לפני מספר שנים אמר בנימין נתניהו בנאום לכבוד פורים, שהאיראנים ניסו להרוג אותנו כבר לפני 2,500 שנה. בתגובה העמיד אותו מחמד-ג’ואד ט’ריף, שר החוץ דאז של הרפובליקה האסלאמית על טעותו: המן לא היה פרסי, ומי שהציל את היהודים היה המלך הפרסי אחשוורוש, או בפרסית חשיארשא.

ט’ריף צדק בעובדות, אבל שניהם קצת חיפפו בפרשנות: הרפובליקה האסלאמית ואיראן אינן אותה ישות.

חג הפורים הוא הזדמנות מצוינת ללמוד קצת על ההבדלים בין השתיים. מגילת אסתר מספרת לנו, “וַיְהִ֖י בִּימֵ֣י אֲחַשְׁוֵר֑וֹשׁ ה֣וּא אֲחַשְׁוֵר֗וֹשׁ הַמֹּלֵךְ֙ מֵהֹ֣דּוּ וְעַד־כּ֔וּשׁ שֶׁ֛בַע וְעֶשְׂרִ֥ים וּמֵאָ֖ה מְדִינָֽה.” השם אחשוורוש מוביל אותנו אל השושלת האח’מנית, אל יחסם של האיראנים אליה כיום, ואל הקשר של כל זה אל מטוטלת הזהויות האיראנית.

קולם של אחשוורוש וכורש מהדהד באיראן עד היום

אחשוורוש הוא הגרסה העברית לשמו של המלך חשיארשא. לפי משך מלכותו – סיפור מגילת אסתר מתחיל בשנת שלוש למלך אחשוורוש, ומסתיים בשנת שתים עשרה למלכו – זה יכול להיות רק חשיארשא הראשון, ואז קל למקם את הסיפור בערך בין השנים 484/3-475/4 לפני הספירה. הגבולות הדרומיים של ממלכתו אכן היו הודו (עמק האינדוס) בדרום מזרח וכוש (סודן של היום) בדרום מערב.

הביטוי “שבע ועשרים ומאה מדינה”, ובהמשך פרק א’ – “למדינה ומדינה ככתבה, ולעם ועם כלשונו”, רלוונטיים גם לאקטואליה האיראנית הנוכחית. אמנם מספר מדינותיו של אחשוורוש היה 30–40 (127 הוא מספר טיפולוגי שאומר “הרבה”) אבל היא אכן הייתה מורכבת מעמים רבים, מדינות רבות ושפות רבות.

גם איראן של היום היא ארץ של להגים, לשונות, קבוצות אתניות שונות, וגם של דתות שונות: נוסף לאסלאם השיעי – הדת הרשמית – יש גם אסלאם סוני, בהאים, נוצרים ארמנים ונוצרים אשורים, יהודים, זורואסטרים ועוד זרמים קטנים יותר. מבחינה אתנית אומנם הפרסים הם הקבוצה האתנית הגדולה ביותר, אבל קיימות באיראן קבוצות אתניות רבות נוספות (אזרים, כורדים, ערבים ובלוצ’ים הן הגדולות מביניהן).

אחד החששות של איראנים ממהפכה שתשחרר אותם מאנשי הדת הוא התפרקות איראן. השלטון אכן ניסה לנצל את הפחד הזה במבצע תודעה שנחשף בנובמבר האחרון בפריצה של האקרים לסוכנות הידיעות פארס, הידועה כשופר של המשטר. למעשה, המחאה שהחלה בספטמבר, שעדיין מכונה בפי רבים “מהפכת אישה-חיים-חופש”, איחדה ומאחדת בין כורדים ממערב המדינה, בלוצ’ים מדרום מזרח, אזרים בצפון וקבוצות נוספות.

ייחוסו היוקרתי של אחשוורוש

אחשוורוש שייך לשושלת האח’מנית. סבו מצד אימו – כורש – היה אהוב ונערץ לא רק בקרב היהודים אלא בקרב כל העמים בסביבה. כשכבש את בבל הוא התקבל שם כמושיע. בגלל כורש – שגרסה מגוירת של ההצהרה החקוקה עליו מופיעה בתנ”ך – הוא מחזיר לכל האלים את האנשים שלהם, בונה להם את מקדשיהם החרבים, ומבקש מהם להיות מליצי יושר שלו בפני מרדוכ. לא ברור אם כורש באמת האמין במרדוכ או שנתן לכל עם גרסה מותאמת. אזכור של אהורה מזדא, האל הראשי בדת הזורואסטרית, היא דת איראן הקדומה, מתחיל רק אצל דריווש, כשמונה–תשע שנים לאחר מות כורש.

