבחינת איראן היה כאן ניצחון רעיוני גדול. "התהליך בשביל האיראנים יותר חשוב מהתוצאה", אומר סבטי. "התמונה של הטילים האיראניים מעל מסגד אל אקצה, מבחינת איראן, סימלה את הרגע שבו היא כבשה את ישראל".

אם לא נגיע לראש בטהרן לא נסיים את המלחמה

בשנת 334 לפנה"ס פלש אלכסנדר הגדול, מלך מוקדון, לאימפריה הפרסית שהייתה אז האימפריה הגדולה ביותר במזרח התיכון. על אף שצבא האימפריה הפרסית היה גדול פי כמה מהצבא היווני-מוקדוני, הצליח אלכסנדר מוקדון למוטט את האימפריה בתוך שנים ספורות בלבד. הסוד להצלחתו טמון בכך שכבר למן ההתחלה הוא הבין שהאימפריה תיפול ברגע שהמלך דריווש השלישי ייפול – וכך אכן קרה.

במאות השנים שחלפו מאז לא הרבה השתנה בתפיסה האיראנית-פרסית, והכוח הגדול עדיין טמון אצל הבכירים. עם זאת, בשונה מאלכסנדר מוקדון, אנחנו לא תמיד משכילים להבין את החשיבות של חיסול הבכירים ולעיתים טועים לחשוב שמדובר במהלך סמלי בלבד.

בחודשים האחרונים ביצענו מספר חיסולים חשובים, שהתוצאות שלהם כבר נראות בשטח. את החיסול של מוחמד דף, למשל, מתאר סבטי כ"ניתוק אחת מרגלי השולחן של חמאס". לדבריו, צריך להמשיך ולערער את השולחן כמה שיותר. "באיראן ובארצות האזור, ובייחוד בארגוני הטרור, נמצאים עדיין בקידוש הקולקטיב, ולכן כל עוד ראשו של המנהיג נמצא על הצוואר שלו, החברה הזאת קיימת", הוא אומר. "נשמיד כמה מנהרות, נהרוג כמה חיילים בלוח שלהם – זה לא נחשב. אם לא נגיע לראש בטהרן, לא נסיים". סבטי מדגיש שגם היום אפשר ללמוד הרבה מסיפור ההצלחה של אלכסנדר הגדול. "בדיוק כמו שקרה עם המלך דריווש השלישי, צריך להביא לנטרולם ולמותם של הבכירים", הוא קובע. "אנחנו צריכים לפזר את העדר כי כשהעדר מתפזר, הממלכה נופלת".

הפוסט המלחמה היא לא בטילים אלא ברוח: הקשר האידיאולוגי בין משמרות המהפכה באיראן לבין מלחמת "חרבות ברזל" הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

מטרתה העליונה של תנועת הביטחוניסטים היא להבטיח את ביטחון ישראל לדורות, אך התנועה מבינה כי ביטחון וכלכלה צומחת שלובים זה בזה. בכתבה זו יפרט ד"ר צבי מרום מה מדינת ישראל צריכה לעשות כדי לפתח את התעשייה שלה ולשמר את מעמדה כ"אומת סטארט-אפ".

ד"ר מרום הוא מהדמויות הידועות והמנוסות ביותר בטכנולוגיה הישראלית. בשדה האקדמי, הוא מחזיק בתארים בהנדסת אלקטרוניקה ואלקטרוניקה תעשייתית לצד תואר ד"ר לרפואת שיניים מאוניברסיטת תל אביב. במישור העסקי, הוא ייסד את חברת באטמ (BATM) שאותה ניהל עד דצמבר 2022, ובמשך שנים היה יו"ר מועצת המנהלים של איגוד ההיי-טק בהתאחדות התעשיינים. ד"ר מרום גם זכה בפרסים חשובים, בהם פרס "איש הטכנולוגיה של השנה" של חברת טקמרק, פרס ישראל לתעשייה 2021 של התאחדות התעשיינים, ובמרץ 2024 אף קיבל תואר אבירות מממשלת הונגריה.

רקע – היי-טק ותעשיות מתקדמות בישראל כיום

בקרב ישראלים התקבעה התפיסה שישראל היא "אומת היי-טק", אבל למעשה היא בעיקר "אומת סטארט-אפ". היזמים הישראליים מצטיינים בהקמה של חברות קטנות ובינוניות המתבססות על חדשנות ויצירתיות, אך במקרים רבים החברה נמכרת לתאגיד ענק או מונפקת בבורסה והשליטה עוברת לבעלי מניות חדשים, בעיקר אמריקאים. הנתונים מראים שמספר הסטארט-אפים בישראל גדול גם ביחס למדינות שגדולות בישראל בהרבה, והסיבה לכך נעוצה במספר גורמים:

• בעבר המדינה תמכה בסטארט-אפים בצורת ערבויות ממשלתיות ומענקים מותנים, כפי שהיה עם תוכנית "יוזמה", וזה סייע לחברות לגייס כספים בתקופה הקריטית של תחילת הדרך.
• יש בישראל כוח אדם מיומן ומוכשר בתחומי ההנדסה והמחשבים. כוח אדם זה התגבש הודות למספר גורמים: העלייה מחבר המדינות שהביאה לכאן אנשי מקצוע מנוסים; סיום פרויקט הלביא ששחרר לשוק כוח הנדסי מיומן; וחיילים משוחררים שמגיעים עם הכשרה וניסיון מהיחידות הטכנולוגיות בצה"ל.
• תחום ההיי-טק התחזק בכל רחבי העולם והביא ארצה הרבה קרנות הון סיכון פרטיות. קרנות אלו ביססו ערוצים של מימון לא ממשלתי, ופתחו בפני חברות הסטארט-אפ אפשרויות צמיחה נוספות.
• המספר הגדול של חברות הסטארט-אפ הביא להצטברות של ידע ניהולי שתרם לצמיחתן של חברות סטארט-אפ נוספות, כך שנוצר כאן מעגל שמזין את עצמו.

כיום אנחנו עדים לתהליך חדש, שבו ישראל הופכת מ"סטארט-אפ ניישן" ל"אינוביישן ניישן" – כלומר לאומת חדשנות. הכוונה היא שהכלכלה הישראלית נשענת על כוח אדם יצירתי, חדשני ומוביל בתחומו. המטרה היא לקדם את החדשנות הישראלית, ובמקביל להמשיך לתמוך בהקמת של חברות הסטארט-אפ.

מלבד חברות ההיי-טק והסטארט-אפ, השדה הטכנולוגי הישראלי כולל גם תעשיות מתקדמות ותעשיות ביטחוניות, שנחשבות אף הן למובילות בתחומן בעולם. לחברות אלו יש פוטנציאל עצום לתרום לכלכלה ולביטחון הישראלי, והן גם יכולות לסייע במינוף שיתופי פעולה בינלאומיים.

עם זאת, אל לנו לנוח על זרי הדפנה. ענפי ההיי-טק והתעשיות המתקדמות, טובים ככל שיהיו, מוכרחים להיות בהתחדשות מתמדת על מנת לשמר את יתרונה הטכנולוגי של ישראל מול העולם. נוסף על כך, יש להכיר בכך שענפים אלו סובלים כבר היום מקשיים לא מעטים, שמאיימים לא רק עליהם אלא גם על הכלכלה הישראלית ועל המערכת הביטחונית שנשענת על החידושים והפיתוחים הטכנולוגיים שיוצאים מאותן תעשיות.

ד"ר צבי מרום: החזון הכלכלי לענפי ההיי-טק והתעשיות המתקדמות

לקדם את החינוך וההכשרה מקצועית

מצב נוכחי:

כמו בכל תחום, גם בתעשיות המתקדמות ובהיי-טק יש חשיבות גבוהה לכוח האדם. טיבו של כוח האדם נמדד גם בהשכלה שלו וגם במיומנות המקצועית שלו – שני תחומים שטעונים שיפור.

בהיבט ההשכלה, האקדמיה בארץ ובעולם עוברת התנוונות: בחלקה היא הפכה לגילדה מקצועית, ובחלקה היא נכנעת לנרטיב הפרוגרסיבי אשר מונע ממנה לקדם ידע אקדמי ללא פניות. כמו כן, רבות מהאוניברסיטאות הפכו לבית חרושת לייצור סטודנטים, והדרישות מהסטודנטים – ובמיוחד מאלו שנחשבים לפחות "פריבילגיים" – יורדות בהתמדה.

בהיבט המקצועי, יש תפקידים בתעשייה הטכנולוגית שנחשבים לנחותים, ולא בצדק. הטכנולוגיה על כל מרכיביה היא חלק בלתי נפרד מהתעשייה כולה, וגם תפקידים כמו הפעלת מכונות תעשייתיות מצריכים השכלה גבוהה – ובהתאם מחייבים תגמול הולם.

באידיאל:

• להשקיע בחינוך טכנולוגי: צריך לחזק בצורה דרמטית את החינוך הטכנולוגי במדינת ישראל, ולעודד צעירים ללמוד מקצועות טכניים. בתוך כך, האוניברסיטאות צריכות להתאים את עצמן לביקוש הטכנולוגי שקיים בשוק, לעדכן את תוכניות הלימודים ולהרחיב חוגים רלוונטיים כמו הנדסת מחשבים. באשר לסטודנטים שמגיעים מרקעים קשים, יש לתמוך בהם באמצעות מלגות והטבות, ולא באמצעות ויתורים אקדמיים שפוגעים ברמת השכלתם.
• הכשרה מקצועית: יש להכשיר עובדים טכנולוגיים, בדגש על עובדי תעשייה שיהיו בעלי הידע הטכנולוגי הדרוש להפעלת מכונות כבדות וניהול תהליכי ייצור מתקדמים. יש לדרוש מאותם עובדים השכלה מתאימה וסטנדרטים גבוהים, ובמקביל לתגמל אותם עם תנאים טובים ושכר ראוי.

לעודד תחרות בתעשייה הביטחונית

המצב הנוכחי:

יש לנו תעשיות ביטחוניות מפוארות, אבל בשל עודף בירוקרטיה וקשיי רגולציה, חברות קטנות לא מצליחות להיכנס לתוך התעשייה הביטחונית. כך נוצר מצב שבו התעשייה הביטחונית מתבססת בעיקר על שלוש חברות: אלביט, התעשייה האווירית ורפאל, שנעשו כמעט למונופול. מצב זה מנוגד לעקרון התחרותיות העסקית, וגם פוגע במעמדה של ישראל כמדינת היי-טק.

נוסף על כך, בעבר תעשיית החימוש בישראל הייתה מפותחת מאוד אך עם הזמן הצטמצמה, וכעת אנחנו מסתמכים בעיקר על יבוא אמצעי לחימה מארה"ב – דבר שפוגע בנו גם מבחינה כלכלית וגם מבחינה אוטונומית.

באידיאל:

• להילחם מלחמת חורמה במונופולים: יש לפתח את היזמות והתחרות בתעשייה בכלל ובתעשיות הביטחוניות בפרט, ולעודד צמיחה של חברות קטנות לצד שלוש החברות הביטחוניות הגדולות.
• להגדיל את תעשיות החימוש: תעשיית חימוש מפותחת תהיה רווחית מאוד למדינה, כיוון שכעת אנחנו קונים אמצעים מהאמריקאים במחיר גבוה משמעותית מזה של ייצור עצמי. יתר על כן, תעשיית חימוש מפותחת גם תקנה לישראל יותר עצמאות ביטחונית.

להילחם בבירוקרטיה ובבזבזנות

המצב הנוכחי:

השירות הציבורי בישראל הוא ברובו לא יעיל ועמוס מכשולים, מה שיוצר עיכובים ומביא לניצול לא נכון של כוח אדם ומשאבים. לצערנו, הרבה מהקשיים שמערים השירות הציבורי נעשים בכוונה, מתוך מטרה לייצר משרות נוספות שמשרתות אדם כזה או אחר, אך בפועל נטולות כל תועלת ממשית.

באופן דומה, גם המנגנון הצבאי סובל מחוסר יעילות ונופל לבזבוז כבד של משאבים וכוח אדם. הבזבוז בצבא מקבל ביטויים שונים: יש יחידות רבות, כמו גלי צה"ל, שאינן תורמות לביטחון אך גוזלות כספים ותקנים; בסיסים רבים, בהם בסיס הקריה בתל אביב, יושבים על האדמות היקרות ביותר בישראל; אנשי הקבע מקבלים הטבות כלכליות מנופחות; משלחות צה"ל לחו"ל יוצאות בהרכבים גדולים מדי – והרשימה עוד ארוכה.

גם בשירות הציבורי וגם במערכת הביטחון הבזבוז מגיע לשיאו לקראת סוף שנת התקציב, מתוך הבנה שאם יישארו כספים פנויים הם יילקחו ואף יקוצצו מהתקציב של השנה העוקבת. וכך, לקראת סופה של כל שנה לועזית אנחנו עדים להוצאות גבוהות ומיותרות.

בעיית הבזבוזים ידועה היטב, אך יש התנגדות רבה לקיצוץ שמגיעה מהדרגים הגבוהים ביותר בממשלה. התנגדות זו נובעת בין היתר בגלל הקשר ההדוק מדי בין ביטחון לפוליטיקה. הרי בישראל, רבים מאנשי הביטחון ממשיכים כמעט מייד לקריירה פוליטית – ולכן במקום לחשוב על טובת המערכת, הם חושבים בעיקר על עתידם המקצועי.

באידיאל:

• להכות בבירוקרטיה הממשלתית: השירות הציבורי בישראל מוכרח לעבור תהליכי ייעול כדי למנוע בזבוז של זמן, משאבים וכוח אדם. לצורך כך יש לשפר את כל האופן שבו מתנהלים תהליכים במשרדים ממשלתיים – החל מרמת התקציב ועד לרמת הביצוע.
• להילחם בבזבוזים: יש להילחם בכל הכוח בבזבוזים שנעשים בשירות הציבורי ובצה"ל. ראשית יש לבחון אפשרויות קיצוץ כמו סגירה של מחלקות ויחידות, והעתקת משרדים ובסיסים לאדמות בפריפריה. שנית, יש לנהל את התקציב באופן שקוף, ולהבטיח שהכספים שמושקעים תורמים למדינה ולביטחון.
• להפריד בין ביטחון לפוליטיקה: כדי שיתאפשר קיצוץ צריך להפריד בין המערכת הפוליטית למערכת הביטחון – ובאופן מדויק יותר: צריך לשבור את המעגל שבו רמטכ"לים הופכים לשרי ביטחון. כבר דוד בן-גוריון הבין שלאנשי צבא אסור לפקח על עצמם, ואפילו הרומאים שאלו: מי ישמור על השומרים?

להעניק הקלות במיסוי

המצב הנוכחי:

מדיניות מיסוי ליברלית נמצאת ביסוד התפתחות של יזמות. אם הממשלה מעמיסה משקולות של מיסוי על יזם בתחילת דרכו הוא יתקשה מאוד להתפתח, וייתכן שלא יוכל למנף את העסק שלו. יש להבין שלמדינה יש אינטרס כלכלי לעודד צמיחה ושגשוג של עסקים, כיוון שיזמים מצליחים תורמים בסופו של דבר לעלייה בכמות המיסים שנכנסת לכיס המדינה.

עם זאת, נכון להיום מדינת ישראל לא מספיק תומכת בעסקים צומחים, ובכך גם מקשה על היזמים וגם פוגעת בצמיחת הכלכלה.

באידיאל:

• הטבות מס: הממשלה צריכה לתת הטבות מס משמעותיות לעסקים צומחים, שיאפשרו להם להתבסס בשלבים ההתחלתיים של בניית העסק.

תעשייה וביטחון: שני צדדים של אותו מטבע – סיכום ומסקנות

נוח ונעים להמשיך לראות בישראל אומת סטארט-אפ או אומת היי-טק, אבל צריך להבין שהטכנולוגיה מתקדמת ללא הפסק, ושאם נקפא על שמרינו לא נהיה ראויים לתיאורים הללו יותר. למען הכלכלה ולמען הביטחון, מדינת ישראל מוכרחה לחזק את ענף ההיי-טק ואת ענף התעשיות המתקדמות, בדגש על התעשיות הביטחוניות.

לצורך כך עלינו לבחון את הקשיים הקיימים – ובכללם מגבלות בירוקרטיות, בזבוז משאבים וסטנדרטים מקצועיים לא מספקים – ולמצוא את הדרך להתעלות מעל כל אלה ולהפוך את ישראל לא רק לאומת סטארט-אפ שראויה לשמה, אלא גם לאומת חדשנות שנמצאת צעד אחד לפני כולם.

יש להבין שהשינויים הנדרשים לא יתרחשו בבת אחת. יש לבסס תהליכים ארוכי טווח שיחלשו על כל השדות הרלוונטיים ויחזירו את ההיי-טק והתעשייה הישראלית למקום מוביל ויציב בזירה הבינלאומית.

הפוסט באידיאל – החזון הכלכלי של תנועת הביטחוניסטים, והפעם: היי-טק ותעשיות מתקדמות הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

קרוב לשנה לאחר מתקפת הטרור הכי גדולה שידעה ישראל, כשהתמיכה הבין-לאומית כבר מתחילה להתפוגג אל מול דיס-אינפורמציה ולחץ של השמאל הקיצוני, נערך כנס ראשון מסוגו בישראל: שגרירים, נספחים צבאיים ודיפלומטים מ-20 מדינות בכל רחבי העולם המערבי הגיעו למרכז מורשת בגין בירושלים כדי לדון בהשפעות השבעה באוקטובר על הקהילה הבין-לאומית.

כך התקבצו בחדר אחד עיתונאים, פוליטיקאים, יועצים וחוקרים מישראל, הונגריה, ארה"ב, בלגיה צ'כיה ואוסטרליה, לכנס "אפקט אוקטובר" שיזמה מחלקת המחקר בתנועת הביטחוניסטים יחד עם מכון הדנובה ההונגרי למחקר ושיתוף פעולה בין מדינות אירופה. הכנס עסק בשלושה נושאים מרכזיים: הלוחמה בחמאס ובחיזבאללה, חזית ההסברה, וציר רוסיה-סין-איראן והמלחמה הגלובלית.

48 שעות: זה הזמן שלקח לתקשורת האירופית עד שתקפה את ישראל לאחר ה-7 באוקטובר

כולנו מכירים את האמירה של אריק שרון על בימת הכנסת: "מי בעד חיסול הטרור? שירים את ידו". בזמנו, היא נראתה כפופוליסטית, שכן לכאורה כולם בעד חיסול הטרור, לא? אבל מסתבר שהיום זה כבר לא מובן מאליו, לפחות לא בזירה הבין-לאומית.

הכנס נפתח בדברי ברכה של ג'ון אוסליבן, נשיא מכון הדנובה, שהזכיר את תמיכתו הבלתי מתפשרת בישראל. אך ככל שהכנס התקדם גילינו עד כמה התמיכה הזו נדירה באירופה, שמקבלת את הטרור הפלסטיני כלגיטימי.

בפאנל על עליית האנטישמיות במערב העידה פלר חסן נחום, יועצת תקשורת ישראלית-בריטית שהקדישה את זמנה בחודשים האחרונים להסברה במדינות מערב אירופה, כי חלק מכלי התקשורת שעבדה איתם התחילו לתקוף את ישראל 48 שעות בלבד אחרי המתקפה.

את הפאנל הנחתה ג'יימי גלר מארגון "אש התורה" העולמי. לצד חסן נחום השתתפו בו מיכאל פרייליך, חבר בית הנבחרים בבלגיה בחמש השנים האחרונות, לָאסלוֹ וֵספרימי, היסטוריון ועורך העיתון ההונגרי "קוֹרבינָאק", וג'ף בלאבון, יועץ בכיר לענייני חוץ במרכז האמריקאי לחוק וצדק (ACLJ).

גם פרייליך העיד על עליית האנטישמיות בארצו: "תמיד הייתה אנטישמיות באירופה, אבל כבר כמה עשרות שנים שהאנטישמים הרגישו צורך להסתיר את עצמם. כיום האנטישמים לא מתביישים להגיד את דבריהם המזעזעים בקול רם ובשם מלא". הביקורת על ישראל, הוא מספר, מתורגמת היום באירופה למתקפות על קהילות יהודיות מקומיות באופן שלא משאיר מקום לספק כי מדובר באנטישמיות ולא בביקורת עניינית.

המלחמה על הנרטיב

מול המצב הקשה של האנטישמיות במערב אירופה, כפי שהציגו אותו חבר בית הנבחרים פרייליך וחסן נחום, מתברר כי לא כל מדינות אירופה מתבלבלות אל מול הטרור. כך, למשל, המצב בהונגריה שונה לחלוטין. וֵספרימי העיד כי ממשלת הונגריה אסרה על קיומן של הפגנות תמיכה בטרור הפלסטיני, ומשקיעה רבות בהגנה על הקהילות היהודיות ועל התרבות היהודית המקומית.

כדי לשנות את המצב ולהשיג בחזרה את התמיכה המערבית על ישראל לשנות את הנרטיב, הסביר ג'ף בלאבון בהמשך הפאנל. לטענתו, כפי שרבים מאיתנו כבר התרגלו להבין, הבעיה מתחילה באוסלו, אז נכנעה ישראל להאשמות הפלסטיניות וקיבלה על עצמה את האשמה לסכסוך. לדבריו, עלינו לזכור את זכותנו על הארץ הזו, ולהזכיר אותה לאחרים.

היום שאחרי ברצועת עזה

אחרי הפאנל, פתח תא"ל במיל' יוסי קופרווסר, לשעבר ראש חטיבת המחקר באמ"ן, את החלק השני של הכנס, שעסק במלחמה מול חמאס, חיזבאללה והשלוחות של איראן. את הקונספציה הגדיר קופרווסר כ"בחירה בעיוורון", ותיאר איך גם היום אנחנו חוזרים אליה: "אנחנו יודעים מהו האיום, אנחנו רואים אותו מתקרב, אבל אנחנו מעדיפים לא לעשות שום דבר, בניסיון להאמין שזה לא יקרה. אנחנו לא מבינים את הנרטיב של אויבינו, מה מניע אותם ולאיזו רמה של ברבריות הם יכולים להגיע". לקראת סוף דבריו, פנה לנציגים האירופאים בקריאה נרגשת: "לִמדו מהטעויות שלנו".

ואכן, נראה היה שבדיוק בשביל ללמוד מאיתנו התמלא החדר בקהל. בפאנל השני, שאותו הנחה קופרווסר, השתתפו אלוף במיל' גרשון הכהן, עו"ד יפעה סגל מהפורום המשפטי הבינלאומי נגד הטרור, האנטישמיות והדה-לגיטימציה של העם היהודי, וסגן אלוף במיל' שרית זהבי, מייסדת ונשיאת מרכז עלמא. הפאנל עסק בלחימה בעזה ובגבול לבנון, ובלקחים שאפשר ללמוד ממנה.

"לִמדו מהטעויות שלנו" – מסקנות מהמלחמה

ראשית ניתח גרשון הכהן את מלחמות ישראל לאורך הדורות, וטען כי תפיסת הביטחון של ישראל כבר לא מתאימה לשינויים שעבר האויב. "דוקטרינת הביטחון של ישראל מורכבת משלושה עקרונות: התרעה מודיעינית, מלחמה קצרה וניצחון מוחלט שיוצר הרתעה. אבל האויב הבין שאלה העקרונות המובילים אותנו, ופיתח אסטרטגיה שהופכת אותם לבלתי אפשריים", הוא הסביר. "הם מצליחים לשמור על חשאיות ושמים לנו מלכודות. נוסף על כך, האידיאולוגיה האסלאמית ואמצעי הלחימה שמאפשרים ללוחמים שלהם לצאת מהבית בבוקר ולחזור הביתה בערב, כי הם נלחמים בשכונות של עצמם, מאריכים את המלחמה. כך, אנחנו הראשונים לבקש הפסקת אש, ומאבדים את ההרתעה".

לאחר מכן הציגה עו"ד יפעה סגל את תוכנית הביטחוניסטים ליום שאחרי המלחמה ברצועת עזה, שאותה כתבה יחד עם תא"ל במיל' יוסי קופרווסר, סא"ל במיל' מוריס הירש, ואור יששכר ממחלקת המחקר של הביטחוניסטים. סגל הציגה בקצרה ארבע מסקנות מרכזיות: על ישראל לשמור על שליטה ביטחונית מלאה בעזה, להתערב בתוכניות הלימוד ולמנוע הסתה, ליצור ולנהל קשרים עם משטרים מקומיים ולא עם משטר אחד מרוכז, ולייצר מנגנונים שייתנו את כספי הסיוע הבין-לאומיים לשיקום ולהימנעות ממסרים אלימים.

את הפאנל סגרה שרית זהבי, ממכון המחקר עלמא, שהציגה את המצב ההולך ומחמיר בצפון. לטענתה, למרות שישראל תוקפת בלבנון ואף גורמת לחיזבאללה אבדות משמעותיות, המצב לא משתפר בשל היעדר אסטרטגיה ברורה של ישראל. כמו כן הציגה זהבי סרטונים מהמצב הקשה בצפון, ובהם ילדים נמלטים מאוטובוס הסעה לממ"דים, אשר הותירו רושם רב על הדיפלומטים האירופאים.

לאחר הפאנל עלו לברך סא"ל במיל' ירון בוסקילה, מנכ"ל תנועת הביטחוניסטים, ותא"ל במיל' אמיר אביבי, יו"ר התנועה: "בשבעה באוקטובר קרה דבר דרמטי", אמר אביבי. "זה לא היה רק אחד הימים הכי קשים בהיסטוריה של העם היהודי, זו הייתה גם קריאת השכמה. התעוררנו ונזכרנו באתגרים שלנו, ובצורך להתמודד איתם". לסיום בחר אביבי במסר אופטימי: "אנחנו בביטחוניסטים מדברים עם בכירים בצבא בכל היחידות, ואני אומר מתוך ידיעה: אנחנו יכולים להגיע לניצחון מוחלט בכל החזיתות, וככל שהניצחון יהיה מוחץ יותר, כך מדינת ישראל תהיה משגשגת יותר אחריו".

המלחמה הקרה: 2020

החלק השלישי של הכנס הוקדש למלחמה הגלובלית בין המערב לציר המתגבש בין רוסיה, איראן וסין.

את החלק הזה של הכנס פתחו רה"מ אוסטרליה לשעבר, טוני אבוט, יאנוש לאסטופקה, ראש מחלקת המזרח התיכון וצפון אפריקה במשרד החוץ ההונגרי ותומאש זדצ'ובסקי, נציג צ'כיה בפרלמנט האירופי, שהציגו תמיכה בלתי מתפשרת בישראל במטרות המלחמה. "אנחנו חייבים למנוע מתקפות כמו זו של השבעה באוקטובר במקומות אחרים בעולם. בשביל זה צריך להילחם בטרור, ולאפשר לישראל להילחם בטרור", אמר לאסטופקה, וזדצ'ובסקי הוסיף בהבטחה מרגשת: "כל עוד אני בפרלמנט האירופי, לישראל יש שם חבר. הדלת שלי תמיד פתוחה בשביל הביטחוניסטים, ויחד איתכם נמשיך להיאבק נגד הטרור ולמען ישראל".

לאחר הנאומים התכנס הפאנל האחרון לאותו ערב, בהנחיית כריסטוף ורס ממכון הדנובה. הפאנל עסק ביחסים בין רוסיה, איראן וסין, ולא פחות מכך – באוזלת היד האמריקאית. בפאנל השתתפו אור יששכר, ראש מחלקת המחקר בתנועת הביטחוניסטים, מוניקה פאלוטאי מהמכון לחופש דת שבוושינגטון הבירה, והמומחה הישראלי-הונגרי למדיניות ביטחון רוברט קסטל.

הכול תלוי בבית הלבן

"מה שאנחנו חווים בישראל כיום זו חזית אחת מתוך מלחמה רחבה יותר – המלחמה הקרה החדשה. חזיתות נוספות מתקיימות באוקראינה ובטייוואן", טען אור יששכר. "הבעיה היא שהמערב מנסה להימנע ממלחמה, ובכך נותן לציר רוסיה-איראן-סין הזדמנות להתחזק". גם פאלוטאי הסכימה: "הציר הזה נוצר רק בשל החולשה של ארה"ב. כל עוד היא רק מגיבה, ולא יוזמת, הוא רק ילך ויתחזק".

בסיום הכנס, לאחר אמירת התודות, התפזר הקהל עם חומר רב למחשבה. "התרגשנו לראות אורחים מ-20 מדינות מתקבצים יחד בירושלים כדי לתמוך בישראל וללמוד מהניסיון הרב של תנועת הביטחוניסטים" אמר אור יששכר, שהיה ממארגני הכנס. "המלחמה של ישראל בחמאס אינה מקרה בודד, ועלינו לשפר את הקשרים עם הגורמים בעולם שיודעים זאת. אנחנו לא לבד".

לתוכנית הכנס המלאה

הפוסט "אפקט אוקטובר": חלקה של ישראל במערכה הבין-לאומית הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

מטרתה העליונה של תנועת הביטחוניסטים היא להבטיח את ביטחון ישראל לדורות. בבסיס מטרה זאת נמצאות שתי הבנות מרכזיות: הראשונה היא שביטחון המדינה לא יכול להתקיים בריק, אלא תלוי במערכת רחבה של גורמים מדיניים, כלכליים וחברתיים. ההבנה השנייה היא שכדי לקבל החלטות מושכלות, יש צורך לבנות אסטרטגיה רחבה שנשענת על העבר וצופה אל עבר העתיד.

הבנות אלו הביאו את תנועת הביטחוניסטים לגבש חזון לאומי ברור, שנבנה מתוך מחקר מעמיק, ונוגע בכל השדות המעצבים של החברה הישראלית. בכתבה זו נתמקד, בעזרתה של עו"ד יפעה סגל, במערכת המשפט הבינלאומית ובאופן שבו מעמדה של ישראל בעולם משפיע על הביטחון הלאומי שלנו ועל קיומנו כאן. כמו כן, נבחן כיצד אפשר לנצל את כוחות המינוף ואת היתרונות הטכנולוגיים שלנו כדי להסביר את עצמנו טוב יותר ולשפר את מעמדנו בזירה העולמית.

רקע – דיני מלחמה, אנטישמיות ואנטי-ישראליות: תהליכים בשיח המשפטי והחברתי בעולם

דיני המלחמה הבינלאומיים החלו להיבנות לפני פחות מ-200 שנים, והתקבעו באופן רשמי רק במאה האחרונה. ההיסטוריה של דיני המלחמה מתחילה בשנת 1859. באותה שנה התחולל קרב סולפרינו בלומברדיה (היום צפון איטליה), כחלק מתהליך איחוד איטליה. ז'אן אנרי דינן, איש עסקים אוסטרי, היה עד לתוצאות הקרב ונחרד מהאופן שבו הוזנחו אלפי פצועים בשטח. מראות אלו הביאו אותו להקים בשנת 1863 ארגון סיוע רפואי לפצועי מלחמה, שהיום מוכר היטב בשם "הצלב האדום". כשנה לאחר הקמת הארגון התכנסה בז'נבה ועידה בהשתתפות 12 מדינות שחתמו על אמנה שנתנה חסינות לצוותים רפואיים ולכל אזרח המושיט יד לצוות רפואי באזורי מלחמה. הייתה זו אמנת ז'נבה הראשונה.

בראשית המאה ה-20 נכתבו שתי אמנות ז'נבה נוספות שעסקו בלוחמה ימית ובטיפול בשבויי מלחמה. בשנת 1949, בעקבות מלחמת העולם השנייה ופשעי המלחמה האיומים שביצעה גרמניה הנאצית נגד אוכלוסייה אזרחית, שוכתבו שלוש אמנות ז'נבה הראשונות ונכתבה אמנה נוספת שכללה דינים הנוגעים לטיפול באזרחים בזמן מלחמה וכן ביחס לאזרחים בשטח כבוש שבו יש משטר צבאי של צבא עוין. אמנות ז'נבה והתובנות משתי מלחמות העולם מהוות את הבסיס לדיני המלחמה אשר מאוגדים היום תחת ההגדרה "המשפט ההומניטרי הבינלאומי".

מאחר שלא הייתה עוד מלחמת עולם מאז מלחמת העולם השנייה, דיני המלחמה לא השתנו באופן משמעותי. עם זאת, בעשורים האחרונים השיח על זכויות אדם תופס מקום מרכזי יותר ויותר בשיח החברתי בעולם, ואנחנו רואים ששיח זה מתחיל לחלחל גם למשפט הבינלאומי, ולהשפיע על קביעות והחלטות שמתקבלות בבתי הדין הבינלאומיים, במועצות כאלו ואחרות של האו"ם ובפרלמנטים מדינתיים שונים. על בסיס אמתלה זו של "זכויות אדם" קבע בית הבינלאומי לצדק בשנת 2004 כי גדר ההפרדה, שנועדה להגן עלינו מבחינה ביטחונית, היא בבחינת סיפוח בלתי חוקי. באופן דומה, מדינות רבות בעולם נאחזו ונאחזות עדיין בתירוץ ההומניטרי כדי להטיל חרמות כלכליים, תרבותיים ואקדמיים רבים על ישראל.

יותר פוליטיקה, פחות צדק: האבסורד מאחורי מערכת המשפט הבינלאומית

מערכת המשפט הבינלאומית כוללת שני מוסדות עיקריים הממוקמים שניהם בעיר האג שבהולנד: בית הדין הבינלאומי לצדק (ICJ), שתפקידו לדון בסכסוכים בין מדינות, ובית הדין הבינלאומי הפלילי (ICC), שתפקידו לדון באחריותם של יחידים בפשעי השמדת עם, פשעים נגד האנושות, פשעי מלחמה ופשע התוקפנות. לצד השוני בתחומי העיסוק, קיים גם שוני בסמכויות של שני בתי הדין.

בית הדין הבינלאומי לצדק יכול לקבוע פסקי דין רק בעניינן של מדינות שהסכימו לקבל את סמכותו – בין אם בהסכמה מראש ובין אם בהסכמה אד הוק או מתוקף חתימה על אמנה מסוימת. כמו כן, הוא מוסמך לתת חוות דעת מייעצת בסוגיות משפטיות, על פי בקשה של העצרת הכללית של האו"ם או של מועצת הביטחון של האו"ם.

בית הדין הבינלאומי הפלילי, לעומת זאת, כבר מחזיק בסמכויות שיפוט רחבות יותר. מאחר שהוא פועל נגד יחידים, בכוחו להוציא צווי מעצר נגד אנשים פרטיים ולהטיל סנקציות בינלאומיות. עד לא מזמן פעל בית הדין הפלילי בעיקר נגד דיקטטורות חשוכות כמו סודן ולוב, אך מאז פרוץ מלחמת "חרבות ברזל" גם ישראל נמנית עם שורה מפוקפקת זו. זמן קצר לאחר פרוץ המלחמה היה ניסיון להוציא צווי מעצר לבכירים ישראלים, בהם רה"מ בנימין נתניהו ושר הביטחון יואב גלנט, בטענה כי היו מעורבים בביצוע פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות. בינתיים טרם הוצאו צווים אלה, אך אם יֵצאו אזי 124 המדינות החברות בבית הדין הפלילי יהיו מחויבות לעצור ולהסגיר כל נאשם שייכנס לתחומן – כך שבהחלט יכולות להיות לכך השלכות משפטיות משמעותיות.

