מתוך ההצלחה המסחררת עולה השאלה – הזוהי אותה מדינת ישראל שניהלה דשדוש כה ממושך ברצועת עזה?
הכיצד מדינה שלא מצליחה להשיג את מטרות המלחמה במקום קטן כמו עזה, מצליחה למוטט את ההרתעה של המפלצת האיראנית המאיימת, ולהתקרב לעמידה במטרות המערכה נגדה במספר ימים בודדים?

בנייר זה אציג סקירה של ההבדלים העיקריים בין שתי המערכות מבחינת ניהול המערכה, ואעמוד על הסיבות להבדלים.

מאפיינים כלליים

1. מאפייני הלחימה

המערכה ברצועת עזה מטרותיה ומשימותיה הן כוללניות- מיגור מוחלט של חמאס והשבת כל החטופים. פעולה זו מחייבת תמרון קרקעי, ובמקרה של עזה גם תמרון תת- קרקעי, כאשר התווך התת- קרקעי מסאב את הפעולה רבות. על אף הקרבה הגאוגרפית של רצועת עזה, הרי שמערכה כזו היא עבודת נמלים של ממש. חמאס כארגון טרור, מנהל לוחמת גרילה מול כוחות צה"ל כאשר הוא משתמש באזרחים ברצועה ובחטופים כמגן אנושי כאשר הוא נטמע בתוכם. מאפיינים אלו מחייבים כוחות מתמרנים גדולים- לא מדובר בכיבוש של מספר יעדים או פירוק של מערכת אויב יריבה. כאן יש לספוק שטח רב, לכבוש, לטהר ולהשמיד תשתיות ואויב בכל מטר רבוע.

המורכבות הגדולה ביותר במערכה בעזה היא כמובן סוגית החטופים, שמקשה על התמרון ומרסנת את עצמתו ומהירותו באופן טבעי. אולם מורכבת הלחימה ברצועת עזה ככל שתהיה, משלב מוקדם מאוד במערכה חמאס לא מהווה איום ישיר על העורף של מדינת ישראל, ומעורבים במערכה זו בעיקר חיילי צה"ל, לכן יכולה ישראל להרשות לעצמה אורך נשימה יחסי במערכה זו, על אף המחירים.

המערכה באיראן הרחוקה מתנהלת אמנם מול ישות מדינית גדולה, מבוססת וחזקה, אך המטרות בה ממוקדות הרבה יותר. התכלית של המערכה באיראן היא הסרת איומים ספציפיים, ולכן השמדה של איומים אלו תספיק, ונכון לעכשיו המערכה מתנהלת מהאוויר בלבד. האתגרים במערכה מול איראן הם מודיעיניים, וביצועיים בעיקרם. הלחימה מתמקדת בשלילת יכולות ובערעור יכולות המשטר והוצאתו מתפקוד. אולם האיום על העורף הישראלי גדול ומשמעותי במערכה זו, כאשר איום הטילים הבליסטיים מהווה סיכון משמעותי לחיי אדם בכל רחבי ישראל, וזאת עוד לפני שהזכרנו את שיתוק המשק הישראלי. במערכה זו, לישראל אין אורך נשימה.

2. מגרש המשחקים הגיאופוליטי

כל מערכה צבאית טובה צריכה להמשך עם "רגל מסיימת" מדינית שתשלים את העמידה ביעדים. אולם לכל אחד מהשחקנים- חמאס ואיראן- יש מגרש משחקים שונה וגורמים שונים אשר יביאו אותו לנקודת הסיום באופן הרצוי על ידי ישראל. חמאס הוא ישות תת- מדינתית. כארגון הטרור המשמעותי היחידי ברצועת עזה, שאיפתו המרכזית היא לשמר את הדומיננטיות שלו ברצועה. משלב מוקדם יחסית במלחמה, חמאס משחק עם שני הקלפים היחידים שנותרו לו- זמן, והחטופים. אולם למרות שהחמאס הוא אויב חלש יותר מאיראן, דווקא בגלל שהוא אינו מדינה, יש לו פחות מה להפסיד. הזמן משחק לטובתו וככל שהלחימה נמשכת, מצבם של החטופים מתדרדר והלחץ הבינלאומי על ישראל גובר. הדבר היחידי שיכול להוריד אותו על ברכיו הוא אבדן השליטה ברצועה, דבר שניצניו מתחילים להיראות רק לאחרונה.

המצב עם איראן שונה מהותית. כמעצמה אזורית (צבאית, מדינית ודתית) עליה לשמר את מעמדה באזור.  אמנם, כפי שהוזכר לעיל, הנזק שהיא מסבה לישראל בכל יום של לחימה גדול לאין שיעור מהמערכה בעזה, אבל הזמן לא משחק גם לטובתה של איראן. שתי האסטרטגיות המרכזיות של איראן- טבעת השלוחות במזרח התיכון והגרעין, מונחים על הכף במערכה הזו. כל עוד המגמה הנוכחית של הלחימה נמשכת, המשטר מאבד את נכסיו העיקריים, וכך גובר הסיכוי שיריביו של המשטר באיראן מבפנים ומבחוץ ינצלו את המצב.

מאפייני הניהול של המערכות

3. יעדים מדיניים: מוצהרים, מדידים, ונשלטים

הגדרת יעדי מלחמה ברורים ומדידים, כאלו שהצבא ושאר הגופים יכולים לגזור מהם יעדי- משנה, הם תנאי הכרחי להצלחה במערכה. למערכה בעזה הוגדרו אמנם יעדים- מיטוט שלטון החמאס צבאית ואזרחית, והשבת כלל החטופים. בעוד השבת החטופים היא יעד ברור ומדיד, מיטוט החמאס הוא אמנם יעד חשוב ובר השגה, אבל הוא הוגדר באופן כללי ולא ממוקד, בוודאי כשמדובר במיטוט חמאס כגוף שלטוני. מיטוט שלטון החמאס משמעותו שינוי מציאות ביטחונית ברצועת עזה, מה שמחייב פירוק של היעד הזה לתתי- יעדים מדידים יותר ומענה על שאלות קריטיות- מה יגדיר חמאס ממוטט? מי יחליף אותו? איך תראה המציאות הביטחונית בעזה ביום שאחרי חמאס?

אלו שאלות שנועדו לפרק יעד כללי ליעדים ממוקדים יותר, כך שיהיה ברור מה צריך לעשות כדי לעמוד בהם, ולמדוד האם הם הושגו. על שאלות אלו הדרג המדיני, ככל שידוע לנו, לא ענה. ובמידה מסוימת של צדק- זוהי יומרה לתכנן שינוי מציאות כל כך קיצוני מהסוף להתחלה ויש להתחיל במובן מאליו- פירוק המבנה הסמי- צבאי של חמאס למשל. אך ככל שעובר הזמן, יעדי המלחמה חייבים לקבל דיוקים. העובדה המטלטלת שבמשך כמעט שנה וחצי חמאס החזיק במונופול על הסיוע ההומניטרי ברצועה, היא לא פחות ממחדל. מה שמוביל לנקודה השניה בהיבט הגדרת היעדים. אחרי הגדרת היעדים המדיניים, יש לבצע התאמה של דרכי הפעולה כך שישיגו אותם. במובן זה, שיטת הפשיטות שנקט המטכ"ל הקודם היא ההפך הגמור ממה שהיה צריך להתבצע כדי למוטט את שלטון חמאס מבחינה אזרחית, ולראייה ההצלחה של שיטת חלוקת הסיוע הנוכחית.

המערכה באיראן שונה לגמרי בהיבט הצבת היעדים המדיניים. היעדים כפי שהוגדרו- חיסול פרויקט הגרעין האיראני, הסרת האיום הרקטי, והחלשת מערך השלוחות האיראניות במזרח התיכון. במשך שנים הגרעין האיראני נחשב ליעד קשה עד בלתי אפשרי להשגה. בהשוואה ליכולות הצבאיות האיראניות, ארגון החמאס נראה כמו ארוחת בוקר. ואולם, אם בוחנים את הדברים מזווית הגדרות היעדים- היעדים במערכה מול איראן ברורים הרבה יותר. הם יעדים נקודתיים- גם אם קשה לשיג אותם, קל לתפוס ולהבין אותם, ובוודאי פשוט הרבה יותר לגזור מהם יעדים צבאיים לביצוע. ברמה המוסדית, אלו יעדים שהרבה יותר פשוט לסנכרן אליהם מספר מאמצים. ניכר שהמאמצים במערכה באיראן- האוויר, המודיעין, הסייבר, והתודעה, מסונכרנים באופן מופתי ומעורר השראה.

