הרובה המוצג הוא רובה סער מדגם "תבור". הרובה נכנס לשימוש צה"ל במהלך מבצע "חומת מגן" בשנת 2002. בשנים הראשונות הוא הוקצה ללוחמי חטיבת גבעתי וחטיבת גולני, אך עם הזמן הורחב השימוש בו גם ליחידות נוספות. בשנת 2008 נכנס לשימוש דגם משוכלל יותר של התבור שנקרא "מיקרו-תבור", וכיום שני הדגמים נמצאים בשימוש צה"ל.

הרכב המוצג נקרא "בארי". מדובר ברכב שטח ממוגן שנכנס לשירות צה"ל בסוף 2023, במהלך מלחמת "חרבות ברזל", ונקרא על שם קיבוץ בארי. ברכב זה הנהג יושב באמצע ומשני צדדיו יושבים חיילים שיכולים להגן על הכלי במהלך הנסיעה באמצעות מקלעים. כמו כן, יש אפשרות להתקין על גג הרכב מקלע כבד ממוגן. יתרון נוסף של הרכב הוא שאפשר לשלוט בכל אחד מהגלגלים שלו בנפרד וכך להשיג עבירות שטח מקסימלית.

זהו טנק מרכבה סימן 2, שנכנס לשימוש חיל השריון ב-1984. מדובר בדגם משודרג של מרכבה סימן 1, שכולל שיפורים שונים כמו יכולת ה"פיבוט" המאפשרת סיבוב של זחל אחד קדימה בעוד השני מסתובב לאחור. עם הזמן פותחו דגמים משופרים אף יותר של טנק המרכבה, המוכרים בתור סימן 3 ו-4. בשנת 2016 יצא טנק המרכבה סימן 2 מהיחידות הסדירות, ובשנת 2020 פסק השימוש בו גם ביחידות המילואים.

זהו מקלע קל מדגם "נגב", שנכנס לשימוש צה"ל ב-1997. ה"נגב" קל משקל יחסית, קומפקטי ועמיד לתנאי מדבר קשים. הנגב יכול לירות צרורות, אך גם כדורים בודדים, ולכן יכול לשמש נשק אישי עבור הלוחם. עם השנים פותחו דגמים חדישים ומשופרים של מקלע זה, כמו "נגב דור ג'".

הרכב המוצג הוא "נמ"ר" (נגמ"ש מרכבה), שנכנס לשימוש צה"ל ב-2008. מדובר בנגמ"ש כבד שבנוי מתובה של טנק ה"מרכבה" הישראלי, שעליה מורכבות מערכות מבצעיות ייעודיות. הנמ"ר תוכנן ככלי רכב קרבי משוריין לחי"ר ולחיל ההנדסה הקרבית, ומאופיין ביכולות גבוהות של מיגון ועבירות בשטח. הנמ"ר חמוש במקלע מאג וכן בעמדת "קטלנית" שעליה אפשר להרכיב מקלעים נוספים. עם הזמן נוספו לנמ"ר גם מערכות הגנה אקטיביות כמו "מעיל רוח" ו"חץ דורבן".

זה דחפור משוריין די-9, המכונה "דוּבִּי". מדובר בכלי צמ"ה (ציוד מכני הנדסי) משוריין שנמצא בשירות חיל ההנדסה הקרבית של צה"ל מאז שנות החמישים. קיימים מספר דגמים של דחפורי די-9 שנבדלים זה מזה ביכולותיהם, אך כולם מאופיינים בעמידות גבוהה ליריות ומטעני חבלה, ומתאימים לשימושים הנדסיים שונים, בהם חישוף צבאי, הכשרת צירים, פריצת מכשולים, עבודות בנייה וביצור, הריסת מבנים ותשתיות, כיבוי אש, חילוץ כלי רכב ופינוי שדות מוקשים.

