במעמקי הדו"ח על "האחים המוסלמים והאסלאמיזם הפוליטי בצרפת", שהוכן עבור ממשלת צרפת, מסתתרת התשובה לשאלה המטרידה רבים בישראל: מדוע צרפת התהפכה על ישראל והתחילה לקדם את ההכרה האירופית במדינה פלסטינית. הדו"ח הוזמן במאי 2024 והוגש למועצת ההגנה והביטחון הלאומי של צרפת – מעין קבינט ביטחוני מצומצם שבראשו עומד הנשיא עמנואל מקרון, ונועד לבחון את ההשפעה שיש לארגון "האחים המוסלמים" בחברה הצרפתית.

"האחים המוסלמים" מזוהים בצרפת ובמדינות אירופיות נוספות כנציגים מרכזיים של "האסלאם הפוליטי", הפועל להקצנה של המהגרים המוסלמים באירופה,. הדו"ח בוחן את פעילות "האחים המוסלמים" לא רק בצרפת, אלא גם במדינות אירופיות אחרות שבהן יש נוכחות חשובה של הארגון, כבריטניה, גרמניה, אוסטריה, בלגיה, הולנד ושוודיה, וכן את הקשרים שטווה הארגון עם מוסדות האיחוד האירופי, שמממן חלק מפעילויותיו. בדו"ח נקבע ש"האחים המוסלמים" פועלים בו זמנית לחזק את הבדלנות של קהילות המוסלמים, ולחדור למסגרות חברתיות, חינוכיות וספורטיביות כדי לשנות את החברות האירופיות מבפנים. מטרת הארגון היא להשריש באירופה את הפונדמנטליזם האסלאמי ולהכין את הקרקע להפיכת צרפת ומדינות נוספות למדינות אסלאמיות.

המוסלמים באים

כבר באחד מפרקיו הראשונים, הדו"ח מתייחס לפעילות "האחים המוסלמים" בהקשר ל"מלחמת חרבות ברזל", או כפי שהיא מכונה בדו"ח "מלחמת עזה". מחברי הדו"ח מצאו שבהשוואה לפעילות "האחים המוסלמים" בצרפת סביב מבצע "צוק איתן" ב-2014, נרשמה ירידה במעורבות בכירי הארגון בהפגנות "מחאה" נגד ישראל ובהשמעת הצהרות הסתה לוחמניות. הדו"ח לא מספק הסבר לקביעה מעניינת זו, המעניינת במיוחד לנוכח הקשר ההדוק בין "האחים המוסלמים" לארגון חמאס. עם זאת, מחברי הדו"ח מצאו לנכון לציין, שגורמים מוסלמים בצרפת הביעו בפניהם ביקורת קשה מאוד כלפי ממשלת צרפת, שמפלה ביחסה בין ישראל והפלסטינים.

בסוף הפרק ברביעי בדו"ח, הכולל המלצות פעולה לממשל הצרפתי, מופיעה התייחסות מפורטת יותר לסכסוך הפלסטיני-ישראלי. במסגרת המלצות מעשיות שנועדו להפחית את תחושות הדחייה בקרב האוכלוסייה האסלאמית בצרפת, מציעים מחברי הדו"ח, לפי הסדר הזה, להסדיר את הליכי הקבורה המוסלמית, ללמד ערבית בבתי הספר הציבוריים ולשנות את העמדה הצרפתית כלפי הסכסוך הישראלי-פלסטיני.

האנטישמיות עושה קאמבק

"הראיונות הושפעו מאווירת המתח שנותרה לאחר ה-7 באוקטובר בין הקהילה היהודית לזו המוסלמית", נכתב בתיאור תהליך הכנת הדו"ח. תיאור זה מתעלם לחלוטין מהתגובות האלימות בקרב האוכלוסייה המוסלמית בצרפת ומהבעת הסולידריות הנרחבת בשורותיה עם מתקפת הטרור של החמאס. נוסף על כך, נוצר איזון מטריד ביותר בין הקהילה היהודית, שמצאה את עצמה מותקפת ע"י מוסלמים ובני-בריתם מהשמאל הקיצוני הצרפתי, לקהילה המוסלמית, שמשורותיה יצאו התוקפים. כמו כן, למרות שהדו"ח כן מציין את האנטישמיות של "האחים המוסלמים", לא מופיעה בחלק זה של הדו"ח כל התייחסות להתפוצצות האנטישמיות המוסלמית לאחר ה-7 באוקטובר.

"הראיונות העלו בבירור", ממשיך הדו"ח, "תחושת אי נוחות בקרב הקהילה המוסלמית, שרואה את העמדה הצרפתית כתומכת באופן פומבי בישראל בתור 'אסלאמופוביה של המדינה'. התפיסה הזו חוצה את המסגרת הפשוטה של תנועת 'האחים המוסלמים', ולמרות שאינה עומדת במבחן המציאות, היא מנוצלת על ידי פעילי התנועה", קובע הדו"ח. עם זאת, במקום להסביר למוסלמים שתפיסה זו מעוותת ומנוצלת לרעה בידי "האחים המוסלמים", ממליצים מחברי הדו"ח המלצה שהם רואים כבלתי נמנעת: "כדי לסתור את הנרטיב הזה, הכרה מצד צרפת במדינה פלסטינית לצד ישראל בגבולות בטוחים ומוכרים תוכל להרגיע את התסכולים".

חפש את הכסף

המלצה זו מנותקת לחלוטין מתוכנו של הדו"ח, ונראה שהיא הוכנסה למסמך באופן מלאכותי כדי לנסות לפייס את דעת הקהל המוסלמית בצרפת. זהו מהלך מדיני שמהווה למעשה כניעה לארגון, שמהווה איום לטווח ארוך על לכידות החברה הצרפתית ועל יסודות הרפובליקה הצרפתית ואשר בו צרפת מעוניינת, לכאורה, להיאבק. הכרה במדינה פלסטינית לאחר מתקפת ה-7 באוקטובר תהפוך את החמאס, זרוע של "האחים המוסלמים", לגוף בעל מעמד מיתולוגי דתי בעיני מוסלמים רבים: הינה, דווקא "האחים המוסלמים" שנרדפו בכל רחבי המזה"ת, דוכאו, נאסרו, והוצאו להורג בידי מנהיגים ערבים רבים, הצליחו להנחית מהלומה צבאית קשה מאוד על "האויב הציוני" וחיזקו את מעמדה של התנועה הלאומית הפלסטינית בעיני המערב. זה מסר חזק ומוטעה לא רק לתומכי "האחים המוסלמים" בא"י ובמזה"ת, אלא גם לתומכי "האחים המוסלמים" באירופה: האלימות והטרור משתלמים.

זו לא תהיה הפעם הראשונה שצרפת נכנעת לאלימות ולטרור ערבי ומוסלמי; לצרפת מסורת ארוכה של כניעה כזו. אך אי אפשר להתעלם מההיבט הכלכלי של הכניעה הפעם. הדו"ח מתייחס אומנם לעובדה שאמירות קטאר היא המממנת העיקרית של "האחים המוסלמים", אך בעוד כותבי הדו"ח ממליצים על מהלך מדיני שיפגע בישראל, הם נמנעים מלהעלות אפשרות לסנקציות על הנסיכות המפרצית המושקעת מאוד בצרפת. לפי דו"ח שפרסם גוף כלכלי משותף לצרפת ולקטאר ב-2022, ההשקעות הקטאריות בצרפת מוערכות ביותר מ-25 מיליארד יורו.

הסבר נוסף לפער בין המאבק ב"אחים המוסלמים" לבין ההמלצה להכיר במדינה פלסטינית אפשר למצוא במהלך המדיני הבא של צרפת: "ועידת שלום" שהנשיא מקרון מתכנן לכנס באו"ם ב-17 ביוני יחד עם יורש העצר הסעודי, מוחמד בן-סלמאן. סעודיה היא היריבה הראשית של "האחים המוסלמים" כיום. הכנסת ההכרה הצרפתית במדינת פלסטין לדו"ח על "האחים המוסלמים" נראית כניסיון לרצות את סעודיה ולשדל גם אותה להגדיל את השקעותיה בצרפת.

על הכותב:

אלדד בק, עיתונאי וסופר. למד ערבית ומזרחנות באוניברסיטת הסורבון בפריז, ומסקר זה ארבעה עשורים את המזרח התיכון ואירופה עבור כלי תקשורת שונים בישראל ובעולם. ספריו: ״מעבר לגבול – ארצות אסורות, מסעות ומפגשים״ (2009), ״גרמניה, אחרת״ (2014), ״הקנצלרית – מרקל, ישראל והיהודים״ (2017), ״אלטרנטיבה – ימין חדש לגרמניה?״ (2022), ״פיוס מאוחר, סיפור היחסים הסוערים בין אוסטריה וישראל״ (2024).

הכתוב הוא על דעת המחבר בלבד ואינו משקף בהכרח את עמדת התנועה

הפוסט כך התהפכה עלינו צרפת: הדו"ח הסודי על האסלאם הפוליטי הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

227 ספרי לימוד – אפס אזכורים למדינת ישראל. מתוך מאות ספרי לימוד שמשמשים את תלמידי אונר"א ביהודה ושומרון, בעזה ובמזרח ירושלים – אף אחד מהם לא מציג על המפה את תל אביב, לא את נתניה, לא את פתח תקווה, לא את דימונה, לא את בני ברק, ובטח שלא את ישראל. במקום זה: מפות שבהן ישראל אינה קיימת, ערים ישראליות מחוקות לחלוטין, ודגל פלסטין שמתנוסס על כל הארץ. ירושלים היא כמובן אלקודס. זאת לא שכחה – זה חינוך לדה-לגיטימציה ולשנאה.

"ספרי הלימוד של הרשות הפלסטינית, שבהם נעשה שימוש על ידי אונר"א בבתי הספר שלה ביהודה ושומרון ובעזה, לא רק אינם מטיפים כלל לפתרון של שלום לסכסוך, אלא הם גם קוראים למאבק אלים לשחרור, בעל אופי דתי, שמגיע לעיתים לכדי אנטישמיות גלויה", אומר ד"ר ארנון גרויס, מזרחן החוקר את ספרי הלימוד של הרשות הפלסטינית ועיתונאי לשעבר שעבד במשך 40 שנה בקול ישראל בערבית.

ד"ר גרויס הגיע למחקר מתוך העיסוק האקדמי שלו. הוא למד לדוקטורט באוניברסיטת פרינסטון, השתלם בהרווארד, ומשנת 2000 התמקד במחקרו ביחס לאחר וביחס לשלום בספרי לימוד במזרח התיכון, כולל מצרים, סעודיה ועוד. "ההיכרות עם ספרי לימוד בשורה של מדינות ערביות נתנה לי פרספקטיבה רחבה יותר להערכת ספרי הלימוד הפלסטיניים. מה שאני מוצא בהם הוא לא אופייני, ודאי שלא ביחס לספרי הלימוד הישראליים, שבהם יש התייחסות לשלום ולרצון לפתור את הסכסוך בדרכי שלום".

מה גילית?

"את הממצאים שלי אפשר לחלק לשלושה: ראשית, גיליתי דה-לגיטימיזציה של ישראל ושל יותר משבעה מיליון היהודים המתגוררים בה, כולל הכחשת ההיסטוריה היהודית והמקומות הקדושים להם. שנית, גיליתי דמוניזציה של ישראל ושל היהודים, גם מבחינה דתית. שלישית, מצאתי היעדר קריאה לשלום עם ישראל. במקום זאת, מצאתי קריאה למאבק אלים לשחרור כל הארץ".

כמה ספרי לימוד בדקת?

"המחקר מבוסס על 227 ספרים שנלמדים במוסדות אונר"א בכיתות א'-י' בכל המקצועות, מספרות וגיאוגרפיה עד חשבון ואנגלית, כולל מדריכי מורים. רוב הספרים יצאו לאור בשנת 2020 ובשנת 2018, אבל כולם היו בשימוש בשנת הלימודים 2024–2025. הלימודים אחרי כיתות י' הם לא דרך אונר"א, ולכן הספרים לכיתות גבוהות יותר אינם נכללים כאן. קראתי את כל 227 הספרים ברשימה, מהדף הראשון לאחרון. הערבית שלי טובה ואני יכול לעשות את זה מהר וביסודיות".

היכן משתמשים בספרים האלה?

"הספרים האלה יוצאים לאור ברמאללה, והם ספרי חובה גם בעזה. חמאס משתמש בספרים האלה כי אחרת הבוגרים של בתי הספר בעזה לא יוכלו ללמוד באוניברסיטאות בארצות ערב. התוצאה היא שמשתמשים בהם בכל בתי הספר של אונר"א, וכן בבתי הספר של הכנסיות, ביהודה ושומרון, ירושלים המזרחית ועזה".

"ישראל מתוארת כנוכחות קולוניאליסטית זרה, כיבוש זמני – פלסטין היא המדינה הלגיטימית היחידה בין הירדן לים"

ישראל לא קיימת, גם לא תל אביב

בוא נתחיל. ספר מה גילית לגבי אזכורים של ישראל.

"קודם כול, ישראל איננה קיימת על המפה בספרי הלימוד שבשימוש אונר"א. במקומה מופיעה פלסטין. בספר לימודי חברה לכיתות ח' מוצגת מפה בכותרת 'מפת המולדת הערבית' שבה כל שטחי הארץ צבועים באדום כשלצידם השם 'פלסטין' ומעליהם הדגל הפלסטיני. בספר לימוד גיאוגרפיה והיסטוריה לכיתות י' מופיעה פלסטין כמדינה במקום ישראל לצד לבנון, סוריה וירדן".

אז מה מבחינתם קיים בשטחי ישראל?

"התלמידים לא לומדים בכלל על מדינת ישראל כפי שהיא קיימת היום. גם כאשר הם לומדים על שטחי ישראל בשיעורי גיאוגרפיה הם לומדים עליהם כאילו לא קיימים בהם ישראלים כלל. בספר לימוד לכיתות ו' מחקו את הערים שנבנו על ידי ציונים והותירו רק את הערים העתיקות (צפת, חיפה, עכו, נצרת, יפו, רמאללה, אלקודס, חברון וכו'). הערים שלא מופיעות: תל אביב, ראשון לציון, חולון, בת ים, רחובות, דימונה, קרית גת, נתניה, נהריה, פתח תקווה, בני ברק, גבעתיים, חדרה ועוד רבות. גם ירושלים אינה נקראת בשמה הישראלי אלא אלקודס".

זאת מחיקה מוחלטת של המציאות.

"זאת מחיקה בפועל ממש – לא רק של ישראל והישראלים אלא גם של העברית. כאשר מוצג בספר לימוד בחשבון לכיתות ו' מטבע מתקופת המנדט הבריטי עם כיתוב באנגלית, עברית וערבית, הכיתוב בעברית שעל המטבע נמחק מהצילום, כדי שהתלמידים הפלסטינים לא יֵדעו שהיו כאן יהודים כבר בזמן המנדט".

"גם כאשר כבר מוזכרת נוכחות של ישראל וישראלים במרחב, הם מתוארים כנוכחות קולוניאליסטית זרה או שהם מכונים 'הכיבוש הציוני'. הרעיון הוא שזאת לא מדינה ממש אלא כיבוש זמני, ופלסטין היא המדינה הלגיטימית היחידה בין הירדן לים. כך, למשל, בספר לימוד לכיתות ח' התלמידים נדרשים להשוות בין הטרגדיה של האינדיאנים באמריקה לטרגדיה של הפלסטינים. יש דה-לגיטימציה מוחלטת לישראל ולישראלים".

"'ירושלים היא 'עיר ערבית שאותה בנו אבותינו הערבים לפני אלפי שנים… עיר קדושה למוסלמים ולנוצרים'. אין זכר ליהודים"

אין יהודים בכותל המערבי

האם המחיקה מכוונת רק כלפי ישראל או גם כלפי היהודים?

"המחיקה מכוונת גם כלפי היהודים והיהדות. למשל, ספרי הלימוד שבשימוש אונר"א מכחישים את קיומם של מקומות קדושים ליהודים בארץ. בספר לימוד לכיתה ג' מסבירים שירושלים היא 'עיר ערבית שאותה בנו אבותינו הערבים לפני אלפי שנים. ירושלים היא עיר קדושה למוסלמים ולנוצרים'. אין שום זכר לכך שירושלים קדושה גם ליהודים, ולא שהיהודים בנו אותה או לפחות לקחו חלק בבנייתה".

ומה לגבי הכותל – הוא מוזכר כמקום קדוש ליהודים?

"הכותל המערבי בירושלים, הנקרא בערבית 'כותל אל-בוראק', הוא עוד דוגמה למחיקה. בספר לימוד לכיתות ה' כתוב: 'כותל אל-בוראק הוא חלק מהחומה המערבית של מסגד אלאקצא. מסגד אלאקצא, כולל החומה, הוא אדמה פלסטינית וזכות בלעדית של המוסלמים'. אין בהסבר הזה שום שריד לקשר של היהודים למקום. אפילו הצילום שמלווה את ההסבר נחתך בתחתית כדי להסתיר את היהודים שמתפללים במקום".

"בספר לימוד לכיתות ט' מואשמים היהודים בכך שהם משלחים עדרי חזירי בר נגד יבול פלסטיני"

אתם מדברים לא רק על מחיקה על גם על דמוניזציה.

"ישראל והיהודים מוצגים כרוע בהתגלמותו, ללא היסטוריה או קיום ממשי. מצאתי מעל 40 האשמות נגד ישראל והיהודים, כולל גזילת הארץ ורצח ילדים. הצד היהודי מוצג כאחראי הבלעדי לסכסוך, ואומרים את זה החל מכיתות א'-ב'. חלק מהטענות הזויות. למשל, בספר לימוד לכיתות ט' מואשמים היהודים בכך שהם משלחים עדרי חזירי בר נגד יבול פלסטיני. בספרי ההדרכה למורים, הם מתודרכים ללבות את השנאה ליהודים ולהציג אותם כשטן".

כלומר, זה לא רק ספרי הלימוד, אלא גם ההנחיות איך להשתמש בהם?

"כן. למשל, כאשר מלמדים על מעשי טבח של יהודים כלפי ערבים משנת 1948, המורים מתודרכים להעניק את הציון הגבוה ביותר לתלמידים שקישרו את מעשי הטבח עם ההגות הדתית היהודית – כלומר הראו כי הטבח נובע מהדת היהודית; ציון פחות גבוה ניתן לתלמיד שקישר את מעשי הטבח עם ההגות הציונית; והציון הנמוך ביותר – ציון 'בלתי משביע רצון' – ניתן לתלמיד שכתב את הסיבות למעשי הטבח אבל לא קישר אותם להגות היהודית או הציונית".

האם אין התייחסות להסכמי אוסלו או לתהליך השלום?

"ההתייחסות היחידה בספרי הלימוד לנושא תהליך השלום עם ישראל נמצאת במכתבו של ערפאת לרבין ערב החתימה על הסכם אוסלו ב-1993. המכתב מובא בספר לימוד היסטוריה לכיתות י'. אבל אין עיסוק במחויבות של הפלסטינים עצמם לחיות בדו-קיום עם ישראל והערכים האלה לא מובאים באף אחד מספרי הלימוד".

אתה מוצא עידוד מפורש לטרור?

"הטרור מוצג בספרי הלימוד כחלק בלתי נפרד מהמאבק לשחרור. הנקמה והמאבק האלים הם ערכים מרכזיים – גם לאחר שחרור פלסטין. במדריך למורה של כיתות ו' נכתב כי לאחר שחרור פלסטין הציונים יימחקו: 'הציונים הם הטרוריסטים של העת החדשה. גורלם הוא להיעלם'".

יש דוגמאות ספציפיות לעידוד טרור?

"ודאי. בספר לימוד לכיתות ה' מצאתי שיעור בן ארבעה עמודים המפאר את דלאל אל-מוגרבי, מי שפיקדה על התקפת טרור על אוטובוס אזרחי בכביש החוף בשנת 1978, שבה נרצחו יותר מ-30 ישראלים – גברים, נשים וילדים. הפרק הזה נפתח כך: 'ההיסטוריה הפלסטינית שלנו מלאה בשמות רבים של מרטירים שהקריבו את נפשותיהם למען המולדת'. המשמעות היא שהדבר הערכי ביותר הוא לרצוח יהודים".

"במדריך למורה של כיתות ו' נכתב: 'הציונים הם הטרוריסטים של העת החדשה. גורלם הוא להיעלם'"

ילדים שרוצים להרוג

מרכז בדין לחקר מדיניות המזרח התיכון הוקם בארה"ב על ידי ד"ר ארנולד סולוווי (Soloway), אקדמאי אמריקאי, ובשנת 2005 הועבר לישראל והוא שוכן בבית אגרון בירושלים. כיום הוא קרוי על שם נחום בדין המנוח, אחיו של דוד בדין, המשמש מנכ"ל המרכז שבמסגרתו נערך מחקרו של ד"ר גרויס. דוד בדין הוא עובד סוציאלי קהילתי, עיתונאי וחוקר של המזרח התיכון המתמקד בחינוך הפלסטיני. מאז 1987 הוא מסקר את אונר"א.

"הבאנו צוותי טלוויזיה לתעד את מה שקורה במחנות הפליטים והפקנו 26 סרטים הזמינים לצפייה באתר מרכז בדין. כמו שאפשר לראות באחד הסרטים", מספר בדין, "הילדים האלה, תלמידי מוסדות אונר"א בשטחים, מדברים באופן ברור על שנאת יהודים ועל הרצון להרוג. החינוך במוסדות אונר"א הוא הכשרה לטרור בהנהגת מורים ועובדים סוציאליים. הקייטנות שלהם מכשירות ילדים לשימוש בנשק באופן גלוי מגיל תשע, מה שמהווה פשע מלחמה לפי ההגדרות של האו"ם".

"בוושינגטון נאמר לנו שהחומרים לא יובאו בפני הנשיא. כי אם הם כל כך חמורים – איך זה שלא שומעים צעקה מהכנסת?"

איך אונר"א מגיבים לנתוני המחקר?

"השתתפתי במסיבת עיתונאים עם פיליפ לזריני, הנציב הכללי של אונר"א, ושאלתי אותו למה ספרי הלימוד של הסוכנות מוחקים את שמה של ישראל מהמפות והוא ענה שהסוכנות חייבת להשתמש בספרים של המדינות המארחות. אבל זה לא נכון. אונר"א, כסוכנות או"ם, מחויבת לניטרליות ולשלום, והשימוש שהיא עושה בספרי לימוד כאלה סותר באופן מוחלט את המחויבות הזו. לכן היא הופכת לשותפה מלא לאינדוקטרינציה האנטישמית והלוחמנית של הרש"פ ושל חמאס ומועלת בחובתה כלפי הילדים תחת חסותה. יתר על כן, אונר"א התנגדה לכל יוזמה לשפר את מצב הפליטים ולשקם אותם, ובעיניי הם גורמים להשארתם במצב נצחי של פליטות".

מה חושבים על החומרים האלה באו"ם ובאיחוד האירופי?

"האו"ם מקשיבים ומטים אוזן. גם באיחוד האירופי. רק לאחרונה העביר הפרלמנט האירופי סדרת החלטות המגנות בחריפות את ספרי הלימוד הפלסטיניים שבשימוש אונר"א והרשות הפלסטינית – החלטה שהתקבלה זו השנה השישית ברציפות, ללא תוצאות. בפועל, למרות התחייבויות הרש"פ כלפי האיחוד האירופי, אין שום עדות לרפורמה אמיתית בספרי הלימוד".

האם מדינת ישראל פועלת במלוא הנחישות כדי לשנות את המצב?

"מדינת ישראל לא מתנגדת להסתה הזאת בצורה מספיק ברורה. התקבלנו יפה בלשכת מזכ"ל האו"ם, הם מזועזעים והם העבירו מסר לאונר"א להוציא את החומרים האלה – אבל ללא גיבוי של ממשלת ישראל אין לזה הרבה אפקט. בשנת 2008 הזמין אותנו לוושינגטון הרב הרפורמי דיוויד ספרסטיין שהיו לו קשרים מצוינים עם הנשיא אובמה, אבל הוא לא הביא את החומרים בפני אובמה. למה? כי אם הדברים כל כך חמורים, אז איך זה שלא שומעים צעקה מישראל ומהכנסת?"

אז מה ישראל צריכה לעשות?

"יש הרבה דברים שצריך לעשות. אפשר להתחיל בביטול תוכניות הלימוד של אונר"א, בהוצאת הנשק מאונר"א, סילוק עובדי אונר"א שהם חברים בארגוני טרור, הכנסת ערכי נציבות הפליטים לתוך ספרי הלימוד ודרישה לערוך בדיקות תקציב של אונר"א. 67 מדינות ו-33 ארגוני סיוע מעבירים כסף לאונר"א ורובו במזומן, ויש שמועות על סחר בנשים, בנשק, במכוניות. אנחנו רוצים שישראל תפקח בצורה הדוקה יותר על כל הפעילות של אונר"א ואני חושב שזה לגמרי אפשרי".

קרדיט תמונות: מרכז בדין לחקר מדיניות המזרח התיכון

הפוסט ספרי הלימוד הפלסטיניים מוחקים את ישראל הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

כולם מסכימים שהייתה "קונספציה" שהובילה לאסון השבעה באוקטובר, אך בלי להגדיר מהי בדיוק אותה קונספציה ומהם שורשיה, אין להסכמה גורפת זו שום משמעות. האופן שבו הקונספציה מתוארת בתקשורת ובשיח הציבורי בישראל נוטה להתמקד במילים כמו "התנתקות", או "מזוודות הכסף לחמאס", אך אלה הם רק סימפטומים לדפוס חשיבה מוטעה עמוק בהרבה, שעם השנים הפך לקונצנזוס בקרב חלקים נרחבים במערכת הביטחון, בהנהגה המדינית ובחברה הישראלית בכלל.

הקונספציה – קווים לדמותה

מתקפת הטרור בשבעה באוקטובר לא התרחשה בחלל ריק. היא הייתה תולדה של כשל מתמשך בתפיסת הביטחון של ישראל.

מראשית תהליך אוסלו, וביתר שאת מאז ההתנתקות, הלכה והתעצבה במערכת הביטחונית והמדינית גישה שהתבססה על ניסיון להכיל איומים במקום למגרם, תוך תקווה ששיפור כלכלי והקלות לאויב יספיקו כדי לרסנו.

לגישה זו השלכות ארוכות טווח. היא הובילה בראש ובראשונה להיחלשות ההרתעה הישראלית ולחיזוק הביטחון העצמי של האויב, אך גם השפיעה לוגיסטית ותכנונית על צה"ל, שכושרו נשחק.

בבסיס הקונספציה עמדה ההנחה שכיבוש רצועת עזה בפרט ושטחי אויב בכלל, ולו באופן זמני, אינו בא בחשבון. התפיסה הזו החלה להתגבש כבר בראשית תהליך אוסלו, והתחזקה משמעותית לאחר ההתנתקות. במערכת המדינית והביטחונית התקבעה גישה שלפיה ישראל תימנע מהחלת שלטון צבאי על הרצועה, גם אם המחיר הוא להותיר על כנו שלטון טרור הפועל בגלוי להשמדתה. גם כאשר היו לה הזדמנויות להפיל משטר זה – ב"עופרת יצוקה" (2008), ב"צוק איתן" (2014) ובעיתויים נוספים – בחרה ישראל שלא לפעול.

כך, במקום להכריע את חמאס אימצה ישראל גישה של הכלה כלפיו. לא מדובר במדיניות שנוסחה במסמך רשמי, אך היא התנהלה כמעט כתורה שבעל פה: ניסיון לנהל את האיום בדרכים עקיפות, להימנע מעימות ישיר, להפעיל לחץ מדוד, ולשמר שליטה על רמת הסיכון. אל תוך מסגרת זו שולבו גם מהלכים שנועדו לשפר את תנאי החיים בעזה – באמצעות תעסוקה, מעבר סחורות והיתרים – מתוך תקווה שאלו יביאו לריסון הדרגתי של חמאס.

מהכלה אמריקאית להכלה ישראלית

הגישה השגויה הזו לא נולדה אף היא בחלל ריק. בבסיסה עמדה צורת חשיבה שנשענה על תורת ההכלה האמריקאית מתקופת המלחמה הקרה. לפי תפיסה זו אפשר היה לבלום את התפשטות הקומוניזם בעולם, על ידי ריסון שיטתי של ההשפעה הסובייטית. כך, באמצעות תמיכה במדינות אחרות, קביעת קווים ברורים של אזורי השפעה וניהול סיכונים, אפשר היה להימנע ממלחמה כוללת. ההנחה הייתה שמעצמה רציונלית כמו ברית המועצות תפעל מתוך שיקולים אסטרטגיים, תחשוש מהסלמה כוללת, ותתנהל בתוך מסגרת של ריסון הדדי. וכך אכן קרה.

בניגוד למקרה האמריקאי, ישראל לא ניצבת מול יריב המונע משיקולים מבוססי אינטרס רציונלי בלבד. חמאס הוא ארגון טרור המונע על ידי אידיאולוגיה דתית קיצונית, שגם כאשר הוא אוחז במושכות השלטון, אינו מגלה אחריות מדינתית כלפי האוכלוסייה הנתונה למרותו. מול יריב כזה, כל הקלה או מתן מרחב פעולה אינם מובילים לריסון, אלא מנוצלים לצבירת כוח ולהתעצמות לקראת העימות הבא.

איך איבדה ישראל את הצפון

היחס של ישראל לחיזבאללה לאחר מלחמת לבנון השנייה ב־2006 הוא דוגמה מובהקת נוספת לקונספציית ההכלה. אף על פי שהמלחמה פגעה משמעותית ביכולותיו של ארגון הטרור הלבנוני בטווח הקצר, ישראל נמנעה מצעדים אפקטיביים שימנעו את שיקום כוחו והעצמתו. חיזבאללה ניצל זאת היטב: הוא הקים מערך טילים גדול המסוגל לאיים על כל ישראל, והחל לחפור מנהרות התקפיות המובילות לשטחה, שהתגלו במבצע "מגן צפוני" (2018), ובמבצע "חיצי הצפון" (2024). אילו חיזבאללה היה עושה במנהרות אלו שימוש במקביל למתקפת חמאס בשבעה באוקטובר, ההשלכות על ביטחון המדינה היו חמורות.

איראן זיהתה את חולשת המדיניות הישראלית וניצלה אותה להעמקת אחיזתה באזור. בסיועה הישיר הוקמו בסוריה בסיסים צבאיים מתקדמים שהפכו למוקדי פעילות של משמרות המהפכה, והועברו לחיזבאללה אמצעי לחימה וטכנולוגיות צבאיות מתקדמות. המדיניות הישראלית, שהתמקדה בתקיפות נקודתיות ומוגבלות, לא הצליחה לבלום מגמה זו, ואפשרה לאיראן להפוך את סוריה ולבנון לזירה קדמית המאיימת ישירות על ישראל.

שחיקת ההרתעה והכוח הצבאי

מדיניות ההכלה לוותה באמונה שהסבירות לעימותים צבאיים רחבי היקף הולכת ופוחתת, ולכן אין עוד צורך בצבא גדול המבוסס על כוחות יבשה ומילואים רבים. הנחה זו חלחלה פנימה והשפיעה באופן עמוק על בניין הכוח של צה"ל. תחת הסיסמה "צבא קטן וחכם" החלה מגמה של צמצום העוצמה והמסה של כוחות היבשה והמילואים, לצד ירידה במלאי התחמושת וביכולת לנהל מערכות ארוכות. צה"ל הסתמך יותר ויותר על אמצעים טכנולוגיים ומודיעיניים, על חשבון תחזוקה שוטפת של כוחות יבשה מסיביים, מאומנים ומצוידים.

תהליך זה הביא לשחיקה מתמשכת בכושר ההרתעה של ישראל. איראן ושלוחותיה, חמאס וחיזבאללה, הבינו שישראל אינה חותרת להכרעתן, וניצלו את הזמן כדי להעצים את יכולותיהן לקראת עימות כולל איתה.

האם באמת התפכחנו?

המסקנה המתבקשת היא שהקונספציה לא הייתה רק מחדל מודיעיני או טעות אסטרטגית נקודתיים. היא הייתה תולדה של כשל תרבותי וחשיבתי עמוק בהרבה. מקבלי ההחלטות ומובילי דעת הקהל בישראל התרגלו להסתפק בשקט זמני במקום לחתור לביטחון בר־קיימא. מדובר בתרבות שמעדיפה הכחשה על התמודדות, ודחיית עימותים על חתירה לניצחון.

עכשיו, כשהגדרנו מהי הקונספציה, אפשר לשאול: האם התפכחנו? נראה שלא. הקולות שחוזרים ומדברים על חוסר היכולת להכריע, לכבוש או להחזיק פרימטר ביטחוני מתחילים להישמע שוב. יותר מכך, והינה, גם בימים אלה נשמעים קולות הקוראים, של אותם מכוני מחקר שעמדו בראש הקונספציה, להעביר את השליטה ברצועת עזה לידי הרשות הפלסטינית – גוף חלש, מושחת ותומך טרור. כאילו לא למדו דבר, הם מעוניינים לשים שוב את המושכות בידי גורמים עוינים הפועלים נגד ישראל, במקום לחתור להכרעתם.

ומה יותר קונספציה מזה?

כדי לוודא שזוועות השבעה באוקטובר לעולם לא יתרחשו שוב, ישראל נדרשת לשוב לתפיסת הביטחון הציונית שעמדה ביסוד הקמתה: ביטחון מבוסס הכרעה, עוצמה וחתירה לניצחון.

הפוסט שורשי הקונספציה: הכשל הרעיוני שאִפְשֵׁר את הטבח בשבעה באוקטובר הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

כחלק מהמאמץ הלאומי להכשרת רופאים למדינת ישראל יצא משרד הבריאות ב"תוכנית אופקים", שמטרתה לתמוך בלומדי הרפואה הישראלים בחו"ל ולעודד אותם ובכך לאפשר לסטודנטים רבים יותר להגשים את חלומם, להפוך לרופאים ולהשתלב במערכת הבריאות בארץ. התוכנית מיועדת לסטודנטים יהודים וערבים, המעוניינים ללמוד במוסדות נבחרים לרפואה בחו"ל, אך ידם אינה משגת לממן את עלויות שכר הלימוד, תוך התחייבות מצידם לשוב ארצה ולעבוד כרופאים בבתי החולים בישראל.

בפועל מעניקה התוכנית לסטודנטים אשראי במתווה של הלוואה מותנית בגובה שכר הלימוד השנתי במוסדות האקדמיים הנבחרים בחו"ל, עד לגובה של 360 אלף ש"ח (במסלול שש שנתי) ועד 216,000 ש"ח (במסלול ארבע שנתי) החל מהשנה השנייה ולאורך תקופת הלימודים, כשגובה החזר ההלוואה נקבע בהתאם להתמחות שבה יבחרו הסטודנטים בתום תקופת הלימודים.

בוודאי תמהים אתם מדוע מעודדת מדינת ישראל לימודים דווקא בחו"ל ולא בארץ? מדוע אין היא משקיעה את המשאבים הללו בפתיחת פקולטות נוספות לרפואה ותגבור תקנים ללימודים והתמחויות בפקולטות ובתי החולים בארץ? אכן יש לתמוה על כך שמדינת ישראל בת ה-77 עודנה מדשדשת בתחום. התשובה כידוע נמצאת לא אחת בצורך לחפות בתוך זמן קצר על פערי תכנון אסטרטגיים, שלא נעשו או יושמו בזמן, נוכח אתגריה הנוכחיים והעתידיים של המדינה. בתמצית, זהו המחדל שלשמו נוצר ה"פלסטר" של תוכנית אופקים.

כך, לאור אתגרי הקבלה המוגזמים לפקולטות לרפואה בארץ והיחס שלו זוכים בעיקר אלו ששירתו בצבא ותרמו למדינה, נאלצים רבים מהצעירים לפנות בעל כורחם ללימודים בחו"ל. החלטה גורלית ומעצבת חיים זו מתקבלת לרוב לאחר שהוקדשו זמן רב לניסיונות קבלה עקרים ויקרים לפקולטות לרפואה בארץ. בל נשכח כי מדובר באזרחים ערכיים, אינטליגנטים ובעלי מוטיבציה גבוהה, לאחר שירות צבאי משמעותי בסדיר ובקבע, שעודם משרתים במילואים ולא פסחו על תקופות לחימה, פיקוד ותפקידי קצונה; צעירים שנמצאים בצעדיהם הראשונים באזרחות, שבחרו למצות את כספי הפיקדון מהצבא בכדי לשפר בכמה נקודות את תוצאת הפסיכומטרי הידוע לשמצה, אך לא תמיד ברמת ההצלחה שנדרשת לפקולטה לרפואה. לבסוף נאלצים הם לצאת את גבולות המדינה, מלווים בתחושת אכזבה, בכדי ללמוד, להגשים עצמם ולהתפתח במקצוע שהוא ייעוד ושליחות ממעלה ראשונה.

בדרכם ללימודיהם היקרים, רצופי המהמורות והאתגרים בחו"ל, עדים הצעירים לאותם משתמטים, שאינם תורמים או מביעים נאמנות ומחויבות למדינה בשום דרך וצורה. אלו הדורשים זכויות, הטבות ו"העדפה מתקנת" על חשבונם, לכאורה. חלק מהם אף זוכים להישאר בישראל, וממשיכים להתגורר בבית הוריהם או במעונות במחיר מסובסד ונמוך למדי, בזכות האפשרות הפתוחה לערבים בלבד ללמוד רפואה באחת הפקולטות שבשטחי הרשות הפלסטינית או בממלכת ירדן השכנה, לדוגמה. זאת, בציפייה ובמידת ודאות לא קטנה, שלפיה עם החזרה הביתה יתקבלו להתמחות ולעבודה סדורה במוסדות הרפואיים שברחבי המדינה.

מהללים מעשי טבח ביהודים

"תכנית אופקים" מאפשרת לסטודנטים ערבים שבחרו ללמוד בירדן לזכות בתנאיה המיטיבים של התוכנית, ובכך אף לעודד את חזרתם ארצה לאחר שעברו אינדוקטרינציה במוסדות אקדמיים שבהם רווחת שנאת יהודים ומדינת ישראל. אווירה שכזו שורה במרבית האוניברסיטאות, הממוקמות בערים המרכזיות בממלכה השכנה, המהללות מחבלים ומעשי טבח ביהודים, שבהן יש חשיפה גבוהה לתאי סטודנטים של התנועות האסלאמיות הקיצוניות תומכות החמאס. בפקולטות אלו לא די שנחשפים הם לתכנים ולגורמים עוינים, אלא קושרים הם אף קשרי משפחה שאפשר "לייבא" ארצה בבוא השעה. האם על מדינת ישראל לסייע במימון לימודיהם של סטודנטים ערבים באוניברסיטאות בירדן, או בכל מקום אחר שבו רף ההסתה, העוינות והשנאה לישראל חריג על פי כל קנה מידה?

אז מה קורה מאחרי הקלעים באוניברסיטאות הירדניות שבהן פועלות פקולטות לרפואה המאושרות ב"תוכנית אופקים"? ראשית, יש לציין כי ברוב האוניברסיטאות בירדן מתקיימת פעילות הסתה ומחאה בוטה נגד ישראל. זאת לצד תמיכה גלויה בארגוני הטרור, על אף ניסיונות של המשטר, ולעיתים גם ההנהלות, להצניע ואף למנוע התארגנויות מתוקשרות.

עוד ראוי לציין כי במרבית האוניברסיטאות בירדן פועלים, כמעט באין מפריע, תאי סטודנטים הנקראים "לג'נת אלקודס", כלומר ועדת ירושלים, המזוהים עם החמאס ואחראים לארגון ולהובלת פעילות הכוללת תמיכה בפיגועים והאדרת מחבלים, ציון אירועים ארגוניים של החמאס, סגידה לראשיה ועוד. נוסף לתאים אלו יש כמובן תאים נוספים, אך אף אחד מהם אינו מזוהה עם "חובבי ציון" או מקדש חלילה את הסכם השלום, מעודד יחסי שכנות טובה או מגנה רצח ישראלים ויהודים.

תפילה לזכר איסמעיל הנייה

להלן יוצגו דוגמאות לביטויי שנאה והסתה נגד ישראל באוניברסיטאות הירדניות שאושרו עקרונית במסגרת "תוכנית אופקים".

הראשונה היא אוניברסיטת ירמוך בארביד שבצפון ירדן. באזור זה העוינות לישראל מוקצנת, בייחוד מאז פרוץ מלחמת חרבות ברזל. ב-31 ביולי 2024 קיימו באוניברסיטה תפילה ועצרת לזכרו של המחבל איסמעיל הנייה שחוסל. ראשי האוניברסיטה יצאו בנובמבר 2023 בראש הסטודנטים להביע הזדהות עם העזתים נגד "התוקפנות" הישראלית, ללא שנאמרה מילת גינוי אחת כנגד החמאס ומתקפת הטרור האכזרית שביצע רק חודש קודם לכן.

בדצמבר 2023, כחודשיים לאחר טבח שמחת תורה, קיימה האוניברסיטה מפגן הזדהות עם תושבי רצועת עזה באמצעות יצירות אומנות של סטודנטים, בנוכחות הסגל הבכיר, שבו "העלו את ירושלים על ראש שמחתם", כשם המבצע "מבול אל-אקצא". ציורים וססמאות קראו לכיבוש כל הארץ מידי היהודים: "פלסטין היא המצפן שלנו, והכתר שלה הוא ירושלים".

"ועדת ירושלים" באוניברסיטה, המזדהה עם חמאס באופן מלא, פרסמה בפוסט מדצמבר 2022 מכתב, שלפיו בזכות תרומות העצים של הסטודנטים יתקיים החדית' הידוע באסלאם האומר כי זמן תחיית המתים יגיע רק לאחר שהמוסלמים יילחמו ביהודים ויהרגו בהם והעצים עצמם ישתפו פעולה עם הלוחמים המוסלמים: "לא תגיע השעה (של תחיית המתים) עד שתילחמו ביהודים; היהודי יתחבא מאחורי אבנים או עצים. והאבנים והעצים יקראו: 'הו מוסלמי, הו עבד אללה, יש יהודי מאחורי, בוא והרגהו'". גם באוניברסיטאות אחרות, כגון ההאשמית (להלן), נתרמו עצים לזכר מחבלים שרצחו יהודים ולשם השתלטות על שטחי C ביהודה ושומרון.

"ועדת ירושלים" דואגת להעביר את מסריה נגד ישראל בעקביות ובאופן שאינו מותיר ספק בדבר כנות כוונותיהם של הסטודנטים המוסתים והמסיתים כאחד. כך לדוגמה בפוסט שפורסם במאי 2020, המציג את כיפת הסלע ניצבת בלב המלחמה תחת הכותרת "ירושלים היא הקרב האחרון ואין בה חיילים מלבדך". בפוסט אחר רואים את כיפת הסלע עם הכיתוב "ירושלים, אנחנו מסוגלים" ותחתיה מחבל חמאס מ"אנשי המנהרות" אוחז במטול RPG.

האוניברסיטה ההאשמית בעיר זרקא: ב-15 בנובמבר 2024 קיימו סטודנטים עצרת מחאה בדרישה מהנהלת האוניברסיטה לבטל את האזהרות והעונשים שהוצאו נגד יותר מ-15 סטודנטים בגין השתתפות בהפגנות הזדהות עם עזה. בכרזות שהונפו נטען כי "תמיכה בעזה היא כבוד וגאווה, לא פשע". ב-1 בנובמבר 2023 מחו סטודנטים נגד "התוקפנות הישראלית" בעזה ו"באדמות הפלסטיניות", ב-17 באוקטובר 2023, פחות משבועיים אחרי הטבח, קראו הסטודנטים בשבחי החמאס ואדריכלו, מוחמד דף. שלושה ימים אחרי הטבח פורסם באינסטגרם המזוהה עם האוניברסיטה שיר הלל לניצחון החמאס. בינואר 2020 מחו הסטודנטים, בתמיכת ההנהלה, נגד תוכנית המאה של טראמפ.

מחאה נגד משלחת ישראלית

אוניברסיטת ירדן בעמאן – שנאת ישראל מפעמת באוניברסיטה זו במשך שנים. ב-17 ביוני 2009 קיימו 200 סטודנטים מחאה שאורגנה על ידי התא האסלאמי נגד ביקורה של משלחת ישראלית רשמית בממלכה. לפני כשנתיים התקיים באוניברסיטה אירוע הסתה שארגנה "ועדת ירושלים" ובו השתתפו המופתי המסית עכרמה סברי ובכירת המורביטאת חדיג'ה חוויס, שניהם בעלי תעודת זהות כחולה ותושבי מזרח ירושלים. המופתי נאם על חשיבות נאמנותם של כלל המוסלמים למלחמה על ירושלים, וטען שעצם העובדה שיהודים נאלצים להסתובב בהר הבית רק בליווי שוטרים מוכיחה כי הר הבית שייך בלעדית למוסלמים. בסיום נאומו פרץ הקהל בקריאות "ח'ייבר ח'ייבר יא יהוד, צבא מוחמד עוד ישוב", קריאת המטיפות לטבח ביהודים. לאחר הקריאות השביע המופתי את הסטודנטים "להגן על אל-אקצה". נאומה של חדיג'ה כלל תפילה על ה"שאהידים" וברכות למחבלים הכלואים בישראל. בנאומה ציינה כי הגיעה מירושלים כדי לדבר על המאבק בייהוד ירושלים והצורך להתכונן ל"יום השחרור".

ב-31 ביולי 2024 יצאו הסטודנטים להפגין נגד חיסולו של המחבל איסמעיל הנייה וקראו קריאות בגנות ההכרה במדינת ישראל. בעקבות טבח שמחת תורה ב-7 באוקטובר ובהמשך לציון יום השנה למלחמה פורסמו כרזות תמיכה בניצחון חמאס, מטעם ועדת ירושלים באוניברסיטה. התפילות למען עזה וניצחון החמאס על "היהודים" התקיימו גם בשבוע החולף באין מפריע ברחבת האוניברסיטה.

אוניברסיטת ירדן למדע וטכנולוגיה אינה חפה מפעילות הסתה. זו מובלת לרוב על ידי סטודנטים מ"ועדת ירושלים" המפרסמים תכנים המביעים תמיכה ב"שהידים", בטרור החמאס ובמאבקם של ערביי עזה והרשות הפלסטינית בישראל. כך לדוגמה פורסם לפני ימים אחדים פוסט המהלל את המחבלאבו חמזה, דובר ארגון הטרור הג'יהאד האסלאמי, שחוסל לאחרונה ברצועת עזה. בינואר פורסם פוסט המהלל את מנהיגי החמאס מאז השיח יאסין ועד סינוואר.

באוקטובר 2024 פורסמה תמונה שבה מופיעים עשרות סטודנטים בקמפוס המשתתפים בעצרת הזדהות עם ארגוני המחבלים, בעודם מניפים כרזות ומביעים תמיכה בטרור. ב-7 באוקטובר 2024 נערכה עצרת רבת משתתפים להזדהות עם העזתים במלאת שנה למלחמה.

השפעות שליליות על סטודנטים ערבים-ישראלים

דוגמאות להשפעות שליליות ומסוכנות על הסטודנטים הערבים-ישראלים הלומדים באוניברסיטאות במדינות ערב וברשות הפלסטינית יש בשפע. ראוי להזכיר כי בנובמבר 2003 חשפו השב"כ והמשטרה את דבר מעצרם של מספר סטודנטים ערבים ישראלים, שלמדו באוניברסיטאות בירדן וגויסו לפעילות טרור נגד ישראל, חלקם בהשפעת הסגל האקדמי. עוד ראוי לתהות היכן למדו וספגו השראה אותם רופאים ערבים שנעצרו בעת האחרונה בישראל בשל מעורבותם בטרור.

"תוכנית אופקים" של משרד הבריאות היא תוכנית חשובה וערכית שנועדה לתמוך בסטודנטים ישראלים הלומדים רפואה בחו"ל, עם כוונה לשוב ארצה ולהשתלב במערכת הבריאות בישראל. עד למימוש רפורמה מקיפה ומחויבת המציאות, שתאפשר ליותר ישראלים ללמוד רפואה בארץ מתוך בחירה, נדרש הסיוע לאלו שידם אינם משגת בהכרח, אשר יצאו ללמוד בחו"ל מתוך אילוץ, על אף תרומתם וזיקתם למדינה.

ראוי שהתוכנית תתמוך בעדיפות עליונה באותם צעירים וצעירות שתרמו את חלקם למען המדינה, הקריבו והוכיחו את נאמנותם לה, בין אם במסגרת שירות צבאי, לאומי או אזרחי. התוכנית צריכה לסייע לסטודנטים הלומדים באוניברסיטאות מאושרות, העומדות באמות המידה המקצועיות, אך לא פחות חשוב מכך הוא שאין הן מאפשרות פעילות אנטי-ישראלית ותומכת טרור או אנטישמית וגזענית נגד יהודים במסגרתן. לכאורה, נוכח הסכם השלום שנחתם, מצופה מהאוניברסיטאות הירדניות המוזכרות בגיבוי המשטר בירדן למנוע הסתה, אך היצף דברי הבלע אינו נעדר אפילו מהפרלמנט, הממשלה וכס המלוכה בירדן.

משום כך יש לקרוא למשרד הבריאות ולראשי התוכנית שלא לאשר תמיכה בסטודנטים הערבים שבחרו ללמוד באוניברסיטאות הירדניות הנמנות במזכר, לאור פעילות התמיכה בטרור המתנהלת בקרבן ולעיתים אף בעידוד הנהלתן. יתרה מכך, אין להכיר בתאריו של סטודנט שבחר ללמוד באוניברסיטאות מעין אלו, שראשיהן מאפשרים פעילות של תאים סטודנטיאליים מטעם ארגוני הטרור, המביעים תמיכה גלויה ופומבית בחמאס, בג'יהאד האסלאמי ובכל ארגון טרור אחר המטיף ופועל למען השמדת מדינת ישראל.

לא ייתכן שמשרד ממשלתי בישראל יתמוך, באמצעות כספי משלם המיסים הישראלי, בסטודנטים הלומדים מבחירה במוסדות תומכי טרור, שבהם נחשפים הם לתוכני שנאה והסתה, עד כדי סיכון לגיוסם לפעולה עוינת נגד המדינה. שערורייה זו חייבת להיפסק לאלתר. התקציב צריך לשמש למלגות ליוצאי צבא בעדיפות, הלומדים רפואה בחו"ל על חשבונם בהעדר תמיכה מהמדינה, או לחלופין לפתיחת תקנים נוספים במוסדות הישראליים ללומדים ולמתמחים בארץ מתוך אמונה בצדקת הדרך המקצועית והערכית כאחד.

מאמר זה פורסם לראשונה בערוץ 7.

הכתוב הוא על דעת המחבר בלבד ואינו משקף בהכרח את עמדת התנועה.

הפוסט מי מממן לימודי רפואה באוניברסיטאות תומכות טרור בירדן? הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

העיסוק בערוצים הפלסטיניים ברשתות החברתיות, ברובם ערוצים תומכי חמאס, ממחיש את ראייתם הצינית של הארגון ותומכיו: בערוצים הפלסטיניים הציגו את התמונות של החטופים הישראלים מהתקשורת הישראלית והוסיפו את הערותיו הציניות של אבו עוביידה, דובר הזרוע הצבאית של חמאס, מתחילת המלחמה:

"זה מה שישראל עשתה לאסיריה המוחזקים על ידי חמאס, תוך כדי שימוש בנשק הרעב על תושבי עזה. כלי תקשורת ישראליים מפרסמים תמונות של אסיר ישראלי ששוחרר מעזה לפני ואחרי לכידתו.

אבו עוביידה אמר בתחילת המלחמה: 'האסירים שלכם יחיו כפי שתושבי עזה חיים בצל הרעב שהוטל עליהם. הם יאכלו כמו שתושבי עזה אוכלים וישתו כשהם שותים'".

ארועים אלו של שחרור החטופים בהפקה חמאסית הופכים את הבטן לכל צופה ישראלי. מצידו של חמאס זהו מפגן כוח הממתג אותו בעיני תומכיו מבית ובעולם ומעביר את המסר כי הוא שרד את המלחמה והוא נשאר בעזה כשליט. בין השאר, במסגרת מופעי האימה של חמאס בכל אחת מפעימות שחרור החטופים הוא מנסה להעביר מסר בדבר השפלתה של ישראל והוכחה מי המנצח. מפעימה לפעימה בונה חמאס את נרטיב הניצחון שלו ומוסיף עוד מסרים לתפאורה.

המסר של חמאס לדור העתיד

במסגרת הפעימה החמישית חזר המנהג הקבוע של העלאת החטופים על הבמה לצורך הגחכה והשפלה. עם זאת, הפעם אולצו החטופים "להתראיין" ולענות על שאלות בעברית. נוסף על כך, מתחת לאותה במה הוצג שלט גדול עם מסר מתריס שבו נכתב "הניצחון המוחלט" ומעל הבמה הוצג שלט נוסף שעליו נכתב מסר חד לנשיא האמריקני, דונלד טראמפ, "אנחנו היום שאחרי".

המסר הזה לא משאיר ספק באשר לכוונותיו של חמאס בנוגע לשליטה ברצועת עזה והתנגדותו להעברת פלסטינים מחוצה לה. המסר של חמאס פונה לשלושה גורמים: ישראל, ארצות הברית והרשות הפלסטינית. ראשית מדגיש חמאס כי לבטח לא יהגרו הפלסטינים מרצון; ושנית, הוא מדגיש בפני הרשות הפלסטינית מי ישלוט ברצועת עזה. כמו כן, המסרים הללו מחלחלים גם לתושבי עזה ובעיקר לדור העתיד.

בהכנות למופע הזוועה אפשר היה לראות כיצד הולבשו ילדים פלסטינים קטנים כמחבלי הזרוע הצבאית של חמאס, וכיצד הונפו ילדים עם סרטי הזרוע הצבאית לראשם על כתפי אבותיהם למראה החטופים הישראלים המושפלים על הבמה. חמאס משתמש בפסטיבל הגרוטסקי סביב שחרור החטופים כדי להעביר שיעור חינוכי ומורשת קרב לדור הבא. הדור הזה יונק עתה את המסרים של חמאס, כי "מבול אל-קצא" הוא מאורע היסטורי וכי חלומו של כל ילד בעזה יהיה מעתה להצטרף לשורות הזרוע הצבאית של חמאס.

ובינתיים באיראן

במקביל לשחרור החטופים הישראלים נפגש עלי ח'מינאי, המנהיג העליון של איראן, עם משלחת של חמאס בטהרן. ח'מינאי אמר לחברי המשלחת החמאסית בראשות ח'ליל אל-חיה: "ניצחתם את אמריקה ואת הישות הציונית ומנעתם מהן להשיג את מטרותיהן".

ח'מינאי הוסיף: "הגנה על פלסטין ותמיכה באנשיה אינה שאלה במוחם של העם האיראני. סוגיית פלסטין היא נושא בסיסי עבורנו, והניצחון של פלסטין הוא בלתי נמנע עבורנו".

כשם שאיראן מנסה לשדר סיסמאות מנותקות מציאות, כך מנסה חמאס להדהד משוואה שקרית: חמאס הלביש את החטופים הישראלים בתלבושת אסירים ועליה תמונתם עם הכיתוב "אני אסיר של עז א-דין אל-קסאם" (הזרוע הצבאית של חמאס). במשוואה צינית זו,משווה חמאס בין החטופים הישראלים, אנשים חפים מפשע שנחטפו מבתיהם, לבין מחבלים שנתפסו והורשעו לאחר שביצעו פיגועים קשים.

לאורך כל המלחמה ניסה חמאס להציג משוואות שווא והשווה בין המחבלים המרצים מאסר בבתי הכלא בישראל לבין החטופים הישראלים שנמקו בשבי בעזה. עם זאת, לאחר חתימת הסכם השבת החטופים והפסקת האש חמאס משחיז את מסריו ומחדד אותם בכל פעימה כדי לבנות את כוחו ואת נרטיב ה"מנצח" ו"גיבור" העם הפלסטיני.

כל אירוע כזה של שחרור חטופים משמש את חמאס למופע רהב, שבו הוא מציג את כוחו וממתג את עצמו כבעל הבית. המופעים הללו תורמים לבניית האמון המחודש עם תושבי עזה, זאת, בייחוד לאחר הביקורת הרבה על חמאס במהלך המלחמה. חמאס הואשם על ידי פלסטינים רבים כי אותו מבצע "מבול אל-אקצא" הביא ל"נכבה מחודשת" על הפלסטינים. עתה חמאס מנסה להפוך את התודעה – להפוך את ה"נכבה" ל"ניצחון" חמאסי.

נרטיב הניצחון של חמאס

חמאס במסריו מכין את הקרקע ל"יום שאחרי" בראייתו – שנראה כמו שחזור של לפני השבעה באוקטובר: מפגני כוח של הזרוע הצבאית בעזה, נפנופי הנשקים באוויר, סמלי חמאס כסמלי שלטון ברצועה וביטול כוחה של הרשות הפלסטינית. המסר המהדהד העולה הוא כי חמאס לא יסכים לעזיבה מרצון או לחיסול שלטונו.

הדבר ממחיש כי חמאס יישאר מחויב לעימות ולמטרתו להשמיד את מדינת ישראל. משבוע לשבוע מעדכן חמאס את נרטיב ה"ניצחון" שלו. התמונות הקשות מפסטיבל האימה השבועי של חמאס ממחישות את גרסתו הרצחנית ל"יום שאחרי". חמאס מציג לנו איך אמור להיראות העתיד של עזה והאזור כולו – מזרח תיכון של השישה באוקטובר. הדבר מדגיש שוב את הצורך בהסתלקותו של ארגון הטרור.

לאחר מופע האימה של חמאס עתידה ישראל להוציא משלחת לקטר כדי לדון בסיום השלב הראשון בעסקה. לנוכח המראות הקשים מתחבטת ישראל כיצד עליה להגיב מבלי להפר את ההסכם. למרות הצורך בתגובה מחמירה, מנופי הלחץ של ישראל מוגבלים. אחד המנופים האפשריים הוא עיכוב שחרורם של אסירים פלסטינים. עיכוב שחרורם יכניס את חמאס ללחץ מחשש לטרפוד העסקה, שישודר גם לתושבי עזה ויחזיר את ארגון הטרור ממעמד של "גיבור" שהבטיח לשחרר אסירים לזה של גורם המחזיר את תופי המלחמה ואת צה"ל לעזה.

מצידה של ישראל, למרות השימוש האכזרי של חמאס בחטופים, אל לה לשבור את הכלים ועליה להמשיך ולהתקדם לשלב השני בעסקה. לאחר החזרת כל החטופים יש לחסל את חמאס עד תום ולהכין את הקרקע להחלת תוכניתו של טראמפ בעזה. השבעה באוקטובר לימד אותנו שוב כי אין להשאיר את חמאס מעבר לגדר: הניצחון ומיטוט חמאס הוא צו השעה והוא האפשרות היחידה.

הכתוב הוא על דעת המחבר בלבד ואינו משקף בהכרח את עמדת התנועה.

הפוסט מהו המסר של חמאס בפסטיבל האימה השבועי הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

הנרטיב שלפיו סירובה של ישראל לקבל את זכות הפלסטינים לחירות הוא סיבת העומק למלחמות במזרח התיכון, יסודו בתפיסה מוטעית. בעוד הסכסוך הישראלי–פלסטיני זוכה לתשומת לב משמעותית, ניתוח אובייקטיבי של תולדות האזור במאה האחרונה מגלה שרוב המלחמות במזרח התיכון אינן קשורות לנושא הפלסטיני. הנתונים מראים באופן חד־משמעי כי למעלה מ-98% ממקרי המוות הקשורים למלחמה באזור נובעים מסכסוכים שאין להם דבר וחצי דבר עם ישראל או עם הפלסטינים.

במהלך מאה השנים האחרונות המזרח התיכון ידע סכסוכים רבים, אך רק לחמש מתוך עשרים המלחמות המשמעותיות ביותר באזור היה קשר ישיר לסכסוך הישראלי–פלסטיני. חמש המלחמות הללו, הכוללות את המלחמות בין ישראל למדינות ערב ואת האינתיפאדות, הביאו לכ־156 אלף הרוגים – מספר טרגי, אך קטן יחסית בהשוואה לכ־5.7 מיליון הרוגים במלחמות באזור בסך הכול.

הסכסוכים הנותרים, כמו מלחמת איראן–עיראק, מלחמת האזרחים בסוריה ומלחמת האזרחים בתימן, נבעו ממאבקי כוח, מחלוקות עדתיות ויריבויות גיאו־פוליטיות, ולא מהמאבק הפלסטיני. לדוגמה:

• מלחמת איראן–עיראק (1980–1988): מלחמה הרסנית זו הביאה לכמיליון הרוגים, והייתה נטועה בסכסוכים טריטוריאליים ובהבדלים אידיאולוגיים בין משטרו של סדאם חוסיין למשטר האיראני.