מבחינת שרטוט המערכה, הEnd Game באיראן ברור הרבה יותר. אולם יש הישג אחד חשוב, שאליו כולם מייחלים אך בפירוש לא מגדירים אותו כיעד מדיני רשמי, וזוהי החלפת השלטון באיראן. הבכירים מגדירים אותה כ"תוצאה רצויה, אך לא חלק ממטרות המלחמה". ובצדק- מעבר לפאן הלגיטימציה ליעד שכזה, זוהי מטרת מלחמה מסובכת למדי, ויש לשאוף אותה אך לא לתלות בה את הצלחת המערכה.

4. שליטה במהלכי המלחמה – ריכוזיות אל מול ביזור האחריות

לאחר הצבת היעדים מגיעים שלבי הביצוע והבקרה על התכנית. בתחום הבקרה, שתי המערכות שונות זו מזו מהותית בתמהיל בין האסטרטגי והטקטי. המערכה באיראן היא כזו שהאחוז האסטרטגי בה גבוה במיוחד. רוב המטרות הן מטרות אסטרטגיות ויש להן קשר ישיר למטרות המלחמה- אתרי גרעין, מצבורי טילים ומשגרים, חיסול בכירים. הן כמעט בגדר שחור או לבן- עומד או לא עומד ביעדי המלחמה. לכן, כאשר נוצרה הזדמנות באחד הלילות הראשונים למלחמה לחסל את עלי שאדמאני, מי שהחליף את הרמטכ"ל האיראני שחוסל במכת הפתיחה- היה קל לנצל אותה. אני מניח בזהירות שחיסול זה לא היה צריך לעבור את אישורו של ראש הממשלה.

אך מלבד זאת, כל חריגה מבנק המטרות הברור הזה, כנראה תהיה מחויבת באישורים הגבוהים ביותר. כל אסקלציה ביעדי התקיפות- תקיפות סמלי שלטון, תקיפות של מטרות הפוגעות בכלכלה כמו שדות נפט, או פגיעה באנשי שלטון בכירים באיראן פירושה אסקלציה חריגה במהלך המערכה או שינוי ביעדים המדיניים של המערכה.

במובן זה, המערכה באיראן קלה יותר לשליטה על ידי הדרג המדיני. כשרוב הדברים עוברים דרך שולחן ראש הממשלה, טבעי שהבקרה שלו על העמידה ביעדים שהציב תהיה אפקטיבית יותר. זאת בניגוד גמור למערכה ברצועת עזה, הכוללת אוגדות רבות של כוחות מתמרנים, שרשרת פו"ש ארוכה, וחלוקת אחריות מבוזרת מאוד. בניהול כזה של מערכה, הרבה יכול להשתבש בדרך להשגת היעדים- מכישלונות טקטיים, דרך מימד הזמן הקריטי, ועד פירוש שונה של היעדים עצמם. הדוגמה המובהקת ביותר לכך היא חוסר הרצון של הרמטכ"ל הקודם לכבוש את הרצועה, מה שהוביל לאזלת היד בנושא הסיוע ההומניטרי.

5. יוזמה מול תגובתיות

המערכה בעזה היא לא מהלך של שליפה מהמותן. אך אין כל ספק שהיא מהלך תגובתי, שבו לא אנחנו בחרנו את תנאי הפתיחה, והם רחוקים מלהיות אידיאליים- כמות החטופים הגדולה בשטח, עבודה עם ממשל אמריקאי עוין, לחימה רב זירתית ובמקביל, לגיטימציה ציבורית ועולמית במגמה שלילית מתמשכת. המערכה בעזה רווית גורמים משפיעים שהיה על נתניהו להילחם בהם במקביל למלחמה בחמאס. הוא היה צריך להשהות את הלחימה כדי להגיע להסכמי חטופים ואז כדי לטפל בחזית הצפונית. הוא היה צריך להפוך עולמות כדי להיכנס לרפיח, או להמתין לחילוף הממשל באמריקה (ועד אז להתמודד עם מחסור בתחמושת), וכל זאת על רקע תבוסה מוחצת בחזית התודעה הבינלאומית ודעת הקהל, שהתפתחה לרמות אנטישמיות גבוהות אפילו מהרגיל. ומעל הכל, הוא היה צריך להצדיק כל צעד ושעל בחברה הישראלית, שהיוותה חסם משמעותי בכל ההיבטים.

היוזמה במערכה מול איראן גרמה לכך שהכל יהיה בדיוק הפוך. המהלך היזום הזה תוכנן להגיע לרמות בשלות אחרונות אחרי כניסתו של ממשל טראמפ, ויצר שיתוף פעולה בלתי נתפס עם האמריקאים. עצם השתתפותם במבצע ההונאה שלפני התקיפה, וכמובן ההתקפה המאסיבית על יעדי הגרעין האיראנים היא דבר מדהים וחסר תקדים. ארצות הברית מנהלת את המערכה הזו יחד איתנו, ולא מועילה בטובה לאשר את המבצע. יש לזה אפקט משמעותי בהתעצמות ההרתעה הישראלית בכל הזירות, גם בזו הבינלאומית.

מהלך יזום בסדר גודל כזה מאפשר גם סנכרון בין זרועי הדוק הרבה יותר. זהו מבצע שהתכוננו אליו במשך שנים, וניכר שהפתיחה היזומה של המהלך מאפשרת ביצוע ברמה גבוהה. גם דעת הקהל העולמית, ככל ששורות אלו נכתבות, מעניקות גיבוי שלא משתמע לשתי פנים ברובה. השורות בחברה הישראלית ובפוליטיקה הישראלית מיושרות ומצופפות. האופוזיציה מעניקה גיבוי מלא ואפילו קורטוב של קרדיט לנתניהו על המערכה הזו. היוזמה של המערכה הזו והעבודה על פי תסריט מבצע מתגלגל וקבוע מראש, מאפשרת גם שליטה במסרים. נתניהו השתמש בימים הראשונים בהצהרות מוקלטות- ענין זה מעיד על רמת תכנון גבוהה ומפורטת, ונוסחת תחושת ביטחון כלפי פנים, וגם כלפי חוץ. התייצבותו של טראמפ לצד נתניהו לאחר מכת הפתיחה מעידה על רמת הביטחון הגבוהה שלו בישראל.

המערכה בעזה והמערכה באיראן שונות זו מזו בהיבטים רבים, כפי שנסקר בנייר זה. תנאי הפתיחה שונים, היעדים והמטרות שונים, ואופי הלחימה שונה לגמרי. אך אם אנו נדרשים לשים את האצבע על נקודה אחת שעושה את כל ההבדל- הרי שזו צדקת הדרך. התרגלנו לכך שהתמיכה במדינת ישראל ובעם היהודי גבוהה כאשר אנו תופסים את הצד של הקורבן, לכן לאחר השבעה באוקטובר התנחמנו בכך שלפחות בתחום הלגיטימציה נצא נשכרים מגודל האסון. ההבדל בדעת הקהל הישראלית והעולמית לגבי שתי המערכות מספר את כל הסיפור. מי שבטוח בעצמו ובצדקת דרכו, אחרים יצטרפו אליו. מי שמהסס בזירה הבינלאומית, מי שמדשדש- המציאות תכפה את עצמה עליו.

ישראל מדגימה עד כה במערכה באיראן עצמה יוצאת דופן, אך עלינו ללמוד לבאות את אופן התכנון, הסנכרון והצבת יעדי המלחמה הברורים, הבלתי מתפשרים והנחרצים גם למערכות ולאתגרים הבאים.