שני בתי הדין הבינלאומיים הם לכאורה גופים שיפוטיים ולא פוליטיים, אך מינוי השופטים המכהנים בהם נעשה בתהליך פוליטי בהחלט, ושני המוסדות מפגינים בעקביות עמדה אנטי-ישראלית ברורה. חוסר ההוגנות הזה קשור גם באנטישמיות מובנית שלגביה נרחיב בהמשך, וגם בפער ציפיות שהחל להיווצר כבר עם כתיבת דיני המלחמה הבינלאומיים.

כאשר ניסחו מדינות המערב את דיני המלחמה אי-אז בראשית המאה הקודמת, הן שאפו שאלה יהיו הכללים שיכתיבו את סדר היום העולמי ויחולו על כל מדינות העולם וגם על גופים לא מדינתיים, אולם בפועל הן משפיעות רק על קומץ של מדינות שחולקות איתן ערכים דומים. אז וגם היום מרבית השחקנים בזירה הבינלאומית לא שותפים לערכי הדמוקרטיה והליברליזם, וכך רבים מהם לא מכבדים את הדינים הבינלאומיים ואף תומכים בגלוי בטרור.

היינו מצפים ממערכת משפט מתוקנת לתת את הדין באופן שווה עם כל מדינה שמפירה את הדין הבינלאומי, אך בפועל אנחנו רואים שמרבית המדינות חומקות מכך, הודות לבלוק חזק והשפעה פוליטית רחבה. זה קורה עם מדינות מוסלמיות ומדינות אנטי-מערביות שמאוגדות יחד ומגינות זו על זו, גם במקרים שבהם מבוצעים פשעים חמורים. באופן דומה אך שונה, זה קורה גם עם מדינות מערביות ודמוקרטיות שחוברות זו לזו, או עם מעצמות שמחזיקות בדי כוח כדי להגן על עצמן, כמו ארצות הברית. בהקשר זה זכור במיוחד המקרה שבו שבית הדין הבינלאומי ביקש לבחון אם ארצות הברית ביצעה פשעי מלחמה בעיראק ובאפגניסטן. ג'ון בולטון, ששימש באותה עת יועץ של הנשיא טראמפ לביטחון לאומי, תקף את בית את הדין הבינלאומי והצהיר שארצות הברית לא תשתף פעולה עם מוסד בלתי לגיטימי. בולטון אף איים להטיל סנקציות על בית הדין בהאג. עד מהרה התקפל בית הדין הבינלאומי והחקירה נעלמה כלא הייתה.

כאשר מסתכלים על הפוליטיקה שעומדת מאחורי מערכת המשפט הבינלאומית מבינים שאין כאן עיסוק אמיתי בצדק, אלא משחק של כוחות. אם בתי הדין הבינלאומיים פועלים בדרך אחת נגד מדינות מסוימות ובדרך אחרת נגד מדינות אחרות כי הן מגיעות מעולם ערכים שונה או לחלופין כי יש להן כוח פוליטי רב – אז מתברר שהם לוקים בחוסר אמינות, ושכל ההצדקה לקיומם צריכה להיות מוטלת בספק.

מאנטישמיות לאנטי-ישראליות

נפח העיסוק של המערכת הבינלאומית במדינת ישראל עולה על נפח העיסוק שלה בכל מדינות העולם גם יחד. לצערנו, העיסוק חסר הפרופורציה בישראל לא נשאר רק באולמות בית המשפט אלא גם יוצא גם לרחובות ומקבל ביטוי בדמות הפגנות, עצומות, חרמות ואף מעשי טרור ואלימות.

העמדות האנטי-ישראליות הרווחות בעולם הן ללא ספק ביטוי של אנטישמיות. די להקשיב לתכנים שנשמעים בהפגנות השונות כדי להבין שאנשים לא סתם מגנים את ישראל, אלא מדברים על עצם שלילת קיומה של המדינה ואף מצדיקים מעשים קיצוניים ואלימים כמו חטיפה ורצח של אזרחים.

אין עוד מקרה בעולם שבו נשמעות טענות נגד עצם לגיטימיות קיומה של מדינה, כפי שקורה נגד מדינת ישראל. גם במקרים הכי קשים של משטר אלים והתנהלות פורעת חוק – לרבות אלה שמתרחשים ברוסיה, בסין ובאיראן – לא נשמעות טענות שמדינות אלו לא היו צריכות לקום מלכתחילה, ושיש להביא להפסקת קיומן לאלתר. אם כך, ברור שהשיח על ישראל חורג מקווים עניינים, ומופעל – לפחות בחלקו – מתוך שנאה ברורה ללאום היהודי.

עו"ד יפעה סגל: החזון לתחומי המשפט הבינלאומי וההסברה הישראלית

להמשיך להתנגד למערכת המשפט הבינלאומית

המצב הנוכחי:

בתי הדין הבינלאומיים מסתתרים תחת מעטה משפטי ניטרלי, אך בפועל הם גופים פוליטיים מוטים. די לבחון את זהות השופטים המכהנים בהם כדי להבין שלמדינה כמו ישראל אין סיכוי לקבל משפט הוגן. מי שמכהן היום (נכון לספטמבר 2024) כנשיא בית הדין הבינלאומי לצדק הוא השופט הלבנוני נוואף סלאם, אשר מחזיק בהיסטוריה מתועדת של אמירות אנטי-ישראליות קשות, ואף הצביע נגד ישראל במספר הצבעות באו"ם. לפי כללי בית הדין, כאשר שופט נדרש להכריע בדיונים הנוגעים למדינה שכלפיה יש לו עמדה שלילית מובהקת, עליו לפסול את עצמו. גורמים שונים אכן פנו אל סלאם בדרישה שיפסול את עצמו מהשתתפות בהליכים הנוגעים לישראל, אך הוא סירב לעשות זאת.

מעבר להרכב השופטים, רבות מהקביעות ומחוות הדעת שמתקבלות בבית הדין הבינלאומי נשענות על עובדות מסולפות ומתעלמות מתקדימים בינלאומיים. כך, למשל, ביולי 2024 קבע בית הדין הבינלאומי לצדק בחוות דעת לא מחייבת כי כל ההתיישבות היהודית במזרח ירושלים, ביו"ש ובבקעה היא בלתי חוקית. כשמתעמקים בלשון הקביעה, מתברר שבית הדין קורא למעשה לטיהור אתני מוחלט של כל היהודים שמתגוררים בשטחים אלה – קביעה שאין לה אח ורע בעולם. בית הדין גם מתעלם מהקשר ההיסטורי העמוק הקיים בין העם היהודי לבין ירושלים, לא מתייחס כלל לזכותם של היהודים להגדרה עצמית, ומתייחס אל פלסטין כאל מדינה בעלת זכויות ריבוניות מלאות, אף על פי שמעולם לא קמה מדינה כזו.

מכעיס לא פחות הוא הפער בין האופן שבו נמדדת מדינת ישראל לבין האופן שבו לא נמדדים אויבינו. מאז פרוץ מלחמת "חרבות ברזל" נתונה מדינת ישראל להאשמות רבות, אך אין כמעט בחינה של הפרות משפטיות שנעשות מן הצד הפלסטיני.

בעולם מתוקן שאינו מנוהל משיקולים פוליטיים צרים היינו מצפים להתייחסות נרחבת יותר של בית הדין הפלילי לפשעים הנוראיים של חמאס, ולבחינת המעשים הישראליים תחת ההקשר של פשעי ה-7 באוקטובר. נוסף על כך, ראוי היה שמדינות רבות בעולם, ולא רק מדינות ספורות, היו נזעקות אל מול ההאשמת הקורבן בבית הדין לצדק ומגישות התנגדויות בהתאם.

חוסר הצדק נגד ישראל מקבל ביטוי גם בבית הדין הבינלאומי הפלילי. כאשר נידונה האפשרות להוציא צווי מעצר לנתניהו ולגלנט, נבחנה גם האפשרות להוציא צווי מעצר נגד יחיא סינוואר, מוחמד דף ואיסמעיל הנייה. אין לטעות שמדובר כאן בניסיון ליצור איזון – עצם הרעיון להושיב בכירים ישראלים על אותו ספסל נאשמים שעליו יושבים בכירי חמאס מעיד על תפיסה מעוותת ועל השוואה חמורה בין ישראל לבין ארגון טרור רצחני.

הקו שמדינת ישראל נוקטת בשנים האחרונות במרבית המשפטים והדיונים שנערכים נגדה הוא קו של התנגדות. מתוך הבנה ברורה שלא נזכה למשפט צדק, מדינת ישראל בוחרת במכוון שלא להשתתף בהליכים המשפטיים שננקטים נגדה, ובכך מעבירה את המסר שהיא לא מכירה בסמכותו של בית הדין הבינלאומי. מעבר למסר, חוסר שיתוף הפעולה מצד ישראל גם מקשה על בית הדין לנהל חקירה מעמיקה כיוון שאין לו גישה לכל העדויות והנתונים, וכך לעיתים אין ביכולתו להכריע את הדין.

באידיאל:

• לפעול לשינוי השיטה של מערכת המשפט הבינלאומית: מערכת המשפט הבינלאומית פועלת כביכול בשיטה דמוקרטית, אך כל עוד רבים מהשחקנים בה אינם דמוקרטיים, נוצרים העיוותים שאנחנו חווים היטב על בשרנו. מדינת ישראל צריכה להפעיל מאמצים הסברתיים ודיפלומטיים כדי לחשוף את חוסר הצדק שמאפיין את מערכת המשפט הבינלאומית, ובשאיפה להביא לסידור מחדש של השיטה ושל מערך הכוחות בבתי הדין הבינלאומיים.
• לא לשתף פעולה עם חוסר צדק: שינוי מערכת המשפט הבינלאומית הוא חשוב גם ארוך ומורכב, ולכן עלינו להתמקד בעיקר בהתנהגותנו. מדינת ישראל צריכה להמשיך את הקו שהיא נוקטת, ולהימנע משיתוף פעולה עם הליכים משפטיים מוטים. בשונה ממה שרבים חושבים, במרבית המקרים אין לנו טעם להשתתף בהליכים אלה כיוון שרוב השופטים מגיעים עם "פתק מהבית" ואין לנו באמת יכולת להשפיע על החלטתם בכלים משפטיים. הדבר הטוב ביותר שביכולתנו לעשות הוא להדהד שוב ושוב את המסר שאיננו מכירים בסמכותו של בית דין שפועל באופן שנוגד את כל עקרונות הצדק והמשפט.

לנצל את כוחות המינוף בזירה הבילטרלית

המצב הנוכחי:

ביחסים דיפלומטיים יש להבדיל בין שתי זירות פעולה שונות. הראשונה היא הזירה המולטילטרלית (רב-צדדית), שהיא הזירה של המוסדות הבינלאומיים, והשנייה היא הזירה הבילטרלית (דו-צדדית), שבה המיקוד הוא ביחסים של שתי מדינות שמשתפות פעולה על בסיס אינטרסים הדדיים.

בזירה המולטילטרלית ישראל די מבודדת, ואין לנו בלוק כמו שיש למדינות מוסלמיות אשר יכול להגן עלינו. לעומת זאת, בזירה הבילטרלית יש לנו הרבה כלים וכוח מינוף מול מדינות בודדות שעימן אנחנו מנהלים שיתופי פעולה, אלא שכרגע הם אינם מנוצלים מספיק.

באידיאל:

• לשפר את מעמדנו בזירה המולטילטרלית: מדינת ישראל צריכה להשקיעה ביצירת בלוק עם מדינות מערביות נוספות או בהצטרפות לבלוק קיים, כדי לא להיות מבודדת בזירה הבינלאומית ולהבטיח שיהיו מדינות שיגנו עליה – ממש כפי שקורה עם הבלוק של המדינות המוסלמיות.
• לעבור מהגנה להתקפה: במקום לפעול מול קבוצה של מדינות ולנסות להדוף איומים וגזרות, עלינו לנקוט גישה התקפית יותר מול מדינות שמולן יש לנו כוחות מינוף, וכך נוכל לשנות דפוסי הצבעה באו"ם ולזכות ביתרונות בזירה הבינלאומית. דוגמה טובה אפשר למצוא במערכת היחסים שלנו עם ירדן: מאחורי הקלעים ירדן תלויה בנו צבאית וכלכלית וזקוקה לשיתוף הפעולה עימנו, אך בזירה הבינלאומית היא מגנה אותנו השכם וערב ופועלת נגדנו. עלינו להפעיל את מנופי הכוח שלנו מול ירדן, כמו גם מול מדינות אחרות, ולדרוש מחיר עבור פעילויות שנעשות נגדנו במישור הבינלאומי.

לשפר את ההסברה הישראלית

המצב הנוכחי:

יש ציפייה שהמדינה תיקח אחריות על כל נושא ההסברה, אך הציפייה הזאת לא ריאלית משתי סיבות. הראשונה היא שהרבה טכנולוגיות שיכולות להיות מאוד אפקטיביות בעולם ההסברה נמצאות דווקא בשוק הפרטי. סיבה שנייה היא שמדינת ישראל, בהיותה מדינה, כפופה לבירוקרטיה רבה ולמערך כללים שלא חל על אזרחים פרטיים, ובמצב כזה קשה לה מאוד לפעול בחופשיות.

בעיה נוספת עם ההסברה הישראלית קשורה בכך שמדינת ישראל סובלת מנחיתות מספרית וכלכלית ביחס למדינות האויב שלנו. במצב כזה, קשה לנו מאוד לתת קונטרה לאויבים שלנו בכלים מסורתיים. כמה שלא נפגין – האויבים שלנו יוכלו להפגין יותר. כמה שלא נפרסם מידע – האויבים שלנו יפרסמו יותר. אם כך, עלינו למצוא דרך לנטרל את האלמנט הכמותי, ולהשיג יתרון בדרכים אחרות.

עוד בעיה שמולה אנחנו ניצבים בהקשר זה היא שגם קהילות יהודיות בתפוצות פונות לעיתים נגדנו, ואפילו בתוך ישראל אנחנו שומעים לא מעט קולות שמערערים את כל האמונה בצדקת דרכנו. מובן שיש מקום לבקר מדיניות ממשלתית כזו או אחרת, אך כאשר יהודים וישראלים יוצאים נגד מדינת ישראל כמדינה, הפגיעה ההסברתית היא עצומה וגם נוצר פילוג פנימי שמחליש אותנו כעם.

באידיאל:

• ההסברה היא האחריות של כולנו: צריך להיגמל מהתפיסה שהמדינה אמורה לדאוג לכול, כי בסופו של דבר המדינה היא קולקטיב שמייצג את כולנו. בתחילת המלחמה הייתה התגייסות רבה מצד האוכלוסייה במיוחד בתחום ההסברה, וראינו הישגים מרשימים. עם הזמן רוב האזרחים חזרו לעיסוקם והנושא ננטש. אם אזרחים יבינו שבאחריותם וביכולתם לקחת חלק במערך ההסברה הישראלי, נצליח לגייס את מיטב המוחות, להשתחרר מהכבלים שמגבילים את המדינה ולעשות פלאים לטובת מצבה של ישראל.
• לנצל את היתרון הטכנולוגי: מאחר שאין לנו יכולת לגשר על הפער הכמותי מול האויבים שלנו, עלינו למצוא יתרונות בשדות אחרים, שהבולט שבהם הוא השדה הטכנולוגי. מדינת ישראל היא מהמובילות בתחום זה, ואם נרכז מאמצים ונאמץ כלים חדשים, כמו כלי הבינה המלאכותית, נוכל לשפר את יכולת ההסברה שלנו ולהדהד טוב יותר את המסרים שאנחנו מבקשים להעביר.
• לא לזנוח את ההסברה הפנים-ישראלית: מאמצי ההסברה הישראלית צריכים להיות מופנים לא רק כלפי חוץ, אלא גם כלפי פנים. עלינו לדאוג שאזרחי המדינה לא ילכו שבי אחר מידע שקרי ולא ייקחו חלק בהפצה של שקרים אלו לשאר העולם, כיוון שהדבר מחליש אותנו כעם ופוגע עוד יותר בתדמיתנו הבינלאומית.

להגביר את האכיפה בישראל ובעולם

המצב הנוכחי:

בעולם, וגם בישראל, קיימים גופים שונים שפועלים תחת מעטה הומניטרי של זכויות אדם, אך בפועל הם חלק ממערך טרור משומן היטב. גופים אלו מהווים סכנה גדולה כיוון שהם מייצרים תמונת מציאות שקרית, ומניעים תהליכים שפוגעים בישראל גם מבחינה הסברתית וגם מבחינה משפטית, ולעיתים אפילו מובילים למעשי טרור של ממש.

גופים אלו פועלים בדרכים מתוחכמות, ולרוב קשה מאוד לעלות על הקשר בינם לבין ארגוני טרור או מדינות תומכות טרור. כך נוצר מצב אבסורדי שבו פועלות בעולם וגם אצלנו עמותות שונות שנהנות מהטבות כלכליות ומפטורים ממס, אך בפועל קוראות להשמדת ישראל.

למרות הקושי, עם מאמץ ממוקד ותהליכי חקירה יעילים אפשר לחשוף את הגופים השקריים ולפעול נגדם בכלים פליליים. דוגמה לכך אפשר למצוא דווקא בגרמניה. מאז מלחמת "חרבות ברזל" והעלייה בגילויי האנטישמיות בעולם, גרמניה הגבירה את החקירה והאכיפה בתחום זה, וביולי 2024 הצליחה לסגור ארגון שפעל כשלוחה של איראן במשך הרבה שנים.

באידיאל:

• להילחם בגופים תומכי טרור: מדינת ישראל צריכה להגביר את האכיפה בפנים המדינה ולבחון היטב גופים חשודים שפועלים בתוכה כדי להבין מי מממן את אותם גופים ועם מי הם עומדים בקשרים. ודאי שהמדינה גם מוכרחה לעצור הטבות מס לעמותות שמגנות אותה ואף קוראות להשמדתה.
• לגייס את מדינות העולם: מדינת ישראל צריכה לרתום מדינות נוספות בעולם למאבק בגופים תומכי הטרור, ולהבהיר להן שאם פועלים בקרבן גופים שקוראים לאנטישמיות ולרצח עם, מדובר בבעיה לאומית שמחייבת את התערבותן.

אין פתרון מחר בבוקר: סיכום ומסקנות

המוסדות הבינלאומיים, ובראשם האו"ם ובתי הדין הבינלאומיים, הפכו מזמן לכלי נשק נגד ישראל שאויבינו משכילים לנצל היטב. גם אם לבתי הדין הבינלאומיים אין יכולת אכיפה ממשית נגד מדינת ישראל, הרי שהם מצליחים להסב לה נזק תדמיתי כבד משקל, ולעצב תודעה עולמית כוזבת שלפיה מדינת ישראל היא מדינה פושעת.

חשוב להבין שהקביעות של בתי הדין לא משפיעות רק על הזירה המשפטית והדיפלומטית, אלא מחלחלות גם לחברה ומשפיעות על אזרחים רבים, שחלקם מחזיקים בעמדות מפתח בתקשורת, בביטחון ואף בפוליטיקה העולמית. ההחלטות של בתי הדין גם נותנות לגיטימציה לעמותות ולגופים הומניטריים שונים ברחבי העולם, ומובילות לעיתים להטלת סנקציות וחרמות שפוגעים בישראל כלכלית ותרבותית. חמור מכך, הקביעות שמתקבלות בבתי הדין הבינלאומיים משחקות לידיהם של שונאי ישראל, ומלבות את הגילויים האנטישמיים ברחבי העולם ואת הקריאות לדה-לגיטימציה של ישראל.

חוסר הצדק שמאפיין את מערכת המשפט הבינלאומית מכעיס מאוד, אך היכולת שלנו לעצב את המערכת מחדש מוגבלת מאוד. עם זאת, אין זה אומר שעלינו לשקוט על השמרים. מדינת ישראל מוכרחה לנצל את כוחות המינוף שיש לה מול מדינות העולם, לשפר את יכולות הבקרה והאכיפה שלה, ולהשיג יתרונות טכנולוגיים שיאפשרו לה להתמודד גם עם אויבים שעולים עלינו מספרית. בתוך כך, גם אזרחי המדינה צריכים להבין שיש להם אחריות, למצוא את הדרך לתרום כדי לשפר את ההסברה של ישראל בעולם, ולהשקיט קולות מבחוץ ומבית שקוראים לסילוקנו מארץ ישראל ואף להשמדתנו.

בתוך כל זה עלינו להבין שיש לקחת נשימה ארוכה כי לא נמצא פתרון מחר בבוקר. שיפור מעמדה התדמיתי והמשפטי של ישראל בעיני העולם מצריך עבודה ארוכת טווח, קשה ומאתגרת. האויבים שלנו שוקדים על הפגיעה בנו כבר עשרות שנים, ועלינו לגלות את אותה סבלנות.

הפוסט באידיאל – חזון תנועת הביטחוניסטים, והפעם: משפט בינלאומי, הסברה ודה-לגיטימציה של ישראל הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

ומה עם מדינות אחרות באירופה, שגם בהן הצריכה הפרטית נמוכה יחסית?

"נכון שבמדינות כמו גרמניה ושוודיה הצריכה הפרטית נמוכה יותר מאשר בארה"ב ובבריטניה, אבל הממשלות שלהן מאוד יעילות, כך שהרכיב של ההוצאה הממשלתית מפצה על הצמצום בצריכה הפרטית. בארץ, לעומת זאת, אנחנו מפסידים משני הכיוונים. מצד אחד, לא מאפשרים לצריכה הפרטית לגדול ולהפוך למנוע מספיק גדול כדי להניע את התוצר, ומהצד השני אין לנו ממשלה של גרמנים ושוודים שתוכל להניע את הכלכלה. התוצאה היא שאנחנו יוצאים קירחים מכאן ומכאן. אין צריכה פרטית ואין ממשלה יעילה".

אז הבעיה המרכזית היא רק שהצריכה נמוכה?

"הצריכה הפרטית הנמוכה היא תוצאה של מדיניות כושלת. אחת הסיבות המרכזיות לכך שהצריכה הפרטית מדוכאת בישראל היא שטריליון השקלים של הצריכה הפרטית מוקצים בארץ השודדים שלנו, שסובלת מבעיות קשות בתחרות. אם הייתי נותן לך לבחור איפה לקנות בטריליון שקל לא היית קונה פה – היית קונה במקום הרבה יותר זול באירופה או בארצות הברית. אבל אנחנו נאלצים להוציא את טריליון השקלים כאן, בארץ השודדים האהובה שלנו. כתוצאה מכך, במקום שכספי הצריכה יניעו את הכלכלה הם מגיעים לכיסים של מונופולים, יבואנים בלעדיים, בנקים וממשלה לא יעילה".

לא בכדי כל כך הרבה ישראלים קונים בחו"ל ושולחים ארצה.

"היבוא בארץ בחסר. כשהצריכה עולה, היבוא אמור לעלות. אבל בארץ זה לא קורה. במרחק של כמה שעות טיסה מכאן יש כל טוב במחירים נמוכים בעשרות אחוזים, אבל היבוא חסום. באופן אידיאלי, כשהיצוא עולה, יש בשוק יותר דולרים, הדולר נחלש, והיבוא נעשה זול יותר, מה שמעלה את רמת החיים של הצרכנים. אבל בארץ העודפים של היצוא לא מתגלגלים להעלאת רמת החיים של הצרכנים. המשק המעוות שלנו לא מאפשר להפיק את מלוא התועלת ממנוע היצוא. הוא מדכא את הצריכה הפרטית דרך המחירים המעוותים והמיסים הגבוהים, ואילו הממשלה גדולה אך לא מתפקדת".

אז מהי המדיניות הכלכלית שתעזור להוציא את ישראל מהמצב הזה?

"הרעיון המרכזי הוא להוציא את הצרכנים לחופשי ולאפשר להם להניע בחופשיות את גלגלי המשק, בלי שמונופולים, הבנקים והיבואנים הגדולים יגזרו קופון מיותר על חשבון הצרכנים והעסקים הקטנים. כשנכנסתי לאוצר בתחילת 2003 החוב הממשלתי הגיע כמעט ל-100% מהתוצר, הגירעון היה 10% מהתוצר, ההכנסה לנפש במונחים ריאליים ירדה ל-49% מההכנסה לנפש בארה"ב – שפל שהחזיר אותנו לשנות ה-60 – ומחירי הדיור עלו לרמה של 96 משכורות לדירה ממוצעת. זו נקודת השפל הכי נמוכה שהיינו בה מעולם, נמוכה אפילו יותר מאשר בשנת 1985. אחרי חמש שנים של מדיניות שמפסיקה לדכא את הצריכה הפרטית, ההכנסה לנפש הריאלית עלתה ל-62% מההכנסה לנפש בארה"ב. בשנת 2007 המחירים היו 5-10% נמוכים יותר מאשר בארה"ב, ומחירי הדיור ירדו לרמה של 80 משכורות עבור דירה ממוצעת. ואפשר היה להוריד את זה יותר לו היו ממשיכים במדיניות שתכננתי. היום מחירי הדירות הם ברמה של 170 משכורות בממוצע והמחירים הכלליים גבוהים ב-35% מבארה"ב".

מהן ההשלכות של המצב הכלכלי הזה על הביטחון?

"בזכות הצמיחה הגבוהה בתקופתי יכולנו להפנות 7% מהתוצר לביטחון, אבל מאז, במשך 15 שנה הונהגה מדיניות כלכלית שונה בתכלית השינוי תחת נתניהו, גנץ, בנט ולפיד. התוצאה היא שהגענו למצב כלכלי בעייתי עוד לפני המלחמה. ההכנסה הריאלית לנפש בישראל צנחה אל מתחת ל-50% מההכנסה לנפש בארה"ב, במונחים ריאליים שמשקללים גם את כוח הקנייה. במצב כזה אי אפשר כבר היה להפנות 7% מהתוצר לביטחון, כמו שהיה קודם, ולכן כל ראשי הממשלה ושרי הביטחון והאוצר האלה נאלצו לקצץ בביטחון. ערב המלחמה תקציב הביטחון עמד על 5% מהתוצר בלבד אל מול 7% כאמור בעבר. ההפרש שווה ערך ל-40 מיליארד שקל בשנה. זאת ועוד, בתקציב הביטחון יש שני רכיבים: עלויות שכר ותפעול. החלק של עלויות השכר עוד עלה מאז, והמשמעות היא שהחלק של התפעול – כלומר הכספים שהיו זמינים להצטיידות בכלי נשק, אימונים וכו' – נפגע פעמיים. גם העוגה כולה קטנה וגם החלק שלו בעוגה קטן".

מבחינתך, הכלכלה היא המפתח לביטחון.

"כן. כולם מכירים את קרב ווטרלו, שבו נלחמו צבאות אנגליה ופרוסיה נגד נפוליאון והביסו אותו באופן סופי, מה שהביא לקץ המלחמות הנפוליאוניות. מי האיש הכי חשוב שנטל חלק בקרב? לא אף אחד מהמצביאים. זה היה רוטשילד, שמימן את הקרנבל, ובלעדיו האנגלים והפרוסים לא היו יכולים להתקדם צעד אחד. בישראל, הכלכלה המעוותת לא מצליחה לממן את הצבא, ולכן מצמצמים אותו. סוגרים אוגדות, טייסות, מפחיתים באימונים ומייצרים פחות חימושים. 40 מיליארד השקלים החסרים בתקציב מאוד מורגשים בביטחון. שלא לדבר על ההשלכות על הבריאות, החינוך והתשתיות".

להילחם במונופולים כמו בחמאס, להבדיל

זליכה חושב שהמשבר הכלכלי המרכזי של ישראל הוא יוקר המחיה וחוסר הנכונות של הממשלה לטפל בו; יוקר מחיה שנגרם עקב כשלים בתחרות החופשית, שחיתות והון שלטון מקרב בעלי הון ומקורביהם בפקידות ובפוליטיקה ושליטה של מונופולים, יבואנים בלעדיים ובנקים במשק. תחת הדגל הזה הוא הקים את "המפלגה הכלכלית החדשה" שהתמודדה פעמיים, לכנסות ה-24 וה-25, ולא עברה את אחוז החסימה.

שאלת מיליון הדולר: אז איך צריך להילחם ביוקר המחיה ובמשבר הדיור?

"למאבק ביוקר המחיה יש שלוש חזיתות. האחת, מאבק במונופולים וביבואנים הבלעדיים. חלקו הגדול די פשוט ליישום. ביטול כל המכסים וכל התקינות המקומיות והכי חשוב – פירוק הבעלויות הצולבות של היבואנים. אם אתה יבואן בלעדי של שחקן בינלאומי גדול, אתה לא יכול להיות יבואן בלעדי של שחקן בינלאומי מתחרה, כי אז תיאמת את המחירים עבור שניהם. אם אתה מונופול מקומי בייצור אתה לא יכול להיות גם יבואן מרכזי של אותו מוצר כי כך חסמת את התחרות נגדך".

זה באמת כל כך פשוט לעצור את המונופולים?

"זה לא ייפתר בבת אחת. המלחמה בריכוזיות של בעלי ההון וברצונם לשלוט במשק היא מלחמה בלתי פוסקת, כיוון שתמיד ההון ירצה ליצור ריכוזיות. אבל הממשלות צריכות להילחם בזה. כמו שנלחמים להבדיל בטרור. אפילו שינוי קטן יביא תשואה גבוהה".

אז זאת החזית הראשונה במאבק ביוקר המחיה. מהי השנייה?

"החזית השנייה היא טיפול במערכת המס המעוותת, שבין השאר מכבידה את הנטל על עסקים קטנים וכאמור על צרכנים, ומונעת מהם להתחרות בצורה טובה בעסקים הגדולים. צריך לבטל את הטבות המס לחברות הגדולות ולשחרר את העסקים הקטנים להתחרות בהם על בסיס משטר מס שווה".

אין לדעתך ערך מוסף לכלכלה המקומית בכך שהם מעבירים פעילות לארץ?

"יש ערך מוסף, נכון, אבל יש לזה גם עלות, והעלות עולה על התועלת. לדעתי הם יבואו לארץ גם אם יבטלו את ההטבות שממילא לא מקובלות במערב".

נמשיך לחזית השלישית במאבק ביוקר המחיה.

"החזית השלישית היא עולם התקציב. כאן מדובר גם בגודל התקציב וגם באיכות השירותים הממשלתיים; השירותים הממשלתיים בתשתיות, בחינוך ובבריאות לא יעילים, וזה לא עוזר אם מגדילים את התקציב. למשל, אם מגדילים את מספר שעות הלימוד במערכת החינוך במקום להשקיע את הכסף בהקטנת מספר הילדים בכיתה, נוצר אבסורד. יש הרבה יותר שעות לימוד מהמקובל באירופה, אבל גם הרבה יותר ילדים בכיתה, ולכן שעת הלימוד לא שווה הרבה כי אי אפשר ללמד בתנאים כאלה. כשיש 40 ילדים בכיתה, יותר שעות לימוד לא יקדמו אותך, כי אפס ועוד אפס ועוד אפס זה עדיין אפס. התקדמות בשלוש החזיתות שמניתי תוריד את מחירי הדיור, גם בלי התערבות נוספת".

"מתנגד להכנסת עובדים פלסטינים"

אחרי מתקפת אוקטובר אמרת שאסור יותר להכניס עובדים פלסטינים מעזה ומיו"ש לישראל, כי זה גורם להם לקנא בישראלים ומחזק את היעדר העצמאות של הרשות הפלסטינית. אתה לא דואג מכך שמשפחות פלסטינית רבות תלויות בעבודה בישראל?

"אני מתנגד להכנסת עובדים פלסטינים קודם כול מכיוון שזה מעוות את הכלכלה הפלסטינית ואת ענפי הבנייה הישראלים. זה אומנם מספק להם מקומות עבודה בהיקף גדול, בשכר טוב יותר מהשכר שהם יכולים לקבל ברשות הפלסטינית, אבל אלה ענפים שהפריון בהם נמוך. אז אנחנו בעצם מושכים את כוח האדם הזה ממקומות שבהם הפריון יכול היה, לאורך זמן, להיות גבוה יותר. כאשר לדוגמה מוקם מפעל ביהודה ושומרון, בשכר נמוך מהשכר בענף הבנייה בישראל – העובדים הטובים ילכו לישראל ולא למפעל, אף על פי שלמפעל יש לאורך זמן פוטנציאל להפיק שכר גבוה יותר. לכן, בטווח הקצר התעסוקה בישראל מעלה את רמת החיים ביהודה ושומרון אבל היא מקבעת אותו לרמה נמוכה יחסית בטווח הארוך".

אתה לא חושב שזה מרגיע את השטח כשמאפשרים לפועלים פלסטינים להגיע לכאן?

"ההפך. אני חושב שהתלות של הכלכלה הפלסטינית בכלכלה הישראלית דווקא מאפשרת את האינתיפאדות והמאבקים. במאבקים כאלה הכלכלה נהרסת, אבל אם ממילא אין להם כלכלה מקומית, אין להם מה להפסיד. זה גם מלבה את הסכסוך כשבאים לכאן מאות אלפי פלסטינים ורואים באיזו רמת חיים אנחנו חיים. הם מקנאים. הקנאה היא דבר אנושי. אפשר למלא את מקומם בסינים, בתאילנדים ובהודים, חסר? עובדים שבני המשפחה שלהם לא גרים שני מטרים מפה".

ומה עם שוק הבנייה הישראלי? הוא תלוי בכוח אדם זול.

"אבל הבעיה היא שאם אתה מביא עבודה זולה, לקבלנים אין אינטרס להשקיע במיכון ובשיטות עבודה מודרניות. מה שצריך להחליף את העובדים זה קודם כול ציוד וטכנולוגיה. הטכנולוגיה תאפשר להסתפק בפחות עובדים. לא מדובר רק בטכנולוגיה של ציוד אלא גם בשיטות הבנייה ובידע מתקדם. בישראל בונים בתהליכי בנייה שהם עתירי עבודה בעוד בעולם יש שיטות הרבה יותר מתקדמות".

נעבור לחקלאות. אמרת שאתה מעדיף להעביר תמיכה ישירה לחקלאים על פני העלאת מכסים ליבוא מחו"ל. למה?

"כי זה יותר זול ויותר יעיל. כרגע מנסים לעזור לחקלאים דרך עצירת היבוא, ואנחנו משלמים על הפירות והירקות היקרים ביותר בעולם. כמה מזה מגיע לחקלאים? כלום ושום דבר. יותר פשוט לתת את הכסף ישירות לחקלאים ולאפשר יבוא חופשי וזול".

