סדר עולמי חדש. המילים הגדולות האלה מקבלות משמעות חדשה בימים אלה, עם כניסתו הצפויה של דונלד טראמפ לכהונה שנייה כנשיא ארה"ב.

ההצלחה של ישראל להחליש את איראן ועושי דברה באופן חסר תקדים ונפילת משטר אסד בסוריה הותירו את הציר השיעי משותק כמעט לחלוטין. כל שנותר לארה"ב לעשות כדי להביא לקריסתו הסופית הוא להוביל מתקפה אווירית קצרה וממוקדת שתרוצץ את ראש הנחש – איראן, ולפעול נגד מיליציות שיעיות בעירק ונגד החות'ים בתימן.

הזמן להשמיד את הגרעין האיראני

חלון ההזדמנויות הייחודי הזה מהווה רגע היסטורי שבו קואליציה מערבית, ישראלית וסונית מתונה בהובלת ארה"ב חייבת לשים קץ לאיום האיראני. אחד האתגרים המרכזיים של נשיאי ארה"ב ביציאה למתקפות מעבר לים הוא דעת הקהל האמריקאית.

הציבור האמריקאי עייף וחשדן כשמציעים לו לצאת למלחמה, אחרי שמלחמות בווייטנאם, עירק ואפגניסטן עלו לו באלפי הרוגים ובמשאבים עצומים. כאן, לעומת זאת, ארה"ב לא נדרשת לצאת למלחמה – אלא רק לסיים אותה. ההצלחה של ישראל להשמיד את ההגנה האווירית של איראן במתקפת בזק, להשמיד נכסים אסטרטגיים שלה ולפגוע אנושות בשלוחותיה – חיזבאללה וחמאס, הותירה אותה חשופה מאי פעם.

כל מה שנחוץ הוא מהלך ממוקד – מתקפה אווירית של מפציצים אסטרטגיים על מתקני הגרעין, אתרי הטילים ומתקני הצבא האיראניים, ללא כניסת כוחות קרקעיים, בדומה למתקפה הישראלית באוקטובר האחרון. במבצע שיימשך ימים ספורים לכל היותר, אפשר לגרום לקריסה מלאה של הציר השיעי ולשנות את פני המזרח התיכון כולו.

אותה קואליציה צריכה להוביל גם מתקפה נגד משטר הטרור החות'י בתימן, בתיאום עם סעודיה ועם כוחות אופוזיציה פנים-תימניים. כשלוחים של איראן, החות'ים הפכו עצמם לבעיה כלל-עולמית שמשבשת את הסחר הגלובלי. אם ארה"ב תחליט להפעיל מולם את מלוא עוצמתה, היא תוכל להגיע להישגים דרסטיים בתוך פרק זמן קצר.

המתקפה נגד איראן אינה רק כדאית, אלא גם דחופה. דווקא משום שאיראן מבינה שהיא איבדה נכסים משמעותיים בדמות חמאס, חיזבאללה וסוריה, סביר שהיא תנסה בכל דרך להתקדם לקראת נשק גרעיני. אם המערב חפץ חיים, הוא חייב לפעול כדי לעצור אותה.

טראמפ יודע: המפתח לשלום הוא עוצמה

בחירת טראמפ לנשיא ארה"ב בפעם השנייה לא יכולה הייתה להתרחש בעיתוי טוב יותר מבחינת ישראל.

בשנים האחרונות ארה"ב נסוגה בהדרגה מהמזרח התיכון, ואת הוואקום שהותירה החלו למלא רוסיה וסין. כתוצאה מהחולשה האמריקאית, יותר ויותר מדינות נמשכות למזרח. סין, שותפת הסחר מספר אחת של סעודיה ושל איראן, כבר תיווכה הסכם ביניהן. היקף הסחר שלה במזרח התיכון גדול פי שבעה מזה של ארה"ב, שצמצמה את הסחר שלה באזור זה ואת תלותה בנפט המקומי. מה שיש לארה"ב להציע למדינות האזור כדי להחזיר לעצמה את מעמדה כמעצמה הדומיננטית במזרח התיכון הוא עוצמה צבאית.

טראמפ מבין את זה היטב. הוא יודע שיציבות ושלום אפשר להשיג רק דרך עוצמה, ולא דרך פייסנות. העובדה שעוד לפני כניסתו לתפקיד הוא הביע עניין לספח את קנדה, גרינלנד ותעלת פנמה מבהירה שהוא רואה בארה"ב מעצמה שתפקידה לעצב את המציאות הגלובלית – ואינו חושש להפעיל את הכוח הנדרש כדי להשיב אותה לגדולתה.

הזדמנות לסדר עולמי חדש

ישראל, כאמור, מגישה את המזרח התיכון לארה"ב על מגש של כסף. אחרי שהחלשנו עבורה את איראן ונטרלנו את רוב בני בריתה, אמריקה יכולה לבסס מחדש את הדומיננטיות שלה באזור באמצעות מהלך שידרוש ממנה מעט מאוד. בכך היא תחזיר לעצמה כוח הרתעה מול החזית הסינית-איראנית-רוסית.

עם החברות החזקות בחזית המזרחית – סין ורוסיה, לא יהיה נבון מצד ארה"ב להיכנס לעימות צבאי ישיר. לעומת זאת, את החוליה החלשה בציר – איראן, היא יכולה לחסל כמעט ללא מאמץ וליצור בכך אפקט מרתיע משמעותי נגד יריביה, שיבלום את מגמת ההתחזקות של סין במזרח התיכון.

מהלך זה יסלול את הדרך להסכמי שלום אזוריים בהיקף רחב מאוד, שישתרעו מסעודיה ועד אינדונזיה, וייתן רוח גבית למגמות חיוביות כמו כניסתן של האמירויות וסעודיה לקואליציה ישראלית-סונית מתונה.

הקואליציה שתתגבש בין ישראל, המעצמות הסוניות המתונות והמערב בהובלה אמריקאית והנורמליזציה עם העולם הסוני יבלמו גם את התפשטות הציר הסוני הרדיקלי, הכולל את טורקיה, קטאר, אפגניסטן וארגוני טרור כמו דאעש ואל-קאעידה. הן ימנעו ממנו להפיל את המשטר במדינות כמו מצרים וירדן ולהשתלט עליהן, וייצרו איזון מחודש במזרח התיכון.

לברית הזו יש פוטנציאל למשוך לקואליציה המתונה מדינות שכיום מתנדנדות בין תמיכה במזרח לתמיכה במערב, כמו לבנון, שנשלטת כיום על ידי איראן; עירק, שאיראן שולטת בה באופן חלקי; ולוב, מצרים וסעודיה. אם נוציא את איראן מהמשוואה וארה"ב תחזור להיות הכוח הדומיננטי והשולט במזרח התיכון, המדינות האלה ורבות אחרות ייטו לכיוון קואליציה מערבית, ולא מן הנמנע שבעוד שנה או שנתיים גם מדינה כמו לבנון תחתום, בהשפעת סעודיה, על הסכם שלום עם ישראל.

ישראל היא המפתח

בברית האזורית החדשה שתעמיק ותתהדק, יהיה לישראל תפקיד מרכזי. אנחנו המפתח בלחבר בין המערב למזרח ולייצר נתיבי סחר חדשים שיאפשרו מעבר יבשתי וימי של סחורות בין הודו, איחוד האמירויות, סעודיה וישראל. ישראל כבר יצרה מערך של נמלי ענק, כל אחד מהם בניהול אחר (סיני, הודי, אירופי וישראלי) כהכנה לרגע הזה. המטרה – שלכולם יהיה אינטרס להעביר את הסחר שלהם דרכנו. הפיכתה של ישראל לסינגפור גלובלית, מרכז סחר עולמי, מצויה כיום בהישג יד.

עם נתיבי סחר חדשים, שלום ושיתופי פעולה כלכליים ואחרים עם סעודיה ומדינות נוספות, לצד גיבוי ביטחוני ומדיני מארה"ב, ישראל תהיה חופשית לראשונה בתולדותיה לפעול באופן הנדרש כדי להבטיח את עתידה לדורי דורות.

עקרון היסוד: לא לוותר על הריבונות

לאחר שנטפל בציר השיעי ונחתום על הסכמי שלום אזוריים, ישראל תידרש להציג לממשל האמריקאי תוכנית ברורה לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני, שתממש את העקרונות הנדרשים להבטחת ביטחון ישראל לדורות.

תוכנית כזו חייבת לכלול את החלת ריבונות ישראל על בקעת הירדן ועל מקסימום משטחי C ביהודה ושומרון, ללא ריכוזי אוכלוסייה פלסטיניים שיסכנו את הרוב הדמוגרפי היהודי במדינה. היא חייבת להציג גם פתרון ברור לסכסוך, שלא יהיה מדינה פלסטינית ולא יהיה שלטון של ארגוני טרור כמו חמאס, הג'יהאד האסלאמי ופתח.

זוהי הזדמנות לקבור את הסכם אוסלו, לפרק את הרשות הפלסטינית, גוף שנשלט על ידי ארגון טרור רצחני שפועל לדה-לגיטימציה גלובלית של ישראל, ולעבור למודל חדש. מודל כזה יכול להיות קנטוניזציה, אמירות בשליטת חמולות, קונפדרציה פלסטינית-ירדנית, אוטונומיה פלסטינית בחצי האי סיני בחסות מצרים ועוד. תנועת "הביטחוניסטים" הציגה בפני המדינה כמה תוכניות אפשריות. הבחירה ביניהן תלויה בנסיבות משתנות – למשל, תרחיש קריסה עתידית של ירדן ידחף לפתרון ירדני, ונכונות של א-סיסי לקחת אחריות על ייצוב המזרח התיכון תאפשר יצירת אוטונומיה פלסטינית בצפון סיני ועזה.

המשותף לכל הפתרונות האפשריים הוא שבבסיסם עומד עקרון היסוד הציוני שלפיו אי אפשר לפתור את הסכסוך באמצעות קעקוע זכויותיו הריבוניות של העם היהודי. הבטחת זכותנו על הארץ היא חיונית מבחינה רוחנית וביטחונית כאחד – והשתיים קשורות זו בזו. אין ביטחון ללא אמונה בצדקת הדרך. ואין דרך להצדיק את ישיבתנו בתל אביב, מבלי להבין למה חשוב שנשב בשילה.

להפיק לקחים מהשבעה באוקטובר

התוכנית החדשה לפתרון הסכסוך תהיה שונה מזו שהציע טראמפ בכהונתו הקודמת. "עסקת המאה" כללה ויתורים קשים עבור ישראל. אחרי השבעה באוקטובר ברור שלוויתורים כאלו אין מקום. התוכנית החדשה חייבת להכיר באחריותנו הביטחונית הכוללת על כל המרחב הארצישראלי. בסיבוב הקודם, ישראל נמנעה מלהחיל ריבונות על ההתיישבות בבקעה ובשטחי C, כפי שטראמפ קרא לה לעשות. כיום הציבור הישראלי בשל יותר מאי פעם לצעד זה, שיעגן לדורות את העוטף המזרחי כחלק אינטגרלי מישראל, בדומה לעוטפים הצפוני והדרומי. הקדנציה הבאה של טראמפ היא הזדמנות היסטורית לתקן את הטעות ולהחיל ריבונות גם באופן חד-צדדי על שטחים שארה"ב מכירה בזכותנו עליהם.

לצד זאת, ישראל חייבת להציג תוכנית ברורה לעזה ויו"ש לטווח הארוך. אחרי שלמדנו בעשרים השנים האחרונות בדרך הקשה שאי אפשר למגר את הטרור בעזה מהאוויר בלבד, ברור כיום שברצועה חייבת להיות שליטה ביטחונית מוגברת של ישראל. מדובר בתנאי הכרחי למימוש תוכנית המלחמה, שלפיה אם תהיה התעצמות עתידית ברצועה, חייב להיות לצה"ל חופש פעולה מלא נגדה.

יש להכיר גם בכך שרק לאובדן שטחים יש אפקט מרתיע עבור ארגון טרור כמו חמאס, האדיש לחלוטין לאבדות בחיי אדם ולהרס מבנים ורכוש. כדי ליצור הרתעה בעזה בטווח הארוך, יש לשקול ברצינות גם סיפוח של חלקים מסוימים מהשטח. דוגמה למהלך שכל הציבור הישראלי יהיה מוכן לקבל היא שבפרימטר ברצועת עזה שאמור להיות בשליטת ישראל, היישובים שהותקפו בשבעה באוקטובר יוכלו לעבוד בחקלאות ולייצר חיים היכן שחמאס הביא מוות. זה מינימום הצדק ההיסטורי הנדרש.

לא להסתפק באופטימיות

בחירתו המחודשת של טראמפ לתפקיד נשיא ארה"ב מהווה הזדמנות היסטורית עבור ישראל. בתמיכתו של מנהיג מפוכח וחזק שהוכיח עצמו כידיד אמת של העם היהודי, אפשר לשנות את המזרח התיכון מקצה לקצה באופן שישראל וארה"ב גם יחד יהיו המרוויחות הגדולות ממנו.

כדי לוודא שההזדמנות ההיסטורית הזו לא תוחמץ, ישראל צריכה לעשות שני דברים. האחד הוא לקדם שיתוף פעולה עם ארה"ב לתקיפת מתקני הגרעין האיראניים.

הדבר השני הוא לגבש תוכנית חדה וברורה לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני ולהבטחת מעמדה הביטחוני והמדיני באזור, עם אפס נכונות להתפשר על זכותנו על הארץ ועל הבטחת יכולתנו לשמור על ביטחון ישראל, ולדאוג לכך שממשל טראמפ יעמוד מאחוריה.

האם אכן טראמפ יבצע את המהלך הראשון בשרשרת הזו ויתקוף את איראן? טראמפ הוא איש עסקים ממולח שיודע לזהות הזדמנויות, אך בסופו של יום, חובת ההוכחה מוטלת עליו ועל ממשלו. לאור התנהלותו בעבר, המינויים שעשה לאחרונה והשקפת העולם שמנחה אותו, יש יסוד סביר להניח שהוא אכן יעניק לישראל גיבוי ביטחוני ומדיני מלא ויוביל תקיפה נגד איראן.

כך או אחרת, תנועת הביטחוניסטים מובילה קו ברור: הביטחון הלאומי שלנו נשען על האתוס הלאומי, על צדקת דרכנו ועל יכולתנו להגן על עצמנו בכוחות עצמנו על בסיס גבולות בני הגנה, ועל ההבנה שביטחוננו ושגשוגנו לדורות תלוי בנו.

עלינו להיות בטוחים קודם כול בצדקת דרכנו, ולזכור את האמת שעמדה בבסיס הציונות מראשיתה – שאם לא נדאג לעצמנו, אף אחד אחר לא יעשה את זה במקומנו. אפילו לא דונלד טראמפ.

תמונה ראשית: ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו, נשיא ארה"ב דונלד טראמפ, שר החוץ של איחוד האמירויות הערביות עבדאללה בן זאיד אאל נהיאן ושר החוץ של בחריין עבד א-לטיף א-זיאני בטקס החתימה על הסכמי אברהם בבית הלבן. 15 בספטמבר, 2020

הפוסט כהונת טראמפ השנייה: ההזדמנות שאסור לישראל לפספס הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

המערכה למיגור משטר הטרור הרצחני בעזה הכניסה את צה"ל למלכוד הומניטרי: מצד אחד, יותר ממיליון עקורים זקוקים לסיוע ולדיור, ומצד שני, חמאס בוזז את האספקה ומשתמש בריכוזי האוכלוסייה כדי לבצר את כוחו.

כעת ניצב בפני ישראל אתגר משולש: כיצד להעביר לתושבים את הסיוע ההומניטרי הנדרש מבלי לחזק את שליטת חמאס ברצועה? האם יש דרך להעניק להם קורת גג, מבלי לשקם אזורים שיש בהם תשתיות טרור? ואיך נבנה הנהגה אזרחית עתידית שתחליף את חמאס והרשות הפלסטינית?

תוכנית "האיים ההומניטריים" שנכתבה במחלקת המחקר של תנועת הביטחוניסטים, בהובלת החוקרים עו"ד יפעה סגל, סא"ל במיל' ברוך ידיד וג'ניפר תיל, נותנת לכל השאלות האלו מענה שיכול לשנות את פני עזה.

הסכנה – חמאס מנצל את הסיוע ההומניטרי

המלכוד ההומניטרי הוא תוצאה ישירה של טבח ה-7 באוקטובר, שבעקבותיו יצאה ישראל למלחמת "חרבות ברזל" ברצועת עזה. בתמרון הקרקעי הורה צה"ל לאוכלוסייה האזרחית בעזה להתפנות מאזורי הקרב על מנת לצמצם את הפגיעה בבלתי מעורבים ולאפשר פעילות מבצעית מסודרת נגד תשתיות הטרור שחמאס הפעיל בהם. כתוצאה מהפעילות, אזורים נרחבים נותרו הרוסים או לא ראויים למגורים. כיום, מעל מיליון עזתים מוגדרים עקורים לאחר שהתפנו מביתם.

מטבע הדברים, עקורים אלו זקוקים לסיוע הומניטרי ואכן, מתחילת המלחמה נכנס לרצועת עזה באופן רציף סיוע נרחב, שהיקפו עד כה הגיע לכמיליון טון. אותם עקורים זקוקים גם לפתרונות דיור מסודרים.

אולם, שני מכשולים מקשים על הסיוע לעקורים בציוד ובדיור. האחד הוא שחמאס שודד כמויות לא מבוטלות מהמזון והציוד שמועברים לרצועה ומנצל אותם כדי לשרוד. השני הוא שאי אפשר להחזיר את העקורים לבתיהם ולשקם את מרכזי האוכלוסייה שהיו ברצועה, משום שחמאס יצר בהם רשת של תשתיות טרור מעל ומתחת לפני הקרקע.

אז איך יכולה ישראל לסייע לעקורים ולא למחבלים?

האיים ההומניטריים – אין כניסה לטרור

כדי להתיר את הסבך דרוש פתרון שיאפשר זרימה יעילה של סיוע לתושבים וימנע משבר הומניטרי ברצועה, ועם זאת ימנע מחמאס שליטה על האוכלוסייה ומשאבי הסיוע ויאיץ את מיגור שלטונו.

הדרך הטובה ביותר לעשות זאת היא לבנות ערי עקורים בשטחים פתוחים בלבד – ולא בריכוזי אוכלוסייה הנשלטים בידי חמאס. כל עיר תנוהל באופן מקומי תחת פיקוח ישראלי ובמנותק מאונר"א ומחמאס, מה שיסייע למוטט את נוכחותם המזיקה והמסוכנת של שני ארגונים אלו ברצועה. סמכויות חלוקת הסיוע ההומניטרי יועברו באופן בלעדי לגוף חדש שיוקם – המנהל ההומניטרי על עזה.

תפקידו של גוף זה יהיה רק לפקח באופן צמוד על חלוקת הסיוע ולהבטיח שהערים יהיו נקיות לחלוטין ממחבלי חמאס או מארגוני טרור אחרים. ערי העקורים והסיוע בפועל ינוהלו בתוך ערי העקורים באופן אוטונומי, בשילוב אוכלוסייה מקומית וארגוני סיוע, וללא התערבות ישראלית בניהול היום יומי.

איך זה יעבוד?

כל עיר עקורים תפעל מול מנהלת התיאום ההומניטרית הכללית. תפקיד המנהלת יהיה לוודא שצה"ל טיהר את השטח מתשתיות טרור תת-קרקעיות ואחרות עוד לפני הקמת הערים החדשות, לפקח על הקמתן ועל רשימות התושבים ולסננן מאנשי חמאס, ולתאם את הגעת האספקה.

הכניסה לערים תתאפשר רק באמצעות תעודות כניסה ביומטריות ספציפיות לכל עיר, ומעבר דרך בידוק ביטחוני וגלאי מתכות, שימנעו ממחבלים או כנופיות להסתנן לערים או להכניס אליהן אמצעי לחימה.

במקביל, אבטחה היקפית של צה"ל במרחב ומערכת של צירים ומעברים יאפשרו לישראל לבתר את הרצועה לחלקים נפרדים, ויגבירו את שליטתנו בה ואת יכולתנו למנוע מחמאס אחיזה מחודשת בשטח.

המטרה – ליצור חלופה לשלטון חמאס

הקרבה לאוכלוסייה והשליטה על הסיוע יקלו על ישראל לטפח לקראת היום שאחרי המלחמה הנהגה מקומית חיובית ושוחרת שלום, שתקבל לידיה סמכויות אזרחיות בלבד. הנהגה זו תהווה אלטרנטיבה הן לחמאס והן לרשות הפלסטינית – גוף חלש, מושחת ותומך טרור שאסור שישלוט בעזה שוב.

כדי להבטיח שהמנהל המקומי לא יחתור נגד ישראל, יינתנו לו סמכויות אזרחיות והומניטריות בלבד, ולא פוליטיות או מדיניות. על אף שלצה"ל לא יהיה תפקיד בתוך הערים, יהיה לו חופש מלא לפעול בהן במידת הצורך כדי לטהר אותן ממחבלים ומתשתיות טרור.

הפתרון הטוב ביותר – בטוח, יעיל וחסכוני

יש לתוכנית "האיים ההומניטריים" יתרונות בולטים על פני כל פתרון אחר. היא מתבססת על מודל בינלאומי מוכר של הקמת ערי עקורים, שיושם בהצלחה פעמים רבות לאורך השנים ברחבי העולם, למשל בפקיסטן, טורקיה, אוגנדה, לבנון וירדן, וגם על הניסיון מהקמת ערי עקורים מאולתרות ברצועה כיום.

לאור הניסיון הרב והמוצלח עם יוזמות דומות, אפשר ליישם את התוכנית כבר עכשיו באופן יעיל והדרגתי. כדאי להתחיל בהקמת ערי עקורים בצפון הרצועה, שם לחמאס שליטה צבאית ואזרחית מועטה יחסית, ובהמשך להקים ערים נוספות בחלקים אחרים של הרצועה.

יתרון נוסף ומשמעותי של התוכנית הוא שהעלות לא תיפול על משלם המיסים הישראלי. כפי שכבר קורה בעזה כיום ובמצבים דומים בעולם, המימון יגיע אך ורק מתרומות בינלאומיות ומתקציבי גורמי הסיוע השונים.

בניגוד לממשל צבאי או לכל סוג של שליטה ישראלית, מנהל הומניטרי זמני, הנטול סמכויות פוליטיות ומשלב את האוכלוסייה המקומית בניהולו, יעודד שיתוף פעולה ויפחית התנגדויות.

בשורה התחתונה: התוכנית תאפשר לישראל לבודד את חמאס, לשלול ממנו גישה לסיוע ולריכוזי האוכלוסייה ולמגר אותו ככוח שלטוני, ובמקביל לטפח את הנציגות המקומית בערים כהנהגה חלופית ליום שאחרי. כל זה הופך את יישומה לתנאי הכרחי לכך שמלחמת "חרבות ברזל" תסתיים בניצחון אמיתי ומוחץ של ישראל על חמאס.

לקריאת נייר המחקר המלא >>

הפוסט לסייע לעקורים, להכות בחמאס: הפתרון ההומניטרי שיכול לשנות את פני עזה הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

כשסא"ל (מיל') ירון בוסקילה, כיום מנכ"ל תנועת "הביטחוניסטים", השתחרר מ-24 שנות שירות כלוחם ומפקד בצה"ל, הוא יצא לטיול בדרום אמריקה ומצא עצמו על פסגת הר געש באמצע סערה, עם קבוצת מטיילים הזקוקים לחילוץ.

"הייתה סופת ברד והיינו בערפל כבד", הוא נזכר, "ולא מצאנו את הדרך החוצה. חיפשתי חיבור לאינטרנט כדי לדווח איפה אנחנו, ולאחר שמצאתי קפץ לי לפתע עדכון מהפייסבוק שתא"ל במיל' אמיר אביבי, שלא הכרתי קודם, מקים תנועה חדשה בשם 'הביטחוניסטים'. ואני משם כותב לו – 'אמיר, זה בדיוק מה שאני צריך. איך שאני נוחת אני צריך לפגוש אותך'".

אם תהיתם מה קרה לקבוצה, אתם יכולים להיות רגועים. ירון ניווט אותה חזרה לנקודת ההתחלה והיא חולצה במלואה.

"הבנתי שאני משתחרר מהצבא – לא מהמדינה"

ההודעה על הקמת "הביטחוניסטים" הגיעה אל ירון בדיוק ברגע הנכון, אחרי שבמשך החודשים שקדמו לשחרורו מצה"ל הוא התלבט מאוד לגבי המשך דרכו.

מה הייתה ההתלבטות מבחינתך?

"הציעו לי תפקידים במגזר הפרטי עם משכורות שלפני כן לא יכולתי לדמיין, אבל משהו הטריד אותי. שאלתי את עצמי: אחרי שהקדשתי את כל החיים כדי לשרת את המדינה, אני הולך מעכשיו להתעסק רק בלעשות כסף? אומנם אני משתחרר מהצבא אך אני לא משתחרר מהמדינה. אני רוצה וחייב להמשיך להשפיע".

ומה בהודעה של אמיר תפס אותך?

״אמיר דיבר על השמעת קול ביטחוני שאין לו כיום במה, למרות שרוב הציבור הישראלי מאמין בו. הרגשתי שזה מאוד נכון: לצבא יש תפיסה מסוימת שהיא לא תמיד נכונה, וגם לא תמיד נקייה משיקולים זרים ומתבססת על שיקולים מקצועיים בלבד, ואף אחד לא מאתגר את ראשי הצבא. גם אני בשירותי הצבאי חוויתי זאת. למשל כאשר ניסיתי לדבר עם הממונים עליי על נושא הגנת המחנות בצה"ל , על כשירות מערך המילואים או על הוראות פתיחה באש, שבעיקרן דורשות מהלוחם להסתכן יותר מאשר הוא מסכן את האויב".

ואז אתה מציף את זה למעלה ומה אומרים לך?

"אומרים לי שזה לא התפקיד שלי לדבר. אפילו בתפקיד האחרון שלי, כמפקד בסיס, הייתי עד לטיוח של חוסר מוכנות מבצעית ואמרתי: חייב להיות פה שינוי – כי יום אחד נגיע למצב שבאמת תהיה פה מלחמה, ואז נצטרך להתמודד עם התרשלות והתייחסות לא רצינית ומקצועית שתהיה בעוכרינו".

האם הקונספציה היא רק נחלת מערכת הביטחון, או שהיא רחבה יותר?

"לפני שאני מאשים את הממשלה, הצבא והשב"כ בשבעה באוקטובר, אני מאשים קודם אותנו כחברה. יצאנו לרחובות להפגין על הרפורמה ועל מחירי הדיור, המילקי והקוטג', אולם מעולם לא הפגנו באמת על כך שתושבי הנגב סובלים מאיום מתמשך של רקטות ובלוני תבערה, או על כך שגן ילדים בנחל עוז מוקף כולו במיגוניות כחלק מהשגרה, ועל הסכנה הגדולה שהולכת ונבנית מול עינינו. בחרנו לחיות ככה, במקום להעביר למקבלי ההחלטות מסר חד וברור – שהמצב הנוכחי לא יכול להימשך".

"תודה שאתם מדברים בשמי"

כשירון חזר לארץ מדרום אמריקה, הוא פגש את תא"ל (מיל') אמיר אביבי, ושאל אותו כמה חברים כבר יש בתנועה. התשובה שקיבל: עשרה. מאז אותה פגישה, שנערכה לפני כארבע שנים, גדל מספר חבריה באופן דרסטי. כיום הוא עומד על יותר מ-35,000 קצינים, לוחמים ואזרחים.

כיום, אתה מרגיש שהקול הביטחוני שהיה חסר מקבל את הבמה הראויה?

"אין שבוע שלא מדבר איתי קצין בכיר בצבא שאומר – ׳כל הכבוד. אני לא יכול לדבר, תודה שאתם מדברים בשמי׳. היו גם אלופים ותא"לים שאמרו לי – טוב שאתם עושים את זה, אתם מצילים את הצבא".

מה אִפְשֵׁר ל"ביטחוניסטים" להצליח היכן שאחרים נכשלו?

"הדבר העיקרי הוא שהתנועה באה באופן נקי למקצוע הצבאי ולצרכיה הביטחוניים של מדינת שיראל ללא אג'נדה פוליטית. כדי להבין את המצב הביטחוני לאשורו ולגבש לפיו אסטרטגיה נכונה, צריך להסתמך על עובדות ולא על רצונות ואמונות. מה שפוגע ביכולת לנתח את המציאות באופן אובייקטיבי. מערכת הביטחון, התקשורת וחלק מהציבור ביססו את תפיסת המציאות שלהם על תפיסות מוטעות או כאלה המבוססות על תקוות ואמונות שהתנגשו פעם אחר פעם בקיר המציאות. הביטחוניסטים לעומת זאת מגדירים מה באמת נחוץ לביטחונה של ישראל על מנת שתמשיך להתקיים לדורות במציאות הכאוטית המשתנה מסביבנו, לא על בסיס תקוות ואמונות, אלא מתוך הנחה שהאויבים שלנו ישאפו תמיד לפגוע בנו ולייצר את ההזדמנות להשמיד את ישראל".

מה זה אומר להיות נטולי אג'נדה פוליטית?

"זה אומר שב'ביטחוניסטים' אין מקום לפוליטיקה, אלא אך ורק לתפיסה מקצועית ומבוססת עובדות, מתוך מחויבות לשמירה על ביטחון ישראל. עמדת התנועה היא שישראל זקוקה לגבולות בני הגנה ולחופש להגן על עצמה בעצמה, וזו אסטרטגיה שמתחייבת ישירות מהנתונים בשטח. יש אצלנו מקום לבעלי כל הדעות, כל עוד הדעות נשענות על ניתוח מקצועי ומבוסס עובדות״.

והאם אכן לא נפלתם בקונספציה?

"לא. כבר בינואר 2022 התרענו בפני בכירי מערכת הביטחון שחמאס לא מורתע ורק מחכה לשעת כושר. הצבענו על התלכדות הזירות שאליה מכוונת איראן תוך שימוש בפרוקסי שלה, ואפילו אמרנו שצריך לשקול להילחם במזימה האיראנית דווקא בעזה. אמיר אביבי אמר אז שאם נחכה, בעוד שנה-שנתיים-שלוש נפגוש את חמאס בשיא כוחו והגדיר את המצב במילים אלה: אם לא ניזום, נמצא את עצמנו בתרחיש של יום כיפור. כל התחזיות האלה, שמבוססות על מסמך מחקר מקיף שהגשנו לממשלה, התגשמו למרבה הצער".

"לזכור בשביל מה אנחנו נלחמים"

ואכן, הקונספציה שמפניה התריעו "הביטחוניסטים" התנפצה באופן הנורא ביותר במאורעות השבעה באוקטובר. לאחר שבמשך יום שלם נסע ירון בתוך התופת, והשתתף בהקמת חמ"ל חלופי שסייע בחילוץ כמה שיותר מתושבי העוטף בחיים, הוא מעיד שהיה על סף קריסה.

"אחרי מה שראיתי בשבעה באוקטובר, הגעתי למצב פיזי שבו ראיתי מולי רק תמונה שחורה", הוא משחזר את הרגעים הקשים. "ואז, בשמונה באוקטובר אני נוסע למשימה באחד מהצירים בעוטף ואני רואה מולי פקק תנועה מבאר שבע ועד צאלים של עשרות אלפי כלי רכב, חיילי מילואים שכולם הגיעו על דעת עצמם כדי להתנדב, מבלי שאף אחד קרא להם. אני מסתכל ואומר לעצמי – זו סיבה לאופטימיות".

מה הבנת ברגע הזה?

"שבסוף, עם כל הפירוד הקיצוני שהיינו בו ערב השבעה באוקטובר, אחרי האסון כולם מבינים שצריך להתאחד. אצל עמים אחרים, מלחמות קשות מפרקות חברות, מפילות ממשלות וגורמות לכאוס. אצלנו זה הפוך. כשהחרב מונחת לנו על הצוואר אנחנו מתאחדים, נלחמים ומנצחים. אותה שבת ארורה הוכיחה שהחברה שלנו יותר חזקה משהעזנו להאמין".

מהו ההישג הכי חשוב שלכם מתחילת המלחמה?

"שתרמנו לחיזוק האמונה של החברה הישראלית והנהגת המדינה שצריך ואפשר להיכנס לעזה ולהכריע את חמאס. השמענו בתקשורת קול ברור ולא מתפשר שבו אמרנו שזו חובה מוסרית להילחם ולהכריע את חמאס באופן שיחזיר את החטופים. חיזקנו את המנהיגים והעם ושינינו את השיח הציבורי דרך התקשורת".

איך עודדתם את המנהיגים?

"ניסינו להרים אותם לגודל ההזדמנות שיש עכשיו לשנות את המציאות. בפגישה הראשונה שלי עם נתניהו, למוחרת השבעה באוקטובר, אמרתי לו: 'אני יכול להגיד לך דבר אחד. בנקודת הזמן הזו לא כל העם עומד מאחורי בנימין נתניהו, אבל כל העם עומד מאחורי ראש הממשלה. צא למתקפה הזאת'".

ובאותו הזמן פעלתם גם כדי לחזק את המפקדים בשטח?

"בדיוק. כמו בהנהגה הפוליטית, גם בקרב המפקדים צריך לנסוך כל הזמן את הכוח להמשיך. אני זוכר שנכנסתי לשיחה עם מפקד האוגדה שלי, תא"ל אבי רוזנפלד, שבה חיזקתי את ידיו, ובסופה הוא חיבק אותי ואמר – 'תודה ירון, הייתי צריך את זה'. כל אחד צריך להרגיש שהפקודים שלו איתו".

אמרת בעבר שכדי לנצח, צריך לזכור בשביל מה אנחנו נלחמים. בשביל מה אתה נלחם?

"אני אספר לך משהו. בהשתלטות על בית חנון קורה דבר מדהים. בדרך כלל, כאשר מחליטים היכן ימוקם בית המח״ט בשטח, הדבר הראשון שעושים הוא למגן אותו עם שקי חול נגד צלפים. אבל מפקד חטיבה 5, אל"מ טל קוריצקי, לא עושה את זה, אלא משהו אחר לגמרי. הוא אומר לחיילים לפתוח את האפודים, לשלוף מהם את המכתבים שקיבלו מילדים, ולתלות על הקיר, מול העיניים. אני שואל אותו למה זו הפקודה הראשונה שלו, והוא אומר – 'אני רוצה שהחיילים שלי יזכרו למה אנחנו פה. לא כדי לכבוש את עזה או להרוג, אלא בשביל הדור הבא'. אז על זה אני נלחם – על הדור הבא".

"אם תנצח בהאג – לא תנצח את הטרור"

החזית השלישית שבה פעלו "הביטחוניסטים" בתקופת המלחמה כדי לחזק את רוח העם היא התקשורת.

הנוכחות התקשורתית שלכם התעצמה מאוד מאז השבעה באוקטובר. למה לדעתך זה קרה?

"כי הבאנו קול אחר לשיח הציבורי. הציבור דרש תשובות ולכן התקשורת נתנה סופסוף במה גם למי שלא מהדהד את המסרים המקובלים. וגם, בזכות הנוכחות שלנו השיח הציבורי השתנה ועבר לשפה של ניצחון, הכרעה והשמדת האויב שלנו, במקום לנסות תמיד ללכת בין הטיפות. לפני כן, כל הזמן השקענו בלנסות לנצח בבית הדין הבינלאומי בהאג. הבעיה היא שאם תנצח בהאג – לא תנצח את הטרור, וכנראה בכל מקרה בהאג לא תצליח לנצח".

"לבשל לחיילים תורם למוטיבציה לא פחות משיחת מג"ד"

חברי התנועה, רובם ככולם, התגייסו לשירות מילואים ממושך בעקבות האסון. כקצין אג"ם אוגדת עזה, ירון היה במילואים 150 יום ברצף, ובמקביל ניהל את התנועה ויחד עם שאר החברים נרתם לסיוע לחיילים בשטח.

"הקמנו מערך שלם של סיוע והעברת ציוד לחימה לחיילים", הוא מספר. "התרומה של זה למורל בשטח היא עצומה, ואני מדגיש את המורל – כאשר חייל מקבל קסדה טקטית, זה לא רק הציוד המשובח שהוא מקבל, אלא גם הידיעה שחושבים עליו ושעומדים מאחוריו, וההתגייסות בחברה הישראלית באמת קיימת בכל המעגלים. אצלי ביישוב, למשל, כל הנשים מבשלות, בכל שבוע, כבר שנה וחודשיים מפרוץ המלחמה – ובכל שבוע מגיע האמר מלא ולוקח את האוכל לחיילים בעזה. זה חשוב למוטיבציה לא פחות משיחת מג"ד".

"לבנות דור של מפקדים אחרים"

ייתכן שהדרך החשובה ביותר שבה "הביטחוניסטים" פועלים כדי להעמיק את החוסן הלאומי בטווח הארוך היא ההשקעה בחינוך. בשנים הקרובות מתכוונת התנועה לייסד רשת מכינות קדם-צבאיות שהראשונה שבהן תפעל במושב תקומה שבעוטף עזה, בין השאר כדי לסייע לעוטף בכלל וספציפית למושב, שנפגע קשות בשבעה באוקטובר, להשתקם.

איך נולד הרעיון להקים רשת מכינות?

"במלחמה גילינו את העוצמות וגם את החולשות של מפקדים ומנהיגים, והבנו שזו הנקודה שצריך להתחיל בה – לבנות דור חדש של מפקדים ומנהיגים ברוח תנועת הביטחוניסטים. הפידבק שאנחנו מקבלים מהשטח מדהים ויש צמא רב לרשת מכינות כזו".

איך עוד מתבטאת העשייה החינוכית שלכם?

"אנחנו מגיעים מטעם צה"ל למוסדות חינוך ולימי גיוס מרוכזים. כיום אנחנו הגוף המוביל בארץ בעידוד לגיוס בקרב בני נוער. בעתיד אנחנו רוצים להרחיב את הפעילות החינוכית שלנו ולהגיע גם לנוער יהודי בחו"ל, לעודד עלייה לארץ ולחזק את הזהות הציונית, ובעזרת השם גם להגיע לאקדמיה".

היה רגע שהמחיש לך באופן מיוחד את הכוח שיש לחינוך?

"תוך כדי המלחמה, אמיר פוגש אותי באזור הנובה. ניגשים אלינו קצין וקצינה, ואומרים: 'אתם הרציתם לנו כשהיינו חניכים במכינת באר אורה', ומבקשים שנבוא לדבר גם עם החיילים שלהם. כל אחד מאיתנו הרצה באותה מכינה אולי פעם אחת. אמרתי לאמיר: 'תראה מה זה, מכינה שנתית, עברו אינסוף הרצאות, ויודעים להגיד שמפגש איתנו השפיע עליהם. וזו ההשפעה של שיחה אחת. תאר לעצמך מה קורה כשאתה מקדיש חצי שנה או שנה במכינה קדם צבאית כדי להשפיע על הנוער באמת'".

"לעצב את היום שאחרי המלחמה"

לצד השקעה בעתיד, "הביטחוניסטים" פועלים כדי לחולל שינוי גם בטווח הזמן המיידי. מחלקת המחקר של התנועה מוציאה לאורך כל השנה מחקרי מדיניות וניירות עמדה במגוון נושאים, שמוגשים למקבלי ההחלטות. חלק מהמחקרים וניירות העמדה הופכים ליוזמות שהתנועה מקדמת באופן פרטני. בין היוזמות האלה אפשר למנות מתן הטבות דיור למילואימניקים, קביעת עונש מינימום לזורקי אבנים ומניעת העברת כספי הרשות הפלסטינית לטרור.

שתי היוזמות הטריות של התנועה, שפורסמו בדצמבר 2024, הן "תוכנית ה-8000" לגיוס החברה החרדית לשירות ביטחון ו"תוכנית האיים: מנהל הומניטרי כשלב ביניים ברצועת עזה", שעניינה מיגור חמאס תוך מניעת משבר הומניטרי והכנת הקרקע בעזה ליום שאחרי המלחמה.

מעבר ליוזמות ספציפיות, האם אתה רואה שינוי בקרב מקבלי ההחלטות מאז שהתחלתם לפעול?

"כן, יש שינוי משמעותי. חברי כנסת הפסיקו לקבל כמובן מאליו כל מה שאיש צבא, משטרה או שב"כ אומר, ורוצים לשמוע גם את מי שחושב אחרת. אדם נורמלי מבקש second opinion  לפני ניתוח משמעותי; חברי הכנסת הבינו שהגיע הזמן לקבל גםsecond opinion  לפני החלטות ביטחוניות משמעותיות. הכנסת משקפת בכך את החברה הישראלית כולה, שכבר לא מוכנה לקבל אוטומטית את דעתם של נציגי המערכת, וזה נובע מכך שהיה מי שהעז לצעוק ולהשמיע קול אחר".

יש לכם תוכניות לעתיד בתחום המחקר?

"אחד היעדים שלנו לשנה הקרובה הוא להפוך את מחלקת המחקר שלנו למכון מחקר לכל דבר, שישתף פעולה עם חוקרים בינלאומיים, כולל כאלו שמתמחים במדינות ספציפיות כמו רוסיה וסין. הרישות הזה חשוב כדי להעמיק את המיצוב שלנו כסמכות מחקרית מובילה שאסור להתעלם ממנה".

שיתוף נגד קונספציה

כאמור, תנועת "הביטחוניסטים" מונה כבר למעלה מ-35,000 חברים – אבל ירון רוצה יותר. הרבה יותר.

למה חשוב לך שהתנועה תגדל?

"מפני שהכוח של התנועה הוא הציבור הרחב שעומד מאחוריה. 'הביטחוניסטים' היא תנועה חברתית עוד לפני שהיא ביטחונית. המטרה שלה היא לתת לכל חלקי החברה הישראלית את היכולת להשפיע, כולל לאלו שעד לאחרונה מצאו את עצמם מושתקים. זו לא תנועה לעילית מסוימת או לחוקרים, אלא לכולנו. מי שרוצה לתרום לביטחון ולא רק לדאוג לגביו, אנחנו מזמינים אותו להצטרף ולבחור את הדרך שבה הוא רוצה להשפיע".

ומה אם אין לי זמן להשתלב בתנועה, אבל אני תומך במסרים שלה?

"אז עדיין יש משהו שאתה יכול לעשות: לשתף פוסטים, כתבות וסרטונים של 'הביטחוניסטים' ולהרחיב את מעגל הקוראים והצופים ומתוך כך את המזדהים והמשפיעים. התכנים שלנו באתר וברשתות החברתיות יוצרים הדים רבים שמשנים את פני המציאות, ומי שמשתף אותם מסייע לנו לוודא שישראל לא תיפול שוב לקונספציה. תחשבו על זה – מניעת הקונספציה הבאה ומימוש ביטחון ישראל נמצאים ממש בקצה האצבע שלכם".

קרדיט תמונות: אלבום אישי ירון בוסקילה/שאטרסטוק

הפוסט סא״ל (מיל׳) ירון בוסקילה: "החברה שלנו יותר חזקה ממה שהעזנו להאמין" הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

בשנים האחרונות, ובמיוחד במהלך מלחמת "חרבות ברזל", היינו עדים לשורה ארוכה של סיכולים ממוקדים שבהם חוסלו בכירי החמאס וחיזבאללה – אבל שיטת הפעולה הזאת רחוקה מלהיות חדשה. לפני 29 שנים, ב-5.1.1996, בוצע אחד הסיכולים הממוקדים האייקוניים ביותר, שבו חוסל יחיא עבדול לטיף עיאש, המוכר בכינוי "המהנדס" או בערבית: "אלמֻהנדִס".

עיאש היה מתכנן הפיגועים הראשי של ארגון חמאס, ותחת הובלתו בוצעו בישראל עשרות פיגועים רצחניים שהביאו למותם של כ-100 אזרחים ישראלים ולפציעתם של כ-400 אזרחים נוספים. בראשית שנות ה-90 נחשב עיאש למבוקש מספר אחת, ובמשך תקופה ארוכה ניסו מנגנוני הביטחון הישראליים לשים עליו את ידם. רק לאחר חודשים ארוכים של תכנונים ולאחר מספר החמצות בוצע החיסול שלו, במבצע נועז ויצירתי שטרם נראה עד אז. מותו של המהנדס נחשב עד היום לסמל – גם עבור תומכיו וגם עבור מתנגדיו.

הסטודנט שהפך לארכי-מחבל: קווים לדמותו של יחיא עיאש

יחיא עיאש נולד וגדל במערב השומרון, וכבר בצעירותו היה חבר בתנועת "האחים המוסלמים". כשבגר הלך ללמוד הנדסת חשמל באוניברסיטת ביר זית, ובמהלך לימודיו היה פעיל ב"גוש האסלאמי" באוניברסיטה.

בתחילת שנות ה-90, זמן קצר לאחר סיום לימודיו, היה עיאש שותף להקמת גדודי עז א-דין אל קסאם, שמהווים עד היום את הזרוע הצבאית של ארגון הטרור חמאס. עיאש ניצל את הידע ההנדסי שרכש באוניברסיטה, והחל לייצר מטעני חבלה מאמצעים מאולתרים. בשנת 1992 הוא כבר החל לתכנן פיגועי התאבדות בשטח ישראל, וב-1993 הוציא לפועל את הפיגוע בצומת מחולה שנחשב לפיגוע ההתאבדות הראשון. מאז ועד מותו היה אחראי עיאש על פיגועים רבים, בהם פיגוע מכונית התופת בעפולה והפיגוע באוטובוס קו 5 ברחוב דיזנגוף בתל אביב. המעורבות שלו בפיגועים הייתה רבה, שכן מלבד התכנון הוא זה שהכין את חומרי הנפץ ואף זה שחיבר אותם לגופם של המחבלים המתאבדים.

המצוד הממושך, הניסיון הכושל וההצלחה הגדולה: הדרך לחיסולו של "המהנדס"

כוחות הביטחון הישראליים הבינו מהר שיחיא עיאש הוא האדם שעומד מאחורי הפיגועים הקשים של ארגון חמאס, והוא נעשה למבוקש הביטחוני מספר אחת. במשך תקופה ארוכה היו ניסיונות לתפוס אותו, אך הוא הקפיד להחליף מקומות מגורים בתדירות גבוהה ואף עשה שימוש בתחפושות, וכך הצליח לחמוק פעם אחר פעם.

עד לשנת 1994, המצוד אחר עיאש התרחש ברובו בערי הגדה, אך באותה שנה הוא עבר להתגורר ברצועת עזה. כוחות הביטחון המשיכו בניסיונות להתחקות אחריו גם שם, ובסוף שנת 1995 כבר נעשה ניסיון ממשי לחסל אותו.

כוחות הביטחון עבדו על החיסול הזה במשך חודשים ארוכים. הקו שהנחה אותם היה לחסל רק את עיאש, בלי לפגוע באנשים נוספים סביבו. תחילה הם חשבו לחסל אותו באמצעות החדרת חומר נפץ למכשיר פקס, אך לבסוף התקבל הרעיון להחדיר את חומר הנפץ למכשיר קטן בהרבה – טלפון סלולרי.

אנשי המחלקה הטכנולוגית של השב"כ הצליחו לדחוס לתוך מכשיר טלפון מסוג מוטורולה אלפא 11 גרם של חומר נפץ. כיוון שמדובר בכמות מזערית, הצלחת הפעולה הייתה תלויה בכך שעיאש יצמיד את המכשיר לראשו לפרק זמן ממושך מספיק. לשם כך נדרשו כוחות הביטחון למצוא דרך בטוחה להעביר את המכשיר לעיאש, ולוודא שהוא אכן יעשה בו שימוש. האתגר הזה היה לא פשוט כלל, כיוון שעיאש נהג לעבור ממקום למקום, ובהתאם גם עשה שימוש בטלפונים שונים.

למרות התנהגותו הלא צפויה, דבר אחד היה בכל זאת קבוע באורח חייו של המהנדס, והוא שיחת הטלפון שנהג לקיים עם אביו מדי יום שישי. לכוחות הביטחון היה ברור שזה המועד שבו הם יבצעו את החיסול, ואכן ביום השישי האחרון של שנת 1995 הם הצליחו להעביר את המכשיר הממולכד לעיאש באמצעות סייען שהיה מקורב אליו. הסייען, שלא ידע מה הייתה מטרת פעולתו, נדרש גם לנתק את הטלפון הקווי בדירה שבה שהה עיאש באותה העת, וכך הובטח שעיאש ישתמש במכשיר הסלולרי הממולכד.

עד לשלב הזה המבצע צלח כמתוכנן – המהנדס קיבל לידיו את המכשיר ששלח שב"כ, ואכן התקשר באמצעותו לאביו. עם זאת, ניסיון ההפעלה של הפצצה נכשל, וכך הצליח עיאש לסיים את השיחה ללא פגע וגם מבלי לחשוד במתרחש.

על מנת לאתר את התקלה שבגללה הפצצה לא הופעלה, הוחלט להחזיר את המכשיר למעבדות השב"כ. כבר למוחרת המכשיר עשה את דרכו למעבדות, ושם הטכנאים פתחו אותו עם רובוט וזיהו שאחד החוטים בין האפרכסת לפומית נקרע. מנגנון ההפעלה תוקן במהרה, וביום השישי העוקב, ה-5.1.1996, המכשיר הגיע שוב לידיו של עיאש.

בהתאם לתכנון המקורי, הסייען העביר לו את הטלפון על מנת שישוחח עם אביו, אלא שהפעם הפצצה הופעלה כמצופה, ועיאש חוסל במקום.

חיסולו של יחיא עיאש היה ללא ספק הצלחה גדולה, אלא שמי שהיה מעורב בנעשה יודע לספר גם על החמצה לא קטנה שהתרחשה באותו יום. מדיווחים של המעורבים במבצע, מתברר כי מייד לאחר חיסולו של עיאש הגיעו לזירה בכירי חמאס רבים, בהם מוחמד דף. לדרג המבצעי הייתה יכולת לחסל גם אותם, אך כיוון שהדרג המדיני לא אישר זאת, הדבר לא קרה.

מפיגועי נקמה ועד לאתרי הנצחה: התגובות לחיסול

חיסולו של "אלמהנדס" היה אירוע משמעותי – גם עבור הצד הישראלי שרצה במותו, וגם עבור תומכיו שהתאבלו על לכתו.

מבחינת ישראל היה מדובר בהישג מבצעי חשוב, שכן חוסל אחד מבכירי חמאס, ואיתו חוסל גם ידע מקצועי רב. מעבר לכך היה מדובר גם בניצחון מוראלי גדול, כיוון שעיאש היה הדמות המזוהה ביותר עם פיגועי הטרור שהתרחשו באותן שנים.

מבחינת אנשי חמאס היה מדובר כמובן במפלה גדולה. עיאש אומנם הספיק להכשיר אנשי חמאס נוספים על הכנת חומר נפץ, אך איש מהם לא החזיק ברמת הידע ובהיקף הניסיון שהיו לו. כמו כן, החיסול שלו סימן גם לבכירים נוספים בחמאס ובארגוני טרור אחרים שישראל מסוגלת להגיע אליהם.

יחיא עיאש נקבר בעזה בהלוויה המונית, והתגובה על מותו לא איחרה לבוא. בהמשך של אותו השנה התרחשו בישראל מספר פיגועי נקמה, בהם הפיגוע בקו 18 בירושלים והפיגוע בדיזנגוף סנטר בתל אביב, שבהם נרצחו 59 בני אדם. מעבר לתגובה הקשה הזו, דמותו הפכה לסמל עבור תומכי חמאס. תאים חמושים של הארגון החלו להתהדר בכינויים כמו "סטודנטים של המהנדס" או "חוליות יחיא עיאש", ואתרים שונים נקראו על שמו. מפעל ההנצחה של עיאש הוסיף להימשך עוד שנים רבות – בשנת 2010 הוחלט לקרוא לקריית הרשות הפלסטינית ברמאללה על שם המהנדס, וכעבור כעשור נוסף ייצר חמאס רקטה ארוכת טווח שקיבלה את השם "עיאש 250". רקטה זו הייתה בשימוש במבצע "שומר החומות", וגם במהלך מלחמת "חרבות ברזל".

הרקטה של חמאס לא הייתה התזכורת היחידה ליחיא עיאש שעלתה במהלך מלחמת "חרבות ברזל". בדצמבר 2023 חוסל עבד אל-פתאח מעאלי, שנחשב בעבר ליד ימינו של עיאש. תזכורת נוספת הגיעה גם בספטמבר 2024 עם מתקפת הביפרים נגד פעילי חיזבאללה, שהזכירה במידת מה את האופן שבו חוסל גם המהנדס הנודע.

סיפור חיסולו של יחיא עיאש מעיד על היכולת וכושר ההתמדה של מנגנוני הביטחון הישראליים, אך מעל לכול הוא מלמד שסיכול ממוקד הוא הרבה מעבר לפעולה נקודתית שמופנית נגד אדם בודד. שכן המסר שלה עשוי להדהד גם שלושה עשורים ויותר.

הפוסט היום לפני 29 שנה: חוסל "המהנדס" יחיא עיאש, מתכנן הפיגועים של חמאס הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

ב-5 בנובמבר, במהלך מסיבת עיתונאים בגבעת הפרלמנט באוטווה, הדווחית המיוחדת מטעם האו"ם, פרנצ'סקה אלבנזה, חזרה והטיחה בישראל את האשמותיה הרגילות: רצח עם בעזה, אפרטהייד, זוועות, עינויים, כיבוש, מעצרים המוניים ואפילו הוצאות המוניות להורג של ילדים פלסטינים.

אחרי שציטטה את עמדתו של אחד ממייסדי המפלגה הקומוניסטית האיטלקית, אנטוניו גרמשי, בדבר תפקידה של העוצמה הכלכלית בהגמוניה תרבותית, האשימה אלבנזה את השדולות הפרו-ישראליות, שאותן הגדירה כ"קולניות, אלימות ותוקפניות ביותר", בהפעלת לחץ על ממשלות להחרים אותה.

החזית של אלבנזה נגד ישראל

אחד העיתונאים שהשתתפו במסיבת העיתונאים ביקש ממנה להבהיר אם היא באמת סבורה שפגישות ואירועים בוטלו "בגלל לחץ הארגונים הפרו-ישראליים".

אלבנזה השיבה כי אין באפשרותה לציין את הסיבות לביטול ההזמנות והפגישות והוסיפה: "אני פשוט יודעת את זה… כלומר… אני מתבססת על עובדות. זה קרה אחרי שארגונים ופעילים פרו-ישראליים החלו להאשים אותי באופן קבוע, ואני לא אחזור על ההאשמות מכיוון שהן כללו הכפשות קיצוניות…"

לאחר מכן האשימה אלבנזה את ישראל בכך שהיא גוזלת "את אדמת פלסטין ההיסטורית כפי שהיא עשתה מאז ומתמיד, עוד לפני הקמתה".

כאשר נשאלה על ידי אחד הכתבים אם היא מאמינה בזכותה של ישראל להתקיים, התחמקה אלבנזה מן השאלה, וענתה: "ישראל אכן קיימת, ישראל היא חברה מוכרת באו"ם. פרט לכך, אין במשפט הבינלאומי דבר הנקרא זכותה של מדינה להתקיים… זה לא תלוי בנו".

אלבנזה סיפקה דוגמה ססגונית באמרה כי "איטליה קיימת, אבל אם מחר איטליה וצרפת יתאחדו ויקימו את 'צרפתיטליה', אז בסדר", ולאחר מכן שבה לדבר על "זכות הקיום של הפלסטינים".

ראוי לזכור שב-14 באוקטובר 2024 מצאה עצמה פרנצ'סקה אלבנזה במרכזה של סערה תקשורתית בעקבות שורה של פוסטים אנטי-ישראליים, שפורסמו מספר ימים קודם לכן בחשבונותיה ברשתות החברתיות. אלבנזה השוותה בין ישראל לבין גרמניה הנאצית, ועוררה זעם בקרב מספר ארגונים יהודיים, ביניהם הקונגרס היהודי העולמי, אשר קרא מייד לפיטוריה המידיים מן האומות המאוחדות.

במסגרת ביקורתה נגד ישראל, אלבנזה – אשר מונתה כדווחית מיוחדת במאי 2022 – עושה שימוש בסטריאוטיפים אנטישמיים ומעניקה לגיטימציה לטרור. מאז ה-7 באוקטובר 2023, אלבנזה מציגה את הישראלים באופן קבוע כנאצים, וחוזרת על הטענה שלפיה "לחמאס יש זכות להתנגד". נוסף לכך, היא ממעיטה באופן שיטתי בחומרת הזוועות אשר בוצעו על ידי מחבלים פלסטינים, מכחישה כי הטבח כוון נגד יהודים רק מעצם היותם יהודים, וטוענת כי הוא אירע כתוצאה מתוקפנות ישראלית.

חשד לסוגיות פיננסיות בעייתיות

במעבר למחלוקות הפיננסיות אשר התגלעו לאחרונה, סעיף 3 של הקוד האתי של ההליכים המיוחדים אוסר במפורש על אלבנזה לקבל תגמול ממקור ממשלתי או בלתי ממשלתי כלשהו תמורת פעילויות המבוצעות במסגרת המנדט שהוענק לה. ביוני 2024 קרא ארגון UN Watch לפתוח בחקירה נגד אלבנזה בגין "בקשת תשלומים שלא כדין עבור עבודה שביצעה במסגרת תפקידה הרשמי באו"ם" על רקע טענות לתשלומים שקיבלה עבור אירועי נאום, וגמול עבור הרצאה שלא התקיימה. לדברי הארגון, היא עקפה את האיסור באמצעות בקשה להעברת תשלומים מארגונים חיצוניים לעוזר המחקר שלה תמורת הרצאותיה.

חודש לאחר מכן פתח האו"ם בחקירה בדבר ההאשמות שלפיהן קיבלה אלבנזה מימון בלתי חוקי מאגודת "ידידי פלסטין באוסטרליה" (AFOPA) ומארגונים פרו-פלסטיניים נוספים לצורך מימון נסיעה בעלות משוערת של 20,000 דולר לאוסטרליה וניו זילנד, שם ניסתה לשדל קרן פנסיה גדולה להפסיק את השקעותיה בישראל. ארגונים אלה הצהירו בתחילה כי הם "מעניקים חסות" ו"תמיכה" לנסיעתה, תוך הפרת כללי האו"ם האוסרים על קבלת תגמול ממקורות לא ממשלתיים. אלבנזה הכחישה כי AFOPA העניקה חסות לנסיעתה וטענה כי היא מומנה על ידי האו"ם. אולם, התלונה גורסת כי אין לאו"ם כל בסיס חוקי למימון נסיעות של מומחים מטעמו מעבר לאזור שאותו הם חוקרים.

ב-12 ביולי 2024 אמר משרד הנציב העליון של האו"ם לזכויות האדם (UNHRO) ל-JNS כי הנסיעה אכן מומנה על ידי האו"ם. עם זאת, נסיעות אלה אינן מוזכרות בדו"ח הנהלים המיוחדים השנתי של האו"ם, משום ש"לא היה זה 'ביקור מדינה' בהגדרתו".

"הרשימה כוללת אך ורק ביקורים רשמיים במדינות, אשר נועדו לבחון את מצב זכויות האדם באותה מדינה, ואשר לאחריהם מוגש דו"ח של הביקור למועצת זכויות האדם", הוסיף ה-UNHRO.

סוגיות אידאולוגיות והצהרות בעייתיות

מעבר לענייניה הכספיים השנויים במחלוקת של אלבנזה, עמדותיה האידיאולוגיות הקיצוניות מוכרות היטב, ואין זה מקרה כי ביולי 2024 קראה שגרירת ארה"ב באו"ם, לינדה תומאס-גרינפילד, להרחקתה של אלבנזה מהאו"ם: "אין מקום לאנטישמיות מצד פקידי או"ם אשר משימתם היא קידום זכויות אדם. ארצות הברית מעולם לא תמכה במנדט של פרנצ'סקה אלבנזה, וברור כי היא אינה מתאימה לתפקיד זה, או לכל תפקיד אחר במסגרת האו"ם".

ההצהרה פורסמה ברשת החברתית X בתגובה לפוסט של אלבנזה, שבו השוותה בין ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו לבין אדוף היטלר.

הנציגה הקבועה של ארצות הברית במועצת זכויות האדם של האומות המאוחדות, מישל טיילור, כתבה ב-X: "דווחים מיוחדים אמורים לשאוף לשפר את מצב זכויות האדם ולא להשתמש ברטוריקה אשר מטרתה יצירת דה-הומניזציה".

הנציג הצרפתי באו"ם קרא לפיטוריה המיידיים של אלבנזה ולחקירה יסודית בדבר ההשפעות שלהן היא הייתה עשויה להיות נתונה, וטען לגביה כי "כאשר השוותה בין הפעולות ההגנתיות של ישראל – הנמצאת במלחמה על הישרדותה לאחר הפוגרומים של 7 באוקטובר – לבין ההתפשטות של הרייך השלישי והשואה, היא חצתה קו אדום חדש. הצהרותיה האנטי-ישראליות והאנטישמיות האלימות, שאותן היא מפיצה זה שנים, פוגעות פגיעה חמורה באמינותם של הארגונים הבינלאומיים שלנו".

נציג גרמניה, מצידו, אמר כי הערותיה של אלבנזה הן "חרפה" וכי זה "מחריד" כי הדווחית המיוחדת נראית כמי ש"מצדיקה את מתקפות הטרור המזוויעות ו'מכחישה את אופיין האנטישמי'".

אלבנזה היא הדווחית המיוחדת הראשונה הזוכה לגינוי מצד צרפת וגרמניה עקב אנטישמיות. בתגובה, אלבנזה הצהירה: "ארה"ב, גרמניה וצרפת מעורבות ותומכות בבירור במה שישראל עושה".

המינוי של אלבנזה היה מוטה למן ההתחלה

טרם מינויה על ידי האו"ם ב-2022 אמרה אלבנזה כי ישראל "מחזיקה בשבי מיליוני אזרחים"; היא ארגנה פאנל בנושא "האפרטהייד הישראלי", ניהלה קמפיין להטלת אמברגו נשק על ישראל, וטענה כי "הלובי היהודי" שולט באופן מלא בארצות הברית.

לאחר פרוץ המלחמה במזרח התיכון היא הרחיקה לכת עוד יותר, והכחישה כי הטבח שביצע חמאס ב-7 באוקטובר היה אנטישמי: "הטבח האנטישמי הנורא ביותר של המאה? לא, אדוני הנשיא. הקורבנות של 7.10 לא נהרגו בגלל יהדותם, אלא בתגובה לדיכוי של ישראל".