זוהי מערכת "קלע דוד" – מערכת ליירוט רקטות, טילים לטווח בינוני־ארוך ומטוסים ללא טייס. המערכת נמצאת בשירות צה"ל משנת 2016, ומופעלת על ידי מערך ההגנה האווירית. המערכת מורכבת מטיל מיירט דו־שלבי עם יכולות תמרון מהירות, שבחרטומו מותקנים מכ"ם וחיישן אלקטרו־אופטי לצורכי איכון והכוונה.

זהו מטוס קרב רב-משימתי מסדרת מטוסי 16-F דגם l המכונה "סופה". הדגם נכנס לשירות חיל האוויר הישראלי בשנת 2004, ומיועד לקרבות אוויר ולתקיפת מטרות קרקע. למטוס יכולת לשאת טילי אוויר-אוויר מונחי חום ומונחי מכ"ם, פוד לייטנינג לאיתור ורכישת מטרות, פוד לנטירן לניווט, וכן פצצת JDAM.

זהו "פנתר" – רכב שטח ממוגן שנועד להחליף את קודמו, ה"זאב". הפנתר נכנס לשימוש מבצעי ב-2021 ומשמש את חילות היבשה בעיקר להובלת לוחמים ולפינוי פצועים משטחי לחימה. עם הזמן הפנתר עבר מקצה שיפורים ונוספו לו יכולות הגנתיות נוספות.

זוהי ספינת טילים (סטי"ל) מסדרת סער 4.5. סדרה זו כוללת למעשה שלושה דגמים שונים: "חוחית", "נושב", ו"נירית", שיחד מרכיבים את עיקר הכוח של שייטת הסטי"לים בחיל הים הישראלי. הספינות נכנסו לשימוש בתחילת שנות השמונים, ומאז הן משמשות את חיל הים בפעילויות מבצעיות רבות.

זהו "המנתץ" – משגר רקטות רב־קני מתנייע, הנמצא בשימוש חיל התותחנים. המנתץ משמש לירי ארטילרי בכינון עקיף לטווחים בינוניים ורחוקים. במלחמה כוללת הייעוד שלו הוא להשמיד מערכי אויב, ליצור מיסוך אש ואש רתק כדי לאפשר תמרון קרקעי או חילוץ כוחות, לשגר רקטות מתקנות מסלול, ולבצע ירי ארטילרי לטווחים שונים.

למערכת זו קוראים "מעיל רוח", והיא נכנסה לשימוש מבצעי בצה"ל ב-2009. מדובר במערכת הגנה אקטיבית לטנקים ולרכבים קרביים משוריינים, שתפקידה לגלות ולזהות בזמן אמת איומים מנשק נ"ט, להעריך את מסלול היירוט, ולשבש או להשמיד את האיום. מערכת "מעיל רוח" מצוידת באמצעי הגנה "רכה" כמו לוחמה אלקטרונית, ובמערכת הגנה אקטיבית "קשה" הכוללת מיירטים פיזיים, ויש לה גם מערכות משנה המשמשות לגילוי ולהתרעה.

אח"י תנין היא צוללת מסדרת דולפין AIP (Air Independent Propulsion) של חיל הים הישראלי, אשר מאופיינת במערכת הנעה שאינה תלויה באוויר חיצון . אח"י תנין נחשבת לאחת הצוללת המתקדמות בעולם, והיא כלי המלחמה היקר ביותר של צה"ל. הצוללת יכולה לשאת טילי שיוט בעלי טווח של אלפי קילומטרים, מחזיקה במערכות סונאר והגנה משופרות, ומותאמת לשהייה ממושכת בלב ים.

זהו מסוק תובלה "בלאק הוק" מתוצרת אמריקאית, המכונה בחיל האוויר הישראלי "ינשוף". המסוק נכנס לשירות צה"ל בשנת 1994, וכיום נעשה שימוש בשלושה דגמים שלו המסומנים כינשוף 1, 2 ו-3. מסוקי הינשוף משמשים בעיקר לתובלת-סער, פינוי וחילוץ. למסוקים אלה יש קיבולת גדולה, דלתות החלקה המאפשרות טעינה ופריקה מהירה של חיילים, ותא מטען המשמש אמבולנס מעופף וגם מתאים למטרות אספקה או ביון. נוסף על כך, מבנה המסוק מקנה לו שרידות גבוהה בשדה הקרב, מכלי הדלק שלו עמידים בפני התרסקות ומושבי הטייסים חסיני כדורים.