• מלחמת האזרחים בסוריה (2011–היום): עם מספר הרוגים המוערך בכ־500 אלף, הסכסוך המתמשך הזה כולל רשת סבוכה של פלגים, כולל דאעש, כוחות כורדיים ומעצמות בין-לאומיות כמו רוסיה וארצות הברית.

• מלחמת האזרחים בתימן (2015–היום): למעלה מ־377 אלף מקרי מוות יוחסו למלחמת שלוחים זו בין המורדים החות'ים, הנתמכים על ידי איראן, לבין קואליציה בהובלת סעודיה.

סכסוכים אלה, לצד עימותים נוספים באזור, מדגישים את האופי הרב־גוני של מלחמות המזרח התיכון, שניזונות לעיתים קרובות מפילוגים פנימיים, התערבויות חיצוניות ואידיאולוגיות מתחרות, ולא מהסוגיה הפלסטינית.

מניין ההרוגים בעימותים בין ישראל לפלסטינים מתגמד, אם כן, נוכח היקף האבדות בנפש במלחמות האחרות באזור.

קיבעון בסוגיה הפלסטינית

על אף המחיר האנושי הקטן יחסית שהוא גובה בהשוואה למתרחש באזור כולו, הסכסוך הישראלי–פלסטיני זוכה לתשומת לב לא מידתית. התמקדות זו נובעת ממספר גורמים:

1. סיקור תקשורתי: הסכסוך מערב לעיתים קרובות מעצמות מערביות, מה שמגביר באופן לא פרופורציונלי את הנראות שלו בתקשורת העולמית ביחס לגודלן ולחשיבותן של המלחמות בפועל.
2. אינטרסים גיאו־פוליטיים: המעורבות של כוחות בעלי השפעה כמו ארה"ב והאיחוד האירופי יוצרת נרטיב בעל חשיבות עולמית.
3. סמליות: עבור רבים בעולם הערבי ובעולם המוסלמי, המאבק הפלסטיני מסמל התנגדות להשפעה מערבית, גם כשהמחלוקות הפנימיות נמשכות. מבחינתם, ישראל הייתה ונותרה נטע זר, המייצג אינטרסים מערביים בארץ כבושה שהייתה פעם מוסלמית, ולא מולדת העם היהודי. לכן, הקיבעון בסוגיה הפלסטינית מסיט את תשומת הלב מפשעים המבוצעים בתוך העולם הערבי ומאחד אוכלוסיות מוסלמיות סביב מנהיגיהן האוטוריטריים. הנרטיב הפלסטיני הפך אפוא מסוגיה דחופה לכלי ניגוח נגד ישראל.

האם מדינה פלסטינית תשים קץ למלחמות במזרח התיכון?

הראיות מצביעות אחרת. גם אם תקום מדינה פלסטינית חדשה, סיבות היסוד לסכסוכים אזוריים – כמו פילוגים עדתיים, מאבקי כוח והתערבות חיצונית – יישארו. המלחמות בסוריה, בתימן, בעיראק ובמדינות נוספות יימשכו ככל הנראה ללא הפסקה, מכיוון שהן נטועות בסוגיות הרחוקות מהסוגיה הפלסטינית.

המיתוס שלפיו פעולותיה של ישראל בנוגע לחירות הפלסטינית הן הבסיס לשלום במזרח התיכון מתעלם מהעובדות. בעוד לסכסוך הישראלי–פלסטיני נודעת השפעה מבחינה גיאו־פוליטית, הוא איננו המניע הבלעדי או העיקרי לחוסר היציבות, המוות, העוני וההרס במזרח התיכון. האתגרים הנרחבים יותר של משילות, עדתיות, סמכותנות, אידיאולוגיות אסלאמיסטיות רדיקליות והתערבות חיצונית הם הסיבות העיקריות לכך שאין "שלום" במזרח התיכון.

נתונים מלאים

מלחמת האזרחים בסוריה (2011–היום)

• מקרי מוות משוערים: כ־400,000 עד 500,000.

• הצדדים המעורבים: ממשלת סוריה (משטר אסד) נגד צבא סוריה החופשי וקבוצות מורדים אחרות, עם מעורבות של דאעש, כוחות כורדיים ומעצמות זרות כמו רוסיה וארצות הברית.

• נתונים: SOHR, משרד הנציב העליון של האו"ם לזכויות האדם.

מלחמת איראן–עיראק (1980–1988)

• מקרי מוות משוערים: כ־500,000 עד 1,000,000.

• הצדדים המעורבים: איראן נגד עיראק.

• נתונים: "מלחמת איראן–עיראק: השפעה והשלכות" מאת אפרים קארש, בריטניקה.

מלחמת האזרחים בתימן (2015–היום)

• מקרי מוות משוערים: למעלה מ־377,000 (במישרין ובעקיפין).

• הצדדים המעורבים: המורדים החות'ים נגד ממשלת תימן, כולל מעורבות של קואליציה בהובלת סעודיה ושל איראן.

• נתונים: דוחות האו"ם על נפגעים במלחמת האזרחים בתימן.

מלחמת עיראק (2003–2011)

• מקרי מוות משוערים: כ־151,000 עד 600,000.

• הצדדים המעורבים: קואליציה בהובלת ארצות הברית נגד עיראק (משטרו של סדאם חוסיין).

מלחמת האזרחים בלבנון (1975–1990)

• מקרי מוות משוערים: כ־120,000.

• הצדדים המעורבים: פלגים שונים, כולל מיליציות נוצריות, אש"ף, מיליציות מוסלמיות, ומעורבות של סוריה ושל ישראל.

• נתונים: דוח של הניו יורק טיימס, מגזין AGBU.

הסכסוך הישראלי–פלסטיני (1948–היום)

• מקרי מוות משוערים: כ־93,000

• הצדדים המעורבים: ישראל נגד קבוצות פלסטיניות שונות ומדינות ערב השכנות.

• נתונים: שילוב של מקורות מרובים.

מלחמת העצמאות של אלג'יריה (1954–1962)

• מקרי מוות משוערים: כ־300,000 עד 1,000,000.

• הצדדים המעורבים: צרפת נגד החזית הלאומית לשחרור אלג'יריה (FLN).

• נתונים: בריטניקה.

מלחמת האזרחים הסודאנית הראשונה (1955–1972)

• מקרי מוות משוערים: כ־500,000.

• הצדדים המעורבים: ממשלת סודאן נגד אניאניה (מורדים בדרום סודאן).

• נתונים: USHMM.

מלחמת האזרחים הסודאנית השנייה (1983–2005)

• מקרי מוות משוערים: כ־2,000,000.

• הצדדים המעורבים: ממשלת סודאן נגד צבא השחרור העממי של סודאן (SPLA).

• נתונים: PBS.

מלחמת האזרחים בלוב (2011)

• מקרי מוות משוערים: כ־30,000.

• הצדדים המעורבים: משטרו של מועמר קדאפי נגד קבוצות מורדים, כולל מעורבות של נאט"ו.

• נתונים: SMH.

מלחמת ששת הימים (1967)

• מקרי מוות משוערים: כ־20,000 (11,500 מצרים, 6,094 ירדנים, 1,000 סורים, 776 ישראלים, 2,000 עיראקים).

• הצדדים המעורבים: ישראל נגד מצרים, ירדן וסוריה.

• נתונים: בריטניקה, הספרייה היהודית הווירטואלית.

מלחמת יום הכיפורים (1973)

• מקרי מוות משוערים: כ־19,000 (2,500 ישראלים, 15,000 מצרים, 3,500 סורים).

• הצדדים המעורבים: ישראל נגד מצרים וסוריה.

• נתונים: הספרייה היהודית הווירטואלית.

מלחמת סיני (1956)

• מקרי מוות משוערים: כ־3,000.

• הצדדים המעורבים: מצרים נגד ישראל, בריטניה וצרפת.

• נתונים: הספרייה היהודית הווירטואלית.

האינתיפאדה הראשונה (1987–1993)

• מקרי מוות משוערים: כ־1,250 (1,100 פלסטינים, 162 ישראלים).

• הצדדים המעורבים: מפגינים וארגונים פלסטיניים נגד ישראל.

• נתונים: הספרייה היהודית הווירטואלית, מוניטור המזרח התיכון (MEMO).

האינתיפאדה השנייה (2000–2005)

• מקרי מוות משוערים: כ־3,200 (2,000 פלסטינים, למעלה מ-1,000 ישראלים).

• הצדדים המעורבים: חמושים פלסטינים נגד ישראל.

• נתונים: ממשלת ישראל.

מלחמת לבנון השנייה (2006)

• מקרי מוות משוערים: כ־1,300.

• הצדדים המעורבים: ישראל נגד חזבאללה (מיליציה לבנונית).

• נתונים: HRW.

מלחמת המפרץ (1990–1991)

• מקרי מוות משוערים: כ־20,000 עד 35,000.

• הצדדים המעורבים: עיראק נגד כוחות הקואליציה (ארצות הברית, ערב הסעודית ומדינות נוספות).

• נתונים: הצי האמריקאי.

המלחמה בטרור בסיני (2011–היום)

• מקרי מוות משוערים: בין 1,000 ל-2,000.

• הצדדים המעורבים: מצרים נגד קבוצות המזוהות עם דאעש.

המרד בעיראק ומלחמת דאעש (2014–2017)

• מקרי מוות משוערים: כ־67,000.

• הצדדים המעורבים: דאעש נגד ממשלת עיראק, פשמרגה הכורדית והקואליציה בראשות ארצות הברית.

מלחמת חרבות ברזל (2023)

• מקרי מוות משוערים: כ־43,000 – מתוכם 23,500 מחבלים ו-17,000 אחרים מהצד הפלסטיני ו־1,840 ישראלים (צה"ל ואחרים).

• הצדדים המעורבים: ישראל נגד חמאס והפלגים הפלסטיניים בעלות בריתו בעזה.

• נתונים: Warinisrael.org, צה"ל, OCHA. משרד האו"ם לתיאום עניינים הומניטריים (OCHA) טוען כי למעלה מ־51,700 פלסטינים נהרגו. משרד הבריאות בעזה זיהה 40,717 מתוכם. בצה"ל טוענים כי 23,500 מחבלים נהרגו. מספר ההרוגים הפלסטינים נע בטווח של 23,500–50,000.

הכתוב הוא על דעת המחבר בלבד ואינו משקף בהכרח את עמדת התנועה.

הפוסט ניפוץ המיתוס: כל עוד ישראל לא תקבל את זכותם של הפלסטינים להגדרה עצמית, המלחמות במזה"ת לא ייפסקו הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

סוף ימי השרמן: עשה זאת בעצמך

חיל השריון היום נחשב לאחד החילות המרכזיים והחשובים בצה"ל, אבל לא תמיד זה היה המצב. במלחמת העצמאות, מדינת ישראל הסתמכה בעיקר על כוחות חי"ר והחזיקה ב-15 טנקים בלבד. עם השנים מספר הטנקים עלה בהדרגה, ואיתו עלה גם היקף המעורבות של כוחות השריון בפעילות המבצעית של צה"ל. במבצע קדש כבר הפעילה ישראל 200 טנקים, במלחמת ששת הימים הפעילה כ-1,000 טנקים, ובמלחמת יום הכיפורים מספר הטנקים שהיו בשימוש כבר נסק ל-2,000.

למרות הגידול הכמותי, האיכות של הטנקים שעמדו לרשות ישראל כמעט לא השתפרה. בגלל מניעים דיפלומטיים שונים, מדינות העולם סירבו למכור לישראל טנקים חדשים, והמדינה הצעירה נאלצה להסתמך על טנקים ישנים ולא כשירים כמו ה"שרמנים" ממלחמת העולם השנייה, וה"סנטוריונים" הבריטיים שיצאו משימוש. צה"ל ותעשיית הביטחון הישראלי עשו מאמצים רבים על מנת לשקם ולשפר את אותם טנקים ישנים, אך היה ברור שאי אפשר יהיה להסתמך על אלתורים כאלה לאורך זמן.

במהלך שנות השישים חלו שני אירועים שהיוו נקודות מפנה שדחפו את מדינת ישראל למצוא פתרון למשבר הטנקים. האירוע הראשון היה הבשורה על כך שמדינות ערב צפויות לקבל מברית המועצות טנקים מסוג T-62, שנחשבו באותה העת לטנקים המתקדמים ביותר בעולם. האירוע השני היה פרשת "צ'יפטיין", שבה אנגליה נסוגה ברגע האחרון מהתחייבותה למכור לישראל טנקים מתקדמים. שני האירועים הללו גרמו לישראל להבין שהיא מוכרחה להדביק את הקצב במרוץ השריון מול מדינות האויב, ושאין לה ברירה אלא לעשות זאת בעצמה.

מניעים את הזחלים: תהליך הפיתוח יוצא לדרך

ב-1969, בעקבות התפוצצות העסקה לרכישת הטנקים מאנגליה, נשקלה לראשונה האפשרות שישראל תייצר טנקים בעצמה. כדי לבחון את היתכנות המהלך גובשה ועדה בהשתתפות אנשי מקצוע ומומחי ביטחון בראשות האלוף ישראל טל (טליק), שכונה לימים "אבי המרכבה". הוועדה נדרשה לבחון הן את היכולות הטכנולוגיות והתשתיתיות של מדינת ישראל, והן את הכדאיות הכלכלית של המהלך. ממסקנות הוועדה עלה כי מדינת ישראל מסוגלת לבסס תעשיית טנקים וכי תעשייה כזו תספק מענה לצרכים הצבאיים, תפחית את התלות במדינות העולם, ואף תועיל למדינה מבחינה כלכלית. כמה חודשים מאוחר יותר, באוגוסט 1970, התקבלה ההחלטה הרשמית, ומדינת ישראל יצאה לדרך עם הפרויקט השאפתני.

לטובת קידום הפרויקט הוקמו מנהלת תוכנית הטנק (מנת"ק) שנשאה באחריות הכוללת לפיתוח, והרשות לפיתוח הטנק (רפ"ט) שעסקה בתכנון ההנדסי. כדי לחסוך בזמן ובעלויות, הוחלט להתבסס כמה שיותר על תשתיות שכבר היו קיימות בצה"ל ובמערכת הביטחון. כך הפך מרכז השיקום והאחזקה של הטנקים בצה"ל (מש"א), שעד אז שימש לשיפור טנקים, למפעל ההרכבה של הטנק החדש. באופן דומה, מרכז הציוד והחלפים ומִנהל הרכש והייצור בצה"ל עברו התאמות במטרה לשרת את צורכי הפרויקט. החלטה נוספת שהתקבלה הייתה להפוך את ייצור הטנק לפרויקט לאומי בפריסה ארצית, וכך הוסבו כ-200 מפעלים של התעשייה הביטחונית והאזרחית למפעלים לייצור חלקי טנק. בית היציקה "ארדן", למשל, החל לייצר יציקות שריון כבדות ששימשו לגוף הצריח ולתובה (חלקו התחתון של הטנק), ובמפעלי "תעש" החלו לייצר תותחי טנקים.

תהליך ייצור הטנק הישראלי נמשך בסך הכול כתשע שנים, וב-20 בפברואר 1979 הגיע הרגע המיוחל וטנק המרכבה הראשון נכנס לשימוש מבצעי בחטיבה 7 של חיל השריון.

בין הסימנים: משפרים ומשכללים את המרכבה

טנק המרכבה הראשון, המוכר כמרכבה סימן 1, נחשב בזמנו לטנק חדיש ומתקדם. הוא התהדר ביכולות מיגון שטרם נראו ובשרידות גבוהה, שהתאפשרו בין השאר הודות להחלטה המהפכנית להעביר את המנוע לקדמת הטנק.

מאז עבר טנק המרכבה סדרת שכלולים, ששיפרה הן את המיגון שלו והן את ביצועיו בשדה הקרב. על גבי הטנקים מדגם מרכבה הולבשו מערכות בקרת אש, אמצעי ראיית לילה ומערכות ירי משופרות. עם השנים גם פותחו דגמים מתקדמים יותר, והמתקדם ביותר – מרכבה סימן 4 – נכנס לשימוש צה"ל ב-2003. כיום, הדגמים המשופרים של טנק המרכבה סימן 4 נהנים ממערכות שליטה ובקרה מתקדמות, ומאובזרים במערכת ההגנה האקטיבית "מעיל רוח" שמאפשרת הגנה מרבית על החיילים שבתוך הטנק.

במרוצת השנים ייצרה מדינת ישראל אלפי טנקי מרכבה, ואלה היו בשימוש מרכזי בכל המערכות והמלחמות שפרצו מאז: במלחמת שלום הגליל נעשה שימוש בטנק מרכבה סימן 1 נגד כוחות השריון הסוריים; במהלך האינתיפאדה השנייה נעשה שימוש בטנקי מרכבה סימן 2 ו-3 לטובת סיורים בשטחים מסוכנים ותמיכה בכוחות חי"ר; במלחמת לבנון השנייה נכנסו לשטח לבנון שלוש אוגדות משוריינות; וגם במהלך מלחמת חרבות ברזל, הטנקים – בעיקר מדגמי מרכבה סימן 3 וסימן 4 – נטלו חלק מרכזי בלחימה וסייעו רבות לתמרון הקרקעי בעזה ובלבנון.

רק בישראל: איסור מכירה למדינות זרות

טנק המרכבה הישראלי נחשב כיום לטנק המתקדם ביותר בעולם, ומעטים הטנקים שמצליחים להתקרב ליכולותיו. אפשר היה לצפות שמדינת ישראל תרצה לנצל את היתרון הכלכלי שטמון בכך ולייצא את הטנק למדינות נוספות, אך כבר מתחילת הייצור של טנק המרכבה נאסרה מכירתו למדינות זרות, וזאת כדי לשמור על היתרונות הייחודיים של חיל השריון הישראלי.

רק בשנת 2010 החליט משרד הביטחון להתיר באופן עקרוני את מכירת טנק המרכבה סימן 4 ל"לקוחות נבחרים". בשנת 2014 חתם משרד הביטחון על עסקת יצוא ראשונה של הטנק עם מדינה זרה, ששמה נאסר לפרסום. בשנת 2023 התקיים משא ומתן למכירת טנקי מרכבה סימן 2 ומרכבה סימן 3, שיצאו משירות בצה"ל, למדינה באירופה ולמדינה בדרום אמריקה שגם שמן לא נחשף, אך תוכניות אלה נעצרו בעקבות מלחמת חרבות ברזל. כך שנכון להיום, מדינת ישראל היא כנראה המדינה היחידה בעולם, או אחת הבודדות, שמחזיקה בטנק המרכבה.

מלבד הייחודיות, מקור נוסף לגאווה טמון בכך שכ-80% מרכיבי הטנק מיוצרים בישראל, ובכך הפרויקט מספק מקור פרנסה לעשרות אלפי ישראלים ביותר מ-200 מפעלים ברחבי הארץ. בימים אלה, שבהם מדובר רבות על חשיבות הפיתוח העצמי של אמצעי חימוש ולחימה, טוב להיזכר בכוחה של התעשייה הביטחונית הישראלית ובפוטנציאל האדיר שטמון בייצור כחול-לבן.

הפוסט היום לפני 46 שנים: טנק המרכבה נכנס לשימוש מבצעי בצה"ל הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

צה"ל נמצא בנקודת זמן קריטית בתולדותיו, והרמטכ"ל הבא, שיחליף את רב אלוף הרצי הלוי, הוא בעל תפקיד מכריע בביצור ביטחון ישראל בעשורים הבאים.

הרמטכ״ל ייבחן, אומנם, בראש ובראשונה בהצלחתו להוביל את צה"ל לניצחון מכריע בעזה, לשמור על ביטחון תושבי הצפון, להסיר את איום הגרעין האיראני ולבלום את התפשטות הציר הסוני הרדיקלי במזרח התיכון, אך התפקיד שלו לא מסתכם בכך. על הרמטכ״ל החדש לשנות מהיסוד את התפיסות העומדות בבסיס האסטרטגיה הביטחונית של ישראל.

תיאוריית קץ ההיסטוריה והמציאות של התנגשות ציוויליזציות

בשנת 1989 פרסם הפרופסור לכלכלה פוליטית פרנסיס פוקויאמה מאמר, שלימים יהפוך לספר. המאמר פורסם על רקע נפילת הגוש הסובייטי, והשם שניתן לו, ״קץ ההיסטוריה״, נועד לשקף שבניגוד לפסימיות שמאפיינת את התקופה של שתי מלחמות העולם, קריסתו המפתיעה של הגוש הסובייטי מציינת סופו של עידן ותחילתו של עידן חדש, שבו הדמוקרטיה היא השלטת והמלחמות הגדולות הופכות לנחלת העבר.

על אף שתפיסה זו אותגרה, בין השאר על ידי פרופ׳ סמואל הנטינגטון בספר ״התנגשות הציוויליזציות״ שיצא לאור בשנת 1992, התפיסות ב״קץ ההיסטוריה״ חוללו שינוי תפיסתי נרחב במערב. שינוי תפיסות זה הוליד הפחתה משמעותית בתקציבי הביטחון של המערב, התמקדות בבניית כוח צבאי המתאים בעיקר לעימותים א-סימטריים ולא למלחמות קלאסיות, והערכת חסר של איומים פוטנציאליים.

תפיסות אלה לא פסחו על ישראל. למעשה, הן פגשו אותה בנקודת זמן שאפשרה חלחול מהיר שלהן לתודעה המדינית ביטחונית. ניהול המערכה הארוכה ברצועת הביטחון בלבנון והאינתיפאדה הראשונה הן שתי מערכות שלכאורה מתיישבות עם התפיסה של מלחמה א-סימטרית. בהתאם, תפיסת הביטחון הישראלית החלה לנטות לחשיבה על עידן של ״מזרח תיכון חדש״, והערכה מחודשת ושגויה של איומי הייחוס הובילה לבניית כוח צבאי הזונח את צבא היבשה הקלאסי לטובת מאמץ טכנולוגי, ומחליף טרמינולוגיה צבאית ברורה של הכרעה בשדה קרב לטרמינולוגיה עמומה. לא בכדי נפוצה בצה"ל בעשרים השנים האחרונות האמירה ש"השקף סופג הכול", שכן אינספור מצגות צבאיות עסקו ברעיונות מופשטים שלחלקם אין שום אחיזה בעולם הצבאי או בעקרונות של מלחמה והגנה.

אולם, החלום על קץ ההיסטוריה העקובה מדם התחלף ברחבי העולם כולו עם מציאות של התנגשות ציוויליזציות ברורה, שאותה פגשנו באופן כואב במיוחד בשבעה באוקטובר.

לחזור ליסודות: תפקידו של צה"ל – לנצח

כדי להיות צבא מנצח שמביט אל המציאות בעיניים, צה"ל חייב לחזור ליסודות המקצוע הצבאי שנבנה והתפתח במשך אלפי שנים, ולאמץ מחדש שני עקרונות שהנחו אותו בעבר – פשטות ומקצועיות. המקצועיות הצבאית נבנית על בסיס מוצק של עובדות ותובנות מהשטח. תפיסת שטח, שליטה מגובה ותוואי שטח הן עובדות מוצקות ששום תיאוריה מופשטת או שקף מתוחכם לא יכולים לדרוס.

נוסף על כך, על צה"ל להימנע מלנסות להשפיע על החלטות הדרג המדיני בתחומים שהוא לא מבין בהם ושאינם באחריותו, ולהתמקד במשימות הביטחוניות ובליבת המקצוע הצבאי. תפקידו של צבא הוא לתת את הזווית המקצועית בתחום הביטחון, ללא כחל ושרק. הצבא לא צריך לעסוק בהשלכות של החלטות מדיניות וכלכליות על מידת המוטיבציה של האויב, אלא לעסוק בשאלה מה יבטיח את ביטחון ישראל במשבר הבא מול אותו אויב. באם יחליט הדרג המדיני על ביצוע מהלך שעובדתית פוגע ביכולת לשמור על ביטחון ישראל, על הדרג הצבאי להצביע על הבעיות האלה, ולא לומר ״שיֵדע להתמודד עם כל מצב״, כיוון שאמירה זו היא ריקה מתוכן. כמובן, הדרג הצבאי כפוף לדרג המדיני, ובהינתן החלטה עליו להתמודד בצורה מיטבית עם השלכותיה, אך הוא מחויב להצביע על נקודות התורפה הצבאיות של המהלך לפני שתינתן החלטה.

הייעוד של צה"ל הוא פשוט: להגן על המדינה, ובכל מקרה שבו הדבר נדרש – להילחם ולהכריע. מדינת ישראל זקוקה לצבא של סוסים דוהרים, לא של פרדות. מי שתפקידו לרסן במידת הצורך את הפעלת הכוח הצבאי הוא הדרג המדיני – ולא להפך.

ניסוח תפיסת ביטחון מעודכנת ורלוונטית

צה"ל אינו הגוף היחיד שהיה שבוי בקונספציה. במשך שנים נמנעה מדינת ישראל מלגבש תפיסת ביטחון לאומית מעודכנת, ויצאה מתוך הנחה שהיא אמורה להכיל איומים ולהישען על הרתעה מדומיינת. התפיסה הזו כשלה לחלוטין. כיום ברור שאם אויב יתעצם במידה שתאפשר לו להילחם בנו – הוא יעשה זאת. לכן, ההרתעה הטובה ביותר שיכולה להיות לנו מולו היא לשלול את יכולותיו.

בעת הזו צה"ל חייב להיות שותף פעיל בניסוח תפיסת ביטחון לאומית מעודכנת ורלוונטית, שתבטיח שלעולם לא יהיו שוב צבאות טרור על גבולנו שיוכלו לאיים עלינו כפי שחמאס וחיזבאללה איימו עלינו בשבעה באוקטובר. תפיסה זו תתמקד ביכולתו של צה"ל להתמודד התקפית ביותר מזירה אחת עם אתגרים עתידיים פוטנציאליים, ובכלל זה מלחמה בצבאות סדירים באוויר, בים וביבשה, ובביצור גבולות בני הגנה.

כדי שצה"ל יוכל לעשות זאת, על הרמטכ"ל לבנות מחדש את כוחו לטווח הארוך, באופן שמאזן בין יכולות היבשה, האוויר, הים והסייבר, תוך שהוא לוקח בחשבון איומים פוטנציאליים גם ממצרים ומטורקיה, ושם דגש משמעותי גם על מלאים, חימושים וחדשנות טכנולוגית. מטרת העל צריכה להיות אחת – להבטיח את יכולתנו להגן על עצמנו בכוחות עצמנו.

לצד חיזוק הצבא יתמודד הרמטכ"ל עם משימה לאומית חשובה נוספת: להכניס את כל חלקי החברה הישראלית מתחת לאלונקה, ולעודד את כל חלקי החברה הישראלית לשרת בצה"ל שירות משמעותי. הדרך לכך עוברת בהעמקת החיבור בין צה"ל לתיכונים ולישיבות ובשיתוף פעולה בינו לבין משרד החינוך ומשרדי ממשלה נוספים. הרמטכ"ל חייב להחזיר את גאוות היחידה לצה"ל ולהוקיר את אלו שמוסרים את נפשם על ביטחון ישראל. עליו ליצור תמריצים, לפתח מסלולי גיוס שונים ולהגביר את היציבות בשירות, באופן שיחזיר את המוטיבציה בקרב חיילים לשרת שירות משמעותי ולבחור בצה"ל כקריירה.

ולבסוף, הדרך להחזיר את צה"ל למעמדו כקונצנזוס בחברה הישראלית עוברת גם בהבטחת יכולתו לתחקר את עצמו. כיום עולות מתוך הצבא תחושות קשות לגבי איכות התחקירים שביצע בעקבות השבעה באוקטובר, וביקורת על כך שהם אינם עוסקים בסוגיות החשובות ביותר. הרמטכ"ל הבא יידרש לוודא שהתחקירים מהימנים ובעלי תוקף, ולגזור מהם את המסקנות והלקחים שיהיו הבסיס לבניין הכוח בהמשך.

יש לרמטכ"ל הבא את היכולת לשנות כיוון

שינוי כיוונה של נושאת המטוסים הצה״לית מתפיסות שגויות שחלחלו אליה בעשורים האחרונים אינו עניין של מה בכך. השבעה באוקטובר והאופן שבו הוא טלטל את התפיסות בחברה הישראלית פותחים חלון הזדמנויות ייחודי המאפשר זאת. במובן זה, תפקידו של הרמטכ״ל הבא הוא היסטורי.

היכולת של הרמטכ"ל לשנות מן היסוד תפיסות בתוך צה״ל היא עצומה, יותר מכל בעל תפקיד דומה בכל ארגון אחר בעולם. הרמטכ״ל שולט לא רק בתוכנית העבודה, בתקציבים ובסבבי המינויים, אלא גם ניחן ביכולת לשנות את התרבות הארגונית ודרכי החשיבה, לא רק כיוון שיש לו יכולת אכיפה, אלא גם כיוון שהוא מצוי בסביבה מקצועית וערכית שמאמינה במנהיגות ובדוגמה אישית.

האחריות הכבדה המוטלת על כתפי הרמטכ״ל הבא אינה רק לנצח במערכה הנוכחית ולהשיג את יעדי המלחמה בכל החזיתות, אלא גם, ואולי בעיקר, להחזיר את צה"ל לייעודו המקורי ולהפוך אותו שוב לצבא חזק והתקפי שמביט למציאות בעיניים. הפיקוד הבכיר של צה"ל יכול לשקם את האמון של עם ישראל בו, שנפגע קשות בשבעה באוקטובר. לשם כך הוא חייב קודם כול לחזור ולהאמין בעצמו.

הפוסט "ישראל זקוקה לצבא של סוסים דוהרים": אלה האתגרים שיעמדו בפני הרמטכ"ל הנכנס הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

סדר עולמי חדש. המילים הגדולות האלה מקבלות משמעות חדשה בימים אלה, עם כניסתו הצפויה של דונלד טראמפ לכהונה שנייה כנשיא ארה"ב.

ההצלחה של ישראל להחליש את איראן ועושי דברה באופן חסר תקדים ונפילת משטר אסד בסוריה הותירו את הציר השיעי משותק כמעט לחלוטין. כל שנותר לארה"ב לעשות כדי להביא לקריסתו הסופית הוא להוביל מתקפה אווירית קצרה וממוקדת שתרוצץ את ראש הנחש – איראן, ולפעול נגד מיליציות שיעיות בעירק ונגד החות'ים בתימן.

הזמן להשמיד את הגרעין האיראני

חלון ההזדמנויות הייחודי הזה מהווה רגע היסטורי שבו קואליציה מערבית, ישראלית וסונית מתונה בהובלת ארה"ב חייבת לשים קץ לאיום האיראני. אחד האתגרים המרכזיים של נשיאי ארה"ב ביציאה למתקפות מעבר לים הוא דעת הקהל האמריקאית.

הציבור האמריקאי עייף וחשדן כשמציעים לו לצאת למלחמה, אחרי שמלחמות בווייטנאם, עירק ואפגניסטן עלו לו באלפי הרוגים ובמשאבים עצומים. כאן, לעומת זאת, ארה"ב לא נדרשת לצאת למלחמה – אלא רק לסיים אותה. ההצלחה של ישראל להשמיד את ההגנה האווירית של איראן במתקפת בזק, להשמיד נכסים אסטרטגיים שלה ולפגוע אנושות בשלוחותיה – חיזבאללה וחמאס, הותירה אותה חשופה מאי פעם.

כל מה שנחוץ הוא מהלך ממוקד – מתקפה אווירית של מפציצים אסטרטגיים על מתקני הגרעין, אתרי הטילים ומתקני הצבא האיראניים, ללא כניסת כוחות קרקעיים, בדומה למתקפה הישראלית באוקטובר האחרון. במבצע שיימשך ימים ספורים לכל היותר, אפשר לגרום לקריסה מלאה של הציר השיעי ולשנות את פני המזרח התיכון כולו.

אותה קואליציה צריכה להוביל גם מתקפה נגד משטר הטרור החות'י בתימן, בתיאום עם סעודיה ועם כוחות אופוזיציה פנים-תימניים. כשלוחים של איראן, החות'ים הפכו עצמם לבעיה כלל-עולמית שמשבשת את הסחר הגלובלי. אם ארה"ב תחליט להפעיל מולם את מלוא עוצמתה, היא תוכל להגיע להישגים דרסטיים בתוך פרק זמן קצר.

המתקפה נגד איראן אינה רק כדאית, אלא גם דחופה. דווקא משום שאיראן מבינה שהיא איבדה נכסים משמעותיים בדמות חמאס, חיזבאללה וסוריה, סביר שהיא תנסה בכל דרך להתקדם לקראת נשק גרעיני. אם המערב חפץ חיים, הוא חייב לפעול כדי לעצור אותה.

טראמפ יודע: המפתח לשלום הוא עוצמה

בחירת טראמפ לנשיא ארה"ב בפעם השנייה לא יכולה הייתה להתרחש בעיתוי טוב יותר מבחינת ישראל.

בשנים האחרונות ארה"ב נסוגה בהדרגה מהמזרח התיכון, ואת הוואקום שהותירה החלו למלא רוסיה וסין. כתוצאה מהחולשה האמריקאית, יותר ויותר מדינות נמשכות למזרח. סין, שותפת הסחר מספר אחת של סעודיה ושל איראן, כבר תיווכה הסכם ביניהן. היקף הסחר שלה במזרח התיכון גדול פי שבעה מזה של ארה"ב, שצמצמה את הסחר שלה באזור זה ואת תלותה בנפט המקומי. מה שיש לארה"ב להציע למדינות האזור כדי להחזיר לעצמה את מעמדה כמעצמה הדומיננטית במזרח התיכון הוא עוצמה צבאית.

טראמפ מבין את זה היטב. הוא יודע שיציבות ושלום אפשר להשיג רק דרך עוצמה, ולא דרך פייסנות. העובדה שעוד לפני כניסתו לתפקיד הוא הביע עניין לספח את קנדה, גרינלנד ותעלת פנמה מבהירה שהוא רואה בארה"ב מעצמה שתפקידה לעצב את המציאות הגלובלית – ואינו חושש להפעיל את הכוח הנדרש כדי להשיב אותה לגדולתה.

הזדמנות לסדר עולמי חדש

ישראל, כאמור, מגישה את המזרח התיכון לארה"ב על מגש של כסף. אחרי שהחלשנו עבורה את איראן ונטרלנו את רוב בני בריתה, אמריקה יכולה לבסס מחדש את הדומיננטיות שלה באזור באמצעות מהלך שידרוש ממנה מעט מאוד. בכך היא תחזיר לעצמה כוח הרתעה מול החזית הסינית-איראנית-רוסית.

עם החברות החזקות בחזית המזרחית – סין ורוסיה, לא יהיה נבון מצד ארה"ב להיכנס לעימות צבאי ישיר. לעומת זאת, את החוליה החלשה בציר – איראן, היא יכולה לחסל כמעט ללא מאמץ וליצור בכך אפקט מרתיע משמעותי נגד יריביה, שיבלום את מגמת ההתחזקות של סין במזרח התיכון.

מהלך זה יסלול את הדרך להסכמי שלום אזוריים בהיקף רחב מאוד, שישתרעו מסעודיה ועד אינדונזיה, וייתן רוח גבית למגמות חיוביות כמו כניסתן של האמירויות וסעודיה לקואליציה ישראלית-סונית מתונה.

הקואליציה שתתגבש בין ישראל, המעצמות הסוניות המתונות והמערב בהובלה אמריקאית והנורמליזציה עם העולם הסוני יבלמו גם את התפשטות הציר הסוני הרדיקלי, הכולל את טורקיה, קטאר, אפגניסטן וארגוני טרור כמו דאעש ואל-קאעידה. הן ימנעו ממנו להפיל את המשטר במדינות כמו מצרים וירדן ולהשתלט עליהן, וייצרו איזון מחודש במזרח התיכון.

לברית הזו יש פוטנציאל למשוך לקואליציה המתונה מדינות שכיום מתנדנדות בין תמיכה במזרח לתמיכה במערב, כמו לבנון, שנשלטת כיום על ידי איראן; עירק, שאיראן שולטת בה באופן חלקי; ולוב, מצרים וסעודיה. אם נוציא את איראן מהמשוואה וארה"ב תחזור להיות הכוח הדומיננטי והשולט במזרח התיכון, המדינות האלה ורבות אחרות ייטו לכיוון קואליציה מערבית, ולא מן הנמנע שבעוד שנה או שנתיים גם מדינה כמו לבנון תחתום, בהשפעת סעודיה, על הסכם שלום עם ישראל.

ישראל היא המפתח

בברית האזורית החדשה שתעמיק ותתהדק, יהיה לישראל תפקיד מרכזי. אנחנו המפתח בלחבר בין המערב למזרח ולייצר נתיבי סחר חדשים שיאפשרו מעבר יבשתי וימי של סחורות בין הודו, איחוד האמירויות, סעודיה וישראל. ישראל כבר יצרה מערך של נמלי ענק, כל אחד מהם בניהול אחר (סיני, הודי, אירופי וישראלי) כהכנה לרגע הזה. המטרה – שלכולם יהיה אינטרס להעביר את הסחר שלהם דרכנו. הפיכתה של ישראל לסינגפור גלובלית, מרכז סחר עולמי, מצויה כיום בהישג יד.

עם נתיבי סחר חדשים, שלום ושיתופי פעולה כלכליים ואחרים עם סעודיה ומדינות נוספות, לצד גיבוי ביטחוני ומדיני מארה"ב, ישראל תהיה חופשית לראשונה בתולדותיה לפעול באופן הנדרש כדי להבטיח את עתידה לדורי דורות.

עקרון היסוד: לא לוותר על הריבונות

לאחר שנטפל בציר השיעי ונחתום על הסכמי שלום אזוריים, ישראל תידרש להציג לממשל האמריקאי תוכנית ברורה לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני, שתממש את העקרונות הנדרשים להבטחת ביטחון ישראל לדורות.

תוכנית כזו חייבת לכלול את החלת ריבונות ישראל על בקעת הירדן ועל מקסימום משטחי C ביהודה ושומרון, ללא ריכוזי אוכלוסייה פלסטיניים שיסכנו את הרוב הדמוגרפי היהודי במדינה. היא חייבת להציג גם פתרון ברור לסכסוך, שלא יהיה מדינה פלסטינית ולא יהיה שלטון של ארגוני טרור כמו חמאס, הג'יהאד האסלאמי ופתח.

זוהי הזדמנות לקבור את הסכם אוסלו, לפרק את הרשות הפלסטינית, גוף שנשלט על ידי ארגון טרור רצחני שפועל לדה-לגיטימציה גלובלית של ישראל, ולעבור למודל חדש. מודל כזה יכול להיות קנטוניזציה, אמירות בשליטת חמולות, קונפדרציה פלסטינית-ירדנית, אוטונומיה פלסטינית בחצי האי סיני בחסות מצרים ועוד. תנועת "הביטחוניסטים" הציגה בפני המדינה כמה תוכניות אפשריות. הבחירה ביניהן תלויה בנסיבות משתנות – למשל, תרחיש קריסה עתידית של ירדן ידחף לפתרון ירדני, ונכונות של א-סיסי לקחת אחריות על ייצוב המזרח התיכון תאפשר יצירת אוטונומיה פלסטינית בצפון סיני ועזה.

המשותף לכל הפתרונות האפשריים הוא שבבסיסם עומד עקרון היסוד הציוני שלפיו אי אפשר לפתור את הסכסוך באמצעות קעקוע זכויותיו הריבוניות של העם היהודי. הבטחת זכותנו על הארץ היא חיונית מבחינה רוחנית וביטחונית כאחד – והשתיים קשורות זו בזו. אין ביטחון ללא אמונה בצדקת הדרך. ואין דרך להצדיק את ישיבתנו בתל אביב, מבלי להבין למה חשוב שנשב בשילה.

להפיק לקחים מהשבעה באוקטובר

התוכנית החדשה לפתרון הסכסוך תהיה שונה מזו שהציע טראמפ בכהונתו הקודמת. "עסקת המאה" כללה ויתורים קשים עבור ישראל. אחרי השבעה באוקטובר ברור שלוויתורים כאלו אין מקום. התוכנית החדשה חייבת להכיר באחריותנו הביטחונית הכוללת על כל המרחב הארצישראלי. בסיבוב הקודם, ישראל נמנעה מלהחיל ריבונות על ההתיישבות בבקעה ובשטחי C, כפי שטראמפ קרא לה לעשות. כיום הציבור הישראלי בשל יותר מאי פעם לצעד זה, שיעגן לדורות את העוטף המזרחי כחלק אינטגרלי מישראל, בדומה לעוטפים הצפוני והדרומי. הקדנציה הבאה של טראמפ היא הזדמנות היסטורית לתקן את הטעות ולהחיל ריבונות גם באופן חד-צדדי על שטחים שארה"ב מכירה בזכותנו עליהם.

לצד זאת, ישראל חייבת להציג תוכנית ברורה לעזה ויו"ש לטווח הארוך. אחרי שלמדנו בעשרים השנים האחרונות בדרך הקשה שאי אפשר למגר את הטרור בעזה מהאוויר בלבד, ברור כיום שברצועה חייבת להיות שליטה ביטחונית מוגברת של ישראל. מדובר בתנאי הכרחי למימוש תוכנית המלחמה, שלפיה אם תהיה התעצמות עתידית ברצועה, חייב להיות לצה"ל חופש פעולה מלא נגדה.

יש להכיר גם בכך שרק לאובדן שטחים יש אפקט מרתיע עבור ארגון טרור כמו חמאס, האדיש לחלוטין לאבדות בחיי אדם ולהרס מבנים ורכוש. כדי ליצור הרתעה בעזה בטווח הארוך, יש לשקול ברצינות גם סיפוח של חלקים מסוימים מהשטח. דוגמה למהלך שכל הציבור הישראלי יהיה מוכן לקבל היא שבפרימטר ברצועת עזה שאמור להיות בשליטת ישראל, היישובים שהותקפו בשבעה באוקטובר יוכלו לעבוד בחקלאות ולייצר חיים היכן שחמאס הביא מוות. זה מינימום הצדק ההיסטורי הנדרש.

לא להסתפק באופטימיות

בחירתו המחודשת של טראמפ לתפקיד נשיא ארה"ב מהווה הזדמנות היסטורית עבור ישראל. בתמיכתו של מנהיג מפוכח וחזק שהוכיח עצמו כידיד אמת של העם היהודי, אפשר לשנות את המזרח התיכון מקצה לקצה באופן שישראל וארה"ב גם יחד יהיו המרוויחות הגדולות ממנו.

כדי לוודא שההזדמנות ההיסטורית הזו לא תוחמץ, ישראל צריכה לעשות שני דברים. האחד הוא לקדם שיתוף פעולה עם ארה"ב לתקיפת מתקני הגרעין האיראניים.

הדבר השני הוא לגבש תוכנית חדה וברורה לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני ולהבטחת מעמדה הביטחוני והמדיני באזור, עם אפס נכונות להתפשר על זכותנו על הארץ ועל הבטחת יכולתנו לשמור על ביטחון ישראל, ולדאוג לכך שממשל טראמפ יעמוד מאחוריה.

האם אכן טראמפ יבצע את המהלך הראשון בשרשרת הזו ויתקוף את איראן? טראמפ הוא איש עסקים ממולח שיודע לזהות הזדמנויות, אך בסופו של יום, חובת ההוכחה מוטלת עליו ועל ממשלו. לאור התנהלותו בעבר, המינויים שעשה לאחרונה והשקפת העולם שמנחה אותו, יש יסוד סביר להניח שהוא אכן יעניק לישראל גיבוי ביטחוני ומדיני מלא ויוביל תקיפה נגד איראן.

כך או אחרת, תנועת הביטחוניסטים מובילה קו ברור: הביטחון הלאומי שלנו נשען על האתוס הלאומי, על צדקת דרכנו ועל יכולתנו להגן על עצמנו בכוחות עצמנו על בסיס גבולות בני הגנה, ועל ההבנה שביטחוננו ושגשוגנו לדורות תלוי בנו.

עלינו להיות בטוחים קודם כול בצדקת דרכנו, ולזכור את האמת שעמדה בבסיס הציונות מראשיתה – שאם לא נדאג לעצמנו, אף אחד אחר לא יעשה את זה במקומנו. אפילו לא דונלד טראמפ.

תמונה ראשית: ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו, נשיא ארה"ב דונלד טראמפ, שר החוץ של איחוד האמירויות הערביות עבדאללה בן זאיד אאל נהיאן ושר החוץ של בחריין עבד א-לטיף א-זיאני בטקס החתימה על הסכמי אברהם בבית הלבן. 15 בספטמבר, 2020

הפוסט כהונת טראמפ השנייה: ההזדמנות שאסור לישראל לפספס הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

המערכה למיגור משטר הטרור הרצחני בעזה הכניסה את צה"ל למלכוד הומניטרי: מצד אחד, יותר ממיליון עקורים זקוקים לסיוע ולדיור, ומצד שני, חמאס בוזז את האספקה ומשתמש בריכוזי האוכלוסייה כדי לבצר את כוחו.

כעת ניצב בפני ישראל אתגר משולש: כיצד להעביר לתושבים את הסיוע ההומניטרי הנדרש מבלי לחזק את שליטת חמאס ברצועה? האם יש דרך להעניק להם קורת גג, מבלי לשקם אזורים שיש בהם תשתיות טרור? ואיך נבנה הנהגה אזרחית עתידית שתחליף את חמאס והרשות הפלסטינית?

תוכנית "האיים ההומניטריים" שנכתבה במחלקת המחקר של תנועת הביטחוניסטים, בהובלת החוקרים עו"ד יפעה סגל, סא"ל במיל' ברוך ידיד וג'ניפר תיל, נותנת לכל השאלות האלו מענה שיכול לשנות את פני עזה.

הסכנה – חמאס מנצל את הסיוע ההומניטרי

המלכוד ההומניטרי הוא תוצאה ישירה של טבח ה-7 באוקטובר, שבעקבותיו יצאה ישראל למלחמת "חרבות ברזל" ברצועת עזה. בתמרון הקרקעי הורה צה"ל לאוכלוסייה האזרחית בעזה להתפנות מאזורי הקרב על מנת לצמצם את הפגיעה בבלתי מעורבים ולאפשר פעילות מבצעית מסודרת נגד תשתיות הטרור שחמאס הפעיל בהם. כתוצאה מהפעילות, אזורים נרחבים נותרו הרוסים או לא ראויים למגורים. כיום, מעל מיליון עזתים מוגדרים עקורים לאחר שהתפנו מביתם.

מטבע הדברים, עקורים אלו זקוקים לסיוע הומניטרי ואכן, מתחילת המלחמה נכנס לרצועת עזה באופן רציף סיוע נרחב, שהיקפו עד כה הגיע לכמיליון טון. אותם עקורים זקוקים גם לפתרונות דיור מסודרים.

אולם, שני מכשולים מקשים על הסיוע לעקורים בציוד ובדיור. האחד הוא שחמאס שודד כמויות לא מבוטלות מהמזון והציוד שמועברים לרצועה ומנצל אותם כדי לשרוד. השני הוא שאי אפשר להחזיר את העקורים לבתיהם ולשקם את מרכזי האוכלוסייה שהיו ברצועה, משום שחמאס יצר בהם רשת של תשתיות טרור מעל ומתחת לפני הקרקע.

אז איך יכולה ישראל לסייע לעקורים ולא למחבלים?

האיים ההומניטריים – אין כניסה לטרור

כדי להתיר את הסבך דרוש פתרון שיאפשר זרימה יעילה של סיוע לתושבים וימנע משבר הומניטרי ברצועה, ועם זאת ימנע מחמאס שליטה על האוכלוסייה ומשאבי הסיוע ויאיץ את מיגור שלטונו.

הדרך הטובה ביותר לעשות זאת היא לבנות ערי עקורים בשטחים פתוחים בלבד – ולא בריכוזי אוכלוסייה הנשלטים בידי חמאס. כל עיר תנוהל באופן מקומי תחת פיקוח ישראלי ובמנותק מאונר"א ומחמאס, מה שיסייע למוטט את נוכחותם המזיקה והמסוכנת של שני ארגונים אלו ברצועה. סמכויות חלוקת הסיוע ההומניטרי יועברו באופן בלעדי לגוף חדש שיוקם – המנהל ההומניטרי על עזה.

תפקידו של גוף זה יהיה רק לפקח באופן צמוד על חלוקת הסיוע ולהבטיח שהערים יהיו נקיות לחלוטין ממחבלי חמאס או מארגוני טרור אחרים. ערי העקורים והסיוע בפועל ינוהלו בתוך ערי העקורים באופן אוטונומי, בשילוב אוכלוסייה מקומית וארגוני סיוע, וללא התערבות ישראלית בניהול היום יומי.

איך זה יעבוד?

כל עיר עקורים תפעל מול מנהלת התיאום ההומניטרית הכללית. תפקיד המנהלת יהיה לוודא שצה"ל טיהר את השטח מתשתיות טרור תת-קרקעיות ואחרות עוד לפני הקמת הערים החדשות, לפקח על הקמתן ועל רשימות התושבים ולסננן מאנשי חמאס, ולתאם את הגעת האספקה.

הכניסה לערים תתאפשר רק באמצעות תעודות כניסה ביומטריות ספציפיות לכל עיר, ומעבר דרך בידוק ביטחוני וגלאי מתכות, שימנעו ממחבלים או כנופיות להסתנן לערים או להכניס אליהן אמצעי לחימה.

במקביל, אבטחה היקפית של צה"ל במרחב ומערכת של צירים ומעברים יאפשרו לישראל לבתר את הרצועה לחלקים נפרדים, ויגבירו את שליטתנו בה ואת יכולתנו למנוע מחמאס אחיזה מחודשת בשטח.

המטרה – ליצור חלופה לשלטון חמאס

הקרבה לאוכלוסייה והשליטה על הסיוע יקלו על ישראל לטפח לקראת היום שאחרי המלחמה הנהגה מקומית חיובית ושוחרת שלום, שתקבל לידיה סמכויות אזרחיות בלבד. הנהגה זו תהווה אלטרנטיבה הן לחמאס והן לרשות הפלסטינית – גוף חלש, מושחת ותומך טרור שאסור שישלוט בעזה שוב.

כדי להבטיח שהמנהל המקומי לא יחתור נגד ישראל, יינתנו לו סמכויות אזרחיות והומניטריות בלבד, ולא פוליטיות או מדיניות. על אף שלצה"ל לא יהיה תפקיד בתוך הערים, יהיה לו חופש מלא לפעול בהן במידת הצורך כדי לטהר אותן ממחבלים ומתשתיות טרור.

הפתרון הטוב ביותר – בטוח, יעיל וחסכוני

יש לתוכנית "האיים ההומניטריים" יתרונות בולטים על פני כל פתרון אחר. היא מתבססת על מודל בינלאומי מוכר של הקמת ערי עקורים, שיושם בהצלחה פעמים רבות לאורך השנים ברחבי העולם, למשל בפקיסטן, טורקיה, אוגנדה, לבנון וירדן, וגם על הניסיון מהקמת ערי עקורים מאולתרות ברצועה כיום.

לאור הניסיון הרב והמוצלח עם יוזמות דומות, אפשר ליישם את התוכנית כבר עכשיו באופן יעיל והדרגתי. כדאי להתחיל בהקמת ערי עקורים בצפון הרצועה, שם לחמאס שליטה צבאית ואזרחית מועטה יחסית, ובהמשך להקים ערים נוספות בחלקים אחרים של הרצועה.

יתרון נוסף ומשמעותי של התוכנית הוא שהעלות לא תיפול על משלם המיסים הישראלי. כפי שכבר קורה בעזה כיום ובמצבים דומים בעולם, המימון יגיע אך ורק מתרומות בינלאומיות ומתקציבי גורמי הסיוע השונים.

בניגוד לממשל צבאי או לכל סוג של שליטה ישראלית, מנהל הומניטרי זמני, הנטול סמכויות פוליטיות ומשלב את האוכלוסייה המקומית בניהולו, יעודד שיתוף פעולה ויפחית התנגדויות.

בשורה התחתונה: התוכנית תאפשר לישראל לבודד את חמאס, לשלול ממנו גישה לסיוע ולריכוזי האוכלוסייה ולמגר אותו ככוח שלטוני, ובמקביל לטפח את הנציגות המקומית בערים כהנהגה חלופית ליום שאחרי. כל זה הופך את יישומה לתנאי הכרחי לכך שמלחמת "חרבות ברזל" תסתיים בניצחון אמיתי ומוחץ של ישראל על חמאס.

לקריאת נייר המחקר המלא >>

הפוסט לסייע לעקורים, להכות בחמאס: הפתרון ההומניטרי שיכול לשנות את פני עזה הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

מטרתה העליונה של תנועת הביטחוניסטים היא להבטיח את ביטחון ישראל לדורות. בבסיס מטרה זאת נמצאות שתי הבנות מרכזיות: הראשונה היא שביטחון המדינה לא יכול להתקיים בריק, אלא תלוי במערכת רחבה של גורמים מדיניים, כלכליים וחברתיים. ההבנה השנייה היא שבשביל לקבל החלטות מושכלות, יש צורך לבנות אסטרטגיה רחבה שנשענת על העבר וצופה אל עבר העתיד.

הבנות אלו הביאו את תנועת הביטחוניסטים לגבש חזון לאומי ברור, שנבנה מתוך מחקר מעמיק, ונוגע בכל השדות המעצבים של החברה הישראלית. בכתבה זו יתמקד אסף ישי, מזרחן המתמחה בחקר סייבר-טרור וחוקר בתנועת הביטחוניסטים, ביחסי ישראל וירדן, ויחשוף את הפער בין האופן שבו היחסים נראים לבין האופן שבו הם מתנהלים באמת.

המחלוקות והאינטרסים: הרקע למערכת היחסים בין ישראל לירדן

כדי להבין את סיפור היחסים בין ישראל לירדן צריך לחזור לשנת 1921, השנה שבה הוקמה ממלכת ירדן.

הבסיס להקמת הממלכה הונח כבר בשנת 1916, כאשר השריף חוסיין בן עלי, ראש השושלת ההאשמית המלכותית מחג'אז, הנהיג מרד נגד האימפריה העות'מאנית. המרד הזה היה אחד הגורמים שזירזו את הפלת המשטר העות'מאני במזרח התיכון ואת עליית המשטר הבריטי, והבריטים התחייבו לתגמל את המשפחה ההאשמית על כך.

התגמול אכן הגיע, ובניו של חוסיין מונו למלכים של שתי ישויות מדינתיות חדשות שהקימה בריטניה באופן מלאכותי: ירדן ועיראק. את השליטה על עבר הירדן קיבל עבדאללה בן חוסיין, ואת השליטה על עיראק קיבל אחיו הצעיר פייסל. ההסדר הזה, שכונה "ההסדר ההאשמי", שירת היטב את בריטניה כיוון שהוא אפשר לה לשלוט באזור באמצעות בני ברית ערבים. עם זאת, התושבים שהתגוררו באותם אזורים התקשו לקבל את סמכותם של השליטים החדשים שלא היו מבני המקום.

השלטון ההאשמי בעיראק לא האריך ימים, והסתיים בתוך 36 שנים בהפיכה שבה נרצח המלך. רבים ציפו שגם גורלה של המלכות ההאשמית בירדן יהיה דומה, ואפילו ראש הממשלה דוד בן-גוריון אמר ב-1956 כי "ירדן היא מדינה מלאכותית שאין לה עתיד".

חרף התחזיות הקודרות, המשפחה ההאשמית מצליחה לשמור על הכס הירדני כבר מעל מאה שנים. השמירה על הכס חשובה למשפחה המלכותית לא רק כדי להבטיח את שרידותה שלה, אלא גם כדי להבטיח את המשכה של השושלת. אם ייפול המלך בירדן, יקיץ הקץ על הבית ההאשמי כולו.

תחנות מרכזיות ביחסי ישראל–ירדן

שנים ספורות לאחר הקמתה של ממלכת ירדן החלו להתבסס היחסים בין הממשל הירדני לבין המנהיגים הציונים שפעלו בארץ ישראל. עם קום המדינה, המנהיגים הישראלים יעצו למלך עבדאללה שלא להשתתף במלחמה נגדה, אך הוא לא נענה לכך, ובסופו של דבר ירדן לחמה נגד ישראל במלחמת העצמאות.

ב-1952 עלה לשלטון המלך חוסיין, נכדו של המלך עבדאללה, והוא שלט בממלכה במשך 46 שנים. במהלך שלטונו הצליח חוסיין לשמור על יציבות הממלכה ולמנוע את התבססות אש"ף בירדן. חוסיין גם טיפח קשרים עם ארה"ב ומדינות המערב, ואף שמר על קשר חשאי עם מדינת ישראל. בן-גוריון, למרות הספקות שהיו לו בדבר עתידה של ירדן, האמין כי הקיום של ירדן הוא צורך אסטרטגי של מדינת ישראל ולא היסס לציין זאת. גם מנהיגים אחרים, בהם גולדה מאיר ויצחק רבין, הבינו את החשיבות בשמירה על יחסים קרובים עם הממשל הירדני, וגורמים מדיניים וביטחוניים שונים בישראל אף נהגו לראות בירדן את "אחותנו הקטנה".

למרות היחסים הקרובים בין המנהיגים, ישראל וירדן נותרו מדינות אויב במשך תקופה ארוכה. השתיים לחמו זו בזו גם במלחמת ששת הימים – מלחמה שבה הביסה ישראל את צבא ירדן. במלחמה זו גם כבשה ישראל את הר הבית מידי הירדנים, ובכך איבדה המשפחה ההאשמית את המאחז הקדוש האחרון שלה.

רק בשנת 1994 נחתם בין השתיים הסכם שלום רשמי. במסגרת הסכם זה הוסדרו היחסים והגבולות בין המדינות, וגם נקבע הסכם המים שבו התחייבה ישראל להעביר לירדן 50 מיליון מ"ק מים מדי שנה. עם השנים הוכפלה הכמות המוסכמת, וכיום ישראל מעבירה לירדן 100 מיליון מ"ק מים בכל שנה. כמו כן, המדינות מקיימות ביניהן שיתופי פעולה ביטחוניים ומודיעיניים שונים, שרובם נערכים בחשאי.

החל משנת 1999 שולט בירדן בנו של חוסיין, המלך עבדאללה השני. גם הוא, כמו אביו, דואג לשמור על מערכת יחסים טובה עם ארה"ב, המערב וגם עם ישראל, אך הוא מתקשה לזכות בלגיטימיות השלטונית שלה זכה אביו. המלך נתפס כשליט מנותק, שאין לו קשר היסטורי ותרבותי למקום. אימו הייתה אנגלייה, והוא עצמו התחנך שנים רבות בבריטניה, והתעצב ברוח המערב. בהתאם לכך, הוא שולט יותר בשפה האנגלית מאשר הערבית, וכמעט שלא מדבר בניב המקומי בירדן – נתון שהציבור הירדני זוקף לרעתו. שלטונו של עבדאללה השני מעלה שוב את השאלה עד כמה השושלת ההאשמית מסוגלת להחזיק מעמד.

היחסים עם ירדן מאז מלחמת "חרבות ברזל"

מערכת היחסים בין ישראל לירדן תמיד הייתה מורכבת, ורוב הציבור בממלכה היה ועודנו עוין כלפי ישראל. אחרי טבח השבעה באוקטובר ופרוץ "מלחמת חרבות ברזל", היחסים הנפיצים ממילא בין שתי המדינות רק הוסיפו להידרדר.

מאז החלה המלחמה נערכות ברחובות ירדן הפגנות המוניות נגד ישראל, וגם הממשל הירדני מגלה עוינות. כבר בנובמבר 2023 ירדן החזירה את השגריר הירדני מישראל – מהלך שנועד, לדבריו של שר החוץ הירדני איימן ספדי, "להדגיש את ההתנגדות והגינוי של ירדן למלחמה הישראלית נגד עזה, ולהרג חפים מפשע ויצירת משבר הומניטרי חסר תקדים שעלולים להביא לעימות אזורי".

בישראל הייתה ציפייה מסוימת שמלך ירדן יגנה את הטבח בפומבי אך הדבר לא קרה. יתר על כך, אשתו ראניה תקפה את ישראל בגלוי בכמה הזדמנויות. בהמשך הדרך הממשל הירדני גם גינה את המתקפות הישראליות באיראן ואמר כי "מדובר בהפרה של החוק הבינלאומי, פגיעה בריבונות איראן והסלמה מסוכנת שמגבירה את המתיחות באזור". ירדן אף קראה לקהילה הבינלאומית לקחת אחריות ולנקוט צעדים "המחייבים את הפסקת התקיפות הישראליות נגד עזה, הגדה ולבנון, כצעד ראשון לצמצום ההסלמה".

בספטמבר 2024 נרשמה החמרה נוספת ביחסים בין שתי המדינות, כאשר נהג משאית שהסתנן מירדן רצח שלושה ישראלים שעבדו במסוף אלנבי. ממשלת ירדן אומנם הקימה צוות חקירה כדי לבחון את המקרה, אך ברחובות עמאן נערכו הפגנות תמיכה במחבל הרוצח, שבהן השתתפו גם כמה חברי פרלמנט ירדנים.

