בשלושת החודשים האחרונים מרכז הכובד של מלחמת "חרבות ברזל" נע צפונה, אבל עבור העיתונאי יאיר קראוס, הסיפור של הגזרה הצפונית החל להתגבש כבר בשבעה באוקטובר 2023. כמי שמתגורר בעכו ומסקר את תחום הצפון עבור Ynet ו"ידיעות אחרונות", היה לו ברור למן ההתחלה שהאזור הזה הוא חלק בלתי נפרד מהמלחמה.

"כשראינו את המתקפה הנוראית על יישובי הדרום, הבנו שמתקפה כזאת הייתה יכולה להתרחש גם אצלנו ובמכפלות מפלצתיות בהרבה", הוא משתף. "זה שינה לחלוטין את תפיסת הביטחון שלנו כתושבי הצפון, ויצר משבר אמון עמוק ביננו לבין המדינה וצה"ל. היום, כשאנחנו שומעים אמירות כמו 'חיזבאללה מורתע', מבחינתנו זה תמרור אזהרה שמעיד שהמצב בשטח הוא כנראה הפוך".

נגמרו הימים של "תחושת ביטחון"

יאיר קראוס מתגורר בעכו, כך שהוא ומשפחתו לא פונו אך בהחלט הרגישו את הדי המלחמה. בתו הבכורה, למשל, נאלצה לעזוב את הבית לחודש שלם כדי לעבור ללמוד במרכז, ושלושת ילדיו הקטנים היו כשלושה חודשים ללא מסגרת חינוכית. קראוס גם מכיר באופן אישי משפחות רבות שכן נעקרו מבתיהן, וראה מקרוב את הקשיים שעימם הן התמודדו ומתמודדות עדיין. מהיכרותו, יש תושבים רבים – בעיקר מבוגרים – שמחכים לרגע שבו יוכלו לחזור הביתה. מנגד, יש לא מעט אחרים שכלל לא בטוחים שיחזרו, ואפילו כאלה שכבר החליטו לעזוב את הצפון. מגמת העזיבה בולטת בעיקר בקרב המשפחות הצעירות, שילדיהן כבר השתקעו במסגרות במרכז, והן לא רוצות לעקור אותם שוב.

אולם, גם אם מתמקדים בתושבים שמחכים לחזור ואפילו ביחידי סגולה שמחליטים לעבור לצפון הארץ דווקא עכשיו, עדיין קיימת בעיה קשה שנובעת מכך שרובם טרם יכולים לעשות זאת.

לדברי קראוס, שמסקר את אזור הצפון מאז ימי מלחמת לבנון השנייה, על מנת ליישב מחדש את הצפון צריכים להתקיים מספר תנאים. הראשון שבהם הוא התנאי הביטחוני-קיומי. "התושבים בצפון, בעיקר המפונים, יבחנו בשבע עיניים לאיזו מציאות המדינה והצבא רוצים להחזיר אותם", הוא אומר. "אני שומע מהרבה חברים שהם לא יחזרו למציאות שבה יראו את מחבלי חיזבאללה ואת משפחותיהם מתיישבים שוב בכפרי ההזנקה, או למציאות שבה הם שוב יהיו אלה שנמצאים בקו הראשון והצבא נמצא מאחוריהם".

קראוס מוסיף שתושבי הצפון גם שבעים מהבטחות, וכעת ידרשו לראות את השינויים בשטח. "תרבות הרהב והשקר של מערכת הביטחון כבר לא תתפוס יותר, ואין מקום להמשיך עם אמירות ששוב ושוב הוכיחו את עצמן כחסרות ביסוס", הוא פוסק. "נגמרו גם הימים של 'תחושת ביטחון'. אין פה יותר שיח של תחושות אלא של מראה עיניים – וכאשר רואים את כפרי ההזנקה חוזרים ונבנים, וכאשר אין אזור חיץ, זה לא נראה כמו ביטחון. צריך לזכור שלא הכרענו את חיזבאללה בלבנון, ושהמטרות המוצהרות של הארגון – לכבוש את יישובי הצפון – נותרו בעינן. הגיע הזמן שנתחיל להאמין לחיזבאללה ונפסיק לזלזל בהתעצמות שלו. באופן דומה אנחנו גם צריכים להיגמל מההתמכרות לשקט ומשיטות פעולה כמו אלו שמאפיינות את מדיניות המב"ם (המערכה שבין המלחמות). יש פה שיעור גדול שגם ההנהגה, גם קציני הצבא וגם התושבים צריכים ללמוד, והוא שאת השקט והשלום המיוחלים אפשר לקנות רק בנחישות ובכוח הזרוע".

אם כך, איך ייראה ביטחון בגבול הצפון?

"אנחנו שומעים כל הזמן על אמצעי לחימה שנתפסים ועל תשתיות טרור שמושמדות, גם עכשיו במהלך הפסקת האש, אבל מה שישנה את המציאות ביום שאחרי המלחמה הוא לא כמה נשק הוצאנו, אלא אם הנשק יחזור לאותם מקומות. כל עוד בצבא ובממשלה לא מראים נכונות להחזיק באזורים שבהם חיזבאללה פעל, זה מדאיג. לי ולתושבים רבים אחרים ברור שכדי לראות ביטחון בצפון, אנחנו מוכרחים ליצור אזור חיץ כמו בגבול עזה ובגבול סוריה. מעבר לכך ששטח כזה ירחיק את האיומים הביטחוניים מיישובי הגדר, הוא גם ישמש מסר לדיראון עולם. כשהלבנונים יראו אנדרטאות של כפרים נטושים, הם יבינו מה קורה למי שמנסה לפגוע בנו".

אל תאמרו "שיקום", אמרו "פיתוח"

מלבד השבת הביטחון, תנאי נוסף שאותו יש למלא על מנת להחזיר את תושבי הצפון לבתיהם הוא שיקום התשתיות שנפגעו, לרבות מערכות הניקוז שקרסו, הכבישים שנהרסו, המבנים שנחרבו והבתים הרבים שסובלים מהזנחה. מובן שגם צריך לשקם מבני ציבור כמו קופות חולים, בתי ספר, ועסקים – כי בלי כל אלה אי אפשר יהיה לקיים שגרת חיים סבירה.

אולם, לצד השיקום הפיזי קיים רובד נוסף, פחות מדובר, והוא רובד הפיתוח. "אנחנו שומעים כל הזמן על 'שיקום הצפון' אבל בעיניי אסור לשקם את הצפון כי שיקום אומר לחזור לימי השישה באוקטובר", אומר יאיר קראוס. "המצב בצפון מדשדש כבר שנים רבות, ואי אפשר לשקם את מה שכבר מזמן לא היה טוב. יש כאן עניין של המשגה, והגיע הזמן שנחליף את המונח 'שיקום' במונחים 'תנופה' ו'פיתוח'".

קראוס מבטא תחושה שלה שותפים רבים מתושבי הצפון – במיוחד עכשיו, אחרי שהם קיבלו הצצה לאורח החיים של תושבי המרכז. "החשיפה לחיים במרכז הארץ גרמה לתושבי הצפון להבין כמה הם נמצאים מאחור, וזה יצר שבר תפיסתי מאוד גדול", הוא מסביר. "אחרי כמה חודשים של מגורים במרכז, תושבי הצפון התחילו להתרגל לתנאים שעבור תושבי המרכז הם כבר מזמן מובנים מאליהם כמו תחבורה ציבורית נגישה, שירותי בריאות מפותחים, מקומות תעסוקה רווחיים ופעילויות פנאי מגוונות. מספיק לראות כמה בתי קולנוע יש בעיר ממוצעת במרכז הארץ, ואז להסתכל על כל אזור הגליל העליון ולראות שאין שם קולנוע אחד. אבל זה הרבה יותר עמוק מזה, כמובן. פערים כאלה קיימים בכל השדות ומשפיעים על כל היבט בשגרת החיים של התושבים, ולכן, אם המדינה רוצה שאותם תושבים יחזרו צפונה, היא לא יכולה להסתפק רק בשיקום של מה שהיה להם קודם, אלא צריכה להבטיח להם שהם גם יקבלו את התנאים שקיימים במרכז. אומרים שאדם לא זועק את אשר לא חסר לו – אבל עכשיו תושבי הצפון כבר יֵדעו לזעוק את שחסר להם".

מה צריכה לכלול תוכנית הפיתוח של הצפון?

"צריך להתחיל לשפר את התחבורה הציבורית ולהרחיב את קווי הרכבת, לבנות מרכזים רפואיים מפותחים, ולשים דגש על תעסוקה, אקדמיה ופנאי. מעבר לכך, צריך לפעול להוזלת מחירי הקרקעות בהתיישבות הכפרית הקמלה בלב הגליל, כי כרגע המחירים מופקעים, ולמעשה פוגעים בכל מפעל ההתיישבות היהודית בגליל. אבל מעבר לכול צריך לעשות שינוי תפיסתי – כרגע המדינה מתייחסת אל הצפון כאל אילוץ ולא כאל נכס. זה מוביל לכך שהשיקולים שמניעים אותה בפיתוח הצפון הם שיקולים כלכליים ומנהליים, ולא שיקולים ערכיים וציוניים".

אנשי תל אביב-ירושלים לא יודעים יותר טוב מאיתנו

אי אפשר לדבר על שיקום ופיתוח הצפון בלי לעסוק בשאלת האחריות. כרגע, יש גופים שונים שמנסים להניע את התהליך, והם נחלקים באופן גס לשניים – "האנשים מבחוץ" ו"האנשים מבפנים". עם הקבוצה הראשונה נמנים בעיקר גופי ממשל ואנשי רגולציה. עם הקבוצה השנייה נמנים אישים מהנהגה המקומית, תושבים ועמותות פרטיות. הסנכרון בין הגופים השונים לא תמיד מוצלח, ולעיתים כלל לא קיים, וכרגע נראה שמי שאוחז במושכות הם דווקא אותם גורמים חיצוניים.

לדברי יאיר קראוס, המגמה הזאת אינה חדשה. "במשך שנים האנשים בתל אביב ובירושלים ידעו מה נכון לנו, ואיך אנחנו צריכים לחיות, וגם עכשיו יש תחושה ששוב באים מושיעים מבחוץ כדי להציל ולרפא אותנו", הוא אומר. "המדיניות הפושעת הזאת אומנם מגיעה מכוונות טובות, אבל בפועל היא מחלישה את ההנהגות ואת החוסן של הקהילות, ומעבירה לתושבים את המסר שהם לא מסוגלים לדאוג לעצמם".

קראוס משווה בין המצב בצפון לבין אסונות לאומיים כמו צונאמי ורעידות אדמה. גם באסונות כאלה רואים משלחות של גורמים חיצוניים שמגיעות כדי להושיע את המקומיים. משלחות כאלה פועלות מתוך רצון טוב, והסיוע שלהן אכן נדרש, אך כאשר הן פועלות ללא שיתוף פעולה עם האוכלוסייה המקומית, התועלת שלהן חלקית בלבד.

"כל המחקרים בעולם מוכיחים ששיקום בר-קיימא לאחר אסון לאומי מתאפשר רק כאשר הקהילה היא חלק מהשיקום וחלק מהעשייה", הוא מסביר. "צריך ליצור מצב שבו לא עושים עבור הקהילה אלא יחד איתה. מעבר לכך שהמקומיים יודעים הכי טוב למה הם זקוקים, אם הם ייטלו על עצמם אחריות זה יאפשר להם לבנות אתוס של גבורה, ולהחזיר לעצמם את החוסן, שזה נדבך לא פחות חשוב מהשיקום הפיזי".

למה אנשי הצפון מודרים לדעתך מתהליכי השיקום והפיתוח?

"אנשי הרגולציה ואנשי הממשל לא סומכים עלינו ולא מאמינים בכוחות של המנהיגים המקומיים. הם חוששים שהכספים ילכו למקומות לא נכונים, או שלא יהיה רווח להשקעות הממשלתיות, ובעיקר כבר לא מאמינים שיכולים לצמוח עצים ובתים במקומות שבהם צמחו עד היום קוצים. צריך לומר בהגינות שהחששות האלה לא מנותקים מהמציאות כי באמת יש בעיה של מנהיגות בצפון, ולאורך השנים הושקעו באזור מיליארדים שלא הניבו שום רווח כמעט. לתפיסתי, צריך למצוא פתרון שיאפשר פיקוח אבל גם ייתן חופש פעולה מסוים לצפון. אני לא יודע לומר מה הפתרון, אבל יודע שאנחנו מוכרחים לנסות לחפש אותו".

אין "מדינה" ואין "צבא" – יש אנשים

אחת המסקנות הברורות שביותר שיאיר קראוס לוקח איתו משנת המלחמה האחרונה היא שצריך להפסיק לדבר במונחים אמורפיים כמו "מדינה" ו"צבא", ולהתחיל לדבר על האנשים שמרכיבים את הגופים האלה.

הוא מקביל זאת לתקופה שבה סיקר את מבצע "שומר החומות". באותה תקופה, גופי תקשורת רבים דיווחו על החלטות שונות שקיבל בית המשפט. הוא, כעיתונאי, התנגד להכללה הזאת והקפיד לציין את שם השופט או השופטת שקיבלו כל החלטה. בהקשר של היום, קראוס מדגיש שאין צבא אלא יש רמטכ"ל, יש אלוף פיקוד, ויש מפקד אוגדה. באופן דומה גם אין מדינה – יש שרים, יש חברי כנסת, יש יועצים. "הדיוק הזה חשוב כי כשתולים את האחריות בגוף אז אף אחד לא אחראי", הוא מסביר. "לעומת זאת, כשאומרים מי בעל הסמכות, בשם ובתפקיד, ומציינים איזו החלטה קיבל או איזו פעולה הוא ביצע – אז גם הוא מייד בעל האחריות".

התקווה שלו היא שבעלי הסמכויות השונים, מהבכירים ביותר ועד לזוטרים, ייטלו על עצמם אחריות ובאמת ימלאו את תפקידם. רק כך, הוא סבור, אפשר יהיה להשפיע על עתיד המדינה ופיתוחה.

מסקנה נוספת שמלווה את קראוס היא שאי אפשר ללכת יותר שבי אחר הבטחות. "בשנה ורבע האחרונות קיבלנו שיעור גדול מאד בריאליזם, ואני כבר לא יכול להסתכל על העתיד בעיניים מצועפות", הוא משתף. "שמעתי מספיק הכרזות מרגשות בחיי, שבסופו של דבר לא הובילו לכלום. אני מקווה שעכשיו, כשהמציאות בצפון נמצאת סוף סוף על סדר היום הציבורי, נראה שינוי אמיתי. זאת אמירה קשה מאוד, אבל המלחמה הנוראית הזאת יכולה להיות ברכה לצפון. אלמלא אירוע משנה מציאות בסדר גודל כזה, אני בספק אם היינו מדברים על החשיבות של הצפון ומכירים בצורך האקוטי לדאוג לחבל הארץ הזה ולשנות את המציאות פה. בהסתכלות שלי, אנחנו חייבים לנתב את האירוע הזה לפיתוח, ולהפוך אותו למקרה שבו מעז יצא מתוק".

הפוסט הצפון זקוק לסיפור חדש: ריאיון עם העיתונאי יאיר קראוס הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

ב-27 בנובמבר, היום שבו נכנסה לתוקף הפסקת האש בין ישראל לחיזבאללה, ניצלו המורדים הסורים את שעת הכושר ופתחו במתקפה נגד צבאו של בשאר אל-אסד. בתוך 11 ימים בלבד השלימו כוחותיהם את כיבוש סוריה והשתלטו על דמשק. אסד עצמו נמלט לרוסיה.

רבים השתאו לנוכח המהירות המסחררת שבה נפל המשטר הסורי ועומק השנאה שביטא ההמון המשולהב ששבר וגרר את פסלו של אסד האב ברחבי דמשק.

מי שפחות הופתע מכך הוא סא"ל במיל' ד"ר מרדכי קידר, חבר תנועת "הביטחוניסטים" ומהמומחים המובילים לחקר המזרח התיכון. מהאופן שבו הוא מנתח את האירועים האחרונים, נראה כי בכלל לא בטוח שסיפורו של משטר הבעת' בסוריה יכול היה להסתיים באופן אחר.

יותר כופרים מהיהודים ומהנוצרים

"המהירות שבה הצליחו המורדים להשתלט על סוריה נבעה מכך שמדובר במדינה חלולה – שהאנשים לא מאמינים בה והצבא לא מוכן להיהרג עבורה", אמר קידר בשיחה מיוחדת עם אור יששכר, ראש מחלקת המחקר של תנועת "הביטחוניסטים", בעקבות ההתפתחויות הדרמטיות בסוריה. "ספרי "Asad in Search of Legitimacy (2005) מוכיח את מה שמזרחנים אחרים ניסו להכחיש או להתעלם ממנו", טוען קידר, "וזה שחאפז אסד, ובהמשך בנו בשאר, ניסו לשווא כל השנים להפוך לשליטים לגיטימיים בעיני הציבור, אך מעולם לא היו כאלה. לא הייתה להם לגיטימציה בגרוש. כלום. אפס. נאדה. הם שלטו בכוח הזרוע. הכול היה פייק ולכן נפל כל כך מהר".

קידר מסביר שמדובר בכרוניקה של כישלון ידוע מראש. "הבעיה הגדולה ביותר של סוריה היא העובדה שבשנת 1966 השתלט עליה מיעוט של בני הדת העלווית, שנחשבים בעיני הרוב המוסלמי הסוני במדינה לכופרים, עובדי אלילים, שדינם הוא או להתאסלם או להישחט. אבן-תיימיה, פוסק מוסלמי נודע מימי הביניים, קבע שהעלווים הם 'יותר כופרים מהיהודים והנוצרים'. לכן, מבחינת המוסלמים אין שום אפשרות שעלווי יהיה שליט".

דיכוי אכזרי והפתעה אסטרטגית

"כדי להתמודד עם העוינות של הרוב המוסלמי כלפיהם", אומר קידר, "המנהיגים העלווים מהפלג המרקסיסטי של הבעת' – מפלגת השלטון הלאומנית החילונית בסוריה, שהשתלט על המדינה ב-1966 – כוננו משטר דיקטטורי נורא, שדיכא באכזריות את המרידות נגדו. ב-1976 פרץ מרד האחים המוסלמים בסוריה, שבמהלכו נלחמו אלפי מורדים סונים נגד השלטון. המרד הסתיים בפברואר 1982 בטבח הגדול בחמה, שבו נרצחו בין 20 אלף ל-40 אלף איש. כוחות צבא בפיקודו של רפעת אל-אסד, אחיו הצעיר של חאפז אל-אסד, פוצצו בתים על יושביהם – ובהם זקנים, נשים וילדים – והמיתו אחרים בגז. כ-20 אלף איש נוספים, שנלקחו למאסר, נרצחו בכלא תדמור".

"הסיבוב הבא התחיל במרץ 2011, עם גל הפגנות נגד השלטון שפרצו במסגרת מה שנקרא בזמנו 'האביב הערבי'. גם אז המרד דוכא באזורים שונים בכוח קטלני. רבים מהמוסלמים בסוריה ברחו צפונה לאזור אידליב, הקרוב לטורקיה. הטורקים סייעו להם להתחמש, להצטייד, להתארגן, להתאמן ולהתכונן ליום הגדול שבו הם יפרצו החוצה וישחררו את המדינה מהשלטון של משפחת אסד".

במשך 14 שנים חיכו המורדים באזור אידליב, התחזקו, התחמשו והמתינו להזדמנות להנחית את המהלומה המכרעת על משטר אסד. "שעת הכושר", מסביר קידר, "הגיעה עם סיום המלחמה של חיזבאללה מול ישראל, שממנה יצא המשטר מוחלש במיוחד".

איך התבצעה הפתעת המורדים?

"'היאת תחריר א-שאם' – ארגון אסלאמיסטי שבעבר נקרא ג'בהת א-נוסרה והיה שייך לאל קאעידה – בפיקודו של מוחמד אל-ג'ולאני, היה זה שתקף ראשון. שאר ארגוני המורדים מיהרו ללכת בעקבותיו, כדי לנצל את ההפתעה האסטרטגית שמשטר אסד הופתע – ושעלתה לו בחייו".

"בהתחלה", מתאר קידר את מהלך הקרבות, "כוחות המורדים תקפו בחלב וכעבור כמה ימים ירדו דרומה לחמה ובהמשך לחומס. אחרי שנכבשה, הדרוזים בא-סווידא והבדואים בדרעא הצטרפו גם הם למרד נגד השלטון. מכאן הדרך לכיבוש דמשק ולמפלתו הסופית של אסד הייתה קצרה".

ננצח כשדגלי ישראל יונפו מעל שגרירות איראן

על אף שבמערכה האחרונה נלחמו המורדים כחזית אחת, לאמיתו של דבר מדובר במגוון ארגונים בעלי אג'נדות שונות ולעיתים גם מנוגדות. "באזור אידליב הצטברו לאורך השנים, בעיקר אחרי 2018, פליטים מדאעש, מאל קאעידה ומארגונים אחרים. לעומתם, היו שם גם ארגונים חילוניים ומולטי-אתניים ללא שום אג'נדה דתית, שדרו בהם בכפיפה אחת מוסלמים, נוצרים, דרוזים, עלווים ובני קבוצות אחרות. הארגונים הללו נראים מתונים ופרגמטיים יותר, ולפחות שניים מהם מקבלים את ישראל. אני יודע את זה מפני שאני בקשר עם המנהיגים שלהם", חושף קידר.

האם הקו של רוב המורדים אכן מסתמן כמתון יחסית?

"ההכרזות שרוב הארגונים מוציאים הן די חיוביות, אפילו יש כאלה שאומרים שלישראל אין סיבה לחשוש. אחד מהארגונים שאני בקשר איתם כתב לי שבשבילו הניצחון הגדול על אסד, האיראנים וחיזבאללה יהיה כשעל השגרירות האיראנית בדמשק ובעמאן יתנוססו דגלי ישראל, והבניינים יהפכו להיות לשגרירות ישראל".

כדאי למורדים לכונן משטר ליברלי

"אין עם סורי מאוחד", מסביר קידר. "סוריה היא מדינה מלאכותית, שמשוסעת באופן עמוק מבחינה אתנית – לערבים, כורדים, טורקמנים וארמנים; מבחינה דתית – למוסלמים, נוצרים, דרוזים ועלווים; ומבחינה שבטית – לחמולות ולמשפחות מורחבות חזקות שרבות מהן חמושות, עם נאמנויות פנימיות ואג'נדות משלהן. כל מה שחיבר בין הקבוצות הללו היה קו הגבול השרירותי שקבעה צרפת בסיום המנדט שלה באזור. הפערים והמתיחויות על רקע אתני, דתי ושבטי מנעו מעם סורי אמיתי להיווצר". לדברי קידר, זו בדיוק הסיבה לכך שכדאי לאל-ג'ולאני להקים משטר ליברלי יחסית.

"אם סוריה תהפוך להיות מדינה אסלאמיסטית כמו דאעש או דיקטטורה שתנסה להשליט זהות לאומית אחידה, היא עלולה להתפרק – משום שהדרוזים, הכורדים וגם מיעוטים אחרים לא ירצו לחיות במדינה כזאת. מנגד, אם סוריה תהיה מדינה פלורליסטית ורכה יותר מבחינת התערבותה בחיי האזרחים, כפי שהיה בשנות ה-50, ייתכן מאוד שכל מיני כוחות שרוצים עצמאות – כמו העלווים באזור החוף – יסתפקו במה שיש להם ולא ינסו לפרק את המדינה".

אם האלטרנטיבה היא איראן – אני מעדיף את דאעש

לשאלה אם התפרקות של מדינות כמו איראן או סוריה תשפיע לרעה על היציבות במזרח התיכון, קידר מפתיע ומשיב שלהפך – היא רק תתרום ליציבות.

"רק אמירויות, מדינות הומוגניות, הן יציבות לאורך שנים רבות באזור הזה. לעומת זאת, מדינות שהן רב-קבוצתיות, הטרוגניות, הן מאוד לא יציבות – ראה למשל את סוריה, עירק, לבנון, תימן, סודן ולוב, שכל אחת מהן כוללת קבוצות אתניות, דתיות ועדתיות שלא מתחברות זו עם זו, ולכן למה לכפות עליהן לחיות במסגרת אחת?"

אם בכל זאת תקום מדינה אסלאמיסטית קיצונית נוסח דאעש, האם עדיין טוב לישראל שמשטר אסד נפל?

"גם המיליציות הגרועות ביותר בסוריה מציבות איום שהוא בעיקרו טקטי – כלי נשק אוטומטיים ומקלעים כבדים שנמצאים על טויוטות. אם אני צריך לבחור בינו לבין איום אסטרטגי מאיראן בדמות טילים בליסטיים ואולי עוד מעט גם נשק גרעיני – אז אני מעדיף להתמודד עם דאעש. אני כמובן מאוד רוצה להימנע מכך. אבל אם האלטרנטיבה היא איראן, אני מעדיף את דאעש".

ישראל מוכנה לכל תרחיש

האם חוסר הוודאות בנוגע לאופי המשטר שמתהווה בסוריה הוא מה שעומד בבסיס צעדי המנע שישראל נקטה בשבועות האחרונים?

"בדיוק. ישראל נערכת למצב הגרוע שבו המדינה נשלטת על ידי אסלאמיסטים קיצוניים, ולכן אנחנו רואים בגולן עיבוי גדול מאוד של הכוחות. בינתיים, עד שיהיה ברור לאן מועדות פניו של השלטון החדש, צה"ל כבש את החרמון הסורי – שהוא גבוה יותר מהחרמון הישראלי – וגם שיפר עמדות במישור הגולן עצמו. הצעדים הללו חשובים וטוב שנעשו, כדי להרחיק סכנות ולהבטיח שלא נמצא את עצמנו עוד פעם ב-7 באוקטובר – הפעם בגולן, עם כוחות צבא שנכנסו לתוך מדינת ישראל כי היא נרדמה בשמירה".

"אי אפשר לדעת מה יהיה בסוריה", מסכם קידר, "אם זו תהיה מדינה אסלאמיסטית טרוריסטית נוסח דאעש, או מדינה פתוחה מודרנית וליברלית כמו שסוריה הייתה בעבר. צריך להמתין ולראות. אפשר רק לקוות שתקום שם ממשלה סבירה ונורמלית שישראל תוכל להגיע איתה להידברות – מה שיאפשר לכולנו להיות רגועים יותר לגבי מה שמתרחש מעבר לגבול".

הפוסט "סוריה תמיד הייתה פייק – ולכן נפלה כל כך מהר" הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

שם מלא: כוח האו"ם הזמני בלבנון

תאריך ייסוד: 19.3.1978.

תקציב: 551,113,500 דולר (לשנת תקציב 2023–2024, מה שמשקף עלייה של 9.6 אחוזים משנת התקציב הקודמת, 2022–2023)[1].

מצבת כוח האדם: כ־10,000 אנשי צוות מוצבים בשטח. כ־13,000 לובשי מדים מורשים (צבא ומשטרה) וכ־800 אנשי צוות אזרחיים.

המשימה: "לוודא כי ישראל נסוגה מלבנון, להחזיר את השלום ואת הביטחון הבינלאומיים ולסייע לממשלת לבנון לשקם את סמכותה באזור"[2].

"בעקבות המשבר של יולי־אוגוסט 2006, תגברה המועצה את הכוח והחליטה שנוסף על המנדט המקורי, הכוח יפקח, בין היתר, על הפסקת פעולות האיבה; ילווה את הכוחות המזוינים של לבנון ויתמוך בהם במהלך פריסתם ברחבי בדרום לבנון; וירחיב את הסיוע שלו במטרה להבטיח את הגשת העזרה ההומניטרית לאוכלוסייה האזרחית ולחזרה הבטוחה של העקורים לבתיהם מרצונם החופשי".[3]

המדינות המשתתפות (10 המובילות): אינדונזיה (1,230); איטליה (1,043); הודו (903); גאנה (878); נפאל (876); ספרד (676); צרפת (665); סין (419); אירלנד (351).[4]

מדוע נכשל יוניפי"ל בדרום לבנון ומהי החלופה?

תמצית מידע אודות יוניפי"ל

כוח האו"ם הזמני בלבנון (יוניפי"ל) נוסד ב־1978 על בסיס החלטות מועהב"ט 425 ו־426 המייצגות את החלק המרכזי במאמצי שמירת השלום של האו"ם. תחילה הוטלה על הכוח המשימה לפקח על נסיגת ישראל מלבנון ולאפשר את השבת השקט. מאוחר יותר, בתגובה למלחמת לבנון השנייה (2006), התרחב היקף הכוח.  החלטת מועהב"ט 1701 לא רק הורתה על הפסקת פעולות האיבה, אלא גם הפקידה בידי יוניפי"ל את התפקיד הקריטי של שמירה על השלום, ניטור הקו הכחול וסיוע לכוחות צבא לבנון (צל"ב) לפרק מנשקו את ארגון חיזבאללה (ארגון טרור שיעי ופרוקסי של איראן, ששולט בלבנון ומצהיר על מחוייבותו להשמדת ישראל. עם זאת, במשך עשרות השנים, מצא יוניפי"ל את עצמו מוגבל יותר ויותר, הן מבחינה מבצעית והן מבחינה פוליטית, בעוד חזבאללה ממנף את השתלבותו העמוקה בחברה הלבנונית כדי לערער באופן שיטתי את יעילות המשימה.

אף שמצבת כוח האדם של יוניפי"ל הגיעה למספר שיא של מעל 10,000 חיילים, נוכחותו נעשתה בהדרגה לנוכחות סמלית בעיקרה, ללא יכולת לאכוף שליטה או השפעה משמעותית על המתרחש בדרום לבנון. הסתבכותו הגוברת של כוח המשימה בסבך הפוליטי ובמבני הכוח המקומיים הותירה אותו בעמדת צופה פסיבי – כזה שהמנדט שלו נתון לערעור חוזר ונשנה על ידי נוכחותו הצבאית הגוברת של חזבאללה.