חושבים שתדעו לזהות? זה המקום לבחון את ידיעותיכם!

הפוסט כלים ואמצעי לחימה צה"ליים הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

חטיבת כפיר היא חטיבה בחיל הרגלים שהוקמה בשנת 2005. בזמן הקמתה רוב הצבעים לכומתות כבר היו תפוסים, ואולי זו הסיבה שהוחלט להעניק לה כומתה מנומרת בצבעי הסוואה של ירוק וחום.

תג היחידה המוצג שייך לחטיבת גבעתי – חטיבת החי"ר של פיקוד הדרום. במרכז התג נמצא שועל, שהוא סמלו של פיקוד הדרום. הצבע הכחול ברקע הוא עדות לייעודה הראשוני של גבעתי: הנחתת לוחמים מהים; הצבע הכתום מסמל דיונות, ויחד עם שיח הקקטוס מייצג את המדבר; החרב, שמופיעה בסמלי צה"ל רבים, מבטאת את רוח הלחימה.

יחידת יהל"ם (יחידה הנדסית למשימות מיוחדות) היא יחידת עילית שכפופה לחיל ההנדסה הקרבית. כפי שמרמז שמה, היחידה מבצעת פעולות הנדסה מיוחדות כמו הריסות מדויקות, חבלה בתשתיות האויב, נטרול מטעני חבלה וסילוק פצצות. בדומה לכל יתר הלוחמים בחיל, גם לוחמי יחידת יהל"ם עוטים כומתה כסופה.

בצנחנים, בנח"ל ובכפיר נועלים נעלי חי"ר אדומות. חטיבה 7, לעומת זאת, כפופה לחיל השריון, ושם נועלים נעליים שחורות.

אפשר היה לצפות ששייטת 13, יחידת הקומנדו המובחרת של חיל הים, תבחר בסמל קצת יותר ימי – אבל האמת היא שהסמל שלה כולל רק חרב על רקע אדום ואפור.

מורן ומיתר הן יחידות מיוחדות שפועלות תחת חיל התותחנים. כמו כל יתר החטיבות בחיל, גם שם עוטים כומתה בצבע טורקיז.

את הסיכה הנחשקת הזו מקבלים הצוערים שהצליחו להשלים בהצלחה את קורס החובלים – קורס ייעודי לקציני ים. קורס החובלים הוא אחד המסלולים היוקרתיים ביותר בצה"ל, ורק מעטים מצליחים להתקבל אליו ולהשלים אותו.

את הדרגות האלו עוטים חיילים וחיילות בדרגת סמל שמשרתים בחיל האוויר. שלדג, יחידה 669 ותלפיות הן כולן יחידות שכפופות לחיל האוויר ולכן עוטים שם את הדרגות המוצגות. סנפיר, לעומת זאת, היא יחידה של חיל הים, ושם עונדים דרגות מוזהבות על רקע כחול.

הדגל המוצג שייך לאגף המודיעין, ובפינה הימנית התחתונה שלו אפשר לראות את סמל האגף.

התג היה שייך לחטמ"ר שגיא – חטיבה מרחבית שפעלה בשנים 2007—2018 תחת עוצבת אדום בפיקוד הדרום. החטיבה הופקדה על אזור מערב הנגב והגבול עם מצרים, ונקראה על שם הר שגיא הסמוך. בנובמבר 2018 פורקה החטיבה ואת מקומה תפסה חטיבת פארן.

את הסיכה הזו עונדים לוחמים בסיירת הנח"ל – יחידה אשר מתמחה בין היתר בפשיטות, לוחמה בשטח בנוי, לחימה בתוואי תת-קרקע והפעלת טילים נגד טנקים.