למרות העוינות המופגנת והגינויים הגלויים, רבים טוענים שקיים פער בין מה שמתרחש מעל לפני השטח לבין מה שמתרחש מתחת להם. לפי דיווחים שונים, ירדן סייעה לישראל ליירט את שתי מתקפות הטילים האיראניות שאירעו באפריל ובאוקטובר 2024. יודעי דבר גם מוסיפים שהאמירות שהמלך עבדאללה השני משמיע בהצהרותיו הפומביות שונות בתכלית מאלו שהוא משמיע בחדרי חדרים.

הפער הזה מעיד על מצב היחסים המורכב שמלווה את ישראל וירדן כבר מראשיתן. מצד אחד, יש ביניהן מחלוקות ומאבקים עקרוניים, אך מן הצד השני הן גם חולקות אינטרסים משותפים. כשבוחנים את התנודות הרבות שחלו בעשורים האחרונים, נראה שהדואליות הזאת היא המאפיין הקבוע היחיד ביחסים של שתי המדינות.

אסף ישי: החזון ליחסי ישראל–ירדן

לשמור על יציבות הממשל הירדני

המצב הנוכחי:

מאז הקמתו, הממשל בירדן סובל מחוסר יציבות, שנובע בין היתר מכך שהאוכלוסייה הירדנית מורכבת מקבוצות רבות. רק מיעוט מתוך אותן קבוצות נאמן למלך עבדאללה השני, ואילו הרוב תופס את המלך כגורם זר שאינו קשור למקום.

נוסף על כך, בירדן קיימות בעיות פנים-מדינתיות שונות, ובראשן משבר המים החמור, שמאיימות גם הן על היציבות.

אם לא די בכך, לאחרונה ביצע המלך רפורמה בשיטת הבחירות שנועדה לשרת את האינטרסים שלו, אך בפועל שיחקה לרעתו. הרפורמה, שהייתה אמורה להקשות על בחירתם של מנהיגים אזוריים שדואגים בעיקר לחמולות שלהם, גרמה לעלייה משמעותית בכוחה של מפלגת האחים המוסלמים אשר מהווה איום משמעותי על השלטון ההאשמי.

השינויים האזוריים האחרונים השפיעו גם הם על היציבות בירדן. מלחמת "חרבות ברזל", שכביכול לא נוגעת אליה, גרמה לפגיעה של כ-40% בענף התיירות שהוא הענף המרכזי בכלכלת המדינה. גם ההפיכה בסוריה שהביאה להפלת משטר אסד מאיימת על ירדן, ובמיוחד על המלך, שחושש שמהלך דומה יתרחש גם במדינתו.

לאור כל זאת, האינטרס המרכזי של המלך הוא להבטיח את השרידות שלו ושל השושלת ההאשמית כולה. מלך שנמצא בהלך רוח של הישרדות מוכן לעשות גם דברים לא רציונליים, כמו אדם טובע הנאחז בקש. המצב הזה, מבחינת ישראל, הופך אותו לשליט לא צפוי ומציב את כל יציבות הממשל בסימן שאלה.

באידיאל:

• להפנות קשב לירדן: אסור ליפול לשאננות ולהאמין שאם יש שלום עם ירדן אזי יש גם שקט ויציבות. כבר בטווח המיידי, מדינת ישראל חייבת להפנות משאבים מודיעיניים וביטחוניים לירדן, ולהיות עם האצבע על הדופק בנוגע לכל תנודה שמאיימת לפגוע באינטרסים הישראליים באזור.

• להמשיך לסייע למלך – עד גבול מסוים: ישראל צריכה להמשיך לעזור למלך, כפי שעשתה עד היום, וזאת מתוך הבנה שהחלופות שיקומו במקומו יהיו גרועות יותר. עם זאת, על ישראל להגדיר מה היא מוכנה לסבול ומה לא. לא ייתכן שנגן על המלך בכל מחיר, גם אם שלטונו כבר לא משרת את האינטרסים שלנו.

• להיערך לנפילת הממשל הירדני: מדינת ישראל צריכה להכין תוכניות מגירה ולבנות אסטרטגיות ארוכות טווח, על מנת שתדע כיצד לפעול אם וכאשר ייפול הממשל ההאשמי. תוכניות אלו צריכות לכלול גם מהלכים משמעותיים כמו תפיסת אחיזה על גב ההר, וזאת כדי למנוע מצב שבו מתבססים באזור אסטרטגי חשוב זה כוחות איראניים או דאע"שיים.

לסגור הרמטית את הגבול עם ירדן

המצב הנוכחי:

הגבול עם ירדן הוא הגבול הארוך ביותר של מדינת ישראל, ומשתרע על פני 309 ק"מ. בשל הסכם השלום עם הירדן והשקט היחסי בין המדינות, קיימת תחושה שגם הגבול שקט ובטוח – אך בפועל המצב לא כך. הגבול עם ירדן תמיד היה מועד לפורענות, בין היתר משום שאין שם נוכחות קבועה של כוחות. לאורך השנים מתבצעות דרך גבול זה הברחות נשק, הברחות סמים וגם הסתננויות של מחבלים. רבות מן ההברחות האלו נעשות בחסות איראן, ומאז שנסגר ערוץ ההברחה האיראני מסוריה, הן רק הולכות ומתרבות. גם הסגירה של גבול מצרים, בעקבות המלחמה בעזה, מגבירה את הלחץ על הגבול הירדני שנשאר אחד המעברים הפרוצים האחרונים.

בשנים האחרונות סוכלו עשרות ניסיונות הברחת נשק מגבול מירדן. אחד האירועים הזכורים ביותר התרחש במאי 2023, ובו חבר פרלמנט ירדני ניסה להבריח לתוך שטח ישראל כ-200 כלי נשק. מעבר להברחות גם נרשמו לאחרונה שני אירועי טרור קשים שמקורם בגבול הירדני – בספטמבר 2024 נהג משאית שהסתנן מירדן רצח שלושה ישראלים, וכחודש לאחר מכן שני מחבלים נוספים שהסתננו מירדן בקרבת ים המלח ביצעו פיגוע ירי שבו נפצעו שני חיילי צה"ל.

נכון להיום הגבול פרוץ ולא מבוקר די הצורך. אומנם בחלק מהאזורים לאורכו יש גדר, אבל באזורים אחרים כמו הערבה, אין. מעבר לכך, צה"ל לא מקצה מספיק כוחות ייעודיים לשמירה על הגבול. ייתכן שהפריצות הזאת נובעת משאננות ומתחושה שאפשר לסמוך על הירדנים, וייתכן שמדובר פשוט בהזנחה – אבל כך או כך המצב הנוכחי מהווה בעיה אסטרטגית קשה לישראל. גם אם כרגע רוב ההברחות הן פליליות, ראוי לזכור שעל הציר הפלילי תמיד מתלבש גם הציר הפח"עי.

באידיאל:

• לסגור הרמטית את הגבול: יש לסגור את הגבול בין ישראל לירדן לכל אורכו ולוודא שאין אף אזור פרוץ. כמו כן אסור להסתמך על אמצעי התראה אלקטרוניים בלבד, אלא לדאוג למכשולים פיזיים כמו גדר או חומה.
• לעבות את כוחות צה"ל בגבול ירדן: יש להקים אוגדה שתהיה אמונה על הגבול המזרחי, ותאפשר מערך תצפיות מקיף ויכולת תגובה מהירה במידת הצורך. מובן שלשם כך יידרש צה"ל להגדיל את שורותיו באופן כללי, כיוון שאי אפשר להקים אוגדה יש מאין.

לשמור את איראן מחוץ לקלחת

המצב הנוכחי:

השיטה של איראן היא לבחוש בנעשה במדינות אחרות – ובמיוחד במדינות שנתפסות כלא יציבות – ולאתר את הסדקים שדרכם היא תוכל לחולל כאוס ולשלוט. זה מה שהיא עשתה עד לא מזמן בסוריה, בתימן ובלבנון, וזה גם מה שעשתה בעזה. עכשיו, אחרי שאיראן איבדה את רוב אחיזתה באזור, ייתכן מאוד שהיא תנסה לזכות באחיזה חדשה דרך השתלטות על ירדן.

אפשר שהיא תעשה זאת בכוח הזרוע, למשל באמצעות מיליציות פרו-איראניות שפועלות בעיראק הסמוכה. אולם, ייתכן גם שהמלך עצמו יבחר לשתף איתה פעולה, אם יאמין שהיא יכולה לתרום לשרידותו טוב יותר מכפי שעושה ישראל. החיבור בין ירדן לאיראן אומנם אינו אינטואיטיבי, אך גם סעודיה, יריבתה המרה של איראן, בחרה לחתום איתה במרץ 2023 על הסכם חידוש היחסים הדיפלומטיים, לאחר שהבינה שהציר המערבי הולך ונחלש.

באידיאל:

• להפגין עוצמה וכוח: במזרח התיכון מעריכים את החזק, ולכן מדינת ישראל מוכרחה להפגין עוצמה ולשדר למלך ירדן שהוא יכול להישען עליה. אם המלך ירגיש שישראל כבר לא יכולה לערוב לביטחונו, הוא עשוי לחפש מדינה אחרת שתעשה זאת – ואיראן תהיה האפשרות המובילה.
• להיערך להשתלטות איראנית: יש להיערך לתרחישים שבהם איראן תחיל את שליטתה באזור, ולסכל באופן מיידי כל איום שנשקף מצד גורמים פרו-איראניים.

ליישב את בקעת הירדן

המצב הנוכחי:

בקעת הירדן מוגדרת מבחינת הדין הבינלאומי כשטח שנוי במחלוקת. גורמים רבים בישראל ובעולם רואים בה חלק בלתי נפרד משטח המדינה, אך מנגד יש גורמים הרואים בה שטח כבוש שאינו חלק משטחה הריבוני של מדינת ישראל.

לבקעת הירדן יש חשיבות ביטחונית ואסטרטגית רבה שנגזרת מכך שהיא משמשת גבול היחיד שמגן על פנים הארץ ממזרח. מאז קום המדינה, מרבית המדינאים הכירו בחשיבות זו, וגם ראש הממשלה יצחק רבין הכריז בנאומו האחרון בכנסת כי "גבול הביטחון להגנת מדינת ישראל יוצב בבקעת הירדן, במובן הרחב ביותר של מושג זה".

מעבר לחשיבות הביטחונית, לבקעת הירדן יש גם חשיבות גיאוגרפית וכלכלית, שכן מדובר בשטח נרחב שאפשר ליישב ולפתח. כמו כן, יש לה חשיבות היסטורית ותרבותית, וזאת משום שמרוכזים בה אתרי מורשת יהודיים מרכזיים.

נכון להיום בקעת הירדן לא נכללת בתוך שטחה הריבוני של ישראל, והחוק הישראלי לא חל שם כפי שהוא חל באזורים אחרים בארץ, המצב הזה מקשה מאוד על יישוב הבקעה ועל פיתוחה, וגם מקשה על ישראל להגיב במקרים שבהם מתרחשות באזור הפרות שונות כמו בנייה פלסטינית בלתי חוקית.

באידיאל:

• לעודד התיישבות יהודית בבקעת הירדן: ברבות השנים ראינו בצורה ברורה כי במקום שבו יש התיישבות יש ביטחון, ובמקום שבו אין התיישבות צומח טרור. אם כך, יישוב בקעת הירדן הוא תנאי חשוב להבטחת הביטחון באזור. מעבר לכך, יישוב הבקעה גם יפתור את מצוקת הדיור שמקשה על משפחות רבות בישראל, ויחזק את הקשר עם כמה מאתרי המורשת החשובים ביותר לעם היהודי. כדי ליישב את הבקעה מדינת ישראל צריכה לעודד צעירים ועולים חדשים לעבור לשם, בין היתר באמצעות הנחות ברכישת קרקעות ופיתוח אזורי.
• לפעול להחלת ריבונות ישראלית בבקעה: כבר שנים רבות יש ניסיון להחיל את החוק הישראלי בבקעת הירדן, בדומה למה שנעשה ברמת הגולן. למהלך כזה יש קודם כול מסר חשוב שמבהיר: אנחנו כאן. מעבר לכך, ברגע שיחול על הבקעה החוק הישראלי, כבר יהיה הרבה יותר קל לפתח את האזור ולהקים שם מוסדות ותשתיות. החלת ריבונות ישראלית בבקעה אומנם עלולה ליצור משבר דיפלומטי מסוים, בעיקר מול מדינות אירופה, אך כפי שראינו במקרים רבים בעבר – ברגע שעם ישראל מציג חזית אחידה, העולם שותק. אם נצליח ליצור קונצנזוס בחברה הישראלית בדבר החלת הריבונות בבקעה, ולהבהיר שמדובר בצורך ביטחוני הכרחי ולא בכיבוש לשם כיבוש, גם העולם יְיַשר איתנו קו אחרי זמן מה.

לגנות את הגינויים

המצב הנוכחי:

למרות הסכם השלום של ירדן בישראל, אזרחים רבים בירדן תוקפים את ישראל בגלוי. מאז פרוץ מלחמת "חרבות ברזל", מצב זה רק החריף, וברחבי ירדן נערכות עד היום הפגנות אנטי-ישראליות רבות.

גם הממשל הירדני, על אף שיתופי הפעולה שהוא מקיים עם הישראל והתלות שיש לו בה, מציג חזית אנטי-ישראלית.

מלך ירדן לא גינה את הטבח שביצע חמאס, ואשתו ראניה אף התכחשה לטבח ותקפה את ישראל מעל במות העולם. בריאיון שנתנה לרשת CNN דיברה על כאבם של התינוקות והילדים בעזה, בלי להזכיר את כל אותם ילדים ישראלים שרצח החמאס. בריאיון נוסף שנתנה לאותה רשת רמזה שהטבח לא התרחש באותם הממדים שישראל וארה"ב מתארות, באמרה כי "הנשיא ביידן לא ראה במו עיניו את הדברים הקשים שקרו בישראל, לטענתו".

זמן קצר לאחר פרוץ המלחמה גם שלח המלך עבדאללה השני שלושה מטוסים עם סיוע הומניטרי. את הסיוע מהמטוס השלישי הצניחה באופן סמלי אחת מבנותיו, הנסיכה סלמה.

שר החוץ הירדני איימן ספדי, ממקורביו של המלך, תקף גם הוא את ישראל לא פעם מאז פרצה המלחמה. ספדי גם ניסה לקדם מהלכים נגד ישראל באו"ם, והמליץ לצרף את ירדן לעדי התביעה נגד ישראל בבית הדין הבינלאומי בהאג.

האמירות של המלך הירדני הן אומנם מס שפתיים, ובחדרי חדרים הוא מתבטא ככל הנראה באופן שונה – ובכל זאת יש לאמירות שלו ושל בני משפחתו השפעה על הלך הרוח בירדן ועל מצב היחסים בין המדינות.

באידיאל:

• לדרוש ממלך ירדן למתן את התבטאויותיו: אפשר להבין מדוע המלך מפגין כלפי חוץ עוינות כלפי ישראל, אך כרגע הגינויים נשמעים במידה בלתי סבירה. מדינת ישראל צריכה להשתמש במנופים השונים שיש לה על המלך ועל הממשל הירדני, כמו המים והסיוע הביטחוני, ולדרוש ממנו למתן את ההתבטאויות שלו ושל בני משפחתו, וכן להפסיק את פעולות ההתנגדות שנעשו באו"ם.

הגבול עם ירדן אינו מוגן, ויציבות הממשל שם אינה מובטחת. על מדינת ישראל ליישב את הבקעה ולהתייחס אליה כאל נכס אסטרטגי של מדינת ישראל, הן מהפן הביטחוני והן מהפן ההתפתחותי.

רב הנסתר על הגלוי: סיכום ומסקנות

את מערכת היחסים בין ישראל לירדן אפשר לסכם במילה אחת: פער. פער בין יחס הממשל ליחס העם, פער בין ההצהרות הגלויות לאמירות הנסתרות, ובעיקר פער בין תחושת השקט לבין האיומים שמבעבעים מתחת לפני השטח.

מדינת ישראל חייבת להבין שהגבול עם ירדן אינו מוגן, ושיציבות הממשל שם אינה מובטחת. בטווח המיידי, עליה להשתמש במנופים שיש לה על הממשל הירדני – ובראשם אספקת המים והסיוע הביטחוני – על מנת לייצב מחדש את היחסים עם הממלכה. בטווח הארוך, עליה לבנות תוכניות מגירה, שיאפשרו לה להגיב לתרחישים אפשריים דוגמת נפילת הממשל ההאשמי וההשתלטות של גורמים עוינים עוד יותר כמו מיליציות סוניות קיצוניות או כוחות פרו-איראניים. ומעל הכול: על מדינת ישראל ליישב את הבקעה ולהתייחס אליה כאל נכס אסטרטגי של מדינת ישראל, הן מהפן הביטחוני והן מהפן ההתפתחותי.

מצב היחסים הקיים בין ישראל לירדן, שבו נלחמים מחד גיסא ומשתפים פעולה מאידך גיסא, יכול להימשך רק עד גבול מסוים. נוכח השינויים הרבים שחלו במזרח התיכון בתקופה האחרונה, אי אפשר שלא לתהות אם כבר הגענו לגבול הזה, ואם כן אז מה מצפה לנו מעברו השני.

הפוסט באידיאל – חזון תנועת הביטחוניסטים והפעם: יחסי ישראל–ירדן הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

ישראל הלכה צעדים רבים לקראת שלום עם סוריה, ובכלל כך צעדים המסכנים אותה.

יש להבהיר שלפי תפיסת תנועת הביטחוניסטים, הסכמי שלום אינם מטרה אלא אמצעי. המטרה היא הבטחת ביטחון ישראל לדורות. הסכמי שלום יישקלו על ידי ישראל רק כל עוד הם תומכים בכך. כל עוד ישראל לא תוודא שהסכם שלום מבטיח באופן מוחלט את ביטחונה, אסור לה לחתום עליו.

האם הסכם הכולל ויתור על הגולן מבטיח את ביטחון ישראל?

חד משמעית – לא. ברור שהסכם הכולל ויתור של ישראל על רמת הגולן, המהווה תנאי הכרחי ליכולתה של ישראל לשמר גבול בר הגנה מול סוריה, אינו הסכם המבטיח את ביטחונה.

האם ממשלות ישראל היו מוכנות בכל זאת לוותר על הגולן?

כן. ישראל היא שוחרת שלום והייתה מעוניינת בשלום עם סוריה עד כדי כך שארבעה ראשי ממשלה ישראלים – יצחק רבין, אהוד ברק, אהוד אולמרט ובנימין נתניהו – היו מוכנים לקחת סיכון לא הגיוני ולמסור לה את הגולן בתמורה להבטחה לשלום אמת. זאת, למרות היותו נכס ביטחוני ואסטרטגי חיוני עבור ישראל.

מה מנע את מסירת הגולן לסוריה?

בדיוק כמו עם הפלסטינים, ישראל עשתה כל שביכולתה כדי להגיע להסכם שלום, ונתקלה בסרבנות עקבית ונחרצת מהצד השני.

נשיא סוריה חאפז אל-אסד סירב לחתום על הסכם שלום עם ישראל למרות הוויתורים המופלגים שהציעה, וכך נשארה רמת הגולן בידינו. כפי שהוכיחו אירועי ההפיכה בסוריה בחודש מרץ 2024, עלינו לברך על כך שהניסיונות למסור את הגולן לאויב הסורי לא צלחו, ושדאעש או דומיו אינם חולשים כיום על הכינרת.

הפוסט "ישראל אינה מעוניינת בשלום עם סוריה" הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

הגולן הוא חלק טבעי מארץ ישראל שהתיישבות יהודית ענפה וברובה רציפה התקיימה בו כבר מימי התנ"ך ולאורך יותר מ-2,000 שנה. במלחמת ששת הימים שחררה אותו ישראל מידי סוריה, מדינה מלאכותית וחדשה שגבולותיה נקבעו באופן שרירותי בשנות ה-20 וה-30 של המאה הקודמת על ידי צרפת, ששלטה באזור קודם לכן. לפני שחרורו נוצל הגולן על ידי סוריה כדי להטיל טרור על תושבי היישובים הסמוכים לכינרת. בידי ישראל הפך הגולן לחבל ארץ פורח ומשגשג.

ממתי יש לעם היהודי קשר לגולן?

לפי התנ"ך בני ישראל ישבו בגולן מימי משה רבנו, לאחר כיבוש האזור מידי עוג מלך הבשן כחלק מכיבוש עבר הירדן. מאוחר יותר הגולן נכלל בנחלת חצי שבט מנשה, והמלך שלמה הציב בו נציגי שלטון מטעמו. המלך החשמונאי אלכסנדר ינאי הקים בגולן התיישבות יהודית עשירה, שכללה את העיר גמלא. הגולן נותר מיושב בצפיפות ביהודים כל תקופת המשנה והתלמוד ולאורך שנות השלטון הרומי בארץ ישראל.

האם גם לסורים יש קשר היסטורי משמעותי לגולן?

לא. עד ל-1923, הגולן נחשב לחלק מהגליל. בהסכם סייקס-פיקו נקבעו באופן שרירותי גבולות האזור והוחלט שהגולן יהיה חלק מסוריה, מדינה שהוקמה באופן מלאכותי ב-1946 וכללה קבוצות אתניות, דתיות ושבטיות ללא שום מכנה משותף ביניהם. ראוי לציין שמעולם לא היה עם סורי, ולא נוצר כזה גם לאחר הקמת סוריה. ב-21 השנים שבהן שלטה סוריה בגולן היא לא פיתחה את האזור באופן משמעותי.

מה בכל זאת עשתה סוריה עם הגולן שבשליטתה?

החל משנת 1949 ועד ניצחון ישראל במלחמת ששת הימים ניצלה סוריה את הנכס האסטרטגי שבידיה – הרמה הצופה מלמעלה על היישובים הישראליים שלאורך הגבול – כדי להטיל עליהם אימה בהפגזות חוזרות ונשנות. התוצאה – 140 הרוגים ישראלים, נזק חמור לרכוש ולשדות חקלאיים ופגיעה חמורה בשגרת חיי תושבי אזור הכינרת.

במלחמת ששת הימים שחררה ישראל את הגולן ואת החרמון, הסירה את האיום המתמיד על ילדי הצפון והשיבה לידיה את חבל הארץ שיהודים ישבו בו מדורי דורות. תחת שליטת ישראל, הפך הגולן לחבל ארץ פורח ומשגשג כפי שמעולם לא היה במשך השנים הקצרות ששלטה בו סוריה.

האם יש הכרה בינלאומית בזכותה של ישראל על הגולן?

בהחלט. בשנת 2019 הכירה ארה"ב, תחת כהונתו של הנשיא דונלד טראמפ, בריבונות ישראל על הגולן.

כבר בתום מלחמת ששת הימים סירבו העצרת הכללית ומועצת הביטחון של האו"ם לבקשת בריה"מ להאשים את ישראל בתוקפנות, משום שהכירו בכך שכיבוש הגולן ויתר השטחים נעשה מתוך הגנה עצמית מוצדקת. לכן החלטה 242 של מועצת הביטחון של האו"ם לא דרשה מישראל לסגת באופן מוחלט לקווי 67'.

זכותה של ישראל על הגולן עומדת על בסיס איתן גם במשפט הבינלאומי. סטיבן שוובל, לימים נשיא בית המשפט הבינלאומי לצדק בהאג, הסביר שקווי 67' הם רק קווי שביתת נשק שישראל רשאית להחליף בגבולות אחרים, והכיר בזכותה לריבונות על שטחים שכבשה במלחמה. בכך, הוא נתן תוקף מוסרי לתביעת ישראל לריבונות על הגולן.

האם מעבר לזכותנו על הגולן, השליטה בו היא גם צורך ביטחוני של ישראל?

בהחלט. גם שחרור רמת הגולן וגם המשך השליטה עליה היו ונשארו אינטרס ביטחוני חיוני של ישראל. כשהגולן היה נתון לשליטה סורית, הסורים ניצלו את גובהו ביחס לשטח הישראלי הסמוך לגבול כדי להקים על הרמה מוצבים שחלשו על עמק הירדן, על הכינרת ועל הגליל. יתרון אסטרטגי מובהק זה אִפְשֵׁר להם למרר את חיי תושבי הצפון בהפגזות חוזרות ונשנות, עד לניצחון ישראל במלחמת ששת הימים.

שחרור הגולן על ידי ישראל הפך את היוצרות והעניק לנו יתרון אסטרטגי חיוני, בכמה היבטים. קו הגבול העובר לאורך קו פרשת המים מעניק לצה"ל עדיפות טופוגרפית על פני פולשים ממזרח. הוא אף מאפשר לישראל לחלוש על דמשק ובכך מהווה גורם מרתיע מול סוריה, ומקשה על הסורים לפגוע באזור מפרץ חיפה. לצד זאת, השליטה בחרמון מעניקה לישראל יכולות איסוף מידע מודיעיני חשובות.

יתר על כן, שליטה בדרום הגולן הייתה פותחת בפני הסורים ציר גישה למרכז הארץ, כפי שאכן כמעט קרה במלחמת יום כיפור, עד שהמתקפה הסורית נבלמה לבסוף על ידי צה"ל בקרבות קשים שהסבו אבדות כבדות לכוחותינו.

הפוסט "הגולן הוא שטח כבוש שאסור לישראל להחזיק" הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

ביהודה ושומרון יש כבישים עוקפים שכל אזרחי ישראל, יהודים וערבים כאחד, רשאים לנוע בהם בחופשיות, ושהוקמו כדי להגן עליהם מפיגועי טרור פלסטיניים שגבו את חייהם של רבים. מעבר לכך, "אפרטהייד" הוא אפליה גזענית ממוסדת – וזו קיימת ביהודה ושומרון רק מצד הפלסטינים נגד יהודים.

מהם הכבישים העוקפים ביהודה ושומרון?

לאחר פרוץ האינתיפאדה השנייה, בספטמבר 2000, ביצעו ארגוני הטרור הפלסטיניים גל פיגועים שבהם נרצחו יותר מ-600 ישראלים, מתוכם למעלה מ-100 ילדים ובני נוער.

כדי להגן על ביטחון הישראלים הנוסעים ביהודה ושומרון הוקמו כבישים עוקפים, שמאפשרים להם לנוע בחופשיות מבלי לעבור בכבישים ובאזורים שאורבים בהם מחבלים שרק ממתינים לשעת כושר כדי לבצע פיגוע נוסף.

האם מדובר בכבישים ליהודים בלבד שהוקמו לצורך דיכוי הפלסטינים ושליטה בהם?

ממש לא. מדובר בכבישים שכל אזרחי ישראל – יהודים כערבים – רשאים לנסוע בהם, והקמתם נבעה אך ורק מהצורך הביטחוני הדחוף להגן על אזרחים ישראלים באזורים מרובי פיגועים, ומעולם לא כוונה לדיכוי הפלסטינים או לשליטה בהם.

אז האם אפשר להגדיר את הכבישים הללו כביטוי לאפרטהייד?

חד משמעית – לא. "אפרטהייד" מוגדר בחוקת רומא של האו"ם בתור "מעשים לא אנושיים… שבוצעו על ידי קבוצה גזעית אחת במשטר ממוסד על מנת לדכא ולשלוט באופן שיטתי על קבוצה גזעית אחרת". רבים משתמשים במונח במובן של אפליה, הפרדה והדרה שיטתית וממוסדת של קבוצה אחת נגד קבוצה אחרת על בסיס גזעי.

מאחר שהכבישים מיועדים לכל הישראלים ואינם מכוונים לדיכוי הפלסטינים, מובן מאליו שאין כל שחר לראייתם כביטוי ל"אפרטהייד". כמובן, הם גם לא עומדים בשאר רכיבי ההגדרה של אפרטהייד.

האם בכל זאת יש ביהודה ושומרון מרחב שיש בו אפליה גזענית ושיטתית נגד קבוצה מסוימת?

בהחלט יש – נגד יהודים. בכניסה לשטחים שבהם ישראל אינה שולטת תמצאו שלטים האוסרים על תנועת יהודים, וזאת מחשש לחייהם, שכן יהודים שנכנסים לשטחי הרשות הפלסטינית, גם אם בטעות, מצויים בסכנת חיים ממשית.

בישראל, לעומת זאת, המצב הפוך. יהודים וערבים חיים במרחבים משותפים, וערביי ישראל נהנים משוויון זכויות אזרחי מלא.

הפוסט "ביהודה ושומרון יש כבישים ליהודים בלבד – וזו עדות לאפרטהייד" הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

עם אינו יכול להיות כובש בארצו. ארץ ישראל היא מולדתו ההיסטורית של העם היהודי, כפי שמנוסח היטב במסמך המכונן של המדינה, מגילת העצמאות.

האם יש עם אחר שארץ ישראל שייכת גם לו?

לא. העם היהודי הוא העם היחיד הקיים היום שמושרש מראשיתו בארץ ישראל ושהתהווה מתוך קשר עמוק אליה. אין אף לאום אחר בעולם שישראל היא מולדתו.

על אילו אדמות הוקמה ישראל?

מדינת ישראל הוקמה על אדמות מולדת שחלקן שוחררו במלחמת העצמאות שבה נלחמה על עצם קיומה, ושרובן נרכשו כחוק על ידי התנועה הציונית עוד טרם הקמת המדינה.

האם רוב האדמות האלו היו מיושבות?

לא. כדי לממש את זכותו של העם היהודי לחירות ולריבונות במולדתו, התנועה הציונית מראשיתה רכשה אדמות, בייחוד בעמק יזרעאל, בעמק הירדן ובמישור החוף, בין הערים יפו וחיפה. רוב הקרקעות שרכשה שכנו באזורים שוממים ועתירי ביצות, ולא היו מיושבות או מעובדות.

ומה עם האריסים שעיבדו חלק מהאדמות?

רובם הגיעו לשפלת החוף רק במאה ה-19, וההתיישבות היהודית בארץ רק היטיבה איתם ועם האוכלוסייה הערבית בכללותה, העניקה להם הזדמנויות תעסוקה ושיפרה את חייהם – כפי שמראים מחקרים רבים.

ומה עם הטענה שאין לישראל לגיטימציה בינלאומית?

זו טענה שקרית. מעבר לכך שיש לנו זכות טבעית והיסטורית בלתי מותנית על ארצנו, כדאי להזכיר שמדינת ישראל הוקמה על בסיס החלטת עצרת האומות המאוחדות, שהכירה בזכותו של העם היהודי למדינה משלו בארץ ישראל.

האם הטענה שלפיה ישראל הוקמה על אדמה גזולה היא לגיטימית?

לא. המסר העולה מהטיעון הוא שיש לכל העמים זכות להגדרה עצמית – חוץ מהעם היהודי. אפליה ספציפית כזו אינה אלא שנאת יהודים בתחפושת, ומכאן שהטיעון האנטי-ציוני שלעיל מתבסס על תפיסה אנטישמית.

הפוסט "ישראל הוקמה על אדמה גזולה" הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

כשסא"ל (מיל') ירון בוסקילה, כיום מנכ"ל תנועת "הביטחוניסטים", השתחרר מ-24 שנות שירות כלוחם ומפקד בצה"ל, הוא יצא לטיול בדרום אמריקה ומצא עצמו על פסגת הר געש באמצע סערה, עם קבוצת מטיילים הזקוקים לחילוץ.

"הייתה סופת ברד והיינו בערפל כבד", הוא נזכר, "ולא מצאנו את הדרך החוצה. חיפשתי חיבור לאינטרנט כדי לדווח איפה אנחנו, ולאחר שמצאתי קפץ לי לפתע עדכון מהפייסבוק שתא"ל במיל' אמיר אביבי, שלא הכרתי קודם, מקים תנועה חדשה בשם 'הביטחוניסטים'. ואני משם כותב לו – 'אמיר, זה בדיוק מה שאני צריך. איך שאני נוחת אני צריך לפגוש אותך'".

אם תהיתם מה קרה לקבוצה, אתם יכולים להיות רגועים. ירון ניווט אותה חזרה לנקודת ההתחלה והיא חולצה במלואה.

"הבנתי שאני משתחרר מהצבא – לא מהמדינה"

ההודעה על הקמת "הביטחוניסטים" הגיעה אל ירון בדיוק ברגע הנכון, אחרי שבמשך החודשים שקדמו לשחרורו מצה"ל הוא התלבט מאוד לגבי המשך דרכו.

מה הייתה ההתלבטות מבחינתך?

"הציעו לי תפקידים במגזר הפרטי עם משכורות שלפני כן לא יכולתי לדמיין, אבל משהו הטריד אותי. שאלתי את עצמי: אחרי שהקדשתי את כל החיים כדי לשרת את המדינה, אני הולך מעכשיו להתעסק רק בלעשות כסף? אומנם אני משתחרר מהצבא אך אני לא משתחרר מהמדינה. אני רוצה וחייב להמשיך להשפיע".

ומה בהודעה של אמיר תפס אותך?

״אמיר דיבר על השמעת קול ביטחוני שאין לו כיום במה, למרות שרוב הציבור הישראלי מאמין בו. הרגשתי שזה מאוד נכון: לצבא יש תפיסה מסוימת שהיא לא תמיד נכונה, וגם לא תמיד נקייה משיקולים זרים ומתבססת על שיקולים מקצועיים בלבד, ואף אחד לא מאתגר את ראשי הצבא. גם אני בשירותי הצבאי חוויתי זאת. למשל כאשר ניסיתי לדבר עם הממונים עליי על נושא הגנת המחנות בצה"ל , על כשירות מערך המילואים או על הוראות פתיחה באש, שבעיקרן דורשות מהלוחם להסתכן יותר מאשר הוא מסכן את האויב".

ואז אתה מציף את זה למעלה ומה אומרים לך?

"אומרים לי שזה לא התפקיד שלי לדבר. אפילו בתפקיד האחרון שלי, כמפקד בסיס, הייתי עד לטיוח של חוסר מוכנות מבצעית ואמרתי: חייב להיות פה שינוי – כי יום אחד נגיע למצב שבאמת תהיה פה מלחמה, ואז נצטרך להתמודד עם התרשלות והתייחסות לא רצינית ומקצועית שתהיה בעוכרינו".

האם הקונספציה היא רק נחלת מערכת הביטחון, או שהיא רחבה יותר?

"לפני שאני מאשים את הממשלה, הצבא והשב"כ בשבעה באוקטובר, אני מאשים קודם אותנו כחברה. יצאנו לרחובות להפגין על הרפורמה ועל מחירי הדיור, המילקי והקוטג', אולם מעולם לא הפגנו באמת על כך שתושבי הנגב סובלים מאיום מתמשך של רקטות ובלוני תבערה, או על כך שגן ילדים בנחל עוז מוקף כולו במיגוניות כחלק מהשגרה, ועל הסכנה הגדולה שהולכת ונבנית מול עינינו. בחרנו לחיות ככה, במקום להעביר למקבלי ההחלטות מסר חד וברור – שהמצב הנוכחי לא יכול להימשך".

"תודה שאתם מדברים בשמי"

כשירון חזר לארץ מדרום אמריקה, הוא פגש את תא"ל (מיל') אמיר אביבי, ושאל אותו כמה חברים כבר יש בתנועה. התשובה שקיבל: עשרה. מאז אותה פגישה, שנערכה לפני כארבע שנים, גדל מספר חבריה באופן דרסטי. כיום הוא עומד על יותר מ-35,000 קצינים, לוחמים ואזרחים.

כיום, אתה מרגיש שהקול הביטחוני שהיה חסר מקבל את הבמה הראויה?

"אין שבוע שלא מדבר איתי קצין בכיר בצבא שאומר – ׳כל הכבוד. אני לא יכול לדבר, תודה שאתם מדברים בשמי׳. היו גם אלופים ותא"לים שאמרו לי – טוב שאתם עושים את זה, אתם מצילים את הצבא".

מה אִפְשֵׁר ל"ביטחוניסטים" להצליח היכן שאחרים נכשלו?

"הדבר העיקרי הוא שהתנועה באה באופן נקי למקצוע הצבאי ולצרכיה הביטחוניים של מדינת שיראל ללא אג'נדה פוליטית. כדי להבין את המצב הביטחוני לאשורו ולגבש לפיו אסטרטגיה נכונה, צריך להסתמך על עובדות ולא על רצונות ואמונות. מה שפוגע ביכולת לנתח את המציאות באופן אובייקטיבי. מערכת הביטחון, התקשורת וחלק מהציבור ביססו את תפיסת המציאות שלהם על תפיסות מוטעות או כאלה המבוססות על תקוות ואמונות שהתנגשו פעם אחר פעם בקיר המציאות. הביטחוניסטים לעומת זאת מגדירים מה באמת נחוץ לביטחונה של ישראל על מנת שתמשיך להתקיים לדורות במציאות הכאוטית המשתנה מסביבנו, לא על בסיס תקוות ואמונות, אלא מתוך הנחה שהאויבים שלנו ישאפו תמיד לפגוע בנו ולייצר את ההזדמנות להשמיד את ישראל".

מה זה אומר להיות נטולי אג'נדה פוליטית?

"זה אומר שב'ביטחוניסטים' אין מקום לפוליטיקה, אלא אך ורק לתפיסה מקצועית ומבוססת עובדות, מתוך מחויבות לשמירה על ביטחון ישראל. עמדת התנועה היא שישראל זקוקה לגבולות בני הגנה ולחופש להגן על עצמה בעצמה, וזו אסטרטגיה שמתחייבת ישירות מהנתונים בשטח. יש אצלנו מקום לבעלי כל הדעות, כל עוד הדעות נשענות על ניתוח מקצועי ומבוסס עובדות״.

והאם אכן לא נפלתם בקונספציה?

"לא. כבר בינואר 2022 התרענו בפני בכירי מערכת הביטחון שחמאס לא מורתע ורק מחכה לשעת כושר. הצבענו על התלכדות הזירות שאליה מכוונת איראן תוך שימוש בפרוקסי שלה, ואפילו אמרנו שצריך לשקול להילחם במזימה האיראנית דווקא בעזה. אמיר אביבי אמר אז שאם נחכה, בעוד שנה-שנתיים-שלוש נפגוש את חמאס בשיא כוחו והגדיר את המצב במילים אלה: אם לא ניזום, נמצא את עצמנו בתרחיש של יום כיפור. כל התחזיות האלה, שמבוססות על מסמך מחקר מקיף שהגשנו לממשלה, התגשמו למרבה הצער".

"לזכור בשביל מה אנחנו נלחמים"

ואכן, הקונספציה שמפניה התריעו "הביטחוניסטים" התנפצה באופן הנורא ביותר במאורעות השבעה באוקטובר. לאחר שבמשך יום שלם נסע ירון בתוך התופת, והשתתף בהקמת חמ"ל חלופי שסייע בחילוץ כמה שיותר מתושבי העוטף בחיים, הוא מעיד שהיה על סף קריסה.

"אחרי מה שראיתי בשבעה באוקטובר, הגעתי למצב פיזי שבו ראיתי מולי רק תמונה שחורה", הוא משחזר את הרגעים הקשים. "ואז, בשמונה באוקטובר אני נוסע למשימה באחד מהצירים בעוטף ואני רואה מולי פקק תנועה מבאר שבע ועד צאלים של עשרות אלפי כלי רכב, חיילי מילואים שכולם הגיעו על דעת עצמם כדי להתנדב, מבלי שאף אחד קרא להם. אני מסתכל ואומר לעצמי – זו סיבה לאופטימיות".

מה הבנת ברגע הזה?

"שבסוף, עם כל הפירוד הקיצוני שהיינו בו ערב השבעה באוקטובר, אחרי האסון כולם מבינים שצריך להתאחד. אצל עמים אחרים, מלחמות קשות מפרקות חברות, מפילות ממשלות וגורמות לכאוס. אצלנו זה הפוך. כשהחרב מונחת לנו על הצוואר אנחנו מתאחדים, נלחמים ומנצחים. אותה שבת ארורה הוכיחה שהחברה שלנו יותר חזקה משהעזנו להאמין".

מהו ההישג הכי חשוב שלכם מתחילת המלחמה?

"שתרמנו לחיזוק האמונה של החברה הישראלית והנהגת המדינה שצריך ואפשר להיכנס לעזה ולהכריע את חמאס. השמענו בתקשורת קול ברור ולא מתפשר שבו אמרנו שזו חובה מוסרית להילחם ולהכריע את חמאס באופן שיחזיר את החטופים. חיזקנו את המנהיגים והעם ושינינו את השיח הציבורי דרך התקשורת".

איך עודדתם את המנהיגים?

"ניסינו להרים אותם לגודל ההזדמנות שיש עכשיו לשנות את המציאות. בפגישה הראשונה שלי עם נתניהו, למוחרת השבעה באוקטובר, אמרתי לו: 'אני יכול להגיד לך דבר אחד. בנקודת הזמן הזו לא כל העם עומד מאחורי בנימין נתניהו, אבל כל העם עומד מאחורי ראש הממשלה. צא למתקפה הזאת'".

ובאותו הזמן פעלתם גם כדי לחזק את המפקדים בשטח?

"בדיוק. כמו בהנהגה הפוליטית, גם בקרב המפקדים צריך לנסוך כל הזמן את הכוח להמשיך. אני זוכר שנכנסתי לשיחה עם מפקד האוגדה שלי, תא"ל אבי רוזנפלד, שבה חיזקתי את ידיו, ובסופה הוא חיבק אותי ואמר – 'תודה ירון, הייתי צריך את זה'. כל אחד צריך להרגיש שהפקודים שלו איתו".

אמרת בעבר שכדי לנצח, צריך לזכור בשביל מה אנחנו נלחמים. בשביל מה אתה נלחם?

"אני אספר לך משהו. בהשתלטות על בית חנון קורה דבר מדהים. בדרך כלל, כאשר מחליטים היכן ימוקם בית המח״ט בשטח, הדבר הראשון שעושים הוא למגן אותו עם שקי חול נגד צלפים. אבל מפקד חטיבה 5, אל"מ טל קוריצקי, לא עושה את זה, אלא משהו אחר לגמרי. הוא אומר לחיילים לפתוח את האפודים, לשלוף מהם את המכתבים שקיבלו מילדים, ולתלות על הקיר, מול העיניים. אני שואל אותו למה זו הפקודה הראשונה שלו, והוא אומר – 'אני רוצה שהחיילים שלי יזכרו למה אנחנו פה. לא כדי לכבוש את עזה או להרוג, אלא בשביל הדור הבא'. אז על זה אני נלחם – על הדור הבא".

"אם תנצח בהאג – לא תנצח את הטרור"

החזית השלישית שבה פעלו "הביטחוניסטים" בתקופת המלחמה כדי לחזק את רוח העם היא התקשורת.

הנוכחות התקשורתית שלכם התעצמה מאוד מאז השבעה באוקטובר. למה לדעתך זה קרה?

"כי הבאנו קול אחר לשיח הציבורי. הציבור דרש תשובות ולכן התקשורת נתנה סופסוף במה גם למי שלא מהדהד את המסרים המקובלים. וגם, בזכות הנוכחות שלנו השיח הציבורי השתנה ועבר לשפה של ניצחון, הכרעה והשמדת האויב שלנו, במקום לנסות תמיד ללכת בין הטיפות. לפני כן, כל הזמן השקענו בלנסות לנצח בבית הדין הבינלאומי בהאג. הבעיה היא שאם תנצח בהאג – לא תנצח את הטרור, וכנראה בכל מקרה בהאג לא תצליח לנצח".

"לבשל לחיילים תורם למוטיבציה לא פחות משיחת מג"ד"

חברי התנועה, רובם ככולם, התגייסו לשירות מילואים ממושך בעקבות האסון. כקצין אג"ם אוגדת עזה, ירון היה במילואים 150 יום ברצף, ובמקביל ניהל את התנועה ויחד עם שאר החברים נרתם לסיוע לחיילים בשטח.

"הקמנו מערך שלם של סיוע והעברת ציוד לחימה לחיילים", הוא מספר. "התרומה של זה למורל בשטח היא עצומה, ואני מדגיש את המורל – כאשר חייל מקבל קסדה טקטית, זה לא רק הציוד המשובח שהוא מקבל, אלא גם הידיעה שחושבים עליו ושעומדים מאחוריו, וההתגייסות בחברה הישראלית באמת קיימת בכל המעגלים. אצלי ביישוב, למשל, כל הנשים מבשלות, בכל שבוע, כבר שנה וחודשיים מפרוץ המלחמה – ובכל שבוע מגיע האמר מלא ולוקח את האוכל לחיילים בעזה. זה חשוב למוטיבציה לא פחות משיחת מג"ד".

"לבנות דור של מפקדים אחרים"

ייתכן שהדרך החשובה ביותר שבה "הביטחוניסטים" פועלים כדי להעמיק את החוסן הלאומי בטווח הארוך היא ההשקעה בחינוך. בשנים הקרובות מתכוונת התנועה לייסד רשת מכינות קדם-צבאיות שהראשונה שבהן תפעל במושב תקומה שבעוטף עזה, בין השאר כדי לסייע לעוטף בכלל וספציפית למושב, שנפגע קשות בשבעה באוקטובר, להשתקם.

איך נולד הרעיון להקים רשת מכינות?

"במלחמה גילינו את העוצמות וגם את החולשות של מפקדים ומנהיגים, והבנו שזו הנקודה שצריך להתחיל בה – לבנות דור חדש של מפקדים ומנהיגים ברוח תנועת הביטחוניסטים. הפידבק שאנחנו מקבלים מהשטח מדהים ויש צמא רב לרשת מכינות כזו".

איך עוד מתבטאת העשייה החינוכית שלכם?

"אנחנו מגיעים מטעם צה"ל למוסדות חינוך ולימי גיוס מרוכזים. כיום אנחנו הגוף המוביל בארץ בעידוד לגיוס בקרב בני נוער. בעתיד אנחנו רוצים להרחיב את הפעילות החינוכית שלנו ולהגיע גם לנוער יהודי בחו"ל, לעודד עלייה לארץ ולחזק את הזהות הציונית, ובעזרת השם גם להגיע לאקדמיה".

היה רגע שהמחיש לך באופן מיוחד את הכוח שיש לחינוך?

"תוך כדי המלחמה, אמיר פוגש אותי באזור הנובה. ניגשים אלינו קצין וקצינה, ואומרים: 'אתם הרציתם לנו כשהיינו חניכים במכינת באר אורה', ומבקשים שנבוא לדבר גם עם החיילים שלהם. כל אחד מאיתנו הרצה באותה מכינה אולי פעם אחת. אמרתי לאמיר: 'תראה מה זה, מכינה שנתית, עברו אינסוף הרצאות, ויודעים להגיד שמפגש איתנו השפיע עליהם. וזו ההשפעה של שיחה אחת. תאר לעצמך מה קורה כשאתה מקדיש חצי שנה או שנה במכינה קדם צבאית כדי להשפיע על הנוער באמת'".

"לעצב את היום שאחרי המלחמה"

לצד השקעה בעתיד, "הביטחוניסטים" פועלים כדי לחולל שינוי גם בטווח הזמן המיידי. מחלקת המחקר של התנועה מוציאה לאורך כל השנה מחקרי מדיניות וניירות עמדה במגוון נושאים, שמוגשים למקבלי ההחלטות. חלק מהמחקרים וניירות העמדה הופכים ליוזמות שהתנועה מקדמת באופן פרטני. בין היוזמות האלה אפשר למנות מתן הטבות דיור למילואימניקים, קביעת עונש מינימום לזורקי אבנים ומניעת העברת כספי הרשות הפלסטינית לטרור.

שתי היוזמות הטריות של התנועה, שפורסמו בדצמבר 2024, הן "תוכנית ה-8000" לגיוס החברה החרדית לשירות ביטחון ו"תוכנית האיים: מנהל הומניטרי כשלב ביניים ברצועת עזה", שעניינה מיגור חמאס תוך מניעת משבר הומניטרי והכנת הקרקע בעזה ליום שאחרי המלחמה.

מעבר ליוזמות ספציפיות, האם אתה רואה שינוי בקרב מקבלי ההחלטות מאז שהתחלתם לפעול?

"כן, יש שינוי משמעותי. חברי כנסת הפסיקו לקבל כמובן מאליו כל מה שאיש צבא, משטרה או שב"כ אומר, ורוצים לשמוע גם את מי שחושב אחרת. אדם נורמלי מבקש second opinion  לפני ניתוח משמעותי; חברי הכנסת הבינו שהגיע הזמן לקבל גםsecond opinion  לפני החלטות ביטחוניות משמעותיות. הכנסת משקפת בכך את החברה הישראלית כולה, שכבר לא מוכנה לקבל אוטומטית את דעתם של נציגי המערכת, וזה נובע מכך שהיה מי שהעז לצעוק ולהשמיע קול אחר".

יש לכם תוכניות לעתיד בתחום המחקר?

"אחד היעדים שלנו לשנה הקרובה הוא להפוך את מחלקת המחקר שלנו למכון מחקר לכל דבר, שישתף פעולה עם חוקרים בינלאומיים, כולל כאלו שמתמחים במדינות ספציפיות כמו רוסיה וסין. הרישות הזה חשוב כדי להעמיק את המיצוב שלנו כסמכות מחקרית מובילה שאסור להתעלם ממנה".

שיתוף נגד קונספציה

כאמור, תנועת "הביטחוניסטים" מונה כבר למעלה מ-35,000 חברים – אבל ירון רוצה יותר. הרבה יותר.

למה חשוב לך שהתנועה תגדל?

"מפני שהכוח של התנועה הוא הציבור הרחב שעומד מאחוריה. 'הביטחוניסטים' היא תנועה חברתית עוד לפני שהיא ביטחונית. המטרה שלה היא לתת לכל חלקי החברה הישראלית את היכולת להשפיע, כולל לאלו שעד לאחרונה מצאו את עצמם מושתקים. זו לא תנועה לעילית מסוימת או לחוקרים, אלא לכולנו. מי שרוצה לתרום לביטחון ולא רק לדאוג לגביו, אנחנו מזמינים אותו להצטרף ולבחור את הדרך שבה הוא רוצה להשפיע".

ומה אם אין לי זמן להשתלב בתנועה, אבל אני תומך במסרים שלה?

"אז עדיין יש משהו שאתה יכול לעשות: לשתף פוסטים, כתבות וסרטונים של 'הביטחוניסטים' ולהרחיב את מעגל הקוראים והצופים ומתוך כך את המזדהים והמשפיעים. התכנים שלנו באתר וברשתות החברתיות יוצרים הדים רבים שמשנים את פני המציאות, ומי שמשתף אותם מסייע לנו לוודא שישראל לא תיפול שוב לקונספציה. תחשבו על זה – מניעת הקונספציה הבאה ומימוש ביטחון ישראל נמצאים ממש בקצה האצבע שלכם".

קרדיט תמונות: אלבום אישי ירון בוסקילה/שאטרסטוק

הפוסט סא״ל (מיל׳) ירון בוסקילה: "החברה שלנו יותר חזקה ממה שהעזנו להאמין" הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

בשנים האחרונות, ובמיוחד במהלך מלחמת "חרבות ברזל", היינו עדים לשורה ארוכה של סיכולים ממוקדים שבהם חוסלו בכירי החמאס וחיזבאללה – אבל שיטת הפעולה הזאת רחוקה מלהיות חדשה. לפני 29 שנים, ב-5.1.1996, בוצע אחד הסיכולים הממוקדים האייקוניים ביותר, שבו חוסל יחיא עבדול לטיף עיאש, המוכר בכינוי "המהנדס" או בערבית: "אלמֻהנדִס".

עיאש היה מתכנן הפיגועים הראשי של ארגון חמאס, ותחת הובלתו בוצעו בישראל עשרות פיגועים רצחניים שהביאו למותם של כ-100 אזרחים ישראלים ולפציעתם של כ-400 אזרחים נוספים. בראשית שנות ה-90 נחשב עיאש למבוקש מספר אחת, ובמשך תקופה ארוכה ניסו מנגנוני הביטחון הישראליים לשים עליו את ידם. רק לאחר חודשים ארוכים של תכנונים ולאחר מספר החמצות בוצע החיסול שלו, במבצע נועז ויצירתי שטרם נראה עד אז. מותו של המהנדס נחשב עד היום לסמל – גם עבור תומכיו וגם עבור מתנגדיו.

הסטודנט שהפך לארכי-מחבל: קווים לדמותו של יחיא עיאש

יחיא עיאש נולד וגדל במערב השומרון, וכבר בצעירותו היה חבר בתנועת "האחים המוסלמים". כשבגר הלך ללמוד הנדסת חשמל באוניברסיטת ביר זית, ובמהלך לימודיו היה פעיל ב"גוש האסלאמי" באוניברסיטה.

בתחילת שנות ה-90, זמן קצר לאחר סיום לימודיו, היה עיאש שותף להקמת גדודי עז א-דין אל קסאם, שמהווים עד היום את הזרוע הצבאית של ארגון הטרור חמאס. עיאש ניצל את הידע ההנדסי שרכש באוניברסיטה, והחל לייצר מטעני חבלה מאמצעים מאולתרים. בשנת 1992 הוא כבר החל לתכנן פיגועי התאבדות בשטח ישראל, וב-1993 הוציא לפועל את הפיגוע בצומת מחולה שנחשב לפיגוע ההתאבדות הראשון. מאז ועד מותו היה אחראי עיאש על פיגועים רבים, בהם פיגוע מכונית התופת בעפולה והפיגוע באוטובוס קו 5 ברחוב דיזנגוף בתל אביב. המעורבות שלו בפיגועים הייתה רבה, שכן מלבד התכנון הוא זה שהכין את חומרי הנפץ ואף זה שחיבר אותם לגופם של המחבלים המתאבדים.

המצוד הממושך, הניסיון הכושל וההצלחה הגדולה: הדרך לחיסולו של "המהנדס"

כוחות הביטחון הישראליים הבינו מהר שיחיא עיאש הוא האדם שעומד מאחורי הפיגועים הקשים של ארגון חמאס, והוא נעשה למבוקש הביטחוני מספר אחת. במשך תקופה ארוכה היו ניסיונות לתפוס אותו, אך הוא הקפיד להחליף מקומות מגורים בתדירות גבוהה ואף עשה שימוש בתחפושות, וכך הצליח לחמוק פעם אחר פעם.

עד לשנת 1994, המצוד אחר עיאש התרחש ברובו בערי הגדה, אך באותה שנה הוא עבר להתגורר ברצועת עזה. כוחות הביטחון המשיכו בניסיונות להתחקות אחריו גם שם, ובסוף שנת 1995 כבר נעשה ניסיון ממשי לחסל אותו.

כוחות הביטחון עבדו על החיסול הזה במשך חודשים ארוכים. הקו שהנחה אותם היה לחסל רק את עיאש, בלי לפגוע באנשים נוספים סביבו. תחילה הם חשבו לחסל אותו באמצעות החדרת חומר נפץ למכשיר פקס, אך לבסוף התקבל הרעיון להחדיר את חומר הנפץ למכשיר קטן בהרבה – טלפון סלולרי.

אנשי המחלקה הטכנולוגית של השב"כ הצליחו לדחוס לתוך מכשיר טלפון מסוג מוטורולה אלפא 11 גרם של חומר נפץ. כיוון שמדובר בכמות מזערית, הצלחת הפעולה הייתה תלויה בכך שעיאש יצמיד את המכשיר לראשו לפרק זמן ממושך מספיק. לשם כך נדרשו כוחות הביטחון למצוא דרך בטוחה להעביר את המכשיר לעיאש, ולוודא שהוא אכן יעשה בו שימוש. האתגר הזה היה לא פשוט כלל, כיוון שעיאש נהג לעבור ממקום למקום, ובהתאם גם עשה שימוש בטלפונים שונים.

למרות התנהגותו הלא צפויה, דבר אחד היה בכל זאת קבוע באורח חייו של המהנדס, והוא שיחת הטלפון שנהג לקיים עם אביו מדי יום שישי. לכוחות הביטחון היה ברור שזה המועד שבו הם יבצעו את החיסול, ואכן ביום השישי האחרון של שנת 1995 הם הצליחו להעביר את המכשיר הממולכד לעיאש באמצעות סייען שהיה מקורב אליו. הסייען, שלא ידע מה הייתה מטרת פעולתו, נדרש גם לנתק את הטלפון הקווי בדירה שבה שהה עיאש באותה העת, וכך הובטח שעיאש ישתמש במכשיר הסלולרי הממולכד.

עד לשלב הזה המבצע צלח כמתוכנן – המהנדס קיבל לידיו את המכשיר ששלח שב"כ, ואכן התקשר באמצעותו לאביו. עם זאת, ניסיון ההפעלה של הפצצה נכשל, וכך הצליח עיאש לסיים את השיחה ללא פגע וגם מבלי לחשוד במתרחש.

על מנת לאתר את התקלה שבגללה הפצצה לא הופעלה, הוחלט להחזיר את המכשיר למעבדות השב"כ. כבר למוחרת המכשיר עשה את דרכו למעבדות, ושם הטכנאים פתחו אותו עם רובוט וזיהו שאחד החוטים בין האפרכסת לפומית נקרע. מנגנון ההפעלה תוקן במהרה, וביום השישי העוקב, ה-5.1.1996, המכשיר הגיע שוב לידיו של עיאש.

בהתאם לתכנון המקורי, הסייען העביר לו את הטלפון על מנת שישוחח עם אביו, אלא שהפעם הפצצה הופעלה כמצופה, ועיאש חוסל במקום.

חיסולו של יחיא עיאש היה ללא ספק הצלחה גדולה, אלא שמי שהיה מעורב בנעשה יודע לספר גם על החמצה לא קטנה שהתרחשה באותו יום. מדיווחים של המעורבים במבצע, מתברר כי מייד לאחר חיסולו של עיאש הגיעו לזירה בכירי חמאס רבים, בהם מוחמד דף. לדרג המבצעי הייתה יכולת לחסל גם אותם, אך כיוון שהדרג המדיני לא אישר זאת, הדבר לא קרה.

מפיגועי נקמה ועד לאתרי הנצחה: התגובות לחיסול

חיסולו של "אלמהנדס" היה אירוע משמעותי – גם עבור הצד הישראלי שרצה במותו, וגם עבור תומכיו שהתאבלו על לכתו.

מבחינת ישראל היה מדובר בהישג מבצעי חשוב, שכן חוסל אחד מבכירי חמאס, ואיתו חוסל גם ידע מקצועי רב. מעבר לכך היה מדובר גם בניצחון מוראלי גדול, כיוון שעיאש היה הדמות המזוהה ביותר עם פיגועי הטרור שהתרחשו באותן שנים.

מבחינת אנשי חמאס היה מדובר כמובן במפלה גדולה. עיאש אומנם הספיק להכשיר אנשי חמאס נוספים על הכנת חומר נפץ, אך איש מהם לא החזיק ברמת הידע ובהיקף הניסיון שהיו לו. כמו כן, החיסול שלו סימן גם לבכירים נוספים בחמאס ובארגוני טרור אחרים שישראל מסוגלת להגיע אליהם.

יחיא עיאש נקבר בעזה בהלוויה המונית, והתגובה על מותו לא איחרה לבוא. בהמשך של אותו השנה התרחשו בישראל מספר פיגועי נקמה, בהם הפיגוע בקו 18 בירושלים והפיגוע בדיזנגוף סנטר בתל אביב, שבהם נרצחו 59 בני אדם. מעבר לתגובה הקשה הזו, דמותו הפכה לסמל עבור תומכי חמאס. תאים חמושים של הארגון החלו להתהדר בכינויים כמו "סטודנטים של המהנדס" או "חוליות יחיא עיאש", ואתרים שונים נקראו על שמו. מפעל ההנצחה של עיאש הוסיף להימשך עוד שנים רבות – בשנת 2010 הוחלט לקרוא לקריית הרשות הפלסטינית ברמאללה על שם המהנדס, וכעבור כעשור נוסף ייצר חמאס רקטה ארוכת טווח שקיבלה את השם "עיאש 250". רקטה זו הייתה בשימוש במבצע "שומר החומות", וגם במהלך מלחמת "חרבות ברזל".

הרקטה של חמאס לא הייתה התזכורת היחידה ליחיא עיאש שעלתה במהלך מלחמת "חרבות ברזל". בדצמבר 2023 חוסל עבד אל-פתאח מעאלי, שנחשב בעבר ליד ימינו של עיאש. תזכורת נוספת הגיעה גם בספטמבר 2024 עם מתקפת הביפרים נגד פעילי חיזבאללה, שהזכירה במידת מה את האופן שבו חוסל גם המהנדס הנודע.

סיפור חיסולו של יחיא עיאש מעיד על היכולת וכושר ההתמדה של מנגנוני הביטחון הישראליים, אך מעל לכול הוא מלמד שסיכול ממוקד הוא הרבה מעבר לפעולה נקודתית שמופנית נגד אדם בודד. שכן המסר שלה עשוי להדהד גם שלושה עשורים ויותר.