הצהרות אלה הביאו את הפורום המשפטי הבינלאומי (International Legal Forum), גוף המונה למעלה מ-4,000 עורכי דין, לשלוח בחודש פברואר מכתב למזכיר הכללי של האומות המאוחדות, אנטוניו גוטרש, שכלל את הקריאה הראשונה להתפטרותה של אלבנזה.

אף על פי כן המשיכה אלבנזה להפיץ את התעמולה האנטישמית שלה והביעה ברשת X את תמיכתה בפוסט שפרסם בכיר במועצת זכויות האדם, קרייג מוח'ייבר, שבו השווה את ראש הממשלה בנימין נתניהו למנהיג הנאצי אדולף היטלר: "זה בדיוק מה שאני חושבת".

בנאום שנשאה בפני מועדון התקשורת הלאומי בקנברה, אוסטרליה, בנובמבר 2023, אמרה אלבנזה כי ישראל אינה יכולה לטעון שיש לה זכות ל"הגנה עצמית" על פי המשפט הבינלאומי, מכיוון שעזה היא שטח הכבוש על ידה. ההצהרה גררה תגובה מיידית של מנהלת מכון טורו לזכויות אדם ולשואה, אן בייפסקי, אשר תקפה את הצהרותיה של אלבנזה ואמרה כי הן "תואמות את כל יתר טענותיה, אשר אינן ניתנות להגנה מבחינה משפטית" בנוגע לסכסוך.

באוגוסט 2024 כתבה אלבנזה הודעה נוספת ברשת X, שבה הכחישה שוב את זכותה של ישראל להגן על עצמה, תוך שימוש בטענות בדבר "הכיבוש" של הגדה המערבית ו"השימוש הבלתי חוקי בכוח". בהזדמנות אחרת אף הודתה כי דעותיה האישיות בסוגיה הפלסטינית עלולות לפגוע באובייקטיביות שלה.

כמו כן, פרנצ'סקה אלבנזה נמנעה מלציין את העובדה כי בעלה, מסימיליאנו קאלי, שימש יועץ כלכלי לרשות הפלסטינית וחיבר דו"ח אשר כותרתו "העלויות הכלכליות של הכיבוש הישראלי עבור השטחים הפלסטיניים הכבושים".

לאור כל זאת נשאלת השאלה: מדוע לא בדקה מועצת זכויות האדם של האו"ם כראוי את הרקע שלה טרם מינויה?

התעמולה האנטי-ישראלית של אלבנזה

לצד תפקידה כדווחית מיוחדת של האו"ם הייתה אלבנזה עסוקה גם בהפצת תעמולה אנטי-ישראלית בתקשורת האיטלקית.

ב-11 בספטמבר 2024 התארחה פרנצ'סקה אלבנזה בערוץ היוטיוב של אלסנדרו די בטיסטה, שם האשימה פעם נוספת את ישראל ב"רצח עם" ובהפלת חימוש שווה ערך ל"חמש פצצות גרעיניות" על עזה. עוד היא טענה, כי ההרס אשר נגרם על ידי ישראל בעזה עולה על זה שנגרם ביפן ובגרמניה במהלך מלחמת העולם השנייה.

די בטיסיטה, מצידו, ציין כי המתנחלים הישראלים הם "פונדמנטליסטים המאמינים כי רק הקמתה של ישראל הגדולה יכולה להביא לשובו של המשיח", והגדיר אותם כ"קו קלוקס קלאן החדש… מכיוון שהם מתנהגים בדיוק באותו האופן". באותה הזדמנות הכחישה אלבנזה פעם נוספת כי חמאס טבח בילדים ישראלים וביצע מעשי טבח המוניים, וטענה כי מדובר בהאשמות "מפוברקות". זהו רק חלק מסרטון באורך 58 הדקות, שבמהלכו השמיעו השניים הצהרות מדאיגות נוספות.

די בטיסטה הוא דמות מוכרת היטב בקרב החוגים הפרו-פלסטיניים באיטליה. כחבר פרלמנט לשעבר מטעם "תנועת חמשת הכוכבים", הוא נחשף על ידי התקשורת האיטלקית במספר הזדמנויות כמקורב למוחמד חאנון, ארכיטקט פלסטיני המתגורר בעיר גנואה, שעליו הטילה לאחרונה מחלקת האוצר האמריקאית סנקציות בשל חברותו בחמאס ופעילותו לגיוס ולשליחת כספים לארגון הטרור הפלסטיני. לדברי ארצות הברית, חאנון גייס מימון לחמאס יחד עם פקידים בכירים בארגון ושלח לארגון לפחות ארבעה מיליון דולר במהלך תקופה בת עשר שנים. די בטיסטה אף נסע עם חאנון ללבנון ונטל חלק בפעילות ה"הומניטרית" של הארכיטקט, ובילה תקופה מסוימת באיראן ב-2020.

פרנצס'קה אלבנזה הוזמנה גם מספר פעמים לתוכנית הטלוויזיה האיטלקית "פיצה פוליטה" בערוץ LA7, שם קראה להטלת "סנקציות מיידיות על ישראל" והאשימה את ישראל כי היא אינה דמוקרטיה שכן היא "מתעמרת במיעוטים" ושולטת בגדה המערבית באמצעות "דיקטטורה צבאית".

במאי 2023 רואיינה אלבנזה על ידי ראש התוכנית לתואר שני בתחום ה-HRCM של בית הספר סנטה אנה ללימודים מתקדמים בפיזה, לרגל יום שמירת השלום הבינלאומי. אלבנזה תקפה בריאיון את "הנוכחות הצבאית הישראלית בשטחים הכבושים, אשר נועדה להגן על הנוכחות הקולוניאלית".

בינואר 2024 השתמש בעלה של אלבנזה בחשבון הפייסבוק שלו כדי להאשים באופן פומבי את המפלגה הדמוקרטית האיטלקית על כך שהשתיקה "דיון מקודש בדבר ההשמדה שמחוללת ישראל בפלסטין, במטרה להמשיך ולהגן על ההפרות המבישות של החוק הבינלאומי על ידי מדינה פושעת".

במרץ 2024 הצהירה אלבנזה כי "על ממשלת איטליה להטיל סנקציות על ישראל", וחודשיים לאחר מכן העניקה ריאיון ארוך לעיתון הקומוניסטי האיטלקי "איל מניפסטו", שבו תקפה שוב את המדינה היהודית בטענה כי "ישראל אינה מעוניינת להפסיק את פעולותיה בעזה ולקבל הפסקת אש מכיוון שהיא חוששת לראות מה שעוללה שם". בין היתר היא גם האשימה את ישראל שבמקום להתקיף יעדים צבאיים היא תוקפת אתרים הקשורים בזהות הפלסטינית: כנסיות, מסגדים, מרכזי תרבות ואוניברסיטאות.

האו"ם בנקודת השפל ההיסטורית שלו

אפשר לתאר את כל האמור לעיל כפעילות של תועמלנית, מיליטנטית, הרחוקה מאוד מהיעדר משוא הפנים והמתינות הנדרשים מדווחית מיוחדת. בסיכומו של דבר תגרום העבודה המקיפה אשר בוצעה על ידי UN Watch לפיחות נוסף במעמדה של אלבנזה כדווחית מטעם האו"ם. היא גם תפגע בתדמיתו של האו"ם, אשר מינה אותה לתפקידה חרף דעותיה ופעילותה התועמלנית.

ראוי גם לציין כי חבר הקונגרס אנדרה קרסון (דמוקרט מאינדיאנה) הזמין בסוף חודש אוקטובר 2024 את פרנצ'סקה אלבנזה לגבעת הקפיטול כדי לתדרך עובדי קונגרס, אולם ביטל את האירוע מאוחר יותר.

אי אפשר שלא לתהות כיצד הידרדר המצב לנקודה זו: פעילותה של סוכנות אונר"א כחזית עבור חמאס בעזה; גינוי המזכיר הכללי של האו"ם, אנטוניו גוטרש, את חיסולו של מחבל החמאס ומפקד הנוח'בה מוחמד אבו עטוי, שהוגדר כ"עובד אונר"א"; שערוריית הקשר בין יוניפי"ל לחזבאללה; ולבסוף, מינויה של אלבנזה כדווחית מיוחדת חרף דברי התעמולה שלה, קשריה ופעילותה. אכן מדובר בשעה האפלה ביותר של האו"ם מאז היווסדו ב-1945 בעקבות מלחמת העולם השנייה.

הכתוב במאמר הוא על דעת המחבר בלבד ואינו משקף בהכרח את עמדת התנועה

הפוסט פרנצ'סקה אלבנזה עושה זאת שוב ומתלוננת על "רדיפה" הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

סצנת המשפט של "הנסיך האדום" בספר "אליס בארץ הפלאות" משתקפת באופן מוזר בפסיקה חסרת התקדים של בית הדין הפלילי הבינלאומי (ICC) נגד ישראל. ה-ICC הוציא צווי מעצר נגד ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו ושר הביטחון לשעבר יואב גלנט בגין פשעי מלחמה לכאורה בעזה. לו היה מתנהל הליך הוגן וראוי, תוצאה זו לבטח לא הייתה מזכירה את האמרה האלמותית של מלכת הלבבות: "גזר-דין קודם – פסק דין אחר כך".

לא נרחיק לכת אם נתאר את הפסיקה ככזו שגובשה על ידי שופטים ותובע בעלי רקורד אנטי-ישראלי מרשים, אשר הגיעו לתפקידם בזכות מינוי פוליטי. הם מצפים שנאמין כי צווי המעצר הוצאו בעקבות תהליך הוגן ומבוסס-ראיות, ולא כתוצאה מהנדוס לאחור של החלטת יח"צ. הם מבקשים לעצור אנשים שאין להם כל סמכות שיפוט חוקית עליהם בגין פשעים במדינה לא קיימת שהומצאה למען הפרוטוקול, תוך התעלמות מכל ראיה המנוגדת לראיית המנהרה שלהם. פסק הדין נקבע מראש, והטיעונים בו גובשו ונכתבו בדיעבד.

ישראל, מדינה שעד כה סיפקה לאויביה בעזה מעל מיליון טון של סיוע הומניטרי בזמן מלחמה, מואשמת כעת ב"הרעבה". מבצע הסיוע ההומניטרי שישראל הפעילה בשיתוף פעולה עם סוכנות אונר"א – למרות שספרי הלימוד שלה שופעים קריקטורות אנטישמיות ורבים מעובדיה הם פעילי חמאס – מתואר כפשע מלחמה. 2 מיליארד דולר נתרמו על ידי תורמים ברחבי העולם כדי לספק לכל עזתי מעל 3,400 קלוריות ליום. כל זאת, למרות אסון ה-7 באוקטובר – הטבח הקטלני ביותר שחווה העם היהודי מאז השואה – ובזמן ש-100 חטופים ישראלים עדיין מוחזקים שלא כדין בעזה.

מעולם לא סופקו ראיות ממשיות למקרי הרעבה מתועדים היטב בעזה. הראיות-לכאורה אינן שוות את הנייר שעליו נכתבו. סוכנויות האו"ם מסתמכות במידה רבה על נתונים מזויפים שמספק חמאס באמצעות מה שהוא מכנה "משרד הבריאות של עזה". משרד זה מספק את הלבנים שבאמצעותן נבנה המגדל האנטי-ישראלי, וטוען כי למעלה מ-43 אלף פלסטינים נהרגו. לא נעשה מאמץ אמיתי לאמת נתונים אלה, או לבדוק כמה מההרוגים היו חמושים. זאת, בניגוד מוחלט לספקנות המובעת כלפי גופים אחרים שמפיצים דיסאינפורמציה, החל מ"ספוטניק ניוז" הרוסי ועד "עמאק" של דאע"ש.

במהלך המלחמה, מיליוני פלסטינים קיבלו הוראה מצה"ל לצאת מאזורי מלחמה ולהיכנס למרחבים בטוחים. טנקים ישראליים הגנו על האזרחים המפונים מפני אש הצלפים של חמאס, שחשש כי הפינוי יוכל לעזור לישראל להביס אותו. אוכלוסיית עזה ממשיכה לגדול בקצב שנתי מוערך של 2%. זו עשויה להיות דרך מוזרה במיוחד, ובלתי יעילה לחלוטין, לבצע רצח עם.

מה שמזעזע בפסיקה אינו רק היעדר ראיות, אלא גם היעדרו של הליך הוגן רלוונטי. ישראל אינה חתומה על אמנת רומא, הכוללת את עקרונות היסוד שלפיהם פועל ה-ICC. כמו כן, עקרון המשלימות קובע כי אין ל-ICC סמכות שיפוט במדינות בעלות מערכת משפט עצמאית. רק במקרים דוגמת פשעי המלחמה שביצע השליט היוגוסלבי מילושביץ', שבהם בתי המשפט המקומיים "לא מוכנים ולא מסוגלים" ("unwilling and unable") להעמיד לדין, יכול ה-ICC להתערב.

צד ב' בפסיקה הוא "פלסטין", שהתקבלה כחברה ב-ICC בשנת 2015, תוך הפרה בוטה של הסכמי אוסלו שנחתמו בין הרשות הפלסטינית לישראל. מכיוון שה-ICC אינו מוסמך לדון באירועים המתרחשים בשטחים בלתי מוכרים, הוא הסכים להגדיר שטח שכזה לצורך הפרוטוקול בשנת 2021. השופט ההונגרי פטר קובאץ' פרסם דעת מיעוט, שבה מתח ביקורת על בית הדין בשל היעדר בסיס משפטי הולם. עם זאת, ה-ICC המשיך לירות את החץ לפני שהוא מסמן את המטרה.

בדומה למשפטי הראווה בברית המועצות, ה-ICC בפעולותיו מוביל לתובנה עמוקה ומדאיגה על מוסד בינלאומי שבעבר נחשב למכובד. נראה כי אור הזרקורים של התקשורת, ולא קריטריונים אמיתיים, קובע את אופי פעילותו של בית הדין. אין דרך אחרת להסביר כיצד מספר ההרוגים המפוקפק והזניח-יחסית בעזה מקבל תשומת לב רבה כל כך, בעוד זירות מלחמה אחרת, שהן באופן אובייקטיבי חמורות בהרבה – כמו המלחמה בתימן (400 אלף נהרגו והורעבו ו-16 מיליון על סף רעב) או המלחמה בדרום סודן (7.7 מיליון צפויים להתמודד עם חוסר ביטחון תזונתי חמור) – כמעט אינן מקבלות תשומת לב. אין דרך אחרת להסביר כיצד העצרת הכללית של האו"ם העבירה 156 החלטות נגד ישראל מאז 2015, כאשר רוסיה נמצאת במקום השני עם 24 החלטות נגדה, בעוד נגד קטאר או ונצואלה לא הועברה אף לא החלטה אחת.

במילותיו של לואיס מורנו אוקמפו, שכיהן בעבר כתובע בית הדין הפלילי הבינלאומי: "כולם יודעים שהרעבה התרחשה בעזה"; כך קבע התובע לשעבר מבלי לספק ולו בדל של ראיה. גישה זו של "כולם יודעים" היא שהכתיבה את הליכי בית הדין, לא ראיות.

אקרובטיקה משפטית והטיית אישוש רק מסייעות לבסס את הטיעון הישראלי נגד ה-ICC, שלפיו בית הדין פועל בהתאם לחוק מותאם אישית במקום הדין הבינלאומי. זו הסיבה שהחלטת ה-ICC גרמה לפעמוני האזהרה לצלצל לא רק בירושלים, אלא גם בוושינגטון – ובצדק רב. גם הנשיא ביידן וגם הנשיא הנבחר טראמפ גינו בחריפות את המהלך. הם מודעים היטב לכך שיצירת תקדים נגד ישראל משמעה יצירת תקדים גם נגד ארצות הברית. אירוע מעין זה כבר קרה בעבר: בשנת 2020, ממשל טראמפ הטיל סנקציות על פקידים ב-ICC בעקבות החלטת בית הדין לפתוח בחקירה נגד חיילים אמריקאים באפגניסטן. בית המשפט החליט אז לסגת ו"לתת עדיפות נמוכה יותר" לתיק האמריקאי. עם זאת, בשנת 2022, בתקופת ממשל ביידן, חידש ה-ICC את חקירתו. אם תקן הזהב הישראלי של יחס נפגעים צבאי-אזרחי, שעומד על 1:1.2, נחשב ל"רצח עם", שערו בנפשכם כיצד יגדיר ה-ICC את הרקורד של ארה"ב באפגניסטן.

יש דרך פשוטה להיחלץ מהביצה הטובענית הזו: לגנות את ה-ICC ולהפסיק את מימונו. כמו כל מוסד, מידת עוצמתו של ה-ICC עומדת ביחס ישיר ללגיטימיות ולמימון שלו. מדינות אירופה שרוצות לשמור על ריבונותן יעשו בחוכמה אם יפסיקו לממן את ה-ICC ויבטלו את חברותן בו. במקום להודיע שיכבדו את הפסיקה, הן צריכות להוביל את ההתנגדות לה. הן יכולות לשמוח לאידה של ישראל בעודה יושבת על כס הנאשם, והן אף מוזמנות להמשיך להביט ביראת כבוד ובהערצה לעבר ה-ICC, אבל עליהן לדעת – הן בהחלט עלולות להיות הבאות בתור. יש להקים מסגרת בינלאומית אמיתית להעמדה לדין של פושעי מלחמה במקום בית דין שרלטני דוגמת ה-ICC. האמינות שהוא מוכר נחשפה כהעמדת פנים ותו לא. עכשיו כל שנותר למדינות אירופה הוא להפסיק לקנות אותה.

הפוסט בית הדין הפלילי הבינלאומי מוכר אמינות. הגיע הזמן להפסיק לקנות אותה. הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

תת גונדר בדימוס בטי להט שירתה 35 שנים בשירות בתי הסוהר. במהלך הקריירה שלה היא הגיעה לעמדות מפתח וניהלה מספר בתי כלא, בהם כלא הנשים נווה תרצה, כלא השרון וכלא הדרים. בתפקידה האחרון שימשה ראש מערך המודיעין בשב"ס – תפקיד שבמסגרתו פגשה אסירים ביטחוניים רבים, שעימם נמנה גם יחיא סינוואר.

התפקידים השונים שמילאה הפגישו את להט עם אוכלוסיות רבות ומגוונות – מבני נוער ונשים ועד לראשי כנופיות פשע וארכי-מחבלים. "חוויתי הרבה כאב בשנות העבודה שלי, ופעם אחר פעם ראיתי איך אנחנו לא מצליחים לשבור את המעגלים של הפשיעה ושל הטרור", היא מספרת. "גידלתי דורות של אסירים – היו לי אסירות שילדו בכלא, ואחר כך פגשתי את הילדים שלהן בבתי כלא לבני נוער. חלק מהנערים האלה זכרו אותי, היו מספרים לי איך חגגתי להם יום הולדת בקנטינה של הכלא כשהם באו לבקר את אימא שלהם, ואני הייתי מסתכלת עליהם וחושבת – הם בגיל של הילדים שלי, למה הם היו צריכים להגיע למקום הזה? זה כאב לב עצום. מנגד פגשתי את המחבלים הרצחניים ביותר ונאלצתי לצפות בהם מסתובבים בחצרות הכלא, מדברים, צוחקים, ועוד נדרשתי לדאוג לתנאים שלהם. היו פעמים שחזרתי הביתה ואמרתי לעצמי: ריבון עולמים איפה אני חיה?"

ידענו שעל פיו יישק דבר: על האסיר יחיא סינוואר

במרוצת השנים ראתה בטי להט את האסירות והאסירים המסוכנים ביותר ששוהים בבתי הכלא בישראל. במישור הפלילי היא פגשה רוצחים וראשי כנופיות פשע, ובמישור הביטחוני פגשה כמה מהמחבלים הבכירים ביותר של ארגוני הטרור. תחת ניהולה עברו, בין היתר, השייח' אחמד יאסין – מייסד חמאס, סלאח שחאדה – ראש הזרוע הצבאית של חמאס בעזה, ואבראהים חאמד – מפקד גדודי עז א-דין אל-קסאם ביהודה ושומרון שהיה אחראי על מרבית הפיגועים בתקופת האינתיפאדה השנייה. אולם, אחד האסירים הזכורים לה ביותר מכל שנות עבודתה – הן בשל חוכמתו והן בשל אכזריותו – הוא יחיא סינוואר.

איך התרשמת מסינוואר?

"סינוואר היה מאוד דומיננטי ומאוד אכזר. האסירים בחרו בו שוב ושוב להיות בהנהגה הבכירה בכלא, והוא הקים שם תאי טרור ויחידות האזנה שנועדו לאסוף מודיעין בתוך הכלא ומחוצה לו. הוא ניהל גם יחידות שהתפקיד שלהן היה לתחקר אסירים חדשים. כל אסיר שנחשד במעורבות עם גורמי מודיעין ישראליים עונה באופן מזעזע. מובן שסינוואר עצמו לא עשה שום דבר באופן אישי, אבל היה ברור שהוא זה שמושך בחוטים. מנגד, הוא דאג לקחת תחת חסותו את המחבלים הרצחניים ביותר שהגיעו לכלא, ולקדם אותם בסולם התפקידים. הוא אימץ למשל את עבד אל-עזיז סאלחה, אחד ממבצעי הלינץ' ברמאללה שמופיע בתמונה המפורסמת עם ידיו המגואלות בדם, ונתן לו להיות אחראי על יחידות ההאזנה בכלא. גם את הרוצחים של בני משפחת פוגל ואת מבצע הפיגוע במלון פארק בנתניה הוא אסף למטה שלו. בהמשך, כשהתנהלו הדיונים על עסקת שליט, סינוואר היא מעורב בבחירת המחבלים שנכנסו לרשימת המשוחררים. הוא דאג להכניס לשם את עצמו ואת מקורביו, והשאיר בחוץ אסירים שהיו מסוכסכים איתו. זה הכוח שהיה לו".

האמנת שסינוואר מסוגל לבצע מתקפה בסדר גודל של השבעה באוקטובר?

"בוודאי. סינוואר לא האמין בדו-קיום, ותמיד הצהיר שהוא לא ישלים עם הישיבה של 'המתנחלים הציונים' על אדמת פלסטין. הקשבתי לו הרבה, גם בשיחות גלויות שניהלתי איתו וגם בשיחות שהוא ניהל כביכול בסתר עם המקורבים שלו בכלא, ובחיים לא ראיתי אותו סוטה מכיוון המחשבה שלו ומהאידיאולוגיה החזקה. היו לו תוכניות גדולות והוא האמין בכל ליבו שעד 2027 הוא יבצע מתקפה קשה שתוביל לניצחון של חמאס על ישראל – אז מי שהולך ואומר שהוא היה פרגמטי בגישה שלו לישראל פשוט לא יודע על מה הוא מדבר".

עד כמה סינוואר היה מעורב בנעשה בחוץ?

"בתקופתי הגדרנו את סינוואר כאסיר יעד ארצי, כלומר כאסיר שמצריך מעקב מודיעיני צמוד, מאחר שמידת השפעתו חורגת מעבר לבית הכלא שבו הוא נמצא. הוא היה מעורב מאוד בדברים שנעשו בתוך בתי הכלא הביטחוניים וגם היה מודע היטב למה שקורה בארץ. צריך להבין שסינוואר, יימח שמו, היה אדם חכם מאוד. הוא הכיר את החברה הישראלית כמו את כף ידו וידע לנתח אותה בצורה מבריקה. היה ברור כבר משלב מוקדם שהמטרה שלו היא לקרוע את החברה הישראלית מבפנים, והוא ידע איך לעשות את זה. השאיפה שלו ליצור קרע בעם הורגשה מאוד גם במהלך המלחמה הנוכחית, וברור לי שכשהוא הוציא את הראש מהמנהרה וראה את עזה נחרבת, ההתפוררות של החברה הישראלית היא זו שנתנה לו רוח גבית להמשיך להילחם בנו ולהאמין שהוא גם יצליח לנצח".

את נכחת בדיונים שבהם הוחלט אילו מחבלים ישוחררו במסגרת עסקת שליט. מה חשבת על השחרור של סינוואר?

"היה לי מאוד קשה עם זה, והתרעתי על כך שזה מחבל שלא צריך לשחרר. בשלב מסוים אחד מאנשי הצוות במו"מ שאל אותי מה יש לך מסינוואר? הוא בכלל לא רצח יהודים, רק פלסטינים משת"פים, ואני אמרתי לו – תראה שעוד יהיה לו הרבה דם של יהודים על הידיים. לא יודעת מה חשבתי לעצמי כשאמרתי משפט כזה, אבל היה לי ברור שאם הוא יקבל הזדמנות לבצע מעשי זוועה, הוא ינצל אותה. מי שמכיר מחבלים כמוהו וחי איתם יודע למה הם מסוגלים, לכן מי שהופתע מרמת האכזריות של המחבלים בשבעה באוקטובר לא באמת הכיר אותם".

זה לא כלא, זאת קייטנה למחבלים

בטי להט מכירה היטב את המציאות בבתי הכלא בישראל ויודעת באילו תנאים מוחזקים האסירים השונים. בדיוק בשל כך קשה לה לראות כיצד אסירים, ובפרט אסירים ביטחוניים, מנצלים את הלחץ הציבורי ואת מערכת המשפט הישראלית כדי להביא לשיפור לא מוצדק בתנאי המחיה שלהם.

"האסירים הביטחוניים יודעים שמערכת המשפט בישראל תמיד תדאג להם ושהדלת של בג"ץ פתוחה בפניהם", מספרת להט. "אנחנו חושבים שאם יהיה שקט בבתי הכלא ושאם ניתן להם את מה שהם רוצים אז נוכל לשקם אותם ולשנות את דרכיהם, אבל מה שאנחנו לא מבינים זה שההומניות הזאת היא בעוכרינו. ככל שאנחנו נותנים להם יותר כך אנחנו נתפסים בעיניהם כיותר חלשים. גם כשאנחנו מצילים את החיים שלהם הם לא מעריכים את זה. אני דיברתי עם סינוואר אחרי שהוציאו לו גידול מהראש בבית חולים בישראל ושאלתי אותו נו, עכשיו אתה אסיר תודה? והוא אמר לי – אין לי על מה להודות לכם, רק עשיתם את מה שאתם חייבים לעשות. אנחנו צריכים לשכוח מהאשליה שאם נעניק להם תנאים טובים בכלא נצליח להסיט אותם מהמסלול של הטרור. בכל השנים שלי בשב"ס לא ראיתי אסיר חמאס אחד שחזר בו מהאידיאולוגיה שלו. זה לא קיים".

איך בפועל נראים החיים של האסירים הביטחוניים בבתי הכלא?

"כל אסיר מחויב לעשות תוכנית לימודים, ומאפשרים להם גם לעשות תארים אקדמיים באוניברסיטה הפתוחה. למעשה, הרשות הפלסטינית ממש מעודדת אותם ללמוד בכלא. היא משלמת להם משכורות ומטעינה להם כסף בקנטינה, וככל שיש להם השכלה אקדמית יותר גבוהה כך הם מקבלים יותר כסף. חוץ מזה, יש לאסירים ספרייה גדולה ואין ספר שמגיע לסטימצקי ולא נשלח מיידית גם לשם. במו עיניי ראיתי אסירים ביטחוניים שקוראים את 'קיר הברזל' של ז'בוטינסקי ואת 'הכוזרי' של יהודה הלוי. הם מקבלים גם עיתונים ישראליים, האהוב עליהם הוא 'הארץ'. יש להם מינוי קבוע לעיתון הזה ואם הוא לא מגיע בזמן הם מתחרפנים. חוץ מההעשרה שמגיעה מצד המערכת, גם תאי הטרור בבתי הכלא דואגים לטפח את האסירים – כל אסיר נדרש ללמוד עברית ולשמש מדי פעם דובר האגף. נוסף על כך מלמדים אותם לאסוף מודיעין, לעקוב אחרי סוהרים ולהאזין לפרשנים ישראלים בתקשורת. אחרי שהם מאזינים לחדשות וקוראים את העיתונים, הם יושבים יחד ומנתחים את הידיעות והפרשנויות. במיוחד הם אוהבים לעקוב אחרי המחלוקות בחברה הישראלית ולראות עד כמה אנחנו עייפים ממלחמות ומוכנים לעשות ויתורים. צריך להבין שלמחבלים בבתי הכלא יש משמעת ארגונית ברזל, ובמיוחד לאלה שמשתייכים לחמאס ולג'יהאד האסלאמי הפלסטיני. הם לא מבזבזים זמן. מבחינתם הישיבה בכלא היא הזדמנות לרכוש השכלה ולפתח מיומנויות שיסייעו להם להמשיך עם פעילות הטרור ולבצע תוכניות לטווח הרחוק".

מה דעתך על הביקורות שעולות נגד התנאים שבהם מוחזקים האסירים הביטחוניים?

"אסירים ביטחוניים לא אמורים לחיות באותם תנאים של אסירים פליליים, וגם האמנות הבינלאומיות תומכות בכך. מי שרוצח יהודים בגלל היותם יהודים צריך להיות מוחזק בתנאים אחרים, אבל בפועל בתי הכלא הביטחוניים כבר הפכו מזמן לקייטנות למחבלים. זה קורה, בין היתר, בגלל בתי המשפט ובג"ץ, שנותנים פסיקות הזויות שלא מחוברות למציאות בכלא. יום אחד החליטו שאסור לנו לבדוק מה קורה מתחת לשטיח התפילה של האסירים כי זה לא מכבד את חופש הדת שלהם – הם יודעים בכלל מה האסירים יכולים להחביא או לחפור מתחת לשטיח התפילה? המציאות היא שיושבים בכלא אסירים שכל תפקידם הוא להגיש עתירות לבג"ץ. הם עובדים בזה, שולחים עתירה ועוד עתירה, ופשוט מטרללים את כל המערכת. אם זה לא מספיק, הם גם מפעילים עורכי דין ופוליטיקאים שעוזרים להם להעביר מסרים ולבצע תיאומים, והשב"כ והפרקליטות מאפשרים לזה לקרות. אם שואלים אותי, האחריות על תנאי המחיה של האסירים צריכה להיות רק בידיים של שב"ס, שהוא הגוף המקצועי. ומהיכרותי את שב"ס, אם זה היה תלוי בו, הוא היה מתייחס לאסירים הביטחוניים בדיוק לפי מה שנקבע באמנות הבינלאומיות – לא פחות ולא יותר".

"כל גוף מודיעין חושב שיש לו מונופול על השכל"

כמי שהגיעה לעמדות מפתח בשב"ס, לתת גונדר בדימוס בטי להט יש תובנות רבות לא רק על המציאות בבתי הכלא, אלא גם על האופן שבו המערכת הביטחונית והמודיעינית כולה מתנהלת. אחת הבעיות המהותיות שעליהן היא מצביעה היא חוסר סנכרון בין גופי המודיעין השונים. "כל גוף חושב שיש לו מונופול על השכל ושהוא יודע הכול", היא אומרת. "יש התנשאות מאוד גדולה, במיוחד מצד השב"כ ויחידות מסוימות באמ"ן, והם לא באמת מנסים לשתף פעולה עם המשטרה ושב"ס. בתקופה שלי כראש מערך המודיעין התחננתי שנעבוד יחד כי ידעתי שיש לנו הרבה מה לתרום מעצם זה שאנחנו אלה שנמצאים בחיכוך יומיומי עם האסירים הביטחוניים. באותה תקופה באמת היה שיפור במערכת היחסים בין גופי המודיעין, אבל אני חושבת שמהר מאוד כל אחד חזר למשבצת שלו. גם היום, כשאני מסתכלת על מה שקורה במודיעין הישראלי, אני רואה שלא השתנה שום דבר".

ומה בנוגע לעסקאות לשחרור אסירים – גם שם לא מתייעצים עם השב"ס?

"בעסקת ג'יבריל לא התייעצו איתנו בכלל, ובעסקת שליט זאת הייתה התייעצות למראית עין. רק אחרי שהתעקשתי שתהיה נוכחות של שב"ס בדיונים על שחרור המחבלים, הזמינו אותי לפגישות, אבל גם אז התפקיד שלי הסתכם במתן רקע על המחבלים. השב"כ הרי בטוח שהוא יודע הכול אז למה שהוא יתייעץ עם השב"ס?"

נשמע שיש לך בטן מלאה על השב"כ. מה את חושבת על ההתנהלות שלו בשנה האחרונה?

"יש בשב"כ אנשים משכמם ומעלה שעושים עבודת קודש, אבל לדעתי השב"כ עצמו הוא גוף שלוקח על עצמו משימות שבכלל לא נמצאות במנדט שלו – ולא פעם זה בא על חשבון משימות שכן נמצאות תחת אחריותו".

באופן כללי, איך את מתרשמת שהדוקטרינה של שחרור אסירים תמורת חטופים משפיעה על הלך הרוח בכלא?

"משפיעה מאוד. האסירים מאמינים בכל ליבם שביום מן הימים ישחררו אותם, וזה מאפשר להם להתנהל עם מורל גבוה. לא אכפת להם אפילו כמה שנות מאסר הם יקבלו. גם מחבלים שנידונים ל-60 מאסרי עולם אומרים לך 'וואללה אישי' (זה שום דבר), כי הם יודעים שמתישהו יחטפו ישראלים והם ישתחררו. עובדתית הם לא טועים".

יש אסירים שלא ישתחררו באף עסקה?

"חוץ מיגאל עמיר אני לא מכירה אף אחד. גם בעסקת ג'יבריל וגם בעסקת שליט שחררנו את המחבלים האיומים ביותר, ואני רואה את השמות של המחבלים שעולים בעסקות השבויים שנידונות היום ואני פשוט מתחלחלת. כשזה נוגע לאסירים הביטחוניים, לכל אחד יש סיכוי להשתחרר במוקדם או במאוחר".

איימו עליי ועל המשפחה שלי אבל מעולם לא פחדתי

תת גונדר בדימוס בטי להט היא לא עוד בכירה לשעבר בשירות בתי הסוהר, אלא אחת מן הנשים הראשונות בארגון שהצליחו להגיע לדרגה כזו ולמלא שורה כל כך מרשימה של תפקידים. "אני לא מניפה את דגל הפמיניזם אבל כן פתחתי דלתות להרבה נשים שהגיעו אחריי והוכחתי שאנחנו לא נופלות מגברים", היא מודה. "הייתי אישה חזקה בסביבה מאוד גברית וזה לא היה פשוט. כשקיבלתי את הניהול של כלא השרון, שהוא אחד מבתי הכלא השמורים בארץ, זאת הייתה דרמה גדולה. היו אנשים שהתקשו לקבל את זה שאישה מנהלת כלא לגברים, וכשרק הגעתי לשם זכיתי לתגובות ולמבטים מזלזלים; אבל אני לא התרגשתי מזה, אספתי את כולם ואמרתי שאני לא מתנצלת לרגע על היותי אישה. מהר מאוד כולם נוכחו לראות שאני מגיעה עם הרבה ידע, ניסיון והיכרות מעמיקה עם השטח. ראו גם שאני חרוצה מאוד ומובילה מהלכים רציניים, ואף אחד לא העז לעשות דברים מאחורי גבי או לנסות להכשיל אותי".

הקריירה שלך הייתה כרוכה במפגש יומיומי עם האסירים הכי מסוכנים בישראל. לא פחדת?

"ישבתי בתאים עם ראשי כנופיות פשע, שלחתי מחבלים לצינוק ולבידוד, והיו שנים שגם הסתובבתי בעזה לבד – אבל מעולם לא פחדתי. גם כשקמ"נים אמרו שיש איומים לפגוע בי, התעקשתי להמשיך להיכנס לאגפים ולפגוש את האסירים. המשפחה שלי הייתה מאוימת גם היא עשרות פעמים. הפעילים של מרואן ברגותי, למשל, איימו במשך חודשים לפגוע בי כי הרעתי את התנאים שלו בכלא, והיה צורך לשים את הבית שלי תחת מעקב משטרתי. אבל לא, גם אז לא פחדתי. זה היה התפקיד שלי וזה היה חלק מהסיכון שלקחתי על עצמי".

איזו מסקנה את לוקחת איתך אחרי 35 שנות שירות בשב"ס?

"אחת המסקנות הכואבות היא שאנחנו לא מצליחים למגר את ההסתה לטרור בחברה הפלסטינית, ולמעשה אנחנו לא מנסים. הרבה מהפלסטינים וגם מערביי ישראל יונקים את השנאה ליהודים כבר ביום היוולדם, ואז הולכים לבתי הספר – שחלקם נמצאים במימון של מדינת ישראל – ושם מזינים אותם בעוד ועוד נרטיבים שקריים. אם לא די בכך, נערים צעירים מקבלים תמריצים לבצע פיגועים ביטחוניים. יש נערים שנמצאים בשולי החברה וברגע שהם פועלים נגד ישראל פתאום מקבלים אותם, דואגים למשפחות שלהם ומעניקים להם משכורת. במקביל, בבתי הכלא בישראל מחייבים אותם לסיים בגרות, שזה משהו שרבים מהם לא היו מצליחים לעשות בחוץ – אז איזה עניין יש להם לשנות את דרכיהם? ממה שאני ראיתי, אין לנו באמת יכולת למנוע מאותם נערים להפוך למרצחים מתועבים בעתיד, ממש כמו שאין לנו יכולת למנוע מהאסירים המשוחררים לחזור לעסוק בטרור, ומהאסירות לגדל עוד ועוד דורות של מחבלים. אלה מעגלים שלא נפרצים".

איך הקריירה שלך עיצבה את תפיסת העולם שלך כיום, כאזרחית במדינה?

"אני חושבת שהעבודה שלי גרמה לי להבין שאין שחור ולבן. המציאות בישראל מורכבת והגיע הזמן שנפסיק למשוך לקיצוניות כזאת או אחרת. זאת גם אחת הסיבות שבחרתי להצטרף לתנועת הביטחוניסטים. בעיניי זאת תנועה נקייה שבאה ממקום ענייני. הביטחוניסטים שמים את טובת החברה הישראלית לנגד עיניהם ושוקלים כל סוגיה ביטחונית בכובד ראש. זה נותן לי את התקווה שהם יצליחו להוביל אותנו ואת המדינה למקומות ראויים יותר".

הפוסט "מי שהופתע מרמת האכזריות של המחבלים לא באמת הכיר אותם" – ריאיון עם תת גונדר בדימוס בטי להט הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

המגעים בין ישראל ללבנון, בתיווכה של ארצות הברית, ממחישים את הקושי העיקרי הטמון בהגעה להסדר, בעידן שבו מדינה ריבונית לכאורה נשלטת הלכה למעשה בידי ארגון טרור תת-מדינתי. המגעים המתווכים על ידי ארה"ב אמורים להוביל להבנות שלפיהן יישמר השקט על הגבול בין ישראל ללבנון. אולם, במצב שבו לבנון נשלטת בפועל בידי ארגון טרור שטביעות אצבעותיו ניכרות במשא ומתן, ובהתחשב בתהליך ההסלמה אשר התרחש ביוזמתו, קשה להבין כיצד הסכם שכזה יוכל להחזיק מעמד, ולכמה זמן.

החלופות העומדות בפני ישראל בגבול לבנון מתחלקות לשתי אפשרויות: הסכם מקומי, שלא ישנה באופן מהותי את המצב הגיאו-אסטרטגי, או המשך המלחמה עד לחיסולו של חזבאללה כארגון טרור.

המציאות שאליה הגיעה ישראל לאחר שנה של לחימה ברצועת עזה, לצד לחימה במתווה הגנתי בגבול לבנון, הובילה אותה להישג מבצעי משמעותי מול ארגון הטרור בכל הנוגע לפגיעה בתשתיות, בשכבת הפיקוד העליונה, במאגרי הנשק ובלוחמים. ההישג הגדול ביותר הוא נטרול יכולתו המבצעית של ארגון חזבאללה לממש את התוכנית שעליה עמל במשך שנים, קרי פלישה קרקעית במטרה לכבוש את הגליל; חזבאללה איבד יכולת זו.

איראן שולטת בחזבאללה ובאופן עקיף בלבנון. בהנחה שלא צפוי שינוי באידיאולוגיית ה"מטרייה" של משטר האייתולות, אפשר להניח שאם ישראל תגיע להסכם מול לבנון, הוא יחזיק מעמד זמן קצר בלבד. אין ספק שהסכם כזה לא ימנע את התחזקותו של ארגון הטרור, המשמש פרוקסי מובהק של איראן בלבנון.

בצל דעת הקהל כיום, ישראל מתעקשת למנוע מחזבאללה לשקם את כוחו, ודורשת שלא יותר לו לחצות את הגבול הגיאוגרפי של נהר הליטני. זאת, על מנת למנוע אפשרות עתידית לכיבוש הגליל, וכדי להרחיק את יישובי הצפון מאיום טילי הנ"ט.

הסכם מוגבל או המשך לחימה – הברירות של ישראל

החלופה המועדפת מבחינת ישראל, אשר גם זוכה לקונצנזוס רחב בקרב אוכלוסייתה, היא אכיפת ההסכם על ידי צה"ל, באופן שימנע התבססות מחודשת של חזבאללה באזור שמדרום לליטני. דרישה זו טומנת בחובה פרדוקס; לבנון היא מדינה ריבונית המוגדרת כמדינת אויב. המשך פעולה של ישראל בשטחה תפר את ריבונותה, ולכך לבנון לא תסכים, קל וחומר איראן.

לפיכך, שתי החלופות האמיתיות הן הסכם מוגבל, או המשך הלחימה. הואיל ומובן כי ישראל לא תוכל לכפות שלטון צבאי של צה"ל על אדמת לבנון, ובהנחה כי איראן לא תקבל זאת בכל נסיבות שהן, הרי שישראל חייבת לדרוש כי הסכם ההסדרה יכלול שני ממדים קריטיים:

הראשון הוא חופש פעולה שימנע את בניית הכוח של חזבאללה, כולל נטרול נתיבי ההברחה. פעולה כזו דורשת גם כיסוי מודיעיני, וחובה על ישראל לדרוש זאת, אף אם המודיעין החזותי יועבר באמצעות פיקוד המרכז של צבא ארה"ב (סנטקום).

ברמה המבצעית, ישראל חייבת לדרוש את הקמתו של אזור חיץ שאליו לא תותר הכנסת נשק, בדיוק כפי שנקבע בהסכם הפרדת הכוחות שנחתם בין סוריה לישראל לאחר מלחמת יום הכיפורים (1974). השילוב בין אזור חיץ, לגיטימציה לפעול נגד צירי ההתעצמות הצבאית, והערכה מודיעינית מושכלת בגבול לבנון, אשר תתבסס גם על מודיעין איכותי – הוא הערובה הטובה ביותר שישראל יכולה לקבל, אם כי גם היא תהיה מוגבלת.

נוסף על כך נדרשת הבנה בקרב הקהילה הבינלאומית, שאי אפשר לתת אמון בהסכמים בין מדינה דמוקרטית לבין מדינה הנשלטת בידי מדינת-טרור דוגמת איראן. כל עוד איראן שואפת להתפשט במזרח התיכון, היא תמצא דרך לחזק את זרועותיה ההרסניות באזור, ובכלל זה בלבנון. לפיכך, סביר מאד להניח כי ההסדר בין ישראל ללבנון יהיה קצר טווח ויחזיק מעמד שנים ספורות בלבד, או עד אשר יתרחש שינוי מהותי באיראן – וכל עוד זו תמשיך באסטרטגיה הרדיקלית שלה, כל עמי האזור, ובייחוד ישראל, ימשיכו לסבול מכך.

על כן, הקהילה הבינלאומית – ועל אחת כמה וכמה, ישראל – חייבת לפעול באופן מיידי ליצירת שינוי אסטרטגי מול איראן. התנהלות שונה של הקהילה הבינלאומית תוכל להעניק ערובה מציאותית יותר להסכמים, במיוחד לאור האינטרס הברור שיש לציר הרוסי באגן הצפון-מזרחי של הים התיכון.

האם ישראל יכולה להרשות לעצמה להמתין לחילופי הממשל בארצות הברית?

בעיקרון, ישראל יכולה להשהות את המשא ומתן עם לבנון ולהמתין לממשל טראמפ, הנראה בבירור כפרו-ישראלי בהשוואה לממשל ביידן ובכלל. בה בעת, כדאי להיות מציאותיים; המתנה שכזו פירושה המשך הלחימה בלבנון במשך שנה אחת נוספת לפחות, כלומר: הגדלת הנטל על מערך המילואים של צה"ל והמשך חייהם של המפונים מגבול הצפון במתכונתם הנוכחית, קרי שנה נוספת מחוץ לבית, על כל ההשלכות העמוקות והבעייתיות הכרוכות בכך.

הלחימה, כפי שהיא מתנהלת בימים אלה, מתאפיינת בעיקר ב"אש מנגד", כלומר ירי של טילים ורקטות בשילוב שיגור כטב"מים, המסכנים את ביטחון העורף הישראלי מספר פעמים ביום. מצד שני, צה"ל ממשיך "לטהר" את השטח הלבנוני ומשמיד יכולות נוספות של חזבאללה. על פניו, נראה כי הזמן פועל לרעתו של חזבאללה בזירה הלבנונית – העורף הישראלי מפגין איתנות רבה יותר מכפי שסברו האיראנים, ועם כל יום שעובר חזבאללה מתקרב אל סף השבירה. ייתכן כי מנקודת מבט זו נוח לישראל "לשחק את המשחק" לפי הכללים הקיימים, ובכך להביא את איראן, חזבאללה ולבנון להסכם שיהיה טוב בהרבה עבור ישראל בעוד מספר חודשים, ודאי תחת חסותו של ממשל אמריקני אוהד. הגעה להסכם כאשר ארגון הטרור מובס היא אמינה יותר לאין ערוך מן ההסכם המוצע כעת.

מאמר זה פורסם במקור ב-ynetnews

הכתוב במאמר הוא על דעת המחבר בלבד ואינו משקף בהכרח את עמדת התנועה

הפוסט הסדרה או הסלמה – חלופות ביטחוניות בגבול לבנון הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

מתפיסה מוטעית של "קץ הסכסוך" בשנות ה-90 ועד לכשל המודיעיני של 7 באוקטובר – תא"ל (מיל') חנן גפן חושף בריאיון מיוחד בעיה מבנית של המודיעין הישראלי בהיערכות מול האיום בעזה: היעדר גורם מרכזי שניתח בזמן אמת את תמונת המודיעין הכוללת. "אני כמעט בטוח שאילו הרמטכ"ל היה רואה את כל הנתונים יחד הוא היה מחליט אחרת", הוא קובע, ומתאר כיצד דווקא הברכה בהיקף המידע העצום שמעבירה היחידה נהפכה בליל ה-7 באוקטובר לקללה.

כשתפיסת ״קץ הסכסוך״ לא מתיישבת עם מה שרואים בעיניים

כבר בימים הראשונים של הסכמי אוסלו הבין תא"ל (במיל') חנן גפן, מי שפיקד אז על 8200, שיש פער גדול בין האופן שבו הסכמי אוסלו נתפס בציבור ועל ידי חלק מהפוליטיקאים – כלומר כ"קץ הסכסוך" – ובין המצב בשטח. למעשה, המצב המורכב תחת אוסלו הצריך מהיחידה שעליה הוא פיקד בשנים 1993–1997 היערכות מורכבת אפילו יותר מאשר לפני כן.

איך הבנת כבר בזמן אמת שהסכם אוסלו זה לא מה שחושבים בציבור?

"אני מזרחן בהשכלתי. למדתי על תורת השלבים אצל פרופ' יהושפט הרכבי באוניברסיטה העברית בקורס שסקר את עמדות הפלסטינים בסכסוך הישראלי-פלסטיני, ובמקביל – זה היה בתחילת שנות ה-70 – עבדתי בצנזורה הצבאית לתקשורת הערבית ונחשפתי לשיח הציבורי ולהלכי הרוח בחברה הפלסטינית. כשהתפרסמו הידיעות על הסכם אוסלו, באוגוסט 1993, הופתעתי. לא קראתי את ההסכם וסירבתי לקרוא אותו גם בהמשך".

למה?

"כי על פי הנתונים המודיעיניים והאחרים, השיח הציבורי בחברה הפלסטינית לא השתנה. לא ראינו שיח מפויס או שינוי עמדה בציבור הפלסטיני ובמסרי המנהיגים הפלסטינים, בניגוד למה שהתרחש בישראל באותו הזמן. לכן, כשפורסם בתקשורת כי השב"כ יֵצא משטחי יהודה, שומרון ועזה, ובמקומו ייכנסו חטיבות נושאות נשק של הצש"פ (צבא השחרור הפלסטיני), היה ברור לנו מתוך דיונים פנימיים שנערכו ביחידה כי נידרש לטפל ביעדים חדשים שעד אז לא היו באחריותנו".

מה הייתה התפיסה הרווחת בצבא?

"במשך כמה חודשים האמינו בצבא שההסכם סגור הרמטית ושהוא כולל מנגנוני פיקוח ותיאום ולכן יחידה 8200 לא נדרשת להיערכות שונה. אבל אנחנו ביחידה לא השתכנענו, והמשכנו בפעילות שלנו".

מה עשיתם?

"התחלנו לעבוד כבר באמצע ספטמבר 1993, מייד עם חתימת ההסכם בטקס בבית הלבן, על הקמת בסיסים שייתנו מענה ליציאת השב"כ מהאזורים שנמסרו לרשות הפלסטינית. ההנחה שלנו הייתה כי השב"כ ימשיך להפעיל מקורות, אבל אחרי שהוא יֵצא מהשטח תפחת יכולתו להשיג מקורות חדשים ולהפעיל את הקיימים. הבעיה הגדולה אז הייתה שקצב מימוש הסכם אוסלו היה מהיר, וחששנו שלא נספיק למלא את החלל לפני שהשב"כ יוצא מהשטח. יותר מכך, לא הוקצו ליחידה משאבים. לדוגמה, בחודשים האחרונים של 1993 לא נותר תקציב להתחיל בעבודות לבניית יכולות מודיעיניות וצריך היה לחכות לתקציב של השנה הבאה. פנייה לקבל תקציבים נוספים נענתה על ידי גורם בכיר בצבא בתשובה: 'לא צריך מודיעין, מנגנוני הפיקוח והתיאום הביטחוניים הם חלק מההסכם, אתם עוד פעם רק רוצים לבזבז כסף'".

לא הקשיבו לכם.

"נכון. דווקא ראש השב"כ דאז, יעקב פרי, הבין את רצינות העניין והשיג עבורנו תקציב מהאוצר. בשב"כ גם סייעו לנו להכשיר את החיילים והחיילות להכיר את תחומי המודיעין המיוחדים לערי יהודה, שומרון ועזה. ב-1994 קיבלנו אישור להסיט תקציבים מתחומים אחרים לנושא החדש. אבל את התקציב המיוחד לפעילות המודיעינית בשטחי הרשות קיבלנו רק שנתיים מאוחר יותר".

איך אתה מסביר את זה?

"מנקודת מבטי היום, אני חושב שכאשר פוליטיקאי הולך להסכם קשה לו לסגת, גם כאשר המציאות מתחילה לטפוח על הפנים. ראש אמ"ן דאז, אורי שגיא, הבין מייד את הבעיה. אומנם לא היה לו ניסיון מודיעיני, הוא בא מגולני, אבל הוא איש בעל חושים חדים והוא הבין שחייבים לטפל בפלסטינים במסגרת הסכם אוסלו כמו ביריב. לבכירים אחרים בצבא לקח כמה חודשים עד שהם התחילו להבין. השינוי בא כשהחלו פיגועים גדולים".

מה קרה אז, אחרי תחילת הפיגועים הגדולים?

"באמצע אוגוסט 1995, שנתיים לאחר החתימה על הסכם אוסלו, התבקשנו לרכז את כל דרישותינו לטיפול בנושא הפלסטיני. הדיון התקיים אצל ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין, ובדיון לא ארוך אושרו כל דרישותינו. היה ברור לכולם שאנחנו לא בסיפור בו חשבנו שנהיה. עמדנו מול יריב ולא מול שותף לשלום".

כלומר הקונספציה התחילה להשתנות כבר אז, עם תחילת הפיגועים הגדולים?

"עוד קודם. רבין עצמו, אני אומר את זה בוודאות, הבין את זה כבר הרבה לפני זה. הוא הבין עוד קודם שצריך לשנות את המדיניות. ועוד לפני הפיגועים הגדולים, כבר במחצית השנייה של 1994, התחילו חברי כנסת וקצינים בכירים לעלות לרגל לבסיס החדש שהקמנו".

למה הם עלו אליכם לרגל?

"דבר הקמת הבסיס עבר מפה לאוזן. הסברנו למבקרים מה אומר לנו המידע שאנחנו מקבלים ושיתפנו אותם בנקודת המוצא שלנו שהפלסטינים הם יריב ולא שותף לשלום. הרבה מהמבקרים חזרו אלינו כמה פעמים כדי להתעדכן. אני חושב שכל העולים לרגל האלה רצו לשמוע מאיתנו מה אנחנו רואים ושומעים בפועל, מחוץ לדיבורים בתקשורת על ההסכם".

מאוסלו ל-7 באוקטובר: בעיית ההתרעה

תא"ל גפן לא צמח בחיל המודיעין. כחייל חובה הוא שירת בממשל הצבאי בנגב, ולאחר שיצא לקצונה היה קצין קישור בחטיבת כרמלי, בחזית הצפונית. הוא השתחרר אחרי מלחמת ששת הימים, והלך ללמוד באוניברסיטה, ובהחלטה של רגע עבר ממשפטים ללימודי ערבית, ונתקל בקורס ההוא של פרופ' הרכבי. במקביל הוא עבד בצנזורה הצבאית בירושלים. רק אחרי השבר של מלחמת יום הכיפורים הוא החליט להיכנס ל-8200, למקום שכשל במלחמה.

מתוך התפקיד המרכזי של 8200 נגזרת גם האחריות – אז איפה מבחינתך הכשל המרכזי של 8200 ב-7 באוקטובר?

"ביחידות האיסוף והמחקר עוד יצטרכו לעשות בדק בית בשאלה הזאת. כרגע אפשר לומר שמבין צירוף הבעיות שהובילו ל-7 באוקטובר, אחת המרכזיות היא בעיה מבנית של היעדר גורם שריכז את נושא ההתרעה. ההתמקדות הייתה במוכנות למבצעים. הצורך בהתרעה לקראת מלחמה גדולה יותר לא היה ממוקד מספיק".

מי ריכז את ההתרעות על עזה?

"עוד לא פורסמו כל התחקירים, אבל לפי התמונה שמצטיירת בפניי לעת עתה, הבעיה הייתה בפיצול האחריות בין יחידות איסוף המודיעין, השב"כ, 8200 ויחידות המודיעין בחטיבת המחקר, הפיקוד והאוגדה. לפי הדיווחים בתקשורת מצטייר כי גורם המודיעין הראשי לנושא ההתרעה בעזה היה השב"כ, והמודיעין הגיע במהלך הלילה בטפטוף. במשך כארבע שעות התחילו להגיע ידיעות שכולן יחד היו אמורות להדליק נורה אדומה, אבל לא היה מי שיראה את התמונה המלאה. אני כמעט בטוח שאילו הרמטכ"ל היה רואה את כל הנתונים יחד הוא היה מחליט אחרת, אבל לאף גוף בצה"ל לא הייתה תמונת המודיעין כולה, לא בחטיבת המחקר ולא באוגדה, לכל אחד היו רק חלקי מידע. סיווג המידע המודיעיני הוסיף לכך שכנראה היו ידיעות שלא הועברו לכולם".

הצפת מידע: הברכה שהפכה לקללה

מה היו הכשלים בתוך 8200 לפני ה-7 באוקטובר?

"בתהליך ארוך שנים ירדה החשיבות של רשתות תקשורת טקטיות בין פעילים ברמות שונות, ופחת העיסוק בהן. למרות זאת, בתוך 8200, נגדת ו' והמחלקה שלה עקבו דרך הרשתות האלה אחרי התרגילים של החמאס, וגם התצפיתניות ראו אותם. תרגילים אלה חפפו לתוכנית המתקפה הגדולה של החמאס, 'חומות יריחו', שהייתה ברשותנו יותר משנה לפני המתקפה, הם גם זוהו ככאלה על ידי הנגדת בעדכונים שהפיצה למערכת המודיעין".

אז מה עשו עם תוכנית "חומות יריחו" כל הזמן הזה, במשך יותר משנה?

"נראה כי לא עשו איתה כלום. לא התייחסו לאפשרות התקיפה הכוללת כאיום ממשי. אחת הסוגיות שיעלו בתחקירים היא אם בכירי הצבא, כולל הרמטכ"ל, הכירו את התוכנית, ואם לא, איך קרה שלא הכירו אותה".

איך אתה מסביר את זה?

"זה נוגע לאותו דבר – אובדן המיקוד בהתרעה. הצורך בהתרעה למתקפה לא עלה כלל על הפרק כי עזה לא נתפסה באמת כאיום של מלחמה כוללת. במסגרת התחקירים תעלה גם סוגיית סיווג המקורות והשפעתה על הפצה הידיעות – או ליתר דיוק מניעת הפצתן לגורמים השונים".

זה נשמע כמו בעיה מבנית של העברת מידע, לא רק של היעדר מדור התרעה.

"הדברים קשורים. יש בעיה של רגישות מידע ויש את נושא הצפת המידע. מופצת כמות עצומה של מידע, בהרבה צינורות, וכדי להתמודד עם כמות המידע הגדולה, שהיא כשלעצמה מבורכת, אמ"ן הקים 'בריכת ידיעות' שאליה נשפכות כל הידיעות, ואנשי המודיעין שולפים ממנה על פי קריטריונים של חיפוש. זה בעיקרון מבנה נכון, אבל לא בטוח שזה מתאים למקרה של התרעה, כי הידיעות הדחופות ביותר עלולות להיעלם בתוך ים הידיעות, בעיקר כשהן מגיעות כרסיסי ידיעות שכל אחת בפני עצמה חסרת חשיבות, ורק הצירוף שלהן יחד ייתן להן את המשמעות הנכונה".

מהם הפתרונות בעיניך?

״חלק מהפתרונות לכמות המידע הגדולה הם הכנסה של כלים אוטומטיים, כמו תרגום אוטומטי מערבית. זה גם קשור לכך שיש היום בישראל הרבה פחות דוברי ערבית. אבל אם מסתמכים על כלים אוטומטיים מאבדים את הזיקה לשפה ואת הניואנסים שלה. אז נכון שיש היום הרבה יותר מידע ובאיכות הרבה יותר טובה מאשר בתקופתי, אבל השפע יוצר בעיית מיקוד וכאשר מדובר באירוע התרעתי, שבו היריב מנסה להערים עליך ולהסתירו, המכונה לא יכולה להחליף את ההבנה האנושית. אני יכול לקרוא לזה 'קללת הברכה'. בערב ה-7 באוקטובר המודיעין הלך לאיבוד בים הידיעות, שהפכו לקללה יותר מאשר ברכה".

התחילו להפיק לקחים ב-8200 מהבעיה הזאת?

"מפקד 8200, תא"ל יוסי שריאל, הקים צוות בדיקה פנימי בכיר עוד בתחילת המלחמה והם כבר יישמו את הלקחים בחזית הצפונית".

והברכה?

אנחנו רואים גם את הברכה: חלק משמעותי בתפנית בלחימה מול החיזבאללה והחמאס אפשר לזקוף לזכות המידע שמזרימה 8200 לכוחות הלוחמים ולמקבלי ההחלטות, ובהם ראש הממשלה. המודיעין של 8200 מופץ עד לדרגות הנמוכות בצבא, בזמן אמת, ויש תקשורת מעולה בין המודיעין לכוחות בשטח. החיזבאללה סימן את מפקדת יחידה 8200 בגלילות כאחד היעדים האסטרטגיים המרכזיים שלו, על פי הודעותיו, אז כנראה הוא מבין את משקלו של המודיעין במכות שהארגון ספג".

הפוסט מפקד 8200 לשעבר: ״הידיעות על 7 באוקטובר הגיעו בטפטוף – ולא היה מי שיראה את התמונה המלאה״ הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

בעשורים האחרונים, ובמיוחד מאז פרוץ מלחמת "חרבות ברזל", נשמעת בעולם וגם כאן בישראל הטענה שלפיה המחבלים והפעילים של כמה מארגוני הטרור הבולטים והאכזריים בעולם, בהם חמאס וחיזבאללה, אינם טרוריסטים אלא "לוחמי חופש".

טענה זו נשענת בעיקרה על הנרטיב האנטי-ציוני שלפיו היהודים הם קולוניאליסטים שהשתלטו על מדינה בשם פלסטין על מנת לכבוש שטח שאין להם שום זיקה אליו. הנרטיב הזה שקרי גם משום מדינת פלסטין מעולם לא הייתה קיימת, וגם משום שלעם היהודי יש קשר מתוקף – היסטורית וחוקית – עם ארץ ישראל.

מדובר אומנם בטענה ותיקה, אך לאחרונה היא זוכה לרוח גבית בחסות תנועות פרוגרסיביות קיצוניות שמניחות שהחלש הוא בהכרח הצודק, מבלי לבצע בחינה מעמיקה של העובדות.

מדוע מדובר בטענה שגויה?