הביצועים הגרועים של יוניפי"ל הובילו ישירות להשתלטות בלתי מבוקרת של חזבאללה על דרום לבנון, ולביסוס תשתית שכוללת משגרי רקטות ומנהרות תקיפה, פריסה של יחידת העילית המכונה "כוח רדואן" ולוחמים אחרים לאורך הגבול בין לבנון לישראל, כל זאת תוך שימוש בסביבה אזרחית להסתרת טילי קרקע־קרקע ומגוון רחב של כלי נשק וחימוש. הדבר יצר סיכון משמעותי לפלישה קרקעית לתוך ישראל. נוכחותו ההולכת ומעמיקה של חזבאללה בדרום לבנון מילאה תפקיד מרכזי בתקיפותיו נגד ישראל והובילה באופן בלתי נמנע למלחמה הנוכחית.

אתגרי יוניפי"ל: כישלון אסטרטגי של תנועה מוגבלת

השלכות אסטרטגיות רחבות יותר

אחד הכשלים היסודיים של כוח המשימה יוניפי"ל היה חוסר היכולתו לנווט בין המכשולים השיטתיים שהציב חזבאללה, שהשפעתו בדרום לבנון הותירה את יוניפי"ל חסר אונים למעשה. שליטת חזבאללה הינה גלויה וסמויה כאחד. הארגון עושה שימוש בגופים כגון "ירוק ללא גבולות" להסוואת מתקנים צבאיים תחת כסות של עבודות סביבתיות. הונאה זו אפשרה לחזבאללה לבנות תשתיות – כמו עמדות תצפית ומחסני נשק – במסווה של פעולות אזרחיות. בכך נמנעה מיוניפי"ל כמעט כל אפשרות לערוך בדיקות יסודיות או לשמור על פיקוח אמין בקו המגע של ישראל עם לבנון (הקו הכחול).

ההשלכות של הגבלות אלה הינן מרחיקות לכת, שכן חזבאללה ממשיך להרחיב את השפעתו בלי לשאת בתוצאות על כך (או לפחות עשה זאת ממש עד תחילתה של "מלחמת חרבות ברזל" ומבצע "חצי הצפון" במסגרתו). באמצעות שליטה בנרטיב ומינוף הפרצות המשפטיות, כמו בעלות על רכוש ותקנות סביבתיות, הגביל חזבאללה בהצלחה את חופש התנועה של יוניפי"ל, והבטיח שגזרות אסטרטגיות מרכזיות יישארו בלתי נגישות עבורו. אזורים "אסורים לכניסה" אלה, שנשלטים למעשה על ידי חזבאללה, פגעו ביכולתו של יוניפי"ל ליישם אפילו את המרכיבים הבסיסיים ביותר של המנדט שלו – כגון ניטור הפירוק מנשק ואכיפת הפסקת האש – והפכו את הכוח הבינלאומי ללא יותר מצופה מן הצד.

עם זאת, הדברים הללו מתרחשים על רקע פיתוח תשתיות של חזבאללה באזורים עירוניים וכפריים כאחד, שכוללות מנהרות תקיפה גדולות ובסיסים צבאיים. פעילי חזבאללה אף החלו לסייר לאורך הגבול כשהם לבושים במדים, בפנים גלויות, ללא פעולות משמעותיות או יעילות מצד יוניפי"ל, מה שייתר את תפקידו של יוניפי"ל בדרום לבנון.

הצמיחה הבלתי מרוסנת של ארגון חזבאללה, שקיבלה חיזוק משאיפותיה האזוריות של איראן, אינה מהווה איום מקומי בלבד – יש לה גם השלכות אזוריות ועולמיות רחבות יותר. הכישלון האסטרטגי של יוניפי"ל לרסן את התעצמותו הצבאית של חזבאללה מעודד את הארגון להמשיך ולהתרחב, מהווה איום מתמיד על גבולה הצפוני של ישראל ותורם לחוסר היציבות המתמשך בלבנון. היעדר פיקוח והרתעה מעודד שחקנים לא־מדינתיים ברחבי האזור, ומצביע על כך שכוחות שמירת השלום הבינלאומיים יכולים להפוך לבלתי יעילים בעזרת מניפולציה אסטרטגית ושליטה מקומית.

יתר על כן, ההשפעה של חזבאללה חורגת מתחום השליטה הטריטוריאלית. הארגון פועל נמרצות כדי לערער את הלגיטימיות של יוניפי"ל בשטח. באמצעות מעורבותו בחיי האוכלוסייה המקומית, תוך כדי זריעת אי־אמון בקרב כוחות בינלאומיים, חזבאללה ממצב את עצמו כסמכות השלטונית האמיתית בדרום לבנון. הדינמיקה הזו חותרת תחת כל הישג פוטנציאלי שיוניפי"ל עשוי להשיג, ומבססת את השליטה בפועל של חזבאללה, מה שמסבך עוד יותר כל מאמץ להשגת שלום ויציבות ארוכי טווח.

תקריות ספציפיות של תנועה מוגבלת

כישלונותיו המבצעיים של יוניפי"ל אינם תאורטיים; הם נטועים עמוק בתקריות ספציפיות שערערו את אמינותו של כוח המשימה ופגעו ביכולות המבצעיות שלו. ראוי לציין כי חזבאללה תזמר סדרה של פעולות שמטרתן לצמצם את יכולתו של יוניפי"ל לסייר בגזרות קריטיות ולפקח עליהן. במשך שנים, נמנעה מהכוחות לשמירת השלום הגישה לאזורים מרכזיים שבהם ידוע כי קיימת תשתית צבאית של חזבאללה. לעתים קרובות נעשה הדבר בטענה לשמירה על זכויות קניין פרטי או הגנה על גידולים חקלאיים. מכשולים אלה אינם מקרים בודדים; הם מהווים חלק מאסטרטגיה רחבה יותר לשמירה על חופש התנועה של חזבאללה, תוך שלילת אותו החופש מיוניפי"ל.

למרבה הצער, מכשול זה הוביל לאובדן חיי אדם בקרב אנשי יוניפי"ל. בשנת 2022 נהרג חייל אירי בעימות שיזם חזבאללה, מה שהיווה תזכורת קשה לסכנות הפיזיות שכוחות לשמירת שלום נתונים בהן בסביבה עוינת זו. תקריות מסוג זה אינן נדירות; בשנת 2007 נהרגו ששה חיילים ספרדים כתוצאה מפיצוץ מטען חבלה שהונח על ידי פעילי חזבאללה. במקרים אחרים, שיירות של יוניפי"ל הותקפו ממארב או באמצעות מטעני נפץ, מה שהביא למספר הרוגים ופגע קשות במורל של הכוח הבינלאומי. התקפות ממוקדות אלו, בשילוב מניפולציות של חזבאללה במסגרות המשפטיות והחברתיות, יצרו סביבה שבה תפקידו של יוניפי"ל הפך בעיקרו לתפקיד טקסי.

יתרה מכך, ההתבססות הצבאית של חזבאללה המשיכה לגדול למרות נוכחותו של יוניפי"ל. הארגון הרחיב את מאגר הנשק שלו, בנה עמדות מבוצרות והקים רשת מודיעין חזקה, שפועלת ללא הפרעה מצד כוחות בינלאומיים. חוסר יכולתו של יוניפי"ל לסכל פעילויות אלה – הן בשל מגבלות מבצעיות והן בשל שיקולים פוליטיים – הפך את כוח המשימה לבלתי יעיל, מה שמעודד עוד יותר את חזבאללה לפעול בלי חשש מתגובה.  המציאות העגומה היא, שבעוד יוניפי"ל קיים על הנייר ככוח לשמירת השלום, הרי שחזבאללה הוא זה ששולט בפועל בדרום לבנון.

בין השנים 2006–2019, דיווח יוניפי"ל שכוחותיו הותקפו באלימות למעלה מ-100 פעמים על ידי חזבאללה או גופים המשתפים פעולה איתו. לצורך הדגמת היקף הבעיה, אנו מצרפים כאן דוגמה אחת בלבד מיני רבות: דוח המזכיר הכללי בדבר יישום החלטת מועהב"ט 1701 (2006) בתקופה שבין 21.2.2023-20.6.2023, נספח א': הגבלת חופש הגישה והתנועה של כוח האו"ם הזמני בלבנון (יוניפי"ל) בין 21.2.2023-20.6.2023– רשימה קצרה של דוגמאות להגבלות שהוטלו על יוניפי"ל על ידי חזבאללה.

מספר תקריות, שבהן יוניפי"ל היה שותף להסתרת מידע חיוני, הקשו אף יותר על משימתו. בולט במיוחד המקרה משנת 2000, כאשר שלושה חיילים ישראלים נחטפו על ידי חזבאללה לעיני אנשי יוניפי"ל, שצילמו את החטיפה מבלי לדווח עליה באופן מיידי. יוניפי"ל לא רק נכשל כשלא התערב בזמן אמת; הוא גם סירב למסור את קלטת הווידאו המתעדת רגעים מרכזיים של התקרית, מה שהוביל להאשמות כי האו"ם הטעה את ישראל. הקלטת, שהוחבאה במשך חודשים, תיעדה את השימוש שעשה חזבאללה ברכבי האו"ם במהלך החטיפה, והכילה ראיות שעשויות היו לסייע באיתור החיילים. כישלון זה לפעול, והסתרת המודיעין החיוני שלאחר מכן, מסמלים את יעילותו המוגבלת של הכוח. סירובו של יוניפי"ל לשחרר את הקלטת במסווה של שמירה על נייטרליות העלה שאלות קשות לגבי מחויבותו לשמירת השלום, במיוחד כאשר חיי אדם היו בסכנה. חוסר מעש זה מצד יוניפי"ל תרם לתפיסה, כי תפקידו בדרום לבנון היה לעתים קרובות פסיבי, במקרה הטוב, ושותף לפעולותיו של חזבאללה, במקרה הרע.

שיתוף פעולה בין יוניפי"ל לחזבאללה

עדות של חייל דני משוחרר, שפעל במסגרת ארגון הפיקוח על הפסקת אש של האו"ם (UNTSO)

ב-20.10.2024, מסר חייל לשעבר ב-UNTSO עדות תחת השם הבדוי "מיקל". בעדותו טען "מיקל", כי בעת שהיה מוצב בלבנון עשר שנים קודם לכן, יוניפי"ל היה "כפוף לחלוטין לחזבאללה".  העדות נמסרה בראיון לאתר החדשות הדני BT ו"מיקל" הצהיר, כי הוא מדבר בשמו, כאדם פרטי, ולא מטעם UNTSO.[5]

משימותיו של "מיקל" כללו תצפית ודיווח על הפרות פוטנציאליות של החלטת מועהב"ט 1701 משנת 2006, שהייתה אמורה לשים קץ לנוכחותו של חזבאללה בדרום לבנון.

להלן מספר ציטוטים מתוך העדות:

"היינו כפופים לחלוטין לחזבאללה […] ברור שהיה לנו חופש תנועה מוגבל. לדוגמה, מעולם לא פעלנו אחרי רדת החשיכה מחשש כי ניתקל בחזבאללה. כך שהיה להם זמן חופשי בשעות הערב והלילה. הם פשוט חסמו את הציר. הם לא נשאו נשק באופן גלוי אבל הם היו תוקפניים והיה די ברור שהם פעילי חזבאללה. ידענו מי מקבל החלטות על המתרחש, במיוחד בערים שיעיות. הם לא רצו שנראה מה הם עושים. כאשר סיירנו לאורך הקו הכחול, ראינו לעתים קרובות "אזרחים" מצלמים תמונות קרוב מאוד למתקנים הצבאיים של ישראל. כשזה קרה, נסוגונו והתבוננו מרחוק; פשוט קיבלנו הוראה לנהוג כך".

חיילי האו"ם לא הורשו לצלם תמונות או סרטונים:

"אסור היה לצלם תמונות או סרטונים ואם עשינו זאת, המקומיים יכלו פשוט להחרים את המצלמות שלנו בסופו של דבר. זה קרה לעמיתים שלי ביוניפי"ל וב־UNTSO".

בנוגע לנוכחות ולשליטת חזבאללה בדרום לבנון ובסמוך לגבול עם ישראל, העד אמר:

"אזרחים שלא היו קשורים לחזבאללה, במיוחד נוצרים, פחדו לדבר נגדם. הם הטילו אימה על רבים מהתושבים. אבל במקביל היינו עדים לשיתוף פעולה איתם מצד האוכלוסייה המוסלמית השיעית. לדוגמה, היו לנו כמה מתורגמנים שהאמינו בהשקפת העולם של חזבאללה. פעם, כשאחד המתורגמנים החל לשבח את חסן נסראללה, סילקתי אותו בסופו של דבר מהרכב. פשוט לא רציתי להקשיב לזה".

"מיקל" ציין כי לא ננקטו פעולות במקרים שהחלטה 1701 הופרה. "דיווחנו למפקדינו על הפרות יומיומיות של החלטה 1701, כולל הגבלות על חופש התנועה שלנו, וקיבלנו הוראה לדווח על כל ההפרות ללא קשר למספרן". אבל שום דבר לא קרה", הוא אמר. "לא קיבלנו שום תגובה, ולא ננקטו שום פעולות. זה היה מתסכל מאוד ורק אישר את מה שחוויתי במדינות אחרות שבהן הוצבתי: האו"ם אינו מסוגל לבצע את תפקידו".

יוניפי"ל וחזבאללה – קשרים לא ידועים?

באשר לפעילותה של הכוח האיטלקי של יוניפי"ל בלבנון, ראוי להזכיר את דבריו של פרנצ'סקו קוסיגה[6] בראיון ל"ידיעות אחרונות" בשנת 2008: "קוסיגה ליהודי איטליה: מכרנו אתכם".

לדברי קוסיגה, איטליה יישמה את ההסכם בינה לבין חיזבאללה שאפשר לכוחות יוניפי"ל לנוע בחופשיות בדרום לבנון, ללא חשש לביטחונם, בתמורה לעצימת עין ואפשרות שניתנה לחיזבאללה להתחמש מחדש. עוד הוסיף הנשיא לשעבר כי הוא בטוח בקיומו של ההסכם וכי הוא יהיה מוכן להעיד בפני בית משפט כי מדובר בסוד מדינה והוא לא יידרש לחשוף את מקורותיו.[7]

יתרה מכך, שר החוץ האיטלקי, אנטוניו טאיאני, הצהיר באפריל 2024, בעקבות התקפת הטילים הראשונה של איראן על ישראל:

"האיראנים הבטיחו לנו כי חיילינו האיטלקים באזור יכובדו. […] הכוח האיטלקי בלבנון נמצא תחת חסות האו"ם, הוא מוגן, ואני לא חושב שהחיילים או האזרחים האיטלקיים בישראל ובאיראן נמצאים בסכנה". באשר למתקפות מצד החות'ים בים האדום, השר הסביר כי הובטח לו ש"רק אוניות שנושאות נשק לישראל יותקפו". (Agi, Apr 14,2024).[8]

ההצהרה של טאיאני מצביעה, על כך שממשלת איטליה עמדה בקשר עם איראן כדי להבטיח את שלומם של חיילי יוניפי"ל האיטלקיים. ניתן לראות שהדבר עולה בקנה אחד עם ההצהרה של קוסיגה בנוגע להסכם עם חזבאללה, הפרוקסי של איראן בלבנון.

נוסף על כך, ^ב־14 באפריל 2024 טען ג'רמנו דוטורי, פרופסור למחקרים אסטרטגיים באוניברסיטת לואיס ברומא, כי איטליה ויתרה על החופש שלה להתבטא בנוגע לאיראן ברגע שפרסה ב־2006 אלף מחייליה במעוזי החזבאללה. [9]

מאמר שפורסם ב־17 באפריל 2024 באתר Startmag הדגיש את הכישלון של יוניפי"ל בביצוע משימתו בלבנון – לפרק את חזבאללה מנשקו. מחבר המאמר מתח ביקורת על כניעתה של איטליה לארגון, וציין כי כעת חזבאללה חמוש ומסוכן יותר מאשר ב־2006, והוא ממשיך לערער את היציבות באזור כפרוקסי איראני. [10]

יתרה מכך, מאז התמרון היבשתי של צה"ל נגד חזבאללה, הגיעו עדויות לכישלונו של יוניפי"ל מהחקירות האחרונות של מחבלי חזבאללה. אלו העידו כי ארגון הטרור שילם לאנשי יוניפי"ל על השימוש בעמדותיהם לצורך מעקב ואף פעולות צבאיות. במספר עדויות הודו הנחקרים שחזבאללה השתלט גם על מצלמות יוניפי"ל סמוך לגבול ישראל.

לסיים את המשימה של יוניפי"ל

יש לבטל לאלתר את המנדט של יוניפי"ל, שכן הוא אינו מספק עוד תועלת, לא ללבנון ולא לישראל. יוניפי"ל, שנתפס בעבר ככוח מייצב, הפך למנגנון שבאמצעותו מחזק חזבאללה את כוחו. במקום להמשיך להעביר מימון ולתמוך בכוח בלתי יעיל לשמירת השלום, על הקהילה הבינלאומית להעביר את המיקוד שלה ליוזמות דיפלומטיות וביטחוניות ישירות, המטפלות בגורמי היסוד לחוסר היציבות בלבנון.

הכישלון החוזר ונשנה של יוניפי"ל לפעול בנחישות, בשילוב עם הטעיית ישראל ומעורבותו בפעילות של חיזבאללה, מדגישים כי מזה זמן רב הוא חדל מלהיות כוח שפועל למען שלום. חוסר יכולתו למנוע את התעצמותו הצבאית של חזבאללה, בשילוב עם סירובו לשתף פעולה גם כאשר חיי אדם מונחים על כף המאזניים, לא רק מערערים את המנדט שלו, אלא גם מעלים את השאלה האם הוא מעל בתפקידו בלבנון.

סיום פעילותו של יוניפי"ל יסיר גם מרכיב מרכזי במניפולציה של חזבאללה, ויאלץ הן את ממשלת לבנון והן את הקהילה הבינלאומית להתעמת עם המציאות בשטח. מבחינת ישראל, ביטול המנדט של יוניפי"ל יבטל את תחושת הביטחון הכוזבת שכוח המשימה מספק, ויאפשר גישה מציאותית יותר לביטחון הגבולות. בדומה לכך, מבחינת לבנון, ביטול המנדט של יוניפי"ל יציע הזדמנות להחזיר לעצמה את הריבונות על אזור הדרום שלה, ללא האילוצים שהוטלו על ידי המנגנון הצבאי של חזבאללה.

גם בני העם הלבנוני, במיוחד אלו המתגוררים באזורים שבשליטת חזבאללה, זכאים לחיות ללא האיום המתמיד של אלימות וסכסוך. הוצאת יוניפי"ל והטלת נטל הטיפול במצב הביטחוני על גורמים מקומיים ואזוריים, עשויה לכייל מחדש את הדינמיקה הפנימית בלבנון. סיום המשימה של יוניפי"ל יסמן את הצעד הראשון לעבר שלום יציב יותר; כזה שאינו מבוסס על התערבות בינלאומית אלא על אחריותם של בעלי העניין האמיתיים באזור.

המלצות ספציפיות לתחליפים אפשריים ויעילים עבור יוניפי"ל ניתן למצוא במסמך של מחלקת המחקר בתנועת הביטחוניסטים: "נקודת מפנה בצפון: תחזיות למלחמת ישראל–חזבאללה".

סיכום

לאחר יותר מארבעה עשורים של פעילות, ברור שיוניפי"ל נכשל בהשגת יעדי המנדט שלו בדרום לבנון. חוסר יכולתו להתנגד להתעצמות הצבאית של חזבאללה, בשילוב עם מגבלות התנועה שלו והסכנה הגוברת לחייליו, הפכו אותו לבלתי יעיל. סיום הנוכחות של יוניפי"ל יכול להביא הן את ישראל והן את לבנון להתחיל לטפל בגורמי היסוד לחוסר היציבות באזור.

אזור דרום לבנון שהינו חופשי מנוכחות חזבאללה, הוא לא רק אינטרס ישראלי אלא גם אינטרס של העם הלבנוני, שזכאי לחיות ללא התערבות חיצונית וסכסוך. רק התמודדות עם המציאות בשטח וסיום המשימה הכושלת לשמירת השלום יאפשרו להתקדם באמת למציאות טובה יותר.

שאלה מרכזית שדורשת תשומת לב

1. יוניפי"ל הוקם במרץ 1978, כדי לוודא את נסיגת הכוחות של ישראל. צה"ל נסוג מלבנון באוגוסט 1978. מה הייתה ההצדקה להמשך קיומו של יוניפי"ל מאז ואילך?
2. מטרה נוספת הייתה "להשיב את השלום והביטחון הבינלאומיים ולסייע לממשלת לבנון להבטיח את חזרת סמכותה האפקטיבית באזור". אם כך, מדוע נכשל יוניפי"ל במשימה בין אוגוסט 1978 ל־1982 ואפשר את הנוכחות של אש"ף בדרום לבנון?
3. כמו כן, כיצד הוא אפשר את הקמתו של חזבאללה ואת קיומה של ההשפעה האיראנית בלבנון? תופעות שהן ההיפך המוחלט מהיעד "לסייע לממשלת לבנון להבטיח את חזרת סמכותה האפקטיבית".
4. בהמשך לכך, כיצד הוא אפשר לסוריה להתערב בלבנון במהלך שנות השמונים?
5. כיצד הוא אפשר את פרוץ מלחמת לבנון הראשונה בין לבנון לישראל?
6. כיצד הוא אפשר את הקמתו של צבא דרום לבנון בניגוד גמור למשימתו "לסייע לממשלת לבנון להבטיח את חזרת סמכותה האפקטיבית"?
7. כיצד קרה שיוניפי"ל הפך לכוח מאפשר ואף משתף פעולה עם גורמי טרור?
8. איך ייתכן שאחרי כל הכישלונות הללו, ואחרי מלחמת לבנון השנייה ב־2006, יוניפי"ל עדיין פועל ותקציבו עולה משנה לשנה?
9. מדוע אחרי כל הכישלונות הללו, האו"ם ממשיך להעמיד בסיכון את החיילים בשטח, פעמים רבות לשווא, ומדוע הקהילה הבינלאומית דבקה ביוניפי"ל עד כדי כך, שהיא מדגישה כי אין לו תחליף בר־קיימא?

[1] מזכ"ל האו"ם (2023), תקציב כוח האו"ם הזמני בלבנון לתקופה שבין 1.7.2023-30.6.2024: דו"ח המזכיר הכללי, ב: מערכת הספרייה הדיגיטלית של האו"ם (A_77_740-EN). https://digitallibrary.un.org/record/4008431
[2] United Nations Peacekeeping. (n.d.). UNIFIL Fact sheet: United Nations Interim Force in Lebanon. Retrieved November 11, 2024, from https://peacekeeping.un.org/en/mission/unifil
[3] ראה 2.
[4] 10 המדינות המובילות מתוך 48 המדינות התורמות, נכון לתאריך 22 באוקטובר 2024. UNIFIL Troop-Contributing Countries. (2024, October 22). UNIFIL. https://unifil.unmissions.org/unifil-troop-contributing-countries
[5] ראה: Jotam Confino, B.T., “Michael var FN-soldat i Libanon: 'Vi var totalt underlagt Hizbollah'”, October 20, 2024, https://www.bt.dk/udland/michael-var-fn-soldat-i-libanon-vi-var-totalt-underlagt-hizbollah
[6] ראש ממשלת איטליה בשנים 1979–1980 ונשיא איטליה בשנים 1985–1992.
[7] Focus on Israel, “Cossiga agli ebrei italiani: “Vi abbiamo venduto”, Oct 6, 2008 – https://www.focusonisrael.org/2008/10/06/cossiga-ebrei-italiani-vi-abbiamo-venduti-lodo-moro/
[8] Agi Press Agency, “Tajani, "segnali incoraggianti da Iran e Israele. La diplomazia è al lavoro", Apr 14, 2024 – https://www.agi.it/estero/news/2024-04-14/attacco-iran-israele-medio-oriente-tajani-26026362/
[9] https://x.com/GermanoDottori/status/1780185313278582842?ref_src=twsrc%5Etfw%7Ctwcamp%5Etweetembed%7Ctwterm%5E1780185313278582842%7Ctwgr%5E5cd465fb019c7da8f7f919db8294c3bb82bfaa49%7Ctwcon%5Es1_&ref_url=https%3A%2F%2Fwww.startmag.it%2Fmondo%2Fitalia-sovranita-limitata-hezbollah%2F
[10] Marco Orioles, “L’Italia è un Paese a sovranità limitata su Hezbollah?”, Startmag, April 27, 2024 – https://www.startmag.it/mondo/italia-sovranita-limitata-hezbollah/

הפוסט יוניפי"ל – תעודת זהות הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

לאחר השתלטות המורדים הסורים על דמשק ועל כ-70 אחוזים משטח המדינה, שואף מנהיג המורדים, אבו מוחמד אל-ג'ולאני, להקים משטר חדש בסוריה במקום משטרו של בשאר אל-אסד. המצב השברירי בסוריה מדיר שינה מעיניהן של מדינות רבות, כאשר ישראל, ארצות הברית, רוסיה וטורקיה, עוקבות מקרוב אחרי המתרחש. החשש העיקרי הוא כי השינויים האחרונים יובילו ליצירת ואקום שלטוני בסוריה, דבר שיאפשר לארגונים ג'האדיסטים לפרוח.

אל-ג'ולאני לומד מטעויות – המערב לא

בשבועיים האחרונים, מנסה אל-ג'ולאני להעביר מסר של מתינות כלפי המערב, במה שניתן לתאר כ"גרסה רכה" שלו, ובכך לשפר את תדמיתו של ארגון היאת תחריר א-שאם. עם זאת, לוחמיו הג'האדיסטים מציגים גישה תקיפה יותר.

במהלך השבוע, פרסמו המורדים הג'האדיסטים סרטון ברשתות החברתיות שבו הם הצהירו כי לאחר שכבשו את דמשק ואת סוריה כולה, הם "ישחררו ויכבשו את ירושלים ומסגד אל-אקצא, כמו גם את הכעבה במכה שבסעודיה".

דבריהם הנחרצים של המורדים הג'האדיסטים מגיעים על רקע הודעתה של בריטניה כי היא תשקול מחדש את הוצאתו מחוץ לחוק של ארגון היאת תחריר א-שאם. כמו כן, גם הממשל האמריקני מסר כי הוא בוחן את האפשרות להסיר את הארגון מרשימת ארגוני הטרור.

התגובות האחרונות של ארה"ב ובריטניה, הן דוגמה לנאיביות המערבית הטיפוסית לנוכח המצב החדש בסוריה. בראייתם זו נראה כי מדינות המערב לא למדו מההיסטוריה, כפי שקרה במקרה של אוסאמה בן לאדן וארגון אל-קאעידה או במקרה של הטליבאן באפגניסטן.

מאידך, נראה כי אל-ג'ולאני למד מהטעויות של גדולי הג'אדיסטים לפניו – כמו בן לאדן ואל-קאעידה, ואבו בכר אל-בגדאדי ודאעש. הוא מהווה את הגרסה המודרנית והמתוחכמת שלהם: לומד מהעבר ומנסה להימנע מאותן טעויות.

האג'נדה האמיתית נחשפת

לאור שורשיו האסלאמיסטיים של אל-ג'ולאני, עולה השאלה: האם ייתכן כי המערב נאיבי עד כדי כך?

דוגמה קלאסית לכך ניתן לראות בחוות הדעת של המודיעין האמריקני, שלפיה, ג'בהת אל-נוסרה, הארגון שקדם למה שנקרא היום היאת תחריר א-שאם, עבר שינוי משמעותי, התרחק מהקשרים עם דאעש והפך להיות עצמאי מאל-קאעידה. בנוסף, טוען המודיעין האמריקני כי אל-ג'ולאני פועל במרץ על מנת לשפר את התדמית של הארגון והוא מטהר אותו מפעילים קיצוניים.

למרות הפרספקטיבה האמריקנית, יש להתייחס לפעולותיו של אל-ג'ולאני באופן שונה מן הראייה המערבית הקלאסית. אחת הדוגמאות למשמעות השונה של הדברים היא הגעתו של אל-ג'ולאני למסגד האומיי הגדול בדמשק. הגעתו למסגד הזה, כמנצח, בו הוא נושא תפילה – מעביר מסר חד לחסידיו המעיד על האג'נדה שלו ושל לוחמיו הג'האדיסטים: כיבוש דמשק ותפילה במסגד האומיי, כאשר בצדו נמצא המוזולאום של צלאח א-דין, אחד מהמצביאים המפורסמים של האסלאם. ההצהרה הזו מדברת בעד עצמה, ויש לה סמליות וכוונה ברורה. לא כפי שאל-ג'ולאני מנסה להציג את עצמו בתקשורת המערבית, אלא כפי שפעיליו הצהירו.

בין אפגניסטן לסוריה

בהקשר לראייה המערבית המוטעית, המקרה הסורי עשוי להיות רפליקה למה שקרה במקרה של הטליבאן באפגניסטן: משטר הטליבאן הבטיח להנהיג מדיניות מתונה יותר לאחר השתלטותו על כאבול ב-2021, אך בפועל אנשיו הטילו מגבלות חמורות על נשים ומפעילים את חוקי השריעה בכל תחום.

בנוסף לכך, בדומה למקרה האפגני, גם במקרה הסורי נמצא דאעש נוכח בשטח. נוכחותו של הארגון הג'האדיסטי אומנם עמומה יותר, אך קיימת. על אף התחרות מול היאת תחריר א-שאם ופלגים אחרים, דאעש יכול להתרחב שוב בסוריה עם היווצרות ואקום שלטוני שכזה. במהלך השבוע הארגון אף דיווח כי  הוציא להורג 54 חיילים מהצבא של אסד. החיילים הללו נתפסו על ידי דאעש לאחר שניסו לברוח מסוריה.