הפוסט איראן מול עזה: שתי מלחמות, שני עולמות – על אסטרטגיה, יוזמה ולגיטימציה הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

הצהרתו של קנצלר גרמניה השמרני, פרידריך מרץ, שלפיה ישראל עושה את "העבודה המלוכלכת עבור כולנו", קרי עבור המערב, עוררה בישראל התרגשות רבה – ובצדק. נדיר מאוד שמנהיג מערבי, על אחת וכמה מדינאי גרמני, מגדיר את מעשיה של ישראל בצורה פשוטה וקולעת כל כך. הנוהג המקובל במערב, ובמיוחד באירופה, הוא להסתתר מאחורי ניסוחים דיפלומטיים מעורפלים ולא מחייבים, ולא להביע הערכה לתרומתה הרבה של ישראל בהגנה על המערב מפני תוקפנותו של האסלאם הרדיקלי. המערב, ובעיקר אירופה, התרגל לראות בישראל דווקא את שורש כל בעיות המזרח התיכון, ולא את המפתח לפתרון הבעיות הללו. לכן, הצהרתו של הקנצלר, שמביעה הערכה רבה לאומץ של הנהגת מדינת ישראל וצבאה, מהווה התפתחות מעניינת. יש לקוות שמנהיגים אירופיים אחרים ילכו בעקבותיו של מרץ, וגם שמרץ ידבוק בעמדתו ולא יחזור בו ממנה בהזדמנות הראשונה.

למרות שישראלים רבים עדיין מחשיבים את גרמניה כידידתה של מדינת היהודים, הדברים הברורים והמובנים מאליהם של הקנצלר עוררו סערה פוליטית גדולה בארצו. למעט תמיכה מסוימת, בעיקר משורות מפלגתו, זכה הקנצלר לקיתונות של רותחין על הצהרתו ממספר גורמים, ביניהם בכירים בשותפתו לקואליציה, המפלגה הסוציאל-דמוקרטית, שמאז תבוסתה בבחירות האחרונות הפכה לביקורתית מאוד כלפי ישראל. מקרב המפלגה הזו נשמעים יותר ויותר קולות התומכים בהטלת אמברגו נשק על ישראל בגלל מה שהם מכנים "הפרות החוק הבינלאומי ברצועת עזה".

שערורייה מלוכלכת

דובר סיעת הסוציאל-דמוקרטים לענייני חוץ, אדיס אהמטוביץ', האשים את הקנצלר שבדבריו הוא אינו תורם למניעת הסלמה, שאותה הוא הגדיר "היעד העליון במצב המאוד רגיש". אהמטוביץ', שהוא בן לפליטים מבוסניה וחבר הזרם השמאלי במפלגתו, הדגיש: "אנחנו המפלגה שאמרה לא למלחמת עיראק ב-2003. אנחנו המלחמה שאמרה כן להסכם הגרעין עם איראן ב-2015. בשני המקרים צדקנו. זו העת לפירוק מנשק רטורי. אנחנו צריכים לעצור בכל האמצעים את התפשטות האש. לכל דבר אחר יהיו השלכות שאי אפשרלהעריכן עבור המזה"ת אבל גם עבורנו, שכן גם אירופה מרגישה תמיד את התוצאות".

בכיר נוסף המשתייך לזרם השמאלי במפלגה הצהיר גם הוא: "כשהקנצלר אומר שישראל עושה באיראן את העבודה המלוכלכת, עבורנו זה יותר מתמוה. בה בעת הוא מסגיר תפיסת עולם שרחוקה מאוד מזו הסוציאל-דמוקרטית. בבחירת המילים שלו מעלה מרץ את האפשרות שההתקפה הצבאית של נתניהו נגד איראן עלתה בקנה אחד עם החוק הבינלאומי. ראייה מקילה שכזו מפיו של נציג גרמניה לחלוטין אינה הולמת".

הדוברת לענייני חוץ של מפלגת "הירוקים" שבאופוזיציה כינתה את דבריו של מרץ "ציניים ולא מכובדים", גם לנוכח הנפגעים האזרחיים באיראן. לדבריה, "יש צורך בדיפלומטיה, בפעולה למען הפגת המתיחות והגנה על האוכלוסייה האזרחית בכל האזור. מרץ עשה את ההפך. ההצהרות שלו הן מאוד מסוכנות". מטעם מפלגת השמאל הרדיקלי "די לינקה", שגם היא באופוזיציה, הוגדרה הצהרתו של מרץ כ"שערורייה". "הקנצלר משליך את החוק הבינלאומי לפח ומעלה על נס את זכותו של בעל הכוח", אמר יו"ר הסיעה.

האחרונה להצטרף למתקפה על מרץ הייתה מפלגת האופוזיציה הראשית, מפלגת "אלטרנטיבה לגרמניה". בהודעה משותפת ודי לקונית שפרסמו שני ראשי המפלגה ב-18 ליוני נאמר: ״מהלכי הלחימה בין ישראל ואיראן מוליכים להסלמה נוספת של הסכסוך המזרח תיכוני. ההסלמה הזו גורמת לנו לדאגה ומאיימת על ביטחון גרמניה, אירופה והעולם כולו. אנחנו דוחים במלוא התקיפות את ההתבטאות של הקנצלר פרידריך מרץ, בשל היותה חסרת רגישות ומזיקה לתדמיתה של גרמניה. אין זה מהאינטרס של גרמניה ואירופה לתרום באופן פעיל למלחמה. אנחנו קוראים לצדדים במלחמה לגלות מתינות, ומקווים שארה״ב לא תהיה חייבת להיכנס למלחמה. פוליטיקאים אירופיים צריכים לשמור על אזרחיהם מפני ההשלכות השליליות של הסכסוך המזרח תיכוני כגון תנועות הגירה ופיגועים ולתרום דיפלומטית להשגת שלום״.

אם בכל הביקורת הזו לא היה די, הרי שקבוצת אומנים הגישה נגד הקנצלר תלונה אצל התביעה הפדרלית ואצל התובע הכללי בברלין בדרישה לפתוח בהליכים משפטיים נגד מרץ, בגין הפרה של סעיף בחוק הפלילי הגרמני האוסר עידוד של מלחמה תוקפנית. מגישי התלונה טוענים נגד מרץ, שבדבריו הוא השתמש במינוחים נאציים. "בתחילת 1942 התייחס קצין הס"ס אוגוסט הפנר לטבח בבאבי יאר באותו מינוח ציני, 'עבודה מלוכלכת'", נכתב בתלונה.

ממה האירופאים מפחדים?

גם בהשוואה להצהרות של מנהיגים אירופיים נוספים, דברי הערכתו של הקנצלר מרץ לישראל נותרים יוצאי דופן. ידידים בודדים של ישראל, כמו למשל חירט וילדרס בהולנד, התייצבו באופן מוחלט לצידה של ישראל. אפילו ראש ממשלת הונגריה, ויקטור אורבן, שתמך בישראל בעבר, לא השמיע דברי חיזוק לפעולה הישראלית או עמדה ברורה נגד משטר האייתוללות בטהרן.

למרות שקיים קונצנזוס הצהרתי בקרב האיחוד האירופי בדבר הצורך למנוע מאיראן השגת נשק גרעיני, האופציה הצבאית שבה בחרו ישראל וארה"ב מבהילה את מנהיגי אירופה. ראשית, הם חוששים מעליית מחירי הנפט והגז, שעלולה ליצור משבר אנרגיה נוסף לאחר משבר האנרגיה שיצרה מלחמת רוסיה באוקראינה, שממנו בקושי התאוששו. נוסף על כך, האירופאים חוששים מגל חדש של הגירה המונית שיגיע לפתחה של אירופה. לכך יש גם להוסיף את החשש מהתעוררותם של תאי הטרור האיראני הרדומים ומגל פיגועי טרור שיערער עוד יותר את מצב ביטחון הפנים הלא-יציב ברוב מדינות אירופה. על כן, הם מעדיפים להתבצר מפני "ההשלכות" במצודה העשויה דיפלומטיה.