עד כמה החקלאות חיונית למשק, מבחינה כלכלית?

"יש סיבות רבות לפיתוח החקלאות: ביטחון תזונתי, שמירת אזורי הגבול, פיזור אוכלוסייה, איכות הסביבה ועוד, אבל הכלכלה היא לא אחת מהן. יהיה לא נכון לומר שחקלאות חיונית לכלכלה. אלא שלא הכול זה כלכלה. הכלכלה צריכה להיות מספיק חזקה כדי לממן את הערכים שלנו".

לסיום, אם היו ממנים אותך לשר האוצר – מהו הדבר הראשון שהיית עושה?

"מדיניות כלכלית בסופו של דבר אמורה לעבוד על ציפיות הציבור. ברגע שהיא מתחילה להשפיע חיובית על הציפיות היא מתחילה להשיג רווחים – עוד לפני שהיא מבצעת שינוי מהותי. לכן, הפעולות הראשונות יהיו על הציפיות. בתחום המיסים – יש לבטל את הטבות המס לחברות הגדולות ולהוריד מע"מ, ובתחום המחירים – מספיק לקחת ארבעה-חמישה מונופולים גדולים ולכסח להם את הצורה, סליחה על הביטוי, כדי להעביר מסר ברור שחל פה שינוי במדיניות כלפי מונופולים ויבואנים. הנראות היא חלק בלתי נפרד מהמדיניות הכלכלית, כי אם רוצים שהציבור יגדיל את הצריכה, הוא צריך להאמין שאנחנו הולכים להוריד את יוקר המחיה. אז צריך לטפל בשלושת הגזלנים הכי גדולים, וברגע שנראה לציבור שאנחנו רציניים, זה יעודד את הצריכה".

הפוסט פרופ' ירון זליכה: "המדיניות הכלכלית של ישראל תרמה ל-7 באוקטובר" הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

לפי התפיסה הרווחת בחוגי השמאל, מדיניות ביטחונית תקיפה של ישראל גרועה לכלכלה. היא גורמת לחרמות, לפגיעה במסחר ובהשקעות, ובייחוד בהיי-טק, ולכן יש אינטרס כלכלי משמעותי לנקוט מדיניות ביטחונית ופוליטית יונית. ד"ר צבי מרום, מהדמויות הבולטות והמנוסות ביותר בטכנולוגיה הישראלית, שייסד את חברת באטמ (BATM) וניהל אותה עד אוקטובר 2022, חושב שהפגיעה בכלכלה בזמן מלחמה היא לא שיקול.

"נכון שכלכלת מלחמה פוגעת במשק. אבל איזו ברירה יש לנו? את השיטה של התחבבות על הגויים דרך מוות בכמויות ניסינו כבר, וזה לא עבד. אני גם לא בטוח שהפגיעה הכלכלית בעקבות המלחמה היא נוראית. התעשיות הביטחוניות רק מתחזקות, ואחרי שתיגמר המלחמה גם ענפים אחרים ישתקמו".

אבל מה עושים עם החרמות?

"אחד הדברים הטובים שקרו לתעשייה הביטחונית היה האמברגו של הצרפתים זמן קצר לפני מלחמת ששת הימים, מה שהביא להחלפת האמל"ח הצרפתי באמריקאי ולפיתוח התעשייה האווירית. על האיראנים הטיל העולם אמברגו והם פיתחו תעשיה צבאית ענקית. זה לא בהכרח אסון, שהעולם מטיל עלינו חרמות; יכול להיות שזה יפתח את התעשייה המקומית, וקודם כול את הייצור המקומי של חימושים. לדעתי השאלה אם יצאו מזה דברים טובים או רעים תלויה בעיקר ביכולות הניהול שיהיו לנו".

אז מה צריך לעשות כדי לעודד את התעשיות הביטחוניות?

"הרומאים אמרו: 'רוצה שלום? תתכונן למלחמה'. יש לנו תעשיות ביטחוניות מפוארות, אבל כיום, בשל עודף של משפטיזציה ובירוקרטיה, חברות קטנות לא מצליחות להיכנס לתוך המערכת הצבאית, וזה מנוגד לרוח המדינה כמדינת היי-טק. צריך לפתח את היזמות ואת התחרות, ולעודד צמיחה של יזמים, רעיונות ופתרונות חדשים ובעיקר יצירתיות, ואלה הלקחים החשובים שאנו יכולים ללמוד לא רק מעצמנו כי אם גם ממלחמת רוסיה–אוקראינה".

אומרים שה-7 באוקטובר הוכיח את מגבלות ההסתמכות של הצבא על היי-טק. אתה מסכים?

"ההבחנה בין 'היי-טק' ו'לואו-טק' רחוקה מהדימוי הפשטני של מכשול משוכלל לעומת טנקים, שכיום שניהם למעשה 'היי-טק'. בהיי-טק לא עובדים רק מתכנתים שכותבים אפליקציות לאפל ונוסעים לעבודה על קורקינט: מכונות לייצור גרביים הן לא פחות היי-טק. התעשייה שאנחנו מכנים 'לואו-טק' היא למעשה עתירת טכנולוגיה, והעבודה בה מצריכה הרבה יותר השכלה מבעבר. ה-7 באוקטובר אומנם גילה הרבה נקודות תורפה אצלנו, אבל אי אפשר להסיק מזה לגבי כישלון הטכנולוגיה".

איך בכלל הגענו להיות "היי-טק ניישן"? בתחילת הדרך היצוא מספר אחת של ישראל היה תפוזים.

"למעשה יותר מ'היי-טק ניישן' אנחנו 'סטארט-אפ ניישן'. כמות הסטארט-אפים כאן היא עצומה, גם ביחס למדינות הרבה יותר גדולות. יש לזה כמה גורמים: ראשית, בעבר, בתקופת כהונתו של שוקי גלייטמן כמדען הראשי במשרד הכלכלה, הייתה תוכנית לתמיכה ממשלתית משמעותית בסטארט-אפים בצורת ערבויות ממשלתיות ומענקים מותנים, וזה סייע לחברות לגייס כספים בתקופת הקריטית של תחילת הדרך. שנית, כוח האדם. העלייה הרוסית וסיום פרויקט הלביא שחררו לשוק כוח הנדסי מיומן מאוד. אם היינו צריכים להכשיר את כל המהנדסים האלה בעצמנו זה היה לוקח זמן רב. נוסף להם, יש בישראל זרם של חיילים משוחררים מהיחידות הטכנולוגיות שבאים עם הרבה ידע, בייחוד בתחומים כמו סייבר. גורם שלישי היה התחזקות ההיי-טק בעולם בכלל, והגעתן ארצה של הרבה קרנות הון סיכון, מה שהתחיל מעגל של מימון לא-ממשלתי, שהממשלה, גם כשהיא לא עזרה לו, לפחות לא הפריעה לו. כל הגורמים האלה חברו ליצירת כמות גדולה של סטארט-אפים, מה שהביא בתורו להצטברות של ידע ניהולי. זה לא קרה בבת אחת; זה היה תהליך משולב וארוך טווח".

"להכות ללא רחם בבירוקרטיה"

עדיין נכון לומר שישראל היא סטארט-אפ ניישן?

"לא כל החיים אפשר להיות ילד פלא. חוזליטו שר יפה גם בתור מבוגר, אבל כבר לא היה ילד פלא. גם אנחנו עברנו שלב – מ'סטארט-אפ ניישן' אנחנו מתקדמים לשלב ה'אינוביישן ניישן', והמטרה היא לקבע את זה בלי לפגוע בהמשך יצירת סטארט-אפים. צריך לפתח את הכלכלה היזמית, שגם תפעיל לחץ על האקדמיה שתספק את הצרכים שלה. מה שחסר הוא תעשייה מוטת טכנולוגיה – וזה מחזיר אותי לבעיה של החימושים".

מה צריך לעשות כדי לאפשר "אינוביישן ניישן" כזאת?

"אני יכול למנות סדרה של צעדים. דבר אחד, להכות ללא רחם בבירוקרטיה הממשלתית, ואני כולל כאן גם את המנגנון הצבאי, שראינו ב-7 באוקטובר עד כמה הוא כושל. דבר שני, לחזק בצורה דרמטית את החינוך הטכנולוגי במדינת ישראל, ולעודד צעירים ללמוד מקצועות טכניים. דבר שלישי, האוניברסיטאות צריכות להתאים את עצמן לביקוש הטכנולוגי, וחלק מהחוגים כמו הנדסת מחשבים צריכים להתרחב משמעותית ותוכניות הלימוד צריכות לעבור רפורמה. דבר רביעי, שיתופי פעולה בינלאומיים, לא רק באקדמיה, אלא גם בתעשייה. אלה דברים שעומדים לפתחן של הממשלה ושל התאחדות התעשיינים, וזה לא נעשה במידה מספקת, למרות שלא מדובר בתקציבים גדולים במיוחד. דבר חמישי הוא מדיניות מיסוי ליברלית, שהיא ביסוד התפתחות יזמות. דבר שישי, להפסיק עם הבזבוזים".

תן דוגמה, בבקשה.

"אני אתן דוגמה מהתחום הביטחוני. הצבא רוצה המון כספים, וללא פיקוח, בעוד כל אדם ששירת בצבא יכול להצביע על נקודות של בזבוז משווע: ממסד צבאי גדול מדי, הטבות לאנשי קבע שלא קשורות לשיפור הביטחון, משלחת רכש נפוחה בארה"ב ובארצות נוספות שהפכה לצ'ופר יקר ביותר, גלי צה"ל. לא מזמן התפרסמו סיפורים של חיילים על הבזבוז בצבא: בעוד אין תקציב לציוד משרדי, קונים מקרר ב-100 אלף דולר שמסוגל להגיע למינוס 50 מעלות בשלוש דקות לצורך קירור קולה, או מנתח תדרים ב-60 אלף דולר כדי לנצל את התקציב לפני סוף השנה, כי אם יישארו כספים פנויים בשנה הבאה – יקצצו אותם. לו אני הרמטכ"ל או אי מי מהאחראים והייתי קורא דבר כזה, הייתי סוגר את היחידה לאלתר. עצם העובדה שהמטה יושב בלב תל אביב, על האדמות הכי יקרות במדינה – זה לא רק בזבוז כלכלי אלא גם מטיל סיכון על האזרחים, כי מפקדה צבאית נמצאת בלב אוכלוסייה אזרחית. אז לפני שלוקחים כסף מהאזרחים למימון מערכת הביטחון, המערכת צריכה לעבור ייעול דרמטי".

"לימודי ליבה? שפות לפני הכול"

מה עם לימודי ליבה – האם מדינת ישראל יכולה להתפתח טכנולוגית בלי שחרדים לומדים לימודי ליבה?

"המדינה יכולה גם בלעדיהם, אבל יכול היה להיות הרבה יותר טוב, גם עבורם, אם הם היו לומדים לימודי ליבה ומסוגלים להשתלב בטכנולוגיה, לא בטוח שלפשוט יד זה הדבר הכי נעים. מבחינתי לימודי ליבה צריכים להתחיל דווקא בלימוד לשפות: אנגלית למשל צריך ללמד היטב בכל מערכת החינוך. לדבר עם אדם בשפת אימו נותן יתרון לא נורמלי. ליהודי הגולה מאוד הועיל שידעו לדבר בכמה שפות. צריך גם ללמד איך עושים חיפושים באינטרנט. אבל האם לימודי דיפרנציאלים וגיאומטריה יועילו? למי שרוצה להתעסק במדע, כן, אבל לא בטוח שלכולם. יחד עם זאת, צריך לומר שהפלפול התלמודי נותן לחרדים יכולות של שקלא וטריא שלבוגרי בתי ספר רגילים לא תמיד יש. צריך גם לזכור שלא כל החרדים לא לומדים, או לומדים מקצועות שדנים אותם לעוני. קודם כול, צריך להחריג את החרדיות – למשל, בבחינות ללשכת רואי החשבון התלמידות החרדיות של סמינר בית יעקב מכות שוק על ירך את כל המוסדות האקדמיים. אז לא מדובר במקשה אחת".

בוא נחדד את זה. אם היו ממנים אותך לשר הכלכלה – מהו הדבר הראשון שהיית עושה?

"יש שני תחומים שבהם צריך לטפל לפני הכול. הראשון הוא הגדלה דרמטית של היכולת התעשייתית, כולל את תעשיות החימוש, ועל זה דיברנו קודם. זה גם יהיה רווחי מאוד למדינה, כי אנחנו קונים מהאמריקאים במחיר מפולפל בהרבה מזה של ייצור עצמי. אבל כדי שזה יתרחש צריך להכשיר הרבה עובדים טכנולוגיים. השני הוא הורדת יוקר המחיה בישראל. צריך לחוקק רפורמה בצרכנות, לחזק את התחרות ולצמצם מונופולים שחוגגים עלינו".

המונופולים לא יוותרו בקלות.

"זה קל יותר מאשר לצמצם את כמות הפקידות הממשלתית. לצמצם את המגזר הציבורי – זאת מלחמה ארוכה, כמו לשחות באספלט. אולי הדרך הקלה ביותר תהיה לא למנות מחליפים למי שיוצאים לפנסיה, אבל זה לא קורה ביום. למשל, בהקשר של מערכת הביטחון, כדי שיתאפשר קיצוץ צריך גם להפריד בין המערכת הפוליטית למערכת הביטחון. רמטכ"לים, למשל, לא צריכים להפוך לשרי ביטחון. אלה שתי מיומנויות שונות, וכבר בן-גוריון הבין שלאנשי צבא אסור לפקח על עצמם. כבר הרומאים שאלו: מי ישמור על השומרים?"

מתבקש לשאול את שאלת מיליון הדולר (או 587 מיליארד השקל, גובה תקציב המדינה לשנת 2024): איך מדינת ישראל תוכל לממן הוצאות ביטחון גבוהות לאורך זמן?

"זה לא יקרה בבת אחת. אלה תהליכים ארוכי טווח. אחד התנאים לכך הוא למשל תשתית תחבורתית טובה, רכבות יעילות – וכמו שאנחנו יודעים, זה לוקח זמן. אחת הבעיות של הכלכלה הישראלית היא שאנחנו טובים מאוד בפעולות קומנדו ורעים מאוד בתכנון ארוך טווח. הינה, הצלנו חטופים בפעולת קומנדו נועזת אבל בתכנון מערכתי של תקיפת החמאס הצלחנו פחות, וזה מאפיין הרבה מהמערכות במדינה".

אז איך אפשר לעודד את התכנון לטווח ארוך?

"צריך קודם כול לאפשר למגזר הפרטי לגדול על חשבון המגזר הציבורי, מה שלא אהוב על המגזר הציבורי. למשל, לא מזמן התעוררה בהלה גדולה כשמנהל רשות החשמל אמר שאם חיזבאללה יתקוף, לא יהיה חשמל ונסבול מרעב ומצמא, אבל ישראל היא מדינה שטופת שמש ויש לנו תעשיות סולריות מפוארות. מה מונע מאיתנו להציב פאנלים סולאריים על בנייני ציבור גדולים כמו שדות תעופה, מפעלים, לולים, מחסנים וכו'? ואז, גם אם חיזבאללה יפגע ישירות בתחנת כוח, לא ייפסק החשמל. הרי השמש לא הומצאה ב-7 באוקטובר, ולמעשה כבר בן-גוריון חשב על כך, והחליט להציב דודי שמש לחימום מים על הגגות. אפשר היה לחשוב על זה גם קודם, אבל השינויים האלה לא מתרחשים בזמן בגלל פקידות בירוקרטית וחסרת מעוף".

מהשירות הציבורי נעבור למוסד אחר, האקדמיה. איך צריך לשפר את ההשכלה הגבוהה בישראל כך שתכשיר את מדעני העתיד?

"האקדמיה בעולם עוברת התנוונות. בחלקה היא הפכה לגילדה מקצועית – למשל, העובדה שאי אפשר להיות רואה חשבון בלי ללמוד ראיית חשבון בחוגים מוכרים, או שאי אפשר להיות עורכי דין בלי ללמוד בחוגים למשפטים, למרות שאין שום קשר בין הגילדה הזאת לבין מדע. נוסף על כך, גם מקצועות המדע מתמודדים עם חדירת הנרטיב הפרוגרסיבי, בעיקר בארצות הברית ובאנגליה. למשל, אם תרצה להוכיח שכושים קופצים יותר גבוה, לא רק שאסור להגיד כושים, אלא שאסור יהיה לבצע את המחקר. גם אם תנסה לחקור אם שמנים סובלים מיותר בעיות בריאות, יתנפלו עליך. הנרטיבים האלה משמידים את האוניברסיטה כמקום שמקדם ידע אקדמי ללא פניות. כמו כן, חלק מהאוניברסיטאות הפכו לבית חרושת לייצור סטודנטים, ורמת הדרישות מהם יורדת בהתמדה. מוצאים פטנטים איך להעביר סטודנטים גם כשלא מגיע, ונותנים ניקוד על רקע מוצא אתני, מצב משפחתי וכו'. אני מסכים שסטודנטים פחות פריבילגיים צריכים לקבל מלגה, אבל לא ייתכן שגם תוכניות הלימוד שלהם יושפעו מזה, ושיוותרו להם על קורסים".

השינוי באקדמיה יבוא מבפנים או מבחוץ?

"הסיכוי שממסדים ישתנו מבפנים הוא נמוך. רק אם מנערים אותם היטב מבחוץ הם מתחילים להשתנות, ובדרך כלל גם צריך אדם מבפנים שייקח על עצמו את האתגר. אין דבר שחביב יותר על הממסד מלשלב ידיים".

בינתיים יש גל של אנטי-ישראליות בקמפוסים. איך צריך להתמודד עם זה?

"מחאות המאהלים שראינו בקמפוסים בארצות הברית לא מייצגות את רוב הסטודנטים. זאת קבוצה קולנית של סטודנטים בעלי אג'נדה ברורה מאוד שנתמכת על ידי גורמים עם הרבה כסף. הם לא רק מבקרים את מה שישראל עשתה בעזה אלא גם יוצאים נגד עצם הקיום של ישראל, וזה מגיע לשנאת יהודים בכלל. חלק מזה הוא ניתוב חדש של האנטישמיות הישנה, המופנית עכשיו נגד ישראל. צריך להילחם בזה בהסברה ובאמצעים משפטיים. צריך להתחיל לתבוע אנשים שמזיקים לנו ולגרום להם נזק כלכלי. עד עכשיו כל הזמן הורדנו את קומתנו כדי לא לעצבן, ויכול להיות שהגיע הזמן להשיב מלחמה".

הפוסט ד"ר צבי מרום: "זה לא בהכרח אסון, שהעולם מטיל עלינו חרמות. התעשייה המקומית תוכל להתפתח" הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

באופן מסורתי, גזרת טול כרם אינה נמנית עם הגזרות העוינות ביהודה ושומרון, בוודאי לא בהשוואה לגזרות כמו ג'נין או שכם. עם זאת, לאורך חודשי מלחמת "חרבות ברזל" אנחנו רואים שינוי מגמה והיום טול כרם היא כבר זירה שמאתגרת מאוד את כוחות הביטחון.

כמעט בכל שבוע במהלך המלחמה מתפרסמות ידיעות על פיגועים שיוצאים מטול כרם ועל התארגנויות טרור שמתגבשות שם. לאחרונה גם פורסמו סרטוני טלגרם, שבהם צעירים פלסטינים חמושים ורעולי פנים מתעדים את עצמם יורים לעבר יישובי עמק חפר בצד השני של הקו הירוק.

כוחות הביטחון הישראליים, בתגובה, ביצעו בטול כרם וסביבתה מעצרים רבים וחיסולים של חוליות טרור. מתוך 600 מחבלים שחוסלו ביהודה ושומרון מאז תחילת המלחמה, 125 חוסלו רק בטול כרם. בחודש אוגוסט 2024 גם החל בצפון יהודה ושומרון המבצע המתמשך "מחנות קיץ" שמתמקד בג'נין, טול כרם ומחנה הפליטים נור א-שמס. עד כה במהלך המבצע נחשפו מטענים רבים, חוסלו מחבלים בכירים והוחרמו אמצעי לחימה שונים.

למרות כניסתם התכופה של כוחות הביטחון לטול כרם, המחבלים ממשיכים להרחיב את שורותיהם, להעצים את פעילותם ולזרוע פחד בקרב תושבי השרון והמרכז, עם איומים ותרחישי ייחוס שמזכירים את המציאות בדרום ערב אסון ה-7 באוקטובר.

כיצד נעשתה טול כרם לזירת טרור בוערת?

טבח ה-7 באוקטובר מהווה השראה לגורמי טרור בארץ ובעולם, וגם טול כרם ומחנות הפליטים שסביבה הפכו לקיני טרור רוחשים ומאיימים.

המיקום של טול כרם מהווה סכנה ממשית ליישובי השרון, ובפרט ליישוב בת חפר שנמצא במרחק של עשרות מטרים בלבד ממנה. ואכן, תושבי הסביבה מדווחים כי הם שומעים קולות חפירה מתחת לבתיהם, וכבר היו מספר מקרים שבהם חמושים ירו צרורות לעבור יישובים. במהלך חודש יוני 2024 גם התרחשו באזור שני פיגועים נגד חיילי צה”ל, שבהם נהרגו חייל וקצין.

קבוצות הטרור החדשות שצמחו באזור מבוססות בעיקרן על מחבלים צעירים מטול כרם, מחנה פליטים נור שמס, קלקיליה וטובאס. מחבלים אלה גדלו על ברכי ההסתה הגורפת של הרשות הפלסטינית, חמאס, הג’יהאד האסלאמי וגדודי חללי אל-אקצא ביהודה ושומרון, והם ללא ספק רואים בטבח ה-7 באוקטובר השראה למתקפה נוספת.

מבת חפר לטהרן: הקשר האיראני

פעילי הטרור ההולכים ומתרבים ביהודה ושומרון מקבלים רוח גבית מאיראן ומארגוני הפרוקסי שלה, ובראשם חמאס והג’יהאד האסלאמי.

באמצע מאי 2024 נערך מפגש פסגה של צמרת טרור הפרוקסי האיראני בטהרן. בפגישה הזאת סיכמו האיראנים ונציגי שלוחותיהם כי יש לחתור להסלמה נוספת נגד ישראל, ולהפעיל עליה לחץ שיביא לסיום הלחימה בעזה, מבלי לנהל משא ומתן על עסקת חטופים. סביר להניח שתקריות כמו הירי לעבר היישוב בת חפר הן חלק ממאמץ זה.

איראן ושלוחותיה תומכות בארגוני הטרור שפועלים ביהודה ושומרון, לרוב באלו שפועלים בגזרת טול כרם, באמצעות הזרמת כספים, הברחת אמצעי לחימה והעברת ידע. כפי שאנחנו למדים מהברחות הנשק הרבות שנתפסו לאחרונה ביהודה ושומרון, איראן מציפה את האזור בכלי נשק ובתחמושת. רובם של אמצעי הלחימה מגיעים כנראה מירדן ומצליחים לעבור לאזור יהודה ושומרון עקב אבטחה לא מספקת של הגבול – הן מהצד הישראלי והן מהצד הירדני.

חשוב להבין שהאיראנים, כמו גורמים אחרים במזרח התיכון, ראו בתקיפת ה-7 באוקטובר הישג שמסמן מבחינתם את תחילת סופה של המדינה היהודית. אירועי הטבח הנוראים רק דרבנו אותם, את חמאס ואת יתר חברי "ציר ההתנגדות" לתכנן ולהוציא לפועל תקיפה נוספת. הפעם, כך סבורים גורמי הטרור, התקיפה תצא מיהודה ושומרון כדי לפגוע בבטן הרכה של ישראל, קרי השרון ומרכז הארץ.

רעיון זה עלול להיות חלק מתוכנית "איחוד הזירות" האיראנית. מי שאמון כיום על התוכנית הוא זאהר אל-ג’בארין, שרמז במאי האחרון כי "לתנועת חמאס יש הרבה קלפים שבהם היא עדיין לא השתמשה". אל-ג’בארין הוסיף ש"הגדה המערבית תפתיע את האויב בקרוב, ונראה פרקים חדשים ביצירתיות הפלסטינית הלוחמת".

כיצד נמנע את ה-"7 באוקטובר של השרון"?

המציאות הנוכחית ביהודה ושומרון, שבה ארגוני טרור פועלים להקמת מיליציות חמושות וליצירת חזית פעילה בלב הארץ, אינה מתקבלת על הדעת. לכן, יש למגר ולחסל את האיום הנשקף מקיני הטרור בערים ובמחנות הפליטים ביהודה ושומרון, ולפרז את השטח מנשק ומאמצעי לחימה שונים.

תחילה על ישראל להפריד בין המיליציות ולשבור את אחדות הלחימה שלהן עם כלל גורמי הטרור, בעיקר בצפון השומרון. נוסף על כך, על ישראל לשנות את הגישה ולהיפרד מהתפיסה הרווחת כי ישנו הבדל בין ארגוני הטרור חמאס והג’יהאד האסלאמי לבין ארגוני הטרור המזוהים עם הפת”ח, כמו גדודי חללי אל-אקצא. על ישראל גם לגבות מחירים מהרשות הפלסטינית, ולהצהיר כי היא אחראית לכל אירוע טרור שיוצא מיהודה ושומרון. כמו כן, עליה להגביר את פעולות המנע וסיכול הטרור ולהתחיל לתכנן מבצע צבאי רחב היקף כדי לשתק את תשתיות הטרור המתפתחות בזירה זו.

לצד פעולות אלה, יש לפרושׂ כוחות נוספים על גבול ירדן כדי להחזיר את השליטה, ולייצב את מרחב ההחזקה על הגבול כדי למנוע כניסת כלי נשק ואמצעי לחימה שונים. במקביל, על ישראל לדרוש מירדן שתרחיב גם היא את פעולותיה לאורך הגבול כדי לעצור מבריחים.

רבים גורסים כי ישראל לא צריכה לפתוח חזית נוספת כל עוד הלחימה בעזה נמשכת, וזאת כדי לא להיגרר למלחמה רב זירתית. אולם, מי שטוען כך לא מבין שישראל כבר מצויה במלחמה רב זירתית. ללא אסטרטגיה כוללת ללוחמה בטרור שפושט ביו"ש, הוא ימשיך לפגוש את התושבים ביהודה ושומרון, השרון ומרכז הארץ, ויהווה איומי קיומי על כלל אזרחי מדינת ישראל.

לקריאת המחקר המלא >>

הפוסט בירת טרור חדשה ושמה טול כרם: תקציר נייר העמדה של מחלקת המחקר הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

מטרתה העליונה של תנועת הביטחוניסטים היא להבטיח את ביטחון ישראל לדורות. בבסיס מטרה זו נמצאות שתי הבנות מרכזיות: הראשונה היא שביטחון המדינה לא יכול להתקיים בריק, אלא תלוי במערכת רחבה של גורמים מדיניים, כלכליים וחברתיים. ההבנה השנייה היא שבשביל לקבל החלטות מושכלות, יש צורך לבנות אסטרטגיה רחבה שנשענת על העבר וצופה אל עבר העתיד.

הבנות אלו הביאו את תנועת הביטחוניסטים לגבש חזון לאומי ברור, שנבנה מתוך מחקר מעמיק, ונוגע בכל השדות המעצבים של החברה הישראלית. בכתבה זו יתמקד החוקר ערן להב בארגוני הג'יהאד העולמי. הוא יפרט על ההבדלים האידיאולוגיים והמעשיים בין הארגונים השונים, יסביר כיצד המלחמה הנוכחית משפיעה על פעילותם, וגם יבהיר מדוע ישראל ומדינות המערב מוכרחות לשתף פעולה מול איום זה, שרק הולך ומחריף.

רקע – ארגוני הג'יהאד העולמי: קווים לדמותם

הג'יהאד העולמי הוא שם כולל לרשת מסועפת של ארגוני אסלאם רדיקלי, שקוראים למלחמת חורמה נגד כל הכופרים, ולהקמת ח'ליפות אסלאמית עולמית.

בשביל להבין איך צמחו ארגוני הג'יהאד העולמי צריך לחזור לשנות ה-60 של המאה הקודמת. באותה תקופה פרסם סייד קוטב, הוגה דעות מצרי, אג'נדה שבה הסביר מדוע צריך להילחם בתרבות המערב. דעותיו של קוטב השפיעו מאוד על העולם האסלאמי, ובמיוחד על השייח' עבדאללה יוסף עזאם, פלסטיני שנחשב כיום ל"אבי הג'יהאד". עזאם היה מבכירי תנועת האחים המוסלמים, ובהמשך ייסד את אל-קאעידה – אחד מארגוני הג'יהאד המשמעותיים ביותר עד היום. עזאם גם נחשב למנטור של אוסאמה בן-לאדן, ויש לו תפקיד חשוב בטיפוחו של ארכי-טרוריסט זה.

מאז, ארגוני הג'יהאד העולמי הלכו והתרחבו, והיום נכללים תחת הגדרה זו מאות ארגונים שפועלים בכל רחבי העולם. ב-40 השנים האחרונות ביצעו ארגונים אלו כ-50 אלף פיגועים במדינות רבות, והביאו למותם של אלפי חפים מפשע.

מרבית ארגוני הג'יהאד העולמי מורכבים מפעילים סונים סלפיסטיים. התנועה הסלפית, או הסלפיה, היא תנועה אסלאמית קיצונית שמאמינה ב"סלף" – האב הקדמון. לפי תומכי הסלפיה, האסלאם היה במיטבו בימיו של הנביא מוחמד ובימי הח'ליפים הראשונים, ושאיפתם היא לקרב את האסלאם המודרני כמה שיותר לרוח אותה תקופה. בשביל להגשים את מטרתם הארגונים דוגלים בג'יהאד – מושג חשוב שנחלק לשניים. לתפיסתם, יש הג'יהאד הגדול, שהוא המאבק הרוחני שמתקיים בין אדם לעצמו, ויש הג'יהאד הקטן, שהוא המלחמה בכופרים לשם הגנה על האסלאם. מובן שמבחינת העולם המערבי הג'יהאד הקטן הוא למעשה הג'יהאד הגדול, שפוגש אותנו בדמות פיגועים רצחניים.

למרות האידיאולוגיה הדומה והמטרה המשותפת, קיימים הבדלים מהותיים בין ארגוני הג'יהאד העולמי, ואף יריבויות.

שני ארגוני הג'יהאד הגדולים והמשמעותיים הפועלים כיום בעולם הם אל-קאעידה ודאעש. דאעש אומנם יצא מתוך אל-קאעידה, אך בין שני הארגונים שוררת איבה עזה, והם נלחמים זה בזה.

סיבה אחת למאבק בין הארגונים היא הרצון לזכות בבכורה, שכן כל ארגון מבקש להיות הגדול והמשמעותי ביותר בעולם.

סיבה שנייה קשורה באידיאולוגיה, וביתר דיוק באופן שבו כל ארגון מפרש את המושג "כופרים". מבחינת דאעש, המוסלמים השיעים נופלים גם הם תחת הגדרה זו. לעומת זאת, אל-קאעידה, על אף היותו ארגון סוני סלפיסטי, לא נלחם בשיעים. למעשה, בעשורים האחרונים התקיימו שיתופי פעולה בין אל-קאעידה לבין איראן, שהיא מדינה שיעית מובהקת, ואף רווחת ההנחה שלפיה מנהיג אל-קאעידה הנוכחי, סייף אל עאדל, מסתתר בימים אלו באיראן.

מי נגד מי?

גם דאעש וגם אל-קאעידה פועלים בשיטה של ביזור כוחות, ומפעילים שלוחות ותאים בכל רחבי העולם. היום השלוחה המרכזית של דאעש היא דאעש מחוז ח'וראסאן – הארגון שאחראי על הפיגוע באולם הקונצרטים במוסקבה, ומהווה איום על אירופה כולה.

אצל אל-קאעידה, אחת השלוחות המרכזיות היא הארגון א-שבאב אל-מג'אהדין שפועל בסומליה. מדובר בארגון חזק שעושה הרבה בעיות, ולאחרונה גם החל לשתף פעולה עם החות'ים בתימן, ובכך למעשה גם עם איראן.

אל-קאעידה גם זוכה לתמיכה של משטרים שונים, ובראשם משטר הטאליבן באפגניסטן. חלק מאנשי אל-קאעידה אף מחזיקים בתפקידים שונים בתוך ממשל הטאליבן, כך ששיתוף הפעולה בין הגופים הוא מלא ורציף. שיתוף פעולה זה מכעיס את דאעש במיוחד, כיוון שהוא רואה בטאליבן ארגון כופר.

הג'יהאד העולמי וארגוני הטרור האזוריים

אנשים רבים תוהים אם חמאס והג'יהאד האסלאמי הפלסטיני (גא"פ) שפועלים בעזה נחשבים גם הם לארגוני ג'יהאד עולמי. התשובה הקצרה היא לא. התשובה הארוכה היא שחמאס והגא"פ הם לא ארגונים סלפיסטיים, אלא ארגונים שמשתייכים לאידיאולוגיה של תנועת האחים המוסלמים. אומנם גם הם, בדומה לארגוני הג'יהאד העולמי, שואפים להקים ח'ליפות אסלאמית ולהשתלט על כל מדינות המערב, אבל הם מוכנים לעשות זאת בצורה הדרגתית יותר.

חמאס, תמוה ככל שזה נשמע, רואה בעצמו ארגון פרגמטי, וככזה הוא מוכן לשאת ולתת עם "הכופרים" בשביל לקדם את מטרותיו. משא ומתן עם המערב וישראל הוא דבר שלעולם לא היה מתקבל בארגוני הג'יהאד העולמי.

מעבר לכך, אצל חמאס וגא"פ יש מרכיב לאומי חזק שעולה על המרכיב האוניברסלי. מטרתם העליונה היא לחסל את ישראל כמדינה יהודית ולהקים בה מדינה פלסטינית, ורק לאחר מכן הם יתפנו להקים ח'ליפות אסלאמית עולמית.

מאפיין נוסף שמבדיל את חמאס והגא"פ מארגוני הג'יהאד העולמי הוא הקרבה לאיראן. חמאס, והגא"פ במיוחד, על אף היותם ארגונים סוניים, משתפים פעולה עם איראן השיעית בשביל לממש את מטרתם המשותפת: השמדת ישראל. שיתוף פעולה כזה לא היה מתקבל אצל מרבית ארגוני הג'יהאד העולמי, ובמיוחד לא אצל דאעש ושלוחותיה.

מי מסוכן יותר – הג'יהאד העולמי או איראן?

מבחינת ישראל, איראן היא ללא ספק האיום המרכזי שניצב כיום לפתחה, אך כפי שיודגם בהמשך, גם ארגוני הג'יהאד העולמי יכולים בהחלט להתקומם נגדנו.