הפוסט היום לפני 29 שנה: חוסל "המהנדס" יחיא עיאש, מתכנן הפיגועים של חמאס הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

תת גונדר בדימוס בטי להט שירתה 35 שנים בשירות בתי הסוהר. במהלך הקריירה שלה היא הגיעה לעמדות מפתח וניהלה מספר בתי כלא, בהם כלא הנשים נווה תרצה, כלא השרון וכלא הדרים. בתפקידה האחרון שימשה ראש מערך המודיעין בשב"ס – תפקיד שבמסגרתו פגשה אסירים ביטחוניים רבים, שעימם נמנה גם יחיא סינוואר.

התפקידים השונים שמילאה הפגישו את להט עם אוכלוסיות רבות ומגוונות – מבני נוער ונשים ועד לראשי כנופיות פשע וארכי-מחבלים. "חוויתי הרבה כאב בשנות העבודה שלי, ופעם אחר פעם ראיתי איך אנחנו לא מצליחים לשבור את המעגלים של הפשיעה ושל הטרור", היא מספרת. "גידלתי דורות של אסירים – היו לי אסירות שילדו בכלא, ואחר כך פגשתי את הילדים שלהן בבתי כלא לבני נוער. חלק מהנערים האלה זכרו אותי, היו מספרים לי איך חגגתי להם יום הולדת בקנטינה של הכלא כשהם באו לבקר את אימא שלהם, ואני הייתי מסתכלת עליהם וחושבת – הם בגיל של הילדים שלי, למה הם היו צריכים להגיע למקום הזה? זה כאב לב עצום. מנגד פגשתי את המחבלים הרצחניים ביותר ונאלצתי לצפות בהם מסתובבים בחצרות הכלא, מדברים, צוחקים, ועוד נדרשתי לדאוג לתנאים שלהם. היו פעמים שחזרתי הביתה ואמרתי לעצמי: ריבון עולמים איפה אני חיה?"

ידענו שעל פיו יישק דבר: על האסיר יחיא סינוואר

במרוצת השנים ראתה בטי להט את האסירות והאסירים המסוכנים ביותר ששוהים בבתי הכלא בישראל. במישור הפלילי היא פגשה רוצחים וראשי כנופיות פשע, ובמישור הביטחוני פגשה כמה מהמחבלים הבכירים ביותר של ארגוני הטרור. תחת ניהולה עברו, בין היתר, השייח' אחמד יאסין – מייסד חמאס, סלאח שחאדה – ראש הזרוע הצבאית של חמאס בעזה, ואבראהים חאמד – מפקד גדודי עז א-דין אל-קסאם ביהודה ושומרון שהיה אחראי על מרבית הפיגועים בתקופת האינתיפאדה השנייה. אולם, אחד האסירים הזכורים לה ביותר מכל שנות עבודתה – הן בשל חוכמתו והן בשל אכזריותו – הוא יחיא סינוואר.

איך התרשמת מסינוואר?

"סינוואר היה מאוד דומיננטי ומאוד אכזר. האסירים בחרו בו שוב ושוב להיות בהנהגה הבכירה בכלא, והוא הקים שם תאי טרור ויחידות האזנה שנועדו לאסוף מודיעין בתוך הכלא ומחוצה לו. הוא ניהל גם יחידות שהתפקיד שלהן היה לתחקר אסירים חדשים. כל אסיר שנחשד במעורבות עם גורמי מודיעין ישראליים עונה באופן מזעזע. מובן שסינוואר עצמו לא עשה שום דבר באופן אישי, אבל היה ברור שהוא זה שמושך בחוטים. מנגד, הוא דאג לקחת תחת חסותו את המחבלים הרצחניים ביותר שהגיעו לכלא, ולקדם אותם בסולם התפקידים. הוא אימץ למשל את עבד אל-עזיז סאלחה, אחד ממבצעי הלינץ' ברמאללה שמופיע בתמונה המפורסמת עם ידיו המגואלות בדם, ונתן לו להיות אחראי על יחידות ההאזנה בכלא. גם את הרוצחים של בני משפחת פוגל ואת מבצע הפיגוע במלון פארק בנתניה הוא אסף למטה שלו. בהמשך, כשהתנהלו הדיונים על עסקת שליט, סינוואר היא מעורב בבחירת המחבלים שנכנסו לרשימת המשוחררים. הוא דאג להכניס לשם את עצמו ואת מקורביו, והשאיר בחוץ אסירים שהיו מסוכסכים איתו. זה הכוח שהיה לו".

האמנת שסינוואר מסוגל לבצע מתקפה בסדר גודל של השבעה באוקטובר?

"בוודאי. סינוואר לא האמין בדו-קיום, ותמיד הצהיר שהוא לא ישלים עם הישיבה של 'המתנחלים הציונים' על אדמת פלסטין. הקשבתי לו הרבה, גם בשיחות גלויות שניהלתי איתו וגם בשיחות שהוא ניהל כביכול בסתר עם המקורבים שלו בכלא, ובחיים לא ראיתי אותו סוטה מכיוון המחשבה שלו ומהאידיאולוגיה החזקה. היו לו תוכניות גדולות והוא האמין בכל ליבו שעד 2027 הוא יבצע מתקפה קשה שתוביל לניצחון של חמאס על ישראל – אז מי שהולך ואומר שהוא היה פרגמטי בגישה שלו לישראל פשוט לא יודע על מה הוא מדבר".

עד כמה סינוואר היה מעורב בנעשה בחוץ?

"בתקופתי הגדרנו את סינוואר כאסיר יעד ארצי, כלומר כאסיר שמצריך מעקב מודיעיני צמוד, מאחר שמידת השפעתו חורגת מעבר לבית הכלא שבו הוא נמצא. הוא היה מעורב מאוד בדברים שנעשו בתוך בתי הכלא הביטחוניים וגם היה מודע היטב למה שקורה בארץ. צריך להבין שסינוואר, יימח שמו, היה אדם חכם מאוד. הוא הכיר את החברה הישראלית כמו את כף ידו וידע לנתח אותה בצורה מבריקה. היה ברור כבר משלב מוקדם שהמטרה שלו היא לקרוע את החברה הישראלית מבפנים, והוא ידע איך לעשות את זה. השאיפה שלו ליצור קרע בעם הורגשה מאוד גם במהלך המלחמה הנוכחית, וברור לי שכשהוא הוציא את הראש מהמנהרה וראה את עזה נחרבת, ההתפוררות של החברה הישראלית היא זו שנתנה לו רוח גבית להמשיך להילחם בנו ולהאמין שהוא גם יצליח לנצח".

את נכחת בדיונים שבהם הוחלט אילו מחבלים ישוחררו במסגרת עסקת שליט. מה חשבת על השחרור של סינוואר?

"היה לי מאוד קשה עם זה, והתרעתי על כך שזה מחבל שלא צריך לשחרר. בשלב מסוים אחד מאנשי הצוות במו"מ שאל אותי מה יש לך מסינוואר? הוא בכלל לא רצח יהודים, רק פלסטינים משת"פים, ואני אמרתי לו – תראה שעוד יהיה לו הרבה דם של יהודים על הידיים. לא יודעת מה חשבתי לעצמי כשאמרתי משפט כזה, אבל היה לי ברור שאם הוא יקבל הזדמנות לבצע מעשי זוועה, הוא ינצל אותה. מי שמכיר מחבלים כמוהו וחי איתם יודע למה הם מסוגלים, לכן מי שהופתע מרמת האכזריות של המחבלים בשבעה באוקטובר לא באמת הכיר אותם".

זה לא כלא, זאת קייטנה למחבלים

בטי להט מכירה היטב את המציאות בבתי הכלא בישראל ויודעת באילו תנאים מוחזקים האסירים השונים. בדיוק בשל כך קשה לה לראות כיצד אסירים, ובפרט אסירים ביטחוניים, מנצלים את הלחץ הציבורי ואת מערכת המשפט הישראלית כדי להביא לשיפור לא מוצדק בתנאי המחיה שלהם.

"האסירים הביטחוניים יודעים שמערכת המשפט בישראל תמיד תדאג להם ושהדלת של בג"ץ פתוחה בפניהם", מספרת להט. "אנחנו חושבים שאם יהיה שקט בבתי הכלא ושאם ניתן להם את מה שהם רוצים אז נוכל לשקם אותם ולשנות את דרכיהם, אבל מה שאנחנו לא מבינים זה שההומניות הזאת היא בעוכרינו. ככל שאנחנו נותנים להם יותר כך אנחנו נתפסים בעיניהם כיותר חלשים. גם כשאנחנו מצילים את החיים שלהם הם לא מעריכים את זה. אני דיברתי עם סינוואר אחרי שהוציאו לו גידול מהראש בבית חולים בישראל ושאלתי אותו נו, עכשיו אתה אסיר תודה? והוא אמר לי – אין לי על מה להודות לכם, רק עשיתם את מה שאתם חייבים לעשות. אנחנו צריכים לשכוח מהאשליה שאם נעניק להם תנאים טובים בכלא נצליח להסיט אותם מהמסלול של הטרור. בכל השנים שלי בשב"ס לא ראיתי אסיר חמאס אחד שחזר בו מהאידיאולוגיה שלו. זה לא קיים".

איך בפועל נראים החיים של האסירים הביטחוניים בבתי הכלא?

"כל אסיר מחויב לעשות תוכנית לימודים, ומאפשרים להם גם לעשות תארים אקדמיים באוניברסיטה הפתוחה. למעשה, הרשות הפלסטינית ממש מעודדת אותם ללמוד בכלא. היא משלמת להם משכורות ומטעינה להם כסף בקנטינה, וככל שיש להם השכלה אקדמית יותר גבוהה כך הם מקבלים יותר כסף. חוץ מזה, יש לאסירים ספרייה גדולה ואין ספר שמגיע לסטימצקי ולא נשלח מיידית גם לשם. במו עיניי ראיתי אסירים ביטחוניים שקוראים את 'קיר הברזל' של ז'בוטינסקי ואת 'הכוזרי' של יהודה הלוי. הם מקבלים גם עיתונים ישראליים, האהוב עליהם הוא 'הארץ'. יש להם מינוי קבוע לעיתון הזה ואם הוא לא מגיע בזמן הם מתחרפנים. חוץ מההעשרה שמגיעה מצד המערכת, גם תאי הטרור בבתי הכלא דואגים לטפח את האסירים – כל אסיר נדרש ללמוד עברית ולשמש מדי פעם דובר האגף. נוסף על כך מלמדים אותם לאסוף מודיעין, לעקוב אחרי סוהרים ולהאזין לפרשנים ישראלים בתקשורת. אחרי שהם מאזינים לחדשות וקוראים את העיתונים, הם יושבים יחד ומנתחים את הידיעות והפרשנויות. במיוחד הם אוהבים לעקוב אחרי המחלוקות בחברה הישראלית ולראות עד כמה אנחנו עייפים ממלחמות ומוכנים לעשות ויתורים. צריך להבין שלמחבלים בבתי הכלא יש משמעת ארגונית ברזל, ובמיוחד לאלה שמשתייכים לחמאס ולג'יהאד האסלאמי הפלסטיני. הם לא מבזבזים זמן. מבחינתם הישיבה בכלא היא הזדמנות לרכוש השכלה ולפתח מיומנויות שיסייעו להם להמשיך עם פעילות הטרור ולבצע תוכניות לטווח הרחוק".

מה דעתך על הביקורות שעולות נגד התנאים שבהם מוחזקים האסירים הביטחוניים?

"אסירים ביטחוניים לא אמורים לחיות באותם תנאים של אסירים פליליים, וגם האמנות הבינלאומיות תומכות בכך. מי שרוצח יהודים בגלל היותם יהודים צריך להיות מוחזק בתנאים אחרים, אבל בפועל בתי הכלא הביטחוניים כבר הפכו מזמן לקייטנות למחבלים. זה קורה, בין היתר, בגלל בתי המשפט ובג"ץ, שנותנים פסיקות הזויות שלא מחוברות למציאות בכלא. יום אחד החליטו שאסור לנו לבדוק מה קורה מתחת לשטיח התפילה של האסירים כי זה לא מכבד את חופש הדת שלהם – הם יודעים בכלל מה האסירים יכולים להחביא או לחפור מתחת לשטיח התפילה? המציאות היא שיושבים בכלא אסירים שכל תפקידם הוא להגיש עתירות לבג"ץ. הם עובדים בזה, שולחים עתירה ועוד עתירה, ופשוט מטרללים את כל המערכת. אם זה לא מספיק, הם גם מפעילים עורכי דין ופוליטיקאים שעוזרים להם להעביר מסרים ולבצע תיאומים, והשב"כ והפרקליטות מאפשרים לזה לקרות. אם שואלים אותי, האחריות על תנאי המחיה של האסירים צריכה להיות רק בידיים של שב"ס, שהוא הגוף המקצועי. ומהיכרותי את שב"ס, אם זה היה תלוי בו, הוא היה מתייחס לאסירים הביטחוניים בדיוק לפי מה שנקבע באמנות הבינלאומיות – לא פחות ולא יותר".

"כל גוף מודיעין חושב שיש לו מונופול על השכל"

כמי שהגיעה לעמדות מפתח בשב"ס, לתת גונדר בדימוס בטי להט יש תובנות רבות לא רק על המציאות בבתי הכלא, אלא גם על האופן שבו המערכת הביטחונית והמודיעינית כולה מתנהלת. אחת הבעיות המהותיות שעליהן היא מצביעה היא חוסר סנכרון בין גופי המודיעין השונים. "כל גוף חושב שיש לו מונופול על השכל ושהוא יודע הכול", היא אומרת. "יש התנשאות מאוד גדולה, במיוחד מצד השב"כ ויחידות מסוימות באמ"ן, והם לא באמת מנסים לשתף פעולה עם המשטרה ושב"ס. בתקופה שלי כראש מערך המודיעין התחננתי שנעבוד יחד כי ידעתי שיש לנו הרבה מה לתרום מעצם זה שאנחנו אלה שנמצאים בחיכוך יומיומי עם האסירים הביטחוניים. באותה תקופה באמת היה שיפור במערכת היחסים בין גופי המודיעין, אבל אני חושבת שמהר מאוד כל אחד חזר למשבצת שלו. גם היום, כשאני מסתכלת על מה שקורה במודיעין הישראלי, אני רואה שלא השתנה שום דבר".

ומה בנוגע לעסקאות לשחרור אסירים – גם שם לא מתייעצים עם השב"ס?

"בעסקת ג'יבריל לא התייעצו איתנו בכלל, ובעסקת שליט זאת הייתה התייעצות למראית עין. רק אחרי שהתעקשתי שתהיה נוכחות של שב"ס בדיונים על שחרור המחבלים, הזמינו אותי לפגישות, אבל גם אז התפקיד שלי הסתכם במתן רקע על המחבלים. השב"כ הרי בטוח שהוא יודע הכול אז למה שהוא יתייעץ עם השב"ס?"

נשמע שיש לך בטן מלאה על השב"כ. מה את חושבת על ההתנהלות שלו בשנה האחרונה?

"יש בשב"כ אנשים משכמם ומעלה שעושים עבודת קודש, אבל לדעתי השב"כ עצמו הוא גוף שלוקח על עצמו משימות שבכלל לא נמצאות במנדט שלו – ולא פעם זה בא על חשבון משימות שכן נמצאות תחת אחריותו".

באופן כללי, איך את מתרשמת שהדוקטרינה של שחרור אסירים תמורת חטופים משפיעה על הלך הרוח בכלא?

"משפיעה מאוד. האסירים מאמינים בכל ליבם שביום מן הימים ישחררו אותם, וזה מאפשר להם להתנהל עם מורל גבוה. לא אכפת להם אפילו כמה שנות מאסר הם יקבלו. גם מחבלים שנידונים ל-60 מאסרי עולם אומרים לך 'וואללה אישי' (זה שום דבר), כי הם יודעים שמתישהו יחטפו ישראלים והם ישתחררו. עובדתית הם לא טועים".

יש אסירים שלא ישתחררו באף עסקה?

"חוץ מיגאל עמיר אני לא מכירה אף אחד. גם בעסקת ג'יבריל וגם בעסקת שליט שחררנו את המחבלים האיומים ביותר, ואני רואה את השמות של המחבלים שעולים בעסקות השבויים שנידונות היום ואני פשוט מתחלחלת. כשזה נוגע לאסירים הביטחוניים, לכל אחד יש סיכוי להשתחרר במוקדם או במאוחר".

איימו עליי ועל המשפחה שלי אבל מעולם לא פחדתי

תת גונדר בדימוס בטי להט היא לא עוד בכירה לשעבר בשירות בתי הסוהר, אלא אחת מן הנשים הראשונות בארגון שהצליחו להגיע לדרגה כזו ולמלא שורה כל כך מרשימה של תפקידים. "אני לא מניפה את דגל הפמיניזם אבל כן פתחתי דלתות להרבה נשים שהגיעו אחריי והוכחתי שאנחנו לא נופלות מגברים", היא מודה. "הייתי אישה חזקה בסביבה מאוד גברית וזה לא היה פשוט. כשקיבלתי את הניהול של כלא השרון, שהוא אחד מבתי הכלא השמורים בארץ, זאת הייתה דרמה גדולה. היו אנשים שהתקשו לקבל את זה שאישה מנהלת כלא לגברים, וכשרק הגעתי לשם זכיתי לתגובות ולמבטים מזלזלים; אבל אני לא התרגשתי מזה, אספתי את כולם ואמרתי שאני לא מתנצלת לרגע על היותי אישה. מהר מאוד כולם נוכחו לראות שאני מגיעה עם הרבה ידע, ניסיון והיכרות מעמיקה עם השטח. ראו גם שאני חרוצה מאוד ומובילה מהלכים רציניים, ואף אחד לא העז לעשות דברים מאחורי גבי או לנסות להכשיל אותי".

הקריירה שלך הייתה כרוכה במפגש יומיומי עם האסירים הכי מסוכנים בישראל. לא פחדת?

"ישבתי בתאים עם ראשי כנופיות פשע, שלחתי מחבלים לצינוק ולבידוד, והיו שנים שגם הסתובבתי בעזה לבד – אבל מעולם לא פחדתי. גם כשקמ"נים אמרו שיש איומים לפגוע בי, התעקשתי להמשיך להיכנס לאגפים ולפגוש את האסירים. המשפחה שלי הייתה מאוימת גם היא עשרות פעמים. הפעילים של מרואן ברגותי, למשל, איימו במשך חודשים לפגוע בי כי הרעתי את התנאים שלו בכלא, והיה צורך לשים את הבית שלי תחת מעקב משטרתי. אבל לא, גם אז לא פחדתי. זה היה התפקיד שלי וזה היה חלק מהסיכון שלקחתי על עצמי".

איזו מסקנה את לוקחת איתך אחרי 35 שנות שירות בשב"ס?

"אחת המסקנות הכואבות היא שאנחנו לא מצליחים למגר את ההסתה לטרור בחברה הפלסטינית, ולמעשה אנחנו לא מנסים. הרבה מהפלסטינים וגם מערביי ישראל יונקים את השנאה ליהודים כבר ביום היוולדם, ואז הולכים לבתי הספר – שחלקם נמצאים במימון של מדינת ישראל – ושם מזינים אותם בעוד ועוד נרטיבים שקריים. אם לא די בכך, נערים צעירים מקבלים תמריצים לבצע פיגועים ביטחוניים. יש נערים שנמצאים בשולי החברה וברגע שהם פועלים נגד ישראל פתאום מקבלים אותם, דואגים למשפחות שלהם ומעניקים להם משכורת. במקביל, בבתי הכלא בישראל מחייבים אותם לסיים בגרות, שזה משהו שרבים מהם לא היו מצליחים לעשות בחוץ – אז איזה עניין יש להם לשנות את דרכיהם? ממה שאני ראיתי, אין לנו באמת יכולת למנוע מאותם נערים להפוך למרצחים מתועבים בעתיד, ממש כמו שאין לנו יכולת למנוע מהאסירים המשוחררים לחזור לעסוק בטרור, ומהאסירות לגדל עוד ועוד דורות של מחבלים. אלה מעגלים שלא נפרצים".

איך הקריירה שלך עיצבה את תפיסת העולם שלך כיום, כאזרחית במדינה?

"אני חושבת שהעבודה שלי גרמה לי להבין שאין שחור ולבן. המציאות בישראל מורכבת והגיע הזמן שנפסיק למשוך לקיצוניות כזאת או אחרת. זאת גם אחת הסיבות שבחרתי להצטרף לתנועת הביטחוניסטים. בעיניי זאת תנועה נקייה שבאה ממקום ענייני. הביטחוניסטים שמים את טובת החברה הישראלית לנגד עיניהם ושוקלים כל סוגיה ביטחונית בכובד ראש. זה נותן לי את התקווה שהם יצליחו להוביל אותנו ואת המדינה למקומות ראויים יותר".

הפוסט "מי שהופתע מרמת האכזריות של המחבלים לא באמת הכיר אותם" – ריאיון עם תת גונדר בדימוס בטי להט הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

מתפיסה מוטעית של "קץ הסכסוך" בשנות ה-90 ועד לכשל המודיעיני של 7 באוקטובר – תא"ל (מיל') חנן גפן חושף בריאיון מיוחד בעיה מבנית של המודיעין הישראלי בהיערכות מול האיום בעזה: היעדר גורם מרכזי שניתח בזמן אמת את תמונת המודיעין הכוללת. "אני כמעט בטוח שאילו הרמטכ"ל היה רואה את כל הנתונים יחד הוא היה מחליט אחרת", הוא קובע, ומתאר כיצד דווקא הברכה בהיקף המידע העצום שמעבירה היחידה נהפכה בליל ה-7 באוקטובר לקללה.

כשתפיסת ״קץ הסכסוך״ לא מתיישבת עם מה שרואים בעיניים

כבר בימים הראשונים של הסכמי אוסלו הבין תא"ל (במיל') חנן גפן, מי שפיקד אז על 8200, שיש פער גדול בין האופן שבו הסכמי אוסלו נתפס בציבור ועל ידי חלק מהפוליטיקאים – כלומר כ"קץ הסכסוך" – ובין המצב בשטח. למעשה, המצב המורכב תחת אוסלו הצריך מהיחידה שעליה הוא פיקד בשנים 1993–1997 היערכות מורכבת אפילו יותר מאשר לפני כן.

איך הבנת כבר בזמן אמת שהסכם אוסלו זה לא מה שחושבים בציבור?

"אני מזרחן בהשכלתי. למדתי על תורת השלבים אצל פרופ' יהושפט הרכבי באוניברסיטה העברית בקורס שסקר את עמדות הפלסטינים בסכסוך הישראלי-פלסטיני, ובמקביל – זה היה בתחילת שנות ה-70 – עבדתי בצנזורה הצבאית לתקשורת הערבית ונחשפתי לשיח הציבורי ולהלכי הרוח בחברה הפלסטינית. כשהתפרסמו הידיעות על הסכם אוסלו, באוגוסט 1993, הופתעתי. לא קראתי את ההסכם וסירבתי לקרוא אותו גם בהמשך".

למה?

"כי על פי הנתונים המודיעיניים והאחרים, השיח הציבורי בחברה הפלסטינית לא השתנה. לא ראינו שיח מפויס או שינוי עמדה בציבור הפלסטיני ובמסרי המנהיגים הפלסטינים, בניגוד למה שהתרחש בישראל באותו הזמן. לכן, כשפורסם בתקשורת כי השב"כ יֵצא משטחי יהודה, שומרון ועזה, ובמקומו ייכנסו חטיבות נושאות נשק של הצש"פ (צבא השחרור הפלסטיני), היה ברור לנו מתוך דיונים פנימיים שנערכו ביחידה כי נידרש לטפל ביעדים חדשים שעד אז לא היו באחריותנו".

מה הייתה התפיסה הרווחת בצבא?

"במשך כמה חודשים האמינו בצבא שההסכם סגור הרמטית ושהוא כולל מנגנוני פיקוח ותיאום ולכן יחידה 8200 לא נדרשת להיערכות שונה. אבל אנחנו ביחידה לא השתכנענו, והמשכנו בפעילות שלנו".

מה עשיתם?

"התחלנו לעבוד כבר באמצע ספטמבר 1993, מייד עם חתימת ההסכם בטקס בבית הלבן, על הקמת בסיסים שייתנו מענה ליציאת השב"כ מהאזורים שנמסרו לרשות הפלסטינית. ההנחה שלנו הייתה כי השב"כ ימשיך להפעיל מקורות, אבל אחרי שהוא יֵצא מהשטח תפחת יכולתו להשיג מקורות חדשים ולהפעיל את הקיימים. הבעיה הגדולה אז הייתה שקצב מימוש הסכם אוסלו היה מהיר, וחששנו שלא נספיק למלא את החלל לפני שהשב"כ יוצא מהשטח. יותר מכך, לא הוקצו ליחידה משאבים. לדוגמה, בחודשים האחרונים של 1993 לא נותר תקציב להתחיל בעבודות לבניית יכולות מודיעיניות וצריך היה לחכות לתקציב של השנה הבאה. פנייה לקבל תקציבים נוספים נענתה על ידי גורם בכיר בצבא בתשובה: 'לא צריך מודיעין, מנגנוני הפיקוח והתיאום הביטחוניים הם חלק מההסכם, אתם עוד פעם רק רוצים לבזבז כסף'".

לא הקשיבו לכם.

"נכון. דווקא ראש השב"כ דאז, יעקב פרי, הבין את רצינות העניין והשיג עבורנו תקציב מהאוצר. בשב"כ גם סייעו לנו להכשיר את החיילים והחיילות להכיר את תחומי המודיעין המיוחדים לערי יהודה, שומרון ועזה. ב-1994 קיבלנו אישור להסיט תקציבים מתחומים אחרים לנושא החדש. אבל את התקציב המיוחד לפעילות המודיעינית בשטחי הרשות קיבלנו רק שנתיים מאוחר יותר".

איך אתה מסביר את זה?

"מנקודת מבטי היום, אני חושב שכאשר פוליטיקאי הולך להסכם קשה לו לסגת, גם כאשר המציאות מתחילה לטפוח על הפנים. ראש אמ"ן דאז, אורי שגיא, הבין מייד את הבעיה. אומנם לא היה לו ניסיון מודיעיני, הוא בא מגולני, אבל הוא איש בעל חושים חדים והוא הבין שחייבים לטפל בפלסטינים במסגרת הסכם אוסלו כמו ביריב. לבכירים אחרים בצבא לקח כמה חודשים עד שהם התחילו להבין. השינוי בא כשהחלו פיגועים גדולים".

מה קרה אז, אחרי תחילת הפיגועים הגדולים?

"באמצע אוגוסט 1995, שנתיים לאחר החתימה על הסכם אוסלו, התבקשנו לרכז את כל דרישותינו לטיפול בנושא הפלסטיני. הדיון התקיים אצל ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין, ובדיון לא ארוך אושרו כל דרישותינו. היה ברור לכולם שאנחנו לא בסיפור בו חשבנו שנהיה. עמדנו מול יריב ולא מול שותף לשלום".

כלומר הקונספציה התחילה להשתנות כבר אז, עם תחילת הפיגועים הגדולים?

"עוד קודם. רבין עצמו, אני אומר את זה בוודאות, הבין את זה כבר הרבה לפני זה. הוא הבין עוד קודם שצריך לשנות את המדיניות. ועוד לפני הפיגועים הגדולים, כבר במחצית השנייה של 1994, התחילו חברי כנסת וקצינים בכירים לעלות לרגל לבסיס החדש שהקמנו".

למה הם עלו אליכם לרגל?

"דבר הקמת הבסיס עבר מפה לאוזן. הסברנו למבקרים מה אומר לנו המידע שאנחנו מקבלים ושיתפנו אותם בנקודת המוצא שלנו שהפלסטינים הם יריב ולא שותף לשלום. הרבה מהמבקרים חזרו אלינו כמה פעמים כדי להתעדכן. אני חושב שכל העולים לרגל האלה רצו לשמוע מאיתנו מה אנחנו רואים ושומעים בפועל, מחוץ לדיבורים בתקשורת על ההסכם".

מאוסלו ל-7 באוקטובר: בעיית ההתרעה

תא"ל גפן לא צמח בחיל המודיעין. כחייל חובה הוא שירת בממשל הצבאי בנגב, ולאחר שיצא לקצונה היה קצין קישור בחטיבת כרמלי, בחזית הצפונית. הוא השתחרר אחרי מלחמת ששת הימים, והלך ללמוד באוניברסיטה, ובהחלטה של רגע עבר ממשפטים ללימודי ערבית, ונתקל בקורס ההוא של פרופ' הרכבי. במקביל הוא עבד בצנזורה הצבאית בירושלים. רק אחרי השבר של מלחמת יום הכיפורים הוא החליט להיכנס ל-8200, למקום שכשל במלחמה.

מתוך התפקיד המרכזי של 8200 נגזרת גם האחריות – אז איפה מבחינתך הכשל המרכזי של 8200 ב-7 באוקטובר?

"ביחידות האיסוף והמחקר עוד יצטרכו לעשות בדק בית בשאלה הזאת. כרגע אפשר לומר שמבין צירוף הבעיות שהובילו ל-7 באוקטובר, אחת המרכזיות היא בעיה מבנית של היעדר גורם שריכז את נושא ההתרעה. ההתמקדות הייתה במוכנות למבצעים. הצורך בהתרעה לקראת מלחמה גדולה יותר לא היה ממוקד מספיק".

מי ריכז את ההתרעות על עזה?

"עוד לא פורסמו כל התחקירים, אבל לפי התמונה שמצטיירת בפניי לעת עתה, הבעיה הייתה בפיצול האחריות בין יחידות איסוף המודיעין, השב"כ, 8200 ויחידות המודיעין בחטיבת המחקר, הפיקוד והאוגדה. לפי הדיווחים בתקשורת מצטייר כי גורם המודיעין הראשי לנושא ההתרעה בעזה היה השב"כ, והמודיעין הגיע במהלך הלילה בטפטוף. במשך כארבע שעות התחילו להגיע ידיעות שכולן יחד היו אמורות להדליק נורה אדומה, אבל לא היה מי שיראה את התמונה המלאה. אני כמעט בטוח שאילו הרמטכ"ל היה רואה את כל הנתונים יחד הוא היה מחליט אחרת, אבל לאף גוף בצה"ל לא הייתה תמונת המודיעין כולה, לא בחטיבת המחקר ולא באוגדה, לכל אחד היו רק חלקי מידע. סיווג המידע המודיעיני הוסיף לכך שכנראה היו ידיעות שלא הועברו לכולם".

הצפת מידע: הברכה שהפכה לקללה

מה היו הכשלים בתוך 8200 לפני ה-7 באוקטובר?

"בתהליך ארוך שנים ירדה החשיבות של רשתות תקשורת טקטיות בין פעילים ברמות שונות, ופחת העיסוק בהן. למרות זאת, בתוך 8200, נגדת ו' והמחלקה שלה עקבו דרך הרשתות האלה אחרי התרגילים של החמאס, וגם התצפיתניות ראו אותם. תרגילים אלה חפפו לתוכנית המתקפה הגדולה של החמאס, 'חומות יריחו', שהייתה ברשותנו יותר משנה לפני המתקפה, הם גם זוהו ככאלה על ידי הנגדת בעדכונים שהפיצה למערכת המודיעין".

אז מה עשו עם תוכנית "חומות יריחו" כל הזמן הזה, במשך יותר משנה?

"נראה כי לא עשו איתה כלום. לא התייחסו לאפשרות התקיפה הכוללת כאיום ממשי. אחת הסוגיות שיעלו בתחקירים היא אם בכירי הצבא, כולל הרמטכ"ל, הכירו את התוכנית, ואם לא, איך קרה שלא הכירו אותה".

איך אתה מסביר את זה?

"זה נוגע לאותו דבר – אובדן המיקוד בהתרעה. הצורך בהתרעה למתקפה לא עלה כלל על הפרק כי עזה לא נתפסה באמת כאיום של מלחמה כוללת. במסגרת התחקירים תעלה גם סוגיית סיווג המקורות והשפעתה על הפצה הידיעות – או ליתר דיוק מניעת הפצתן לגורמים השונים".

זה נשמע כמו בעיה מבנית של העברת מידע, לא רק של היעדר מדור התרעה.

"הדברים קשורים. יש בעיה של רגישות מידע ויש את נושא הצפת המידע. מופצת כמות עצומה של מידע, בהרבה צינורות, וכדי להתמודד עם כמות המידע הגדולה, שהיא כשלעצמה מבורכת, אמ"ן הקים 'בריכת ידיעות' שאליה נשפכות כל הידיעות, ואנשי המודיעין שולפים ממנה על פי קריטריונים של חיפוש. זה בעיקרון מבנה נכון, אבל לא בטוח שזה מתאים למקרה של התרעה, כי הידיעות הדחופות ביותר עלולות להיעלם בתוך ים הידיעות, בעיקר כשהן מגיעות כרסיסי ידיעות שכל אחת בפני עצמה חסרת חשיבות, ורק הצירוף שלהן יחד ייתן להן את המשמעות הנכונה".

מהם הפתרונות בעיניך?

״חלק מהפתרונות לכמות המידע הגדולה הם הכנסה של כלים אוטומטיים, כמו תרגום אוטומטי מערבית. זה גם קשור לכך שיש היום בישראל הרבה פחות דוברי ערבית. אבל אם מסתמכים על כלים אוטומטיים מאבדים את הזיקה לשפה ואת הניואנסים שלה. אז נכון שיש היום הרבה יותר מידע ובאיכות הרבה יותר טובה מאשר בתקופתי, אבל השפע יוצר בעיית מיקוד וכאשר מדובר באירוע התרעתי, שבו היריב מנסה להערים עליך ולהסתירו, המכונה לא יכולה להחליף את ההבנה האנושית. אני יכול לקרוא לזה 'קללת הברכה'. בערב ה-7 באוקטובר המודיעין הלך לאיבוד בים הידיעות, שהפכו לקללה יותר מאשר ברכה".

התחילו להפיק לקחים ב-8200 מהבעיה הזאת?

"מפקד 8200, תא"ל יוסי שריאל, הקים צוות בדיקה פנימי בכיר עוד בתחילת המלחמה והם כבר יישמו את הלקחים בחזית הצפונית".

והברכה?

אנחנו רואים גם את הברכה: חלק משמעותי בתפנית בלחימה מול החיזבאללה והחמאס אפשר לזקוף לזכות המידע שמזרימה 8200 לכוחות הלוחמים ולמקבלי ההחלטות, ובהם ראש הממשלה. המודיעין של 8200 מופץ עד לדרגות הנמוכות בצבא, בזמן אמת, ויש תקשורת מעולה בין המודיעין לכוחות בשטח. החיזבאללה סימן את מפקדת יחידה 8200 בגלילות כאחד היעדים האסטרטגיים המרכזיים שלו, על פי הודעותיו, אז כנראה הוא מבין את משקלו של המודיעין במכות שהארגון ספג".

הפוסט מפקד 8200 לשעבר: ״הידיעות על 7 באוקטובר הגיעו בטפטוף – ולא היה מי שיראה את התמונה המלאה״ הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

בעשורים האחרונים, ובמיוחד מאז פרוץ מלחמת "חרבות ברזל", נשמעת בעולם וגם כאן בישראל הטענה שלפיה המחבלים והפעילים של כמה מארגוני הטרור הבולטים והאכזריים בעולם, בהם חמאס וחיזבאללה, אינם טרוריסטים אלא "לוחמי חופש".

טענה זו נשענת בעיקרה על הנרטיב האנטי-ציוני שלפיו היהודים הם קולוניאליסטים שהשתלטו על מדינה בשם פלסטין על מנת לכבוש שטח שאין להם שום זיקה אליו. הנרטיב הזה שקרי גם משום מדינת פלסטין מעולם לא הייתה קיימת, וגם משום שלעם היהודי יש קשר מתוקף – היסטורית וחוקית – עם ארץ ישראל.

מדובר אומנם בטענה ותיקה, אך לאחרונה היא זוכה לרוח גבית בחסות תנועות פרוגרסיביות קיצוניות שמניחות שהחלש הוא בהכרח הצודק, מבלי לבצע בחינה מעמיקה של העובדות.

מדוע מדובר בטענה שגויה?

ההגדרה "לוחם חופש" מותנית בקיומם של שני תנאים יסודיים:

1. למאבק יש מטרה מוצהרת של שחרור או עצמאות
2. הפעולה מבוצעת נגד גורם שלטוני או כוח כובש

תנאי יסוד אלה לחלוטין לא רלוונטיים לטרור המופעל נגד ישראל:

• המטרה שמנחה לוחמי חופש היא להשיג חופש לבני עמם ולשחרר את ארצם מכובשים זרים שפלשו אליה. למטרה שמניעה את ארגוני הטרור כמו חמאס וחיזבאללה, מנגד, אין כל קשר לשחרור. חמאס פועל בעזה – גזרה שבה ישראל כבר לא שולטת. יתר על כן, מטרתו המוצהרת, שמופיעה גם באמנת הארגון, היא להשמיד את מדינת ישראל והאוכלוסייה שלה. חיזבאללה פועל בתוך מדינת לבנון שהיא מדינה עצמאית שאין לישראל שום נוכחות בה. מעבר לכך, לחיזבאללה אין דרישות טריטוריאליות מישראל, וגם המטרה שלו היא להשמיד את המדינה היהודית על כל אזרחיה. הוכחה נוספת לכך שארגונים אלה לא באמת חותרים לשחרור אפשר למצוא בכך שהם דוחים את כל הפתרונות מדיניים שמגיעים לפתחם.
• הפעולה של לוחמי החופש מופנית נגד הצבא הכובש, ואין בכוונתם לפגוע באוכלוסייה אזרחית וּודאי לא באזרחים שעליהם הם נשבעו להגן. הפעולה של ארגוני הטרור, לעומת זאת, לא מופנית רק נגד הממשל או הצבא, אלא מכוונת גם נגד אוכלוסייה אזרחית – כפי שנוכחנו לראות באירועי טרור רבים, ובמיוחד בטבח השבעה באוקטובר. יתר על כן, ארגוני הטרור גם מסכנים את התושבים מקרב בני עמם, ומשתמשים בהם כמגן אנושי. נוסף על כך, מרבית ארגוני הטרור מקושרים למדינות דיקטטוריות ולמשטרים דכאניים שמטרתם המוצהרת היא להשליט מהפכה אסלאמית על העולם. חמאס, למשל, הוא ארגון בת של תנועת "האחים המוסלמים", וחיזבאללה הוא זרוע של איראן. הקשר למשטרים כאלה מבהיר שהארגונים אינם מזוהים כלל עם ערכי החופש ועם זכויות האדם.

מדוע מדובר בטענה חמורה?

כאשר מגדירים מחבלים עם דם על הידיים, שרבים מהם ביצעו פשעים אשר מוגדרים לפי המשפט הבינלאומי כפשעי מלחמה, כ"לוחמי חופש" – למעשה מעניקים להם ולפעולות שהם ביצעו לגיטימציה ואף חסינות. מעבר לכך, מהטענה הזאת נגזרות טענות בעייתיות דומות שרואות בארגוני הטרור תנועות התנגדות מקובלות, ובפעולות הטרור עצמן – אכזריות ככל שיהיו – מאבק עממי מוצדק.

ראוי להדגיש כי טענות מסוג זה נשמעות בעיקר בקרב חוגים ליברליים ופרוגרסיביים קיצוניים, אך האו"ם ומרבית מדינות העולם מבינים את הפער המהותי שבין "טרוריסטים" ל"לוחמי חופש", ולא בכדי מגדירים את חמאס וחיזבאללה כארגוני טרור ולא כתנועות שחרור.

הפוסט "המחבלים אינם טרוריסטים אלא לוחמי חופש" הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

נשיא הרשות הפלסטינית, מחמוד עבאס, הידוע בכינוי אבו מאזן, מציין החודש 89 שנים. עוד לפני שמגיעים לשאלה הפתוחה והבוערת מי ישלוט ברשות אחריו, כבר עכשיו מותיר שלטונו את הרשות בכאוס. "הרשות במצב של קריסה והתייבשות", אומר סא"ל (מיל') ברוך ידיד. "היא לא משלמת משכורות לעובדיה, כל אזור השומרון כבר לא בשליטתה, היא לא מצליחה לפעול כמו ישות מדינית, ושלא לדבר על העתיד, שהוא בסימן שאלה גדול".

הדור האבוד של הרשות הפלסטינית

ברוך, במאמר שכתבת באפריל האחרון הזכרת סקר שלפיו רוב הפלסטינים רואים ברשות נטל ודורשים את פירוקה. זה עדיין נכון?

"כן. לא מדובר בסקר בודד אלא בשורה של סקרים, שמראים כי אחוז מאוד גבוה מהפלסטינים – לפעמים קרוב ל-60 או 80 אחוז – רואים ברשות נטל ולא חושבים עליה כעל הישג היסטורי. הם מבינים שחוץ מתיאום ביטחוני שמשרת בעיקר את צה"ל, הרשות לא משרתת את החלום הפלסטיני. על הרקע של התסיסה הזאת החמאס זוכה לאהדה גדולה מאוד".

גם היום, אחרי המלחמה, הארגון זוכה לכזה היקף תמיכה?

"אי אפשר וקשה למדי לדעת היום לכמה אהדה החמאס זוכה בעזה, אבל ביו"ש הוא זוכה לאהדה גדולה. התחזקות חמאס על חשבון הרשות הפלסטינית בשטחי יו"ש היא מגמה שראינו בכל הסקרים שהתפרסמו במשך חמש–שש השנים האחרונות; אם כי צריך לקחת סקרים פלסטיניים בעירבון מוגבל כי לפעמים הם מטים נתונים. על כל פנים, הסקרים האלה מראים מה שברור לכל העולם: שיש בציבור הפלסטיני ביקורת גדולה מאוד על אבו מאזן, שנבחר לחמש שנים אבל בינתיים עברו כמעט 20 שנה והוא נשאר בכיסא, בלי שערך בחירות לראשות הרשות או לפרלמנט".

ומי תופס את החלל הריק בשטח?

"יש היום בערך 40 התארגנויות של חמאס, ג'האד אסלאמי וגדודי חללי אל אקצא ביו"ש, בעיקר באזור השומרון וצפונה ממנו. מדובר בצעירים, הדור של גילאי 15 עד 30, שהוא דור אבוד מבחינת הרשות הפלסטינית – הם נולדו אחרי אוסלו והם שונאים את הרשות כי שום דבר בחיים שלהם לא השתפר. הם רואים את חמאס ואת הדרך הצבאית בכלל כהגשמת השאיפות האידיאולוגיות שלהם. לזה צריך להוסיף גם את הכסף הרב ששופכים שם חמאס וחזבאללה".

איך הרשות יכולה להחזיר לעצמה את אמון הציבור הפלסטיני?

"אנשי הפת"ח, וגם אבו מאזן, יודעים שבבחירות בשנת 2006 הפת"ח קיבלה יותר קולות מחמאס אבל הקולות התחלקו על כמה רשימות, כי פת"ח מפוצלת וכיום יש בה שלושה וחצי ראשים וכמה התארגנויות וזו בעייתה הגדולה, ולכן חמאס לקחה אז את הבחירות בגדול. אז הפתרון הוא רפורמות, וכולם מנסים ללחוץ על אבו מאזן לעשות רפורמות. גם המצרים והסעודים ביקשו שהרשות תעשה רפורמות, אבל אבו מאזן לא נענה לזה בשל עייפות החומר ושמרנות ואי רצון לפתוח את השלטון לעוד גורמים".

למה הוא לא נענה לדרישות?

"כנראה אין לו את האנרגיה לבצע רפורמות ולפתוח את המערכת והוא מעדיף להישען על הקיים. הוא מעדיף לשמר את הקיים ולא להסתכן. כולם סביבו מחכים שילך. הוא משמש מנהיג סמלי יותר מאשר בפועל. עם זאת, לא ברור מה יהיה ברשות אחריו: אם יירש אותו גורם אחר בפת"ח, אם הוא ישמור על הקו המתון שלו, אם מי שיעלה אחריו יהיה מרואן ברגותי, שמאוד מקורב לחמאס ומאוד מיליטנטי, או מנהיג אחר שישתלב עם חמאס, ואם יהיו בחירות – אם חמאס תכבוש את הרשות".

הדרך להחזיר את סעודיה להסכמי אברהם

הרבה שאלות פתוחות. ומהן ההשלכות מבחינת ישראל?

"המסקנה היא שלדעתי ישראל לא יכולה להסתמך על הרשות כגורם בר קיימא. לדעתי גם המצרים והסעודים מבינים את זה. כולם – גם האמריקאים והאמירתים – דורשים מאבו מאזן לבצע את הרפורמות כדי להכשיר את השטח ליורש שלו, ואחרי שיפנה את כיסאו הכול יהיה פתוח למציאות חדשה, לא בהכרח חיובית".

איך ישראל צריכה לפעול כרגע?

"להיות בשליטה ביטחונית מלאה ביו"ש ובעזה, ובמקביל לטפח מנגנון אזרחי פלסטיני שיטפל באוכלוסייה. בינתיים תחת אבו מאזן זה קורה, אבל לא בטוח שזה יהיה גם בהמשך, ובטח לא בטוח שזה יחזיק מעמד לאורך זמן. ישראל גם צריכה לנסות להרחיב את הסכמי אברהם, כולל הסכמי ביניים לגבי הרשות הפלסטינית".

זה אומר להסכים למדינה פלסטינית, לא?

"צריך יהיה לתת למדינות הסוניות אופק של פתרון מסוים של שתי מדינות, אבל זה לא חייב להיות עכשיו וזה האתגר המדיני הגדול ביותר שכן הסעודים למשל מצהירים בוקר וערב שללא מדינה פלסטינית אין נרמול. אף שהמסרים שמתקבלים בישראל הם שונים, הרי שזו מגמת הדברים.

"בשלב זה, המודל צריך להיות כזה שבו ישראל לא תבטל את האופציה של שתי מדינות – כלומר לא תספח את יו"ש ולא תפרק את הרשות הפלסטינית. זה יאפשר לסעודיה להיכנס להסכם; אבל מימוש הפתרון עצמו יהיה תלוי בהסכם ארוך טווח והוא יהיה גם נתון לשינויים. מדובר בתקופה של 10 או 20 שנה שבמהלכה הרחוב הפלסטיני יהיה חייב לעבור תהליך שינוי משמעותי, וזה תלוי גם בירידת ההשפעה האיראנית. יש גורמים במדינות המפרץ שאומרים שזה אפשרי".

האם הרשות תחזור לעזה?

כדי לענות על שאלת היחסים בין הרשות הפלסטינית ועזה, נחזור לשנת 2007, כאשר חמאס הדיח את הפת"ח מהשליטה ברצועת עזה בסדרה של עימותים אלימים. עד אז היו לרשות פקידים ומנגנון בירוקרטי בעזה. "עד היום טוענת הרשות הפלסטינית שהיא מעסיקה ברצועת עזה 18 אלף פקידים אזרחיים ו-18 אלף אנשי ביטחון, כלומר יותר מ-30 אלף אנשים שלה שנשארו בתפקידיהם גם תחת חמאס".

זה נכון?

"לא ברור, וּודאי ספק אם זה נכון לגבי המנגנון הביטחוני. חמאס אומנם השאירה בתפקידים מקצועיים הרבה אנשי פת"ח שהיו חלק מהמנגנון האזרחי בעזה, ובהרבה מקרים הסתפקה בהצבת אנשיה בעמדות הבכירות בלבד; עם זאת, ספק עד כמה אנשי פת"ח אכן נשארו כאלה גם אחרי השתלטות חמאס על הרצועה".

ועכשיו הרשות הפלסטינית מתכננת לחזור לעזה?

"מבחינת הרשות הפלסטינית – והיא הצהירה את זה גם לפני תחילת המלחמה – היא עדיין בעלת הבית בעזה. מבחינתה, הדרישה שלה לחזור ולקבל את השלטון בעזה היא טבעית, ולכן היא הלכה לכמה עשרות סבבים של ניסיונות פיוס עם חמאס. לפני חודשיים הרשות שלחה לאמריקאים מסמך בן 101 עמודים שבו היא טוענת שהיא הגורם השלטוני בעזה ושיש לה תוכנית להחזרת המשילות – לפתוח את בתי החולים, בתי הספר, משרדי הממשלה ועוד. האמריקאים, צריך לומר, לא השתכנעו".

ומהי עמדת מדינות ערב?

"פה הדברים מתחילים להסתבך. מובן שהמצרים, הירדנים והסעודים כולם מביעים תמיכה פומבית בשליטת הרשות הן בעזה והן ביהודה ושומרון, כי זה משרת את החזון של שתי המדינות, אבל מתחת לפני השטח יש למצרים ולסעודים הרבה ביקורת על הרשות והם סולדים מהשחיתות, מחוסר התפקוד ומהעובדה שאבו מאזן לא ערך בחירות לראש הרשות ולפרלמנט קרוב ל-20 שנה. אבל זה רק מתחת לפני השטח, והסעודים ממשיכים להעביר סיוע כספי רחב לרשות הפלסטינית. רק לא מזמן נפגש ראש הממשלה הפלסטיני מחמד מוסטפא עם השגריר הסעודי בירדן שהעביר לו את כספי הסיוע".

כלומר, אין ביקורת פומבית על הרשות הפלסטינית בעולם הערבי?

"ביקורת פומבית על הרשות הפלסטינית נשמעת בעיקר במדינות איחוד האמירויות. לפני חודשיים עלתה הצעה שהאמירויות יתמכו כספית ברשות, והאמירויות הכשילו את זה, כי הם לא מוכנים שאבו מאזן ימשיך לשלוט ברשות. זאת הסיבה שבגללה מחמד דחלאן עמד בריאיון ל'ניו יורק טיימס' על הסיסמה: 'לא עבאס לא חמאס'. את העמדה הזאת אני שמעתי מהרבה גורמים ברשות עוד לפני דחלאן. יש גורמים נוספים שרוצים שהשלטון הן בעזה והן ביו"ש לא יהיה בידי אבו מאזן ולא יהיה חמאס".

התנאי של אבו מאזן: שחמאס יכיר בהסכמי אוסלו

מהי עמדת המדינות הערביות הסוניות ביחס לעזה?

"מצרים, ירדן וסעודיה רואות בחמאס ארגון טרור. לאמירויות יש תוכנית לעזה שמדברת על ממשלה פלסטינית שבראשה יעמוד ד"ר סלאם פיאד, שהיה ראש הממשלה הפלסטיני תחת אבו מאזן לפני יותר מעשור אבל הוא לא חלק מפת"ח ומאש"ף אלא מומחה לכלכלה. העולם הערבי המתון והאמריקאים רוצים לראות אותו בראש הרשות. לקטאר, לעומת זאת, יש כבר הרבה שנים חזון של אסלאם פוליטי שאותו הם קיוו שהחמאס יממש. עוד בשנת 2019 הם נפגשו עם אנשי חמאס באיו"ש והציעו לממן אותם בבחירות, אבל הם היו רוצים לראות את חאלד משעל בראשות חמאס, הם לא רצו את סינוואר שתיעב אותם והעליב אותם. שני הצדדים לא סבלו זה את זה, הקטארים את סינוואר והוא אותם. יש טענות מגורמים שונים שעכשיו זאת שעת הכושר של הקטארים לנסות ולהשפיע מחדש על הנהגת חמאס שיושבת בחו"ל, אבל גם האיראנים וחזבאללה רוצים לשמור על הקִרבה לחמאס".

איך היו רוצים לראות בקטאר את הקשר בין חמאס והרשות?

"בקטאר היו רוצים לראות את חמאס כחלק מאש"ף, כי זה היה עשוי לתת לחמאס לגיטימציה וגם לשמור את החמאס פחות מיליטנטי. אבל אבו מאזן הציב לחמאס תנאי: אם אתם רוצים להיכנס לאש"ף, תכירו בהסכמי אוסלו, והמשמעות היא גם הכרה עקיפה בישראל. בינתיים יש בחמאס מועצה במקום מנהיג חדש, ונראה שיש שם מאבק פנימי בין המחנה המתון – של האחים המוסלמים, הזוכה לתמיכת הקטארים – ובין המחנה הצבאי שמקורב לאיראן".

באפריל כתבת שמחמד דחלאן, בכיר פת"ח הגולה באבו דאבי, מקדם תוכנית לשלטון שלו ברצועת עזה, בגיבוי כוח ערבי-סוני. זה עדיין בתוקף?

"כן, הוא עדיין עובד על זה. אבל הוא מבין שהקמת אותו כוח ערבי שהוא מדבר עליו תהיה אפשרית רק כחלק מתהליך מדיני, והוא מבין שבישראל לא הולכים לתהליך מדיני כרגע. אז הוא מבין שהוא יצטרך למצוא פתרון בשיתוף הרשות הפלסטינית, ולפי מקורות שלי, בזמן האחרון אנשי דחלאן דיברו הרבה פעמים עם אנשי אבו מאזן כדי למצוא דרך של פיוס ולאחד כוחות בשלטון בעזה. גם 'תוכנית האיים הביטחוניים' של גלנט – לרכז את האוכלוסייה העזתית ב'בועות הומניטריות' כך שבכל בועה כזאת יוקם מנגנון אזרחי של עזתים מקומיים שיצוידו בנשק קל – מאוד מקובלת על האמירתים".

הפוסט סא"ל (מיל') ברוך ידיד: "הרשות הפלסטינית במצב של קריסה" הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

ברחבי העולם נשמעות כבר שנים טענות שלפיהן המחבלים והפעילים של כמה מארגוני הטרור הבולטים והאכזריים בעולם, בהם חמאס וחיזבאללה, אינם טרוריסטים אלא "לוחמי חופש". מאז פרוץ מלחמת "חרבות ברזל" טענות אלו רק מקבלות עוד יותר תהודה: הן נשמעות בהפגנות פרו-פלסטיניות, מתנוססות על גבי כרזות בקמפוסים של האוניברסיטאות היוקרתיות בעולם, ואף נאמרות לעיתים מפי גורמים ישראליים.

כפי שנדגים בהמשך, בחינה של המטרה שמניעה את אותם ארגונים ושל דרכי הפעולה שאותן הם נוקטים מבהירה מדוע ההשוואה בין המחבלים מארגוני הטרור לבין לוחמי חופש משוללת כל יסוד. מעבר לכך שמדובר בטענה שגויה, מדובר גם בטענה חמורה בעלת השלכות מסוכנות. כאשר מכנים מחבלים שביצעו פשעי מלחמה "לוחמי חופש" – למעשה מעניקים להם ולפעולות שהם ביצעו לגיטימציה ואף חסינות. יתר על כן, מהטענה הזאת נגזרות טענות בעייתיות דומות שרואות בארגוני הטרור תנועות התנגדות מקובלות, ובפעולות הטרור עצמן – אכזריות ככל שיהיו – מאבק עממי מוצדק.

מכאן שיש להוקיע מכול וכול אמירות מהסוג הזה, ובמקביל לפעול לחיזוק הנרטיב ההופכי ולהסביר שלפעולות הטרור שמופנות נגד ישראל יש מטרה אחת שעבורה כל האמצעים כשרים: השמדת המדינה היהודית על כל אזרחיה.

בשם הנאורות: כיצד נולדה ההקבלה בין מחבלים ל"משחררים"?

הטענה השקרית שמקבילה טרוריסטים ללוחמי חופש נשענת על הנרטיב האנטי-ציוני שלפיו היהודים הם קולוניאליסטים שהשתלטו על מדינה בשם פלסטין על מנת לכבוש שטח שאין להם שום זיקה אליו. הנרטיב הזה שגוי פעמיים: ראשית, מדינת פלסטין מעולם לא הייתה קיימת; שנית, לקשר שבין העם היהודי לארץ ישראל יש תיקוף היסטורי וחוקי, כך שמדובר בעם שחזר לארצו ולא בכובשים זרים.

אם כך, כל מי שתומך בנרטיב הפלסטיני שולל למעשה את הזכויות הלאומיות של העם היהודי, ואף מתכחש להחלטות משפטיות חשובות שהתקבלו בקהילה הבינלאומית, בהן כתב המנדט ותוכנית החלוקה.

אף על פי שטענות אנטי-ציוניות שכאלו נשמעו כבר עם הקמת המדינה, בשנים האחרונות הן זוכות לרוח גבית בחסות תנועות פרוגרסיביות קיצוניות כמו תנועת ה-Woke שצמחה בשמאל האמריקאי. תנועת ה- Wokeודומותיה מניחות שהחלש הוא בהכרח הצודק, ומנסות להפוך את כל מי שנתפס בעיניהן כקורבן לגיבור בסיפור. בהתאם להנחה הזאת, המאבק של ארגוני הטרור האסלאמי נתפס כמאבק פוסט-מודרני על שחרור מיעוטים מדוכאים ועל הזכות להגדרה עצמית – ומכאן הדרך להגדיר מחבלים כ"לוחמי חופש" היא כבר מהירה מאוד.

שאלת המטרה: מה באמת מניע את פעילי הטרור?

המטרה שמנחה לוחמי חופש היא להשיג חופש לבני עמם ולשחרר את ארצם מכובשים זרים שפלשו אליה. דוגמה טובה לכך אפשר לראות במאבק שהוביל מהטמה גנדי בהודו נגד האימפריה הבריטית למען השגת עצמאות לאומית.

כאשר בוחנים את המניעים של ארגוני הטרור הפועלים על גבולות ישראל מגלים שהמטרה שלהם שונה לגמרי.

באמנת חמאס כתוב בברור כי מטרת הארגון היא לנהל ג'האד בלתי מתפשר נגד מדינת ישראל, ולהתנגד באופן מוחלט לכל הסכם או הסדר המכיר בזכות קיומה. באמנה אף מובא הציטוט של חסן אלבנא, מייסד תנועת "האחים המוסלמים", שלפיו "ישראל תקום ותוסיף להתקיים עד שהאסלאם ימחה אותה".

באשר לארגון חיזבאללה, גם הוא לא פועל לשחרור את עמו או ארצו. הארגון פועל במדינת לבנון שהיא מדינת עצמאית שאין לישראל כל נוכחות בה. נוסף על כך, אין לו באמת מאבק טריטוריאלי עם מדינת ישראל, ובהתאם לכך אין שום הסכם שטח שיוכל להשביע את רצונו. גם כאן המטרה המובהקת של הארגון היא להשמיד את המדינה היהודית ואזרחיה.

הוכחה נוספת לכך שארגונים דוגמת חמאס וחיזבאללה, ואף ארגונים מקובלים יותר כמו הרשות הפלסטינית, לא באמת חותרים לשחרור, אפשר למצוא בכך שהם דוחים את כל הפתרונות המדיניים שמגיעים לפתחם. הסיבה לדחיות החוזרות ונשנות נעוצה בכך שהם לא מוכנים לקבל שום הסדר שמכיר בקיומה של מדינה יהודית בארץ ישראל. קרי, הם שואפים להשמדת ישראל.

שאלת הפעולה: במה שונה ההתנהגות של הטרוריסטים מזו של לוחמי החופש?

בשנת 1984, ההיסטוריון פרופ' בנציון נתניהו ז"ל נשא נאום בכנס הבינלאומי השני של מכון יונתן לחקר הטרור. בנאומו הוא דיבר על הצורך הדחוף להילחם בתפיסה השגויה של מהות הטרור, ובפרט בהגדרתם של המחבלים כ"לוחמי חירות" או כ"מגיני העמים המדוכאים". נתניהו התייחס לאופן שבו פועלים לוחמי חופש לעומת האופן שבו פועלים טרוריסטים, והציף שלוש נקודות השוואה שרלוונטיות גם ממרחק של ארבעים שנה:

פעילות נגד אוכלוסייה אזרחית

לפי פרופ' בנציון נתניהו, לוחמי חופש נאבקים להשגת מטרה פוליטית או חברתית תוך כיבוד הזכויות של חפים מפשע. מחבלים, לעומת זאת, מתמקדים במתקפות מכוונות כלפי אזרחים חפים מפשע כאמצעי ליצירת פחד ולהשגת מטרותיהם הפוליטיות.

כאשר מסתכלים על מתקפות הטרור הרבות שפקדו את ישראל בעשורים האחרונים, לרבות הטבח בשבעה באוקטובר 2023, ברור שארגוני הטרור פוגעים באופן שיטתי ומכוון גם באוכלוסייה אזרחית, לרבות בקשישים, ילדים ותינוקות.

השלטת משטר דכאני

פרופ' נתניהו ציין כי לוחמי חופש פועלים להשגת חירות וזכויות אוניברסליות, בעוד מחבלים מתעלמים מזכויות אדם בסיסיות ואף מקדמים דיכוי באזורים שבהם הם פועלים. ואכן, אנחנו רואים שארגוני הטרור משתמשים בבני עמם כבמגן אנושי, ולא פעם גורמים במכוון לפגיעה בחיי האזרחים מהצד שלהם כדי להגן על עצמם או כדי ליצור תעמולה תקשורתית. מעבר לכך, הארגונים מדכאים בצורה חמורה קבוצות מוחלשות בתוך האוכלוסייה שלהם עצמם כמו נשים, מיעוטים ולהט"בים – כך שאי אפשר לומר שהם חורטים את נושא זכויות האדם על דגלם.