כסף מלוכלך

עד היום, גרמניה אפשרה לאיראן להמשיך ולהתל בקהילייה הבינלאומית. כבר לפני למעלה משני עשורים, שר החוץ הגרמני לשעבר יושקה פישר, קבע שעל העולם לקבל את העובדה שלאיראן יהיה נשק גרעיני, בעוד הוא ועמיתיו מבריטניה, צרפת והאיחוד האירופי מנהלים שיחות עם נציגי המשטר האיראני על מניעת תוכנית הגרעין האיראנית. גרמניה הייתה שותפה למשא ומתן עם איראן ולהסכם הגרעין של אובמה ב-2015, ולאחר חתימת ההסכם מיהרו נציגי המדינה לטהרן כדי להבטיח לארצם את הדיבידנדים הכלכליים והמסחריים מההסכם. כאשר הכריז ממשל טראמפ הראשון על יציאה מההסכם ועל סנקציות על המדינה האסלאמית, הייתה גרמניה שותפה למאמצים ליצירת מנגנון עוקף לסנקציות. ממשלות גרמניה לאורך השנים, ללא כל הבדל בהרכבן הפוליטי, קיימו גם ערוצי תקשורת ישירים עם נציגי המשטר האיראני והזמינו את בכיריו לכנסים ולאירועים שונים בגרמניה "כדי לשמר את רוח הדיאלוג".

גם עבור "עבודה מלוכלכת" צריך לשלם. עם זאת, על הקנצלר מרץ לגלות מנהיגות, גם בארצו וגם באירופה, ולתרגם למעשים את ההערכה שלו לישראל. גרמניהבפרט ואירופה בכלל, שתרמו בדרכים שונות לתוכנית הגרעין האיראנית ושמגלות נדיבות רבה כל כך לפלסטינים, צריכות להקים קרן סיוע לישראל לכיסוי נזקי המלחמה עם איראן. במקום לדבר עם נציגי המשטר האיראני, על אירופה להטיל עליהם חרם מוחלט, לנתק את כל הקשרים עם איראן, לסגור שגרירויות ונציגויות אחרות ולהטיל סנקציות שיורידו את משטר האייתוללות על רגליו. יתרה מזאת, ההבנה שישראל עושה את "העבודה המלוכלכת" צריכה לחרוג מההקשר האיראני ולהיתפס בהקשר של המזה"ת כולו, ובכלל זה בהקשר של הסוגיה הפלסטינית. על האיחוד האירופי להפסיק את האיומים להטיל סנקציות דווקא על ישראל, ולחדול מההתניות המדיניות שנועדו לחייב את ישראל לוויתורים בתמורה להידוק היחסים עם אירופה. זו נראית אומנם משימה בלתי-אפשרית, אך התנאים החדשים שנוצרו כעת במזרח התיכון מעניקים הזדמנות נדירה לאיחוד האירופי לבצע חישוב מסלול מחדש. מרץ יכול להוביל את המהלך הזה.

על הכותב:

אלדד בק, עיתונאי וסופר. למד ערבית ומזרחנות באוניברסיטת הסורבון בפריז, ומסקר זה ארבעה עשורים את המזרח התיכון ואירופה עבור כלי תקשורת שונים בישראל ובעולם. ספריו: ״מעבר לגבול – ארצות אסורות, מסעות ומפגשים״ (2009), ״גרמניה, אחרת״ (2014), ״הקנצלרית – מרקל, ישראל והיהודים״ (2017), ״אלטרנטיבה – ימין חדש לגרמניה?״ (2022), ״פיוס מאוחר, סיפור היחסים הסוערים בין אוסטריה וישראל״ (2024).

הכתוב הוא על דעת המחבר בלבד ואינו משקף בהכרח את עמדת התנועה

הפוסט "העבודה מלכלכת" – המהפך הגרמני מול ישראל הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

התבטאותו החמורה של שר החוץ הגרמני כי גרמניה לא תאפשר "לכפות עליה סולידריות עם ישראל" חמקה מהתקשורת הישראלית. האם הדברים שנאמרו בעקבות פעילותה של ישראל בעזה הם צעד נוסף בהתנערות הגרמנית מאחריותה ההיסטורית לביטחונה של מדינת ישראל?

במידה רבה צריך להודות לשר החוץ הגרמני, יוהאן ואדפול, על הצהרתו השערורייתית בדבר "סולידריות כפויה" עם ישראל. ואדפול הצליח במילים ספורות לחשוף, סופסוף, רשמית ופומבית את הצביעות השולטת זה עשרות שנים ביחסי גרמניה עם ישראל. לא עוד מעטה "לילה וערפל" (Nacht und Nebel) של התנהלות גרמנית אנטי–ישראלית, תחת כסות של הצהרות תמיכה ריקות מתוכן ומכוונות, אלא הודאה ברורה בכך שגרמניה לא תרשה לישראל עוד "לסחוט" אותה בגלל השואה, והיא תתנהל מול ישראל ללא כל עכבות שהן. בדבריו אלו חתם ואדפול תהליך התנערות מתמשך של ממשלת גרמניה מכל מחויבות ואחריות שהיו קיימות לכאורה ביחסה לישראל בשל השמדת שליש מהעם היהודי על ידי הגרמנים ומשתפי הפעולה עימם.

הציטוט השערורייתי

צריך לבחון בדיוק רב את הצהרתו של ואדפול, כדי להבין את חומרתה. שר החוץ השמרן הראשון של גרמניה זה כ-60 שנה והראשון בתולדותיה של גרמניה המאוחדת מחדש, אמר את הדברים הבאים:  "ממשלת ישראל הזו, שצריך לחלוטין להפריד בינה לבין העם שחי בישראל, הממשלה הזו צריכה לדעת באופן ברור שאנחנו לא נרשה שינצלו אותנו וגם לא את המאבק המוחלט שלנו באנטישמיות והתמיכה המוחלטת שלנו בזכות קיומה של ישראל וביטחונה – אסור שינצלו זאת לצורכי העימות, ניהול המלחמה שכעת מיושם ברצועת עזה. אנחנו לא נרשה, גם כממשלת גרמניה, עם כל הקשיים שיש, שיעמידו אותנו פוליטית תחת לחץ ויביאו אותנו למצב שבו נהיה מחויבים לסולידריות כפויה. לא יכולה להיות כזו".

הגרמנים מתערבים לנו בעניינים

האבחנה שוואדפול עושה בין ממשלת ישראל לעם בישראל היא בלתי נסבלת. בניגוד למצב הפוליטי בגרמניה, שבה רוב העם הגרמני הצביע עבור הימין וקיבל ממשלת מרכז–שמאל, בישראל הוקמה ממשלה ששיקפה היטב את רצון העם בהתאם לתוצאות הבחירות האחרונות. קביעתו של ואדפול היא אנטי–דמוקרטית באופן מוחלט ומשקפת היטב את חתירתן המתמשכת של ממשלות גרמניה השונות להתערב בענייניה הפנימיים של ישראל ולשנות את המצב הפוליטי בישראל באמצעות הזרמת כספים בלתי פוסקת לארגוני שמאל ישראליים בדרכים שונות. בפעולה זו אין כל הבדל בין ימין ושמאל בגרמניה. המפלגה היחידה שמתנגדת לכך היא מפלגת "אלטרנטיבה לגרמניה", המפלגה היחידה שגם לא מחזיקה משרדים של הקרן הפוליטית שלה בישראל. הקרנות המפלגתיות הללו הן אחד מצינורות ההשפעה הפיננסיים שגרמניה מפנה כדי לשנות את פני הזירה הפוליטית בישראל.

ואדפול, למעשה, הציג את ממשלת ישראל כמו פעיל ממוצע של "מחאת קפלן": דיקטטורית, מנותקת מהעם ולא מייצגת אותו. חמור מכך: הוא שיחק עם התיאוריה האנטישמית הנפוצה בגרמניה, שלפיה ישראל סוחטת את גרמניה בגלל רגשות האשם, לכאורה, שיש לה בגלל השואה, כדי לחייב אותה ל"סולידריות כפויה" שתאפשר לה לנהל את מלחמת "חרבות ברזל". ואדפול הפך בהבל פיו את התחייבותה העמומה של הקנצלרית לשעבר אנגלה מרקל, שלפיה קיומה של ישראל וביטחונה הם "חלק מהאינטרס הלאומי העליון של גרמניה", לחסרי תוקף, מאחר שמדבריו משתמע שגרמניה היא שתקבע מה הכרחי לקיומה ולביטחונה של ישראל, ולא ממשלה ישראלית נבחרת. אם בישראל מכהנת ממשלה שאינה לרוחו של הממשל הגרמני, אין "סולידריות כפויה".