בשל כך, המצב של ואקום שלטוני בסוריה עלול להביא להיווצרות של 'אפגניסטן חדשה' על גבולה של ישראל –  דבר שעשוי לחזק את דאעש –  כפי שקרה באפגניסטן לאחר הנסיגה האמריקנית ב-2021. לאחר מכן, הפכה שלוחת דאעש-מחוז ח'וראסאן לשלוחה הקטלנית ביותר של הארגון. מצב שכזה עלול אף להגביר את התחרות בין דאעש לפלגים הג'האדיסטים האחרים ובראשם היאת תחריר א-שאם, שעל בסיסו תוקם הממשלה החדשה. הדבר אף חמור עוד יותר כי ממשלה שתוקם על בסיס ארגון ג'האדיסטי תנהל את סוריה ותתבסס על האידיאולוגיה והמדיניות שלו. יש לציין כי ארגון היאת תחריר א-שאם גם תמך במתקפת ה-7 באוקטובר. עצם התבססותו ושליטתו במדינה על גבולה של ישראל מגביר את האיום הנשקף מסוריה שבעתיים ומעלה את האפשרות לתרחיש דומה, קרי מתקפה בסגנון ה-7 באוקטובר על יישובי רמת הגולן.

המאמר פורסם במקור בעיתון "מקור ראשון"

הכתוב במאמר הוא על דעת המחבר בלבד ואינו משקף בהכרח את עמדת התנועה

הפוסט האם סוריה היא אפגניסטן החדשה? הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

המדינה הסורית שנוסדה בשנת 1946 חדלה מלהתקיים. זו לא רק נפילת משטר אסד, זו למעשה נפילת המדינה הסורית כמסגרת פוליטית מסדרת ומארגנת. צריך לומר בהקשר הזה כי נפילת סוריה ומשטר אסד הם חלק מאותו תהליך של טלטלה אזורית שהחל בשנת 2010 ולמעשה טרם הסתיים.

למן 2010 המזרח התיכון עבר טרנספורמציה מהעידן המודרני המבוסס על "היגיון" של מדינות כמסגרות הפוליטיות המארגנות את המרחב, אל העידן הטרום מודרני המבוסס על "היגיון" שונה שבו קהילות, עדות, מבנים על-מדינתיים ותפיסות אידיאולוגיות נטולות גבול מגדירים את המרחב.

חזרה לעידן הטרום-מודרני

המזרח התיכון ממשיך עתה, לנוכח ההתפתחויות בסוריה, בסוג של תנועה לאחור. זו תנועה לעידן הטרום-לאומי והטרום-מודרני. מבחינות מסוימות אפשר לראות בכך איזה נקמה של המזרח במערב. המזרח מתנער מיסודות המודרניזם והלאומיות שנכפו עליו על ידי אירופה בשלהי המאה התשע עשרה ובתחילת המאה העשרים.

אבל המזרח רחוק מלהסתפק באותה התנערות וחזרתיות אל העידן הטרום-לאומי. צריך לומר כי תהליך ההתנערות הזה מלווה במקביל גם בכיבוש הזוחל ושקט של מערב אירופה שנעשה בידי המזרח הטרום-מודרני באמצעות סוכניו השונים, בעיקר קבוצות המהגרים שמעולם לא נפרדו מעולם התוכן האידיאולוגי שהביאו איתם מהמזרח וחותר תחת אושיות הסדר המודרני-אירופי.

בהסתכלות כוללת אפשר לומר כי המזרח התיכון מדבר עתה בשפה פוליטית-תרבותית חדשה-ותיקה. היא חדשה משום שהיא דורסת את קודמתה הלאומית-מודרנית שעוצבה בידי אירופה. היא ותיקה מאחר שהיא מתחברת ליסודות התרבות הפוליטית מהעידן הטרום-מודרני, ומדובר בבשורה שקשה מאוד להגדיר אותה דרך הפרמטרים הפשטניים של חיובי או שלילי.

הפסד לשיעים הוא ניצחון לישראל?

במאבק הכוחות הפנימי בתוך המזרח התיכון, אומנם "ציר ההתנגדות" השיעי קיבל מכה אנושה. מבחינה זו, ישראל יכולה לסמן לעצמה ניצחון משמעותי במאבק שהיא מנהלת בשנה האחרונה נגד ייצוגיו ושלוחיו של הציר הזה. אבל מצד שני נפילת סוריה ונפילת משטרו של אסד טומנות בחובן גרעינים להתגבשות מציאות חדשה שמעמידה מציאות מזרח תיכונית עמוסת סיכונים ומורכבויות.

למציאות זו שתי השלכות מיידיות. האחת נוגעת למצב בסוריה שכבר אינה סוריה וקשה כרגע לדבר על הגדרה חליפית לישות החדשה המתהווה אשר הופכת לתמהיל של מוקדי כוח עדתיים (כורדים, דרוזים, עלווים), של מוקדי כוח ג'יהאדיסטיים על-מדינתיים הספוגים בתפיסת עולם אנטי-ישראלית לא פחות מתפיסת עולם אנטי-משטרית, ושל נוכחות של גורמים כמו טורקיה שמחזיקים בתפיסת עולם על-מדינתית שאיננה רחוקה כל כך מזו האיראנית.

מבחינה זו, ברמה הפרקטית, כל מערכת ההסדרים בשטח שעוצבה בין ישראל לבין סוריה פוסט-המלחמה בשנת 1973, המבוססת על היגיון של הסדרה בין מדינות, עומדת כרגע תחת סימן שאלה ועל כרעי תרנגולת אל מול גורמי כוח שאינם חושבים כלל במונחים של "גבול", שהוא מושג האופייני לישויות מסוג מדינות. הדבר מחייב את ישראל להגדיר קווים אדומים משלה ביחס למצב הזה, בעיקר במאמץ למצב חומת ברזל שתימנע מ"הג'יהאד הקטן" נגד משטרו של אסד להפוך ל"ג'יהאד גדול" נגדה.

אבל ההשלכה השנייה, שהיא אפילו משמעותית יותר, נוגעת לאיראן שאיבדה את הציר השיעי שלה, או לפחות את שתיים מבין זרועותיו (חמאס וחיזבאללה) ונמצאת על קו פרשת מים אסטרטגי. זו מציאות שעלולה לדחוק אותה לעשות מעשה ולפרוץ בתחום הגרעין כסוג של "פינוי-פיצוי" ועוד בטרם ייכנס לתפקידו הנשיא האמריקני הנבחר. מציאות זו מותירה את ישראל עם שעון חול שהולך אוזל מבחינת זמן התגובה והפעולה האפשריים שלה כדי למנוע את "אושוויץ של טהראן".

המערכה השלישית של ישראל

במבט כולל, אפשר לומר שישראל נכנסה אולי לשלב השלישי של המלחמה שהיא מנהלת במזרח התיכון. השלב הראשון היה השלב המוכחש שהתחולל ממאי 2021 (מבצע "שומר החומות") ועד ה-7 אוקטובר. השלב השני התחולל בעצימות גבוהה מאז ה-7 אוקטובר ועד דצמבר 2024, ואילו עתה נכנסת ישראל לשלב השלישי של המלחמה. הפעם, בצילה של מציאות מזרח תיכונית משתנה ואל מול שחקנים ותיקים כמו איראן שנמצאים בשלב של שידוד מערכות רעיוני, וכמו טורקיה שהופכת מיריב עמום ליריב הרבה יותר מוחשי ומאיים, ואל מול שחקנים חדשים שהופכים לשכניה החדשים מצפון.

אי אפשר לסיים ללא הערה אחת חשובה ומשמעותית הנוגעת לממד הפנים-ישראלי. המציאות המזרח תיכונית אינה פוסחת על ישראל. ישראל היא חלק מהתהליך העצום שעובר המזרח התיכון מאז 2010. היא חווה בשנים האחרונות גם כן התפרקות מיסודות מדינתיים מובהקים לטובת הגדרות זהות מבוססות על שבטים וקהילות (חרדים, חילוניים, ציונים-דתיים, ערבים ועוד) הנמצאים בסוג של מאבקי שליטה.

הרעיון המדינתי ממלכתי מבית המדרש של בן-גוריון נשען על אלמנטים כמו ריכוז העוצמה השלטונית, הקמת שירות ציבורי נטול צבע פוליטי, כללי משחק מוגדרים וכיבוד הסמכות הפוליטית – כל אלה נמצאים בתהליך מתקדם של שחיקה בואכה סוג של מלחמת אזרחים בלתי מוכרזת. גם בהקשר הזה נדרשת ישראל לא רק להציב ולבנות מחדש את הגבולות בינה ובין יריביה המוחשיים מבחוץ, אלא גם להציב את הגבול התרבותי-פוליטי בינה ובין המזרח התיכון, שמא תהפוך לחלק מאותו מצב צבירה של מרק עכור וסמיך שמאפיין את האזור כולו.

מאמר זה פורסם במקור באתר מקור ראשון

הכתוב במאמר הוא על דעת המחבר בלבד ואינו משקף בהכרח את עמדת התנועה

הפוסט משטר אסד נפל: ישראל בדרך למערכה שלישית? הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

במהלך העשור האחרון, המצב בסוריה התאפיין בהתערבויות משמעותיות מצד גורמים אזוריים ובינלאומיים, ואלו מילאו תפקיד מכריע בעיצוב המפה הנוכחית. "האביב הערבי", אשר החל בסוף 2010, הבטיח רפורמות דמוקרטיות ברחבי המזרח התיכון, אולם נתקל בהתנגדות עזה בסוריה. במדינה זו עלה בידו של משטר אסד, אשר נתמך בידי איראן, רוסיה ושלוחים סוניים, לשמור על כוחו חרף ההתנגדות הנרחבת ומספר הנפגעים הגבוה.

מעורבותה של איראן בסוריה מוצגת כאסטרטגיה הגנתית מפני קבוצות קיצוניות דוגמת דאע"ש ואל-קאעידה, הנחשבות בעיני טהרן כאיומים ישירים על ביטחונה הלאומי. התערבות זו הייתה חלק מאסטרטגיה אזורית נרחבת יותר של איראן, והיא תיארה אותה לעיתים קרובות כ"מלחמה נגד הטרור". ייצובו של משטר אסד, התלוי במידה רבה בתמיכה איראנית ורוסית, הושג במחיר ניכר, הן בחיי אדם והן במונחים כלכליים. עם זאת, היציבות הייתה שבירה, והותנתה בהמשך נוכחותן ותמיכתן של מעצמות זרות אלה.

נקודות התורפה של סוריה נחשפות

ההתפתחויות האחרונות באזור הופכות את המצב בסוריה למורכב עוד יותר. רוסיה הסיטה במידה ניכרת את מוקד פעילותה הצבאית עקב מעורבותה בסכסוך המתמשך באוקראינה, אשר פגעה ביכולתה לשמור על אותה רמת מעורבות בסוריה. במקביל סבל חיזבאללה, שהינו שחקן פרוקסי איראני בעל חשיבות מכרעת, מאבדות משמעותיות בעקבות הפעילות הצבאית הישראלית במהלך 2024. גורמים אלה החלישו את עמודי התווך של משטר אסד ויצרו ואקום, שאותו הזדרזו ארגוני המורדים בסוריה לנצל.

חידוש פעילותם של המורדים, בייחד במחוז אידליב, מדגיש את שבריריותה של היציבות בסוריה. התמוטטותו המהירה של הצבא הסורי בתגובה למתקפות אלה מדגישה את נקודות התורפה המתמשכות בתשתית הצבאית של המשטר. חוסר יציבות זה הוביל באופן בלתי נמנע להגברת המעורבות האיראנית והרוסית בניסיון לבסס מחדש את השפעתן ולהשיב לעצמן שליטה למראית עין.

התחרות הגיאו-פוליטית בין איראן לטורקיה הופכת את המצב בסוריה לסבוך עוד יותר. שתי המדינות נוקטות אסטרטגיות שונות, המציבות אותן לעיתים קרובות משני צידי המתרס. בעוד איראן מתמקדת בתמיכה במשטר אסד, הרי שטורקיה ניהלה מספר מבצעים צבאיים בצפון סוריה, שנועדו כביכול להגן עליה מפני מתקפות טרור מעברו השני של הגבול, אולם בפועל הביאו ליצירת מרחב השפעה טורקי. תחרות זו טומנת בחובה את הפוטנציאל להסלמת המתיחות, בייחוד בזמן שכל אחת משתי המדינות שואפת להרחיב את תחומי השפעתה על חשבון האחרת.

על אף המשא ומתן שנערך באסטנה ב-2017, ואשר נועד לנהל את הסכסוך בסוריה, הרי שהמציאות בשטח מצביעה על כך שהוא שימיש בעיקר כדי לסמן את גבולות תחומי השליטה בין איראן, רוסיה וטורקיה, ולא על מנת לקדם שלום מקיף. ככל שמשטר אסד השתלט על שטחים גדולים יותר, כך גברה ההשפעה האיראנית. במקביל, טורקיה ביססה את נוכחותה בצפון המדינה. חלוקת אזורי ההשפעה מבליטה את המורכבות הכרוכה בהשגת יציבות ארוכת טווח בסוריה, בייחוד לאור היחלשותם של השושבינים הראשיים, קרי רוסיה ושלוחיה של איראן.

אדוות המרד: כיצד משפיעות התהפוכות בסוריה על המזרח התיכון?

המצב הנוכחי בסוריה טומן בחובו מערך מורכב של הזדמנויות וסיכונים בפני ישראל בפרט והמזרח התיכון בכלל. ככל שפלגים שונים, בייחוד איראן ושלוחיה, ממקדים מחדש את מאמציהם בסכסוכים הפנימיים בסוריה, כך פוחתת באופן זמני תשומת הלב שהם מקדישים לישראל. שינוי מיקוד זה מעניק לישראל מרחב נשימה אסטרטגי בטווח הקצר. ואולם, מציאות זו כרוכה בסיכונים משמעותיים, בייחוד הפוטנציאל לחוסר יציבות בגולן הסורי, שעלול להתרחב לרמת הגולן, הנשלטת בידי ישראל. חוסר יציבות זה עלול לגרום להסלמה של המתחים האזוריים ולגרור את המזרח התיכון לעימות נרחב יותר.

בראייה היסטורית, גבולות המזרח התיכון שורטטו עם סיומה של מלחמת העולם הראשונה במסגרת הסכם סייקס-פיקו. ההסכם חילק את השליטה באזור בין צרפת ובריטניה והעניק ריבונות פוליטית למנהיגים שבטיים שונים. חלוקה זו הביאה ליצירתן של מדינות דוגמת סוריה, עיראק ולבנון, המתאפיינות בגיוון אתני ודתי ובמכנה משותף קטן בין הקבוצות השונות. מצב זה הביא לעוינות עמוקה, בייחוד בקרב השיעים, הסונים, הכורדים, הדרוזים, הנוצרים ובני עדות אחרות, וזו הוחרפה כתוצאה מהאינטרסים האסטרטגיים שנבעו ממשאבי הנפט באזור.

השחיקה ההדרגתית של הסכם סייקס-פיקו במהלך העשור האחרון העצימה את החיפוש אחר סדר אזורי חדש. מצב זה בא לידי ביטוי בהתנגשויות אלימות ובמקרים של רצח עם, כגון אלה אשר בוצעו על ידי דאע"ש. מעורבותן של מעצמות העולם, כגון ארצות הברית ורוסיה, הביאה לייצוב זמני של המצב, אולם במובנים מסוימים סיבכה את המצב עוד יותר. ראוי לציין כי היציבות בסוריה בתקופת ממשל טראמפ התאפשרה הודות לתיאום עם רוסיה, מה שמצביע על כך שלהתערבויות עתידיות עשויה להיות השפעה דומה.

השאלה הקריטית היא אם התערבויות בינלאומיות מעין אלה מסוגלות להביא ליציבות ארוכת טווח באזור. התמשכותן של האנרגיות השליליות והעוינות בקרב עמי האזור מצביעה על כך שייתכן כי תגובה מקומית לא תשיג יציבות ארוכת טווח, אף אם תתבצע בתיאום בין מעצמות דוגמת רוסיה וארצות הברית. תחת זאת, סביר להניח כי התערבויות אלה יביאו להקלה זמנית בלבד, מבלי לטפל במתחים הבסיסיים.

מנקודת מבט ישראלית, החשש הדחוף ביותר הוא ליציבותה של ירדן. בניגוד למדינות שכנות אחרות, ירדן ממשיכה להיות מושפעת באופן יחסי מן "האביב הערבי", או ממה שמכונה "החורף האסלאמי". עם זאת, הדינמיקה האזורית הנוכחית מציבה אתגרים משמעותיים ליציבותה של ירדן, שלדברי כמה אנליסטים נמצאת במצב שברירי. הפוטנציאל לכאוס בירדן הוא תרחיש מציאותי, וישראל חייבת להתכונן לקראתו. תרחיש זה כולל הערכה אסטרטגית מחודשת של פריסת צה"ל לאורך בקעת הירדן, תוך הדגשת הצורך בגיבוש תשתית ביטחונית חזקה וגמישה על פני הגבול הארוך ביותר שיש לישראל עם אחת משכנותיה.

לסיכום

בעוד הסכסוך הפנימי בסוריה מאפשר הפחתה זמנית של האיומים הישירים על ישראל, הוא טומן בחובו סיכונים משמעותיים ליציבות האזורית. ההקשר ההיסטורי של גבולות שנקבעו באופן שרירותי ושל עוינות אתנית ודתית מתמשכת מדגיש את המורכבות הכרוכה בהשגת יציבות ארוכת טווח במזרח התיכון. עבור ישראל, יציבותה של ירדן הופכת לחשש קריטי, הדורש אמצעי ביטחון מקיפים ואסטרטגיה הגנתית פרואקטיבית. אף על פי שהתערבויות בינלאומיות עתידיות עשויות להועיל בטווח הקצר, לא סביר שיש בכוחן להפיג מתחים אזוריים עמוקים. עובדה זו מדגישה את הצורך בגישה רב-שכבתית וארוכת טווח ליציבות האזורית.

מאמר זה פורסם במקור ב-ynetnews

הכתוב במאמר הוא על דעת המחבר בלבד ואינו משקף בהכרח את עמדת התנועה

הפוסט בחזרה ל"חורף האסלאמי" הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

מלחמת "חרבות ברזל" היא מלחמה שמתנהלת במספר חזיתות, וככזאת יש לה גם מספר יעדים. בחזית הדרומית, כידוע, המטרות הן לחסל את חמאס כגוף שלטוני וצבאי, להחזיר את כל החטופים ללא יוצא מן הכלל, ולהבטיח שלא תהיה אפשרות להקים עוד צבא טרור בעזה. בחזית הצפונית, המטרה היא להכות קשה בארגון חיזבאללה ולמנוע ממנו להוות איום אסטרטגי על ישראל. אולם יש חזית נוספת, שלעיתים נדחקת בשיח הציבורי אך בפועל משפיעה על הכול, והיא החזית הגלובלית.

האסטרטגיה הרחבה של ישראל חורגת הרבה מעבר לגבולות לבנון ועזה. מטרת העל היא למוטט את הציר האיראני-שיעי ששולט במזרח התיכון. תהליכים מקומיים כמו הפסקת האש וניתוק הזירות, יחד עם תהליכים גלובליים שבראשם חילופי הממשל בארה"ב, מספקים לנו הזדמנות יקרת ערך להוביל לשינויים שלא רק יכריעו את המשך המלחמה – אלא גם יעצבו מחדש את המזרח התיכון כולו.

ישראל השיגה הכול, כמעט: ניתוח סעיפי ההסכם

כדי להבין אם הסכם הפסקת האש שנחתם מול חיזבאללה טוב לישראל, יש לבחון תחילה את סעיפי ההסכם. על אף שנוח מאוד להצביע על כל נקודות התורפה שקיימות בהסכם, ואכן קיימות נקודות כאלה, ישראל משיגה בהסכם זה כמה דברים חשובים ביותר.

הראשון בהם הוא ניתוק הקשר בין לבנון לעזה. לניתוק הזה יש משמעות כבדה גם מבחינת חיזבאללה וגם מבחינת חמאס. כזכור, נסראללה הצהיר שהמשימה של חיזבאללה היא לסייע לפלסטינים, והתחייב שהלחימה בצפון לא תיפסק עד שצה"ל ייסוג מרצועת עזה. והינה, אנחנו רואים שחיזבאללה חוזר בו מהבטחותיו, מהלך שנתפס בעיני הארגון כהשפלה נוראית. מבחינת חמאס גם כן מדובר במהלומה קשה, שכן עכשיו הוא נותר מבודד במערכה.

הישג שני שעולה מההסכם הוא פירוז דרום לבנון. הסעיף הזה, אם ייאכף כראוי, יקשה מאוד על חיזבאללה לשוב ולהתעצם על הגבול עם ישראל.

ההשיג השלישי, ואולי המשמעותי ביותר, הוא שישראל מקבלת חופש פעולה מוחלט בכל לבנון ורשאית לפעול נגד חיזבאללה ברגע שיתגלה איום מצידו. זה מרגיל את בכירי חיזבאללה לכך שאם הם רק ינסו להרים ראש, הוא ייערף.

אפשר לומר שישראל השיגה בהסכם הזה כל מה שהיא רצתה, כמעט. הבעיה המרכזית עם ההסכם היא שלא נקבע אזור חיץ בדרום לבנון, ונכון לעכשיו התושבים הלבנונים יכולים לחזור להתגורר בכפרים שנמצאים רק כמה מאות מטרים מישראל. רבים מהתושבים הללו הם לוחמים של חיזבאללה, ואם הם אכן יחזרו, למודיעין הישראלי יהיה קשה מאוד להבחין מתי מדובר באזרח פשוט ומתי בלוחם טרור.

אין ספק שבמציאות כזו יהיה מאתגר לזהות הפרות ולמנוע פעילות טרור על הגבול. עם זאת, חשוב לזכור שלושה דברים: הראשון הוא שמטבע הדברים, בכל משא ומתן, הצדדים נדרשים לפשרות וייתכן שזו הפשרה שעלינו לספוג. השני הוא שגם אם התושבים הלבנונים ישובו לבתיהם, לישראל יש כעת יותר כלים ויותר נכונות למגר את התחזקות הטרור. הדבר שלישי הוא שמדובר בהסכם זמני בלבד כך שעדיין יש לנו אפשרות לתקן אותו. בתום 60 הימים שנקבעו ועם כניסתו של ממשל אמריקאי חדש, ייתכן שנוכל להתעקש ולהשיג גם את אזור החיץ שבו אנחנו מעוניינים.

בשורה התחתונה, על הנייר נראה שמדובר בהסכם שמועיל ברובו לישראל – אך מובן שטיבם של הסעיפים ייבחן בשאלת האכיפה. ארה"ב וצרפת אומנם מעורבות גם הן בהסכם, אך בסופו של דבר חובת ההוכחה מוטלת על מדינת ישראל וצה"ל. אחרי השבעה באוקטובר ברור לרוב הבכירים בצמרת המדינית ובמערכת הביטחון שאי אפשר לבנות על הכוחות הבינלאומיים. הגישה, אם כך, היא לקחת את האכיפה לידיים שלנו, ולהבהיר לחיזבאללה שאין לנו בעיה לחזור להילחם בכל רגע נתון.

למה עכשיו? עיתוי החתימה מבחינה ביטחונית ומדינית

החתימה על הסכם הפסקת האש לא הגיעה יש מאין. העיתוי נבחר תוך בחינה של שיקולים ביטחוניים ומדיניים שונים.

מבחינה ביטחונית, מטרת הלחימה שהוגדרה בצפון – להחליש אנושות את חיזבאללה – הושגה באופן משמעותי. מדינת ישראל הצליחה להחזיר את הארגון עשרים שנה אחורה מבחינת היכולות, ולהביא אותו למצב שבו הוא כבר לא מהווה איום אסטרטגי עליה. אומנם תמיד אפשר לטעון שיכולנו לעשות יותר ולהכות בחיזבאללה עוד, וזה נכון, אבל בהסתכלות צבאית הגענו למיצוי מטרות מרכזיות, ובהחלט נראה שזאת הייתה ההזדמנות הנכונה לעצור.

גם מבחינה מדינית, נראה שהסכם הפסקת האש נחתם בעיתוי סביר. ישראל זקוקה לתמיכת הקהילה הבינלאומית גם כדי לקבל לגיטימציה לפעולותיה וגם כדי לקבל אמצעי לחימה ולחדש את מלאי החימוש שברשותה. הסכם הפסקת האש מאפשר לנו לשפר את מעמדנו מול מועצת הביטחון של האו"ם, ובהתאם לכך לשפר גם את מערכות היחסים מול מדינות העולם.

נקודה מדינית נוספת שמשחקת תפקיד חשוב בבחירת עיתוי החתימה היא חילופי הממשל הקרבים בארה"ב. כפי שקרה בסוף ימי ממשל אובאמה, ישראל חשופה למצב של תמיכה מופחתת בה על ידי ארה"ב. ההסכם בעיתוי זה מאפשר לנו לצלוח את מערכת היחסים עם ממשל ביידן הנוכחי, ולהתכונן לביסוס מערכת יחסים חדשה עם ממשל טראמפ הנכנס.

מעבר לכל זאת, לעיתוי הנבחר יש גם משמעות מבצעית גדולה. ההחלטה "להוריד את הרגל מהגז" בצפון מסייעת לישראל להתמקד צבאית ואסטרטגית בשתי המטרות הבאות שעומדות לנגד עיניה: הכרעת חמאס ומיטוט הציר השיעי.

באשר למטרה הראשונה, הפסקת האש בצפון מאפשרת לצה"ל להעביר את כובד המשקל היבשתי חזרה לעזה, ולחזור ללחימה עצימה שתגביר את הסיכוי להכריע את חמאס ולהחזיר את החטופים. על המטרה השנייה – מיטוט הציר השיעי – יורחב בסעיף הבא.

הפתרון המערכתי לא יושב בלבנון: המשמעות הגלובלית של ההסכם

במזרח התיכון פועלים שלושה כוחות מרכזיים שנאבקים ביניהם על השליטה – הציר השיעי-איראני, הציר הסוני רדיקלי, והציר המערבי-סוני מתון. בשנים האחרונות, הציר השיעי בהובלת איראן ושלוחותיה תפס את הדומיננטיות ונעשה לכוח השולט במרחב. אולם, התהליכים השונים שהתרחשו בשנה האחרונה הכניסו אותו לתהליך שקיעה, ועם המדיניות האמריקאית הנכונה ייתכן שגם נראה אותו קורס.

במקביל להיחלשות הציר השיעי, אנחנו עדים להרמת ראש מצד הציר הסוני-הרדיקלי, שאותו מובילה טורקיה יחד עם ארגוני טרור סוניים קיצוניים כמו אל-קאעידה, המדינה האסלאמית (דאע"ש) ותנועת האחים המוסלמים. הציר הזה, אם יתחזק, יכול להזיק לישראל ולמערב לא פחות מהציר השיעי, ולכן גם ממנו נשקפת סכנה גדולה. ההתרחשויות האחרונות בסוריה, שהובילו להפלת משטר אסד, הן דוגמה מצוינת לכך. ניצחון המורדים הסורים התאפשר בין השאר בעקבות היחלשות חיזבאללה, ובכך אנחנו מקבלים הוכחה נוספת לכך שכל התהליכים במזרח התיכון קשורים זה בזה. הפלת משטר אסד אומנם נראית לעת עתה כמהלך חיובי שיכול לשרת את מדינת ישראל, אך אין לדעת איזו משטר יקום במקומו ואיזו סכנה הוא יהווה. מכאן שישראל מחויבת שלא להזניח את היחס לציר הסוני-רדיקלי שעלול להיות המרוויח הגדול מהפלת הציר השיעי, ולקום נגדנו בעוצמה לא פחותה.

מדינת ישראל נדרשת, אם כך, להשגיח הן על הציר השיעי והן על הציר הסוני הקיצוני, ובמקביל לפעול על מנת לקדם את התחזקות הציר השלישי שהוזכר, שהוא הציר המערבי-סוני המתון. לשם כך עליה לבסס קואליציה עם ארה"ב, מדינות המערב ומדינות סוניות כמו סעודיה, איחוד האמירויות, אינדונזיה, מלזיה ופקיסטן. אם החזית הזאת תהיה חזקה מספיק היא תוכל למגנט אליה מדינות נוספות כמו לבנון ואפילו עיראק. במקביל לביסוס הקואליציה, ישראל גם צריכה לחתור להסכמי נורמליזציה עם המדינות הסוניות המתונות, שאולי יובילו בהמשך להסכמי שלום אזוריים וגלובליים. כך או כך, ישראל צריכה להתנות כל מהלך במזרח התיכון בתקיפה משולבת נגד איראן, כי ברגע שנסיר את ראש הנחש, כל יתר המהלכים כבר יהיו פשוטים בהרבה.

פנינו לאן? היום שאחרי הסכם הפסקת האש

הסכם הפסקת האש מול חיזבאללה אומנם נקבע ל-60 יום בלבד – אבל במציאות הביטחונית של אזורנו, דברים רבים יכולים להשתנות בתקופת זמן כזאת. אין דרך לצפות אם ההסכם אכן ייושם כפי שנקבע, או מה יהיה בסיום התקופה שהוגדרה. ייתכן שחיזבאללה יפר את ההתחייבויות שלו וניאלץ לחזור ללחימה, ובאותה מידה ייתכן שההסכם הזה יוביל להסכם הסדרה קבוע שיאפשר לנו להתחיל לשקם את הצפון ולהשיב את התושבים המפונים לבתיהם.

השאיפה של תנועת הביטחוניסטים היא כמובן לראות את הצפון משוקם ומיושב. מדובר בתהליך מורכב, אך עם הקצאת משאבים וניהול נכון, אפשר להרים את חבל הארץ הזה מחדש כבר בטווח הקרוב. לאחר שזה יקרה, נוכל להתפנות למשימה הבאה שהיא הכפלת התושבים היהודים בצפון הארץ. מבחינת הביטחוניסטים מדובר במשימה לאומית ראשונה במעלה. הכפלת התושבים בצפון תבהיר לאויבים שלנו שהם לא יכולים להסיג אותנו מהגבולות וגם תתרום להתיישבות בארץ ולאסטרטגיית הביטחון של ישראל. באופן דומה, אנחנו גם מקווים לראות שיקום מהיר של עוטף עזה ועלייה במספר התושבים שמתגוררים גם שם.