ההגדרה "לוחם חופש" מותנית בקיומם של שני תנאים יסודיים:

1. למאבק יש מטרה מוצהרת של שחרור או עצמאות
2. הפעולה מבוצעת נגד גורם שלטוני או כוח כובש

תנאי יסוד אלה לחלוטין לא רלוונטיים לטרור המופעל נגד ישראל:

• המטרה שמנחה לוחמי חופש היא להשיג חופש לבני עמם ולשחרר את ארצם מכובשים זרים שפלשו אליה. למטרה שמניעה את ארגוני הטרור כמו חמאס וחיזבאללה, מנגד, אין כל קשר לשחרור. חמאס פועל בעזה – גזרה שבה ישראל כבר לא שולטת. יתר על כן, מטרתו המוצהרת, שמופיעה גם באמנת הארגון, היא להשמיד את מדינת ישראל והאוכלוסייה שלה. חיזבאללה פועל בתוך מדינת לבנון שהיא מדינה עצמאית שאין לישראל שום נוכחות בה. מעבר לכך, לחיזבאללה אין דרישות טריטוריאליות מישראל, וגם המטרה שלו היא להשמיד את המדינה היהודית על כל אזרחיה. הוכחה נוספת לכך שארגונים אלה לא באמת חותרים לשחרור אפשר למצוא בכך שהם דוחים את כל הפתרונות מדיניים שמגיעים לפתחם.
• הפעולה של לוחמי החופש מופנית נגד הצבא הכובש, ואין בכוונתם לפגוע באוכלוסייה אזרחית וּודאי לא באזרחים שעליהם הם נשבעו להגן. הפעולה של ארגוני הטרור, לעומת זאת, לא מופנית רק נגד הממשל או הצבא, אלא מכוונת גם נגד אוכלוסייה אזרחית – כפי שנוכחנו לראות באירועי טרור רבים, ובמיוחד בטבח השבעה באוקטובר. יתר על כן, ארגוני הטרור גם מסכנים את התושבים מקרב בני עמם, ומשתמשים בהם כמגן אנושי. נוסף על כך, מרבית ארגוני הטרור מקושרים למדינות דיקטטוריות ולמשטרים דכאניים שמטרתם המוצהרת היא להשליט מהפכה אסלאמית על העולם. חמאס, למשל, הוא ארגון בת של תנועת "האחים המוסלמים", וחיזבאללה הוא זרוע של איראן. הקשר למשטרים כאלה מבהיר שהארגונים אינם מזוהים כלל עם ערכי החופש ועם זכויות האדם.

מדוע מדובר בטענה חמורה?

כאשר מגדירים מחבלים עם דם על הידיים, שרבים מהם ביצעו פשעים אשר מוגדרים לפי המשפט הבינלאומי כפשעי מלחמה, כ"לוחמי חופש" – למעשה מעניקים להם ולפעולות שהם ביצעו לגיטימציה ואף חסינות. מעבר לכך, מהטענה הזאת נגזרות טענות בעייתיות דומות שרואות בארגוני הטרור תנועות התנגדות מקובלות, ובפעולות הטרור עצמן – אכזריות ככל שיהיו – מאבק עממי מוצדק.

ראוי להדגיש כי טענות מסוג זה נשמעות בעיקר בקרב חוגים ליברליים ופרוגרסיביים קיצוניים, אך האו"ם ומרבית מדינות העולם מבינים את הפער המהותי שבין "טרוריסטים" ל"לוחמי חופש", ולא בכדי מגדירים את חמאס וחיזבאללה כארגוני טרור ולא כתנועות שחרור.

הפוסט "המחבלים אינם טרוריסטים אלא לוחמי חופש" הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

ברחבי העולם נשמעות כבר שנים טענות שלפיהן המחבלים והפעילים של כמה מארגוני הטרור הבולטים והאכזריים בעולם, בהם חמאס וחיזבאללה, אינם טרוריסטים אלא "לוחמי חופש". מאז פרוץ מלחמת "חרבות ברזל" טענות אלו רק מקבלות עוד יותר תהודה: הן נשמעות בהפגנות פרו-פלסטיניות, מתנוססות על גבי כרזות בקמפוסים של האוניברסיטאות היוקרתיות בעולם, ואף נאמרות לעיתים מפי גורמים ישראליים.

כפי שנדגים בהמשך, בחינה של המטרה שמניעה את אותם ארגונים ושל דרכי הפעולה שאותן הם נוקטים מבהירה מדוע ההשוואה בין המחבלים מארגוני הטרור לבין לוחמי חופש משוללת כל יסוד. מעבר לכך שמדובר בטענה שגויה, מדובר גם בטענה חמורה בעלת השלכות מסוכנות. כאשר מכנים מחבלים שביצעו פשעי מלחמה "לוחמי חופש" – למעשה מעניקים להם ולפעולות שהם ביצעו לגיטימציה ואף חסינות. יתר על כן, מהטענה הזאת נגזרות טענות בעייתיות דומות שרואות בארגוני הטרור תנועות התנגדות מקובלות, ובפעולות הטרור עצמן – אכזריות ככל שיהיו – מאבק עממי מוצדק.

מכאן שיש להוקיע מכול וכול אמירות מהסוג הזה, ובמקביל לפעול לחיזוק הנרטיב ההופכי ולהסביר שלפעולות הטרור שמופנות נגד ישראל יש מטרה אחת שעבורה כל האמצעים כשרים: השמדת המדינה היהודית על כל אזרחיה.

בשם הנאורות: כיצד נולדה ההקבלה בין מחבלים ל"משחררים"?

הטענה השקרית שמקבילה טרוריסטים ללוחמי חופש נשענת על הנרטיב האנטי-ציוני שלפיו היהודים הם קולוניאליסטים שהשתלטו על מדינה בשם פלסטין על מנת לכבוש שטח שאין להם שום זיקה אליו. הנרטיב הזה שגוי פעמיים: ראשית, מדינת פלסטין מעולם לא הייתה קיימת; שנית, לקשר שבין העם היהודי לארץ ישראל יש תיקוף היסטורי וחוקי, כך שמדובר בעם שחזר לארצו ולא בכובשים זרים.

אם כך, כל מי שתומך בנרטיב הפלסטיני שולל למעשה את הזכויות הלאומיות של העם היהודי, ואף מתכחש להחלטות משפטיות חשובות שהתקבלו בקהילה הבינלאומית, בהן כתב המנדט ותוכנית החלוקה.

אף על פי שטענות אנטי-ציוניות שכאלו נשמעו כבר עם הקמת המדינה, בשנים האחרונות הן זוכות לרוח גבית בחסות תנועות פרוגרסיביות קיצוניות כמו תנועת ה-Woke שצמחה בשמאל האמריקאי. תנועת ה- Wokeודומותיה מניחות שהחלש הוא בהכרח הצודק, ומנסות להפוך את כל מי שנתפס בעיניהן כקורבן לגיבור בסיפור. בהתאם להנחה הזאת, המאבק של ארגוני הטרור האסלאמי נתפס כמאבק פוסט-מודרני על שחרור מיעוטים מדוכאים ועל הזכות להגדרה עצמית – ומכאן הדרך להגדיר מחבלים כ"לוחמי חופש" היא כבר מהירה מאוד.

שאלת המטרה: מה באמת מניע את פעילי הטרור?

המטרה שמנחה לוחמי חופש היא להשיג חופש לבני עמם ולשחרר את ארצם מכובשים זרים שפלשו אליה. דוגמה טובה לכך אפשר לראות במאבק שהוביל מהטמה גנדי בהודו נגד האימפריה הבריטית למען השגת עצמאות לאומית.

כאשר בוחנים את המניעים של ארגוני הטרור הפועלים על גבולות ישראל מגלים שהמטרה שלהם שונה לגמרי.

באמנת חמאס כתוב בברור כי מטרת הארגון היא לנהל ג'האד בלתי מתפשר נגד מדינת ישראל, ולהתנגד באופן מוחלט לכל הסכם או הסדר המכיר בזכות קיומה. באמנה אף מובא הציטוט של חסן אלבנא, מייסד תנועת "האחים המוסלמים", שלפיו "ישראל תקום ותוסיף להתקיים עד שהאסלאם ימחה אותה".

באשר לארגון חיזבאללה, גם הוא לא פועל לשחרור את עמו או ארצו. הארגון פועל במדינת לבנון שהיא מדינת עצמאית שאין לישראל כל נוכחות בה. נוסף על כך, אין לו באמת מאבק טריטוריאלי עם מדינת ישראל, ובהתאם לכך אין שום הסכם שטח שיוכל להשביע את רצונו. גם כאן המטרה המובהקת של הארגון היא להשמיד את המדינה היהודית ואזרחיה.

הוכחה נוספת לכך שארגונים דוגמת חמאס וחיזבאללה, ואף ארגונים מקובלים יותר כמו הרשות הפלסטינית, לא באמת חותרים לשחרור, אפשר למצוא בכך שהם דוחים את כל הפתרונות המדיניים שמגיעים לפתחם. הסיבה לדחיות החוזרות ונשנות נעוצה בכך שהם לא מוכנים לקבל שום הסדר שמכיר בקיומה של מדינה יהודית בארץ ישראל. קרי, הם שואפים להשמדת ישראל.

שאלת הפעולה: במה שונה ההתנהגות של הטרוריסטים מזו של לוחמי החופש?

בשנת 1984, ההיסטוריון פרופ' בנציון נתניהו ז"ל נשא נאום בכנס הבינלאומי השני של מכון יונתן לחקר הטרור. בנאומו הוא דיבר על הצורך הדחוף להילחם בתפיסה השגויה של מהות הטרור, ובפרט בהגדרתם של המחבלים כ"לוחמי חירות" או כ"מגיני העמים המדוכאים". נתניהו התייחס לאופן שבו פועלים לוחמי חופש לעומת האופן שבו פועלים טרוריסטים, והציף שלוש נקודות השוואה שרלוונטיות גם ממרחק של ארבעים שנה:

פעילות נגד אוכלוסייה אזרחית

לפי פרופ' בנציון נתניהו, לוחמי חופש נאבקים להשגת מטרה פוליטית או חברתית תוך כיבוד הזכויות של חפים מפשע. מחבלים, לעומת זאת, מתמקדים במתקפות מכוונות כלפי אזרחים חפים מפשע כאמצעי ליצירת פחד ולהשגת מטרותיהם הפוליטיות.

כאשר מסתכלים על מתקפות הטרור הרבות שפקדו את ישראל בעשורים האחרונים, לרבות הטבח בשבעה באוקטובר 2023, ברור שארגוני הטרור פוגעים באופן שיטתי ומכוון גם באוכלוסייה אזרחית, לרבות בקשישים, ילדים ותינוקות.

השלטת משטר דכאני

פרופ' נתניהו ציין כי לוחמי חופש פועלים להשגת חירות וזכויות אוניברסליות, בעוד מחבלים מתעלמים מזכויות אדם בסיסיות ואף מקדמים דיכוי באזורים שבהם הם פועלים. ואכן, אנחנו רואים שארגוני הטרור משתמשים בבני עמם כבמגן אנושי, ולא פעם גורמים במכוון לפגיעה בחיי האזרחים מהצד שלהם כדי להגן על עצמם או כדי ליצור תעמולה תקשורתית. מעבר לכך, הארגונים מדכאים בצורה חמורה קבוצות מוחלשות בתוך האוכלוסייה שלהם עצמם כמו נשים, מיעוטים ולהט"בים – כך שאי אפשר לומר שהם חורטים את נושא זכויות האדם על דגלם.

קשר עם דיקטטורות

הנקודה השלישית שציין פרופ' נתניהו נוגעת לקשר שבין ארגוני הטרור לבין תנועות אלימות ומדינות דיקטטוריות. לדבריו, הסיוע שהמחבלים מקבלים ממשטרים כאלו מדגיש את הזיקה שלהם לערכים של דיכוי ולא לחופש.

הקשר הזה מתקיים בהחלט כאשר בוחנים את ארגוני הטרור שפועלים על גבולה של מדינת ישראל. חיזבאללה הוא זרוע של איראן – מדינה טוטליטרית ששואפת לחולל מהפכה אסלאמית בכל רחבי העולם, ומצהירה באופן רשמי על כוונתה להשמיד את מדינת ישראל. גם חמאס והג'יהאד האסלאמי הפלסטיני, על אף היותם ארגונים סוניים, נתמכים על ידי איראן. כמו כן, הם רואים בעצמם ארגוני בת של תנועת "האחים המוסלמים" – תנועה אסלאמיסטית סונית קיצונית שקוראת להשמדת ישראל, ומוגדרת במדינות רבות כארגון טרור.

כאשר רואים שארגוני הטרור מגובים בגופים חזקים בעלי אידיאולוגיה מובהקת להשתלט על העולם, מתברר שלא רק שהם לא מנסים לשחרר – הם למעשה מנסים להשתלט.

בין הלח"י לחמאס: מדוע ההשוואה בין המחתרות היהודיות לארגוני הטרור שגויה?

יש מי שנוהג להשוות בין המחתרות היהודיות שפעלו בארץ לפני קום המדינה, דוגמת האצ"ל והלח"י, לבין ארגוני הטרור הפועלים כיום על גבולותינו. במסגרת ההשוואה הזאת נשמעות הטענות שלפיהן פעילי המחתרות היו טרוריסטים ממש כמו מחבלי חמאס או חיזבאללה – או לחלופין שהמחבלים הם לוחמי חופש ממש כפי שהיו הפעילים של המחתרות.

ההשוואה הזאת מתעלמת מכל הנקודות שצוינו בסעיפים הקודמים, ולא לקוחת בחשבון את השוני המהותי בין המחתרות לארגוני הטרור, שבא לידי ביטוי הן בהיבט של המטרה והן בהיבט של דרכי הפעולה.

כאשר בוחנים את שאלת המטרה, רואים שהמחתרות – בשונה מארגוני הטרור – אכן פעלו למען השגת שחרור ועצמאות. בשנת 1922 אישרה מועצת הלאומים (לימים האו"ם) את כתב המנדט. מדובר באמנה בינלאומית בעלת תוקף חוקי שמגדירה את המחויבות של הבריטים לסייע להקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל. בפועל, הבריטים הפרו את האמנה הזאת בבוטות, ורק מנעו עלייה של יהודים, עודדו הגירה של ערבים והעבירו שטחים מישראל לירדן. אם כך, המחתרות נאבקו על מימוש הזכות החוקית שניתנה להם, וברגע שזו הושגה הן התפרקו.

ארגוני הטרור, כפי שהודגם בסעיפים הקודמים, דורשים עצמאות למדינה שמעולם לא הייתה קיימת, מסרבים לכל הסכם פשרה, וכל זאת תוך קריאה להשמדה מוחלטת של מדינת ישראל – ומכאן שהמטרות שלהם שונות בתכלית.

גם כאשר בוחנים את דרכי הפעולה, רואים הבדלים מהותיים בין אופן ההתנהלות של המחתרות לבין האופן שבו מתנהלים ארגוני הטרור. בשונה מחמאס, חיזבאללה ודומיהם, המחתרות כיוונו את פעולותיהם נגד החיילים הבריטים ולא נגד האוכלוסייה האזרחית. כמו כן, לוחמי המחתרות עשו הכול על מנת להגן על היישוב היהודי בארץ, גם במחיר חירוף נפשם. מעבר לכך, לוחמי המחתרות, שלא כמו הפעילים של ארגוני הטרור, לא פעלו מטעם מדינה או ארגון עולמי, ולא היו מקושרים לדיקטטורות ולמשטרים דכאניים.

אם כך, ההשוואה המתוארת היא לא יותר מפופוליסטית, ומי שמצדד בה מנסה לייצר תמונת מציאות מעוותת, או פשוט לא מכיר בעובדות.

מדיניות אפס סובלנות: סיכום ומסקנות

ההקבלה בין טרוריסטים רצחניים לבין לוחמי חופש היא לא רק שגויה, אלא גם צורמת, פוגענית ומסוכנת. הקבלה כזו מעניקה הצדקה למעשיהם של המחבלים, לרבות רצח, חטיפה ואונס של חפים מפשע. גם בשם "חופש הביטוי" אסור לקבל אמירות מן הסוג הזה כיוון שהן נותנות לגיטימציה לטבוח ולשחוט יהודים. כאשר אמירות מן הסוג הזה נאמרות מצד גורמים ישראליים, ובמיוחד מצד גורמים בעלי תפקידים חשובים, הרי שהן חמורות אף יותר.

לצערנו, ארגוני הטרור יודעים היטב כיצד לנהל תעמולות ולהפיץ דיסאינפורמציה, במיוחד בעידן הרשתות החברתיות והבינה המלאכותית. הארגונים גם יודעים איך לרתום לצידם את המערב ואפילו חלקים מהציבור הישראלי, תחת אמתלות שקריות של "זכויות אדם".

אם כך, אין לנו ברירה אלא לנהל מאבק נגדי ולפעול גם כן לעיצוב התודעה הציבורית – הן בארץ והן מחוצה לה. תנועת הביטחוניסטים עושה רבות למען מטרה זו בדיוק. אנחנו מדגישים את הצורך בחינוך לאתוס הלאומי, מתוך תפיסה שהוא הבסיס לביטחון הלאומי. נוסף על כך, אנחנו עורכים סיורי מורשת ומעבירים הרצאות וכנסים שבהם אנחנו מציגים את הנרטיב הציוני. לאחרונה אף הקמנו את המכינה הקדם הצבאית "התקומה" בעוטף עזה, וגם באתר של התנועה אפשר למצוא תכנים רבים שלא רק מספקים ידע אקטואלי אלא גם בונים תפיסת עולם רחבה במטרה לחזק את האמונה בצדקת דרכנו, ולהזכיר שאנחנו הגיבורים בסיפור של עצמנו.

הפוסט "לוחמי חופש"? מחבלי חמאס וחיזבאללה הם טרוריסטים ויש להוקיע כל טענה אחרת הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

הפוגרום על אוהדי מכבי תל אביב באמסטרדם, שבו יהודים הושפלו והוכו על אדמת אירופה באופן מאורגן וסיטונאי, הדליק השבוע נורות אדומות. אך יש לומר, אלה נוספו לשורות-שורות של נורות אדומות ובוהקות המתריעות על איום האסלאם הקיצוני הגדל על אדמת אירופה. אומנם, מוטיבים כואבים כמו עיתוי האירוע – רגע לפני יום השנה לליל הבדולח, האלימות הקשה, זריקת יהודים למימי התעלה או התעלמות הרשויות הפכו אותו לבולט וחריג במיוחד, אך לאור הזינוק באנטישמיות באירופה במהלך המלחמה והתרבות ההפגנות והפרעות האלימות, הולכת ומתבררת מסקנה עגומה: לא מדובר בתקריות בדידות, אלא במציאות חדשה על אדמת אירופה שאי אפשר יותר להכחיש, ושאף עלולה לשנות מהותית את מערכת היחסים המדינית והביטחונית של ישראל עם היבשת הקרובה.

אירופה משנה את פניה

המציאות החדשה הזו מציבה בפנינו מראה מצוחצחת: היבשת הקלאסית, שמשווקת בתור מרחב מערבי שלו שבו כפרים ציוריים, קתדרלות גותיות, רכבות קיטור ואתרי תיירות מוכרים כמו מגדל אייפל, ארמון שנברון ומצודת לונדון, הולכת ומשנה את פניה. שינוי הדמוגרפיה והציביליזציה עצמה באירופה קורם עור וגידים מזה עשרות שנים, ובאופן מואץ בעשור האחרון. מול מציאות זו, אירופה ברובה חסרת אונים, מגיבה לאט, ועוד לא מבינה לחלוטין את גודל האיום שנכנס אל בטן החיה.

בעידוד הרשויות, מיליונים מגיעים מעולם האסלאם ומשנים את פני היבשת ברגליהם. לא נדיר היום להסתובב בברלין, בריסל, אמסטרדם, פריז, ברצלונה או לונדון, ולהרגיש איך הערים המוכרות, שמשווקות בתור מוקד תיירות וקולינריה, נעטפות בגטאות שלמים ומתמלאות באוכלוסיות גדולות של מהגרים שהולכות ומבססות מעמד. מוטיבים תרבותיים כמו שלטים בערבית וצריחי מסגדים הופכים יותר ויותר לעניין שבשגרה. "הפכנו לעזה של אירופה", אמר במרירות המנהיג ההולנדי חירט וילדרס, "לא אקבל את זה".

אלא שהמציאות שבה 30% מתושבי בירמינגהם הם מוסלמים, כמחצית מתושבי בריסל אינם ממוצא בלגי, והשם הנפוץ ביותר בבריטניה הוא מוחמד – נתונים שתואמים את המציאות בערים רבות באירופה – פוגשת תרבות הכחשה עמוקה בקרב אירופאים. הנתונים הדמוגרפיים האחרונים על היקף האסלאם באירופה נכונים ל-2016, ומסיבה כלשהי לא מתפרסמים יותר בשמונה השנים האחרונות. בכנס שנכחתי בו, בכירה באיחוד האירופי הביעה פליאה על תלונות של "הימין הקיצוני" בדבר הגירה המונית לאירופה – והשוותה את נוכחות הפליטים המסיבית מוונצואלה במדינות דרום אמריקה, או פליטים סורים בירדן, טורקיה ולבנון, למצב הזניח באירופה, לדבריה. מרצה אחר, בכיר בנאט"ו, טען בתוקף – ובחוסר צדק – שמהגרים לא אחראים לאף פיגוע טרור באירופה. לא אחר מנשיא צרפת, עמנואל מקרון, נשא נאום בדבר ה"בדלנות" אך הדגיש שהפיגועים מבוצעים על ידי צרפתים ולא על ידי מהגרים – בגלל אזרחותם הצרפתית, מבלי להידרש לגודל השינוי הציביליזציוני שקורה אצלו בחצר האחורית.

הגיעה העת לפעול

אירועים כמו פוגרום אמסטרדם צריכים לעורר משנתן גם ממשלות לאומיות שעלו לשלטון בתור ריאקציה למדיניות בסגנון "אנחנו מסוגלים" של הקנצלרית לשעבר מרקל, ומתמהמהות מלפעול. חוקים שמאפשרים שלילת אזרחות וגירוש מסיתים ומחבלים מתרוקנים מתוכן. כך, גירושה של "אלמנת הג'יהאד" בבריסל מתעכב במשך שנים עקב הליכים משפטיים, והמסית תומך החמאס מחמד חאנון באיטליה ממשיך להוביל הפגנות אנטישמיות מבלי שאזרחותו נשללת או שיגורש, על אף שמחלקת המדינה האמריקאית הטילה נגדו סנקציות. ממשלת מלוני באיטליה עדיין מקדמת את תוכנית אלבניה אך ללא תוצאות משמעותיות, וגם ממשלות ימין באוסטריה וזו הטרייה בהולנד איטיות ביישום מדיניות הגירה אפקטיבית. מדינות כמו צרפת או שווייץ מעדיפות להעביר חוקים האוסרים בורקות או צריחי מסגדים במרחב הציבורי ביד אחת, תוך כדי שביד השנייה הן מאפשרות למאות אלפי מהגרים לצבוא על שטחן ולהישאר שם למגורי קבע. האסטרטגיה ללוחמה בטרור של האיחוד האירופי מ-2020 כללה מעט מאוד צעדים בכיוון חיזוק הגנת הגבולות או גירוש מסיתים, ובעיקר צעדים לחיזוק "חוסן קהילתי" דרך ספורט, שת"פ מודיעיני, והוצאת צעירים ממעגל ההקצנה בדרכי נועם.

רק מדינות כמו פולין, הונגריה וצ'כיה ממאנות לשתף פעולה עם מדיניות איחוד המשפחות ועידוד ההגירה של יתר אירופה, שמביאה מיליוני מהגרים בשנה ליבשת בעלת שיעור הילודה מהנמוכים בעולם, והתוצאות אצלן ניכרות היטב – היעדר כמעט מוחלט של תקריות אנטישמיות, הגם שלאור המלחמה בישראל, לעומת הזינוק בתקריות אלה בשאר חלקי אירופה.

יחסי ישראל-אירופה לאן?

מה שקרה באמסטרדם תואם באופן בולט גם את היחס האירופי למלחמה בישראל. ראשית, הכחשה עמוקה של שורש הבעיה והעדפת "פתרונות פלסטר" – במקרה של ישראל, כישלונה של אירופה להצביע על המניעים ההגמוניים של איראן והאנטישמיות של חמאס וחזבאללה, והתמקדות בסכסוך טריטוריאלי עם הפלסטינים ו"פתרון שתי המדינות"; במקרה של אמסטרדם, "מיצוי הדין" עם הפורעים או "הגברת האבטחה" במקום הידרשות לאיום האסלאם הקיצוני הרחב יותר. כך גם בסיקור התקשורתי – הגם שהוא לרוב שיקף את המציאות, עיוות האירועים בתור "חוליגנים יהודים" שפרעו ונעצרו או "אוהדי מכבי תלשו דגלי פלסטין ועוררו פרעות" מוכר היטב לישראלים מהקשר המלחמה כאן במזרח התיכון, וכותרות שזועקות על "טבח בבית ספר בעזה" או על "הרעבה קטסטרופלית" ברצועה.

אירופה עדיין שרויה בהכחשה. כמחצית מהמורים בצרפת נמנעים מלדבר על נושאים מסוימים מחשש לעורר את זעמם של תלמידים מוסלמים, בפרט לאחר הרצח המזעזע של המורה סמואל פאטי. פיגועי הטרור בפריז, בברצלונה ובלונדון, התנקשויות באומנים שמבקרים את האסלאם כמו הבמאי ההולנדי תאו ואן גוך או מערכת העיתון שרלי הבדו בפריז – כל אלה עדיין פוגשים ציבור אירופאי שרק 32% ממנו מוכן להילחם על הגנת המדינה, ויותר נסקרים מודאגים משינויי האקלים מאשר מענייני ביטחון. אך סימנים ראשונים לשינוי כבר מופיעים במפה הפוליטית באירופה – ממשלות ימין, ולעיתים ימין קיצוני, שעולות לשלטון, ירידה משמעותית בהצבעה למפלגות ירוקות לטובת מפלגות לאומיות, ושחרור כבלי דיבור רבים שהגבילו את השיח הציבורי. הכחשה זו יצרה אווירה מאפשרת להגירה ולאסלאם הקיצוני, ופירוקה הוא הצעד הראשון בדרך להתמודדות עם תופעות אלה.

בהיעדר שינוי מגמה, הדבר עלול לאלץ את ישראל להתייחס לאירופה יותר ויותר כאל איום מאשר כאל שותפה. אירופה עלולה להיחשב כמרחב ערבי עוין, ונסיעה לשם עלולה להיחשב בדרגת סיכון דומה לנסיעה למדינות ערב. ישראלים, שעד כה הסתפקו ברשימת הוראות כמו הימנעות מלדבר עברית במרחב הציבורי או לענוד שרשרת עם מגן דוד, ייאלצו אף לחשב מחדש את צעדיהם וייתכן שיימנעו מנסיעה לגרמניה בדומה להימנעותם מנסיעה למצרים. אפשר רק לדמיין בתרחיש קיצון את ההשתלטות של גורמים אלה על מוקדי הכוח, ואת ההשלכות המדיניות והביטחוניות שיהיו לישראל מצד היבשת הקרובה והעוצמתית שלה. מוטב שמדינות אירופה יתעוררו וידחו מתוכן את שינוי התרבות הזה, לפני שיהיה מאוחר מדי.

מאמר זה פורסם במקור בYnetnews

הפוסט פוגרום אמסטרדם: בהיעדר שינוי כיוון, אירופה תיחשב למרחב ערבי עוין עבור ישראלים הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

במהלך

סוכנות הידיעות המרכזית של צפון קוריאה (KCNA) דחתה האשמות אלה וכינתה אותן "שמועה חסרת בסיס ושקרית". נוסף על כך האשימה סוכנות הידיעות את ארצות הברית בהפצת קונספירציה שנועדה להסיט את השתתפותה במלחמה בעזה לצד ישראל. עם זאת, הממצאים הוכיחו אחרת, שכן כוחות צה"ל מצאו בין האמל"ח שנתפס מחמאס גם רימוני רקטות RPG F-7 ופגזי באנג–122 צפון קוריאניים. כיצד הגיע נשק צפון קוריאני לחמאס ברצועת עזה?

לצפון קוריאה יש היסטוריה ארוכת שנים של יחסי שותפות עמוקה עם איראן וסוריה, וכתוצאה מכך, הטכנולוגיה הצבאית שלה הגיעה לארגוני הפרוקסי של איראן: חזבאללה, החות'ים וחמאס. כמו כן, לצפון קוריאנים ישנו קשר ארוך שנים עם הפלסטינים מתחילת שנות ה–60 של המאה ה–20. בשנים אלו החלה צפון קוריאה לספק סיוע כספי והכשרה צבאית לאנשי אש"ף.

לאחר מכן, במהלך שנות ה–70 וה–80 נפגשו מנהיג אש"ף יאסר ערפאת ומנהיג החזית העממית לשחרור פלסטין, בביקורים נפרדים, עם קים איל סונג בפיונגיאנג בירת צפון קוריאה. ביקורים אלו הביאו לאספקה קבועה של נשק צפון קוריאני לפלסטינים. לאחר סיומה של המלחמה הקרה דעך הקשר בין צפון קוריאה לפלסטינים, אך ב–2007, עם השתלטות חמאס על רצועת עזה, התחדש הקשר עם הצפון קוריאנים.

מסייעת לגוש האנטי-אמריקאי

ביולי 2014, כאשר יצאה ישראל למבצע "צוק איתן" בעזה, ביקש חמאס סיוע צבאי מצפון קוריאה. במסגרת העסקה קיבל חמאס רקטות וציוד תקשורת לשימוש צבאי. מלבד העברת נשק, סיוע כספי ואימונים צבאיים, ייתכן כי צפון קוריאה סייעה לחמאס גם בבניית "המטרו", רשת המנהרות של חמאס בעזה, כפי שסייעה לחזבאללה בלבנון.

למרות האיבה למערב ולישראל, האם הסיוע של צפון קוריאה לארגוני הטרור כמו חמאס וחזבאללה הוא ממניע אידיאולוגי בלבד? למרות התמיכה הארוכה של צפון קוריאה בגורמים החברים ב"ציר ההתנגדות", נראה כי מעבר לאידיאולוגיה ישנו מניע עיקרי והוא המניע הכלכלי. צפון קוריאה מצויה תחת סנקציות בינלאומיות כבדות ולכן מעורבת בפעילויות כמו מכירת נשק לארגוני טרור כדי לייצר הכנסות למימון תוכניות הנשק שלה עצמה.

צפון קוריאה גם מרוצה מהקמתו של גוש אנטי–אמריקאי, אנטי–מערבי, הכולל את רוסיה, סין ואיראן. לאחר פלישתה של רוסיה לאוקראינה חיפשה צפון קוריאה דרך למנף הישגים אסטרטגיים בהרחבת שיתוף הפעולה עם רוסיה, תוך שהדבר יסבך את מאמציה של ארצות הברית באוקראינה. בדומה לאוקראינה, צפון קוריאה מחפשת הזדמנויות לערער אינטרסים של ארצות הברית גם במזרח התיכון, תוך השגת רווחים כלכליים ממלחמה באזור, כמו זו בין ישראל לחמאס בעזה וחזבאללה בלבנון. מצב זה אף מעלה את הסיכוי כי צפון קוריאה תוכל להרחיב את מכירת הנשק לארגוני הטרור, ובפרט לחמאס, לאחר הוראה מיוחדת של קים ג'ונג און כבר בנובמבר 2023 על תמיכה בפלסטינים.

הזווית הצפון קוריאנית אינה חשופה דייה, אך היא מסוכנת ועלולה להאפיל על מהלך המלחמה. סחר הנשק הבלתי חוקי בין צפון קוריאה לחמאס יכול לסייע לארגון הטרור להשתקם מהר יותר מן הצפוי, לאחר שספג מכה אנושה במהלך המלחמה, כאשר מרבית הנהגת הארגון בעזה חוסלה, כולל המנהיג, יחיא סינוואר, וכאשר חוסלו אמצעי לחימה ומחבלים רבים. צפון קוריאה עומדת מאחורי איראן, שגם היא סופגת מפלות כבדות במלחמה זו, וניצבת לצידה כמי שיכולה להפיק רווחים כלכליים ואסטרטגיים תוך שיפור מצבם של ארגוני הטרור במהלך ובעיקר לאחר המלחמה.

מאמר זה פורסם במקור ב-ynetnews.

הפוסט הקשר הסמוי בין צפון קוריאה וחמאס הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

לאחר חיסולו של יחיא סינוואר חמאס נמצא בהלם עמוק ומנסה להתאושש כדי לבחור מנהיג חדש לארגון. חיסולו של סינוואר נתפס כחיסול משמעותי הרבה יותר מחיסולו של אסמאעיל הנייה, ואף יותר מחיסולו של אחמד יאסין ב-2004. הסיבה לכך נעוצה בעובדה כי הנהגת חמאס חלוקה בין "הציר האיראני-שיעי" לבין "הציר הסוני". פילוג נוסף נרשם בין "חמאס חו"ל" לבין "חמאס עזה".

לאחר חיסולו של אסמאעיל הנייה ביולי, כאשר נדמה היה כי ח'אלד משעל ייכנס לנעליו של הנייה ויוחזר לתפקידו הקודם כראש הלשכה המדינית של חמאס, התנגדו איראן וסינוואר נחרצות למהלך כזה. ח'אלד משעל ידוע כמנהיג "הציר הסוני" המובהק בחמאס, המקורב לקטר ולטורקיה ומצדד בהן.

מהן ההשלכות של חיסול סינוואר על ארגון הטרור הרצחני?

הנהגת חמאס מנסה לבחור מנהיג חדש כדי להמשיך את המלחמה נגד ישראל. חיסולו של סינוואר הוא מכה אנושה לארגון, אך ההערכות הן כי הארגון לא ייעלם לחלוטין וייתכן שאף ישתקם מחדש. אחת מן ההערכות המרכזיות במערכת הביטחון בישראל היא כי מרכז הכובד של קבלת ההחלטות יעבור מהנהגת חמאס בעזה בחזרה להנהגת חמאס בחו"ל, וכי המנהיג שיחליף את סינוואר עתיד להיבחר מהקבוצה הזאת.

קרב הירושה מתנהל בקדחתנות, כאשר גם להנהגת חמאס בעזה יש "קלף חזק", מכיוון שמי שמוביל את חמאס כרגע ברצועת עזה, מנהל את הלחימה מול ישראל ומחזיק בחטופים הישראלים הוא מחמד סינוואר, אחיו של יחיא סינוואר. יחד עימו נמצא גם מחמד שבאנה, מפקד חטיבת רפיח בארגון.

צמרת חמאס מפולגת עתה והקרב מאחורי הקלעים מתנהל בין המועמדים המזוהים עם איראן לאלה המזוהים עם תנועת "האחים המוסלמים", תנועת האם של ארגון חמאס. איראן, כך נראה, תעשה כל שתוכל כדי להשאיר את חמאס כארגון פרוקסי שלה. ראוי להדגיש כי חמאס אינו ארגון פרוקסי טבעי של איראן, מאחר שמדובר בארגון סוני, תוצר של "האחים המוסלמים" – אך, גם לו וגם לאיראנים יש אינטרס משותף והוא חיסולה של מדינת ישראל.

הטוענים לכתר: מי עשוי להחליף את יחיא סינוואר?

אנשי "הציר השיעי", תומכי איראן:

1. ח'ליל אל-חיה, מי שהיה יד ימינו של יחיא סינוואר והודיע את ההודעה הרשמית מטעם הארגון על חיסולו. אל-חיה יושב בקטר, ומרכז, כחלק מהנהגת חמאס חו"ל, את המשא ומתן העקיף מול ישראל על עסקאות שחרור החטופים. אל-חיה מזוהה מאוד עם האגף האיראני בחמאס ואף נפגש באיסטנבול עם שר החוץ האיראני, עבאס עראקצ'י, יחד עם יו"ר מועצת השורא של הארגון, מחמד דרוויש, לאחר חיסולו של יחיא סינוואר.
2. מחמד דרוויש, ראש מועצת השורא של תנועת חמאס, המזוהה אף הוא עם האגף האיראני בחמאס.
3. מחמד סינוואר, מי שיזם את חטיפתו של גלעד שליט ב-2006, נתמך על ידי איראן, מחזיק בחטופים הישראלים ומנהל את המלחמה מול ישראל ברצועת עזה.

אנשי "הציר הסוני", תומכי "האחים המוסלמים:"

1. ח'אלד משעל, ראש חמאס חו"ל, שימש בעבר ראש הלשכה המדינית של חמאס, מקורב לקטר ולטורקיה וגם לפקיסטן, מזוהה עם תנועת "האחים המוסלמים" העולמית ומסוכסך עם איראן. האיראנים לא שכחו לו את ההתבטאויות שלו בעבר ואת קרבתו לעולם הסוני. משעל אף הרחיק לכת לאחרונה בהתבטאויותיו, בעת ריאיון, כי איראן היא זו שעומדת מאחורי חיסולו של אסמאעיל הנייה.
2. מוסא אבו מרזוק,שימש בעבר ראש הלשכה המדינית של חמאס ומזוהה גם הוא עם תנועת "האחים המוסלמים" העולמית. אבו מרזוק מרבה להתבטא לגבי משא ומתן בנושא עסקאות החטופים ומציג את עמדתו של חמאס.

כמה כוח יש למחמד סינוואר?

חיסולו של סינוואר הוא נקודת מפנה חשובה במלחמה ויש בכוחו להכריע את הכף, להכניע את חמאס ולהוציא לפועל עסקת חטופים מחודשת.

עם זאת, ייתכן שמחמד סינוואר, שמקבל גיבוי איראני ולאחרונה גם נבחר לשמש מקבל ההחלטות בכל הנוגע לעסקת החטופים וכנראה גם למפקד בפועל של חמאס בעזה, לא יסכים ללכת לעסקת חטופים כאשר ידה של ישראל על העליונה. מהלך כזה, כך ברור לו, יהווה כניעה של הארגון והודאה בתבוסתו במלחמה.

המינוי האחרון של מחמד סינוואר אינו אומר שהוא נבחר למנהיג הארגון הכולל גם את חמאס חו"ל, אך מקנה לו מעמד רב וסיכויים גבוהים בבורסת השמות להחליף את יחיא סינוואר בהנהגת ארגון הטרור.

במצב כזה, ייתכן שמוחמד סינוואר ימשיך את הקו שאותו התווה אחיו, יחיא סינוואר, שהחליט לפני חיסולו על חידוש פיגועי ההתאבדות בתוך ישראל. כמו כן, נראה כי מצידה של הזרוע הצבאית של חמאס בעזה יש תקווה להסלמה נוספת בין ישראל לאיראן וחיזבאללה, כדי שהלחץ הצבאי של צה"ל יעבור מעזה לכיוון לבנון או איראן.

מאמר זה פורסם במקור בעיתון מקור ראשון

הכתוב הוא על דעת המחבר בלבד ואינו משקף בהכרח את עמדת התנועה

הפוסט קרב הירושה: השלכות חיסול סינוואר על חמאס ובחירת המנהיג הבא הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

שנה למלחמה – וזהו זמן קצר מכדי לסכם. עוד יבוא הזמן לסיכומים: סיכום צבאי טקטי, סיכום מדיני אסטרטגי וסיכום לאומי ערכי וציוני. עם זאת, יש כמה דברים שאפשר להתחיל לחשוב עליהם, בייחוד אלו שיש להם השלכות על פעולותינו בשנה הקרובה.

ראשית, יחד עם הכאב, ההשפלה, ההחמצה והזעם נובט לו גם רגש של הכרת טובה. יש הרבה דברים להודות עליהם. עלינו להכיר בכך שהעונש שקיבלנו על השאננות שלנו היה יכול להיות קשה בהרבה אילו חמאס וחזבאללה היו מתאמות את ההתקפה, אילו חמאס הייתה מחכה ומתעצמת עוד או אילו חיכתה עד שהקרע בתוכנו יבשיל לפגיעה קשה עוד יותר בכשירות. עלינו גם להודות למאות אלפים של אזרחים, שוטרים וחיילים שבתעצומות נפשם שינו את מהלך ההיסטוריה והפכו פתיחה איומה להזדמנות לשנות את משוואת האימה שנבנתה מסביבנו.

שנית, ברור לנו שהשנים הבאות יהיו שנים של מאמץ לאומי. חיילי המילואים, בייחוד הקרביים, ייקראו לתקופות ארוכות, הרבה מעבר למה שהתרגלו עד היום. עלות הגיוס, ההתעצמות, השלמת המלאים והתשתיות הביטחוניות החדשות תהיה עצומה ותיפול על הכלכלה הישראלית, כלומר על העובדים והמפרנסים בישראל. המתח בין האוכלוסייה היהודית והערבית בישראל, ביהודה ובשומרון יעלה, ואיתו עלויות האבטחה והעבודה. אנחנו נכנסים לתקופה חדשה.

מול האתגרים שנכונו לנו אין מקום לזחיחות, לבזבוז משאבי האומה, להשלמה עם התרסה ולחתירה נגד המאמץ הלאומי. אנחנו עם קטן מוקף מרחב ענקי שטוף בורות, אלימות וקנאות דתית. אין מקום לא לבזבוז ולא לחולשה.

אין מקום לבזבוז כוח אדם. אפשר להתלבט בין טייסת, בין אוגדה מתמרנת ובין יכולות סייבר; ברור שלעולם יהיו המשאבים מוגבלים. אבל אין מקום לזרוק לפח נכסים קיימים. אם מפרקים אוגדה צריך להעביר את כוח האדם שלה, חיילים שהתחשלו באימונים ובלחימה, לאוגדות אחרות. עודף כוח אדם יקל את נטל המילואים בשנים הקרובות. לוחם מנוסה הוא יקר מפז.

ההייטק: לא להתעשרות של מיעוט מיוחס

אין מקום לבזבוז הזדמנויות. אם נגזר עלינו להשקיע מיליארדים ביכולות הייטק צבאיות, אסור להפוך את ההשקעה הזו לקרש קפיצה להתעשרות של מיעוט מיוחס. השקעה כזו צריכה לקדם את כל האוכלוסייה כדי לפתח גידול ידע אקספוננציאלי. אם יש לנו יכולות שאין לאחרים, צריך לחשוב שבע פעמים לפני שמעניקים את הידע הזה ברוחב לב ליזמי הייטק שיתעשרו ממנו. נדרש לנו ניהול לאומי של הפיתוח האנושי וביזור הידע וההזדמנויות.

אין מקום לפטור גורף משירות. שני מודלים יכולים להיות לגיטימיים. מודל אחד מתבסס על מאמץ משותף: יהודים וערבים, חילונים וחרדים, נשים וגברים, בריאים ומוגבלים, ערים, כפרים, עיירות וקיבוצים. במקרה כזה אפשר לבנות שירות מתאים לכל קבוצה – גבר יהודי בריא וחזק שונה מאישה ערבייה עם מוגבלות, ובחורה חרדית ממשפחה דוברת יידיש יכולה לתרום אחרת מנער ממשפחה מפורקת. אבל כולם חייבים להשתתף. לא עוד שחרור קבוצתי, ולא עוד העלמת עין מהשתמטות חצופה. מודל אחר הוא של חלוקת הנטל בצורה לא שוויונית. אפשר שערבי שלא מכיר במדינה, או אברך שעוסק בתורה, או בחורה דתייה שצניעותה זהותה, יקבלו הנחות. במקרה כזה נהיה בררנים גם בתמיכה שהמדינה נותנת לאזרחים. המשרתים יתועדפו בקבלה לאוניברסיטה, בסיוע בלימודים, בקבלה לעבודה, בזכייה במכרזים ובהקמת עסק. מוטיבציה צריך לטפח ולשמר. הרצון לשרת אינו מובן מאליו ואסור לבזבז אותו.

אין מקום לכלכלה שחורה. כעשירית מהתוצר בישראל מקבל פטור ממיסים, ונזקים כלכליים חמורים נגרמים בעקיפין בגלל פשיעה, פרוטקשן, שחיתות, הטיית מכרזים ושאר מחלות. ביטול השימוש בכסף מזומן והתעלמות מאינטרסים קטנוניים יקשו מאוד על התחמקות ממס. חיסול הכלכלה השחורה יכול לכסות את כל נזקי המלחמה ללא צורך בהעלאת מיסים. מאמץ לאומי למלחמה בפשע ובשחיתות יכול להניב תוצאות דומות. לצורך דיכוי הפשע והשחיתות מותר להניח בצד באופן זמני חלק מזכויות האדם, מזכות הפרטיות, ואפילו מחזקת החפות. מה שמותר כדי למנוע פיגוע מותר גם כדי לרפא סרטן שאוכל בחברה. יש דברים שאסור להיות סלחניים כלפיהם.

להפסיק לבזבז ילדים

אין מקום לבזבוז אוצרות האומה. משאבי הקרקע שלנו הם מוגבלים. אסור להשתלט עליהם באלימות, אסור לבנות בהם בצורה לא חוקית. אחיזה באדמה של יישובים יהודיים הוא לב הציונית. אין עצמאות ואין מדינה יהודית בלי אחיזה בקרקע. היישוב היהודי בגליל ובנגב מחייב חיזוק, ואסור להשלים עם העדפת היישובים הערביים. הקמת בית או שכונה במצפור בגליל צריכה להיות קלה לפחות כמו הקמת שכונה בכפר או עיירה ערבית, והמחירים ואיכות החיים שם צריכים להיות כאלו שימשכו אוכלוסייה יהודית חזקה. העדפה משיקולים ציוניים לאומיים צריכה להיות מותרת, ואידיאלים של זכויות אדם ושוויון יכולים להידחות מפני צורכי האומה.

אין מקום לבזבוז ילדים. מערכת החינוך שלנו חולה. אין שנה שלא מתחילה בשביתה. שיטות הלמידה, שיטות הבחינה, מערכת השעות – כל אלו לא השתנו מאז הקמת מערכת החינוך המודרנית במאה ה-19. מורים הפכו ממחנכים לקבלני בחינות. ילדים היום צריכים ללמוד יהדות, ערבית, כלכלה, אנגלית, טכנולוגיה, היסטוריה, מתמטיקה, מדעים, משפט, ספורט. אין דרך ללמד את כל מה שצריך אלא אם כן נמכן את הנחלת הידע, ונפנה את המורים להיות דמויות מופת ומחנכים. מצד אחד מחשב מלמד פיזיקה טוב מכל מורה. מצד שני טיול לנגב שמנוהל על ידי קבלן משנה הוא בזבוז מחריד של הזדמנות חינוכית לאחריות, לאומץ לב, לניהול ותכנון, לאהבת הארץ, לכל האתגרים הרכים שמחייבים מגע אדם. מערכת החינוך צריכה טיפול שורש.

אין מקום לבזבוז אנשים חריגים, אנשים שמתקשים לתפקד בסביבה מוסדרת וממושמעת, אבל פורחים בסביבה פראית, אלימה ונעדרת משילות. לאנשים האלו יש תפקיד בחברה שנאבקת על חייה. במקום להצר את צעדיהם ולנסות להכניס אנשים כאלו לתלם, על ישראל לנצל אנשים כאלו להקמת חוות במקומות מרוחקים, להקמת יחידות נוטרות וספר, להשתמש בהם כחיישנים וכסוכני השלטון במקומות שאליהם השלטון לא מגיע, בנגב, בגליל, במדבר יהודה ושומרון, בבקעת הירדן.

אפשר למצוא עוד דוגמאות רבות. הפכנו לאומה שמנה ושבעה, מפונקת ופזרנית, חולמנית, מנותקת מהמציאות האכזרית שמסביב. עלינו להפוך לאומה צעירה ונחושה, דרוכה ויעילה. רק כך נוכל גם לחיות חיים יפים, מאירים, שמחים ומספקים, וגם לתחזק מכונת מלחמה מטילת אימה. מדינה וחברה שעל גבולה מדינות וחברות שמחנכות לאנטישמיות, לקנאות דתית רצחנית, שמקדשות את המוות בג'יהאד, חייבת להיות מטילת אימה. חיינו באשליה. לא עוד.

אפשר לראות בחזון החברה המגויסת תמונה מייאשת, אפורה, חיים של שעבוד למאבק אכזרי, חיים ספרטניים נטולי חן ודמיון. לא כך הדבר. אין חירות ואין יופי בחברה בזבזנית, מפלה, נטולת אידיאלים, שמשאביה הפקר לשונאיה ולמנצליה. חברה צודקת, משתפת, חדורת מטרה ורואה נכוחה את מצבה יכולה להיות חברה שמחה ומספקת, חברה של עושר ארצי ורוחני, חברת מופת. כך נשרוד, ננצח, וגם נפרח.

הכתוב הוא על דעת המחבר בלבד ואינו משקף בהכרח את עמדת התנועה

הפוסט שנה למלחמה: נדרש תיקון הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

אין הרבה אנשים שמחוברים לצפון הארץ כמו סא"ל (מיל') שרית זהבי. היא אומנם לא נולדה במקום, אך שירתה שם במשך שנים רבות, וכיום היא ומשפחתה מתגוררים בגליל. שרית היא גם המייסדת והמנהלת של מכון המחקר "עלמא", שמתמחה באתגרי הביטחון של מדינת ישראל בגבול הצפון. מה שקורה בצפון, אומרת זהבי, חייב להיות חשוב לכל אזרח ישראלי. "מדינת ישראל צריכה להבין שהצפון הוא נכס אסטרטגי ושצריך להשקיע בו. "המשוואה היא פשוטה: אם אנחנו לא נשב בצפון, האויבים שלנו יֵשבו שם במקומנו".

"המדינה לא לקחה את הצפון ברצינות"

כמי שהתריעה עוד הרבה לפני המלחמה על ההיערכות המשמעותית של כוחות חיזבאללה בגבול הצפון, וכמי שחוותה היטב את ההשלכות של חוסר ההתייחסות להתרעות אלו – לזהבי יש בטן מלאה על שנת המלחמה החולפת. "המדינה לא לקחה את הצפון ברצינות", היא קובעת. "תרחישי הייחוס שדיברו על מתקפה מצפון ועל מתקפה משולבת היו ידועים היטב, ובכל זאת לא נערכנו אליהם לא מבחינה התקפית ולא מבחינה הגנתית. אם הייתה היערכות כזאת אולי מהלך העניינים בצפון היה נראה אחרת ולא היינו צריכים לפנות 60 אלף אנשים מבתיהם".

למרות הכעס והתסכול, זהבי מודה שההתפתחויות האחרונות בגבול הצפון, לרבות חיסול בכירי חיזבאללה והפגיעה המשמעותית בתשתיות הארגון, בהחלט מעניקות לה אופטימיות. "השבועות האחרונים נתנו לנו תקווה שדברים הולכים להשתנות ושנוכל לבנות את הצפון מחדש", היא משתפת. "אפשר לומר שחזר לנו הצבע ללחיים אחרי שנה שלמה שבה לא ראינו לאן העסק הזה מתקדם".

מהמחקר לשטח – הפעילות של מכון "עלמא"

סא"ל (מיל') שרית זהבי שירתה כ-15 שנים בחיל המודיעין, ורבים מתפקידיה היו בפיקוד צפון. בשנת 2018, ארבע שנים לאחר שחרורה מהצבא, היא הקימה את מכון המחקר "עלמא", שמתמקד באתגרי הביטחון של מדינת ישראל בגבול הצפוני ובאופן השפעתם על העורף הישראלי.

זהבי מודה שהמכון שלה לא ידע לצפות את המלחמה הנוכחית שנפתחה מדרום, אבל היא וצוות החוקרים התריעו רבות על כך שפעילי חיזבאללה, לרבות כוחות רדואן, מתקרבים יותר ויותר לגדר, ושנראה שהם נערכים לפעילות יזומה. במקביל, חוקרי המכון גם עקבו אחר מגמות עולמיות, בעיקר בציר השיעי, וראו שגם שם יש אינטרס הולך וגובר לבצע מתקפה על ישראל. "המסקנה המרכזית שלנו כמכון מחקר היא שהיכולת להסתכל על החיבור בין המודיעין הטקטי לבין המודיעין האסטרטגי היא יכולת משמעותית, שבלעדיה קשה לתת התרעה למלחמה", היא מספרת. "בהיבט הטקטי הכוונה היא להסתכל על מה שקורה בפועל על הגדר כמו התקהלות וסיורים של פעילי חיזבאללה, ובהיבט האסטרטגי הכוונה היא לבחון את המהלכים שקורים בציר השיעי, כמו המהלכים האיראניים לבניית המיליציות בסוריה, עיראק ותימן, או ההתפייסות בין איראן לסעודיה. רק כשמחזיקים את שתי נקודות המבט – אחת לקרוב והשנייה לרחוק – אפשר לגבש תמונה מודיעינית שלמה, ולהבין באמת את גודל הסכנה שמולה אנחנו ניצבים. היום אנחנו יכולים לראות בבירור איך תהליכים שונים שהתרחשו במזרח התיכון התנקזו בסופו של דבר לפעילות על גבול ישראל-לבנון".

מאז פרוץ המלחמה, מכון "עלמא" מתמקד בעיקר ביצירת מסד נתונים שפורט את כל המתקפות על אזור הצפון. "אנחנו עוקבים אחרי כל אירוע ואירוע ומצליבים נתונים ממקורות שונים", זהבי מספרת. "המטרה שלנו היא להבין את המאפיינים של המתקפות כדי לייצר תמונת מציאות ברורה עד כמה שאפשר. בזכות הנתונים שריכזנו, הצלחנו למשל להצביע על כך שהחל מחודש יולי יש התרחבות ירי לאזורים הלא מפונים. באופן דומה אנחנו גם יודעים להצביע על עליות או ירידות בשימוש באמצעים כמו כטב"מים וירי נ"ט".

ההתקדמות מרשימה, אבל האיום עוד לא הוסר

במהלך חודש ספטמבר האחרון התרחשו בזירה הצפונית פעולות רבות שהביאו להחלשה משמעותית של חיזבאללה. מרבית הבכירים בארגון, ובראשם חסן נסראללה, חוסלו כבר בשלבים הראשונים. במקביל בוצעו מתקפות על הביפרים ועל מכשירי הקשר של אלפי פעילים, שגם הביאו לפגיעה בפעילים עצמם וגם חיבלו בתקשורת הפנים-ארגונית. נוסף על כך, חיל האוויר הישראלי ביצע מתקפות שגרמו לפגיעה בתשתיות רבות של הארגון. אומנם עדיין מוקדם לדבר על פירוק חיזבאללה, אבל אין ספק שהארגון נמצא היום במקום שונה מאוד מזה שבו היה רק לפני שבועות בודדים.

לדברי שרית זהבי, המהלומות הרבות שמונחתות על חיזבאללה הן נדרשות ומבורכות, אך היא לא משלה את עצמה שבזאת ישוב השקט המוחלט לצפון. למעשה, היא מציפה בעיות חדשות שעלולות לצוץ דווקא עכשיו, כשחיזבאללה הוא כבר לא אותו ארגון חזק והיררכי כפי שהיה. "כשאנחנו פועלים מול ארגון שהוא כבר לא באמת מאורגן עולים אתגרים חדשים שמצריכים שיטות פעולה אחרות", היא מסבירה. "אני צופה שבעתיד נראה הרבה פעילות מפוזרת של כל מיני שלוחות וחוליות שמנסות לקחת את העניינים לידיים, ובמצב כזה קשה יותר להשיג התרעה מוקדמת. כמו כן, כשלא ברור מי הראש, קשה יותר לחתור למשא ומתן ולהסדרה דיפלומטית".

עם זאת, היא מדגישה שאיום טרור שמגיע מצד חוליות ופעילים בודדים הוא לא חמור כמו איום אסטרטגי שמגיע מצד ארגון מסודר שמקבל גיבוי ממדינה חזקה כמו איראן. "אני לא אומרת שהאיום האסטרטגי שאתגר אותנו בגבול הצפון הוסר במלואו", היא אומרת, "אבל אם נמשיך ככה, אני מאמינה שאנחנו מתקרבים לנקודה שבה זה יקרה".

בלי ביטחון אין כלום – הבעיות הדחופות ביותר של הצפון

למרות ההתקדמות המרשימה בהתמודדות מול חיזבאללה, בגבול הצפון יש עדיין הרבה מאוד בעיות שמצריכות מענה. לדברי זהבי המדינה והחברה יידרשו להתגייס כדי לשקם את הצפון ולבנות מחדש את הקהילות שחיות בו, אבל כרגע הבעיות הדחופות ביותר שנמצאות על השולחן הן הבעיות הביטחוניות, כיוון ש"בלי ביטחון אין כלום". במטרה להתמודד עם האיומים הביטחוניים שעדיין קיימים, זהבי טוענת שיש לפעול בשלושה מישורים עיקריים: התקפה, הגנה וחתירה להסדרה דיפלומטית.

במישור ההתקפי, יש להמשיך עם מתקפה עצימה לפחות לטווח הקרוב. בהמשך יש לגלות אפס סובלנות ולהבהיר לחיזבאללה ולכל פעיליה שעל כל טיל שישוגר לכיוון ישראל ישוגרו מאות טילים בצד השני. במישור ההגנתי, צריך לבסס תוכניות הגנה יישוביות סדורות. בהתאם לתוכניות אלו, בכל יישוב יקומו כיתות כוננות מחומשות ומיומנות שיכולות להסתמך על אנשי מילואים בכוננות ולא בגיוס מלא – מהלך שמצריך הגדלת תקנים. נוסף על כך, יש למגן היטב את כל הבתים והמוסדות בצפון, שכן עדיין קיימים בתים פרטיים, בתי ספר וגני ילדים רבים שאין בהם מקלטים.

זהבי מסבירה שבמקביל לשני המישורים הללו צריך לקדם תהליכים שיביאו בהמשך להסדרה דיפלומטית וזאת משום שלישראל אין אינטרס להמשיך במלחמת גרילה לנצח. זהבי מדגישה כי הסדרה כזאת לא נועדה להחליף את המהלכים הצבאיים שמתרחשים כעת, ושהיא צריכה לקרות רק לאחר שנגיע להישג מספק מול חיזבאללה. הישג מספק, לפי זהבי, יהיה לדעת בבירור שאחוז גבוה מהרקטות והמשגרים של חיזבאללה הושמד, ושאין פעילים בסמוך לגבול. "יש שני מסרים שחשוב לי להעביר למקבלי ההחלטות בהקשר הזה", היא מוסיפה. "הראשון הוא שצריך להיות ערוכים לתרחישי הייחוס כבר כשבונים את הכוח הצבאי, והשני הוא שהדרך היחידה להרתיע את האויבים היא ליטול מהם את מרב היכולות שלהם".

החזרת התושבים לצפון היא משימה לאומית

מעבר להיבטים הביטחוניים, החזרת תושבי הצפון לביתם מחייבת פתרון בעיות מקיף ומתן תמריצים לתושבים. עוד לפני שפרצה המלחמה, יישובים רבים בצפון סבלו מתשתיות לא מספקות, מהיעדר מקומות תעסוקה ובילוי, וממחסור בשירותים ציבוריים בסיסיים, לרבות שירותי רפואה. מאז המלחמה המצב רק החמיר, וכעת גם יש צורך לטפל בכבישים ובמבנים רבים שנהרסו בעקבות נפילות טילים ופעולות צבאיות שונות.

לדברי זהבי, כדי לגשת לבעיה יש למפות תחילה את הצרכים השונים של כל היישובים. "צריך להשקיע מחשבה בכל סוגי ההתיישבות שיש כאן – מושבים, קיבוצים, יישובים קהילתיים וערים, כי לכל סוג התיישבות יש צרכים אחרים", היא אומרת. "במקביל לשיקום של נזקי המלחמה, צריך לחדש את הפרויקטים שהיו בתהליך עוד לפני שהמלחמה פרצה. היו כאן הרבה יוזמות להקים מרכזי תעסוקה ומסגרות לצעירים. גם דובר רבות על שיפור השירותים הציבוריים, כי לא ייתכן, למשל, שבעיר כמו קריית שמונה לא יהיה חדר מיון".

זהבי מציינת כי לצד תהליכי השיקום והבנייה יש צורך לתת תמריצים על מנת לעודד תושבים לשוב לצפון, וגם כדי למשוך לאזור תושבים נוספים. התמריצים האלה, לדבריה, צריכים לבוא בדמות מענקים כלכליים, הטבות מס ותנאים מועדפים לדיור. עוד היא מציינת כי בהיבט הדמוגרפי יש לתת עדיפות למשפחות צעירות עם ילדים כיוון שהן אלו שיבססו את העתיד של האזור, ובהיבט המקצועי יש לתת עדיפות לתחומי החקלאות והתעשייה. "בשנים האחרונות ראינו השקעה בעיקר בתחום התיירות בצפון, אך תחומים חשובים לא פחות כמו החקלאות הוזנחו מאוד. חשוב להבין שהחקלאות, מעבר להיותה ענף מקצועי, היא כלי מרכזי למימוש החזון הציוני. טרומפלדור קבע שקו הגבול הוא כקו המחרשה – זה היה נכון לפני מאה שנים, וזה נכון גם היום".

סוף המלחמה? עוד לא כאן, אבל מתחילים לראות אותו

בכובעה כחוקרת, לשרית זהבי הייתה שנה מקצועית מלאת התרחשויות ועניין – אבל בכובעה כתושבת הגליל, היא מודה שהיו לה בעיקר קשיים. "בשבועות הראשונים למלחמה היה חשש אמיתי שחיזבאללה יבצע פלישה דומה לזו שביצע חמאס – חששות שהיו מגובים גם בהצהרות מצד הארגון ומצד שר החוץ האיראני", היא מספרת. "אחר כך התגבש קושי מסוג חדש שעדיין נוכח – הילדים לא הולכים לבית הספר תקופה ארוכה, אנחנו שומעים אזעקות ופיצוצים כל הזמן, עשרות יישובים עדיין מפונים, והצפון היפה שלנו שרוף ולא בטוח. אבל אין ספק שהקושי האמיתי היה בכך שפשוט לא רואים את הסוף. עוד לפני שהחלה המתקפה העצימה בצפון, במשך חודשים חיינו בתחושה שאוטוטו הולך לקרות משהו נורא, וזאת תחושה שיכולה להוציא מהדעת".

למרות כל הקושי, זהבי מדגישה שהיא לא פקפקה במגורים בצפון אף לא לרגע אחד. "עברנו הרבה תהליכים בתקופה הזאת, אבל מעולם לא חשבנו לעזוב", היא משתפת. "אני שמחה שקבעתי את ביתי בצפון. הילדים שלי זוכים לגדול עם אוכלוסייה מעורבת ורגילים להיות בחברת אנשים בעלי אורחות חיים שונים ואמונות אחרות. האווירה הגלילית המיוחדת הזאת היא משהו שלא נוותר עליו".

הפוסט "אם אנחנו לא נשב בצפון, האויבים שלנו יֵשבו שם": מבט מחקרי ואישי על המציאות בגבול הצפוני הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

בני סבטי נולד באיראן בתקופה שלפני המהפכה האסלאמית, ולאחריה נמלט משם ועלה לארץ ישראל. בהמשך חייו שירת בתפקידי מחקר באמ"ן, והיה בין מקימי דובר צה"ל בפרסית. כיום הוא חוקר בכיר בנושא איראן, ומנהל הפודקאסט "קולות מאיראן" מטעם מכון המחקר לביטחון לאומי.

סבטי התארח בפודקאסט של תנועת הביטחוניסטים כדי לדבר על הקשר שבין איראן לכוחות הפועלים במלחמת "חרבות ברזל", קשר שחורג לדבריו הרבה מעבר לחימוש ולהנחלת טקטיקות צבאיות.