קשר עם דיקטטורות

הנקודה השלישית שציין פרופ' נתניהו נוגעת לקשר שבין ארגוני הטרור לבין תנועות אלימות ומדינות דיקטטוריות. לדבריו, הסיוע שהמחבלים מקבלים ממשטרים כאלו מדגיש את הזיקה שלהם לערכים של דיכוי ולא לחופש.

הקשר הזה מתקיים בהחלט כאשר בוחנים את ארגוני הטרור שפועלים על גבולה של מדינת ישראל. חיזבאללה הוא זרוע של איראן – מדינה טוטליטרית ששואפת לחולל מהפכה אסלאמית בכל רחבי העולם, ומצהירה באופן רשמי על כוונתה להשמיד את מדינת ישראל. גם חמאס והג'יהאד האסלאמי הפלסטיני, על אף היותם ארגונים סוניים, נתמכים על ידי איראן. כמו כן, הם רואים בעצמם ארגוני בת של תנועת "האחים המוסלמים" – תנועה אסלאמיסטית סונית קיצונית שקוראת להשמדת ישראל, ומוגדרת במדינות רבות כארגון טרור.

כאשר רואים שארגוני הטרור מגובים בגופים חזקים בעלי אידיאולוגיה מובהקת להשתלט על העולם, מתברר שלא רק שהם לא מנסים לשחרר – הם למעשה מנסים להשתלט.

בין הלח"י לחמאס: מדוע ההשוואה בין המחתרות היהודיות לארגוני הטרור שגויה?

יש מי שנוהג להשוות בין המחתרות היהודיות שפעלו בארץ לפני קום המדינה, דוגמת האצ"ל והלח"י, לבין ארגוני הטרור הפועלים כיום על גבולותינו. במסגרת ההשוואה הזאת נשמעות הטענות שלפיהן פעילי המחתרות היו טרוריסטים ממש כמו מחבלי חמאס או חיזבאללה – או לחלופין שהמחבלים הם לוחמי חופש ממש כפי שהיו הפעילים של המחתרות.

ההשוואה הזאת מתעלמת מכל הנקודות שצוינו בסעיפים הקודמים, ולא לקוחת בחשבון את השוני המהותי בין המחתרות לארגוני הטרור, שבא לידי ביטוי הן בהיבט של המטרה והן בהיבט של דרכי הפעולה.

כאשר בוחנים את שאלת המטרה, רואים שהמחתרות – בשונה מארגוני הטרור – אכן פעלו למען השגת שחרור ועצמאות. בשנת 1922 אישרה מועצת הלאומים (לימים האו"ם) את כתב המנדט. מדובר באמנה בינלאומית בעלת תוקף חוקי שמגדירה את המחויבות של הבריטים לסייע להקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל. בפועל, הבריטים הפרו את האמנה הזאת בבוטות, ורק מנעו עלייה של יהודים, עודדו הגירה של ערבים והעבירו שטחים מישראל לירדן. אם כך, המחתרות נאבקו על מימוש הזכות החוקית שניתנה להם, וברגע שזו הושגה הן התפרקו.

ארגוני הטרור, כפי שהודגם בסעיפים הקודמים, דורשים עצמאות למדינה שמעולם לא הייתה קיימת, מסרבים לכל הסכם פשרה, וכל זאת תוך קריאה להשמדה מוחלטת של מדינת ישראל – ומכאן שהמטרות שלהם שונות בתכלית.

גם כאשר בוחנים את דרכי הפעולה, רואים הבדלים מהותיים בין אופן ההתנהלות של המחתרות לבין האופן שבו מתנהלים ארגוני הטרור. בשונה מחמאס, חיזבאללה ודומיהם, המחתרות כיוונו את פעולותיהם נגד החיילים הבריטים ולא נגד האוכלוסייה האזרחית. כמו כן, לוחמי המחתרות עשו הכול על מנת להגן על היישוב היהודי בארץ, גם במחיר חירוף נפשם. מעבר לכך, לוחמי המחתרות, שלא כמו הפעילים של ארגוני הטרור, לא פעלו מטעם מדינה או ארגון עולמי, ולא היו מקושרים לדיקטטורות ולמשטרים דכאניים.

אם כך, ההשוואה המתוארת היא לא יותר מפופוליסטית, ומי שמצדד בה מנסה לייצר תמונת מציאות מעוותת, או פשוט לא מכיר בעובדות.

מדיניות אפס סובלנות: סיכום ומסקנות

ההקבלה בין טרוריסטים רצחניים לבין לוחמי חופש היא לא רק שגויה, אלא גם צורמת, פוגענית ומסוכנת. הקבלה כזו מעניקה הצדקה למעשיהם של המחבלים, לרבות רצח, חטיפה ואונס של חפים מפשע. גם בשם "חופש הביטוי" אסור לקבל אמירות מן הסוג הזה כיוון שהן נותנות לגיטימציה לטבוח ולשחוט יהודים. כאשר אמירות מן הסוג הזה נאמרות מצד גורמים ישראליים, ובמיוחד מצד גורמים בעלי תפקידים חשובים, הרי שהן חמורות אף יותר.

לצערנו, ארגוני הטרור יודעים היטב כיצד לנהל תעמולות ולהפיץ דיסאינפורמציה, במיוחד בעידן הרשתות החברתיות והבינה המלאכותית. הארגונים גם יודעים איך לרתום לצידם את המערב ואפילו חלקים מהציבור הישראלי, תחת אמתלות שקריות של "זכויות אדם".

אם כך, אין לנו ברירה אלא לנהל מאבק נגדי ולפעול גם כן לעיצוב התודעה הציבורית – הן בארץ והן מחוצה לה. תנועת הביטחוניסטים עושה רבות למען מטרה זו בדיוק. אנחנו מדגישים את הצורך בחינוך לאתוס הלאומי, מתוך תפיסה שהוא הבסיס לביטחון הלאומי. נוסף על כך, אנחנו עורכים סיורי מורשת ומעבירים הרצאות וכנסים שבהם אנחנו מציגים את הנרטיב הציוני. לאחרונה אף הקמנו את המכינה הקדם הצבאית "התקומה" בעוטף עזה, וגם באתר של התנועה אפשר למצוא תכנים רבים שלא רק מספקים ידע אקטואלי אלא גם בונים תפיסת עולם רחבה במטרה לחזק את האמונה בצדקת דרכנו, ולהזכיר שאנחנו הגיבורים בסיפור של עצמנו.

הפוסט "לוחמי חופש"? מחבלי חמאס וחיזבאללה הם טרוריסטים ויש להוקיע כל טענה אחרת הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

לאחר שהקיצונים מארגון הטליבאן השתלטו על אפגניסטן באוגוסט 2021, הם הודיעו שהם מקווים להמשיך את יחסיהם הטובים עם שכנותיה: סין, הודו, רוסיה, פקיסטן ומדינות המפרץ. עם זאת, התנאים הקיימים הקשו את המגעים הישירים, וקטר נבחרה כמתווכת הראשית, מה שאִפְשֵׁר לה למלא תפקיד משמעותי בעיצוב המדיניות האזורית של אפגניסטן. מערכת היחסים של קטר עם הטליבאן החלה שנים קודם לכן, כאשר בשנת 2013 אִפְשְׁרָה לו לפתוח נציגות דיפלומטית בדוחא בתמיכת הממשל האמריקאי.

וושינגטון חיפשה מקום ניטרלי לניהול משא ומתן עם הטליבאן לקראת נסיגת הכוחות האמריקאיים מאפגניסטן. היא פתחה את הנציגות הדיפלומטית לאחר שנכשל המו"מ הישיר בין הטליבאן מצד אחד לבין אפגניסטן ונאט"ו מצד שני. בשלב זה, האמריקאים הגיעו למסקנה כי יש צורך בערוץ חלופי ברור. הנציגות בדוחא אִפְשְׁרָה לאמריקאים לעמוד בקשר חשאי עם הטליבאן, תוך המשך תמיכה רשמית בממשלת אפגניסטן. קטר הייתה לכאורה המתווכת בשיחות הללו, אך בפועל היא שימשה פטרונית של הטליבאן. במהלך המו"מ הסכימו האמריקאים לשחרר את חברי הטליבאן הכלואים. בין המשוחררים היה מייסד הטליבאן, מולא עבד אל-ע'ני בראדר, שהפך לראש הנציגות הדיפלומטית של הארגון בקטר.

מדוע הכתיר המערב את קטר כמתווכת מול הטליבאן

על בסיס התמיכה האמריקאית בקטר כמתווכת בשיחות עם הטליבאן, קטר הייתה בעמדה שאִפְשְׁרָה לה לקחת על עצמה תפקיד רחב יותר בעניינים הנוגעים לאפגניסטן. גם לאחר קריסת השיחות בדוחא בין הטליבאן לממשלת אפגניסטן לשעבר ב־2020, קיבלו מדינות המערב – ובעיקר ארגונים בינלאומיים – את הלגיטימיות של קטר כמתווכת והגורם המקשר עם הטליבאן. בכירי הממשל האמריקאים מזכיר המדינה אנטוני בלינקן ומזכיר ההגנה לויד אוסטין, ושרי החוץ של גרמניה, בריטניה, הולנד ואיטליה, הגיעו בשיירה אווירית לקטר, והדגישו את חשיבותה של המדינה – בהשוואה למדינות אחרות כמו סין, פקיסטן ורוסיה – כמתווכת עם אפגניסטן.

בפברואר 2020 חתמה ארצות הברית על הסכם שלום היסטורי עם הטליבאן, הכולל התחייבות לסגת בהדרגה מאפגניסטן ולהסיר את הסנקציות נגד הארגון. הטליבאן מצידם הסכימו לכבד את זכויות האדם, לא לאפשר פעילות טרור מהאזור שבשליטתם ולפתוח בדיאלוג עם הממשלה האפגנית במטרה למצוא פתרון לאפגניסטן. זמן קצר לאחר מכן, כאשר עבד אל-ע'ני בראדר – ראש הנציגות הדיפלומטית של הטליבאן בקטר – נחת באפגניסטן כדי להיכנס לתפקידו כנשיא החדש מטעם הטליבאן, הוא ירד ממטוס חיל האוויר של אמירות קטר מתוצרת ארצות הברית.

מכיוון שרוב מדינות העולם אינן מכירות רשמית במשטר הטליבאן, ורוב שגרירויות המערב עזבו את אפגניסטן, נדרשה התערבות של צד שלישי, וקטר תפסה את מקומה כמועמדת הטבעית לתפקיד זה. האינטרס העיקרי של קטר בענייני אפגניסטן, כמו גם בעניינים אחרים, קשור בהתבססות מעמדה כמתווכת האזורית. קטר מקדמת את השפעתה האזורית והבינלאומית באמצעות התיווך היוקרתי, שממצב אותה כשחקנית מרכזית בעיני המעצמות והארגונים הבינלאומיים. כך, למשל, תיווכה קטר בין גרמניה לטליבאן במהלך 2024 לצורך החזרת המהגרים האפגנים לאפגניסטן.

עם זאת, חלק מהשחקנים הבינלאומיים רואים את קטר כמי שמעניקה פלטפורמה לקיצוניות של ארגון הטליבאן, שאף משתף פעולה ישירות עם אל־קאעידה ומסייע בטרור הבינלאומי.

האסטרטגיה הקטרית – לחזק את הבעיה, לשווק עצמה כפתרון

המדיניות של קטר מוּנעת בעצם משילוב של אסלאם פוליטי ואג'נדה עסקית. מדיניות זו כוללת הענקת סיוע חומרי, כגון מימון, פרסום חיובי ואפילו חימוש, לגורמים שונים. כך, למשל, תחנת הטלוויזיה הקטרית אל-ג'זירה, שפועלת מדוחא, סיפקה במשך שנים לטליבאן במה לפנות אל העולם. הנציגות הדיפלומטית של הטליבאן בדוחא עברה תהליך מהיר של מיתוג והוצגה כנציגות הלגיטימית של האומה האפגנית – מעין ממשלת צללים מול הממשלה היושבת בקאבול.

דוגמה לקשריה העמוקים של קטר באפגניסטן היא שזמן קצר לאחר פיגועי ה-11 בספטמבר הייתה רשת אל-ג'זירה של קטר אמצעי תקשורת ההמונים היחיד שהצליח לראיין את החשוד מספר אחת באותה העת, מפקד אל–קאעידה אוסאמה בן לאדן, במחבואו באפגניסטן. לפיכך, מדיניותה של קטר מקדמת את האינטרסים שלה בעקיפין, תוך ניצול הברית ההדוקה שלה עם ארצות הברית.

נראה כי קטר אינה מוטרדת מקשריה עם שחקנים מפוקפקים כמו חמאס, איראן והאחים המוסלמים. למעשה, קשרים כאלה הם שהעלו אותה למעמד של שחקנית המפתח היחידה שיכולה להקל את מצוקת המערב מול אותם אויבים. כך מנצלת קטר את הסכסוכים באזור ואת אתגרי המערב כדי להציע פתרון שמעוצב על ידי האמירות הקטנה והעשירה. האסטרטגיה של קטר מציגה יותר חשיבה עסקית מאשר נחישות אידיאולוגית. עם זאת, הגישה הקטרית אינה גישה עסקית טהורה; היא גם כרוכה בפיתוח התלות של השחקנים המערביים בשירותיה, כך שתוכל להמשיך ולשמש שחקנית מרכזית והכתובת הבלעדית לפתרון בעיות עם הגורמים האנטי־מערביים במזרח התיכון.

מאמר זה פורסם במקור ב־ynet news.

הפוסט אסלאם עסקי: על יחסי קטר־טליבאן ועל סדר היום האזורי של קטר הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

במהלך

סוכנות הידיעות המרכזית של צפון קוריאה (KCNA) דחתה האשמות אלה וכינתה אותן "שמועה חסרת בסיס ושקרית". נוסף על כך האשימה סוכנות הידיעות את ארצות הברית בהפצת קונספירציה שנועדה להסיט את השתתפותה במלחמה בעזה לצד ישראל. עם זאת, הממצאים הוכיחו אחרת, שכן כוחות צה"ל מצאו בין האמל"ח שנתפס מחמאס גם רימוני רקטות RPG F-7 ופגזי באנג–122 צפון קוריאניים. כיצד הגיע נשק צפון קוריאני לחמאס ברצועת עזה?

לצפון קוריאה יש היסטוריה ארוכת שנים של יחסי שותפות עמוקה עם איראן וסוריה, וכתוצאה מכך, הטכנולוגיה הצבאית שלה הגיעה לארגוני הפרוקסי של איראן: חזבאללה, החות'ים וחמאס. כמו כן, לצפון קוריאנים ישנו קשר ארוך שנים עם הפלסטינים מתחילת שנות ה–60 של המאה ה–20. בשנים אלו החלה צפון קוריאה לספק סיוע כספי והכשרה צבאית לאנשי אש"ף.

לאחר מכן, במהלך שנות ה–70 וה–80 נפגשו מנהיג אש"ף יאסר ערפאת ומנהיג החזית העממית לשחרור פלסטין, בביקורים נפרדים, עם קים איל סונג בפיונגיאנג בירת צפון קוריאה. ביקורים אלו הביאו לאספקה קבועה של נשק צפון קוריאני לפלסטינים. לאחר סיומה של המלחמה הקרה דעך הקשר בין צפון קוריאה לפלסטינים, אך ב–2007, עם השתלטות חמאס על רצועת עזה, התחדש הקשר עם הצפון קוריאנים.

מסייעת לגוש האנטי-אמריקאי

ביולי 2014, כאשר יצאה ישראל למבצע "צוק איתן" בעזה, ביקש חמאס סיוע צבאי מצפון קוריאה. במסגרת העסקה קיבל חמאס רקטות וציוד תקשורת לשימוש צבאי. מלבד העברת נשק, סיוע כספי ואימונים צבאיים, ייתכן כי צפון קוריאה סייעה לחמאס גם בבניית "המטרו", רשת המנהרות של חמאס בעזה, כפי שסייעה לחזבאללה בלבנון.

למרות האיבה למערב ולישראל, האם הסיוע של צפון קוריאה לארגוני הטרור כמו חמאס וחזבאללה הוא ממניע אידיאולוגי בלבד? למרות התמיכה הארוכה של צפון קוריאה בגורמים החברים ב"ציר ההתנגדות", נראה כי מעבר לאידיאולוגיה ישנו מניע עיקרי והוא המניע הכלכלי. צפון קוריאה מצויה תחת סנקציות בינלאומיות כבדות ולכן מעורבת בפעילויות כמו מכירת נשק לארגוני טרור כדי לייצר הכנסות למימון תוכניות הנשק שלה עצמה.

צפון קוריאה גם מרוצה מהקמתו של גוש אנטי–אמריקאי, אנטי–מערבי, הכולל את רוסיה, סין ואיראן. לאחר פלישתה של רוסיה לאוקראינה חיפשה צפון קוריאה דרך למנף הישגים אסטרטגיים בהרחבת שיתוף הפעולה עם רוסיה, תוך שהדבר יסבך את מאמציה של ארצות הברית באוקראינה. בדומה לאוקראינה, צפון קוריאה מחפשת הזדמנויות לערער אינטרסים של ארצות הברית גם במזרח התיכון, תוך השגת רווחים כלכליים ממלחמה באזור, כמו זו בין ישראל לחמאס בעזה וחזבאללה בלבנון. מצב זה אף מעלה את הסיכוי כי צפון קוריאה תוכל להרחיב את מכירת הנשק לארגוני הטרור, ובפרט לחמאס, לאחר הוראה מיוחדת של קים ג'ונג און כבר בנובמבר 2023 על תמיכה בפלסטינים.

הזווית הצפון קוריאנית אינה חשופה דייה, אך היא מסוכנת ועלולה להאפיל על מהלך המלחמה. סחר הנשק הבלתי חוקי בין צפון קוריאה לחמאס יכול לסייע לארגון הטרור להשתקם מהר יותר מן הצפוי, לאחר שספג מכה אנושה במהלך המלחמה, כאשר מרבית הנהגת הארגון בעזה חוסלה, כולל המנהיג, יחיא סינוואר, וכאשר חוסלו אמצעי לחימה ומחבלים רבים. צפון קוריאה עומדת מאחורי איראן, שגם היא סופגת מפלות כבדות במלחמה זו, וניצבת לצידה כמי שיכולה להפיק רווחים כלכליים ואסטרטגיים תוך שיפור מצבם של ארגוני הטרור במהלך ובעיקר לאחר המלחמה.

מאמר זה פורסם במקור ב-ynetnews.

הפוסט הקשר הסמוי בין צפון קוריאה וחמאס הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

ביתו של ד"ר משה יגר בירושלים הוא בית שמספר סיפור: תמונות מאירועים דיפלומטיים ברחבי העולם, תעודות הוקרה ופרסים הקשורים לשירותו הדיפלומטי ולפעילותו האקדמית, ביניהם פרס ז'בוטינסקי לספרות ומחקר ופרס מיוחד על חלקו בכינון יחסי ישראל–הודו. בארון הספרים העשיר בבית אפשר למצוא גם כ־20 ספרים שכתב בעברית. אחדים מהם תורגמו לשפות אחרות, ארבעה ספרים נכתבו במקור באנגלית, ורובם עוסקים בהיסטוריה ובדיפלומטיה של יחסי ישראל עם מדינות בעולם.

עולה חדש שמדבר עברית טובה יותר מהצברים

ד"ר משה יגר, יליד 1930, הוא בן 94 שנים וממש לא נס ליחו. פגשנו אותו בביתו כדי לשוחח על שירותו במשך כ־40 שנים במשרד החוץ ועל הפרספקטיבה שלו על המצב הנוכחי. ריאיון מיוחד עם אדם מיוחד, שיצא לו לעבוד תחת אישים כמו גולדה מאיר, אבא אבן, יגאל אלון, יצחק רבין, יצחק שמיר ואחרים. אבל בואו נתחיל בהתחלה.

משה, בוא נחזור לשנת 1935. אתה מגיע לארץ ישראל – לאן?

עלינו מארגנטינה כשהייתי בן פחות מחמש. אבי היה מורה עברי שנשלח ללמד בזכרון־יעקב. התחלתי בגן ילדים כעולה חדש. דיברתי עברית תקנית ויפה, הודות לאבי שמיום לידתי דיבר איתי רק עברית, גם לפני עלייתנו ארצה. חיינו בזכרון־יעקב חמש שנים שהותירו בי חותם עמוק.

הצטרפת להגנה?

הייתי חבר בגדודי הנוער של ההגנה במשך שנתיים. כשהחלה מלחמת העצמאות, עם קום המדינה, חבריי ואני גויסנו לצה"ל. הייתי חבר בהכשרת הצופים, היינו ממייסדי הנח"ל (יחד עם תנועת הנח"ל המאוחדת), וגם ייסדנו את קיבוץ תל־קציר.

חשבת להמשיך לקריירה צבאית?

בשלב מסוים עזבתי את תל־קציר וחזרתי לשירות הסדיר בצה"ל. השתתפתי בקורס המ"כים הראשון של הנח"ל, הייתי גם בקורס רבי־סמלים ומוניתי לרס"ל של פלוגת הטירונים הראשונה בנח"ל. נשלחתי גם לקורס צניחה ואחריו לקורס קצינים מחזור ח'. לאחר מכן השתחררתי מצה"ל ויצאתי ללימודים באוניברסיטה העברית.

ומהאוניברסיטה פנית לקריירה דיפלומטית?

לאחר שסיימתי תואר ראשון בתולדות המזרח התיכון בזמן החדש, מדע המדינה והיסטוריה כללית, המשכתי ללימודי תואר שני. רציתי להיכנס למשרד החוץ, ובסופו של דבר עברתי את בחינות הכניסה למתמחים (צוערים), מחזור שלישי, בשנת 1956. במשך כ־40 שנה שֵירַתי במגוון תפקידים בארץ ובנציגויות ישראל בחו"ל, ביניהם שליחות בבורמה, שם השלמתי את התואר השני.

והשהות בבורמה היא זו שקבעה את תחום ההתמחות שלך באסלאם באסיה?

כיוון שלא לימדו אסלאם באסיה באוניברסיטה העברית באותן שנים, העניקה לי האוניברסיטה אישור מיוחד לכתוב תזה על המיעוט המוסלמי בבורמה. לאחר מכן חקרתי את האסלאם במלאיה הבריטית, שהיא כיום מלזיה – זו הייתה עבודת הדוקטורט שלי. עוד עבדתי כעשרים שנה, בזמני הפנוי, על מחקר השוואתי של מרידות מוסלמיות בבורמה, תאילנד והפיליפינים.

התנ"ך כמפתח לקשרים דיפלומטיים

במשך 40 שנות שירותו הדיפלומטי מילא ד"ר יגר תפקידים משמעותיים ברחבי העולם. לאחר השירות במלזיה הוא שירת כקונסול בלוס־אנג'לס וכקונסול כללי בפילדלפיה. בשנות שירות שונות בארץ הוא שימש ראש אגף ההסברה ואגף אסיה במשרד החוץ בירושלים, היה פעיל ב"מבצע שלמה" (העלאת יהודי אתיופיה), ומילא תפקיד מרכזי בהקמת היחסים של ישראל עם הודו ומדינות נוספות באסיה ובאפריקה. בין תפקידיו נכללו גם מינויו כשגריר בשוודיה ובצ'כיה.

בעצם, יצא לך לשרת תחת מספר שרי חוץ. מה אתה יכול לספר עליהם?

כאשר שירתי כסגן מנהל מחלקת אסיה, אבא אבן, שר החוץ, מינה אותי למנהל מחלקת הדרכה. יגאל אלון, בהיותו שר החוץ, מינה אותי למנהל מחלקת ההסברה, ואילו שר החוץ יצחק שמיר מינה אותי לסמנכ"ל ראש אגף ההסברה, תפקיד אותו מילאתי במשך חמש שנים.

היית מעורב בפרויקט תרבותי מיוחד בצ'כיה. מה היה הפרויקט הזה?

לאחר קריסת המשטר הקומוניסטי, צ'כיה הייתה ידידותית מאוד לישראל. יזמתי פסטיבל גדול שהתמקד בתנ"ך כפי שהוא משתקף באומנויות השונות. הכנת הפסטיבל נמשכה כשנה וחצי, ובסופו של דבר נכללו בו 71 אירועים מוזיקליים, הצגות תיאטרון, תערוכות ציור, סמינר אקדמי ותחרויות ציור לתלמידי בתי ספר – הכול סביב נושאים תנ"כיים. היה זה מפגן תרבותי גדול בפראג שתרם תרומה משמעותית לתדמיתה של ישראל. הכול ידעו שהתנ"ך הוא תרומת העם היהודי לציוויליזציה האנושית.

למה קשרי אומנות ותרבות חשובים מהצד הדיפלומטי?

מאז ההתפתחות האדירה באמצעי הטכנולוגיה המודרניים, אחרי מלחמת העולם השנייה, השתנה לחלוטין אופיו של מקצוע הדיפלומטיה. אין זה יותר רק משא ומתן בין ראשי השלטון בארצות השונות, אלא אמצעי ליצירת קשרים רחבים בין אוכלוסיות של עמים שבדורות הקודמים לא התעניינו ביחסי החוץ של ארצותיהם.

אמצעי התקשורת של ימינו הופכים את היחסים הדיפלומטיים בין ארצות ועמים לנושא המעניין ציבורים רחבים מאוד. מסיבה זו לבשה הדיפלומטיה החדשה פנים חדשות. כיום עוסקות מדינות העולם השונות בהפצת תרבותן ולשונן בקרב עמים אחרים, במאמץ לטפח ידידות עם עמים אלה. זו דיפלומטיה מסוג אחר – דיפלומטיה מעניינת מאוד, שאתגריה מרובים והיא מחייבת מינוי דיפלומטים המתאימים לתפקידים אלה. למשל, הדיפלומטים כיום חייבים להיות בעלי השכלה רחבה, הרבה מעבר למה שהיה מצופה מהם בדורות עברו.

הרחבת הידע וההבנה על ארצו של הדיפלומט בקרב ארצות אחרות יוצרת אווירה של ידידות, היכולה לתרום במישרין גם להעמקת קשרי הכלכלה, הביטחון וכל תחום אחר, לטובתן ההדדית של המדינות המדוברות.

לפיכך, לשימוש בתנ"ך לצורכי העבודה ההסברתית והתרבותית של ישראל בעולם יש חשיבות מיוחדת בארצות שבהן מוכר התנ"ך כחלק מן התרבות המקומית, בעיקר בארצות הנוצריות דוגמת ארה"ב, קנדה, אמריקה הלטינית, אירופה, אוסטרליה, ניו־זילנד ואפילו הפיליפינים – שהיא המדינה הנוצרית היחידה באסיה.

הציונות צריכה להשתחרר מאשליות ולהתפכח

מה דעתך על המצב המדיני והביטחוני הנוכחי של ישראל?

עלינו להשתחרר מאשליות. מלכתחילה חיפשה הציונות דרכים להגיע להסכם עם הערבים, בתקווה שהם יוותרו על חלק קטן מאדמותיהם הנרחבות ויאפשרו לעם היהודי לחזור למולדתו ההיסטורית. התנועה הציונית, לגווניה השונים עשתה אין־ספור ניסיונות להגיע להבנה, להסכמה ולפשרות עם הערבים – כולל תוכניות לחלוקת הארץ – אך הכול היה ללא הועיל. אנחנו יודעים זאת היום, אחרי שבעה באוקטובר, בבהירות רבה יותר מבעבר. ספק אם נותרו בקרבנו רבים הסובלים עדיין מאשליות העבר. הציונות ניסתה לזכות בהבנה ובהסכמה ערביות על ידי העלאת הצעות מהצעות שונות, כמו פשרה טריטוריאלית או הפצת ההשקפה ששיבת היהודים לארצם תביא לשיפורים כלכליים, רפואיים, חינוכיים ואחרים בקרב האוכלוסייה הערבית. מאומה לא עזר.

לערבים הוצעו הצעות להקמת מדינה "פלסטינית" משלהם, אך הם לא גילו עניין בהצעות אלה. ההצעות הבולטות ביותר הזכורות לנו הן הצעת ועדת פיל ב־1938, הצעת החלוקה של האו"ם ב־1947 והסכם אוסלו ב־1993. היו ניסיונות נוספים אבל הערבים, "הפלסטינים", מעולם לא גילו עניין בהקמת מדינה משלהם אלא היו נחרצים ועקביים בהתנגדותם להקמת מדינה יהודית, גדולה או קטנה. הם נקטו את כל שיטות האלימות שהיו בידיהם כדי למנוע את הקמת מדינת ישראל, והגיעו לרמות בלתי נתפסות של התנהגות אכזרית, ברברית ומפלצתית. דבר זה נמשך כבר כמעט 120 שנה, ומצא את ביטויו במה שאנו קוראים תנועות טרור. בעיני הערבים אין זה כך.

אנו שרויים עכשיו במלחמה עם שני ארגוני טרור אכזריים – חמאס וחיזבאללה, המופעלים ונתמכים על ידי אויבתנו הגדולה, איראן. איך לדעתך זה יסתיים?

אפשר להניח שמלחמה זו, הנמשכת הרבה יותר מדי, תסתיים בסופו של דבר בחיסולן של שתי תנועות אלה, אבל כדאי שלא נסבול מאשליה נוספת. אפשר להניח במידה רבה של ביטחון שהערבים ימשיכו להפעיל נגדנו אלימות ופעולות טרור, שהם יקימו ארגונים חדשים, ושרבים מאוד מחברי חמאס וחיזבאללה ימשיכו בפעילותם נגדנו על ידי בודדים או צוותים קטנים. נשק לא יחסר להם.

ומה בפועל צריכה להיות המטרה הסופית לגבי חמאס ועזה?

כדי לשמש לקח למדינות ערב אחרות ישראל צריכה לחסל את חמאס, להכחיד כל זכר לנוכחותו, ולהשלים את הפעולה באמצעות השתלטות על כל רצועת עזה. ישראל ניצחה את צבאות ערב במלחמת ששת הימים ובמלחמת יום הכיפורים, אבל למרות כל יתרונותיה לא הצליחה להביס ארגון טרור כמו חמאס.

אבל מה זה אומר, להביס את חמאס?

יש הבדל משמעותי בין מושג הניצחון שלנו לשלהם. זה חזר על עצמו בכל סבב של עימות, אחרי כל אחד, הרגשתי שלא השגנו הרבה. עבורם, ניצחון הוא אם ההנהגה שלהם שורדת ויש להם יכולת להתארגן מחדש. הם אינם מתייחסים לאבדות, להרס בעזה או לסבל האזרחי – זה לא מרתיע אותם. הם מאמינים שיש להם שליחות קדושה להשמיד את ישראל. כל עוד נאפשר להם את האפשרות להתארגן מחדש, גם אם זה ייקח שנים, וכל עוד יש להם תמיכה חיצונית, הם ימשיכו. צריכה להיות עקירה מוחלטת של היכולת שלהם להתארגן מחדש.

אתה אופטימי ממרום ניסיונך ושנותיך?

שבעה באוקטובר היה רגע קשה, אבל כן, אני אופטימי למרות המצב. לאורך ההיסטוריה אויבים תמיד קמו עלינו, ולעם היהודי יש חוסן מיוחד, גם לאחר שהוא ספג מהלומות קשות ביותר כמו ששת המיליונים שאיבדנו במלחמת העולם השנייה, ברצח יהדות אירופה על ידי הגרמנים ושותפיהם. אנחנו צריכים להבין שהנוכחות שלנו כאן אינה מובנת מאליה, ועם זאת לזכור שלמרות הקשיים יש אנרגיה פנימית בתוך העם היהודי, יכולת נדירה לריפוי פנימי. אנחנו ננצח.

הפוסט "לעם ישראל יש יכולת ריפוי פנימית. אנחנו ננצח": ריאיון עם ד"ר משה יגר הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

באמצע חודש יולי 2024 נפתחה מחדש שגרירות אזרבייג'ן בטהרן, לאחר יותר משנה של משא ומתן להרגעת המתיחות בין שתי המדינות. היחסים בין איראן לאזרבייג'ן עלו על שרטון לאחר שבינואר 2023 הסתער חמוש על שגרירות אזרבייג'ן בטהרן, הרג את קצין הביטחון שלה ופצע שני שומרים. למרות הכחשות נמרצות של איראן, הנשיא האזרי, אילהם אלייב, כינה זאת "מתקפת טרור". כחודשיים מאוחר יותר, במרץ 2023, החליטה אזרבייג'ן על פתיחת שגרירות בישראל, והיחסים בין שתי המדינות הידרדרו אף יותר. הדבר העלה את חמתם של האיראנים: בעוד יחסיהם עם שכנתם מצפון הגיעו לשפל חדש, יחסיה של באקו עם ירושלים רק הולכים ומתפתחים.

אין הדבר מפתיע כי פתיחת נציגות אזרית רשמית בישראל הביאה להידרדרות ביחסים בין טהרן לבאקו. עם זאת, לאחר טבח ה-7 באוקטובר שבוצע על ידי חמאס והג'האד האסלאמי, שני ארגוני פרוקסי של איראן, והמלחמה בעזה שהחלה לאחר מכן, החלה המתיחות בין איראן לאזרבייג'ן לקבל היבט נוסף. בנובמבר 2023 קרא המנהיג העליון של איראן, עלי ח'מינאי, לכל המדינות המוסלמיות לנתק את כל הקשרים הדיפלומטיים והכלכליים עם ישראל, על רקע המלחמה בעזה. ח'מינאי אף הדגיש כי "יש לחסום את נתיבי יצוא הנפט והמזון לישראל". הוא ניסה להוביל קו התנגדות אסלאמי אנטי-ישראלי, אך הדבר לא הצליח להוביל לתוצאות בשטח.

הסיבה לכך נעוצה בעובדה כי שתי מדינות החברות בארגון שיתוף הפעולה האסלאמי (OIC) מספקות נפט לישראל: אזרבייג'ן וקזחסטן. מבין שתי המדינות העשירות בנפט, אזרבייג'ן היא המדינה החשובה יותר לישראל. אזרבייג'ן מספקת לישראל כ-%40 מצורכי הנפט שלה ומקבלת בתמורה נשק ישראלי מתקדם בשווי מיליארדי דולרים. הנשק הישראלי מאפשר לאזרבייג'ן להשיג יתרון צבאי על יריבתה, ארמניה. מנגד מקבלת ישראל דריסת רגל באזור אסטרטגי, תוך ניצול השטח לפעילות מודיעינית נגד איראן, שכנתה של אזרבייג'ן.

בעיני איראן: "חצר אחורית" בדרך להגמוניה אזורית

מנקודת מבט איראנית, הקשרים הקרובים בין באקו לירושלים מביאים לנוכחות ישראלית מוגברת במרחב האזורי, כולל נשק וקשרים כלכליים וביטחוניים. אך הקשרים בין באקו לישראל הם רק נדבך אחד המעיב על קשריה של טהרן עם אזרבייג'ן, מדינה בעלת רוב שיעי. מאז הקמתה של אזרבייג'ן כמדינה עצמאית לאחר התפרקות בריה"מ בשנת 1991 ראתה בה איראן מעין חצר אחורית להרחבת השפעתה הדתית שיעית ומדינית בדרך להגמוניה אזורית.

איראן ניסתה מאז ומעולם לגייס קהילות שיעיות לתוך "ציר ההתנגדות" שלה. היא החלה את אסטרטגיית לוחמת הפרוקסי שלה תוך התמקדות בלבנון, עיראק ותימן, ובמקביל היא ביקשה לחדור גם לקהילה השיעית באזרבייג'ן. בשנת 2013 הקימה איראן את ה"חוסייניון", תנועת ההתנגדות האסלאמית באזרבייג'ן, במטרה ליצור ארגון פרוקסי רב עוצמה בקווקז. המתגייסים הראשונים לחוסייניון היו שישה אזרחים אזרים שיצאו לסוריה כדי להגן על מקדשים שיעיים מפני יריבים סונים במהלך מלחמת האזרחים נגד משטרו של נשיא סוריה בשאר אל-אסד. קאסם סולימאני, מפקד כוח קודס דאז, יחידת העילית של משמרות המהפכה האיראניים (IRGC), הכריז באופן אישי על הקמת יחידת הפרוקסי החדשה בשנת 2017.

לאחר ניצחונה של אזרבייג'ן על ארמניה במלחמת 2020, והשתלטותה מחדש על אזור נגורנו-קרבאך, החלו אזרים באיראן להזדהות יותר עם אזרבייג'ן. עם זאת, זמן קצר לאחר המלחמה, קבוצות פרוקסי איראניות, כולל החוסייניון, הציפו את הרשתות החברתיות בסרטונים בשפה האזרית המקדמים את האידיאולוגיה הדתית הרדיקלית שלהם וקראו לשיעים המקומיים להפגין נגד הממשלה ולתקוף בנייני ממשלה באזרבייג'ן.

לאחר מכן הגבירה איראן את התסיסה נגד ממשלת אזרבייג'ן. בתגובה, באקו פתחה בדיכוי המוני נגד רשתות פרו-איראניות במדינה. בנובמבר 2022 נעצרו באזרבייג'ן חמישה אנשים באשמת ריגול למען איראן – הם הואשמו בכך שסיפקו לסוכנויות הביטחון האיראניות מידע הפוגע בביטחונה של אזרבייג'ן. מנקודת מבטה של אזרבייג'ן, פעילות של כוחות פרו-איראניים באזור דרום הקווקז עלולה להחריף את המתיחות האזורית. לכן ניסתה איראן להפעיל את החוסייניון באזרבייג'ן – כדי להרתיע אותה ולהוריד את רמת היחסים עם ישראל.

למה חשוב לאיראן לחזק את הקשרים עם אזרבייג'ן?

עם התמקדותה של איראן בהפעלת הפרוקסי שלה נגד ישראל במלחמת חרבות ברזל, נראה כי היא נטשה עתה את אסטרטגיית ההשפעה שלה על הקהילות השיעיות באזרבייג'ן והיא מתמקדת עתה בחיזוק הקשרים עימה. כחלק מלחימתה של איראן בישראל באמצעות ארגוני הפרוקסי שלה, היא מנסה לבודד אותה בזירה האזורית והבינלאומית, כך שחיזוק הקשרים שלה עם אזרבייג'ן נמצא בעדיפות גבוהה. לכן, על אף המתיחות בין שתי המדינות, איראן ואזבייג'ן החלו לפתח את קשריהן הכלכליים, ובמיוחד את מסדרון הסחר והתחבורה שמעניין גם את רוסיה, השכנה מצפון.

יחסיה של איראן עם אזרבייג'ן מתוחים ונפיצים, והיא מנסה להפעיל לחץ על באקו בעקבות המלחמה בעזה והביקורת הבינלאומית הרבה על ישראל. עם זאת, נראה כי מנוף הלחץ האיראני אינו מספיק כדי שאזרבייג'ן תקטע את יחסיה עם ישראל ותשאיר אותה לבדה מול האיום של טהרן. בשונה משאר הגורמים השיעיים באזור, איראן לא מצליחה להרחיב את השפעתה במדינה שיעית גדולה כמו אזרבייג'ן, לעומת השפעתה הרחבה בקהילות שיעיות ברחבי המזרח התיכון והכפפתן לשלוחות קדמיות תחת חסותה, כמו בלבנון, תימן ועיראק.

מאמר זה פורסם במקור בYnetnews

הכתוב הוא על דעת המחבר בלבד ואינו משקף בהכרח את עמדת התנועה

הפוסט משולש היחסים בין איראן, אזרבייג'ן וישראל הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

מצרים, המונה כיום כ-113 מיליון תושבים ואוכלוסייתה צפויה לגדול בעשורים הקרובים – הצפי הוא ל-160 מיליון תושבים בשנת 2050 – נמצאת בעיצומו של משבר כלכלי, המתבטא במספר דרכים: אינפלציה גבוהה (כ-34% בשנת 2023), אחוזי עוני גבוהים (29.7% בשנת 2019), פיחות נרחב בערך הלירה המצרית ומשבר חוב (החוב החיצוני שלה עומד על מעל-165 מיליארד דולר). מחקר חדש של מחלקת המחקר של תנועת "הביטחוניסטים" סקר את הגורמים למשבר זה ואת מערכת היחסים הכלכלית עם מצרים.

אחד הגורמים שמציבים סכנה לכלכלת מצרים הוא בניית סכר התחייה האתיופי (GERD) על אחד ממקורות הנילוס. פרויקט זה עשוי להוביל לפגיעה בזרימת המים לנהר במצרים, מה שמגביר את החשש לעלייה ניכרת באחוזי האבטלה במדינה (כ-20% מתושבי מצרים מועסקים בענף החקלאות), ירידה ביכולת ייצור המזון המצרית, פגיעה ביכולת אספקת החשמל וירידה של מיליארדי דולרים בתמ"ג המצרי. מצב זה יצריך רכש של מוצרים ממדינות זרות, יגדיל את החוב של מצרים ויעמיק את המשבר הכלכלי שבו היא נתונה.

נוסף על כך, א-סיסי מקדם פרויקטים כלכליים גרנדיוזיים שעולים לאזרחי המדינה מיליארדי דולרים. בשנים הקרובות מצרים צפויה להמשיך ולהשקיע בפרויקטים אלו, שידרשו הלוואות נוספות והגדלת החובות שבהם מצרים נתונה. בין פרויקטים אלו אפשר למנות כמה פרויקטים מרכזיים. הפרויקט הראשון הוא הקמת אזור "נילוס דלתא" החדש, שמטרתו להרחיב את השטח החקלאי במצרים לאור קצב גידול האוכלוסייה הגבוה במדינה. מצרים מקווה שלאחר השלמת הרחבת אזור ה"נילוס דלתא" היא תוכל לייצר כמויות גדולות יותר של מזון בעצמה ולהפחית את היקף התשלום עבורו, לצד יצירת מקומות תעסוקה חדשים למיליוני אזרחים.

עיר חדשה בין קהיר לסואץ

פרויקט נוסף הוא הקמת העיר המנהלית החדשה (The New Administrative City), עיר בירה חדשה ומתקדמת שנבנית בין קהיר (הבירה הנוכחית) לסואץ, ואמורה להתפרס על שטח של כ-725 קמ"ר ולאכלס מיליוני תושבים. עלות הפרויקט מוערכת בכ-58 מיליארד דולר, ולצידה נבנות עוד כ-14 ערים חדשות ברחבי מצרים. למרות השלמת חלקים נרחבים מהפרויקט, הוא אינו מאוכלס, והצפי הוא כי עד סוף שנת 2024 יעברו להתגורר בעיר כ-10 אלף משפחות.

במקביל, א-סיסי מקדם הקמת עיר חוף חדשה בשטח של 170 קמ"ר, שאמורה להכיל מבני מגורים חדשים, מלונות, אטרקציות תיירותיות, בתי חולים, אוניברסיטאות ומבנים נוספים במטרה למשוך תיירות, השקעות ומטבע חוץ לכלכלת המדינה. לצורך הקמת העיר חתמה מצרים בפברואר 2024 על הסכם עם איחוד האמירויות שיממנו את הפרויקט בעלות של 35 מיליארד דולר. מצרים מצפה כי כלל ההשקעות שיגיעו מהפרויקט יעמדו על לפחות 150 מיליארד דולר.

בעיה נוספת בכלכלה המצרית היא משבר חוב, שבמסגרתה החוב החיצוני של מצרים עומד על מעל ל-165 מיליארד דולר. בשנה הפיסקלית 2023–2024 כ-56% מההוצאות בתקציב מיועדות להחזרת הלוואות עבר וריביות וכ-49% מהכנסות הממשלה הצפויות מגיעות מהלוואות. המצב שנוצר הוא שמצרים לוקחת הלוואות בהיקפים נרחבים בשביל להחזיר הלוואות עבר ובעצם רק מעמיקה את המשבר שבו היא נמצאת. לאור משבר זה, מצרים הגיעה בדצמבר 2022להסכם עם קרן המטבע העולמית (IMF), שבמסגרתו היא תקבל הלוואה בשווי 3 מיליארד דולר בתמורה להתחייבות לביצוע תוכנית הכוללת רפורמות ושינויים בכלכלה.

למרות בעיות בביצוע ההסכם מהצד המצרי, במרץ 2024 הסכימה ה-IMF להרחיב את ההלוואה ב-5 מיליארד דולר נוספים, תוך הגעה לפשרה בנוגע לביצוע התוכנית, שכוללת ארבע נקודות עיקריות: החלפה למערכת גמישה לקביעת שער החליפין, הידוק המדיניות המוניטרית והפיסקלית, הגנה על התקציב שמיועד לשמירה על משקי בית פגיעים ואיזון היחס בין המגזר הציבורי למגזר הפרטי.

היחסים הכלכליים עם ישראל

במקביל למשברים הכלכליים הפוקדים את מצרים, ישראל מנהלת עימה מסחר באופן רציף יחסית, המהווה "נקודת אור" מסוימת במצבה הכלכלי של המדינה: נקודה חיובית אחת שמהווה ישראל לכלכלה המצרית היא התיירות הישראלית. תיירים רבים מגיעים מישראל למצרים, בעיקר לסיני, ומסייעים לענף התיירות המצרי. חשוב לציין כי מאז תחילת המלחמה היקף התיירים הישראלים במצרים פחת בצורה משמעותית מאוד.

כמו כן, היקף המסחר בין המדינות עומד על מאות מיליוני דולרים בשנה. בהמשך לכך מתקיימות פגישות ומשלחות להרחבת שיתוף הפעולה הכלכלי בין המדינות ואף עברה תוכנית להגדלת המסחר בין המדינות לכ-700 מיליון דולר בתוך שנים ספורות (לאחר שבשנת 2021 עמד המסחר בין המדינות, ללא יצוא הגז, על כ-330 מיליון דולר).

נקודת האור העיקרית ביחסים הכלכליים בין המדינות היא יצוא גז מישראל למצרים, ההיבט המרכזי ביותר של היחסים הכלכליים בין המדינות. על פי ההסכם שנחתם ב-2018, ישראל תספק למצרים גז בשווי של 15 מיליארד דולר לאורך תקופה של עשר שנים. גז זה משמש ברובו לאספקת צורכי האנרגיה של מצרים אך חלקו מיוצא לאירופה, לאחר שעבר במתקני ההנזלה המצריים, ומשמש מקור הכנסה לקופת המדינה.

בהמשך לכך, בשנת 2022 נחתם הסכם נוסף להרחבת היקף הגז המיוצא מישראל. כמו כן, בשנת 2023 הפעילה מצרים לחצים על ישראל להגדיל את יצוא הגז. בתחילת המלחמה נפגעה אספקת הגז מישראל ובמצרים נשמעו תלונות על ריבוי של הפסקות חשמל ופגיעה בהכנסות מיצוא גז מונזל (LNG). למרות זאת, ישראל המשיכה לעמוד בהתחייבויות שלה ובפברואר 2024 אף הודיעו השותפות במאגר הגז "תמר" על הגדלת היקף הגז המיוצא למצרים החל מ-2025. לאור זאת, אפשר להעריך כי מהלך זה יעמיק את התלות המצרית בגז הישראלי.

לסיכום, במסגרת המציאות הקיימת, מצרים נתונה במשבר כלכלי נרחב, שאינו צפוי להסתיים בשנים הקרובות. נוסף לכך, מאז תחילת המלחמה מצרים נוקטת מעשים ורטוריקה שאינם תואמים את האינטרסים הישראליים. לאור זאת ישראל יכולה, ואף צריכה, להשתמש במנופי הלחץ שלה (יצוא הגז הישראלי למצרים, קשריה עם ארה"ב ויחסיה הדיפלומטיים עם אתיופיה) על מנת לקדם את האינטרסים הישראליים במלחמה (כיבוש רפיח, מיטוט חמאס, השבת החטופים ושליטה בציר פילדלפי) ולהוביל לתמיכה מצרית בהם, תוך סיוע לכלכלה המצרית.

מאמר זה פורסם במקור בYnetnews

הכתוב הוא על דעת המחבר בלבד ואינו משקף בהכרח את עמדת התנועה

הפוסט כיצד יכול המשבר הכלכלי במצרים לקדם את האינטרסים הישראליים? הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

בשבועות האחרונים אנו עדים לשינוי מגמה במלחמת "חרבות ברזל", שקיבל ביטוי גם בהצעתו של ראש הממשלה לשנות את שמה ל"מלחמת התקומה". ישראל הצליחה לפגוע בצורה נרחבת במה שנתפס כאיום העיקרי עליה – חזבאללה, לצד פגיעה משמעותית בחמאס. שינוי זה הגיע לאור נקיטת יוזמה ישראלית שנועדה להגיע להכרעה בזירה הצפונית, בניגוד לזירה העזתית שבה היא פעלה בעיקר כמגיבה. הדבר מוכיח כי במידה שישראל פועלת בהחלטיות, נחישות וללא פחד לבצע פעולות התקפיות שמטרתם הכרעה, היא מצליחה להגיע לתוצאות.

בהמשך לכך, בתנאים הנכונים ארגוני הטרור יישארו חלשים ואף יתפרקו, הציר השיעי יחדל מלהתקיים, איראן תאבד את תוכנית הגרעין, המשילות תחזור ליהודה ושומרון והסכמי שלום נוספים ייחתמו עם מדינות המפרץ ובראשן סעודיה. במצב שכזה גבולות הארץ יוכלו לשקוט לשנים רבות והחברה הישראלית תוכל להתרכז בריפוי פצעיה הפנימיים. כיום אנחנו נמצאים בנקודה שממנה אפשר להוביל לשינוי המיוחל, שינוי שבסופו נזכה לראות מזרח תיכון חדש. אומנם לא כזה שבו אין סכנות למדינת ישראל, אך הרבה יותר בטוח מזה הנוכחי.

איראן

מיגור האיום האיראני הוא פסגת השאיפות של ישראל במזרח התיכון. המדינה שמממנת את ארגוני הטרור באזור, אחראית על מיסוד הציר השיעי וחותרת לנשק גרעיני מהווה את האיום הגדול הנשקף למדינה ולתושביה. פגיעה אנושה במרדף האיראני אחרי הגרעין, במטרות צבאיות ובתשתיות נפט החיוניות לכלכלת המדינה תסייע בשינוי מאזן הכוחות באזור. לא מן הנמנע כי מתנגדי המשטר באיראן יקבלו זריקת מרץ לביצוע הפיכה במידה שיראו כי ח'אמנהאי ובאי כוחו נחלשו בצורה משמעותית, מהלך שישראל תשמח כי יקרה. בכל אחד מהתרחישים היכולת להעביר כסף ואמל"ח לשלוחים השונים תיפגע באופן נרחב ובכך תערער על היכולת שלהם לשרוד לאורך זמן רב, בפרט חזבאללה וחמאס. שבירת איראן שווה לחותמת סופית על ניצחון ישראלי מוחץ, במלחמה שהחלה במתקפת טרור רצחנית שתפסה את החברה הישראלית בשעת משבר.

עזה

כבר מעל לשנה שישראל מנהלת מלחמה ברצועת עזה. ישראל הצליחה לפגוע בחלק נכבד משדרת הפיקוד של חמאס ושל ארגוני הטרור הנוספים ברצועה, לסכל מספר רב מהפעילים והגדודים של חמאס ולהשמיד מנהרות רבות וחלק נכבד ממלאי האמל"ח. עדות לכך היא הפיחות המשמעותי בירי הרקטות מעזה. נוסף על כך, ישראל כבשה מחדש את ציר פילדלפי והקימה ציר ("ציר נצרים") המבתר את הרצועה לשני חלקים. המשך הלחימה ברצועה ויצירת התנאים הנכונים יסייעו להגעה למתווה שבסיומו רצועת עזה מפורזת מנשק, ישראל שולטת בכל הגבולות וחמאס כבר לא שולט בשטח. מובן שכחלק מכך ישראל תחזיר את החטופים. מצב שכזה, תוך אכיפה עקבית של ההסדר שייקבע, ימנע התעצמות באזור הדרום ויוביל לשקט בנגב.

יו"ש

מזירה זאת יצאו לא מעט פיגועי טרור לאורך השנים. לאורך המלחמה וגם לפניה ביצעה ישראל מעצרים וסיכול תשתיות טרור. ישראל צריכה להמשיך במאבק בתשתיות הטרור, השמדתן, מניעת הברחות מצד ירדן (תוך לחץ על המדינה) ומניעת התבססות בשטחים השונים המהווים סכנה למרבית תושבי המדינה ולאתרים אסטרטגיים. המאבק בשאר הזירות יסייע גם בזירה זאת, שכן פגיעה בארגוני הטרור השונים תפחית את מימון ארגוני הטרור ביהודה ושומרון, את הברחות הנשקים ואת המוטיבציה והאמונה כי מאבק חמוש במדינת ישראל יכול להוביל להשמדתה. נוסף על כך, ישראל צריכה למצוא פתרון ארוך טווח בזירה – בין אם בדמות החלת ריבונות על גושי ההתיישבות ואזורים החיוניים לביטחון המדינה ובין אם בדמות מחשבה על היום שאחרי אבו-מאזן. במסגרת זאת, ישראל צריכה למצוא מנגנוני משילות עצמאיים לתושבים הערבים באזור, שיהיו חסרי נשק ויעבדו בשיתוף פעולה עם ישראל.

לבנון

לאור חיסולי הבכירים לאורך המלחמה, שהתגברו בשבועות האחרונים ושיאם בחיסולו של נצראללה, דרך פיצוץ הביפרים ומכשירי הקשר, השמדת מרבית מאגר הרקטות והטילים של הארגון והכניסה הקרקעית ללבנון, אפשר לומר שחזבאללה סופג מכות קשות. המשך המאבק בחזבאללה, תוך נקיטת פעולות מכריעות, הוא הכרחי ואסור להפסיקו עד שלא יוסכם על מתווה שבו יפונה דרום לבנון ממיליציות חמושות, וממשלת לבנון תקבל אחריות על המדינה ועל ההתעצמות בשטחה. כמו כן, במסגרת ההסכם תהיה לישראל היכולת לבצע פעולות בט"ש שיבטיחו את פירוז דרום לבנון ואת ביטחונם של תושבי הצפון וחזרתם לביתם.

סוריה

לאורך השנים ניהלה ישראל פעילויות מב"מ בשטחה של סוריה, מבלי שיש למדינה יכולת להגיב ולמנוע אותן. פעילויות אלו הגיעו מכיוון שאיראן השתמשה ועדיין משתמשת במדינה כאמצעי לאיים על מדינת ישראל ולחמש את חזבאללה וארגוני טרור נוספים, באופן שהופך אותה במידה מסוימת ל"מדינת בובה" של איראן. הבהרה למשטר הסורי ולאסד כי ביכולתו להתנגד להשתלטות האיראנית במדינה, תוך הבטחות לסיוע מצד המערב והיגמלות מהסיוע הרוסי והאיראני, תסייע לבצע שבירה היסטורית של הציר השיעי שהוקם במזרח התיכון. כיום הצבא הסורי אינו מהווה איום על מדינת ישראל, אך לא מן הנמנע כי ביכולתו להתנגד לפעילויות הטרור בשטחו בהינתן התמריצים וההבנה כי המשך המצב הקיים פוגע בו. בעתיד גם אפשרי כי הסכם שלום היסטורי (מפוכח ולא נאיבי) ייחתם בין ישראל וסוריה.

עיראק

כהמשך לשבירת הציר השיעי, חיזוק הממשלה העיראקית, תוך שימוש בכוחות האמריקאיים במדינה (שאמורים לסגת עד שנת 2026), יוכל לסייע במלחמה נגד המיליציות השיעיות בעיראק. מיליציות אלו לוקחות חלק פעיל במלחמה ויורות לאורך המלחמה כטב"מים וטילים על מדינת ישראל, במטרה לפגוע בחיי האזרחים והעורף במדינה. הצעת הצעות שיגמלו גם אותה מהתלות באיראן, כמו אספקת חשמל וגז, יוכלו להוביל לעיראק עצמאית שנלחמת במיליציות שקמו במדינה.

מדינות המפרץ

כמו ישראל, גם מדינות המפרץ השונות חוששות מהפעילות האיראנית באזור ומהשאיפה של איראן להשיג נשק גרעיני. מאבק עיקש של המדינה בכוחות הללו, תוך הבהרה שלא נוותר בקלות לאיראן, יוביל להבנה בקרב מדינות המפרץ, ובראשן סעודיה, כי ישראל היא הכוח שעליו צריך "להמר". מהלך זה יוביל לחיזוק הקשרים בין המדינות שעימן חתמנו על "הסכמי אברהם" (איחוד האמירויות, בחריין), ולהסכמים חדשים עם מדינות המפרץ ובראשם נורמליזציה עם סעודיה, שתשבור את הקונצנזוס האזורי באופן סופי לגבי הקמת מדינה פלסטינית ביהודה ושומרון שתסכן את חייהם של תושבי מדינת ישראל.

עתיד ורוד-דהוי: סיכום ומסקנות

מזרח תיכון שכזה אומנם נראה רחוק, אך כפי אמר משה רבנו על התורה: "כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו" (דברים ל, יד). בתקווה ובאמונה כי הדבר אפשרי, תוך נקיטת הצעדים הנכונים, ביוזמה, בנחישות ועם רצון להכריע, לצד קיום מחשבה אסטרטגית על המזרח התיכון שאותו אנחנו רוצים להשיג, בכוחנו להשיג את אותו חזון שאנחנו מדמיינים. מובן כי למרות זאת עלינו תמיד לפקוח עין בפני הסכנה וכי כוחות חדשים ייכנסו לריק שייווצר באזור. ייתכן כי מצרים, תורכיה ומדינות נוספות ינסו לפגוע בישראל אף הן, אולם הוכחה לעצמנו ולעמי האזור כי לא נוותר בקלות, כי מדינת ישראל פה כדי להשאר, תיסוך רוח חדשה בעם ותוביל ליראה בקרב מדינות האזור. בתפילה שיתקיים מה שנוהגים לומר בכל קבלת שבת: "והיו למשיסה שוסיך ורחקו כל מבלעיך".

הפוסט ההזדמנות הישראלית לעצב "מזרח תיכון חדש" הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

מזכ"ל האו"ם, אנטוניו גוטרש, נשא נאום במלאת שנה לטבח ה-7 באוקטובר בישראל. אף על פי שהשמיע קריאה חזקה לגינוי חמאס, הוא לא קרא לארגונו להכיר בחמאס כארגון טרור או לגנות את המערכה הרב-חזיתית של איראן נגד מדינת היהודים. גוטרש גם לא התייחס למתקפה חסרת-התקדים שמנהלים הוא וארגונו נגד ישראל במהלך השנה האחרונה.

להלן יובא נאום חלופי, שאותו גוטרש עודנו יכול לשאת אם יבחר בכך. ההחלטה בידיו.

***

נציגים נכבדים,

חלפה שנה מאז הטבח המזוויע והבלתי אנושי שביצעה חמאס, בת חסותה של איראן, בישראלים חפים מפשע ב-7 באוקטובר, ומאז תחילת המערכה הרב-חזיתית של איראן כנגד ישראל. בכאב רב אני נאלץ לומר, כי האו"ם כשל עד כה בנקיטת הצעד הבסיסי ביותר, כאשר בחר שלא לגנות את הזוועות שהתרחשו. על הארגון לדחות מכול וכול את הסבל האנושי שנגרם על ידי אויבי האנושות, ואין בכך כדי לצדד במי מהצדדים בעימות.

במהלך השנה החולפת ערכתי 37 נסיעות עבודה ברחבי העולם מתוקף תפקידי כמזכ"ל האו"ם. מחויבותי הבלתי מעורערת לקהילה הבינלאומית, שהפקידה בידיי שליחות קדושה זו, היא לשמש מתווך הוגן ולהתעקש על ערכי יסוד שכולנו חולקים. לאור זאת, נסעתי לכל היבשות בעולם – למעט אוסטרליה ואנטארקטיקה – ומעל לכול, נסעתי למזרח התיכון בניסיון לקרב בין חלקי העולם. למרות זאת, צר לי להודיעכם שהעדפתי לדלג על ישראל, חרף העובדה שחברה ותיקה זו באו"ם נפלה קורבן למתקפת הטרור הקטלנית ביותר שחוותה מעולם.

יחד עם זאת, טרחתי לדבר שוב ושוב אל הישראלים, במקום לדבר איתם. לא ויתרתי על אף סופרלטיב בבואי להאשים את ישראל, מיהרתי "להזדעזע" מהתקיפות האוויריות של ישראל נגד מעוזי חמאס, וקראתי להימנע מ"קטסטרופה הומניטרית" בעזה. סמזכ"ל האו"ם, וכן ועדה שמיניתי, האשימו את ישראל בביצוע "פשעי מלחמה"; השליחה שלי למזרח התיכון טענה שלישראל "אין זכות להגן על עצמה"; והארגון שבראשו אני עומד, האומות המאוחדות, עומד בסירובו להגדיר את חמאס כארגון טרור. אני עצמי הפעלתי לראשונה מאז כניסתי לתפקיד, ובפעם הרביעית בלבד בהיסטוריה, את סעיף 99, בעודי מביע דאגה ביחס למצב ההומניטרי בעזה. יחד עם זאת, לא הצלחתי להסביר מדוע עזה חשובה יותר מתימן, שם נספרו כבר 400,000 מתים מרעב, מסוריה, מאוקראינה, ממלחמות הסמים במקסיקו, מאפגניסטן, או מכל מקום אחר שמשווע למעט יותר מתגובה בינלאומית רפה.