בכל מקרה, הצהרת כורש נחשבת להצהרת זכויות האדם הראשונה: כורש מרשה לכל אדם לסגוד לכל אל ולעשות כרצונו כל עוד הוא לא פוגע באחרים, וזו אחת הסיבות שכורש נערץ גם באיראן של היום, מוזכר לעיתים בהפגנות נגד המשטר, ובשנים שבהן השלטונות לא חסמו את הדרך לקבר כורש בפאסארגאד אשר במחוז פארס – איראנים מתנגדי משטר מילאו את מתחם הקבר מאופק עד אופק ב”יום כורש” (יום השנה לכניסת כורש לבבל וכינון האימפריה האח’מנית), מקיפים אותו כמו כעבה וקוראים סיסמאות כמו “כורש אבינו, איראן מולדתנו”, וסיסמאות נגד המשטר.

מטוטלת הזהויות האיראנית

קריאות וסיסמאות אלו, כמו גם ציון “יום כורש”, לוקחים אותנו אל מטוטלת הזהויות האיראנית – בין זהות אסלאמית, המשתלבת באזור, לזהות איראנית, הקרובה יותר למערב. במאות הראשונות לכיבוש האסלאמי קצת אנכרוניסטי לדבר על “זהות”, אבל אפשר לדבר על דת ושפה: מצד אחד האיראנים היו מוסלמים ושפת התפילה וכתבי הקודש הייתה ערבית, אבל מצד שני שפת האם עדיין הייתה פרסית, שפה הודו אירופית.

משמעות השם איראן היא “של הארים”. התרבות והציוויליזציה האיראנית הקדימה בהרבה את זו הערבית, והאיראנים הקפידו תמיד להדגיש את ההבדל בינם לבין הערבים. למעשה, את רוב הקלסיקות הערביות של ימי הביניים כתבו איראנים. ערבית הייתה אז הלינגואה פרנקה – השפה המשותפת לעולם, בדומה לאנגלית של היום. כאשר גדולי ההוגים של ימי הביניים באיראן רצו תפוצה רחבה, הם כתבו בערבית: הרופא אבן סינא, ההיסטוריון בירוני, המתמטיקאי אלח’ואריזמי, ואפילו המדקדק הנודע של השפה הערבית סיב-בויה (פרסית “בעל ריח התפוחים”). במאה ה-10 ניצלה השפה הפרסית בזכות המשורר פרדוסי, שכתב את האפוס “שאה נאמה”, ספר המלכים, בפרסית טהורה. הרגש העולה מהשאה נאמה הוא של תיעוב כלפי השפה הערבית ואהבה לפרסית.

האיראנים של היום גאים בייחוסם לכורש, אבל למעשה עד המאה ה-19 רובם לא ידעו עליו. אחרי נפילת האימפריה האח’מנית בידי אלכסנדר מוקדון בשנת 333 לפנה”ס באו כמעט 500 שנה שבהן מרכז השלטון לא היה בפרס, וכל הידע ההיסטורי אבד. שושלות מיתולוגיות החליפו בזיכרון הלאומי את השושלת האח’מנית, ההיסטורית. כורש, דריווש, אחשוורוש ורוב המלכים האחרים נשארו מתועדים רק בתנ”ך ובספרי ההיסטוריונים היוונים, והיחיד שמוזכר במיתולוגיה שאחרי ההתחדשות הוא המלך האח’מני האחרון, דריווש השלישי, המכונה במיתולוגיה “דארא בן דאראב”.

רנסנס מורשת

האיראנים נזכרו בייחוסם למלכי העבר הגדולים רק במאה ה-19. שני גורמים חשובים הביאו לגאווה הלאומית האיראנית: ההתעוררות הלאומית בכל העולם, וגילויים ארכיאולוגיים חדשים שאימתו את קיומן של הדמויות שהיו מוכרות אז רק מסיפורים במקרא ובכתבי ההיסטוריונים היוונים. עדיין, רוב האיראנים נותרו “יותר מוסלמים מאשר איראנים”, ורק אינטלקטואלים יודעי דבר הציעו את הזהות האיראנית כחלופה.