מלחמת "חרבות ברזל" – תוצאה ישירה של יצוא המהפכה האסלאמית

בשנת 1979 התרחשה באיראן המהפכה האסלאמית שהפכה אותה ממדינה פרו-מערבית יחסית תחת שלטונו של השאה מוחמד רזא פהלווי לרפובליקה אסלאמית-תיאוקרטית טוטליטרית תחת שלטון האייתוללה ח'ומייני.

מחוללי המהפכה ראו בה, מעל לכול, מאבק אידיאולוגי, ולקחו על עצמם להפיץ את מסרי המהפכה גם מחוץ לגבולות איראן. המאמצים לייצא את המהפכה ועקרונותיה נמשכים עד עצם היום.

יצוא המהפכה הוא לא תחום שנמצא בשוליים, אלא עיקרון מוביל במדיניות החוץ האיראנית. מנהיגי איראן הנוכחיים מאמינים שמחובתם להנהיג את התנועה המהפכנית העולמית ולסייע לעמים המוסלמים, שאותם הם תופסים כמדוכאים, להשיג את עצמאותם וזכויותיהם. זו הסיבה העיקרית לכך שאיראן תומכת בארגונים אסלאמיים קיצוניים ובתנועות בדלניות במדינות מוסלמיות שונות.

בגזרה המקומית שלנו, התמיכה הזאת מורגשת בעיקר דרך ארגון הטרור חיזבאללה שפועל בלבנון, ודרך הארגונים חמאס והג'יהאד האסלאמי הפלסטיני שפועלים ברצועת עזה. את התוצאות הקשות של התמיכה האיראנית אנחנו חווים היטב בשנת המלחמה האחרונה. "המלחמה הזאת היא תמצית של אירועים שקרו ברחבי המזרח התיכון בגלל יצוא המהפכה האיראנית", פוסק בני סבטי. "אותן שיטות שיושמו במהלך המהפכה כלפי השאה האיראני, אותה אלימות ששררה ברחובות, נראו גם ב-7 באוקטובר ובמהלך המלחמה".

בין היתר משווה סבטי בין האופן שבו כוחות המהפכה נהגו לחטוף נערים צעירים מהרחובות באיראן לבין האופן שבו מחבלי חמאס חטפו ישראלים במאורעות הקשים של ה-7 באוקטובר. "ארגוני הטרור קיבלו מאיראן לא רק הדרכות על רחפנים ועל פריצות ועל איך לירות טיל או לייצר רקטה – אלא קיבלו ממנה את רוח הדברים", הוא מרחיב. "הרבה פעולות שנעשות בצורה של 'לואו טק' ובצורה של השתלטות כוחנית שבה הצד האלים לא מכיר בצד האחר משקפות את השיטות של המהפכה האסלאמית, וצר לי מאד לראות שזה מתפשט".

התהליך חשוב מהתוצאה – מדיניות ההשפלה האיראנית

מעבר לגילויי האלימות הקשים, האיראנים גם יודעים להשפיל את המתנגדים שלהם, ואף שואבים מכך הנאה. סבטי מספר שהם עשו זאת כבר במהלך המהפכה, כאשר פרצו לבתים וחירבו מקררים בחיפוש אחר בקבוק יין, או כשפרצו למסיבות וניערו צעירים כדי למצוא עליהם קלטות מוזיקה. "האפקט זה לא רק למצוא את הבקבוק יין, האפקט זה להוציא אותך מושפל וחלש כי זה שובר את הרוח שלך", הוא מסביר. "לשבור את הרוח של חשיבה אחרת זה דבר מאוד חשוב במהפכה האיראנית, וזה גם מה שקורה עכשיו עם חמאס וחיזבאללה".

לדברי סבטי, עקרון ההשפלה האיראני הוא שעמד מאחורי החלטת חמאס לצלם ולהפיץ סרטונים אכזריים של הקורבנות שלהם, והוא גם זה שהפעיל את איראן עצמה במתקפת הטילים שהתרחשה באפריל האחרון. באותה מתקפה שוגרו מאדמת איראן כ-350 טילים לכיוון ישראל, אך כמעט כולם יורטו בדרכם, ולא נגרם שום נזק ממשי. מבחינת ישראל, במבחן התוצאה איראן הפסידה, אבל מבחינת איראן היה כאן ניצחון רעיוני גדול. "התהליך בשביל האיראנים יותר חשוב מהתוצאה", אומר סבטי. "התמונה של הטילים האיראניים מעל מסגד אל אקצה, מבחינת איראן, סימלה את הרגע שבו היא כבשה את ישראל".

אם לא נגיע לראש בטהרן לא נסיים את המלחמה

בשנת 334 לפנה"ס פלש אלכסנדר הגדול, מלך מוקדון, לאימפריה הפרסית שהייתה אז האימפריה הגדולה ביותר במזרח התיכון. על אף שצבא האימפריה הפרסית היה גדול פי כמה מהצבא היווני-מוקדוני, הצליח אלכסנדר מוקדון למוטט את האימפריה בתוך שנים ספורות בלבד. הסוד להצלחתו טמון בכך שכבר למן ההתחלה הוא הבין שהאימפריה תיפול ברגע שהמלך דריווש השלישי ייפול – וכך אכן קרה.

במאות השנים שחלפו מאז לא הרבה השתנה בתפיסה האיראנית-פרסית, והכוח הגדול עדיין טמון אצל הבכירים. עם זאת, בשונה מאלכסנדר מוקדון, אנחנו לא תמיד משכילים להבין את החשיבות של חיסול הבכירים ולעיתים טועים לחשוב שמדובר במהלך סמלי בלבד.

בחודשים האחרונים ביצענו מספר חיסולים חשובים, שהתוצאות שלהם כבר נראות בשטח. את החיסול של מוחמד דף, למשל, מתאר סבטי כ"ניתוק אחת מרגלי השולחן של חמאס". לדבריו, צריך להמשיך ולערער את השולחן כמה שיותר. "באיראן ובארצות האזור, ובייחוד בארגוני הטרור, נמצאים עדיין בקידוש הקולקטיב, ולכן כל עוד ראשו של המנהיג נמצא על הצוואר שלו, החברה הזאת קיימת", הוא אומר. "נשמיד כמה מנהרות, נהרוג כמה חיילים בלוח שלהם – זה לא נחשב. אם לא נגיע לראש בטהרן, לא נסיים". סבטי מדגיש שגם היום אפשר ללמוד הרבה מסיפור ההצלחה של אלכסנדר הגדול. "בדיוק כמו שקרה עם המלך דריווש השלישי, צריך להביא לנטרולם ולמותם של הבכירים", הוא קובע. "אנחנו צריכים לפזר את העדר כי כשהעדר מתפזר, הממלכה נופלת".

הפוסט המלחמה היא לא בטילים אלא ברוח: הקשר האידיאולוגי בין משמרות המהפכה באיראן לבין מלחמת "חרבות ברזל" הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

לפני שנה, ב-7 באוקטובר 2023, ביצע חמאס את הטבח הגדול והאכזרי ביותר נגד יהודים מאז השואה – הרג מתוכנן מראש של גברים, נשים, קשישים, ילדים, ואפילו תינוקות. אונס, עריפת ראשים, התעללות בגופות, רצח בדם קר וחטיפות. גם חיילים מנוסים שנחפזו לסייע לתושבים הפגועים בדרום ישראל נתקפו בתדהמה למראה הזוועות.

חרף זאת, רבים עלזו וחגגו את הטבח, הגדירו אותו כ"התנגדות", ואף הצדיקו אותו כאקט של הגנה. שלושה ימים בלבד לאחר המתקפה, מוחמד חנון, מנהיג "האיגוד הפלסטיני" של איטליה (Associazione Palestinesi), התייחס לטבח בריאיון לערוץ טלוויזיה איטלקי במהלך הפגנה פלסטינית שהתקיימה במילאנו. המתקפה הייתה "הגנה עצמית לגיטימית", טען חנון.

אמירתו של חנון היא רק אחד מביטויי שנאה רבים כלפי ישראל, אשר הלכו והתרבו במערב מייד לאחר הטבח, עוד הרבה לפני שצה"ל החל בפעולתו הקרקעית בעזה. האנשים המחזיקים בדעות אלה טוענים, שישראל כלל לא הייתה אמורה להגיב. למעשה, ישראל כלל לא הייתה צריכה להתקיים, כפי שעולה מאחת הסיסמאות הפופולריות בהפגנות ה"פרו-פלסטיניות": "מהים עד לנהר, פלסטין עוד תשוחרר" – קריאה ברורה להשמדתה של המדינה היהודית.

הפסאדה השקרית של האנטי-ציונות נחשפת כעת במלואה. כפי שהוכיח הקונגרס היהודי העולמי, אנטי-ציונות אינה אלא צורה של אנטישמיות – התנגדות לזכות העם היהודי להגדרה עצמית במולדתו ההיסטורית, תוך התעלמות מהעדויות ההיסטוריות והארכיאולוגיות של זיקת העם היהודי לארץ ישראל. עבור יותר מדי אנשים, כל מי שתומך בזכות היהודים להגדרה עצמית ובעצם קיומה של מדינת ישראל מתויג אוטומטית כ"ציוני", ולכן כ"אויב". מכאן סלולה הדרך לפעולות אלימות נגד יהודים, הן בישראל והן בגולה.

המספרים מאחורי האנטישמיות

התערובת הרעילה של אנטישמיות ואנטי-ציונות הינה מרכיב דומיננטי בהפגנות פרו-פלסטיניות בכל המערב, מקנדה ועד אוסטרליה, ומארצות הברית עד אירופה. קמפוסים באוניברסיטאות הפכו למבצרים של שנאה אנטי-ישראלית, באופן שהסלים במקרים מסוימים אל מעבר לקריאות ולסיסמאות, והגיע עד כדי נקיטת אלימות של ממש נגד יהודים. באוניברסיטת פיטסבורג הותקפו שני סטודנטים יהודים על ידי בריונים פרו-פלסטינים, לאחר שזוהו כיהודים בשל הכיפות שחבשו לראשם.

בבריטניה, בחלוף חודש אחד בלבד מטבח ה-7 באוקטובר, דיווח אדוארד אייזקס, יו"ר איחוד הסטודנטים היהודים, על זינוק חסר תקדים בתקיפות נגד סטודנטים יהודים. הקרן לביטחון קהילתי בבריטניה (CST) דיווחה על 67 תקריות אנטישמיות בין ה-7 באוקטובר ל-3 בנובמבר 2023 ב-29 קמפוסים, וזאת בהשוואה ל-12 תקריות בתקופה המקבילה בשנת 2022. אפילו על פי ה-BBC, ערוץ שקשה מאוד להגדירו כפרו-ישראלי, הדבר משקף עלייה משמעותית בתקריות האנטישמיות.

הקרן לביטחון קהילתי (CST) דיווחה גם על 5,583 תקריות אנטישמיות בין ה-7 באוקטובר 2023 ל-30 בספטמבר 2024, דיווח המשקף עלייה של 204% לעומת 1,830 התקריות שדווחו בשנה שלפני כן. מדובר במספרים הגבוהים ביותר שתועדו מאז החל המרכז לפעול בשנת 1984.

המגמה בצרפת דומה, שם דיווחו משרד הפנים ו"שירות ההגנה של הקהילה היהודית" על 1,676 מעשי אנטישמיות בשנת 2023, בהשוואה ל-436 בשנה שלפני כן.

ארגון ציבורי עצמאי הנלחם באפליה בבלגיה השכנה דיווח על 91 תקריות אנטישמיות בין ה-7 באוקטובר ל-7 בדצמבר 2023, בהשוואה ל-57 תקריות בכל שנת 2022.

על פי נתונים שנאספו על ידי Osservatorio sicurezza Contro gli Atti Discriminatori (מרכז המעקב האיטלקי אחר מקרי אפליה), 406 מקרי אנטישמיות דווחו בין ה-7 באוקטובר 2023 ל-30 ביוני 2024, והמספר אף תפח ל-456 בהמשך לאחר תקריות נוספות.

אלו רק המספרים הרשמיים, אבל אפשר בהחלט להניח שלא כל ההשמצות, היריקות, האיומים והעלבונות מתועדים או מדווחים.

היכן זכותם של תומכי ישראל להפגין?

בשנה האחרונה נוכחנו לראות כיצד אימאמים בכל ברחבי אירופה שיבחו את חמאס והפיצו תעמולה אנטישמית באין מפריע. באופן דומה, גם אזרחים שהשתתפו בהפגנות הניפו דגלים שחורים ודגלי חזבאללה, וקראו להשמדת ישראל. השתיקה הדו-פרצופית של העולם הגיעה, לא אחת, למחוזות האבסורד. כך, למשל, בלונדון נאלצו מפגינים פרו-ישראלים להתגודד באזור מגודר וקטן, בעוד מולם התקיימה בגלוי תהלוכה של אסלאמיסטים, פעילי שמאל קיצוני ושונאי ישראל. מדוע נמנעה רק מתומכי ישראל הזכות להפגין?

באופן דומה, בסמוך להפגנה פרו-פלסטינית, שוטר ממשטרת המטרופולין איים לעצור את גדעון פלטר, אקטיביסט מ"הקמפיין נגד אנטישמיות", רק בשל "מראהו היהודי הגלוי"; פלטר חבש כיפה. בשדה התעופה הית'רו, קציני מכס הטרידו מספר נוסעים שהגיעו מישראל בטיסת אל על.

מצבם של יהודי ספרד החמיר אף הוא. הקהילה היהודית של ספרד הביעה דאגה עמוקה וסטודנטים יהודים פוחדים להגיע לכיתות באוניברסיטאות.

גם באיטליה האנטישמיות קיבלה כמה וכמה ביטויים. אחד המקרים הבולטים הוא של סטודנט איטלקי ממוצא יהודי בשם מיכאל מלניק. מלניק תלה מחלון דירתו במילאנו ב-27 בינואר, יום הזיכרון הבינלאומי לשואה, שלט שבו נכתב "שחררו את עזה מחמאס". ברחוב שמתחת לדירתו התכנסה באותה עת הפגנה פרו-פלסטינית בלתי מאושרת. מלניק, שספג עלבונות ואיומים מצד המפגינים, קיבל מאוחר יותר ביקור הפחדה של שני שוטרים. הם נכנסו לדירתו, זיהו אותו וניסו ללא הצלחה להחרים את השלט שלו. תקרית נוספת נרשמה בפדובה, שם זומנה הסטודנטית הישראלית יסמין קולודרו לתחנת המשטרה, רק משום שהעזה להניף את דגל ישראל בסמוך להפגנה פרו-פלסטינית.

כל הסימנים הללו מדליקים נורות אדומות, בפרט בהתחשב בטענתו של הסנטור מטעם מפלגת Forza Italia, מאוריציו גספארי, ב-1 באוקטובר 2024, כי האנטישמיות פושה הן בתקשורת והן בממסד הביטחוני.

הכתובת האנטישמית הייתה על הקיר

התפשטות האנטישמיות מאז ה-7 באוקטובר 2023 היא רק התפתחות של "זרע רקוב", שהיה קיים מלכתחילה וכבר החל להכות שורשים במערב. הוא רק המתין לסימן כדי לצמוח במלוא כוחו.

ההתקפות נגד מוזיאונים ובתי ספר יהודיים בבלגיה ובצרפת לפני עשור, במהלך מה שאפשר לכנות כ"תקופה הדאעשית", היו סימן ברור לעתיד לבוא. כך הייתה גם הערתו מדושנת-העונג של דוידה פיקארדו, מ"לשכת התיאום של האיגודים האסלאמיים של מילאנו", כאשר בעקבות ההתקפה בשנת 2014 על בית הכנסת בפריז הכריז: "המסיבה נגמרה". פיקארדו המיר את דתו לאסלאם וכיום משמש העורך הראשי של האתר האסלאמי בשפה האיטלקית La Luce News.

יש לציין, כי לאחר שספגו קיתונות של ביקורת על כך שהפיצו שיח אנטישמי רעיל בצרפת, האימאמים מחמד טטיאט, חסן לקיוסן ומחג'וב מחג'ובי גורשו מהמדינה לפני מספר חודשים.

גם באיטליה, האווירה האנטישמית חמורה מאוד. על פי Osservatorio Antisemitismo (המרכז למעקב אחר אנטישמיות), ממשלת מלוני נוקטת גישה הגורסת שיש "לתת להם לשחרר קיטור". גישה זו הובילה להיווצרותן של רשימות שחורות, וכן לקריאות לסימון בתים של יהודים וציונים, לתהלוכות עם שלטים המציגים תמונות של "סוכנים ציוניים", להשחתת בתי ספר יסודיים יהודיים, לדרשות אנטישמיות ופרו-חמאסיות במסגדים, ולפרסום קריקטורות אנטישמיות. אם לא די בכך, המרכז האסלאמי השיעי, "האימאם מהדי" ברומא, הכריז על יום אבל ב-3 באוקטובר בעקבות מותו של חסן נסראללה.

איום האנטישמיות הופך, אם כך, לרציני יותר ויותר, וקיים סיכוי ממשי להסלמה נוספת – אלא אם כן הרשויות יתערבו, גם אם באיחור מה.

סיכום

כל עוד ממשיכה להתקיים הבחנה בין "אנטישמיות" ל"אנטי-ציונות", במקום הכרה בכך שהאחרונה היא רק ביטוי של הראשונה, אי אפשר יהיה לטפל בבהירות אינטלקטואלית מספיקה באנטישמיות שפרקה כל עול בעקבות טבח ה-7 באוקטובר.

חשוב גם לזכור שהמשטר האיראני מדכא ורודף לא רק את עמו, אלא גם את העם הלבנוני באמצעות חזבאללה – ארגון שעד לאחרונה החזיק בצבא חזק יותר מזה של לבנון עצמה. וכיצד מגיבה על כל אלה הקהילה הבינלאומית? היא מגיבה על כך בשתיקה רועמת, אשר מופרת רק כאשר ישראל מעיזה להגן על עצמה. גם את זה אפשר להחשיב כאנטישמיות.

הכתוב הוא על דעת המחבר בלבד ואינו משקף בהכרח את עמדת התנועה

הפוסט השתיקה הרועמת של העולם: האנטישמיות הגואה בעקבות טבח ה-7 באוקטובר הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

בעקבות קריסתה של בריה"מ נותרה ארה"ב כוח הגמוני בלתי מעורער בזירה הבינלאומית. מעמד זה הוליד גם תפיסת עולם שלפיה רבים מבני המערב אינם מסוגלים לדמיין איום משמעותי על דרך חייהם, תרבותם או החופש המערבי שאליו הורגלו. הענק המערבי ברובו רדום אל מול האיומים הקיומיים המתממשים עליו.

גם כאשר מתייחסים מרבית המנהיגים אל האיומים, לא נראה כי ישנה בחינה מפוקחת ומקיפה של הסיכונים. ההסתכלות לרוב היא צרה, בוחנת כל זירה בפני עצמה, אינה מתמודדת ברצינות עם מאמצי חתרנות והיחלשות החברה מבפנים, וּודאי שאינה מוכנה לקבל החלטות מרחיקות לכת אשר בצידן מחירים.

מול התרדמת המערבית, אויביו של המערב פועלים בצורה מתוחכמת על פי תוכנית ארוכת טווח שמטרתה לפגוע בהגמוניה האמריקאית ולבסוף להחליפה, יחד עם התרבות הדמוקרטית־ליברלית שאותה היא מנהיגה. אויבים אלה פועלים ללא הרף בכל רחבי העולם, כולל בשטחי מדינות המערב עצמן, בכדי לגזול מהן נכסים וכוח, להחליש ולערער אותן. גורמים אלה, על אף פערים משמעותיים שעוד נראים לכאורה על פני השטח במאזן הכוחות, מצליחים לערער את בסיס כוחה של ארה"ב לא אחת.

המערב מאבד אחיזה

בבחינת מצב הדברים, סביר כי הפער בין מדינות "ציר הרשע" לבין מדינות המערב אינו גדול כפי שרבים מאיתנו היו מעוניינים לחשוב, והאיום גדול ועוצמתי מאי פעם. למעשה, ישנם תחומים שבהם ההובלה כבר לא בידיים מערביות. למשל, בסוף יולי הגיעו דיווחים על מלחמה אלקטרונית בין סין לארה"ב, שעל פיהם נראה כי ידה של סין הייתה על העליונה.

בשנים האחרונות נראה כי הסדר העולמי המובל על ידי ארה"ב מאותגר לא רק על ידי מדינות אויב, כל אחת בנפרד, אלא שמתגבש ומתחזק גוש אנטי־מערבי הפועל בתיאום ובשיתוף פעולה. הגוש האנטי־מערבי מובל על ידי סין, רוסיה, איראן וצפון קוריאה. בנוסף למדינות אויב אלה, יש לציין גם את תנועת האחים המוסלמים. מעבר למדינות שההנהגה שלהן היא מבית האחים המוסלמים, קרי קטאר וטורקיה, התנועה מהווה איום רחב בהרבה. התנועה פעילה בעשרות מדינות ברחבי העולם, מדינות ערב ומדינות מערביות כאחד, ועובדת בצורה מתודית ושקטה להגדלת כוחה ולהשגת מטרתה – בניית אומת האסלאם והפיכת האסלאם לדת השלטת בעולם. לאחים גם הנהגה עולמית הפועלת להדריך ולתאם את פעילות הסניפים השונים. למעשה, זוהי תנועה גלובלית נרחבת בעלת יכולת תכנון ארוכת שנים, תכלול והוצאה לפועל, אך המערב עוד לא השכיל להתייחס אליה כאל אויב. האידיאולוגיה של האחים המוסלמים, כמו זאת של המהפכה האסלאמית של איראן, אינה מבקשת לחיות בשלום כשווים לצד המערב, אלא להחליפו ולשלוט במקומו.

ראוי לציין כי המדינות והארגונים הללו רחוקים זה מזה מאוד מבחינה אידיאולוגית. לא זו אף זו, יש ביניהם גם תחרות ולפעמים אף עוינות ארוכת שנים. למשל, בין הרוסים לסינים יש בין היתר סכסוכים טריטוריאליים וסכסוכים על משאבים, ובין האסלאם השיעי של המהפכה לזה הסוני של האחים המוסלמים ישנם פערים תיאולוגיים עצומים בראייתם ועוינות קיצונית בת מאות רבות של שנים. עובדות אלה מנחמות מאוד אנליסטים רבים במדינות המערב שמאמינים (או רוצים להאמין) שזה ימנע מהם לשתף פעולה באופן מיטבי ולפגוע פגיעה משמעותית במערב בטווח הארוך. ייתכן. אך כפי שמצאתי את עצמי אומרת הרבה מאוד בשנים האחרונות למנהיגים מערביים – תקווה היא לא מדיניות. מנהיגות אמיתית לא מסתפקת בלקוות לטוב, היא מתכוננת לרע.

שיתופי הפעולה שעוקפים את המערב

המציאות מוכיחה כי על אף הפערים והיריבויות בין מדינות האויב, שיתופי הפעולה מתהדקים בין השחקנים בשנים האחרונות, כולל בתחומים שבהם הם מצליחים יחד לייצר פגיעה אסטרטגית למערב. דוגמה מצוינת היא ההקמה של המערכת הרוסית עוקפת הסוויפט האמריקאי, המערכת להעברת הודעות פיננסיות (SPFS). את המערכת החלו הרוסים לפתח לאחר האיום האמריקאי לנתקם מהסוויפט עוד ב-2014. היום מאות רבות של מוסדות פיננסיים חברים ברשת הזו. זהו אירוע שהיה אמור לטעמי לגרום לרעידת אדמה בארה"ב ובמערב כולו, משום שהוא מחליש את ארה"ב משמעותית בזירה הכלכלית הבינלאומית, לוקח ממנה את המונופול ואיתו נתח לא מבוטל מכוח ההשפעה שלה.

מקרה נוסף שאמור היה לגרום לזעזוע עמוק היה הדרישה הסינית מערב הסעודית לאפשר את קניית האנרגיה ממנה ביואן. דרישה זו הגיעה במרץ 2022, באותה תקופה שבה נותקה רוסיה מהסוויפט. בעבר היה הדולר כמעט מונופול בעסקאות אנרגיה, אך כוחו הולך ונחלש. מובן שככל שנעשות יותר עסקאות במטבעות אחרים, כך משתנה משקלו של הדולר בשוק הבינלאומי ואיתו משקלה של ארה"ב. כוח הקנייה של סין, מייבאת הנפט הגדולה בעולם, עשוי להשפיע משמעותית על המשוואה הזו. נוסף לקניית נפט מערב הסעודית קונה סין כמויות גדולות גם מאיראן, זאת תוך הפרה של הסנקציות האמריקאיות.

לצד שיתופי הפעולה הכלכליים ויצירת המנגנונים לעקיפת התלות בארה"ב ולהחלשתה, ישנם גם שיתופי פעולה צבאיים. אלה גדלו משמעותית בשנים האחרונות מאז הפלישה של רוסיה לאוקראינה. לדוגמה: הרוסים קונים כמויות אדירות של כטב"מים וטילים מהאיראנים, ומנגד האיראנים מבקשים טכנולוגיה של הגנה אווירית מהרוסים. ככל הנראה גם לצפון קוריאה יש תרומה גדולה למאמצים הצבאיים ברוסיה באיראן, בין היתר בתחום הטילים, ובאיראן ייתכן שגם בתחום הנשק הגרעיני.

הגיעה העת לבחור צד

למרות כל האמור, המערב עדיין לא ער לעובדה שמתגבשת מלחמה דו-גושית חדשה, וכך אויביו פועלים בשיתוף פעולה נגדו, תוך שהם מרוויחים מניצול הקשר איתו במקומות שבהם הוא מאפשר זאת. המערב תקוע בשלבים מוקדמים יותר והוא נמנע ברוב המקרים מלהגדיר מיהו אויב וּודאי מנקיטת צעדים נחושים נגדו. למעשה, המערב מתיר למדינות העולם לשחק על שני המגרשים. מדינות יעבדו עם הסוויפט האמריקאי, לדוגמה, אך גם עם המערכת הרוסית, ה-SPSF במקרים הרלוונטיים להם. אין זה מפתיע שהמערב לא דורש ממדינות העולם לבחור צד, כאשר הוא מתנהל כך בעצמו.

ניקח את איראן, לדוגמה. מדינות מערביות, כולל בעלות ברית אסטרטגיות של ארה"ב כמו בריטניה וצרפת, ממשיכות לסחור עם איראן בהיקפים גדולים. ארה"ב נמנעה מלאכוף נגדה את הסנקציות בשנים האחרונות ואף שחררה לה סכומים גדולים. המסחר עם סין ממשיך להיות משמעותי מאוד עבור כל העולם המערבי, כמו גם שיתופי פעולה בתחומים אחרים, המוזר ביניהם אולי הוא החזרה למימון המעבדה בווהאן שממנה ככל הנראה התפרצה מחלת הקורונה. מדינות כמו טורקיה או קטאר אינן נדרשות לשלם מחיר על היותן מונהגות על ידי אידיאולוגיה אסלאמיסטית או על תמיכתן בארגוני טרור.

עצירת מלחמת "חרבות ברזל" – אינטרס צר וקצר טווח

רבות דובר בישראל על כך שהמלחמה שפרצה ב-7 באוקטובר היא מלחמה של איראן ושלוחותיה בישראל ובבעלות בריתה במערב, על אף התעקשותן של כלל מדינות המערב לנסות ולהשאירה במונחים מצומצמים ומקומיים כמלחמה של ישראל בחמאס. זאת, גם כאשר כוחות ונכסים אמריקאיים מותקפים באופן תדיר בסוריה ובעיראק, ומספר גובר של חיילים אמריקאים כבר נפגעו. הסחר הימי, הכלכלה והסדר העולמי שעליו אמונה ארה"ב נפגעו באופן קשה ביותר במתקפות החות'ים.

ובכל זאת, המערב עדיין מסרב לקרוא לילד בשמו. האמריקאים עושים כל שביכולתם למנוע את המשך והתרחבות המלחמה ומוכנים לשלם, ובייחוד שישראל תשלם, כל מחיר. האינטרסים של הממשל האמריקאי הנוכחי בעצירת המלחמה ובהמשך מסגורה הכוזב ברורים, אך שוב נובעים מהסתכלות צרה המביאה בחשבון רק את התועלות בטווח הקצר.

ראייה אסטרטגית של האיום הייתה מובילה את ארה"ב לנקוט פעולות משמעותיות יותר, למען יראו וייראו ברחבי העולם. אויביו של המערב צופים במתרחש ומסיקים ממנו מסקנות חשובות. למשל, בשאלות עד כמה יציבה ארה"ב כבעלת ברית, בייחוד בתמיכתה בישראל, הנחשבת לאחת מבעלות בריתה המשמעותיות ביותר, האם אפשר לפגוע בנכנסים ובחיילים אמריקאים בלי לשלם מחיר כבד, ועד היכן אפשר למתוח את קו הפייסנות. ישנן השלכות נוספות על הסדר העולמי בעקבות המלחמה, למשל סין היא המרוויחה הגדולה מהמשבר שנוצר בים האדום כתוצאה ממתקפות הח'ותים. ארה"ב אומנם הקימה קואליציה על מנת לתקוף את הח'ותים בתימן, אך הפעולות לא הספיקו בכדי לגרום לח'ותים להפסיק את המצור שהם מטילים דה-פקטו באחד המְצרים החשובים בעולם.

השורה התחתונה

לסיכום אציין שלא יהיה נכון לומר שארה"ב לא מתייחסת כלל לאיומים הללו, ושישנה תזוזה מסוימת בכיוון חיובי. כבר מספר שנים ישנו ניסיון לבחון מניעה של מכירת טכנולוגיות דו-שימושיות למדינות שאינן בעלות ברית קרובות של ארה"ב, ויש הבנה עמוקה יותר של היריבות הסינית, כולל בהיבטים של כלכלה וכמובן בהקשר לאיום שהיא מהווה על טייוואן. במישור הרוסי מובן שהייתה התקדמות משמעותית ביותר מאז הפלישה לאוקראינה, אך המערב עדיין חושש לקבל החלטות קשות ולשלם מחירים בטווח הקצר. המנהיגים לא משתפים את הציבור בגודל האיום, בפרט בהיבט של היווצרות גוש אנטי־מערבי, ועל כן הוא לא נמצא בתודעה הציבורית, ועדיין כמעט אין פעולות למניעת חתרנות בתוך מדינות המערב עצמן. המערב בחלקו הגדול עדיין מעדיף פייסנות על עימות ומאמין שיש סיכוי לשלום ולדו-קיום באמצעים אלה. אך ככל שהמערכת המתחרה הזו תצבור יותר כוח, כך יהיה קשה יותר, אם בכלל אפשרי, לעצור אותה.

הכתוב הוא על דעת המחברת בלבד ואינו משקף בהכרח את עמדת התנועה

הפוסט המלחמה הדו-גושית החדשה: המערכה המתעצמת נגד המערב היָשֵׁן הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

"תגיד לי ואשכח, למד אותי ואולי אזכור, ערב אותי ואני אלמד" – כך אמר בנג'מין פרנקלין, מהאבות המייסדים של ארה"ב. אם יש לקח שישראלים למדו במשך 75 שנה, וביתר שאת השנה, הוא שעוצמת החוויה צורבת בבשר החי בכאב רב לאין שיעור מלמידה עליה דרך המסך.

אולם, מעבר לים התמונה שונה: יש לישראל תומכים רבים בעולם יותר ממה שנדמה, אבל ברור שרבים אחרים שכחו את החומר שנלמד ב-7 באוקטובר לפני שנה, ובתוך מספר שבועות, או אף ימים, הניחו בצד את הזעזוע וחזרו לרפלקס של ניגוח ישראל. כעת בבית הלבן, באליזה ובעצרת האו"ם, הסכסוך נצפה רק דרך העדשה של מאמצי ההרגעה, ולא של תנופת הניצחון. לדידם של מנהיגים אלה, ישראל עומדת בדרכם, ולא לצידם.

המערכה הכפולה של ישראל

כפי שישראלים רואים רק את קצה הקרחון של הרעב בתימן או ההימלטות ההמונית מכפרים בניגריה מאימת בוקו חראם, העולם רואה רק מקצת מהחוויה הישראלית, ולא מרגיש אותה. אולם בניגוד לזירות אחרות, ישראל נאלצת להתמודד עם מערכה כפולה: נגד אויביה, אך גם זו מצד ידידיה. היא הקורבן היחיד שנאלץ להסביר את צדקת דרכו.

קצה הקרחון הישראלי נחווה בעולם בעיקר דרך כותרות בתקשורת, סרטונים בטיקטוק והחלטות האו"ם.

ירידה מתחת לפני המים חושפת את עוצמת החוויה הישראלית, שמבהירה באופן הטוב ביותר את הנחישות שלה להילחם: החרדה של הישראלי הממוצע מבדיקת עדכוני החדשות בבוקר, מחשש לראות שוב "הותר לפרסום" עם שם שעלול להיות מוכר; האנחה שנלווית לשאון המסוק שעובר מעל, בידיעה שהוא כנראה נושא פצוע למיון; תושבי הדרום והצפון שמזהים מרחוק את רעם הפיצוץ – האם מדובר ביירוט, ארטילריה או תקיפה של חיל האוויר; ותושבי יישוב ביהודה ושומרון שרוב כיתת הכוננות שלהם גויסה בצו 8, והם נושאים נשק אישי לכל מקום בעוד מחלקת מילואימניקים מאבטחת את השכונה שלהם מפני כפרים פלסטיניים שכנים.

לאלכס לובנוב, שנחטף וגופתו חולצה, נולד בן בעודו בשבי שלעולם לא יכיר אותו. איריס חיים גייסה את כוחות הנפש לחזק את החיילים שבטעות ירו בבנה יותם שנמלט מהשבי. משפחתו של רס"מ רוני שקורי ישבה עליו שבעה לאחר שנפל בפיגוע ירי ליד חברון, 11 חודשים לאחר שהתאבלו על נפילת בתו מור בהשתלטות מחבלי חמאס על תחנת המשטרה בשדרות. בני הזוג שנספו מחובקים כשמחבלי חמאס שרפו אותם בחיים ברכבם. סמ"ר ענר שפירא שהדף שבעה רימונים במיגונית ברעים והגן בחירוף נפש על צעירים אחרים, עד שהרימון השמיני הוביל לנפילתו. עדי ברוך שנהרגה מרסיסי רקטה, ובן זוגה נבו הציע לה נישואים על הקבר, מבלי ששמע תשובה. התמונה הכיתתית של חברי הילדות מתיכון הימלפרב בירושלים, בהם לוחמים שנפלו וחטוף שמוחזק בשבי.

זו עוצמת החוויה הישראלית שקשה לתווך. היא כתבה בדם את הניסיון הלאומי של העם, וחייבה אותו לצאת מאזור הנוחות, להתגייס, ולהיות מעורב. ניסיון זה הוביל לכיתות כוננות ביישובים קהילתיים, לגלאי מתכות בכניסה לקניונים ולגיוס חובה בגיל 18. הוא גם עומד מאחורי ההימנעות של ישראלים מלדבר עברית במטרו בפריז ומלהסתובב עם כיפה באזורים מסוימים בלונדון, לסרוק בערנות את הממתינים לצידם בתחנת האוטובוס ולהידרך מכל שאון של אופנוע, מחשש שמדובר באזעקה. אין עמים בעולם שנאלצים לחיות עם התמודדות כזאת – ואף עם אחר לא מתמודד באצילות ובתיעול חיובי שכזה.

ללא חוויית המלחמה הזאת, העולם לומד על המלחמה דרך המסכים וגלי האודיו. מבלי לנשום את פיח העשן העולה מהבתים בבארי ובניר עוז, מבלי להחזיק את דלת הממ"ד שמונה שעות בעוד מחבלים יורים עליה, מבלי להדליק טלוויזיה בשלוש בבוקר ולגלות שיש עדיין דיווחים מתגלגלים על עליית מניין הנרצחים מ-650 ל-700, ואז ל-1,200 – החוויה נצפית מרחוק ודרך מתווכים בתקשורת וברשתות בפורמט סרט שמדרגים אותו מ-1 עד 5 כוכבים. דרכם, מפתה לחשוב ש-1,600 אבדות בישראל מתגמדות לעומת 40 אלף בעזה, שישראל מרעיבה עזתים בכוונה תחילה ושה-7 באוקטובר הוא המשך טבעי של "חילופי מהלומות" אזוריים שדורשים סוף כל סוף פשרה ישראלית כדי להסתיים.

העולם לא מכיר את הגבורה

באופן דומה, העולם גם לא מספיק מכיר את חוויית הגבורה. קצין מג"ב שהסתער על בית בקיבוץ עם שני כדורים בלבד במחסנית. עוז דוידיאן שחילץ 120 צעירים בטנדר שלו תחת אש ממסיבת הנובה. לוחם אגוז רס"ל יונתן סביצקי הי"ד שחילץ תחת אש עשרות חיילות וחיילים במוצב כיסופים. אחיו של אליקים ליבמן הי"ד שריססו גרפיטי בעזה בכל מקום שהגיעו אליו – והבטיחו לאחיהם שהיה מוגדר חטוף שהם בדרך. סרן איתן אוסטר הי"ד, טרם נפילתו בלבנון, שאימץ את הלחימה כ"זכות היסטורית" ונשבע לא להעביר את האיום לדור של האחיינים שלו. סגן מפקד פלגה ביהל"ם סרן רותם לוי הי"ד שחייל שלו לא הצליח להדליק סטיקלייט בשטח, והוא ענה לו, "תסתכל לאחור. אתה רואה את קיבוץ ניר עוז? זה האור שלנו. בשביל זה אנחנו נלחמים". מפקד הגדוד שהרעים לקול צהלת הלוחמים שתחת פיקודו – "אתם דור של מכבים. היידה לניצחון".

הישראלים חווים את העוצמה הזאת במילואים, בשיחות עם חברים, בארוחות משפחתיות וברשתות החברתיות. צוות מסיירת גבעתי שלקח לטיול בנפאל את חברם הקשר שאיבד את רגלו, סחבו אותו במעלה ההר. נסיעה לילית על ציר 232 מגלה בצידי הכביש מתנדבים שמארגנים על האש לחיילים, והורים שמקפיצים אוכל ובגדים לילדיהם בבסיס. מילואימניק עצמאי שהעסק שלו עמד לפני קריסה, והציבור שמע על כך והסתער עליו בהזמנות. צוות שאיבד את מפקדו ולוקח את הבן היתום שלו לגן ב-1 בספטמבר. בעלת מסעדה דרוזית כשרה בגליל שאירחה בחינם גדוד שלם של חיילים רעבים. לוחם שאיבד את חברו, לא יכל לצאת מהשטח ללוויה, נשך שפתיים, ואז פסק – "נתאבל אחר כך, עכשיו מנצחים". קריאת מגילה בפורים בבית החולים שיפא, והנפת דגל ישראל ברפיח. זו ישראל של 2024, "שנת המלחמה".

הקרב על התודעה

אפשר להבין עוד יותר את המרחק הרגשי של העולם בהתחשב בכך שהישראלי הממוצע קם בבוקר ליום שבמדינות מסוימות היה נחשב להרצה מהירה של 100 שנה ב-24 שעות: ירי בלתי פוסק לצפון, טילים איראניים למרכז, חיסול חסן נסראללה, הסתערות על ח'אן יונס, מבצע בטולכרם, עשרות ניסיונות דריסה, ירי וזריקות אבנים ביו"ש, פיגוע בתל אביב, גינוי מהאו"ם, מריבות בכנסת, אפשרות לעסקת חטופים. זהו צבר אירועים כה אינטנסיבי במציאות מתגלגלת בקצב כה מהיר, שגם לישראלים לעיתים קשה להתרחק לגובה 30 אלף רגל ולהעריך את קנה המידה ההיסטורי שלהם.

הציבור הישראלי צריך לתווך את רכבת ההרים הזאת לעולם, כדי שיאזן את המסקנה האוטומטית שלו בידיעת החוויה בשטח עבורנו בארץ. האימא הישראלית שפונתה עם משפחתה לאכסניית נוער, שבנה נלחם בסיירת גבעתי בעזה, בעלה במילואים, הילדה שלה עברה כבר ארבעה בתי ספר, ומחסירה פעימה עם כל מעבר של רכב ליד החלון או כל דפיקה בדלת, מחשש לבשורה הנוראה מכול. הזוג שמתחתן ומבטיח למוזמנים שיש ממ"ד ליד רחבת הריקודים, והסופ"ש באילת שמתבטל בגלל תקיפות של החות'ים. הלוחם שיצא מעזה ללידת בנו השני ואז חזר מייד להילחם, ונהג המונית הקפיץ אותו מגבול הרצועה לבאר שבע בחינם. הילד שהחביא לאביו את הנעליים כדי שלא יֵצא למילואים, והאב הבין באותו רגע לשם מה הוא נלחם, ופרץ בבכי.

בשנה הזו התחדדה עוד יותר הידיעה שהמערכה הגדולה כוללת לא רק את שדה הקרב, אלא גם את הקרב על התודעה. כפי שנוכחנו לראות בסיור שהעברנו לקבוצת מבקרים מחו"ל באתר של מסיבת נובה ובקיבוץ כפר עזה, העולם לא יבין את עומק הקרחון דרך הסברים מהוקצעים – אלא דרך חוויה. האתגר הגדול ביותר שעמד בפנינו השנה הוא לנסות ולהסתכל על החוויה הפנימית שלנו גם במבט חיצוני, כדי לתווך את עומק הקרחון. הוא מורגש אצל מי שחווה אותו מתחת למים, אך הרבה פחות אצל צופה מרחוק. כפי שישראלים נסעו בכבישים באמצע אוקטובר וראו איך שלטי תעמולה פוליטיים מתחלפים בשלטי כחול-לבן שקטים עם הכיתוב "יחד ננצח", כך העולם צריך לראות את המאמץ ההסברתי הישראלי מתחלף לתמהיל עשיר של ניתוח מקצועי עם חוויה אישית – דרך מפגשים בחו"ל, הזמנות לארץ ותיווך הסיפורים במדיה. אחרת, החריטה בבשר של החברה הישראלית תמשיך להיות עבור רבים בעולם לא יותר משריטה על קרח – או על קצה הקרחון.

הכתוב הוא על דעת המחבר בלבד ואינו משקף בהכרח את עמדת התנועה

הפוסט חוויית המלחמה נחרטה בבשר החברה הישראלית. הגיע הזמן שגם העולם יבין הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

הפעולות הצבאיות של הצבא הישראלי בלבנון הורידו את חזבאללה על הברכיים, והשמידו לא רק את ארסנל הטילים שלו, אלא גם את שרשרת הפיקוד והשליטה, עד כדי כך שרק שני מפקדים, עלי כרכי ואבו עלי רדא, עדיין חיים. נוסף על כך, השימוש בזימוניות-תופת במטרה לפגוע במחבלי חזבאללה, טקטיקה שלא נוסתה אי פעם ואשר תיחקק בספרי ההיסטוריה, עוררה פליאה, אך גם ביקורות קשות.

ישראל מצאה עצמה כרגיל, בפעם המי-יודע-כמה, במרכזן של האשמות מכל הכיוונים, והסיפור תמיד אותו סיפור: ההתקפות של צה"ל אינן כירורגיות וגורמות לקורבנות אזרחיים; הפעולות הישראליות אינן מופנות נגד ארגון טרור, אלא נגד מדינת לבנון; חזבאללה לא היה מסוגל לבצע מתקפה בסגנון ה-7 באוקטובר; ולבסוף, ישראל מפציצה מבני מגורים אזרחיים בלבנון. היות שכך, עלינו להתמודד פעם אחת ולתמיד עם האשמות אלו, שכן הן חד-צדדיות, מוטות, ורחוקות מאוד מהמציאות.

איך אפשר לטעון שהמתקפות הישראליות אינן כירורגיות?

נתחיל עם האופי הכירורגי של המתקפות ומותם של אזרחים. כאשר ב-2 בינואר 2024 חוסל סאלח אל-עארורי בבירת לבנון, הטיל ששיגר צה"ל פגע ברצפת הדירה שבה הסתתר אל-עארורי, והשיג את מטרתו בלי לגרום לקריסת הבניין. ישראל השתמשה באותה טקטיקה גם בעת חיסולו של אבראהים מוחמד קובייסי ברובע הדאחיה הצפוף שבדרום ביירות.

במקרה של אבראהים עקיל, הטיל פגע בקומת המרתף וגרם לקריסה בלתי צפויה של יסודות הבניין הצמוד. בניסיון ההתנקשות בחייו של עלי כרכי הטיל פגע בקומה הלא נכונה, טעות שאפשרה למפקד בכיר זה בחזבאללה לשרוד את המתקפה. האם אפשר להגיד, אם כך, שמתקפות מסוג זה אינן כירורגיות? האם ישנם צבאות אחרים שזכו להצלחה רבה יותר במלחמות אחרות?

לטילים, בין היתר, יש עלות לא זניחה, וגם לאיסוף המידע לאורך שנים רבות יש ערך רב. לכן, ישראל אינה מעוניינת לבזבז אותם.

אשר לאוכלוסייה האזרחית בלבנון: צה"ל שולח מסרים חוזרים ונשנים לאזרחים, תוך שימוש במסרונים, הודעות קוליות ותשדירי רדיו. הוא מזהיר אותם שיתרחקו מכל המבנים האזרחיים שבהם חזבאללה מסתתר ואשר מהם הוא משגר טילים לעבר ישראל. באותה אסטרטגיה, בין היתר, נעשה שימוש גם בעזה.

אשר לפיצוץ הזימוניות שנשאו מחבלי חזבאללה, צריך באמת לטפס על הקירות כדי להגיד שלא מדובר בפעולה כירורגית. ברור שאם מחבלים מתחבאים בקרב אוכלוסייה אזרחית, תמיד קיימת סכנה שאזרח כלשהו ייפגע, אבל האחריות לכך היא של חזבאללה, ודאי לא של ישראל. זאת ועוד – חיסול מחבלים מציל חיים, הן של ישראלים והן של לבנונים.

המלחמה היא מול חזבאללה, לא מול לבנון

ישראל מואשמת בכך שהתקיפה את לבנון, מדינה ריבונית, תוך שהיא מציגה זאת כפעולה נגד טרור. גם זאת הפשטה מוטעית, שעולה ממנה אי-הבנה מוחלטת של המתרחש. חזבאללה הוא ארגון צבאי לכל דבר שהשתלט על לבנון ועוסק בטרור. מדובר בצבא לכל דבר ועניין. הוא חזק מהצבא הלבנוני, מנוהל בידי מפלגה, ומהווה שלוח (פרוקסי) של איראן במאמציה לעורר חוסר יציבות אזורית. בפועל מתנהלת מלחמה של ממש בין הצבא הישראלי לארגון צבאי שכבש את אדמת לבנון במטרה לתקוף את ישראל.

אשר למבני המגורים האזרחיים שנפגעו ע"י צה"ל בדרום לבנון, גם במקרה זה האחריות נופלת על חזבאללה, שכן הארגון משתמש בהם כדי להסתיר טילים ונשק, וכדי להתקיף מתוכם את ישראל. זו טקטיקה מוכרת היטב, שכמוה ראינו גם בעזה מצד חמאס. בכל העולם הופץ צילום של טיל שיוט שהוחבא בבניין מגורים אזרחי כשהוא מוכן לשיגור דרך החלון, ובכך נחשף האופי הטרוריסטי האמיתי של חזבאללה.

כדאי גם לזכור, שבמשך חודשים רבים חזבאללה מפגיז ללא הפסקה יישובים בצפון ישראל. יותר מ-60,000 אזרחים ישראלים עודם מפונים, מחכים לחזור לבתיהם. המצב בלתי נסבל ולישראל הזכות והחובה להבטיח תנאי חיים נורמליים לאזרחיה. פגיעה כזו לא יכולה להישאר ללא מענה חזק נגד האיום, כלומר נגד חזבאללה. יש להוסיף גם, שבעוד ארגונים בינלאומיים רבים הביעו דאגה רבה בשל פגיעה באזרחים לבנוניים, דבר לא נאמר בנוגע לאזרחים ישראליים שנפגעו על ידי חזבאללה.

חזבאללה לא מסוגל לבצע מתקפה? המציאות מוכיחה אחרת

לבסוף, עלתה גם טענה שחזבאללה לא היה מסוגל לבצע התקפה בסגנון ה-7 באוקטובר, וזאת למרות שהוא מחזיק ביכולות צבאיות ומבצעיות חזקות מחמאס. אני מוצא סתירה פנימית בטענה זו, משום שככל שארגון מחזיק ביותר כלים ויכולות, יש לו אפשרות לבחור במגוון רחב יותר של טקטיקות.

נשיא ישראל, יצחק הרצוג, הודיע כי מפקדי חזבאללה (שחוסלו בתקיפה אווירית) התכנסו בביירות על מנת לתכנן מתקפה בסגנון ה-7 באוקטובר בצפון ישראל, בסמוך לגבול עם לבנון. גם אתר האינטרנט האמריקאי "אל-מוניטור" ציטט מקור מקורב לחזבאללה, אשר אמר שפגישה זו אורגנה על מנת לתכנן פלישה בהיקף רחב לגליל.

בין אם ימצא חן הדבר בעינינו ובין אם לאו, זוהי המציאות בשטח. מציאות זו לא תשתנה גם אם תועלינה נגדה תיאוריות, שבמקרה הטוב הינן מוטות ואינן נתמכות בעובדות.

הכתוב הוא על דעת המחבר בלבד ואינו משקף בהכרח את עמדת התנועה

הפוסט הרהורים אודות "הטיפול הכירורגי" הישראלי נגד חזבאללה: ביקורות נטולות יסוד טקטי-אסטרטגי הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

התחושה שליוותה את הימים שלאחר ה-7 באוקטובר 2023 הייתה דכדוך וחוסר ידיעה כיצד בדיוק נצליח לנצח את המערכה. עכשיו, כשחמאס כבר פורק כגוף צבאי וחיזבאללה סופג פגיעות קשות – לא זו בלבד שניצחון ישראל מתחיל להסתמן באופק, אלא שכבר אפשר להתחיל לחלום על השגשוג שיביא איתו היום שאחרי.

למרות האופטימיות המתגבשת, אסור לשכוח שיש לפנינו מערכות חשובות ואיומים מרובים, ושאי אפשר להכריע באופן חד-משמעי לאן מלחמת "חרבות ברזל" עוד צפויה להתפתח.

רוב ההחלטות היו נכונות: המלחמה בהסתכלות לאחור

אסון ה-7 באוקטובר הביא עימו הרבה בלבול וחוסר בהירות, אבל דבר אחד היה ברור כבר למן ההתחלה: המלחמה הזאת הולכת להיות ארוכה. היו לכך שתי סיבות מרכזיות – הראשונה היא שעזה הייתה מלאה במנהרות תת קרקעיות, ופירוק התשתיות ברצועה הצריך טיפול שיטתי ומורכב. הסיבה השנייה קשורה במצב הכוחות והחימוש של צבא היבשה. בעשורים האחרונים נסגרו בצה"ל מספר אוגדות מילואים, והיקף החימוש שעמד לרשות הצבא היה קטן יחסית. לאור מציאות זו, לא הייתה אפשרות להילחם במקביל באופן עצים במספר חזיתות, וישראל נאלצה לקבל החלטה להיות במתקפה בעזה ובמגננה בכל יתר הגזרות. דירוג הלחימה הביא לכך שרק לאחר 11 חודשים, המדינה וצה"ל העבירו את כובד המשקל מהדרום לצפון.

כאשר בוחנים את התנאים שבהם נכנסנו למלחמה, אפשר לומר שהלחימה נוהלה ברובה בצורה מוצלחת, ושמרבית ההחלטות שהתקבלו היו נכונות. עם זאת, יש לפחות שלוש נקודות שבהן היה כדאי לפעול אחרת.

ראשית, מוטב היה לשמר את הלחץ המבצעי שהפעלנו על חמאס בראשית המלחמה. מערכת הביטחון שחררה בשלב מוקדם יחסית היקפים גדולים של כוחות מילואים, וייתכן שאם היא לא הייתה עושה זאת, היינו יכולים ללחוץ על חמאס יותר ולקצר את הלחימה בעזה.

שנית, הכניסה לרפיח ולציר פילדלפי נעשתה בשלב מאוחר מדי. השליטה הממושכת של חמאס בציר הותירה לו צינור חמצן פתוח, ואפשרה לו להמשיך להתעצם דרך סיני. אם היינו קוטעים את הצינור הזה כבר בימים הראשונים למלחמה, כל מהלך הלחימה היה נראה אחרת.

הנקודה השלישית, שעד היום לא מטופלת כנדרש, היא השליטה בציוד ההומניטרי שנכנס לעזה. הציוד, שנועד להגיע לתושבים מגיע בפועל לפעילי חמאס ובכך גם מאפשר לארגון להתחזק וגם משמר את כוחו השלטוני מול האוכלוסייה העזתית.

הלם ומורא: מצב המלחמה כיום

החזית הדרומית

בתחילת המלחמה העריך פיקוד דרום שייקח לו כשנה לפרק את חמאס כגוף צבאי, והיום אנחנו אכן נמצאים במקום שבו חמאס איבד את מרבית יכולותיו הצבאיות, ולראיה – יכולותיו לשגר רקטות לשטח ישראל התמעטו באופן ניכר.

אופי הלחימה בעזה כיום שונה מזה שראינו בתחילת המלחמה. בחודשים הראשונים נדרש צה"ל לפעול בעצימות גבוהה, עם סדר כוחות גדול ומתקפות משולבות. כמו כן, הוא נדרש לפעול באופן שיטתי – כלומר לעבור רחוב-רחוב ושכונה-שכונה במטרה לחסל את המחבלים ולהשמיד את התשתיות. היום, רוב הלחימה בעזה מתבצעת בפשיטות נקודתיות ובהתקפות מדויקות בשילוב כוחות של חיל האוויר. במקביל לכך, אנחנו רואים פעולה שיטתית של חיסול בכירי חמאס. רוב הבכירים בארגון, כולל איסמעיל הנייה ומוחמד דף, כבר חוסלו. חיסול הבכירים מחליש את הארגון לא רק צבאית אלא גם שלטונית, והוא חלק חשוב בסיכול האפשרות שחמאס יתחזק שוב בהמשך.

החזית הצפונית

בחודש האחרון מתרכזת רוב הלחימה בגבול לבנון. אנחנו רואים בצפון שיטת פעולה שמזכירה את הדוקטרינה הצבאית שפותחה בארה"ב בסוף שנות ה-90, אשר נקראת "הלם ומורא". הרעיון שעומד מאחורי הדוקטרינה הוא להפחיד ולהחליש את האויב עד שהוא יאבד רצון להילחם. בהתאם לגישה זו חוסלו כבר בשלב מוקדם של הלחימה כמעט כל הבכירים בארגון, ובראשם חסן נסראללה.

מעבר לכך, צה"ל נוקט סדרת פעולות יוצאות דופן שמערערות את חיזבאללה. בולטות במיוחד הן המתקפות על הביפרים ומכשירי הקשר של פעילי הארגון, אשר מיוחסות לישראל. פעולות אלו פגעו בבת אחת באלפי מחבלים שחלקם הגדול מכוחות רדואן – יחידת העילית של חיזבאללה. מעבר לפגיעה הפיזית במחבלים, הפעולות גם הטילו מורא רב והוכיחו עד כמה הארגון הזה חדיר. במקביל לכל זאת, אנחנו גם רואים מתקפות בלתי פוסקות מצד חיל האוויר הישראלי, אשר פוגעות בתשתיות של חיזבאללה ושוללות מהארגון יכולות משמעותיות.

השאיפה של ישראל היא שרצף הפעולות הללו ידחף את חיזבאללה לסגת באופן מוחלט מדרום לבנון ולהפסיק את הירי על ישראל – שני התנאים הדרושים להחזרת תושבי הצפון לבתיהם. עם זאת, ישראל לוקחת בחשבון שחיזבאללה ימשיך להילחם בכל זאת, ואז לא יהיה מנוס מתמרון קרקעי בדרום לבנון.

תמרון כזה, אם אכן יתרחש, יהיה שונה מהתמרון שראינו בעזה. מצד אחד דרום לבנון הוא אזור משמעותית פחות צפוף מעזה, ורוב התושבים שהתגוררו שם כבר נמלטו מהמקום כך שיהיה פחות חיכוך עם אוכלוסייה אזרחית. עם זאת, הטופוגרפיה של דרום לבנון עשויה להיות מאתגרת יותר, מעצם זה שמדובר בשטח הררי ובו צמחייה סבוכה. חשוב להדגיש כי בדומה לחמאס, גם חיזבאללה שכלל את יכולותיו התת-קרקעיות, ואנחנו יודעים שרבים מנכסיו האסטרטגיים של הארגון – לרבות מפעלי נשק ובסיסים – נמצאים מתחת לאדמה. אם כך, גם בדרום לבנון יש להיערך ללחימה מורכבת, שלפחות בחלקה תתרחש במנהרות.

צונאמי לא עוצרים עם כפית: מסקנות חשובות משנת המלחמה

ב-7 באוקטובר אשתקד חטפנו מכה נוראית, אך המכה הזאת העירה את מדינת ישראל מתרדמת ארוכה והבהירה לה את גודל האיומים שמולם היא ניצבת. עם הזמן, ההבנה הזאת נשחקה בקרב חלק מההנהגה והציבור, והיום אנחנו שומעים קולות שמנסים להחזיר אותנו שוב למדיניות עצימת עיניים.

בשביל להבטיח את ביטחון ישראל לדורות, מדינת ישראל – הן ברמת ההנהגה והן ברמת החברה – מוכרחה לפעול בכמה מישורים:

• שמירה בלתי מתפשרת על ביטחון החוץ: ראשית עלינו להתמודד עם האיומים המיידיים שנשקפים מצד חמאס, חיזבאללה ואיראן, אולם הסיפור לא מסתיים כאן. עלינו לעדכן את תפיסת הביטחון הלאומי המיושנת שלנו, ולהבין ש"התרעה, הרתעה והכרעה" הן לא חזות הכול. תפיסת הביטחון של ישראל מוכרחה להכיל רכיב של אפס סובלנות לקיומם של צבאות טרור על גבולותינו, ולמגר כל כוח טרור שרק מתהווה. לא ייתכן שנקבל מצב שבו 50 אלף מחבלים חמושים נמצאים 100 מטרים מהגדרות שלנו – זה צונאמי, וצונאמי אי אפשר לעצור בכפית וגם לא בכף.
• חיזוק המשילות וביטחון הפנים: לצד האיומים הנשקפים מחוץ, אל לנו לשכוח שהסכסוך הישראלי-ערבי, שמלווה אותנו כבר 100 שנה, עדיין קיים. מדינת ישראל מוכרחה לטפל בנושא המשילות בפנים הארץ, ולהבטיח שכל תושב יהודי בישראל ירגיש בטוח בארצו.
• מאבק בדה-לגיטימציה ואנטישמיות: כבר שנים שאנחנו מתמודדים עם פעולות הסתה שמנסות ליצור דה-לגיטימציה של ישראל ולעורר את האנטישמיות בכל רחבי העולם, ומאז פרוץ המלחמה המגמה הזאת רק הולכת ומחריפה. מדינת ישראל צריכה לטפל בכוחות שמחוללים את הפעילות האנטי-ישראלית באו"ם ובבתי הדין בהאג, ומעודדים הפגנות וגילוי אנטישמיות ברחובות ובאוניברסיטאות – כוחות שבראשם עומדת הרשות הפלסטינית. לצערנו, מדינת ישראל טרם גיבשה אסטרטגיית פעולה קוהרנטית נוכח הבעיה החמורה.
• כינון אתוס לאומי משותף: עלינו לאחד את העם מול הערכים הבסיסיים שעליהם מדינת ישראל מושתתת, ומול האתוס היהודי-ציוני שמתואר באופן נפלא במגילת העצמאות. אחדות השורות היא לא מותרות אלא תנאי הכרחי על מנת להבטיח את ביטחוננו וקיומנו, כי בלי ערכים ובלי אתוס, שום טנק או מטוס לא יוכלו לעזור.
• ביסוס חברה מגויסת: במדינת ישראל אין אפשרות לא לשרת, ולכן עלינו לכונן כאן חברה מגויסת שבה שותפים כל אזרחי המדינה. לצד זאת, חשוב להדגיש שאין זה אומר שעלינו להפוך לספרטה. ישראל היא לא אומה שמקדשת כוח ואלימות, אלא דווקא אומה שמאדירה את התרבות והחדשנות, וזה איזון חשוב שכולנו צריכים לקיים כפרטים וכחברה.

כגודל הניצחון גודל השגשוג: ישראל ביום שאחרי

הניצחון שהתקשינו לראות לפני שנה הולך ומתגבש לנגד עינינו, גם אם הדרך עדיין ארוכה. כיום – לאחר המהלומות הרבות שהנחתנו על חמאס וחיזבאללה – רוב הציבור הישראלי מאמין שיש ביכולתנו להשיג ניצחון בכל החזיתות.

אנחנו בתנועת הביטחוניסטים לא רוצים להסתפק רק בניצחון, אלא שואפים לראות כאן שגשוג וצמיחה. התפיסה שלנו היא שככל שהניצחון שישראל תשיג במלחמה יהיה גדול יותר, כך יהיה גם השגשוג שלה לאחר המלחמה. כשמדינות העולם, ובהן מדינות האויב שלנו, יראו את כוחנו, זה יהווה זרז לחתימה על הסכמי שלום ולביסוס קואליציות חזקות. נוסף על כך, הכלכלה תשתקם ותפרח, תהיה עלייה המונית למדינה, ונראה גם זינוק בשיעור הילודה כפי שלרוב קורה אחרי מלחמות.

בשביל להגיע לתור הזהב המיוחל עלינו לשמור על סבלנות ונחישות, להיות מאוחדים, ולא להוריד את הרגל מהגז עד שאנחנו לא מסיימים לטפל בכל האתגרים שעוד ניצבים לפנינו.

הפוסט הדרך ארוכה אבל המגמה ברורה: מסקנות ותובנות במלאת שנה למלחמה הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

מדוע לא מוטטנו את החמאס לפני טבח ה-7.10? האם נכון היה לאפשר לחיזבאללה להתעצם כמעט ללא הפרעה? במאמר זה נראה כי הטענות שנשמעות לאחרונה, שלפיהן הדרג המדיני היה צריך ויכול לצאת למלחמה יזומה בעזה ולבנון לפני ה-7.10, הן טענות מופרכות. האמת המרה היא פשוטה: בשני העשורים האחרונים לא הייתה לאף ממשלה בישראל לגיטימציה לפתוח במלחמה יזומה בעזה או בלבנון, הן בדעת הקהל העולמית והן בתוך ישראל.