42%: "אינכם טובים מהנאצים"

המינוח "סולידריות כפויה" משקף היטב את הלכי הרוח בקרב האוכלוסייה הגרמנית, שלמעשה, עוד מאז כינון היחסים בין ישראל וגרמניה המערבית לפני שישים שנה, הייתה ברובה אנטי–ישראלית. סקר מקיף שפרסמה הקרן של תאגיד התקשורת הגרמני "ברטלסמן" בתחילת מאי לציון שישים שנה לכינון היחסים הדיפלומטיים בין שתי המדינות מאשש שוב מצב זה: 38% מהגרמנים הם בעלי דעה שלילית ביחס לישראל, לעומת 36% שהם בעלי דעה חיובית ביחס אליה.

היחס לממשלת ישראל בגרמניה משקף את האבחנה שיצר ואדפול: 69% מהגרמנים הם בעלי דעה שלילית כלפי ממשלת ישראל ורק 19% בעלי דעה חיובית לגביה. 45% מהמשתתפים בסקר היו בעד סיום העיסוק במלחמת העולם השנייה והשואה, 35% סבורים שלגרמניה לא צריכה להיות אחריות מיוחדת כלפי ישראל בגלל השואה (לעומת 26% שחושבים שכן), 42% מעריכים שמה שישראל עושה היום לפלסטינים אינו שונה ממה שהנאצים עשו ליהודים ו–50% סבורים שממשלת ישראל תורמת במעשיה לאנטישמיות.

התשלום: ביקורת על ישראל

הפער בין דעת הציבור השלילית כלפי ישראל לבין הזירה הפוליטית, שלפחות כלפי חוץ מקפידה על הבעת תמיכה בישראל, נקבר תחת ממשלת גרמניה הנוכחית. הסיבה לכך אינה הלחץ הציבורי הגובר על הפוליטיקאים לשנות מדיניות, אלא העובדה שהפוליטיקאים הגרמנים אינם מוכנים עוד להסתיר את עמדתם העוינת כלפי ישראל. הסיטואציה הפוליטית העדינה שבה הוקמה הממשלה הנוכחית בגרמניה, כקואליציה בין שמרנים וסוציאל–דמוקרטים, על בסיס התכחשות לרצון הבוחרים, רק מחזקת מגמה זו. ביקורת על ישראל היא המחיר הזול ביותר להשקיט את מורת רוחם של הגרמנים מהרכב ממשלתם הנוכחית. וכשהתנהלות כזו מובלת על ידי הקנצלר פרידריך מרץ עצמו, מה יגידו אזובי הקיר?

עד כמה גדול הסחף הפוליטי הזה אפשר היה לשמוע בדיון שנערך בבונדסטאג בברלין דווקא ביום השנה ה-81 לפלישת בעלות הברית לחופי נורמנדי, אחד השלבים הגורליים בהכנעת גרמניה במלחמת העולם השנייה. מפלגת השמאל הקיצוני "די לינקה" העלתה לסדר היום של בית הנבחרים הגרמני הצעה בדבר הטלת אמברגו מיידי מצד ממשלת גרמניה על אספקת נשק לישראל והכרה גרמנית, מיידית גם כן, במדינה פלסטינית.

מפלגת "די לינקה" דחתה בכנס האחרון שלה לפני כחודש את הגדרת האנטישמיות הבינלאומית של ארגון IHRA (הברית הבינלאומית למאבק באנטישמיות), שכוללת התייחסות לאנטישמיות אנטי–ישראלית ורואה בהתנגדות לרעיון קיומה של מדינה יהודית ביטוי לאנטישמיות. "די לינקה" אימצה במקום הגדרת האנטישמיות הבינלאומית את "הצהרת ירושלים" שניסחו פעילי שמאל קיצוניים, ואשר רואה בהתנגדות לציונות חלק לגיטימי מחופש הדעה והביטוי. ראוי להזכיר שהסירוב לאמץ את הגדרת האנטישמיות הבינלאומית על כל חלקיה עמד מאחורי האשמתה באנטישמיות של מפלגת הלייבור הבריטית תחת הנהגתו של ג'רמי קורבין. מה שהיה נכון אז צריך להיות נכון גם היום: מפלגת "די לינקה" הפכה באופן מוצהר לאנטישמית. את המפלגה מייצגת בישראל "קרן רוזה לוקסמבורג". מן הראוי שממשלת ישראל תסגור לאלתר את הנציגות הזו של מפלגה אנטישמית.

דוברי מפלגות השמאל, בכלל זה המפלגה הסוציאל–דמוקרטית החברה בממשלת מרץ, עלו בזה אחר זה והאשימו את ישראל בפשעי מלחמה, ב"רצח עשרות אלפי פלסטינים", מבלי לבצע כל אבחנה בין מחבלי הארגונים השונים ואזרחים, ב"התקפות ברוטליות על בתי חולים ואנשים נמלטים", וב"פנטזיות השמדה של חברי ממשלת נתניהו הימנית–קיצונית".

"פשעי מלחמה של הצבא הישראלי אינם הגנה עצמית לגיטימית של מדינת ישראל", הצהיר יאן ואן–אקן, ראש סיעת "די לינקה" בבית הנבחרים הגרמני. איזבל קאדמאטורי, מהמפלגה הסוציאל–דמוקרטית, שסבה היה מראשי המפלגה הקומוניסטית הצ'יליאנית ומצא מקלט במזרח גרמניה הקומוניסטית, טענה שגרמניה "שתקה יותר מדי זמן" לנוכח האסון ההומניטרי בעזה וציינה שלפי נתוני האו"ם 100% מתושבי עזה נתונים בסכנת רעב ומדי יום מתים ילדים ברצועה. "אסור לנו לשתוק כשילדים מתים מרעב, אימהות לא יכולות להיניק את תינוקותיהן ועובדי בריאות נמצאים תחת ירי", הצהירה חברת הקואליציה והאשימה את ישראל בהפרת החוק ההומניטרי הבינלאומי. המצב בעזה, לדבריה, הוא "בלתי נסבל" ומתבצעים שם "פשעי מלחמה".

מאז שהצטרפה המפלגה הסוציאל-דמוקרטית לממשלת מרץ הפכו חבריה לתומכים נמרצים בהפסקה של אספקת נשק גרמני לישראל. קאדמאטורי הבהירה שמפלגתה תומכת בבחינה מחודשת של אספקת הנשק לישראל, בהתאם לעקרונותיה המוסריים של גרמניה ולמחויבותה לחוק הבינלאומי. "אסור שייעשה בנשק גרמני שימוש לצורך פשעי מלחמה, ואסור שיהיו חילוקי דעות על כך בבית הזה", היא הדגישה. היא גם ציינה את הצורך להתנגד להרחבת ההתיישבות היהודית ביהודה ושומרון ולהרס בתים בירושלים המזרחית, ודרשה צעדים מעשיים מצידה של ממשלת גרמניה נגד מדיניות זו.

"הפמיניזם באסלאם" מול הגמגומים מימין

הצירה מטעם מפלגת "הירוקים", לואיזה אמטסברג, שעשתה תואר אקדמי בתולדות "הפמיניזם באסלאם בראי תנועת הנשים הפלסטינית", הודתה למפלגת "די לינקה" על העלאת הנושא לסדר היום של הבונדסטאג (יום לאחר שהתקיים דיון אחר עליו), ודיברה על "מלחמה שאפשר היום לומר עליה שהיא לא מתנהלת בקריטריונים של מידתיות או מכבדת את החוק הבינלאומי".

אמטסברג הדהדה גם היא את הטענה שרוב הקורבנות ברצועת עזה הם אזרחים, וחזרה על המספר 50,000 בהתייחסה אליהם. היא קראה לגרמניה להתנגד באופן מעשי למדיניות הישראלית של "כיבוש עזה וגירוש" האוכלוסייה הערבית שגרה בה.