המלך באותו הזמן, נאצר א-דין שאה קאג’אר, אהב מאוד לטייל באירופה ולחקות את האירופאים, ועל הדרך גם “מכר את איראן לאירופאים” – בזיכיונות שקידמו את איראן טכנולוגית אבל גם נתנו לזרים את הכסף והמשאבים של איראן. הדבר עורר עליו את זעם העם והטה את מטוטלת הזהויות של העם הרחק לכיוון האסלאמי. למעשה, המהפכה הראשונה בשורה של מהפכות החלה בגלל מכירת הזיכיון על כל משק הטבק האיראני לידיים בריטיות. בעקבות פסק הלכה שרעי אחד, הפסיקה כל איראן לעשן בתוך יום (או בתוך שבוע, תלוי במיתוס) והכניסה את המלך לחובות כבדים. וזה, אחרי שקודם לכן כולם עישנו.

תנועת מטוטלת הזהויות הורגשה לאורך המאה ה-20; בכל פעם השלטון משך לצד אחד והעם* לצד השני. המלך רזא פהלווי (רזא שאה) כל כך רצה להדגיש את הקרבה למערב, שהוא ביקש להחליף את שמה החיצוני של המדינה מפרס לאיראן – שמה הפנימי של המדינה מאז ומעולם. שם זה מדגיש שאנחנו לא אויבים של המערב (השם “פרס” התקבע בעקבות התיעוד היווני של האימפריה האח’מנית) אלא ארים – כמוכם. ב-1935 הוא אסר על גברים להתלבש בלבוש מוסלמי מסורתי ואכף קוד לבוש מערבי עם חליפה ומגבעת, דבר שהסתיים במרחץ דמים במסגד גוהר שאד במשהד, כאשר שוטרים ניסו לאכוף על מתפללים את קוד הלבוש החדש. לעומת זאת אכיפת קוד הלבוש החדש על הנשים – ב-1936, כן הצליח. בינואר בשנה זו נאסר על נשים לצאת מהבית עם רעלה, ובעקבות האיסור במשך כחמש שנים נשים רבות באיראן פשוט לא יצאו מהבית – עד להדחתו בידי מעצמות זרות והמלכת בנו מחמד-רזא פהלווי (“השאה”).

מחמד-רזא שאה שאף עוד יותר לחילון ולהתמערבות של איראן, לחיזוק הזהות הארית-איראנית ולהחלשת כוחם של אנשי הדת. יש הנועצים את תחילת המהפכה האסלאמית באירוע שנקרא בשם היומרני “המהפכה הלבנה של השאה והעם” ב-1963. מהפכה שהעם – איך לומר – פחות “זרם” איתה. היא אומנם קידמה את איראן אבל הביאה לתוצאות הפוליטיות והחברתיות ההפוכות מהמצופה, בין השאר לעליית כוחם של אנשי הדת ולהתחזקות הרגש הדתי בקרב צעירי איראן ב-15 השנים הבאות. תהליך החזרה בתשובה ההמוני מתועד יפה בספר “עת לבגוד” של רזא כהלילי. הנאום המפורסם של ח’מיני מאוקטובר 1964, שבו תקף את השאה, זיכה אותו בגלות של 15 שנה, שבה טיפחו הוא ושותפיו את הרגש הדתי העממי, וניצלו אותו כדי לחתור תחת המשטר.

יש הטוענים ששורשי המהפכה האסלאמית ניטעו ב-1971, אז ערך השאה חגיגה גדולה לציון 2,500 שנה לכורש, ובטקס רב רושם ותקציב נשבע אמונים לכורש והציג את עצמו כממשיך דרכו. כל שועי עולם הוזמנו אך העם בינתיים היה רעב, ובזבוז משאבי איראן על מסיבה מפוארת ומנקרת עיניים שכזאת, רק הרחיקו אותו מהסנטימנט האיראני-ארי אל הרגש הדתי השיעי.