מבחינת מדינות המערב, מדובר בשני איומים קיומיים שיש לסכל בהקדם. לצערנו, ממש כפי שהטיפול העולמי באיום האיראני מתנהל בצורה מהוססת, כך גם הטיפול באיום הג'יהאד העולמי נעשה באופן שרחוק מלהיות מספק.

ערן להב – החזון להתמודדות עם איום הג'יהאד העולמי

להבין את האידיאולוגיה של הג'יהאד

המצב הנוכחי:

העולם המערבי סופג פגיעות רבות מצד ארגוני הג'יהאד העולמי, אך ממשיך להחזיק בתפיסות שגויות לגבי האידיאולוגיה שמניעה אותם. מדינות צפון אמריקה, ובמיוחד מדינות אירופה, מתקשות להבין מדוע אדם שהיגר מסומליה או מסוריה, קיבל זכויות ומשאבים ושיפר באופן משמעותי את איכות חייו – בוחר לפגע במי שעשה לו כל כך טוב. גם אם אותן מדינות מבינות שקיימת בעיה, הן לא תופסות לעומק את המושג ג'יהאד ואת המשמעות שעומדת מאחורי המלחמה בכופרים.

חוסר ההבנה הזה מוביל את המערב להמשיך במדיניות שכבר מזמן לא מוכיחה את עצמה, וכך הם מוסיפים להציע למהגרים זכויות וכספים, ללא הועיל.

גם בישראל היו מי שחשבו עד לא מזמן שמענה לצרכים הומניטריים או שיפור תשתיות יביאו להפסקה של טרור, אבל לאחר אסון השבעה באוקטובר כבר ברור לנו שהאידיאולוגיה של טרור לא באמת מתרככת בזכות תנאי מחיה נוחים.

באידיאל:

• להפנים את האידיאולוגיה: ישראל, כמי שניצבת בחזית ונלחמת כבר שנים באסלאם הרדיקלי, מבינה את האידיאולוגיה של הג'יהאד בצורה הרבה יותר טובה מאשר מדינות המערב. עלינו להעביר מהידע והניסיון שלנו לאותן מדינות, כדי לפקוח את עיניהן ולאפשר להן להבין לעומק את מהותו של האיום.
• להכיר במורכבות של ההגירה: אין ספק שרבים מהמהגרים שמגיעים ממדינות קשות ומאזורי מלחמה הם אזרחים תמימים שרק מנסים לשפר את איכות חייהם וראויים לכך. עם זאת, אסור להתעלם מכך שרבים מהם מנצלים את ההתבססות במדינות המערב כדי לפגוע בהן מבפנים. תופעה זאת נכונה לא רק למהגרים עצמם אלא גם לילדיהם שנולדים במערב ונחשבים לאזרחים אמריקאיים או אירופאיים לכל דבר. רק הבנה אמיתית של מורכבות זו תוכל לאפשר למדינות המערב להתמודד עם הסכנות שטמונות בהגירה.

להכיר בכוחם של האמצעים הטכנולוגיים והרשתות החברתיות

המצב הנוכחי:

כבר מראשיתם, ארגוני הג'יהאד העולמי ידעו לנצל את הטכנולוגיה לטובתם. אפילו בתמונות של בן לאדן שהסתתר במערה לאחר הפיגוע במגדלי התאומים יכולנו לראות שהוא נמצא מאחורי ציוד טכנולוגי משוכלל.

כיום, כשרבים מהפעילים של אותם ארגונים מתגוררים בצפון אמריקה ובאירופה, קל להם לאמץ את הטכנולוגיה המערבית – וכך הבעיה נעשית קשה הרבה יותר.

בעשור וחצי האחרון, ארגוני הג'יהאד עושים שימוש נרחב ברשתות החברתיות, ויודעים למנף אותן היטב לצורכי תעמולה והסתה. לאחרונה, עם התפתחות הבינה המלאכותית, הם מצליחים לשכלל את יכולותיהם אף יותר, ומשתמשים בכלי ה-AI השונים כדי ליצור סרטוני דיפ-פייק, לעצב תמונות שקריות ולהפיץ דיס-אינפורמציה. חלקם אפילו מפעילים צ'אט בוט, דוגמתChatGPT, שעוזר בהפצת מידע מוטה וקיצוני.

אם בעבר ארגוני הג'יהאד העולמי הפיצו סרטונים של אדם קורא דרשה, הרי שהיום הם כבר יכולים להפיץ תכנים הרבה יותר אטרקטיביים ומשכנעים. תכנים אלה משפיעים במיוחד על הצעירים, ומעודדים אותם להצטרף לשלוחות של הארגונים, להקים תאים בעצמם, או פשוט לפעול כ"זאבים בודדים" ולבצע פיגועים על דעת עצמם. ואכן, מאז צמיחתן של הרשתות, וביתר שאת מאז התפתחות הבינה המלאכותית, אנחנו רואים שכבר לא צריך תשתית ארגונית בשביל לבצע פיגוע טרור – מספיק שאדם רואה סרטון הסתה, לוקח סכין ויוצא לדרך.

באידיאל:

• לא לזלזל באויב: עלינו להבין שגם אם האויב שלנו מחזיק בדעות שנראות לנו מיושנות, זה לא אומר שהוא לא מתחוכם ומתקדם. ארגוני הג'יהאד העולמי מכירים היטב בכוחה של הטכנולוגיה, ומנצלים אותה לטובתם. נוסף על כך, הם גם מנצלים את היכרותם עם תרבות המערב וחולשותיה, כדי לדייק את מאמצי התעמולה שלהם.
• לשמור על עליונות טכנולוגית: ישראל ומדינות המערב מוכרחות לשמור על עליונות טכנולוגית ולדאוג להיות צעד אחד לפני אותם ארגונים – ולא להפך. בתוך כך, אנחנו צריכים לשכלל את השליטה שלנו ברשתות חברתיות. מדובר במודיעין גלוי שבו עוברים מדי יום מסרים שמעודדים טרור. רבים מהם נכתבים ברמזים ובין השורות, אך עם מספיק מאמץ נוכל לעלות גם עליהם.

לעקוב אחרי הכסף

המצב הנוכחי:

ארגוני הג'יהאד העולמי הם ארגונים עשירים מאוד, והעושר הזה מאפשר את התעצמותם. הכספים של הארגונים מגיעים ממקורות שונים, כמו תרומות של פעילים ומענקים ממשטרים שתומכים בהם. הארגונים האלה גם מצליחים לגנוב לא מעט כספי סיוע מערביים שמיועדים לאזרחים באזורי מלחמה. חלק מהכספים מגיעים גם מפשיעה – אל-קאעידה, למשל, קיבל מהטאליבן באפגניסטן גישה לשדות האופיום במדינה, וכך הוא מתעשר מייצור סמים.

הארגונים גם מקיימים קשרי מסחר בינם לבין עצמם, ומבצעים עסקאות של מכירת נשק ואמצעים כאלה ואחרים – מה שמאפשר להם לנהל מערכת כלכלית סמויה מן העין.

בשנים האחרונות הארגונים עושים שימוש נרחב במטבעות דיגיטליים, ורבים מהכספים שלהם עוברים דרך הערוצים הללו. השימוש במטבעות דיגיטליים מקשה מאוד לעקוב אחר מקורות המימון של אותם ארגונים, ורק תורם עוד יותר להתעשרותם ולהתעצמותם.

באידיאל:

• לגייס את הטכנולוגיה: ההתחקות אחר הכסף יכולה לחשוף מידע רב על ארגוני הטרור, ואף לפגוע בהם כלכלית. מדינות המערב צריכות להמשיך במאמציהן לעקוב אחר מקורות המימון של ארגונים אלו, תוך הבנה שהם עושים שימוש באמצעים מתקדמים כמו מטבעות דיגיטליים. גם כאן, עליונות טכנולוגית היא המפתח לסיכול הבעיה.
• לפקח על כספי הסיוע: ממש כפי שחמאס משתלט על הציוד ההומניטרי שמועבר לרצועת עזה, כך ארגוני הג'יהאד העולמי משתלטים על כספים שמועברים לאזרחים באזורים כמו עיראק וסוריה. המדינות התורמות צריכות לפקח בצורה טובה יותר על הכספים שהן מעבירות, ולוודא שהם מגיעים לידיים הנכונות.

לזכור שגם איום משני יכול להפוך לאיום מרכזי

המצב הנוכחי:

ישראל והיהודים הם אויבים של הג'יהאד העולמי, אבל הם לא נמצאים בעדיפות עליונה. המטרה המרכזית של רוב הארגונים הללו היא דווקא לפגוע בגורמים מערביים, שאותם הם רואים כקולוניאליסטים שדחקו את האסלאם מגדולתו.

סיבה נוספת לכך שישראל נמצאת בעדיפות משנית היא שלארגוני הג'יהאד קשה להכות שורשים באזור שלנו. מעבר לכך שהם נדרשים להתמודד עם כוחות הביטחון של ישראל, ובמידה מסוימת גם עם כוחות הביטחון של הרשות הפלסטינית, הם גם צריכים להדוף את ארגוני הטרור שפועלים כאן, ובראשם חמאס. צריך להבין שבזירה המקומית האידיאולוגיה הרווחת היא זו של האחים המוסלמים, והדבר מקשה על ההתקבלות של ארגוני הג'יהאד העולמי.

מבחינת ישראל, כפי שהיא לא נמצאת בראש סדר העדיפויות של ארגוני הג'יהאד העולמי, כך גם הארגונים לא נמצאים בראש סדר העדיפויות שלה. הדבר היה נכון תמיד אבל כיום, כשאנחנו נמצאים במלחמה רב-חזיתית ונדרשים להתמודד עם האיום של איראן ושלוחותיה, ההתמודדות עם איום הג'יהאד העולמי נדחקת הצידה אף יותר.

עם זאת, חשוב להבין שהארגונים הללו עדיין רוצים להשמיד אותנו, ושכבר היום יש להם דריסת רגל מסוימת בתוך שטח ישראל. אומנם אין בישראל תשתית ארגונית של דאעש, אבל כן קיימים בקרב ערביי ישראל פעילים של הארגון שאף ניסו להקים תא של דאעש בצפון הארץ. נוסף על כך סוכלו כבר כמה ניסיונות פיגועים מצד דאעש בתוך שטח המדינה, כמו הפיגוע שהיה אמור להתרחש באצטדיון טדי בירושלים באפריל 2024.

חשוב גם לדעת שארגוני הג'יהאד העולמי מושפעים מאוד ממלחמת חרבות ברזל, ורואים בה מומנטום לחולל מלחמת ג'יהאד עולמית. מאז פרוץ המלחמה אנחנו עדים לתופעה נרחבת של קריאות לפגוע ביהודים ברחבי העולם, ואכן סוכלו כמה ניסיונות כאלה.

באידיאל:

• לשמור על עין פקוחה: מובן שמדינת ישראל צריכה להתמקד באיום המרכזי שלה שהוא איראן, אך לצד זאת אסור לשכוח שקיים גם איום מצד ארגוני הג'יהאד העולמי. בהקשר של המלחמה הנוכחית, חלק מהארגונים הללו, ובראשם אל-קאעידה, משתפים פעולה עם איראן, כך שהם יכולים בהחלט להשתלב במאמץ המלחמתי שלה. מעבר לכך, חוסר היציבות שמאפיין את המזרח התיכון כבר הוכיח לנו פעמים רבות שגם איום משני יכול להפוך במהרה לאיום ראשי.
• להגן על יהודי העולם: גם אם מדינת ישראל עצמה לא חשופה לאיום מיידי מצד ארגוני הג'יהאד, הרי שיהודי העולם חשופים בהחלט. בהשפעת מלחמת "חרבות ברזל" נשמעות קריאות רבות מצד אותם ארגונים לפגוע בבתי כנסת ובקהילות יהודיות בעולם. עלינו להבין שהמלחמה המקומית שלנו יכולה להתפתח למלחמת ג'יהאד עולמית, ולקחת אחריות גם על אחינו שנמצאים בתפוצות.

לבנות קואליציה עולמית

המצב הנוכחי:

ארגוני הג'יהאד קוראים למלחמת חורמה בכל הכופרים – ובכללם יהודים, נוצרים, ואף חלק גדול מהמוסלמים. מצב זה מביא לכך שרבים מאזרחי העולם חשופים לאיום הג'יהאד, ועשויים להיות קורבנות של פיגועים שיוצאים מטעם אותם ארגונים. מדובר, אם כך, בסכנה שנוגעת לא רק לישראל ולמדינות המערב, אלא גם למדינות ערביות מתונות כמו מצרים, ירדן וסעודיה. מדינות אלו כבר סובלות לא מעט מארגוני הג'יהאד, ורואות בהם איום ממשי שיכול למוטט את שלטונן.

עם זאת, טרם התגבשה קואליציה עולמית מול איום הג'יהאד, ונכון להיות רוב המדינות מנסות להתמודד עם איום זה באופן עצמאי או באמצעות שיתופי פעולה נקודתיים.

באידיאל:

• ליצור קואליציה עולמית יציבה: יש ליצור קואליציה בין כל המדינות שסובלות מאיום הג'יהאד העולמי, ובכללן ארה"ב, קנדה, מדינות מערב אירופה, ישראל והמדינות הערביות המתונות. רק באמצעות שיתוף פעולה נוכל לתת מענה לאיום הג'יהאד גם מבחינה כמותית וגם מבחינת הידע והיכולות. השאיפה היא לבסס פורום בהשתתפות נציגים מכל מדינה, אשר יתכנס באופן קבוע ויקדם את הטיפול באיום. חשוב להבין שכל מדינה יכולה לתרום – למדינות המערב יש משאבים ויכולות, ישראל מחזיקה בניסיון מודיעיני ומבצעי רב, והמדינות הערביות מבינות טוב מכולן את האידיאולוגיה של הג'יהאד ואת הכוחות שמניעים את אותם ארגונים.

ישראל והמערב באותה הסירה – סיכום ומסקנות

הג'יהאד העולמי לא מת עם חיסולו של אוסאמה בן לאדן. למעשה, הוא רק מוסיף להתעצם ולהתחזק מאז, וכיום הוא כולל מאות תתי-ארגונים שפועלים בכל רחבי העולם. למרות המחלוקות והיריבויות בין הארגונים, לכולם יש מטרה משותפת: השמדת הכופרים והחלת ח'ליפות אסלאמית עולמית.

בשביל להתמודד עם איום הג'יהאד העולמי צריך, לפני הכול, להבין אותו. רוב מדינות המערב עדיין מתקשות לתפוס לעומק את מושג הג'יהאד, וגם נוטות לזלזל באויב שעומד מולן. כמדינה למודת ניסיון, ישראל צריכה לעזור למדינות המערב להבין שהאידיאולוגיה של הג'יהאד חזקה מכל הטבה כלכלית, ולהבהיר להן שמדובר באויב מתחוכם שמחזיק ביכולות הטכנולוגיות המתקדמות ביותר.

בתוך כך, עלינו לפעולה ליצירת קואליציה עולמית חזקה. אחרי הכול, מטרתם המוצהרת של ארגוני הג'יהאד העולמי היא להשמיד את כל מי שאינו מוסלמי לשיטת הסלפיה – כך שישראל, המערב וגם חלק מהמדינות המוסלמיות נמצאים כולם באותה הסירה.

הפוסט באידיאל – חזון תנועת הביטחוניסטים והפעם: איום הג'יהאד העולמי הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

מטרתה העליונה של תנועת הביטחוניסטים היא להבטיח את ביטחון ישראל לדורות. בבסיס מטרה זו נמצאות שתי הבנות מרכזיות: הראשונה היא שביטחון המדינה לא יכול להתקיים בריק, אלא תלוי במערכת רחבה של גורמים מדיניים, כלכליים וחברתיים. ההבנה השנייה היא שבשביל לקבל החלטות מושכלות, יש צורך לבנות אסטרטגיה רחבה שנשענת על העבר וצופה אל עבר העתיד.

הבנות אלו הביאו את תנועת הביטחוניסטים לגבש חזון לאומי ברור, שנבנה מתוך מחקר מעמיק, ונוגע בכל השדות המעצבים של החברה הישראלית. בכתבה זו נתמקד, בעזרתו של האלוף (מיל') גרשון הכהן, בסוגיית ההתיישבות. על בסיס דבריו של הכהן נסקור את המאפיינים הגיאוגרפיים של חלקי הארץ השונים, נרחיב על הקשר שבין התיישבות לביטחון לאומי, ונפרט מהו חזון ההתיישבות שמדינת ישראל צריכה לאמץ בשביל להבטיח את ביטחונה לדורות.

רקע: מהצלבנים ועד ליצחק רבין – ארץ ישראל כנכס אסטרטגי

ארץ ישראל מחברת בין אסיה לאפריקה, ומקושרת לאירופה דרך הים התיכון. המיקום הזה הפך אותה כבר מימי קדם לנקודת מעבר חשובה בין יבשות ומעצמות, וזו הסיבה שעמים רבים ניסו לשלוט בה.

הכובשים השונים, ובראשם הצלבנים, הבינו שאי אפשר לשלוט על ארץ ישראל ולהגן עליה כשיושבים רק על רצועת החוף. לפיכך, הצלבנים פרסו את רשת המבצרים שלהם לא רק בערי החוף, אלא גם בסיני וברכסי ההרים ממזרח לירדן כמו מבצר עג'לון בגלעד.

לצערנו, התפיסה המרחבית החשובה הזאת לא באה לידי ביטוי בפיזור ההתיישבותי הקיים כיום, שכן למעלה מ-60% מתושבי מדינת ישראל היהודים מתגוררים ברצועת מישור החוף – רצועה שרוחבה אינו עולה על 15 ק"מ. מעבר לכך, גם מרבית הנכסים האסטרטגיים של מדינת ישראל – בהם שדה התעופה בן-גוריון, תחנות הכוח, נמל אשדוד, מרכז ניהול הבנקים והמפקדות הראשיות של כל זרועות הביטחון – מרוכזים באותו תא שטח.

מעבר להיותה של רצועת מישור החוף צרה וצפופה, היא גם נתונה לשליטת הרי יהודה ומורדות הרי שומרון שחולשים עליה ממזרח ונמתחים לכל אורכה. הרים אלו מספקים תצפית פתוחה על הרצועה, וגם מאפשרים גישה נוחה אליה – בין אם באמצעות ירי רקטות קצרות-טווח, ובין אם באמצעות פשיטות רגליות. מכאן שמי ששולט על הרי השומרון ויהודה שולט למעשה על מישור החוף כולו.

מנהיגים רבים מכל הקשת הפוליטית היטיבו להבין הקשר שבין שליטה בשטח לבין ביטחון, והכירו בחשיבות של שמירה על גבולות בני הגנה. הבנה זו היא שעמדה בבסיס "תוכנית אלון" שהציג יגאל אלון לראשונה בממשלת לוי אשכול, מייד לאחר מלחמת ששת הימים. אותה הבנה גם קיבלה ביטוי בתפיסתו המדינית של יצחק רבין. בנאומו האחרון בכנסת, באוקטובר 1995, התווה רבין את תפיסתו הביטחונית-לאומית, וציין ארבעה עקרונות התיישבותיים שאותם ראה כחיוניים:

• העיקרון הראשון קבע שבשביל להבטיח את קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית צריך ש-80% מאזרחיה יהיו יהודים. זוהי אחת הסיבות שהובילו את רבין להעביר את כל אוכלוסיית הפלסטינים מעזה ומשטחי A ו-B לידי הרשות הפלסטינית.

• העיקרון השני הוא שיש לשמור על ירושלים מאוחדת, כולל מעלה אדומים וגבעת זאב, ותחת ריבונות ישראל.

• העיקרון השלישי של רבין קבע כי גבול הביטחון של מדינת ישראל יוצב בבקעת הירדן בפירושה הנרחב ביותר. כלומר, יש לשמר את האחיזה הישראלית ואת ההתיישבות היהודית בבקעה על כל שטחה – מקו כביש 90 ועד קו הרכסים ממערב.
• על פי העיקרון הרביעי, יש להקים ישות פלסטינית שתהיה "פחות ממדינה". אחת המשמעויות המעשיות של עיקרון זה היא שיש לשמור על שליטה ישראלית במרחב האווירי מעל יהודה ושומרון.

ראוי להדגיש כי עקרונות אלו לא נוסחו על ידי מפלגות ימין, אלא על ידי מנהיגי תנועת העבודה, והם ביטאו הסכמה לאומית רחבה. עובדה זו לבדה משקפת את חשיבותה של ההתיישבות היהודית בארץ ישראל, ומבהירה שלפני היותה עניין פוליטי – ההתיישבות היא הכרח קיומי.

האלוף (מיל') גרשון הכהן: חזון ההתיישבות של מדינת ישראל

ירושלים: מטרופולין ולא עיר קצה

המצב הנוכחי:

החשיבות ההיסטורית, הדתית והתרבותית של ירושלים ברורה, אך יש לה גם חשיבות אסטרטגית קריטית. ירושלים יושבת באזור הררי, חולשת על צירי תנועה מרכזיים, והיא גם המקום היחיד על קו פרשת המים שבו מתקיים רוב יהודי.

האחיזה במרחב ירושלים הכרחית גם כדי להבטיח את קיומה של ירושלים כעיר הבירה של ישראל וכעיר מטרופולין מרכזית, וגם מטעמים מבצעיים ואסטרטגיים. מאחר שירושלים קרובה לחלק גדול ממוקדי הטרור, היא מהווה בסיס יציאה נוח לכוחות הביטחון ועוגן לפעולות מודיעיניות.

נוסף על כך, האחיזה במרחב ירושלים חיונית בשביל לשמר שליטה על צירי תנועה מרכזיים ועל אזורים נוספים: בזכות מרחב זה אפשר לשמור על בקעת הירדן כאזור חיץ שמפריד בין רצועת החוף לבין איומים ממזרח; בזכות החזקת יישובי קו המדרגה כמו נעלה ובית-אריה, אפשר לשלוט על צירי תנועה מרכזיים ועל נכסים אסטרטגיים בפנים הארץ, לרבות שדה התעופה בן-גוריון; והודות להחזקת קו הרכס והיישובים בחבל יתיר, אפשר להגן על עמק באר שבע ובקעת ערד, וכן על בסיס חיל האוויר נבטים.

מעבר לכל זאת, ויתורים טריטוריאליים בירושלים יתפרשו ככניעה ישראלית, ורק יעודדו גורמים קיצוניים בעולם המוסלמי והערבי להמשיך לכרסם בנוכחות היהודית בירושלים ובישראל בכלל.

באידיאל:

• לחזק את מעמדה של ירושלים כמטרופולין: לפני מלחמת ששת הימים, ירושלים הייתה עיר קצה מרוחקת, פרבר שולי של תל אביב, אך מאז היא נעשתה למטרופולין חשוב. ירושלים כעיר מטרופולין היא מפתח לשליטה בארץ ישראל, ועליה להישאר כזו. לשם שמירה על ירושלים מטרופוליטנית, יש צורך בכל היישובים שמקיפים אותה – גוש עציון מדרום, מעלה אדומים ומישור אדומים ממזרח, וחבל בנימין מצפון.

• לשלול את רעיון חלוקת ירושלים: חלוקת ירושלים תסכן לא רק את מעמדה כעיר הבירה של ישראל, אלא גם תפגע אנושות בביטחון הלאומי. אין יכולת להבטיח כי חלוקת העיר אכן תסיים את הסכסוך הישראלי-פלסטיני. הטרור ככל הנראה יימשך, ובתנאי החלוקה רק יקבל אפשרויות פעולה מסוכנות הרבה יותר. מעבר לכל זאת, בשום מקום בעולם לא נעשתה חלוקה של עיר בסדר גודל כזה – מדובר ברעיון שגם על הנייר פשוט לא תופס.

יהודה ושומרון: להפוך לשדרה המזרחית של מדינת ישראל

המצב הנוכחי:

בהסכמי אוסלו רבין חילק את אזור יהודה ושומרון לשטחי A, B ו-C. רק שטחי C נמצאים בשליטה אזרחית וביטחונית מלאה של מדינת ישראל. בשטחי C יש כיום כ-120 יישובים יהודיים שבהם מתגוררים בסך הכול מעל 500 אלף תושבים. נוסף על כך, יש כ-500 יישובים ערביים, שבהם מתגוררים כ-200–300 אלף תושבים.

למרות שהשליטה בשטחי C מעוגנת בהסכמי אוסלו, בעולם נשמעות ביקורות רבות נגד ההתיישבות היהודית בשטחים אלה. מדובר רבות על מפעל "ההתנחלויות", ועל מאחזים יהודיים בלתי חוקיים בשטחי C, אך בפועל הבנייה הפלסטינית הלא חוקית בשטחים אלה גדולה לאין שיעור מהבנייה היהודית. נכון לדצמבר 2023, יש בשטחי C כ-90,000 מבנים פלסטיניים בלתי חוקיים, ואין שום מאמץ לפנותם.

טענה נוספת שעולה נגד ההתיישבות היהודית ביהודה ושומרון היא שההתיישבות שם מהווה נטל על כוחות הביטחון. מדובר בטענה שגויה מיסודה. לא זאת בלבד שההתיישבות ביו"ש אינה מהווה נטל – היא זו שמאפשרת את חופש הפעולה של צה"ל באזורים אלה. סדר הכוחות שצה"ל מחזיק ביו"ש אינו מספיק בשביל לשמור על היציבות בגזרה מורכבת שכזו. היציבות נשמרת רק הודות למסה של כחצי מיליון יהודים שחיים שם.

ההתיישבות היהודית ביו"ש גם מאפשרת לכוחות הביטחון גישה נוחה לשטחי A ו-B – יתרון ששיחק לידי צה"ל במבצעים שונים, דוגמת מבצע "חומת מגן" ב-2002.

מעבר לכך, ההתיישבות היהודית בשטחי יו"ש גם מבהירה לפלסטינים שהנוכחות שלנו שם היא יציבה ודומיננטית, ושהם מוכרחים לשתף איתנו פעולה. נסיגה ישראלית בהיקף כזה או אחר תעיד על חולשה ותעודד את אויבינו להשתלט על אזור זה עוד יותר ואף להתרחב מעבר אליו.

ראוי לציין כי היישובים ביו"ש גם תורמים למימוש המטרות שצוינו בסעיף הקודם שעסק במרחב ירושלים, לרבות הפיכת ירושלים למטרופולין; שימור השליטה בבקעת הירדן; הגנה על מישור החוף ועל שדה התעופה בן-גוריון; הגנה על עמק באר שבע ובקעת ערד; ואחיזה קבועה בצירי התנועה הראשיים. כל היישובים והמאחזים במרחבי יו"ש מממשים לפחות אחת מן המטרות הללו, ולכן לכולם יש הצדקה ביטחונית.

באידיאל:

• דעת הקהל העולמית אינה יכולה להכתיב את המדיניות: כפי שהבין כבר דוד בן-גוריון, מדינת ישראל לא יכולה להתייחס לכל ההתנגדויות שקמות בעולם. היענות לקביעות כאלו ואחרות שמתקבלות בבית הדין הבינלאומי בהאג היא גזר דין מוות לכלל היהודים בישראל, כי אם ננסה להתקיים רק בתוך שטחי הקו הירוק אנחנו לא נתקיים בכלל.

• חידוד תפיסת ההתיישבות: כפי שהודגם, כל שטחי C חיוניים מבחינה ביטחונית ומוכרחים להישאר לעד בידי ישראל. זאת הבנה שצריכה להיות ברורה לכל מקבלי ההחלטות, ובשאיפה גם לתושבי המדינה.

• פיתוח ההתיישבות ביו"ש: לא זאת בלבד שההתיישבות היהודית ביו"ש אינה נרחבת, היא אפילו מצומצמת מדי. יש ליצור שדרה מזרחית בין ערד לגלבוע עם 3–4 מיליון תושבים כדי לחלץ את מדינת ישראל מהצפיפות של גוש דן. בשביל לאפשר זאת, יש להרחיב את היישובים הקיימים, להקים חדשים, ולפתח את מערכת הכבישים והרכבות כדי לקשר את כל אותם יישובים למרכז הארץ.

בקעת הירדן: להחיל ריבונות ישראלית

המצב הנוכחי:

בקעת הירדן היא גבול הביטחון של ישראל ממזרח. נכון להיום, בקעת הירדן נמצאת בשליטה ישראלית אך אינה נחשבת רשמית לחלק ממדינת ישראל. בינואר 2020 פרסמה ארה"ב את תוכנית השלום "עסקת המאה", שבה ניתנה לישראל הזדמנות היסטורית להחיל את ריבונותה על בקעת הירדן, ולספח באופן מלא את הבקעה וצפון ים המלח. לצערנו תוכנית זו טורפדה בידי פוליטיקאים ישראלים, ובקעת הירדן נותרת במעמד מתנדנד שחושף אותה לביקורות מבית ומחוץ.

בשביל להבין את חשיבותה האסטרטגית של הבקעה, יש להבין תחילה את המאפיינים הגיאוגרפיים שלה. הבקעה נמצאת בגובה של 250–400 מטרים מתחת לפני הים, ואילו הרי השומרון והרי חברון מתנשאים לגובה של עד 1,000 מטרים מעל פני הים. מכאן, שכל עוד הבקעה נמצאת בידיים ישראליות יהיה קשה מאוד לפלוש לישראל ממזרח משום שאין דרך נוחה לשנע כוחות צבאיים מסיביים בתנאי שטח כל כך תלולים.

אומנם כיום אנחנו ביחסי שלום עם ירדן ואין צפי קרוב לתקיפה מצידה, אך אסור לשכוח שהגבול המזרחי שלנו הוא הגבול החשוב ביותר להבטחת ביטחונה של ישראל – גם משום שמדובר בקו הגבול הארוך ביותר, וגם משום שהוא הגבול הקרוב ביותר למשולש תל אביב–ירושלים–חיפה שבו מרוכזים רוב התושבים היהודים ועיקר התשתיות של המדינה. יתר על כן, גם אם היציבות עם ירדן תישמר, צריך להבין שבלי אחיזה בבקעה, מיליציות איראניות יתיישבו במהרה בקלקיליה ובטול כרם וישגרו משם מרגמות אל עבר גוש דן. לא בכדי גם רבין טען שבקעת הירדן, בפירושה הרחב, היא גבול הביטחון של מדינת ישראל.

מעבר לחשיבות האסטרטגית, לבקעת הירדן יש גם ערך התיישבותי לא מבוטל. מדובר בשטח נרחב מאוד שמסוגל וצריך לקלוט מיליוני תושבים. בזכות יישוב הבקעה נוכל לאזן את פיזור האוכלוסייה הישראלית, ולהקל את הצפיפות ההולכת ומחריפה שמאפיינת את רצועת החוף.

באידיאל:

• החלת ריבונות בבקעת הירדן: לא זאת בלבד שאסור לוותר על האחיזה בבקעה הירדן, אלא יש לפעול לסיפוח מלא של האזור ולהחלת ריבונות ישראלית בבקעה. רק מהלך כזה יאפשר קביעת תוכניות ממשלתיות רחבות היקף, ויבטיח את קיומה ארוך הטווח של הבקעה כגבול הביטחון המזרחי של ישראל.
• הרחבת ההתיישבות בבקעה: בשביל לפתור את הצפיפות של מרכז הארץ, יש להרחיב את ההתיישבות היהודית בבקעה ולאפשר פיזור נכון יותר של האוכלוסייה. נוסף על כך, יש לעודד עולים חדשים להתיישב בבקעה ולא בערי החוף העמוסות ממילא.

הגליל: להרחיב גם יישובים יהודיים

המצב הנוכחי:

בשנת 2005 ממשלת ישראל אישרה את תוכנית המתאר הארצית (תמ"א) 35. בהתאם לתוכנית הזאת הוחלט להגביל את הבנייה והאכלוס בשטחים הפתוחים, בטענה שחשוב לשמור על אזורים ירוקים. בפועל, התוכנית הזאת מגבילה אך ורק יישובים יהודיים, ולא חלה על יישובים ערביים. מאז אישור התוכנית אי אפשר להקים יישובים יהודיים חדשים באזורים רבים בארץ, בהם הגליל, וגם קשה מאוד להרחיב את היישובים הקיימים כיון שיש מכסות מצומצמות למספר התושבים.

תמ"א 35 יצרה מצב אבסורדי שבו יישובים ערביים כמו סכנין מקבלים אישור להתרחב ואף להכפיל את כמות תושביהם, ואילו יישובים יהודיים כמו יודפת אינם מקבלים אישור להתרחב מעבר ל-400 בתי אב שכבר קיימים בשטח. מעבר לכך, יש גם הבדלים דרמטיים בשווי הקרקע שנמכרת ליהודים לעומת שווי הקרקע שנמכרת לערבים. בכרמיאל, למשל, שיווקו ב-2021 מגרשים של 350 מ"ר במיליון ו-200 אלף שקלים. חמש דקות נסיעה משם, בדיר אל-אסד, שיווקו באותה שנה מגרשים דומים בעלות של 20,000 שקלים בלבד, וגם פיתוח הקרקע סובסד.

תנאים אלה הביאו לכך שבלב הגליל (ללא הערים נהריה, צפת, טבריה ועפולה) יש 15% יהודים בלבד.

באידיאל:

• לשנות את תוכנית המתאר הארצית: צריך לשנות בהקדם את תוכנית המתאר הארצית, ולאשר תוכנית חדשה שבבסיסה ההבנה שיש צורך בפריסה התיישבותית כפרית רחבה. בתוך כך, יש לבטל את המכסות שמוטלות על יישובים יהודיים בלבד, ולאפשר התרחבות על בסיס כל היישובים הקיימים.
• לעודד צעירים להתיישב בגליל: צריך לעודד תושבים, בעיקר משפחות צעירות, להתיישב בגליל. בשביל לעשות זאת יש לשווק להם קרקעות במחירים משתלמים, להציע הטבות כלכליות, ולדאוג לפיתוח אזורי שיכלול כבישים נוחים, תחבורה ציבורית ומקומות תעסוקה.

הגולן – לשאוף למאה אלף תושבים יהודים

המצב הנוכחי:

מדינת ישראל כבשה את הגולן מידי הסורים ב-1967, ומאז השטח שנוי במחלוקת. מדינות רבות בעולם רואות בו "שטח כבוש", אך מרבית הישראלים רואים בו חלק בלתי נפרד משטחה של מדינת ישראל. בדצמבר 1981 החליטה מדינת ישראל להחיל את החוק הישראלי על רמת הגולן, וכך נשמר המצב עד היום.

בשנת 1994, ברוח הסכמי אוסלו, ממשלת רבין פתחה במהלכים להחזיר את הגולן לסורים, כחלק מניסיון להגיע להסכם שלום עם סוריה. רעיון דומה נידון גם בממשלות של ברק ואולמרט, אך לא התקדם לביצוע.

עם הזמן, הגולן זכה גם ללגיטימציה חלקית בעולם, ובמרץ 2019 חתם נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ על צו נשיאותי, שבו הכריז כי ארצות הברית מכירה באופן רשמי בריבונות ישראל על רמת הגולן. עם זאת, מרבית מדינות העולם עדיין לא רואות בגולן חלק רשמי ממדינת ישראל, וההחזקה בחבל ארץ זה עוד נתונה בסכנה.