"גיניתי את ישראל ללא כל ראיות"

שוב ושוב גיניתי את ישראל והאשמתי אותה בכל פשע אפשרי, החל מהרעבה בזדון וכלה ברצח עם, וכל זאת ללא כל ראיות פרט לנתונים המוטים של חמאס ("משרד הבריאות של עזה"), תוך התעלמות מלמעלה ממיליון משאיות סיוע הומניטרי שנכנסו לרצועה לאורך השנה האחרונה. למרות זאת, כאשר איראן שיגרה 181 טילים בליסטיים לעבר ערי ישראל, אפילו לא הזכרתי את משטר האייתולות בשמו, והסתפקתי בהתייחסות כללית ל"הסלמה במזרח התיכון", משל דיברתי על מזג האוויר.

עליי להודות, כי במסגרת תפקידי כמזכ"ל האו"ם המשכתי את מסורת ההטיה האנטי-ישראלית של הארגון. כבר ב-19 באוקטובר 2023, עוד לפני שחיילי צה"ל נכנסו לעזה, ביקרתי במצרים והאשמתי את ישראל ב"הרעבת" פלסטינים בעזה. "זה למעלה משבועיים תושבי עזה לא קיבלו משלוחי דלק, מזון, מים, תרופות ומוצרים חיוניים אחרים"; כך הצהרתי בנמל התעופה של אל-עריש, בדיוק כאשר מאחוריי נחת מטוס מטען מדגם בואינג 747, כשהוא נושא 65 טון של סיוע הומניטרי בדרכו לעזה.

חמקה ממני, אולי בכוונה, העובדה שמאז ה-7 באוקטובר נשארה ישראל המדינה היחידה בעולם שמספקת לאויביה אוכל ודלק בזמן מלחמה, תוך סיכון משמעותי לחייליה: למעלה מ-60,000 משאיות ומשלוחים מוטסים העבירו יותר ממיליון טונות של סיוע הומניטרי לתוך הרצועה, וסיפקו 3,400 קלוריות ליום לכל תושב בעזה. מדיניות זו ממשיכה להיחשב למאוד לא פופולרית בקרב הציבור הישראלי, בזמן שחטופים ממשיכים להיות מוחזקים בתנאים לא אנושיים בעזה. ישראל אפשרה זאת וסייעה לכך למרות אינדיקציות ברורות לכך שחמאס עושה בחלק גדול מהסיוע ההומניטרי שימוש לטובתו.

חזרתי למצרים בחודש מרץ, תוך שאני שוב מדלג באופן בוטה על ישראל. אבל מה שלא דילגתי עליו היה סופרלטיבים מגוונים, כאשר טענתי ש"העובדה שפלסטינים בעזה מציינים את הרמדאן בשעה שפצצות ישראליות ממשיכות ליפול, כדורים ישראליים ממשיכים לשרוק, ומכשולים רבים ממשיכים לעמוד בפני הסיוע ההומניטרי" היא "מפלצתית". הגם שכך, לא העליתי כל דרישה בפני מצרים, המדינה שאירחה אותי, להפסיק לחסום בריחת פליטים פלסטינים לשטחה, או להפסיק לחסום את הסיוע ההומניטרי, לאור העובדה שהיא חולקת גבול משותף עם עזה. נשיא מצרים א-סיסי אף גידר מובלעת במטרה לחסום נהירת פליטים במקרה שהגבול ייפרץ באזור רפיח. לעולם לא הייתי מסכים למצב דומה אילו מולדובה, פולין או רומניה היו מונעות בריחת פליטים אוקראינים מאזור מלחמה.

"דיסאינפורמציה הפכה לנורמה"

נוסף על כך, כשלתי להכיר בעובדה שסוכנויות האו"ם שיתפו פעולה באופן אקטיבי עם חמאס. אונר"א סייעה לרצח ישראלים; מוריה השתתפו בטבח ה-7 באוקטובר והחזיקו בחטופים, ולמעלה מ-400 מעובדיה משתייכים לגדודי עז א-דין אל-קסאם של חמאס. הדבר לא עצר בעדי מלטעון ש"188 עובדי או"ם" נהרגו בעזה, ולזעוק ש"הזוועה חייבת להיפסק", תוך התעלמות מהטריק הישן ביותר בספר ההוראות של חמאס – רישום מחבלים כעובדי או"ם.

סוכנות נוספת של הארגון בראשותי, משרד האו"ם לתיאום עניינים הומניטריים, ממשיכה לטייח דיסאינפורמציה של חמאס. מספרים מסודרים היטב בגרפים ובאינפוגרפיקה הראו כיצד 42,000 פלסטינים נהרגו לכאורה בעזה, בהתבסס על נתונים מזויפים שסופקו על ידי "משרד הבריאות של עזה" של חמאס, ו"דיווחים תקשורתיים שונים". חזרתי על הנתונים הללו, תוך שאני מתיימר להתריע מפני "נזק גלובלי חמור" שנגרם על ידי סוגים אחרים של דיסאינפורמציה. מוחים אלימים רבים חסמו את כניסתם של סטודנטים יהודים לקמפוסים ותקפו יהודים ברחובות ברחבי העולם בהתבסס על טענות הכזב הללו. אגב, האו"ם בראשותי כבר חתך בחצי את המספרים שצויינו באותן טענות.

מאז שהתחלתי למלא את תפקיד המזכ"ל, דיסאינפורמציה הפכה לנורמה – הגם שרק כאשר מדובר בישראל. 35 פלסטינים מעולם לא נהרגו בבית ספר של אונר"א כתוצאה מתקיפה אווירית ישראלית ב-6 ביוני, אך סוכנות הידיעות של האו"ם בראשותי מיהרה לדווח שהדבר דווקא קרה, והדובר שלי, סטפן דוג'אריק, טען שהתקרית הייתה "דוגמה נוראה נוספת למחיר שאזרחים משלמים" בעזה. מאוחר יותר גיליתי ש-17 חמושים של חמאס הפכו את המתחם לאתר צבאי, דבר אשר הופך את המתחם למטרה לגיטימית על פי החוק הבינלאומי – ולא היה שם ולו הרוג אזרחי אחד. 500 פלסטינים מעולם לא נהרגו בבית החולים הערבי אל-אחלי בעזה ב-17 באוקטובר, אך אני הזדרזתי להכריז עד כמה אני "מזועזע" ו"בהלם" מהתקרית. אילו הייתי ממתין לעובדות, הייתי נוכח לדעת שמדובר בעוד פייק ניוז מבית היוצר של חמאס. במציאות, שיגור כושל של רקטה על ידי הג'האד האסלאמי הפלסטיני גרם לנפילת הרקטה במגרש החניה של בית החולים, ולשריפה של כמה מכוניות.

ישראל לא נכללה בדו"ח האו"ם על אלימות מינית, למרות עדויות רבות לגבי ביצוע פשעים כאלה על ידי חמאס ב-7 באוקטובר. זאת, בעוד אנו מטיחים בישראל האשמות שווא לגבי ביצוע פשעים מיניים נגד פלסטינים ללא בדל של ראיה ורק למען יצירת איזון מזויף.

בשונה מהתמקדותי בישראל, מעולם לא העליתי כל טענה בעלת משמעות לגבי איראן על כך שהיא מממנת טרור, מפתחת נשק גרעיני באופן בלתי חוקי וקוראת בפומבי להשמדתה של ישראל, תוך הפרת כל מחויבויותיה הבינלאומיות כמעט. המשטר האיראני הסית לביצוע טבח ה-7 באוקטובר וממשיך לזרוע הרס בכל רחבי האזור והעולם. הזכרתי את איראן רק כאשר חלקתי כבוד לנשיאה הידוע לשמצה ראיסי במסגרת ביקור מיוחד שערכתי בטהראן כדי להשתתף באבל על מותו של רוצח המונים, ששם את החוק הבינלאומי ללעג ולקלס, כמו גם את זכויות המיעוטים החשובות לי כל כך.

"איני גאה בהישגיי בשנה החולפת"

באופן כללי, אינני יכול לומר שאני גאה בהישגיי בשנה החולפת. במקום למתוח ביקורת חריפה על ישראל בהסתמך על מספרים מוטים ודיווחים חלקיים, או לגלות אמפתיה מזויפת לקורבנות ישראלים (כפי שעשיתי בנאומי המפורסם זמן קצר לאחר הטבח, שבו אמרתי שהוא "לא קרה בתוך חלל ריק"), הייתי אמור לגייס את הקהילה הבינלאומית לפעולה נגד האיומים הברורים שמופנים כיום נגד המדינה היהודית היחידה.

בעוד ישראל מנהלת מלחמת קיום ונתונה להתקפות במספר זירות במקביל, לא עמדתי במחויבותי לפעול להגנתה. אני עומד בראש הארגון, שעל פי אחד מקודמיי בתפקיד, קופי ענאן, נעשה בו "שימוש לרעה דרך קבע במטרה להשמיץ את המדינה היהודית, ובתוך כך לפגוע בגוף העולמי עצמו ובערכים האוניברסליים שלו". 85% מהחלטות העצרת הכללית של האו"ם העוסקות במדינה ספציפית, מתייחסות לישראל. זאת ועוד, סעיף 7 הידוע לשמצה של מועצת זכויות האדם של האו"ם עוסק רק בישראל ללא כל סיבה נראית לעין. אין אף מדינה אחרת שנמצאת תחת איום קיומי, ולמרות זאת מותקפת בצורה כזו על ידי הקהילה הבינלאומית.

אם נחזור למקום שבו התחלתי, אודה ולא אבוש: אכן ביקרתי בישראל במהלך הקדנציה שלי, אם כי לא בשנה האחרונה, אלא ב-2017. במהלך הביקור סיירתי במוזיאון "יד ושם" והדגשתי בנאומי את מחויבותי למלחמה באנטישמיות. לצערי, עליי לציין כי לא עמדתי בהבטחתי זו. בהמשך הביקור הגעתי לקיבוץ נחל עוז שעל גבול רצועת עזה, ו"שמעתי מהם על חששותיהם ממטחי הרקטות של חמאס וגם מפלישה דרך מנהרות". שיבחתי את משאלת ליבם של התושבים "לראות פלסטינים וישראלים חיים יחדיו בשלום ושלווה". לאחר מכן סיירתי במנהרה התקפית שחצתה את הגבול לתוך ישראל. לא הצלחתי להעריך אז, כיצד יתפתחו הדברים ויגיעו לכדי טבח עצום ממדים של 1,200 ישראלים חפים מפשע, ובהם 16 חברי קיבוץ נחל עוז, שממנו נחטפו גם שמונה תושבים.

ברור לי כי הקדנציה שלי כמזכ"ל האו"ם תירשם בהיסטוריה כמבישה במיוחד, לא רק מבחינת יחס הארגון לישראל, אלא לכל אומה השואפת לחופש. אולם כעת ניצבת בפנינו הזדמנות לתיקון. קמפיין הטרור, האונס והחטיפה של איראן חייב להיפסק. אין להפעיל לחצים על ישראל להסכים להפסקת אש, אלא לעודד אותה לעשות צדק עם אויבי האנושות המתועבים ביותר. כולנו צריכים להעריך את גבורתם של לוחמי צה"ל, המסכנים את חייהם לא רק למען הגנת ישראל, אלא גם למען כל אזרחי העולם החופשי. מדינת ישראל הצליחה לתעל סבל בל יתואר לכדי מימוש הגורל האנושי ברוח עמה ובאמונה היהודית האיתנה בטוב מוחלט. על כך שנכשלתי לעמוד במחויבותי, אני מבקש סליחה מישראל ומחבריי היהודים ברחבי העולם. מי ייתן ונוכל למנף את המלחמה הזו לחיסול הרשע ולא לפיוסו, תוך שאנו מחזקים את ישראל במקום להפנות לה את עורף.

תודה.

מאמר זה פורסם במקור בYnetnews

הפוסט הנאום שמזכ"ל האו"ם גוטרש לא נשא ב-7 באוקטובר הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

לאחר חיסולו של יחיא סינוואר חמאס נמצא בהלם עמוק ומנסה להתאושש כדי לבחור מנהיג חדש לארגון. חיסולו של סינוואר נתפס כחיסול משמעותי הרבה יותר מחיסולו של אסמאעיל הנייה, ואף יותר מחיסולו של אחמד יאסין ב-2004. הסיבה לכך נעוצה בעובדה כי הנהגת חמאס חלוקה בין "הציר האיראני-שיעי" לבין "הציר הסוני". פילוג נוסף נרשם בין "חמאס חו"ל" לבין "חמאס עזה".

לאחר חיסולו של אסמאעיל הנייה ביולי, כאשר נדמה היה כי ח'אלד משעל ייכנס לנעליו של הנייה ויוחזר לתפקידו הקודם כראש הלשכה המדינית של חמאס, התנגדו איראן וסינוואר נחרצות למהלך כזה. ח'אלד משעל ידוע כמנהיג "הציר הסוני" המובהק בחמאס, המקורב לקטר ולטורקיה ומצדד בהן.

מהן ההשלכות של חיסול סינוואר על ארגון הטרור הרצחני?

הנהגת חמאס מנסה לבחור מנהיג חדש כדי להמשיך את המלחמה נגד ישראל. חיסולו של סינוואר הוא מכה אנושה לארגון, אך ההערכות הן כי הארגון לא ייעלם לחלוטין וייתכן שאף ישתקם מחדש. אחת מן ההערכות המרכזיות במערכת הביטחון בישראל היא כי מרכז הכובד של קבלת ההחלטות יעבור מהנהגת חמאס בעזה בחזרה להנהגת חמאס בחו"ל, וכי המנהיג שיחליף את סינוואר עתיד להיבחר מהקבוצה הזאת.

קרב הירושה מתנהל בקדחתנות, כאשר גם להנהגת חמאס בעזה יש "קלף חזק", מכיוון שמי שמוביל את חמאס כרגע ברצועת עזה, מנהל את הלחימה מול ישראל ומחזיק בחטופים הישראלים הוא מחמד סינוואר, אחיו של יחיא סינוואר. יחד עימו נמצא גם מחמד שבאנה, מפקד חטיבת רפיח בארגון.

צמרת חמאס מפולגת עתה והקרב מאחורי הקלעים מתנהל בין המועמדים המזוהים עם איראן לאלה המזוהים עם תנועת "האחים המוסלמים", תנועת האם של ארגון חמאס. איראן, כך נראה, תעשה כל שתוכל כדי להשאיר את חמאס כארגון פרוקסי שלה. ראוי להדגיש כי חמאס אינו ארגון פרוקסי טבעי של איראן, מאחר שמדובר בארגון סוני, תוצר של "האחים המוסלמים" – אך, גם לו וגם לאיראנים יש אינטרס משותף והוא חיסולה של מדינת ישראל.

הטוענים לכתר: מי עשוי להחליף את יחיא סינוואר?

אנשי "הציר השיעי", תומכי איראן:

1. ח'ליל אל-חיה, מי שהיה יד ימינו של יחיא סינוואר והודיע את ההודעה הרשמית מטעם הארגון על חיסולו. אל-חיה יושב בקטר, ומרכז, כחלק מהנהגת חמאס חו"ל, את המשא ומתן העקיף מול ישראל על עסקאות שחרור החטופים. אל-חיה מזוהה מאוד עם האגף האיראני בחמאס ואף נפגש באיסטנבול עם שר החוץ האיראני, עבאס עראקצ'י, יחד עם יו"ר מועצת השורא של הארגון, מחמד דרוויש, לאחר חיסולו של יחיא סינוואר.
2. מחמד דרוויש, ראש מועצת השורא של תנועת חמאס, המזוהה אף הוא עם האגף האיראני בחמאס.
3. מחמד סינוואר, מי שיזם את חטיפתו של גלעד שליט ב-2006, נתמך על ידי איראן, מחזיק בחטופים הישראלים ומנהל את המלחמה מול ישראל ברצועת עזה.

אנשי "הציר הסוני", תומכי "האחים המוסלמים:"

1. ח'אלד משעל, ראש חמאס חו"ל, שימש בעבר ראש הלשכה המדינית של חמאס, מקורב לקטר ולטורקיה וגם לפקיסטן, מזוהה עם תנועת "האחים המוסלמים" העולמית ומסוכסך עם איראן. האיראנים לא שכחו לו את ההתבטאויות שלו בעבר ואת קרבתו לעולם הסוני. משעל אף הרחיק לכת לאחרונה בהתבטאויותיו, בעת ריאיון, כי איראן היא זו שעומדת מאחורי חיסולו של אסמאעיל הנייה.
2. מוסא אבו מרזוק,שימש בעבר ראש הלשכה המדינית של חמאס ומזוהה גם הוא עם תנועת "האחים המוסלמים" העולמית. אבו מרזוק מרבה להתבטא לגבי משא ומתן בנושא עסקאות החטופים ומציג את עמדתו של חמאס.

כמה כוח יש למחמד סינוואר?

חיסולו של סינוואר הוא נקודת מפנה חשובה במלחמה ויש בכוחו להכריע את הכף, להכניע את חמאס ולהוציא לפועל עסקת חטופים מחודשת.

עם זאת, ייתכן שמחמד סינוואר, שמקבל גיבוי איראני ולאחרונה גם נבחר לשמש מקבל ההחלטות בכל הנוגע לעסקת החטופים וכנראה גם למפקד בפועל של חמאס בעזה, לא יסכים ללכת לעסקת חטופים כאשר ידה של ישראל על העליונה. מהלך כזה, כך ברור לו, יהווה כניעה של הארגון והודאה בתבוסתו במלחמה.

המינוי האחרון של מחמד סינוואר אינו אומר שהוא נבחר למנהיג הארגון הכולל גם את חמאס חו"ל, אך מקנה לו מעמד רב וסיכויים גבוהים בבורסת השמות להחליף את יחיא סינוואר בהנהגת ארגון הטרור.

במצב כזה, ייתכן שמוחמד סינוואר ימשיך את הקו שאותו התווה אחיו, יחיא סינוואר, שהחליט לפני חיסולו על חידוש פיגועי ההתאבדות בתוך ישראל. כמו כן, נראה כי מצידה של הזרוע הצבאית של חמאס בעזה יש תקווה להסלמה נוספת בין ישראל לאיראן וחיזבאללה, כדי שהלחץ הצבאי של צה"ל יעבור מעזה לכיוון לבנון או איראן.

מאמר זה פורסם במקור בעיתון מקור ראשון

הכתוב הוא על דעת המחבר בלבד ואינו משקף בהכרח את עמדת התנועה

הפוסט קרב הירושה: השלכות חיסול סינוואר על חמאס ובחירת המנהיג הבא הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

בני סבטי נולד באיראן בתקופה שלפני המהפכה האסלאמית, ולאחריה נמלט משם ועלה לארץ ישראל. בהמשך חייו שירת בתפקידי מחקר באמ"ן, והיה בין מקימי דובר צה"ל בפרסית. כיום הוא חוקר בכיר בנושא איראן, ומנהל הפודקאסט "קולות מאיראן" מטעם מכון המחקר לביטחון לאומי.

סבטי התארח בפודקאסט של תנועת הביטחוניסטים כדי לדבר על הקשר שבין איראן לכוחות הפועלים במלחמת "חרבות ברזל", קשר שחורג לדבריו הרבה מעבר לחימוש ולהנחלת טקטיקות צבאיות.

מלחמת "חרבות ברזל" – תוצאה ישירה של יצוא המהפכה האסלאמית

בשנת 1979 התרחשה באיראן המהפכה האסלאמית שהפכה אותה ממדינה פרו-מערבית יחסית תחת שלטונו של השאה מוחמד רזא פהלווי לרפובליקה אסלאמית-תיאוקרטית טוטליטרית תחת שלטון האייתוללה ח'ומייני.

מחוללי המהפכה ראו בה, מעל לכול, מאבק אידיאולוגי, ולקחו על עצמם להפיץ את מסרי המהפכה גם מחוץ לגבולות איראן. המאמצים לייצא את המהפכה ועקרונותיה נמשכים עד עצם היום.

יצוא המהפכה הוא לא תחום שנמצא בשוליים, אלא עיקרון מוביל במדיניות החוץ האיראנית. מנהיגי איראן הנוכחיים מאמינים שמחובתם להנהיג את התנועה המהפכנית העולמית ולסייע לעמים המוסלמים, שאותם הם תופסים כמדוכאים, להשיג את עצמאותם וזכויותיהם. זו הסיבה העיקרית לכך שאיראן תומכת בארגונים אסלאמיים קיצוניים ובתנועות בדלניות במדינות מוסלמיות שונות.

בגזרה המקומית שלנו, התמיכה הזאת מורגשת בעיקר דרך ארגון הטרור חיזבאללה שפועל בלבנון, ודרך הארגונים חמאס והג'יהאד האסלאמי הפלסטיני שפועלים ברצועת עזה. את התוצאות הקשות של התמיכה האיראנית אנחנו חווים היטב בשנת המלחמה האחרונה. "המלחמה הזאת היא תמצית של אירועים שקרו ברחבי המזרח התיכון בגלל יצוא המהפכה האיראנית", פוסק בני סבטי. "אותן שיטות שיושמו במהלך המהפכה כלפי השאה האיראני, אותה אלימות ששררה ברחובות, נראו גם ב-7 באוקטובר ובמהלך המלחמה".

בין היתר משווה סבטי בין האופן שבו כוחות המהפכה נהגו לחטוף נערים צעירים מהרחובות באיראן לבין האופן שבו מחבלי חמאס חטפו ישראלים במאורעות הקשים של ה-7 באוקטובר. "ארגוני הטרור קיבלו מאיראן לא רק הדרכות על רחפנים ועל פריצות ועל איך לירות טיל או לייצר רקטה – אלא קיבלו ממנה את רוח הדברים", הוא מרחיב. "הרבה פעולות שנעשות בצורה של 'לואו טק' ובצורה של השתלטות כוחנית שבה הצד האלים לא מכיר בצד האחר משקפות את השיטות של המהפכה האסלאמית, וצר לי מאד לראות שזה מתפשט".

התהליך חשוב מהתוצאה – מדיניות ההשפלה האיראנית

מעבר לגילויי האלימות הקשים, האיראנים גם יודעים להשפיל את המתנגדים שלהם, ואף שואבים מכך הנאה. סבטי מספר שהם עשו זאת כבר במהלך המהפכה, כאשר פרצו לבתים וחירבו מקררים בחיפוש אחר בקבוק יין, או כשפרצו למסיבות וניערו צעירים כדי למצוא עליהם קלטות מוזיקה. "האפקט זה לא רק למצוא את הבקבוק יין, האפקט זה להוציא אותך מושפל וחלש כי זה שובר את הרוח שלך", הוא מסביר. "לשבור את הרוח של חשיבה אחרת זה דבר מאוד חשוב במהפכה האיראנית, וזה גם מה שקורה עכשיו עם חמאס וחיזבאללה".

לדברי סבטי, עקרון ההשפלה האיראני הוא שעמד מאחורי החלטת חמאס לצלם ולהפיץ סרטונים אכזריים של הקורבנות שלהם, והוא גם זה שהפעיל את איראן עצמה במתקפת הטילים שהתרחשה באפריל האחרון. באותה מתקפה שוגרו מאדמת איראן כ-350 טילים לכיוון ישראל, אך כמעט כולם יורטו בדרכם, ולא נגרם שום נזק ממשי. מבחינת ישראל, במבחן התוצאה איראן הפסידה, אבל מבחינת איראן היה כאן ניצחון רעיוני גדול. "התהליך בשביל האיראנים יותר חשוב מהתוצאה", אומר סבטי. "התמונה של הטילים האיראניים מעל מסגד אל אקצה, מבחינת איראן, סימלה את הרגע שבו היא כבשה את ישראל".

אם לא נגיע לראש בטהרן לא נסיים את המלחמה

בשנת 334 לפנה"ס פלש אלכסנדר הגדול, מלך מוקדון, לאימפריה הפרסית שהייתה אז האימפריה הגדולה ביותר במזרח התיכון. על אף שצבא האימפריה הפרסית היה גדול פי כמה מהצבא היווני-מוקדוני, הצליח אלכסנדר מוקדון למוטט את האימפריה בתוך שנים ספורות בלבד. הסוד להצלחתו טמון בכך שכבר למן ההתחלה הוא הבין שהאימפריה תיפול ברגע שהמלך דריווש השלישי ייפול – וכך אכן קרה.

במאות השנים שחלפו מאז לא הרבה השתנה בתפיסה האיראנית-פרסית, והכוח הגדול עדיין טמון אצל הבכירים. עם זאת, בשונה מאלכסנדר מוקדון, אנחנו לא תמיד משכילים להבין את החשיבות של חיסול הבכירים ולעיתים טועים לחשוב שמדובר במהלך סמלי בלבד.

בחודשים האחרונים ביצענו מספר חיסולים חשובים, שהתוצאות שלהם כבר נראות בשטח. את החיסול של מוחמד דף, למשל, מתאר סבטי כ"ניתוק אחת מרגלי השולחן של חמאס". לדבריו, צריך להמשיך ולערער את השולחן כמה שיותר. "באיראן ובארצות האזור, ובייחוד בארגוני הטרור, נמצאים עדיין בקידוש הקולקטיב, ולכן כל עוד ראשו של המנהיג נמצא על הצוואר שלו, החברה הזאת קיימת", הוא אומר. "נשמיד כמה מנהרות, נהרוג כמה חיילים בלוח שלהם – זה לא נחשב. אם לא נגיע לראש בטהרן, לא נסיים". סבטי מדגיש שגם היום אפשר ללמוד הרבה מסיפור ההצלחה של אלכסנדר הגדול. "בדיוק כמו שקרה עם המלך דריווש השלישי, צריך להביא לנטרולם ולמותם של הבכירים", הוא קובע. "אנחנו צריכים לפזר את העדר כי כשהעדר מתפזר, הממלכה נופלת".

הפוסט המלחמה היא לא בטילים אלא ברוח: הקשר האידיאולוגי בין משמרות המהפכה באיראן לבין מלחמת "חרבות ברזל" הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

לפני שנה, ב-7 באוקטובר 2023, ביצע חמאס את הטבח הגדול והאכזרי ביותר נגד יהודים מאז השואה – הרג מתוכנן מראש של גברים, נשים, קשישים, ילדים, ואפילו תינוקות. אונס, עריפת ראשים, התעללות בגופות, רצח בדם קר וחטיפות. גם חיילים מנוסים שנחפזו לסייע לתושבים הפגועים בדרום ישראל נתקפו בתדהמה למראה הזוועות.

חרף זאת, רבים עלזו וחגגו את הטבח, הגדירו אותו כ"התנגדות", ואף הצדיקו אותו כאקט של הגנה. שלושה ימים בלבד לאחר המתקפה, מוחמד חנון, מנהיג "האיגוד הפלסטיני" של איטליה (Associazione Palestinesi), התייחס לטבח בריאיון לערוץ טלוויזיה איטלקי במהלך הפגנה פלסטינית שהתקיימה במילאנו. המתקפה הייתה "הגנה עצמית לגיטימית", טען חנון.

אמירתו של חנון היא רק אחד מביטויי שנאה רבים כלפי ישראל, אשר הלכו והתרבו במערב מייד לאחר הטבח, עוד הרבה לפני שצה"ל החל בפעולתו הקרקעית בעזה. האנשים המחזיקים בדעות אלה טוענים, שישראל כלל לא הייתה אמורה להגיב. למעשה, ישראל כלל לא הייתה צריכה להתקיים, כפי שעולה מאחת הסיסמאות הפופולריות בהפגנות ה"פרו-פלסטיניות": "מהים עד לנהר, פלסטין עוד תשוחרר" – קריאה ברורה להשמדתה של המדינה היהודית.

הפסאדה השקרית של האנטי-ציונות נחשפת כעת במלואה. כפי שהוכיח הקונגרס היהודי העולמי, אנטי-ציונות אינה אלא צורה של אנטישמיות – התנגדות לזכות העם היהודי להגדרה עצמית במולדתו ההיסטורית, תוך התעלמות מהעדויות ההיסטוריות והארכיאולוגיות של זיקת העם היהודי לארץ ישראל. עבור יותר מדי אנשים, כל מי שתומך בזכות היהודים להגדרה עצמית ובעצם קיומה של מדינת ישראל מתויג אוטומטית כ"ציוני", ולכן כ"אויב". מכאן סלולה הדרך לפעולות אלימות נגד יהודים, הן בישראל והן בגולה.

המספרים מאחורי האנטישמיות

התערובת הרעילה של אנטישמיות ואנטי-ציונות הינה מרכיב דומיננטי בהפגנות פרו-פלסטיניות בכל המערב, מקנדה ועד אוסטרליה, ומארצות הברית עד אירופה. קמפוסים באוניברסיטאות הפכו למבצרים של שנאה אנטי-ישראלית, באופן שהסלים במקרים מסוימים אל מעבר לקריאות ולסיסמאות, והגיע עד כדי נקיטת אלימות של ממש נגד יהודים. באוניברסיטת פיטסבורג הותקפו שני סטודנטים יהודים על ידי בריונים פרו-פלסטינים, לאחר שזוהו כיהודים בשל הכיפות שחבשו לראשם.

בבריטניה, בחלוף חודש אחד בלבד מטבח ה-7 באוקטובר, דיווח אדוארד אייזקס, יו"ר איחוד הסטודנטים היהודים, על זינוק חסר תקדים בתקיפות נגד סטודנטים יהודים. הקרן לביטחון קהילתי בבריטניה (CST) דיווחה על 67 תקריות אנטישמיות בין ה-7 באוקטובר ל-3 בנובמבר 2023 ב-29 קמפוסים, וזאת בהשוואה ל-12 תקריות בתקופה המקבילה בשנת 2022. אפילו על פי ה-BBC, ערוץ שקשה מאוד להגדירו כפרו-ישראלי, הדבר משקף עלייה משמעותית בתקריות האנטישמיות.

הקרן לביטחון קהילתי (CST) דיווחה גם על 5,583 תקריות אנטישמיות בין ה-7 באוקטובר 2023 ל-30 בספטמבר 2024, דיווח המשקף עלייה של 204% לעומת 1,830 התקריות שדווחו בשנה שלפני כן. מדובר במספרים הגבוהים ביותר שתועדו מאז החל המרכז לפעול בשנת 1984.

המגמה בצרפת דומה, שם דיווחו משרד הפנים ו"שירות ההגנה של הקהילה היהודית" על 1,676 מעשי אנטישמיות בשנת 2023, בהשוואה ל-436 בשנה שלפני כן.

ארגון ציבורי עצמאי הנלחם באפליה בבלגיה השכנה דיווח על 91 תקריות אנטישמיות בין ה-7 באוקטובר ל-7 בדצמבר 2023, בהשוואה ל-57 תקריות בכל שנת 2022.

על פי נתונים שנאספו על ידי Osservatorio sicurezza Contro gli Atti Discriminatori (מרכז המעקב האיטלקי אחר מקרי אפליה), 406 מקרי אנטישמיות דווחו בין ה-7 באוקטובר 2023 ל-30 ביוני 2024, והמספר אף תפח ל-456 בהמשך לאחר תקריות נוספות.

אלו רק המספרים הרשמיים, אבל אפשר בהחלט להניח שלא כל ההשמצות, היריקות, האיומים והעלבונות מתועדים או מדווחים.

היכן זכותם של תומכי ישראל להפגין?

בשנה האחרונה נוכחנו לראות כיצד אימאמים בכל ברחבי אירופה שיבחו את חמאס והפיצו תעמולה אנטישמית באין מפריע. באופן דומה, גם אזרחים שהשתתפו בהפגנות הניפו דגלים שחורים ודגלי חזבאללה, וקראו להשמדת ישראל. השתיקה הדו-פרצופית של העולם הגיעה, לא אחת, למחוזות האבסורד. כך, למשל, בלונדון נאלצו מפגינים פרו-ישראלים להתגודד באזור מגודר וקטן, בעוד מולם התקיימה בגלוי תהלוכה של אסלאמיסטים, פעילי שמאל קיצוני ושונאי ישראל. מדוע נמנעה רק מתומכי ישראל הזכות להפגין?

באופן דומה, בסמוך להפגנה פרו-פלסטינית, שוטר ממשטרת המטרופולין איים לעצור את גדעון פלטר, אקטיביסט מ"הקמפיין נגד אנטישמיות", רק בשל "מראהו היהודי הגלוי"; פלטר חבש כיפה. בשדה התעופה הית'רו, קציני מכס הטרידו מספר נוסעים שהגיעו מישראל בטיסת אל על.

מצבם של יהודי ספרד החמיר אף הוא. הקהילה היהודית של ספרד הביעה דאגה עמוקה וסטודנטים יהודים פוחדים להגיע לכיתות באוניברסיטאות.

גם באיטליה האנטישמיות קיבלה כמה וכמה ביטויים. אחד המקרים הבולטים הוא של סטודנט איטלקי ממוצא יהודי בשם מיכאל מלניק. מלניק תלה מחלון דירתו במילאנו ב-27 בינואר, יום הזיכרון הבינלאומי לשואה, שלט שבו נכתב "שחררו את עזה מחמאס". ברחוב שמתחת לדירתו התכנסה באותה עת הפגנה פרו-פלסטינית בלתי מאושרת. מלניק, שספג עלבונות ואיומים מצד המפגינים, קיבל מאוחר יותר ביקור הפחדה של שני שוטרים. הם נכנסו לדירתו, זיהו אותו וניסו ללא הצלחה להחרים את השלט שלו. תקרית נוספת נרשמה בפדובה, שם זומנה הסטודנטית הישראלית יסמין קולודרו לתחנת המשטרה, רק משום שהעזה להניף את דגל ישראל בסמוך להפגנה פרו-פלסטינית.

כל הסימנים הללו מדליקים נורות אדומות, בפרט בהתחשב בטענתו של הסנטור מטעם מפלגת Forza Italia, מאוריציו גספארי, ב-1 באוקטובר 2024, כי האנטישמיות פושה הן בתקשורת והן בממסד הביטחוני.

הכתובת האנטישמית הייתה על הקיר

התפשטות האנטישמיות מאז ה-7 באוקטובר 2023 היא רק התפתחות של "זרע רקוב", שהיה קיים מלכתחילה וכבר החל להכות שורשים במערב. הוא רק המתין לסימן כדי לצמוח במלוא כוחו.

ההתקפות נגד מוזיאונים ובתי ספר יהודיים בבלגיה ובצרפת לפני עשור, במהלך מה שאפשר לכנות כ"תקופה הדאעשית", היו סימן ברור לעתיד לבוא. כך הייתה גם הערתו מדושנת-העונג של דוידה פיקארדו, מ"לשכת התיאום של האיגודים האסלאמיים של מילאנו", כאשר בעקבות ההתקפה בשנת 2014 על בית הכנסת בפריז הכריז: "המסיבה נגמרה". פיקארדו המיר את דתו לאסלאם וכיום משמש העורך הראשי של האתר האסלאמי בשפה האיטלקית La Luce News.

יש לציין, כי לאחר שספגו קיתונות של ביקורת על כך שהפיצו שיח אנטישמי רעיל בצרפת, האימאמים מחמד טטיאט, חסן לקיוסן ומחג'וב מחג'ובי גורשו מהמדינה לפני מספר חודשים.

גם באיטליה, האווירה האנטישמית חמורה מאוד. על פי Osservatorio Antisemitismo (המרכז למעקב אחר אנטישמיות), ממשלת מלוני נוקטת גישה הגורסת שיש "לתת להם לשחרר קיטור". גישה זו הובילה להיווצרותן של רשימות שחורות, וכן לקריאות לסימון בתים של יהודים וציונים, לתהלוכות עם שלטים המציגים תמונות של "סוכנים ציוניים", להשחתת בתי ספר יסודיים יהודיים, לדרשות אנטישמיות ופרו-חמאסיות במסגדים, ולפרסום קריקטורות אנטישמיות. אם לא די בכך, המרכז האסלאמי השיעי, "האימאם מהדי" ברומא, הכריז על יום אבל ב-3 באוקטובר בעקבות מותו של חסן נסראללה.

איום האנטישמיות הופך, אם כך, לרציני יותר ויותר, וקיים סיכוי ממשי להסלמה נוספת – אלא אם כן הרשויות יתערבו, גם אם באיחור מה.

סיכום

כל עוד ממשיכה להתקיים הבחנה בין "אנטישמיות" ל"אנטי-ציונות", במקום הכרה בכך שהאחרונה היא רק ביטוי של הראשונה, אי אפשר יהיה לטפל בבהירות אינטלקטואלית מספיקה באנטישמיות שפרקה כל עול בעקבות טבח ה-7 באוקטובר.

חשוב גם לזכור שהמשטר האיראני מדכא ורודף לא רק את עמו, אלא גם את העם הלבנוני באמצעות חזבאללה – ארגון שעד לאחרונה החזיק בצבא חזק יותר מזה של לבנון עצמה. וכיצד מגיבה על כל אלה הקהילה הבינלאומית? היא מגיבה על כך בשתיקה רועמת, אשר מופרת רק כאשר ישראל מעיזה להגן על עצמה. גם את זה אפשר להחשיב כאנטישמיות.

הכתוב הוא על דעת המחבר בלבד ואינו משקף בהכרח את עמדת התנועה

הפוסט השתיקה הרועמת של העולם: האנטישמיות הגואה בעקבות טבח ה-7 באוקטובר הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

"תגיד לי ואשכח, למד אותי ואולי אזכור, ערב אותי ואני אלמד" – כך אמר בנג'מין פרנקלין, מהאבות המייסדים של ארה"ב. אם יש לקח שישראלים למדו במשך 75 שנה, וביתר שאת השנה, הוא שעוצמת החוויה צורבת בבשר החי בכאב רב לאין שיעור מלמידה עליה דרך המסך.

אולם, מעבר לים התמונה שונה: יש לישראל תומכים רבים בעולם יותר ממה שנדמה, אבל ברור שרבים אחרים שכחו את החומר שנלמד ב-7 באוקטובר לפני שנה, ובתוך מספר שבועות, או אף ימים, הניחו בצד את הזעזוע וחזרו לרפלקס של ניגוח ישראל. כעת בבית הלבן, באליזה ובעצרת האו"ם, הסכסוך נצפה רק דרך העדשה של מאמצי ההרגעה, ולא של תנופת הניצחון. לדידם של מנהיגים אלה, ישראל עומדת בדרכם, ולא לצידם.

המערכה הכפולה של ישראל

כפי שישראלים רואים רק את קצה הקרחון של הרעב בתימן או ההימלטות ההמונית מכפרים בניגריה מאימת בוקו חראם, העולם רואה רק מקצת מהחוויה הישראלית, ולא מרגיש אותה. אולם בניגוד לזירות אחרות, ישראל נאלצת להתמודד עם מערכה כפולה: נגד אויביה, אך גם זו מצד ידידיה. היא הקורבן היחיד שנאלץ להסביר את צדקת דרכו.

קצה הקרחון הישראלי נחווה בעולם בעיקר דרך כותרות בתקשורת, סרטונים בטיקטוק והחלטות האו"ם.

ירידה מתחת לפני המים חושפת את עוצמת החוויה הישראלית, שמבהירה באופן הטוב ביותר את הנחישות שלה להילחם: החרדה של הישראלי הממוצע מבדיקת עדכוני החדשות בבוקר, מחשש לראות שוב "הותר לפרסום" עם שם שעלול להיות מוכר; האנחה שנלווית לשאון המסוק שעובר מעל, בידיעה שהוא כנראה נושא פצוע למיון; תושבי הדרום והצפון שמזהים מרחוק את רעם הפיצוץ – האם מדובר ביירוט, ארטילריה או תקיפה של חיל האוויר; ותושבי יישוב ביהודה ושומרון שרוב כיתת הכוננות שלהם גויסה בצו 8, והם נושאים נשק אישי לכל מקום בעוד מחלקת מילואימניקים מאבטחת את השכונה שלהם מפני כפרים פלסטיניים שכנים.

לאלכס לובנוב, שנחטף וגופתו חולצה, נולד בן בעודו בשבי שלעולם לא יכיר אותו. איריס חיים גייסה את כוחות הנפש לחזק את החיילים שבטעות ירו בבנה יותם שנמלט מהשבי. משפחתו של רס"מ רוני שקורי ישבה עליו שבעה לאחר שנפל בפיגוע ירי ליד חברון, 11 חודשים לאחר שהתאבלו על נפילת בתו מור בהשתלטות מחבלי חמאס על תחנת המשטרה בשדרות. בני הזוג שנספו מחובקים כשמחבלי חמאס שרפו אותם בחיים ברכבם. סמ"ר ענר שפירא שהדף שבעה רימונים במיגונית ברעים והגן בחירוף נפש על צעירים אחרים, עד שהרימון השמיני הוביל לנפילתו. עדי ברוך שנהרגה מרסיסי רקטה, ובן זוגה נבו הציע לה נישואים על הקבר, מבלי ששמע תשובה. התמונה הכיתתית של חברי הילדות מתיכון הימלפרב בירושלים, בהם לוחמים שנפלו וחטוף שמוחזק בשבי.

זו עוצמת החוויה הישראלית שקשה לתווך. היא כתבה בדם את הניסיון הלאומי של העם, וחייבה אותו לצאת מאזור הנוחות, להתגייס, ולהיות מעורב. ניסיון זה הוביל לכיתות כוננות ביישובים קהילתיים, לגלאי מתכות בכניסה לקניונים ולגיוס חובה בגיל 18. הוא גם עומד מאחורי ההימנעות של ישראלים מלדבר עברית במטרו בפריז ומלהסתובב עם כיפה באזורים מסוימים בלונדון, לסרוק בערנות את הממתינים לצידם בתחנת האוטובוס ולהידרך מכל שאון של אופנוע, מחשש שמדובר באזעקה. אין עמים בעולם שנאלצים לחיות עם התמודדות כזאת – ואף עם אחר לא מתמודד באצילות ובתיעול חיובי שכזה.

ללא חוויית המלחמה הזאת, העולם לומד על המלחמה דרך המסכים וגלי האודיו. מבלי לנשום את פיח העשן העולה מהבתים בבארי ובניר עוז, מבלי להחזיק את דלת הממ"ד שמונה שעות בעוד מחבלים יורים עליה, מבלי להדליק טלוויזיה בשלוש בבוקר ולגלות שיש עדיין דיווחים מתגלגלים על עליית מניין הנרצחים מ-650 ל-700, ואז ל-1,200 – החוויה נצפית מרחוק ודרך מתווכים בתקשורת וברשתות בפורמט סרט שמדרגים אותו מ-1 עד 5 כוכבים. דרכם, מפתה לחשוב ש-1,600 אבדות בישראל מתגמדות לעומת 40 אלף בעזה, שישראל מרעיבה עזתים בכוונה תחילה ושה-7 באוקטובר הוא המשך טבעי של "חילופי מהלומות" אזוריים שדורשים סוף כל סוף פשרה ישראלית כדי להסתיים.

העולם לא מכיר את הגבורה

באופן דומה, העולם גם לא מספיק מכיר את חוויית הגבורה. קצין מג"ב שהסתער על בית בקיבוץ עם שני כדורים בלבד במחסנית. עוז דוידיאן שחילץ 120 צעירים בטנדר שלו תחת אש ממסיבת הנובה. לוחם אגוז רס"ל יונתן סביצקי הי"ד שחילץ תחת אש עשרות חיילות וחיילים במוצב כיסופים. אחיו של אליקים ליבמן הי"ד שריססו גרפיטי בעזה בכל מקום שהגיעו אליו – והבטיחו לאחיהם שהיה מוגדר חטוף שהם בדרך. סרן איתן אוסטר הי"ד, טרם נפילתו בלבנון, שאימץ את הלחימה כ"זכות היסטורית" ונשבע לא להעביר את האיום לדור של האחיינים שלו. סגן מפקד פלגה ביהל"ם סרן רותם לוי הי"ד שחייל שלו לא הצליח להדליק סטיקלייט בשטח, והוא ענה לו, "תסתכל לאחור. אתה רואה את קיבוץ ניר עוז? זה האור שלנו. בשביל זה אנחנו נלחמים". מפקד הגדוד שהרעים לקול צהלת הלוחמים שתחת פיקודו – "אתם דור של מכבים. היידה לניצחון".

הישראלים חווים את העוצמה הזאת במילואים, בשיחות עם חברים, בארוחות משפחתיות וברשתות החברתיות. צוות מסיירת גבעתי שלקח לטיול בנפאל את חברם הקשר שאיבד את רגלו, סחבו אותו במעלה ההר. נסיעה לילית על ציר 232 מגלה בצידי הכביש מתנדבים שמארגנים על האש לחיילים, והורים שמקפיצים אוכל ובגדים לילדיהם בבסיס. מילואימניק עצמאי שהעסק שלו עמד לפני קריסה, והציבור שמע על כך והסתער עליו בהזמנות. צוות שאיבד את מפקדו ולוקח את הבן היתום שלו לגן ב-1 בספטמבר. בעלת מסעדה דרוזית כשרה בגליל שאירחה בחינם גדוד שלם של חיילים רעבים. לוחם שאיבד את חברו, לא יכל לצאת מהשטח ללוויה, נשך שפתיים, ואז פסק – "נתאבל אחר כך, עכשיו מנצחים". קריאת מגילה בפורים בבית החולים שיפא, והנפת דגל ישראל ברפיח. זו ישראל של 2024, "שנת המלחמה".

הקרב על התודעה

אפשר להבין עוד יותר את המרחק הרגשי של העולם בהתחשב בכך שהישראלי הממוצע קם בבוקר ליום שבמדינות מסוימות היה נחשב להרצה מהירה של 100 שנה ב-24 שעות: ירי בלתי פוסק לצפון, טילים איראניים למרכז, חיסול חסן נסראללה, הסתערות על ח'אן יונס, מבצע בטולכרם, עשרות ניסיונות דריסה, ירי וזריקות אבנים ביו"ש, פיגוע בתל אביב, גינוי מהאו"ם, מריבות בכנסת, אפשרות לעסקת חטופים. זהו צבר אירועים כה אינטנסיבי במציאות מתגלגלת בקצב כה מהיר, שגם לישראלים לעיתים קשה להתרחק לגובה 30 אלף רגל ולהעריך את קנה המידה ההיסטורי שלהם.

הציבור הישראלי צריך לתווך את רכבת ההרים הזאת לעולם, כדי שיאזן את המסקנה האוטומטית שלו בידיעת החוויה בשטח עבורנו בארץ. האימא הישראלית שפונתה עם משפחתה לאכסניית נוער, שבנה נלחם בסיירת גבעתי בעזה, בעלה במילואים, הילדה שלה עברה כבר ארבעה בתי ספר, ומחסירה פעימה עם כל מעבר של רכב ליד החלון או כל דפיקה בדלת, מחשש לבשורה הנוראה מכול. הזוג שמתחתן ומבטיח למוזמנים שיש ממ"ד ליד רחבת הריקודים, והסופ"ש באילת שמתבטל בגלל תקיפות של החות'ים. הלוחם שיצא מעזה ללידת בנו השני ואז חזר מייד להילחם, ונהג המונית הקפיץ אותו מגבול הרצועה לבאר שבע בחינם. הילד שהחביא לאביו את הנעליים כדי שלא יֵצא למילואים, והאב הבין באותו רגע לשם מה הוא נלחם, ופרץ בבכי.

בשנה הזו התחדדה עוד יותר הידיעה שהמערכה הגדולה כוללת לא רק את שדה הקרב, אלא גם את הקרב על התודעה. כפי שנוכחנו לראות בסיור שהעברנו לקבוצת מבקרים מחו"ל באתר של מסיבת נובה ובקיבוץ כפר עזה, העולם לא יבין את עומק הקרחון דרך הסברים מהוקצעים – אלא דרך חוויה. האתגר הגדול ביותר שעמד בפנינו השנה הוא לנסות ולהסתכל על החוויה הפנימית שלנו גם במבט חיצוני, כדי לתווך את עומק הקרחון. הוא מורגש אצל מי שחווה אותו מתחת למים, אך הרבה פחות אצל צופה מרחוק. כפי שישראלים נסעו בכבישים באמצע אוקטובר וראו איך שלטי תעמולה פוליטיים מתחלפים בשלטי כחול-לבן שקטים עם הכיתוב "יחד ננצח", כך העולם צריך לראות את המאמץ ההסברתי הישראלי מתחלף לתמהיל עשיר של ניתוח מקצועי עם חוויה אישית – דרך מפגשים בחו"ל, הזמנות לארץ ותיווך הסיפורים במדיה. אחרת, החריטה בבשר של החברה הישראלית תמשיך להיות עבור רבים בעולם לא יותר משריטה על קרח – או על קצה הקרחון.

הכתוב הוא על דעת המחבר בלבד ואינו משקף בהכרח את עמדת התנועה

הפוסט חוויית המלחמה נחרטה בבשר החברה הישראלית. הגיע הזמן שגם העולם יבין הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

בשנים האחרונות ניצבת רוסיה על הקו הדק שבין ערעור כוחה של ארצות הברית במזרח התיכון לבין התחמקות ממעורבות ישירה באזור – בניסיון למנוע התלקחות רחבה יותר. מוסקבה מפגינה עניין מועט בניסיונותיה הדיפלומטיים של ארה"ב להשליט באזור שקט ויציבות, אולם בה בעת אינה מבקשת לראות התלקחות אזורית. הסלמה שכזו עלולה אף לסבך את יחסיה של רוסיה עם איראן ומדינות המפרץ. לרוסיה קל בהרבה לשמר את קשריה עם מדינות המפרץ כאשר באזור יש הרמוניה והוא נטול סכסוכים, מאשר להיות מעורבת במשחק סכום אפס עתיר סיכונים. על כן, בסופו של דבר סביר יותר להניח כי רוסיה תתמוך באיראן ובחזבאללה באמצעות סיוע בלוחמה אלקטרונית והעברת אמצעי לחימה, שלהם אינה זקוקה בפעילותה באוקראינה, מאשר בכניסה למעורבות צבאית ישירה במזרח התיכון.

המתיחות בין ישראל לאיראן טובה לרוסים – עד גבול מסוים

המתיחות הגוברת בין איראן לישראל יכולה להסיט את המיקוד ממלחמת רוסיה-אוקראינה ולצפון בחובה כמה יתרונות עבור מוסקבה. למשל, הידרדרות נוספת בזירת המזרח התיכון כמעט בוודאות תסיט עוד יותר את תשומת ליבה של וושינגטון ואת אספקת הסיוע מצידה מאוקראינה, שם רוסיה נמצאת כעת בעמדת מתקפה.

עם זאת, מלחמה רחבה יותר במזרח התיכון עלולה לסבך את יחסיה של רוסיה עם מדינות המפרץ. אם תתחיל ישראל להילחם בחזבאללה או באיראן, יהיה על הקרמלין להתמודד עם שלוש השלכות מסוכנות: מעורבות של בעלת בריתה סוריה בעימות; ירידה ביכולתה של איראן לספק לרוסיה נשק; והשפעה שלילית על יחסיה של רוסיה עם מדינות המפרץ ואיראן. כמו כן, היעדים שישראל – וגם ארה"ב, אם תחליט להצטרף – תחליט לתקוף באיראן במידה שתחול הסלמה, עלולים ליצור לחץ משמעותי ביותר על תעשיית הנשק האיראנית.

האיומים על שיתוף הפעולה הצבאי בין איראן לרוסיה

מאז פלישתה של רוסיה לאוקראינה ב-2022, מוסקבה וטהרן הרחיבו משמעותית את שיתוף הפעולה הצבאי-טכנולוגי ביניהן, שבמסגרתו מספקת איראן לרוסיה סוגים שונים של כטב"מים, פגזי ארטילריה, תחמושת לנשק קל ופצצות דאייה. אולם כרגע, היקפם של המשלוחים הללו מאיראן מוגבל בשל מצב העימות באוקראינה.

מן העבר השני, רוסיה נזהרת ממעורבות גדולה יותר על רקע החיסולים בחמאס. חיסולו של ראש הלשכה המדינית של חמאס, איסמעיל הנייה, ביוני בטהרן, ערער את מעמדה של איראן בזירה האזורית. מחד גיסא, טהרן חייבת להגיב על מנת לשמר את מעמדה הן בבית והן מול בנות בריתה האזוריות; מאידך גיסא, כל תגובה משמעותית מצידה עלולה לגרום להסלמה עד כדי מלחמה כוללת עם ישראל. כך, יחסיה של ישראל עם רוסיה הופכים למתוחים אף יותר, ומשום כך מציבים הרוסים יעדים דיפלומטיים צנועים יותר במזרח התיכון, כגון מגעים עם חמאס במטרה להוציא את החטופים מתחומו.

באוגוסט, לאחר החיסול, מזכ"ל המועצה לביטחון לאומי של רוסיה, סרגיי שויגו, ערך ביקור באיראן, וארה"ב הגבירה את נוכחותה באזור. מטרת ביקורו של שויגו הייתה להדק את היחסים בן שתי המדינות ולדון בסוגיות אזוריות ובין-לאומיות וביחסים פוליטיים וביטחוניים דו-צדדיים. חרף שיתוף הפעולה הנרחב של רוסיה עם איראן, יש להניח כי היא תימנע מללבות את להבות הסכסוך במזרח התיכון, ובמקום זאת תנסה להרתיע מהסלמה ותפעל למנוע נזקים. הן וושינגטון והן מוסקבה לא מבקשות לראות הסלמה של המצב במזרח התיכון, שכן סדר העדיפויות שלהן מכוון למשבר אוקראינה באירופה והן תוכלנה להקצות משאבים מוגבלים בלבד לעימות בזירה המזרח-תיכונית.

סיכום

מעורבותה של רוסיה בסכסוך הנוכחי במזרח התיכון לא מסתכמת בעזה בלבד, ובעיקר נסבה על רצונה של רוסיה לבסס את מעמדה בתוך העולם הערבי. בהקשר רחב יותר, מזרח תיכון בלתי יציב משרת את האינטרסים הגיאופוליטיים הרחבים יותר של מוסקבה בשל הסטת תשומת ליבו ומשאביו של המערב מהזירה המזרח אירופית, שם רוסיה מעורבת ישירות. מוסקבה הפגינה עניין מועט בדיפלומטיה מערבית השואפת להביא לשלום וליציבות במזרח התיכון, אך בה בעת היא אינה מבקשת התלקחות אזורית במזרח התיכון העלולה לסבך עוד יותר את קשריה באזור.

מאמר זה פורסם במקור ב-Ynet News

הכתוב הוא על דעת המחברת בלבד ואינו משקף בהכרח את עמדת התנועה

הפוסט מוסקבה מחשבת מסלול: האינטרסים הרוסיים במזרח התיכון הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

הפעולות הצבאיות של הצבא הישראלי בלבנון הורידו את חזבאללה על הברכיים, והשמידו לא רק את ארסנל הטילים שלו, אלא גם את שרשרת הפיקוד והשליטה, עד כדי כך שרק שני מפקדים, עלי כרכי ואבו עלי רדא, עדיין חיים. נוסף על כך, השימוש בזימוניות-תופת במטרה לפגוע במחבלי חזבאללה, טקטיקה שלא נוסתה אי פעם ואשר תיחקק בספרי ההיסטוריה, עוררה פליאה, אך גם ביקורות קשות.

ישראל מצאה עצמה כרגיל, בפעם המי-יודע-כמה, במרכזן של האשמות מכל הכיוונים, והסיפור תמיד אותו סיפור: ההתקפות של צה"ל אינן כירורגיות וגורמות לקורבנות אזרחיים; הפעולות הישראליות אינן מופנות נגד ארגון טרור, אלא נגד מדינת לבנון; חזבאללה לא היה מסוגל לבצע מתקפה בסגנון ה-7 באוקטובר; ולבסוף, ישראל מפציצה מבני מגורים אזרחיים בלבנון. היות שכך, עלינו להתמודד פעם אחת ולתמיד עם האשמות אלו, שכן הן חד-צדדיות, מוטות, ורחוקות מאוד מהמציאות.

איך אפשר לטעון שהמתקפות הישראליות אינן כירורגיות?

נתחיל עם האופי הכירורגי של המתקפות ומותם של אזרחים. כאשר ב-2 בינואר 2024 חוסל סאלח אל-עארורי בבירת לבנון, הטיל ששיגר צה"ל פגע ברצפת הדירה שבה הסתתר אל-עארורי, והשיג את מטרתו בלי לגרום לקריסת הבניין. ישראל השתמשה באותה טקטיקה גם בעת חיסולו של אבראהים מוחמד קובייסי ברובע הדאחיה הצפוף שבדרום ביירות.

במקרה של אבראהים עקיל, הטיל פגע בקומת המרתף וגרם לקריסה בלתי צפויה של יסודות הבניין הצמוד. בניסיון ההתנקשות בחייו של עלי כרכי הטיל פגע בקומה הלא נכונה, טעות שאפשרה למפקד בכיר זה בחזבאללה לשרוד את המתקפה. האם אפשר להגיד, אם כך, שמתקפות מסוג זה אינן כירורגיות? האם ישנם צבאות אחרים שזכו להצלחה רבה יותר במלחמות אחרות?

לטילים, בין היתר, יש עלות לא זניחה, וגם לאיסוף המידע לאורך שנים רבות יש ערך רב. לכן, ישראל אינה מעוניינת לבזבז אותם.

אשר לאוכלוסייה האזרחית בלבנון: צה"ל שולח מסרים חוזרים ונשנים לאזרחים, תוך שימוש במסרונים, הודעות קוליות ותשדירי רדיו. הוא מזהיר אותם שיתרחקו מכל המבנים האזרחיים שבהם חזבאללה מסתתר ואשר מהם הוא משגר טילים לעבר ישראל. באותה אסטרטגיה, בין היתר, נעשה שימוש גם בעזה.

אשר לפיצוץ הזימוניות שנשאו מחבלי חזבאללה, צריך באמת לטפס על הקירות כדי להגיד שלא מדובר בפעולה כירורגית. ברור שאם מחבלים מתחבאים בקרב אוכלוסייה אזרחית, תמיד קיימת סכנה שאזרח כלשהו ייפגע, אבל האחריות לכך היא של חזבאללה, ודאי לא של ישראל. זאת ועוד – חיסול מחבלים מציל חיים, הן של ישראלים והן של לבנונים.

המלחמה היא מול חזבאללה, לא מול לבנון

ישראל מואשמת בכך שהתקיפה את לבנון, מדינה ריבונית, תוך שהיא מציגה זאת כפעולה נגד טרור. גם זאת הפשטה מוטעית, שעולה ממנה אי-הבנה מוחלטת של המתרחש. חזבאללה הוא ארגון צבאי לכל דבר שהשתלט על לבנון ועוסק בטרור. מדובר בצבא לכל דבר ועניין. הוא חזק מהצבא הלבנוני, מנוהל בידי מפלגה, ומהווה שלוח (פרוקסי) של איראן במאמציה לעורר חוסר יציבות אזורית. בפועל מתנהלת מלחמה של ממש בין הצבא הישראלי לארגון צבאי שכבש את אדמת לבנון במטרה לתקוף את ישראל.

אשר למבני המגורים האזרחיים שנפגעו ע"י צה"ל בדרום לבנון, גם במקרה זה האחריות נופלת על חזבאללה, שכן הארגון משתמש בהם כדי להסתיר טילים ונשק, וכדי להתקיף מתוכם את ישראל. זו טקטיקה מוכרת היטב, שכמוה ראינו גם בעזה מצד חמאס. בכל העולם הופץ צילום של טיל שיוט שהוחבא בבניין מגורים אזרחי כשהוא מוכן לשיגור דרך החלון, ובכך נחשף האופי הטרוריסטי האמיתי של חזבאללה.

כדאי גם לזכור, שבמשך חודשים רבים חזבאללה מפגיז ללא הפסקה יישובים בצפון ישראל. יותר מ-60,000 אזרחים ישראלים עודם מפונים, מחכים לחזור לבתיהם. המצב בלתי נסבל ולישראל הזכות והחובה להבטיח תנאי חיים נורמליים לאזרחיה. פגיעה כזו לא יכולה להישאר ללא מענה חזק נגד האיום, כלומר נגד חזבאללה. יש להוסיף גם, שבעוד ארגונים בינלאומיים רבים הביעו דאגה רבה בשל פגיעה באזרחים לבנוניים, דבר לא נאמר בנוגע לאזרחים ישראליים שנפגעו על ידי חזבאללה.

חזבאללה לא מסוגל לבצע מתקפה? המציאות מוכיחה אחרת

לבסוף, עלתה גם טענה שחזבאללה לא היה מסוגל לבצע התקפה בסגנון ה-7 באוקטובר, וזאת למרות שהוא מחזיק ביכולות צבאיות ומבצעיות חזקות מחמאס. אני מוצא סתירה פנימית בטענה זו, משום שככל שארגון מחזיק ביותר כלים ויכולות, יש לו אפשרות לבחור במגוון רחב יותר של טקטיקות.

