מדיניות החוץ הרוסית במזרח התיכון

בעשור האחרון, בדגש על השנה האחרונה מאז פרוץ המלחמה באוקראינה, חלו שינויים דרמטיים במדיניות החוץ הרוסית. מעורבותה בסוגיות גיאופוליטיות שעל סדר היום העולמי ופעילותה הנמרצת ברחבי הזירה הבינלאומית אינן מותירות כל מקום לספק: ולדימיר פוטין, נשיא הפדרציה הרוסית, משקיע מאמצים רבים להעמיק את השפעתה של רוסיה כמעצמת-על וכשחקנית מפתח חשובה בפוליטיקה העולמית. זאת, תוך הפרת הסטטוס-קוו הקיים ויצירת מאזן כוחות חדש ומאתגר מול ארצות הברית והמערב.

כשהוא מונע מתוך חזון אימפריאליסטי, משאבים גלובליים ואינטרסים אסטרטגיים מורכבים, ראש הקרמלין נוקט מדיניות חוץ אקטיבית, אסרטיבית ומתריסה, כזאת המשלבת בין קריאת תיגר על ארה”ב וההגמוניה המערבית לבין שיתוף פעולה מניפולטיבי עם מדינות המערב והקהילה הבינלאומית באופן שיסייע בקידום האינטרסים ומימוש היעדים הרחבים של מוסקבה. במסגרת זו פועל פוטין בעיקר מאז 2012 להגברת נוכחותה והשפעתה של רוסיה במזרח התיכון וכן במרכז אסיה, במזרח אירופה, בקווקז ובאפריקה, תוך בלימת ארה”ב ומניעת התרחבות נאט”ו והאיחוד האירופי.

עם זאת, כבר עתה מסתמן כי החרפת המלחמה באוקראינה מחוללת תפנית קריטית במפת היחסים והאינטרסים האסטרטגיים של מוסקבה באזורנו וכי איראן היא הזוכה העיקרית מהסגת כוחותיה מסוריה. לא זו בלבד שמהלך זה מוביל לחיזוק כוחה ומעמדה של טהרן תוך הגברת המתיחות מול ירושלים, אלא שצמצום המעורבות הרוסית גם מוביל להפרת מאזן הכוחות השברירי באזור הנחשב לאחד הטעונים והנפיצים ביותר בזירה הבינלאומית. ללא ספק שינוי אסטרטגי זה מחייב את ישראל לנסח ארכיטקטורת ביטחון חדשה ופרגמטית.

מדיניות חוץ אסרטיבית

מדיניות החוץ הרוסית מהווה תוצר של אירועים גיאו-אסטרטגיים חשובים שהתחוללו במהלך המאה ה-20 ובראשם המהפכה הסובייטית ב-1917. אלה עיצבו את גישתה האסטרטגית, תרבותה הפוליטית וחשיבתה ארוכת הטווח המשפיעות על קווי המדיניות שלה. המדיניות הרוסית, ששמה דגש על שלמות ורציפות טריטוריאלית, מבוססת הן על תפיסה הגנתית, החותרת להתרחבות ולסיפוח שטחים סמוכים אליה, והן על הסדרים עם יריבים חזקים שיאפשרו לייצב את גבולותיה. עקרונות אלה משרתים את האינטרסים האסטרטגיים שלה וכן את שאיפותיה האימפריאליסטיות, דוגמת סיפוח חצי-האי קרים ב-2014 וכל שכן  מאבקה הממושך באוקראינה.

נוסף על כך, כשהיא פועלת לשמירה על אזורי חיץ מרוחקים פועלת ההנהגה הרוסית גם לשינוי הסטטוס-קוו ומאזן הכוחות האזורי תוך שילוב בין עוצמה קשה – מהלכים צבאיים לצד תמיכה ביטחונית, ועוצמה רכה – מאבק תודעתי ולחצים דיפלומטיים. ראינו זאת בהתערבותה של רוסיה בגיאורגיה ב-2008 שנועדה להגן על האינטרסים שלה בקווקז וגם בהתערבותה בסוריה ב-2015 שכוונה לבלום את דאעש, לסייע למשטר אסד, ולהתחרות בקואליציה בינלאומית בהובלת ארה”ב.