כדי להגשים מטרות אלו, תנועת הביטחוניסטים פועלת רבות מול קובעי המדיניות, וגם פועלת להקמת גופי חינוך ומכינות שיקדמו את החוסן של היישובים שנמצאים בגבולות הארץ. בימים אלה שוקדת התנועה על הקמת מכינת "התקומה" שתוקם ביישוב תקומה בעוטף עזה, ובהמשך יוקמו מכינות דומות גם בצפון הארץ.

עבור רבים, שיקום ויישוב אזורי הלחימה נראים כמו יעד רחוק, אך אנחנו מתקרבים לשם – והסכם הפסקת האש הוא הצעד הראשון בתהליך. למרות נקודות התורפה של ההסכם והוויתורים שאליהם נדרשנו, חשוב להבין שמדינת ישראל ניצבת כעת בפני הזדמנות היסטורית לממש את כל מאווייה. אם ננצל את ההזדמנות הזאת כראוי, נוכל לשנות את המציאות הביטחונית שלנו לדורות ואף לייצב את מאזן הכוחות בכל רחבי המזרח התיכון.

הפוסט "לנתח את לבנון במנותק מהאסטרטגיה הכוללת זו טעות גדולה" – ההשלכות הרחבות של הסכם הפסקת האש בצפון הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

המגעים בין ישראל ללבנון, בתיווכה של ארצות הברית, ממחישים את הקושי העיקרי הטמון בהגעה להסדר, בעידן שבו מדינה ריבונית לכאורה נשלטת הלכה למעשה בידי ארגון טרור תת-מדינתי. המגעים המתווכים על ידי ארה"ב אמורים להוביל להבנות שלפיהן יישמר השקט על הגבול בין ישראל ללבנון. אולם, במצב שבו לבנון נשלטת בפועל בידי ארגון טרור שטביעות אצבעותיו ניכרות במשא ומתן, ובהתחשב בתהליך ההסלמה אשר התרחש ביוזמתו, קשה להבין כיצד הסכם שכזה יוכל להחזיק מעמד, ולכמה זמן.

החלופות העומדות בפני ישראל בגבול לבנון מתחלקות לשתי אפשרויות: הסכם מקומי, שלא ישנה באופן מהותי את המצב הגיאו-אסטרטגי, או המשך המלחמה עד לחיסולו של חזבאללה כארגון טרור.

המציאות שאליה הגיעה ישראל לאחר שנה של לחימה ברצועת עזה, לצד לחימה במתווה הגנתי בגבול לבנון, הובילה אותה להישג מבצעי משמעותי מול ארגון הטרור בכל הנוגע לפגיעה בתשתיות, בשכבת הפיקוד העליונה, במאגרי הנשק ובלוחמים. ההישג הגדול ביותר הוא נטרול יכולתו המבצעית של ארגון חזבאללה לממש את התוכנית שעליה עמל במשך שנים, קרי פלישה קרקעית במטרה לכבוש את הגליל; חזבאללה איבד יכולת זו.

איראן שולטת בחזבאללה ובאופן עקיף בלבנון. בהנחה שלא צפוי שינוי באידיאולוגיית ה"מטרייה" של משטר האייתולות, אפשר להניח שאם ישראל תגיע להסכם מול לבנון, הוא יחזיק מעמד זמן קצר בלבד. אין ספק שהסכם כזה לא ימנע את התחזקותו של ארגון הטרור, המשמש פרוקסי מובהק של איראן בלבנון.

בצל דעת הקהל כיום, ישראל מתעקשת למנוע מחזבאללה לשקם את כוחו, ודורשת שלא יותר לו לחצות את הגבול הגיאוגרפי של נהר הליטני. זאת, על מנת למנוע אפשרות עתידית לכיבוש הגליל, וכדי להרחיק את יישובי הצפון מאיום טילי הנ"ט.

הסכם מוגבל או המשך לחימה – הברירות של ישראל

החלופה המועדפת מבחינת ישראל, אשר גם זוכה לקונצנזוס רחב בקרב אוכלוסייתה, היא אכיפת ההסכם על ידי צה"ל, באופן שימנע התבססות מחודשת של חזבאללה באזור שמדרום לליטני. דרישה זו טומנת בחובה פרדוקס; לבנון היא מדינה ריבונית המוגדרת כמדינת אויב. המשך פעולה של ישראל בשטחה תפר את ריבונותה, ולכך לבנון לא תסכים, קל וחומר איראן.

לפיכך, שתי החלופות האמיתיות הן הסכם מוגבל, או המשך הלחימה. הואיל ומובן כי ישראל לא תוכל לכפות שלטון צבאי של צה"ל על אדמת לבנון, ובהנחה כי איראן לא תקבל זאת בכל נסיבות שהן, הרי שישראל חייבת לדרוש כי הסכם ההסדרה יכלול שני ממדים קריטיים:

הראשון הוא חופש פעולה שימנע את בניית הכוח של חזבאללה, כולל נטרול נתיבי ההברחה. פעולה כזו דורשת גם כיסוי מודיעיני, וחובה על ישראל לדרוש זאת, אף אם המודיעין החזותי יועבר באמצעות פיקוד המרכז של צבא ארה"ב (סנטקום).

ברמה המבצעית, ישראל חייבת לדרוש את הקמתו של אזור חיץ שאליו לא תותר הכנסת נשק, בדיוק כפי שנקבע בהסכם הפרדת הכוחות שנחתם בין סוריה לישראל לאחר מלחמת יום הכיפורים (1974). השילוב בין אזור חיץ, לגיטימציה לפעול נגד צירי ההתעצמות הצבאית, והערכה מודיעינית מושכלת בגבול לבנון, אשר תתבסס גם על מודיעין איכותי – הוא הערובה הטובה ביותר שישראל יכולה לקבל, אם כי גם היא תהיה מוגבלת.

נוסף על כך נדרשת הבנה בקרב הקהילה הבינלאומית, שאי אפשר לתת אמון בהסכמים בין מדינה דמוקרטית לבין מדינה הנשלטת בידי מדינת-טרור דוגמת איראן. כל עוד איראן שואפת להתפשט במזרח התיכון, היא תמצא דרך לחזק את זרועותיה ההרסניות באזור, ובכלל זה בלבנון. לפיכך, סביר מאד להניח כי ההסדר בין ישראל ללבנון יהיה קצר טווח ויחזיק מעמד שנים ספורות בלבד, או עד אשר יתרחש שינוי מהותי באיראן – וכל עוד זו תמשיך באסטרטגיה הרדיקלית שלה, כל עמי האזור, ובייחוד ישראל, ימשיכו לסבול מכך.

על כן, הקהילה הבינלאומית – ועל אחת כמה וכמה, ישראל – חייבת לפעול באופן מיידי ליצירת שינוי אסטרטגי מול איראן. התנהלות שונה של הקהילה הבינלאומית תוכל להעניק ערובה מציאותית יותר להסכמים, במיוחד לאור האינטרס הברור שיש לציר הרוסי באגן הצפון-מזרחי של הים התיכון.

האם ישראל יכולה להרשות לעצמה להמתין לחילופי הממשל בארצות הברית?

בעיקרון, ישראל יכולה להשהות את המשא ומתן עם לבנון ולהמתין לממשל טראמפ, הנראה בבירור כפרו-ישראלי בהשוואה לממשל ביידן ובכלל. בה בעת, כדאי להיות מציאותיים; המתנה שכזו פירושה המשך הלחימה בלבנון במשך שנה אחת נוספת לפחות, כלומר: הגדלת הנטל על מערך המילואים של צה"ל והמשך חייהם של המפונים מגבול הצפון במתכונתם הנוכחית, קרי שנה נוספת מחוץ לבית, על כל ההשלכות העמוקות והבעייתיות הכרוכות בכך.

הלחימה, כפי שהיא מתנהלת בימים אלה, מתאפיינת בעיקר ב"אש מנגד", כלומר ירי של טילים ורקטות בשילוב שיגור כטב"מים, המסכנים את ביטחון העורף הישראלי מספר פעמים ביום. מצד שני, צה"ל ממשיך "לטהר" את השטח הלבנוני ומשמיד יכולות נוספות של חזבאללה. על פניו, נראה כי הזמן פועל לרעתו של חזבאללה בזירה הלבנונית – העורף הישראלי מפגין איתנות רבה יותר מכפי שסברו האיראנים, ועם כל יום שעובר חזבאללה מתקרב אל סף השבירה. ייתכן כי מנקודת מבט זו נוח לישראל "לשחק את המשחק" לפי הכללים הקיימים, ובכך להביא את איראן, חזבאללה ולבנון להסכם שיהיה טוב בהרבה עבור ישראל בעוד מספר חודשים, ודאי תחת חסותו של ממשל אמריקני אוהד. הגעה להסכם כאשר ארגון הטרור מובס היא אמינה יותר לאין ערוך מן ההסכם המוצע כעת.

מאמר זה פורסם במקור ב-ynetnews

הכתוב במאמר הוא על דעת המחבר בלבד ואינו משקף בהכרח את עמדת התנועה

הפוסט הסדרה או הסלמה – חלופות ביטחוניות בגבול לבנון הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

בעשורים האחרונים, ובמיוחד מאז פרוץ מלחמת "חרבות ברזל", נשמעת בעולם וגם כאן בישראל הטענה שלפיה המחבלים והפעילים של כמה מארגוני הטרור הבולטים והאכזריים בעולם, בהם חמאס וחיזבאללה, אינם טרוריסטים אלא "לוחמי חופש".

טענה זו נשענת בעיקרה על הנרטיב האנטי-ציוני שלפיו היהודים הם קולוניאליסטים שהשתלטו על מדינה בשם פלסטין על מנת לכבוש שטח שאין להם שום זיקה אליו. הנרטיב הזה שקרי גם משום מדינת פלסטין מעולם לא הייתה קיימת, וגם משום שלעם היהודי יש קשר מתוקף – היסטורית וחוקית – עם ארץ ישראל.

מדובר אומנם בטענה ותיקה, אך לאחרונה היא זוכה לרוח גבית בחסות תנועות פרוגרסיביות קיצוניות שמניחות שהחלש הוא בהכרח הצודק, מבלי לבצע בחינה מעמיקה של העובדות.

מדוע מדובר בטענה שגויה?

ההגדרה "לוחם חופש" מותנית בקיומם של שני תנאים יסודיים:

1. למאבק יש מטרה מוצהרת של שחרור או עצמאות
2. הפעולה מבוצעת נגד גורם שלטוני או כוח כובש

תנאי יסוד אלה לחלוטין לא רלוונטיים לטרור המופעל נגד ישראל:

• המטרה שמנחה לוחמי חופש היא להשיג חופש לבני עמם ולשחרר את ארצם מכובשים זרים שפלשו אליה. למטרה שמניעה את ארגוני הטרור כמו חמאס וחיזבאללה, מנגד, אין כל קשר לשחרור. חמאס פועל בעזה – גזרה שבה ישראל כבר לא שולטת. יתר על כן, מטרתו המוצהרת, שמופיעה גם באמנת הארגון, היא להשמיד את מדינת ישראל והאוכלוסייה שלה. חיזבאללה פועל בתוך מדינת לבנון שהיא מדינה עצמאית שאין לישראל שום נוכחות בה. מעבר לכך, לחיזבאללה אין דרישות טריטוריאליות מישראל, וגם המטרה שלו היא להשמיד את המדינה היהודית על כל אזרחיה. הוכחה נוספת לכך שארגונים אלה לא באמת חותרים לשחרור אפשר למצוא בכך שהם דוחים את כל הפתרונות מדיניים שמגיעים לפתחם.
• הפעולה של לוחמי החופש מופנית נגד הצבא הכובש, ואין בכוונתם לפגוע באוכלוסייה אזרחית וּודאי לא באזרחים שעליהם הם נשבעו להגן. הפעולה של ארגוני הטרור, לעומת זאת, לא מופנית רק נגד הממשל או הצבא, אלא מכוונת גם נגד אוכלוסייה אזרחית – כפי שנוכחנו לראות באירועי טרור רבים, ובמיוחד בטבח השבעה באוקטובר. יתר על כן, ארגוני הטרור גם מסכנים את התושבים מקרב בני עמם, ומשתמשים בהם כמגן אנושי. נוסף על כך, מרבית ארגוני הטרור מקושרים למדינות דיקטטוריות ולמשטרים דכאניים שמטרתם המוצהרת היא להשליט מהפכה אסלאמית על העולם. חמאס, למשל, הוא ארגון בת של תנועת "האחים המוסלמים", וחיזבאללה הוא זרוע של איראן. הקשר למשטרים כאלה מבהיר שהארגונים אינם מזוהים כלל עם ערכי החופש ועם זכויות האדם.

מדוע מדובר בטענה חמורה?

כאשר מגדירים מחבלים עם דם על הידיים, שרבים מהם ביצעו פשעים אשר מוגדרים לפי המשפט הבינלאומי כפשעי מלחמה, כ"לוחמי חופש" – למעשה מעניקים להם ולפעולות שהם ביצעו לגיטימציה ואף חסינות. מעבר לכך, מהטענה הזאת נגזרות טענות בעייתיות דומות שרואות בארגוני הטרור תנועות התנגדות מקובלות, ובפעולות הטרור עצמן – אכזריות ככל שיהיו – מאבק עממי מוצדק.

ראוי להדגיש כי טענות מסוג זה נשמעות בעיקר בקרב חוגים ליברליים ופרוגרסיביים קיצוניים, אך האו"ם ומרבית מדינות העולם מבינים את הפער המהותי שבין "טרוריסטים" ל"לוחמי חופש", ולא בכדי מגדירים את חמאס וחיזבאללה כארגוני טרור ולא כתנועות שחרור.

הפוסט "המחבלים אינם טרוריסטים אלא לוחמי חופש" הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

ברחבי העולם נשמעות כבר שנים טענות שלפיהן המחבלים והפעילים של כמה מארגוני הטרור הבולטים והאכזריים בעולם, בהם חמאס וחיזבאללה, אינם טרוריסטים אלא "לוחמי חופש". מאז פרוץ מלחמת "חרבות ברזל" טענות אלו רק מקבלות עוד יותר תהודה: הן נשמעות בהפגנות פרו-פלסטיניות, מתנוססות על גבי כרזות בקמפוסים של האוניברסיטאות היוקרתיות בעולם, ואף נאמרות לעיתים מפי גורמים ישראליים.

כפי שנדגים בהמשך, בחינה של המטרה שמניעה את אותם ארגונים ושל דרכי הפעולה שאותן הם נוקטים מבהירה מדוע ההשוואה בין המחבלים מארגוני הטרור לבין לוחמי חופש משוללת כל יסוד. מעבר לכך שמדובר בטענה שגויה, מדובר גם בטענה חמורה בעלת השלכות מסוכנות. כאשר מכנים מחבלים שביצעו פשעי מלחמה "לוחמי חופש" – למעשה מעניקים להם ולפעולות שהם ביצעו לגיטימציה ואף חסינות. יתר על כן, מהטענה הזאת נגזרות טענות בעייתיות דומות שרואות בארגוני הטרור תנועות התנגדות מקובלות, ובפעולות הטרור עצמן – אכזריות ככל שיהיו – מאבק עממי מוצדק.

מכאן שיש להוקיע מכול וכול אמירות מהסוג הזה, ובמקביל לפעול לחיזוק הנרטיב ההופכי ולהסביר שלפעולות הטרור שמופנות נגד ישראל יש מטרה אחת שעבורה כל האמצעים כשרים: השמדת המדינה היהודית על כל אזרחיה.

בשם הנאורות: כיצד נולדה ההקבלה בין מחבלים ל"משחררים"?

הטענה השקרית שמקבילה טרוריסטים ללוחמי חופש נשענת על הנרטיב האנטי-ציוני שלפיו היהודים הם קולוניאליסטים שהשתלטו על מדינה בשם פלסטין על מנת לכבוש שטח שאין להם שום זיקה אליו. הנרטיב הזה שגוי פעמיים: ראשית, מדינת פלסטין מעולם לא הייתה קיימת; שנית, לקשר שבין העם היהודי לארץ ישראל יש תיקוף היסטורי וחוקי, כך שמדובר בעם שחזר לארצו ולא בכובשים זרים.

אם כך, כל מי שתומך בנרטיב הפלסטיני שולל למעשה את הזכויות הלאומיות של העם היהודי, ואף מתכחש להחלטות משפטיות חשובות שהתקבלו בקהילה הבינלאומית, בהן כתב המנדט ותוכנית החלוקה.

אף על פי שטענות אנטי-ציוניות שכאלו נשמעו כבר עם הקמת המדינה, בשנים האחרונות הן זוכות לרוח גבית בחסות תנועות פרוגרסיביות קיצוניות כמו תנועת ה-Woke שצמחה בשמאל האמריקאי. תנועת ה- Wokeודומותיה מניחות שהחלש הוא בהכרח הצודק, ומנסות להפוך את כל מי שנתפס בעיניהן כקורבן לגיבור בסיפור. בהתאם להנחה הזאת, המאבק של ארגוני הטרור האסלאמי נתפס כמאבק פוסט-מודרני על שחרור מיעוטים מדוכאים ועל הזכות להגדרה עצמית – ומכאן הדרך להגדיר מחבלים כ"לוחמי חופש" היא כבר מהירה מאוד.

שאלת המטרה: מה באמת מניע את פעילי הטרור?

המטרה שמנחה לוחמי חופש היא להשיג חופש לבני עמם ולשחרר את ארצם מכובשים זרים שפלשו אליה. דוגמה טובה לכך אפשר לראות במאבק שהוביל מהטמה גנדי בהודו נגד האימפריה הבריטית למען השגת עצמאות לאומית.

כאשר בוחנים את המניעים של ארגוני הטרור הפועלים על גבולות ישראל מגלים שהמטרה שלהם שונה לגמרי.

באמנת חמאס כתוב בברור כי מטרת הארגון היא לנהל ג'האד בלתי מתפשר נגד מדינת ישראל, ולהתנגד באופן מוחלט לכל הסכם או הסדר המכיר בזכות קיומה. באמנה אף מובא הציטוט של חסן אלבנא, מייסד תנועת "האחים המוסלמים", שלפיו "ישראל תקום ותוסיף להתקיים עד שהאסלאם ימחה אותה".

באשר לארגון חיזבאללה, גם הוא לא פועל לשחרור את עמו או ארצו. הארגון פועל במדינת לבנון שהיא מדינת עצמאית שאין לישראל כל נוכחות בה. נוסף על כך, אין לו באמת מאבק טריטוריאלי עם מדינת ישראל, ובהתאם לכך אין שום הסכם שטח שיוכל להשביע את רצונו. גם כאן המטרה המובהקת של הארגון היא להשמיד את המדינה היהודית ואזרחיה.

הוכחה נוספת לכך שארגונים דוגמת חמאס וחיזבאללה, ואף ארגונים מקובלים יותר כמו הרשות הפלסטינית, לא באמת חותרים לשחרור, אפשר למצוא בכך שהם דוחים את כל הפתרונות המדיניים שמגיעים לפתחם. הסיבה לדחיות החוזרות ונשנות נעוצה בכך שהם לא מוכנים לקבל שום הסדר שמכיר בקיומה של מדינה יהודית בארץ ישראל. קרי, הם שואפים להשמדת ישראל.

שאלת הפעולה: במה שונה ההתנהגות של הטרוריסטים מזו של לוחמי החופש?

בשנת 1984, ההיסטוריון פרופ' בנציון נתניהו ז"ל נשא נאום בכנס הבינלאומי השני של מכון יונתן לחקר הטרור. בנאומו הוא דיבר על הצורך הדחוף להילחם בתפיסה השגויה של מהות הטרור, ובפרט בהגדרתם של המחבלים כ"לוחמי חירות" או כ"מגיני העמים המדוכאים". נתניהו התייחס לאופן שבו פועלים לוחמי חופש לעומת האופן שבו פועלים טרוריסטים, והציף שלוש נקודות השוואה שרלוונטיות גם ממרחק של ארבעים שנה:

פעילות נגד אוכלוסייה אזרחית

לפי פרופ' בנציון נתניהו, לוחמי חופש נאבקים להשגת מטרה פוליטית או חברתית תוך כיבוד הזכויות של חפים מפשע. מחבלים, לעומת זאת, מתמקדים במתקפות מכוונות כלפי אזרחים חפים מפשע כאמצעי ליצירת פחד ולהשגת מטרותיהם הפוליטיות.

כאשר מסתכלים על מתקפות הטרור הרבות שפקדו את ישראל בעשורים האחרונים, לרבות הטבח בשבעה באוקטובר 2023, ברור שארגוני הטרור פוגעים באופן שיטתי ומכוון גם באוכלוסייה אזרחית, לרבות בקשישים, ילדים ותינוקות.

השלטת משטר דכאני

פרופ' נתניהו ציין כי לוחמי חופש פועלים להשגת חירות וזכויות אוניברסליות, בעוד מחבלים מתעלמים מזכויות אדם בסיסיות ואף מקדמים דיכוי באזורים שבהם הם פועלים. ואכן, אנחנו רואים שארגוני הטרור משתמשים בבני עמם כבמגן אנושי, ולא פעם גורמים במכוון לפגיעה בחיי האזרחים מהצד שלהם כדי להגן על עצמם או כדי ליצור תעמולה תקשורתית. מעבר לכך, הארגונים מדכאים בצורה חמורה קבוצות מוחלשות בתוך האוכלוסייה שלהם עצמם כמו נשים, מיעוטים ולהט"בים – כך שאי אפשר לומר שהם חורטים את נושא זכויות האדם על דגלם.

קשר עם דיקטטורות

הנקודה השלישית שציין פרופ' נתניהו נוגעת לקשר שבין ארגוני הטרור לבין תנועות אלימות ומדינות דיקטטוריות. לדבריו, הסיוע שהמחבלים מקבלים ממשטרים כאלו מדגיש את הזיקה שלהם לערכים של דיכוי ולא לחופש.

הקשר הזה מתקיים בהחלט כאשר בוחנים את ארגוני הטרור שפועלים על גבולה של מדינת ישראל. חיזבאללה הוא זרוע של איראן – מדינה טוטליטרית ששואפת לחולל מהפכה אסלאמית בכל רחבי העולם, ומצהירה באופן רשמי על כוונתה להשמיד את מדינת ישראל. גם חמאס והג'יהאד האסלאמי הפלסטיני, על אף היותם ארגונים סוניים, נתמכים על ידי איראן. כמו כן, הם רואים בעצמם ארגוני בת של תנועת "האחים המוסלמים" – תנועה אסלאמיסטית סונית קיצונית שקוראת להשמדת ישראל, ומוגדרת במדינות רבות כארגון טרור.

כאשר רואים שארגוני הטרור מגובים בגופים חזקים בעלי אידיאולוגיה מובהקת להשתלט על העולם, מתברר שלא רק שהם לא מנסים לשחרר – הם למעשה מנסים להשתלט.

בין הלח"י לחמאס: מדוע ההשוואה בין המחתרות היהודיות לארגוני הטרור שגויה?

יש מי שנוהג להשוות בין המחתרות היהודיות שפעלו בארץ לפני קום המדינה, דוגמת האצ"ל והלח"י, לבין ארגוני הטרור הפועלים כיום על גבולותינו. במסגרת ההשוואה הזאת נשמעות הטענות שלפיהן פעילי המחתרות היו טרוריסטים ממש כמו מחבלי חמאס או חיזבאללה – או לחלופין שהמחבלים הם לוחמי חופש ממש כפי שהיו הפעילים של המחתרות.

ההשוואה הזאת מתעלמת מכל הנקודות שצוינו בסעיפים הקודמים, ולא לקוחת בחשבון את השוני המהותי בין המחתרות לארגוני הטרור, שבא לידי ביטוי הן בהיבט של המטרה והן בהיבט של דרכי הפעולה.

כאשר בוחנים את שאלת המטרה, רואים שהמחתרות – בשונה מארגוני הטרור – אכן פעלו למען השגת שחרור ועצמאות. בשנת 1922 אישרה מועצת הלאומים (לימים האו"ם) את כתב המנדט. מדובר באמנה בינלאומית בעלת תוקף חוקי שמגדירה את המחויבות של הבריטים לסייע להקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל. בפועל, הבריטים הפרו את האמנה הזאת בבוטות, ורק מנעו עלייה של יהודים, עודדו הגירה של ערבים והעבירו שטחים מישראל לירדן. אם כך, המחתרות נאבקו על מימוש הזכות החוקית שניתנה להם, וברגע שזו הושגה הן התפרקו.

ארגוני הטרור, כפי שהודגם בסעיפים הקודמים, דורשים עצמאות למדינה שמעולם לא הייתה קיימת, מסרבים לכל הסכם פשרה, וכל זאת תוך קריאה להשמדה מוחלטת של מדינת ישראל – ומכאן שהמטרות שלהם שונות בתכלית.

גם כאשר בוחנים את דרכי הפעולה, רואים הבדלים מהותיים בין אופן ההתנהלות של המחתרות לבין האופן שבו מתנהלים ארגוני הטרור. בשונה מחמאס, חיזבאללה ודומיהם, המחתרות כיוונו את פעולותיהם נגד החיילים הבריטים ולא נגד האוכלוסייה האזרחית. כמו כן, לוחמי המחתרות עשו הכול על מנת להגן על היישוב היהודי בארץ, גם במחיר חירוף נפשם. מעבר לכך, לוחמי המחתרות, שלא כמו הפעילים של ארגוני הטרור, לא פעלו מטעם מדינה או ארגון עולמי, ולא היו מקושרים לדיקטטורות ולמשטרים דכאניים.

אם כך, ההשוואה המתוארת היא לא יותר מפופוליסטית, ומי שמצדד בה מנסה לייצר תמונת מציאות מעוותת, או פשוט לא מכיר בעובדות.

מדיניות אפס סובלנות: סיכום ומסקנות

ההקבלה בין טרוריסטים רצחניים לבין לוחמי חופש היא לא רק שגויה, אלא גם צורמת, פוגענית ומסוכנת. הקבלה כזו מעניקה הצדקה למעשיהם של המחבלים, לרבות רצח, חטיפה ואונס של חפים מפשע. גם בשם "חופש הביטוי" אסור לקבל אמירות מן הסוג הזה כיוון שהן נותנות לגיטימציה לטבוח ולשחוט יהודים. כאשר אמירות מן הסוג הזה נאמרות מצד גורמים ישראליים, ובמיוחד מצד גורמים בעלי תפקידים חשובים, הרי שהן חמורות אף יותר.

לצערנו, ארגוני הטרור יודעים היטב כיצד לנהל תעמולות ולהפיץ דיסאינפורמציה, במיוחד בעידן הרשתות החברתיות והבינה המלאכותית. הארגונים גם יודעים איך לרתום לצידם את המערב ואפילו חלקים מהציבור הישראלי, תחת אמתלות שקריות של "זכויות אדם".

אם כך, אין לנו ברירה אלא לנהל מאבק נגדי ולפעול גם כן לעיצוב התודעה הציבורית – הן בארץ והן מחוצה לה. תנועת הביטחוניסטים עושה רבות למען מטרה זו בדיוק. אנחנו מדגישים את הצורך בחינוך לאתוס הלאומי, מתוך תפיסה שהוא הבסיס לביטחון הלאומי. נוסף על כך, אנחנו עורכים סיורי מורשת ומעבירים הרצאות וכנסים שבהם אנחנו מציגים את הנרטיב הציוני. לאחרונה אף הקמנו את המכינה הקדם הצבאית "התקומה" בעוטף עזה, וגם באתר של התנועה אפשר למצוא תכנים רבים שלא רק מספקים ידע אקטואלי אלא גם בונים תפיסת עולם רחבה במטרה לחזק את האמונה בצדקת דרכנו, ולהזכיר שאנחנו הגיבורים בסיפור של עצמנו.

הפוסט "לוחמי חופש"? מחבלי חמאס וחיזבאללה הם טרוריסטים ויש להוקיע כל טענה אחרת הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

מטרת המלחמה בצפון היא הסרת האיום מלבנון והשבת הביטחון וההרתעה לזמן ארוך. איך משיגים את המטרה הזו?

ודאי שצריך לפרק את התשתית ההתקפית שבנה חזבאללה על גבולנו; ודאי שצריך להשמיד את מערכי הטילים והרקטות; ודאי שכדאי יהיה לפגוע בחזבאללה בכל דרך, מהמערכים ההגנתיים ועד הפריסה העולמית. אבל כל זה לא ישיג את מטרת המלחמה – להסיר את האיום לזמן ארוך. כל נכס צבאי שייהרס ייבנה מחדש או יוברח ללבנון, וכל פעיל שייהרג יוחלף במשך הזמן בפעיל אחר. אם נסתפק בהשמדת הנכסים הקיימים ניאלץ לתחזק את ההישג באמצעות כיבוש דרום לבנון, שליטה במעברי הגבול היבשתיים, הימיים והאוויריים, וניטור מתמיד של המצב בבקעת הלבנון ובביירות.

לישראל ניסיון ארוך וכואב בפתרונות מהסוג הזה. בזיכרון הקולקטיבי שלנו לבנון היא ביצה שאי אפשר לצאת ממנה מנצחים. באופן כללי כל כיבוש שטח שאין לנו כוונה להחזיק בו וליישב אותו הוא ביצה שאי אפשר לצאת ממנה מנצחים. איזו אסטרטגיה, אם כך, תביא לנו ביטחון לטווח ארוך?