מול חזית השמאל האנטי–ישראלית הזו נשמעו דוברי מפלגת השלטון "איחוד השמרנים" מגמגמים למדי בתמיכתם המסויגת בישראל. דברי התמיכה הברורים ביותר בישראל נשמעו דווקא מפי שני דוברים בכירים של מפלגת הימין הריבוני "אלטרנטיבה לגרמניה", נשיא הכבוד אלכסנדר גאולנד ובאטריקס פון שטורך. עם זאת, נציג שלישי של המפלגה, איש הימין הקיצוני טורבן בארגא, טען כי ישראל איבדה בהתנהלותה הצבאית נגד אוכלוסיית עזה את הצידוק המצפוני להגנה עצמית. בארגא, מראשי מפלגת "אלטרנטיבה" במעוז הלאומני שלה במדינת המחוז תורינגיה, האשים את ישראל במימוש "אסטרטגיית הרעבה והשפלה" של האוכלוסייה האזרחית, ואת ממשלת גרמניה בהעלמת עין מכוונת ממעשיה של ישראל תוך המשך אספקת נשק ל"אזור מלחמה שבו החוק הבינלאומי מופר באופן שיטתי".

בארגא, יליד ברזיל, הרחיק לכת והאשים את ממשלת גרמניה כי בהמשך אספקת הנשק לישראל היא הופכת לשותפה באשמה למעשיה של ישראל ובוגדת בערכים של גרמניה ובגרמניה עצמה. בשם מדיניות חוץ שכותרתה "גרמניה תחילה" דרש בארגא כמו דוברי השמאל הקיצוני להפסיק לאלתר את אספקת הנשק לאזורי מלחמה, ובכלל זה לישראל, להפסיק את המימון לארגוני ומשטרי טרור ולא להעניק "צ'ק פתוח" ל"מדיניות ההרס של נתניהו".

חזית אנטי–ישראלית כזו, כמעט מקיר לקיר, לא נראתה עד כה בבונדסטאג בברלין. לא המדיניות הישראלית יצרה אותה, אלא הרצון הגרמני הבלתי פוסק מאז 1945 להשתחרר מאשמת השואה.

על הכותב:

אלדד בק, עיתונאי וסופר, מכסה זה ארבעה עשורים את המזה״ת ואירופה עבור כלי תקשורת שונים בישראל ובחו״ל. למד ערבית ומזרחנות באוניברסיטת הסורבון, פריז. ספריו: ״מעבר לגבול – ארצות אסורות, מסעות ומפגשים״ (2009), ״גרמניה, אחרת״ (2014), ״הקנצלרית – מרקל, ישראל והיהודים״ (2017), ״אלטרנטיבה – ימין חדש לגרמניה?״ (2022), ״פיוס מאוחר, סיפור היחסים הסוערים בין אוסטריה וישראל״ .(2024)

הכתוב הוא על דעת המחבר בלבד ואינו משקף בהכרח את עמדת התנועה

הפוסט גרמניה-ישראל: כבר לא הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

במעמקי הדו"ח על "האחים המוסלמים והאסלאמיזם הפוליטי בצרפת", שהוכן עבור ממשלת צרפת, מסתתרת התשובה לשאלה המטרידה רבים בישראל: מדוע צרפת התהפכה על ישראל והתחילה לקדם את ההכרה האירופית במדינה פלסטינית. הדו"ח הוזמן במאי 2024 והוגש למועצת ההגנה והביטחון הלאומי של צרפת – מעין קבינט ביטחוני מצומצם שבראשו עומד הנשיא עמנואל מקרון, ונועד לבחון את ההשפעה שיש לארגון "האחים המוסלמים" בחברה הצרפתית.

"האחים המוסלמים" מזוהים בצרפת ובמדינות אירופיות נוספות כנציגים מרכזיים של "האסלאם הפוליטי", הפועל להקצנה של המהגרים המוסלמים באירופה,. הדו"ח בוחן את פעילות "האחים המוסלמים" לא רק בצרפת, אלא גם במדינות אירופיות אחרות שבהן יש נוכחות חשובה של הארגון, כבריטניה, גרמניה, אוסטריה, בלגיה, הולנד ושוודיה, וכן את הקשרים שטווה הארגון עם מוסדות האיחוד האירופי, שמממן חלק מפעילויותיו. בדו"ח נקבע ש"האחים המוסלמים" פועלים בו זמנית לחזק את הבדלנות של קהילות המוסלמים, ולחדור למסגרות חברתיות, חינוכיות וספורטיביות כדי לשנות את החברות האירופיות מבפנים. מטרת הארגון היא להשריש באירופה את הפונדמנטליזם האסלאמי ולהכין את הקרקע להפיכת צרפת ומדינות נוספות למדינות אסלאמיות.

המוסלמים באים

כבר באחד מפרקיו הראשונים, הדו"ח מתייחס לפעילות "האחים המוסלמים" בהקשר ל"מלחמת חרבות ברזל", או כפי שהיא מכונה בדו"ח "מלחמת עזה". מחברי הדו"ח מצאו שבהשוואה לפעילות "האחים המוסלמים" בצרפת סביב מבצע "צוק איתן" ב-2014, נרשמה ירידה במעורבות בכירי הארגון בהפגנות "מחאה" נגד ישראל ובהשמעת הצהרות הסתה לוחמניות. הדו"ח לא מספק הסבר לקביעה מעניינת זו, המעניינת במיוחד לנוכח הקשר ההדוק בין "האחים המוסלמים" לארגון חמאס. עם זאת, מחברי הדו"ח מצאו לנכון לציין, שגורמים מוסלמים בצרפת הביעו בפניהם ביקורת קשה מאוד כלפי ממשלת צרפת, שמפלה ביחסה בין ישראל והפלסטינים.

בסוף הפרק ברביעי בדו"ח, הכולל המלצות פעולה לממשל הצרפתי, מופיעה התייחסות מפורטת יותר לסכסוך הפלסטיני-ישראלי. במסגרת המלצות מעשיות שנועדו להפחית את תחושות הדחייה בקרב האוכלוסייה האסלאמית בצרפת, מציעים מחברי הדו"ח, לפי הסדר הזה, להסדיר את הליכי הקבורה המוסלמית, ללמד ערבית בבתי הספר הציבוריים ולשנות את העמדה הצרפתית כלפי הסכסוך הישראלי-פלסטיני.

האנטישמיות עושה קאמבק

"הראיונות הושפעו מאווירת המתח שנותרה לאחר ה-7 באוקטובר בין הקהילה היהודית לזו המוסלמית", נכתב בתיאור תהליך הכנת הדו"ח. תיאור זה מתעלם לחלוטין מהתגובות האלימות בקרב האוכלוסייה המוסלמית בצרפת ומהבעת הסולידריות הנרחבת בשורותיה עם מתקפת הטרור של החמאס. נוסף על כך, נוצר איזון מטריד ביותר בין הקהילה היהודית, שמצאה את עצמה מותקפת ע"י מוסלמים ובני-בריתם מהשמאל הקיצוני הצרפתי, לקהילה המוסלמית, שמשורותיה יצאו התוקפים. כמו כן, למרות שהדו"ח כן מציין את האנטישמיות של "האחים המוסלמים", לא מופיעה בחלק זה של הדו"ח כל התייחסות להתפוצצות האנטישמיות המוסלמית לאחר ה-7 באוקטובר.

"הראיונות העלו בבירור", ממשיך הדו"ח, "תחושת אי נוחות בקרב הקהילה המוסלמית, שרואה את העמדה הצרפתית כתומכת באופן פומבי בישראל בתור 'אסלאמופוביה של המדינה'. התפיסה הזו חוצה את המסגרת הפשוטה של תנועת 'האחים המוסלמים', ולמרות שאינה עומדת במבחן המציאות, היא מנוצלת על ידי פעילי התנועה", קובע הדו"ח. עם זאת, במקום להסביר למוסלמים שתפיסה זו מעוותת ומנוצלת לרעה בידי "האחים המוסלמים", ממליצים מחברי הדו"ח המלצה שהם רואים כבלתי נמנעת: "כדי לסתור את הנרטיב הזה, הכרה מצד צרפת במדינה פלסטינית לצד ישראל בגבולות בטוחים ומוכרים תוכל להרגיע את התסכולים".