בתוך כך, התמוטטות ברית המועצות ב-1991, שנתפסת בעיני פוטין כאסון הגיאופוליטי החמור ביותר במאה ה-20, חייבה את מוסקבה “לחשב מסלול מחדש”. מאז עלייתו לשלטון הוא פועל להבטחת היציבות השלטונית לצד ביסוס מעמדה של רוסיה כמעצמה גלובלית חזקה, תוך שהוא מוּנע מתוך ראייה של עולם רב-קוטבי וגישה אנטי-מערבית מובהקת הנובעת מחשש מהתפשטות המערב לעבר המרחב הפוסט-סובייטי–הקווקז, מרכז אסיה, מזרח אירופה וכן פועל לפיתוח ולהרחבת היחסים עם מדינות המזרח התיכון ובראשן איראן, סוריה, ישראל, טורקיה, מצרים ומדינות המפרץ. עם זאת, לצד הגברת הנוכחות הצבאית והימית באזור, המדיניות הרוסית מאופיינת בעמימות, חוסר עקביות ורב-פרצופיות התואמות את מגוון האינטרסים והמחויבויות שלה.

פעילות רוסית במזרח התיכון

המזרח התיכון – אחד האזורים הנפיצים ביותר בזירה הבינלאומית – נחשב בעיני הקרמלין למרחב גיאופוליטי מורכב הנושא חשיבות אסטרטגית רבה. זאת, בין היתר, נוכח הנגישות לנתיבי שיט ומסחר, קרבה למקורות אנרגיה ולנתיבי אספקתם לאירופה וכן יצירת נוכחות מתריסה מול כוחות נאט”ו. מרחב זה מהווה מוקד לתחרות-עימות בין המעצמות ומקום מפגש אסטרטגי בין יעדים, אירועים ותהליכים מדיניים, כלכליים וביטחוניים שונים, לצד שילוב ותמרון בין אינטרסים אזוריים וגלובליים. לכן, ניתנת לו קדימות במדיניות החוץ של רוסיה.

מנקודת מבט רוסית, המזרח התיכון מספק הזדמנות להגן על האינטרסים הגיאו-אסטרטגיים שלה, לקדם את נוכחותה ולהרחיב את מעגל השפעתה האזורית תוך אספקת נשק וסיוע ביטחוני לצד פיתוח יחסים והרחבת שיתוף הפעולה עם רבות ממדינות האזור, כמו לדוגמה הסכם בניית כור גרעיני במצרים וניסיונה של רוסיה להתערב במאבקים בלוב.

נוסף על כך, המזרח התיכון מאפשר לרוסיה למצב את עצמה כמתווכת בינלאומית וכשחקנית מרכזית המובילה ליציבות אזורית, כפי שראינו את מעורבותה במלחמת האזרחים בסוריה ואת התערבותה בתוכנית הגרעין האיראנית. השפעה זו מתבטאת גם בניסיון הרוסי לדחוק את רגליהם של ארה”ב, נאט”ו והאיחוד האירופי ולצמצם את מרחב השפעתם. דינמיקה זו משתקפת ביחסיה של רוסיה עם איראן וסוריה, בדגש על משולש היחסים עם ישראל.

יחסי רוסיה–איראן

איראן, בעלת בריתה העיקרית של רוסיה במזרח התיכון, מושכת אליה תשומת לב בינלאומית רבה בעיקר סביב תוכנית הגרעין ולאחרונה גם סביב גל המחאות העצום הפוקד אותה. עם זאת, המלחמה באוקראינה, בדגש על דשדוש הצבא הרוסי, יוצרת מפנה קריטי ביחסים ביניהן, המקרין על האזור כולו שכן טהרן ומוסקבה, שמעולם לא היו כה קרובות, שדרגו את הקשר ביניהן ל”שותפות צבאית מלאה”. שדרוג שיתוף הפעולה הצבאי לרמה “חסרת תקדים”, כפי שהתבטא משרד ההגנה הרוסי, כולל בין היתר אספקה של מטוסי קרב מסוג סוחוי-35 שיגיעו לאיראן בשבועות הקרובים וכן אספקת ציוד מתקדם להגנה אווירית (מערכות S-400), טילים ומסוקי קרב העתידים להישלח אליה בקרוב. כל זאת, בתמורה לאספקת מאות טילים בליסטיים לצד אלפי כטב”מים מתקדמים ומל”טים מתאבדים שאיראן סיפקה לרוסיה בחודשים האחרונים, הגורמים להרס תשתיות קריטיות ברחבי אוקראינה.