הכשל מתחיל בשינוי הדמוגרפי בלבנון

לבנון של היום היא מדינה כושלת. שורשי הכשל הם השינוי הדמוגרפי שחל בה מאז הקימו אותה הצרפתים כמדינה לבני חסותם, הנוצרים המרונים. ברבות השנים הפכו המרונים למיעוט בגלל הריבוי הטבעי של השיעים והסונים, וכן בגלל ההגירה הנוצרית מלבנון והגירת הפליטים הסורים והפלסטינים לתוך לבנון. הניסיונות להתאים את לבנון למצב החדש, אם באמצעות מלחמת אזרחים ואם באמצעות אמנה לאומית חדשה, כשלו כולם. לתוך הוואקום השלטוני נכנס בעבר אש"ף, שגורש על ידי ישראל, ולאחרונה חזבאללה, שהשתלט על המדינה וכיום הוא הכוח הצבאי המשמעותי בלבנון.

ההתעצמות של חזבאללה, בסיוע ובמימון איראני, אפשרה למיעוט השיעי בלבנון להגן על עצמו מפני העדות האחרות בלבנון ובמקביל להשתתף בלחימה מחוץ ללבנון ולאיים על ישראל. שורש הבעיה אינו קיומו של חזבאללה כמיליציה חמושה, ואפילו לא מחויבותו לאימפריאליזם השיעי, אלא היותו של חזבאללה חזק בהרבה מכל יריביו בלבנון.

לכן, היעדים האסטרטגיים בלבנון צריכים להיות החלשת חזבאללה, והחלשת העדה השיעית לרמה שבה העדות האחרות בלבנון יסכנו את חזבאללה ואת השיעים בכלל. מצב כזה יאלץ את חזבאללה להפנות את כוחו ואת לוחמיו להגנת הכפרים והשכונות השיעיות. במצב כזה לא יוכלו השיעים לאיים על ישראל בלי להסתכן בחשיפת השיעים לסכנת טבח מבית.

איך לשמור על האיזון בלבנון

יש ארבעה מרכיבים חיוניים באסטרטגיה של שמירת האיזון בלבנון:

המרכיב הראשון הוא ניתוק השיעים בלבנון מאיראן. במצב היום, כאשר משוואת הכוח החדשה בין ישראל לאיראן עוד לא נקבעה, קשה לפרט את הניתוק הזה למשימות טקטיות. ייתכן שבסוף המלחמה תיאלץ איראן להפסיק את הסיוע לחזבאללה בעצמה, וייתכן שיהיה צורך בהמשך הפעילות של צה"ל בלבנון ובסוריה. ההרתעה ההדדית שהתקיימה לפני המלחמה, שלפיה ישראל לא תוקפת בתוך לבנון, לא תוכל להמשיך להתקיים. ישראל תצטרך לדרוש חופש פעולה, ותחליט בעצמה איך להשתמש בו: לפגוע בהעברות נשק ללבנון בכל דרך, לקיים תצפיות וסיורים בדרום לבנון, ואולי להחזיק בשטחי מפתח שם. הפעילות הזאת תהיה תלויה במצב בשטח, ביעילות צבא לבנון או כוח אחר שיפעל שם, ובעוצמת הפעילות העוינת. אם תפרח בדרום לבנון אוכלוסייה נוצרית שלווה תוכל ישראל לקיים יחסי שכנות ללא נוכחות צבאית.

המרכיב השני הוא סיוע צבאי לנוצרים. בעבר ידעו הנוצרים בלבנון להגן על עצמם ולא נרתעו מברית עם ישראל. מעמדה של ישראל כבעלת ברית פוטנציאלית נחלש מאוד אחרי הבריחה המבישה מדרום לבנון, אבל סביר שהוא שב והתחזק בעקבות התגובה הנחושה של ישראל בשנה האחרונה. ישראל יכולה לסייע בחימוש, באימון, במודיעין ובעיקר במחויבות לפעול צבאית נגד מי שיאיים על הנוצרים. על הנוצרים מצידם יהיה להשתמש בכוחם כדי לייצב את לבנון, ולכונן בה משטר יעיל שיטיל את מרותו על לבנון כולה כולל דרום לבנון. אין לנו צורך בשלום פורמלי עם לבנון, ולכן גם אין צורך בדיון מדיני ובוויתורים ישראליים כדי לזכות בשלום כזה.

המרכיב השלישי הוא שיקום ויישוב מחדש של הדאחיה הדרומית של ביירות והכפרים מדרום לליטאני על ידי אוכלוסייה סונית או נוצרית, ויישוב מחדש של הפליטים השיעים בבקעת הלבנון. הצעד הזה לא יתקבל בברכה לא בלבנון ולא בעולם, אבל אין מנוס משינוי המצב הקיים.

ארבעה שיקולים יסייעו להצלחת המהלך. ראשית, מדובר באוכלוסייה לא גדולה. המספר המדויק של השיעים בדרום לבנון לא ידוע, אבל מדובר בכמה עשרות כפרים ועיירות קטנות. הערים צור, צידון ונבאטיה, וכל המרחב מצפון לליטאני שנקרא גם הוא דרום לבנון, לא צריכים להיפגע. שנית, האוכלוסייה בדרום לבנון סובלת ממלחמה, מפליטות ומהגירה כבר עשרות שנים. אוכלוסייה נוצרית ודרוזית היגרה צפונה, אוכלוסייה שיעית היגרה דרומה, הכפרים השיעיים היום ריקים וחרבים בכל מקרה, ולא מדובר בעקירה של אוכלוסייה שלווה עתיקת יומין אלא בשיקום של פליטים אחרי עשרות שנים של תנועה ושינוי. שלישית, יש להבין שבלבנון המפולגת והמסוכסכת קשה לקיים שכנות טובה בין העדות, ועדיף לחזק את האוכלוסייה הנוצרית בדרום ולא לערבב אותה מחדש עם השיעים. תידרש השקעה משמעותית בשיקום לבנון, ומי שישקיע את משאביו בשיקום יעדיף לקבל שקט לטווח ארוך ולא לזרוע את זרעיו של סכסוך חדש. רביעית, אוכלוסייה שיש לה פוטנציאל ליחסי שכנות טובים עם ישראל תוכל למנוע התפרצות מחודשת של המלחמה, ותייתר את הצורך בפעילות צבאית ישראלית בדרום לבנון – וכך ייטב לכולם.

מי ישמחו על חורבן חזבאללה

המרכיב הרביעי הוא גיוס הקהילה הבינלאומית לשיקום לבנון ומִמשלה. סיוע ישראלי לייצוב לבנון יתקבל בעולם בברכה, וסביר שנזכה לסיוע במפעל הזה. יידרש מאמץ בינלאומי לשיקום לבנון אחרי שנים רבות של הזנחה, כולל בניית צבא ומשטרה אפקטיביים והחלת המשילות במחנות הפליטים הפלסטינים ובריכוזי הפליטים הסורים. לכל זה תידרש גם השתתפות של העדה הסונית בלבנון, ובהיעדר קשר ישיר עם ישראל תסייע בכך הקהילה הבינלאומית. הפליטים הסורים בלבנון ישמחו לכל הסדר שיביא לחורבן חזבאללה ויאושש מחדש את כוחם מול השיעים. הפליטים הפלסטינים בלבנון ימשיכו להיות גורם מתסיס שיאתגר את השלטון אם לא יותר להם להשתלב כשווים בלבנון. גם בכך תצטרך הקהילה הבינלאומית לסייע. סביר שריכוז הפלסטינים בצפון לבנון, שרובו סוני, יאפשר לנוצרים להשלים עם ההשתלבות הזאת.

יש מידה של מגלומניה באסטרטגיה שתכליתה עיצוב מחדש של לבנון. ישראל אומנם חזקה בהרבה משכנותיה ההרוסות, אבל היא עדיין לא מעצמה שיכולה לכפות הסדרים במדינה אחרת. המפתח לאסטרטגיה ישראלית מוצלחת, כפי שהיה תמיד, הוא התאמת האינטרס הישראלי לאינטרס של בעלות בריתנו במערב ושל הציר הסוני במזרח. האסטרטגיה הישראלית המוצעת תייצב את לבנון ההרוסה והמעונה, תפרק את חזבאללה שהפך למפלצת גלובלית של פשע וטרור, תרסן את האימפריאליזם האיראני ואת ייצוא המהפכה האלים והחתרני, תמנע סכנה של גל פליטוּת וקיצוניות שיגיע לאירופה, ותבטיח את ביטחונם של המרונים בני חסותם של הצרפתים. כל אלה יזכו לתמיכה דיפלומטית, כלכלית וצבאית בינלאומית.

ייצוב לבנון בחסות בינלאומית שונה מאוד מהניסיון לפתח ברית עם לבנון תחת הנשיא באשיר ג'ומייל שנבחר בשנת 1982 בחסות ישראל. ראשית, לבנון היום לא כבושה על ידי הצבא הסורי ולא נשלטת על ידי המודיעין הסורי. הסורים איבדו עניין בלבנון, ומתמקדים באחיזה הרופפת שלהם בארצם. שנית, באסטרטגיה המוצעת יש משהו לכל אחת מהעדות ולא רק לנוצרים. השיעים יוכלו להשתקם ולהחזיר את הפליטים השיעים, כמחצית מהעדה, לחיים נורמליים. הנוצרים והסונים יזכו למדינה מתפקדת, ולהחזרת חלק מהכוח הפוליטי מידי השיעים לידיהם. שלישית, מדינות ערב המתונות, אלו שנדרשות לסייע ללבנון, ישמחו להצר את צעדיה של איראן ולחזק את הסונים על חשבון השיעים. המדינות האלו לא יראו בברית של לבנון עם ישראל בגידה בחזית הסירוב מול ישראל. רביעית, תמיכה בינלאומית תסייע להצגת התוכנית כבינלאומית, לא תפגע בכבוד הערבים על ידי הצגתה כמפעל ישראלי, ותאפשר נוכחות של כוחות ייצוב בינלאומיים בכל לבנון.

השגיאות שעשתה ישראל בעבר – העצמת עדה אחת על חשבון האחרות, היעדר תמיכה בינלאומית, והתעלמות מהכוח הצבאי השולט בלבנון – אסור שיחזרו. אם נשכיל להציע מהלך בינלאומי בסיוע ישראל, ולא מהלך ישראלי שתמורתו יידרשו ויתורים שאין לנו יכולת לתת, נשיג לעצמנו ביטחון לטווח ארוך.

הכתוב הוא על דעת המחבר בלבד ואינו משקף בהכרח את עמדת התנועה

הפוסט אז מהי האסטרטגיה? סדר חדש בלבנון הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

אין הרבה אנשים שמחוברים לצפון הארץ כמו סא"ל (מיל') שרית זהבי. היא אומנם לא נולדה במקום, אך שירתה שם במשך שנים רבות, וכיום היא ומשפחתה מתגוררים בגליל. שרית היא גם המייסדת והמנהלת של מכון המחקר "עלמא", שמתמחה באתגרי הביטחון של מדינת ישראל בגבול הצפון. מה שקורה בצפון, אומרת זהבי, חייב להיות חשוב לכל אזרח ישראלי. "מדינת ישראל צריכה להבין שהצפון הוא נכס אסטרטגי ושצריך להשקיע בו. "המשוואה היא פשוטה: אם אנחנו לא נשב בצפון, האויבים שלנו יֵשבו שם במקומנו".

"המדינה לא לקחה את הצפון ברצינות"

כמי שהתריעה עוד הרבה לפני המלחמה על ההיערכות המשמעותית של כוחות חיזבאללה בגבול הצפון, וכמי שחוותה היטב את ההשלכות של חוסר ההתייחסות להתרעות אלו – לזהבי יש בטן מלאה על שנת המלחמה החולפת. "המדינה לא לקחה את הצפון ברצינות", היא קובעת. "תרחישי הייחוס שדיברו על מתקפה מצפון ועל מתקפה משולבת היו ידועים היטב, ובכל זאת לא נערכנו אליהם לא מבחינה התקפית ולא מבחינה הגנתית. אם הייתה היערכות כזאת אולי מהלך העניינים בצפון היה נראה אחרת ולא היינו צריכים לפנות 60 אלף אנשים מבתיהם".

למרות הכעס והתסכול, זהבי מודה שההתפתחויות האחרונות בגבול הצפון, לרבות חיסול בכירי חיזבאללה והפגיעה המשמעותית בתשתיות הארגון, בהחלט מעניקות לה אופטימיות. "השבועות האחרונים נתנו לנו תקווה שדברים הולכים להשתנות ושנוכל לבנות את הצפון מחדש", היא משתפת. "אפשר לומר שחזר לנו הצבע ללחיים אחרי שנה שלמה שבה לא ראינו לאן העסק הזה מתקדם".

מהמחקר לשטח – הפעילות של מכון "עלמא"

סא"ל (מיל') שרית זהבי שירתה כ-15 שנים בחיל המודיעין, ורבים מתפקידיה היו בפיקוד צפון. בשנת 2018, ארבע שנים לאחר שחרורה מהצבא, היא הקימה את מכון המחקר "עלמא", שמתמקד באתגרי הביטחון של מדינת ישראל בגבול הצפוני ובאופן השפעתם על העורף הישראלי.

זהבי מודה שהמכון שלה לא ידע לצפות את המלחמה הנוכחית שנפתחה מדרום, אבל היא וצוות החוקרים התריעו רבות על כך שפעילי חיזבאללה, לרבות כוחות רדואן, מתקרבים יותר ויותר לגדר, ושנראה שהם נערכים לפעילות יזומה. במקביל, חוקרי המכון גם עקבו אחר מגמות עולמיות, בעיקר בציר השיעי, וראו שגם שם יש אינטרס הולך וגובר לבצע מתקפה על ישראל. "המסקנה המרכזית שלנו כמכון מחקר היא שהיכולת להסתכל על החיבור בין המודיעין הטקטי לבין המודיעין האסטרטגי היא יכולת משמעותית, שבלעדיה קשה לתת התרעה למלחמה", היא מספרת. "בהיבט הטקטי הכוונה היא להסתכל על מה שקורה בפועל על הגדר כמו התקהלות וסיורים של פעילי חיזבאללה, ובהיבט האסטרטגי הכוונה היא לבחון את המהלכים שקורים בציר השיעי, כמו המהלכים האיראניים לבניית המיליציות בסוריה, עיראק ותימן, או ההתפייסות בין איראן לסעודיה. רק כשמחזיקים את שתי נקודות המבט – אחת לקרוב והשנייה לרחוק – אפשר לגבש תמונה מודיעינית שלמה, ולהבין באמת את גודל הסכנה שמולה אנחנו ניצבים. היום אנחנו יכולים לראות בבירור איך תהליכים שונים שהתרחשו במזרח התיכון התנקזו בסופו של דבר לפעילות על גבול ישראל-לבנון".

מאז פרוץ המלחמה, מכון "עלמא" מתמקד בעיקר ביצירת מסד נתונים שפורט את כל המתקפות על אזור הצפון. "אנחנו עוקבים אחרי כל אירוע ואירוע ומצליבים נתונים ממקורות שונים", זהבי מספרת. "המטרה שלנו היא להבין את המאפיינים של המתקפות כדי לייצר תמונת מציאות ברורה עד כמה שאפשר. בזכות הנתונים שריכזנו, הצלחנו למשל להצביע על כך שהחל מחודש יולי יש התרחבות ירי לאזורים הלא מפונים. באופן דומה אנחנו גם יודעים להצביע על עליות או ירידות בשימוש באמצעים כמו כטב"מים וירי נ"ט".

ההתקדמות מרשימה, אבל האיום עוד לא הוסר

במהלך חודש ספטמבר האחרון התרחשו בזירה הצפונית פעולות רבות שהביאו להחלשה משמעותית של חיזבאללה. מרבית הבכירים בארגון, ובראשם חסן נסראללה, חוסלו כבר בשלבים הראשונים. במקביל בוצעו מתקפות על הביפרים ועל מכשירי הקשר של אלפי פעילים, שגם הביאו לפגיעה בפעילים עצמם וגם חיבלו בתקשורת הפנים-ארגונית. נוסף על כך, חיל האוויר הישראלי ביצע מתקפות שגרמו לפגיעה בתשתיות רבות של הארגון. אומנם עדיין מוקדם לדבר על פירוק חיזבאללה, אבל אין ספק שהארגון נמצא היום במקום שונה מאוד מזה שבו היה רק לפני שבועות בודדים.

לדברי שרית זהבי, המהלומות הרבות שמונחתות על חיזבאללה הן נדרשות ומבורכות, אך היא לא משלה את עצמה שבזאת ישוב השקט המוחלט לצפון. למעשה, היא מציפה בעיות חדשות שעלולות לצוץ דווקא עכשיו, כשחיזבאללה הוא כבר לא אותו ארגון חזק והיררכי כפי שהיה. "כשאנחנו פועלים מול ארגון שהוא כבר לא באמת מאורגן עולים אתגרים חדשים שמצריכים שיטות פעולה אחרות", היא מסבירה. "אני צופה שבעתיד נראה הרבה פעילות מפוזרת של כל מיני שלוחות וחוליות שמנסות לקחת את העניינים לידיים, ובמצב כזה קשה יותר להשיג התרעה מוקדמת. כמו כן, כשלא ברור מי הראש, קשה יותר לחתור למשא ומתן ולהסדרה דיפלומטית".

עם זאת, היא מדגישה שאיום טרור שמגיע מצד חוליות ופעילים בודדים הוא לא חמור כמו איום אסטרטגי שמגיע מצד ארגון מסודר שמקבל גיבוי ממדינה חזקה כמו איראן. "אני לא אומרת שהאיום האסטרטגי שאתגר אותנו בגבול הצפון הוסר במלואו", היא אומרת, "אבל אם נמשיך ככה, אני מאמינה שאנחנו מתקרבים לנקודה שבה זה יקרה".

בלי ביטחון אין כלום – הבעיות הדחופות ביותר של הצפון

למרות ההתקדמות המרשימה בהתמודדות מול חיזבאללה, בגבול הצפון יש עדיין הרבה מאוד בעיות שמצריכות מענה. לדברי זהבי המדינה והחברה יידרשו להתגייס כדי לשקם את הצפון ולבנות מחדש את הקהילות שחיות בו, אבל כרגע הבעיות הדחופות ביותר שנמצאות על השולחן הן הבעיות הביטחוניות, כיוון ש"בלי ביטחון אין כלום". במטרה להתמודד עם האיומים הביטחוניים שעדיין קיימים, זהבי טוענת שיש לפעול בשלושה מישורים עיקריים: התקפה, הגנה וחתירה להסדרה דיפלומטית.

במישור ההתקפי, יש להמשיך עם מתקפה עצימה לפחות לטווח הקרוב. בהמשך יש לגלות אפס סובלנות ולהבהיר לחיזבאללה ולכל פעיליה שעל כל טיל שישוגר לכיוון ישראל ישוגרו מאות טילים בצד השני. במישור ההגנתי, צריך לבסס תוכניות הגנה יישוביות סדורות. בהתאם לתוכניות אלו, בכל יישוב יקומו כיתות כוננות מחומשות ומיומנות שיכולות להסתמך על אנשי מילואים בכוננות ולא בגיוס מלא – מהלך שמצריך הגדלת תקנים. נוסף על כך, יש למגן היטב את כל הבתים והמוסדות בצפון, שכן עדיין קיימים בתים פרטיים, בתי ספר וגני ילדים רבים שאין בהם מקלטים.

זהבי מסבירה שבמקביל לשני המישורים הללו צריך לקדם תהליכים שיביאו בהמשך להסדרה דיפלומטית וזאת משום שלישראל אין אינטרס להמשיך במלחמת גרילה לנצח. זהבי מדגישה כי הסדרה כזאת לא נועדה להחליף את המהלכים הצבאיים שמתרחשים כעת, ושהיא צריכה לקרות רק לאחר שנגיע להישג מספק מול חיזבאללה. הישג מספק, לפי זהבי, יהיה לדעת בבירור שאחוז גבוה מהרקטות והמשגרים של חיזבאללה הושמד, ושאין פעילים בסמוך לגבול. "יש שני מסרים שחשוב לי להעביר למקבלי ההחלטות בהקשר הזה", היא מוסיפה. "הראשון הוא שצריך להיות ערוכים לתרחישי הייחוס כבר כשבונים את הכוח הצבאי, והשני הוא שהדרך היחידה להרתיע את האויבים היא ליטול מהם את מרב היכולות שלהם".

החזרת התושבים לצפון היא משימה לאומית

מעבר להיבטים הביטחוניים, החזרת תושבי הצפון לביתם מחייבת פתרון בעיות מקיף ומתן תמריצים לתושבים. עוד לפני שפרצה המלחמה, יישובים רבים בצפון סבלו מתשתיות לא מספקות, מהיעדר מקומות תעסוקה ובילוי, וממחסור בשירותים ציבוריים בסיסיים, לרבות שירותי רפואה. מאז המלחמה המצב רק החמיר, וכעת גם יש צורך לטפל בכבישים ובמבנים רבים שנהרסו בעקבות נפילות טילים ופעולות צבאיות שונות.

לדברי זהבי, כדי לגשת לבעיה יש למפות תחילה את הצרכים השונים של כל היישובים. "צריך להשקיע מחשבה בכל סוגי ההתיישבות שיש כאן – מושבים, קיבוצים, יישובים קהילתיים וערים, כי לכל סוג התיישבות יש צרכים אחרים", היא אומרת. "במקביל לשיקום של נזקי המלחמה, צריך לחדש את הפרויקטים שהיו בתהליך עוד לפני שהמלחמה פרצה. היו כאן הרבה יוזמות להקים מרכזי תעסוקה ומסגרות לצעירים. גם דובר רבות על שיפור השירותים הציבוריים, כי לא ייתכן, למשל, שבעיר כמו קריית שמונה לא יהיה חדר מיון".

זהבי מציינת כי לצד תהליכי השיקום והבנייה יש צורך לתת תמריצים על מנת לעודד תושבים לשוב לצפון, וגם כדי למשוך לאזור תושבים נוספים. התמריצים האלה, לדבריה, צריכים לבוא בדמות מענקים כלכליים, הטבות מס ותנאים מועדפים לדיור. עוד היא מציינת כי בהיבט הדמוגרפי יש לתת עדיפות למשפחות צעירות עם ילדים כיוון שהן אלו שיבססו את העתיד של האזור, ובהיבט המקצועי יש לתת עדיפות לתחומי החקלאות והתעשייה. "בשנים האחרונות ראינו השקעה בעיקר בתחום התיירות בצפון, אך תחומים חשובים לא פחות כמו החקלאות הוזנחו מאוד. חשוב להבין שהחקלאות, מעבר להיותה ענף מקצועי, היא כלי מרכזי למימוש החזון הציוני. טרומפלדור קבע שקו הגבול הוא כקו המחרשה – זה היה נכון לפני מאה שנים, וזה נכון גם היום".

סוף המלחמה? עוד לא כאן, אבל מתחילים לראות אותו

בכובעה כחוקרת, לשרית זהבי הייתה שנה מקצועית מלאת התרחשויות ועניין – אבל בכובעה כתושבת הגליל, היא מודה שהיו לה בעיקר קשיים. "בשבועות הראשונים למלחמה היה חשש אמיתי שחיזבאללה יבצע פלישה דומה לזו שביצע חמאס – חששות שהיו מגובים גם בהצהרות מצד הארגון ומצד שר החוץ האיראני", היא מספרת. "אחר כך התגבש קושי מסוג חדש שעדיין נוכח – הילדים לא הולכים לבית הספר תקופה ארוכה, אנחנו שומעים אזעקות ופיצוצים כל הזמן, עשרות יישובים עדיין מפונים, והצפון היפה שלנו שרוף ולא בטוח. אבל אין ספק שהקושי האמיתי היה בכך שפשוט לא רואים את הסוף. עוד לפני שהחלה המתקפה העצימה בצפון, במשך חודשים חיינו בתחושה שאוטוטו הולך לקרות משהו נורא, וזאת תחושה שיכולה להוציא מהדעת".

למרות כל הקושי, זהבי מדגישה שהיא לא פקפקה במגורים בצפון אף לא לרגע אחד. "עברנו הרבה תהליכים בתקופה הזאת, אבל מעולם לא חשבנו לעזוב", היא משתפת. "אני שמחה שקבעתי את ביתי בצפון. הילדים שלי זוכים לגדול עם אוכלוסייה מעורבת ורגילים להיות בחברת אנשים בעלי אורחות חיים שונים ואמונות אחרות. האווירה הגלילית המיוחדת הזאת היא משהו שלא נוותר עליו".

הפוסט "אם אנחנו לא נשב בצפון, האויבים שלנו יֵשבו שם": מבט מחקרי ואישי על המציאות בגבול הצפוני הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

הפעולות הצבאיות של הצבא הישראלי בלבנון הורידו את חזבאללה על הברכיים, והשמידו לא רק את ארסנל הטילים שלו, אלא גם את שרשרת הפיקוד והשליטה, עד כדי כך שרק שני מפקדים, עלי כרכי ואבו עלי רדא, עדיין חיים. נוסף על כך, השימוש בזימוניות-תופת במטרה לפגוע במחבלי חזבאללה, טקטיקה שלא נוסתה אי פעם ואשר תיחקק בספרי ההיסטוריה, עוררה פליאה, אך גם ביקורות קשות.

ישראל מצאה עצמה כרגיל, בפעם המי-יודע-כמה, במרכזן של האשמות מכל הכיוונים, והסיפור תמיד אותו סיפור: ההתקפות של צה"ל אינן כירורגיות וגורמות לקורבנות אזרחיים; הפעולות הישראליות אינן מופנות נגד ארגון טרור, אלא נגד מדינת לבנון; חזבאללה לא היה מסוגל לבצע מתקפה בסגנון ה-7 באוקטובר; ולבסוף, ישראל מפציצה מבני מגורים אזרחיים בלבנון. היות שכך, עלינו להתמודד פעם אחת ולתמיד עם האשמות אלו, שכן הן חד-צדדיות, מוטות, ורחוקות מאוד מהמציאות.

איך אפשר לטעון שהמתקפות הישראליות אינן כירורגיות?

נתחיל עם האופי הכירורגי של המתקפות ומותם של אזרחים. כאשר ב-2 בינואר 2024 חוסל סאלח אל-עארורי בבירת לבנון, הטיל ששיגר צה"ל פגע ברצפת הדירה שבה הסתתר אל-עארורי, והשיג את מטרתו בלי לגרום לקריסת הבניין. ישראל השתמשה באותה טקטיקה גם בעת חיסולו של אבראהים מוחמד קובייסי ברובע הדאחיה הצפוף שבדרום ביירות.

במקרה של אבראהים עקיל, הטיל פגע בקומת המרתף וגרם לקריסה בלתי צפויה של יסודות הבניין הצמוד. בניסיון ההתנקשות בחייו של עלי כרכי הטיל פגע בקומה הלא נכונה, טעות שאפשרה למפקד בכיר זה בחזבאללה לשרוד את המתקפה. האם אפשר להגיד, אם כך, שמתקפות מסוג זה אינן כירורגיות? האם ישנם צבאות אחרים שזכו להצלחה רבה יותר במלחמות אחרות?

לטילים, בין היתר, יש עלות לא זניחה, וגם לאיסוף המידע לאורך שנים רבות יש ערך רב. לכן, ישראל אינה מעוניינת לבזבז אותם.

אשר לאוכלוסייה האזרחית בלבנון: צה"ל שולח מסרים חוזרים ונשנים לאזרחים, תוך שימוש במסרונים, הודעות קוליות ותשדירי רדיו. הוא מזהיר אותם שיתרחקו מכל המבנים האזרחיים שבהם חזבאללה מסתתר ואשר מהם הוא משגר טילים לעבר ישראל. באותה אסטרטגיה, בין היתר, נעשה שימוש גם בעזה.

אשר לפיצוץ הזימוניות שנשאו מחבלי חזבאללה, צריך באמת לטפס על הקירות כדי להגיד שלא מדובר בפעולה כירורגית. ברור שאם מחבלים מתחבאים בקרב אוכלוסייה אזרחית, תמיד קיימת סכנה שאזרח כלשהו ייפגע, אבל האחריות לכך היא של חזבאללה, ודאי לא של ישראל. זאת ועוד – חיסול מחבלים מציל חיים, הן של ישראלים והן של לבנונים.

המלחמה היא מול חזבאללה, לא מול לבנון

ישראל מואשמת בכך שהתקיפה את לבנון, מדינה ריבונית, תוך שהיא מציגה זאת כפעולה נגד טרור. גם זאת הפשטה מוטעית, שעולה ממנה אי-הבנה מוחלטת של המתרחש. חזבאללה הוא ארגון צבאי לכל דבר שהשתלט על לבנון ועוסק בטרור. מדובר בצבא לכל דבר ועניין. הוא חזק מהצבא הלבנוני, מנוהל בידי מפלגה, ומהווה שלוח (פרוקסי) של איראן במאמציה לעורר חוסר יציבות אזורית. בפועל מתנהלת מלחמה של ממש בין הצבא הישראלי לארגון צבאי שכבש את אדמת לבנון במטרה לתקוף את ישראל.

אשר למבני המגורים האזרחיים שנפגעו ע"י צה"ל בדרום לבנון, גם במקרה זה האחריות נופלת על חזבאללה, שכן הארגון משתמש בהם כדי להסתיר טילים ונשק, וכדי להתקיף מתוכם את ישראל. זו טקטיקה מוכרת היטב, שכמוה ראינו גם בעזה מצד חמאס. בכל העולם הופץ צילום של טיל שיוט שהוחבא בבניין מגורים אזרחי כשהוא מוכן לשיגור דרך החלון, ובכך נחשף האופי הטרוריסטי האמיתי של חזבאללה.

כדאי גם לזכור, שבמשך חודשים רבים חזבאללה מפגיז ללא הפסקה יישובים בצפון ישראל. יותר מ-60,000 אזרחים ישראלים עודם מפונים, מחכים לחזור לבתיהם. המצב בלתי נסבל ולישראל הזכות והחובה להבטיח תנאי חיים נורמליים לאזרחיה. פגיעה כזו לא יכולה להישאר ללא מענה חזק נגד האיום, כלומר נגד חזבאללה. יש להוסיף גם, שבעוד ארגונים בינלאומיים רבים הביעו דאגה רבה בשל פגיעה באזרחים לבנוניים, דבר לא נאמר בנוגע לאזרחים ישראליים שנפגעו על ידי חזבאללה.