א. לגיטימציה בינלאומית

זה לא סוד כי במדינות רבות בעולם הגישה כלפי ישראל היא ביקורתית מאוד. לצערנו, האמת אינה חשובה כלל עבור אנשים רבים בעולם. מה שמותר לפי הדין הבינלאומי למדינות אחרות, אינו מותר לישראל. ארגוני הטרור מינפו את המצב הזה ושכללו את מלחמת התודעה העולמית כנגד מדינת ישראל לרמה של אומנות. כתוצאה מכך, רבים בעולם משוכנעים כי ישראל היא מדינה תוקפנית, שרוצחת אזרחים ערבים אומללים בעזה או בלבנון ללא כל סיבה.

דוגמה מובהקת לכך הוא אירוע כפר קאנא בדרום לבנון שאירע באפריל 1996. בעקבות ירי מתמשך של חיזבאללה לעבר יישובים בצפון, החליטה ממשלתו של שמעון פרס לצאת למבצע "ענבי זעם". במהלך המבצע, צה"ל השיב בירי של פגז תותח לעבר מקורות ירי בכפר קאנא. הפגז פגע במוצב או"ם, שבו הסתתרו עשרות מתושבי הכפר. חיזבאללה הפיץ תמונות שקריות שטענו כי פגיעת הפגז גרמה למותם של כ-100 אזרחים לבנונים ולפציעתם של עשרות נוספים. תמונות ההרוגים והפצועים שודרו ברחבי העולם וגרמו ללחץ כבד על ישראל, שהביא לסיום המבצע טרם זמנו.

עשור לאחר מכן, ביולי 2006, חיזבאללה חזר על אותו התרגיל – הפעם במהלך מלחמת לבנון השנייה. כמו בעבר, גם בפעם הההיא שודרו לעולם תמונות שקריות של נפגעים אזרחיים רבים בכפר קאנא, שהביאו לזעזוע נרחב בעולם. וגם אז, התמונות השקריות פגעו קשות בעמדתה של ישראל במלחמה. נזכיר רק שגם מלחמת לבנון השנייה פרצה כתגובה לחטיפתם של שני חיילי צה"ל, ולא ביוזמתה המלאה של ישראל.

חמאס השתמש כמובן אף הוא בתרגיל התודעתי הזה במבצעים השונים של צה"ל בעזה מאז ההתנתקות ב-2005. שוב ושוב הופצו בעולם תמונות של נפגעים אזרחיים רבים, בדגש על ילדים.[i] לצערנו, מרבית תושבי העולם לא מתעניינים כלל אם מדובר בתמונות אמיתיות או מבוימות (כפי שהוכח במקרים רבים).[ii][iii] לפיכך, ארגוני הטרור משתמשים כל הזמן ובכוונה במתקנים אזרחיים כגון בתי ספר או בתי חולים, כדי שיוכלו להעליל על ישראל בטבח בכל מספר ימים. כאשר מדובר במדינת ישראל אין לעולם סבלנות לנפגעים אזרחיים, גם כאשר יש הצדקה מלאה לירי של צה"ל לפי כל דיני החוק הבינלאומי.

הלחצים הבינלאומיים בעקבות מבצעי צה"ל

בחינה של המבצעים הקודמים בעזה מראה כי לא משנה מה היה הטריגר לפתיחת המבצע, לחץ בינלאומי על ישראל להפסיק אותו הגיע בתוך ימים ספורים. דוגמה לכך אפשר למצוא במבצע "עופרת יצוקה", שהחל בדצמבר 2008 בעקבות ירי רקטות מתמשך לעבר יישובי הדרום. כבר בימים הראשונים של המבצע, וביתר שאת מאז תחילת המהלך הקרקעי, נערכו הפגנות גדולות בבירות שונות באירופה, והופעל על ישראל לחץ מסיבי להכריז הפסקת אש. במקביל, מועצת הביטחון של האו"ם ניסתה לכפות גם היא את הפסקת הלחימה.[iv][v][vi] לבסוף ישראל "נכנעה" ללחצים, והכריזה על הפסקת אש חד צדדית בתום 22 ימי לחימה.

מבצע "עמוד ענן" שהחל בנובמבר 2012 הוא עוד דוגמה טובה בהקשר זה. המבצע נפתח לאחר הידרדרות מתמשכת במצב הביטחוני בדרום ולא כלל כניסה קרקעית. כמו ב"עופרת יצוקה", ההפגנות בעולם והלחץ להפסקת אש הגיעו מהר מאוד, למרות שכאמור לא הייתה כניסה קרקעית או ניסיון להכריע את החמאס. נוסף על כך, השימוש של ישראל במערכת כיפת ברזל, שהחל רק שנה קודם לכן, רק הגביר את חוסר הלגיטימיות של ישראל בדעת הקהל בעולם. המוטו ששלט היה: "אם יש לכם כיפת ברזל שממזערת את הנזק, מדוע אתם נדרשים להרוג חפים מפשע בעזה?"[vii][viii]

מבצע "צוק איתן" שהחל ביולי 2014 הביא לתגובות דומות. המבצע נפתח בעקבות ירי מרצועת עזה לעבר ישראל, שהיה תגובה לפעולות של ישראל ביו"ש לאחר חטיפת ורציחת שלושת הנערים. כרגיל, מייד לאחר תחילת המבצע הופיעו ההפגנות והלחצים הבינלאומיים, שהתגברו מאוד לקראת הכניסה הקרקעית. התרחיש הזה חזר על עצמו גם במבצע "שומר החומות", זאת למרות שבמבצע לא הייתה כלל כניסה קרקעית לתוך עזה. נזכיר שמבצע זה נפתח במאי 2021, בעקבות ירי של חמאס לעבר ירושלים וערים נוספות בישראל.

אפילו לאחר הטבח הנורא בשבעה באוקטובר, שבו רצח חמאס כ-1,200 אזרחים ישראלים, נשמעים בעולם קולות רבים שיוצאים נגד זכותה הבסיסית של מדינת ישראל להגן על עצמה. קולות אלה נשמעים גם מצד מדינות שתומכות בחמאס וחיזבאללה וגם מצד גורמים אנטישמיים שונים. אל קולות אלה הצטרפה בשנים האחרונות עוד קבוצה אנטי ישראלית גדולה וקולנית. מדובר באנשי שמאל קיצוני המאמינים בפוליטיקת הזהויות של הפרוגרס. מבחינת התומכים בתיאוריות מטורללות אלו, החלש הוא תמיד הצודק. ולפיכך ישראל היא בהכרח מדינה מדכאת ומרושעת. עבור מאמיני הפרוגרס אין שום משמעות לאמת או למוסר הברברי של חמאס. כמעט כל אישה שנאנסת בעולם היא מסכנה – אבל אישה ישראלית שנאנסה על ידי פעיל חמאס, לא. לכן, לא מפתיע שלאו"ם לקח זמן רב מאוד לאמץ דו"ח על אונס נשים ישראליות בטבח ה-7.10,[ix] ושמזכ"ל האו"ם נמנע מלהכליל את חמאס ברשימת האלימות המינית.[x] הדברים הגיעו לאבסורד נוסף בטבח שחיזבאללה ביצע ב-12 ילדים במגרש כדורגל במג'דל שמס. כל בדל של תיאוריה מופרכת, כאילו לא חיזבאללה הוא זה שירה את הרקטה שרצחה את הילדים במגרש הכדורגל, מאומצת מייד על ידי תומכי הפרוגרס בעולם.

דה-לגיטימציה לישראל במסווה של דינים בינלאומיים

מעבר ללחצים הבינלאומיים שהוזכרו לעיל, האו"ם הקים מספר ועדות חקירה שכולן האשימו את ישראל באופן שקרי בביצוע פשעי מלחמה בעזה. הבולטת ביותר היא כמובן ועדת גולדסטון שקמה ב-2009 בעקבות מבצע "עופרת יצוקה", ושחזרה בה מהחלטותיה בתוך שנתיים.[xi] ועדות דומות קמו גם ב-2014 לאחר "צוק איתן"[xii] וב-2021 לאחר מבצע "שומר החומות".[xiii] נזכיר גם שבעשור הראשון של שנות האלפיים הוצאו צווי מעצר בלונדון לשורה של קצינים ופוליטיקאים באשמה של "רצח עם".[xiv][xv]

לצד כל אלו, אפשר לראות גם את תגובתם של שני בתי המשפט הבינלאומיים בהאג למלחמת "חרבות ברזל", למרות הטבח של ה-7.10. בית הדין הבינלאומי לצדק (ICJ) דן בצורה שערורייתית בעתירה נגד ישראל כאילו היא מבצעת "רצח עם" בעזה ואף הורה על סעדים זמניים. התובע הכללי של בית הדין הפלילי הבינלאומי (ICC), הודיע ב-20 במאי 2024 על בקשתו להוציא צווי מעצר בגין פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות נגד ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו ושר הביטחון יואב גלנט. ואם כך נראים הדברים אחרי שחמאס טבחו, ערפו ראשי תינוקות ואנסו נשים, מה לדעתכם היה המצב במקרה של מלחמה יזומה מצד ישראל?

זה המקום לציין כי לפי סעיף 51 למגילת האו"ם יש למדינה זכות להגן על עצמה במקרה של התקפה חמושה עליה. ברם, יש פרשנויות שונות לסעיף זה, בייחוד בנוגע לשאלה אם למדינה מותר לצאת למכה מקדימה או מונעת.[xvi] רבים מאלו שסוברים שמותר, מגבילים את הזכות הזאת ל"חלון זמנים" קצר בסמוך להתקפה קונקרטית (כדוגמת סיכול פעולת הנקם של חיזבאללה על חיסול פואד שוכר) ולא על סמך חשש כללי מכוונות היריב. לאור הפסקה הקודמת, נשאיר לקורא הנבון לנחש איזו פרשנות הייתה מופעלת במקרה של תקיפה יזומה של מדינת ישראל.

נדגיש כי תוצר של אי-לגיטימציה בינלאומית למבצעים של צה"ל אינו מסתכם רק בהפגנות, לחץ בינלאומי ואיומים במעצרים של בכירים. לחץ בינלאומי עלול להוביל להחלטות מחייבות של מועצת הביטחון של האו"ם נגד מדינת ישראל, שלגביהן ארצות הברית נמנעת מלהטיל וטו. תוצר אחר ומשמעותי ללחץ הזה הוא עצירת חימושים לישראל במדינות מערביות שונות, בדיוק כפי שאנחנו חווים כיום, למרות טבח ה-7.10.

ב. לגיטימציה פנימית

נבחן כעת את הלגיטימציה בתוך מדינת ישראל לפעולה צבאית יזומה מול חמאס או חיזבאללה. גישתה של ישראל לעזה ולבנון התמקדה בעשורים האחרונים בעיקר בהכלה. אל מול חמאס הסתפקנו בניסיון להטיל סגר בלתי אפקטיבי בעליל ובמדיניות של סבבים. אל מול חיזבאללה ניהלנו מלחמה בין מלחמות (מב"מ), שהתמקדה בעיקר בפעילות של חיזבאללה בסוריה.
כחלק מקונספציית ההכלה, מדינת ישראל התמכרה לשקט. מדוע להסתכן היום במלחמה ודאית, אם ייתכן שהדברים "יסתדרו" בהמשך הזמן? בוגי יעלון, אבי קונספציית "הטילים יחלידו על הכנים",[xvii] לא סבר שנכון לצאת למלחמה יזומה. בריאיון לעיתון הארץ בספטמבר 2006 אמר בין היתר את הדברים הבאים: "צריך להבין ששימוש בכוח צבאי הוא מוצא אחרון. לא עושים בו שימוש כך סתם. וכדי לעשות שימוש בכוח צבאי יש צורך בהקשר אסטרטגי-לגיטימי. לא היה הקשר כזה מול החיזבאללה".[xviii]

אהוד אולמרט, ראש הממשלה בעת מלחמת לבנון השנייה, הסביר לאחרונה בנאום מדוע לא יצא למלחמה יזומה בעזה בשנת 2008: "כשאתה שולח את החיילים להילחם אתה עושה את זה על בסיס של סולידריות מקסימלית".[xix] לדעתו, זה לא היה קיים בשעתו. זאת, למרות שכל מפלגות הימין שהיו אז באופוזיציה בראשות בנימין נתניהו קראו להשלים את מבצע "עופרת יצוקה" ולהכריע את החמאס.[xx] רק סיעת מרצ, שתמכה במבצע בתחילתו, קראה להפסקת אש ב-30 בדצמבר, שלשה ימים לאחר תחילת המבצע.[xxi]

הפלונטר של מדיניות ההכלה

בכירי מערכת הביטחון הישראלית החלו להתרחק מערך ה"ניצחון" ולדבוק בערכים של "הכלה" והוגעה". שבויים בקונספציה שגויה שאי אפשר לנצח את הטרור, הם הטיפו לכך שאין איום קיומי שנשקף לנו מחמאס או מחיזבאללה. מדובר במטרד ותו לא שאפשר לחיות לצידו.[xxii] הם טענו שתמריצים כלכליים ולחץ דיפלומטי ידחו את העימות הבא, ובכך יאפשרו למדינת ישראל להמשיך לשגשג ולפרוח, גם אם נידרש לסבב של מספר ימי לחימה מעת לעת. להמחשה, להלן מספר ציטוטים מהפרוטוקולים של ישיבות הקבינט בעת מבצע "צוק איתן".[xxiii]

ישיבת קבינט 8 ביולי 2014:
השר יובל שטייניץ: "צריך לכבוש את עזה ולהסיר את כל האיום".
השרה ציפי לבני: "אסור להתרגש מדי".
השר אביגדור ליברמן: "אמ"ן טעה בהערכות שלו עד עכשיו. צריך לכבוש את עזה".
השר יאיר לפיד: "אני מתנגד לכניסה קרקעית".

ישיבת קבינט 10 ביולי 2014 (שבוע לפני כניסה קרקעית):
ראש הממשלה בנימין נתניהו: "צריך להמשיך באש או פעולה קרקעית?"
הרמטכ"ל בני גנץ: "אני מתנגד לפעולה קרקעית. יש הישגים גדולים עד עכשיו, חמאס מוכה, המנהרות הן סיכון סביר".
ראש אמ"ן אביב כוכבי: "יש תנאים ליצור הרתעה".
שר הביטחון בוגי יעלון:"אני מסתכל על איום המנהרות כעל בעיה לא פתורה, שאנחנו לא נפתור אותה גם באירוע הזה".

"אין לנו ילדים למלחמות מיותרות" – גינון יתר על חיילי צה"ל

התחליף לניצחון והכרעה של האויב היה התמגנות, באמצעות גדרות, מכשולים, וכמובן כיפת ברזל. הנחת היסוד הייתה שאמצעי ההגנה שנקים ימזערו את הנזקים הצפויים לנו משני ה"מטרדים" האלו, ולכן אין סיבה להסתכן בפגיעה בחיילי צה"ל. כזכור, בשנים האחרונות חיילי צה"ל הוצגו כ"ילדים מסכנים" שנדרש לשמור עליהם, גם כאשר המשמעות היא רצח של אזרחים. נזכיר שבעבר היה ברור לכל אזרחי ישראל שמטרתו של צה"ל היא להגן על מדינת ישראל, והתחנכנו על האתוס של "מגש הכסף". עם זאת, החל משנות ה-90 של המאה הקודמת המצב התהפך. לפתע הפך עם ישראל להיות רגיש לנפילת חיילים יותר מאשר לרצח של אזרחים. הגורמים למצב הבעייתי הזה הם מספר קמפיינים שהגיעו מן השמאל הישראלי.

הקמפיין שהתחיל את התופעה היה של תנועת "ארבע אימהות" שהוקמה בעקבות אסון המסוקים בדרך ללבנון בשנת 1997. התנועה הזו העבירה מסר של דאגה ל"ילדים הלוחמים". כלומר, לא מדובר בחיילי צה"ל שמוצבים ברצועת הביטחון בדרום לבנון כדי לאפשר לאזרחי הצפון לחיות חיי שגרה, אלא ב"ילדים מסכנים" שנשלחים אל מותם ללא כל סיבה מוצדקת. סלוגן בולט באותה התקופה היה "אין לנו ילדים למלחמות מיותרות". קמפיין נוסף שהגיע בהמשך הדרך היה קמפיין "הילד של כולנו" לטובת שחרור שליט. נזכיר שגלעד שליט היה חייל צה"ל, לוחם שריון שנשבה במהלך קרב עם טרוריסטים של חמאס. שני חיילי צה"ל נהרגו לצידו בהגנה על יישובי עוטף עזה.

מסרבנות לאקטיביזם שיפוטי

כמו כן, על רקע מלחמת לבנון הראשונה הוקמה בשנת 1982 תנועת שמאל קיצונית בשם "יש גבול". מדובר בתנועה שהעלתה על נס את הלגיטימציה לסרבנות פוליטית של חיילי מילואים. חבריה פועלים מאז נגד מלחמות ברירה (לדעתם) וכיבוש.[xxiv] התמה המרכזית לטענתם של מרבית הסרבנים היא שבמלחמה שמתנהלת מול ארגון טרור קשה להבחין בין לוחמים לאזרחים, ולכן קשה לשמור על טוהר הנשק.[xxv] עוד טענה שמועלית היא שאין איום קיומי על ישראל שמצדיק מלחמה מצד ארגוני הטרור. לכן, לפני שיוצאים לקרב עם ארגוני טרור יש למצות חלופות אחרות. שניים ממקרי הסרבנות הבולטים ביותר הם של אל"מ (מיל') אלי גבע ושל תא"ל (מיל') עמרם מצנע. אלי גבע היה מפקד חטיבה 211 בשריון שסירב להשתתף בפעולת הפריצה לביירות מחשש לפגיעה גדולה בכוחותינו ובאזרחים בלתי מעורבים. עמרם מצנע פרש בספטמבר 1982 מתפקידו כמפקד המכללה הבין-זרועית לפיקוד ולמטה והצהיר שזהו מעשה מחאה פוליטי. מאז הוקמו בשמאל הקיצוני עוד מספר ארגונים שקוראים לסרבנות ומעודדים אותה.

מעבר לדעת הקהל, האקטיביזם השיפוטי, מגובה בפרשנות מרחיבה למדי של הדין הבינלאומי, הטיל לאורך השנים שורה של מגבלות על צה"ל. ארגוני שמאל קיצוני, חלקם הגדול פועלים באמצעות מימון זר, הציפו את בג"ץ בשלל עתירות שהצרו עוד ועוד את יכולתו של צה"ל להילחם בטרור. לדוגמה, בשנת 2002 הוגש בג"ץ לבחינת חוקיות המצור על כנסיית המולד במהלך מבצע "חומת מגן". תוך כדי המצור, בשעה שחילופי אש מתנהלים בין כוחות צה”ל למתבצרים, זימן בג"ץ את מפקדי צה"ל לצורך בירור בפרטי פרטים של התנהלות הצבא בשטח. לביקורת שיפוטית על קציני צה"ל תוך כדי לחימה יש אפקט מרתיע שעלול לפגום ביכולת לנצח את האויב.

אפשר לציין התערבויות שיפוטיות נוספות בפעילות מבצעית של צה"ל, שאין להן אח ורע בעולם. התערבויות אלו הובילו לביטול "נוהל שכן", למניעת הרס בתי מחבלים[xxvi] ולהטלת מגבלות חמורות על פתיחה בירי על מחבלים בקו הגבול של עזה. כל אלו סימנו למפקדי צה"ל כי אין להם לגיטימציה לפגוע בבלתי-מעורבים בעזה ובלבנון, בניגוד מוחלט למקרים שבהם החוק הבינלאומי מתיר זאת.

ג. סיכום

לאור כל האמור לעיל, אפשר לקבוע כי פתיחה במלחמה יזומה מצד ישראל אינה אפשרית. נזכיר שגם ביום פתיחת מלחמת יום הכיפורים (אוקטובר 1973) שקלה ממשלת גולדה מאיר את האפשרות של מכה מקדימה על צבאות מצרים וסוריה. אפשרות זו נפסלה לאור דרישה מפורשת של שר החוץ האמריקאי קיסינג'ר מישראל שלא להנחית מכה מקדימה.[xxvii] הממשלה הסכימה ונמנעה ממכת מנע בשל הרצון שלא להיתפס בעולם כצד התוקפני. כלומר, גם כאשר היה כבר ברור שמדינת ישראל תותקף באותו היום, הממשלה לא יזמה מהלך התקפי. לפי זיכרונותיה של גולדה, זאת מחשש שארה"ב תמנע מישראל אפשרויות חימוש.

ראינו שגם ממשלות שמאל-מרכז, כדוגמת ממשלתו של אהוד אולמרט, נמנעו מלצאת למלחמה יזומה. יתרה מזאת, כל ממשלות ישראל בעשורים האחרונים, מימין ומשמאל, אפילו לא קיימו דיון על האפשרות של פעולה יזומה בעזה.[xxviii] האם מישהו מאמין ברצינות שלאור הקיטוב בחברה הישראלית ממשלה בראשת בנימין נתניהו הייתה מסוגלת לעשות זאת? האם אפשר לטעון ברצינות שלישראל הייתה יכולת לצאת למבצע צבאי מתמשך למיטוט החמאס מיוזמתה לפני טבח ה-7.10? התשובה היא לא, באלף רבתי.

הכתוב הוא על דעת המחבר בלבד ואינו משקף בהכרח את עמדת התנועה

[i] תינוק וילד נהרגו בעזה. "להכות בתל-אביב הלילה". https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4305591,00.html
[ii] Another Photo of Syrian Massacre Falsely Recycled as Gaza Tragedy http://www.algemeiner.com/2012/11/18/another-photo-of-syrian-massacre-falsely-recycled-as-gaza-tragedy/
[iii] דו"ח של האו"ם: בנו של כתב זר נהרג מאש פלסטינית. https://www.haaretz.co.il/news/politics/2013-03-11/ty-article/0000017f-e3b2-d568-ad7f-f3fbc5e40000
[iv] מבצע "עופרת יצוקה": צרפת יוזמת הפסקת אש הומניטרית בעזה. https://www.haaretz.co.il/news/politics/2008-12-30/ty-article/0000017f-db19-df0f-a17f-df5b8ef50000
[v] מלחמת עזה: ארה"ב סיכלה הפסקת-אש לובית. https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3649899,00.html
[vi] מועצת הביטחון קבעה: הפסקת אש מיידית בעזה. https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3653237,00.html
[vii] Taking Just War Seriously in Gaza https://www.bostonreview.net/articles/fm-kamm-taking-just-war-seriously-gaza/
[viii] Israeli Targeting Procedures and the Concept of Proportionality https://www.lawfaremedia.org/article/israeli-targeting-procedures-and-concept-proportionality
[ix] דוח רשמי של האו"ם מאשר: "מעשי אונס קשים בזמן הטבח". https://www.israelhayom.co.il/news/geopolitics/article/15365603
[x] מזכ"ל האו"ם החליט שלא להכליל את חמאס ברשימת האלימות המינית. https://www.mako.co.il/news-world/2024_q2/Article-d0a72af8efb0f81026.htm
[xi] דו"ח גולדסטון – הביטחוניסטים (idsf.org.il)
[xii] דו"ח האו"ם על צוק איתן: ראיות לכך שישראל וחמאס ביצעו פשעי מלחמה. https://www.haaretz.co.il/news/politics/2015-06-22/ty-article/.premium/0000017f-f648-ddde-abff-fe6dba580000
[xiii] דוח האו"ם: "הכיבוש הישראלי לא חוקי, עשוי להיחשב פשע מלחמה". ארה"ב: "היחס לישראל לא הוגן". https://www.ynet.co.il/news/article/byh1kjyej
[xiv] דיווח: צו מעצר נגד ציפי לבני בלונדון https://www.calcalist.co.il/local/articles/0,7340,L-3372468,00.html
[xv] מפקד אוגדת עזה לא ייצא לבריטניה מחשש שייעצר. https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3221327,00.html
[xvi] מצפון תיפתח הרעה? אתגרים בדיני השימוש בכוח של המשפט הבינלאומי. לירון א' ליבמן, המכון הישראלי לדמוקרטיה.
https://www.idi.org.il/media/20953/%D7%9E%D7%A6%D7%A4%D7%95%D7%9F-%D7%AA%D7%99%D7%A4%D7%AA%D7%97-%D7%94%D7%A8%D7%A2%D7%94-%D7%90%D7%AA%D7%92%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%91%D7%93%D7%99%D7%A0%D7%99-%D7%94%D7%A9%D7%99%D7%9E%D7%95%D7%A9-%D7%91%D7%9B%D7%95%D7%97-%D7%A9%D7%9C-%D7%94%D7%9E%D7%A9%D7%A4%D7%98-%D7%94%D7%91%D7%99%D7%A0%D7%9C%D7%90%D7%95%D7%9E%D7%99-%D7%9E%D7%97%D7%A7%D7%A8-%D7%9E%D7%93%D7%99%D7%A0%D7%99%D7%95%D7%AA-184.pdf
[xvii] הפטפטת של בוגי. https://www.israelhayom.co.il/opinion/643421
[xviii] בוגי יעלון בראיון מספטמבר 2006 https://www.haaretz.co.il/misc/2006-09-14/ty-article/0000017f-f443-d044-adff-f7fb2d360000
[xix] אולמרט מאשים את אהוד ברק בהתחזקות חמאס: "חשב שיש סיכוי להסכם". https://www.maariv.co.il/news/politics/Article-1123507
[xx] מפלגות הימין נגד הפסקת האש: הטילים יגיעו לתל אביב ולדימונה. https://web.archive.org/web/20160303223114/http://news.nana10.co.il/Article/?ArticleID=610288
[xxi] מרצ: הפסקת אש מיד, הימין: לא לאבד תנופה. https://news.walla.co.il/item/1407966
[xxii] צבא ההכלה של יעלון. https://mida.org.il/2014/10/02/%D7%A6%D7%91%D7%90-%D7%94%D7%94%D7%9B%D7%9C%D7%94-%D7%A9%D7%9C-%D7%99%D7%A2%D7%9C%D7%95%D7%9F/
[xxiii] "המטרה-להכיל": נחשפו תמלילי הקבינט מ'צוק איתן'. https://www.srugim.co.il/179235-%D7%94%D7%9E%D7%98%D7%A8%D7%94-%D7%9C%D7%94%D7%9B%D7%99%D7%9C-%D7%A0%D7%97%D7%A9%D7%A4%D7%95-%D7%AA%D7%9E%D7%9C%D7%99%D7%9C%D7%99-%D7%94%D7%A7%D7%91%D7%99%D7%A0%D7%98-%D7%9E%D7%A6%D7%95%D7%A7
[xxiv] היסטוריה : פעילות "יש גבול" לאורך השנים. https://www.yesh-gvul.org.il/newpage6
[xxv] איך השמאל הפך סרבנות פוליטית לכלי מקובל בארגז המחאה שלו? קטע חשוב על רקע התקופה. https://sellameir.com/blogs/news/no?srsltid=AfmBOooUJQikL8vC54FeEqdME4y9UjdytXnt9ZL1YuGar6-TmGkIkfH6
[xxvi] בג"ץ: צו ביניים נגד הריסת בתים ברפיח (2004). https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-2916931,00.html
[xxvii] https://nsarchive2.gwu.edu/NSAEBB/NSAEBB98/octwar-10.pdf
[xxviii] נייר מדיניות "פירוז עזה" מאת תת אלוף (מיל') יוסי קופרווסר.
https://www.israelvictory.org/articles-hebrew/pyrvz-zh-tt-lvp-bmylvym-yvsy-qvprvvsr

הפוסט האם הייתה לגיטימציה לפירוק חמאס וחיזבאללה עוד לפני המלחמה? הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

קרוב לשנה לאחר מתקפת הטרור הכי גדולה שידעה ישראל, כשהתמיכה הבין-לאומית כבר מתחילה להתפוגג אל מול דיס-אינפורמציה ולחץ של השמאל הקיצוני, נערך כנס ראשון מסוגו בישראל: שגרירים, נספחים צבאיים ודיפלומטים מ-20 מדינות בכל רחבי העולם המערבי הגיעו למרכז מורשת בגין בירושלים כדי לדון בהשפעות השבעה באוקטובר על הקהילה הבין-לאומית.

כך התקבצו בחדר אחד עיתונאים, פוליטיקאים, יועצים וחוקרים מישראל, הונגריה, ארה"ב, בלגיה צ'כיה ואוסטרליה, לכנס "אפקט אוקטובר" שיזמה מחלקת המחקר בתנועת הביטחוניסטים יחד עם מכון הדנובה ההונגרי למחקר ושיתוף פעולה בין מדינות אירופה. הכנס עסק בשלושה נושאים מרכזיים: הלוחמה בחמאס ובחיזבאללה, חזית ההסברה, וציר רוסיה-סין-איראן והמלחמה הגלובלית.

48 שעות: זה הזמן שלקח לתקשורת האירופית עד שתקפה את ישראל לאחר ה-7 באוקטובר

כולנו מכירים את האמירה של אריק שרון על בימת הכנסת: "מי בעד חיסול הטרור? שירים את ידו". בזמנו, היא נראתה כפופוליסטית, שכן לכאורה כולם בעד חיסול הטרור, לא? אבל מסתבר שהיום זה כבר לא מובן מאליו, לפחות לא בזירה הבין-לאומית.

הכנס נפתח בדברי ברכה של ג'ון אוסליבן, נשיא מכון הדנובה, שהזכיר את תמיכתו הבלתי מתפשרת בישראל. אך ככל שהכנס התקדם גילינו עד כמה התמיכה הזו נדירה באירופה, שמקבלת את הטרור הפלסטיני כלגיטימי.

בפאנל על עליית האנטישמיות במערב העידה פלר חסן נחום, יועצת תקשורת ישראלית-בריטית שהקדישה את זמנה בחודשים האחרונים להסברה במדינות מערב אירופה, כי חלק מכלי התקשורת שעבדה איתם התחילו לתקוף את ישראל 48 שעות בלבד אחרי המתקפה.

את הפאנל הנחתה ג'יימי גלר מארגון "אש התורה" העולמי. לצד חסן נחום השתתפו בו מיכאל פרייליך, חבר בית הנבחרים בבלגיה בחמש השנים האחרונות, לָאסלוֹ וֵספרימי, היסטוריון ועורך העיתון ההונגרי "קוֹרבינָאק", וג'ף בלאבון, יועץ בכיר לענייני חוץ במרכז האמריקאי לחוק וצדק (ACLJ).

גם פרייליך העיד על עליית האנטישמיות בארצו: "תמיד הייתה אנטישמיות באירופה, אבל כבר כמה עשרות שנים שהאנטישמים הרגישו צורך להסתיר את עצמם. כיום האנטישמים לא מתביישים להגיד את דבריהם המזעזעים בקול רם ובשם מלא". הביקורת על ישראל, הוא מספר, מתורגמת היום באירופה למתקפות על קהילות יהודיות מקומיות באופן שלא משאיר מקום לספק כי מדובר באנטישמיות ולא בביקורת עניינית.

המלחמה על הנרטיב

מול המצב הקשה של האנטישמיות במערב אירופה, כפי שהציגו אותו חבר בית הנבחרים פרייליך וחסן נחום, מתברר כי לא כל מדינות אירופה מתבלבלות אל מול הטרור. כך, למשל, המצב בהונגריה שונה לחלוטין. וֵספרימי העיד כי ממשלת הונגריה אסרה על קיומן של הפגנות תמיכה בטרור הפלסטיני, ומשקיעה רבות בהגנה על הקהילות היהודיות ועל התרבות היהודית המקומית.

כדי לשנות את המצב ולהשיג בחזרה את התמיכה המערבית על ישראל לשנות את הנרטיב, הסביר ג'ף בלאבון בהמשך הפאנל. לטענתו, כפי שרבים מאיתנו כבר התרגלו להבין, הבעיה מתחילה באוסלו, אז נכנעה ישראל להאשמות הפלסטיניות וקיבלה על עצמה את האשמה לסכסוך. לדבריו, עלינו לזכור את זכותנו על הארץ הזו, ולהזכיר אותה לאחרים.

היום שאחרי ברצועת עזה

אחרי הפאנל, פתח תא"ל במיל' יוסי קופרווסר, לשעבר ראש חטיבת המחקר באמ"ן, את החלק השני של הכנס, שעסק במלחמה מול חמאס, חיזבאללה והשלוחות של איראן. את הקונספציה הגדיר קופרווסר כ"בחירה בעיוורון", ותיאר איך גם היום אנחנו חוזרים אליה: "אנחנו יודעים מהו האיום, אנחנו רואים אותו מתקרב, אבל אנחנו מעדיפים לא לעשות שום דבר, בניסיון להאמין שזה לא יקרה. אנחנו לא מבינים את הנרטיב של אויבינו, מה מניע אותם ולאיזו רמה של ברבריות הם יכולים להגיע". לקראת סוף דבריו, פנה לנציגים האירופאים בקריאה נרגשת: "לִמדו מהטעויות שלנו".

ואכן, נראה היה שבדיוק בשביל ללמוד מאיתנו התמלא החדר בקהל. בפאנל השני, שאותו הנחה קופרווסר, השתתפו אלוף במיל' גרשון הכהן, עו"ד יפעה סגל מהפורום המשפטי הבינלאומי נגד הטרור, האנטישמיות והדה-לגיטימציה של העם היהודי, וסגן אלוף במיל' שרית זהבי, מייסדת ונשיאת מרכז עלמא. הפאנל עסק בלחימה בעזה ובגבול לבנון, ובלקחים שאפשר ללמוד ממנה.

"לִמדו מהטעויות שלנו" – מסקנות מהמלחמה

ראשית ניתח גרשון הכהן את מלחמות ישראל לאורך הדורות, וטען כי תפיסת הביטחון של ישראל כבר לא מתאימה לשינויים שעבר האויב. "דוקטרינת הביטחון של ישראל מורכבת משלושה עקרונות: התרעה מודיעינית, מלחמה קצרה וניצחון מוחלט שיוצר הרתעה. אבל האויב הבין שאלה העקרונות המובילים אותנו, ופיתח אסטרטגיה שהופכת אותם לבלתי אפשריים", הוא הסביר. "הם מצליחים לשמור על חשאיות ושמים לנו מלכודות. נוסף על כך, האידיאולוגיה האסלאמית ואמצעי הלחימה שמאפשרים ללוחמים שלהם לצאת מהבית בבוקר ולחזור הביתה בערב, כי הם נלחמים בשכונות של עצמם, מאריכים את המלחמה. כך, אנחנו הראשונים לבקש הפסקת אש, ומאבדים את ההרתעה".

לאחר מכן הציגה עו"ד יפעה סגל את תוכנית הביטחוניסטים ליום שאחרי המלחמה ברצועת עזה, שאותה כתבה יחד עם תא"ל במיל' יוסי קופרווסר, סא"ל במיל' מוריס הירש, ואור יששכר ממחלקת המחקר של הביטחוניסטים. סגל הציגה בקצרה ארבע מסקנות מרכזיות: על ישראל לשמור על שליטה ביטחונית מלאה בעזה, להתערב בתוכניות הלימוד ולמנוע הסתה, ליצור ולנהל קשרים עם משטרים מקומיים ולא עם משטר אחד מרוכז, ולייצר מנגנונים שייתנו את כספי הסיוע הבין-לאומיים לשיקום ולהימנעות ממסרים אלימים.

את הפאנל סגרה שרית זהבי, ממכון המחקר עלמא, שהציגה את המצב ההולך ומחמיר בצפון. לטענתה, למרות שישראל תוקפת בלבנון ואף גורמת לחיזבאללה אבדות משמעותיות, המצב לא משתפר בשל היעדר אסטרטגיה ברורה של ישראל. כמו כן הציגה זהבי סרטונים מהמצב הקשה בצפון, ובהם ילדים נמלטים מאוטובוס הסעה לממ"דים, אשר הותירו רושם רב על הדיפלומטים האירופאים.

לאחר הפאנל עלו לברך סא"ל במיל' ירון בוסקילה, מנכ"ל תנועת הביטחוניסטים, ותא"ל במיל' אמיר אביבי, יו"ר התנועה: "בשבעה באוקטובר קרה דבר דרמטי", אמר אביבי. "זה לא היה רק אחד הימים הכי קשים בהיסטוריה של העם היהודי, זו הייתה גם קריאת השכמה. התעוררנו ונזכרנו באתגרים שלנו, ובצורך להתמודד איתם". לסיום בחר אביבי במסר אופטימי: "אנחנו בביטחוניסטים מדברים עם בכירים בצבא בכל היחידות, ואני אומר מתוך ידיעה: אנחנו יכולים להגיע לניצחון מוחלט בכל החזיתות, וככל שהניצחון יהיה מוחץ יותר, כך מדינת ישראל תהיה משגשגת יותר אחריו".

המלחמה הקרה: 2020

החלק השלישי של הכנס הוקדש למלחמה הגלובלית בין המערב לציר המתגבש בין רוסיה, איראן וסין.

את החלק הזה של הכנס פתחו רה"מ אוסטרליה לשעבר, טוני אבוט, יאנוש לאסטופקה, ראש מחלקת המזרח התיכון וצפון אפריקה במשרד החוץ ההונגרי ותומאש זדצ'ובסקי, נציג צ'כיה בפרלמנט האירופי, שהציגו תמיכה בלתי מתפשרת בישראל במטרות המלחמה. "אנחנו חייבים למנוע מתקפות כמו זו של השבעה באוקטובר במקומות אחרים בעולם. בשביל זה צריך להילחם בטרור, ולאפשר לישראל להילחם בטרור", אמר לאסטופקה, וזדצ'ובסקי הוסיף בהבטחה מרגשת: "כל עוד אני בפרלמנט האירופי, לישראל יש שם חבר. הדלת שלי תמיד פתוחה בשביל הביטחוניסטים, ויחד איתכם נמשיך להיאבק נגד הטרור ולמען ישראל".

לאחר הנאומים התכנס הפאנל האחרון לאותו ערב, בהנחיית כריסטוף ורס ממכון הדנובה. הפאנל עסק ביחסים בין רוסיה, איראן וסין, ולא פחות מכך – באוזלת היד האמריקאית. בפאנל השתתפו אור יששכר, ראש מחלקת המחקר בתנועת הביטחוניסטים, מוניקה פאלוטאי מהמכון לחופש דת שבוושינגטון הבירה, והמומחה הישראלי-הונגרי למדיניות ביטחון רוברט קסטל.

הכול תלוי בבית הלבן

"מה שאנחנו חווים בישראל כיום זו חזית אחת מתוך מלחמה רחבה יותר – המלחמה הקרה החדשה. חזיתות נוספות מתקיימות באוקראינה ובטייוואן", טען אור יששכר. "הבעיה היא שהמערב מנסה להימנע ממלחמה, ובכך נותן לציר רוסיה-איראן-סין הזדמנות להתחזק". גם פאלוטאי הסכימה: "הציר הזה נוצר רק בשל החולשה של ארה"ב. כל עוד היא רק מגיבה, ולא יוזמת, הוא רק ילך ויתחזק".

בסיום הכנס, לאחר אמירת התודות, התפזר הקהל עם חומר רב למחשבה. "התרגשנו לראות אורחים מ-20 מדינות מתקבצים יחד בירושלים כדי לתמוך בישראל וללמוד מהניסיון הרב של תנועת הביטחוניסטים" אמר אור יששכר, שהיה ממארגני הכנס. "המלחמה של ישראל בחמאס אינה מקרה בודד, ועלינו לשפר את הקשרים עם הגורמים בעולם שיודעים זאת. אנחנו לא לבד".

לתוכנית הכנס המלאה

הפוסט "אפקט אוקטובר": חלקה של ישראל במערכה הבין-לאומית הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

בעוד המלחמה בעזה אינה שוככת, רעיון הפירוז עולה שוב על לכותרות בוויכוח על האופן שבו יש לסיים את הלחימה. אולם, נראה כי תומכי הרעיון לא מודעים לחלוטין לעבודה שעזה כבר אמורה להיות מפורזת על פי התנאים של הסכמי אוסלו שנחתמו ב־1993 וב‏‏־1995.

הכישלון של פירוז עזה

הכישלון המדהים של פירוז עזה בתור אמצעי להשגת השלום הופך את בחינתו המדוקדקת של המושג – הבסיס התיאורטי שלו, אפשרות היישום המעשית שלו, ניתוח ניסיון העבר שלו והערכת סיכויי ההצלחה העתידיים – להולם את הזמן והמקום. יש לציין ולהזהיר מראש, מאמר זה אינו מתיימר להציג ניתוח ממצה של כל הדוגמאות לפירוז ברחבי העולם (כמו איי שלמה וקוסטה ריקה) או להיות מחקר מקיף של תולדות רעיון הפירוז מאז השימוש הראשון במושג (יש הטוענים מהסכם פריז של 1856). במקום זאת, המאמר יהיה מוגבל למקרים שבהם הסכמי הפירוז עשויים להיות בעלי רלוונטיות מדינית עבור ישראל, מה שמשאיר דוגמאות כגון הפירוז של יפן או של חצי האי הקוריאני מחוץ לתחום הדיון כאן.

ואכן, למדיניות הרלוונטית של פירוז ביחס לסכסוך במזרח התיכון בכלל, ולסכסוך הישראלי־פלסטיני בפרט, יש דרישות ומאפיינים ייחודיים משלה. לפיכך, מסקנות שתקפות במקרים רבים אחרים עשויות להתגלות כקשות להעתקה וליישום במקרה הזה. אכן, כפי שמודגש נכון במאמר במגזין Foreign Policy:

"אף אחת מן המדינות והטריטוריות המתקיימות ללא כוחות צבאיים אינה משתווה לנסיבות הייחודיות הקשות שאיתן מתמודדים הישראלים והפלסטינים, ואף מקרה לא מציע מודל שאפשר לאמץ בקלות כדי לפתור את אחד הסכסוכים הקשים ביותר לפתרון באחד האזורים המתוחים ביותר בעולם".

ציווי הריבונות

לפי מאגר אוקספורד לחוק הציבורי הבין־לאומי:

"המושג פירוז (demilitarization) פירושו צמצום או אף ביטול מוחלט של חימוש […] ושל נוכחות צבאית באזור גיאוגרפי מסוים. במונחים מעשיים הוא מתייחס לתהליך של פירוק מנשק, מתחמושת, ופירוקם של כוחות מזוינים כדי למנוע אפשרות של שימוש צבאי בהם. דה־מיליטריזציה [בשונה ממושג הפירוז בעברית] פירושה גם תהליך של ירידה מתמשכת בהשפעת הצבא במדינה ובחברה נתונה".

לצורך הניתוח הזה נבחין בין "פירוז" (demilitarization), הסדר שנכפה מבחוץ (ר' למטה), לבין צמצום מרצון של כוחות הצבא במדינה הנדונה (demobilization). בתור שכזה עומד רעיון הפירוז בסתירה לתפיסה המארגנת הכוללת של המערכת הבין־לאומית – תפיסה שלפיה מדינות לאום ריבוניות קיימות במערכת אנרכית שאין בה סדר היררכי מוכר. זהו אפוא תהליך שמנוגד לטבע הקיומי של האורגניזם הפוליטי הריבוני. ואכן, אפשר לומר שהוא מנוגד לחלוטין ל"דנ"א הראשוני" של מדינת הלאום.

לפיכך, אין זה מפתיע שהנוף הפוליטי זרוע בשרידיהם השרופים של הסכמי פירוז שנכשלו – לרוב כאלה שהובילו לתוצאות הרות אסון. בניתוח "האתגרים המיוחדים" שמציב הפירוז הזהיר פרופ' דיוויד בדרמן המנוח שמאמצים כאלה מועדים לעיתים קרובות לכישלון. הוא הרחיב וכתב:

"[…] הסיבה העיקרית לכישלון הפירוז היא חולשת המנגנונים המוסדיים לעידוד ולפיקוח על מילוי דרישות [ההסכמים], וכמו גם לענישה על הפרות".

חשוב לציין כי במידה רבה אפשר לזהות את אותם חוליים באירועים שהובילו ל־7 באוקטובר.

פירוז: הפרתו של ציווי הריבונות?

"ריבונות", במהותה, היא הסמכות העליונה בגבולותיה של טריטוריה מוגדרת. ככזאת, היא אינה מכירה בלגיטימיות של שום מקור סמכות אחר שנמצא מעליה בטריטוריה הזאת. לפיכך, כל הסדר פירוז מבטל למעשה את זכותה של המדינה המפורזת להחליט באילו כלי נשק היא יכולה להשתמש, בכמה מהם היא תחזיק ואיפה היא יכולה לפרוס אותם. לכן, פירוז, מעצם טבעו, מביא להפרה – או לפחות להגבלה – של זכויותיה הריבוניות של המדינה המפורזת. ברור כי יש רק שתי דרכים לשמר הסדר כזה: באמצעות כפייתו על המדינה המפורזת בידי כוח חיצוני חזק יותר (כמו מדינה זרה או קואליציה של מדינות), או על ידי הסכמה מרצון של המדינה המפורזת להימנע – או להגביל את עצמה – מפריסת כוחות צבאיים בתוכה או בחלק ממנה.

בהתאם לכך, הפירוז, כמציאות יציבה, יכול לשרור רק כל עוד הצד המפורז ממשיך להסכים לכך. שכן, אם הסכם כזה יבוטל, זה יוביל להתנערות מההגבלות שהיו מוסכמות בעבר ולהתחמשות מחודשת, או להטלתן מחדש בכוח הזרוע על ידי גורמים חיצוניים. ההיסטוריה של מאה השנים האחרונות כוללת כמה הסכמי פירוז גדולים, ומעטים מהם נוטעים אמון רב ברעיון הפירוז כתרופה יעילה לסכסוך. אפשר לטעון שהדוגמה המשמעותית ביותר – וזו שהתמוטטותה הביאה להשלכות החמורות ביותר – הייתה פירוז חבל הריין לאחר מלחמת העולם הראשונה, שהפרתו זירזה את ההידרדרות למלחמת העולם השנייה.

פירוז בתור מבשר המלחמה

הקרבות העקובים מדם של מלחמת העולם הראשונה הסתיימו בהסכם ורסאי, שהטיל מגבלות מורכבות ומקיפות – כמותיות ואיכותיות כאחד – על כוחות הצבא של גרמניה במטרה לשלול מהם את היכולת להניע פעולות התקפיות בעתיד. המגבלות הללו כללו את פירוז חבל הריין, פירוק המוצבים הקיימים עד מרחק 50 ק"מ ממזרח לנהר הריין ואת האיסור לבנות מוצבים חדשים. הגבלות חמורות הוטלו על גרמניה ביחס לסוג ולכמות כלי הנשק שהיא רשאית להחזיק, לייצר או לאחסן, ואף נאסר עליה לחלוטין להחזיק בכלים מסוימים, כמו צוללות (סעיף 181) וחיל אוויר (סעיף 198). אולם, כאשר גרמניה בנתה מחדש את יכולותיה הלאומיות – ונחישותם של האירופאים דעכה – הסדר הפירוז התפרק.

ואכן, היה זה וינסטון צ'רצ'יל שתיאר בצורה חיה, בכרוניקה האפית שלו על ההיסטוריה שקדמה לפרוץ מלחמת העולם השנייה, חשרת הסופה, כיצד תנאי הפירוז הלכו ונשחקו עד שבוטלו כליל. הוא כתב:

השקיפו לאחור וראו מה קיבלנו ואילו דברים הפקרנו בזה אחר זה: גרמניה מפורקת מנשקה על פי חוזה חגיגי; גרמניה המחדשת את חימושה מתוך הפרת חוזה חגיגי; העליונוּת באוויר, ואפילו השוויון באוויר, מושלכים אחר גו; חבל הריין נכבש ביד רמה וקו זיגפריד מוקם והולך; ציר ברלין–רומא מוּצב הכן; אוסטריה נטרפת ונבלעת על ידי הרייך; צ’כוסלובקיה נעזבת ונחרבת על־ידי חוזה מינכן; קו הביצורים שלה בידיים גרמניות; בית הנשק האדיר של סקוֹדה מייצר מעתה והלאה תחמושת לצבאות גרמניה; […] שירותן של שלושים וחמש אוגדות צ’כיות כנגד הצבא הגרמני שעדיין לא הגיע לגמר בישולו מושלך אחר־גו, […] הכול נשא הרוח.[1]

אכן, עם התפוררותם של הסדרי הפירוז, גרמניה, שביטחונה העצמי הלך והתעצם עם חידוש הארסנל הצבאי שלה, שחררה גל של תוקפנות שהגיע לשיאו במלחמה העקובה מדם בתולדות האנושות, שבה נספו על פי ההערכות 70–85 מיליון בני אדם, או כשלושה אחוזים מאוכלוסיית העולם המוערכת, כ־2.3 מיליארד בשנת 1940.

סיני: הסכם הולך ונשחק

דוגמה נוספת להסכם פירוז הוא הסכם שנחתם כדי לשים קץ לפעולות האיבה בין מצרים לישראל לאחר מלחמת יום הכיפורים, ונכלל ב־1979 בהסכמי קמפ דייוויד. בשנים האחרונות גם הסכם זה מראה סימני מתיחה והוא מתחיל "להיפרם בקצוות". כבר מעל עשור מצרים מחכה בקוצר רוח להזדמנות להתנער מההגבלות על פריסת כוחות צבא בסיני.

נספח מס' 1 להסכמי השלום בין ישראל למצרים משנת 1979 כונן מערכת של סידורי ביטחון שנועדו לאפשר לישראל לסגת מסיני ללא סיכון חמור. מגבלות חד־משמעיות הוטלו על הפעילות ועל ההיערכות הצבאית של מצרים באזור. ההיגיון היה ברור: אם נטייתה של קהיר כלפי ישראל תשתנה לרעה, סיני תמשיך לשמש חיץ בין הכוחות המצריים לגבולה של ישראל. אם קהיר תפרוס כוחות אוויר או כוחות יבשה כלשהם בתוך חצי האי, זאת תהיה הפרה ברורה של ההסכמים והיא תספק אזהרה על כוונות תוקפניות. לפיכך, אם תפרוץ מלחמה, קווי האספקה ​​הארוכים של מצרים בסיני יהיו פגיעים, במיוחד מצד חיל האוויר החזק של ישראל. עם זאת, בחלוף הזמן ובעקבות המצב הפנימי המתדרדר במצרים, הפך חצי האי סיני – נוכח דילול הכוח הצבאי (עקב הפירוז) ובהתאם לכך נוכח הירידה ביכולתה של קהיר לכפות את רצונה באזור המרוחק – למטרה מפתה עבור מורדים אסלאמיסטיים.

מרד כהצדקה להתחמשות מחודשת

מצב זה סיפק למצרים בסיס לטעון כי סעיפי הפירוז בהסכמי השלום עם ישראל מנעו ממנה להחזיק כוחות מספיקים כדי לאכוף את החוק והסדר בחצי האי. ואכן, כבר בשנת 2007 אפשרה ישראל למצרים לפרוס כוחות נוספים בסיני כדי להילחם בהברחת נשק, במיוחד של גורמים ג'יהאדיסטיים. מאז, לפחות שני תהליכים הזינו את השחיקה של פירוז סיני.

האחד הוא המודרניזציה המתמשכת של הצבא המצרי ורכישה של נשק התקפי על ידיו; השני הוא האיבה המושרשת כלפי ישראל וקשר הדוק לפלסטינים, במיוחד לעזה. ואכן, כפי שמודגש בניתוח שפורסם בכתב העת של האוניברסיטה האמריקאית בקהיר,

"גם לאחר שלושה עשורים של שלום רשמי, רוב המצרים עדיין רואים בישראל איום על הביטחון הלאומי, ואויב, לא רק של הפלסטינים אלא של כל הערבים".

ככל שחלפו השנים התגברו ההתקפות הג'יהאדיסטיות על הכוחות המצריים בסיני. זה סיפק לקהיר בסיס לדרוש הכנסת כוחות מעבר לאלו שצוינו בהסכם השלום מ־1979. ההפרות הללו התגברו בהדרגה – הן התאפשרו או על ידי אישור ישראלי מראש, או אישור ישראלי בדיעבד, או למרות היעדר אישור ישראלי כלל. כאשר בשנת 2023 הצליחה מצרים בסופו של דבר לרסן את המרד הג'יהאדיסטי, סיפקה הלחימה בעזה שלאחר 7 באוקטובר, במיוחד זו בקרבת הגבול הדרומי באזור רפיח, עילה למצרים להמשיך להצהיר על חיזוק כוחותיה תוך הפרת הסכם השלום.

לכן, במאמר שהתפרסם במגזין Foreign Policy, שכותרתו "הנוכחות הצבאית המחודשת של מצרים בסיני היא חבית אבק שריפה עתידית", סיפק דיוויד שנקר ממכון וושינגטון ניתוח ביקורתי של ההתפתחויות בחצי האי עד אמצע 2022 והזהיר כי:

"[…] ישראל גם אפשרה לקהיר להציף את סיני בחיילים ובציוד כבד החורגים במידה ניכרת ממגבלות ההסכם. […] ככל שהכוחות הנוספים של מצרים יישארו יותר זמן בסיני, במיוחד כעת, כשנראה שארגון 'המדינה האסלאמית' נמצא תחת שליטה, כך יהפוך מאתגר יותר לחזור למגבלות המוטלות על פי ההסכם".

מכשול גרוע נגד מלחמה

למרבה הצער, ההיסטוריה של ישראל מספקת עדויות רבות לאי־ההתאמה של פירוז בתור מכשול יעיל נגד מלחמה – או אפילו כאמצעי לריסון האלימות. ואכן, מייד לאחר הקמתו ב־1948 נכשל האזור המפורז שהוקם בגולן כאמצעי להפרדה בין הכוחות הישראליים והסוריים במניעת עימותים תקופתיים בין שני הצבאות, מה שהוביל בסופו של דבר – לצד גורמים נוספים – לפרוץ מלחמת ששת הימים.

אך מלבד הקושי הברור לקיים את הפירוז באזור כמו עזה, ישנם קשיים לא פחות חריפים. מוזר ככל שזה יישמע, קשיים אלה עלולים להתעורר דווקא אם יושג פירוז כזה. ואכן, האפשרויות להשלכות בלתי מכוונות – ולא רצויות – נראות בלתי מוגבלות.

בסופו של דבר, אם ישראל תצליח איכשהו להכריח את שליטי עזה להתפרק מנשקם ולשלול מהם את היכולת להתחמש מחדש, הדבר יפגע בהכרח לא רק ביכולתם לאכוף חוק וסדר בתוך רצועת עזה אלא גם ביכולתם להתמודד עם איומים חיצוניים מצד יריבים קיצוניים יותר מתוך חצי האי סיני הסמוך. ואכן, אם משטר מפורז כלשהו שיירש את השלטון בעזה בעתיד יתמודד עם אתגר משמעותי לשלטונו, בין אם מבית או מחוץ, מי ייקרא להגן עליו? אם יהיה זה כוח צבאי זר כלשהו, ​​פירוש הדבר יהיה מיליטריזציה מחודשת של עזה, והשאלה שנותרת פתוחה היא למי כוח כזה יהיה מחויב לתת דין וחשבון. אם ישראל תהיה הכוח הזה, קשה להעלות על הדעת תרחיש אבסורדי יותר מזה שבו צריך לגייס את כוחות צה"ל לתמיכה במשטר ערבי כל כך "מפוקפק" שאי אפשר לסמוך עליו ולהפקיד בידיו את האמצעים הדרושים כדי שיוכל להגן על עצמו.

כל הדיון במאמר זה – הן בתיאוריה הפוליטית־מדעית הן במקרי המבחן האמפיריים – אמור לספק לקובעי המדיניות הישראלים מספיק סימני אזהרה מפני כניעה לפיתוי של ניסיון חוזר לאמץ את הנוסחה הכושלת והפגומה ללא תקנה של פירוז כאמצעי להשיג אם לא שלום אז לפחות מצב מתמשך ויציב של אי־לוחמה. זה נכון במיוחד כאשר הצד המפורז נשלט בידי משטר סמכותני, שמצד אחד משליך את יהבו על העוצמה הצבאית, ומצד שני מייחס חשיבות מועטה להשלכות של הפרת הסדר הפירוז על אזרחיו שלו (עמנואל קאנט, השלום הנצחי, 1795).

נראה אפוא שאין ברירה אלא לאמץ בתור מרשם למדיניות נבונה את האזהרה החמורה מפני הסדרי פירוז שניסח פעם בנחרצות אותו אדם שאימץ את גישת הפירוז מאוחר יותר – צעד שהיה בעל השלכות הרסניות. היה זה שמעון פרס שיעץ:

"[…] פירוז […] נראה כתרופה מפוקפקת: הבעיה העיקרית איננה הסכם על פירוז, אלא קיומו של הסכם שכזה, הלכה למעשה. מספר ההסכמים שהפרו הערבים אינו נופל ממספר ההסכמים שקיימו".[2]

[1] וינסטון צ'רצ'יל, מלחמת העולם השנייה, כרך א: חשרת הסופה, תרגם אהרון אמיר, הוצאת עם הספר בשיתוף א' נאור, 1965, גרסה אלקטרונית: פרויקט בן־יהודה, https://benyehuda.org/read/53523#ch1.
[2] שמעון פרס בהשתתפות חגי אשד, כעת מחר, הוצאת כתר, 1978, עמ' 255.

הכתוב הוא על דעת המחבר בלבד ואינו משקף בהכרח את עמדת התנועה

הפוסט פירוז עזה: פרמטרים רלוונטיים למדיניות הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

מטרתה העליונה של תנועת הביטחוניסטים היא להבטיח את ביטחון ישראל לדורות. בבסיס מטרה זאת נמצאות שתי הבנות מרכזיות: הראשונה היא שביטחון המדינה לא יכול להתקיים בריק, אלא תלוי במערכת רחבה של גורמים מדיניים, כלכליים וחברתיים. ההבנה השנייה היא שכדי לקבל החלטות מושכלות, יש צורך לבנות אסטרטגיה רחבה שנשענת על העבר וצופה אל עבר העתיד.

הבנות אלו הביאו את תנועת הביטחוניסטים לגבש חזון לאומי ברור, שנבנה מתוך מחקר מעמיק, ונוגע בכל השדות המעצבים של החברה הישראלית. בכתבה זו נתמקד, בעזרתה של עו"ד יפעה סגל, במערכת המשפט הבינלאומית ובאופן שבו מעמדה של ישראל בעולם משפיע על הביטחון הלאומי שלנו ועל קיומנו כאן. כמו כן, נבחן כיצד אפשר לנצל את כוחות המינוף ואת היתרונות הטכנולוגיים שלנו כדי להסביר את עצמנו טוב יותר ולשפר את מעמדנו בזירה העולמית.

רקע – דיני מלחמה, אנטישמיות ואנטי-ישראליות: תהליכים בשיח המשפטי והחברתי בעולם

דיני המלחמה הבינלאומיים החלו להיבנות לפני פחות מ-200 שנים, והתקבעו באופן רשמי רק במאה האחרונה. ההיסטוריה של דיני המלחמה מתחילה בשנת 1859. באותה שנה התחולל קרב סולפרינו בלומברדיה (היום צפון איטליה), כחלק מתהליך איחוד איטליה. ז'אן אנרי דינן, איש עסקים אוסטרי, היה עד לתוצאות הקרב ונחרד מהאופן שבו הוזנחו אלפי פצועים בשטח. מראות אלו הביאו אותו להקים בשנת 1863 ארגון סיוע רפואי לפצועי מלחמה, שהיום מוכר היטב בשם "הצלב האדום". כשנה לאחר הקמת הארגון התכנסה בז'נבה ועידה בהשתתפות 12 מדינות שחתמו על אמנה שנתנה חסינות לצוותים רפואיים ולכל אזרח המושיט יד לצוות רפואי באזורי מלחמה. הייתה זו אמנת ז'נבה הראשונה.

בראשית המאה ה-20 נכתבו שתי אמנות ז'נבה נוספות שעסקו בלוחמה ימית ובטיפול בשבויי מלחמה. בשנת 1949, בעקבות מלחמת העולם השנייה ופשעי המלחמה האיומים שביצעה גרמניה הנאצית נגד אוכלוסייה אזרחית, שוכתבו שלוש אמנות ז'נבה הראשונות ונכתבה אמנה נוספת שכללה דינים הנוגעים לטיפול באזרחים בזמן מלחמה וכן ביחס לאזרחים בשטח כבוש שבו יש משטר צבאי של צבא עוין. אמנות ז'נבה והתובנות משתי מלחמות העולם מהוות את הבסיס לדיני המלחמה אשר מאוגדים היום תחת ההגדרה "המשפט ההומניטרי הבינלאומי".

מאחר שלא הייתה עוד מלחמת עולם מאז מלחמת העולם השנייה, דיני המלחמה לא השתנו באופן משמעותי. עם זאת, בעשורים האחרונים השיח על זכויות אדם תופס מקום מרכזי יותר ויותר בשיח החברתי בעולם, ואנחנו רואים ששיח זה מתחיל לחלחל גם למשפט הבינלאומי, ולהשפיע על קביעות והחלטות שמתקבלות בבתי הדין הבינלאומיים, במועצות כאלו ואחרות של האו"ם ובפרלמנטים מדינתיים שונים. על בסיס אמתלה זו של "זכויות אדם" קבע בית הבינלאומי לצדק בשנת 2004 כי גדר ההפרדה, שנועדה להגן עלינו מבחינה ביטחונית, היא בבחינת סיפוח בלתי חוקי. באופן דומה, מדינות רבות בעולם נאחזו ונאחזות עדיין בתירוץ ההומניטרי כדי להטיל חרמות כלכליים, תרבותיים ואקדמיים רבים על ישראל.

יותר פוליטיקה, פחות צדק: האבסורד מאחורי מערכת המשפט הבינלאומית

מערכת המשפט הבינלאומית כוללת שני מוסדות עיקריים הממוקמים שניהם בעיר האג שבהולנד: בית הדין הבינלאומי לצדק (ICJ), שתפקידו לדון בסכסוכים בין מדינות, ובית הדין הבינלאומי הפלילי (ICC), שתפקידו לדון באחריותם של יחידים בפשעי השמדת עם, פשעים נגד האנושות, פשעי מלחמה ופשע התוקפנות. לצד השוני בתחומי העיסוק, קיים גם שוני בסמכויות של שני בתי הדין.