חפש את הכסף

המלצה זו מנותקת לחלוטין מתוכנו של הדו"ח, ונראה שהיא הוכנסה למסמך באופן מלאכותי כדי לנסות לפייס את דעת הקהל המוסלמית בצרפת. זהו מהלך מדיני שמהווה למעשה כניעה לארגון, שמהווה איום לטווח ארוך על לכידות החברה הצרפתית ועל יסודות הרפובליקה הצרפתית ואשר בו צרפת מעוניינת, לכאורה, להיאבק. הכרה במדינה פלסטינית לאחר מתקפת ה-7 באוקטובר תהפוך את החמאס, זרוע של "האחים המוסלמים", לגוף בעל מעמד מיתולוגי דתי בעיני מוסלמים רבים: הינה, דווקא "האחים המוסלמים" שנרדפו בכל רחבי המזה"ת, דוכאו, נאסרו, והוצאו להורג בידי מנהיגים ערבים רבים, הצליחו להנחית מהלומה צבאית קשה מאוד על "האויב הציוני" וחיזקו את מעמדה של התנועה הלאומית הפלסטינית בעיני המערב. זה מסר חזק ומוטעה לא רק לתומכי "האחים המוסלמים" בא"י ובמזה"ת, אלא גם לתומכי "האחים המוסלמים" באירופה: האלימות והטרור משתלמים.

זו לא תהיה הפעם הראשונה שצרפת נכנעת לאלימות ולטרור ערבי ומוסלמי; לצרפת מסורת ארוכה של כניעה כזו. אך אי אפשר להתעלם מההיבט הכלכלי של הכניעה הפעם. הדו"ח מתייחס אומנם לעובדה שאמירות קטאר היא המממנת העיקרית של "האחים המוסלמים", אך בעוד כותבי הדו"ח ממליצים על מהלך מדיני שיפגע בישראל, הם נמנעים מלהעלות אפשרות לסנקציות על הנסיכות המפרצית המושקעת מאוד בצרפת. לפי דו"ח שפרסם גוף כלכלי משותף לצרפת ולקטאר ב-2022, ההשקעות הקטאריות בצרפת מוערכות ביותר מ-25 מיליארד יורו.

הסבר נוסף לפער בין המאבק ב"אחים המוסלמים" לבין ההמלצה להכיר במדינה פלסטינית אפשר למצוא במהלך המדיני הבא של צרפת: "ועידת שלום" שהנשיא מקרון מתכנן לכנס באו"ם ב-17 ביוני יחד עם יורש העצר הסעודי, מוחמד בן-סלמאן. סעודיה היא היריבה הראשית של "האחים המוסלמים" כיום. הכנסת ההכרה הצרפתית במדינת פלסטין לדו"ח על "האחים המוסלמים" נראית כניסיון לרצות את סעודיה ולשדל גם אותה להגדיל את השקעותיה בצרפת.

על הכותב:

אלדד בק, עיתונאי וסופר. למד ערבית ומזרחנות באוניברסיטת הסורבון בפריז, ומסקר זה ארבעה עשורים את המזרח התיכון ואירופה עבור כלי תקשורת שונים בישראל ובעולם. ספריו: ״מעבר לגבול – ארצות אסורות, מסעות ומפגשים״ (2009), ״גרמניה, אחרת״ (2014), ״הקנצלרית – מרקל, ישראל והיהודים״ (2017), ״אלטרנטיבה – ימין חדש לגרמניה?״ (2022), ״פיוס מאוחר, סיפור היחסים הסוערים בין אוסטריה וישראל״ (2024).

הכתוב הוא על דעת המחבר בלבד ואינו משקף בהכרח את עמדת התנועה

הפוסט כך התהפכה עלינו צרפת: הדו"ח הסודי על האסלאם הפוליטי הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

בין יום השנה ה-80 לכניעת גרמניה הנאצית וסיום מלה"ע השנייה ליום השנה ה-60 לכינון היחסים הדיפלומטיים בין ישראל וגרמניה, שיצויין השבוע, מיהר שר החוץ הגרמני החדש, יוהאן ואדפול, ימים ספורים לאחר כניסתו לתפקיד, להגיע בסוף השבוע האחרון לביקור בישראל. הייתה זו נסיעתו הראשונה אל מחוץ לגבולות אירופה והיא נועדה, בין היתר, להדגיש את הייחודיות ביחסים שבין שתי המדינות. ואדפול, חבר המפלגה הנוצרית-דמוקרטית, הוא שר החוץ השמרני הראשון של גרמניה מזה 59 שנים ושר החוץ השמרני הראשון של גרמניה המאוחדת מחדש.

בגרמנית זה לא נשמע יותר טוב

השיוך המפלגתי השונה של שרי החוץ הגרמנים לא שינה את בסיס מדיניות החוץ הגרמנית, שהיא פרו-ערבית ולא אוהדת לישראל, בלשון המעטה, זאת למרות התמיכה ההצהרתית הטקסית במדינת היהודים. שרת החוץ היוצאת, אנלנה ברבוק, ממפלגת "הירוקים" סימלה היטב את הפער העצום הקיים בין הצהרות התמיכה הגרמניות בישראל לבין עמדותיה המעשיות של גרמניה. גם שגרירה הנוכחי של גרמניה בישראל, שטפן זייברט, שאינו איש משרד החוץ, המשיך את מדיניות קודמיו של התערבות פעילה ובוטה בענייניה הפנימיים של ישראל ואף הקצין מדיניות זו באופן שחורג מכל התנהגות דיפלומטית.

לכאורה, ניתן היה לצפות ששובו של שמרן לראשות משרד החוץ בברלין יהיה חדשה טובה מבחינתה של ישראל. בסך הכל, השמרנים הם אלו שכוננו את היחסים הדיפלומטיים בין שתי המדינות לפני שישה עשורים. גם הקנצלרית השמרנית, אנגלה מרקל, הגדירה את קיומה של ישראל וביטחונה כחלק מהאינטרס הלאומי העליון (Staatsräson) של גרמניה – התחייבות מרשימה, אלא שעד היום לא יודעים בירושלים מה משמעותה המדויקת. הקנצלר השמרן החדש, פרידריך מרץ, נחשב אף הוא ידיד קרוב של ישראל. גם אם בחינת הצהרותיו של ואדפול בעבר העלתה שהאיש דוגל בהמשך המדיניות הביקורתית הגרמנית כלפי ישראל, ניתן היה לצפות ששר חוץ גרמני חדש יימנע – לפחות בחודשים הראשונים לכהונתו, מנקיטת עמדה נחרצת. זה לא קרה.

ואדפול הדגיש בירושלים את מחויבותה של ממשלת גרמניה החדשה – ממשלת "הקואליציה הגדולה" בין השמרנים והסוציאל-דמוקרטים, לכך שקיום ישראל וביטחונה הם חלק מהאינטרס הלאומי הגרמני. בהמשך ניסה – ללא הצלחה, להסביר את המחויבות הזו: "בכל מצב של סכנה (לקיום ישראל) או העמדה בספק של קיום זה גרמניה עומדת לצד מדינת ישראל באופן ברור. גרמניה תעניק כל סיוע חיוני כדי שישראל תוכל להגן על עצמה ועל אזרחיה מפני הטרור של החמאס או החיזבאללה או החות'ים. זה לא אומר, שביקורת כלפי התנהלות או התבטאויות של אישים ציבוריים, מפלגות וממשלה ייאסרו, כמובן בשני הכיוונים".

אמור לי מי הם חבריך

אלא שהצהרות לחוד ומעשים לחוד. מאז הצהרתה של מרקל בעניין ישראל והאינטרס הלאומי העליון של גרמניה, לא ניתקה ברלין את יחסיה עם מדינות המחוייבות להשמדתה של ישראל כאיראן, אלא המשיכה לטפח את הקשרים איתן. ברלין גם לא הפסיקה את מימון סוכנות "אונר"א",זאת למרות הראיות הרבות על מעורבותה בפעילות לחיסול ישראל. בנוסף, גרמניה לא שינתה באופן משמעותי את דפוסי הצבעתה במוסדות בינלאומיים באופן שיראה תמיכה ברורה בישראל. ברלין אף עצרה אספקת נשק לישראל מספר פעמים משיקולים פוליטיים. ממשלות גרמניה אמנם גילו רגישות רבה לחופש הביקורת כלפי ישראל, אך ישראלי שמעז לבקר את מעורבותה של גרמניה בענייניה הפנימיים של ישראל מיד מוכנס לרשימות שחורות של הממסד הגרמני. כל עוד הדברים הללו לא יתוקנו, מילותיו של ואדפול ריקות מתוכן.