באידיאל:

• להוריד מהפרק כל רעיון לסגת מהגולן: אסור להיכנע ללחצים בינלאומיים כיוון שהשלכות הוויתור על רמת הגולן יהיו איומות ונוראיות. קודם כול, אין לנו אפשרות להתקיים ביטחונית בלי רמת הגולן, כיוון שאז נהיה חשופים לאיומים מסוריה ומלבנון. גם בהיבט התרבותי והתיירותי מדינת ישראל תשלם מחיר כבד אם תוותר על הגולן, כיוון שמדובר בחבל ארץ יפהפה ובאחת הריאות הירוקות הבודדות במדינה.

• להגדיל את האוכלוסייה היהודית בגולן: כיום יש בגולן כ-23 אלף יהודים. בשביל לבסס את נוכחותנו בחבל זה ובשביל להקל את הצפיפות ביתר חלקי הארץ, השאיפה היא ליישב בגולן 100 אלף יהודים בתוך חמש שנים. עם תנאים מתאימים ותמריצים נכונים, מדובר במשימה ישימה בהחלט.

הנגב: התיישבות כפרית יהודית רחבה

המצב הנוכחי:

הנגב מתפרש על פני כ-60% משטחה של מדינת ישראל, אך הוא עדיין אחד האזורים הכי פחות מיושבים במדינה. כידוע, כבר דוד בן-גוריון הבין כמה חשוב לפתח וליישב את הנגב, ואף הגדיר אותו כ"נכס ציוני כביר שאין לו תחליף".

לצערנו, חזונו של בן-גוריון טרם מומש במלואו, והנגב עדיין סובל מפיתוח איטי ומהתיישבות יהודית מועטה. ההתיישבות הדלה לא קשורה רק במוטיבציה של התושבים לנוע דרומה, אלא גם במגבלות שמטילה הממשלה, ובראשן תמ"א 35, שמקשה על הקמת יישובים יהודיים חדשים ועל הרחבת יישובים קיימים.

מעט היהודים שכבר מתגוררים בנגב מרוכזים בעיקר בבאר שבע וביישובים עירוניים כמו אופקים ושדרות, ומתגוררים בבתים רבי קומות. בכך, אין לנו באמת פרישה רחבה בשטח וכפועל יוצא גם אין לנו די שליטה על הצירים המרכזיים. האוכלוסייה הבדואית, לעומת זאת, מתפרשת על פני קרקעות רחבות, ובכך קונה לעצמה שליטה על השטח ועל צירי התנועה.

יש להבין שהנגב חשוב למדינת ישראל לא רק בשל גודלו. באזור זה נמצאים גם כמה נכסים צבאיים ואסטרטגיים קריטיים, ובכללותם בסיס חיל האוויר נבטים. היעדר השליטה במרחב הביא לכך שבמבצע "שומר החומות" ב-2019 הצליחו מתפרעים בדואים לחסום את הגישה לבסיס, ובכך שיבשו את יכולת הפעולה של צה"ל. זהו מקרה ביטחוני חמור שמחייב הפקת לקחים.

באידיאל:

• התיישבות יהודית כפרית רחבה: יש לעודד פיתוח יישובים יהודיים בנגב, בדגש על יישובים כפריים עם בתים צמודי קרקע שמאפשרים תפיסת שטח רחבה. זאת הדרך היחידה ליצור איזון במרחב ולאפשר ביטחון לאורך הצירים. בשביל לעשות זאת צריך לחולל מהפכת בתפיסת תכנון ההתיישבות בנגב, ובהתאם אליה להוזיל קרקעות, לייצר תנאי התיישבות מתאימים ולתת תמריצים לתושבים שיבואו להתגורר בנגב.

חבל עזה: לחזק את יישובי העוטף

המצב הנוכחי:

חבל עזה עבר תהפוכות רבות בעשורים האחרונים. בשנות ה-70 הקימה ממשלת ישראל יישובים יהודיים בתוך רצועת עזה בהתאם לתוכנית "חמש האצבעות" שהציג אריאל שרון. עם זאת, בשנת 1982 פונה חבל ימית, ובהסכמי אוסלו התחייבה ישראל לסגת מהמשך יישום התוכנית ולוותר גם על השליטה בציר פילדלפי. בשנת 2005, כזכור, פונו כל היישובים היהודיים בגוש קטיף במסגרת תוכנית ההתנתקות – וכך הגיעה ההתיישבות היהודית ברצועת עזה לסופה.

מלבד היישובים בתוך עזה עצמה, יש לתת את הדעת גם על יישובי העוטף ויישובי צפון הנגב שמקיפים את הרצועה. לאחר מימושה של תוכנית ההתנתקות, יישובים אלה הפכו לקו החיץ שמפריד בין עזה לבין מרכז ישראל, וככאלה הם ספגו מתקפות רבות – החמורה שבהן אירעה בשבעה באוקטובר 2023.

נכון למועד כתיבת שורות אלו, מלחמת "חרבות ברזל" שפרצה בעקבות אותו אסון עדיין נמשכת, ומרבית היישובים בעוטף עדיין לא שוקמו ולא אוכלסו במלואם. למרות האיומים הביטחוניים, מדינת ישראל מוכרחה ליישב מחדש את עוטף עזה. ייתכן שחלק מהתושבים הקודמים לא ירצו לחזור לשם, אך קיימים די אזרחים המחזיקים באידיאולוגיה המתאימה שמבינים את החשיבות של האזור, ויסכימו להתגורר שם במקומם.

באידיאל:

• לחזק את יישובי העוטף: יישובי העוטף מוכרחים להתאכלס מחדש – בין אם בעזרת תושבים חוזרים ובין אם בעזרת תושבים חדשים. מדובר בחבל ארץ חיוני לביטחון ישראל, ואסור לזנוח אותו. מעבר לאידיאולוגיה הציונית והחלוצית, מדובר באזור יפהפה שבו אפשר לקיים אורח חיים מאוזן ומחובר לאדמה. יישובי העוטף גם אינם מרוחקים מהמרכז – רובם נמצאים במרחק של שעה נסיעה מתל אביב, ומקושרים היטב גם בתחבורה ציבורית – כך שבהחלט נוח לגור שם.

• התיישבות יהודית בעזה: על אף שביסודו רעיון זה נכון, יש לשקול אותו אל מול סדרי עדיפות לאומיים אחרים, וייתכן שבמקום להתעקש על יישוב עזה יש לרכז מאמצים ביישוב אזורים אחרים בישראל.

אין ביטחון בלי התיישבות: סיכום ומסקנות

למנהיגים של ראשית ימי המדינה, ובראשם בן-גוריון, היה ברור הקשר ההדוק שבין אחיזה בשטח והתיישבות לבין אסטרטגיה וביטחון. גם בהמשך הדרך, מנהיגים מכל הקשת הפוליטית, ובכללם מנהיגי שמאל כמו רבין, הבינו שאפשר להסכים לוויתורים טריטוריאליים רק עד גבול מסוים.

בפועל, במסווה של תוכניות "ירוקות" התקבלה תוכנית מתאר ארצית שמונעת את מימוש תוכנית ההתיישבות. תמ"א 35 מגבילה את פיתוחה של מדינת ישראל ומחלישה את ביטחונה, ויש לשנות אותה. בין השאר, יש לראות ביהודה ושומרון נכסים אסטרטגיים, כלכליים וביטחוניים של ישראל ולהתייחס לפיתוחם בהתאם. כמו כן, יש להמשיך ולבנות את מטרופולין ירושלים באופן נרחב, ליישב את הבקעה, הגליל והגולן, ולתקן את המצב הבלתי אפשרי שבו רוב הנכסים והחשובים של ישראל מרוכזים בתא שטח ספציפי וצר.

סוגיית עיצוב גבולות המדינה היא עניין לדורות ולכן אסור להכריע בה על בסיס תמונת מצב רגעית. באחריותנו לעצב גבולות בטוחים למדינה ישראל – גבולות שיהיו עמידים בפני תהפוכות פוליטיות במזרח התיכון ובפני שינויים טכנולוגיים. כל מדיניות שלא מביאה בחשבון תרחישי איום אפשריים הנוגעים לעתידה הביטחוני של מדינת ישראל היא תוכנית חסרת אחריות מבחינה לאומית.

לבסוף, יש לזכור שתוכניות לאומיות מוגשמות על ידי האזרחים. בקצה של כל תוכנית התיישבותית נמצאים המתיישבים שבונים בתים, נוטעים עצים, נקשרים לקרקע ולמקום, ומוכנים להילחם עליהם כאשר הדבר נדרש.

הפוסט באידיאל – חזון תנועת הביטחוניסטים והפעם: התיישבות וביטחון הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

מטרתה העליונה של תנועת הביטחוניסטים היא להבטיח את ביטחון ישראל לדורות. בבסיס מטרה זאת נמצאות שתי הבנות מרכזיות: הראשונה היא שביטחון המדינה לא יכול להתקיים בריק, אלא תלוי במערכת רחבה של גורמים מדיניים, כלכליים וחברתיים. ההבנה השנייה היא שכדי לקבל החלטות מושכלות, יש צורך לבנות אסטרטגיה רחבה שנשענת על העבר וצופה אל עבר העתיד.

הבנות אלו הביאו את תנועת הביטחוניסטים לגבש חזון לאומי ברור, שנבנה מתוך מחקר מעמיק, ונוגע בכל השדות המעצבים של החברה הישראלית. בכתבה זו ידון אור יששכר במערכת היחסים בין ישראל לאיראן – מערכת יחסים שעד לפני כמה עשורים הייתה תקינה, אך היום מאיימת על קיומנו.

רקע – משלום קר לאיום חם: התהפוכות ביחסי ישראל–איראן

אפשר לחלק את מערכת היחסים בין ישראל לאיראן לשני פרקים מרכזיים: לפני המהפכה האיראנית ב-79', ואחריה. ההבדלים בין הפרקים – תהומיים.

תקופת שלטון השאה

בשנים 1941–1979 איראן הייתה מדינה מלוכנית, תחת שלטונו של השאה מוחמד רזא שאה פהלווי. השאה הנהיג מדיניות פרו-מערבית ושאף להפוך את איראן למדינה מודרנית וחילונית. במהלך שנות שלטונו, היחסים בין איראן לישראל היו תקינים ויציבים, והשתיים קיימו קשרים הדוקים בתחומים שונים.

ב-1947 איראן אומנם הצביעה נגד הקמתה של מדינת ישראל, אך ב-1950 כבר הכירה בה כמדינה. החל מאותה שנה ועד שנות ה-70, היחסים הלכו והתחממו, והשתיים אף ניהלו קשרים כלכליים וביטחוניים ענפים. איראן הייתה ספק הנפט העיקרי של ישראל, וגם סייעה בהקמת צינור הנפט בקו אילת–אשקלון. ישראל מצידה העניקה לאיראן סיוע בתחומי החקלאות והפיתוח האזורי, מכרה לה ציוד צבאי ואף אימנה את הצבא שלה וסייעה בהקמת המשטרה החשאית באיראן.

גם מבחינה דיפלומטית המדינות ניהלו קשרים – גלויים יותר או פחות. כך, למשל, צה"ל החזיק נספחות צבאית בטהרן, וב-1964 אף הוקמה שם קונסוליה ישראלית. היום גם ידוע שחברי פרלמנט איראנים ביקרו בחשאי בישראל, ושבן-גוריון עצמו ביקר בסתר באיראן ונפגש עם ראש הממשלה עלי אמיני. בהמשך ביקרו באיראן גם ראשי הממשלה לוי אשכול וגולדה מאיר, כמה משרי החוץ הישראלים, ראשי המוסד באותן שנים ומספר מפקדים בכירים בצה"ל. מן העבר השני, שרים, מפקדים ואישים בכירים באיראן הגיעו לביקורים בישראל.

אם כך, גם אם לא היה הסכם שלום רשמי, המדינות בהחלט ניהלו מערכת יחסים של שלום קר וחלקו אינטרסים משותפים. מצב זה החל להתערער באמצע שנות ה-70, עם ניצני המהפכה האיראנית.

המהפכה האיראנית

באמצע–סוף שנות ה-70 החלה התנגדות דתית ופוליטית רחבה לשלטונו של השאה, שהגיעה בעיקר מצד האסלאם השיעי. למתנגדים היו הרבה סיבות לכעוס, בהן אורח חייו הבזבזני של השאה; המשטרה החשאית שהפעיל אשר נהגה באכזריות במתנגדי המשטר; ה"כניעה" שלו ללחצים בינלאומיים שהובילה אותו לקדם רפורמה לשיפור מעמד האישה וזכויות המיעוטים; ובעיקר המלחמה שניהל נגד הדת וניסיונותיו העיקשים להפוך את איראן למדינה חילונית.

ב-1978 המתנגדים ביצעו מחאות רבות ופעולות מכוונות נגד שלטונו של השאה. בינואר 1979 נמלט השאה מאיראן, וכשבועיים לאחר מכן עלה לשלטון האייתוללה רוחאללה ח'ומייני – כוהן דת שיעי שהטיף במשך שנים ארוכות נגד השאה, ונאלץ לחיות תקופה ארוכה בגלות.

האייתוללה ח'ומייני הכריז על הפיכתה של איראן לרפובליקה אסלאמית. מייד עם עלייתו לשלטון הוא פעל ל"טיהור" הממשל והצבא, והוציאה להורג אלפי קצינים, תומכי שאה ואנשים שנתפסו בעיניו כ"חוטאים" – בהם הומוסקסואליים. ח'ומייני גם יצא בגינויים חמורים נגד ארה"ב – "השטן הגדול", ונגד ישראל – "השטן הקטן", וקרא למהפכות אסלאמיות בכל רחבי העולם המוסלמי. ח'ומייני הקים את משמרות המהפכה, הנהיג את חוק השריעה שחייב גברים ונשים איראנים להתלבש בהתאם לקוד הלבוש האסלאמי, אסר על השמעת מוזיקה מערבית וצמצם באופן משמעותי את זכויות הנשים והמיעוטים במדינה.

מייד עם עלייתו לשלטון היה ברור שמערכת שהיחסים עם ישראל לא תיוותר כפי שהייתה, ובתוך זמן קצר השתיים כבר הפכו למדינות אויב באופן מובהק.

כיום איראן היא עדיין רפובליקה אסלאמית שיעית, שמונהגת בידי אנשי דת קיצוניים, סולדת מהמערב, וקוראת השכם והערב להשמדת ישראל. ב-1989 מת ח'ומייני ומאז ועד היום המנהיג העליון באיראן הוא האייתוללה סייד עלי חוסייני ח'אמנאי. ח'אמנאי ממשיך את הקו של קודמו ופועל לקידום תוכנית הגרעין האיראנית, להתפשטות כוח קודס, ולחיזוק ארגוני הטרור והמיליציות הפרו-איראניות ברחבי המזרח התיכון.

המשטר הקיצוני שמונהג באיראן, היותה מדינה סף-גרעינית וכוחות הפרוקסי הרבים שהיא מפעילה הפכו אותה לאיום הקיומי מספר אחת על ישראל, ואולי על העולם המערבי כולו. עם זאת, איראן מצויה במשבר כלכלי ומדיני עמוק שמאיים על היציבות השלטונית שלה, ומחזיקה ביריבות רבות גם בתוך העולם הערבי, שהמרכזית שבהן היא סעודיה.

בשביל להתמודד עם האיום האיראני צריך להבין אותו כפי שהוא. מצד אחד אסור לזלזל בו, אך מצד שני צריך לזכור שגם לאיראן יש כוח מוגבל ונקודות חולשה שאפשר לנצל.

באידיאל של אור יששכר: החזון ליחסי ישראל–איראן

לא לעכב – לעצור

המצב הנוכחי:

מאז ראשית שנות האלפיים, מדינת ישראל מנהלת מול איראן מדיניות של מב"מ (מערכה בין המלחמות). העיקרון המנחה של מדיניות זו הוא למנוע את התעצמות האויב ולחזק את ההרתעה מולו, באמצעות פעולות מדודות ומחושבות שהן מתחת לסף המלחמה.

באופן אבסורדי, דווקא הניסיונות העיקשים של ישראל למנוע הסלמה והידרדרות למלחמה הם שהובילו למציאות הביטחונית של היום. אם היינו דואגים לעצור את האיומים מצד איראן במקום רק לדחות אותם, איראן לא הייתה מצליחה להתעצם עד כדי כך ולחזק גם את כל צבאות הטרור באזור.

מדיניות המב"מ טובה עד גבול מסוים, אבל היא לא יכולה למוטט בניין כוח. המדיניות הזאת גם טומנת בחובה סכנות כי ברגע שאנחנו לא מעריכים נכון את כוונות ויכולות האויב, או סבורים שיכולת ההרתעה שלנו גבוהה מכפי שהיא באמת – אנחנו עלולים לקבל אירוע דוגמת השבעה באוקטובר.

באידיאל:

• מדינת ישראל צריכה לעבור מגישה תגובתית לגישה יוזמת. רק בעזרת פעילות יזומה בעיתוי שנכון לנו, נוכל לחסל את מנהיגי הטרור, לפגוע במפעלים לייצור טילים, להשמיד מנהרות הברחה, ולהחליש משמעותית את איראן ושותפותיה. הצעד שעשתה ישראל בחיסול איסמעיל הניה הוא בהחלט בכיוון הנכון.

להחזיר את הגרעין אחורה

המצב הנוכחי:

אחרי שנים רבות של מחקר ופיתוח, איראן היום היא מדינה סף-גרעינית. לפי הדיווחים האחרונים של הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית (סבב"א), איראן צברה עד כה כ-136 קילוגרמים של אורניום מועשר לרמה גבוהה, שאותם אפשר להפוך בתוך שבועות ספורים לדלק המשמש נשק גרעיני. נוסף על כך, על פי הערכות המומחים, איראן צברה את רוב הידע הטכני הדרוש להרכבת נשק גרעיני פשוט, ובתוך שנה–שנתיים כבר תוכל לפתח ראש נפץ גרעיני שאפשר להרכיב על טיל.

נתונים אלה מוכיחים כי הסכם המעצמות על תוכנית הגרעין האיראנית, שנחתם בשנת 2015, לא הצליח לעצור את תוכנית הגרעין האיראנית, וזאת מהסיבה הפשוטה שאיראן לעולם לא תוותר על שאיפות הגרעין שלה. הסנקציות שהטילו המעצמות על איראן לא נאכפו בפועל, ולאחר שהוסרו לא הוטלו מחדש. כרגע העולם מנסה להעלים עין מאיום הגרעין האיראני ולא משכיל להבין שמדובר באיום קיומי לא רק על ישראל, אלא על כל אויבותיה של איראן ובכללותן המדינות הסוניות ומדינות המערב.

באידיאל:

• המישור הבינלאומי: מדינת ישראל מוכרחה להבהיר לקהילה הבינלאומית שהסרת איום הגרעין האיראני היא אינטרס כלל עולמי. עליה לגייס לצידה את מדינות המערב ומדינות המפרץ וליצור קואליציה חזקה בהובלת ארה"ב. באמצעות קואליציה כזאת אפשר יהיה להעמיד איום צבאי אמין מול איראן, וגם להטיל עליה סנקציות קשות כמו הגבלת יצוא הנפט לסין, או ניתוק ממערכת ה- SWIFT(האגודה העולמית לתקשורת פיננסית בין-בנקאית).
• המישור הלאומי: ישראל צריכה לנקוט קו הרבה יותר תקיף, ולהבהיר לאיראנים שאנחנו מסוגלים להתקיף להם את הגרעין ולהפציץ נכסים אסטרטגיים שישתקו להם את הכלכלה. עם או בלי סיוע ממדינות אחרות, עלינו לנצל עיתויים מתאימים כדי לבצע פעולות תקיפה מושכלות שיחזירו את פיתוח הגרעין האיראני עשור אחורה.

לקצץ את זרועות התמנון

המצב הנוכחי:

בעשורים האחרונים איראן פיתחה ושכללה את השימוש בכוחות פרוקסי – כוחות צד שלישי שפועלים בשמה. כך למשל היא מפעילה את ארגון חיזבאללה בלבנון, מחמשת את ארגוני חמאס והג'יהאד האסלאמי בעזה, תומכת במיליציות פרו-איראניות בסוריה ומחזקת את החות'ים בתימן. השימוש בכוחות פרוקסי מאפשר לאיראן לשלוח זרועות לכל רחבי המזרח התיכון, ולפעול בזירות מרוחקות לה בלי להיות מעורבת באופן ישיר. היא סייעה בהקמת ממשלה שיעית פרו-איראנית בעיראק; תמכה במשטר אסד בזמן מלחמת האזרחים בסוריה; ניסתה להפיל את המשטרים בבחריין ובקטאר; פעלה באמצעות החות'ים נגד יריבתה הגדולה סעודיה; וכמובן חיזקה את ארגוני הטרור מסביב לישראל, ותרמה רבות למתקפת הפתע בשבעה באוקטובר.

ישראל מודעת היטב לכוחות הפרוקסי הפרו-איראניים, אך בעולם עדיין מתקשים להבין שמי שעומדת מאחורי מרבית אירועי הטרור במזרח התיכון היא איראן.

באידאל:

• למסגר את האיום האיראני: מדינת ישראל מוכרחה להבין, ולהסביר זאת גם למדינות העולם, שאיראן היא לא רק מדינה בודדת אלא גם מערכת שלמה שמפעילה את כל המזרח התיכון, ועומדת גם מאחורי המלחמה הנוכחית של ישראל. רק כשהעולם ישכיל להבין שאיראן היא גם חיזבאללה וגם חמאס וגם החות'ים, נוכל לתפוס את האיום האיראני כפי שהוא ולמצוא דרכים להתמודד איתו.

• להתחיל מהזרועות: הדרך הטובה ביותר להחליש את התמנון האיראני היא לקצץ את זרועותיו. ראשית, מדינת ישראל צריכה להשלים את פעולתה בעזה ולמוטט את חמאס, ובכך לסכל את האיום האיראני שמגיע מכיוון הרצועה. בשלב הבא עלינו להחליש משמעותית את חיזבאללה, כדי להסיר את האיום שמגיע מכיוון לבנון. בהמשך עלינו לעבור לזרועות המרוחקות יותר כמו החות'ים בתימן והמיליציות בעיראק. כשאיראן תאבד את כוחות הפרוקסי שלה, יהיה הרבה יותר קל לתקוף גם את ראש התמנון.

להסיר את איום הטילים האיראני

המצב הנוכחי:

איראן מחזיקה במערך הטילים הגדול ביותר במזרח התיכון, שכולל אלפי טילים בליסטיים, טילי שיוט וכטב"מים שמסוגלים להגיע למגוון טווחים ולרמות דיוק גבוהות. חלק מן הטילים מסוגלים לשאת חומרי נפץ בכמויות הרסניות, ולחלקם אף אפשר להוסיף ראש נפץ גרעיני.

מרבית הטילים מוחזקים באיראן, אך חלקם נמצאים בידי באות כוחה, כמו חיזבאללה בלבנון. באופן הזה איראן יכולה להגיע למטרות מרוחקות כמו ישראל גם באמצעות טילים וכטב"מים לטווח קצר.

בלילה שבין ה-13 ל-14 באפריל, איראן הפגינה את יכולותיה הבליסטיות באמצעות תקיפה מסיבית שביצעה מאדמתה ישירות אל אדמת ישראל. בתקיפה שוגרו 185 כטב"מים, 110 טילים בליסטיים ו-36 טילי שיוט, שנשאו בסך הכול כ-60 טון חומר נפץ. למרות כמות השיגורים הגבוהה, כ-99% מהם יורטו בהצלחה הודות למערכת ההגנה הרב-שכבתית של חיל האוויר הישראלי, והודות לשיתוף פעולה עם בנות בריתה של ישראל, ובכללן ארה"ב וירדן.

אפשר לומר, אם כך, שמתקפת הטילים האיראנית חשפה גם את יכולות ההתקפה של איראן אבל גם את יכולות ההגנה של ישראל. הפעם יצאנו כשידנו על העליונה, אך אל לנו לטעות – האיראנים דואגים כבר עכשיו להפיק לקחים מהמתקפה ולשפר את יכולותיהם לקראת מתקפה עתידית.

באידיאל:

• סוף למדיניות ההכלה: מדינת ישראל השקיעה רבות בביסוס מערכת ההגנה האווירית שלה, אך זנחה עניין חשוב לא פחות – ביסוס ההרתעה. המתקפה הוכיחה, מעל לכול, שאיראן לא חוששת לתקוף את ישראל, וזאת בעיה תפיסתית שאנחנו מוכרחים לפתור. לצד פיתוח יכולות מתקדמות ליירוט טילים, עלינו להבהיר לאיראנים באמצעות תקיפות, איומים צבאיים וקואליציות חזקות, שישראל היא מדינה שלא מוכנה לסבול מתקפות טילים על אדמתה.
• להסתכל על האחוז הנותר: חיל האוויר הישראל הצליח ליירט 99% מהשיגורים שהגיעו מאיראן, וזה אכן נתון מעורר גאווה. עם זאת, אסור לשכוח את האחוז שלא הצלחנו ליירט. אם הטילים והכטב"מים שלא יורטו היו מצליחים לחדור למדינת ישראל, הם היו עשויים להסב לנו נזק גדול. אם לטילים אלה היה ראש נפץ גרעיני, הנזק כבר היה נעשה להרסני. מכאן, שאסור לנוח על זרי הדפנה. עלינו לשמור על דריכות מודיעינית ומבצעית ולפעול להשמדת מערך הטילים של איראן. כל עוד האיום הזה קיים, מדינת ישראל מצויה בסכנה קיומית.

להמשיך לסכל את איומי הסייבר

המצב הנוכחי:

איראן היא אחת המדינות הראשונות שגיבשו אסטרטגיית סייבר לאומית, וכיום היא בין השחקנים הפעילים ביותר בעולם בתחום זה. מדי יום יש מאות ניסיונות איראניים לבצע תקיפות סייבר נגד מדינת ישראל – חלקם מצד יחידות של משמרות המהפכה או של משרד המודיעין האיראני, וחלקם מצד קבוצות תקיפה עצמאיות. מרבית התקיפות מופנות נגד ארגונים ממשלתיים, בתי חולים, אוניברסיטאות ומפעלים בעלי חשיבות אסטרטגית. המטרות של התקיפות השונות הן לחזק את יכולת ההרתעה של איראן, להתסיס מחלוקות בחברה הישראלית ולהפיץ מידע שקרי, לגרום לישראל מבוכה בעולם, לרגל ולדלות מידע רגיש, לשבש את סדר היום הציבורי ולפגוע בתשתיות חיוניות.

מרבית ניסיונות התקיפה על ישראל נהדפים בזכות מערך הסייבר הלאומי ויחידות הסייבר בצבא, אך חלקם צולחים. כך, למשל, הצליחו האקרים איראנים לתקוף את שרתי המחשבים של משטרת ישראל, לרמות שגרירויות ישראליות בחו״ל, לפגוע בתחנות כוח, בבתי זיקוק ובמערכות אספקת המים והביוב של ישראל, וגם לפרוץ למערכות של חברות ישראליות מענפי הביטוח, הרפואה והפיננסים כדי לגנוב מידע רגיש.

בתודעה הציבורית איום הסייבר האיראני נמצא בצל איומי הגרעין והטילים, אך חשוב להבין שגם הוא – אם לא יטופל כהלכה – עלול להסב נזק כבד למדינת ישראל.

באידיאל:

• מדינת ישראל מוכרחה להבין שאיראן מתחזקת כל הזמן ולכן עליה לדאוג לשמור על עליונות בתחום הסייבר באמצעות תקצוב מתאים, גיוס כוח אדם מקצועי ושיפור מתמיד של היכולות הטכנולוגיות. במקביל עלינו לבחון את תקיפות העבר ולנתח את שיטות הפעולה של ההאקרים האיראנים במטרה להבין טוב יותר כיצד להתמודד עם איום זה.

להבין את הבעיה האיראנית: סיכום ומסקנות

בשביל להתמודד עם האיום האיראני צריך קודם כול לחולל שינוי מחשבתי – גם בתפיסה הישראלית, וגם בתפיסה הבינלאומית:

מדינת ישראל צריכה להבין שמדיניות המב"מ שאותה נקטה בשנים האחרונות אפשרה לאיראנים ולבאי כוחה לצבור עוד ועוד עוצמה, ולהשתלט על כל המרחב. מתקפת השבעה באוקטובר הבהירה שאסור לנו להמשיך עם הדחיינות, ושעלינו לפעול כבר עכשיו כדי להסיר את האיומים שמקיפים אותנו. נוסף על כך, אנחנו לא יכולים להתבסס יותר על הערכת הכוונות של האויב, אלא להסתכל על היכולות שלו ולא לאפשר לו להמשיך להתחזק.

בזירה הבינלאומית, צריך לעבור מגישה של עוצמה רכה לגישה של עוצמה קשה. ארה"ב והאיחוד האירופי יוצאים מנקודת הנחה שאם איראן תשגשג, לא תהיה לה סיבה למחות והיא תצטרף למשפחת האומות. ההנחה הזאת היא חוסר הבנה בסיסי של המזרח התיכון, ואפילו זלזול באיראן ובאסלאם הקיצוני. האיראנים באו לממש חזון: להשמיד את ישראל ולהשליט את האסלאם על המערב. רק כשהעולם יבין את זה הוא יוכל לפעול נגד איראן בכוח הנדרש.

לאחר זיהוי הבעיה וההבנה מיהי איראן, צריך להסתכל בצורה מפוכחת על כוחה. איראן היא אומנם שחקן משמעותי אבל היא לא כול יכולה וגם לה יש נקודות תורפה. עקב האכילס שלה הוא הנפט, שבלעדיו הכלכלה שלה לא קיימת. מעבר לכך המשטר שלה סובל מהיעדר לגיטימציה פנימית ונתון למחאות רבות שמאיימות לפורר אותו. מבחינה צבאית, למרות התקדמות הגרעין ומערך הטילים, איראן היא לא כוח צבאי מאוד חזק או מתחוכם. חיל האוויר שלה מיושן ויש שם ביזור סמכויות וריבוי מערכות, כך שיד ימין לא תמיד יודעת מה יד שמאל עושה.

בהסתכלות ארוכת טווח, המצב הטוב ביותר שאליו מדינת ישראל יכולה לקוות הוא שהמשטר הנוכחי ייפול ובמקומו יקום משטר מתון ופרגמטי. עם זאת, צריך להבין שמדובר בשאיפה לא מאוד סבירה. למרות המחאות והמחלוקות בחברה האיראנית, רוב העם האיראני רוצה לשמור על איראן מסורתית, וגם אם הוא מותח ביקורת על המשטר – הוא לא באמת תומך בחילופי משטר או מסוגל לבצע הפיכה.

לפיכך, השאיפה המתקבלת יותר על הדעת היא להחליש את המשטר הקיים ולהביא אותו למצב שבו אין לו תוכנית גרעין, ארסנל טילים מדויקים או כוחות פרוקסי. במצב כזה, גם עם עוינות עמוקה, היחסים בין ישראל לאיראן יכולים לשוב להיות תקינים.

הפוסט באידיאל – חזון תנועת הביטחוניסטים והפעם: יחסי ישראל–איראן הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

אחירם לוי (30), רס"פ לוחם בחיל ההנדסה, פותח את השיחה בהתנצלות קלה. יש לו הרבה מה לומר, כך הוא מסביר, אבל הוא לא בטוח איך נכון לנסח את הדברים.

ובאמת, בהתחלה המילים פשוט יוצאות: בשטף, בלהט, בכאב. אבל ככל שהשיחה מתקדמת, המילים מסתדרות לשורות והופכות למסרים ברורים; מסרים שמגיעים מדם ליבו של אחירם ושל חבריו הלוחמים, מסרים שהגיע הזמן להביא מהשטח ולשים בראש כל שולחנות הדיונים.

"אני מדבר בשם הרבה קולות של מילואימניקים, שכולם – בלי קשר לדעותיהם הפוליטיות – חפצי חיים", הוא מבקש לחדד, "וכשאני מדבר על ההנהגה אני מתכוון לכל ההנהגה – המדינית, המשפטית, הצבאית וגם לתקשורת. מבחינתי, כולם נושאים באחריות".

"אף אחד לא רוצה להעסיק מישהו שעתיד לחזור למילואים"

אחירם הוקפץ למילואים מייד בשבעה באוקטובר – שמונה חודשים אחרי שהתחתן, וחודש אחרי שהפסיק לעבוד. במהלך חודשי הלחימה הארוכים הוא גם נאלץ לעבור דירה, וכך מצא את עצמו מתמודד עם מערכת סבוכה של קשיים אישיים. על כל אלה נוספו האתגרים מהשטח: חוסר הוודאות, הפחד המתמיד, אובדן החברים שדוקר בכל פעם מחדש.

לאחירם ברור שהוא לא לבד בסיפור הזה. כל משרתי המילואים חוו וחווים עדיין קשיים דומים. "המילואימניקים משלמים מחירים כבדים מאוד על המלחמה הזאת, וזה לא מספיק מדובר", הוא אומר. "אני נתקל עדיין בקשיים למצוא עבודה כי כמעט אף אחד לא רוצה להעסיק מישהו שעתיד לחזור למילואים. יש לי חברים שהתגרשו בגלל המילואים או שפוטרו מעבודות, ויש גם כאלה שמתאבדים בין הסבבים. והציבור, עם כמה שהוא מנסה לתמוך, לא באמת מבין עד כמה המצב קשה".

למרות הקשיים הנערמים והמחירים המצטברים, אחירם מצהיר שאם יקראו לו שוב למילואים הוא יתייצב מייד, בלי לשאול שאלות. רק שתי בקשות יש לו, ואת שתיהן הוא מפנה בעיקר למקבלי ההחלטות וגם לאזרחי המדינה: תכבדו את החיים שלנו בכך שתיתנו לנו גב ותאפשרו לנו לנצח, וקחו אחריות על האחדות בעם".

"לא עוד פשיטות הלוך וחזור, לא עוד סבבים": המילואימניקים רוצים לנצח

מאז השבעה באוקטובר, חוסר הוודאות נעשה למרכיב משותף בחיים של כל אזרחי המדינה. ובכל זאת, יש מי שחווים את אי הוודאות באופן מוחשי במיוחד. עוד לפני אי הוודאות שמייצרים מצבי מלחמה, יש את אי הוודאות שבמעבר שבין חיים אזרחיים למילואים. "יש המון חוסר בהירות סביב שירות המילואים", אומר אחירם. "זה מתחיל כבר בצווי ההתייצבות. קרה כבר כמה פעמים שקיבלתי צו שנדחה או בוטל. צריך להבין שכשאנחנו מקבלים צו, כל החיים שלנו נאספים לתוך הדבר הזה. אנחנו עוצרים הכול, משנים תוכניות, וכשמבטלים לנו את הצו ככה פתאום, התחושה היא שמזלזלים בנו ובזמן שלנו כי יודעים שנתייצב תמיד למען המדינה", הוא מספר. "אבל חוסר הבהירות לא נגמר כאן. גם בלחימה עצמה אנחנו לרוב לא יודעים לקראת מה אנחנו הולכים. אומרים לנו תיכנסו, תצאו, תילחמו, תעצרו. זה נכון במיוחד בחודשים האחרונים ללחימה".