הדגל שייך לחטיבת גולני, ואפשר לראות בו את צבעי החטיבה.

כפי שאולי מרמז הפיצוץ ברקע, תג היחידה הזה שייך לחיל ההנדסה הקרבית אשר עוסק בין היתר בחבלה, מיקוש וטיפול בחומרי נפץ.

את הסיכה הזו עונדות תצפיתניות במערך האיסוף הקרבי שתפקידן לתצפת על גבולות המדינה, ולמנוע ניסיונות פגיעה וחדירה.

העיטור המוצג הוא עיטור העוז – השני בחשיבותו מבין שלושת העיטורים בצה"ל. עיטור העוז מוענק על ידי הרמטכ"ל, על מעשה גבורה שנעשה בעת מילוי תפקיד קרבי תוך חירוף נפש.

חושבים שתדעו לזהות? זה המקום לבחון את ידיעותיכם!

הפוסט יחידות צה"ל הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

הסמל הזה שייך לתנועת האחים המוסלמים, שנוסדה במצרים כבר בשנת 1928. התנועה קוראת להשליט את האסלאם הסוני בכפוף לחוקי השריעה. בין היתר היא גם קוראת להשמדת ישראל. בהשפעת האחים המוסלמים קמו תנועות וארגוני טרור נוספים, ובהם חמאס.

תמונה: ויקיפדיה NorthTension

הדגל שייך לארגון הטרור חיזבאללה. משמעות השם חיזבאללה הוא "אנשי האל" או "מפלגת האל", ובחלקו העליון של הדגל מובא פסוק מהקוראן: "רק עדת אללה הם המנצחים". בחלקו התחתון של הדגל כתוב: "ההתנגדות האסלאמית בלבנון". במרכז הדגל מופיעה האות הראשונה של המילה "אללה", כשהיא מצוירת כיד האוחזת רובה. לצד זה מופיעים אלמנטים נוספים, ובהם ספר קוראן, חרב, גלובוס וענף עם שבעה עלים. חדי העין יוכלו לזהות דמיון בין דגל חיזבאללה לבין דגל משמרות המהפכה באיראן. הדמיון הוא לא מקרי אלא נועד לסמל את הקשר ההדוק שבין הארגון למדינה השיעית.

תמונה: ויקיפדיה

המפה הזו היא של לבנון. חלקה הדרומי של המדינה גובל כמובן בחלקה הצפוני של מדינת ישראל.

איסמעיל הנייה, שהיה מוכר גם בכינוי "אבו אל-עבד", שימש בעבר ראש הרשות הפלסטינית וראש ממשלת חמאס בעזה. בתפקידו האחרון הוא היה ראש הלשכה המדינית של חמאס, ונחשב לאחת הדמויות המזוהות ביותר עם הארגון. ב-31 ביולי 2024 הוא חוסל בטהרן, בהתנקשות המיוחסת לישראל.

קרדיט צילום: Council.gov.ru

הסמל שייך לארגון המדינה האסלאמית, שנקרא בעבר דאע"ש. מדובר בארגון טרור ג'יהאדיסטי-סלפי שרואה בעצמו ח'ליפות אסלאמית סונית. מאז הקמתו בסוף שנות ה-90 הספיק הארגון לבצע מעשי טרור אכזריים במדינות שונות בעולם, ולהשתלט על שטחים נרחבים, בעיקר בסוריה ובעיראק. בשנים האחרונות הארגון איבד הרבה מכוחו, אך השלוחות שלו נמנות עדיין עם קבוצות הטרור הקטלניות בעולם.

תמונה: ויקיפדיה

הדגל המוצג שייך לארגון הג'יהאד האסלאמי הפלסטיני שפועל ברצועת עזה. הארגון, שקם בשנות ה-80, מחזיק באידיאולוגיה ג'יהאדיסטית, פונדמנטליסטית, לאומנית ואנטי-ציונית. מטרתו העיקרית היא להקים מדינת הלכה אסלאמית פלסטינית בכל שטחי ארץ ישראל. הארגון היה מעורב במעשי טרור רבים נגד מדינת ישראל, לרבות הטבח ב-7 באוקטובר.