כמו כן, מקורות מודיעיניים בארה”ב חשפו כי בנובמבר האחרון נחתם הסכם חשאי בין מוסקבה וטהרן להקמת מפעל ייצור מל”טים איראניים ברוסיה. הקמת פס ייצור משלה יאפשר למוסקבה להגדיל באופן דרמטי את מאגר מערכות הנשק הזולות אך ההרסניות, אשר שינו בשבועות האחרונים את אסטרטגיית המאבק ואת אופייה של המלחמה באירופה. במסגרת ההסכם, הנאמד בכמיליארד דולר, התחייבה איראן לספק למוסקבה בתמורה ידע ומומחים בתחום. לאור זאת, קשה שלא להבחין בהתעצמות האיום הביטחוני האזורי והגלובלי ובשינוי אופיו וממדיו, הצפויים להוביל להחרפת הסנקציות הכלכליות נגד איראן ורוסיה.

הידוק היחסים הצבאיים-ביטחוניים בין מוסקבה וטהרן מבוסס על קשת רחבה של אינטרסים מדיניים, כלכליים וביטחוניים ארוכי טווח, המזינים את הברית האסטרטגית לבלימת ההגמוניה האמריקאית באזור. קשת זו נעה על פני ציר מורכב של יחסי אהבה-שנאה, שיתופי פעולה וחשדנות עמוקה שמקורם בתרבות פוליטית, תפיסות עולם ואידיאולוגיות שונות. היחסים בין השתיים, שידעו לא מעט עליות ומורדות במהלך השנים, בין היתר נוכח השקעותיה של רוסיה בהקמת תשתית גרעינית באיראן, ומנגד נוכח השתתפותה בסנקציות הבינלאומיות נגד טהרן, התחזקו במיוחד מאז פרוץ המלחמה, למרות שאיראן הציגה כביכול עמדה ניטרלית. שכן בפועל, במהלך העשור האחרון, טהרן, שהקפידה לבנות את בסיס הכוח שלה בסוריה, פעלה תחת חסותה של רוסיה ופעילותה “מתחת לרדאר” אפשרה לה להשתלט על תשתיות קריטיות לרבות מערכות הדת, החברה, החינוך והכלכלה שם.

בראייה מערכתית, פעילות זו מחלישה כל סיכוי לרפורמות פוליטיות בסוריה שיובילו לשיקומה, וחמור מכך: צמצום הנוכחות הרוסית והפחתת מעורבותה, ששימשה עד כה כוח מאזן-בולם במארג הכוחות השברירי, פירושם הקטנת התיאום מול ישראל, ומנגד הגדלת ההשפעה, השליטה והמוטיבציה האיראנית. זאת, כשטהרן בטוחה בעצמה יותר מאי פעם, בעיקר נוכח תלותה של מוסקבה במל”טים שלה.

יתרה מזאת, הנסיגה הרוסית מאפשרת לאיראן להרחיב את אזורי שליטתה גם לכיוון עיראק ולבנון ובכך לבסס את כוחו של הציר השיעי. אומנם היא נתונה במצוקה כלכלית-חברתית קשה, אך נראה כי למרות זאת, ואולי דווקא בשל כך, גדל הסיכוי שמשטר האייתולות ינקוט צעדים דרסטיים נגד ישראל תוך העלמת עין מצד מוסקבה.

יחסי רוסיה–סוריה

התבוננות על יחסי מוסקבה–דמשק מראה כי הנוכחות הצבאית בסוריה, שהחלה בשנות ה-70 והתחזקה לאחר עליית פוטין לשלטון, שינתה משמעותית את פניה והשפיעה משמעותית על פני המזרח התיכון. פרוץ מלחמת האזרחים, החשש מנפילת משטר אסד וכל שכן פירוק הציר הפרו-איראני והאנטי-מערבי הובילו מסתיו 2015 להתערבותה המסיבית. וכך, כשהיא רואה בסוריה יעד צבאי אסטרטגי לביסוס אחיזתה במזרח התיכון תוך החלשת הנוכחות וההשפעה האמריקאית, פעלה מוסקבה לשיקום הצבא הסורי ולייצובו של המשטר העלאווי. כל זאת, תוך הקמת מערך צבאי שכלל מטוסי ומסוקי קרב, טילים ומערכות הגנה לצד פריסתם של כמה אלפי לוחמים ברחבי המדינה שסייעו בהדיפת המורדים, החלשת הקרבות ומאבקי הכוח הפנימיים. נוסף על כך, מעורבותה בסוריה אפשרה לרוסיה להגן על החופש הימי והאווירי שלה באגן הים התיכון ואף סיפקה לה קרבה ונגישות לנתיבי שיט ומסחר בנמלי מים חמים לצד גישה לבארות נפט ושדות גז סוריים. אם לא די בכך, סוריה הפכה למעבדת ניסויים משוכללת שאפשרה לרוסיה לבחון את לקחי המלחמה בגיאורגיה, לבחון את מיטב הנשק הרוסי על אדמת דמשק ואף לקשור את זו אליה בהסכמים ארוכי טווח.