בית הדין הבינלאומי לצדק יכול לקבוע פסקי דין רק בעניינן של מדינות שהסכימו לקבל את סמכותו – בין אם בהסכמה מראש ובין אם בהסכמה אד הוק או מתוקף חתימה על אמנה מסוימת. כמו כן, הוא מוסמך לתת חוות דעת מייעצת בסוגיות משפטיות, על פי בקשה של העצרת הכללית של האו"ם או של מועצת הביטחון של האו"ם.

בית הדין הבינלאומי הפלילי, לעומת זאת, כבר מחזיק בסמכויות שיפוט רחבות יותר. מאחר שהוא פועל נגד יחידים, בכוחו להוציא צווי מעצר נגד אנשים פרטיים ולהטיל סנקציות בינלאומיות. עד לא מזמן פעל בית הדין הפלילי בעיקר נגד דיקטטורות חשוכות כמו סודן ולוב, אך מאז פרוץ מלחמת "חרבות ברזל" גם ישראל נמנית עם שורה מפוקפקת זו. זמן קצר לאחר פרוץ המלחמה היה ניסיון להוציא צווי מעצר לבכירים ישראלים, בהם רה"מ בנימין נתניהו ושר הביטחון יואב גלנט, בטענה כי היו מעורבים בביצוע פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות. בינתיים טרם הוצאו צווים אלה, אך אם יֵצאו אזי 124 המדינות החברות בבית הדין הפלילי יהיו מחויבות לעצור ולהסגיר כל נאשם שייכנס לתחומן – כך שבהחלט יכולות להיות לכך השלכות משפטיות משמעותיות.

שני בתי הדין הבינלאומיים הם לכאורה גופים שיפוטיים ולא פוליטיים, אך מינוי השופטים המכהנים בהם נעשה בתהליך פוליטי בהחלט, ושני המוסדות מפגינים בעקביות עמדה אנטי-ישראלית ברורה. חוסר ההוגנות הזה קשור גם באנטישמיות מובנית שלגביה נרחיב בהמשך, וגם בפער ציפיות שהחל להיווצר כבר עם כתיבת דיני המלחמה הבינלאומיים.

כאשר ניסחו מדינות המערב את דיני המלחמה אי-אז בראשית המאה הקודמת, הן שאפו שאלה יהיו הכללים שיכתיבו את סדר היום העולמי ויחולו על כל מדינות העולם וגם על גופים לא מדינתיים, אולם בפועל הן משפיעות רק על קומץ של מדינות שחולקות איתן ערכים דומים. אז וגם היום מרבית השחקנים בזירה הבינלאומית לא שותפים לערכי הדמוקרטיה והליברליזם, וכך רבים מהם לא מכבדים את הדינים הבינלאומיים ואף תומכים בגלוי בטרור.

היינו מצפים ממערכת משפט מתוקנת לתת את הדין באופן שווה עם כל מדינה שמפירה את הדין הבינלאומי, אך בפועל אנחנו רואים שמרבית המדינות חומקות מכך, הודות לבלוק חזק והשפעה פוליטית רחבה. זה קורה עם מדינות מוסלמיות ומדינות אנטי-מערביות שמאוגדות יחד ומגינות זו על זו, גם במקרים שבהם מבוצעים פשעים חמורים. באופן דומה אך שונה, זה קורה גם עם מדינות מערביות ודמוקרטיות שחוברות זו לזו, או עם מעצמות שמחזיקות בדי כוח כדי להגן על עצמן, כמו ארצות הברית. בהקשר זה זכור במיוחד המקרה שבו שבית הדין הבינלאומי ביקש לבחון אם ארצות הברית ביצעה פשעי מלחמה בעיראק ובאפגניסטן. ג'ון בולטון, ששימש באותה עת יועץ של הנשיא טראמפ לביטחון לאומי, תקף את בית את הדין הבינלאומי והצהיר שארצות הברית לא תשתף פעולה עם מוסד בלתי לגיטימי. בולטון אף איים להטיל סנקציות על בית הדין בהאג. עד מהרה התקפל בית הדין הבינלאומי והחקירה נעלמה כלא הייתה.

כאשר מסתכלים על הפוליטיקה שעומדת מאחורי מערכת המשפט הבינלאומית מבינים שאין כאן עיסוק אמיתי בצדק, אלא משחק של כוחות. אם בתי הדין הבינלאומיים פועלים בדרך אחת נגד מדינות מסוימות ובדרך אחרת נגד מדינות אחרות כי הן מגיעות מעולם ערכים שונה או לחלופין כי יש להן כוח פוליטי רב – אז מתברר שהם לוקים בחוסר אמינות, ושכל ההצדקה לקיומם צריכה להיות מוטלת בספק.

מאנטישמיות לאנטי-ישראליות

נפח העיסוק של המערכת הבינלאומית במדינת ישראל עולה על נפח העיסוק שלה בכל מדינות העולם גם יחד. לצערנו, העיסוק חסר הפרופורציה בישראל לא נשאר רק באולמות בית המשפט אלא גם יוצא גם לרחובות ומקבל ביטוי בדמות הפגנות, עצומות, חרמות ואף מעשי טרור ואלימות.

העמדות האנטי-ישראליות הרווחות בעולם הן ללא ספק ביטוי של אנטישמיות. די להקשיב לתכנים שנשמעים בהפגנות השונות כדי להבין שאנשים לא סתם מגנים את ישראל, אלא מדברים על עצם שלילת קיומה של המדינה ואף מצדיקים מעשים קיצוניים ואלימים כמו חטיפה ורצח של אזרחים.

אין עוד מקרה בעולם שבו נשמעות טענות נגד עצם לגיטימיות קיומה של מדינה, כפי שקורה נגד מדינת ישראל. גם במקרים הכי קשים של משטר אלים והתנהלות פורעת חוק – לרבות אלה שמתרחשים ברוסיה, בסין ובאיראן – לא נשמעות טענות שמדינות אלו לא היו צריכות לקום מלכתחילה, ושיש להביא להפסקת קיומן לאלתר. אם כך, ברור שהשיח על ישראל חורג מקווים עניינים, ומופעל – לפחות בחלקו – מתוך שנאה ברורה ללאום היהודי.

עו"ד יפעה סגל: החזון לתחומי המשפט הבינלאומי וההסברה הישראלית

להמשיך להתנגד למערכת המשפט הבינלאומית

המצב הנוכחי:

בתי הדין הבינלאומיים מסתתרים תחת מעטה משפטי ניטרלי, אך בפועל הם גופים פוליטיים מוטים. די לבחון את זהות השופטים המכהנים בהם כדי להבין שלמדינה כמו ישראל אין סיכוי לקבל משפט הוגן. מי שמכהן היום (נכון לספטמבר 2024) כנשיא בית הדין הבינלאומי לצדק הוא השופט הלבנוני נוואף סלאם, אשר מחזיק בהיסטוריה מתועדת של אמירות אנטי-ישראליות קשות, ואף הצביע נגד ישראל במספר הצבעות באו"ם. לפי כללי בית הדין, כאשר שופט נדרש להכריע בדיונים הנוגעים למדינה שכלפיה יש לו עמדה שלילית מובהקת, עליו לפסול את עצמו. גורמים שונים אכן פנו אל סלאם בדרישה שיפסול את עצמו מהשתתפות בהליכים הנוגעים לישראל, אך הוא סירב לעשות זאת.

מעבר להרכב השופטים, רבות מהקביעות ומחוות הדעת שמתקבלות בבית הדין הבינלאומי נשענות על עובדות מסולפות ומתעלמות מתקדימים בינלאומיים. כך, למשל, ביולי 2024 קבע בית הדין הבינלאומי לצדק בחוות דעת לא מחייבת כי כל ההתיישבות היהודית במזרח ירושלים, ביו"ש ובבקעה היא בלתי חוקית. כשמתעמקים בלשון הקביעה, מתברר שבית הדין קורא למעשה לטיהור אתני מוחלט של כל היהודים שמתגוררים בשטחים אלה – קביעה שאין לה אח ורע בעולם. בית הדין גם מתעלם מהקשר ההיסטורי העמוק הקיים בין העם היהודי לבין ירושלים, לא מתייחס כלל לזכותם של היהודים להגדרה עצמית, ומתייחס אל פלסטין כאל מדינה בעלת זכויות ריבוניות מלאות, אף על פי שמעולם לא קמה מדינה כזו.

מכעיס לא פחות הוא הפער בין האופן שבו נמדדת מדינת ישראל לבין האופן שבו לא נמדדים אויבינו. מאז פרוץ מלחמת "חרבות ברזל" נתונה מדינת ישראל להאשמות רבות, אך אין כמעט בחינה של הפרות משפטיות שנעשות מן הצד הפלסטיני.

בעולם מתוקן שאינו מנוהל משיקולים פוליטיים צרים היינו מצפים להתייחסות נרחבת יותר של בית הדין הפלילי לפשעים הנוראיים של חמאס, ולבחינת המעשים הישראליים תחת ההקשר של פשעי ה-7 באוקטובר. נוסף על כך, ראוי היה שמדינות רבות בעולם, ולא רק מדינות ספורות, היו נזעקות אל מול ההאשמת הקורבן בבית הדין לצדק ומגישות התנגדויות בהתאם.

חוסר הצדק נגד ישראל מקבל ביטוי גם בבית הדין הבינלאומי הפלילי. כאשר נידונה האפשרות להוציא צווי מעצר לנתניהו ולגלנט, נבחנה גם האפשרות להוציא צווי מעצר נגד יחיא סינוואר, מוחמד דף ואיסמעיל הנייה. אין לטעות שמדובר כאן בניסיון ליצור איזון – עצם הרעיון להושיב בכירים ישראלים על אותו ספסל נאשמים שעליו יושבים בכירי חמאס מעיד על תפיסה מעוותת ועל השוואה חמורה בין ישראל לבין ארגון טרור רצחני.

הקו שמדינת ישראל נוקטת בשנים האחרונות במרבית המשפטים והדיונים שנערכים נגדה הוא קו של התנגדות. מתוך הבנה ברורה שלא נזכה למשפט צדק, מדינת ישראל בוחרת במכוון שלא להשתתף בהליכים המשפטיים שננקטים נגדה, ובכך מעבירה את המסר שהיא לא מכירה בסמכותו של בית הדין הבינלאומי. מעבר למסר, חוסר שיתוף הפעולה מצד ישראל גם מקשה על בית הדין לנהל חקירה מעמיקה כיוון שאין לו גישה לכל העדויות והנתונים, וכך לעיתים אין ביכולתו להכריע את הדין.

באידיאל:

• לפעול לשינוי השיטה של מערכת המשפט הבינלאומית: מערכת המשפט הבינלאומית פועלת כביכול בשיטה דמוקרטית, אך כל עוד רבים מהשחקנים בה אינם דמוקרטיים, נוצרים העיוותים שאנחנו חווים היטב על בשרנו. מדינת ישראל צריכה להפעיל מאמצים הסברתיים ודיפלומטיים כדי לחשוף את חוסר הצדק שמאפיין את מערכת המשפט הבינלאומית, ובשאיפה להביא לסידור מחדש של השיטה ושל מערך הכוחות בבתי הדין הבינלאומיים.
• לא לשתף פעולה עם חוסר צדק: שינוי מערכת המשפט הבינלאומית הוא חשוב גם ארוך ומורכב, ולכן עלינו להתמקד בעיקר בהתנהגותנו. מדינת ישראל צריכה להמשיך את הקו שהיא נוקטת, ולהימנע משיתוף פעולה עם הליכים משפטיים מוטים. בשונה ממה שרבים חושבים, במרבית המקרים אין לנו טעם להשתתף בהליכים אלה כיוון שרוב השופטים מגיעים עם "פתק מהבית" ואין לנו באמת יכולת להשפיע על החלטתם בכלים משפטיים. הדבר הטוב ביותר שביכולתנו לעשות הוא להדהד שוב ושוב את המסר שאיננו מכירים בסמכותו של בית דין שפועל באופן שנוגד את כל עקרונות הצדק והמשפט.

לנצל את כוחות המינוף בזירה הבילטרלית

המצב הנוכחי:

ביחסים דיפלומטיים יש להבדיל בין שתי זירות פעולה שונות. הראשונה היא הזירה המולטילטרלית (רב-צדדית), שהיא הזירה של המוסדות הבינלאומיים, והשנייה היא הזירה הבילטרלית (דו-צדדית), שבה המיקוד הוא ביחסים של שתי מדינות שמשתפות פעולה על בסיס אינטרסים הדדיים.

בזירה המולטילטרלית ישראל די מבודדת, ואין לנו בלוק כמו שיש למדינות מוסלמיות אשר יכול להגן עלינו. לעומת זאת, בזירה הבילטרלית יש לנו הרבה כלים וכוח מינוף מול מדינות בודדות שעימן אנחנו מנהלים שיתופי פעולה, אלא שכרגע הם אינם מנוצלים מספיק.

באידיאל:

• לשפר את מעמדנו בזירה המולטילטרלית: מדינת ישראל צריכה להשקיעה ביצירת בלוק עם מדינות מערביות נוספות או בהצטרפות לבלוק קיים, כדי לא להיות מבודדת בזירה הבינלאומית ולהבטיח שיהיו מדינות שיגנו עליה – ממש כפי שקורה עם הבלוק של המדינות המוסלמיות.
• לעבור מהגנה להתקפה: במקום לפעול מול קבוצה של מדינות ולנסות להדוף איומים וגזרות, עלינו לנקוט גישה התקפית יותר מול מדינות שמולן יש לנו כוחות מינוף, וכך נוכל לשנות דפוסי הצבעה באו"ם ולזכות ביתרונות בזירה הבינלאומית. דוגמה טובה אפשר למצוא במערכת היחסים שלנו עם ירדן: מאחורי הקלעים ירדן תלויה בנו צבאית וכלכלית וזקוקה לשיתוף הפעולה עימנו, אך בזירה הבינלאומית היא מגנה אותנו השכם וערב ופועלת נגדנו. עלינו להפעיל את מנופי הכוח שלנו מול ירדן, כמו גם מול מדינות אחרות, ולדרוש מחיר עבור פעילויות שנעשות נגדנו במישור הבינלאומי.

לשפר את ההסברה הישראלית

המצב הנוכחי:

יש ציפייה שהמדינה תיקח אחריות על כל נושא ההסברה, אך הציפייה הזאת לא ריאלית משתי סיבות. הראשונה היא שהרבה טכנולוגיות שיכולות להיות מאוד אפקטיביות בעולם ההסברה נמצאות דווקא בשוק הפרטי. סיבה שנייה היא שמדינת ישראל, בהיותה מדינה, כפופה לבירוקרטיה רבה ולמערך כללים שלא חל על אזרחים פרטיים, ובמצב כזה קשה לה מאוד לפעול בחופשיות.

בעיה נוספת עם ההסברה הישראלית קשורה בכך שמדינת ישראל סובלת מנחיתות מספרית וכלכלית ביחס למדינות האויב שלנו. במצב כזה, קשה לנו מאוד לתת קונטרה לאויבים שלנו בכלים מסורתיים. כמה שלא נפגין – האויבים שלנו יוכלו להפגין יותר. כמה שלא נפרסם מידע – האויבים שלנו יפרסמו יותר. אם כך, עלינו למצוא דרך לנטרל את האלמנט הכמותי, ולהשיג יתרון בדרכים אחרות.

עוד בעיה שמולה אנחנו ניצבים בהקשר זה היא שגם קהילות יהודיות בתפוצות פונות לעיתים נגדנו, ואפילו בתוך ישראל אנחנו שומעים לא מעט קולות שמערערים את כל האמונה בצדקת דרכנו. מובן שיש מקום לבקר מדיניות ממשלתית כזו או אחרת, אך כאשר יהודים וישראלים יוצאים נגד מדינת ישראל כמדינה, הפגיעה ההסברתית היא עצומה וגם נוצר פילוג פנימי שמחליש אותנו כעם.

באידיאל:

• ההסברה היא האחריות של כולנו: צריך להיגמל מהתפיסה שהמדינה אמורה לדאוג לכול, כי בסופו של דבר המדינה היא קולקטיב שמייצג את כולנו. בתחילת המלחמה הייתה התגייסות רבה מצד האוכלוסייה במיוחד בתחום ההסברה, וראינו הישגים מרשימים. עם הזמן רוב האזרחים חזרו לעיסוקם והנושא ננטש. אם אזרחים יבינו שבאחריותם וביכולתם לקחת חלק במערך ההסברה הישראלי, נצליח לגייס את מיטב המוחות, להשתחרר מהכבלים שמגבילים את המדינה ולעשות פלאים לטובת מצבה של ישראל.
• לנצל את היתרון הטכנולוגי: מאחר שאין לנו יכולת לגשר על הפער הכמותי מול האויבים שלנו, עלינו למצוא יתרונות בשדות אחרים, שהבולט שבהם הוא השדה הטכנולוגי. מדינת ישראל היא מהמובילות בתחום זה, ואם נרכז מאמצים ונאמץ כלים חדשים, כמו כלי הבינה המלאכותית, נוכל לשפר את יכולת ההסברה שלנו ולהדהד טוב יותר את המסרים שאנחנו מבקשים להעביר.
• לא לזנוח את ההסברה הפנים-ישראלית: מאמצי ההסברה הישראלית צריכים להיות מופנים לא רק כלפי חוץ, אלא גם כלפי פנים. עלינו לדאוג שאזרחי המדינה לא ילכו שבי אחר מידע שקרי ולא ייקחו חלק בהפצה של שקרים אלו לשאר העולם, כיוון שהדבר מחליש אותנו כעם ופוגע עוד יותר בתדמיתנו הבינלאומית.

להגביר את האכיפה בישראל ובעולם

המצב הנוכחי:

בעולם, וגם בישראל, קיימים גופים שונים שפועלים תחת מעטה הומניטרי של זכויות אדם, אך בפועל הם חלק ממערך טרור משומן היטב. גופים אלו מהווים סכנה גדולה כיוון שהם מייצרים תמונת מציאות שקרית, ומניעים תהליכים שפוגעים בישראל גם מבחינה הסברתית וגם מבחינה משפטית, ולעיתים אפילו מובילים למעשי טרור של ממש.

גופים אלו פועלים בדרכים מתוחכמות, ולרוב קשה מאוד לעלות על הקשר בינם לבין ארגוני טרור או מדינות תומכות טרור. כך נוצר מצב אבסורדי שבו פועלות בעולם וגם אצלנו עמותות שונות שנהנות מהטבות כלכליות ומפטורים ממס, אך בפועל קוראות להשמדת ישראל.

למרות הקושי, עם מאמץ ממוקד ותהליכי חקירה יעילים אפשר לחשוף את הגופים השקריים ולפעול נגדם בכלים פליליים. דוגמה לכך אפשר למצוא דווקא בגרמניה. מאז מלחמת "חרבות ברזל" והעלייה בגילויי האנטישמיות בעולם, גרמניה הגבירה את החקירה והאכיפה בתחום זה, וביולי 2024 הצליחה לסגור ארגון שפעל כשלוחה של איראן במשך הרבה שנים.

באידיאל:

• להילחם בגופים תומכי טרור: מדינת ישראל צריכה להגביר את האכיפה בפנים המדינה ולבחון היטב גופים חשודים שפועלים בתוכה כדי להבין מי מממן את אותם גופים ועם מי הם עומדים בקשרים. ודאי שהמדינה גם מוכרחה לעצור הטבות מס לעמותות שמגנות אותה ואף קוראות להשמדתה.
• לגייס את מדינות העולם: מדינת ישראל צריכה לרתום מדינות נוספות בעולם למאבק בגופים תומכי הטרור, ולהבהיר להן שאם פועלים בקרבן גופים שקוראים לאנטישמיות ולרצח עם, מדובר בבעיה לאומית שמחייבת את התערבותן.

אין פתרון מחר בבוקר: סיכום ומסקנות

המוסדות הבינלאומיים, ובראשם האו"ם ובתי הדין הבינלאומיים, הפכו מזמן לכלי נשק נגד ישראל שאויבינו משכילים לנצל היטב. גם אם לבתי הדין הבינלאומיים אין יכולת אכיפה ממשית נגד מדינת ישראל, הרי שהם מצליחים להסב לה נזק תדמיתי כבד משקל, ולעצב תודעה עולמית כוזבת שלפיה מדינת ישראל היא מדינה פושעת.

חשוב להבין שהקביעות של בתי הדין לא משפיעות רק על הזירה המשפטית והדיפלומטית, אלא מחלחלות גם לחברה ומשפיעות על אזרחים רבים, שחלקם מחזיקים בעמדות מפתח בתקשורת, בביטחון ואף בפוליטיקה העולמית. ההחלטות של בתי הדין גם נותנות לגיטימציה לעמותות ולגופים הומניטריים שונים ברחבי העולם, ומובילות לעיתים להטלת סנקציות וחרמות שפוגעים בישראל כלכלית ותרבותית. חמור מכך, הקביעות שמתקבלות בבתי הדין הבינלאומיים משחקות לידיהם של שונאי ישראל, ומלבות את הגילויים האנטישמיים ברחבי העולם ואת הקריאות לדה-לגיטימציה של ישראל.

חוסר הצדק שמאפיין את מערכת המשפט הבינלאומית מכעיס מאוד, אך היכולת שלנו לעצב את המערכת מחדש מוגבלת מאוד. עם זאת, אין זה אומר שעלינו לשקוט על השמרים. מדינת ישראל מוכרחה לנצל את כוחות המינוף שיש לה מול מדינות העולם, לשפר את יכולות הבקרה והאכיפה שלה, ולהשיג יתרונות טכנולוגיים שיאפשרו לה להתמודד גם עם אויבים שעולים עלינו מספרית. בתוך כך, גם אזרחי המדינה צריכים להבין שיש להם אחריות, למצוא את הדרך לתרום כדי לשפר את ההסברה של ישראל בעולם, ולהשקיט קולות מבחוץ ומבית שקוראים לסילוקנו מארץ ישראל ואף להשמדתנו.

בתוך כל זה עלינו להבין שיש לקחת נשימה ארוכה כי לא נמצא פתרון מחר בבוקר. שיפור מעמדה התדמיתי והמשפטי של ישראל בעיני העולם מצריך עבודה ארוכת טווח, קשה ומאתגרת. האויבים שלנו שוקדים על הפגיעה בנו כבר עשרות שנים, ועלינו לגלות את אותה סבלנות.

הפוסט באידיאל – חזון תנועת הביטחוניסטים, והפעם: משפט בינלאומי, הסברה ודה-לגיטימציה של ישראל הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

ומה עם מדינות אחרות באירופה, שגם בהן הצריכה הפרטית נמוכה יחסית?

"נכון שבמדינות כמו גרמניה ושוודיה הצריכה הפרטית נמוכה יותר מאשר בארה"ב ובבריטניה, אבל הממשלות שלהן מאוד יעילות, כך שהרכיב של ההוצאה הממשלתית מפצה על הצמצום בצריכה הפרטית. בארץ, לעומת זאת, אנחנו מפסידים משני הכיוונים. מצד אחד, לא מאפשרים לצריכה הפרטית לגדול ולהפוך למנוע מספיק גדול כדי להניע את התוצר, ומהצד השני אין לנו ממשלה של גרמנים ושוודים שתוכל להניע את הכלכלה. התוצאה היא שאנחנו יוצאים קירחים מכאן ומכאן. אין צריכה פרטית ואין ממשלה יעילה".

אז הבעיה המרכזית היא רק שהצריכה נמוכה?

"הצריכה הפרטית הנמוכה היא תוצאה של מדיניות כושלת. אחת הסיבות המרכזיות לכך שהצריכה הפרטית מדוכאת בישראל היא שטריליון השקלים של הצריכה הפרטית מוקצים בארץ השודדים שלנו, שסובלת מבעיות קשות בתחרות. אם הייתי נותן לך לבחור איפה לקנות בטריליון שקל לא היית קונה פה – היית קונה במקום הרבה יותר זול באירופה או בארצות הברית. אבל אנחנו נאלצים להוציא את טריליון השקלים כאן, בארץ השודדים האהובה שלנו. כתוצאה מכך, במקום שכספי הצריכה יניעו את הכלכלה הם מגיעים לכיסים של מונופולים, יבואנים בלעדיים, בנקים וממשלה לא יעילה".

לא בכדי כל כך הרבה ישראלים קונים בחו"ל ושולחים ארצה.

"היבוא בארץ בחסר. כשהצריכה עולה, היבוא אמור לעלות. אבל בארץ זה לא קורה. במרחק של כמה שעות טיסה מכאן יש כל טוב במחירים נמוכים בעשרות אחוזים, אבל היבוא חסום. באופן אידיאלי, כשהיצוא עולה, יש בשוק יותר דולרים, הדולר נחלש, והיבוא נעשה זול יותר, מה שמעלה את רמת החיים של הצרכנים. אבל בארץ העודפים של היצוא לא מתגלגלים להעלאת רמת החיים של הצרכנים. המשק המעוות שלנו לא מאפשר להפיק את מלוא התועלת ממנוע היצוא. הוא מדכא את הצריכה הפרטית דרך המחירים המעוותים והמיסים הגבוהים, ואילו הממשלה גדולה אך לא מתפקדת".

אז מהי המדיניות הכלכלית שתעזור להוציא את ישראל מהמצב הזה?

"הרעיון המרכזי הוא להוציא את הצרכנים לחופשי ולאפשר להם להניע בחופשיות את גלגלי המשק, בלי שמונופולים, הבנקים והיבואנים הגדולים יגזרו קופון מיותר על חשבון הצרכנים והעסקים הקטנים. כשנכנסתי לאוצר בתחילת 2003 החוב הממשלתי הגיע כמעט ל-100% מהתוצר, הגירעון היה 10% מהתוצר, ההכנסה לנפש במונחים ריאליים ירדה ל-49% מההכנסה לנפש בארה"ב – שפל שהחזיר אותנו לשנות ה-60 – ומחירי הדיור עלו לרמה של 96 משכורות לדירה ממוצעת. זו נקודת השפל הכי נמוכה שהיינו בה מעולם, נמוכה אפילו יותר מאשר בשנת 1985. אחרי חמש שנים של מדיניות שמפסיקה לדכא את הצריכה הפרטית, ההכנסה לנפש הריאלית עלתה ל-62% מההכנסה לנפש בארה"ב. בשנת 2007 המחירים היו 5-10% נמוכים יותר מאשר בארה"ב, ומחירי הדיור ירדו לרמה של 80 משכורות עבור דירה ממוצעת. ואפשר היה להוריד את זה יותר לו היו ממשיכים במדיניות שתכננתי. היום מחירי הדירות הם ברמה של 170 משכורות בממוצע והמחירים הכלליים גבוהים ב-35% מבארה"ב".

מהן ההשלכות של המצב הכלכלי הזה על הביטחון?

"בזכות הצמיחה הגבוהה בתקופתי יכולנו להפנות 7% מהתוצר לביטחון, אבל מאז, במשך 15 שנה הונהגה מדיניות כלכלית שונה בתכלית השינוי תחת נתניהו, גנץ, בנט ולפיד. התוצאה היא שהגענו למצב כלכלי בעייתי עוד לפני המלחמה. ההכנסה הריאלית לנפש בישראל צנחה אל מתחת ל-50% מההכנסה לנפש בארה"ב, במונחים ריאליים שמשקללים גם את כוח הקנייה. במצב כזה אי אפשר כבר היה להפנות 7% מהתוצר לביטחון, כמו שהיה קודם, ולכן כל ראשי הממשלה ושרי הביטחון והאוצר האלה נאלצו לקצץ בביטחון. ערב המלחמה תקציב הביטחון עמד על 5% מהתוצר בלבד אל מול 7% כאמור בעבר. ההפרש שווה ערך ל-40 מיליארד שקל בשנה. זאת ועוד, בתקציב הביטחון יש שני רכיבים: עלויות שכר ותפעול. החלק של עלויות השכר עוד עלה מאז, והמשמעות היא שהחלק של התפעול – כלומר הכספים שהיו זמינים להצטיידות בכלי נשק, אימונים וכו' – נפגע פעמיים. גם העוגה כולה קטנה וגם החלק שלו בעוגה קטן".

מבחינתך, הכלכלה היא המפתח לביטחון.

"כן. כולם מכירים את קרב ווטרלו, שבו נלחמו צבאות אנגליה ופרוסיה נגד נפוליאון והביסו אותו באופן סופי, מה שהביא לקץ המלחמות הנפוליאוניות. מי האיש הכי חשוב שנטל חלק בקרב? לא אף אחד מהמצביאים. זה היה רוטשילד, שמימן את הקרנבל, ובלעדיו האנגלים והפרוסים לא היו יכולים להתקדם צעד אחד. בישראל, הכלכלה המעוותת לא מצליחה לממן את הצבא, ולכן מצמצמים אותו. סוגרים אוגדות, טייסות, מפחיתים באימונים ומייצרים פחות חימושים. 40 מיליארד השקלים החסרים בתקציב מאוד מורגשים בביטחון. שלא לדבר על ההשלכות על הבריאות, החינוך והתשתיות".

להילחם במונופולים כמו בחמאס, להבדיל

זליכה חושב שהמשבר הכלכלי המרכזי של ישראל הוא יוקר המחיה וחוסר הנכונות של הממשלה לטפל בו; יוקר מחיה שנגרם עקב כשלים בתחרות החופשית, שחיתות והון שלטון מקרב בעלי הון ומקורביהם בפקידות ובפוליטיקה ושליטה של מונופולים, יבואנים בלעדיים ובנקים במשק. תחת הדגל הזה הוא הקים את "המפלגה הכלכלית החדשה" שהתמודדה פעמיים, לכנסות ה-24 וה-25, ולא עברה את אחוז החסימה.

שאלת מיליון הדולר: אז איך צריך להילחם ביוקר המחיה ובמשבר הדיור?

"למאבק ביוקר המחיה יש שלוש חזיתות. האחת, מאבק במונופולים וביבואנים הבלעדיים. חלקו הגדול די פשוט ליישום. ביטול כל המכסים וכל התקינות המקומיות והכי חשוב – פירוק הבעלויות הצולבות של היבואנים. אם אתה יבואן בלעדי של שחקן בינלאומי גדול, אתה לא יכול להיות יבואן בלעדי של שחקן בינלאומי מתחרה, כי אז תיאמת את המחירים עבור שניהם. אם אתה מונופול מקומי בייצור אתה לא יכול להיות גם יבואן מרכזי של אותו מוצר כי כך חסמת את התחרות נגדך".

זה באמת כל כך פשוט לעצור את המונופולים?

"זה לא ייפתר בבת אחת. המלחמה בריכוזיות של בעלי ההון וברצונם לשלוט במשק היא מלחמה בלתי פוסקת, כיוון שתמיד ההון ירצה ליצור ריכוזיות. אבל הממשלות צריכות להילחם בזה. כמו שנלחמים להבדיל בטרור. אפילו שינוי קטן יביא תשואה גבוהה".

אז זאת החזית הראשונה במאבק ביוקר המחיה. מהי השנייה?

"החזית השנייה היא טיפול במערכת המס המעוותת, שבין השאר מכבידה את הנטל על עסקים קטנים וכאמור על צרכנים, ומונעת מהם להתחרות בצורה טובה בעסקים הגדולים. צריך לבטל את הטבות המס לחברות הגדולות ולשחרר את העסקים הקטנים להתחרות בהם על בסיס משטר מס שווה".

אין לדעתך ערך מוסף לכלכלה המקומית בכך שהם מעבירים פעילות לארץ?

"יש ערך מוסף, נכון, אבל יש לזה גם עלות, והעלות עולה על התועלת. לדעתי הם יבואו לארץ גם אם יבטלו את ההטבות שממילא לא מקובלות במערב".

נמשיך לחזית השלישית במאבק ביוקר המחיה.

"החזית השלישית היא עולם התקציב. כאן מדובר גם בגודל התקציב וגם באיכות השירותים הממשלתיים; השירותים הממשלתיים בתשתיות, בחינוך ובבריאות לא יעילים, וזה לא עוזר אם מגדילים את התקציב. למשל, אם מגדילים את מספר שעות הלימוד במערכת החינוך במקום להשקיע את הכסף בהקטנת מספר הילדים בכיתה, נוצר אבסורד. יש הרבה יותר שעות לימוד מהמקובל באירופה, אבל גם הרבה יותר ילדים בכיתה, ולכן שעת הלימוד לא שווה הרבה כי אי אפשר ללמד בתנאים כאלה. כשיש 40 ילדים בכיתה, יותר שעות לימוד לא יקדמו אותך, כי אפס ועוד אפס ועוד אפס זה עדיין אפס. התקדמות בשלוש החזיתות שמניתי תוריד את מחירי הדיור, גם בלי התערבות נוספת".

"מתנגד להכנסת עובדים פלסטינים"

אחרי מתקפת אוקטובר אמרת שאסור יותר להכניס עובדים פלסטינים מעזה ומיו"ש לישראל, כי זה גורם להם לקנא בישראלים ומחזק את היעדר העצמאות של הרשות הפלסטינית. אתה לא דואג מכך שמשפחות פלסטינית רבות תלויות בעבודה בישראל?

"אני מתנגד להכנסת עובדים פלסטינים קודם כול מכיוון שזה מעוות את הכלכלה הפלסטינית ואת ענפי הבנייה הישראלים. זה אומנם מספק להם מקומות עבודה בהיקף גדול, בשכר טוב יותר מהשכר שהם יכולים לקבל ברשות הפלסטינית, אבל אלה ענפים שהפריון בהם נמוך. אז אנחנו בעצם מושכים את כוח האדם הזה ממקומות שבהם הפריון יכול היה, לאורך זמן, להיות גבוה יותר. כאשר לדוגמה מוקם מפעל ביהודה ושומרון, בשכר נמוך מהשכר בענף הבנייה בישראל – העובדים הטובים ילכו לישראל ולא למפעל, אף על פי שלמפעל יש לאורך זמן פוטנציאל להפיק שכר גבוה יותר. לכן, בטווח הקצר התעסוקה בישראל מעלה את רמת החיים ביהודה ושומרון אבל היא מקבעת אותו לרמה נמוכה יחסית בטווח הארוך".

אתה לא חושב שזה מרגיע את השטח כשמאפשרים לפועלים פלסטינים להגיע לכאן?

"ההפך. אני חושב שהתלות של הכלכלה הפלסטינית בכלכלה הישראלית דווקא מאפשרת את האינתיפאדות והמאבקים. במאבקים כאלה הכלכלה נהרסת, אבל אם ממילא אין להם כלכלה מקומית, אין להם מה להפסיד. זה גם מלבה את הסכסוך כשבאים לכאן מאות אלפי פלסטינים ורואים באיזו רמת חיים אנחנו חיים. הם מקנאים. הקנאה היא דבר אנושי. אפשר למלא את מקומם בסינים, בתאילנדים ובהודים, חסר? עובדים שבני המשפחה שלהם לא גרים שני מטרים מפה".

ומה עם שוק הבנייה הישראלי? הוא תלוי בכוח אדם זול.

"אבל הבעיה היא שאם אתה מביא עבודה זולה, לקבלנים אין אינטרס להשקיע במיכון ובשיטות עבודה מודרניות. מה שצריך להחליף את העובדים זה קודם כול ציוד וטכנולוגיה. הטכנולוגיה תאפשר להסתפק בפחות עובדים. לא מדובר רק בטכנולוגיה של ציוד אלא גם בשיטות הבנייה ובידע מתקדם. בישראל בונים בתהליכי בנייה שהם עתירי עבודה בעוד בעולם יש שיטות הרבה יותר מתקדמות".

נעבור לחקלאות. אמרת שאתה מעדיף להעביר תמיכה ישירה לחקלאים על פני העלאת מכסים ליבוא מחו"ל. למה?

"כי זה יותר זול ויותר יעיל. כרגע מנסים לעזור לחקלאים דרך עצירת היבוא, ואנחנו משלמים על הפירות והירקות היקרים ביותר בעולם. כמה מזה מגיע לחקלאים? כלום ושום דבר. יותר פשוט לתת את הכסף ישירות לחקלאים ולאפשר יבוא חופשי וזול".

עד כמה החקלאות חיונית למשק, מבחינה כלכלית?

"יש סיבות רבות לפיתוח החקלאות: ביטחון תזונתי, שמירת אזורי הגבול, פיזור אוכלוסייה, איכות הסביבה ועוד, אבל הכלכלה היא לא אחת מהן. יהיה לא נכון לומר שחקלאות חיונית לכלכלה. אלא שלא הכול זה כלכלה. הכלכלה צריכה להיות מספיק חזקה כדי לממן את הערכים שלנו".

לסיום, אם היו ממנים אותך לשר האוצר – מהו הדבר הראשון שהיית עושה?

"מדיניות כלכלית בסופו של דבר אמורה לעבוד על ציפיות הציבור. ברגע שהיא מתחילה להשפיע חיובית על הציפיות היא מתחילה להשיג רווחים – עוד לפני שהיא מבצעת שינוי מהותי. לכן, הפעולות הראשונות יהיו על הציפיות. בתחום המיסים – יש לבטל את הטבות המס לחברות הגדולות ולהוריד מע"מ, ובתחום המחירים – מספיק לקחת ארבעה-חמישה מונופולים גדולים ולכסח להם את הצורה, סליחה על הביטוי, כדי להעביר מסר ברור שחל פה שינוי במדיניות כלפי מונופולים ויבואנים. הנראות היא חלק בלתי נפרד מהמדיניות הכלכלית, כי אם רוצים שהציבור יגדיל את הצריכה, הוא צריך להאמין שאנחנו הולכים להוריד את יוקר המחיה. אז צריך לטפל בשלושת הגזלנים הכי גדולים, וברגע שנראה לציבור שאנחנו רציניים, זה יעודד את הצריכה".

הפוסט פרופ' ירון זליכה: "המדיניות הכלכלית של ישראל תרמה ל-7 באוקטובר" הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

לפי התפיסה הרווחת בחוגי השמאל, מדיניות ביטחונית תקיפה של ישראל גרועה לכלכלה. היא גורמת לחרמות, לפגיעה במסחר ובהשקעות, ובייחוד בהיי-טק, ולכן יש אינטרס כלכלי משמעותי לנקוט מדיניות ביטחונית ופוליטית יונית. ד"ר צבי מרום, מהדמויות הבולטות והמנוסות ביותר בטכנולוגיה הישראלית, שייסד את חברת באטמ (BATM) וניהל אותה עד אוקטובר 2022, חושב שהפגיעה בכלכלה בזמן מלחמה היא לא שיקול.

"נכון שכלכלת מלחמה פוגעת במשק. אבל איזו ברירה יש לנו? את השיטה של התחבבות על הגויים דרך מוות בכמויות ניסינו כבר, וזה לא עבד. אני גם לא בטוח שהפגיעה הכלכלית בעקבות המלחמה היא נוראית. התעשיות הביטחוניות רק מתחזקות, ואחרי שתיגמר המלחמה גם ענפים אחרים ישתקמו".

אבל מה עושים עם החרמות?

"אחד הדברים הטובים שקרו לתעשייה הביטחונית היה האמברגו של הצרפתים זמן קצר לפני מלחמת ששת הימים, מה שהביא להחלפת האמל"ח הצרפתי באמריקאי ולפיתוח התעשייה האווירית. על האיראנים הטיל העולם אמברגו והם פיתחו תעשיה צבאית ענקית. זה לא בהכרח אסון, שהעולם מטיל עלינו חרמות; יכול להיות שזה יפתח את התעשייה המקומית, וקודם כול את הייצור המקומי של חימושים. לדעתי השאלה אם יצאו מזה דברים טובים או רעים תלויה בעיקר ביכולות הניהול שיהיו לנו".

אז מה צריך לעשות כדי לעודד את התעשיות הביטחוניות?

"הרומאים אמרו: 'רוצה שלום? תתכונן למלחמה'. יש לנו תעשיות ביטחוניות מפוארות, אבל כיום, בשל עודף של משפטיזציה ובירוקרטיה, חברות קטנות לא מצליחות להיכנס לתוך המערכת הצבאית, וזה מנוגד לרוח המדינה כמדינת היי-טק. צריך לפתח את היזמות ואת התחרות, ולעודד צמיחה של יזמים, רעיונות ופתרונות חדשים ובעיקר יצירתיות, ואלה הלקחים החשובים שאנו יכולים ללמוד לא רק מעצמנו כי אם גם ממלחמת רוסיה–אוקראינה".

אומרים שה-7 באוקטובר הוכיח את מגבלות ההסתמכות של הצבא על היי-טק. אתה מסכים?

"ההבחנה בין 'היי-טק' ו'לואו-טק' רחוקה מהדימוי הפשטני של מכשול משוכלל לעומת טנקים, שכיום שניהם למעשה 'היי-טק'. בהיי-טק לא עובדים רק מתכנתים שכותבים אפליקציות לאפל ונוסעים לעבודה על קורקינט: מכונות לייצור גרביים הן לא פחות היי-טק. התעשייה שאנחנו מכנים 'לואו-טק' היא למעשה עתירת טכנולוגיה, והעבודה בה מצריכה הרבה יותר השכלה מבעבר. ה-7 באוקטובר אומנם גילה הרבה נקודות תורפה אצלנו, אבל אי אפשר להסיק מזה לגבי כישלון הטכנולוגיה".

איך בכלל הגענו להיות "היי-טק ניישן"? בתחילת הדרך היצוא מספר אחת של ישראל היה תפוזים.

"למעשה יותר מ'היי-טק ניישן' אנחנו 'סטארט-אפ ניישן'. כמות הסטארט-אפים כאן היא עצומה, גם ביחס למדינות הרבה יותר גדולות. יש לזה כמה גורמים: ראשית, בעבר, בתקופת כהונתו של שוקי גלייטמן כמדען הראשי במשרד הכלכלה, הייתה תוכנית לתמיכה ממשלתית משמעותית בסטארט-אפים בצורת ערבויות ממשלתיות ומענקים מותנים, וזה סייע לחברות לגייס כספים בתקופת הקריטית של תחילת הדרך. שנית, כוח האדם. העלייה הרוסית וסיום פרויקט הלביא שחררו לשוק כוח הנדסי מיומן מאוד. אם היינו צריכים להכשיר את כל המהנדסים האלה בעצמנו זה היה לוקח זמן רב. נוסף להם, יש בישראל זרם של חיילים משוחררים מהיחידות הטכנולוגיות שבאים עם הרבה ידע, בייחוד בתחומים כמו סייבר. גורם שלישי היה התחזקות ההיי-טק בעולם בכלל, והגעתן ארצה של הרבה קרנות הון סיכון, מה שהתחיל מעגל של מימון לא-ממשלתי, שהממשלה, גם כשהיא לא עזרה לו, לפחות לא הפריעה לו. כל הגורמים האלה חברו ליצירת כמות גדולה של סטארט-אפים, מה שהביא בתורו להצטברות של ידע ניהולי. זה לא קרה בבת אחת; זה היה תהליך משולב וארוך טווח".

"להכות ללא רחם בבירוקרטיה"

עדיין נכון לומר שישראל היא סטארט-אפ ניישן?

"לא כל החיים אפשר להיות ילד פלא. חוזליטו שר יפה גם בתור מבוגר, אבל כבר לא היה ילד פלא. גם אנחנו עברנו שלב – מ'סטארט-אפ ניישן' אנחנו מתקדמים לשלב ה'אינוביישן ניישן', והמטרה היא לקבע את זה בלי לפגוע בהמשך יצירת סטארט-אפים. צריך לפתח את הכלכלה היזמית, שגם תפעיל לחץ על האקדמיה שתספק את הצרכים שלה. מה שחסר הוא תעשייה מוטת טכנולוגיה – וזה מחזיר אותי לבעיה של החימושים".

מה צריך לעשות כדי לאפשר "אינוביישן ניישן" כזאת?

"אני יכול למנות סדרה של צעדים. דבר אחד, להכות ללא רחם בבירוקרטיה הממשלתית, ואני כולל כאן גם את המנגנון הצבאי, שראינו ב-7 באוקטובר עד כמה הוא כושל. דבר שני, לחזק בצורה דרמטית את החינוך הטכנולוגי במדינת ישראל, ולעודד צעירים ללמוד מקצועות טכניים. דבר שלישי, האוניברסיטאות צריכות להתאים את עצמן לביקוש הטכנולוגי, וחלק מהחוגים כמו הנדסת מחשבים צריכים להתרחב משמעותית ותוכניות הלימוד צריכות לעבור רפורמה. דבר רביעי, שיתופי פעולה בינלאומיים, לא רק באקדמיה, אלא גם בתעשייה. אלה דברים שעומדים לפתחן של הממשלה ושל התאחדות התעשיינים, וזה לא נעשה במידה מספקת, למרות שלא מדובר בתקציבים גדולים במיוחד. דבר חמישי הוא מדיניות מיסוי ליברלית, שהיא ביסוד התפתחות יזמות. דבר שישי, להפסיק עם הבזבוזים".

תן דוגמה, בבקשה.

"אני אתן דוגמה מהתחום הביטחוני. הצבא רוצה המון כספים, וללא פיקוח, בעוד כל אדם ששירת בצבא יכול להצביע על נקודות של בזבוז משווע: ממסד צבאי גדול מדי, הטבות לאנשי קבע שלא קשורות לשיפור הביטחון, משלחת רכש נפוחה בארה"ב ובארצות נוספות שהפכה לצ'ופר יקר ביותר, גלי צה"ל. לא מזמן התפרסמו סיפורים של חיילים על הבזבוז בצבא: בעוד אין תקציב לציוד משרדי, קונים מקרר ב-100 אלף דולר שמסוגל להגיע למינוס 50 מעלות בשלוש דקות לצורך קירור קולה, או מנתח תדרים ב-60 אלף דולר כדי לנצל את התקציב לפני סוף השנה, כי אם יישארו כספים פנויים בשנה הבאה – יקצצו אותם. לו אני הרמטכ"ל או אי מי מהאחראים והייתי קורא דבר כזה, הייתי סוגר את היחידה לאלתר. עצם העובדה שהמטה יושב בלב תל אביב, על האדמות הכי יקרות במדינה – זה לא רק בזבוז כלכלי אלא גם מטיל סיכון על האזרחים, כי מפקדה צבאית נמצאת בלב אוכלוסייה אזרחית. אז לפני שלוקחים כסף מהאזרחים למימון מערכת הביטחון, המערכת צריכה לעבור ייעול דרמטי".

"לימודי ליבה? שפות לפני הכול"

מה עם לימודי ליבה – האם מדינת ישראל יכולה להתפתח טכנולוגית בלי שחרדים לומדים לימודי ליבה?

"המדינה יכולה גם בלעדיהם, אבל יכול היה להיות הרבה יותר טוב, גם עבורם, אם הם היו לומדים לימודי ליבה ומסוגלים להשתלב בטכנולוגיה, לא בטוח שלפשוט יד זה הדבר הכי נעים. מבחינתי לימודי ליבה צריכים להתחיל דווקא בלימוד לשפות: אנגלית למשל צריך ללמד היטב בכל מערכת החינוך. לדבר עם אדם בשפת אימו נותן יתרון לא נורמלי. ליהודי הגולה מאוד הועיל שידעו לדבר בכמה שפות. צריך גם ללמד איך עושים חיפושים באינטרנט. אבל האם לימודי דיפרנציאלים וגיאומטריה יועילו? למי שרוצה להתעסק במדע, כן, אבל לא בטוח שלכולם. יחד עם זאת, צריך לומר שהפלפול התלמודי נותן לחרדים יכולות של שקלא וטריא שלבוגרי בתי ספר רגילים לא תמיד יש. צריך גם לזכור שלא כל החרדים לא לומדים, או לומדים מקצועות שדנים אותם לעוני. קודם כול, צריך להחריג את החרדיות – למשל, בבחינות ללשכת רואי החשבון התלמידות החרדיות של סמינר בית יעקב מכות שוק על ירך את כל המוסדות האקדמיים. אז לא מדובר במקשה אחת".

בוא נחדד את זה. אם היו ממנים אותך לשר הכלכלה – מהו הדבר הראשון שהיית עושה?

"יש שני תחומים שבהם צריך לטפל לפני הכול. הראשון הוא הגדלה דרמטית של היכולת התעשייתית, כולל את תעשיות החימוש, ועל זה דיברנו קודם. זה גם יהיה רווחי מאוד למדינה, כי אנחנו קונים מהאמריקאים במחיר מפולפל בהרבה מזה של ייצור עצמי. אבל כדי שזה יתרחש צריך להכשיר הרבה עובדים טכנולוגיים. השני הוא הורדת יוקר המחיה בישראל. צריך לחוקק רפורמה בצרכנות, לחזק את התחרות ולצמצם מונופולים שחוגגים עלינו".

המונופולים לא יוותרו בקלות.

"זה קל יותר מאשר לצמצם את כמות הפקידות הממשלתית. לצמצם את המגזר הציבורי – זאת מלחמה ארוכה, כמו לשחות באספלט. אולי הדרך הקלה ביותר תהיה לא למנות מחליפים למי שיוצאים לפנסיה, אבל זה לא קורה ביום. למשל, בהקשר של מערכת הביטחון, כדי שיתאפשר קיצוץ צריך גם להפריד בין המערכת הפוליטית למערכת הביטחון. רמטכ"לים, למשל, לא צריכים להפוך לשרי ביטחון. אלה שתי מיומנויות שונות, וכבר בן-גוריון הבין שלאנשי צבא אסור לפקח על עצמם. כבר הרומאים שאלו: מי ישמור על השומרים?"

מתבקש לשאול את שאלת מיליון הדולר (או 587 מיליארד השקל, גובה תקציב המדינה לשנת 2024): איך מדינת ישראל תוכל לממן הוצאות ביטחון גבוהות לאורך זמן?

"זה לא יקרה בבת אחת. אלה תהליכים ארוכי טווח. אחד התנאים לכך הוא למשל תשתית תחבורתית טובה, רכבות יעילות – וכמו שאנחנו יודעים, זה לוקח זמן. אחת הבעיות של הכלכלה הישראלית היא שאנחנו טובים מאוד בפעולות קומנדו ורעים מאוד בתכנון ארוך טווח. הינה, הצלנו חטופים בפעולת קומנדו נועזת אבל בתכנון מערכתי של תקיפת החמאס הצלחנו פחות, וזה מאפיין הרבה מהמערכות במדינה".

אז איך אפשר לעודד את התכנון לטווח ארוך?

"צריך קודם כול לאפשר למגזר הפרטי לגדול על חשבון המגזר הציבורי, מה שלא אהוב על המגזר הציבורי. למשל, לא מזמן התעוררה בהלה גדולה כשמנהל רשות החשמל אמר שאם חיזבאללה יתקוף, לא יהיה חשמל ונסבול מרעב ומצמא, אבל ישראל היא מדינה שטופת שמש ויש לנו תעשיות סולריות מפוארות. מה מונע מאיתנו להציב פאנלים סולאריים על בנייני ציבור גדולים כמו שדות תעופה, מפעלים, לולים, מחסנים וכו'? ואז, גם אם חיזבאללה יפגע ישירות בתחנת כוח, לא ייפסק החשמל. הרי השמש לא הומצאה ב-7 באוקטובר, ולמעשה כבר בן-גוריון חשב על כך, והחליט להציב דודי שמש לחימום מים על הגגות. אפשר היה לחשוב על זה גם קודם, אבל השינויים האלה לא מתרחשים בזמן בגלל פקידות בירוקרטית וחסרת מעוף".

מהשירות הציבורי נעבור למוסד אחר, האקדמיה. איך צריך לשפר את ההשכלה הגבוהה בישראל כך שתכשיר את מדעני העתיד?

"האקדמיה בעולם עוברת התנוונות. בחלקה היא הפכה לגילדה מקצועית – למשל, העובדה שאי אפשר להיות רואה חשבון בלי ללמוד ראיית חשבון בחוגים מוכרים, או שאי אפשר להיות עורכי דין בלי ללמוד בחוגים למשפטים, למרות שאין שום קשר בין הגילדה הזאת לבין מדע. נוסף על כך, גם מקצועות המדע מתמודדים עם חדירת הנרטיב הפרוגרסיבי, בעיקר בארצות הברית ובאנגליה. למשל, אם תרצה להוכיח שכושים קופצים יותר גבוה, לא רק שאסור להגיד כושים, אלא שאסור יהיה לבצע את המחקר. גם אם תנסה לחקור אם שמנים סובלים מיותר בעיות בריאות, יתנפלו עליך. הנרטיבים האלה משמידים את האוניברסיטה כמקום שמקדם ידע אקדמי ללא פניות. כמו כן, חלק מהאוניברסיטאות הפכו לבית חרושת לייצור סטודנטים, ורמת הדרישות מהם יורדת בהתמדה. מוצאים פטנטים איך להעביר סטודנטים גם כשלא מגיע, ונותנים ניקוד על רקע מוצא אתני, מצב משפחתי וכו'. אני מסכים שסטודנטים פחות פריבילגיים צריכים לקבל מלגה, אבל לא ייתכן שגם תוכניות הלימוד שלהם יושפעו מזה, ושיוותרו להם על קורסים".

השינוי באקדמיה יבוא מבפנים או מבחוץ?

"הסיכוי שממסדים ישתנו מבפנים הוא נמוך. רק אם מנערים אותם היטב מבחוץ הם מתחילים להשתנות, ובדרך כלל גם צריך אדם מבפנים שייקח על עצמו את האתגר. אין דבר שחביב יותר על הממסד מלשלב ידיים".

בינתיים יש גל של אנטי-ישראליות בקמפוסים. איך צריך להתמודד עם זה?

"מחאות המאהלים שראינו בקמפוסים בארצות הברית לא מייצגות את רוב הסטודנטים. זאת קבוצה קולנית של סטודנטים בעלי אג'נדה ברורה מאוד שנתמכת על ידי גורמים עם הרבה כסף. הם לא רק מבקרים את מה שישראל עשתה בעזה אלא גם יוצאים נגד עצם הקיום של ישראל, וזה מגיע לשנאת יהודים בכלל. חלק מזה הוא ניתוב חדש של האנטישמיות הישנה, המופנית עכשיו נגד ישראל. צריך להילחם בזה בהסברה ובאמצעים משפטיים. צריך להתחיל לתבוע אנשים שמזיקים לנו ולגרום להם נזק כלכלי. עד עכשיו כל הזמן הורדנו את קומתנו כדי לא לעצבן, ויכול להיות שהגיע הזמן להשיב מלחמה".

הפוסט ד"ר צבי מרום: "זה לא בהכרח אסון, שהעולם מטיל עלינו חרמות. התעשייה המקומית תוכל להתפתח" הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

באופן מסורתי, גזרת טול כרם אינה נמנית עם הגזרות העוינות ביהודה ושומרון, בוודאי לא בהשוואה לגזרות כמו ג'נין או שכם. עם זאת, לאורך חודשי מלחמת "חרבות ברזל" אנחנו רואים שינוי מגמה והיום טול כרם היא כבר זירה שמאתגרת מאוד את כוחות הביטחון.

כמעט בכל שבוע במהלך המלחמה מתפרסמות ידיעות על פיגועים שיוצאים מטול כרם ועל התארגנויות טרור שמתגבשות שם. לאחרונה גם פורסמו סרטוני טלגרם, שבהם צעירים פלסטינים חמושים ורעולי פנים מתעדים את עצמם יורים לעבר יישובי עמק חפר בצד השני של הקו הירוק.

כוחות הביטחון הישראליים, בתגובה, ביצעו בטול כרם וסביבתה מעצרים רבים וחיסולים של חוליות טרור. מתוך 600 מחבלים שחוסלו ביהודה ושומרון מאז תחילת המלחמה, 125 חוסלו רק בטול כרם. בחודש אוגוסט 2024 גם החל בצפון יהודה ושומרון המבצע המתמשך "מחנות קיץ" שמתמקד בג'נין, טול כרם ומחנה הפליטים נור א-שמס. עד כה במהלך המבצע נחשפו מטענים רבים, חוסלו מחבלים בכירים והוחרמו אמצעי לחימה שונים.

למרות כניסתם התכופה של כוחות הביטחון לטול כרם, המחבלים ממשיכים להרחיב את שורותיהם, להעצים את פעילותם ולזרוע פחד בקרב תושבי השרון והמרכז, עם איומים ותרחישי ייחוס שמזכירים את המציאות בדרום ערב אסון ה-7 באוקטובר.

כיצד נעשתה טול כרם לזירת טרור בוערת?

טבח ה-7 באוקטובר מהווה השראה לגורמי טרור בארץ ובעולם, וגם טול כרם ומחנות הפליטים שסביבה הפכו לקיני טרור רוחשים ומאיימים.

המיקום של טול כרם מהווה סכנה ממשית ליישובי השרון, ובפרט ליישוב בת חפר שנמצא במרחק של עשרות מטרים בלבד ממנה. ואכן, תושבי הסביבה מדווחים כי הם שומעים קולות חפירה מתחת לבתיהם, וכבר היו מספר מקרים שבהם חמושים ירו צרורות לעבור יישובים. במהלך חודש יוני 2024 גם התרחשו באזור שני פיגועים נגד חיילי צה”ל, שבהם נהרגו חייל וקצין.

קבוצות הטרור החדשות שצמחו באזור מבוססות בעיקרן על מחבלים צעירים מטול כרם, מחנה פליטים נור שמס, קלקיליה וטובאס. מחבלים אלה גדלו על ברכי ההסתה הגורפת של הרשות הפלסטינית, חמאס, הג’יהאד האסלאמי וגדודי חללי אל-אקצא ביהודה ושומרון, והם ללא ספק רואים בטבח ה-7 באוקטובר השראה למתקפה נוספת.

מבת חפר לטהרן: הקשר האיראני

פעילי הטרור ההולכים ומתרבים ביהודה ושומרון מקבלים רוח גבית מאיראן ומארגוני הפרוקסי שלה, ובראשם חמאס והג’יהאד האסלאמי.

באמצע מאי 2024 נערך מפגש פסגה של צמרת טרור הפרוקסי האיראני בטהרן. בפגישה הזאת סיכמו האיראנים ונציגי שלוחותיהם כי יש לחתור להסלמה נוספת נגד ישראל, ולהפעיל עליה לחץ שיביא לסיום הלחימה בעזה, מבלי לנהל משא ומתן על עסקת חטופים. סביר להניח שתקריות כמו הירי לעבר היישוב בת חפר הן חלק ממאמץ זה.

איראן ושלוחותיה תומכות בארגוני הטרור שפועלים ביהודה ושומרון, לרוב באלו שפועלים בגזרת טול כרם, באמצעות הזרמת כספים, הברחת אמצעי לחימה והעברת ידע. כפי שאנחנו למדים מהברחות הנשק הרבות שנתפסו לאחרונה ביהודה ושומרון, איראן מציפה את האזור בכלי נשק ובתחמושת. רובם של אמצעי הלחימה מגיעים כנראה מירדן ומצליחים לעבור לאזור יהודה ושומרון עקב אבטחה לא מספקת של הגבול – הן מהצד הישראלי והן מהצד הירדני.

חשוב להבין שהאיראנים, כמו גורמים אחרים במזרח התיכון, ראו בתקיפת ה-7 באוקטובר הישג שמסמן מבחינתם את תחילת סופה של המדינה היהודית. אירועי הטבח הנוראים רק דרבנו אותם, את חמאס ואת יתר חברי "ציר ההתנגדות" לתכנן ולהוציא לפועל תקיפה נוספת. הפעם, כך סבורים גורמי הטרור, התקיפה תצא מיהודה ושומרון כדי לפגוע בבטן הרכה של ישראל, קרי השרון ומרכז הארץ.

רעיון זה עלול להיות חלק מתוכנית "איחוד הזירות" האיראנית. מי שאמון כיום על התוכנית הוא זאהר אל-ג’בארין, שרמז במאי האחרון כי "לתנועת חמאס יש הרבה קלפים שבהם היא עדיין לא השתמשה". אל-ג’בארין הוסיף ש"הגדה המערבית תפתיע את האויב בקרוב, ונראה פרקים חדשים ביצירתיות הפלסטינית הלוחמת".

כיצד נמנע את ה-"7 באוקטובר של השרון"?

המציאות הנוכחית ביהודה ושומרון, שבה ארגוני טרור פועלים להקמת מיליציות חמושות וליצירת חזית פעילה בלב הארץ, אינה מתקבלת על הדעת. לכן, יש למגר ולחסל את האיום הנשקף מקיני הטרור בערים ובמחנות הפליטים ביהודה ושומרון, ולפרז את השטח מנשק ומאמצעי לחימה שונים.

תחילה על ישראל להפריד בין המיליציות ולשבור את אחדות הלחימה שלהן עם כלל גורמי הטרור, בעיקר בצפון השומרון. נוסף על כך, על ישראל לשנות את הגישה ולהיפרד מהתפיסה הרווחת כי ישנו הבדל בין ארגוני הטרור חמאס והג’יהאד האסלאמי לבין ארגוני הטרור המזוהים עם הפת”ח, כמו גדודי חללי אל-אקצא. על ישראל גם לגבות מחירים מהרשות הפלסטינית, ולהצהיר כי היא אחראית לכל אירוע טרור שיוצא מיהודה ושומרון. כמו כן, עליה להגביר את פעולות המנע וסיכול הטרור ולהתחיל לתכנן מבצע צבאי רחב היקף כדי לשתק את תשתיות הטרור המתפתחות בזירה זו.

לצד פעולות אלה, יש לפרושׂ כוחות נוספים על גבול ירדן כדי להחזיר את השליטה, ולייצב את מרחב ההחזקה על הגבול כדי למנוע כניסת כלי נשק ואמצעי לחימה שונים. במקביל, על ישראל לדרוש מירדן שתרחיב גם היא את פעולותיה לאורך הגבול כדי לעצור מבריחים.

רבים גורסים כי ישראל לא צריכה לפתוח חזית נוספת כל עוד הלחימה בעזה נמשכת, וזאת כדי לא להיגרר למלחמה רב זירתית. אולם, מי שטוען כך לא מבין שישראל כבר מצויה במלחמה רב זירתית. ללא אסטרטגיה כוללת ללוחמה בטרור שפושט ביו"ש, הוא ימשיך לפגוש את התושבים ביהודה ושומרון, השרון ומרכז הארץ, ויהווה איומי קיומי על כלל אזרחי מדינת ישראל.

לקריאת המחקר המלא >>

הפוסט בירת טרור חדשה ושמה טול כרם: תקציר נייר העמדה של מחלקת המחקר הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

במלחמת ששת הימים כבשה ישראל את מסדרון נצרים ושלטה בו משנת 1967 עד לתוכנית ההתנתקות ב-2005 כחלק משליטתה ברצועת עזה כולה.