חזון השאה התגשם בסופו של דבר: בעשורים האחרונים, יותר מאשר בכל זמן אחר בהיסטוריה, רבים מאד בקרב העם האיראני גאים במורשתו העתיקה, מרגישים קשורים לכורש, מדגישים את הזהות הארית-איראנית, מסויגים מהאסלאם בפרשנותו הקיצונית ושואפים לחילוניות ולהתמערבות. מעמדם של אנשי הדת מעולם לא היה נמוך יותר, והדבר הגיע לכך שמפגינים שורפים לשכות של אנשי דת ואנשי דת מותקפים ברחוב.

כוח נשי: בחזרה למגילת אסתר

הקשר החשוב ביותר בין מגילת אסתר לבין איראן של היום הוא כמובן הכוח הנשי. כפי שאפשר לנחש משמה ומסיסמאותיה של “מהפכת אישה-חיים-חופש”, וכפי שאפשר לראות בתמונות ובסמלים של המחאה – היא מהפכה שסובבת סביב הנשים. היא התחילה בגלל מהסא אמיני הכורדית, צעירה שהוכתה למוות על ידי כוחות הביטחון על כך שעטתה חג’אב באופן לא הולם. הריגתה הוציאה לרחוב אלפי נשים ונערות, חלקן נהרגו והפכו לסמלים.

מגילת אסתר מתחילה בסירובה של ושתי להופיע בפני המלך ואורחיו בזמן שהם שיכורים. נהוג לכנות אותה “הפמיניסטית הראשונה”, אך למעשה היא פשוט פעלה לפי הציווי התרבותי והחברתי – אישה מהוגנת לא מופיעה בפני גברים שיכורים, זה זמן הפילגשים והמחוללות. היא אולי לא חשבה שזה יעלה לה בכתרה, כי נשים אח’מניות, לפי ההיסטוריונים היוונים, נהגו לבחוש בתהליכי קבלת ההחלטות של בעליהן, בניהן ואחיהן המלכים, ולעיתים ממש להפוך, לשנות ולכפות פקודות של חיים ומוות. היוונים קוראים לאחשוורוש קסרקסס ולאשתו אמסטריס, והיא מתוארת כאישה חזקה להחריד (בגלל השימוש שלה בכוחה).

עד היום לנשים באיראן מעמד גבוה יחסית לנשים בעולם האסלאמי, אך הן רגילות להיאבק על מקומן במשפחה ובחברה, ולכן במקרים רבים של הגירה מתגלה שהנשים הרבה יותר חזקות מהגברים ולמעשה מחזיקות את המשפחה. נשים איראניות קיבלו זכות הצבעה במסגרת המהפכה הלבנה, עוד לפני חברותיהן השוויצריות. פרס נובל היחיד של איראן ומדליית פילדס היחידה של איראן שייכים לנשים.

כיום עושה הרפובליקה האסלאמית, באמצעות שופרותיה השונים, שימוש אנטישמי בסיפור מגילת אסתר. בפרסומים השונים מסופר שהקטל המתואר בפרק ט’ הוא למעשה טבח העם הראשון בהיסטוריה, דבר שאינו מדויק כי הוא לא הראשון ואינו ממש מתועד בהיסטוריה. איראנים רבים, גם מאוהדי ישראל, מאמינים לסיפור, ויהודי איראן מציינים את החג בפרופיל נמוך.

אז מה למדנו

ראינו כיצד כל צד יכול להשתמש בטקסט, גם אם הוא אגדי, להוכחת צדקתו. עמדנו על ההבדל בין הרפובליקה האסלאמית לבין איראן, על הגיוון האתני הגדול הקיים במדינה היפה הזאת, ועל המורכבות במעמדן של נשות איראן לאורך ההיסטוריה, מוושתי ועד מסיח עלינז’אד, העיתונאית האיראנית האמיצה הגולה בארה”ב, שהמשטר מנסה שוב ושוב לפגוע בה.

ד”ר תמר עילם גינדין, בלשנית, מומחית לאיראן, מחברת מספר ספרים בנושא איראן וחוקרת במחלקת המחקר של תנועת הביטחוניסטים.

הכתוב במאמר הוא על דעת המחברת בלבד ואינו משקף בהכרח את עמדת התנועה

* “העם האיראני” הוא כמובן הכללה שמדברת על מגמה כללית. כמעט לכל היגד יש יוצאי דופן.