עם זאת, כבר עתה מסתמן כי צמצום הנוכחות הרוסית – למרות שמדובר בכוח צבאי קטן באופן יחסי – נושא משמעות רבה מבחינת דינמיקת היחסים במדינה ובאזור כולו, שכן מדובר במהות ולא בכמות אסטרטגית. העברת מערכות הגנה מסוג S-300 לאוקראינה לצד אלפי לוחמים ובהם גנרלים בכירים ושכירי חרב הפועלים בעיקר בדרום-מערב סוריה – אזור בעל חשיבות אסטרטגית גבוהה עבור ישראל – מהווה הזדמנות עבור איראן וחיזבאללה לנצל את הוואקום שנוצר כדי לעבות שם את נוכחותם הצבאית.

שינויים אלה, בדגש על התחזקות והתפשטות ההשפעה האיראנית, עלולים לעורר זעזועים בסוריה שיטילו אותה חזרה למלחמת אזרחים. וכך, בדומה לנסיגת ארה”ב מעיראק, נסיגתה של רוסיה עלולה להצית מחדש מאבקי כוח פנימיים לצד פעילות טרור מצד ארגונים שיעיים וסיעות סוניות קיצוניות שונות, שינצלו את המצב ליצירת כאוס שיֵצא מכלל שליטה ויחרוג מגבולותיה.

אם לא די בכך, הרי ששילוב בין התגברות המחאה ההמונית באיראן לבין כאוס ומלחמת אזרחים בסוריה עלול ליצור גלי הדף ותנודות קשות במזרח התיכון כולו הדומים ל”אביב הערבי” ואף חמורים ממנו. לכן, על פניו נראה כי לא זו בלבד שמהלכיו של הקרמלין מפירים את הסטטוס-קוו השברירי בסוריה, מגבירים את הא-סימטריה שם לטובת איראן ומחזקים את המתיחות בין מוסקבה וירושלים – הם אף מעצימים את ממדי האיום הביטחוני מצד איראן, המקרין על המזרח התיכון ועל יחסי הכוחות והמאבק הבין-גושי בזירה הבינלאומית. כל זאת, בעיקר על רקע כישלון המו”מ בסוגיית הגרעין האיראני וצמצום הנוכחות האמריקאית באזור, ומנגד נוכח הברית האסטרטגית בין סין ואיראן והגברת המעורבות הסינית במזרח התיכון – הצפויה להתחזק בקרוב.

סיכום

לאור כל זאת, אין ספק כי העברת כוחות רוסיים לאוקראינה מהווה אינדיקציה למצבו החמור של הצבא הרוסי וכל שכן לחשיבות הרבה שמייחס הקרמלין לעימות באירופה, לעומת שיקום משטר אסד ושמירה על הסטטוס-קוו במזרח התיכון.

עם זאת, הגברת הסיוע האיראני למאמצי המלחמה מסיטה את תשומת הלב העולמית ממזרח אירופה חזרה למזרח התיכון וקוברת סופית את תוכנית הגרעין האיראנית. בתוך כך, שינוי מפת היחסים והאינטרסים של ההנהגה הרוסית מחייב את ישראל להיערך מחדש ולנסח מדיניות וארכיטקטורת ביטחון חדשה, שקולה ופרגמטית, כזאת שתספק מענה אפקטיבי לשלל התהליכים והאתגרים הנקשרים לביטחון הלאומי והבינלאומי שבהם היא מעורבת.

הכתוב במאמר הוא על דעת המחבר בלבד ואינו משקף בהכרח את עמדת התנועה