חזבאללה לא מסוגל לבצע מתקפה? המציאות מוכיחה אחרת

לבסוף, עלתה גם טענה שחזבאללה לא היה מסוגל לבצע התקפה בסגנון ה-7 באוקטובר, וזאת למרות שהוא מחזיק ביכולות צבאיות ומבצעיות חזקות מחמאס. אני מוצא סתירה פנימית בטענה זו, משום שככל שארגון מחזיק ביותר כלים ויכולות, יש לו אפשרות לבחור במגוון רחב יותר של טקטיקות.

נשיא ישראל, יצחק הרצוג, הודיע כי מפקדי חזבאללה (שחוסלו בתקיפה אווירית) התכנסו בביירות על מנת לתכנן מתקפה בסגנון ה-7 באוקטובר בצפון ישראל, בסמוך לגבול עם לבנון. גם אתר האינטרנט האמריקאי "אל-מוניטור" ציטט מקור מקורב לחזבאללה, אשר אמר שפגישה זו אורגנה על מנת לתכנן פלישה בהיקף רחב לגליל.

בין אם ימצא חן הדבר בעינינו ובין אם לאו, זוהי המציאות בשטח. מציאות זו לא תשתנה גם אם תועלינה נגדה תיאוריות, שבמקרה הטוב הינן מוטות ואינן נתמכות בעובדות.

הכתוב הוא על דעת המחבר בלבד ואינו משקף בהכרח את עמדת התנועה

הפוסט הרהורים אודות "הטיפול הכירורגי" הישראלי נגד חזבאללה: ביקורות נטולות יסוד טקטי-אסטרטגי הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

התחושה שליוותה את הימים שלאחר ה-7 באוקטובר 2023 הייתה דכדוך וחוסר ידיעה כיצד בדיוק נצליח לנצח את המערכה. עכשיו, כשחמאס כבר פורק כגוף צבאי וחיזבאללה סופג פגיעות קשות – לא זו בלבד שניצחון ישראל מתחיל להסתמן באופק, אלא שכבר אפשר להתחיל לחלום על השגשוג שיביא איתו היום שאחרי.

למרות האופטימיות המתגבשת, אסור לשכוח שיש לפנינו מערכות חשובות ואיומים מרובים, ושאי אפשר להכריע באופן חד-משמעי לאן מלחמת "חרבות ברזל" עוד צפויה להתפתח.

רוב ההחלטות היו נכונות: המלחמה בהסתכלות לאחור

אסון ה-7 באוקטובר הביא עימו הרבה בלבול וחוסר בהירות, אבל דבר אחד היה ברור כבר למן ההתחלה: המלחמה הזאת הולכת להיות ארוכה. היו לכך שתי סיבות מרכזיות – הראשונה היא שעזה הייתה מלאה במנהרות תת קרקעיות, ופירוק התשתיות ברצועה הצריך טיפול שיטתי ומורכב. הסיבה השנייה קשורה במצב הכוחות והחימוש של צבא היבשה. בעשורים האחרונים נסגרו בצה"ל מספר אוגדות מילואים, והיקף החימוש שעמד לרשות הצבא היה קטן יחסית. לאור מציאות זו, לא הייתה אפשרות להילחם במקביל באופן עצים במספר חזיתות, וישראל נאלצה לקבל החלטה להיות במתקפה בעזה ובמגננה בכל יתר הגזרות. דירוג הלחימה הביא לכך שרק לאחר 11 חודשים, המדינה וצה"ל העבירו את כובד המשקל מהדרום לצפון.

כאשר בוחנים את התנאים שבהם נכנסנו למלחמה, אפשר לומר שהלחימה נוהלה ברובה בצורה מוצלחת, ושמרבית ההחלטות שהתקבלו היו נכונות. עם זאת, יש לפחות שלוש נקודות שבהן היה כדאי לפעול אחרת.

ראשית, מוטב היה לשמר את הלחץ המבצעי שהפעלנו על חמאס בראשית המלחמה. מערכת הביטחון שחררה בשלב מוקדם יחסית היקפים גדולים של כוחות מילואים, וייתכן שאם היא לא הייתה עושה זאת, היינו יכולים ללחוץ על חמאס יותר ולקצר את הלחימה בעזה.

שנית, הכניסה לרפיח ולציר פילדלפי נעשתה בשלב מאוחר מדי. השליטה הממושכת של חמאס בציר הותירה לו צינור חמצן פתוח, ואפשרה לו להמשיך להתעצם דרך סיני. אם היינו קוטעים את הצינור הזה כבר בימים הראשונים למלחמה, כל מהלך הלחימה היה נראה אחרת.

הנקודה השלישית, שעד היום לא מטופלת כנדרש, היא השליטה בציוד ההומניטרי שנכנס לעזה. הציוד, שנועד להגיע לתושבים מגיע בפועל לפעילי חמאס ובכך גם מאפשר לארגון להתחזק וגם משמר את כוחו השלטוני מול האוכלוסייה העזתית.

הלם ומורא: מצב המלחמה כיום

החזית הדרומית

בתחילת המלחמה העריך פיקוד דרום שייקח לו כשנה לפרק את חמאס כגוף צבאי, והיום אנחנו אכן נמצאים במקום שבו חמאס איבד את מרבית יכולותיו הצבאיות, ולראיה – יכולותיו לשגר רקטות לשטח ישראל התמעטו באופן ניכר.

אופי הלחימה בעזה כיום שונה מזה שראינו בתחילת המלחמה. בחודשים הראשונים נדרש צה"ל לפעול בעצימות גבוהה, עם סדר כוחות גדול ומתקפות משולבות. כמו כן, הוא נדרש לפעול באופן שיטתי – כלומר לעבור רחוב-רחוב ושכונה-שכונה במטרה לחסל את המחבלים ולהשמיד את התשתיות. היום, רוב הלחימה בעזה מתבצעת בפשיטות נקודתיות ובהתקפות מדויקות בשילוב כוחות של חיל האוויר. במקביל לכך, אנחנו רואים פעולה שיטתית של חיסול בכירי חמאס. רוב הבכירים בארגון, כולל איסמעיל הנייה ומוחמד דף, כבר חוסלו. חיסול הבכירים מחליש את הארגון לא רק צבאית אלא גם שלטונית, והוא חלק חשוב בסיכול האפשרות שחמאס יתחזק שוב בהמשך.

החזית הצפונית

בחודש האחרון מתרכזת רוב הלחימה בגבול לבנון. אנחנו רואים בצפון שיטת פעולה שמזכירה את הדוקטרינה הצבאית שפותחה בארה"ב בסוף שנות ה-90, אשר נקראת "הלם ומורא". הרעיון שעומד מאחורי הדוקטרינה הוא להפחיד ולהחליש את האויב עד שהוא יאבד רצון להילחם. בהתאם לגישה זו חוסלו כבר בשלב מוקדם של הלחימה כמעט כל הבכירים בארגון, ובראשם חסן נסראללה.

מעבר לכך, צה"ל נוקט סדרת פעולות יוצאות דופן שמערערות את חיזבאללה. בולטות במיוחד הן המתקפות על הביפרים ומכשירי הקשר של פעילי הארגון, אשר מיוחסות לישראל. פעולות אלו פגעו בבת אחת באלפי מחבלים שחלקם הגדול מכוחות רדואן – יחידת העילית של חיזבאללה. מעבר לפגיעה הפיזית במחבלים, הפעולות גם הטילו מורא רב והוכיחו עד כמה הארגון הזה חדיר. במקביל לכל זאת, אנחנו גם רואים מתקפות בלתי פוסקות מצד חיל האוויר הישראלי, אשר פוגעות בתשתיות של חיזבאללה ושוללות מהארגון יכולות משמעותיות.

השאיפה של ישראל היא שרצף הפעולות הללו ידחף את חיזבאללה לסגת באופן מוחלט מדרום לבנון ולהפסיק את הירי על ישראל – שני התנאים הדרושים להחזרת תושבי הצפון לבתיהם. עם זאת, ישראל לוקחת בחשבון שחיזבאללה ימשיך להילחם בכל זאת, ואז לא יהיה מנוס מתמרון קרקעי בדרום לבנון.

תמרון כזה, אם אכן יתרחש, יהיה שונה מהתמרון שראינו בעזה. מצד אחד דרום לבנון הוא אזור משמעותית פחות צפוף מעזה, ורוב התושבים שהתגוררו שם כבר נמלטו מהמקום כך שיהיה פחות חיכוך עם אוכלוסייה אזרחית. עם זאת, הטופוגרפיה של דרום לבנון עשויה להיות מאתגרת יותר, מעצם זה שמדובר בשטח הררי ובו צמחייה סבוכה. חשוב להדגיש כי בדומה לחמאס, גם חיזבאללה שכלל את יכולותיו התת-קרקעיות, ואנחנו יודעים שרבים מנכסיו האסטרטגיים של הארגון – לרבות מפעלי נשק ובסיסים – נמצאים מתחת לאדמה. אם כך, גם בדרום לבנון יש להיערך ללחימה מורכבת, שלפחות בחלקה תתרחש במנהרות.

צונאמי לא עוצרים עם כפית: מסקנות חשובות משנת המלחמה

ב-7 באוקטובר אשתקד חטפנו מכה נוראית, אך המכה הזאת העירה את מדינת ישראל מתרדמת ארוכה והבהירה לה את גודל האיומים שמולם היא ניצבת. עם הזמן, ההבנה הזאת נשחקה בקרב חלק מההנהגה והציבור, והיום אנחנו שומעים קולות שמנסים להחזיר אותנו שוב למדיניות עצימת עיניים.

בשביל להבטיח את ביטחון ישראל לדורות, מדינת ישראל – הן ברמת ההנהגה והן ברמת החברה – מוכרחה לפעול בכמה מישורים:

• שמירה בלתי מתפשרת על ביטחון החוץ: ראשית עלינו להתמודד עם האיומים המיידיים שנשקפים מצד חמאס, חיזבאללה ואיראן, אולם הסיפור לא מסתיים כאן. עלינו לעדכן את תפיסת הביטחון הלאומי המיושנת שלנו, ולהבין ש"התרעה, הרתעה והכרעה" הן לא חזות הכול. תפיסת הביטחון של ישראל מוכרחה להכיל רכיב של אפס סובלנות לקיומם של צבאות טרור על גבולותינו, ולמגר כל כוח טרור שרק מתהווה. לא ייתכן שנקבל מצב שבו 50 אלף מחבלים חמושים נמצאים 100 מטרים מהגדרות שלנו – זה צונאמי, וצונאמי אי אפשר לעצור בכפית וגם לא בכף.
• חיזוק המשילות וביטחון הפנים: לצד האיומים הנשקפים מחוץ, אל לנו לשכוח שהסכסוך הישראלי-ערבי, שמלווה אותנו כבר 100 שנה, עדיין קיים. מדינת ישראל מוכרחה לטפל בנושא המשילות בפנים הארץ, ולהבטיח שכל תושב יהודי בישראל ירגיש בטוח בארצו.
• מאבק בדה-לגיטימציה ואנטישמיות: כבר שנים שאנחנו מתמודדים עם פעולות הסתה שמנסות ליצור דה-לגיטימציה של ישראל ולעורר את האנטישמיות בכל רחבי העולם, ומאז פרוץ המלחמה המגמה הזאת רק הולכת ומחריפה. מדינת ישראל צריכה לטפל בכוחות שמחוללים את הפעילות האנטי-ישראלית באו"ם ובבתי הדין בהאג, ומעודדים הפגנות וגילוי אנטישמיות ברחובות ובאוניברסיטאות – כוחות שבראשם עומדת הרשות הפלסטינית. לצערנו, מדינת ישראל טרם גיבשה אסטרטגיית פעולה קוהרנטית נוכח הבעיה החמורה.
• כינון אתוס לאומי משותף: עלינו לאחד את העם מול הערכים הבסיסיים שעליהם מדינת ישראל מושתתת, ומול האתוס היהודי-ציוני שמתואר באופן נפלא במגילת העצמאות. אחדות השורות היא לא מותרות אלא תנאי הכרחי על מנת להבטיח את ביטחוננו וקיומנו, כי בלי ערכים ובלי אתוס, שום טנק או מטוס לא יוכלו לעזור.
• ביסוס חברה מגויסת: במדינת ישראל אין אפשרות לא לשרת, ולכן עלינו לכונן כאן חברה מגויסת שבה שותפים כל אזרחי המדינה. לצד זאת, חשוב להדגיש שאין זה אומר שעלינו להפוך לספרטה. ישראל היא לא אומה שמקדשת כוח ואלימות, אלא דווקא אומה שמאדירה את התרבות והחדשנות, וזה איזון חשוב שכולנו צריכים לקיים כפרטים וכחברה.

כגודל הניצחון גודל השגשוג: ישראל ביום שאחרי

הניצחון שהתקשינו לראות לפני שנה הולך ומתגבש לנגד עינינו, גם אם הדרך עדיין ארוכה. כיום – לאחר המהלומות הרבות שהנחתנו על חמאס וחיזבאללה – רוב הציבור הישראלי מאמין שיש ביכולתנו להשיג ניצחון בכל החזיתות.

אנחנו בתנועת הביטחוניסטים לא רוצים להסתפק רק בניצחון, אלא שואפים לראות כאן שגשוג וצמיחה. התפיסה שלנו היא שככל שהניצחון שישראל תשיג במלחמה יהיה גדול יותר, כך יהיה גם השגשוג שלה לאחר המלחמה. כשמדינות העולם, ובהן מדינות האויב שלנו, יראו את כוחנו, זה יהווה זרז לחתימה על הסכמי שלום ולביסוס קואליציות חזקות. נוסף על כך, הכלכלה תשתקם ותפרח, תהיה עלייה המונית למדינה, ונראה גם זינוק בשיעור הילודה כפי שלרוב קורה אחרי מלחמות.

בשביל להגיע לתור הזהב המיוחל עלינו לשמור על סבלנות ונחישות, להיות מאוחדים, ולא להוריד את הרגל מהגז עד שאנחנו לא מסיימים לטפל בכל האתגרים שעוד ניצבים לפנינו.

הפוסט הדרך ארוכה אבל המגמה ברורה: מסקנות ותובנות במלאת שנה למלחמה הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

בתום שבועיים של מבצעים צבאיים מרהיבים בלבנון, שכללו פעולות שנראו כאילו נלקחו ממיטב מותחני הריגול, חיסלה סוף כל סוף ישראל את מי שנחשב למחבל החזק בעולם: מזכ"ל חיזבאללה, חסן נסראללה.

התקיפות והמבצעים החוזרים והנשנים מצד ישראל נגד ארגון הטרור השיעי הם ביטוי להחלטתם של מקבלי ההחלטות במדינה להעלות הילוך מתוך נכונות ליטול סיכונים מחושבים, בכוונה לשנות את מאזן הכוחות הגיאופוליטי באזור. לראשונה יש תחושה כי ישראל מוכנה ללכת עד הסוף על מנת לקבוע ניצחון מכריע, גם אם זה אומר שהיא לא תותיר אבן אחת בדרך ללא הופכין. גישה זו מחליפה את הגישה שהייתה מקובלת עד כה – להעביר את ה"חבילה" לדורות הבאים של ממשלות ישראל, כדי שהן יתמודדו עם הצרה.

המומנטום של ישראל

כעת ניצבת ישראל על פרשת דרכים נוכח הזדמנות פז להכריע אחת ולתמיד את ארגון חזבאללה, ואולי אף לשנות בתוך כך את מרקמה הפוליטי של לבנון ולעקור משורש את התחפרותה של איראן על גבולותיה הצפוניים של המדינה מתוך לבנון וסוריה.

ובינתיים, מעבר לים, כוחו של נשיא ארצות הברית ג'ו ביידן, שכבר נחשב ברווז צולע בפרוזדורי הכוח בוושינגטון, נחלש משמעותית בניסיונו למנוע מישראל לשלוט במדרגות ההסלמה. בימים אלו ארצות הברית שקועה עד צוואר בסבב הבחירות, והבית הלבן מאותת שאינו נלהב מדי להסיט את תשומת הלב והמשאבים לעוד משבר במזרח התיכון שעל הממשל "להכיל".

איראן מצידה מתקדמת בניסיונותיה להפיס את דעת המערב ולהשיג הסכם גרעין חדש, כפי ששב ומכריז הנשיא האיראני החדש, מסעוד פזשכיאן. היא לא יכולה להרשות לעצמה להיות מעורבת ישירות בעימות מול ישראל כעת, כשהיא זקוקה למערב. על פי הדיווחים, איראן סירבה לתקוף ישירות את ישראל ולהגן על שלוחתה, לזעמו של חיזבאללה. לאחר התקיפות שאירעו ברובע הדאחייה בביירות, מעוזו הידוע לשמצה של חיזבאללה, המפקד לשעבר של משמרות המהפכה ושר הפנים האיראני אחמד ואהידי אמר בריאיון לערוץ הטלוויזיה הממלכתי של איראן שלכל מנהיג אפשר למצוא מחליף, ברמזו שלאיראן כבר יש יורש לנסראללה. שותפותיה של איראן רואות זאת כנטישה מצד הרפובליקה האסלאמית, דווקא ברגע האמת.

אם כך, בידיה של ישראל נתונה כעת ההזדמנות להעמיק את הטריז התקוע בין איראן לבין שלוחתה החזקה ביותר – חיזבאללה. באמצעות המשך ההתקפות נגד חיזבאללה ישראל יכולה לכופף את זרועה של איראן, ולאלץ אותה להשלים עם חיסולו המוחלט של ארגון הטרור. בכך תוכל ישראל להציל את הסיכוי להסכם גרעין פוטנציאלי, או לחלופין להצטרף בעצמה לקלחת ובכך לנופף לשלום לכל סיכוי להסכם גרעין שיכול היה למלא את קופותיה הדלות של הרפובליקה האיסלמית. אף לא אחת מברירות אלו תיטיב עם איראן.

כריתת זרוע התמנון

מדינת ישראל יכולה למנף את חולשתו של חיזבאללה גם כדי לחזק את הפלגים הנרחבים חדורי ההתלהבות בסוריה ובלבנון החוגגים קבל עם ועדה את מותו של נסראללה, ולסייע להם להחליש את לפיתת הפלדה של איראן במדינות אלו. ברגע שתיווצר מסה קריטית מאוחדת של הכוחות המתנגדים לחיזבאללה, אפשר יהיה להביא לשינוי משוואת הכוחות באזור לרעת איראן שייתן את אותותיו למשך העשורים הבאים.

כריתתה של הזרוע החזקה ביותר של התמנון האיראני עשויה לחלחל אף לשלוחותיה האחרות של איראן ולהשיב לישראל את כוח ההתרעה. לראיה, עם היוודע דבר חיסולו של נסראללה הוחש המנהיג העליון של איראן, עלי ח'אמנאי, למקום מאובטח מחשש להתקפה ישראלית נוספת.

ישראל חייבת להמשיך את המומנטום שנוצר בעקבות חיסול נסראללה על מנת שתוכל לנתץ את טבעת ההדק בגבולה הצפוני ולאפשר לרבבות מתושביה העקורים לשוב לביתם בצפון המדינה. מהלך כזה יוכיח הן לישראלים והן לג'יהאדיסטים למיניהם שישראל תשיג את מטרות הלחימה בגבולה הדרומי בדיוק כפי שהשיבה את השקט ואת הביטחון בגבולה הצפוני. זוהי הדרך לסיים את המלחמה, לשמר את תמונת הניצחון ולשנות את הנרטיב שאויביה של ישראל מספרים לעצמם על חולשתה כביכול.

מאמר זה פורסם במקור ב- Ynetnews

הכתוב הוא על דעת המחבר בלבד ואינו משקף בהכרח את עמדת התנועה

הפוסט הזדמנות הפז של ישראל לאחר חיסולו של נסראללה הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

מדוע לא מוטטנו את החמאס לפני טבח ה-7.10? האם נכון היה לאפשר לחיזבאללה להתעצם כמעט ללא הפרעה? במאמר זה נראה כי הטענות שנשמעות לאחרונה, שלפיהן הדרג המדיני היה צריך ויכול לצאת למלחמה יזומה בעזה ולבנון לפני ה-7.10, הן טענות מופרכות. האמת המרה היא פשוטה: בשני העשורים האחרונים לא הייתה לאף ממשלה בישראל לגיטימציה לפתוח במלחמה יזומה בעזה או בלבנון, הן בדעת הקהל העולמית והן בתוך ישראל.

א. לגיטימציה בינלאומית

זה לא סוד כי במדינות רבות בעולם הגישה כלפי ישראל היא ביקורתית מאוד. לצערנו, האמת אינה חשובה כלל עבור אנשים רבים בעולם. מה שמותר לפי הדין הבינלאומי למדינות אחרות, אינו מותר לישראל. ארגוני הטרור מינפו את המצב הזה ושכללו את מלחמת התודעה העולמית כנגד מדינת ישראל לרמה של אומנות. כתוצאה מכך, רבים בעולם משוכנעים כי ישראל היא מדינה תוקפנית, שרוצחת אזרחים ערבים אומללים בעזה או בלבנון ללא כל סיבה.

דוגמה מובהקת לכך הוא אירוע כפר קאנא בדרום לבנון שאירע באפריל 1996. בעקבות ירי מתמשך של חיזבאללה לעבר יישובים בצפון, החליטה ממשלתו של שמעון פרס לצאת למבצע "ענבי זעם". במהלך המבצע, צה"ל השיב בירי של פגז תותח לעבר מקורות ירי בכפר קאנא. הפגז פגע במוצב או"ם, שבו הסתתרו עשרות מתושבי הכפר. חיזבאללה הפיץ תמונות שקריות שטענו כי פגיעת הפגז גרמה למותם של כ-100 אזרחים לבנונים ולפציעתם של עשרות נוספים. תמונות ההרוגים והפצועים שודרו ברחבי העולם וגרמו ללחץ כבד על ישראל, שהביא לסיום המבצע טרם זמנו.

עשור לאחר מכן, ביולי 2006, חיזבאללה חזר על אותו התרגיל – הפעם במהלך מלחמת לבנון השנייה. כמו בעבר, גם בפעם הההיא שודרו לעולם תמונות שקריות של נפגעים אזרחיים רבים בכפר קאנא, שהביאו לזעזוע נרחב בעולם. וגם אז, התמונות השקריות פגעו קשות בעמדתה של ישראל במלחמה. נזכיר רק שגם מלחמת לבנון השנייה פרצה כתגובה לחטיפתם של שני חיילי צה"ל, ולא ביוזמתה המלאה של ישראל.

חמאס השתמש כמובן אף הוא בתרגיל התודעתי הזה במבצעים השונים של צה"ל בעזה מאז ההתנתקות ב-2005. שוב ושוב הופצו בעולם תמונות של נפגעים אזרחיים רבים, בדגש על ילדים.[i] לצערנו, מרבית תושבי העולם לא מתעניינים כלל אם מדובר בתמונות אמיתיות או מבוימות (כפי שהוכח במקרים רבים).[ii][iii] לפיכך, ארגוני הטרור משתמשים כל הזמן ובכוונה במתקנים אזרחיים כגון בתי ספר או בתי חולים, כדי שיוכלו להעליל על ישראל בטבח בכל מספר ימים. כאשר מדובר במדינת ישראל אין לעולם סבלנות לנפגעים אזרחיים, גם כאשר יש הצדקה מלאה לירי של צה"ל לפי כל דיני החוק הבינלאומי.

הלחצים הבינלאומיים בעקבות מבצעי צה"ל

בחינה של המבצעים הקודמים בעזה מראה כי לא משנה מה היה הטריגר לפתיחת המבצע, לחץ בינלאומי על ישראל להפסיק אותו הגיע בתוך ימים ספורים. דוגמה לכך אפשר למצוא במבצע "עופרת יצוקה", שהחל בדצמבר 2008 בעקבות ירי רקטות מתמשך לעבר יישובי הדרום. כבר בימים הראשונים של המבצע, וביתר שאת מאז תחילת המהלך הקרקעי, נערכו הפגנות גדולות בבירות שונות באירופה, והופעל על ישראל לחץ מסיבי להכריז הפסקת אש. במקביל, מועצת הביטחון של האו"ם ניסתה לכפות גם היא את הפסקת הלחימה.[iv][v][vi] לבסוף ישראל "נכנעה" ללחצים, והכריזה על הפסקת אש חד צדדית בתום 22 ימי לחימה.

מבצע "עמוד ענן" שהחל בנובמבר 2012 הוא עוד דוגמה טובה בהקשר זה. המבצע נפתח לאחר הידרדרות מתמשכת במצב הביטחוני בדרום ולא כלל כניסה קרקעית. כמו ב"עופרת יצוקה", ההפגנות בעולם והלחץ להפסקת אש הגיעו מהר מאוד, למרות שכאמור לא הייתה כניסה קרקעית או ניסיון להכריע את החמאס. נוסף על כך, השימוש של ישראל במערכת כיפת ברזל, שהחל רק שנה קודם לכן, רק הגביר את חוסר הלגיטימיות של ישראל בדעת הקהל בעולם. המוטו ששלט היה: "אם יש לכם כיפת ברזל שממזערת את הנזק, מדוע אתם נדרשים להרוג חפים מפשע בעזה?"[vii][viii]

מבצע "צוק איתן" שהחל ביולי 2014 הביא לתגובות דומות. המבצע נפתח בעקבות ירי מרצועת עזה לעבר ישראל, שהיה תגובה לפעולות של ישראל ביו"ש לאחר חטיפת ורציחת שלושת הנערים. כרגיל, מייד לאחר תחילת המבצע הופיעו ההפגנות והלחצים הבינלאומיים, שהתגברו מאוד לקראת הכניסה הקרקעית. התרחיש הזה חזר על עצמו גם במבצע "שומר החומות", זאת למרות שבמבצע לא הייתה כלל כניסה קרקעית לתוך עזה. נזכיר שמבצע זה נפתח במאי 2021, בעקבות ירי של חמאס לעבר ירושלים וערים נוספות בישראל.

אפילו לאחר הטבח הנורא בשבעה באוקטובר, שבו רצח חמאס כ-1,200 אזרחים ישראלים, נשמעים בעולם קולות רבים שיוצאים נגד זכותה הבסיסית של מדינת ישראל להגן על עצמה. קולות אלה נשמעים גם מצד מדינות שתומכות בחמאס וחיזבאללה וגם מצד גורמים אנטישמיים שונים. אל קולות אלה הצטרפה בשנים האחרונות עוד קבוצה אנטי ישראלית גדולה וקולנית. מדובר באנשי שמאל קיצוני המאמינים בפוליטיקת הזהויות של הפרוגרס. מבחינת התומכים בתיאוריות מטורללות אלו, החלש הוא תמיד הצודק. ולפיכך ישראל היא בהכרח מדינה מדכאת ומרושעת. עבור מאמיני הפרוגרס אין שום משמעות לאמת או למוסר הברברי של חמאס. כמעט כל אישה שנאנסת בעולם היא מסכנה – אבל אישה ישראלית שנאנסה על ידי פעיל חמאס, לא. לכן, לא מפתיע שלאו"ם לקח זמן רב מאוד לאמץ דו"ח על אונס נשים ישראליות בטבח ה-7.10,[ix] ושמזכ"ל האו"ם נמנע מלהכליל את חמאס ברשימת האלימות המינית.[x] הדברים הגיעו לאבסורד נוסף בטבח שחיזבאללה ביצע ב-12 ילדים במגרש כדורגל במג'דל שמס. כל בדל של תיאוריה מופרכת, כאילו לא חיזבאללה הוא זה שירה את הרקטה שרצחה את הילדים במגרש הכדורגל, מאומצת מייד על ידי תומכי הפרוגרס בעולם.

דה-לגיטימציה לישראל במסווה של דינים בינלאומיים

מעבר ללחצים הבינלאומיים שהוזכרו לעיל, האו"ם הקים מספר ועדות חקירה שכולן האשימו את ישראל באופן שקרי בביצוע פשעי מלחמה בעזה. הבולטת ביותר היא כמובן ועדת גולדסטון שקמה ב-2009 בעקבות מבצע "עופרת יצוקה", ושחזרה בה מהחלטותיה בתוך שנתיים.[xi] ועדות דומות קמו גם ב-2014 לאחר "צוק איתן"[xii] וב-2021 לאחר מבצע "שומר החומות".[xiii] נזכיר גם שבעשור הראשון של שנות האלפיים הוצאו צווי מעצר בלונדון לשורה של קצינים ופוליטיקאים באשמה של "רצח עם".[xiv][xv]

לצד כל אלו, אפשר לראות גם את תגובתם של שני בתי המשפט הבינלאומיים בהאג למלחמת "חרבות ברזל", למרות הטבח של ה-7.10. בית הדין הבינלאומי לצדק (ICJ) דן בצורה שערורייתית בעתירה נגד ישראל כאילו היא מבצעת "רצח עם" בעזה ואף הורה על סעדים זמניים. התובע הכללי של בית הדין הפלילי הבינלאומי (ICC), הודיע ב-20 במאי 2024 על בקשתו להוציא צווי מעצר בגין פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות נגד ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו ושר הביטחון יואב גלנט. ואם כך נראים הדברים אחרי שחמאס טבחו, ערפו ראשי תינוקות ואנסו נשים, מה לדעתכם היה המצב במקרה של מלחמה יזומה מצד ישראל?

זה המקום לציין כי לפי סעיף 51 למגילת האו"ם יש למדינה זכות להגן על עצמה במקרה של התקפה חמושה עליה. ברם, יש פרשנויות שונות לסעיף זה, בייחוד בנוגע לשאלה אם למדינה מותר לצאת למכה מקדימה או מונעת.[xvi] רבים מאלו שסוברים שמותר, מגבילים את הזכות הזאת ל"חלון זמנים" קצר בסמוך להתקפה קונקרטית (כדוגמת סיכול פעולת הנקם של חיזבאללה על חיסול פואד שוכר) ולא על סמך חשש כללי מכוונות היריב. לאור הפסקה הקודמת, נשאיר לקורא הנבון לנחש איזו פרשנות הייתה מופעלת במקרה של תקיפה יזומה של מדינת ישראל.