אתה מזהה הבדל בין הלחימה בתחילת המלחמה לבין הלחימה היום?

"בהחלט. בהתחלה ראינו לחימה אגרסיבית מאוד, אבל בזמן האחרון יש לחיילים תחושה שאנחנו די מתבוססים בעזה במקום לנצח. ההנהגה והציבור צריכים להבין שככל שאנחנו נמצאים יותר זמן בתוך עזה כך אנחנו מאבדים יותר חיילים. הלוחמים בשטח רוצים לראות שוב לחימה עצימה ורציפה עם ארטילריה כבדה, טיהור של השטח, ריכוז מאמץ צבאי ותפיסת מרחב רחבה. לא עוד פשיטות הלוך חזור, לא עוד סבבים. לחימה שאומרת: הבאנו אתכם מהבית בשביל לנצח".

מה לדעתך מעכב את צה"ל מהשגת ניצחון?

"לא אכנס לנושא של עירוב בין צבא לפוליטיקה, אבל אני כן רוצה להתייחס לנושא של התחשבות בלחצים בינלאומיים. ברור לי שזה עניין חשוב – אבל לא יותר חשוב מהחיים שלנו. צריך לנהוג בחיים של החיילים בחרדת קודש. מעבר לכך, יש פער בין התודעה של הלוחמים בשטח לבין המסרים של ההנהגה. בתור חיילים פשוטים אנחנו יודעים שלצבא יש יכולת להתמודד עם ארגון טרור, מורכב ככל שיהיה, ולהכריע אותו – אבל בלי תודעת ניצחון שמגיעה מלמעלה אנחנו יכולים להילחם גם עוד שלוש שנים בלי לסיים".

ומה דעתך לגבי רעיונות להפסיק את המלחמה עוד לפני שהושגו יעדיה?

"כאזרח הייתי נכנס לסוגיה הזאת, אבל כחייל זה לא מקומי. הצבא אמור ליישם החלטות, ואנחנו כחיילים מוכנים ליישם כל החלטה. הבעיה היא שאנחנו נתקלים בעיקר בהתלבטות. זה מתסכל. אנחנו עוזבים הכול – את הבית, את העבודה, את העסק – ובאים להילחם, אבל אז פוגשים הססנות. אני אומר, אם אתם לא רוצים לנצח, אל תקראו לנו. תסיימו את המלחמה הזאת וזהו. אבל אם אתם כן רוצים לנצח, תנו לנו להילחם עד לניצחון".

"חיי המילואימניקים בכלל לא נמצאים על סדר היום הציבורי"

באחד ביולי נפל רס"ר (במיל') נדב אלחנן נולר ז"ל, חבר ותיק וטוב של אחירם. זה לא החבר הראשון שהוא איבד מאז תחילת המלחמה, אבל הנפילה של אלחנן טלטלה אותו במיוחד.

"כל אדם שנופל זה עולם ומלואו, אבל כשמגיעים למספרים כל כך גבוהים של נופלים כבר מתפתחת אדישות. הנופלים עוברים לידנו ורובנו אפילו לא טורחים לקרוא את השם שלהם, להבין מיהם, לכאוב אותם לרגע. לצערי, רק כשהאבל דופק לך בדלת, אתה מבין את המשמעות שלו", הוא אומר. "האדישות הזאת קיימת גם בקרב הציבור ובעיקר בקרב ההנהגה".

לדברי אחירם, חובה עלינו, כאזרחי המדינה, לעצור מול כל שם של נופל ולתת לו כבוד. אבל זהו רק צידו האחד של המטבע. "אני רוצה שיכבדו אותנו ויעריכו אותנו גם בעודנו בחיים", הוא מדגיש. "אנחנו מסכנים את הגוף ואת הנפש שלנו בשביל המדינה והאזרחים, ולא צריך שהאותיות ז"ל יופיעו ליד השם שלנו כדי לקרוא לנו גיבורים. זה לא עוזר. אנחנו לא צריכים שיאהבו אותנו גיבורים מתים".

איך היית רוצה שההנהגה תתייחס לחיילים ולמשרתי המילואים?

"מההנהגה אני מצפה לקבל גיבוי: גם במערכה עצמה, וגם בחיים שבחוץ. כרגע ההרגשה היא שהכול נמצא על השולחן – היחסים הבינלאומיים, המצב הכלכלי, החטופים, המפונים; הכול חוץ מאיתנו. אני לא מזלזל באף אחד מהנושאים האלה, כולם חשובים, אבל לא יכול להיות שהחיים של המילואימניקים לא יהיו גם הם על סדר היום הציבורי. ביום שבו נדב נפל, כולם עסקו רק בשאלה אם להחזיר את החשמל לעזה או לא, התחושה היא שתוקעים לנו סכין בגב. צריך להבין שהניסיונות להשביע את דעת הקהל העולמית לא רק מסיטים את השיח מאיתנו, אלא גם מביאים לקבלת החלטות שמקשה עלינו להילחם – הרי החזרת החשמל לעזה מסייעת גם לחמאס, ורוב הסיוע ההומניטרי מגיע בסופו של דבר לידי המחבלים ומאפשר את התחזקותם. במקום זאת, אפשר למצוא פתרונות יצירתיים שיתמכו ביחסים הבינלאומיים אבל גם יאפשרו לנו לחימה אגרסיבית ורציפה. מעבר לכך, אנחנו גם רוצים לראות מעטפת תמיכה לנו ולמשפחות שלנו. זה אומר לקבל סיוע כלכלי אמיתית, ולא הטבות מזדמנות כאלו ואחרות, כי לא ייתכן שהמילואימניקים יישאו גם בנטל הזה".

ומה אתה מצפה מהציבור הישראלי?

"יש אנשים מדהימים שמאז השבעה באוקטובר רק תומכים בחיילים, בפצועים ובמשפחות הקורבנות. עם זאת, רוב האזרחים כבר חזרו מזמן לעיסוקם, גם ברמת הנתינה וגם ברמת המעורבות הרגשית. זה מובן. לא ציפיתי שההירתמות שהייתה בתחילת המלחמה תימשך בכזה היקף, ובסופו של דבר אנחנו נלחמים בשביל שהעורף יוכל לקיים חיי שגרה, אבל כן קשה לי עם האדישות שנוצרה בחברה ועם הניתוק מקשיי המילואימניקים".

מה אפשר לעשות כדי לעזור למילואימניקים?

"אנשים יודעים להגיד 'כל הכבוד' ואפילו להכניס את היד לכיס ולתרום, אבל כשזה פוגש אותם במקומות מאתגרים הם לא תמיד יודעים איך לתמוך. אני לא אומר שכולם צריכים להתנדב, אבל יש דרכים אחרות לשאת בנטל: אפשר להעסיק עובד שמשרת במילואים למרות הקשיים שכרוכים בכך, ובאופן דומה לגלות סבלנות כלפי עובדים שחוזרים ממילואים ומתקשים להסתגל מחדש לשגרה; אפשר לתמוך במשפחות של משרתי המילואים, ובמיוחד בנשים שנמצאות עם הילדים לבד בבית; ובאופן כללי אפשר וצריך, כחברה, לגלות רגישות לעזור לאחר גם אם לא ברור לנו עם אילו קשיים הוא מתמודד".

"אולפני הטלוויזיה הפכו לגני ילדים"

אחת המילים הרווחות ביותר מאז תחילת המלחמה היא "אחדות". אנחנו פוגשים אותה כמעט בכל צומת, בדמות שלטים שקובעים "ביחד ננצח"; שומעים אותה בנאומים של פוליטיקאים; תופסים אותה בהכרזות של מפקדים; קוראים אותה בפוסטים, מזמזמים אותה בשירים – אבל מבחינת אחירם לוי, האחדות, כרגע, היא בעיקר סיסמה נחמדה.

"אני מסתכל על אולפני הטלוויזיה והם הפכו לגני ילדים", הוא אומר. "קשה לי לראות את המנהיגים שלנו משתלחים זה בזה ומלבים תככים. הגענו למצב שבו הממשלה היא של הימין והצבא של השמאל. זה לא יכול להיות. אני רוצה לפנות לכל הדרג הפוליטי והביטחוני וגם לגופי התקשורת ולהגיד – תגלו אחריות. לפני שאתם מדברים, תחשבו פעמיים ותשאלו את עצמם אם אתם מוסיפים אהבה או שנאה, יוצרים אחדות או פילוג".

לדברי אחירם, יש פער ניכר בין האופן שבו ההנהגה והחברה הישראלית מנהלות מחלוקות לבין האופן שבו החיילים ומשרתי המילואים מנהלים אותן. "בקרב המילואימניקים יש אחדות גבוהה. אנחנו מצליחים לקיים שיח מורכב ולחלוק זה על זה בצורה מכבדת. לפעמים אני מרגיש שיש כאן שני יקומים מקבילים – היקום של המילואים והיקום של העולם שבחוץ".

ואיך בכל זאת אפשר לחזק את האחדות ב"עולם שבחוץ"?

"ההנהגה צריכה לקחת אחריות על האחדות בעם – זאת אמורה להיות המשימה מספר אחת של הכנסת. זה מתחיל בדברים שנאמרים בין הפוליטיקאים עצמם וממשיך לאמירות שאנחנו שומעים בתקשורת. אנחנו מוכרחים להפוך את האחדות מסיסמה לפרקטיקה, ולהבין שאם נמשיך להתחלק לשבטים ומחנות, ואם לא נלמד איך לבנות עתיד משותף ביחד – אנחנו פשוט לא נהיה פה".

"צריכים אותי, אז אני שם"

נכון להיום אחירם לוי חזר לחייו האזרחיים, אבל ברור לו שבכל רגע נתון יכולים לקרוא לו שוב למילואים. ברור לו גם שאם יקראו לו הוא יגיע. בינתיים, כל עוד הוא בביתו, הוא מנסה לייצב את הזוגיות הטרייה שלו, להסתגל למקום מגוריו החדש, וגם למצוא סוף סוף עבודה. בין לבין, הוא עוד יוצא לשטח, אבל הפעם בתפקיד המתנדב.

לצד תרומתו הרבה כלוחם, אחירם הקים לאחרונה חמ"ל סיוע לחיילים בשם "חמ"ל האחדות", שנושא את הסלוגן "כי אין לנו דרך אחרת". אחירם ושאר מתנדבי החמ"ל נודדים בין אזורים שונים בארץ, מחלקים מזון וציוד לחיילים, ובעיקר משדרים להם: אנחנו רואים אתכם.

איך אתה מצליח לגייס מוטיבציה להמשיך לשרת ולהתנדב?

"מה שמחזק אותי זאת הידיעה שעם ישראל כבר חווה אירועים קשים בהיסטוריה, ועבר אותם. כשנשארים עם מבט צר קשה מאוד לקום, אבל ממבט כזה, שרואה בנו חלק משרשרת הדורות של עם ישראל, אני מצליח להתרומם. מעבר לכך, אני גם מבין שאין מישהו אחר שיעשה את זה בשבילי ובשביל המשפחה שלי. צריכים אותי, אז אני שם".

עכשיו, אחרי שהדברים יצאו בכזה כאב, מהו המסר שלך להנהגה?

"המסר הראשון הוא: קחו אחריות ותראו לנו שאנחנו חשובים. שימו את החיים שלנו על כף המאזניים כשאתם מקבלים החלטות, ותנו לנו תמיכה אמיתית. המסר השני הוא: אל תשחקו בנו. אם אתם רוצים לנצח את המלחמה, תנו לנו להילחם כמו שצריך ולהכריע. רק אל תשאירו אותנו במצב הביניים הזה כי נמאס לנו להקריב את החיים שלנו על מזבח ההססנות שלכם".

הפוסט הבאתם אותנו? אז תנו לנו לנצח: קולות המילואימניקים מהשטח הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

מטרתה העליונה של תנועת הביטחוניסטים היא להבטיח את ביטחון ישראל לדורות. בבסיס מטרה זאת נמצאות שתי הבנות מרכזיות: הראשונה היא שביטחון המדינה לא יכול להתקיים בריק, אלא תלוי במערכת רחבה של גורמים מדיניים, כלכליים וחברתיים. ההבנה השנייה היא שבשביל לקבל החלטות מושכלות, יש צורך לבנות אסטרטגיה רחבה שנשענת על העבר וצופה אל עבר העתיד.

הבנות אלו הביאו את תנועת הביטחוניסטים לגבש חזון לאומי ברור, שנבנה מתוך מחקר מעמיק, ונוגע בכל השדות המעצבים של החברה הישראלית. בכתבה זו יתמקד אל"מ (מיל') אילן דיקשטיין בהקמת המשמר הלאומי – רעיון שקיים כבר זמן מה אך טרם הגיע לכדי מימוש.

רקע – מעבירות פליליות לבעיית משילות

מדינת ישראל מתמודדת כבר שנים רבות עם בעיות של ביטחון פנים, שכוללות פעילות פלילית, אירועי פח"ע (פעילות חבלנית עוינת), טרור חקלאי ועוד. בשם התקינות הפוליטית הגורמים הרשמיים נמנעים מלומר זאת בקול רם, אך ידוע לכל שרוב הפעילות הזאת מגיעה מצד הציבור הערבי והבדואי, ופעמים רבות היא נעשית מטעמים לאומניים מובהקים.

המגמה הזאת פרצה בצורה קשה וכואבת באירועים שקדמו למבצע "שומר החומות". כזכור, בחודש מאי 2021 החלו מהומות במאות מוקדים ברחבי המדינה, שכללו הצתות, יידויי אבנים והפרות סדר. במהלך המהומות נהרגו שלושה אזרחים, נפצעו מאות אחרים, ונגרם נזק לרכוש בשווי של עשרות מיליוני שקלים. על פי הערכות גורמי הביטחון, כ-90% ממשתפי המהומות היו ערבים בעלי אזרחות ישראלית.

אירועים אלו ניערו את המערכת, וגרמו לנו להבין שיש כאן בעיית משילות חמורה, וזירה ביטחונית לכל דבר עניין שמצריכה מענה ממוקד. כך עלה הרעיון להקים משמר לאומי שיתבסס בעיקרו על אזרחים מתנדבים, ויהווה שכבת הגנה נוספת בשגרה ובחירום.

מאז 2021, רעיון המשמר הלאומי הולך ומתגבש, אך טרם יצא אל הפועל. העיכוב נגרם בין היתר בגלל מחלוקות שונות הנוגעות לאופיו של המשמר. כך למשל נבחנות השאלות: האם המשמר יורכב ברובו ממתנדבים או יתבסס דווקא על לוחמים בשירות? האם המשמר יחליף את מג"ב או יתקיים לצידו? האם המשמר יהיה כפוף למשטרת ישראל או למשרד הפנים? וגם: באילו גזרות הוא יפעל? מה יהיה תחום אחריותו? כמה סמכות תינתן לו?

למרות המחלוקות, לרוב מקבלי ההחלטות כבר ברור שבדרך זו אחרת צריך להקים משמר לאומי שיהיה אמון על ביטחון הפנים, בדגש על אירועים לאומניים. אם יתרחש עוד אירוע כמו "שומר החומות", ובמיוחד בימים אלה כשאנחנו נמצאים במלחמה גם בחזית הדרומית וגם בחזית הצפונית – אנחנו עלולים למצוא את עצמנו מול תרחיש שאנחנו פשוט לא ערוכים אליו.

אל"מ (מיל') אילן דיקשטיין: החזון להקמת משמר לאומי

להסתכל לבעיה בעיניים

המצב הנוכחי:

מדינת ישראל והמשטרה נמנעות מלהגדיר את שורש הבעיה, אבל האמת היא שכולם יודעים שיש כאן מגזר אחד שבאופן שיטתי פוגע במגזר אחר. בהרבה מקרים, אירועי גניבה, הטרדה או חבלה נעשים לא רק במישור הפלילי, אלא גולשים למישור הלאומני ומקבלים חיזוק מאידיאולוגיה ג'יהאדיסטית. יתר על כן, האנשים שמבצעים את הפעילות הפלילית יכולים באותה קלות לבצע בהמשך פעילות לאומנית. באופן דומה, גם כלי הנשק שמשמשים באירועים פליליים יכולים לסובב קנה ולהתהפך על הציבור היהודי באירוע לאומני – כך שיש כאן מסלול הסלמה מסוכן.

עלינו להבין כי ערביי ישראל חיים בתוך המדינה, בלי גדר שמגבילה את תנועתם, אך יש ביניהם קבוצות רבות שמביעות הזדהות עם הרעיון הלאומני הפלסטיני ומגלות עוינות לרעיון הציוני. אויבינו מבחוץ כבר מבינים זאת היטב ולכן תומכים באותן קבוצות עם משאבים ואמצעים, ומנסים לגייס אותן לחתרנות כנגד מדינת ישראל. כך התגבשה בישראל חזית לחימה נוספת שהיא חזית הפנים. בשגרה או בחירום היא עלולה להפוך לחזית מבצעים עצמאית, כפי שקרה במבצע "שומר החומות", ובזמן מלחמה היא עלולה להפוך לזירת לחימה נוספת ולבעור במקביל ליתר החזיתות. למרות הסכנות, אנחנו עדיין ממשיכים לעטוף את הבעיה ולא באמת מוצאים לה פתרון.

באידיאל:

• להגדיר את הבעיה: הגיע הזמן להפסיק להסתתר מאחורי התקינות הפוליטית, ולומר חד וחלק שיש בעיה קשה של פעילות פלילית ומעשי טרור מצד קבוצות משמעותיות בתוך החברה הערבית בישראל, זאת בצד ההבנה הברורה שחלק ניכר מערביי ישראל הם אזרחים נאמנים ותורמים. פעילויות אלו מייצרות בעיית משילות קשה באזורים נרחבים במדינה.
• להגדיר את תרחישי הייחוס: חזית הפנים במדינת ישראל היא חזית לחימה לכל דבר ועניין, וכך צריך להתייחס אליה. יש להמשיג את כל תרחישי הייחוס בחזית זו, ולהבין את האיומים שמולם אנחנו ניצבים. איומים אלה כוללים פגיעה בבסיסים עורפיים, אובדן משילות במגזר הערבי, פגיעה בתשתיות לאומיות, שיתוק צירי תנועה מרכזיים, פגיעה ביישובים יהודיים, פרעות בערים מעורבות ועוד. נוסף על כך, יש לקחת בחשבון שהחזית הזאת יכולה לבעור באופן נפרד או במקביל לחזיתות אחרות כחלק ממלחמה רב-זירתית.
• לפעול בשגרה, להיערך לחירום: המשמר הלאומי מוכרח לראות לנגד עיניו תרחיש של מלחמה, אך בפועל מרבית פעילותו תתבצע בזמן שגרה. לפעילות בשגרה יש שתי מטרות חשובות: הראשונה היא אימון הכוחות לקראת מצב חירום או מצב מלחמה, כך שבשעת הצורך הם יהיו מאומנים מספיק. המטרה השנייה היא לגדוע את האיומים בשטח כבר בראשיתם, ובכך לצמצם ואף למנוע את הבעיות שעלולות להתפרץ בזמני חירום ובמלחמה.

להקים כוח מקצועי וייעודי

המצב הנוכחי:

השמירה על ביטחון הפנים נמצאת בתחום האחריות של משטרת ישראל, אך במצבי חירום המשטרה לא תמיד ערוכה מבחינת יכולות וסד"כ, ואז צה"ל נאלץ להתערב גם הוא. ההתערבות של צה"ל בעניינים של ביטחון פנים יוצרת שתי בעיות עיקריות. ראשית, מדובר במעמסה גדולה על צה"ל שממילא נדרש לפעול בחזיתות רבות. שנית, כאשר צה"ל נלחם מול אזרחים של המדינה, נוצר מאזן כוחות מורכב שעלול לסכן את הדמוקרטיה.

ראוי לציין שההתערבות של צה"ל בעניינים של ביטחון פנים לא נובעת רק מהצורך להגן על האזרחים, אלא גם מהצורך לאפשר את המשך פעילותו התקינה של הצבא עצמו. ישראל היא מדינה קטנה עם צבא קטן, ולכן אותם כוחות נדרשים לפעול בגזרות שונות. העתקת כוחות צה"ל מזירה לזירה נעשית בקווי פעולה פנימיים, כלומר דרך צירי תנועה שנמצאים בפנים הארץ. אם יש התפרעויות אזרחיות שמובילות לחסימה של צירים או מונעות גישה לבסיסים – כפי שקרה עם בסיס נבטים במבצע "שומר החומות" – צה"ל מתקשה לבצע את פעילותו. המציאות הזאת מטרידה מאוד את צה"ל, ומאלצת אותו להקצות כוחות ומשאבים כדי להתמודד עם זירה שכלל לא אמורה להיות באחריותו.

באידיאל:

• לשחרר את צה"ל מביטחון הפנים: יש להוריד מצה"ל את כל העיסוק בביטחון פנים, כדי לאפשר לו להתמקד בתפקידיו האחרים וכדי למנוע חיכוך בין הצבא לאזרחים.
• לדאוג לפתרון הולם לכל בעיות הפנים: בשביל לאפשר לצה"ל להתנתק לגמרי מהעיסוק בחזית הפנים, יש לבסס גופים שערוכים גם מבחינת יכולות וגם מבחינת סד"כ לכל תרחיש פלילי ולאומני שעשוי לערער את היציבות בפנים הארץ.
• משמר לאומי מקצועי: כיוון שמשטרת ישראל לא יכולה להתמודד לבדה עם כל תרחישי הייחוס בביטחון הפנים, יש להקים משמר לאומי מקצועי, שיורכב מלוחמים מיומנים בסדיר ובמילואים. חשוב להבין שההצעה המקורית – להקים משמר מבוסס מתנדבים – אינה מספקת. ראשית, המקצועיות והמחויבות גבוהים יותר במערך שאינו התנדבותי, ומאחר שמדובר בזירה רגישה מאוד שבה כל טעות עלולה לגרום לפגיעה באזרחים, אי אפשר להתפשר על כוחות שאינם מיומנים. שנית, בעת חירום מרבית המתנדבים ילכו ליחידות האם שלהם, וכך לא יישארו די כוחות במשמר הלאומי.

משמר הגבול כמשמר לאומי – להגדיר מחדש את המשימה, הגזרה ואופי הפעילות

המצב הנוכחי:

לצד צה"ל ומשטרת ישראל פועל במדינה גם כוח מג"ב. מצד אחד מדובר בכוח סמי-צבאי, אך מצד שני הגוף כפוף למשטרה ואמון בעיקר על עניינים של ביטחון פנים. המעמד של מג"ב הופך אותו לכוח עתודה שיושב "לא פה ולא שם", ונקרא לסייע במגוון רחב של משימות, בלי שיהיה לו תחום סמכות ברור, ובלי שתהיה לו התמקצעות בגזרה מסוימות או במשימה מוגדרת.

באידיאל:

אחת הדרכים לטפל בנושא באופן יעיל היא להפוך את מג"ב למשמר לאומי, מהלך שיצריך מספר שינויים:

• לשנות את השם של מג"ב: השם מג"ב (משמר הגבול) הוא שם ארכאי שכבר מזמן לא משקף את תפקידו של הארגון, שכן צה"ל הוא זה ששומר על גבולות המדינה. אם כך, השם "משמר לאומי" מתאים יותר.
• להגדיר תחומי אחריות: לכוחות המשמר הלאומי צריכים להיות תחום אחריות ברור ורשימת משימות ויעדים שעל פיהם הוא יימדד. על פי הגדרת התפקיד, המשמר יעסוק בעניינים של ביטחון פנים, תוך התמקדות בפשעים לאומניים ובפעילות פלילית שנעשית בחברה הערבית. בין היתר הוא יעסוק בפח"ע, בהברחות אמל"ח, בטרור חקלאי ובפרוטקשן. ראוי להדגיש כי הגדרה זו תהיה משמעותית גם במלחמה בפשיעה בתוך מגזר הערבי, נושא שמדינת ישראל מחויבת לטפל בו, בראש ובראשונה עבור המגזר הערבי עצמו.
• להגדיר גזרת פעולה ברורה: המשמר החדש יפעל רק בשטח מדינת ישראל, ולא יתעסק כלל ביו"ש או בגזרת עזה. נוסף על כך, יש להכשיר את הכוחות לפי מרחבי פעילות ספציפיים. החלוקה לפי גזרות תהווה מכפיל כוח משום שברגע שהכוחות יתמקצעו בשטח מסוים ובאופי ספציפי של פעילות, הם יוכלו לפעול בצורה הרבה יותר יעילה גם עם סד"כ קטן.
• יוזמה מול תגובתיות: משטרת ישראל פועלת בעיקר באופן תגובתי – יש בעיה והיא באה לפתור אותה. צה"ל, לעומת זאת, נוקט יותר פעילות יזומה ומניעתית כדי לחזק את ההרתעה ולמנוע הסלמה. גם המשמר הלאומי צריך לאמץ קו זה, ולנקוט צעדים יזומים כדי לחזק את המשילות בפנים הארץ.

לפתור את סוגיית השייכות של המשמר הלאומי

המצב הנוכחי:

אחד הגורמים שמעכבים את הקמת המשמר הלאומי הוא שאלת השייכות שלו. יש הסבורים שהמשמר הלאומי צריך להיות כפוף למשטרת ישראל, ממש כפי שמג"ב כפוף למשטרה. מנגד, יש הסבורים שהמשמר הלאומי צריך לפעול כגוף נפרד שכפוף ישירות למשרד לביטחון פנים. יש טענות מוצדקות לכאן ולכאן, אך כל עוד הסוגיה לא נפתרת, אי אפשר להתקדם לכדי הקמת המשמר.

באידיאל:

• שלב ראשון – להכפיף את המשמר הלאומי למשטרת ישראל: לפחות בשנים הראשונות, כדאי שהמשמר הלאומי יפעל תחת המשטרה, בדומה למג"ב. זה גם ימנע חיכוכים פוליטיים ויזרז את הקמת המשמר, וגם יבטיח שהמשטרה תישאר הריבון בתחום ביטחון הפנים.
• גידור ובידול המשמר הלאומי: למרות השיוך למשטרה, חשוב לגדר את המשמר הלאומי גם מבחינת המשימות וגם מבחינת כוח האדם והמשאבים שמוקצים לו. הגידור הזה ימנע מהמשטרה להשתמש בו ככוח עתודה שאפשר לנייד לפי הצורך, ויאפשר לו לפעול בחופשיות בגזרתו.
• בהמשך – לשקול להכפיף את המשמר למשרד לביטחון לאומי: לאחר מספר שנים, אפשר לבחון את המצב מחדש ולשקול אם נכון להפריד את המשמר הלאומי מהמשטרה ולהכפיפו ישירות למשרד לביטחון לאומי. חשוב להדגיש כי גם במצב כזה משטרת ישראל תישאר הריבון על תחום ביטחון הפנים.

לבנות את הכוח בחוכמה ובהדרגה

המצב הנוכחי:

כאשר מסתכלים על מג"ב – הכוח שממנו ככל הנראה ייבנה המשמר הלאומי – אפשר לראות מספר בעיות. ראשית, המטה של מג"ב לא מספיק חזק, היכולות המודיעיניות שלו לוקות בחסר, ואין לו מערך גיוס שתואם את צרכיו. שנית, מג"ב רגיל לפעול בפלוגות, ולא מורגל בעבודה בסדר גודל של גדודים וחטיבות. שלישית, אין ניצול נכון של כוח האדם במג"ב, גם בסדיר וגם במילואים: נכון להיום קיימות פלוגות מילואים רבות של מג"ב, אך הן כמעט לא מגיעות לימי מילואים ולכן לא מספיק מאומנות. יתר על כן, חוק המילואים לא מוחל על מערך המילואים של מג"ב באותו האופן שבו הוא מוחל על מערך המילואים של צה"ל.

באידיאל:

• חיזוק המטה: המטרה היא להפוך את מפקדת מג"ב – לימים מפקדת המשמר הלאומי – לגוף שהוא לא רק בונה כוח, אלא גם מפעיל כוח. כלומר, לגוף בעל אחריות ברורה ויכולת גבוהה לבצע משימות. בשביל לאפשר זאת, יש לחזק את מטה המשמר באמצעות הקצאת משאבים ואמצעים כמו מערכות מידע ומערכות שליטה ובקרה; לשפר את יכולות איסוף המודיעין של המשמר, בין היתר דרך הסדרת שיתוף הפעולה עם שב"כ; ולהקים מערך גיוס אשר יאפשר גיוס נרחב של כוח אדם איכותי.
• הגדלת הסד"כ: כוח האדם הוא המשאב החשוב ביותר. בשביל להגדיל את סדר הכוחות שישרת במשמר הלאומי, נדרשת חשיבה רב-מערכתית. למשל: להחזיר את השירות הסדיר לשלוש שנים מלאות, וכך אפשר יהיה להקצות יותר חיילים למשמר הלאומי. צעד אפשרי נוסף הוא לגייס אוכלוסיות שלא מגויסות כיום ממגוון סיבות, כמו החרדים, מתוך הנחה שיהיה להם נוח יותר לשרת בגוף הפועל במבנה של מג"ב ויכול לאפשר להם לשמור על אורחות חייהם ביתר קלות. נוסף על כך, אפשר למשוך יוצאי מילואים מיחידות קרביות בצה"ל לשירות במשמר הלאומי. במקביל לכל הצעדים הללו, גם חשוב לבנות את התדמית של המשמר הלאומי בעיני הציבור, ולהציע תנאי שירות מועדפים, כדי למשוך כוח אדם איכותי בעל מוטיבציה גבוהה.
• תכנון מכפילי כוח: לצד הגדלת הסד"כ, צריך לדאוג שלגדודים ולחטיבות שירכיבו את המשמר הלאומי יהיו מכפילי כוח נוספים שיאפשרו גם לכוח קטן יחסית לבצע הרבה. חלק ממכפילי הכוח כבר הוזכרו כאן והם כוללים גיוס כוח אדם איכותי, תוכנית הכשרה מקיפה, התמקצעות בגזרה מסוימת, שיפור יכולות התצפית ויכולות הפיקוד ושליטה, חיזוק מערך המודיעין ועוד.
• הדרגתיות: הקמת המערך צריכה להיעשות בצורה הדרגתית, בשלושה שלבים עיקריים – טווח קצר (שנה), טווח בינוני (שלוש שנים), וטווח ארוך (חמש עד שבע שנים). רצוי להתחיל ממרחב אחד, להתבסס ורק אז להתפשט ליתר המרחבים. השאיפה בסוף היא שבכל מרחב תהיה חטיבה ייעודית שבנויה מגדוד סדיר ומכמה גדודים מילואים.
• ניצול מיטבי של כוח האדם: יש להסב את פלוגות המילואים של מג"ב לפלוגות מילואים של המשמר הלאומי. נוסף על כך, יש לאגד את פלוגות המילואים ולדאוג לחמש ולאמן אותן, ממש כפי שנעשה בצה"ל.
• שכבת מתנדבים: על המערך הסדיר ומערך המילואים של המשמר הלאומי אפשר להוסיף שכבה של אזרחים מתנדבים שיכולו לתגבר בשגרה ובחירום. גם את המתנדבים צריך לארגן ביחידות מסודרות ולאמן היטב. כמו כן, יש לשבץ את המתנדבים על פי אזור מגוריהם כדי שיוכלו להיענות לקריאה באזור בהקדם האפשרי. עם זאת, חשוב לזכור שבחירום ובמלחמה מרבית המתנדבים יפנו לשירות ביחידות האם שאליהן הם משתייכים, כך שמדובר בכוח משלים בלבד. בהקמת מערך המתנדבים אפשר להתבסס על מערכים קיימים כמו כיתות הכוננות שמגינות על היישובים, פלוגות התערבות וגדודים עירוניים למיניהם.

להקים ועידה בין-משרדית

המצב הנוכחי:

כפי שצוין, רעיון הקמת המשמר הלאומי עלה כבר שנת 2021, והחל משנת 2023 מקודם בוועדות ממשלתיות – אך הוא טרם קרם עור וגידים. כרגע הרעיון נידון בעיקר במשרד לביטחון לאומי, אך חשוב להבין שמדובר בבעיה רב-מערכתית שמצריכה גיבוש מדיניות רב-תחומית.

באידיאל:

• יש להקים ועדה בין-משרדית שתכלול נציגים של המשרד לביטחון לאומי, משרד הביטחון, משרד האוצר, משרד המשפטים וכל גורם רלוונטי אחר. זוהי הדרך היחידה להצליח לגבש מדיניות כוללת ולהצליח להוציא את התוכנית אל הפועל.

לא להתעלם, לפעול: סיכום ומסקנות

תחום ביטחון הפנים נמצא באופן רשמי תחת אחריותה של משטרת ישראל, אך כפי שאנחנו רואים פעמים רבות – מי שנותן את המענה בפועל הוא צה"ל. הסיבה לכך היא שישנן פעילות פליליות בעלות אופי לאומני שמצריכות מענה סמי-צבאי, כזה שמשטרת ישראל לא ערוכה לתת.

לא ייתכן שהגוף הביצועי הכמעט יחיד בישראל יהיה צה"ל. זה מצב שגוי גם מבחינה מבצעית וגם מבחינה חוקית ודמוקרטית. האידיאל הוא להוציא מצה"ל את כל תחומי האחריות שנוגעים למענה פנים, ולהעביר את האחריות הזאת לידי המשטרה והמשמר הלאומי, תוך הקצאת משאבים וכלים מתאימים. מהלך כזה יוריד הרבה עומס מצה"ל ויאפשר לו להתמקד בייעוד האמיתי שלו: התמודדות עם אויבים מבחוץ.

הדרך היעילה והנכונה ביותר להקים משמר לאומי היא להתבסס על כוח מג"ב שכבר קיים ופועל כיום במתכונת דומה, אך לשדרג אותו ולדייק את משימותיו. בשונה ממג"ב, שמשמש כיום כוח עתודה בידי המשטרה וצה"ל, למשמר הלאומי יהיו סמכויות ברורות ותחומי גזרה מוגדרים. ייעודו יהיה לטפל בפעילות פלילית על רקע לאומני, תוך התמקדות במגזר הערבי שממנו יוצאת מרבית הפעילות הזו.