גרמניה המודאגת

ואדפול הרשה לעצמו להביע "דאגה" מחידוש הלחימה העצימה של צה"ל ברצועת עזה ולקבוע: "אני לא בטוח, שכך ניתן יהיה להשיג את כל המטרות האסטרטגיות של ישראל או לשרת את ביטחונה של ישראל לאורך זמן". הוא קרא לחידוש "מו"מ רציני" על הפסקת אש, שתסלול את הדרך בפני אספקה רצופה לאוכלוסיית רצועת עזה, תוך שהוא מוסיף ש"מזה 70 יום לא נכנסת לעזה עזרה הומניטרית" וש"המצוקה האנושית" מחריפה מדי יום. הוא הדגיש, שיש צורך בפתרון פוליטי לבנייה מחדש על עזה ללא החמאס, כך שהרצועה לא תהווה איום מחודש על ישראל, ואמר שהתוכנית הערבית לשיקום הרצועה בשותפות הרשות הפלסטינית היא "נקודת יציאה" חשובה לתהליך זה. צריך, לדבריו, להיות ברור שרצועת עזה היא חלק מהשטחים הפלסטיניים.

ואדפול בירך על המחויבות ששמע מהצד הישראלי, שאיש מתושבי עזה לא יחוייב לעזוב את הרצועה ושנוכחות צה"ל באזור היא זמנית בלבד. "הפרספקטיבה של פתרון שתי המדינות היא ההזדמנות הטובה ביותר לחיים בשלום, בביטחון ובכבוד לישראלים ולפלסטינים", הצהיר שר החוץ הגרמני החדש, "אסור לפרק אותה באמצעות המשך מדיניות התנחלות המנוגדת לחוק הבינלאומי או באמצעות הכרה מוקדמת במדינה פלסטינית, שיכולה להתרחש רק בתום תהליך מו"מ מוצלח בין הצדדים".

כאב הראש הישראלי של הקנצלר מרץ

קיצורו של דבר: בגרמניה אין כל חדש. מה שהיה הוא שיהיה. אין כל הפנמה של השינויים התפיסתיים שחלו בחברה הישראלית לאחר ה-7 באוקטובר. אין כל ניסיון לחושב מחוץ לקופסה, כפי שעושה ממשל טראמפ. להיפך, מבין מילותיו של ואדפול עולה האשמה כלפי ישראל באחריות למצב הקיים, ומול דרישה מישראל להפסיק את מדיניות ההתנחלות, עומדת הבטחה מעורפלת לכך שלא תהיה הכרה חד-צדדית במדינה פלסטינית. בשם מי? לאלוהים הפתרונים. אם נוסיף לכך הצהרה חמורה מפיו של הקנצלר הטרי, פרידריף מרץ, שעות ספורות בלבד לאחר השבעתו. "ישראל גורמת לנו דאגות גדולות ביותר", אמר מרץ לאחר שנשאל בריאיון הטלוויזיוני הראשון שלו כקנצלר, מה תגובתו להצהרת רה"מ בנימין נתניהו לכך שישראל מתכננת להישאר ברצועת עזה. "צריך להיות ברור שעל ממשלת ישראל למלא אחר המחויבויות הנובעות מהחוק הבינלאומי ומחוקי המלחמה הבינלאומיים ולאפשר עזרה הומניטרית לרצועת עזה", הצהיר מרץ, "אנחנו רואים את ההתפתחויות של הימים האחרונים בדאגה רבה ביותר. לישראל עומדת הזכות להגן על עצמה מפני מתקפת ה-7 באוקטובר הברוטלית של מחבלי החמאס וכל מה שקרה לאחר מכן. אבל, ישראל חייבת להישאר מדינה שעומדת במחוייבותיה ההומניטריות, גם באזורים בהם מתנהלת כעת המלחמה האיומה הזו ברצועת עזה, היכן שמתנהל העימות החיוני עם הטרוריסטים של החמאס". אם נתרגם את הדברים למציאות: הצהרה בעייתית שכזו מעניקה למעשה גיבוי לכל ההאשמות המופרכות נגד ישראל על הפרת החוק הבינלאומי ודיני המלחמה הבינלאומיים.

עוינות בתפוצת נאט"ו

הרוחות הביקורתיות הנושבות מצד חברי הממשלה השמרניים בברלין מגיעות גם מממשלות ימין אחרות באירופה. שר החוץ ההולנדי, קספר ולדקאמפ – חבר מפלגת "החוזה החברתי החדש" המציגה את עצמה כשמרנית-חברתית, ובעבר כיהן שגריר ארצו בישראל – נוקט בימים האחרונים קו אנטי-ישראלי קיצוני בשם "המצב ההומניטרי בעזה", הפעילות הצבאית הישראלית בסוריה ו"אי השליטה על אלימות המתנחלים". הוא דורש מהאיחוד האירופי לקיים בחינה מחודשת של הסכם האסוציאציה עם ישראל, עליו מושתתים היחסים המיוחדים בין שני הצדדים. "המצב בעזה מחייב אותנו לנקוט צעד זה, הממשלה שלנו תציב גבול בעניין", הבטיח ולדקאמפ במכתב ששיגר לנציבה העליונה לענייני חוץ וביטחון של האיחוד האירופי, קיה קאלאס.
עמדות כאלו נשמעו עד כה רק מהמדינות הקיצוניות ביותר בעמדתן כלפי ישראל – אירלנד, ספרד וסלובניה.  שר החוץ ההולנדי אף זכה לגיבוי מלא מצד ראש ממשלתו, דיק סכוף, שנזף במנהיג המפלגה הגדולה בקואליציה – ידיד ישראל חירט וילדרס, על שביקר את עמדת השר.
גם בבלגיה לא נרשמו הפתעות חיוביות מדי. ראש הממשלה השמרני של בלגיה, השכנה, בארט דה וובר, הודה במהלך ביקור שערך לאחרונה בהאג, כי קיים "דיאלוג קונסטרוקטיבי" בין ארצו להולנד בעניין המצב בעזה, בכלל זה בעניין הצעתו של נשיא צרפת, עמנואל מקרון, להכיר במדינה פלסטינית בשולי ועידה של האו"ם שתיערך בחודש יוני הקרוב.

נורמליזציה גם באירופה

ההתפתחויות הללו מעידות על שינוי הולך וגובר לרעה ביחסי ישראל עם המחנה השמרני באירופה. כלומר, כיום לא רק השמאל האירופי הוא בעייתי מבחינתה של ישראל. הראייה לפיה ישראל היא הבעיה ולא הטרור ההשמדתי הפלסטיני הופכת למכנה משותף בין שמאל וימין שמרני באירופה. זהו מחיר של הזנחה ארוכת יומין מצד ישראל של החזית הדיפלומטית באירופה והתגייסות הדיפלומטיה הישראלית לקידום האג'נדה של הפלסטינים ולא של ישראל. האם התשובה לכך היא חיזוק ההתקרבות בין ישראל למפלגות הימין הריבוני באירופה? ישנן בקרב מפלגות אלו מפלגות שהן מאוד פרו-ישראליות. אך, ישנן גם מפלגות שעמדתן כלפי ישראל מעומעמת מאוד. נורמליזציה עם מפלגות אלו לא צריכה להיות בכל מחיר, אלא תוך עמידה ברורה על האינטרסים של ישראל.

על הכותב:

אלדד בק, עיתונאי וסופר. מכסה מזה ארבעה עשורים את המזה״ת ואירופה עבור כלי תקשורת שונים בישראל ובחו״ל. למד ערבית ומזרחנות באוניברסיטת הסורבון, פריז. ספריו: ״מעבר לגבול – ארצות אסורות, מסעות ומפגשים״ (2009), ״גרמניה, אחרת״ (2014), ״הקנצלרית – מרקל, ישראל והיהודים״ (2017), ״אלטרנטיבה – ימין חדש לגרמניה?״ (2022), ״פיוס מאוחר, סיפור היחסים הסוערים בין אוסטריה וישראל״ (2024).

הכתוב הוא על דעת המחבר בלבד ואינו משקף בהכרח את עמדת התנועה

קרדיט תמונה: מאיה לוין

הפוסט עם כאלה חברים אירופים, מי צריך אויבים הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.