נשיא ישראל, יצחק הרצוג, הודיע כי מפקדי חזבאללה (שחוסלו בתקיפה אווירית) התכנסו בביירות על מנת לתכנן מתקפה בסגנון ה-7 באוקטובר בצפון ישראל, בסמוך לגבול עם לבנון. גם אתר האינטרנט האמריקאי "אל-מוניטור" ציטט מקור מקורב לחזבאללה, אשר אמר שפגישה זו אורגנה על מנת לתכנן פלישה בהיקף רחב לגליל.

בין אם ימצא חן הדבר בעינינו ובין אם לאו, זוהי המציאות בשטח. מציאות זו לא תשתנה גם אם תועלינה נגדה תיאוריות, שבמקרה הטוב הינן מוטות ואינן נתמכות בעובדות.

הכתוב הוא על דעת המחבר בלבד ואינו משקף בהכרח את עמדת התנועה

הפוסט הרהורים אודות "הטיפול הכירורגי" הישראלי נגד חזבאללה: ביקורות נטולות יסוד טקטי-אסטרטגי הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

התחושה שליוותה את הימים שלאחר ה-7 באוקטובר 2023 הייתה דכדוך וחוסר ידיעה כיצד בדיוק נצליח לנצח את המערכה. עכשיו, כשחמאס כבר פורק כגוף צבאי וחיזבאללה סופג פגיעות קשות – לא זו בלבד שניצחון ישראל מתחיל להסתמן באופק, אלא שכבר אפשר להתחיל לחלום על השגשוג שיביא איתו היום שאחרי.

למרות האופטימיות המתגבשת, אסור לשכוח שיש לפנינו מערכות חשובות ואיומים מרובים, ושאי אפשר להכריע באופן חד-משמעי לאן מלחמת "חרבות ברזל" עוד צפויה להתפתח.

רוב ההחלטות היו נכונות: המלחמה בהסתכלות לאחור

אסון ה-7 באוקטובר הביא עימו הרבה בלבול וחוסר בהירות, אבל דבר אחד היה ברור כבר למן ההתחלה: המלחמה הזאת הולכת להיות ארוכה. היו לכך שתי סיבות מרכזיות – הראשונה היא שעזה הייתה מלאה במנהרות תת קרקעיות, ופירוק התשתיות ברצועה הצריך טיפול שיטתי ומורכב. הסיבה השנייה קשורה במצב הכוחות והחימוש של צבא היבשה. בעשורים האחרונים נסגרו בצה"ל מספר אוגדות מילואים, והיקף החימוש שעמד לרשות הצבא היה קטן יחסית. לאור מציאות זו, לא הייתה אפשרות להילחם במקביל באופן עצים במספר חזיתות, וישראל נאלצה לקבל החלטה להיות במתקפה בעזה ובמגננה בכל יתר הגזרות. דירוג הלחימה הביא לכך שרק לאחר 11 חודשים, המדינה וצה"ל העבירו את כובד המשקל מהדרום לצפון.

כאשר בוחנים את התנאים שבהם נכנסנו למלחמה, אפשר לומר שהלחימה נוהלה ברובה בצורה מוצלחת, ושמרבית ההחלטות שהתקבלו היו נכונות. עם זאת, יש לפחות שלוש נקודות שבהן היה כדאי לפעול אחרת.

ראשית, מוטב היה לשמר את הלחץ המבצעי שהפעלנו על חמאס בראשית המלחמה. מערכת הביטחון שחררה בשלב מוקדם יחסית היקפים גדולים של כוחות מילואים, וייתכן שאם היא לא הייתה עושה זאת, היינו יכולים ללחוץ על חמאס יותר ולקצר את הלחימה בעזה.

שנית, הכניסה לרפיח ולציר פילדלפי נעשתה בשלב מאוחר מדי. השליטה הממושכת של חמאס בציר הותירה לו צינור חמצן פתוח, ואפשרה לו להמשיך להתעצם דרך סיני. אם היינו קוטעים את הצינור הזה כבר בימים הראשונים למלחמה, כל מהלך הלחימה היה נראה אחרת.

הנקודה השלישית, שעד היום לא מטופלת כנדרש, היא השליטה בציוד ההומניטרי שנכנס לעזה. הציוד, שנועד להגיע לתושבים מגיע בפועל לפעילי חמאס ובכך גם מאפשר לארגון להתחזק וגם משמר את כוחו השלטוני מול האוכלוסייה העזתית.

הלם ומורא: מצב המלחמה כיום

החזית הדרומית

בתחילת המלחמה העריך פיקוד דרום שייקח לו כשנה לפרק את חמאס כגוף צבאי, והיום אנחנו אכן נמצאים במקום שבו חמאס איבד את מרבית יכולותיו הצבאיות, ולראיה – יכולותיו לשגר רקטות לשטח ישראל התמעטו באופן ניכר.

אופי הלחימה בעזה כיום שונה מזה שראינו בתחילת המלחמה. בחודשים הראשונים נדרש צה"ל לפעול בעצימות גבוהה, עם סדר כוחות גדול ומתקפות משולבות. כמו כן, הוא נדרש לפעול באופן שיטתי – כלומר לעבור רחוב-רחוב ושכונה-שכונה במטרה לחסל את המחבלים ולהשמיד את התשתיות. היום, רוב הלחימה בעזה מתבצעת בפשיטות נקודתיות ובהתקפות מדויקות בשילוב כוחות של חיל האוויר. במקביל לכך, אנחנו רואים פעולה שיטתית של חיסול בכירי חמאס. רוב הבכירים בארגון, כולל איסמעיל הנייה ומוחמד דף, כבר חוסלו. חיסול הבכירים מחליש את הארגון לא רק צבאית אלא גם שלטונית, והוא חלק חשוב בסיכול האפשרות שחמאס יתחזק שוב בהמשך.

החזית הצפונית

בחודש האחרון מתרכזת רוב הלחימה בגבול לבנון. אנחנו רואים בצפון שיטת פעולה שמזכירה את הדוקטרינה הצבאית שפותחה בארה"ב בסוף שנות ה-90, אשר נקראת "הלם ומורא". הרעיון שעומד מאחורי הדוקטרינה הוא להפחיד ולהחליש את האויב עד שהוא יאבד רצון להילחם. בהתאם לגישה זו חוסלו כבר בשלב מוקדם של הלחימה כמעט כל הבכירים בארגון, ובראשם חסן נסראללה.

מעבר לכך, צה"ל נוקט סדרת פעולות יוצאות דופן שמערערות את חיזבאללה. בולטות במיוחד הן המתקפות על הביפרים ומכשירי הקשר של פעילי הארגון, אשר מיוחסות לישראל. פעולות אלו פגעו בבת אחת באלפי מחבלים שחלקם הגדול מכוחות רדואן – יחידת העילית של חיזבאללה. מעבר לפגיעה הפיזית במחבלים, הפעולות גם הטילו מורא רב והוכיחו עד כמה הארגון הזה חדיר. במקביל לכל זאת, אנחנו גם רואים מתקפות בלתי פוסקות מצד חיל האוויר הישראלי, אשר פוגעות בתשתיות של חיזבאללה ושוללות מהארגון יכולות משמעותיות.

השאיפה של ישראל היא שרצף הפעולות הללו ידחף את חיזבאללה לסגת באופן מוחלט מדרום לבנון ולהפסיק את הירי על ישראל – שני התנאים הדרושים להחזרת תושבי הצפון לבתיהם. עם זאת, ישראל לוקחת בחשבון שחיזבאללה ימשיך להילחם בכל זאת, ואז לא יהיה מנוס מתמרון קרקעי בדרום לבנון.

תמרון כזה, אם אכן יתרחש, יהיה שונה מהתמרון שראינו בעזה. מצד אחד דרום לבנון הוא אזור משמעותית פחות צפוף מעזה, ורוב התושבים שהתגוררו שם כבר נמלטו מהמקום כך שיהיה פחות חיכוך עם אוכלוסייה אזרחית. עם זאת, הטופוגרפיה של דרום לבנון עשויה להיות מאתגרת יותר, מעצם זה שמדובר בשטח הררי ובו צמחייה סבוכה. חשוב להדגיש כי בדומה לחמאס, גם חיזבאללה שכלל את יכולותיו התת-קרקעיות, ואנחנו יודעים שרבים מנכסיו האסטרטגיים של הארגון – לרבות מפעלי נשק ובסיסים – נמצאים מתחת לאדמה. אם כך, גם בדרום לבנון יש להיערך ללחימה מורכבת, שלפחות בחלקה תתרחש במנהרות.

צונאמי לא עוצרים עם כפית: מסקנות חשובות משנת המלחמה

ב-7 באוקטובר אשתקד חטפנו מכה נוראית, אך המכה הזאת העירה את מדינת ישראל מתרדמת ארוכה והבהירה לה את גודל האיומים שמולם היא ניצבת. עם הזמן, ההבנה הזאת נשחקה בקרב חלק מההנהגה והציבור, והיום אנחנו שומעים קולות שמנסים להחזיר אותנו שוב למדיניות עצימת עיניים.

בשביל להבטיח את ביטחון ישראל לדורות, מדינת ישראל – הן ברמת ההנהגה והן ברמת החברה – מוכרחה לפעול בכמה מישורים:

• שמירה בלתי מתפשרת על ביטחון החוץ: ראשית עלינו להתמודד עם האיומים המיידיים שנשקפים מצד חמאס, חיזבאללה ואיראן, אולם הסיפור לא מסתיים כאן. עלינו לעדכן את תפיסת הביטחון הלאומי המיושנת שלנו, ולהבין ש"התרעה, הרתעה והכרעה" הן לא חזות הכול. תפיסת הביטחון של ישראל מוכרחה להכיל רכיב של אפס סובלנות לקיומם של צבאות טרור על גבולותינו, ולמגר כל כוח טרור שרק מתהווה. לא ייתכן שנקבל מצב שבו 50 אלף מחבלים חמושים נמצאים 100 מטרים מהגדרות שלנו – זה צונאמי, וצונאמי אי אפשר לעצור בכפית וגם לא בכף.
• חיזוק המשילות וביטחון הפנים: לצד האיומים הנשקפים מחוץ, אל לנו לשכוח שהסכסוך הישראלי-ערבי, שמלווה אותנו כבר 100 שנה, עדיין קיים. מדינת ישראל מוכרחה לטפל בנושא המשילות בפנים הארץ, ולהבטיח שכל תושב יהודי בישראל ירגיש בטוח בארצו.
• מאבק בדה-לגיטימציה ואנטישמיות: כבר שנים שאנחנו מתמודדים עם פעולות הסתה שמנסות ליצור דה-לגיטימציה של ישראל ולעורר את האנטישמיות בכל רחבי העולם, ומאז פרוץ המלחמה המגמה הזאת רק הולכת ומחריפה. מדינת ישראל צריכה לטפל בכוחות שמחוללים את הפעילות האנטי-ישראלית באו"ם ובבתי הדין בהאג, ומעודדים הפגנות וגילוי אנטישמיות ברחובות ובאוניברסיטאות – כוחות שבראשם עומדת הרשות הפלסטינית. לצערנו, מדינת ישראל טרם גיבשה אסטרטגיית פעולה קוהרנטית נוכח הבעיה החמורה.
• כינון אתוס לאומי משותף: עלינו לאחד את העם מול הערכים הבסיסיים שעליהם מדינת ישראל מושתתת, ומול האתוס היהודי-ציוני שמתואר באופן נפלא במגילת העצמאות. אחדות השורות היא לא מותרות אלא תנאי הכרחי על מנת להבטיח את ביטחוננו וקיומנו, כי בלי ערכים ובלי אתוס, שום טנק או מטוס לא יוכלו לעזור.
• ביסוס חברה מגויסת: במדינת ישראל אין אפשרות לא לשרת, ולכן עלינו לכונן כאן חברה מגויסת שבה שותפים כל אזרחי המדינה. לצד זאת, חשוב להדגיש שאין זה אומר שעלינו להפוך לספרטה. ישראל היא לא אומה שמקדשת כוח ואלימות, אלא דווקא אומה שמאדירה את התרבות והחדשנות, וזה איזון חשוב שכולנו צריכים לקיים כפרטים וכחברה.

כגודל הניצחון גודל השגשוג: ישראל ביום שאחרי

הניצחון שהתקשינו לראות לפני שנה הולך ומתגבש לנגד עינינו, גם אם הדרך עדיין ארוכה. כיום – לאחר המהלומות הרבות שהנחתנו על חמאס וחיזבאללה – רוב הציבור הישראלי מאמין שיש ביכולתנו להשיג ניצחון בכל החזיתות.

אנחנו בתנועת הביטחוניסטים לא רוצים להסתפק רק בניצחון, אלא שואפים לראות כאן שגשוג וצמיחה. התפיסה שלנו היא שככל שהניצחון שישראל תשיג במלחמה יהיה גדול יותר, כך יהיה גם השגשוג שלה לאחר המלחמה. כשמדינות העולם, ובהן מדינות האויב שלנו, יראו את כוחנו, זה יהווה זרז לחתימה על הסכמי שלום ולביסוס קואליציות חזקות. נוסף על כך, הכלכלה תשתקם ותפרח, תהיה עלייה המונית למדינה, ונראה גם זינוק בשיעור הילודה כפי שלרוב קורה אחרי מלחמות.

בשביל להגיע לתור הזהב המיוחל עלינו לשמור על סבלנות ונחישות, להיות מאוחדים, ולא להוריד את הרגל מהגז עד שאנחנו לא מסיימים לטפל בכל האתגרים שעוד ניצבים לפנינו.

הפוסט הדרך ארוכה אבל המגמה ברורה: מסקנות ותובנות במלאת שנה למלחמה הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

מדוע לא מוטטנו את החמאס לפני טבח ה-7.10? האם נכון היה לאפשר לחיזבאללה להתעצם כמעט ללא הפרעה? במאמר זה נראה כי הטענות שנשמעות לאחרונה, שלפיהן הדרג המדיני היה צריך ויכול לצאת למלחמה יזומה בעזה ולבנון לפני ה-7.10, הן טענות מופרכות. האמת המרה היא פשוטה: בשני העשורים האחרונים לא הייתה לאף ממשלה בישראל לגיטימציה לפתוח במלחמה יזומה בעזה או בלבנון, הן בדעת הקהל העולמית והן בתוך ישראל.

א. לגיטימציה בינלאומית

זה לא סוד כי במדינות רבות בעולם הגישה כלפי ישראל היא ביקורתית מאוד. לצערנו, האמת אינה חשובה כלל עבור אנשים רבים בעולם. מה שמותר לפי הדין הבינלאומי למדינות אחרות, אינו מותר לישראל. ארגוני הטרור מינפו את המצב הזה ושכללו את מלחמת התודעה העולמית כנגד מדינת ישראל לרמה של אומנות. כתוצאה מכך, רבים בעולם משוכנעים כי ישראל היא מדינה תוקפנית, שרוצחת אזרחים ערבים אומללים בעזה או בלבנון ללא כל סיבה.

דוגמה מובהקת לכך הוא אירוע כפר קאנא בדרום לבנון שאירע באפריל 1996. בעקבות ירי מתמשך של חיזבאללה לעבר יישובים בצפון, החליטה ממשלתו של שמעון פרס לצאת למבצע "ענבי זעם". במהלך המבצע, צה"ל השיב בירי של פגז תותח לעבר מקורות ירי בכפר קאנא. הפגז פגע במוצב או"ם, שבו הסתתרו עשרות מתושבי הכפר. חיזבאללה הפיץ תמונות שקריות שטענו כי פגיעת הפגז גרמה למותם של כ-100 אזרחים לבנונים ולפציעתם של עשרות נוספים. תמונות ההרוגים והפצועים שודרו ברחבי העולם וגרמו ללחץ כבד על ישראל, שהביא לסיום המבצע טרם זמנו.

עשור לאחר מכן, ביולי 2006, חיזבאללה חזר על אותו התרגיל – הפעם במהלך מלחמת לבנון השנייה. כמו בעבר, גם בפעם הההיא שודרו לעולם תמונות שקריות של נפגעים אזרחיים רבים בכפר קאנא, שהביאו לזעזוע נרחב בעולם. וגם אז, התמונות השקריות פגעו קשות בעמדתה של ישראל במלחמה. נזכיר רק שגם מלחמת לבנון השנייה פרצה כתגובה לחטיפתם של שני חיילי צה"ל, ולא ביוזמתה המלאה של ישראל.

חמאס השתמש כמובן אף הוא בתרגיל התודעתי הזה במבצעים השונים של צה"ל בעזה מאז ההתנתקות ב-2005. שוב ושוב הופצו בעולם תמונות של נפגעים אזרחיים רבים, בדגש על ילדים.[i] לצערנו, מרבית תושבי העולם לא מתעניינים כלל אם מדובר בתמונות אמיתיות או מבוימות (כפי שהוכח במקרים רבים).[ii][iii] לפיכך, ארגוני הטרור משתמשים כל הזמן ובכוונה במתקנים אזרחיים כגון בתי ספר או בתי חולים, כדי שיוכלו להעליל על ישראל בטבח בכל מספר ימים. כאשר מדובר במדינת ישראל אין לעולם סבלנות לנפגעים אזרחיים, גם כאשר יש הצדקה מלאה לירי של צה"ל לפי כל דיני החוק הבינלאומי.

הלחצים הבינלאומיים בעקבות מבצעי צה"ל

בחינה של המבצעים הקודמים בעזה מראה כי לא משנה מה היה הטריגר לפתיחת המבצע, לחץ בינלאומי על ישראל להפסיק אותו הגיע בתוך ימים ספורים. דוגמה לכך אפשר למצוא במבצע "עופרת יצוקה", שהחל בדצמבר 2008 בעקבות ירי רקטות מתמשך לעבר יישובי הדרום. כבר בימים הראשונים של המבצע, וביתר שאת מאז תחילת המהלך הקרקעי, נערכו הפגנות גדולות בבירות שונות באירופה, והופעל על ישראל לחץ מסיבי להכריז הפסקת אש. במקביל, מועצת הביטחון של האו"ם ניסתה לכפות גם היא את הפסקת הלחימה.[iv][v][vi] לבסוף ישראל "נכנעה" ללחצים, והכריזה על הפסקת אש חד צדדית בתום 22 ימי לחימה.

מבצע "עמוד ענן" שהחל בנובמבר 2012 הוא עוד דוגמה טובה בהקשר זה. המבצע נפתח לאחר הידרדרות מתמשכת במצב הביטחוני בדרום ולא כלל כניסה קרקעית. כמו ב"עופרת יצוקה", ההפגנות בעולם והלחץ להפסקת אש הגיעו מהר מאוד, למרות שכאמור לא הייתה כניסה קרקעית או ניסיון להכריע את החמאס. נוסף על כך, השימוש של ישראל במערכת כיפת ברזל, שהחל רק שנה קודם לכן, רק הגביר את חוסר הלגיטימיות של ישראל בדעת הקהל בעולם. המוטו ששלט היה: "אם יש לכם כיפת ברזל שממזערת את הנזק, מדוע אתם נדרשים להרוג חפים מפשע בעזה?"[vii][viii]

מבצע "צוק איתן" שהחל ביולי 2014 הביא לתגובות דומות. המבצע נפתח בעקבות ירי מרצועת עזה לעבר ישראל, שהיה תגובה לפעולות של ישראל ביו"ש לאחר חטיפת ורציחת שלושת הנערים. כרגיל, מייד לאחר תחילת המבצע הופיעו ההפגנות והלחצים הבינלאומיים, שהתגברו מאוד לקראת הכניסה הקרקעית. התרחיש הזה חזר על עצמו גם במבצע "שומר החומות", זאת למרות שבמבצע לא הייתה כלל כניסה קרקעית לתוך עזה. נזכיר שמבצע זה נפתח במאי 2021, בעקבות ירי של חמאס לעבר ירושלים וערים נוספות בישראל.

אפילו לאחר הטבח הנורא בשבעה באוקטובר, שבו רצח חמאס כ-1,200 אזרחים ישראלים, נשמעים בעולם קולות רבים שיוצאים נגד זכותה הבסיסית של מדינת ישראל להגן על עצמה. קולות אלה נשמעים גם מצד מדינות שתומכות בחמאס וחיזבאללה וגם מצד גורמים אנטישמיים שונים. אל קולות אלה הצטרפה בשנים האחרונות עוד קבוצה אנטי ישראלית גדולה וקולנית. מדובר באנשי שמאל קיצוני המאמינים בפוליטיקת הזהויות של הפרוגרס. מבחינת התומכים בתיאוריות מטורללות אלו, החלש הוא תמיד הצודק. ולפיכך ישראל היא בהכרח מדינה מדכאת ומרושעת. עבור מאמיני הפרוגרס אין שום משמעות לאמת או למוסר הברברי של חמאס. כמעט כל אישה שנאנסת בעולם היא מסכנה – אבל אישה ישראלית שנאנסה על ידי פעיל חמאס, לא. לכן, לא מפתיע שלאו"ם לקח זמן רב מאוד לאמץ דו"ח על אונס נשים ישראליות בטבח ה-7.10,[ix] ושמזכ"ל האו"ם נמנע מלהכליל את חמאס ברשימת האלימות המינית.[x] הדברים הגיעו לאבסורד נוסף בטבח שחיזבאללה ביצע ב-12 ילדים במגרש כדורגל במג'דל שמס. כל בדל של תיאוריה מופרכת, כאילו לא חיזבאללה הוא זה שירה את הרקטה שרצחה את הילדים במגרש הכדורגל, מאומצת מייד על ידי תומכי הפרוגרס בעולם.

דה-לגיטימציה לישראל במסווה של דינים בינלאומיים

מעבר ללחצים הבינלאומיים שהוזכרו לעיל, האו"ם הקים מספר ועדות חקירה שכולן האשימו את ישראל באופן שקרי בביצוע פשעי מלחמה בעזה. הבולטת ביותר היא כמובן ועדת גולדסטון שקמה ב-2009 בעקבות מבצע "עופרת יצוקה", ושחזרה בה מהחלטותיה בתוך שנתיים.[xi] ועדות דומות קמו גם ב-2014 לאחר "צוק איתן"[xii] וב-2021 לאחר מבצע "שומר החומות".[xiii] נזכיר גם שבעשור הראשון של שנות האלפיים הוצאו צווי מעצר בלונדון לשורה של קצינים ופוליטיקאים באשמה של "רצח עם".[xiv][xv]

לצד כל אלו, אפשר לראות גם את תגובתם של שני בתי המשפט הבינלאומיים בהאג למלחמת "חרבות ברזל", למרות הטבח של ה-7.10. בית הדין הבינלאומי לצדק (ICJ) דן בצורה שערורייתית בעתירה נגד ישראל כאילו היא מבצעת "רצח עם" בעזה ואף הורה על סעדים זמניים. התובע הכללי של בית הדין הפלילי הבינלאומי (ICC), הודיע ב-20 במאי 2024 על בקשתו להוציא צווי מעצר בגין פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות נגד ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו ושר הביטחון יואב גלנט. ואם כך נראים הדברים אחרי שחמאס טבחו, ערפו ראשי תינוקות ואנסו נשים, מה לדעתכם היה המצב במקרה של מלחמה יזומה מצד ישראל?

זה המקום לציין כי לפי סעיף 51 למגילת האו"ם יש למדינה זכות להגן על עצמה במקרה של התקפה חמושה עליה. ברם, יש פרשנויות שונות לסעיף זה, בייחוד בנוגע לשאלה אם למדינה מותר לצאת למכה מקדימה או מונעת.[xvi] רבים מאלו שסוברים שמותר, מגבילים את הזכות הזאת ל"חלון זמנים" קצר בסמוך להתקפה קונקרטית (כדוגמת סיכול פעולת הנקם של חיזבאללה על חיסול פואד שוכר) ולא על סמך חשש כללי מכוונות היריב. לאור הפסקה הקודמת, נשאיר לקורא הנבון לנחש איזו פרשנות הייתה מופעלת במקרה של תקיפה יזומה של מדינת ישראל.

נדגיש כי תוצר של אי-לגיטימציה בינלאומית למבצעים של צה"ל אינו מסתכם רק בהפגנות, לחץ בינלאומי ואיומים במעצרים של בכירים. לחץ בינלאומי עלול להוביל להחלטות מחייבות של מועצת הביטחון של האו"ם נגד מדינת ישראל, שלגביהן ארצות הברית נמנעת מלהטיל וטו. תוצר אחר ומשמעותי ללחץ הזה הוא עצירת חימושים לישראל במדינות מערביות שונות, בדיוק כפי שאנחנו חווים כיום, למרות טבח ה-7.10.

ב. לגיטימציה פנימית

נבחן כעת את הלגיטימציה בתוך מדינת ישראל לפעולה צבאית יזומה מול חמאס או חיזבאללה. גישתה של ישראל לעזה ולבנון התמקדה בעשורים האחרונים בעיקר בהכלה. אל מול חמאס הסתפקנו בניסיון להטיל סגר בלתי אפקטיבי בעליל ובמדיניות של סבבים. אל מול חיזבאללה ניהלנו מלחמה בין מלחמות (מב"מ), שהתמקדה בעיקר בפעילות של חיזבאללה בסוריה.
כחלק מקונספציית ההכלה, מדינת ישראל התמכרה לשקט. מדוע להסתכן היום במלחמה ודאית, אם ייתכן שהדברים "יסתדרו" בהמשך הזמן? בוגי יעלון, אבי קונספציית "הטילים יחלידו על הכנים",[xvii] לא סבר שנכון לצאת למלחמה יזומה. בריאיון לעיתון הארץ בספטמבר 2006 אמר בין היתר את הדברים הבאים: "צריך להבין ששימוש בכוח צבאי הוא מוצא אחרון. לא עושים בו שימוש כך סתם. וכדי לעשות שימוש בכוח צבאי יש צורך בהקשר אסטרטגי-לגיטימי. לא היה הקשר כזה מול החיזבאללה".[xviii]

אהוד אולמרט, ראש הממשלה בעת מלחמת לבנון השנייה, הסביר לאחרונה בנאום מדוע לא יצא למלחמה יזומה בעזה בשנת 2008: "כשאתה שולח את החיילים להילחם אתה עושה את זה על בסיס של סולידריות מקסימלית".[xix] לדעתו, זה לא היה קיים בשעתו. זאת, למרות שכל מפלגות הימין שהיו אז באופוזיציה בראשות בנימין נתניהו קראו להשלים את מבצע "עופרת יצוקה" ולהכריע את החמאס.[xx] רק סיעת מרצ, שתמכה במבצע בתחילתו, קראה להפסקת אש ב-30 בדצמבר, שלשה ימים לאחר תחילת המבצע.[xxi]

הפלונטר של מדיניות ההכלה

בכירי מערכת הביטחון הישראלית החלו להתרחק מערך ה"ניצחון" ולדבוק בערכים של "הכלה" והוגעה". שבויים בקונספציה שגויה שאי אפשר לנצח את הטרור, הם הטיפו לכך שאין איום קיומי שנשקף לנו מחמאס או מחיזבאללה. מדובר במטרד ותו לא שאפשר לחיות לצידו.[xxii] הם טענו שתמריצים כלכליים ולחץ דיפלומטי ידחו את העימות הבא, ובכך יאפשרו למדינת ישראל להמשיך לשגשג ולפרוח, גם אם נידרש לסבב של מספר ימי לחימה מעת לעת. להמחשה, להלן מספר ציטוטים מהפרוטוקולים של ישיבות הקבינט בעת מבצע "צוק איתן".[xxiii]

ישיבת קבינט 8 ביולי 2014:
השר יובל שטייניץ: "צריך לכבוש את עזה ולהסיר את כל האיום".
השרה ציפי לבני: "אסור להתרגש מדי".
השר אביגדור ליברמן: "אמ"ן טעה בהערכות שלו עד עכשיו. צריך לכבוש את עזה".
השר יאיר לפיד: "אני מתנגד לכניסה קרקעית".

ישיבת קבינט 10 ביולי 2014 (שבוע לפני כניסה קרקעית):
ראש הממשלה בנימין נתניהו: "צריך להמשיך באש או פעולה קרקעית?"
הרמטכ"ל בני גנץ: "אני מתנגד לפעולה קרקעית. יש הישגים גדולים עד עכשיו, חמאס מוכה, המנהרות הן סיכון סביר".
ראש אמ"ן אביב כוכבי: "יש תנאים ליצור הרתעה".
שר הביטחון בוגי יעלון:"אני מסתכל על איום המנהרות כעל בעיה לא פתורה, שאנחנו לא נפתור אותה גם באירוע הזה".

"אין לנו ילדים למלחמות מיותרות" – גינון יתר על חיילי צה"ל

התחליף לניצחון והכרעה של האויב היה התמגנות, באמצעות גדרות, מכשולים, וכמובן כיפת ברזל. הנחת היסוד הייתה שאמצעי ההגנה שנקים ימזערו את הנזקים הצפויים לנו משני ה"מטרדים" האלו, ולכן אין סיבה להסתכן בפגיעה בחיילי צה"ל. כזכור, בשנים האחרונות חיילי צה"ל הוצגו כ"ילדים מסכנים" שנדרש לשמור עליהם, גם כאשר המשמעות היא רצח של אזרחים. נזכיר שבעבר היה ברור לכל אזרחי ישראל שמטרתו של צה"ל היא להגן על מדינת ישראל, והתחנכנו על האתוס של "מגש הכסף". עם זאת, החל משנות ה-90 של המאה הקודמת המצב התהפך. לפתע הפך עם ישראל להיות רגיש לנפילת חיילים יותר מאשר לרצח של אזרחים. הגורמים למצב הבעייתי הזה הם מספר קמפיינים שהגיעו מן השמאל הישראלי.

הקמפיין שהתחיל את התופעה היה של תנועת "ארבע אימהות" שהוקמה בעקבות אסון המסוקים בדרך ללבנון בשנת 1997. התנועה הזו העבירה מסר של דאגה ל"ילדים הלוחמים". כלומר, לא מדובר בחיילי צה"ל שמוצבים ברצועת הביטחון בדרום לבנון כדי לאפשר לאזרחי הצפון לחיות חיי שגרה, אלא ב"ילדים מסכנים" שנשלחים אל מותם ללא כל סיבה מוצדקת. סלוגן בולט באותה התקופה היה "אין לנו ילדים למלחמות מיותרות". קמפיין נוסף שהגיע בהמשך הדרך היה קמפיין "הילד של כולנו" לטובת שחרור שליט. נזכיר שגלעד שליט היה חייל צה"ל, לוחם שריון שנשבה במהלך קרב עם טרוריסטים של חמאס. שני חיילי צה"ל נהרגו לצידו בהגנה על יישובי עוטף עזה.

מסרבנות לאקטיביזם שיפוטי

כמו כן, על רקע מלחמת לבנון הראשונה הוקמה בשנת 1982 תנועת שמאל קיצונית בשם "יש גבול". מדובר בתנועה שהעלתה על נס את הלגיטימציה לסרבנות פוליטית של חיילי מילואים. חבריה פועלים מאז נגד מלחמות ברירה (לדעתם) וכיבוש.[xxiv] התמה המרכזית לטענתם של מרבית הסרבנים היא שבמלחמה שמתנהלת מול ארגון טרור קשה להבחין בין לוחמים לאזרחים, ולכן קשה לשמור על טוהר הנשק.[xxv] עוד טענה שמועלית היא שאין איום קיומי על ישראל שמצדיק מלחמה מצד ארגוני הטרור. לכן, לפני שיוצאים לקרב עם ארגוני טרור יש למצות חלופות אחרות. שניים ממקרי הסרבנות הבולטים ביותר הם של אל"מ (מיל') אלי גבע ושל תא"ל (מיל') עמרם מצנע. אלי גבע היה מפקד חטיבה 211 בשריון שסירב להשתתף בפעולת הפריצה לביירות מחשש לפגיעה גדולה בכוחותינו ובאזרחים בלתי מעורבים. עמרם מצנע פרש בספטמבר 1982 מתפקידו כמפקד המכללה הבין-זרועית לפיקוד ולמטה והצהיר שזהו מעשה מחאה פוליטי. מאז הוקמו בשמאל הקיצוני עוד מספר ארגונים שקוראים לסרבנות ומעודדים אותה.

מעבר לדעת הקהל, האקטיביזם השיפוטי, מגובה בפרשנות מרחיבה למדי של הדין הבינלאומי, הטיל לאורך השנים שורה של מגבלות על צה"ל. ארגוני שמאל קיצוני, חלקם הגדול פועלים באמצעות מימון זר, הציפו את בג"ץ בשלל עתירות שהצרו עוד ועוד את יכולתו של צה"ל להילחם בטרור. לדוגמה, בשנת 2002 הוגש בג"ץ לבחינת חוקיות המצור על כנסיית המולד במהלך מבצע "חומת מגן". תוך כדי המצור, בשעה שחילופי אש מתנהלים בין כוחות צה”ל למתבצרים, זימן בג"ץ את מפקדי צה"ל לצורך בירור בפרטי פרטים של התנהלות הצבא בשטח. לביקורת שיפוטית על קציני צה"ל תוך כדי לחימה יש אפקט מרתיע שעלול לפגום ביכולת לנצח את האויב.

אפשר לציין התערבויות שיפוטיות נוספות בפעילות מבצעית של צה"ל, שאין להן אח ורע בעולם. התערבויות אלו הובילו לביטול "נוהל שכן", למניעת הרס בתי מחבלים[xxvi] ולהטלת מגבלות חמורות על פתיחה בירי על מחבלים בקו הגבול של עזה. כל אלו סימנו למפקדי צה"ל כי אין להם לגיטימציה לפגוע בבלתי-מעורבים בעזה ובלבנון, בניגוד מוחלט למקרים שבהם החוק הבינלאומי מתיר זאת.

ג. סיכום

לאור כל האמור לעיל, אפשר לקבוע כי פתיחה במלחמה יזומה מצד ישראל אינה אפשרית. נזכיר שגם ביום פתיחת מלחמת יום הכיפורים (אוקטובר 1973) שקלה ממשלת גולדה מאיר את האפשרות של מכה מקדימה על צבאות מצרים וסוריה. אפשרות זו נפסלה לאור דרישה מפורשת של שר החוץ האמריקאי קיסינג'ר מישראל שלא להנחית מכה מקדימה.[xxvii] הממשלה הסכימה ונמנעה ממכת מנע בשל הרצון שלא להיתפס בעולם כצד התוקפני. כלומר, גם כאשר היה כבר ברור שמדינת ישראל תותקף באותו היום, הממשלה לא יזמה מהלך התקפי. לפי זיכרונותיה של גולדה, זאת מחשש שארה"ב תמנע מישראל אפשרויות חימוש.

ראינו שגם ממשלות שמאל-מרכז, כדוגמת ממשלתו של אהוד אולמרט, נמנעו מלצאת למלחמה יזומה. יתרה מזאת, כל ממשלות ישראל בעשורים האחרונים, מימין ומשמאל, אפילו לא קיימו דיון על האפשרות של פעולה יזומה בעזה.[xxviii] האם מישהו מאמין ברצינות שלאור הקיטוב בחברה הישראלית ממשלה בראשת בנימין נתניהו הייתה מסוגלת לעשות זאת? האם אפשר לטעון ברצינות שלישראל הייתה יכולת לצאת למבצע צבאי מתמשך למיטוט החמאס מיוזמתה לפני טבח ה-7.10? התשובה היא לא, באלף רבתי.

הכתוב הוא על דעת המחבר בלבד ואינו משקף בהכרח את עמדת התנועה

[i] תינוק וילד נהרגו בעזה. "להכות בתל-אביב הלילה". https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4305591,00.html
[ii] Another Photo of Syrian Massacre Falsely Recycled as Gaza Tragedy http://www.algemeiner.com/2012/11/18/another-photo-of-syrian-massacre-falsely-recycled-as-gaza-tragedy/
[iii] דו"ח של האו"ם: בנו של כתב זר נהרג מאש פלסטינית. https://www.haaretz.co.il/news/politics/2013-03-11/ty-article/0000017f-e3b2-d568-ad7f-f3fbc5e40000
[iv] מבצע "עופרת יצוקה": צרפת יוזמת הפסקת אש הומניטרית בעזה. https://www.haaretz.co.il/news/politics/2008-12-30/ty-article/0000017f-db19-df0f-a17f-df5b8ef50000
[v] מלחמת עזה: ארה"ב סיכלה הפסקת-אש לובית. https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3649899,00.html
[vi] מועצת הביטחון קבעה: הפסקת אש מיידית בעזה. https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3653237,00.html
[vii] Taking Just War Seriously in Gaza https://www.bostonreview.net/articles/fm-kamm-taking-just-war-seriously-gaza/
[viii] Israeli Targeting Procedures and the Concept of Proportionality https://www.lawfaremedia.org/article/israeli-targeting-procedures-and-concept-proportionality
[ix] דוח רשמי של האו"ם מאשר: "מעשי אונס קשים בזמן הטבח". https://www.israelhayom.co.il/news/geopolitics/article/15365603
[x] מזכ"ל האו"ם החליט שלא להכליל את חמאס ברשימת האלימות המינית. https://www.mako.co.il/news-world/2024_q2/Article-d0a72af8efb0f81026.htm
[xi] דו"ח גולדסטון – הביטחוניסטים (idsf.org.il)
[xii] דו"ח האו"ם על צוק איתן: ראיות לכך שישראל וחמאס ביצעו פשעי מלחמה. https://www.haaretz.co.il/news/politics/2015-06-22/ty-article/.premium/0000017f-f648-ddde-abff-fe6dba580000
[xiii] דוח האו"ם: "הכיבוש הישראלי לא חוקי, עשוי להיחשב פשע מלחמה". ארה"ב: "היחס לישראל לא הוגן". https://www.ynet.co.il/news/article/byh1kjyej
[xiv] דיווח: צו מעצר נגד ציפי לבני בלונדון https://www.calcalist.co.il/local/articles/0,7340,L-3372468,00.html
[xv] מפקד אוגדת עזה לא ייצא לבריטניה מחשש שייעצר. https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3221327,00.html
[xvi] מצפון תיפתח הרעה? אתגרים בדיני השימוש בכוח של המשפט הבינלאומי. לירון א' ליבמן, המכון הישראלי לדמוקרטיה.
https://www.idi.org.il/media/20953/%D7%9E%D7%A6%D7%A4%D7%95%D7%9F-%D7%AA%D7%99%D7%A4%D7%AA%D7%97-%D7%94%D7%A8%D7%A2%D7%94-%D7%90%D7%AA%D7%92%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%91%D7%93%D7%99%D7%A0%D7%99-%D7%94%D7%A9%D7%99%D7%9E%D7%95%D7%A9-%D7%91%D7%9B%D7%95%D7%97-%D7%A9%D7%9C-%D7%94%D7%9E%D7%A9%D7%A4%D7%98-%D7%94%D7%91%D7%99%D7%A0%D7%9C%D7%90%D7%95%D7%9E%D7%99-%D7%9E%D7%97%D7%A7%D7%A8-%D7%9E%D7%93%D7%99%D7%A0%D7%99%D7%95%D7%AA-184.pdf
[xvii] הפטפטת של בוגי. https://www.israelhayom.co.il/opinion/643421
[xviii] בוגי יעלון בראיון מספטמבר 2006 https://www.haaretz.co.il/misc/2006-09-14/ty-article/0000017f-f443-d044-adff-f7fb2d360000
[xix] אולמרט מאשים את אהוד ברק בהתחזקות חמאס: "חשב שיש סיכוי להסכם". https://www.maariv.co.il/news/politics/Article-1123507
[xx] מפלגות הימין נגד הפסקת האש: הטילים יגיעו לתל אביב ולדימונה. https://web.archive.org/web/20160303223114/http://news.nana10.co.il/Article/?ArticleID=610288
[xxi] מרצ: הפסקת אש מיד, הימין: לא לאבד תנופה. https://news.walla.co.il/item/1407966
[xxii] צבא ההכלה של יעלון. https://mida.org.il/2014/10/02/%D7%A6%D7%91%D7%90-%D7%94%D7%94%D7%9B%D7%9C%D7%94-%D7%A9%D7%9C-%D7%99%D7%A2%D7%9C%D7%95%D7%9F/
[xxiii] "המטרה-להכיל": נחשפו תמלילי הקבינט מ'צוק איתן'. https://www.srugim.co.il/179235-%D7%94%D7%9E%D7%98%D7%A8%D7%94-%D7%9C%D7%94%D7%9B%D7%99%D7%9C-%D7%A0%D7%97%D7%A9%D7%A4%D7%95-%D7%AA%D7%9E%D7%9C%D7%99%D7%9C%D7%99-%D7%94%D7%A7%D7%91%D7%99%D7%A0%D7%98-%D7%9E%D7%A6%D7%95%D7%A7
[xxiv] היסטוריה : פעילות "יש גבול" לאורך השנים. https://www.yesh-gvul.org.il/newpage6
[xxv] איך השמאל הפך סרבנות פוליטית לכלי מקובל בארגז המחאה שלו? קטע חשוב על רקע התקופה. https://sellameir.com/blogs/news/no?srsltid=AfmBOooUJQikL8vC54FeEqdME4y9UjdytXnt9ZL1YuGar6-TmGkIkfH6
[xxvi] בג"ץ: צו ביניים נגד הריסת בתים ברפיח (2004). https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-2916931,00.html
[xxvii] https://nsarchive2.gwu.edu/NSAEBB/NSAEBB98/octwar-10.pdf
[xxviii] נייר מדיניות "פירוז עזה" מאת תת אלוף (מיל') יוסי קופרווסר.
https://www.israelvictory.org/articles-hebrew/pyrvz-zh-tt-lvp-bmylvym-yvsy-qvprvvsr

הפוסט האם הייתה לגיטימציה לפירוק חמאס וחיזבאללה עוד לפני המלחמה? הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

קרוב לשנה לאחר מתקפת הטרור הכי גדולה שידעה ישראל, כשהתמיכה הבין-לאומית כבר מתחילה להתפוגג אל מול דיס-אינפורמציה ולחץ של השמאל הקיצוני, נערך כנס ראשון מסוגו בישראל: שגרירים, נספחים צבאיים ודיפלומטים מ-20 מדינות בכל רחבי העולם המערבי הגיעו למרכז מורשת בגין בירושלים כדי לדון בהשפעות השבעה באוקטובר על הקהילה הבין-לאומית.

כך התקבצו בחדר אחד עיתונאים, פוליטיקאים, יועצים וחוקרים מישראל, הונגריה, ארה"ב, בלגיה צ'כיה ואוסטרליה, לכנס "אפקט אוקטובר" שיזמה מחלקת המחקר בתנועת הביטחוניסטים יחד עם מכון הדנובה ההונגרי למחקר ושיתוף פעולה בין מדינות אירופה. הכנס עסק בשלושה נושאים מרכזיים: הלוחמה בחמאס ובחיזבאללה, חזית ההסברה, וציר רוסיה-סין-איראן והמלחמה הגלובלית.

48 שעות: זה הזמן שלקח לתקשורת האירופית עד שתקפה את ישראל לאחר ה-7 באוקטובר

כולנו מכירים את האמירה של אריק שרון על בימת הכנסת: "מי בעד חיסול הטרור? שירים את ידו". בזמנו, היא נראתה כפופוליסטית, שכן לכאורה כולם בעד חיסול הטרור, לא? אבל מסתבר שהיום זה כבר לא מובן מאליו, לפחות לא בזירה הבין-לאומית.

הכנס נפתח בדברי ברכה של ג'ון אוסליבן, נשיא מכון הדנובה, שהזכיר את תמיכתו הבלתי מתפשרת בישראל. אך ככל שהכנס התקדם גילינו עד כמה התמיכה הזו נדירה באירופה, שמקבלת את הטרור הפלסטיני כלגיטימי.

בפאנל על עליית האנטישמיות במערב העידה פלר חסן נחום, יועצת תקשורת ישראלית-בריטית שהקדישה את זמנה בחודשים האחרונים להסברה במדינות מערב אירופה, כי חלק מכלי התקשורת שעבדה איתם התחילו לתקוף את ישראל 48 שעות בלבד אחרי המתקפה.

את הפאנל הנחתה ג'יימי גלר מארגון "אש התורה" העולמי. לצד חסן נחום השתתפו בו מיכאל פרייליך, חבר בית הנבחרים בבלגיה בחמש השנים האחרונות, לָאסלוֹ וֵספרימי, היסטוריון ועורך העיתון ההונגרי "קוֹרבינָאק", וג'ף בלאבון, יועץ בכיר לענייני חוץ במרכז האמריקאי לחוק וצדק (ACLJ).

גם פרייליך העיד על עליית האנטישמיות בארצו: "תמיד הייתה אנטישמיות באירופה, אבל כבר כמה עשרות שנים שהאנטישמים הרגישו צורך להסתיר את עצמם. כיום האנטישמים לא מתביישים להגיד את דבריהם המזעזעים בקול רם ובשם מלא". הביקורת על ישראל, הוא מספר, מתורגמת היום באירופה למתקפות על קהילות יהודיות מקומיות באופן שלא משאיר מקום לספק כי מדובר באנטישמיות ולא בביקורת עניינית.

המלחמה על הנרטיב

מול המצב הקשה של האנטישמיות במערב אירופה, כפי שהציגו אותו חבר בית הנבחרים פרייליך וחסן נחום, מתברר כי לא כל מדינות אירופה מתבלבלות אל מול הטרור. כך, למשל, המצב בהונגריה שונה לחלוטין. וֵספרימי העיד כי ממשלת הונגריה אסרה על קיומן של הפגנות תמיכה בטרור הפלסטיני, ומשקיעה רבות בהגנה על הקהילות היהודיות ועל התרבות היהודית המקומית.

כדי לשנות את המצב ולהשיג בחזרה את התמיכה המערבית על ישראל לשנות את הנרטיב, הסביר ג'ף בלאבון בהמשך הפאנל. לטענתו, כפי שרבים מאיתנו כבר התרגלו להבין, הבעיה מתחילה באוסלו, אז נכנעה ישראל להאשמות הפלסטיניות וקיבלה על עצמה את האשמה לסכסוך. לדבריו, עלינו לזכור את זכותנו על הארץ הזו, ולהזכיר אותה לאחרים.

היום שאחרי ברצועת עזה

אחרי הפאנל, פתח תא"ל במיל' יוסי קופרווסר, לשעבר ראש חטיבת המחקר באמ"ן, את החלק השני של הכנס, שעסק במלחמה מול חמאס, חיזבאללה והשלוחות של איראן. את הקונספציה הגדיר קופרווסר כ"בחירה בעיוורון", ותיאר איך גם היום אנחנו חוזרים אליה: "אנחנו יודעים מהו האיום, אנחנו רואים אותו מתקרב, אבל אנחנו מעדיפים לא לעשות שום דבר, בניסיון להאמין שזה לא יקרה. אנחנו לא מבינים את הנרטיב של אויבינו, מה מניע אותם ולאיזו רמה של ברבריות הם יכולים להגיע". לקראת סוף דבריו, פנה לנציגים האירופאים בקריאה נרגשת: "לִמדו מהטעויות שלנו".

ואכן, נראה היה שבדיוק בשביל ללמוד מאיתנו התמלא החדר בקהל. בפאנל השני, שאותו הנחה קופרווסר, השתתפו אלוף במיל' גרשון הכהן, עו"ד יפעה סגל מהפורום המשפטי הבינלאומי נגד הטרור, האנטישמיות והדה-לגיטימציה של העם היהודי, וסגן אלוף במיל' שרית זהבי, מייסדת ונשיאת מרכז עלמא. הפאנל עסק בלחימה בעזה ובגבול לבנון, ובלקחים שאפשר ללמוד ממנה.

"לִמדו מהטעויות שלנו" – מסקנות מהמלחמה

ראשית ניתח גרשון הכהן את מלחמות ישראל לאורך הדורות, וטען כי תפיסת הביטחון של ישראל כבר לא מתאימה לשינויים שעבר האויב. "דוקטרינת הביטחון של ישראל מורכבת משלושה עקרונות: התרעה מודיעינית, מלחמה קצרה וניצחון מוחלט שיוצר הרתעה. אבל האויב הבין שאלה העקרונות המובילים אותנו, ופיתח אסטרטגיה שהופכת אותם לבלתי אפשריים", הוא הסביר. "הם מצליחים לשמור על חשאיות ושמים לנו מלכודות. נוסף על כך, האידיאולוגיה האסלאמית ואמצעי הלחימה שמאפשרים ללוחמים שלהם לצאת מהבית בבוקר ולחזור הביתה בערב, כי הם נלחמים בשכונות של עצמם, מאריכים את המלחמה. כך, אנחנו הראשונים לבקש הפסקת אש, ומאבדים את ההרתעה".

לאחר מכן הציגה עו"ד יפעה סגל את תוכנית הביטחוניסטים ליום שאחרי המלחמה ברצועת עזה, שאותה כתבה יחד עם תא"ל במיל' יוסי קופרווסר, סא"ל במיל' מוריס הירש, ואור יששכר ממחלקת המחקר של הביטחוניסטים. סגל הציגה בקצרה ארבע מסקנות מרכזיות: על ישראל לשמור על שליטה ביטחונית מלאה בעזה, להתערב בתוכניות הלימוד ולמנוע הסתה, ליצור ולנהל קשרים עם משטרים מקומיים ולא עם משטר אחד מרוכז, ולייצר מנגנונים שייתנו את כספי הסיוע הבין-לאומיים לשיקום ולהימנעות ממסרים אלימים.

את הפאנל סגרה שרית זהבי, ממכון המחקר עלמא, שהציגה את המצב ההולך ומחמיר בצפון. לטענתה, למרות שישראל תוקפת בלבנון ואף גורמת לחיזבאללה אבדות משמעותיות, המצב לא משתפר בשל היעדר אסטרטגיה ברורה של ישראל. כמו כן הציגה זהבי סרטונים מהמצב הקשה בצפון, ובהם ילדים נמלטים מאוטובוס הסעה לממ"דים, אשר הותירו רושם רב על הדיפלומטים האירופאים.

לאחר הפאנל עלו לברך סא"ל במיל' ירון בוסקילה, מנכ"ל תנועת הביטחוניסטים, ותא"ל במיל' אמיר אביבי, יו"ר התנועה: "בשבעה באוקטובר קרה דבר דרמטי", אמר אביבי. "זה לא היה רק אחד הימים הכי קשים בהיסטוריה של העם היהודי, זו הייתה גם קריאת השכמה. התעוררנו ונזכרנו באתגרים שלנו, ובצורך להתמודד איתם". לסיום בחר אביבי במסר אופטימי: "אנחנו בביטחוניסטים מדברים עם בכירים בצבא בכל היחידות, ואני אומר מתוך ידיעה: אנחנו יכולים להגיע לניצחון מוחלט בכל החזיתות, וככל שהניצחון יהיה מוחץ יותר, כך מדינת ישראל תהיה משגשגת יותר אחריו".

המלחמה הקרה: 2020

החלק השלישי של הכנס הוקדש למלחמה הגלובלית בין המערב לציר המתגבש בין רוסיה, איראן וסין.

את החלק הזה של הכנס פתחו רה"מ אוסטרליה לשעבר, טוני אבוט, יאנוש לאסטופקה, ראש מחלקת המזרח התיכון וצפון אפריקה במשרד החוץ ההונגרי ותומאש זדצ'ובסקי, נציג צ'כיה בפרלמנט האירופי, שהציגו תמיכה בלתי מתפשרת בישראל במטרות המלחמה. "אנחנו חייבים למנוע מתקפות כמו זו של השבעה באוקטובר במקומות אחרים בעולם. בשביל זה צריך להילחם בטרור, ולאפשר לישראל להילחם בטרור", אמר לאסטופקה, וזדצ'ובסקי הוסיף בהבטחה מרגשת: "כל עוד אני בפרלמנט האירופי, לישראל יש שם חבר. הדלת שלי תמיד פתוחה בשביל הביטחוניסטים, ויחד איתכם נמשיך להיאבק נגד הטרור ולמען ישראל".

לאחר הנאומים התכנס הפאנל האחרון לאותו ערב, בהנחיית כריסטוף ורס ממכון הדנובה. הפאנל עסק ביחסים בין רוסיה, איראן וסין, ולא פחות מכך – באוזלת היד האמריקאית. בפאנל השתתפו אור יששכר, ראש מחלקת המחקר בתנועת הביטחוניסטים, מוניקה פאלוטאי מהמכון לחופש דת שבוושינגטון הבירה, והמומחה הישראלי-הונגרי למדיניות ביטחון רוברט קסטל.

הכול תלוי בבית הלבן

"מה שאנחנו חווים בישראל כיום זו חזית אחת מתוך מלחמה רחבה יותר – המלחמה הקרה החדשה. חזיתות נוספות מתקיימות באוקראינה ובטייוואן", טען אור יששכר. "הבעיה היא שהמערב מנסה להימנע ממלחמה, ובכך נותן לציר רוסיה-איראן-סין הזדמנות להתחזק". גם פאלוטאי הסכימה: "הציר הזה נוצר רק בשל החולשה של ארה"ב. כל עוד היא רק מגיבה, ולא יוזמת, הוא רק ילך ויתחזק".

בסיום הכנס, לאחר אמירת התודות, התפזר הקהל עם חומר רב למחשבה. "התרגשנו לראות אורחים מ-20 מדינות מתקבצים יחד בירושלים כדי לתמוך בישראל וללמוד מהניסיון הרב של תנועת הביטחוניסטים" אמר אור יששכר, שהיה ממארגני הכנס. "המלחמה של ישראל בחמאס אינה מקרה בודד, ועלינו לשפר את הקשרים עם הגורמים בעולם שיודעים זאת. אנחנו לא לבד".

לתוכנית הכנס המלאה

הפוסט "אפקט אוקטובר": חלקה של ישראל במערכה הבין-לאומית הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

בעוד המלחמה בעזה אינה שוככת, רעיון הפירוז עולה שוב על לכותרות בוויכוח על האופן שבו יש לסיים את הלחימה. אולם, נראה כי תומכי הרעיון לא מודעים לחלוטין לעבודה שעזה כבר אמורה להיות מפורזת על פי התנאים של הסכמי אוסלו שנחתמו ב־1993 וב‏‏־1995.

הכישלון של פירוז עזה

הכישלון המדהים של פירוז עזה בתור אמצעי להשגת השלום הופך את בחינתו המדוקדקת של המושג – הבסיס התיאורטי שלו, אפשרות היישום המעשית שלו, ניתוח ניסיון העבר שלו והערכת סיכויי ההצלחה העתידיים – להולם את הזמן והמקום. יש לציין ולהזהיר מראש, מאמר זה אינו מתיימר להציג ניתוח ממצה של כל הדוגמאות לפירוז ברחבי העולם (כמו איי שלמה וקוסטה ריקה) או להיות מחקר מקיף של תולדות רעיון הפירוז מאז השימוש הראשון במושג (יש הטוענים מהסכם פריז של 1856). במקום זאת, המאמר יהיה מוגבל למקרים שבהם הסכמי הפירוז עשויים להיות בעלי רלוונטיות מדינית עבור ישראל, מה שמשאיר דוגמאות כגון הפירוז של יפן או של חצי האי הקוריאני מחוץ לתחום הדיון כאן.

ואכן, למדיניות הרלוונטית של פירוז ביחס לסכסוך במזרח התיכון בכלל, ולסכסוך הישראלי־פלסטיני בפרט, יש דרישות ומאפיינים ייחודיים משלה. לפיכך, מסקנות שתקפות במקרים רבים אחרים עשויות להתגלות כקשות להעתקה וליישום במקרה הזה. אכן, כפי שמודגש נכון במאמר במגזין Foreign Policy:

"אף אחת מן המדינות והטריטוריות המתקיימות ללא כוחות צבאיים אינה משתווה לנסיבות הייחודיות הקשות שאיתן מתמודדים הישראלים והפלסטינים, ואף מקרה לא מציע מודל שאפשר לאמץ בקלות כדי לפתור את אחד הסכסוכים הקשים ביותר לפתרון באחד האזורים המתוחים ביותר בעולם".

ציווי הריבונות

לפי מאגר אוקספורד לחוק הציבורי הבין־לאומי:

"המושג פירוז (demilitarization) פירושו צמצום או אף ביטול מוחלט של חימוש […] ושל נוכחות צבאית באזור גיאוגרפי מסוים. במונחים מעשיים הוא מתייחס לתהליך של פירוק מנשק, מתחמושת, ופירוקם של כוחות מזוינים כדי למנוע אפשרות של שימוש צבאי בהם. דה־מיליטריזציה [בשונה ממושג הפירוז בעברית] פירושה גם תהליך של ירידה מתמשכת בהשפעת הצבא במדינה ובחברה נתונה".

לצורך הניתוח הזה נבחין בין "פירוז" (demilitarization), הסדר שנכפה מבחוץ (ר' למטה), לבין צמצום מרצון של כוחות הצבא במדינה הנדונה (demobilization). בתור שכזה עומד רעיון הפירוז בסתירה לתפיסה המארגנת הכוללת של המערכת הבין־לאומית – תפיסה שלפיה מדינות לאום ריבוניות קיימות במערכת אנרכית שאין בה סדר היררכי מוכר. זהו אפוא תהליך שמנוגד לטבע הקיומי של האורגניזם הפוליטי הריבוני. ואכן, אפשר לומר שהוא מנוגד לחלוטין ל"דנ"א הראשוני" של מדינת הלאום.

לפיכך, אין זה מפתיע שהנוף הפוליטי זרוע בשרידיהם השרופים של הסכמי פירוז שנכשלו – לרוב כאלה שהובילו לתוצאות הרות אסון. בניתוח "האתגרים המיוחדים" שמציב הפירוז הזהיר פרופ' דיוויד בדרמן המנוח שמאמצים כאלה מועדים לעיתים קרובות לכישלון. הוא הרחיב וכתב:

"[…] הסיבה העיקרית לכישלון הפירוז היא חולשת המנגנונים המוסדיים לעידוד ולפיקוח על מילוי דרישות [ההסכמים], וכמו גם לענישה על הפרות".

חשוב לציין כי במידה רבה אפשר לזהות את אותם חוליים באירועים שהובילו ל־7 באוקטובר.

פירוז: הפרתו של ציווי הריבונות?

"ריבונות", במהותה, היא הסמכות העליונה בגבולותיה של טריטוריה מוגדרת. ככזאת, היא אינה מכירה בלגיטימיות של שום מקור סמכות אחר שנמצא מעליה בטריטוריה הזאת. לפיכך, כל הסדר פירוז מבטל למעשה את זכותה של המדינה המפורזת להחליט באילו כלי נשק היא יכולה להשתמש, בכמה מהם היא תחזיק ואיפה היא יכולה לפרוס אותם. לכן, פירוז, מעצם טבעו, מביא להפרה – או לפחות להגבלה – של זכויותיה הריבוניות של המדינה המפורזת. ברור כי יש רק שתי דרכים לשמר הסדר כזה: באמצעות כפייתו על המדינה המפורזת בידי כוח חיצוני חזק יותר (כמו מדינה זרה או קואליציה של מדינות), או על ידי הסכמה מרצון של המדינה המפורזת להימנע – או להגביל את עצמה – מפריסת כוחות צבאיים בתוכה או בחלק ממנה.

בהתאם לכך, הפירוז, כמציאות יציבה, יכול לשרור רק כל עוד הצד המפורז ממשיך להסכים לכך. שכן, אם הסכם כזה יבוטל, זה יוביל להתנערות מההגבלות שהיו מוסכמות בעבר ולהתחמשות מחודשת, או להטלתן מחדש בכוח הזרוע על ידי גורמים חיצוניים. ההיסטוריה של מאה השנים האחרונות כוללת כמה הסכמי פירוז גדולים, ומעטים מהם נוטעים אמון רב ברעיון הפירוז כתרופה יעילה לסכסוך. אפשר לטעון שהדוגמה המשמעותית ביותר – וזו שהתמוטטותה הביאה להשלכות החמורות ביותר – הייתה פירוז חבל הריין לאחר מלחמת העולם הראשונה, שהפרתו זירזה את ההידרדרות למלחמת העולם השנייה.

פירוז בתור מבשר המלחמה

הקרבות העקובים מדם של מלחמת העולם הראשונה הסתיימו בהסכם ורסאי, שהטיל מגבלות מורכבות ומקיפות – כמותיות ואיכותיות כאחד – על כוחות הצבא של גרמניה במטרה לשלול מהם את היכולת להניע פעולות התקפיות בעתיד. המגבלות הללו כללו את פירוז חבל הריין, פירוק המוצבים הקיימים עד מרחק 50 ק"מ ממזרח לנהר הריין ואת האיסור לבנות מוצבים חדשים. הגבלות חמורות הוטלו על גרמניה ביחס לסוג ולכמות כלי הנשק שהיא רשאית להחזיק, לייצר או לאחסן, ואף נאסר עליה לחלוטין להחזיק בכלים מסוימים, כמו צוללות (סעיף 181) וחיל אוויר (סעיף 198). אולם, כאשר גרמניה בנתה מחדש את יכולותיה הלאומיות – ונחישותם של האירופאים דעכה – הסדר הפירוז התפרק.