עוד בשונה ממג"ב, המשמר הלאומי יפעל לפי מרחבים גיאוגרפיים, יֵדע להילחם בסדר כוחות גדול של גדודים וחטיבות, ויחזיק במערך מילואים מאוגד ומאומן. לצד חיילי הסדיר והמילואים, אפשר יהיה גם לשלב במשמר הלאומי מערך של מתנדבים שיסייעו בתגבור לפי הצורך. כפי שצוין, בשלב הראשון המשמר הלאומי יהיה כפוף למשטרת ישראל, אך עם הזמן אפשר יהיה להפוך אותו לארגון נפרד בעל זהות ברורה ויכולת מקצועית מובחנת.

יש להבין שהרעיון להקים משמר לאומי נכון כבר שנים רבות, אבל עכשיו – כשאנחנו בעיצומה של מלחמה רב-זירתית – הוא הפך מעניין חשוב לעניין בהול שיש להוציא בדחיפות מן הכוח אל הפועל.

הפוסט באידיאל – חזון תנועת הביטחוניסטים, והפעם: הקמת משמר לאומי הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

מטרתה העליונה של תנועת הביטחוניסטים היא להבטיח את ביטחון ישראל לדורות. בבסיס מטרה זאת נמצאות שתי הבנות מרכזיות: הראשונה היא שביטחון המדינה לא יכול להתקיים בריק, אלא תלוי במערכת רחבה של גורמים מדיניים, כלכליים וחברתיים. ההבנה השנייה היא שבשביל לקבל החלטות מושכלות, יש צורך לבנות אסטרטגיה רחבה שנשענת על העבר וצופה אל עבר העתיד.

הבנות אלו הביאו את תנועת הביטחוניסטים לגבש חזון לאומי ברור, שנבנה מתוך מחקר מעמיק, ונוגע בכל השדות המעצבים של החברה הישראלית. בכתבה זו ידון ד"ר עומר דוסטרי בתפיסת הביטחון של ישראל – תפיסה שעוצבה עם קום המדינה, ומאז לא עודכנה.

רקע – הרתעה, התרעה, הכרעה: תפיסת הביטחון העכשווית של מדינת ישראל

בשנות החמישים של המאה הקודמת גיבש דוד בן-גוריון את תפיסת הביטחון של ישראל. מקובל להניח שבן-גוריון נשען בתפיסתו על יסודות שהופיעו במאמר "קיר הברזל" של זאב ז'בוטינסקי. בדומה לכתוב במאמר, גם בן-גוריון סבר שיש להקים צבא חזק ולבנות עוצמה לאומית כדי לעצור כל ניסיון תקיפה מצד אויבינו, עד שאלה יבינו שאי אפשר לגרש או להשמיד אותנו, ולבסוף ישלימו עם קיומנו. תפיסת הביטחון של בן-גוריון, המכונה גם "משולש הביטחון", כוללת שלושה רכיבים מרכזיים:

• הרתעה: מדינת ישראל צריכה להראות עליונות צבאית כדי להרתיע את האויבים שלה, ולגרום להם להבין שלא כדאי להם לתקוף אותה. מאחר שישראל נמצאת בעמדת נחיתות מבחינה גיאוגרפית ודמוגרפית, ההרתעה הישראלית בנויה בעיקר על בריתות משמעותיות, כלכלה חזקה ויתרון טכנולוגי.
• התרעה: מדינת ישראל צריכה לפתח יכולות מודיעיניות ולעשות שימוש באמצעי התרעה כדי שתוכל להיערך מראש במקרה של תקיפה.
• הכרעה: מרגע שמתרחשת תקיפה או שמתגלה איום ממשי, יש לצאת ולהכריע את האויב.

התפיסה הזאת, לרבות הסדר שהיא מכתיבה: קודם הרתעה, לאחר מכן התרעה ולבסוף הכרעה, אולי התאימה למציאות הגיאופוליטית והצבאית של ראשית המדינה, מציאות שבה התמודדנו עם מדינות עוינות כמו מצרים, ירדן, לבנון, סוריה ועיראק. אולם היום, למעט איראן, אנחנו כמעט לא נדרשים להתמודד עם שחקנים מדינתיים: עם מצרים וירדן יש לנו הסכם שלום, סוריה ועיראק נחלשו בעקבות מלחמות האזרחים, ובלבנון שולטת חיזבאללה. אם כך, האויבים שלנו היום הם לא מדינות אלא ארגוני הטרור – ואויבים כאלה מחייבים תפיסת ביטחון אחרת לגמרי.

לאורך השנים היו ניסיונות מועטים לשנות את תפיסת הביטחון של ישראל. כך, למשל, בשנת 2006 הרחיבה ועידת מרידור את תפיסת הביטחון, והוסיפה לה את רכיב ההתגוננות. אך מעבר לכך, לא נעשו שינויים תפיסתיים ומבצעיים משמעותיים, ומדינת ישראל המשיכה להתבסס על תפיסות מוטעות. התוצאה הישירה של משגה זה הוא אסון השבעה באוקטובר.

כדי למנוע אסון נוסף, מדינה ישראל מוכרחה לבצע כבר עכשיו את העדכונים הנדרשים ולגבש תפיסת ביטחון חדשה שתואמת את המציאות ויודעת לתת מענה לאיומים שנמצאים היום בפתחנו.

ד"ר עומר דוסטרי: החזון לתפיסת הביטחון של ישראל

ההרתעה תבוא מעצם ההכרעה

המצב הנוכחי: מדינת ישראל התמכרה לרכיב ההרתעה. המטרה המרכזית של מרבית המבצעים הצבאיים שעשינו בשנים האחרונות ביו"ש ובעזה הייתה להרתיע את האויב, ולא להכריע אותו. גם במלחמת לבנון השנייה, ישראל לא חתרה להכריע את חיזבאללה ולהשמיד אותו כישות צבאית ושלטונית, אלא הסתפקה בהטלת מורא.

המבצעים וסבבי הלחימה האלה לא הוכיחו את עצמם, מהסיבה הפשוטה שקשה מאוד עד בלתי אפשרי להרתיע ארגוני טרור של אסלאם קיצוני. על מדינות וארגונים עם רציונל מערבי עוד איכשהו אפשר להשפיע, אבל בארגונים כמו חמאס וחיזבאללה האויב מדבר בשפה אחרת לגמרי ולא מורתע בקלות, אם בכלל.

באידיאל:

• היפוך הסדר: ההיסטוריה מראה שאת ההרתעה הכי טובה השגנו באמצעות ניצחונות ברורים במלחמות. אם כך, צריך להפוך את סדר הדברים: קודם כול לחתור להכרעה, ולאחר שנכריע ההרתעה כבר תיווצר מאליה.
• הכרעת חמאס וחיזבאללה: המטרה הדחופה ביותר של מדינת ישראל היא להכריע את חמאס וחיזבאללה. הכרעה כזאת לא רק תוציא אותנו עם ידנו על העליונה, אלא גם תקנה לנו כושר הרתעה אזורי לעשרים השנים הבאות.

התרעה שמתבססת רק על כוונות היא לא התרעה

המצב הנוכחי: כדי להשיג התרעה מוקדמת על ניסיונות פגיעה, מדינת ישראל התמקדה בעיקר בכוונות של האויב וניסתה להעריך עד כמה הוא צפוי לתקוף אותה. הכוונות של האויב הן אכן חשובות, אבל אי אפשר להתעלם מהיכולות שלו. במשך שנים ראינו שחמאס הולך ומתחזק, ובמקום לגדוע את התהליך באיבו אפשרנו לו להימשך מתוך תפיסה שחמאס לא יעז לתקוף את ישראל.

אם נמשיך לבסס את מנגנון ההתרעה שלנו על כוונות משוערות בלבד, אנחנו צפויים לפספס עוד הרבה פרטים חשובים.

באידיאל:

• התרעה מבוססת יכולות: מדינת ישראל וצה"ל צריכים לתת דגש רב על איסוף מודיעין, מתוך מטרה ללמוד את יכולות האויב ולזהות מראש את ההתעצמות שלו.
• פעילות יזומה: אסור לחכות למצב שבו האויב מביע כוונות לפגוע בנו, אלא לפעול כבר ברגע שמתברר שהיכולות שלו מאפשרות לו לעשות זאת.

הכרעה לפני הכול

המצב הנוכחי: כרגע רכיב ההכרעה נמצא בתחתית תפיסת הביטחון הלאומי. בשנים האחרונות מדינת ישראל נמנעה מהכרעה אמיתית של האויב והסתפקה בפעולות ממוקדות מול איומים נקודתיים. גישה זו אפשרה את ההתעצמות של אויבינו, ויצרה את המציאות שבה אנחנו חיים כיום.

באידיאל:

• מדינת ישראל צריכה לחתור להכרעה אמיתית של אויביה. בראש ובראשונה עלינו להכריע את חמאס. אסור להפסיק את המלחמה בעזה עד שלא משמידים את כל היכולות הצבאיות והשלטוניות של הארגון כי אחרת הוא יקום מחדש.
• השלב הבא הוא להכריע את חיזבאללה בגבול הצפון. אי אפשר להסתפק בשקט ארוך טווח כפי שהיה אחרי מלחמת לבנון השנייה. הפעם עלינו לשים סוף לישות שנקראת חיזבאללה, גם אם זה אומר לצאת למלחמה כוללת וקשה בלבנון. אם לא נטפל בחיזבאללה עכשיו, נקבל בעוד חמש או עשר שנים שבעה באוקטובר על סטרואידים.
• אחרי שנסיים עם עזה ולבנון, צריך לפעול לניקוי מוחלט של הטרור ביו"ש. מבצעים נקודתיים של יומיים-שלושה לא יספיקו – יש לצאת למבצע מקיף, חומת מגן 2, ולטהר את כל קיני הטרור שצמחו שם. רק הכרעה מוחלטת בכל החזיתות תעניק לנו שקט וביטחון שנים קדימה.

לתת מקום לרכיב הגיאוגרפי

המצב הנוכחי: מייד עם הקמת המדינה היה ברור למנהיגים – הן מהימין והן מהשמאל – שההתיישבות היהודית היא הבסיס לכול. עם זאת, תפיסת הביטחון הלאומי הנוכחית לא כוללת שום התייחסות להיבט הגיאוגרפי וההתיישבותי. יתרה מזאת, בעשורים האחרונים ישראל ביצעה מהלכים שונים של נסיגות משטחים, מתוך שאיפה תמימה שהדבר יוביל לשקט ולרגיעה.

כפי שההיסטוריה מלמדת, כל נסיגה מהתיישבות יהודית גבתה מחיר כבד. ראינו את זה באוסלו כשיצאנו מאזורים ביו"ש, ראינו את זה ביציאה מרצועת הביטחון בלבנון שהפכה מייד לרצועת טרור, ואנחנו רואים את זה עכשיו בעזה. הרי אם הייתה ברצועה התיישבות יהודית כפי שהיה לפני ההתנתקות, השבעה באוקטובר במתכונתו המזוויעה לא היה יכול להתרחש.

באידיאל:

• התיישבות יהודית היא הבסיס לביטחון, כי בכל מקום שבו אנחנו לא נהיה האויב שלנו יהיה ויצמיח שם טרור. אנחנו חייבים לעודד התיישבות בחוכמה ובתבונה בכל חלקי ארץ ישראל בדגש על אזורי הצפון, הדרום, בקעת הירדן, יו"ש ועזה.

גם לאזרחים יש תפקיד

המצב הנוכחי: לפני מלחמת חרבות ברזל, רוב אזרחי המדינה לא לקחו חלק פעיל במאמץ ההגנה הלאומי. לא הייתה מספיק אחיזה בפריפריה ובשטחי החקלאות שנמצאים על הגבולות, כיתות הכוננות ביישובי הספר לא היו ערוכות ומצוידות, ורק אזרחים מעטים החזיקו בנשק אישי.

אסון השבעה באוקטובר הבהיר שגם לאזרחים יש אחריות לשמור על הביטחון במדינה, ואנחנו כבר רואים שיפור במצבן של כיתות הכוננות ועלייה חדה בביקוש לנשק אישי.

באידיאל:

• תפיסת אדמה נרחבת: עלינו לבסס את השליטה והחקלאות בטריטוריות שנמצאות באזורי ספר, כחלק מתפיסת אדמה נרחבת.
• יישובי ספר כחלק ממערך ביטחון הגבולות: צריך להקים עוד כיתות כוננות, לאמן אותן כראוי ולהעניק להן נשקים ותחמושת.
• משמר לאומי: יש להקים משמר לאומי ולהעניק לו סמכויות נרחבות ותקציבים גדולים כדי לאפשר לו לקחת חלק משמעותי בהגנה על יישובי הספר ועל ערים מעורבות.
• מדיניות חדשה ברישיון נשק: יש לפשט עבור אזרחי ישראל את תהליך הוצאת הרישיון לכלי נשק. בישראל הטרור הוא לא מעבר לגבול – הוא בפנים המדינה, וראינו מקרים רבים שבהם אזרחים עם נשק תפעלו אירועי טרור והצילו אזרחים אחרים.

צמצום התלות צבאית

המצב הנוכחי: בשנים האחרונות הלכה והצטמצמה התעשייה הצבאית בישראל, ובמקביל מדינת ישראל הסתמכה יותר ויותר על יבוא נשק ואמצעי לחימה ממדינות אחרות. במצב כזה שבו ישראל זקוקה למדינות אחרות על מנת להתחמש, היא מאבדת הרבה מעצמאותה הביטחונית ומחופש הפעולה שלה, וחייבת לתת דין וחשבון לאותן מדינות שבהן היא תלויה.

באידיאל:

• יכולות ייצור עצמי: אחד הלקחים המשמעותיים ביותר מהשבעה באוקטובר הוא שצריך להתבסס כמה שיותר על ייצור עצמי של אמצעי לחימה. נכון, מדינת ישראל היא מדינה קטנה עם כמות מוגבלת של כוח אדם, ונראה שלעולם לא נגיע למצב שבו אנחנו ממלאים את כל הצרכים הצבאיים שלנו בעצמנו – אבל ככל שנפחית את התלות שלנו במדינות אחרות, כך נגדיל את כוח המיקוח שלנו ואת היכולת שלנו לפעול באופן עצמאי.

תפיסה חדשה – ביטחון חדש: סיכום ומסקנות

ביטחון הוא מטרה ולא אמצעי, ואין דבר חשוב יותר מהשמירה עליו. עם זאת, מדינת ישראל מחזיקה בתפיסת ביטחון בת 75 שנה – תפיסה שאולי הייתה נכונה בראשית ימי המדינה, אבל כבר מזמן איבדה את אחיזתה במציאות. אסון השבעה באוקטובר היה ההוכחה הכואבת והניצחת לכך.

כדי להצליח לתת מענה הולם לאיומים העכשוויים, עלינו לפתח תפיסת ביטחון חדשה. אם התפיסה הישנה כללה שלושה רכיבים בלבד – הרתעה, התרעה והכרעה – הרי שהתפיסה החדשה צריכה להתייחס גם להתיישבות היהודית, לתפקידו של האזרח בהגנה, ולעצמאות הביטחונית של ישראל. נוסף על כך, אסור לנו להיסחף אחר רכיב ההרתעה, וּודאי שלא לזנוח בגללו את הרכיב החשוב מכולם – ההכרעה. עלינו גם להבין שבשביל להשיג ביטחון ויציבות בני-קיימא עלינו לשלם מחירים כבדים, במיוחד בשעה גורלית זו, שעה שיכולה לעצב את עתיד המדינה לעשורים הבאים.

הכתוב במאמר הוא על דעת המחבר בלבד ואינו משקף בהכרח את עמדת התנועה

הפוסט באידיאל – חזון תנועת הביטחוניסטים, והפעם: תפיסת הביטחון הלאומי הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

נראה כי איטליה נתקלת בקשיים בהתמודדותה עם הטפות השנאה שמשבחות את חמאס ומגנות את היהודים וישראל בפלטפורמות הרשתות החברתיות ובכינוסים פומביים. יש שיאמרו שכיום זוהי תופעה שכיחה למדי במערב – הרי כולנו צפינו במחאות ההמוניות רוויות השנאה באוניברסיטאות ארה"ב וברחובות לונדון. אולם כאן בדיוק טמונה הבעיה, שכן אנחנו עדים לנורמליזציה בפועל של נרטיב השנאה כנגד היהודים, שלרוב מסתתרת מאחורי מסווה של "אנטי-ציונות".

כל מי שסבור שאנטי-ציונות איננה אנטישמיות צריך לשאול את עצמו מהי הציונות אם לא זכותו של העם היהודי לחיות באדמתו ההיסטורית ולהיות עם ככל העמים. נוסף על כך, יש לתהות מדוע איננו רואים תמיכה ביהודים כפי שיש תמיכה בפלסטינים, ומדוע איננו רואים תמיכה בעמים אחרים המבקשים הגדרה עצמית כמו הכורדים, הטיבטים, האויגורים, בני הרוהינגה ואחרים? התשובה היא שהיהודים לנצח משמשים מטרה מועדפת לשנאה.

האנטישמיות יצאה מהצללים: גילויי שנאה פומביים נגד יהודים

בשנים האחרונות, ובחודשים האחרונים ביתר שאת, פועלים באיטליה מטיפים המרגישים חופשי לתקוף מילולית את בני העם היהודי בגין היותם יהודים גרידא. כבר במאי 2021 הצהיר מטיף פקיסטני בשם זולפיקאר קאן בנאום בכיכר המרכזית בבולוניה כי "יהודים הם אכזריים והם משתמשים באינטליגנציה כדי לפגוע באחרים". בנובמבר 2023, במסגרת תוכנית טלוויזיה הפופולרית ""Dritto e Rovescio, אותו קאן פסק כי "בני ישראל הם טרוריסטים ורמאים על פי התנ"ך", והוסיף: "מרמה המשרתת אינטרסים אישיים היא חלק מהדת היהודית". קאן המשיך והילל את חמאס ואת החות'ים בכמה מקרים במהלך הדרשות שלו, ואף העלה לחשבון הפייסבוק שלו תמונות של מחבלי חמאס. האם אין זו אנטישמיות?

ראוי לזכור כי באיטליה קיים "חוק מאנצינו", שנכנס לתוקף ב-1993 וקובע עונשים כבדים לאלו המקדמים אפליה על בסיס גזע, מוצא אתני ודת. ב-9 ביולי 2024, בתגובה לחקירה פרלמנטרית על פעילותו של קאן, התייחס שר הפנים האיטלקי מתאו פיאנטדוסי לעמדותיו של המטיף כ"בלתי פשרניות" וטען כי "…לעיתים קרובות הוא הביע דעות בלתי פשרניות בנוגע למערב, להומוסקסואליות, לתפקידה של האישה ולאחר מתקפת ה-7 באוקטובר – גם לגבי העם היהודי והממשלה הישראלית, והביע את הערכתו למעשים שבוצעו בידי חמאס". שומה על השר פיאנטדוסי להבין שעמדותיו של קאן אינן "בלתי פשרניות" – אלא רוויות שנאה ומסוכנות מאוד.

כמו כן הצהיר פיאנטדוסי כי "מה-1 בינואר 2023 ועד ה-5 ביולי נעצרו 22 אנשים הקשורים לחוגי הטרור והקיצונות הדתיים". מדבריו לא ברור למה הכוונה ב"דתיים" – האם מדובר בבודהיסטים? בהינדים? בנוצרים אוונגליסטים? או שמא היו כולם מוסלמים? ואם האחרון הוא הנכון – מדוע לא להצהיר על כך בריש גלי?

הבה נמשיך: ב-10 באוקטובר 2023, שלושה ימים בלבד לאחר הטבח ב-7 באוקטובר, הצהיר הפעיל הפלסטיני מוחמד חאנון (אימאם מגנואה שמכהן כנשיא איגוד הפלסטינים באיטליה, וצולם לפני שנים בחברת איסמעיל הנייה וחאלד משעל) כי המתקפה של חמאס הייתה פעולה של "הגנה עצמית". טענות כאלו הועלו בריאיון בערוץ הטלוויזיה הממלכתי של איטליה, Rai3. ב-4 בינואר 2024 הילל חאנון את יחיא עיאש, אותו מהנדס שפיתח את מטעני החבלה של חמאס ואת חגורות הנפץ ששימשו בפיגועי התאבדות רבים. כמו כן שיבח חאנון את סאלח אל עארורי, מנהיג בכיר של חמאס בלבנון שנהרג בתקיפת כטב"מ ב-2 בינואר 2024. נוסף על כך, ב-30 במרץ 2024, במהלך הפגנה פרו-פלסטינית מחוץ לתחנה המרכזית של מילאנו, נשא חאנון נאום הסתה שבו קרא להפוך את כל שגרירויות ישראל ליעדים של התנגדות פלסטינית.

חרף כל זאת, גם קאן וגם חאנון עודם חופשיים להטיף מעל במות באיטליה וממשיכים להיות פעילים ברשתות החברתיות. חאנון אף זכה לתמיכת מנהיגים פוליטיים בשמאל באיטליה, כדוגמת לורה בולדריני, ניקולה פראטוייאני, מישל פיראס, אלסנדרו די באטיסטה וסטפניה אסקארי, כפי שדווח מספר פעמים בעיתונות האיטלקית.

אלימות בחסות תמיכה בפלסטינים: הפגנות מדאיגות ברחבי איטליה

חשוב להבין כי ההפגנות הפרו-פלסטיניות אינן עניין פוליטי גרידא. בתאריך ה-27 בינואר 2024, ביום שבו חל יום הזיכרון הבינלאומי לשואה, התקיימה הפגנה פרו-פלסטינית בלתי חוקית בהובלתם של חאנון ופעילים פלסטינים ידועים נוספים בוויה פאדובה במילאנו – רחוב שבו נוכחות גדולה של מוסלמים. במהלך ההפגנה, תושב הרחוב בשם מיכאל מלניק פתח את חלון דירתו והציג שלט קרטון שבו נכתב "שחררו את עזה מחמאס", ומייד זכה לקיתונות של עלבונות ואיומים מהקהל. באופן מעורר תדהמה, זמן קצר לאחר מכן פשטו על דירתו של מלניק שוטרים במסווה אזרחי, חקרו אותו, וניסו להחרים את השלט (ללא הצלחה). מלניק חלק את הסיפור בריאיון לאתר Times of Israel. הריאיון עם מלניק חשף את אופיין האלים של הפגנות "פרו-פלסטיניות" מסוימות ואת האהדה הגלויה לחמאס.

ייתכן שכל אחד מהאירועים הללו לא נראה מאוד משמעותי כשלעצמו, אך התמונה הנוצרת מסך האירועים מעלה תהיות רבות. הרושם שנוצר הוא שאיטליה מטפלת באירועי התמיכה בחמאס ובארגון האחים המוסלמים באופן שונה במובהק בהשוואה לאירועים דומים הקשורים לארגון המדינה האסלאמית (דאע"ש) או לאל קאעידה, וזאת משום שבלב אירועים אלו עומדת הסוגיה הפלסטינית. אם רשויות אכיפת החוק האיטלקיות פעלו במהירות ובחומרה כנגד תומכי המדינה האסלאמית ואף גירשו אותם פעמים רבות מהמדינה, הרי שהמצב שונה בכל הנוגע לסוגיה הפלסטינית, ובעיקר לתמיכה בחמאס.

הסכמים חשאיים עם גורמי טרור?

מאז ה-7 באוקטובר הפגינה ממשלת איטליה בהובלת ג'ורג'ה מלוני תמיכה בישראל, בשונה ממנהיגים אירופאיים אחרים, ועובדה זו מעלה את השאלות אם היעדר פעילות אכיפה נגד תומכי חמאס באיטליה נעוץ במנגנונים פנימיים שמקורם בהסכמים מסוכנים מול גורמים מפוקפקים, ואם הוא מתאפשר באמצעות מנגנוני מודיעין חשאיים הממשיכים להתקיים גם כאשר השלטון במדינה מתחלף.

לאחר הטבח בשדה התעופה פיומיצ'ינו בדצמבר 1973 קבעה איטליה הסכם חשאי עם ארגון טרור פלסטיני בשם לודו מורו. על פי הסכם זה העניקה הממשלה לארגון הטרור הפלסטיני חופש תנועה באיטליה, בתנאי שהארגון יימנע מלבצע פעולות טרור על אדמתה. מובן שההסכם אינו בהכרח בתוקף כיום, אולם אי אפשר שלא לתהות אם לא קיימת גם כיום באיטליה גישה המזכירה את הסכמי לודו מורו כלפי הפלסטינים שבה.

כמו כן, חשוב לזכור את פתיחותה ואת סובלנותה של איטליה כלפי נוכחותו ופעילותו של ארגון האחים המוסלמים על אדמתה. את תפיסתה של איטליה אפשר לסכם במנטרה "הם קיצוניים אך לא טרוריסטים", שבמילים אחרות משמעותה "כל עוד הם מפיצים את קיצוניותם לכיוונים מסוימים בלבד ולא מבצעים פעולות אלימות כנגדנו – נוכחותם נסבלת".

אולם, בסופו של דבר חמאס הוא ענף של האחים המוסלמים, ומן המפורסמות הוא כיצד ניצחונו של חמאס בבחירות בעזה ב-2007 עזר לארגון לשנות את פניו מארגון טרור לשחקן פוליטי בעל הכרה בעולם. מלבד זאת, הלגיטימציה שנוצרה בעקבות האביב הערבי לאסלאם פוליטי בדמות "האחים המוסלמים" רק הקצינה את המצב מכיוון שהאיסלאמיסטים הוכיחו כי הם רחוקים מאוד מדמוקרטיה ומסובלנות כלפי כל אופוזיציה פוליטית.

שיתופי פעולה עם מדינות תומכות טרור: מדיניות החוץ של איטליה

נקודה נוספת שחשוב לתת עליה את הדעת נוגעת למדיניות החוץ של איטליה, שכן נוכחותה של איטליה בלוב ובסומליה קשורה קשר ישיר לאיסלאמיסטים ולאלו מבין מדינות המזרח התיכון התומכים בהם. כפי שנחשף בנובמבר 2020 בידי אנליסט המודיעין הישראלי עודד ברקוביץ', איטליה סיפקה לממשלת ההסכמה הלאומית שבהנהגה איסלאמיסטית בלוב (GNA) סיוע מודיעיני וסיוע בסיכול טרור, בשיתוף עם טורקיה, ואילו קטאר סיפקה ל-GNA תמיכה כלכלית. טבלת המדינות המסייעות לממשלה האיסלאמיסטית בלוב, שאותה פרסם ברקוביץ', מגיעה ממאגר המידע של מטה פיקוד אפריקה של ארה"ב (US AFRICOM).

סוגיה מעניינת נוספת קשורה לפרשת שחרורה של סילביה רומנו, עובדת של ארגון סיוע הומניטרי שנחטפה בקניה ב-2018 בידי מחבלי ארגון אל-שבאב והועברה לסומליה. במאי 2020 שוחררה רומנו בנסיבות לא ברורות, ותמונה שלה, שבה היא לבושה באפודת מגן של הכוחות המיוחדים של טורקיה, עוררה מחלוקת. כמה מגופי התקשורת האיטלקית האשימו את הממשלה בכך שהסתמכה על הטורקים בעניין שחרורה של רומנו. הרשויות באיטליה טענו מצידן כי היו אלו גופי המודיעין האיטלקיים שמצאו את רומנו ושהתמונה זויפה. אולם, התקשורת הטורקית דיווחה אחרת, ופרסמה את התמונה עם דיווח כי היה זה בעיקר המודיעין הטורקי (MIT) שהיה מעורב במבצע החילוץ.

ידוע היטב כי קטאר וטורקיה, יחד עם איראן, הן המממנות העיקריות של חמאס. הצהרותיו הפומביות של נשיא טורקיה ארדואן, והתפקיד שאותו ממלאת דוחה בתמיכה בארגון הטרור הפלסטיני, אינם מותירים מקום לספק – ובכל זאת, נראה כי איטליה ממשיכה לשתף פעולה עם מדינות אלו.

דין חמאס כדין דאע"ש: הגישה שאיטליה מוכרחה לאמץ

הטבח ב-7 באוקטובר ערער את האיזון הפוליטי-אסטרטגי בין המערב למזרח התיכון. האנטישמיות הרימה את ראשה, לצד השנאה כלפי המדינה היהודית. חמאס חשף את טבעו האמיתי כארגון טרור אכזרי ואוהד הנאציזם, שבו יש לטפל באופן הולם במקום לראות בו בן-שיח דיפלומטי לגיטימי – בדיוק כמו היחס שלו זוכים דאע"ש ואל-קאעידה.

אולם, לרוע המזל, עד כה נוקטים האיטלקים פעילות דלה ביותר כנגד תומכי חמאס במדינה, בוודאי בהשוואה לפעילות שהם נוקטים נגד תומכים של ארגוני טרור אחרים. במרוצת השנים גורשו מאיטליה פעילים ותומכים רבים של ארגוני דאע"ש ואל-קאעידה, אך המקרה היחיד של גירוש מהמדינה בהקשר של חמאס הוא של אזרח אלג'ירי בן 56 בשם אמור ברנס, שהעלה באפריל 2024 תכנים פרו-חמאסיים וג'יהאדיסטיים לרשת. לאור כל זאת, ראוי היה כי איטליה תבצע יותר מעצרים וגירושים של תומכי חמאס, שכן האידיאולוגיה והפעילות המבצעית של הארגון מסוכנות לא פחות מאלו של דאע"ש או של אל-קאעידה.

הכתוב הוא על דעת המחבר בלבד ואינו משקף בהכרח את עמדת התנועה

הפוסט השבר האיטלקי: התנהלותה המהוססת של איטליה מול פעילות חמאס והאחים המוסלמים בגבולותיה הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

מטרתה העליונה של תנועת הביטחוניסטים היא להבטיח את ביטחון ישראל לדורות. בבסיס מטרה זאת נמצאות שתי הבנות מרכזיות: הראשונה היא שביטחון המדינה לא יכול להתקיים בריק, אלא תלוי במערכת רחבה של גורמים מדיניים, כלכליים וחברתיים. ההבנה השנייה היא שבשביל לקבל החלטות מושכלות, יש צורך לבנות אסטרטגיה רחבה שנשענת על העבר וצופה אל עבר העתיד.

הבנות אלו הביאו את תנועת הביטחוניסטים לגבש חזון לאומי ברור, שנבנה מתוך מחקר מעמיק, ונוגע בכל השדות המעצבים של החברה הישראלית. בכתבה זו ידון שחר ציטרון, חוקר בתנועת הביטחוניסטים, במערכת היחסים בין ישראל לבין המדינה המשמעותית שגובלת בדרומה: מצרים. בהתבסס על ניסיון העבר והערכות פוליטיות וביטחוניות, הוא יסביר מדוע לשני הצדדים יש אינטרסים לשמור על הסכם השלום, מה יקרה אם ההסכם יבוטל בכל זאת, והאם יבוא יום שבו ישראלים יוכלו לטייל בנחת בין הפירמידות.

רקע – קר, קר, מתקרר: מערכת היחסים בין ישראל למצרים

מערכת היחסים בין ישראל למצרים חוותה תהפוכות רבות מאז קום המדינה. בשלושת העשורים הראשונים של מדינת ישראל, השתיים היו אויבות מרות ולחמו זו מול זו בחמש מלחמות שונות. תהליך השינוי החל ב-1977, עם ביקורו של נשיא מצרים אנואר סאדאת, אשר סימן את התחממות היחסים ופתח פתח ליוזמת השלום. שנתיים מאוחר יותר המדינות אכן חתמו על הסכם שלום היסטורי, ומאז הן משתפות פעולה בנושאים כלכליים, מדיניים וביטחוניים שונים.

כאשר בוחנים את הסכם השלום בין ישראל למצרים, אפשר לראות בבירור שלשתי המדינות יש אינטרס לשמור עליו.

האינטרס המצרי:

מצרים גובלת בלוב ובסודן – שתי מדינות שמצויות בסכסוכים פנימיים עמוקים. אם כך, נוח לה שלפחות בגבולה הצפוני עם ישראל יש לה שקט.

מעבר לכך, יש בהסכם השלום עם ישראל הושטת יד למערב. בזכות ההסכם, וגם בזכות אינטרסים אמריקאיים, המצרים מקבלים מארה"ב תמיכה כלכלית משמעותית ביותר.

מצרים גם נהנית משיתוף פעולה צבאי עם ישראל – כך, למשל, השתיים פעלו יחד נגד כוחות דעא"ש בסיני. נוסף על כך, מצרים נעזרה בקשריה הטובים של ישראל עם אתיופיה כדי לנסות לפתור את סוגיית "סכר התחייה" האתיופי שמאיים על נהר הנילוס.

מעבר לאינטרסים המדיניים והביטחוניים, בשנים האחרונות מצרים שואבת גם תועלת כלכלית לא מבוטלת מהיחסים עם ישראל, שכן ישראל מייצאת למצרים גז טבעי בהיקף נרחב שמסייע להתמודדות עם משבר האנרגיה במדינה.

האינטרס הישראלי:

ישראל מצידה נהנית גם היא מיחסי השלום עם מצרים. בראש ובראשונה היא מרוויחה שקט בגבולה הדרומי, ובמקום להתמודד עם אויב חזק היא מקבלת שותפה חזקה. נוסף על כך, יש לה בני ברית בגבול עם עזה, שלפחות ברמה התיאורטית יכולים לסייע לה להילחם בארגוני הטרור.

מעבר לכך, מצרים משמשת אשת קשר עם העולם המוסלמי – תפקיד שהגיע לשיאו במלחמה הנוכחית, שבה היא מתווכת רבות בין ישראל לחמאס.

בהיבט הכלכלי, גם ישראל מרוויחה מהסכם ייצוא הגז למצרים, ולא רוצה לסכן אותו.

כשמבינים מה כל מדינה מרוויחה מהסכם השלום, אפשר להניח בסבירות גבוהה שהן ידאגו לשמור עליו. עם זאת, אסור לשכוח שהשלום עם מצרים הוא "שלום קר", שכן המדינות לא באמת מיודדות זו עם זו, והאוכלוסייה המצרית ברובה עוינת את ישראל.

מאז פרוץ מלחמת חרבות ברזל, ובשל מיקומה הגיאוגרפי ומעמדה הדיפלומטי, מצרים נעשתה למתווכת הטבעית בין ישראל לחמאס. תפקיד זה יוצר הזדמנויות חדשות ליחסים בין ישראל למצרים, אך גם מציב אתגרים שעלולים לאיים על הסכם השלום בין השתיים. במקביל לכך חלים במצרים תהליכים שונים, הן במדיניות הפנים והן במדיניות החוץ, שמבהירים גם הם שאי אפשר לקחת את השותפות בינה לבין ישראל כמובנת מאליה.

אז מה יכריע – האינטרסים המשותפים או הלחצים הגוברים? בשביל להעריך כיצד תיראה מערכת היחסים בין ישראל למצרים בעתיד, צריך להכיר את הגורמים העיקריים שמאיימים עליה, וגם את ההזדמנויות שמדינת ישראל יכולה לנצל לטובתה.