תמונה: ויקיפדיה

האיש בתמונה הוא אייתוללה סייד רוחאללה מוסאווי ח'ומייני – מנהיגה הפוליטי של המהפכה האסלאמית שהתרחשה באיראן ב-1979. לאחר המהפכה הוא שימוש המנהיג העליון ברפובליקה האסלאמית החדשה, תפקיד שבו החזיק כעשור, עד ליום מותו. ח'ומייני נחשב למנהיגם הרוחני של מוסלמים שיעים רבים בכל רחבי העולם, ועד היום מהווה דמות חשובה עבור תומכיו.

תמונה: ויקיפדיה

זהו הדגל הרשמי של איראן, אשר נכנס לשימוש ביולי 1980 – לאחר השלמת המהפכה האסלאמית במדינה. הדגל מורכב משלושה פסים אופקיים בצבעים ירוק, לבן ואדום, אשר מסמלים בהתאמה אסלאם, שלום ואומץ. במרכז הדגל יש סמל שמייצג את המילה "אללה" באמצעות ארבעה סהרונים וחרב. בשולי הפס הירוק ובשולי הפס האדום מופיע תכביר שפירושו "אללה הוא הגדול מכול". התכביר מופיע 11 פעמים בשולי כל פס, כדי לייצג את תאריך החזרה של האייתוללה ח'ומייני מהגלות ואת תחילת המהפכה, אשר חל ביום ה־22 של החודש ה־11 לפי לוח השנה הפרסי.

תמונה: ויקיפדיה

מפה זו היא של עיראק – מדינה שיושבת בצומת מרכזי במזרח התיכון, וגובלת באיראן, בכוויית, בערב הסעודית, בירדן, בסוריה ובתורכיה.

האיש בתמונה הוא קאסם סולימאני, שהיה מפקד בכיר בצבא איראן ושימש בתפקידו האחרון מפקד כוח קודס – הכוח האחראי לפעילות משמרות המהפכה מחוץ לגבולות איראן. מעבר לתפקידיו הצבאיים, לסולימאני הייתה גם השפעה רבה בפוליטיקה האיראנית, והוא נחשב ליד ימינו של המנהיג העליון עלי ח'אמנאי. ב-2020 הוא נהרג בסיכול ממוקד שיזמה ארצות הברית בנמל התעופה הבינלאומי בבגדד.

קרדיט צילום: Ali Khamenei website

הדגל הזה הוא דגלה הרשמי של תימן, שאומץ ב-1990 לאחר האיחוד של צפון תימן ודרום תימן. הדגל מורכב משלושה פסים אופקיים בצבעים אדום, לבן ושחור. האדום מסמל את דם הקדושים ואת האחדות, הלבן את העתיד המזהיר, והשחור את העבר האפל. אותם פסים מופיעים גם בדגלים של סוריה ועיראק, אלא שבדגלים של מדינות אלו מופיעים סמלים נוספים בפס המרכזי.

תמונה: ויקיפדיה

הסמל הזה שייך לארגון הטרור חמאס. בראש הסמל יש מפה שמציגה את "פלסטין מהנהר עד לים", אשר משקפת את שאיפת הארגון לכונן מדינה פלסטינית אסלאמית במקום מדינת ישראל. במרכז יש שתי חרבות מוצלבות על רקע כיפת הסלע, ומסביב מופיעים הצבעים של דגל פלסטין ובתוכם כתובה השהאדה – הכרזת האמונה האסלאמית. מתחת לכיפת הסלע כתוב "פלסטין" בפונט בשחור, ומתחת לזה, בפונט לבן על רקע ירוק, כתוב שמו המלא של הארגון.

תמונה: ויקיפדיה

חושבים שתדעו לזהות? זה המקום לבחון את ידיעותיכם!

הפוסט דע את האויב הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.