ואכן, היה זה וינסטון צ'רצ'יל שתיאר בצורה חיה, בכרוניקה האפית שלו על ההיסטוריה שקדמה לפרוץ מלחמת העולם השנייה, חשרת הסופה, כיצד תנאי הפירוז הלכו ונשחקו עד שבוטלו כליל. הוא כתב:

השקיפו לאחור וראו מה קיבלנו ואילו דברים הפקרנו בזה אחר זה: גרמניה מפורקת מנשקה על פי חוזה חגיגי; גרמניה המחדשת את חימושה מתוך הפרת חוזה חגיגי; העליונוּת באוויר, ואפילו השוויון באוויר, מושלכים אחר גו; חבל הריין נכבש ביד רמה וקו זיגפריד מוקם והולך; ציר ברלין–רומא מוּצב הכן; אוסטריה נטרפת ונבלעת על ידי הרייך; צ’כוסלובקיה נעזבת ונחרבת על־ידי חוזה מינכן; קו הביצורים שלה בידיים גרמניות; בית הנשק האדיר של סקוֹדה מייצר מעתה והלאה תחמושת לצבאות גרמניה; […] שירותן של שלושים וחמש אוגדות צ’כיות כנגד הצבא הגרמני שעדיין לא הגיע לגמר בישולו מושלך אחר־גו, […] הכול נשא הרוח.[1]

אכן, עם התפוררותם של הסדרי הפירוז, גרמניה, שביטחונה העצמי הלך והתעצם עם חידוש הארסנל הצבאי שלה, שחררה גל של תוקפנות שהגיע לשיאו במלחמה העקובה מדם בתולדות האנושות, שבה נספו על פי ההערכות 70–85 מיליון בני אדם, או כשלושה אחוזים מאוכלוסיית העולם המוערכת, כ־2.3 מיליארד בשנת 1940.

סיני: הסכם הולך ונשחק

דוגמה נוספת להסכם פירוז הוא הסכם שנחתם כדי לשים קץ לפעולות האיבה בין מצרים לישראל לאחר מלחמת יום הכיפורים, ונכלל ב־1979 בהסכמי קמפ דייוויד. בשנים האחרונות גם הסכם זה מראה סימני מתיחה והוא מתחיל "להיפרם בקצוות". כבר מעל עשור מצרים מחכה בקוצר רוח להזדמנות להתנער מההגבלות על פריסת כוחות צבא בסיני.

נספח מס' 1 להסכמי השלום בין ישראל למצרים משנת 1979 כונן מערכת של סידורי ביטחון שנועדו לאפשר לישראל לסגת מסיני ללא סיכון חמור. מגבלות חד־משמעיות הוטלו על הפעילות ועל ההיערכות הצבאית של מצרים באזור. ההיגיון היה ברור: אם נטייתה של קהיר כלפי ישראל תשתנה לרעה, סיני תמשיך לשמש חיץ בין הכוחות המצריים לגבולה של ישראל. אם קהיר תפרוס כוחות אוויר או כוחות יבשה כלשהם בתוך חצי האי, זאת תהיה הפרה ברורה של ההסכמים והיא תספק אזהרה על כוונות תוקפניות. לפיכך, אם תפרוץ מלחמה, קווי האספקה ​​הארוכים של מצרים בסיני יהיו פגיעים, במיוחד מצד חיל האוויר החזק של ישראל. עם זאת, בחלוף הזמן ובעקבות המצב הפנימי המתדרדר במצרים, הפך חצי האי סיני – נוכח דילול הכוח הצבאי (עקב הפירוז) ובהתאם לכך נוכח הירידה ביכולתה של קהיר לכפות את רצונה באזור המרוחק – למטרה מפתה עבור מורדים אסלאמיסטיים.

מרד כהצדקה להתחמשות מחודשת

מצב זה סיפק למצרים בסיס לטעון כי סעיפי הפירוז בהסכמי השלום עם ישראל מנעו ממנה להחזיק כוחות מספיקים כדי לאכוף את החוק והסדר בחצי האי. ואכן, כבר בשנת 2007 אפשרה ישראל למצרים לפרוס כוחות נוספים בסיני כדי להילחם בהברחת נשק, במיוחד של גורמים ג'יהאדיסטיים. מאז, לפחות שני תהליכים הזינו את השחיקה של פירוז סיני.

האחד הוא המודרניזציה המתמשכת של הצבא המצרי ורכישה של נשק התקפי על ידיו; השני הוא האיבה המושרשת כלפי ישראל וקשר הדוק לפלסטינים, במיוחד לעזה. ואכן, כפי שמודגש בניתוח שפורסם בכתב העת של האוניברסיטה האמריקאית בקהיר,

"גם לאחר שלושה עשורים של שלום רשמי, רוב המצרים עדיין רואים בישראל איום על הביטחון הלאומי, ואויב, לא רק של הפלסטינים אלא של כל הערבים".

ככל שחלפו השנים התגברו ההתקפות הג'יהאדיסטיות על הכוחות המצריים בסיני. זה סיפק לקהיר בסיס לדרוש הכנסת כוחות מעבר לאלו שצוינו בהסכם השלום מ־1979. ההפרות הללו התגברו בהדרגה – הן התאפשרו או על ידי אישור ישראלי מראש, או אישור ישראלי בדיעבד, או למרות היעדר אישור ישראלי כלל. כאשר בשנת 2023 הצליחה מצרים בסופו של דבר לרסן את המרד הג'יהאדיסטי, סיפקה הלחימה בעזה שלאחר 7 באוקטובר, במיוחד זו בקרבת הגבול הדרומי באזור רפיח, עילה למצרים להמשיך להצהיר על חיזוק כוחותיה תוך הפרת הסכם השלום.

לכן, במאמר שהתפרסם במגזין Foreign Policy, שכותרתו "הנוכחות הצבאית המחודשת של מצרים בסיני היא חבית אבק שריפה עתידית", סיפק דיוויד שנקר ממכון וושינגטון ניתוח ביקורתי של ההתפתחויות בחצי האי עד אמצע 2022 והזהיר כי:

"[…] ישראל גם אפשרה לקהיר להציף את סיני בחיילים ובציוד כבד החורגים במידה ניכרת ממגבלות ההסכם. […] ככל שהכוחות הנוספים של מצרים יישארו יותר זמן בסיני, במיוחד כעת, כשנראה שארגון 'המדינה האסלאמית' נמצא תחת שליטה, כך יהפוך מאתגר יותר לחזור למגבלות המוטלות על פי ההסכם".

מכשול גרוע נגד מלחמה

למרבה הצער, ההיסטוריה של ישראל מספקת עדויות רבות לאי־ההתאמה של פירוז בתור מכשול יעיל נגד מלחמה – או אפילו כאמצעי לריסון האלימות. ואכן, מייד לאחר הקמתו ב־1948 נכשל האזור המפורז שהוקם בגולן כאמצעי להפרדה בין הכוחות הישראליים והסוריים במניעת עימותים תקופתיים בין שני הצבאות, מה שהוביל בסופו של דבר – לצד גורמים נוספים – לפרוץ מלחמת ששת הימים.

אך מלבד הקושי הברור לקיים את הפירוז באזור כמו עזה, ישנם קשיים לא פחות חריפים. מוזר ככל שזה יישמע, קשיים אלה עלולים להתעורר דווקא אם יושג פירוז כזה. ואכן, האפשרויות להשלכות בלתי מכוונות – ולא רצויות – נראות בלתי מוגבלות.

בסופו של דבר, אם ישראל תצליח איכשהו להכריח את שליטי עזה להתפרק מנשקם ולשלול מהם את היכולת להתחמש מחדש, הדבר יפגע בהכרח לא רק ביכולתם לאכוף חוק וסדר בתוך רצועת עזה אלא גם ביכולתם להתמודד עם איומים חיצוניים מצד יריבים קיצוניים יותר מתוך חצי האי סיני הסמוך. ואכן, אם משטר מפורז כלשהו שיירש את השלטון בעזה בעתיד יתמודד עם אתגר משמעותי לשלטונו, בין אם מבית או מחוץ, מי ייקרא להגן עליו? אם יהיה זה כוח צבאי זר כלשהו, ​​פירוש הדבר יהיה מיליטריזציה מחודשת של עזה, והשאלה שנותרת פתוחה היא למי כוח כזה יהיה מחויב לתת דין וחשבון. אם ישראל תהיה הכוח הזה, קשה להעלות על הדעת תרחיש אבסורדי יותר מזה שבו צריך לגייס את כוחות צה"ל לתמיכה במשטר ערבי כל כך "מפוקפק" שאי אפשר לסמוך עליו ולהפקיד בידיו את האמצעים הדרושים כדי שיוכל להגן על עצמו.

כל הדיון במאמר זה – הן בתיאוריה הפוליטית־מדעית הן במקרי המבחן האמפיריים – אמור לספק לקובעי המדיניות הישראלים מספיק סימני אזהרה מפני כניעה לפיתוי של ניסיון חוזר לאמץ את הנוסחה הכושלת והפגומה ללא תקנה של פירוז כאמצעי להשיג אם לא שלום אז לפחות מצב מתמשך ויציב של אי־לוחמה. זה נכון במיוחד כאשר הצד המפורז נשלט בידי משטר סמכותני, שמצד אחד משליך את יהבו על העוצמה הצבאית, ומצד שני מייחס חשיבות מועטה להשלכות של הפרת הסדר הפירוז על אזרחיו שלו (עמנואל קאנט, השלום הנצחי, 1795).

נראה אפוא שאין ברירה אלא לאמץ בתור מרשם למדיניות נבונה את האזהרה החמורה מפני הסדרי פירוז שניסח פעם בנחרצות אותו אדם שאימץ את גישת הפירוז מאוחר יותר – צעד שהיה בעל השלכות הרסניות. היה זה שמעון פרס שיעץ:

"[…] פירוז […] נראה כתרופה מפוקפקת: הבעיה העיקרית איננה הסכם על פירוז, אלא קיומו של הסכם שכזה, הלכה למעשה. מספר ההסכמים שהפרו הערבים אינו נופל ממספר ההסכמים שקיימו".[2]

[1] וינסטון צ'רצ'יל, מלחמת העולם השנייה, כרך א: חשרת הסופה, תרגם אהרון אמיר, הוצאת עם הספר בשיתוף א' נאור, 1965, גרסה אלקטרונית: פרויקט בן־יהודה, https://benyehuda.org/read/53523#ch1.
[2] שמעון פרס בהשתתפות חגי אשד, כעת מחר, הוצאת כתר, 1978, עמ' 255.

הכתוב הוא על דעת המחבר בלבד ואינו משקף בהכרח את עמדת התנועה

הפוסט פירוז עזה: פרמטרים רלוונטיים למדיניות הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

מטרתה העליונה של תנועת הביטחוניסטים היא להבטיח את ביטחון ישראל לדורות. בבסיס מטרה זאת נמצאות שתי הבנות מרכזיות: הראשונה היא שביטחון המדינה לא יכול להתקיים בריק, אלא תלוי במערכת רחבה של גורמים מדיניים, כלכליים וחברתיים. ההבנה השנייה היא שכדי לקבל החלטות מושכלות, יש צורך לבנות אסטרטגיה רחבה שנשענת על העבר וצופה אל עבר העתיד.

הבנות אלו הביאו את תנועת הביטחוניסטים לגבש חזון לאומי ברור, שנבנה מתוך מחקר מעמיק, ונוגע בכל השדות המעצבים של החברה הישראלית. בכתבה זו נתמקד, בעזרתה של עו"ד יפעה סגל, במערכת המשפט הבינלאומית ובאופן שבו מעמדה של ישראל בעולם משפיע על הביטחון הלאומי שלנו ועל קיומנו כאן. כמו כן, נבחן כיצד אפשר לנצל את כוחות המינוף ואת היתרונות הטכנולוגיים שלנו כדי להסביר את עצמנו טוב יותר ולשפר את מעמדנו בזירה העולמית.

רקע – דיני מלחמה, אנטישמיות ואנטי-ישראליות: תהליכים בשיח המשפטי והחברתי בעולם

דיני המלחמה הבינלאומיים החלו להיבנות לפני פחות מ-200 שנים, והתקבעו באופן רשמי רק במאה האחרונה. ההיסטוריה של דיני המלחמה מתחילה בשנת 1859. באותה שנה התחולל קרב סולפרינו בלומברדיה (היום צפון איטליה), כחלק מתהליך איחוד איטליה. ז'אן אנרי דינן, איש עסקים אוסטרי, היה עד לתוצאות הקרב ונחרד מהאופן שבו הוזנחו אלפי פצועים בשטח. מראות אלו הביאו אותו להקים בשנת 1863 ארגון סיוע רפואי לפצועי מלחמה, שהיום מוכר היטב בשם "הצלב האדום". כשנה לאחר הקמת הארגון התכנסה בז'נבה ועידה בהשתתפות 12 מדינות שחתמו על אמנה שנתנה חסינות לצוותים רפואיים ולכל אזרח המושיט יד לצוות רפואי באזורי מלחמה. הייתה זו אמנת ז'נבה הראשונה.

בראשית המאה ה-20 נכתבו שתי אמנות ז'נבה נוספות שעסקו בלוחמה ימית ובטיפול בשבויי מלחמה. בשנת 1949, בעקבות מלחמת העולם השנייה ופשעי המלחמה האיומים שביצעה גרמניה הנאצית נגד אוכלוסייה אזרחית, שוכתבו שלוש אמנות ז'נבה הראשונות ונכתבה אמנה נוספת שכללה דינים הנוגעים לטיפול באזרחים בזמן מלחמה וכן ביחס לאזרחים בשטח כבוש שבו יש משטר צבאי של צבא עוין. אמנות ז'נבה והתובנות משתי מלחמות העולם מהוות את הבסיס לדיני המלחמה אשר מאוגדים היום תחת ההגדרה "המשפט ההומניטרי הבינלאומי".

מאחר שלא הייתה עוד מלחמת עולם מאז מלחמת העולם השנייה, דיני המלחמה לא השתנו באופן משמעותי. עם זאת, בעשורים האחרונים השיח על זכויות אדם תופס מקום מרכזי יותר ויותר בשיח החברתי בעולם, ואנחנו רואים ששיח זה מתחיל לחלחל גם למשפט הבינלאומי, ולהשפיע על קביעות והחלטות שמתקבלות בבתי הדין הבינלאומיים, במועצות כאלו ואחרות של האו"ם ובפרלמנטים מדינתיים שונים. על בסיס אמתלה זו של "זכויות אדם" קבע בית הבינלאומי לצדק בשנת 2004 כי גדר ההפרדה, שנועדה להגן עלינו מבחינה ביטחונית, היא בבחינת סיפוח בלתי חוקי. באופן דומה, מדינות רבות בעולם נאחזו ונאחזות עדיין בתירוץ ההומניטרי כדי להטיל חרמות כלכליים, תרבותיים ואקדמיים רבים על ישראל.

יותר פוליטיקה, פחות צדק: האבסורד מאחורי מערכת המשפט הבינלאומית

מערכת המשפט הבינלאומית כוללת שני מוסדות עיקריים הממוקמים שניהם בעיר האג שבהולנד: בית הדין הבינלאומי לצדק (ICJ), שתפקידו לדון בסכסוכים בין מדינות, ובית הדין הבינלאומי הפלילי (ICC), שתפקידו לדון באחריותם של יחידים בפשעי השמדת עם, פשעים נגד האנושות, פשעי מלחמה ופשע התוקפנות. לצד השוני בתחומי העיסוק, קיים גם שוני בסמכויות של שני בתי הדין.

בית הדין הבינלאומי לצדק יכול לקבוע פסקי דין רק בעניינן של מדינות שהסכימו לקבל את סמכותו – בין אם בהסכמה מראש ובין אם בהסכמה אד הוק או מתוקף חתימה על אמנה מסוימת. כמו כן, הוא מוסמך לתת חוות דעת מייעצת בסוגיות משפטיות, על פי בקשה של העצרת הכללית של האו"ם או של מועצת הביטחון של האו"ם.

בית הדין הבינלאומי הפלילי, לעומת זאת, כבר מחזיק בסמכויות שיפוט רחבות יותר. מאחר שהוא פועל נגד יחידים, בכוחו להוציא צווי מעצר נגד אנשים פרטיים ולהטיל סנקציות בינלאומיות. עד לא מזמן פעל בית הדין הפלילי בעיקר נגד דיקטטורות חשוכות כמו סודן ולוב, אך מאז פרוץ מלחמת "חרבות ברזל" גם ישראל נמנית עם שורה מפוקפקת זו. זמן קצר לאחר פרוץ המלחמה היה ניסיון להוציא צווי מעצר לבכירים ישראלים, בהם רה"מ בנימין נתניהו ושר הביטחון יואב גלנט, בטענה כי היו מעורבים בביצוע פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות. בינתיים טרם הוצאו צווים אלה, אך אם יֵצאו אזי 124 המדינות החברות בבית הדין הפלילי יהיו מחויבות לעצור ולהסגיר כל נאשם שייכנס לתחומן – כך שבהחלט יכולות להיות לכך השלכות משפטיות משמעותיות.

שני בתי הדין הבינלאומיים הם לכאורה גופים שיפוטיים ולא פוליטיים, אך מינוי השופטים המכהנים בהם נעשה בתהליך פוליטי בהחלט, ושני המוסדות מפגינים בעקביות עמדה אנטי-ישראלית ברורה. חוסר ההוגנות הזה קשור גם באנטישמיות מובנית שלגביה נרחיב בהמשך, וגם בפער ציפיות שהחל להיווצר כבר עם כתיבת דיני המלחמה הבינלאומיים.

כאשר ניסחו מדינות המערב את דיני המלחמה אי-אז בראשית המאה הקודמת, הן שאפו שאלה יהיו הכללים שיכתיבו את סדר היום העולמי ויחולו על כל מדינות העולם וגם על גופים לא מדינתיים, אולם בפועל הן משפיעות רק על קומץ של מדינות שחולקות איתן ערכים דומים. אז וגם היום מרבית השחקנים בזירה הבינלאומית לא שותפים לערכי הדמוקרטיה והליברליזם, וכך רבים מהם לא מכבדים את הדינים הבינלאומיים ואף תומכים בגלוי בטרור.

היינו מצפים ממערכת משפט מתוקנת לתת את הדין באופן שווה עם כל מדינה שמפירה את הדין הבינלאומי, אך בפועל אנחנו רואים שמרבית המדינות חומקות מכך, הודות לבלוק חזק והשפעה פוליטית רחבה. זה קורה עם מדינות מוסלמיות ומדינות אנטי-מערביות שמאוגדות יחד ומגינות זו על זו, גם במקרים שבהם מבוצעים פשעים חמורים. באופן דומה אך שונה, זה קורה גם עם מדינות מערביות ודמוקרטיות שחוברות זו לזו, או עם מעצמות שמחזיקות בדי כוח כדי להגן על עצמן, כמו ארצות הברית. בהקשר זה זכור במיוחד המקרה שבו שבית הדין הבינלאומי ביקש לבחון אם ארצות הברית ביצעה פשעי מלחמה בעיראק ובאפגניסטן. ג'ון בולטון, ששימש באותה עת יועץ של הנשיא טראמפ לביטחון לאומי, תקף את בית את הדין הבינלאומי והצהיר שארצות הברית לא תשתף פעולה עם מוסד בלתי לגיטימי. בולטון אף איים להטיל סנקציות על בית הדין בהאג. עד מהרה התקפל בית הדין הבינלאומי והחקירה נעלמה כלא הייתה.

כאשר מסתכלים על הפוליטיקה שעומדת מאחורי מערכת המשפט הבינלאומית מבינים שאין כאן עיסוק אמיתי בצדק, אלא משחק של כוחות. אם בתי הדין הבינלאומיים פועלים בדרך אחת נגד מדינות מסוימות ובדרך אחרת נגד מדינות אחרות כי הן מגיעות מעולם ערכים שונה או לחלופין כי יש להן כוח פוליטי רב – אז מתברר שהם לוקים בחוסר אמינות, ושכל ההצדקה לקיומם צריכה להיות מוטלת בספק.

מאנטישמיות לאנטי-ישראליות

נפח העיסוק של המערכת הבינלאומית במדינת ישראל עולה על נפח העיסוק שלה בכל מדינות העולם גם יחד. לצערנו, העיסוק חסר הפרופורציה בישראל לא נשאר רק באולמות בית המשפט אלא גם יוצא גם לרחובות ומקבל ביטוי בדמות הפגנות, עצומות, חרמות ואף מעשי טרור ואלימות.

העמדות האנטי-ישראליות הרווחות בעולם הן ללא ספק ביטוי של אנטישמיות. די להקשיב לתכנים שנשמעים בהפגנות השונות כדי להבין שאנשים לא סתם מגנים את ישראל, אלא מדברים על עצם שלילת קיומה של המדינה ואף מצדיקים מעשים קיצוניים ואלימים כמו חטיפה ורצח של אזרחים.

אין עוד מקרה בעולם שבו נשמעות טענות נגד עצם לגיטימיות קיומה של מדינה, כפי שקורה נגד מדינת ישראל. גם במקרים הכי קשים של משטר אלים והתנהלות פורעת חוק – לרבות אלה שמתרחשים ברוסיה, בסין ובאיראן – לא נשמעות טענות שמדינות אלו לא היו צריכות לקום מלכתחילה, ושיש להביא להפסקת קיומן לאלתר. אם כך, ברור שהשיח על ישראל חורג מקווים עניינים, ומופעל – לפחות בחלקו – מתוך שנאה ברורה ללאום היהודי.

עו"ד יפעה סגל: החזון לתחומי המשפט הבינלאומי וההסברה הישראלית

להמשיך להתנגד למערכת המשפט הבינלאומית

המצב הנוכחי:

בתי הדין הבינלאומיים מסתתרים תחת מעטה משפטי ניטרלי, אך בפועל הם גופים פוליטיים מוטים. די לבחון את זהות השופטים המכהנים בהם כדי להבין שלמדינה כמו ישראל אין סיכוי לקבל משפט הוגן. מי שמכהן היום (נכון לספטמבר 2024) כנשיא בית הדין הבינלאומי לצדק הוא השופט הלבנוני נוואף סלאם, אשר מחזיק בהיסטוריה מתועדת של אמירות אנטי-ישראליות קשות, ואף הצביע נגד ישראל במספר הצבעות באו"ם. לפי כללי בית הדין, כאשר שופט נדרש להכריע בדיונים הנוגעים למדינה שכלפיה יש לו עמדה שלילית מובהקת, עליו לפסול את עצמו. גורמים שונים אכן פנו אל סלאם בדרישה שיפסול את עצמו מהשתתפות בהליכים הנוגעים לישראל, אך הוא סירב לעשות זאת.

מעבר להרכב השופטים, רבות מהקביעות ומחוות הדעת שמתקבלות בבית הדין הבינלאומי נשענות על עובדות מסולפות ומתעלמות מתקדימים בינלאומיים. כך, למשל, ביולי 2024 קבע בית הדין הבינלאומי לצדק בחוות דעת לא מחייבת כי כל ההתיישבות היהודית במזרח ירושלים, ביו"ש ובבקעה היא בלתי חוקית. כשמתעמקים בלשון הקביעה, מתברר שבית הדין קורא למעשה לטיהור אתני מוחלט של כל היהודים שמתגוררים בשטחים אלה – קביעה שאין לה אח ורע בעולם. בית הדין גם מתעלם מהקשר ההיסטורי העמוק הקיים בין העם היהודי לבין ירושלים, לא מתייחס כלל לזכותם של היהודים להגדרה עצמית, ומתייחס אל פלסטין כאל מדינה בעלת זכויות ריבוניות מלאות, אף על פי שמעולם לא קמה מדינה כזו.

מכעיס לא פחות הוא הפער בין האופן שבו נמדדת מדינת ישראל לבין האופן שבו לא נמדדים אויבינו. מאז פרוץ מלחמת "חרבות ברזל" נתונה מדינת ישראל להאשמות רבות, אך אין כמעט בחינה של הפרות משפטיות שנעשות מן הצד הפלסטיני.

בעולם מתוקן שאינו מנוהל משיקולים פוליטיים צרים היינו מצפים להתייחסות נרחבת יותר של בית הדין הפלילי לפשעים הנוראיים של חמאס, ולבחינת המעשים הישראליים תחת ההקשר של פשעי ה-7 באוקטובר. נוסף על כך, ראוי היה שמדינות רבות בעולם, ולא רק מדינות ספורות, היו נזעקות אל מול ההאשמת הקורבן בבית הדין לצדק ומגישות התנגדויות בהתאם.

חוסר הצדק נגד ישראל מקבל ביטוי גם בבית הדין הבינלאומי הפלילי. כאשר נידונה האפשרות להוציא צווי מעצר לנתניהו ולגלנט, נבחנה גם האפשרות להוציא צווי מעצר נגד יחיא סינוואר, מוחמד דף ואיסמעיל הנייה. אין לטעות שמדובר כאן בניסיון ליצור איזון – עצם הרעיון להושיב בכירים ישראלים על אותו ספסל נאשמים שעליו יושבים בכירי חמאס מעיד על תפיסה מעוותת ועל השוואה חמורה בין ישראל לבין ארגון טרור רצחני.

הקו שמדינת ישראל נוקטת בשנים האחרונות במרבית המשפטים והדיונים שנערכים נגדה הוא קו של התנגדות. מתוך הבנה ברורה שלא נזכה למשפט צדק, מדינת ישראל בוחרת במכוון שלא להשתתף בהליכים המשפטיים שננקטים נגדה, ובכך מעבירה את המסר שהיא לא מכירה בסמכותו של בית הדין הבינלאומי. מעבר למסר, חוסר שיתוף הפעולה מצד ישראל גם מקשה על בית הדין לנהל חקירה מעמיקה כיוון שאין לו גישה לכל העדויות והנתונים, וכך לעיתים אין ביכולתו להכריע את הדין.

באידיאל:

• לפעול לשינוי השיטה של מערכת המשפט הבינלאומית: מערכת המשפט הבינלאומית פועלת כביכול בשיטה דמוקרטית, אך כל עוד רבים מהשחקנים בה אינם דמוקרטיים, נוצרים העיוותים שאנחנו חווים היטב על בשרנו. מדינת ישראל צריכה להפעיל מאמצים הסברתיים ודיפלומטיים כדי לחשוף את חוסר הצדק שמאפיין את מערכת המשפט הבינלאומית, ובשאיפה להביא לסידור מחדש של השיטה ושל מערך הכוחות בבתי הדין הבינלאומיים.
• לא לשתף פעולה עם חוסר צדק: שינוי מערכת המשפט הבינלאומית הוא חשוב גם ארוך ומורכב, ולכן עלינו להתמקד בעיקר בהתנהגותנו. מדינת ישראל צריכה להמשיך את הקו שהיא נוקטת, ולהימנע משיתוף פעולה עם הליכים משפטיים מוטים. בשונה ממה שרבים חושבים, במרבית המקרים אין לנו טעם להשתתף בהליכים אלה כיוון שרוב השופטים מגיעים עם "פתק מהבית" ואין לנו באמת יכולת להשפיע על החלטתם בכלים משפטיים. הדבר הטוב ביותר שביכולתנו לעשות הוא להדהד שוב ושוב את המסר שאיננו מכירים בסמכותו של בית דין שפועל באופן שנוגד את כל עקרונות הצדק והמשפט.

לנצל את כוחות המינוף בזירה הבילטרלית

המצב הנוכחי:

ביחסים דיפלומטיים יש להבדיל בין שתי זירות פעולה שונות. הראשונה היא הזירה המולטילטרלית (רב-צדדית), שהיא הזירה של המוסדות הבינלאומיים, והשנייה היא הזירה הבילטרלית (דו-צדדית), שבה המיקוד הוא ביחסים של שתי מדינות שמשתפות פעולה על בסיס אינטרסים הדדיים.

בזירה המולטילטרלית ישראל די מבודדת, ואין לנו בלוק כמו שיש למדינות מוסלמיות אשר יכול להגן עלינו. לעומת זאת, בזירה הבילטרלית יש לנו הרבה כלים וכוח מינוף מול מדינות בודדות שעימן אנחנו מנהלים שיתופי פעולה, אלא שכרגע הם אינם מנוצלים מספיק.

באידיאל:

• לשפר את מעמדנו בזירה המולטילטרלית: מדינת ישראל צריכה להשקיעה ביצירת בלוק עם מדינות מערביות נוספות או בהצטרפות לבלוק קיים, כדי לא להיות מבודדת בזירה הבינלאומית ולהבטיח שיהיו מדינות שיגנו עליה – ממש כפי שקורה עם הבלוק של המדינות המוסלמיות.
• לעבור מהגנה להתקפה: במקום לפעול מול קבוצה של מדינות ולנסות להדוף איומים וגזרות, עלינו לנקוט גישה התקפית יותר מול מדינות שמולן יש לנו כוחות מינוף, וכך נוכל לשנות דפוסי הצבעה באו"ם ולזכות ביתרונות בזירה הבינלאומית. דוגמה טובה אפשר למצוא במערכת היחסים שלנו עם ירדן: מאחורי הקלעים ירדן תלויה בנו צבאית וכלכלית וזקוקה לשיתוף הפעולה עימנו, אך בזירה הבינלאומית היא מגנה אותנו השכם וערב ופועלת נגדנו. עלינו להפעיל את מנופי הכוח שלנו מול ירדן, כמו גם מול מדינות אחרות, ולדרוש מחיר עבור פעילויות שנעשות נגדנו במישור הבינלאומי.

לשפר את ההסברה הישראלית

המצב הנוכחי:

יש ציפייה שהמדינה תיקח אחריות על כל נושא ההסברה, אך הציפייה הזאת לא ריאלית משתי סיבות. הראשונה היא שהרבה טכנולוגיות שיכולות להיות מאוד אפקטיביות בעולם ההסברה נמצאות דווקא בשוק הפרטי. סיבה שנייה היא שמדינת ישראל, בהיותה מדינה, כפופה לבירוקרטיה רבה ולמערך כללים שלא חל על אזרחים פרטיים, ובמצב כזה קשה לה מאוד לפעול בחופשיות.

בעיה נוספת עם ההסברה הישראלית קשורה בכך שמדינת ישראל סובלת מנחיתות מספרית וכלכלית ביחס למדינות האויב שלנו. במצב כזה, קשה לנו מאוד לתת קונטרה לאויבים שלנו בכלים מסורתיים. כמה שלא נפגין – האויבים שלנו יוכלו להפגין יותר. כמה שלא נפרסם מידע – האויבים שלנו יפרסמו יותר. אם כך, עלינו למצוא דרך לנטרל את האלמנט הכמותי, ולהשיג יתרון בדרכים אחרות.

עוד בעיה שמולה אנחנו ניצבים בהקשר זה היא שגם קהילות יהודיות בתפוצות פונות לעיתים נגדנו, ואפילו בתוך ישראל אנחנו שומעים לא מעט קולות שמערערים את כל האמונה בצדקת דרכנו. מובן שיש מקום לבקר מדיניות ממשלתית כזו או אחרת, אך כאשר יהודים וישראלים יוצאים נגד מדינת ישראל כמדינה, הפגיעה ההסברתית היא עצומה וגם נוצר פילוג פנימי שמחליש אותנו כעם.

באידיאל:

• ההסברה היא האחריות של כולנו: צריך להיגמל מהתפיסה שהמדינה אמורה לדאוג לכול, כי בסופו של דבר המדינה היא קולקטיב שמייצג את כולנו. בתחילת המלחמה הייתה התגייסות רבה מצד האוכלוסייה במיוחד בתחום ההסברה, וראינו הישגים מרשימים. עם הזמן רוב האזרחים חזרו לעיסוקם והנושא ננטש. אם אזרחים יבינו שבאחריותם וביכולתם לקחת חלק במערך ההסברה הישראלי, נצליח לגייס את מיטב המוחות, להשתחרר מהכבלים שמגבילים את המדינה ולעשות פלאים לטובת מצבה של ישראל.
• לנצל את היתרון הטכנולוגי: מאחר שאין לנו יכולת לגשר על הפער הכמותי מול האויבים שלנו, עלינו למצוא יתרונות בשדות אחרים, שהבולט שבהם הוא השדה הטכנולוגי. מדינת ישראל היא מהמובילות בתחום זה, ואם נרכז מאמצים ונאמץ כלים חדשים, כמו כלי הבינה המלאכותית, נוכל לשפר את יכולת ההסברה שלנו ולהדהד טוב יותר את המסרים שאנחנו מבקשים להעביר.
• לא לזנוח את ההסברה הפנים-ישראלית: מאמצי ההסברה הישראלית צריכים להיות מופנים לא רק כלפי חוץ, אלא גם כלפי פנים. עלינו לדאוג שאזרחי המדינה לא ילכו שבי אחר מידע שקרי ולא ייקחו חלק בהפצה של שקרים אלו לשאר העולם, כיוון שהדבר מחליש אותנו כעם ופוגע עוד יותר בתדמיתנו הבינלאומית.

להגביר את האכיפה בישראל ובעולם

המצב הנוכחי:

בעולם, וגם בישראל, קיימים גופים שונים שפועלים תחת מעטה הומניטרי של זכויות אדם, אך בפועל הם חלק ממערך טרור משומן היטב. גופים אלו מהווים סכנה גדולה כיוון שהם מייצרים תמונת מציאות שקרית, ומניעים תהליכים שפוגעים בישראל גם מבחינה הסברתית וגם מבחינה משפטית, ולעיתים אפילו מובילים למעשי טרור של ממש.

גופים אלו פועלים בדרכים מתוחכמות, ולרוב קשה מאוד לעלות על הקשר בינם לבין ארגוני טרור או מדינות תומכות טרור. כך נוצר מצב אבסורדי שבו פועלות בעולם וגם אצלנו עמותות שונות שנהנות מהטבות כלכליות ומפטורים ממס, אך בפועל קוראות להשמדת ישראל.

למרות הקושי, עם מאמץ ממוקד ותהליכי חקירה יעילים אפשר לחשוף את הגופים השקריים ולפעול נגדם בכלים פליליים. דוגמה לכך אפשר למצוא דווקא בגרמניה. מאז מלחמת "חרבות ברזל" והעלייה בגילויי האנטישמיות בעולם, גרמניה הגבירה את החקירה והאכיפה בתחום זה, וביולי 2024 הצליחה לסגור ארגון שפעל כשלוחה של איראן במשך הרבה שנים.

באידיאל:

• להילחם בגופים תומכי טרור: מדינת ישראל צריכה להגביר את האכיפה בפנים המדינה ולבחון היטב גופים חשודים שפועלים בתוכה כדי להבין מי מממן את אותם גופים ועם מי הם עומדים בקשרים. ודאי שהמדינה גם מוכרחה לעצור הטבות מס לעמותות שמגנות אותה ואף קוראות להשמדתה.
• לגייס את מדינות העולם: מדינת ישראל צריכה לרתום מדינות נוספות בעולם למאבק בגופים תומכי הטרור, ולהבהיר להן שאם פועלים בקרבן גופים שקוראים לאנטישמיות ולרצח עם, מדובר בבעיה לאומית שמחייבת את התערבותן.

אין פתרון מחר בבוקר: סיכום ומסקנות

המוסדות הבינלאומיים, ובראשם האו"ם ובתי הדין הבינלאומיים, הפכו מזמן לכלי נשק נגד ישראל שאויבינו משכילים לנצל היטב. גם אם לבתי הדין הבינלאומיים אין יכולת אכיפה ממשית נגד מדינת ישראל, הרי שהם מצליחים להסב לה נזק תדמיתי כבד משקל, ולעצב תודעה עולמית כוזבת שלפיה מדינת ישראל היא מדינה פושעת.

חשוב להבין שהקביעות של בתי הדין לא משפיעות רק על הזירה המשפטית והדיפלומטית, אלא מחלחלות גם לחברה ומשפיעות על אזרחים רבים, שחלקם מחזיקים בעמדות מפתח בתקשורת, בביטחון ואף בפוליטיקה העולמית. ההחלטות של בתי הדין גם נותנות לגיטימציה לעמותות ולגופים הומניטריים שונים ברחבי העולם, ומובילות לעיתים להטלת סנקציות וחרמות שפוגעים בישראל כלכלית ותרבותית. חמור מכך, הקביעות שמתקבלות בבתי הדין הבינלאומיים משחקות לידיהם של שונאי ישראל, ומלבות את הגילויים האנטישמיים ברחבי העולם ואת הקריאות לדה-לגיטימציה של ישראל.

חוסר הצדק שמאפיין את מערכת המשפט הבינלאומית מכעיס מאוד, אך היכולת שלנו לעצב את המערכת מחדש מוגבלת מאוד. עם זאת, אין זה אומר שעלינו לשקוט על השמרים. מדינת ישראל מוכרחה לנצל את כוחות המינוף שיש לה מול מדינות העולם, לשפר את יכולות הבקרה והאכיפה שלה, ולהשיג יתרונות טכנולוגיים שיאפשרו לה להתמודד גם עם אויבים שעולים עלינו מספרית. בתוך כך, גם אזרחי המדינה צריכים להבין שיש להם אחריות, למצוא את הדרך לתרום כדי לשפר את ההסברה של ישראל בעולם, ולהשקיט קולות מבחוץ ומבית שקוראים לסילוקנו מארץ ישראל ואף להשמדתנו.

בתוך כל זה עלינו להבין שיש לקחת נשימה ארוכה כי לא נמצא פתרון מחר בבוקר. שיפור מעמדה התדמיתי והמשפטי של ישראל בעיני העולם מצריך עבודה ארוכת טווח, קשה ומאתגרת. האויבים שלנו שוקדים על הפגיעה בנו כבר עשרות שנים, ועלינו לגלות את אותה סבלנות.

הפוסט באידיאל – חזון תנועת הביטחוניסטים, והפעם: משפט בינלאומי, הסברה ודה-לגיטימציה של ישראל הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

ומה עם מדינות אחרות באירופה, שגם בהן הצריכה הפרטית נמוכה יחסית?

"נכון שבמדינות כמו גרמניה ושוודיה הצריכה הפרטית נמוכה יותר מאשר בארה"ב ובבריטניה, אבל הממשלות שלהן מאוד יעילות, כך שהרכיב של ההוצאה הממשלתית מפצה על הצמצום בצריכה הפרטית. בארץ, לעומת זאת, אנחנו מפסידים משני הכיוונים. מצד אחד, לא מאפשרים לצריכה הפרטית לגדול ולהפוך למנוע מספיק גדול כדי להניע את התוצר, ומהצד השני אין לנו ממשלה של גרמנים ושוודים שתוכל להניע את הכלכלה. התוצאה היא שאנחנו יוצאים קירחים מכאן ומכאן. אין צריכה פרטית ואין ממשלה יעילה".

אז הבעיה המרכזית היא רק שהצריכה נמוכה?

"הצריכה הפרטית הנמוכה היא תוצאה של מדיניות כושלת. אחת הסיבות המרכזיות לכך שהצריכה הפרטית מדוכאת בישראל היא שטריליון השקלים של הצריכה הפרטית מוקצים בארץ השודדים שלנו, שסובלת מבעיות קשות בתחרות. אם הייתי נותן לך לבחור איפה לקנות בטריליון שקל לא היית קונה פה – היית קונה במקום הרבה יותר זול באירופה או בארצות הברית. אבל אנחנו נאלצים להוציא את טריליון השקלים כאן, בארץ השודדים האהובה שלנו. כתוצאה מכך, במקום שכספי הצריכה יניעו את הכלכלה הם מגיעים לכיסים של מונופולים, יבואנים בלעדיים, בנקים וממשלה לא יעילה".

לא בכדי כל כך הרבה ישראלים קונים בחו"ל ושולחים ארצה.

"היבוא בארץ בחסר. כשהצריכה עולה, היבוא אמור לעלות. אבל בארץ זה לא קורה. במרחק של כמה שעות טיסה מכאן יש כל טוב במחירים נמוכים בעשרות אחוזים, אבל היבוא חסום. באופן אידיאלי, כשהיצוא עולה, יש בשוק יותר דולרים, הדולר נחלש, והיבוא נעשה זול יותר, מה שמעלה את רמת החיים של הצרכנים. אבל בארץ העודפים של היצוא לא מתגלגלים להעלאת רמת החיים של הצרכנים. המשק המעוות שלנו לא מאפשר להפיק את מלוא התועלת ממנוע היצוא. הוא מדכא את הצריכה הפרטית דרך המחירים המעוותים והמיסים הגבוהים, ואילו הממשלה גדולה אך לא מתפקדת".

אז מהי המדיניות הכלכלית שתעזור להוציא את ישראל מהמצב הזה?

"הרעיון המרכזי הוא להוציא את הצרכנים לחופשי ולאפשר להם להניע בחופשיות את גלגלי המשק, בלי שמונופולים, הבנקים והיבואנים הגדולים יגזרו קופון מיותר על חשבון הצרכנים והעסקים הקטנים. כשנכנסתי לאוצר בתחילת 2003 החוב הממשלתי הגיע כמעט ל-100% מהתוצר, הגירעון היה 10% מהתוצר, ההכנסה לנפש במונחים ריאליים ירדה ל-49% מההכנסה לנפש בארה"ב – שפל שהחזיר אותנו לשנות ה-60 – ומחירי הדיור עלו לרמה של 96 משכורות לדירה ממוצעת. זו נקודת השפל הכי נמוכה שהיינו בה מעולם, נמוכה אפילו יותר מאשר בשנת 1985. אחרי חמש שנים של מדיניות שמפסיקה לדכא את הצריכה הפרטית, ההכנסה לנפש הריאלית עלתה ל-62% מההכנסה לנפש בארה"ב. בשנת 2007 המחירים היו 5-10% נמוכים יותר מאשר בארה"ב, ומחירי הדיור ירדו לרמה של 80 משכורות עבור דירה ממוצעת. ואפשר היה להוריד את זה יותר לו היו ממשיכים במדיניות שתכננתי. היום מחירי הדירות הם ברמה של 170 משכורות בממוצע והמחירים הכלליים גבוהים ב-35% מבארה"ב".

מהן ההשלכות של המצב הכלכלי הזה על הביטחון?

"בזכות הצמיחה הגבוהה בתקופתי יכולנו להפנות 7% מהתוצר לביטחון, אבל מאז, במשך 15 שנה הונהגה מדיניות כלכלית שונה בתכלית השינוי תחת נתניהו, גנץ, בנט ולפיד. התוצאה היא שהגענו למצב כלכלי בעייתי עוד לפני המלחמה. ההכנסה הריאלית לנפש בישראל צנחה אל מתחת ל-50% מההכנסה לנפש בארה"ב, במונחים ריאליים שמשקללים גם את כוח הקנייה. במצב כזה אי אפשר כבר היה להפנות 7% מהתוצר לביטחון, כמו שהיה קודם, ולכן כל ראשי הממשלה ושרי הביטחון והאוצר האלה נאלצו לקצץ בביטחון. ערב המלחמה תקציב הביטחון עמד על 5% מהתוצר בלבד אל מול 7% כאמור בעבר. ההפרש שווה ערך ל-40 מיליארד שקל בשנה. זאת ועוד, בתקציב הביטחון יש שני רכיבים: עלויות שכר ותפעול. החלק של עלויות השכר עוד עלה מאז, והמשמעות היא שהחלק של התפעול – כלומר הכספים שהיו זמינים להצטיידות בכלי נשק, אימונים וכו' – נפגע פעמיים. גם העוגה כולה קטנה וגם החלק שלו בעוגה קטן".

מבחינתך, הכלכלה היא המפתח לביטחון.

"כן. כולם מכירים את קרב ווטרלו, שבו נלחמו צבאות אנגליה ופרוסיה נגד נפוליאון והביסו אותו באופן סופי, מה שהביא לקץ המלחמות הנפוליאוניות. מי האיש הכי חשוב שנטל חלק בקרב? לא אף אחד מהמצביאים. זה היה רוטשילד, שמימן את הקרנבל, ובלעדיו האנגלים והפרוסים לא היו יכולים להתקדם צעד אחד. בישראל, הכלכלה המעוותת לא מצליחה לממן את הצבא, ולכן מצמצמים אותו. סוגרים אוגדות, טייסות, מפחיתים באימונים ומייצרים פחות חימושים. 40 מיליארד השקלים החסרים בתקציב מאוד מורגשים בביטחון. שלא לדבר על ההשלכות על הבריאות, החינוך והתשתיות".

להילחם במונופולים כמו בחמאס, להבדיל

זליכה חושב שהמשבר הכלכלי המרכזי של ישראל הוא יוקר המחיה וחוסר הנכונות של הממשלה לטפל בו; יוקר מחיה שנגרם עקב כשלים בתחרות החופשית, שחיתות והון שלטון מקרב בעלי הון ומקורביהם בפקידות ובפוליטיקה ושליטה של מונופולים, יבואנים בלעדיים ובנקים במשק. תחת הדגל הזה הוא הקים את "המפלגה הכלכלית החדשה" שהתמודדה פעמיים, לכנסות ה-24 וה-25, ולא עברה את אחוז החסימה.

שאלת מיליון הדולר: אז איך צריך להילחם ביוקר המחיה ובמשבר הדיור?

"למאבק ביוקר המחיה יש שלוש חזיתות. האחת, מאבק במונופולים וביבואנים הבלעדיים. חלקו הגדול די פשוט ליישום. ביטול כל המכסים וכל התקינות המקומיות והכי חשוב – פירוק הבעלויות הצולבות של היבואנים. אם אתה יבואן בלעדי של שחקן בינלאומי גדול, אתה לא יכול להיות יבואן בלעדי של שחקן בינלאומי מתחרה, כי אז תיאמת את המחירים עבור שניהם. אם אתה מונופול מקומי בייצור אתה לא יכול להיות גם יבואן מרכזי של אותו מוצר כי כך חסמת את התחרות נגדך".

זה באמת כל כך פשוט לעצור את המונופולים?

"זה לא ייפתר בבת אחת. המלחמה בריכוזיות של בעלי ההון וברצונם לשלוט במשק היא מלחמה בלתי פוסקת, כיוון שתמיד ההון ירצה ליצור ריכוזיות. אבל הממשלות צריכות להילחם בזה. כמו שנלחמים להבדיל בטרור. אפילו שינוי קטן יביא תשואה גבוהה".

אז זאת החזית הראשונה במאבק ביוקר המחיה. מהי השנייה?

"החזית השנייה היא טיפול במערכת המס המעוותת, שבין השאר מכבידה את הנטל על עסקים קטנים וכאמור על צרכנים, ומונעת מהם להתחרות בצורה טובה בעסקים הגדולים. צריך לבטל את הטבות המס לחברות הגדולות ולשחרר את העסקים הקטנים להתחרות בהם על בסיס משטר מס שווה".

אין לדעתך ערך מוסף לכלכלה המקומית בכך שהם מעבירים פעילות לארץ?

"יש ערך מוסף, נכון, אבל יש לזה גם עלות, והעלות עולה על התועלת. לדעתי הם יבואו לארץ גם אם יבטלו את ההטבות שממילא לא מקובלות במערב".

נמשיך לחזית השלישית במאבק ביוקר המחיה.

"החזית השלישית היא עולם התקציב. כאן מדובר גם בגודל התקציב וגם באיכות השירותים הממשלתיים; השירותים הממשלתיים בתשתיות, בחינוך ובבריאות לא יעילים, וזה לא עוזר אם מגדילים את התקציב. למשל, אם מגדילים את מספר שעות הלימוד במערכת החינוך במקום להשקיע את הכסף בהקטנת מספר הילדים בכיתה, נוצר אבסורד. יש הרבה יותר שעות לימוד מהמקובל באירופה, אבל גם הרבה יותר ילדים בכיתה, ולכן שעת הלימוד לא שווה הרבה כי אי אפשר ללמד בתנאים כאלה. כשיש 40 ילדים בכיתה, יותר שעות לימוד לא יקדמו אותך, כי אפס ועוד אפס ועוד אפס זה עדיין אפס. התקדמות בשלוש החזיתות שמניתי תוריד את מחירי הדיור, גם בלי התערבות נוספת".

"מתנגד להכנסת עובדים פלסטינים"

אחרי מתקפת אוקטובר אמרת שאסור יותר להכניס עובדים פלסטינים מעזה ומיו"ש לישראל, כי זה גורם להם לקנא בישראלים ומחזק את היעדר העצמאות של הרשות הפלסטינית. אתה לא דואג מכך שמשפחות פלסטינית רבות תלויות בעבודה בישראל?

"אני מתנגד להכנסת עובדים פלסטינים קודם כול מכיוון שזה מעוות את הכלכלה הפלסטינית ואת ענפי הבנייה הישראלים. זה אומנם מספק להם מקומות עבודה בהיקף גדול, בשכר טוב יותר מהשכר שהם יכולים לקבל ברשות הפלסטינית, אבל אלה ענפים שהפריון בהם נמוך. אז אנחנו בעצם מושכים את כוח האדם הזה ממקומות שבהם הפריון יכול היה, לאורך זמן, להיות גבוה יותר. כאשר לדוגמה מוקם מפעל ביהודה ושומרון, בשכר נמוך מהשכר בענף הבנייה בישראל – העובדים הטובים ילכו לישראל ולא למפעל, אף על פי שלמפעל יש לאורך זמן פוטנציאל להפיק שכר גבוה יותר. לכן, בטווח הקצר התעסוקה בישראל מעלה את רמת החיים ביהודה ושומרון אבל היא מקבעת אותו לרמה נמוכה יחסית בטווח הארוך".

אתה לא חושב שזה מרגיע את השטח כשמאפשרים לפועלים פלסטינים להגיע לכאן?

"ההפך. אני חושב שהתלות של הכלכלה הפלסטינית בכלכלה הישראלית דווקא מאפשרת את האינתיפאדות והמאבקים. במאבקים כאלה הכלכלה נהרסת, אבל אם ממילא אין להם כלכלה מקומית, אין להם מה להפסיד. זה גם מלבה את הסכסוך כשבאים לכאן מאות אלפי פלסטינים ורואים באיזו רמת חיים אנחנו חיים. הם מקנאים. הקנאה היא דבר אנושי. אפשר למלא את מקומם בסינים, בתאילנדים ובהודים, חסר? עובדים שבני המשפחה שלהם לא גרים שני מטרים מפה".

ומה עם שוק הבנייה הישראלי? הוא תלוי בכוח אדם זול.

"אבל הבעיה היא שאם אתה מביא עבודה זולה, לקבלנים אין אינטרס להשקיע במיכון ובשיטות עבודה מודרניות. מה שצריך להחליף את העובדים זה קודם כול ציוד וטכנולוגיה. הטכנולוגיה תאפשר להסתפק בפחות עובדים. לא מדובר רק בטכנולוגיה של ציוד אלא גם בשיטות הבנייה ובידע מתקדם. בישראל בונים בתהליכי בנייה שהם עתירי עבודה בעוד בעולם יש שיטות הרבה יותר מתקדמות".

נעבור לחקלאות. אמרת שאתה מעדיף להעביר תמיכה ישירה לחקלאים על פני העלאת מכסים ליבוא מחו"ל. למה?

"כי זה יותר זול ויותר יעיל. כרגע מנסים לעזור לחקלאים דרך עצירת היבוא, ואנחנו משלמים על הפירות והירקות היקרים ביותר בעולם. כמה מזה מגיע לחקלאים? כלום ושום דבר. יותר פשוט לתת את הכסף ישירות לחקלאים ולאפשר יבוא חופשי וזול".

עד כמה החקלאות חיונית למשק, מבחינה כלכלית?

"יש סיבות רבות לפיתוח החקלאות: ביטחון תזונתי, שמירת אזורי הגבול, פיזור אוכלוסייה, איכות הסביבה ועוד, אבל הכלכלה היא לא אחת מהן. יהיה לא נכון לומר שחקלאות חיונית לכלכלה. אלא שלא הכול זה כלכלה. הכלכלה צריכה להיות מספיק חזקה כדי לממן את הערכים שלנו".

לסיום, אם היו ממנים אותך לשר האוצר – מהו הדבר הראשון שהיית עושה?

"מדיניות כלכלית בסופו של דבר אמורה לעבוד על ציפיות הציבור. ברגע שהיא מתחילה להשפיע חיובית על הציפיות היא מתחילה להשיג רווחים – עוד לפני שהיא מבצעת שינוי מהותי. לכן, הפעולות הראשונות יהיו על הציפיות. בתחום המיסים – יש לבטל את הטבות המס לחברות הגדולות ולהוריד מע"מ, ובתחום המחירים – מספיק לקחת ארבעה-חמישה מונופולים גדולים ולכסח להם את הצורה, סליחה על הביטוי, כדי להעביר מסר ברור שחל פה שינוי במדיניות כלפי מונופולים ויבואנים. הנראות היא חלק בלתי נפרד מהמדיניות הכלכלית, כי אם רוצים שהציבור יגדיל את הצריכה, הוא צריך להאמין שאנחנו הולכים להוריד את יוקר המחיה. אז צריך לטפל בשלושת הגזלנים הכי גדולים, וברגע שנראה לציבור שאנחנו רציניים, זה יעודד את הצריכה".

הפוסט פרופ' ירון זליכה: "המדיניות הכלכלית של ישראל תרמה ל-7 באוקטובר" הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

באופן מסורתי, גזרת טול כרם אינה נמנית עם הגזרות העוינות ביהודה ושומרון, בוודאי לא בהשוואה לגזרות כמו ג'נין או שכם. עם זאת, לאורך חודשי מלחמת "חרבות ברזל" אנחנו רואים שינוי מגמה והיום טול כרם היא כבר זירה שמאתגרת מאוד את כוחות הביטחון.

כמעט בכל שבוע במהלך המלחמה מתפרסמות ידיעות על פיגועים שיוצאים מטול כרם ועל התארגנויות טרור שמתגבשות שם. לאחרונה גם פורסמו סרטוני טלגרם, שבהם צעירים פלסטינים חמושים ורעולי פנים מתעדים את עצמם יורים לעבר יישובי עמק חפר בצד השני של הקו הירוק.

כוחות הביטחון הישראליים, בתגובה, ביצעו בטול כרם וסביבתה מעצרים רבים וחיסולים של חוליות טרור. מתוך 600 מחבלים שחוסלו ביהודה ושומרון מאז תחילת המלחמה, 125 חוסלו רק בטול כרם. בחודש אוגוסט 2024 גם החל בצפון יהודה ושומרון המבצע המתמשך "מחנות קיץ" שמתמקד בג'נין, טול כרם ומחנה הפליטים נור א-שמס. עד כה במהלך המבצע נחשפו מטענים רבים, חוסלו מחבלים בכירים והוחרמו אמצעי לחימה שונים.

למרות כניסתם התכופה של כוחות הביטחון לטול כרם, המחבלים ממשיכים להרחיב את שורותיהם, להעצים את פעילותם ולזרוע פחד בקרב תושבי השרון והמרכז, עם איומים ותרחישי ייחוס שמזכירים את המציאות בדרום ערב אסון ה-7 באוקטובר.

כיצד נעשתה טול כרם לזירת טרור בוערת?

טבח ה-7 באוקטובר מהווה השראה לגורמי טרור בארץ ובעולם, וגם טול כרם ומחנות הפליטים שסביבה הפכו לקיני טרור רוחשים ומאיימים.

המיקום של טול כרם מהווה סכנה ממשית ליישובי השרון, ובפרט ליישוב בת חפר שנמצא במרחק של עשרות מטרים בלבד ממנה. ואכן, תושבי הסביבה מדווחים כי הם שומעים קולות חפירה מתחת לבתיהם, וכבר היו מספר מקרים שבהם חמושים ירו צרורות לעבור יישובים. במהלך חודש יוני 2024 גם התרחשו באזור שני פיגועים נגד חיילי צה”ל, שבהם נהרגו חייל וקצין.

קבוצות הטרור החדשות שצמחו באזור מבוססות בעיקרן על מחבלים צעירים מטול כרם, מחנה פליטים נור שמס, קלקיליה וטובאס. מחבלים אלה גדלו על ברכי ההסתה הגורפת של הרשות הפלסטינית, חמאס, הג’יהאד האסלאמי וגדודי חללי אל-אקצא ביהודה ושומרון, והם ללא ספק רואים בטבח ה-7 באוקטובר השראה למתקפה נוספת.

מבת חפר לטהרן: הקשר האיראני

פעילי הטרור ההולכים ומתרבים ביהודה ושומרון מקבלים רוח גבית מאיראן ומארגוני הפרוקסי שלה, ובראשם חמאס והג’יהאד האסלאמי.

באמצע מאי 2024 נערך מפגש פסגה של צמרת טרור הפרוקסי האיראני בטהרן. בפגישה הזאת סיכמו האיראנים ונציגי שלוחותיהם כי יש לחתור להסלמה נוספת נגד ישראל, ולהפעיל עליה לחץ שיביא לסיום הלחימה בעזה, מבלי לנהל משא ומתן על עסקת חטופים. סביר להניח שתקריות כמו הירי לעבר היישוב בת חפר הן חלק ממאמץ זה.

איראן ושלוחותיה תומכות בארגוני הטרור שפועלים ביהודה ושומרון, לרוב באלו שפועלים בגזרת טול כרם, באמצעות הזרמת כספים, הברחת אמצעי לחימה והעברת ידע. כפי שאנחנו למדים מהברחות הנשק הרבות שנתפסו לאחרונה ביהודה ושומרון, איראן מציפה את האזור בכלי נשק ובתחמושת. רובם של אמצעי הלחימה מגיעים כנראה מירדן ומצליחים לעבור לאזור יהודה ושומרון עקב אבטחה לא מספקת של הגבול – הן מהצד הישראלי והן מהצד הירדני.

חשוב להבין שהאיראנים, כמו גורמים אחרים במזרח התיכון, ראו בתקיפת ה-7 באוקטובר הישג שמסמן מבחינתם את תחילת סופה של המדינה היהודית. אירועי הטבח הנוראים רק דרבנו אותם, את חמאס ואת יתר חברי "ציר ההתנגדות" לתכנן ולהוציא לפועל תקיפה נוספת. הפעם, כך סבורים גורמי הטרור, התקיפה תצא מיהודה ושומרון כדי לפגוע בבטן הרכה של ישראל, קרי השרון ומרכז הארץ.

רעיון זה עלול להיות חלק מתוכנית "איחוד הזירות" האיראנית. מי שאמון כיום על התוכנית הוא זאהר אל-ג’בארין, שרמז במאי האחרון כי "לתנועת חמאס יש הרבה קלפים שבהם היא עדיין לא השתמשה". אל-ג’בארין הוסיף ש"הגדה המערבית תפתיע את האויב בקרוב, ונראה פרקים חדשים ביצירתיות הפלסטינית הלוחמת".

כיצד נמנע את ה-"7 באוקטובר של השרון"?

המציאות הנוכחית ביהודה ושומרון, שבה ארגוני טרור פועלים להקמת מיליציות חמושות וליצירת חזית פעילה בלב הארץ, אינה מתקבלת על הדעת. לכן, יש למגר ולחסל את האיום הנשקף מקיני הטרור בערים ובמחנות הפליטים ביהודה ושומרון, ולפרז את השטח מנשק ומאמצעי לחימה שונים.

תחילה על ישראל להפריד בין המיליציות ולשבור את אחדות הלחימה שלהן עם כלל גורמי הטרור, בעיקר בצפון השומרון. נוסף על כך, על ישראל לשנות את הגישה ולהיפרד מהתפיסה הרווחת כי ישנו הבדל בין ארגוני הטרור חמאס והג’יהאד האסלאמי לבין ארגוני הטרור המזוהים עם הפת”ח, כמו גדודי חללי אל-אקצא. על ישראל גם לגבות מחירים מהרשות הפלסטינית, ולהצהיר כי היא אחראית לכל אירוע טרור שיוצא מיהודה ושומרון. כמו כן, עליה להגביר את פעולות המנע וסיכול הטרור ולהתחיל לתכנן מבצע צבאי רחב היקף כדי לשתק את תשתיות הטרור המתפתחות בזירה זו.

לצד פעולות אלה, יש לפרושׂ כוחות נוספים על גבול ירדן כדי להחזיר את השליטה, ולייצב את מרחב ההחזקה על הגבול כדי למנוע כניסת כלי נשק ואמצעי לחימה שונים. במקביל, על ישראל לדרוש מירדן שתרחיב גם היא את פעולותיה לאורך הגבול כדי לעצור מבריחים.

רבים גורסים כי ישראל לא צריכה לפתוח חזית נוספת כל עוד הלחימה בעזה נמשכת, וזאת כדי לא להיגרר למלחמה רב זירתית. אולם, מי שטוען כך לא מבין שישראל כבר מצויה במלחמה רב זירתית. ללא אסטרטגיה כוללת ללוחמה בטרור שפושט ביו"ש, הוא ימשיך לפגוש את התושבים ביהודה ושומרון, השרון ומרכז הארץ, ויהווה איומי קיומי על כלל אזרחי מדינת ישראל.

לקריאת המחקר המלא >>

הפוסט בירת טרור חדשה ושמה טול כרם: תקציר נייר העמדה של מחלקת המחקר הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.