נדגיש כי תוצר של אי-לגיטימציה בינלאומית למבצעים של צה"ל אינו מסתכם רק בהפגנות, לחץ בינלאומי ואיומים במעצרים של בכירים. לחץ בינלאומי עלול להוביל להחלטות מחייבות של מועצת הביטחון של האו"ם נגד מדינת ישראל, שלגביהן ארצות הברית נמנעת מלהטיל וטו. תוצר אחר ומשמעותי ללחץ הזה הוא עצירת חימושים לישראל במדינות מערביות שונות, בדיוק כפי שאנחנו חווים כיום, למרות טבח ה-7.10.

ב. לגיטימציה פנימית

נבחן כעת את הלגיטימציה בתוך מדינת ישראל לפעולה צבאית יזומה מול חמאס או חיזבאללה. גישתה של ישראל לעזה ולבנון התמקדה בעשורים האחרונים בעיקר בהכלה. אל מול חמאס הסתפקנו בניסיון להטיל סגר בלתי אפקטיבי בעליל ובמדיניות של סבבים. אל מול חיזבאללה ניהלנו מלחמה בין מלחמות (מב"מ), שהתמקדה בעיקר בפעילות של חיזבאללה בסוריה.
כחלק מקונספציית ההכלה, מדינת ישראל התמכרה לשקט. מדוע להסתכן היום במלחמה ודאית, אם ייתכן שהדברים "יסתדרו" בהמשך הזמן? בוגי יעלון, אבי קונספציית "הטילים יחלידו על הכנים",[xvii] לא סבר שנכון לצאת למלחמה יזומה. בריאיון לעיתון הארץ בספטמבר 2006 אמר בין היתר את הדברים הבאים: "צריך להבין ששימוש בכוח צבאי הוא מוצא אחרון. לא עושים בו שימוש כך סתם. וכדי לעשות שימוש בכוח צבאי יש צורך בהקשר אסטרטגי-לגיטימי. לא היה הקשר כזה מול החיזבאללה".[xviii]

אהוד אולמרט, ראש הממשלה בעת מלחמת לבנון השנייה, הסביר לאחרונה בנאום מדוע לא יצא למלחמה יזומה בעזה בשנת 2008: "כשאתה שולח את החיילים להילחם אתה עושה את זה על בסיס של סולידריות מקסימלית".[xix] לדעתו, זה לא היה קיים בשעתו. זאת, למרות שכל מפלגות הימין שהיו אז באופוזיציה בראשות בנימין נתניהו קראו להשלים את מבצע "עופרת יצוקה" ולהכריע את החמאס.[xx] רק סיעת מרצ, שתמכה במבצע בתחילתו, קראה להפסקת אש ב-30 בדצמבר, שלשה ימים לאחר תחילת המבצע.[xxi]

הפלונטר של מדיניות ההכלה

בכירי מערכת הביטחון הישראלית החלו להתרחק מערך ה"ניצחון" ולדבוק בערכים של "הכלה" והוגעה". שבויים בקונספציה שגויה שאי אפשר לנצח את הטרור, הם הטיפו לכך שאין איום קיומי שנשקף לנו מחמאס או מחיזבאללה. מדובר במטרד ותו לא שאפשר לחיות לצידו.[xxii] הם טענו שתמריצים כלכליים ולחץ דיפלומטי ידחו את העימות הבא, ובכך יאפשרו למדינת ישראל להמשיך לשגשג ולפרוח, גם אם נידרש לסבב של מספר ימי לחימה מעת לעת. להמחשה, להלן מספר ציטוטים מהפרוטוקולים של ישיבות הקבינט בעת מבצע "צוק איתן".[xxiii]

ישיבת קבינט 8 ביולי 2014:
השר יובל שטייניץ: "צריך לכבוש את עזה ולהסיר את כל האיום".
השרה ציפי לבני: "אסור להתרגש מדי".
השר אביגדור ליברמן: "אמ"ן טעה בהערכות שלו עד עכשיו. צריך לכבוש את עזה".
השר יאיר לפיד: "אני מתנגד לכניסה קרקעית".

ישיבת קבינט 10 ביולי 2014 (שבוע לפני כניסה קרקעית):
ראש הממשלה בנימין נתניהו: "צריך להמשיך באש או פעולה קרקעית?"
הרמטכ"ל בני גנץ: "אני מתנגד לפעולה קרקעית. יש הישגים גדולים עד עכשיו, חמאס מוכה, המנהרות הן סיכון סביר".
ראש אמ"ן אביב כוכבי: "יש תנאים ליצור הרתעה".
שר הביטחון בוגי יעלון:"אני מסתכל על איום המנהרות כעל בעיה לא פתורה, שאנחנו לא נפתור אותה גם באירוע הזה".

"אין לנו ילדים למלחמות מיותרות" – גינון יתר על חיילי צה"ל

התחליף לניצחון והכרעה של האויב היה התמגנות, באמצעות גדרות, מכשולים, וכמובן כיפת ברזל. הנחת היסוד הייתה שאמצעי ההגנה שנקים ימזערו את הנזקים הצפויים לנו משני ה"מטרדים" האלו, ולכן אין סיבה להסתכן בפגיעה בחיילי צה"ל. כזכור, בשנים האחרונות חיילי צה"ל הוצגו כ"ילדים מסכנים" שנדרש לשמור עליהם, גם כאשר המשמעות היא רצח של אזרחים. נזכיר שבעבר היה ברור לכל אזרחי ישראל שמטרתו של צה"ל היא להגן על מדינת ישראל, והתחנכנו על האתוס של "מגש הכסף". עם זאת, החל משנות ה-90 של המאה הקודמת המצב התהפך. לפתע הפך עם ישראל להיות רגיש לנפילת חיילים יותר מאשר לרצח של אזרחים. הגורמים למצב הבעייתי הזה הם מספר קמפיינים שהגיעו מן השמאל הישראלי.

הקמפיין שהתחיל את התופעה היה של תנועת "ארבע אימהות" שהוקמה בעקבות אסון המסוקים בדרך ללבנון בשנת 1997. התנועה הזו העבירה מסר של דאגה ל"ילדים הלוחמים". כלומר, לא מדובר בחיילי צה"ל שמוצבים ברצועת הביטחון בדרום לבנון כדי לאפשר לאזרחי הצפון לחיות חיי שגרה, אלא ב"ילדים מסכנים" שנשלחים אל מותם ללא כל סיבה מוצדקת. סלוגן בולט באותה התקופה היה "אין לנו ילדים למלחמות מיותרות". קמפיין נוסף שהגיע בהמשך הדרך היה קמפיין "הילד של כולנו" לטובת שחרור שליט. נזכיר שגלעד שליט היה חייל צה"ל, לוחם שריון שנשבה במהלך קרב עם טרוריסטים של חמאס. שני חיילי צה"ל נהרגו לצידו בהגנה על יישובי עוטף עזה.

מסרבנות לאקטיביזם שיפוטי

כמו כן, על רקע מלחמת לבנון הראשונה הוקמה בשנת 1982 תנועת שמאל קיצונית בשם "יש גבול". מדובר בתנועה שהעלתה על נס את הלגיטימציה לסרבנות פוליטית של חיילי מילואים. חבריה פועלים מאז נגד מלחמות ברירה (לדעתם) וכיבוש.[xxiv] התמה המרכזית לטענתם של מרבית הסרבנים היא שבמלחמה שמתנהלת מול ארגון טרור קשה להבחין בין לוחמים לאזרחים, ולכן קשה לשמור על טוהר הנשק.[xxv] עוד טענה שמועלית היא שאין איום קיומי על ישראל שמצדיק מלחמה מצד ארגוני הטרור. לכן, לפני שיוצאים לקרב עם ארגוני טרור יש למצות חלופות אחרות. שניים ממקרי הסרבנות הבולטים ביותר הם של אל"מ (מיל') אלי גבע ושל תא"ל (מיל') עמרם מצנע. אלי גבע היה מפקד חטיבה 211 בשריון שסירב להשתתף בפעולת הפריצה לביירות מחשש לפגיעה גדולה בכוחותינו ובאזרחים בלתי מעורבים. עמרם מצנע פרש בספטמבר 1982 מתפקידו כמפקד המכללה הבין-זרועית לפיקוד ולמטה והצהיר שזהו מעשה מחאה פוליטי. מאז הוקמו בשמאל הקיצוני עוד מספר ארגונים שקוראים לסרבנות ומעודדים אותה.

מעבר לדעת הקהל, האקטיביזם השיפוטי, מגובה בפרשנות מרחיבה למדי של הדין הבינלאומי, הטיל לאורך השנים שורה של מגבלות על צה"ל. ארגוני שמאל קיצוני, חלקם הגדול פועלים באמצעות מימון זר, הציפו את בג"ץ בשלל עתירות שהצרו עוד ועוד את יכולתו של צה"ל להילחם בטרור. לדוגמה, בשנת 2002 הוגש בג"ץ לבחינת חוקיות המצור על כנסיית המולד במהלך מבצע "חומת מגן". תוך כדי המצור, בשעה שחילופי אש מתנהלים בין כוחות צה”ל למתבצרים, זימן בג"ץ את מפקדי צה"ל לצורך בירור בפרטי פרטים של התנהלות הצבא בשטח. לביקורת שיפוטית על קציני צה"ל תוך כדי לחימה יש אפקט מרתיע שעלול לפגום ביכולת לנצח את האויב.

אפשר לציין התערבויות שיפוטיות נוספות בפעילות מבצעית של צה"ל, שאין להן אח ורע בעולם. התערבויות אלו הובילו לביטול "נוהל שכן", למניעת הרס בתי מחבלים[xxvi] ולהטלת מגבלות חמורות על פתיחה בירי על מחבלים בקו הגבול של עזה. כל אלו סימנו למפקדי צה"ל כי אין להם לגיטימציה לפגוע בבלתי-מעורבים בעזה ובלבנון, בניגוד מוחלט למקרים שבהם החוק הבינלאומי מתיר זאת.

ג. סיכום

לאור כל האמור לעיל, אפשר לקבוע כי פתיחה במלחמה יזומה מצד ישראל אינה אפשרית. נזכיר שגם ביום פתיחת מלחמת יום הכיפורים (אוקטובר 1973) שקלה ממשלת גולדה מאיר את האפשרות של מכה מקדימה על צבאות מצרים וסוריה. אפשרות זו נפסלה לאור דרישה מפורשת של שר החוץ האמריקאי קיסינג'ר מישראל שלא להנחית מכה מקדימה.[xxvii] הממשלה הסכימה ונמנעה ממכת מנע בשל הרצון שלא להיתפס בעולם כצד התוקפני. כלומר, גם כאשר היה כבר ברור שמדינת ישראל תותקף באותו היום, הממשלה לא יזמה מהלך התקפי. לפי זיכרונותיה של גולדה, זאת מחשש שארה"ב תמנע מישראל אפשרויות חימוש.

ראינו שגם ממשלות שמאל-מרכז, כדוגמת ממשלתו של אהוד אולמרט, נמנעו מלצאת למלחמה יזומה. יתרה מזאת, כל ממשלות ישראל בעשורים האחרונים, מימין ומשמאל, אפילו לא קיימו דיון על האפשרות של פעולה יזומה בעזה.[xxviii] האם מישהו מאמין ברצינות שלאור הקיטוב בחברה הישראלית ממשלה בראשת בנימין נתניהו הייתה מסוגלת לעשות זאת? האם אפשר לטעון ברצינות שלישראל הייתה יכולת לצאת למבצע צבאי מתמשך למיטוט החמאס מיוזמתה לפני טבח ה-7.10? התשובה היא לא, באלף רבתי.

הכתוב הוא על דעת המחבר בלבד ואינו משקף בהכרח את עמדת התנועה

[i] תינוק וילד נהרגו בעזה. "להכות בתל-אביב הלילה". https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4305591,00.html
[ii] Another Photo of Syrian Massacre Falsely Recycled as Gaza Tragedy http://www.algemeiner.com/2012/11/18/another-photo-of-syrian-massacre-falsely-recycled-as-gaza-tragedy/
[iii] דו"ח של האו"ם: בנו של כתב זר נהרג מאש פלסטינית. https://www.haaretz.co.il/news/politics/2013-03-11/ty-article/0000017f-e3b2-d568-ad7f-f3fbc5e40000
[iv] מבצע "עופרת יצוקה": צרפת יוזמת הפסקת אש הומניטרית בעזה. https://www.haaretz.co.il/news/politics/2008-12-30/ty-article/0000017f-db19-df0f-a17f-df5b8ef50000
[v] מלחמת עזה: ארה"ב סיכלה הפסקת-אש לובית. https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3649899,00.html
[vi] מועצת הביטחון קבעה: הפסקת אש מיידית בעזה. https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3653237,00.html
[vii] Taking Just War Seriously in Gaza https://www.bostonreview.net/articles/fm-kamm-taking-just-war-seriously-gaza/
[viii] Israeli Targeting Procedures and the Concept of Proportionality https://www.lawfaremedia.org/article/israeli-targeting-procedures-and-concept-proportionality
[ix] דוח רשמי של האו"ם מאשר: "מעשי אונס קשים בזמן הטבח". https://www.israelhayom.co.il/news/geopolitics/article/15365603
[x] מזכ"ל האו"ם החליט שלא להכליל את חמאס ברשימת האלימות המינית. https://www.mako.co.il/news-world/2024_q2/Article-d0a72af8efb0f81026.htm
[xi] דו"ח גולדסטון – הביטחוניסטים (idsf.org.il)
[xii] דו"ח האו"ם על צוק איתן: ראיות לכך שישראל וחמאס ביצעו פשעי מלחמה. https://www.haaretz.co.il/news/politics/2015-06-22/ty-article/.premium/0000017f-f648-ddde-abff-fe6dba580000
[xiii] דוח האו"ם: "הכיבוש הישראלי לא חוקי, עשוי להיחשב פשע מלחמה". ארה"ב: "היחס לישראל לא הוגן". https://www.ynet.co.il/news/article/byh1kjyej
[xiv] דיווח: צו מעצר נגד ציפי לבני בלונדון https://www.calcalist.co.il/local/articles/0,7340,L-3372468,00.html
[xv] מפקד אוגדת עזה לא ייצא לבריטניה מחשש שייעצר. https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3221327,00.html
[xvi] מצפון תיפתח הרעה? אתגרים בדיני השימוש בכוח של המשפט הבינלאומי. לירון א' ליבמן, המכון הישראלי לדמוקרטיה.
https://www.idi.org.il/media/20953/%D7%9E%D7%A6%D7%A4%D7%95%D7%9F-%D7%AA%D7%99%D7%A4%D7%AA%D7%97-%D7%94%D7%A8%D7%A2%D7%94-%D7%90%D7%AA%D7%92%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%91%D7%93%D7%99%D7%A0%D7%99-%D7%94%D7%A9%D7%99%D7%9E%D7%95%D7%A9-%D7%91%D7%9B%D7%95%D7%97-%D7%A9%D7%9C-%D7%94%D7%9E%D7%A9%D7%A4%D7%98-%D7%94%D7%91%D7%99%D7%A0%D7%9C%D7%90%D7%95%D7%9E%D7%99-%D7%9E%D7%97%D7%A7%D7%A8-%D7%9E%D7%93%D7%99%D7%A0%D7%99%D7%95%D7%AA-184.pdf
[xvii] הפטפטת של בוגי. https://www.israelhayom.co.il/opinion/643421
[xviii] בוגי יעלון בראיון מספטמבר 2006 https://www.haaretz.co.il/misc/2006-09-14/ty-article/0000017f-f443-d044-adff-f7fb2d360000
[xix] אולמרט מאשים את אהוד ברק בהתחזקות חמאס: "חשב שיש סיכוי להסכם". https://www.maariv.co.il/news/politics/Article-1123507
[xx] מפלגות הימין נגד הפסקת האש: הטילים יגיעו לתל אביב ולדימונה. https://web.archive.org/web/20160303223114/http://news.nana10.co.il/Article/?ArticleID=610288
[xxi] מרצ: הפסקת אש מיד, הימין: לא לאבד תנופה. https://news.walla.co.il/item/1407966
[xxii] צבא ההכלה של יעלון. https://mida.org.il/2014/10/02/%D7%A6%D7%91%D7%90-%D7%94%D7%94%D7%9B%D7%9C%D7%94-%D7%A9%D7%9C-%D7%99%D7%A2%D7%9C%D7%95%D7%9F/
[xxiii] "המטרה-להכיל": נחשפו תמלילי הקבינט מ'צוק איתן'. https://www.srugim.co.il/179235-%D7%94%D7%9E%D7%98%D7%A8%D7%94-%D7%9C%D7%94%D7%9B%D7%99%D7%9C-%D7%A0%D7%97%D7%A9%D7%A4%D7%95-%D7%AA%D7%9E%D7%9C%D7%99%D7%9C%D7%99-%D7%94%D7%A7%D7%91%D7%99%D7%A0%D7%98-%D7%9E%D7%A6%D7%95%D7%A7
[xxiv] היסטוריה : פעילות "יש גבול" לאורך השנים. https://www.yesh-gvul.org.il/newpage6
[xxv] איך השמאל הפך סרבנות פוליטית לכלי מקובל בארגז המחאה שלו? קטע חשוב על רקע התקופה. https://sellameir.com/blogs/news/no?srsltid=AfmBOooUJQikL8vC54FeEqdME4y9UjdytXnt9ZL1YuGar6-TmGkIkfH6
[xxvi] בג"ץ: צו ביניים נגד הריסת בתים ברפיח (2004). https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-2916931,00.html
[xxvii] https://nsarchive2.gwu.edu/NSAEBB/NSAEBB98/octwar-10.pdf
[xxviii] נייר מדיניות "פירוז עזה" מאת תת אלוף (מיל') יוסי קופרווסר.
https://www.israelvictory.org/articles-hebrew/pyrvz-zh-tt-lvp-bmylvym-yvsy-qvprvvsr

הפוסט האם הייתה לגיטימציה לפירוק חמאס וחיזבאללה עוד לפני המלחמה? הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

מטרתה העליונה של תנועת הביטחוניסטים היא להבטיח את ביטחון ישראל לדורות. בבסיס מטרה זאת נמצאות שתי הבנות מרכזיות: הראשונה היא שביטחון המדינה לא יכול להתקיים בריק, אלא תלוי במערכת רחבה של גורמים מדיניים, כלכליים וחברתיים. ההבנה השנייה היא שכדי לקבל החלטות מושכלות, יש צורך לבנות אסטרטגיה רחבה שנשענת על העבר וצופה אל עבר העתיד.

הבנות אלו הביאו את תנועת הביטחוניסטים לגבש חזון לאומי ברור, שנבנה מתוך מחקר מעמיק, ונוגע בכל השדות המעצבים של החברה הישראלית. בכתבה זו ידון אור יששכר במערכת היחסים בין ישראל לאיראן – מערכת יחסים שעד לפני כמה עשורים הייתה תקינה, אך היום מאיימת על קיומנו.

רקע – משלום קר לאיום חם: התהפוכות ביחסי ישראל–איראן

אפשר לחלק את מערכת היחסים בין ישראל לאיראן לשני פרקים מרכזיים: לפני המהפכה האיראנית ב-79', ואחריה. ההבדלים בין הפרקים – תהומיים.

תקופת שלטון השאה

בשנים 1941–1979 איראן הייתה מדינה מלוכנית, תחת שלטונו של השאה מוחמד רזא שאה פהלווי. השאה הנהיג מדיניות פרו-מערבית ושאף להפוך את איראן למדינה מודרנית וחילונית. במהלך שנות שלטונו, היחסים בין איראן לישראל היו תקינים ויציבים, והשתיים קיימו קשרים הדוקים בתחומים שונים.

ב-1947 איראן אומנם הצביעה נגד הקמתה של מדינת ישראל, אך ב-1950 כבר הכירה בה כמדינה. החל מאותה שנה ועד שנות ה-70, היחסים הלכו והתחממו, והשתיים אף ניהלו קשרים כלכליים וביטחוניים ענפים. איראן הייתה ספק הנפט העיקרי של ישראל, וגם סייעה בהקמת צינור הנפט בקו אילת–אשקלון. ישראל מצידה העניקה לאיראן סיוע בתחומי החקלאות והפיתוח האזורי, מכרה לה ציוד צבאי ואף אימנה את הצבא שלה וסייעה בהקמת המשטרה החשאית באיראן.

גם מבחינה דיפלומטית המדינות ניהלו קשרים – גלויים יותר או פחות. כך, למשל, צה"ל החזיק נספחות צבאית בטהרן, וב-1964 אף הוקמה שם קונסוליה ישראלית. היום גם ידוע שחברי פרלמנט איראנים ביקרו בחשאי בישראל, ושבן-גוריון עצמו ביקר בסתר באיראן ונפגש עם ראש הממשלה עלי אמיני. בהמשך ביקרו באיראן גם ראשי הממשלה לוי אשכול וגולדה מאיר, כמה משרי החוץ הישראלים, ראשי המוסד באותן שנים ומספר מפקדים בכירים בצה"ל. מן העבר השני, שרים, מפקדים ואישים בכירים באיראן הגיעו לביקורים בישראל.

אם כך, גם אם לא היה הסכם שלום רשמי, המדינות בהחלט ניהלו מערכת יחסים של שלום קר וחלקו אינטרסים משותפים. מצב זה החל להתערער באמצע שנות ה-70, עם ניצני המהפכה האיראנית.

המהפכה האיראנית

באמצע–סוף שנות ה-70 החלה התנגדות דתית ופוליטית רחבה לשלטונו של השאה, שהגיעה בעיקר מצד האסלאם השיעי. למתנגדים היו הרבה סיבות לכעוס, בהן אורח חייו הבזבזני של השאה; המשטרה החשאית שהפעיל אשר נהגה באכזריות במתנגדי המשטר; ה"כניעה" שלו ללחצים בינלאומיים שהובילה אותו לקדם רפורמה לשיפור מעמד האישה וזכויות המיעוטים; ובעיקר המלחמה שניהל נגד הדת וניסיונותיו העיקשים להפוך את איראן למדינה חילונית.

ב-1978 המתנגדים ביצעו מחאות רבות ופעולות מכוונות נגד שלטונו של השאה. בינואר 1979 נמלט השאה מאיראן, וכשבועיים לאחר מכן עלה לשלטון האייתוללה רוחאללה ח'ומייני – כוהן דת שיעי שהטיף במשך שנים ארוכות נגד השאה, ונאלץ לחיות תקופה ארוכה בגלות.

האייתוללה ח'ומייני הכריז על הפיכתה של איראן לרפובליקה אסלאמית. מייד עם עלייתו לשלטון הוא פעל ל"טיהור" הממשל והצבא, והוציאה להורג אלפי קצינים, תומכי שאה ואנשים שנתפסו בעיניו כ"חוטאים" – בהם הומוסקסואליים. ח'ומייני גם יצא בגינויים חמורים נגד ארה"ב – "השטן הגדול", ונגד ישראל – "השטן הקטן", וקרא למהפכות אסלאמיות בכל רחבי העולם המוסלמי. ח'ומייני הקים את משמרות המהפכה, הנהיג את חוק השריעה שחייב גברים ונשים איראנים להתלבש בהתאם לקוד הלבוש האסלאמי, אסר על השמעת מוזיקה מערבית וצמצם באופן משמעותי את זכויות הנשים והמיעוטים במדינה.

מייד עם עלייתו לשלטון היה ברור שמערכת שהיחסים עם ישראל לא תיוותר כפי שהייתה, ובתוך זמן קצר השתיים כבר הפכו למדינות אויב באופן מובהק.

כיום איראן היא עדיין רפובליקה אסלאמית שיעית, שמונהגת בידי אנשי דת קיצוניים, סולדת מהמערב, וקוראת השכם והערב להשמדת ישראל. ב-1989 מת ח'ומייני ומאז ועד היום המנהיג העליון באיראן הוא האייתוללה סייד עלי חוסייני ח'אמנאי. ח'אמנאי ממשיך את הקו של קודמו ופועל לקידום תוכנית הגרעין האיראנית, להתפשטות כוח קודס, ולחיזוק ארגוני הטרור והמיליציות הפרו-איראניות ברחבי המזרח התיכון.

המשטר הקיצוני שמונהג באיראן, היותה מדינה סף-גרעינית וכוחות הפרוקסי הרבים שהיא מפעילה הפכו אותה לאיום הקיומי מספר אחת על ישראל, ואולי על העולם המערבי כולו. עם זאת, איראן מצויה במשבר כלכלי ומדיני עמוק שמאיים על היציבות השלטונית שלה, ומחזיקה ביריבות רבות גם בתוך העולם הערבי, שהמרכזית שבהן היא סעודיה.

בשביל להתמודד עם האיום האיראני צריך להבין אותו כפי שהוא. מצד אחד אסור לזלזל בו, אך מצד שני צריך לזכור שגם לאיראן יש כוח מוגבל ונקודות חולשה שאפשר לנצל.

באידיאל של אור יששכר: החזון ליחסי ישראל–איראן

לא לעכב – לעצור

המצב הנוכחי:

מאז ראשית שנות האלפיים, מדינת ישראל מנהלת מול איראן מדיניות של מב"מ (מערכה בין המלחמות). העיקרון המנחה של מדיניות זו הוא למנוע את התעצמות האויב ולחזק את ההרתעה מולו, באמצעות פעולות מדודות ומחושבות שהן מתחת לסף המלחמה.

באופן אבסורדי, דווקא הניסיונות העיקשים של ישראל למנוע הסלמה והידרדרות למלחמה הם שהובילו למציאות הביטחונית של היום. אם היינו דואגים לעצור את האיומים מצד איראן במקום רק לדחות אותם, איראן לא הייתה מצליחה להתעצם עד כדי כך ולחזק גם את כל צבאות הטרור באזור.

מדיניות המב"מ טובה עד גבול מסוים, אבל היא לא יכולה למוטט בניין כוח. המדיניות הזאת גם טומנת בחובה סכנות כי ברגע שאנחנו לא מעריכים נכון את כוונות ויכולות האויב, או סבורים שיכולת ההרתעה שלנו גבוהה מכפי שהיא באמת – אנחנו עלולים לקבל אירוע דוגמת השבעה באוקטובר.

באידיאל:

• מדינת ישראל צריכה לעבור מגישה תגובתית לגישה יוזמת. רק בעזרת פעילות יזומה בעיתוי שנכון לנו, נוכל לחסל את מנהיגי הטרור, לפגוע במפעלים לייצור טילים, להשמיד מנהרות הברחה, ולהחליש משמעותית את איראן ושותפותיה. הצעד שעשתה ישראל בחיסול איסמעיל הניה הוא בהחלט בכיוון הנכון.

להחזיר את הגרעין אחורה

המצב הנוכחי:

אחרי שנים רבות של מחקר ופיתוח, איראן היום היא מדינה סף-גרעינית. לפי הדיווחים האחרונים של הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית (סבב"א), איראן צברה עד כה כ-136 קילוגרמים של אורניום מועשר לרמה גבוהה, שאותם אפשר להפוך בתוך שבועות ספורים לדלק המשמש נשק גרעיני. נוסף על כך, על פי הערכות המומחים, איראן צברה את רוב הידע הטכני הדרוש להרכבת נשק גרעיני פשוט, ובתוך שנה–שנתיים כבר תוכל לפתח ראש נפץ גרעיני שאפשר להרכיב על טיל.

נתונים אלה מוכיחים כי הסכם המעצמות על תוכנית הגרעין האיראנית, שנחתם בשנת 2015, לא הצליח לעצור את תוכנית הגרעין האיראנית, וזאת מהסיבה הפשוטה שאיראן לעולם לא תוותר על שאיפות הגרעין שלה. הסנקציות שהטילו המעצמות על איראן לא נאכפו בפועל, ולאחר שהוסרו לא הוטלו מחדש. כרגע העולם מנסה להעלים עין מאיום הגרעין האיראני ולא משכיל להבין שמדובר באיום קיומי לא רק על ישראל, אלא על כל אויבותיה של איראן ובכללותן המדינות הסוניות ומדינות המערב.

באידיאל:

• המישור הבינלאומי: מדינת ישראל מוכרחה להבהיר לקהילה הבינלאומית שהסרת איום הגרעין האיראני היא אינטרס כלל עולמי. עליה לגייס לצידה את מדינות המערב ומדינות המפרץ וליצור קואליציה חזקה בהובלת ארה"ב. באמצעות קואליציה כזאת אפשר יהיה להעמיד איום צבאי אמין מול איראן, וגם להטיל עליה סנקציות קשות כמו הגבלת יצוא הנפט לסין, או ניתוק ממערכת ה- SWIFT(האגודה העולמית לתקשורת פיננסית בין-בנקאית).
• המישור הלאומי: ישראל צריכה לנקוט קו הרבה יותר תקיף, ולהבהיר לאיראנים שאנחנו מסוגלים להתקיף להם את הגרעין ולהפציץ נכסים אסטרטגיים שישתקו להם את הכלכלה. עם או בלי סיוע ממדינות אחרות, עלינו לנצל עיתויים מתאימים כדי לבצע פעולות תקיפה מושכלות שיחזירו את פיתוח הגרעין האיראני עשור אחורה.