בשל מיקומו האסטרטגי, מסדרון נצרים מילא תפקיד חשוב בתוכנית חמש האצבעות שהגה אריאל שרון ב-1971. לפי התוכנית, אצבע נצרים הייתה האצבע השנייה מצפון, והפרידה בין העיר עזה לנוסייראת ודיר אל-בלח שנמצאות מדרום לה. ב-1972 הוקם באזור היישוב נצרים, והמסדרון הפך לדרך הראשית שחיברה בין שני צידי הקו הירוק.

לאחר הסכם אוסלו הראשון שנחתם ב-1993, היישוב נצרים נותר בשליטה ישראלית אך נהפך למובלעת שכונתה "מובלעת נצרים". ציר נצרים, שנהיה לדרך הגישה היחידה למובלעת, הפך למוקד לפיגועי טרור רבים.

בשנת 2005, במסגרת יישום תוכנית ההתנתקות, פונה היישוב נצרים וכוחות צה"ל יצאו לחלוטין מהמסדרון.

בשנת 2008, במהלך מבצע "עופרת יצוקה", השתלטו כוחות צה"ל על הציר כדי להפריד בין העיר עזר לשאר חלקי הרצועה, אך נסוגו ממנו עם סיום המבצע.

באוקטובר 2023, זמן קצר לאחר פרוץ מלחמת "חרבות ברזל", כבש צה"ל את המסדרון במטרה לכתר את העיר עזה, לחלק את הרצועה לשני חלקים, ולמנוע מעבר של מחבלים ותושבים מדרום הרצועה לצפונה. השליטה במסדרון גם מאפשרת לצה"ל להעתיק כוחות וציוד במהירות בין האזורים השונים ברצועה, וכך לצאת לפשיטות ולמבצעים במהירות.

לאורך כל חודשי הלחימה שמר צה"ל על נוכחות צבאית בציר נצרים, ואף הרחיב אותו בהדרגה. במרחב נבנו כמה בסיסים, מגננים ומחסות מפני ירי רקטי. צה"ל גם הקים במרחב שתי עמדות בידוק חד-כיווניות אשר משמשות למעבר עזתים לדרום הרצועה, ואילו המעבר לצפון הרצועה פתוח לאספקה הומניטרית בלבד.

נכון לספטמבר 2024, צה"ל עדיין שולט בציר נצרים, אך יש קולות אשר קוראים לוותר על שליטה זו, בעיקר כדי לממש את העסקה להחזרת החטופים.

הפוסט מסדרון נצרים הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

מטרתה העליונה של תנועת הביטחוניסטים היא להבטיח את ביטחון ישראל לדורות. בבסיס מטרה זו נמצאות שתי הבנות מרכזיות: הראשונה היא שביטחון המדינה לא יכול להתקיים בריק, אלא תלוי במערכת רחבה של גורמים מדיניים, כלכליים וחברתיים. ההבנה השנייה היא שבשביל לקבל החלטות מושכלות, יש צורך לבנות אסטרטגיה רחבה שנשענת על העבר וצופה אל עבר העתיד.

הבנות אלו הביאו את תנועת הביטחוניסטים לגבש חזון לאומי ברור, שנבנה מתוך מחקר מעמיק, ונוגע בכל השדות המעצבים של החברה הישראלית. בכתבה זו יתמקד החוקר ערן להב בארגוני הג'יהאד העולמי. הוא יפרט על ההבדלים האידיאולוגיים והמעשיים בין הארגונים השונים, יסביר כיצד המלחמה הנוכחית משפיעה על פעילותם, וגם יבהיר מדוע ישראל ומדינות המערב מוכרחות לשתף פעולה מול איום זה, שרק הולך ומחריף.

רקע – ארגוני הג'יהאד העולמי: קווים לדמותם

הג'יהאד העולמי הוא שם כולל לרשת מסועפת של ארגוני אסלאם רדיקלי, שקוראים למלחמת חורמה נגד כל הכופרים, ולהקמת ח'ליפות אסלאמית עולמית.

בשביל להבין איך צמחו ארגוני הג'יהאד העולמי צריך לחזור לשנות ה-60 של המאה הקודמת. באותה תקופה פרסם סייד קוטב, הוגה דעות מצרי, אג'נדה שבה הסביר מדוע צריך להילחם בתרבות המערב. דעותיו של קוטב השפיעו מאוד על העולם האסלאמי, ובמיוחד על השייח' עבדאללה יוסף עזאם, פלסטיני שנחשב כיום ל"אבי הג'יהאד". עזאם היה מבכירי תנועת האחים המוסלמים, ובהמשך ייסד את אל-קאעידה – אחד מארגוני הג'יהאד המשמעותיים ביותר עד היום. עזאם גם נחשב למנטור של אוסאמה בן-לאדן, ויש לו תפקיד חשוב בטיפוחו של ארכי-טרוריסט זה.

מאז, ארגוני הג'יהאד העולמי הלכו והתרחבו, והיום נכללים תחת הגדרה זו מאות ארגונים שפועלים בכל רחבי העולם. ב-40 השנים האחרונות ביצעו ארגונים אלו כ-50 אלף פיגועים במדינות רבות, והביאו למותם של אלפי חפים מפשע.

מרבית ארגוני הג'יהאד העולמי מורכבים מפעילים סונים סלפיסטיים. התנועה הסלפית, או הסלפיה, היא תנועה אסלאמית קיצונית שמאמינה ב"סלף" – האב הקדמון. לפי תומכי הסלפיה, האסלאם היה במיטבו בימיו של הנביא מוחמד ובימי הח'ליפים הראשונים, ושאיפתם היא לקרב את האסלאם המודרני כמה שיותר לרוח אותה תקופה. בשביל להגשים את מטרתם הארגונים דוגלים בג'יהאד – מושג חשוב שנחלק לשניים. לתפיסתם, יש הג'יהאד הגדול, שהוא המאבק הרוחני שמתקיים בין אדם לעצמו, ויש הג'יהאד הקטן, שהוא המלחמה בכופרים לשם הגנה על האסלאם. מובן שמבחינת העולם המערבי הג'יהאד הקטן הוא למעשה הג'יהאד הגדול, שפוגש אותנו בדמות פיגועים רצחניים.

למרות האידיאולוגיה הדומה והמטרה המשותפת, קיימים הבדלים מהותיים בין ארגוני הג'יהאד העולמי, ואף יריבויות.

שני ארגוני הג'יהאד הגדולים והמשמעותיים הפועלים כיום בעולם הם אל-קאעידה ודאעש. דאעש אומנם יצא מתוך אל-קאעידה, אך בין שני הארגונים שוררת איבה עזה, והם נלחמים זה בזה.

סיבה אחת למאבק בין הארגונים היא הרצון לזכות בבכורה, שכן כל ארגון מבקש להיות הגדול והמשמעותי ביותר בעולם.

סיבה שנייה קשורה באידיאולוגיה, וביתר דיוק באופן שבו כל ארגון מפרש את המושג "כופרים". מבחינת דאעש, המוסלמים השיעים נופלים גם הם תחת הגדרה זו. לעומת זאת, אל-קאעידה, על אף היותו ארגון סוני סלפיסטי, לא נלחם בשיעים. למעשה, בעשורים האחרונים התקיימו שיתופי פעולה בין אל-קאעידה לבין איראן, שהיא מדינה שיעית מובהקת, ואף רווחת ההנחה שלפיה מנהיג אל-קאעידה הנוכחי, סייף אל עאדל, מסתתר בימים אלו באיראן.

מי נגד מי?

גם דאעש וגם אל-קאעידה פועלים בשיטה של ביזור כוחות, ומפעילים שלוחות ותאים בכל רחבי העולם. היום השלוחה המרכזית של דאעש היא דאעש מחוז ח'וראסאן – הארגון שאחראי על הפיגוע באולם הקונצרטים במוסקבה, ומהווה איום על אירופה כולה.

אצל אל-קאעידה, אחת השלוחות המרכזיות היא הארגון א-שבאב אל-מג'אהדין שפועל בסומליה. מדובר בארגון חזק שעושה הרבה בעיות, ולאחרונה גם החל לשתף פעולה עם החות'ים בתימן, ובכך למעשה גם עם איראן.

אל-קאעידה גם זוכה לתמיכה של משטרים שונים, ובראשם משטר הטאליבן באפגניסטן. חלק מאנשי אל-קאעידה אף מחזיקים בתפקידים שונים בתוך ממשל הטאליבן, כך ששיתוף הפעולה בין הגופים הוא מלא ורציף. שיתוף פעולה זה מכעיס את דאעש במיוחד, כיוון שהוא רואה בטאליבן ארגון כופר.

הג'יהאד העולמי וארגוני הטרור האזוריים

אנשים רבים תוהים אם חמאס והג'יהאד האסלאמי הפלסטיני (גא"פ) שפועלים בעזה נחשבים גם הם לארגוני ג'יהאד עולמי. התשובה הקצרה היא לא. התשובה הארוכה היא שחמאס והגא"פ הם לא ארגונים סלפיסטיים, אלא ארגונים שמשתייכים לאידיאולוגיה של תנועת האחים המוסלמים. אומנם גם הם, בדומה לארגוני הג'יהאד העולמי, שואפים להקים ח'ליפות אסלאמית ולהשתלט על כל מדינות המערב, אבל הם מוכנים לעשות זאת בצורה הדרגתית יותר.

חמאס, תמוה ככל שזה נשמע, רואה בעצמו ארגון פרגמטי, וככזה הוא מוכן לשאת ולתת עם "הכופרים" בשביל לקדם את מטרותיו. משא ומתן עם המערב וישראל הוא דבר שלעולם לא היה מתקבל בארגוני הג'יהאד העולמי.

מעבר לכך, אצל חמאס וגא"פ יש מרכיב לאומי חזק שעולה על המרכיב האוניברסלי. מטרתם העליונה היא לחסל את ישראל כמדינה יהודית ולהקים בה מדינה פלסטינית, ורק לאחר מכן הם יתפנו להקים ח'ליפות אסלאמית עולמית.

מאפיין נוסף שמבדיל את חמאס והגא"פ מארגוני הג'יהאד העולמי הוא הקרבה לאיראן. חמאס, והגא"פ במיוחד, על אף היותם ארגונים סוניים, משתפים פעולה עם איראן השיעית בשביל לממש את מטרתם המשותפת: השמדת ישראל. שיתוף פעולה כזה לא היה מתקבל אצל מרבית ארגוני הג'יהאד העולמי, ובמיוחד לא אצל דאעש ושלוחותיה.

מי מסוכן יותר – הג'יהאד העולמי או איראן?

מבחינת ישראל, איראן היא ללא ספק האיום המרכזי שניצב כיום לפתחה, אך כפי שיודגם בהמשך, גם ארגוני הג'יהאד העולמי יכולים בהחלט להתקומם נגדנו.

מבחינת מדינות המערב, מדובר בשני איומים קיומיים שיש לסכל בהקדם. לצערנו, ממש כפי שהטיפול העולמי באיום האיראני מתנהל בצורה מהוססת, כך גם הטיפול באיום הג'יהאד העולמי נעשה באופן שרחוק מלהיות מספק.

ערן להב – החזון להתמודדות עם איום הג'יהאד העולמי

להבין את האידיאולוגיה של הג'יהאד

המצב הנוכחי:

העולם המערבי סופג פגיעות רבות מצד ארגוני הג'יהאד העולמי, אך ממשיך להחזיק בתפיסות שגויות לגבי האידיאולוגיה שמניעה אותם. מדינות צפון אמריקה, ובמיוחד מדינות אירופה, מתקשות להבין מדוע אדם שהיגר מסומליה או מסוריה, קיבל זכויות ומשאבים ושיפר באופן משמעותי את איכות חייו – בוחר לפגע במי שעשה לו כל כך טוב. גם אם אותן מדינות מבינות שקיימת בעיה, הן לא תופסות לעומק את המושג ג'יהאד ואת המשמעות שעומדת מאחורי המלחמה בכופרים.

חוסר ההבנה הזה מוביל את המערב להמשיך במדיניות שכבר מזמן לא מוכיחה את עצמה, וכך הם מוסיפים להציע למהגרים זכויות וכספים, ללא הועיל.

גם בישראל היו מי שחשבו עד לא מזמן שמענה לצרכים הומניטריים או שיפור תשתיות יביאו להפסקה של טרור, אבל לאחר אסון השבעה באוקטובר כבר ברור לנו שהאידיאולוגיה של טרור לא באמת מתרככת בזכות תנאי מחיה נוחים.

באידיאל:

• להפנים את האידיאולוגיה: ישראל, כמי שניצבת בחזית ונלחמת כבר שנים באסלאם הרדיקלי, מבינה את האידיאולוגיה של הג'יהאד בצורה הרבה יותר טובה מאשר מדינות המערב. עלינו להעביר מהידע והניסיון שלנו לאותן מדינות, כדי לפקוח את עיניהן ולאפשר להן להבין לעומק את מהותו של האיום.
• להכיר במורכבות של ההגירה: אין ספק שרבים מהמהגרים שמגיעים ממדינות קשות ומאזורי מלחמה הם אזרחים תמימים שרק מנסים לשפר את איכות חייהם וראויים לכך. עם זאת, אסור להתעלם מכך שרבים מהם מנצלים את ההתבססות במדינות המערב כדי לפגוע בהן מבפנים. תופעה זאת נכונה לא רק למהגרים עצמם אלא גם לילדיהם שנולדים במערב ונחשבים לאזרחים אמריקאיים או אירופאיים לכל דבר. רק הבנה אמיתית של מורכבות זו תוכל לאפשר למדינות המערב להתמודד עם הסכנות שטמונות בהגירה.

להכיר בכוחם של האמצעים הטכנולוגיים והרשתות החברתיות

המצב הנוכחי:

כבר מראשיתם, ארגוני הג'יהאד העולמי ידעו לנצל את הטכנולוגיה לטובתם. אפילו בתמונות של בן לאדן שהסתתר במערה לאחר הפיגוע במגדלי התאומים יכולנו לראות שהוא נמצא מאחורי ציוד טכנולוגי משוכלל.

כיום, כשרבים מהפעילים של אותם ארגונים מתגוררים בצפון אמריקה ובאירופה, קל להם לאמץ את הטכנולוגיה המערבית – וכך הבעיה נעשית קשה הרבה יותר.

בעשור וחצי האחרון, ארגוני הג'יהאד עושים שימוש נרחב ברשתות החברתיות, ויודעים למנף אותן היטב לצורכי תעמולה והסתה. לאחרונה, עם התפתחות הבינה המלאכותית, הם מצליחים לשכלל את יכולותיהם אף יותר, ומשתמשים בכלי ה-AI השונים כדי ליצור סרטוני דיפ-פייק, לעצב תמונות שקריות ולהפיץ דיס-אינפורמציה. חלקם אפילו מפעילים צ'אט בוט, דוגמתChatGPT, שעוזר בהפצת מידע מוטה וקיצוני.

אם בעבר ארגוני הג'יהאד העולמי הפיצו סרטונים של אדם קורא דרשה, הרי שהיום הם כבר יכולים להפיץ תכנים הרבה יותר אטרקטיביים ומשכנעים. תכנים אלה משפיעים במיוחד על הצעירים, ומעודדים אותם להצטרף לשלוחות של הארגונים, להקים תאים בעצמם, או פשוט לפעול כ"זאבים בודדים" ולבצע פיגועים על דעת עצמם. ואכן, מאז צמיחתן של הרשתות, וביתר שאת מאז התפתחות הבינה המלאכותית, אנחנו רואים שכבר לא צריך תשתית ארגונית בשביל לבצע פיגוע טרור – מספיק שאדם רואה סרטון הסתה, לוקח סכין ויוצא לדרך.

באידיאל:

• לא לזלזל באויב: עלינו להבין שגם אם האויב שלנו מחזיק בדעות שנראות לנו מיושנות, זה לא אומר שהוא לא מתחוכם ומתקדם. ארגוני הג'יהאד העולמי מכירים היטב בכוחה של הטכנולוגיה, ומנצלים אותה לטובתם. נוסף על כך, הם גם מנצלים את היכרותם עם תרבות המערב וחולשותיה, כדי לדייק את מאמצי התעמולה שלהם.
• לשמור על עליונות טכנולוגית: ישראל ומדינות המערב מוכרחות לשמור על עליונות טכנולוגית ולדאוג להיות צעד אחד לפני אותם ארגונים – ולא להפך. בתוך כך, אנחנו צריכים לשכלל את השליטה שלנו ברשתות חברתיות. מדובר במודיעין גלוי שבו עוברים מדי יום מסרים שמעודדים טרור. רבים מהם נכתבים ברמזים ובין השורות, אך עם מספיק מאמץ נוכל לעלות גם עליהם.

לעקוב אחרי הכסף

המצב הנוכחי:

ארגוני הג'יהאד העולמי הם ארגונים עשירים מאוד, והעושר הזה מאפשר את התעצמותם. הכספים של הארגונים מגיעים ממקורות שונים, כמו תרומות של פעילים ומענקים ממשטרים שתומכים בהם. הארגונים האלה גם מצליחים לגנוב לא מעט כספי סיוע מערביים שמיועדים לאזרחים באזורי מלחמה. חלק מהכספים מגיעים גם מפשיעה – אל-קאעידה, למשל, קיבל מהטאליבן באפגניסטן גישה לשדות האופיום במדינה, וכך הוא מתעשר מייצור סמים.

הארגונים גם מקיימים קשרי מסחר בינם לבין עצמם, ומבצעים עסקאות של מכירת נשק ואמצעים כאלה ואחרים – מה שמאפשר להם לנהל מערכת כלכלית סמויה מן העין.

בשנים האחרונות הארגונים עושים שימוש נרחב במטבעות דיגיטליים, ורבים מהכספים שלהם עוברים דרך הערוצים הללו. השימוש במטבעות דיגיטליים מקשה מאוד לעקוב אחר מקורות המימון של אותם ארגונים, ורק תורם עוד יותר להתעשרותם ולהתעצמותם.

באידיאל:

• לגייס את הטכנולוגיה: ההתחקות אחר הכסף יכולה לחשוף מידע רב על ארגוני הטרור, ואף לפגוע בהם כלכלית. מדינות המערב צריכות להמשיך במאמציהן לעקוב אחר מקורות המימון של ארגונים אלו, תוך הבנה שהם עושים שימוש באמצעים מתקדמים כמו מטבעות דיגיטליים. גם כאן, עליונות טכנולוגית היא המפתח לסיכול הבעיה.
• לפקח על כספי הסיוע: ממש כפי שחמאס משתלט על הציוד ההומניטרי שמועבר לרצועת עזה, כך ארגוני הג'יהאד העולמי משתלטים על כספים שמועברים לאזרחים באזורים כמו עיראק וסוריה. המדינות התורמות צריכות לפקח בצורה טובה יותר על הכספים שהן מעבירות, ולוודא שהם מגיעים לידיים הנכונות.

לזכור שגם איום משני יכול להפוך לאיום מרכזי

המצב הנוכחי:

ישראל והיהודים הם אויבים של הג'יהאד העולמי, אבל הם לא נמצאים בעדיפות עליונה. המטרה המרכזית של רוב הארגונים הללו היא דווקא לפגוע בגורמים מערביים, שאותם הם רואים כקולוניאליסטים שדחקו את האסלאם מגדולתו.

סיבה נוספת לכך שישראל נמצאת בעדיפות משנית היא שלארגוני הג'יהאד קשה להכות שורשים באזור שלנו. מעבר לכך שהם נדרשים להתמודד עם כוחות הביטחון של ישראל, ובמידה מסוימת גם עם כוחות הביטחון של הרשות הפלסטינית, הם גם צריכים להדוף את ארגוני הטרור שפועלים כאן, ובראשם חמאס. צריך להבין שבזירה המקומית האידיאולוגיה הרווחת היא זו של האחים המוסלמים, והדבר מקשה על ההתקבלות של ארגוני הג'יהאד העולמי.

מבחינת ישראל, כפי שהיא לא נמצאת בראש סדר העדיפויות של ארגוני הג'יהאד העולמי, כך גם הארגונים לא נמצאים בראש סדר העדיפויות שלה. הדבר היה נכון תמיד אבל כיום, כשאנחנו נמצאים במלחמה רב-חזיתית ונדרשים להתמודד עם האיום של איראן ושלוחותיה, ההתמודדות עם איום הג'יהאד העולמי נדחקת הצידה אף יותר.

עם זאת, חשוב להבין שהארגונים הללו עדיין רוצים להשמיד אותנו, ושכבר היום יש להם דריסת רגל מסוימת בתוך שטח ישראל. אומנם אין בישראל תשתית ארגונית של דאעש, אבל כן קיימים בקרב ערביי ישראל פעילים של הארגון שאף ניסו להקים תא של דאעש בצפון הארץ. נוסף על כך סוכלו כבר כמה ניסיונות פיגועים מצד דאעש בתוך שטח המדינה, כמו הפיגוע שהיה אמור להתרחש באצטדיון טדי בירושלים באפריל 2024.

חשוב גם לדעת שארגוני הג'יהאד העולמי מושפעים מאוד ממלחמת חרבות ברזל, ורואים בה מומנטום לחולל מלחמת ג'יהאד עולמית. מאז פרוץ המלחמה אנחנו עדים לתופעה נרחבת של קריאות לפגוע ביהודים ברחבי העולם, ואכן סוכלו כמה ניסיונות כאלה.

באידיאל:

• לשמור על עין פקוחה: מובן שמדינת ישראל צריכה להתמקד באיום המרכזי שלה שהוא איראן, אך לצד זאת אסור לשכוח שקיים גם איום מצד ארגוני הג'יהאד העולמי. בהקשר של המלחמה הנוכחית, חלק מהארגונים הללו, ובראשם אל-קאעידה, משתפים פעולה עם איראן, כך שהם יכולים בהחלט להשתלב במאמץ המלחמתי שלה. מעבר לכך, חוסר היציבות שמאפיין את המזרח התיכון כבר הוכיח לנו פעמים רבות שגם איום משני יכול להפוך במהרה לאיום ראשי.
• להגן על יהודי העולם: גם אם מדינת ישראל עצמה לא חשופה לאיום מיידי מצד ארגוני הג'יהאד, הרי שיהודי העולם חשופים בהחלט. בהשפעת מלחמת "חרבות ברזל" נשמעות קריאות רבות מצד אותם ארגונים לפגוע בבתי כנסת ובקהילות יהודיות בעולם. עלינו להבין שהמלחמה המקומית שלנו יכולה להתפתח למלחמת ג'יהאד עולמית, ולקחת אחריות גם על אחינו שנמצאים בתפוצות.

לבנות קואליציה עולמית

המצב הנוכחי:

ארגוני הג'יהאד קוראים למלחמת חורמה בכל הכופרים – ובכללם יהודים, נוצרים, ואף חלק גדול מהמוסלמים. מצב זה מביא לכך שרבים מאזרחי העולם חשופים לאיום הג'יהאד, ועשויים להיות קורבנות של פיגועים שיוצאים מטעם אותם ארגונים. מדובר, אם כך, בסכנה שנוגעת לא רק לישראל ולמדינות המערב, אלא גם למדינות ערביות מתונות כמו מצרים, ירדן וסעודיה. מדינות אלו כבר סובלות לא מעט מארגוני הג'יהאד, ורואות בהם איום ממשי שיכול למוטט את שלטונן.

עם זאת, טרם התגבשה קואליציה עולמית מול איום הג'יהאד, ונכון להיות רוב המדינות מנסות להתמודד עם איום זה באופן עצמאי או באמצעות שיתופי פעולה נקודתיים.

באידיאל:

• ליצור קואליציה עולמית יציבה: יש ליצור קואליציה בין כל המדינות שסובלות מאיום הג'יהאד העולמי, ובכללן ארה"ב, קנדה, מדינות מערב אירופה, ישראל והמדינות הערביות המתונות. רק באמצעות שיתוף פעולה נוכל לתת מענה לאיום הג'יהאד גם מבחינה כמותית וגם מבחינת הידע והיכולות. השאיפה היא לבסס פורום בהשתתפות נציגים מכל מדינה, אשר יתכנס באופן קבוע ויקדם את הטיפול באיום. חשוב להבין שכל מדינה יכולה לתרום – למדינות המערב יש משאבים ויכולות, ישראל מחזיקה בניסיון מודיעיני ומבצעי רב, והמדינות הערביות מבינות טוב מכולן את האידיאולוגיה של הג'יהאד ואת הכוחות שמניעים את אותם ארגונים.

ישראל והמערב באותה הסירה – סיכום ומסקנות

הג'יהאד העולמי לא מת עם חיסולו של אוסאמה בן לאדן. למעשה, הוא רק מוסיף להתעצם ולהתחזק מאז, וכיום הוא כולל מאות תתי-ארגונים שפועלים בכל רחבי העולם. למרות המחלוקות והיריבויות בין הארגונים, לכולם יש מטרה משותפת: השמדת הכופרים והחלת ח'ליפות אסלאמית עולמית.

בשביל להתמודד עם איום הג'יהאד העולמי צריך, לפני הכול, להבין אותו. רוב מדינות המערב עדיין מתקשות לתפוס לעומק את מושג הג'יהאד, וגם נוטות לזלזל באויב שעומד מולן. כמדינה למודת ניסיון, ישראל צריכה לעזור למדינות המערב להבין שהאידיאולוגיה של הג'יהאד חזקה מכל הטבה כלכלית, ולהבהיר להן שמדובר באויב מתחוכם שמחזיק ביכולות הטכנולוגיות המתקדמות ביותר.

בתוך כך, עלינו לפעולה ליצירת קואליציה עולמית חזקה. אחרי הכול, מטרתם המוצהרת של ארגוני הג'יהאד העולמי היא להשמיד את כל מי שאינו מוסלמי לשיטת הסלפיה – כך שישראל, המערב וגם חלק מהמדינות המוסלמיות נמצאים כולם באותה הסירה.

הפוסט באידיאל – חזון תנועת הביטחוניסטים והפעם: איום הג'יהאד העולמי הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

מטרתה העליונה של תנועת הביטחוניסטים היא להבטיח את ביטחון ישראל לדורות. בבסיס מטרה זו נמצאות שתי הבנות מרכזיות: הראשונה היא שביטחון המדינה לא יכול להתקיים בריק, אלא תלוי במערכת רחבה של גורמים מדיניים, כלכליים וחברתיים. ההבנה השנייה היא שבשביל לקבל החלטות מושכלות, יש צורך לבנות אסטרטגיה רחבה שנשענת על העבר וצופה אל עבר העתיד.

הבנות אלו הביאו את תנועת הביטחוניסטים לגבש חזון לאומי ברור, שנבנה מתוך מחקר מעמיק, ונוגע בכל השדות המעצבים של החברה הישראלית. בכתבה זו נתמקד, בעזרתו של האלוף (מיל') גרשון הכהן, בסוגיית ההתיישבות. על בסיס דבריו של הכהן נסקור את המאפיינים הגיאוגרפיים של חלקי הארץ השונים, נרחיב על הקשר שבין התיישבות לביטחון לאומי, ונפרט מהו חזון ההתיישבות שמדינת ישראל צריכה לאמץ בשביל להבטיח את ביטחונה לדורות.

רקע: מהצלבנים ועד ליצחק רבין – ארץ ישראל כנכס אסטרטגי

ארץ ישראל מחברת בין אסיה לאפריקה, ומקושרת לאירופה דרך הים התיכון. המיקום הזה הפך אותה כבר מימי קדם לנקודת מעבר חשובה בין יבשות ומעצמות, וזו הסיבה שעמים רבים ניסו לשלוט בה.

הכובשים השונים, ובראשם הצלבנים, הבינו שאי אפשר לשלוט על ארץ ישראל ולהגן עליה כשיושבים רק על רצועת החוף. לפיכך, הצלבנים פרסו את רשת המבצרים שלהם לא רק בערי החוף, אלא גם בסיני וברכסי ההרים ממזרח לירדן כמו מבצר עג'לון בגלעד.

לצערנו, התפיסה המרחבית החשובה הזאת לא באה לידי ביטוי בפיזור ההתיישבותי הקיים כיום, שכן למעלה מ-60% מתושבי מדינת ישראל היהודים מתגוררים ברצועת מישור החוף – רצועה שרוחבה אינו עולה על 15 ק"מ. מעבר לכך, גם מרבית הנכסים האסטרטגיים של מדינת ישראל – בהם שדה התעופה בן-גוריון, תחנות הכוח, נמל אשדוד, מרכז ניהול הבנקים והמפקדות הראשיות של כל זרועות הביטחון – מרוכזים באותו תא שטח.

מעבר להיותה של רצועת מישור החוף צרה וצפופה, היא גם נתונה לשליטת הרי יהודה ומורדות הרי שומרון שחולשים עליה ממזרח ונמתחים לכל אורכה. הרים אלו מספקים תצפית פתוחה על הרצועה, וגם מאפשרים גישה נוחה אליה – בין אם באמצעות ירי רקטות קצרות-טווח, ובין אם באמצעות פשיטות רגליות. מכאן שמי ששולט על הרי השומרון ויהודה שולט למעשה על מישור החוף כולו.

מנהיגים רבים מכל הקשת הפוליטית היטיבו להבין הקשר שבין שליטה בשטח לבין ביטחון, והכירו בחשיבות של שמירה על גבולות בני הגנה. הבנה זו היא שעמדה בבסיס "תוכנית אלון" שהציג יגאל אלון לראשונה בממשלת לוי אשכול, מייד לאחר מלחמת ששת הימים. אותה הבנה גם קיבלה ביטוי בתפיסתו המדינית של יצחק רבין. בנאומו האחרון בכנסת, באוקטובר 1995, התווה רבין את תפיסתו הביטחונית-לאומית, וציין ארבעה עקרונות התיישבותיים שאותם ראה כחיוניים:

• העיקרון הראשון קבע שבשביל להבטיח את קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית צריך ש-80% מאזרחיה יהיו יהודים. זוהי אחת הסיבות שהובילו את רבין להעביר את כל אוכלוסיית הפלסטינים מעזה ומשטחי A ו-B לידי הרשות הפלסטינית.

• העיקרון השני הוא שיש לשמור על ירושלים מאוחדת, כולל מעלה אדומים וגבעת זאב, ותחת ריבונות ישראל.

• העיקרון השלישי של רבין קבע כי גבול הביטחון של מדינת ישראל יוצב בבקעת הירדן בפירושה הנרחב ביותר. כלומר, יש לשמר את האחיזה הישראלית ואת ההתיישבות היהודית בבקעה על כל שטחה – מקו כביש 90 ועד קו הרכסים ממערב.
• על פי העיקרון הרביעי, יש להקים ישות פלסטינית שתהיה "פחות ממדינה". אחת המשמעויות המעשיות של עיקרון זה היא שיש לשמור על שליטה ישראלית במרחב האווירי מעל יהודה ושומרון.

ראוי להדגיש כי עקרונות אלו לא נוסחו על ידי מפלגות ימין, אלא על ידי מנהיגי תנועת העבודה, והם ביטאו הסכמה לאומית רחבה. עובדה זו לבדה משקפת את חשיבותה של ההתיישבות היהודית בארץ ישראל, ומבהירה שלפני היותה עניין פוליטי – ההתיישבות היא הכרח קיומי.

האלוף (מיל') גרשון הכהן: חזון ההתיישבות של מדינת ישראל

ירושלים: מטרופולין ולא עיר קצה

המצב הנוכחי:

החשיבות ההיסטורית, הדתית והתרבותית של ירושלים ברורה, אך יש לה גם חשיבות אסטרטגית קריטית. ירושלים יושבת באזור הררי, חולשת על צירי תנועה מרכזיים, והיא גם המקום היחיד על קו פרשת המים שבו מתקיים רוב יהודי.

האחיזה במרחב ירושלים הכרחית גם כדי להבטיח את קיומה של ירושלים כעיר הבירה של ישראל וכעיר מטרופולין מרכזית, וגם מטעמים מבצעיים ואסטרטגיים. מאחר שירושלים קרובה לחלק גדול ממוקדי הטרור, היא מהווה בסיס יציאה נוח לכוחות הביטחון ועוגן לפעולות מודיעיניות.

נוסף על כך, האחיזה במרחב ירושלים חיונית בשביל לשמר שליטה על צירי תנועה מרכזיים ועל אזורים נוספים: בזכות מרחב זה אפשר לשמור על בקעת הירדן כאזור חיץ שמפריד בין רצועת החוף לבין איומים ממזרח; בזכות החזקת יישובי קו המדרגה כמו נעלה ובית-אריה, אפשר לשלוט על צירי תנועה מרכזיים ועל נכסים אסטרטגיים בפנים הארץ, לרבות שדה התעופה בן-גוריון; והודות להחזקת קו הרכס והיישובים בחבל יתיר, אפשר להגן על עמק באר שבע ובקעת ערד, וכן על בסיס חיל האוויר נבטים.

מעבר לכל זאת, ויתורים טריטוריאליים בירושלים יתפרשו ככניעה ישראלית, ורק יעודדו גורמים קיצוניים בעולם המוסלמי והערבי להמשיך לכרסם בנוכחות היהודית בירושלים ובישראל בכלל.

באידיאל:

• לחזק את מעמדה של ירושלים כמטרופולין: לפני מלחמת ששת הימים, ירושלים הייתה עיר קצה מרוחקת, פרבר שולי של תל אביב, אך מאז היא נעשתה למטרופולין חשוב. ירושלים כעיר מטרופולין היא מפתח לשליטה בארץ ישראל, ועליה להישאר כזו. לשם שמירה על ירושלים מטרופוליטנית, יש צורך בכל היישובים שמקיפים אותה – גוש עציון מדרום, מעלה אדומים ומישור אדומים ממזרח, וחבל בנימין מצפון.

• לשלול את רעיון חלוקת ירושלים: חלוקת ירושלים תסכן לא רק את מעמדה כעיר הבירה של ישראל, אלא גם תפגע אנושות בביטחון הלאומי. אין יכולת להבטיח כי חלוקת העיר אכן תסיים את הסכסוך הישראלי-פלסטיני. הטרור ככל הנראה יימשך, ובתנאי החלוקה רק יקבל אפשרויות פעולה מסוכנות הרבה יותר. מעבר לכל זאת, בשום מקום בעולם לא נעשתה חלוקה של עיר בסדר גודל כזה – מדובר ברעיון שגם על הנייר פשוט לא תופס.

יהודה ושומרון: להפוך לשדרה המזרחית של מדינת ישראל

המצב הנוכחי:

בהסכמי אוסלו רבין חילק את אזור יהודה ושומרון לשטחי A, B ו-C. רק שטחי C נמצאים בשליטה אזרחית וביטחונית מלאה של מדינת ישראל. בשטחי C יש כיום כ-120 יישובים יהודיים שבהם מתגוררים בסך הכול מעל 500 אלף תושבים. נוסף על כך, יש כ-500 יישובים ערביים, שבהם מתגוררים כ-200–300 אלף תושבים.

למרות שהשליטה בשטחי C מעוגנת בהסכמי אוסלו, בעולם נשמעות ביקורות רבות נגד ההתיישבות היהודית בשטחים אלה. מדובר רבות על מפעל "ההתנחלויות", ועל מאחזים יהודיים בלתי חוקיים בשטחי C, אך בפועל הבנייה הפלסטינית הלא חוקית בשטחים אלה גדולה לאין שיעור מהבנייה היהודית. נכון לדצמבר 2023, יש בשטחי C כ-90,000 מבנים פלסטיניים בלתי חוקיים, ואין שום מאמץ לפנותם.

טענה נוספת שעולה נגד ההתיישבות היהודית ביהודה ושומרון היא שההתיישבות שם מהווה נטל על כוחות הביטחון. מדובר בטענה שגויה מיסודה. לא זאת בלבד שההתיישבות ביו"ש אינה מהווה נטל – היא זו שמאפשרת את חופש הפעולה של צה"ל באזורים אלה. סדר הכוחות שצה"ל מחזיק ביו"ש אינו מספיק בשביל לשמור על היציבות בגזרה מורכבת שכזו. היציבות נשמרת רק הודות למסה של כחצי מיליון יהודים שחיים שם.

ההתיישבות היהודית ביו"ש גם מאפשרת לכוחות הביטחון גישה נוחה לשטחי A ו-B – יתרון ששיחק לידי צה"ל במבצעים שונים, דוגמת מבצע "חומת מגן" ב-2002.

מעבר לכך, ההתיישבות היהודית בשטחי יו"ש גם מבהירה לפלסטינים שהנוכחות שלנו שם היא יציבה ודומיננטית, ושהם מוכרחים לשתף איתנו פעולה. נסיגה ישראלית בהיקף כזה או אחר תעיד על חולשה ותעודד את אויבינו להשתלט על אזור זה עוד יותר ואף להתרחב מעבר אליו.

ראוי לציין כי היישובים ביו"ש גם תורמים למימוש המטרות שצוינו בסעיף הקודם שעסק במרחב ירושלים, לרבות הפיכת ירושלים למטרופולין; שימור השליטה בבקעת הירדן; הגנה על מישור החוף ועל שדה התעופה בן-גוריון; הגנה על עמק באר שבע ובקעת ערד; ואחיזה קבועה בצירי התנועה הראשיים. כל היישובים והמאחזים במרחבי יו"ש מממשים לפחות אחת מן המטרות הללו, ולכן לכולם יש הצדקה ביטחונית.

באידיאל:

• דעת הקהל העולמית אינה יכולה להכתיב את המדיניות: כפי שהבין כבר דוד בן-גוריון, מדינת ישראל לא יכולה להתייחס לכל ההתנגדויות שקמות בעולם. היענות לקביעות כאלו ואחרות שמתקבלות בבית הדין הבינלאומי בהאג היא גזר דין מוות לכלל היהודים בישראל, כי אם ננסה להתקיים רק בתוך שטחי הקו הירוק אנחנו לא נתקיים בכלל.

• חידוד תפיסת ההתיישבות: כפי שהודגם, כל שטחי C חיוניים מבחינה ביטחונית ומוכרחים להישאר לעד בידי ישראל. זאת הבנה שצריכה להיות ברורה לכל מקבלי ההחלטות, ובשאיפה גם לתושבי המדינה.

• פיתוח ההתיישבות ביו"ש: לא זאת בלבד שההתיישבות היהודית ביו"ש אינה נרחבת, היא אפילו מצומצמת מדי. יש ליצור שדרה מזרחית בין ערד לגלבוע עם 3–4 מיליון תושבים כדי לחלץ את מדינת ישראל מהצפיפות של גוש דן. בשביל לאפשר זאת, יש להרחיב את היישובים הקיימים, להקים חדשים, ולפתח את מערכת הכבישים והרכבות כדי לקשר את כל אותם יישובים למרכז הארץ.

בקעת הירדן: להחיל ריבונות ישראלית

המצב הנוכחי:

בקעת הירדן היא גבול הביטחון של ישראל ממזרח. נכון להיום, בקעת הירדן נמצאת בשליטה ישראלית אך אינה נחשבת רשמית לחלק ממדינת ישראל. בינואר 2020 פרסמה ארה"ב את תוכנית השלום "עסקת המאה", שבה ניתנה לישראל הזדמנות היסטורית להחיל את ריבונותה על בקעת הירדן, ולספח באופן מלא את הבקעה וצפון ים המלח. לצערנו תוכנית זו טורפדה בידי פוליטיקאים ישראלים, ובקעת הירדן נותרת במעמד מתנדנד שחושף אותה לביקורות מבית ומחוץ.

בשביל להבין את חשיבותה האסטרטגית של הבקעה, יש להבין תחילה את המאפיינים הגיאוגרפיים שלה. הבקעה נמצאת בגובה של 250–400 מטרים מתחת לפני הים, ואילו הרי השומרון והרי חברון מתנשאים לגובה של עד 1,000 מטרים מעל פני הים. מכאן, שכל עוד הבקעה נמצאת בידיים ישראליות יהיה קשה מאוד לפלוש לישראל ממזרח משום שאין דרך נוחה לשנע כוחות צבאיים מסיביים בתנאי שטח כל כך תלולים.

אומנם כיום אנחנו ביחסי שלום עם ירדן ואין צפי קרוב לתקיפה מצידה, אך אסור לשכוח שהגבול המזרחי שלנו הוא הגבול החשוב ביותר להבטחת ביטחונה של ישראל – גם משום שמדובר בקו הגבול הארוך ביותר, וגם משום שהוא הגבול הקרוב ביותר למשולש תל אביב–ירושלים–חיפה שבו מרוכזים רוב התושבים היהודים ועיקר התשתיות של המדינה. יתר על כן, גם אם היציבות עם ירדן תישמר, צריך להבין שבלי אחיזה בבקעה, מיליציות איראניות יתיישבו במהרה בקלקיליה ובטול כרם וישגרו משם מרגמות אל עבר גוש דן. לא בכדי גם רבין טען שבקעת הירדן, בפירושה הרחב, היא גבול הביטחון של מדינת ישראל.

מעבר לחשיבות האסטרטגית, לבקעת הירדן יש גם ערך התיישבותי לא מבוטל. מדובר בשטח נרחב מאוד שמסוגל וצריך לקלוט מיליוני תושבים. בזכות יישוב הבקעה נוכל לאזן את פיזור האוכלוסייה הישראלית, ולהקל את הצפיפות ההולכת ומחריפה שמאפיינת את רצועת החוף.

באידיאל:

• החלת ריבונות בבקעת הירדן: לא זאת בלבד שאסור לוותר על האחיזה בבקעה הירדן, אלא יש לפעול לסיפוח מלא של האזור ולהחלת ריבונות ישראלית בבקעה. רק מהלך כזה יאפשר קביעת תוכניות ממשלתיות רחבות היקף, ויבטיח את קיומה ארוך הטווח של הבקעה כגבול הביטחון המזרחי של ישראל.
• הרחבת ההתיישבות בבקעה: בשביל לפתור את הצפיפות של מרכז הארץ, יש להרחיב את ההתיישבות היהודית בבקעה ולאפשר פיזור נכון יותר של האוכלוסייה. נוסף על כך, יש לעודד עולים חדשים להתיישב בבקעה ולא בערי החוף העמוסות ממילא.

הגליל: להרחיב גם יישובים יהודיים

המצב הנוכחי:

בשנת 2005 ממשלת ישראל אישרה את תוכנית המתאר הארצית (תמ"א) 35. בהתאם לתוכנית הזאת הוחלט להגביל את הבנייה והאכלוס בשטחים הפתוחים, בטענה שחשוב לשמור על אזורים ירוקים. בפועל, התוכנית הזאת מגבילה אך ורק יישובים יהודיים, ולא חלה על יישובים ערביים. מאז אישור התוכנית אי אפשר להקים יישובים יהודיים חדשים באזורים רבים בארץ, בהם הגליל, וגם קשה מאוד להרחיב את היישובים הקיימים כיון שיש מכסות מצומצמות למספר התושבים.

תמ"א 35 יצרה מצב אבסורדי שבו יישובים ערביים כמו סכנין מקבלים אישור להתרחב ואף להכפיל את כמות תושביהם, ואילו יישובים יהודיים כמו יודפת אינם מקבלים אישור להתרחב מעבר ל-400 בתי אב שכבר קיימים בשטח. מעבר לכך, יש גם הבדלים דרמטיים בשווי הקרקע שנמכרת ליהודים לעומת שווי הקרקע שנמכרת לערבים. בכרמיאל, למשל, שיווקו ב-2021 מגרשים של 350 מ"ר במיליון ו-200 אלף שקלים. חמש דקות נסיעה משם, בדיר אל-אסד, שיווקו באותה שנה מגרשים דומים בעלות של 20,000 שקלים בלבד, וגם פיתוח הקרקע סובסד.

תנאים אלה הביאו לכך שבלב הגליל (ללא הערים נהריה, צפת, טבריה ועפולה) יש 15% יהודים בלבד.

באידיאל:

• לשנות את תוכנית המתאר הארצית: צריך לשנות בהקדם את תוכנית המתאר הארצית, ולאשר תוכנית חדשה שבבסיסה ההבנה שיש צורך בפריסה התיישבותית כפרית רחבה. בתוך כך, יש לבטל את המכסות שמוטלות על יישובים יהודיים בלבד, ולאפשר התרחבות על בסיס כל היישובים הקיימים.
• לעודד צעירים להתיישב בגליל: צריך לעודד תושבים, בעיקר משפחות צעירות, להתיישב בגליל. בשביל לעשות זאת יש לשווק להם קרקעות במחירים משתלמים, להציע הטבות כלכליות, ולדאוג לפיתוח אזורי שיכלול כבישים נוחים, תחבורה ציבורית ומקומות תעסוקה.

הגולן – לשאוף למאה אלף תושבים יהודים

המצב הנוכחי:

מדינת ישראל כבשה את הגולן מידי הסורים ב-1967, ומאז השטח שנוי במחלוקת. מדינות רבות בעולם רואות בו "שטח כבוש", אך מרבית הישראלים רואים בו חלק בלתי נפרד משטחה של מדינת ישראל. בדצמבר 1981 החליטה מדינת ישראל להחיל את החוק הישראלי על רמת הגולן, וכך נשמר המצב עד היום.

בשנת 1994, ברוח הסכמי אוסלו, ממשלת רבין פתחה במהלכים להחזיר את הגולן לסורים, כחלק מניסיון להגיע להסכם שלום עם סוריה. רעיון דומה נידון גם בממשלות של ברק ואולמרט, אך לא התקדם לביצוע.

עם הזמן, הגולן זכה גם ללגיטימציה חלקית בעולם, ובמרץ 2019 חתם נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ על צו נשיאותי, שבו הכריז כי ארצות הברית מכירה באופן רשמי בריבונות ישראל על רמת הגולן. עם זאת, מרבית מדינות העולם עדיין לא רואות בגולן חלק רשמי ממדינת ישראל, וההחזקה בחבל ארץ זה עוד נתונה בסכנה.

באידיאל:

• להוריד מהפרק כל רעיון לסגת מהגולן: אסור להיכנע ללחצים בינלאומיים כיוון שהשלכות הוויתור על רמת הגולן יהיו איומות ונוראיות. קודם כול, אין לנו אפשרות להתקיים ביטחונית בלי רמת הגולן, כיוון שאז נהיה חשופים לאיומים מסוריה ומלבנון. גם בהיבט התרבותי והתיירותי מדינת ישראל תשלם מחיר כבד אם תוותר על הגולן, כיוון שמדובר בחבל ארץ יפהפה ובאחת הריאות הירוקות הבודדות במדינה.

• להגדיל את האוכלוסייה היהודית בגולן: כיום יש בגולן כ-23 אלף יהודים. בשביל לבסס את נוכחותנו בחבל זה ובשביל להקל את הצפיפות ביתר חלקי הארץ, השאיפה היא ליישב בגולן 100 אלף יהודים בתוך חמש שנים. עם תנאים מתאימים ותמריצים נכונים, מדובר במשימה ישימה בהחלט.

הנגב: התיישבות כפרית יהודית רחבה

המצב הנוכחי:

הנגב מתפרש על פני כ-60% משטחה של מדינת ישראל, אך הוא עדיין אחד האזורים הכי פחות מיושבים במדינה. כידוע, כבר דוד בן-גוריון הבין כמה חשוב לפתח וליישב את הנגב, ואף הגדיר אותו כ"נכס ציוני כביר שאין לו תחליף".

לצערנו, חזונו של בן-גוריון טרם מומש במלואו, והנגב עדיין סובל מפיתוח איטי ומהתיישבות יהודית מועטה. ההתיישבות הדלה לא קשורה רק במוטיבציה של התושבים לנוע דרומה, אלא גם במגבלות שמטילה הממשלה, ובראשן תמ"א 35, שמקשה על הקמת יישובים יהודיים חדשים ועל הרחבת יישובים קיימים.

מעט היהודים שכבר מתגוררים בנגב מרוכזים בעיקר בבאר שבע וביישובים עירוניים כמו אופקים ושדרות, ומתגוררים בבתים רבי קומות. בכך, אין לנו באמת פרישה רחבה בשטח וכפועל יוצא גם אין לנו די שליטה על הצירים המרכזיים. האוכלוסייה הבדואית, לעומת זאת, מתפרשת על פני קרקעות רחבות, ובכך קונה לעצמה שליטה על השטח ועל צירי התנועה.

יש להבין שהנגב חשוב למדינת ישראל לא רק בשל גודלו. באזור זה נמצאים גם כמה נכסים צבאיים ואסטרטגיים קריטיים, ובכללותם בסיס חיל האוויר נבטים. היעדר השליטה במרחב הביא לכך שבמבצע "שומר החומות" ב-2019 הצליחו מתפרעים בדואים לחסום את הגישה לבסיס, ובכך שיבשו את יכולת הפעולה של צה"ל. זהו מקרה ביטחוני חמור שמחייב הפקת לקחים.

באידיאל:

• התיישבות יהודית כפרית רחבה: יש לעודד פיתוח יישובים יהודיים בנגב, בדגש על יישובים כפריים עם בתים צמודי קרקע שמאפשרים תפיסת שטח רחבה. זאת הדרך היחידה ליצור איזון במרחב ולאפשר ביטחון לאורך הצירים. בשביל לעשות זאת צריך לחולל מהפכת בתפיסת תכנון ההתיישבות בנגב, ובהתאם אליה להוזיל קרקעות, לייצר תנאי התיישבות מתאימים ולתת תמריצים לתושבים שיבואו להתגורר בנגב.

חבל עזה: לחזק את יישובי העוטף

המצב הנוכחי:

חבל עזה עבר תהפוכות רבות בעשורים האחרונים. בשנות ה-70 הקימה ממשלת ישראל יישובים יהודיים בתוך רצועת עזה בהתאם לתוכנית "חמש האצבעות" שהציג אריאל שרון. עם זאת, בשנת 1982 פונה חבל ימית, ובהסכמי אוסלו התחייבה ישראל לסגת מהמשך יישום התוכנית ולוותר גם על השליטה בציר פילדלפי. בשנת 2005, כזכור, פונו כל היישובים היהודיים בגוש קטיף במסגרת תוכנית ההתנתקות – וכך הגיעה ההתיישבות היהודית ברצועת עזה לסופה.

מלבד היישובים בתוך עזה עצמה, יש לתת את הדעת גם על יישובי העוטף ויישובי צפון הנגב שמקיפים את הרצועה. לאחר מימושה של תוכנית ההתנתקות, יישובים אלה הפכו לקו החיץ שמפריד בין עזה לבין מרכז ישראל, וככאלה הם ספגו מתקפות רבות – החמורה שבהן אירעה בשבעה באוקטובר 2023.

נכון למועד כתיבת שורות אלו, מלחמת "חרבות ברזל" שפרצה בעקבות אותו אסון עדיין נמשכת, ומרבית היישובים בעוטף עדיין לא שוקמו ולא אוכלסו במלואם. למרות האיומים הביטחוניים, מדינת ישראל מוכרחה ליישב מחדש את עוטף עזה. ייתכן שחלק מהתושבים הקודמים לא ירצו לחזור לשם, אך קיימים די אזרחים המחזיקים באידיאולוגיה המתאימה שמבינים את החשיבות של האזור, ויסכימו להתגורר שם במקומם.

באידיאל:

• לחזק את יישובי העוטף: יישובי העוטף מוכרחים להתאכלס מחדש – בין אם בעזרת תושבים חוזרים ובין אם בעזרת תושבים חדשים. מדובר בחבל ארץ חיוני לביטחון ישראל, ואסור לזנוח אותו. מעבר לאידיאולוגיה הציונית והחלוצית, מדובר באזור יפהפה שבו אפשר לקיים אורח חיים מאוזן ומחובר לאדמה. יישובי העוטף גם אינם מרוחקים מהמרכז – רובם נמצאים במרחק של שעה נסיעה מתל אביב, ומקושרים היטב גם בתחבורה ציבורית – כך שבהחלט נוח לגור שם.

• התיישבות יהודית בעזה: על אף שביסודו רעיון זה נכון, יש לשקול אותו אל מול סדרי עדיפות לאומיים אחרים, וייתכן שבמקום להתעקש על יישוב עזה יש לרכז מאמצים ביישוב אזורים אחרים בישראל.

אין ביטחון בלי התיישבות: סיכום ומסקנות

למנהיגים של ראשית ימי המדינה, ובראשם בן-גוריון, היה ברור הקשר ההדוק שבין אחיזה בשטח והתיישבות לבין אסטרטגיה וביטחון. גם בהמשך הדרך, מנהיגים מכל הקשת הפוליטית, ובכללם מנהיגי שמאל כמו רבין, הבינו שאפשר להסכים לוויתורים טריטוריאליים רק עד גבול מסוים.

בפועל, במסווה של תוכניות "ירוקות" התקבלה תוכנית מתאר ארצית שמונעת את מימוש תוכנית ההתיישבות. תמ"א 35 מגבילה את פיתוחה של מדינת ישראל ומחלישה את ביטחונה, ויש לשנות אותה. בין השאר, יש לראות ביהודה ושומרון נכסים אסטרטגיים, כלכליים וביטחוניים של ישראל ולהתייחס לפיתוחם בהתאם. כמו כן, יש להמשיך ולבנות את מטרופולין ירושלים באופן נרחב, ליישב את הבקעה, הגליל והגולן, ולתקן את המצב הבלתי אפשרי שבו רוב הנכסים והחשובים של ישראל מרוכזים בתא שטח ספציפי וצר.

סוגיית עיצוב גבולות המדינה היא עניין לדורות ולכן אסור להכריע בה על בסיס תמונת מצב רגעית. באחריותנו לעצב גבולות בטוחים למדינה ישראל – גבולות שיהיו עמידים בפני תהפוכות פוליטיות במזרח התיכון ובפני שינויים טכנולוגיים. כל מדיניות שלא מביאה בחשבון תרחישי איום אפשריים הנוגעים לעתידה הביטחוני של מדינת ישראל היא תוכנית חסרת אחריות מבחינה לאומית.

לבסוף, יש לזכור שתוכניות לאומיות מוגשמות על ידי האזרחים. בקצה של כל תוכנית התיישבותית נמצאים המתיישבים שבונים בתים, נוטעים עצים, נקשרים לקרקע ולמקום, ומוכנים להילחם עליהם כאשר הדבר נדרש.

הפוסט באידיאל – חזון תנועת הביטחוניסטים והפעם: התיישבות וביטחון הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

מטרתה העליונה של תנועת הביטחוניסטים היא להבטיח את ביטחון ישראל לדורות. בבסיס מטרה זאת נמצאות שתי הבנות מרכזיות: הראשונה היא שביטחון המדינה לא יכול להתקיים בריק, אלא תלוי במערכת רחבה של גורמים מדיניים, כלכליים וחברתיים. ההבנה השנייה היא שכדי לקבל החלטות מושכלות, יש צורך לבנות אסטרטגיה רחבה שנשענת על העבר וצופה אל עבר העתיד.

הבנות אלו הביאו את תנועת הביטחוניסטים לגבש חזון לאומי ברור, שנבנה מתוך מחקר מעמיק, ונוגע בכל השדות המעצבים של החברה הישראלית. בכתבה זו ידון אור יששכר במערכת היחסים בין ישראל לאיראן – מערכת יחסים שעד לפני כמה עשורים הייתה תקינה, אך היום מאיימת על קיומנו.

רקע – משלום קר לאיום חם: התהפוכות ביחסי ישראל–איראן

אפשר לחלק את מערכת היחסים בין ישראל לאיראן לשני פרקים מרכזיים: לפני המהפכה האיראנית ב-79', ואחריה. ההבדלים בין הפרקים – תהומיים.

תקופת שלטון השאה

בשנים 1941–1979 איראן הייתה מדינה מלוכנית, תחת שלטונו של השאה מוחמד רזא שאה פהלווי. השאה הנהיג מדיניות פרו-מערבית ושאף להפוך את איראן למדינה מודרנית וחילונית. במהלך שנות שלטונו, היחסים בין איראן לישראל היו תקינים ויציבים, והשתיים קיימו קשרים הדוקים בתחומים שונים.

ב-1947 איראן אומנם הצביעה נגד הקמתה של מדינת ישראל, אך ב-1950 כבר הכירה בה כמדינה. החל מאותה שנה ועד שנות ה-70, היחסים הלכו והתחממו, והשתיים אף ניהלו קשרים כלכליים וביטחוניים ענפים. איראן הייתה ספק הנפט העיקרי של ישראל, וגם סייעה בהקמת צינור הנפט בקו אילת–אשקלון. ישראל מצידה העניקה לאיראן סיוע בתחומי החקלאות והפיתוח האזורי, מכרה לה ציוד צבאי ואף אימנה את הצבא שלה וסייעה בהקמת המשטרה החשאית באיראן.

גם מבחינה דיפלומטית המדינות ניהלו קשרים – גלויים יותר או פחות. כך, למשל, צה"ל החזיק נספחות צבאית בטהרן, וב-1964 אף הוקמה שם קונסוליה ישראלית. היום גם ידוע שחברי פרלמנט איראנים ביקרו בחשאי בישראל, ושבן-גוריון עצמו ביקר בסתר באיראן ונפגש עם ראש הממשלה עלי אמיני. בהמשך ביקרו באיראן גם ראשי הממשלה לוי אשכול וגולדה מאיר, כמה משרי החוץ הישראלים, ראשי המוסד באותן שנים ומספר מפקדים בכירים בצה"ל. מן העבר השני, שרים, מפקדים ואישים בכירים באיראן הגיעו לביקורים בישראל.

אם כך, גם אם לא היה הסכם שלום רשמי, המדינות בהחלט ניהלו מערכת יחסים של שלום קר וחלקו אינטרסים משותפים. מצב זה החל להתערער באמצע שנות ה-70, עם ניצני המהפכה האיראנית.

המהפכה האיראנית

באמצע–סוף שנות ה-70 החלה התנגדות דתית ופוליטית רחבה לשלטונו של השאה, שהגיעה בעיקר מצד האסלאם השיעי. למתנגדים היו הרבה סיבות לכעוס, בהן אורח חייו הבזבזני של השאה; המשטרה החשאית שהפעיל אשר נהגה באכזריות במתנגדי המשטר; ה"כניעה" שלו ללחצים בינלאומיים שהובילה אותו לקדם רפורמה לשיפור מעמד האישה וזכויות המיעוטים; ובעיקר המלחמה שניהל נגד הדת וניסיונותיו העיקשים להפוך את איראן למדינה חילונית.

ב-1978 המתנגדים ביצעו מחאות רבות ופעולות מכוונות נגד שלטונו של השאה. בינואר 1979 נמלט השאה מאיראן, וכשבועיים לאחר מכן עלה לשלטון האייתוללה רוחאללה ח'ומייני – כוהן דת שיעי שהטיף במשך שנים ארוכות נגד השאה, ונאלץ לחיות תקופה ארוכה בגלות.

האייתוללה ח'ומייני הכריז על הפיכתה של איראן לרפובליקה אסלאמית. מייד עם עלייתו לשלטון הוא פעל ל"טיהור" הממשל והצבא, והוציאה להורג אלפי קצינים, תומכי שאה ואנשים שנתפסו בעיניו כ"חוטאים" – בהם הומוסקסואליים. ח'ומייני גם יצא בגינויים חמורים נגד ארה"ב – "השטן הגדול", ונגד ישראל – "השטן הקטן", וקרא למהפכות אסלאמיות בכל רחבי העולם המוסלמי. ח'ומייני הקים את משמרות המהפכה, הנהיג את חוק השריעה שחייב גברים ונשים איראנים להתלבש בהתאם לקוד הלבוש האסלאמי, אסר על השמעת מוזיקה מערבית וצמצם באופן משמעותי את זכויות הנשים והמיעוטים במדינה.

מייד עם עלייתו לשלטון היה ברור שמערכת שהיחסים עם ישראל לא תיוותר כפי שהייתה, ובתוך זמן קצר השתיים כבר הפכו למדינות אויב באופן מובהק.

כיום איראן היא עדיין רפובליקה אסלאמית שיעית, שמונהגת בידי אנשי דת קיצוניים, סולדת מהמערב, וקוראת השכם והערב להשמדת ישראל. ב-1989 מת ח'ומייני ומאז ועד היום המנהיג העליון באיראן הוא האייתוללה סייד עלי חוסייני ח'אמנאי. ח'אמנאי ממשיך את הקו של קודמו ופועל לקידום תוכנית הגרעין האיראנית, להתפשטות כוח קודס, ולחיזוק ארגוני הטרור והמיליציות הפרו-איראניות ברחבי המזרח התיכון.

המשטר הקיצוני שמונהג באיראן, היותה מדינה סף-גרעינית וכוחות הפרוקסי הרבים שהיא מפעילה הפכו אותה לאיום הקיומי מספר אחת על ישראל, ואולי על העולם המערבי כולו. עם זאת, איראן מצויה במשבר כלכלי ומדיני עמוק שמאיים על היציבות השלטונית שלה, ומחזיקה ביריבות רבות גם בתוך העולם הערבי, שהמרכזית שבהן היא סעודיה.

בשביל להתמודד עם האיום האיראני צריך להבין אותו כפי שהוא. מצד אחד אסור לזלזל בו, אך מצד שני צריך לזכור שגם לאיראן יש כוח מוגבל ונקודות חולשה שאפשר לנצל.

באידיאל של אור יששכר: החזון ליחסי ישראל–איראן

לא לעכב – לעצור

המצב הנוכחי:

מאז ראשית שנות האלפיים, מדינת ישראל מנהלת מול איראן מדיניות של מב"מ (מערכה בין המלחמות). העיקרון המנחה של מדיניות זו הוא למנוע את התעצמות האויב ולחזק את ההרתעה מולו, באמצעות פעולות מדודות ומחושבות שהן מתחת לסף המלחמה.

באופן אבסורדי, דווקא הניסיונות העיקשים של ישראל למנוע הסלמה והידרדרות למלחמה הם שהובילו למציאות הביטחונית של היום. אם היינו דואגים לעצור את האיומים מצד איראן במקום רק לדחות אותם, איראן לא הייתה מצליחה להתעצם עד כדי כך ולחזק גם את כל צבאות הטרור באזור.

מדיניות המב"מ טובה עד גבול מסוים, אבל היא לא יכולה למוטט בניין כוח. המדיניות הזאת גם טומנת בחובה סכנות כי ברגע שאנחנו לא מעריכים נכון את כוונות ויכולות האויב, או סבורים שיכולת ההרתעה שלנו גבוהה מכפי שהיא באמת – אנחנו עלולים לקבל אירוע דוגמת השבעה באוקטובר.

