קרדיט לתמונה: NASA Earth Observatory
על אף שהשאלה הישראלית-פלסטינית – או השאלה היהודית-ערבית בארץ ישראל – נמנית עם נקודות המחלוקת המורכבות מסוגן בעולם, היא זכתה עד כה ליחס טריוויאלי ופשטני באופן מפתיע מצד הקהילה הבינלאומית ובשיח הישראלי הפנימי. למעשה, מצער לראות עד כמה מעט שיח אמיתי התקיים בנוגע למודלים שונים של תוכניות מדיניות שאפשר ליישם בין הים התיכון לנהר הירדן או מעבר לגבולות אלה על מנת להוביל לרגיעה סבירה, שלום ושגשוג – או לפחות לדו-קיום ריאלי.
אכן, הקהילה הבינלאומית הייתה ברובה שקועה בתפיסה יחידנית, “גביע קדוש” אחד שקובע מהו פתרון צודק לסכסוך מורכב זה – “פתרון שתי המדינות” הנוכחי. חלק בלתי מבוטל מהשיחה התמקד ברובו בניגוח מדינת ישראל. תכופות התייחסו לפתרון שתי המדינות הנוכחי בתור “הפתרון היחיד” להשגת שלום, במקרים רבים תוך זניחת ניואנסים או מעשיות הדבר, כולל דרישות הביטחון של ישראל. בישראל השיח נסב בעיקרו סביב ניהול הסכסוך ללא תכלית אסטרטגית ארוכת טווח שיכולה להוות מצפן לכיווני פעולה.
פתרון שתי המדינות הפך אם כך לתבנית החשיבה השלטת, אפילו “דת” בלתי ניתנת לערעור ששוללת את האפשרות ליותר מפתרון אחד לכל בעיה אחת. הוא סייע לקבע סדרה של קונספציות, המדהימה שבהן גורסת שהסכסוך הישראלי-פלסטיני החל ב-1967 או שהוא מבוסס על קווי שביתת הנשק הישראלי-ירדני והישראלי-מצרי, במקום שני נרטיבים דתיים ולאומיים סותרים הנוגעים לאותה אדמה. הוא גם תרם לרעיון המסולף שהעם היהודי הוא כובש זר במולדתו ההיסטורית, רק בגלל אותו כיבוש ירדני שנמשך 19 שנה ושכמעט אף מדינה לא הכירה בו.
האסטרטגיה שאומצה עד כה הייתה להפעיל לחץ על ישראל כדי שתקבל רשימה ארוכה של דרישות וקריטריונים חסרי תקדים, גם במדינאות וגם בחוק הבינ”ל, שמבדילים אותה מיתר האומות ושאיננה יכולה לקבל אם ברצונה לשרוד לדורי דורות. אלה קרויים פעמים רבות “פרמטרים שהוסכמו ברמה הבינלאומית”, כינוי שמתיימר לקבע קונצנזוס חד-משמעי ובלתי-מעורער בעל יסוד חזק בחוק בינ”ל. למעשה, אין דבר רחוק מהאמת מזה. זו פשוט הייתה שיטה להשריש פתרון זה בתור חוכמה מקובלת, ולאותת לכל חברי הקהילה הבינלאומית שיש לציית לאותו קונצנזוס.
אך ראייה צרה זו של הסכסוך לא הובילה עד כה לתוצאות כלל וגרמה לנזק מקסימלי לשני הצדדים, בעיקר בשל מחסור בשיח הגיוני שאין נחוץ ממנו. ישראל לא יכולה לקבל נסיגה לגבולות שאינם בני הגנה או להפקיר את המקומות הקדושים בירושלים ו”רצועת התנ”ך” ביהודה ושומרון, וגם אין לה סיבה ממשית לעשות זאת.
הפלסטינים מחולקים היום לשתי ישויות נבדלות – חמאס בעזה, שם 2 מיליון פלסטינים מסוגרים ברצועה צרה ברוחב 7–12 ק”מ; ופת”ח בתור הרשות הפלסטינית, ישות אשר בעידן שאחרי אבו מאזן עשויה לקרוס, ונהנית ממעט מאוד תמיכה מצד האוכלוסייה המקומית.
הביטחוניסטים מבקשים להחזיר את השיח ההגיוני לשולחן.
איננו מתיימרים להציג את השאלה הישראלית-פלסטינית באור פשטני, ואין בכוונתנו לייצר ספינים שמתעלמים מ”אגוזים קשים” לא מעטים כגון דת, נרטיבים, דמוגרפיה או אזרחות.
מה שאנחנו מבקשים לתווך הוא שכבר עבר זמנן של תבניות החשיבה הישנות, ושיש צורך ומקום לחשיבה רעננה מחוץ לקופסה שמקורה בהנדוס שורשי לאחור מלמטה למעלה, ולא הוראות מתכוניות שמוכתבות מלמעלה למטה ומנותקות מהמציאות.
מאגר תוכניות מדיניות אפשריות:
ההצעות להלן מבוססות כולן על העקרונות המוזכרים מעלה, שאנו מאמינים שעליהם להיות אבן הבוחן של כל הסדר ישראלי-פלסטיני עתידי.
הביטחוניסטים אינם מאמצים אף אחת מהתוכניות הללו בבחינת כזה ראה וקדש. הן מיועדות לייצר אלטרנטיבות בנות יישום אל מול תרחישים שונים שעלולים להיווצר בעתיד הקרוב והרחוק.
ההצעות הבאות כוללות את תוכנית האמירויות הפלסטיניות, תוכנית הקונפדרציה הפלסטינית-ירדנית, פתרון המדינה החדשה, פתרון המדינה האחת ועסקת המאה – שעקרונותיה דומים להפליא לעקרונות שאותם הציב רבין במהלך הסכם אוסלו ובנאומו האחרון בכנסת ישראל טרם הירצחו.
הגיע הזמן להשאיר מאחור את כישלון פתרון שתי המדינות הנוכחי ולעבור לרעיונות חדשים תוך העברת הזרקור של השיח. חלק מרעיונות אלה הם ממש מחוץ לקופסה מאחר שהם חותרים לפתרונות שאינם מוגבלים לגבולותיה של מדינת ישראל הקטנה.
אפשר ואף ייתכן מאוד שהשאלה הישראלית-פלסטינית תהיה במקום שונה לחלוטין, אם רק ישראל תעבור מקיפאון ליוזמה, ותחתור למיצוי מקסימלי של ההזדמנויות הרבות שכבר בנמצא.