שחר ציטרון: החזון למערכת היחסים בין ישראל למצרים

חרבות ברזל: לרתום את המצרים למאמץ המלחמתי

המצב הנוכחי: מלחמת חרבות ברזל מאתגרת את מערכת היחסים בין ישראל למצרים. ראשית, תפקידה של מצרים כמתווכת בין ישראל לחמאס שם אותה באופן טבעי במקום של התנגשות אינטרסים. שנית, מאחר שמצרים גובלת בעזה ושולטת בחלק מציר פילדלפי, לפעולות של ישראל במלחמה יש השפעה ישירה על ביטחונה הלאומי. מעל לכול מצרים חוששת שהפעולות הצבאיות מצד ישראל יביאו לגל הגירה של פליטים עזתים לתוך שטח מצרים, ולכן היא מתנגדת לפעולות רבות של צה"ל. שלישית, ממשלת מצרים נתונה ללחצים כבדים מצד אזרחיה, שדורשים ממנה לעמוד איתן לצד הפלסטינים.

באידיאל:

• על מדינת ישראל לפעול בעזה בהתאם למטרות הלחימה שהגדירה, אך עליה לגלות רגישות לאינטרסים המצריים ולשאוף להגיע להסכמות עם מצרים עד כמה שאפשר, ולהבהיר למצרים שהפעולות בעזה לא מסכנות אותם.

• כדי להגיע להסכמות עם המצרים, מדינת ישראל יכולה להשתמש במנופים הכלכליים, הצבאיים והמדיניים שברשותה.

• בהיבט הכלכלי, ישראל יכולה להגביל או להקל את ייצוא הגז למצרים;

• בהיבט המדיני, יש לישראל שני מנופים עיקריים: היא יכולה להשפיע על מערכת היחסים בין מצרים לארה"ב, והיא יכולה להיעזר בקשריה הדיפלומטיים עם אתיופיה כדי לסייע למצרים להתמודד עם "סכר התחייה" האתיופי שמאיים לפגוע בנהר הנילוס;

• בהיבט הצבאי, מדינת ישראל יכולה לתמוך צבאית במצרים במאבק מול החות'ים, אשר תוקפים כלי שיט בים האדום ובכך גורמים לירידה של עשרות אחוזים בהכנסות המצריות מתעלת סואץ.

לעצור את התקרבות מצרים ל"ציר הרשע"

המצב הנוכחי: בשנים האחרונות חלה ירידה בתמיכה האמריקאית במצרים – הן מבחינת המימון והן מבחינת ההצטיידות הצבאית. ירידה זו הובילה את מצרים לחפש מקורות תמיכה אחרים, ולחבור למדינות כמו רוסיה וסין. כיום, מצרים רוכשת ממדינות אלו נשק ואמצעי לחימה בשווי של מיליארדי דולרים. במקביל ניכרת הפשרה מסוימת ביחסים בין מצרים לאיראן, ואף ביחסים בינה לבין מדינות המזוהות עם "האחים המוסלמים" כמו קטר ותורכיה. ההתקרבות המצרית למדינות "ציר הרשע" ולמדינות מוסלמיות קיצוניות עלולה להוביל לשינוי אסטרטגי במדיניות המצרית, שינוי שיפגע במרחב ההשפעה של העולם המערבי וגם ביחסים עם מדינת ישראל.

באידיאל:

• במישור המדיני: מדינת ישראל היא גשר בין מצרים לבין המערב, וככזו עליה לנצל את הקשרים עם ארה"ב כדי לעודד אותה לתמוך במצרים, ולהקל את ההגבלות שהטילה עליה.

• במישור ההסברתי: מדינת ישראל צריכה להשקיע מאמץ הסברתי ולהבהיר למדינות המערב שאם הן לא יהיה שם בשביל מצרים, אז מצרים לא תהיה שם בשבילן.

לשים עין על התעצמות צבא מצרים

המצב הנוכחי: בשנים האחרונות צבא מצרים עובר תהליכי מודרניזציה ומשתפר באופן משמעותי בהיבטים של בניין כוח, התחמשות, שדרוג תשתיות ושיפור הכשרות. תהליכים אלה הופכים אותו לאחד הצבאות החזקים ביותר במזרח התיכון, ואף בעולם כולו. לפי דירוג GFP לשנת 2024 צבא מצרים נמצא במקום ה-15 בדירוג הצבאות החזקים בעולם, ואילו צה"ל נמצא רק במקום ה-17. אם כך, היכולות הצבאיות של המצרים מהוות איום על ביטחונה של ישראל, במיוחד משום שישראל לא מתכוננת באופן רציני לאפשרות של תקיפה מצרית.

באידיאל:

• מדינת ישראל צריכה להכיר בכוח המצרי, ולהיערך למצב שבו הוא יופנה נגדה. במקום לפתח שאננות נוכח השקט בחזית המצרית, עליה לנצל אותו כדי לאסוף מודיעין, ללמוד את צבא מצרים, ולתכנן כבר עכשיו מענה צבאי הולם.

• במקביל, כל עוד ישראל ומצרים ביחסי שלום, ישראל יכולה להיעזר בכוחו של צבא מצרים כדי לפעול יחד איתו נגד אויבים משותפים, דוגמת החות'ים.

להשפיע על דעת הקהל במצרים

המצב הנוכחי: עם 34% אינפלציה, 7% אבטלה וחוב לאומי בסך 165 מיליארד דולר – מצרים מצויה במשבר כלכלי עמוק. עם זאת, הנשיא א-סיסי מוציא לפועל פרויקטים גרנדיוזיים כמו הקמת "העיר המנהלית החדשה" והרחבת אזור ה"נילוס דלתא", שאין בהם תועלת מיידית לאזרחים. המציאות הזו מייצרת כעס רב בקרב תושבי מצרים, ומובילה למחאות רבות.

במקביל למחאות הכלכליות, מאז פרוץ מלחמת חרבות ברזל מצרים רבים יוצאים נגד הממשלה בטענה שהיא לא תומכת מספיק בתושבי עזה.

ההתנגדות הציבורית העזה בשני השדות עלולה להשפיע על תהליך קבלת ההחלטות של הממשלה ואולי אף להביא לנפילתה – ממש כפי שקרה במחאות ב-2011 שגרמו להתפטרותו של הנשיא חוסני מובארכ. אם תיפול הממשלה במצרים, ייתכן שתעלה במקומה ממשלה עוינת יותר לישראל, שתעמיד את הסכם השלום בין המדינות בסכנה ממשית.

באידיאל:

• מדינת ישראל צריכה להוכיח את חשיבותו של הסכם השלום לא רק לממשלת מצרים אלא גם לאזרחי המדינה. לשם כך, ישראל צריכה לנסות לסייע לכלכלה המצרית, בין היתר באמצעות ייצוא הגז וגיוס תמיכה מארה"ב וממדינות המערב.

• ישראל צריכה לנסות לערב את המצרים עד כמה שאפשר בהחלטות הנוגעות ללחימה בעזה, זאת כדי להשקיט את דעת הציבור ואת הלחצים שהוא מפעיל על הממשל.

• כדאי לנסות לעצב מחדש את דעת הקהל המצרית, דרך פעילות ברשתות החברתיות ודרך יוזמות חברתיות שיגייסו את הדור הצעיר. ברגע שתהיה לישראל דריסת רגל קלה בתודעה המצרית, היא תוכל להרחיב את ההשפעה שלה, ובשאיפה גם תצליח ליצור שינוי תפיסתי אמיתי בקרב הציבור המצרי.

לקוות לטוב, לצפות לרע: כך צריכה מדינת ישראל לגשת ליחסים עם מצרים

מאז פרוץ מלחמת חרבות ברזל נשמעות טענות רבות שלפיהן המלחמה מסכנת את היחסים בין ישראל למצרים. בפועל, המלחמה רק מציפה בעיות שהיו קיימות מתחת לפני השטח במשך שנים רבות. במובן מסוים, המלחמה דווקא טובה ליחסים בין שתי המדינות כיוון שהיא גרמה להתפכחות וכעת דורשת משני הצדדים לראות את המציאות כפי שהיא באמת.

כפי שהודגם כאן, מערכת היחסים בין ישראל למצרים היא מערכת יחסים מורכבת. מצד אחד המדינות מחזקות כבר קרוב לחמישים שנה הסכם שלום, מנהלות זו עם זו שיתופי פעולה רבים ומרוויחות רבות מהקשר ההדדי. מצד שני קיימת עוינות בין המדינות, ובשנים האחרונות חלים תהליכים רבים שמאיימים ליצור קרע עמוק ביניהן ולפגוע בכל היציבות באזור.

ישראל ומצרים הן מדינות פרגמטיות במהותן, וקיימות סיבות רבות להאמין שהן ישמרו על הסכם השלום ביניהן, ואולי אפילו יצליחו לחמם את היחסים במעלה או שתיים. עם זאת, במציאות שבה מצרים מתקרבת למדינות "ציר הרשע", מתעצמת צבאית וסובלת ממחאות ציבוריות, אי אפשר לקחת את הסכם השלום כמובן מאליו.

אם כך, מדינת ישראל חייבת לפעול בשני מישורים כביכול סותרים – במישור אחד עליה לדאוג לשימור ולטיוב היחסים עם מצרים, אך במישור השני עליה לשמור על עין אחת פקוחה ולהיערך מודיעינית וצבאית למצב שבו המציאות תשתנה.

הפוסט באידיאל – חזון תנועת הביטחוניסטים והפעם: מערכת היחסים עם מצרים הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

מטרתה העליונה של תנועת הביטחוניסטים היא להבטיח את ביטחון ישראל לדורות. בבסיס מטרה זאת נמצאות שתי הבנות מרכזיות: הראשונה היא שביטחון המדינה לא יכול להתקיים בריק, אלא תלוי במערכת רחבה של גורמים מדיניים, כלכליים וחברתיים. ההבנה השנייה היא שבשביל לקבל החלטות מושכלות, יש צורך לבנות אסטרטגיה רחבה שנשענת על העבר וצופה אל עבר העתיד.

הבנות אלו הביאו את תנועת הביטחוניסטים לגבש חזון לאומי ברור, שנבנה מתוך מחקר מעמיק, ונוגע בכל השדות המעצבים של החברה הישראלית. בכתבה זו ידון אל"מ (מיל') רונן איציק בעתידה של מערכת החינוך בישראל, ובאחריות שהיא נושאת כלפי הדורות הבאים.

ציונים במקום ציונות – מצב מערכת החינוך בישראל

מערכת החינוך פוגשת את אזרחי ישראל בשנים המעצבות ביותר בחייהם, ויש לה תפקיד מכריע בהנחלת ערכים לאומיים, ביצירת תחושת שייכות ובבניית החוסן של כל אדם כיחיד ושל כולנו כחברה וכעם.

עם זאת, ממחקרי עומק שנערכו בקרב הורים, מורים ותלמידים, לרבות מחקר מקיף שערכה תנועת הביטחוניסטים, עולה כי מערכת החינוך בישראל מצויה בתהליך שחיקה בכל הקשור להקניית ערכים, ובפרט בהקניית ערכי המורשת, הזהות היהודית והאתוס הלאומי. נוסף על כך, מתוך חשש מלחץ ציבורי ומביקורת של הורים, מערכת החינוך נמנעת מעיסוק במאבק הישראלי-פלסטיני, לא דנה באופן משמעותי באירועים ביטחוניים שחלו כאן בשנים האחרונות, וכמעט שלא נוגעת במשמעות השירות בצה"ל ובחשיבות ההקרבה האישית למען הכלל. יתר על כן, המערכת נעשתה ל"מפעל ציונים" ששם דגש על הישגים אישיים בלבד, תוך התעלמות מעקרונות של עבודה בקבוצה ושיתוף פעולה, וללא כל שאיפה להכין את התלמידים והתלמידות לחיים במדינת ישראל על מאפייניה הייחודיים.

חלקן מן הבעיות שצוינו הן תוצר של מגמות חברתיות כלל-עולמיות שמדגישות את האינדיבידואליזם על פני הקולקטיביזם ומטיפות לתקינות פוליטית בכל מחיר ובכל מצב. בעיות אחרות נובעות מתהליך התנכרות למורשת של העם היהודי ולהיסטוריה של מדינת ישראל, ויש גם בעיות שקשורות בעניינים מערכתיים כמו חוסר יעילות, היעדר כוח אדם מתאים, ושימוש במתודולוגיות חינוך מיושנות.

להלן יפרוס ד"ר רונן איציק את משנתו לעתיד מערכת החינוך בישראל, באופן שתמלא את ייעודה העמוק ביותר.

ד"ר רונן איציק: החזון לעתיד החינוך בישראל

חשיבות הקבוצה והסתכלות על הפרט בהקשר קבוצתי

המצב הנוכחי: בכל העולם המערבי רווחת בשנים האחרונות מגמה של אינדיבידואליזם, אשר מאדירה את הפרט על חשבון הקבוצה. גם ישראל מושפעת ממגמה זו, ואפשר לראות זאת גם במערכת החינוך, אשר זונחת כמעט לגמרי את אחריותה כלפי הקולקטיב. המערכת שמה דגש בעיקר על הישגים אישיים ועסוקה בבחינה בלתי פוסקת של התלמיד היחידני, תוך התעלמות מהישגים קבוצתיים ותוצרים של שיתוף פעולה.

הפרט הוא ללא ספק אבן יסוד בעולם המערבי, וגם בעולם היהודי, אך המציאות הישראלית, שבה הקבוצה היא תנאי לקיומו של הפרט, מכתיבה גישה שונה ומאוזנת יותר.

באידיאל: לצד פיתוח יכולות ושאיפות הפרט, על מערכת החינוך לעסוק גם באחריותו של הפרט כלפי הכלל, לחזק את התלמידים כקבוצה, ולצקת בהם את ההבנה שמה שמוביל להישגים, לאומיים ופרטניים כאחד, הוא הכלל ולא היחיד. הדרך לביצוע שינוי זה צריכה להתמקד בשני מישורים:

• במישור התפעולי: צמצום משמעותי של המשקל שניתן להישגים אישיים, תוך מתן מקום להישגים קבוצתיים, ומדידת הישגי הפרט בתוך הקבוצה ובהקשר לה.

• במישור הערכי: יש להקנות לתלמידים כבר בבית הספר היסודי את הערכים, ההיסטוריה המשותפת, הזהות היהודית המשותפת והמסורות שמלווים אותנו כעם, וליצור עבורם בסיס לאומי וקבוצתי משותף.

עיסוק מכוון ומובנה בתולדות הסכסוך האזורי

המצב הנוכחי: המאבק של מדינת ישראל אל מול המדינות שסביבה, ובתוך כך הסכסוך הלאומי-פלסטיני, משפיע על הקיום של כולנו, ואין לנו את הפריבילגיה שלא להכיר את שורשיו, את הסיבות שבגינן אנחנו נמצאים כאן בישראל והערכים שמבססים את אמונתנו בצדקת הדרך. עם זאת, מערכת החינוך נמנעת באופן שיטתי מעיסוק במאבק הלאומי ובתכנים פוליטיים. הימנעות זו מותירה את התלמידים עם פערי ידע בלתי סבירים בנוגע למציאות הביטחונית ולאתגרים הלאומיים שמלווים את מדינת ישראל. כך, למשל, לפי מחקר הביטחוניסטים 45% מבני הנוער הבוגרים בישראל כלל אינם מכירים את מבצע "חומת מגן" – מערכה צבאית משמעותית ומעצבת שהתרחשה לפני כעשרים שנים בלבד.

כל עוד מערכת החינוך ממשיכה להימנע מדיון בנושאים חשובים אלו, אנחנו חשופים לשתי בעיות מרכזיות: הראשונה היא שתלמידים רבים לא יכירו כלל את המציאות הישראלית ויאבדו את הזיקה לארץ ולערכי השמירה על המולדת. השנייה – והחמורה יותר – היא שחלק מהתלמידים יפנו לחפש מידע במקומות אחרים, לא מהימנים ומוטים, ויבנו תפיסת עולם המרוחקת מזהותם העצמית והלאומית.

באידיאל:

• מערכת החינוך צריכה להעמיק את תוכנית הלימודים בנושא תולדות עם ישראל בכלל, ואת תולדות הסכסוך האזורי בפרט. כדי לשמור על איזון ולמנוע מצב שבו נוצרות הטיות כאלו ואחרות, רצוי לשלב את התכנים בתוך תוכנית לימודים סדורה ומאושרת שתיבנה על ידי נציגים מחלקים שונים בחברה הישראלית, כזו שתתמקד קודם כול בחקר, בעובדות ובידע.

• מערכת החינוך צריכה להתוות דרך להעלות את תולדות המאבק הלאומי לסדר היום, ולהעביר לתלמידים תכנים מורכבים פוליטית, בין השאר, על ידי מתן מקום לדיונים פתוחים בכיתות ולעבודת חקר מונחית. התפיסה הבסיסית הנדרשת כדי להשיג זאת היא ש"ציונות" אינה עניין פוליטי.

שינוי מתודולוגיות ההוראה

המצב הנוכחי: המתודולוגיות הרווחות במרבית בתי הספר הן מיושנות ולא מביאות למיצוי פוטנציאל הלימוד. לפימחקר הביטחוניסטים , מרבית המורים טוענים שעבודה בקבוצות יעילה יותר מאשר עבודה בשיטת "הוראה ממוקדת מורה", שבה התלמידים יושבים ומקשיבים למורה מדבר. עם זאת, רובם מודים שהם כמעט לא מאפשרים לימוד בקבוצות מטעמים של חוסר זמן, קושי לשלוט על הכיתה, והיעדר שיתוף פעולה מצד הצוות והתלמידים.

כמו כן, אין כמעט למידה מחוץ לכותלי הכיתה, אף על פי שבתקופת מגפת הקורונה ראינו ששיעורים שנעשים בחוץ מעניקים לתלמידים למידה חווייתית, ומסייעים להם לשמור על ריכוז ועניין. באופן דומה, אין כמעט פעילויות חוץ-מערכתיות כמו סיורים והדרכות, אשר מחזקות את הפן החברתי, מעניקות לתלמידים הזדמנות להרחיב אופקים ומחברות אותם לאתרים בארץ.

בעיה נוספת היא שכל מקצוע נלמד בנפרד, כדיסציפלינה בפני עצמו, ואין הבנה של הקשרו הרחב. במצב זה, מרבית התלמידים לא יודעים לקשור בין נושאים שהם למדו בתנ"ך, למשל, לבין נושאים שלמדו בתחומים אחרים כמו היסטוריה וגיאוגרפיה.

באידיאל:

• יש לעודד מורים לצמצם את שיטת ה"הוראה ממוקדת מורה", ולשלב במהלך השיעור כמה שיותר עבודה בקבוצות שמעודדת את התלמידים להיות פעילים ולשתף פעולה זה עם זה.

• יש להקדיש זמן לפעילויות חוץ-מערכתיות ולתמוך ביוזמות פרטיות של מורים אשר מבקשים ללמד מחוץ לכותלי הכיתה ואף מחוץ לבית הספר.

• יש לשאוף ללימוד אינטגרטיבי ומולטי-דיסציפלינרי שמאפשר חיבור יצירתי בין מספר מקצועות לימוד ובכך תורם להבנת התמונה השלמה.

הכנה לחיים ולא הכנה לאקדמיה

המצב הנוכחי: מערכת החינוך רואה בהשכלה הגבוהה עוגן, ועסוקה בלהכין את התלמידים לאקדמיה במקום להכין אותם לחיים. גישה זו מובילה לכך שהמערכת שמה את עיקר הדגש על התיכונים, ונוטה להזניח את בתי הספר היסודיים, שדווקא הם משחקים תפקיד מרכזי יותר בעיצוב אישיותם של התלמידים. נוסף על כך, המערכת עסוקה במדידה בלתי פוסקת של ציונים ממוקדי מקצוע.

תוצר נוסף של הגישה מכוונת-האקדמיה הוא שבמרבית בתי הספר מערכת הלימודים כוללת מקצועות לימוד עיוניים בלבד ולא משלבת כלל מקצועות מעשיים. יתרה מזאת, גם בתי הספר המקצועיים, שרווחו בישראל עד שנות התשעים, נמחקו כמעט כליל מהנוף.

כך נוצר המצב העגום שבו התלמידים בישראל מסיימים 12 שנות לימוד כשהם לא מוכנים לחיים ולא מחזיקים בשום הכשרה מקצועית. רבים מהתלמידים שאינם מתאימים לאקדמיה, אלא למקצועות אחרים, מאבדים עניין בלימודים ואף נושרים מהמערכת.

באידיאל:

• מערכת החינוך מוכרחה לשנות גישה, ולהבין שהאקדמיה היא לא חזות הכול, ושהרבה יותר חשוב להכין את התלמידים לחיים. לשם כך, עליה להסיט את מרכז הכובד מהתיכונים ולהכיר בחשיבות של שנות היסודי כשנים מעצבות.

• יש למצוא שיטות הערכה שלא מתבססות על ציונים יבשים בלבד, אלא מסתכלות על כלל היכולות של התלמידים. שיטות כאלה יאפשרו ליותר תלמידים להביא את יכולותיהם לידי ביטוי, ויחסכו תסכול רב מאלה שלא מצליחים להגיע לציונים מספריים גבוהים.

• לצד הלימודים העיוניים, יש לשלב במערכת הלימוד מקצועות ומגמות שיעניקו לתלמידים כלים מעשיים וכישורי חיים. נוסף על כך, כדאי לבנות מחדש בתי ספר מקצועיים, ולאפשר לתלמידים המעוניינים בכך לרכוש מקצוע כבר במהלך שנות בית הספר. ראוי לציין שההכשרה המקצועית תתרום לא רק לתלמידים אלא גם למדינה, שתרוויח כוח אדם מיומן שיעזור בפיתוח התעשייה המקומית.

מערכת החינוך צריכה לקחת על עצמה את תפקיד ההכנה לשירות משמעותי

המצב הנוכחי: כשם שבתי הספר בישראל לא מכינים את התלמידים והתלמידות לחיים, הם גם לא מכינים אותם לשירות בצה"ל. לפימחקר הביטחוניסטים ,65% מהמורים מאמינים כי יש חשיבות גבוהה לעיסוק בתחום ההכנה לשירות בצה"ל. עם זאת, פחות מ-30% מהם סבורים שהעיסוק הזה מתקיים ברמה הנדרשת.

מאחר שהתלמידים – וכפועל יוצא גם המורים והמנהלים – נמדדים על פי ציונים, האינטרס של המערכת הוא להקדיש כמה שיותר זמן לתגבורים והכנה לבגרויות, ולא "לבזבז" אותו על פעילויות אחרות כמו הכנה לצה"ל. אנחנו רואים בשנים האחרונות שפחות ופחות בתי ספר יוצאים לשבוע גדנ"ע, וגם יתר פעילויות ההכנה לצה"ל, כמו הרצאות וסיורים בבסיסים, צומצמו ורודדו.

כיוון שההכנה לצה"ל בתיכונים לוקה בחסר, צעירים וצעירות רבים מרגישים צורך לעשות שנת מכינה. מבחינת מערכת החינוך מדובר בפתרון נהדר כי יש גוף שמתעסק בהכנה לצה"ל במקומה, אבל לא ייתכן שתלמידים יידרשו לשלם שנה מזמנם כדי לפצות על כך שבית הספר לא הכין אותם כנדרש לשירות הצבאי.

באידיאל:

• למערכת החינוך יש אחריות להכין את התלמידים והתלמידות לשירות הצבאי שמצפה להם מיד עם סיום בית הספר התיכון. לשם כך, עליה להכיר בחשיבות של שילוב תכנים הקשורים בשירות בצה"ל ולעודד שיתופי פעולה עם עמותות וארגונים שמתמחים בנושא זה.

• מערכת החינוך צריכה להקדיש זמן ייעודי לפעילויות הכנה לצה"ל. אפשרות אחת היא להקצות משבצות זמן במהלך כיתות י"א–י"ב שיוקדשו אך ורק לפעילויות הכנה לצה"ל. אפשרות אחרת היא לקצר את כיתה י"ב במספר חודשים, ולהקדיש את הזמן שנותר עד לסוף שנת הלימודים לטובת הכנה ממוקדת לשירות צבאי.

שיעורים ארוכים יותר, ימי לימוד קצרים יותר

המצב הנוכחי: האופן שבו בנוי סדר היום בבתי הספר שגוי מיסודו. בבתי ספר רבים יום הלימודים נמשך משמונה בבוקר עד ארבע אחר הצוהריים. מחקרים רבים בחינוך ובפסיכולוגיה מראים שאי אפשר להחזיק ילדים ונערים כל כך הרבה שעות ולצפות מהם להיות מרוכזים.

בעיה נוספת קשורה באורכו של השיעור. אנחנו דבקים שכך ששיעור צריך לארוך 45 דקות, אך כשמסתכלים מבחינה מעשית רואים שאי אפשר להעביר כמעט כלום בפרק זמן כה קצר, וּודאי שלא לקיים דיונים מעמיקים במסגרת כיתתית.

באידיאל:

• יש לבחון מחדש את אורכו של יום הלימודים ולוודא שהוא מתאים לרמת המסוגלות של התלמידים. ההמלצה היא לסיים את יום הלימודים לכל המאוחר באחת בצוהריים, ולאחר מכן לשחרר את התלמידים לביתם או לקיים חוגים ופעילויות במסגרת בית-ספרית.

• יש להשתחרר מהתפיסה שלפיה שיעור מוכרח להיות באורך שעה אקדמית, ולהאריך את המשך שלו מ-45 דקות לשעה מלאה. רק כך המורים יצליחו להעביר את החומר בצורה יעילה, ולעודד את התלמידים לקחת חלק פעיל בשיעור.

ייעול תקציב החינוך

המצב הנוכחי: מקובל לטעון שמערכת החינוך לא מתפקדת כראוי כיוון שיש לה בעיה תקציבית, אך בפועל המערכת הזאת מקבלת תקציב שנתי אדיר בסך של כ-75 מיליארד שקלים. הבעיה, אם כך, היא לא בכסף – אלא במה שעושים איתו.

באידיאל:

• יש לנהל את תקציב החינוך באופן מושכל ושקוף, ולמקד את ההשקעה הכספית בבית הספר ובמורים – שם מתבצע החינוך הלכה ולמעשה.

מצוינות וחדשנות לפני הכול

המצב הנוכחי: בכל תהליך שינוי נדרשים מנהיגים, אך במדינת ישראל כבר אין כמעט מנהיגים בעלי חזון שיהיו מוכנים להצעיד את החינוך קדימה. הדבר קשור, בין היתר, בכך שתפקיד החינוך בישראל אינו חשוב דיו. כמו כן, ארגוני המורים הם גופים חזקים מאוד שתוקעים מקלות בגלגלים של כל תהליך שמבקש לייעל את המערכת, ובכך מרפים את ידיהם של המעטים שמנסים לחולל שינוי.

מעבר לכך, גם סגלי ההוראה – המורים, הרכזים, המנהלים – לא תמיד מוכשרים מספיק כדי למלא את תפקידם כראוי. היום, כמעט כל מי שרוצה להוציא תעודת הוראה יכול לעשות זאת, מאחר שדרישות הסף נמוכות מאוד.

וכך, כשהמנהיגות החינוכית לא באה ממקום של חזון ונעדרת יכולת הובלה, כשארגוני המורים לא משתפים פעולה עם תהליכי שינוי, וכשאנשי חינוך רבים לא מחזיקים ביכולות הנדרשות – התוצאות הן בהתאם.

באידיאל:

• יש לשפר את מעמדה של מערכת החינוך, הן בעיני הממשלה והן בעיני הציבור. אם שר החינוך ייתפס כאחד משלושת השרים המובילים בחשיבותם, המערכת כולה תמשוך אליה מנהיגים בעלי חזון.

• בשביל לבצע תהליכי עומק ולחולל שינויים אמיתיים, יש לרתום את ארגוני המורים ולא להיכנע לגחמות ולאיומים שלהם.

• יש להעלות את תנאי הסף להוצאת תעודת הוראה, ולגייס כוח אדם איכותי בעל תחושת שליחות. במקביל, יש לתגמל את המורים והמנהלים באמצעות שכר הולם, ולהעניק להם תנאי עבודה שיאפשרו להם לחוש סיפוק מקצועי, ויעודדו אותם לבחור במקצוע ולהתמיד בו.

לא רבולוציה – אבולוציה: סיכום ומסקנות

החברה הישראלית, משחר ההיסטוריה, חיה תחת איומים. כדי לשרוד ולשגשג כאן, עלינו להכיר את המציאות המקומית, להבין מהם הסכנות והאתגרים שניצבים מולנו, וללמוד כיצד להתמודד איתם. כל הדברים האלה, כתפיסה, פשוט לא קיימים במערכת החינוך. אנחנו נוטים לשאת עיניים למדינות מערביות ואירופיות ולנסות לאמץ מודלים חינוכיים שמצליחים במקומות אחרים בעולם, אך אינם מתאימים לאופי של מדינת ישראל ושל החברה הישראלית. אם נמשיך לחפש פתרונות במקומות זרים, זה רק יוביל לתסכול. למדינת ישראל יש מרכיבים תרבותיים ייחודיים, והאתגרים של מערכת החינוך חייבים להיגזר מהאתגרים הלאומיים שלנו.

לצערנו, התוצאות בשטח מוכיחות שוב ושוב שמערכת החינוך – על אף היותה מערכת עתירת תקציב – לא מתנהלת ביעילות. היא עושה שימוש במתודולוגיות הוראה מיושנות ונטולות יצירתיות, מעדיפה ציונים על פני כל ערך אחר, ומזניחה כל עיסוק באתוס הלאומי. כפועל יוצא, המערכת נכשלת בהכנת הדור הצעיר לחיים במדינת ישראל.

דבר אחד ברור לגבי מערכת החינוך והוא שהמצב כפי שהוא אינו יכול להימשך. נדרשת כאן רפורמה יסודית מבוססת חזון שכוללת שינוי בכוח האדם, במתודולוגיות החינוך ובתוכני הלימוד. עם זאת, חשוב להבין שתהליכים מסוג זה לוקחים זמן, ועל כן עלינו לשכוח מרבולוציה ולהיערך לתהליך אבולוציה ממושך. השאיפה היא לא לפרק את המסגרת ולבנות אותה מחדש, אלא לחולל שינויים מדודים ומושכלים שיביאו בהדרגתיות ובהתמדה לשיפור המערכת.

הפוסט באידיאל – חזון תנועת הביטחוניסטים   והפעם: עתיד החינוך בישראל הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

לאחר שבששת החודשים האחרונים משתמשת איראן בחות'ים, הפרוקסי השיעי שלה בתימן, כדי להטיל מצור ימי שמזעזע את הכלכלה העולמית, כעת היא חותרת לאיים גם באזור סומליה. על פי המודיעין האמריקאי מתקיימים דיונים בין החות'ים בתימן לארגון הטרור הסומלי שבאב אל-מוג'אהדין המסונף לאל-קאעדה.

למרות הבדלים אידיאולוגיים, החות'ים ואל-שבאב שוקלים לשתף פעולה בשל ההתנגדות המשותפת שלהם לארצות הברית. הברית הפוטנציאלית הזו מעוררת חששות לגבי החרפת המתיחות בסומליה ובים האדום. עסקה בין שני ארגוני הטרור תספק לחות'ים מקור הכנסה חדש, ומצידו של אל-שבאב תאפשר לו גישה לכלי נשק מתקדמים שאותם יוכל לכוון לנכסי ארה"ב בסומליה בפרט ובמזרח אפריקה בכלל.

החות'ים עשויים לספק נשק מדויק לאל-שבאב, כזה שיכלול מל"טים וטילים חמושים שיהוו איום משמעותי על היציבות האזורית. נוסף על כך, אל-שבאב יוכלו לפגוע ישירות בכוחות אמריקאיים המוצבים בסומליה על ידי שימוש בנשק שכבר נוסה על ידי החות'ים נגד כוחות אמריקאיים סמוך לתימן.

שיתוף פעולה ישן בין איראן לאל-קאעידה

בעוד ברית רשמית בין החות'ים ואל-שבאב עשויה להיות הסדר חדש, שיתוף פעולה בין איראן לאל-קאעידה אינו חדש ויש לו היסטוריה ארוכה, עוד מימי בן לאדן כאשר ישב בסודן. למרות זאת, פעילותם של האיראנים בסומליה הייתה דלה יחסית לאזורים אחרים. הסיבה לכך היא כי הממשלה הסומלית סגרה את "קבוצות הסיוע" השיעיות הקשורות למשטר בטהרן. זאת ועוד, בסומליה יש מעט מדי שיעים מכדי שאיראן תוכל להשתמש בהם כפי שהיא פועלת מול קהילות שיעיות ברחבי העולם. במקום זאת, היא בונה את מערכת היחסים שלה עם אל-שבאב. לפני מספר שנים אף דווח כי איראן משלמת לקבוצות המסונפות לאל-קאעידה כדי לתקוף מטרות אמריקאיות ולהבריח נשק לחות'ים.

מערכת היחסים בין החות'ים השיעים לאל-שבאב הסונים-סלפים היא מדאיגה, מכיוון שהשיטה האיראנית דוגלת בביצוע פיגועי טרור גדולים יותר באמצעות ארגוני החסות שלה. כך המיליציות השיעיות בעיראק תוקפות כוחות אמריקאיים בעיראק ובסוריה, וחיזבאללה משמש כלי בידי האיראנים לביצוע פיגועי טרור ולגיבוי הטרור של חמאס נגד ישראל במה שמכונה "המלחמה הרב זירתית".

איחוד הזירות מול ישראל הוא רעיון איראני, שיושם בעקבות מתקפת הטרור של חמאס ב-7 באוקטובר. עם זאת, האיראנים מפעילים את שלוחיהם גם כחלק ממלחמתם באמריקאים, ש"מפריעים" להם להחיל הגמוניה אזורית. כך ששיתוף פעולה בין החות'ים לאל-שבאב מכין את הקרקע גם להתקפות אינטנסיביות יותר על יעדים אמריקאיים בסומליה ובסביבתה, בעוד איראן תתנער מאחריות ותטען כי מדובר בחות'ים הפועלים מיוזמתם.

אם הממשל האמריקאי יפעל באותה אסטרטגיה כושלת בסומליה כמו בתימן, כל האזור כולו יהיה מרותק למלחמה ממושכת נוספת עם טרוריסטים איסלאמיסטיים. יתרה מכך, תסריט שכזה יאפשר לאיראן להרחיב את שליטתה בסחר הבינלאומי בעוד היוקרה האמריקאית האזורית והעולמית תרד. כתוצאה מכך, הדבר עלול להביא לזעזוע כלכלי, המחירים ימשיכו לעלות ותשלומי הכופר יזינו יותר טרור נגד אמריקה, ישראל והעולם המערבי. איראן מצליחה במאמציה לשלב אסלאמיסטים סונים במחנה הטרור שלה והיא בונה לאט לאט את נוכחותה גם באפריקה.

הפוסט פרוקסי את פרוקסי: שיתוף הפעולה המסוכן בין החות'ים בתימן לאל-שבאב בסומליה הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.