באידיאל:

• מדינת ישראל צריכה לעבור מגישה תגובתית לגישה יוזמת. רק בעזרת פעילות יזומה בעיתוי שנכון לנו, נוכל לחסל את מנהיגי הטרור, לפגוע במפעלים לייצור טילים, להשמיד מנהרות הברחה, ולהחליש משמעותית את איראן ושותפותיה. הצעד שעשתה ישראל בחיסול איסמעיל הניה הוא בהחלט בכיוון הנכון.

להחזיר את הגרעין אחורה

המצב הנוכחי:

אחרי שנים רבות של מחקר ופיתוח, איראן היום היא מדינה סף-גרעינית. לפי הדיווחים האחרונים של הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית (סבב"א), איראן צברה עד כה כ-136 קילוגרמים של אורניום מועשר לרמה גבוהה, שאותם אפשר להפוך בתוך שבועות ספורים לדלק המשמש נשק גרעיני. נוסף על כך, על פי הערכות המומחים, איראן צברה את רוב הידע הטכני הדרוש להרכבת נשק גרעיני פשוט, ובתוך שנה–שנתיים כבר תוכל לפתח ראש נפץ גרעיני שאפשר להרכיב על טיל.

נתונים אלה מוכיחים כי הסכם המעצמות על תוכנית הגרעין האיראנית, שנחתם בשנת 2015, לא הצליח לעצור את תוכנית הגרעין האיראנית, וזאת מהסיבה הפשוטה שאיראן לעולם לא תוותר על שאיפות הגרעין שלה. הסנקציות שהטילו המעצמות על איראן לא נאכפו בפועל, ולאחר שהוסרו לא הוטלו מחדש. כרגע העולם מנסה להעלים עין מאיום הגרעין האיראני ולא משכיל להבין שמדובר באיום קיומי לא רק על ישראל, אלא על כל אויבותיה של איראן ובכללותן המדינות הסוניות ומדינות המערב.

באידיאל:

• המישור הבינלאומי: מדינת ישראל מוכרחה להבהיר לקהילה הבינלאומית שהסרת איום הגרעין האיראני היא אינטרס כלל עולמי. עליה לגייס לצידה את מדינות המערב ומדינות המפרץ וליצור קואליציה חזקה בהובלת ארה"ב. באמצעות קואליציה כזאת אפשר יהיה להעמיד איום צבאי אמין מול איראן, וגם להטיל עליה סנקציות קשות כמו הגבלת יצוא הנפט לסין, או ניתוק ממערכת ה- SWIFT(האגודה העולמית לתקשורת פיננסית בין-בנקאית).
• המישור הלאומי: ישראל צריכה לנקוט קו הרבה יותר תקיף, ולהבהיר לאיראנים שאנחנו מסוגלים להתקיף להם את הגרעין ולהפציץ נכסים אסטרטגיים שישתקו להם את הכלכלה. עם או בלי סיוע ממדינות אחרות, עלינו לנצל עיתויים מתאימים כדי לבצע פעולות תקיפה מושכלות שיחזירו את פיתוח הגרעין האיראני עשור אחורה.

לקצץ את זרועות התמנון

המצב הנוכחי:

בעשורים האחרונים איראן פיתחה ושכללה את השימוש בכוחות פרוקסי – כוחות צד שלישי שפועלים בשמה. כך למשל היא מפעילה את ארגון חיזבאללה בלבנון, מחמשת את ארגוני חמאס והג'יהאד האסלאמי בעזה, תומכת במיליציות פרו-איראניות בסוריה ומחזקת את החות'ים בתימן. השימוש בכוחות פרוקסי מאפשר לאיראן לשלוח זרועות לכל רחבי המזרח התיכון, ולפעול בזירות מרוחקות לה בלי להיות מעורבת באופן ישיר. היא סייעה בהקמת ממשלה שיעית פרו-איראנית בעיראק; תמכה במשטר אסד בזמן מלחמת האזרחים בסוריה; ניסתה להפיל את המשטרים בבחריין ובקטאר; פעלה באמצעות החות'ים נגד יריבתה הגדולה סעודיה; וכמובן חיזקה את ארגוני הטרור מסביב לישראל, ותרמה רבות למתקפת הפתע בשבעה באוקטובר.

ישראל מודעת היטב לכוחות הפרוקסי הפרו-איראניים, אך בעולם עדיין מתקשים להבין שמי שעומדת מאחורי מרבית אירועי הטרור במזרח התיכון היא איראן.

באידאל:

• למסגר את האיום האיראני: מדינת ישראל מוכרחה להבין, ולהסביר זאת גם למדינות העולם, שאיראן היא לא רק מדינה בודדת אלא גם מערכת שלמה שמפעילה את כל המזרח התיכון, ועומדת גם מאחורי המלחמה הנוכחית של ישראל. רק כשהעולם ישכיל להבין שאיראן היא גם חיזבאללה וגם חמאס וגם החות'ים, נוכל לתפוס את האיום האיראני כפי שהוא ולמצוא דרכים להתמודד איתו.

• להתחיל מהזרועות: הדרך הטובה ביותר להחליש את התמנון האיראני היא לקצץ את זרועותיו. ראשית, מדינת ישראל צריכה להשלים את פעולתה בעזה ולמוטט את חמאס, ובכך לסכל את האיום האיראני שמגיע מכיוון הרצועה. בשלב הבא עלינו להחליש משמעותית את חיזבאללה, כדי להסיר את האיום שמגיע מכיוון לבנון. בהמשך עלינו לעבור לזרועות המרוחקות יותר כמו החות'ים בתימן והמיליציות בעיראק. כשאיראן תאבד את כוחות הפרוקסי שלה, יהיה הרבה יותר קל לתקוף גם את ראש התמנון.

להסיר את איום הטילים האיראני

המצב הנוכחי:

איראן מחזיקה במערך הטילים הגדול ביותר במזרח התיכון, שכולל אלפי טילים בליסטיים, טילי שיוט וכטב"מים שמסוגלים להגיע למגוון טווחים ולרמות דיוק גבוהות. חלק מן הטילים מסוגלים לשאת חומרי נפץ בכמויות הרסניות, ולחלקם אף אפשר להוסיף ראש נפץ גרעיני.

מרבית הטילים מוחזקים באיראן, אך חלקם נמצאים בידי באות כוחה, כמו חיזבאללה בלבנון. באופן הזה איראן יכולה להגיע למטרות מרוחקות כמו ישראל גם באמצעות טילים וכטב"מים לטווח קצר.

בלילה שבין ה-13 ל-14 באפריל, איראן הפגינה את יכולותיה הבליסטיות באמצעות תקיפה מסיבית שביצעה מאדמתה ישירות אל אדמת ישראל. בתקיפה שוגרו 185 כטב"מים, 110 טילים בליסטיים ו-36 טילי שיוט, שנשאו בסך הכול כ-60 טון חומר נפץ. למרות כמות השיגורים הגבוהה, כ-99% מהם יורטו בהצלחה הודות למערכת ההגנה הרב-שכבתית של חיל האוויר הישראלי, והודות לשיתוף פעולה עם בנות בריתה של ישראל, ובכללן ארה"ב וירדן.

אפשר לומר, אם כך, שמתקפת הטילים האיראנית חשפה גם את יכולות ההתקפה של איראן אבל גם את יכולות ההגנה של ישראל. הפעם יצאנו כשידנו על העליונה, אך אל לנו לטעות – האיראנים דואגים כבר עכשיו להפיק לקחים מהמתקפה ולשפר את יכולותיהם לקראת מתקפה עתידית.

באידיאל:

• סוף למדיניות ההכלה: מדינת ישראל השקיעה רבות בביסוס מערכת ההגנה האווירית שלה, אך זנחה עניין חשוב לא פחות – ביסוס ההרתעה. המתקפה הוכיחה, מעל לכול, שאיראן לא חוששת לתקוף את ישראל, וזאת בעיה תפיסתית שאנחנו מוכרחים לפתור. לצד פיתוח יכולות מתקדמות ליירוט טילים, עלינו להבהיר לאיראנים באמצעות תקיפות, איומים צבאיים וקואליציות חזקות, שישראל היא מדינה שלא מוכנה לסבול מתקפות טילים על אדמתה.
• להסתכל על האחוז הנותר: חיל האוויר הישראל הצליח ליירט 99% מהשיגורים שהגיעו מאיראן, וזה אכן נתון מעורר גאווה. עם זאת, אסור לשכוח את האחוז שלא הצלחנו ליירט. אם הטילים והכטב"מים שלא יורטו היו מצליחים לחדור למדינת ישראל, הם היו עשויים להסב לנו נזק גדול. אם לטילים אלה היה ראש נפץ גרעיני, הנזק כבר היה נעשה להרסני. מכאן, שאסור לנוח על זרי הדפנה. עלינו לשמור על דריכות מודיעינית ומבצעית ולפעול להשמדת מערך הטילים של איראן. כל עוד האיום הזה קיים, מדינת ישראל מצויה בסכנה קיומית.

להמשיך לסכל את איומי הסייבר

המצב הנוכחי:

איראן היא אחת המדינות הראשונות שגיבשו אסטרטגיית סייבר לאומית, וכיום היא בין השחקנים הפעילים ביותר בעולם בתחום זה. מדי יום יש מאות ניסיונות איראניים לבצע תקיפות סייבר נגד מדינת ישראל – חלקם מצד יחידות של משמרות המהפכה או של משרד המודיעין האיראני, וחלקם מצד קבוצות תקיפה עצמאיות. מרבית התקיפות מופנות נגד ארגונים ממשלתיים, בתי חולים, אוניברסיטאות ומפעלים בעלי חשיבות אסטרטגית. המטרות של התקיפות השונות הן לחזק את יכולת ההרתעה של איראן, להתסיס מחלוקות בחברה הישראלית ולהפיץ מידע שקרי, לגרום לישראל מבוכה בעולם, לרגל ולדלות מידע רגיש, לשבש את סדר היום הציבורי ולפגוע בתשתיות חיוניות.

מרבית ניסיונות התקיפה על ישראל נהדפים בזכות מערך הסייבר הלאומי ויחידות הסייבר בצבא, אך חלקם צולחים. כך, למשל, הצליחו האקרים איראנים לתקוף את שרתי המחשבים של משטרת ישראל, לרמות שגרירויות ישראליות בחו״ל, לפגוע בתחנות כוח, בבתי זיקוק ובמערכות אספקת המים והביוב של ישראל, וגם לפרוץ למערכות של חברות ישראליות מענפי הביטוח, הרפואה והפיננסים כדי לגנוב מידע רגיש.

בתודעה הציבורית איום הסייבר האיראני נמצא בצל איומי הגרעין והטילים, אך חשוב להבין שגם הוא – אם לא יטופל כהלכה – עלול להסב נזק כבד למדינת ישראל.

באידיאל:

• מדינת ישראל מוכרחה להבין שאיראן מתחזקת כל הזמן ולכן עליה לדאוג לשמור על עליונות בתחום הסייבר באמצעות תקצוב מתאים, גיוס כוח אדם מקצועי ושיפור מתמיד של היכולות הטכנולוגיות. במקביל עלינו לבחון את תקיפות העבר ולנתח את שיטות הפעולה של ההאקרים האיראנים במטרה להבין טוב יותר כיצד להתמודד עם איום זה.

להבין את הבעיה האיראנית: סיכום ומסקנות

בשביל להתמודד עם האיום האיראני צריך קודם כול לחולל שינוי מחשבתי – גם בתפיסה הישראלית, וגם בתפיסה הבינלאומית:

מדינת ישראל צריכה להבין שמדיניות המב"מ שאותה נקטה בשנים האחרונות אפשרה לאיראנים ולבאי כוחה לצבור עוד ועוד עוצמה, ולהשתלט על כל המרחב. מתקפת השבעה באוקטובר הבהירה שאסור לנו להמשיך עם הדחיינות, ושעלינו לפעול כבר עכשיו כדי להסיר את האיומים שמקיפים אותנו. נוסף על כך, אנחנו לא יכולים להתבסס יותר על הערכת הכוונות של האויב, אלא להסתכל על היכולות שלו ולא לאפשר לו להמשיך להתחזק.

בזירה הבינלאומית, צריך לעבור מגישה של עוצמה רכה לגישה של עוצמה קשה. ארה"ב והאיחוד האירופי יוצאים מנקודת הנחה שאם איראן תשגשג, לא תהיה לה סיבה למחות והיא תצטרף למשפחת האומות. ההנחה הזאת היא חוסר הבנה בסיסי של המזרח התיכון, ואפילו זלזול באיראן ובאסלאם הקיצוני. האיראנים באו לממש חזון: להשמיד את ישראל ולהשליט את האסלאם על המערב. רק כשהעולם יבין את זה הוא יוכל לפעול נגד איראן בכוח הנדרש.

לאחר זיהוי הבעיה וההבנה מיהי איראן, צריך להסתכל בצורה מפוכחת על כוחה. איראן היא אומנם שחקן משמעותי אבל היא לא כול יכולה וגם לה יש נקודות תורפה. עקב האכילס שלה הוא הנפט, שבלעדיו הכלכלה שלה לא קיימת. מעבר לכך המשטר שלה סובל מהיעדר לגיטימציה פנימית ונתון למחאות רבות שמאיימות לפורר אותו. מבחינה צבאית, למרות התקדמות הגרעין ומערך הטילים, איראן היא לא כוח צבאי מאוד חזק או מתחוכם. חיל האוויר שלה מיושן ויש שם ביזור סמכויות וריבוי מערכות, כך שיד ימין לא תמיד יודעת מה יד שמאל עושה.

בהסתכלות ארוכת טווח, המצב הטוב ביותר שאליו מדינת ישראל יכולה לקוות הוא שהמשטר הנוכחי ייפול ובמקומו יקום משטר מתון ופרגמטי. עם זאת, צריך להבין שמדובר בשאיפה לא מאוד סבירה. למרות המחאות והמחלוקות בחברה האיראנית, רוב העם האיראני רוצה לשמור על איראן מסורתית, וגם אם הוא מותח ביקורת על המשטר – הוא לא באמת תומך בחילופי משטר או מסוגל לבצע הפיכה.

לפיכך, השאיפה המתקבלת יותר על הדעת היא להחליש את המשטר הקיים ולהביא אותו למצב שבו אין לו תוכנית גרעין, ארסנל טילים מדויקים או כוחות פרוקסי. במצב כזה, גם עם עוינות עמוקה, היחסים בין ישראל לאיראן יכולים לשוב להיות תקינים.

הפוסט באידיאל – חזון תנועת הביטחוניסטים והפעם: יחסי ישראל–איראן הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

מאז השבעה באוקטובר ישראל מואשמת לא פעם בהיותה "קולוניאליסטית". מדובר בהאשמה אבסורדית, ומי שטוען אותה לא מבין מה זה קולוניאליזם ומה קורה בישראל, או פשוט משקר.

קולוניאליזם הוא מצב שבו מיעוט של פולשים זרים, שמגיעים מטעם מדינה חזקה, שולטים ברוב מקומי שאותו הם תופסים כנחות מהם. לפולשים אין כל קשר למקום שבו הם שולטים, ומעשיהם משרתים את האינטרסים של המדינה שבשמה הם פועלים. במרבית המשטרים הקולוניאליסטים גם אפשר לראות ניסיון "לתרבת" את המקומיים ולקרב אותם לתרבות השלטת. כך עשו הבריטים בהודו, הצרפתים בתוניסיה, הפורטוגלים בברזיל – ויש עוד דוגמאות רבות.

כאשר מסתכלים על המציאות בישראל, רואים בבירור שאין כל קשר בין מה שמתרחש כאן לבין קולוניאליזם: ליהודים אין מדינת אם שבשמה הם פועלים; ליהודים יש קשר מובהק לארץ ישראל ולכל אורך השנים נשמר כאן יישוב יהודי; היהודים אינם מיעוט שולט אלא רוב במדינה; היהודים מעולם לא שאפו או ניסו "לייהד" את הפלסטינים או להנחיל להם תרבות ישראלית או יהודית.

נקודה חשובה שעליה חשוב לתת את הדעת היא האופן שבו משטרים קולוניאליסטיים מסיימים את דרכם. ההיסטוריה מראה שבמרבית המקרים הקולוניאליזם מגיע אל קיצו כאשר המיעוט השולט מחליט לחזור לארצו. אם כך, מי שטוען שישראל קולוניאליסטית למעשה מצפה מאיתנו "לחזור הביתה". מאחר שאין לנו שום בית לחזור אליו, המשמעות היא שעלינו להיעלם.

אם כך, ההאשמה שלפיה ישראל היא קולוניאליסטית מעידה על בורות, או גרוע מכך – על תפיסה אנטישמית שלא מכירה בזכות קיומנו כעם.

הפוסט "הישראלים הם כובשים קולוניאליסטיים" הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

מדינת ישראל הוכיחה פעמים רבות שהיא מוכנה להגיע לפשרה עם הפלסטינים, אך כל ההצעות שהיא הגישה – גם הנדיבות ביותר – נדחו על ידיהם.

כבר ב-1947, כשהתקבלה באו”ם ההחלטה על תוכנית החלוקה שקבעה שיש לחלק את ארץ ישראל לשתי מדינות לאום נפרדות ועצמאיות, היהודים היו מוכנים לקבל את ההצעה, אך הערבים דחו אותה על הסף.

במרוצת השנים גם מדינת ישראל עצמה הציעה לפלסטינים אופק מדיני. כך, למשל, בוועידת קמפ דיוויד שהתקיימה בשנת 2000 הציע אהוד ברק לפלסטינים כ-90% משטחי יהודה ושומרון, את כל רצועת עזה וחלק מהנגב, ואף התחייב לחלק את ירושלים והעיר העתיקה. יאסר ערפאת סירב.

בשיחות בין מדינת ישראל לרשות הפלסטינית שהתקיימו בשנים 2006–2008 התחייבה ממשלתו של אהוד אולמרט לנסיגה ישראלית מלאה לגבולות 1967, חלוקת ירושלים, ויתור על ריבונות ישראלית בעיר העתיקה, וּויתור על שליטה ישראלית בבקעת הירדן. אבו מאזן סירב.

אם כך, אי אפשר לטעון שמדינת ישראל לא עשתה מספיק כדי להגיע לפשרה עם הפלסטינים. המציאות היא שהפלסטינים לא מוכנים לקבל שום פשרה משום שאינם מוכנים לקבל מצב שבו מדינה יהודית בישראל ממשיכה להתקיים.

הפוסט "ישראל לא עשתה מספיק כדי להגיע לפשרה עם הפלסטינים" הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

מדינת הלאום היהודי חייבת להיות בארץ ישראל, ולא הייתה יכולה להתקיים בשום טריטוריה אחרת.

ארץ ישראל היא המקום שבו היהודים התגבשו כעם, ועד היום יש ליהודים זיקה דתית, היסטורית ותרבותית עמוקה לארץ ישראל. על פי האמונה היהודית, הקב"ה הבטיח את ארץ ישראל לאברהם בברית בין הבתרים, ולכל אורך התנ"ך מופיעים אזכורים רבים שממקמים את היהודים בארץ ישראל.

מעבר לזה, אפשר גם למצוא הוכחות היסטוריות וארכיאולוגיות לכך שכבר מהעת העתיקה תמיד נשמר רצף התיישבות יהודי בארץ ישראל, בין השאר בערים ירושלים, חברון, צפת וטבריה.

גם בהיבט התרבותי נשמר קשר הדוק בין היהודים לארץ ישראל. בתקופת הגלות הארוכה, יהדות התפוצות הוסיפה לחלום על ארץ ישראל והזכירה את ישראל וירושלים בתפילות רבות וכחלק ממנהגיה. הדוגמה הברורה ביותר לכך היא טקס החתונה היהודי שבו החתן שובר כוס לזכר חורבן ירושלים, ומכריז: "אם אשכחך ירושלים תישכח ימיני". נוהג זה מתקיים כבר שנים רבות בכל רחבי העולם.

חשוב להדגיש שגם התנועה הציונית עסקה בשאלה היכן יש להקים את מדינת היהודים. במסגרת הדיון עלו הצעות להקים את המדינה במקומות כמו ארגנטינה או אוגנדה, אך רוב חברי התנועה הציונית דחו הצעות אלו מכול וכול והתעקשו שמדינת היהודים חייבת להיות בארץ ישראל, בטענה כי "אין ציונות בלי ציון".

גם בנימין זאב הרצל, שדווקא תמך בהקמת מדינה יהודית בטריטוריות אחרות, הבין היטב את הזיקה לארץ ישראל וראה בה יעד התיישבות מועדף. בספרו "מדינת היהודים" הוא כתב כי "ארץ ישראל היא ארץ מולדת אבותינו היקרה לנו ועד נצח לא נשכחה". הרצל הרגיש חיבור עמוק לארץ ישראל גם באופן אישי, וביקש בצוואתו שעצמותיו יועלו לישראל וייקברו בה.

מעניין לראות שהקשר בין העם היהודי לארץ ישראל מקבל ביטוי בכל הקצוות הפוליטיים. הסופר עמוס עוז ז"ל, שהיה מזוהה במובהק עם השמאל, האמין גם הוא שמדינת היהודים מוכרחה להיות בישראל בגלל הקשר הרגשי העמוק והמחויבות החזקה של היהודים לארץ. במאמרו "ארץ מולדת" כתב עוז בצורה שלא משתמעת לשתי פנים כי "הקמת עצמאותם המדינית של היהודים לא הייתה עשויה להתרחש בשום טריטוריה אחרת".

הפוסט "מדינת הלאום היהודית לא חייבת להיות דווקא בישראל" הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

ב-1975 התקבלה בעצרה הכללית של האו"ם החלטה 3379, שלפיה "ציונות היא צורה של גזענות ואפליה גזעית". עם זאת, ב-1991 התקבלה באותה עצרת החלטה 4686, שביטלה את ההחלטה הראשונה וקבעה שציונות אינה גזענות.

הקביעה ש"ציונות היא גזענות" היא לא רק שקר שמנוגד להחלטת האו"ם, אלא גם אמירה מסוכנת שלא מכירה בזכותו של העם היהודי להגדרה עצמית. הקביעה הזאת משמשת כלי בידי אויבינו שמבקשים לבטל את הלגיטימציה של מדינת ישראל כמדינת הלאום היהודי.

בשביל להבין מדוע ציונות אינה גזענות, יש להבין תחילה מהי גזענות. גזענות היא התייחסות שלילית ומפלה לבני אדם, בגלל מוצאם האתני או צבע עורם. על פי חוק העונשין הישראלי, גזענות מוגדרת כ"רדיפה, השפלה, ביזוי, גילוי איבה, עוינות או אלימות, או גרימת מדנים כלפי ציבור בני אדם או חלקים של האוכלוסייה או יחידים, בשל צבע או השתייכות לגזע או למוצא לאומי-אתני".

כאשר בוחנים את הציונות, אפשר לראות בבירור שהיא לא עונה על אף סעיף בהגדרת הגזענות. הציונות היא תנועה אידיאולוגית התומכת בקיום מדינת לאום יהודית בארץ ישראל, ומעולם לא קראה לרדיפה, השפלה או פגיעה באנשים מוצא אחר.

גם כאשר מסתכלים על הטיעונים שמנסים לצדד בהשוואה בין ציונות לגזענות, מתברר שהם לא מחזיקים מים. כך, למשל, ההגדרה של מדינת ישראל כמדינת הלאום היהודי לא שונה מהגדרה של איטליה כמדינת הלאום האיטלקי. באיטליה יש מיעוט גרמני, וההגדרה הלאומית לא מקפחת אותו, ממש כשם שההגדרה הלאומית של מדינת ישראל לא מקפחת את המיעוט הפלסטיני.

גם הבחירה לקבוע את יום השבת כיום שבתון לאומי לא שונה מבחירתן של המדינות הנוצריות להגדיר את יום ראשון כיום השבתון שלהן. ראוי לציין כי בשונה ממדינות העולם, שבהן יהודים רבים נאלצים לעבוד וללמוד בשבת, מדינת ישראל מאפשרת למיעוטים הלאומיים שחיים בה לבחור להם יום שבתון אחר.

באופן דומה אפשר להסתכל על הסממנים הלאומיים, כמו הדגל. במרכזו של דגל ישראל יש מגן דוד. לטעון שהשימוש בסמל היהודים הוא גזענות זו צביעות לשמה שכן מדינות רבות בעולם כמו בריטניה, נורווגיה, שווייץ ויוון מתהדרות בדגלים שעליהן מתנוסס צלב – זאת למרות שגם במדינות אלו חיים אזרחים רבים בני דתות אחרות.

גם כשבוחנים סממנים אחרים כמו ההמנון וסמל המדינה, אפשר לראות בבירור שמדינת ישראל לא נוהגת באופן שונה ממדינות שמגדירות את עצמן כנוצריות או מוסלמיות. מכאן, שהתנועה הציונית לא שונה מכל תנועה לאומית אחרת, ובפירוש אינה ביטוי של גזענות.

יתר על כן, עיון באמירותיו של דוד בן-גוריון מראשית המדינה, מבהיר עד כמה התנועה הציונית דגלה בשוויון זכויות מלא לכל אזרחיה כבר למן ההתחלה. ארבעה ימים בלבד לאחר ההכרזה על תוכנית החלוקה אמר בן-גוריון בישיבת מפא"י כי: "עכשיו, כשאנחנו הולכים להקים מדינה, יש לזכור שזאת לא תהיה מדינה יהודית, זאת תהיה מדינה של אזרחיה… בתוכה יהיו כל האזרחים שווים. לא תיתכן חוקה שתמנע מערבי מלהיות נשיא."".

הפוסט "ציונות היא גזענות" הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

המשפט "מהנהר לים פלסטין תהיה חופשית" (“From the River to the Sea, Palestine Will Be Free”) הוא אחת הקריאות המושמעות ביותר בהפגנות פרו-פלסטיניות בכל רחבי העולם, ולצערנו גם בקמפוסים של האוניברסיטאות המובילות כמו הרווארד וקולומביה. למרות שיש שמנסים להציג אותו כקריאה לחופש, זכויות אדם ודו-קיום, אסור לטעות – מדובר בקריאה ברורה להשמדת ישראל וכל אזרחיה היהודים.

השימוש במשפט "מהנהר לים" נעשה רווח מאוד מאז השבעה באוקטובר, אך לא מדובר במשפט חדש כלל וכלל. המשפט נולד בשנות ה-60 כסלוגן פוליטי שקרא לחזור ל"גבולות פלסטין" מנהר הירדן ועד לים התיכון. ב-1964 הוקמה תנועת אש"ף, שהפכה את המשפט למטרתו העיקרית של הארגון. כשני עשורים מאוחר יותר קם ארגון חמאס, שאימץ גם הוא את המשפט. אם עד לפני הקמת חמאס לא היה ברור מה יהיה דינם של היהודים שחיים בין הנהר לים כאשר פלסטין תהיה חופשית, הרי שחמאס כבר קראו בצורה מפורשת וברורה למחוק את ישראל ואת כל אזרחיה היהודים.

מאז, אי אפשר לטעות עוד בכוונת המשפט: "מהנהר לים פלסטין תהיה חופשית" מבקש להשמיד את ישראל והיהודים.

הבנה זו הביאה גורמים בכירים בכל רחבי העולם לגנות את המשפט ואף להוציאו מחוץ לחוק. על פי ארגון הליגה נגד השמצה, המשפט הוא "קריאה ג'נוסיידית לאלימות כדי להשמיד את מדינת ישראל ואנשיה במטרה להחליפה במדינה פלסטינית המשתרעת מנהר הירדן ועד לים התיכון". גם בית הנבחרים האמריקאי קבע ברוב גדול כי מדובר בקריאה אנטישמית, התאחדות הכדורגל הבריטית אסרה של שחקניה להשתמש בו, ומדינות שונות כמו גרמניה ואוסטריה שוקלות להגדיר את השימוש בביטוי כעבירה פלילית לכל דבר.

הפוסט "המשפט 'מהנהר לים פלסטין תהיה חופשית' הוא סלוגן לגיטימי" הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

אסון השבעה באוקטובר הבהיר שאסור לחזור למצב שבו עזה היא מעוז טרור. לשם כך, צריך להבטיח שלצה"ל יהיה חופש פעולה ביטחוני מלא ברצועה, כפי שיש לו ביהודה ושומרון, ואולי אף יותר. חופש פעולה צבאי – כפי שהמציאות בשטח מוכיחה וכפי שהתנועה הציונית הבינה כבר מזמן – מוכרח ללכת יד ביד עם התיישבות. לראיה, במלחמת העצמאות, מי ששיחקו תפקיד מרכזי במאבק ובקביעת הגבולות של המדינה היו היישובים והקיבוצים בגבולות.

במדינת ישראל קיימים שלושה מודלים של קיום במרחב. הראשון הוא היפרדות מוחלטת – אנחנו כאן והם שם. זה המודל שניסינו ליישם עם הנסיגה מגוש קטיף במסגרת תוכנית ההתנתקות, וכולנו יודעים איך המהלך הזה הסתיים.

המודל השני הוא הוא שליטה צבאית בלבד. זה מה שעשינו בדרום לבנון, וזה מה שעשו האמריקאים בעיראק ובאפגניסטן. כידוע, גם המודל הזה לא עובד כי צבא שנמצא בשטח עוין לא יכול להתקיים ללא צלע אזרחית.

המודל השלישי הוא התיישבות יהודית, בדומה למה שקורה היום באזור יהודה ושומרון. ההתיישבות ביו"ש מבהירה שמה שמחזיק את השטח זה לא הצבא אלא התושבים.

אם אנחנו רוצים שליטה ביטחונית מלאה בעזה אנחנו מוכרחים לדרוש התיישבות יהודית באותם יישובים שפונו ב-2005. זוהי הדרך היחידה להשיב את הביטחון למערב הנגב.

ראוי לציין שרעיון החזרה להתיישבות ברצועת עזה זוכה לתמיכה גם בקרב הציבור. לפי סקר "מדד הביטחוניסטים" שנערך בינואר 2024, 62% מהיהודים בישראל סבורים שיש ליישב יהודים בשטח הרצועה, כך שלא מדובר ברעיון רדיקלי שנמצא בשוליים של הימין הקיצוני.

הפוסט "התיישבות יהודית בעזה תהיה טעות" הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

הקביעה שלפיה "אי אפשר לנצח את חמאס כי חמאס זה רעיון" היא קביעה תבוסתנית, מסוכנת, ומעל לכול – לא נכונה.

לחמאס אין עוצמה מאגית והוא לא ארגון על-אנושי שאי אפשר להביס.

ההיסטוריה מלאה בדוגמאות שממחישות באופן חד-משמעי שאפשר לנצח גם את הרעיונות הדומיננטיים ביותר. אם בעבר אומות שלמות היו כפופות לרעיון השלטון על ידי דיקטטורים, היום הדמוקרטיה היא צורת ההנהגה השולטת. באופן דומה, העבדות, שהייתה נהוגה באזורים רבים בעולם, נתפסת היום כרעיון אכזרי ונורא.

דוגמה נוספת וחשובה במיוחד בהקשר זה היא הנאציזם. פרויקט הדה-נאציפיקציה לאחר חיסול המשטר הנאצי הוכיח גם הוא שאפשר בהחלט לחסל רעיון. בתוך שנים ספורות הרעיון ששלט בגרמניה ובמדינות אירופיות נוספות והוביל למותם של מיליונים הפך למנודה ומגונה בקהילה הבינלאומית וגם במדינה שבה הוא צמח. נכון, יש כאלה שמזדהים עם נאציזם, אך הרעיון הנאצי אינו שולט בשום מדינה. כך גם לגבי חמאס – מיטוט שלטון חמאס, והפיכת ה"רעיון" שעומד מאחוריו לפסול, יכולים לחסל את החמאס הן כארגון והן כרעיון.

זה בדיוק מה שעושה העולם המערבי: ממוטט רעיונות שטניים.

הפוסט "אי אפשר לנצח את חמאס כי חמאס זה רעיון" הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

אחירם לוי (30), רס"פ לוחם בחיל ההנדסה, פותח את השיחה בהתנצלות קלה. יש לו הרבה מה לומר, כך הוא מסביר, אבל הוא לא בטוח איך נכון לנסח את הדברים.

ובאמת, בהתחלה המילים פשוט יוצאות: בשטף, בלהט, בכאב. אבל ככל שהשיחה מתקדמת, המילים מסתדרות לשורות והופכות למסרים ברורים; מסרים שמגיעים מדם ליבו של אחירם ושל חבריו הלוחמים, מסרים שהגיע הזמן להביא מהשטח ולשים בראש כל שולחנות הדיונים.

"אני מדבר בשם הרבה קולות של מילואימניקים, שכולם – בלי קשר לדעותיהם הפוליטיות – חפצי חיים", הוא מבקש לחדד, "וכשאני מדבר על ההנהגה אני מתכוון לכל ההנהגה – המדינית, המשפטית, הצבאית וגם לתקשורת. מבחינתי, כולם נושאים באחריות".

"אף אחד לא רוצה להעסיק מישהו שעתיד לחזור למילואים"

אחירם הוקפץ למילואים מייד בשבעה באוקטובר – שמונה חודשים אחרי שהתחתן, וחודש אחרי שהפסיק לעבוד. במהלך חודשי הלחימה הארוכים הוא גם נאלץ לעבור דירה, וכך מצא את עצמו מתמודד עם מערכת סבוכה של קשיים אישיים. על כל אלה נוספו האתגרים מהשטח: חוסר הוודאות, הפחד המתמיד, אובדן החברים שדוקר בכל פעם מחדש.

לאחירם ברור שהוא לא לבד בסיפור הזה. כל משרתי המילואים חוו וחווים עדיין קשיים דומים. "המילואימניקים משלמים מחירים כבדים מאוד על המלחמה הזאת, וזה לא מספיק מדובר", הוא אומר. "אני נתקל עדיין בקשיים למצוא עבודה כי כמעט אף אחד לא רוצה להעסיק מישהו שעתיד לחזור למילואים. יש לי חברים שהתגרשו בגלל המילואים או שפוטרו מעבודות, ויש גם כאלה שמתאבדים בין הסבבים. והציבור, עם כמה שהוא מנסה לתמוך, לא באמת מבין עד כמה המצב קשה".

למרות הקשיים הנערמים והמחירים המצטברים, אחירם מצהיר שאם יקראו לו שוב למילואים הוא יתייצב מייד, בלי לשאול שאלות. רק שתי בקשות יש לו, ואת שתיהן הוא מפנה בעיקר למקבלי ההחלטות וגם לאזרחי המדינה: תכבדו את החיים שלנו בכך שתיתנו לנו גב ותאפשרו לנו לנצח, וקחו אחריות על האחדות בעם".

"לא עוד פשיטות הלוך וחזור, לא עוד סבבים": המילואימניקים רוצים לנצח

מאז השבעה באוקטובר, חוסר הוודאות נעשה למרכיב משותף בחיים של כל אזרחי המדינה. ובכל זאת, יש מי שחווים את אי הוודאות באופן מוחשי במיוחד. עוד לפני אי הוודאות שמייצרים מצבי מלחמה, יש את אי הוודאות שבמעבר שבין חיים אזרחיים למילואים. "יש המון חוסר בהירות סביב שירות המילואים", אומר אחירם. "זה מתחיל כבר בצווי ההתייצבות. קרה כבר כמה פעמים שקיבלתי צו שנדחה או בוטל. צריך להבין שכשאנחנו מקבלים צו, כל החיים שלנו נאספים לתוך הדבר הזה. אנחנו עוצרים הכול, משנים תוכניות, וכשמבטלים לנו את הצו ככה פתאום, התחושה היא שמזלזלים בנו ובזמן שלנו כי יודעים שנתייצב תמיד למען המדינה", הוא מספר. "אבל חוסר הבהירות לא נגמר כאן. גם בלחימה עצמה אנחנו לרוב לא יודעים לקראת מה אנחנו הולכים. אומרים לנו תיכנסו, תצאו, תילחמו, תעצרו. זה נכון במיוחד בחודשים האחרונים ללחימה".

אתה מזהה הבדל בין הלחימה בתחילת המלחמה לבין הלחימה היום?

"בהחלט. בהתחלה ראינו לחימה אגרסיבית מאוד, אבל בזמן האחרון יש לחיילים תחושה שאנחנו די מתבוססים בעזה במקום לנצח. ההנהגה והציבור צריכים להבין שככל שאנחנו נמצאים יותר זמן בתוך עזה כך אנחנו מאבדים יותר חיילים. הלוחמים בשטח רוצים לראות שוב לחימה עצימה ורציפה עם ארטילריה כבדה, טיהור של השטח, ריכוז מאמץ צבאי ותפיסת מרחב רחבה. לא עוד פשיטות הלוך חזור, לא עוד סבבים. לחימה שאומרת: הבאנו אתכם מהבית בשביל לנצח".

מה לדעתך מעכב את צה"ל מהשגת ניצחון?

"לא אכנס לנושא של עירוב בין צבא לפוליטיקה, אבל אני כן רוצה להתייחס לנושא של התחשבות בלחצים בינלאומיים. ברור לי שזה עניין חשוב – אבל לא יותר חשוב מהחיים שלנו. צריך לנהוג בחיים של החיילים בחרדת קודש. מעבר לכך, יש פער בין התודעה של הלוחמים בשטח לבין המסרים של ההנהגה. בתור חיילים פשוטים אנחנו יודעים שלצבא יש יכולת להתמודד עם ארגון טרור, מורכב ככל שיהיה, ולהכריע אותו – אבל בלי תודעת ניצחון שמגיעה מלמעלה אנחנו יכולים להילחם גם עוד שלוש שנים בלי לסיים".

ומה דעתך לגבי רעיונות להפסיק את המלחמה עוד לפני שהושגו יעדיה?

"כאזרח הייתי נכנס לסוגיה הזאת, אבל כחייל זה לא מקומי. הצבא אמור ליישם החלטות, ואנחנו כחיילים מוכנים ליישם כל החלטה. הבעיה היא שאנחנו נתקלים בעיקר בהתלבטות. זה מתסכל. אנחנו עוזבים הכול – את הבית, את העבודה, את העסק – ובאים להילחם, אבל אז פוגשים הססנות. אני אומר, אם אתם לא רוצים לנצח, אל תקראו לנו. תסיימו את המלחמה הזאת וזהו. אבל אם אתם כן רוצים לנצח, תנו לנו להילחם עד לניצחון".

"חיי המילואימניקים בכלל לא נמצאים על סדר היום הציבורי"

באחד ביולי נפל רס"ר (במיל') נדב אלחנן נולר ז"ל, חבר ותיק וטוב של אחירם. זה לא החבר הראשון שהוא איבד מאז תחילת המלחמה, אבל הנפילה של אלחנן טלטלה אותו במיוחד.

"כל אדם שנופל זה עולם ומלואו, אבל כשמגיעים למספרים כל כך גבוהים של נופלים כבר מתפתחת אדישות. הנופלים עוברים לידנו ורובנו אפילו לא טורחים לקרוא את השם שלהם, להבין מיהם, לכאוב אותם לרגע. לצערי, רק כשהאבל דופק לך בדלת, אתה מבין את המשמעות שלו", הוא אומר. "האדישות הזאת קיימת גם בקרב הציבור ובעיקר בקרב ההנהגה".

לדברי אחירם, חובה עלינו, כאזרחי המדינה, לעצור מול כל שם של נופל ולתת לו כבוד. אבל זהו רק צידו האחד של המטבע. "אני רוצה שיכבדו אותנו ויעריכו אותנו גם בעודנו בחיים", הוא מדגיש. "אנחנו מסכנים את הגוף ואת הנפש שלנו בשביל המדינה והאזרחים, ולא צריך שהאותיות ז"ל יופיעו ליד השם שלנו כדי לקרוא לנו גיבורים. זה לא עוזר. אנחנו לא צריכים שיאהבו אותנו גיבורים מתים".

איך היית רוצה שההנהגה תתייחס לחיילים ולמשרתי המילואים?

"מההנהגה אני מצפה לקבל גיבוי: גם במערכה עצמה, וגם בחיים שבחוץ. כרגע ההרגשה היא שהכול נמצא על השולחן – היחסים הבינלאומיים, המצב הכלכלי, החטופים, המפונים; הכול חוץ מאיתנו. אני לא מזלזל באף אחד מהנושאים האלה, כולם חשובים, אבל לא יכול להיות שהחיים של המילואימניקים לא יהיו גם הם על סדר היום הציבורי. ביום שבו נדב נפל, כולם עסקו רק בשאלה אם להחזיר את החשמל לעזה או לא, התחושה היא שתוקעים לנו סכין בגב. צריך להבין שהניסיונות להשביע את דעת הקהל העולמית לא רק מסיטים את השיח מאיתנו, אלא גם מביאים לקבלת החלטות שמקשה עלינו להילחם – הרי החזרת החשמל לעזה מסייעת גם לחמאס, ורוב הסיוע ההומניטרי מגיע בסופו של דבר לידי המחבלים ומאפשר את התחזקותם. במקום זאת, אפשר למצוא פתרונות יצירתיים שיתמכו ביחסים הבינלאומיים אבל גם יאפשרו לנו לחימה אגרסיבית ורציפה. מעבר לכך, אנחנו גם רוצים לראות מעטפת תמיכה לנו ולמשפחות שלנו. זה אומר לקבל סיוע כלכלי אמיתית, ולא הטבות מזדמנות כאלו ואחרות, כי לא ייתכן שהמילואימניקים יישאו גם בנטל הזה".

ומה אתה מצפה מהציבור הישראלי?

"יש אנשים מדהימים שמאז השבעה באוקטובר רק תומכים בחיילים, בפצועים ובמשפחות הקורבנות. עם זאת, רוב האזרחים כבר חזרו מזמן לעיסוקם, גם ברמת הנתינה וגם ברמת המעורבות הרגשית. זה מובן. לא ציפיתי שההירתמות שהייתה בתחילת המלחמה תימשך בכזה היקף, ובסופו של דבר אנחנו נלחמים בשביל שהעורף יוכל לקיים חיי שגרה, אבל כן קשה לי עם האדישות שנוצרה בחברה ועם הניתוק מקשיי המילואימניקים".

מה אפשר לעשות כדי לעזור למילואימניקים?

"אנשים יודעים להגיד 'כל הכבוד' ואפילו להכניס את היד לכיס ולתרום, אבל כשזה פוגש אותם במקומות מאתגרים הם לא תמיד יודעים איך לתמוך. אני לא אומר שכולם צריכים להתנדב, אבל יש דרכים אחרות לשאת בנטל: אפשר להעסיק עובד שמשרת במילואים למרות הקשיים שכרוכים בכך, ובאופן דומה לגלות סבלנות כלפי עובדים שחוזרים ממילואים ומתקשים להסתגל מחדש לשגרה; אפשר לתמוך במשפחות של משרתי המילואים, ובמיוחד בנשים שנמצאות עם הילדים לבד בבית; ובאופן כללי אפשר וצריך, כחברה, לגלות רגישות לעזור לאחר גם אם לא ברור לנו עם אילו קשיים הוא מתמודד".

"אולפני הטלוויזיה הפכו לגני ילדים"

אחת המילים הרווחות ביותר מאז תחילת המלחמה היא "אחדות". אנחנו פוגשים אותה כמעט בכל צומת, בדמות שלטים שקובעים "ביחד ננצח"; שומעים אותה בנאומים של פוליטיקאים; תופסים אותה בהכרזות של מפקדים; קוראים אותה בפוסטים, מזמזמים אותה בשירים – אבל מבחינת אחירם לוי, האחדות, כרגע, היא בעיקר סיסמה נחמדה.

"אני מסתכל על אולפני הטלוויזיה והם הפכו לגני ילדים", הוא אומר. "קשה לי לראות את המנהיגים שלנו משתלחים זה בזה ומלבים תככים. הגענו למצב שבו הממשלה היא של הימין והצבא של השמאל. זה לא יכול להיות. אני רוצה לפנות לכל הדרג הפוליטי והביטחוני וגם לגופי התקשורת ולהגיד – תגלו אחריות. לפני שאתם מדברים, תחשבו פעמיים ותשאלו את עצמם אם אתם מוסיפים אהבה או שנאה, יוצרים אחדות או פילוג".

לדברי אחירם, יש פער ניכר בין האופן שבו ההנהגה והחברה הישראלית מנהלות מחלוקות לבין האופן שבו החיילים ומשרתי המילואים מנהלים אותן. "בקרב המילואימניקים יש אחדות גבוהה. אנחנו מצליחים לקיים שיח מורכב ולחלוק זה על זה בצורה מכבדת. לפעמים אני מרגיש שיש כאן שני יקומים מקבילים – היקום של המילואים והיקום של העולם שבחוץ".

ואיך בכל זאת אפשר לחזק את האחדות ב"עולם שבחוץ"?

"ההנהגה צריכה לקחת אחריות על האחדות בעם – זאת אמורה להיות המשימה מספר אחת של הכנסת. זה מתחיל בדברים שנאמרים בין הפוליטיקאים עצמם וממשיך לאמירות שאנחנו שומעים בתקשורת. אנחנו מוכרחים להפוך את האחדות מסיסמה לפרקטיקה, ולהבין שאם נמשיך להתחלק לשבטים ומחנות, ואם לא נלמד איך לבנות עתיד משותף ביחד – אנחנו פשוט לא נהיה פה".

"צריכים אותי, אז אני שם"

נכון להיום אחירם לוי חזר לחייו האזרחיים, אבל ברור לו שבכל רגע נתון יכולים לקרוא לו שוב למילואים. ברור לו גם שאם יקראו לו הוא יגיע. בינתיים, כל עוד הוא בביתו, הוא מנסה לייצב את הזוגיות הטרייה שלו, להסתגל למקום מגוריו החדש, וגם למצוא סוף סוף עבודה. בין לבין, הוא עוד יוצא לשטח, אבל הפעם בתפקיד המתנדב.

לצד תרומתו הרבה כלוחם, אחירם הקים לאחרונה חמ"ל סיוע לחיילים בשם "חמ"ל האחדות", שנושא את הסלוגן "כי אין לנו דרך אחרת". אחירם ושאר מתנדבי החמ"ל נודדים בין אזורים שונים בארץ, מחלקים מזון וציוד לחיילים, ובעיקר משדרים להם: אנחנו רואים אתכם.

איך אתה מצליח לגייס מוטיבציה להמשיך לשרת ולהתנדב?

"מה שמחזק אותי זאת הידיעה שעם ישראל כבר חווה אירועים קשים בהיסטוריה, ועבר אותם. כשנשארים עם מבט צר קשה מאוד לקום, אבל ממבט כזה, שרואה בנו חלק משרשרת הדורות של עם ישראל, אני מצליח להתרומם. מעבר לכך, אני גם מבין שאין מישהו אחר שיעשה את זה בשבילי ובשביל המשפחה שלי. צריכים אותי, אז אני שם".

עכשיו, אחרי שהדברים יצאו בכזה כאב, מהו המסר שלך להנהגה?

"המסר הראשון הוא: קחו אחריות ותראו לנו שאנחנו חשובים. שימו את החיים שלנו על כף המאזניים כשאתם מקבלים החלטות, ותנו לנו תמיכה אמיתית. המסר השני הוא: אל תשחקו בנו. אם אתם רוצים לנצח את המלחמה, תנו לנו להילחם כמו שצריך ולהכריע. רק אל תשאירו אותנו במצב הביניים הזה כי נמאס לנו להקריב את החיים שלנו על מזבח ההססנות שלכם".

הפוסט הבאתם אותנו? אז תנו לנו לנצח: קולות המילואימניקים מהשטח הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

המלחמה שבה אנחנו נמצאים היא במידה רבה מלחמת דת. ישראל לא נלחמת במדינות אויב: אלו התפוררו, איבדו ממד מרכזי בריבונותן או בחרו בהסדרה עם ישראל. ישראל נלחמת בארגונים – חמאס בעזה, חזבאללה בלבנון, מיליציות שיעיות בסוריה ובעיראק, חמושים באיו"ש, ח'ותים בתימן – שהמשותף לכולם הוא הבסיס הדתי. מאחורי הארגונים האלו עומדת מדינה, איראן, שגם היא מונעת מאידיאולוגיה דתית.

אך הבחירה באסלאם כזהות מובילה וכאידיאולוגיה פוליטית אינה הדרך היחידה הפתוחה בפני הערבים. זה לא תמיד היה כך, ואין הכרח שכך יימשך בעתיד. אם יבחרו הערבים בדרך אחרת אפשר יהיה להשיג שלום, ולנו יש חלק בתהליך.

תורכיה כמשל

בסוף המאה ה-17 הבינו העות'מאנים שאויביהם באירופה מתעשרים ממושבותיהם החדשות ומתעצמים בטכנולוגיות חדישות בעוד האימפריה שלהם נחלשת. העות'מאנים חתמו על חוזה קרלוביץ, השיגו תקופת שלום, ופנו לבצע רפורמה במערכת השלטון. תחילה הם האמינו שמספיק לתקן את הליקויים במערכות שהביאו להם תהילה בעבר, ובמשך זמן מה הדבר אף עלה בידם, אבל בסוף המאה ה-18 הם התעוררו וגילו להפתעתם שבעוד הם השתפרו מעט, מדינות אירופה התחזקו משמעותית והפכו למעצמות צבאיות וטכנולוגיות.

האירוע המכונן היה אובדנו המשפיל של חצי האי קרים לרוסים. העות'מאנים ידעו להפסיד בקרב ולוותר על שטח, אבל הפעם נאלצו לוותר על שטח מאוכלס במוסלמים. האמונה שלהיסטוריה יש כיוון אחד – האמונה שהאסלאם תמיד ילך ויתחזק – התנפצה, ועימה נשבר משהו עמוק בנפשו של העולם המוסלמי. השבר המשיך והחריף בגלל חולשתה הנמשכת של האימפריה, שאפשרה למעצמות המערב להתערב בענייניה. המצב החדש חייב רפורמות מסוג חדש, לא רק תיקון ליקויים בשיטה הקיימת, אלא אימוץ מודל חדש – מודרניזציה וחיקוי הדגם האירופי. העות'מאנים הבינו שמדינות אירופה אינן מחוזות נידחים של בורות וכפירה, שדינן להיכנע מפני ההתקדמות ההכרחית של האסלאם, אלא מעצמות שיש מה ללמוד מהן.

בתחילת המאה ה-19 החלו העות'מאנים ללכת בדרך החדשה. הם עודדו לימוד שפות זרות, פתחו שגרירויות בבירות אירופה, וארגנו את הצבא מחדש לפי דוגמה צרפתית. התהליך לא היה קל. הסולטאנים תומכי הרפורמות נאבקו באופוזיציה שראתה ברפורמות כניעה משפילה והודאה בנחיתות האסלאם. האימפריה אומנם עברה שינויים דרמטיים במשפט, בחינוך, במנהל ובייחוד בצבא, אבל ערכי החופש שהיו בסיס להתעצמות המערב – הומניזם וליברליזם – לא הכו שורש בתורכיה, ובוודאי לא בעולם הערבי תחת שלטונה (החלוקה המקובלת אצלנו בין תחום המעמד האישי, שנקבע לפי החוק הדתי, ובין המשפט הכללי החילוני היא מורשת עות'מאנית של פשרה בין הרפורמיסטים בזרוע הצבאית והמנהלית של האימפריה ובין הדתיים שבה).

אחרי מלחמת העולם הראשונה עברה תורכיה מהפכה; נקבעה חוקה חילונית ומערבית, והכוח לשמור עליה ניתן לצבא. במסגרת המהפכה בוטלה הח'ליפות, שבלעדיה אין השלטון לגיטימי בעיני המוסלמי המאמין, ובתגובה הוקמה תנועת האחים המוסלמים כדי לחדש את המדינה האסלאמית. העמים הערביים שהיו באימפריה העות'מאנית חולקו בין הבריטים לצרפתים, ונחשפו בעל כורחם למערב ולערכיו. מאז, במשך יותר ממאה שנים, מתחולל בליבו של הערבי מאבק בין הרגש הדתי, שמרחיק אותו מקבלת ערכי המערב הכופר, ובין ההודאה בתבוסה ובנחשלות שדוחפת אותו לאמץ נורמות מודרניות.

למה הערבים חוזרים לאסלאם?

קשה למצוא פשרה בין האסלאם הקיצוני לעולם הערכים המערבי. האסלאם מאמין שכל מה שראוי כבר נמסר מאלוהים ומוחמד נביאו במאה ה-7, ומאז נשאר רק מקום לפרשנות והתאמה לנסיבות. המערב קורא לאדם להשתמש בשכלו כדי לעצב את העולם כמקום טוב יותר.

המפגש עם המערב השפיע על חלק מהערבים, שאימצו את רעיון הלאומיות המודרני, המנוגד לאסלאם, ויצרו את מדינות ערב. בעיני הערבים המודרניים הקיצוניים היה האסלאם המקור לנחשלות, ובעיני המתונים הייתה האשמה בגרסה הקפואה והקיצונית שלו. התנועה הלאומית הפלסטינית ומפלגת איסתיקלאל שחוללו את המרד הערבי הגדול בימי המנדט היו חלק מהתהליך הזה, וכך גם גלגולה של התנועה הזו בארגונים הפלסטיניים שלחמו בישראל אחרי הקמתה: הפת"ח החילוני והלאומי, החזית העממית והחזית הדמוקרטית הקומוניסטים. מול אלה עומדים, כשותפים למלחמה בישראל וכאויב אידיאולוגי ליום שאחריה, החמאס והג'יהאד האסלאמי הפלסטיני, שניהם ארגונים דתיים. היעד של החמאס ושל התנועה האסלאמית בישראל הוא מדינת אסלאם שבה שולטת ההלכה המוסלמית, מתבטלים ההבדלים בין הלאומים, וגם הכופרים חיים תחת הגנת השלטון, אך כאזרחים מושפלים ונחותים.

תהליך המודרניזציה יכול היה להצליח, אלא שמאז קרו אירועים שהחלישו את המודרניים וחיזקו את התנועות הדתיות. מלחמת העולם השנייה העמידה את המערב ותרבותו באור נלעג, והמשבר הרוחני שעובר עליו – הפוסט-מודרניות, הפרוגרסיביות והמתירנות – חיזק את התיעוב מהמערב ואת הנטייה לחזור לאסלאם. המשטרים הערביים החדשים שקמו אחרי המלחמה, שחרטו על דגלם סוציאליזם ולאומיות ערבית, רעיונות מערביים אנטי אסלאמיים מובהקים, לא די שהיו דיקטטורות מושחתות ולא חילצו את הערבים מעוני ונחשלות, אלא גם הוסיפו להשפלה את התבוסות מול ישראל במלחמת העצמאות ובמלחמת ששת הימים ואת חוסר האונים מול העוצמה המערבית בלוב ובעיראק. המשטרים הלא-אסלאמיים האלו הבטיחו להעלות את קרנם של הערבים וכשלו, ואז ניסו לזכות בלגיטימיות על ידי המלחמה בישראל וכשלו, והעם הערבי גמל להם בסולידריות עם התנועות האסלאמיות וכן באביב הערבי. סיסמת האחים המוסלמים, "האסלאם הוא הפתרון", ניצחה.

התהליך הזה, חזרה לאסלאם, מעביר את הכוח ממדינות הלאום הכושלות לארגונים אסלאמיים שנתפסים כאותנטיים. באופן פרדוקסלי הייתה ישראל, שהביסה את המשטרים הערביים הלא-אסלאמיים ובכך פגעה ביוקרתם, לקטליזטור שהאיץ את החזרה לאסלאם, נטישת המודרניזציה וניצחון האחים המוסלמים.

הניסיון להסדרה בהסכמי אוסלו היה יכול להצליח אילו פנו הערבים לדרך המודרניזציה. בדרך הזו יש מקום למדינת לאום, ליחסים של שוויון עם בני דתות אחרות, ולפיתוח אישי וכלכלי. בפועל, התנועה הלאומית הפלסטינית אכזבה את בני עמה, פנתה לשחיתות ולדיקטטורה, וניסתה לזכות בלגיטימיות על ידי מאבק של הכול-או-כלום מול ישראל. התהליך הזה הביא לפלסטינים תבוסה והשפלה בשנית, והתוצאה היא התחזקות האסלאם – שאותה מנצלת איראן במאבקה להתפשטות המהפכה האסלאמית ולהשמדת מדינת ישראל.

אפשר להביס רעיון

מלחמת הדת שבה אנחנו נמצאים אינה מלחמה בין דתות, אלא מלחמה בין מדינת ישראל לבין ארגונים מוסלמיים דתיים. הארגונים האלו נשענים על אמונתם של מוסלמים שאותם ארגונים דתיים יכולים לחלץ אותם ממצבם ולהביא להם כבוד – ואם אפשר גם רווחה. אי אפשר להביס את רעיון האסלאם, וגם אין לנו כליברלים ודמוקרטים עניין בזה, אבל אפשר לשבור את האמונה הפוליטית שבכוח הארגונים האלו להביא לערבים כבוד ורווחה.

אידיאולוגיות אינן נצחיות. כוחן והשפעתן משתנים במהירות. הקומוניזם למשל לא מת, הרעיונות של מרקס לא הוכחו כשגויים, אבל רובנו לא מאמינים שהרעיון הזה הוא הדרך הנכונה לבנות חברה טובה. כך גם הרבה רעיונות אחרים: נאציזם, פאשיזם, מלוכנות, מדינת הלכה קתולית או יהודית. רעיונות אחרים כמו מדינת רווחה סוציאליסטית נחשבים היום במערב מובנים מאליהם, אבל אינם נצחיים וּודאי לא מובנים מאליהם. הרעיון של מדינת לאום, שהיה מקובל ללא עוררין עד לפני שנים מועטות, נלחם היום על נפשו כנגד רעיונות של רב-תרבותיות וזכויות אדם אוניברסליות.

השינויים בעולם המוסלמי – הרפורמות של המאה ה-19, ניצני המודרניזציה בתחילת המאה ה-20 וחזרת האסלאם בסוף המאה ה-20 – היו כולם תוצאה של תבוסה והשפלה. ההשפלה מחוללת שינוי חברתי, והיא שונה מאוד מהפסד במלחמה שמייצר שקט זמני עד לשינוי ביחסי הכוחות. ההתקפה של חמאס בשמחת תורה זקפה את קומתו של הערבי, הוכיחה לו שבכוחו לנצח צבא מערבי, וחיזקה את יוקרתם של הארגונים האסלאמיים. את היוקרה הזו עלינו למחוק, ולהביס את חמאס עד שהסיסמה "האסלאם הוא הפתרון" תהפוך לנלעגת ומנותקת מהמציאות, ונושאיה יהיו מושא לבוז ולהשפלה בקרב תושבי עזה והמוסלמים בכלל.

צריך לנצח בקרב על הכבוד

על התנועות הדתיות לספוג מפלה. לא רק הערך הצבאי חשוב אלא גם הערך הפסיכולוגי: ההשפלה, הייאוש, החיפוש אחר משהו שיביא כבוד. המנהיגות הצבאית והפוליטית שלנו לא רגילה לחשוב במונחים של כבוד. במגעים שלנו עם הערבים אנחנו מוכנים לוותר על כבוד כדי להשיג ביטחון או אפילו שקט קצר טווח, אבל האסטרטגיה הזו היא טעות. כל ויתור על כבוד מאריך ומסבך את המלחמה ומרחיק את השלום.

הערבים מרבים לעלוב בנו. הרשות הפלסטינית מגדפת את ישראל בביטויים חריפים מאוד, וכך גם ירדן ומצרים. שני המשטרים מרבים לתאר את ישראל כגזענית, פושעת מלחמה, פאשיסטית, בלתי לגיטימית וכובשת. ישראל שומעת את ההאשמות וההשמצות האלה ולמעשה לא מגיבה – כדי לא ליצור מתח. אסירים פלסטינים משוחררים זוכים לכבוד ותהילה ממנהיגים ערבים, וישראל לא מגיבה כדי לא להפר את השקט. דרשנים בהר הבית ובמסגדים חשובים אחרים מתריסים נגד המדינה ונגד היהודים, והמשטרה מבליגה. מצרים מדברת אלינו בלשון של איום ופקודה, וישראל שותקת. כל הבלגה כזו היא רווח של נקודה לתנועות הקיצוניות, במערכה שהן מנהלות כדי להביא תהילה לאסלאם ולערבים ולהציג את ישראל והיהודים כנחותים.

כדי לנצח את התנועה האסלאמית צריך לנצח בקרב על הכבוד. בראש בראשונה מגיע הניצחון דרך הנחלת תבוסות בקרב, שאותן צריך לפרסם. כך צריך להגחיך גם את ההנהגה ואת הדרשנים המסיתים על ידי חשיפת השחיתות הכספית והמוסרית שלהם. הניצחון מגיע דרך תגובה מכובדת לכל השמצה ושקר של המשטרים שנמצאים איתנו בשלום. אם נגרום לערבים להוסיף את המלחמה באחים המוסלמים לרשימת התבוסות המשפילות שלהם – הארגונים האסלאמיים יאבדו את מקומם ויקום כוח אחר.

במקביל צריך לזכור שגם הציונות אינה נצחית ושמעמדה לא מובטח. הציונות גם היא רעיון, חלק מרעיון הלאומיות. בעבר היא זכתה לכבוש את ליבו של העם היהודי, והיא יכולה להפסיד במאבק לרעיון אחר. אם יצליחו אויבינו להשפיל אותנו, להתיש ולייאש אותנו, ולגרום לנו לאבד את האמונה בצדקת דרכנו, אזי עלולה הציונות לא להאריך ימים. גם במאבק הזה ויתור על כבודנו לא מוסיף נקודות. אף אחד לא רוצה להילחם למען מדינה שאפשר להציגה כפושעת מתועבת. כשחוזרים על שקר מספיק פעמים הוא הופך להיות אמת. כבר היום אפשר לראות את החלשים שבינינו נכנעים לתעמולת הייאוש ומוותרים על המלחמה. עלינו לחנך, לתחזק, לדבר בשפת הנוער ולצרוב את האמונה בצדקת הדרך. מחנכים שמייצגים את האו"ם או מציגים לנוער את כל הצדדים ומשאירים לו להחליט החלטה מושכלת – אינם טובים לנו; הם מייצרים נוער מבולבל שדרכו אבודה. אפשר וצריך להמשיך את סיפור ההצלחה מעורר ההשראה והגאווה של התנועה הציונית, ולחנך לאורו.

הכתוב במאמר הוא על דעת המחבר בלבד ואינו משקף בהכרח את עמדת התנועה

הפוסט איך מנצחים מלחמת דת? הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.