לקצץ את זרועות התמנון

המצב הנוכחי:

בעשורים האחרונים איראן פיתחה ושכללה את השימוש בכוחות פרוקסי – כוחות צד שלישי שפועלים בשמה. כך למשל היא מפעילה את ארגון חיזבאללה בלבנון, מחמשת את ארגוני חמאס והג'יהאד האסלאמי בעזה, תומכת במיליציות פרו-איראניות בסוריה ומחזקת את החות'ים בתימן. השימוש בכוחות פרוקסי מאפשר לאיראן לשלוח זרועות לכל רחבי המזרח התיכון, ולפעול בזירות מרוחקות לה בלי להיות מעורבת באופן ישיר. היא סייעה בהקמת ממשלה שיעית פרו-איראנית בעיראק; תמכה במשטר אסד בזמן מלחמת האזרחים בסוריה; ניסתה להפיל את המשטרים בבחריין ובקטאר; פעלה באמצעות החות'ים נגד יריבתה הגדולה סעודיה; וכמובן חיזקה את ארגוני הטרור מסביב לישראל, ותרמה רבות למתקפת הפתע בשבעה באוקטובר.

ישראל מודעת היטב לכוחות הפרוקסי הפרו-איראניים, אך בעולם עדיין מתקשים להבין שמי שעומדת מאחורי מרבית אירועי הטרור במזרח התיכון היא איראן.

באידאל:

• למסגר את האיום האיראני: מדינת ישראל מוכרחה להבין, ולהסביר זאת גם למדינות העולם, שאיראן היא לא רק מדינה בודדת אלא גם מערכת שלמה שמפעילה את כל המזרח התיכון, ועומדת גם מאחורי המלחמה הנוכחית של ישראל. רק כשהעולם ישכיל להבין שאיראן היא גם חיזבאללה וגם חמאס וגם החות'ים, נוכל לתפוס את האיום האיראני כפי שהוא ולמצוא דרכים להתמודד איתו.

• להתחיל מהזרועות: הדרך הטובה ביותר להחליש את התמנון האיראני היא לקצץ את זרועותיו. ראשית, מדינת ישראל צריכה להשלים את פעולתה בעזה ולמוטט את חמאס, ובכך לסכל את האיום האיראני שמגיע מכיוון הרצועה. בשלב הבא עלינו להחליש משמעותית את חיזבאללה, כדי להסיר את האיום שמגיע מכיוון לבנון. בהמשך עלינו לעבור לזרועות המרוחקות יותר כמו החות'ים בתימן והמיליציות בעיראק. כשאיראן תאבד את כוחות הפרוקסי שלה, יהיה הרבה יותר קל לתקוף גם את ראש התמנון.

להסיר את איום הטילים האיראני

המצב הנוכחי:

איראן מחזיקה במערך הטילים הגדול ביותר במזרח התיכון, שכולל אלפי טילים בליסטיים, טילי שיוט וכטב"מים שמסוגלים להגיע למגוון טווחים ולרמות דיוק גבוהות. חלק מן הטילים מסוגלים לשאת חומרי נפץ בכמויות הרסניות, ולחלקם אף אפשר להוסיף ראש נפץ גרעיני.

מרבית הטילים מוחזקים באיראן, אך חלקם נמצאים בידי באות כוחה, כמו חיזבאללה בלבנון. באופן הזה איראן יכולה להגיע למטרות מרוחקות כמו ישראל גם באמצעות טילים וכטב"מים לטווח קצר.

בלילה שבין ה-13 ל-14 באפריל, איראן הפגינה את יכולותיה הבליסטיות באמצעות תקיפה מסיבית שביצעה מאדמתה ישירות אל אדמת ישראל. בתקיפה שוגרו 185 כטב"מים, 110 טילים בליסטיים ו-36 טילי שיוט, שנשאו בסך הכול כ-60 טון חומר נפץ. למרות כמות השיגורים הגבוהה, כ-99% מהם יורטו בהצלחה הודות למערכת ההגנה הרב-שכבתית של חיל האוויר הישראלי, והודות לשיתוף פעולה עם בנות בריתה של ישראל, ובכללן ארה"ב וירדן.

אפשר לומר, אם כך, שמתקפת הטילים האיראנית חשפה גם את יכולות ההתקפה של איראן אבל גם את יכולות ההגנה של ישראל. הפעם יצאנו כשידנו על העליונה, אך אל לנו לטעות – האיראנים דואגים כבר עכשיו להפיק לקחים מהמתקפה ולשפר את יכולותיהם לקראת מתקפה עתידית.

באידיאל:

• סוף למדיניות ההכלה: מדינת ישראל השקיעה רבות בביסוס מערכת ההגנה האווירית שלה, אך זנחה עניין חשוב לא פחות – ביסוס ההרתעה. המתקפה הוכיחה, מעל לכול, שאיראן לא חוששת לתקוף את ישראל, וזאת בעיה תפיסתית שאנחנו מוכרחים לפתור. לצד פיתוח יכולות מתקדמות ליירוט טילים, עלינו להבהיר לאיראנים באמצעות תקיפות, איומים צבאיים וקואליציות חזקות, שישראל היא מדינה שלא מוכנה לסבול מתקפות טילים על אדמתה.
• להסתכל על האחוז הנותר: חיל האוויר הישראל הצליח ליירט 99% מהשיגורים שהגיעו מאיראן, וזה אכן נתון מעורר גאווה. עם זאת, אסור לשכוח את האחוז שלא הצלחנו ליירט. אם הטילים והכטב"מים שלא יורטו היו מצליחים לחדור למדינת ישראל, הם היו עשויים להסב לנו נזק גדול. אם לטילים אלה היה ראש נפץ גרעיני, הנזק כבר היה נעשה להרסני. מכאן, שאסור לנוח על זרי הדפנה. עלינו לשמור על דריכות מודיעינית ומבצעית ולפעול להשמדת מערך הטילים של איראן. כל עוד האיום הזה קיים, מדינת ישראל מצויה בסכנה קיומית.

להמשיך לסכל את איומי הסייבר

המצב הנוכחי:

איראן היא אחת המדינות הראשונות שגיבשו אסטרטגיית סייבר לאומית, וכיום היא בין השחקנים הפעילים ביותר בעולם בתחום זה. מדי יום יש מאות ניסיונות איראניים לבצע תקיפות סייבר נגד מדינת ישראל – חלקם מצד יחידות של משמרות המהפכה או של משרד המודיעין האיראני, וחלקם מצד קבוצות תקיפה עצמאיות. מרבית התקיפות מופנות נגד ארגונים ממשלתיים, בתי חולים, אוניברסיטאות ומפעלים בעלי חשיבות אסטרטגית. המטרות של התקיפות השונות הן לחזק את יכולת ההרתעה של איראן, להתסיס מחלוקות בחברה הישראלית ולהפיץ מידע שקרי, לגרום לישראל מבוכה בעולם, לרגל ולדלות מידע רגיש, לשבש את סדר היום הציבורי ולפגוע בתשתיות חיוניות.

מרבית ניסיונות התקיפה על ישראל נהדפים בזכות מערך הסייבר הלאומי ויחידות הסייבר בצבא, אך חלקם צולחים. כך, למשל, הצליחו האקרים איראנים לתקוף את שרתי המחשבים של משטרת ישראל, לרמות שגרירויות ישראליות בחו״ל, לפגוע בתחנות כוח, בבתי זיקוק ובמערכות אספקת המים והביוב של ישראל, וגם לפרוץ למערכות של חברות ישראליות מענפי הביטוח, הרפואה והפיננסים כדי לגנוב מידע רגיש.

בתודעה הציבורית איום הסייבר האיראני נמצא בצל איומי הגרעין והטילים, אך חשוב להבין שגם הוא – אם לא יטופל כהלכה – עלול להסב נזק כבד למדינת ישראל.

באידיאל:

• מדינת ישראל מוכרחה להבין שאיראן מתחזקת כל הזמן ולכן עליה לדאוג לשמור על עליונות בתחום הסייבר באמצעות תקצוב מתאים, גיוס כוח אדם מקצועי ושיפור מתמיד של היכולות הטכנולוגיות. במקביל עלינו לבחון את תקיפות העבר ולנתח את שיטות הפעולה של ההאקרים האיראנים במטרה להבין טוב יותר כיצד להתמודד עם איום זה.

להבין את הבעיה האיראנית: סיכום ומסקנות

בשביל להתמודד עם האיום האיראני צריך קודם כול לחולל שינוי מחשבתי – גם בתפיסה הישראלית, וגם בתפיסה הבינלאומית:

מדינת ישראל צריכה להבין שמדיניות המב"מ שאותה נקטה בשנים האחרונות אפשרה לאיראנים ולבאי כוחה לצבור עוד ועוד עוצמה, ולהשתלט על כל המרחב. מתקפת השבעה באוקטובר הבהירה שאסור לנו להמשיך עם הדחיינות, ושעלינו לפעול כבר עכשיו כדי להסיר את האיומים שמקיפים אותנו. נוסף על כך, אנחנו לא יכולים להתבסס יותר על הערכת הכוונות של האויב, אלא להסתכל על היכולות שלו ולא לאפשר לו להמשיך להתחזק.

בזירה הבינלאומית, צריך לעבור מגישה של עוצמה רכה לגישה של עוצמה קשה. ארה"ב והאיחוד האירופי יוצאים מנקודת הנחה שאם איראן תשגשג, לא תהיה לה סיבה למחות והיא תצטרף למשפחת האומות. ההנחה הזאת היא חוסר הבנה בסיסי של המזרח התיכון, ואפילו זלזול באיראן ובאסלאם הקיצוני. האיראנים באו לממש חזון: להשמיד את ישראל ולהשליט את האסלאם על המערב. רק כשהעולם יבין את זה הוא יוכל לפעול נגד איראן בכוח הנדרש.

לאחר זיהוי הבעיה וההבנה מיהי איראן, צריך להסתכל בצורה מפוכחת על כוחה. איראן היא אומנם שחקן משמעותי אבל היא לא כול יכולה וגם לה יש נקודות תורפה. עקב האכילס שלה הוא הנפט, שבלעדיו הכלכלה שלה לא קיימת. מעבר לכך המשטר שלה סובל מהיעדר לגיטימציה פנימית ונתון למחאות רבות שמאיימות לפורר אותו. מבחינה צבאית, למרות התקדמות הגרעין ומערך הטילים, איראן היא לא כוח צבאי מאוד חזק או מתחוכם. חיל האוויר שלה מיושן ויש שם ביזור סמכויות וריבוי מערכות, כך שיד ימין לא תמיד יודעת מה יד שמאל עושה.

בהסתכלות ארוכת טווח, המצב הטוב ביותר שאליו מדינת ישראל יכולה לקוות הוא שהמשטר הנוכחי ייפול ובמקומו יקום משטר מתון ופרגמטי. עם זאת, צריך להבין שמדובר בשאיפה לא מאוד סבירה. למרות המחאות והמחלוקות בחברה האיראנית, רוב העם האיראני רוצה לשמור על איראן מסורתית, וגם אם הוא מותח ביקורת על המשטר – הוא לא באמת תומך בחילופי משטר או מסוגל לבצע הפיכה.

לפיכך, השאיפה המתקבלת יותר על הדעת היא להחליש את המשטר הקיים ולהביא אותו למצב שבו אין לו תוכנית גרעין, ארסנל טילים מדויקים או כוחות פרוקסי. במצב כזה, גם עם עוינות עמוקה, היחסים בין ישראל לאיראן יכולים לשוב להיות תקינים.

הפוסט באידיאל – חזון תנועת הביטחוניסטים והפעם: יחסי ישראל–איראן הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

ישראל שיגרה מכת מנע אווירית על חיזבאללה, אך אנו עדיין במגננה. מאז 7 באוקטובר בחרה ישראל באסטרטגיה הגיונית המתבססת על מתקפה ברצועת עזה ועל מגננה ביתר החזיתות. מציאות זו נוצרה למרות תפיסת מערכת הביטחון לאורך השנים, שגרסה כי דווקא גבול הצפון הוא החזית העיקרית. אלא שכתוצאה מהתקפת הפתע של חמאס ואילוצים שונים כמו היקף כוחות מוגבל ומחסור במלאי החימוש נוצר שינוי בסדר העדיפויות, שינוי שהוביל ל"עזה תחילה".

מציאות זו גזרה על תושבי הצפון אי ודאות. בשונה מתושבי הדרום, שרובם כבר חזרו לבתיהם ורואים את האור בקצה המנהרה, הרי שמהצפון פונו התושבים ללא תאריך חזרה. הם צופים כעת מרחוק בעיניים כלות בחורבן יישוביהם ובתיהם. הצפון משותק כלכלית ומפוניו נאלצים לפתוח את שנת הלימודים הקרובה במסגרות ארעיות ומאולתרות. זו מציאות בלתי נסבלת. תושבים רבים אומנם נחושים לשוב לבתיהם בעתיד, אך יש מי שכבר התייאש מכך.

בשיחותיי הרבות עם תושבי הצפון שמעתי מהם דברים ברורים: לא נחזור למציאות שבה "נוח'בות על סטרואידים" בדמות יחידת רדואן של חיזבאללה יושבים על גבולותינו ומהווים איום להתממשות של מראות זוועה בדומה לאלו שראינו ב-7 באוקטובר בעוטף עזה.

כדי ליצור מציאות שבה יחזרו תושבי הצפון לבתיהם, קיימות לכאורה שתי אפשרויות:

1. פתרון דיפלומטי שיביא להסגת חיזבאללה מצפון לליטאני – זו אפשרות שנראית קלושה כרגע, בעיקר נוכח היעדר לחץ בינלאומי ממשי על איראן ועל חיזבאללה. כמו כן, אין בנמצא מנגנונים ברורים לאכיפת נסיגה כזו, שלא תאפשר לחיזבאללה לשוב לדרום לבנון. נוסף על כך, עד כה כל השיחות שהתקיימו בין המתווך האמריקאי עמוס הוכשטיין לבין לבנון לא נשאו פרי. למעשה, השיח נסב בכלל סביב ויתורים טריטוריאליים שדרש חיזבאללה מישראל.
2. בהיעדר פתרון דיפלומטי, הרי שהאופציה הריאלית היא זו הצבאית. נדרש מאיתנו להציב מטרות מלחמה, שבראשן יצירת התנאים להחזרת תושבי הצפון לביתם בביטחון לדורות. פתרון כזה דורש את השמדת חיזבאללה בדרום לבנון ויצירת רצועת ביטחון, תוך פגיעה בכלל יכולותיו של הארגון.

עליונות מודיעינית של צה"ל בצפון

האם הדבר אפשרי? בהחלט. בשונה מהמציאות שבה נתקלנו בעזה, בצפון נהנה צה"ל מעליונות מודיעינית מוחלטת. עליונות זו הופגנה בעשרת החודשים האחרונים בעשרות ואף מאות חיסולים של מפקדים ופעילים בכירים בחיזבאללה ובארגונים אחרים, בראשם חיסולו של פואד שוכר. גם הבוקר הציג צה"ל את עליונותו המודיעינית והמבצעית כשסיכל ירי טילים וכלי טיס למרכז הארץ.

מגננה אינה מצב אידיאלי, במיוחד לא עבור מדינה חסרת עומק אסטרטגי. בעוד ההחלטה לקיים מצב מגננה ביתר הגזרות הייתה נכונה בעשרת החודשים האחרונים, נוצרה מציאות חדשה. במציאות זו החזית העזתית נמצאת כפסע מהכרעה. במידה שהמגמה בדרום תימשך, חמאס יושמד לחלוטין ככוח לוחם ברצועה. מערך הייצור שלו כבר הושמד, האספקה מציר פילדלפי נותקה וצפון הרצועה סגור בידי כוחותינו. רוב הרצועה פנוי מאזרחים וצה"ל משמיד את הארגון בקצב של 50 מחבלים ביום. תאריך התפוגה של חמאס קרוב מאוד.

אין קשר בין סוגיית החטופים לבין מערכת השיקולים הנוגעת לפעילות כוחותינו בגבול הצפוני. אומנם באיראן ובחיזבאללה מתאמצים ליצור זיקה בין השתיים ולטעון כי הפסקת אש בדרום תביא להפסקת אש דומה בצפון, אך מדובר באינטרס של האויב, לא של מדינת ישראל. האינטרס הישראלי הוא הסרת האיום מעל הגבול הצפוני, ולא הפסקת אש בתנאי חיזבאללה שבהם הוא ימשיך לשבת על גדרות מטולה וחניתה.

עם נטרול האיום החמאסי בדרום, מבשילה העת לשנות את התפיסה האסטרטגית מהיסוד, דהיינו: הגדרת עזה כזירה משנית וקביעת הצפון כזירה עיקרית. זו ההחלטה הקובעת המשמעותית היחידה שנדרש הקבינט לקבל כעת.

המעבר ממגננה להתקפה בצפון הכרחי לא רק כדי לייצר את התנאים להחזרת התושבים לביתם; הוא נחוץ גם כדי להחזיר את היוזמה לידינו. על ישראל להפיק לקחים ולהפנים: עלינו לבחור או בתרחיש ששת הימים או בזה של יום כיפור. אם לא ניזום, נופתע ונשלם בדם, שהרי לא לעולם חוסן.

מאמר זה פורסם במקור ב-ynetnews

הפוסט לעבור מהגנה להתקפה: מצפון תיפתח ההכרעה הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

ימים יגידו מה יהיה פתרון ארוך הטווח בגבול הצפון, אך אסור לפסול על הסף הקמה חוזרת של רצועת ביטחון בדרום לבנון. לפחות בטווח הקצר נראה שמדובר בפתרון הטוב ביותר, ואולי היחיד, על מנת להרחיק את חיזבאללה מהגבול, להבטיח את השקט בגבול הצפון ולאפשר לעשרות אלפי התושבים המפונים לשוב לבתיהם בקרוב.

כזכור, כבר הייתה רצועת ביטחון בדרום לבנון בשנים 1985–2000. הרצועה הייתה תחת פיקוח צה"ל וצבא דרום לבנון, אך התנהלו בה חיים אזרחיים מלאים ותקינים. למעשה, מרבית תושבי הרצועה אהדו את צה"ל וצד"ל, ואלפים מהם אף קיבלו היתרים לעבוד בישראל.

עם זאת, רצועת הביטחון ההיא לא תמיד הצליחה למנוע ירי קטיושות, והשהות שם הובילה למותם של חיילים רבים. הבעייתיות הזאת האירה באור שלילי את כל רעיון רצועת הביטחון, וכמעט השכיחה מלב הציבור את כל הנזק שנגרם בעקבות הנסיגה החפוזה מלבנון בשנת 2000 – נזק שעליו אנחנו משלמים עד היום.

כל מי שמתנגד להקמה של רצועת ביטחון בלבנון מוכרח להבין שהיום כבר קיימת רצועת ביטחון בצפון – אלא שהיא נמצאת בתוך שטח ישראל. הרי כל היישובים היהודיים שנמצאים בטווח של חמישה ק"מ מהגבול פונו כבר עם פרוץ המלחמה, ותושביהם לא יכולים לחזור לשגרת חייהם.

ישראל מוכרחה להבטיח לתושבי הצפון שאין סיכוי שהם יראו את אנשי חיזבאללה מעבר לגדר. ייתכן שלשם כך נדרש להקים רצועת ביטחון בדרום לבנון לפחות לתקופה הקרובה, תוך הפקת לקחים מרצועת הביטחון הקודמת.

הפוסט "אסור להקים שוב רצועת ביטחון בלבנון" הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

מלחמת לבנון היא מלחמת אין ברירה, והדרך היחידה להבטיח את השקט בגבול הצפון ולאפשר לעשרות אלפי התושבים המפונים לשוב לבתיהם.

מאז פרוץ מלחמת חרבות ברזל, החזית הצפונית בישראל בוערת גם היא, בחסות ארגון חיזבאללה ואיראן שמפעילה אותו. מציאות זו אילצה את מדינת ישראל לפנות את כל היישובים היהודיים שנמצאים בטווח של חמישה ק"מ מהגבול עם לבנון. בסך הכול פונו מבתיהם מעל 60 אלף תושבים, ונכון לחודש יולי 2024 – תשעה חודשים לתוך המלחמה – הם עדיין לא יכולים לשוב לבתיהם.

מדינת ישראל ניסתה להימנע ממלחמה בצפון ולהפעיל לחצים מדיניים על חיזבאללה שיניעו את הארגון לסגת מגבול הצפון, בהתאם להחלטה 1701 שהתקבלה באו"ם בסיום מלחמת לבנון השנייה. כזכור, בהחלטה נקבע שבדרום לבנון ישלוט כוח יוניפי"ל של האו"ם, אך בפועל חיזבאללה השתלט על האזור בתוך זמן קצר.

הסבירות שחיזבאללה יקבל על עצמו עכשיו את ההחלטה לסגת מדרום לבנון היא קלושה, גם משום שהוא לא קיבל אותה בעבר, ובעיקר משום שלא מופעל עליו שום לחץ לעשות זאת. המציאות היא שלחיזבאללה אין שום מוטיבציה לנצור אש וּודאי שלא לסגת.

אם כך, בהיעדר פתרון מדיני שיצליח להרחיק את חיזבאללה מהגבול ויאפשר את החזרתם הבטוחה של המפונים, המלחמה בזירה הצפונית היא מהלך שמוכרח לקרות, ויפה שעה אחת קודם.

הפוסט "מלחמת לבנון היא מלחמת ברירה וצריך להימנע ממנה" הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

"במלחמה יש רגע מוצלח אחד בלבד – הגאון מנצל אותו", ציטוט זה של נפוליאון מהווה את אחד מעקרונות הלחימה הבסיסיים ביותר עד ימינו. ליריב שלנו בצפון היה רגע אחד כזה, בבוקר ה-7 באוקטובר, והוא החמיץ אותו. כאשר שמעתי את הדיווחים על פרוץ המלחמה ברצועה, המתנתי בדריכות רבה לידיעות דומות מהצפון. משאלו בוששו לבוא הוקל לי במעט, למרות החדשות הנוראות מהדרום. אותו בוקר שבת היה הרגע הנכון עבור האויב, רגע שבו נתפסנו בהפתעה אסטרטגית. התקפה מחזית נוספת, במיוחד מזו הצפונית, הייתה מביאה לתוצאות שאני אפילו לא רוצה לדמיין. "יש הקונה עולמו בשעה אחת", אמרו חז"ל, ולמזלנו האויב שלנו לא קנה את ההזדמנות להפתעה אסטרטגית.

האם הרגע הנכון שלנו הוא הרגע הזה? הפתעה אסטרטגית בנוסח פרל הרבור או ששת הימים נראה שאף אחד מהצדדים כבר לא יוכל לגרום. שני הצדדים נמצאים בעיצומם של מעשי איבה הדדיים, שאפשר לקרוא להם מלחמה. כך או כך, הצדדים ערים ודרוכים. אבל גם בהיעדר הפתעה אסטרטגית, יש יתרון ביוזמת ההתקפה המקדימה.

הסיכון בשיטת הפעולה הפסיבית

לקיחת היוזמה – בניגוד להמתנה שבעקבותיה ספיגה או בלימה – נגזרת מעיקרון הנקרא OODA loop, קיצור המילים observe, orient, decide, act. זהו מודל לקבלת החלטות אסטרטגיות במהלך לחימה שפותח על ידי הקולונל האמריקני ג'ון בויד. אחד מרכיבי המודל, השלישי, מתייחס לקבלת ההחלטה בטרם יציאה לפעולה, על בסיס התהליכים שלפניו. אלו, מצידם, מתבססים על המציאות הנתונה באותו הרגע בשטח. אלא שיוזמת תקיפה של צד אחד משנה לחלוטין את הנתונים שעליהם מתבססות תוכניותיו של הצד השני. המציאות שעליה מתבססות הנחות העבודה ותוכניות הפעולה שלו אינן רלוונטיות ברגע שבו נפתחה פעולה ביוזמת צד אחד.

אחד הפילוסופים המוקדמים ביוון העתיקה, הרקליטוס, קבע כי "אי אפשר להכניס פעמיים את אותה הרגל לאותו הנהר". לכאורה, ביכולתו של כל אחד מאיתנו לבצע ניסוי שיפריך את הטענה הזו. אלא שכוונתו של הרקליטוס הייתה שהמציאות משתנה כל העת ולכן הנהר כבר אינו אותו הנהר (וגם הרגל כבר אינה אותה הרגל). זה בדיוק הרעיון העומד בבסיס נטילת יוזמת ההתקפה – שינוי הנהר באופן כזה שתוכניות היריב לא יתאימו עוד לנהר החדש.

לנטילת היוזמה יש ערך עצום בכל הקשור לתמרון צבאות בזמן מלחמה. "המעז מנצח", אותה סיסמה שטבע דייוויד סטרלינג, מייסד יחידת העילית SAS, אינה סמנטיקה בלבד. וכשם שהיא נכונה לצרכים צבאיים, היא תקפה גם בתחומי הכלכלה, הספורט ואפילו המדע. מלחמה אינה משחק טניס המחייב המתנה לחבטת היריב ותגובה עליה, אלא רצף מקביל המחייב יוזמה ולא פחות מכך – המשכיות של אותה פתיחה התקפית.

בני אנוש זקוקים לוודאות והם מוכנים לשלם עליה; זו הסיבה שבגינה יש חברות ביטוח ופרמיה על הלוואות בסיכון. אלא שבמלחמה אי אפשר לרכוש פוליסות ביטוח. אין כל ודאות בשדה הקרב. גם בחירה בשיטת הפעולה הפסיבית היא בחירה בסיכון גבוה ואין בה שום ודאות. בהתאם לכך, אני רואה רק אפשרות פעולה טובה אחת בגבול הצפון: לפעול ראשונים, וכמאמר האמירה המיוחסת לגנרל ג'ורג' פטון: "אם אינך בטוח מה לעשות – תקוף!"

מאמר זה פורסם במקור ב-ynet

הפוסט לבנון: מוטב להקדים מכה לחרפה הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

האימרה השחוקה "מוכרחים לשנות את המשוואה מן היסוד" הפכה לסוג של קלישאה כאשר היא נשמעת מפיהם של מקבלי ההחלטות בישראל, אולם בעקבות הטבח הנורא במג'דל שמס, בו קיפחו 12 ילדים את חייהם, נראה כי מרחב התמרון שלהם הצטמצם במידה משמעותית. במשך זמן רב, ישראל היתה שקועה עד צוואר בדוקטרינה של הכלה, מידתיות וגרירת רגליים, עד שהמציאות העגומה מצדו השני של הגבול הכתה בה בעוצמה אדירה בבוקרו של ה-7 באוקטובר. למחרת נפתח לרווחה מסך נוסף, אשר חשף את המוטיבציה של חיזבאללה להסיח את דעתה של ישראל ולנסות ולמשוך אותה למלחמה בהיקף מלא בשתי חזיתות.

האמת היא שבמקום לנקוט יוזמה אסטרטגית, ישראל מורגלת מזה זמן רב ב"קניית שקט", תוך שהיא מסתמכת על עליונותה הצבאית המובטחת. הזירה העזתית נכפתה עליה, וכך עלול לקרות כעת גם עם הבירה הלבנונית. מדובר ב"מלכוד 22", או למעשה "מלכוד 24": האם קיץ 2024 יביא עמו מציאות אפלה חדשה עבור העורף הישראלי, אשר יופגז באלפי רקטות מדי יום כתוצאה מפתיחת מלחמה כוללת מול חזבאללה? או שמא נראה הקיץ בליצקריג (מלחמת בזק) בתמיכה אמריקנית, אשר תשלח גלי הלם ברחבי לבנון והאזור כולו, ותאלץ את חזבאללה להסכים להפסקת אש ארוכת טווח?

מזכ"ל חיזבאללה חסן נסראללה, בעל הבית האמיתי בלבנון, ממתג עצמו מזה זמן רב כ"מגן לבנון", אולם נוכח התקרית הקשה בגולן הוא נקלע למצב בעייתי, ללא כל תוכנית אמיתית להתמודדות בשתי זירות: מתקפה ישראלית כוללת, לצד התקוממות מבית מצד בני הקהילה הדרוזית, הזועמים בעקבות הטבח האיום של קרוביהם מעבר לגבול. אירוע מסוג זה עלול לגרום גם למיעוטים אחרים בלבנון להתקומם נגד המיעוט השיעי השנוא ששולט בפועל בלבנון, כאשר הוא נשען על גיבוי איראני.

בתחילה התגאה חזבאללה בתקרית. באמצעות שופרו, העיתון אל-אח'באר, הוא פרסם כי פגע בהצלחה במוצב הישראלי הממוקם ב"מעלה גולני" שברמת הגולן באמצעות טיל "פלק" הנושא ראש קרב במשקל 50 ק"ג. מאוחר יותר, כאשר התבררה התוצאה ההרסנית של האירוע, הזדרז הארגון להתנער ממנו, כינה אותו הטעיה ישראלית, ואף טען כי הפגיעה נגרמה כתוצאה מיירוט כושל של מערכת "כיפת ברזל" – טענה שאיש לא האמין לה. בינתיים האירוע הוגדר על ידי נכבדים דרוזים זועמים בלבנון כלא פחות מ"מתקפת טרור" וטבח, מבלי לנקוב בשמו של חזבאללה. עם זאת, בדומה לשה"ח הלבנוני, גורמים דרוזיים נאמנים בדרך כלל, כגון המנהיג הפוליטי ווליד ג'ונבלט ומפלגת "תווחיד אל-ערב" היו זהירים יותר בדבריהם. אלו הסתפקו בגינוי כללי של כל פגיעה באזרחים ודרשו לקיים חקירה גלויה על מנת לחשוף את האמת. נסראללה מזיע, והדבר ניכר לכל מי שעיניו בראשו.

ישראל מצדה נחושה לגבות מחיר כבד מחזבאללה, והשאלה האמיתית הניצבת כעת לפתחם של מקבלי ההחלטות בישראל היא זו: האם יאלצו לקבל את ההחלטה ממנה נמנעו לפני 10 חודשים ולפתוח במתקפה כוללת נגד חזבאללה, או שמא עליהם לקחת נשימה עמוקה ולהסתפק בפגיעה במספר מטרות "משמעותיות" בלבנון, תוך איתות שבקריצה לחזבאללה, כי אין בכוונתם להרחיק לכת יותר מכך?

את התשובה לכך נקבל בימים הקרובים. אולם ברור כי דוקטרינת גרירת הרגליים בה נקטה ישראל במהלך עשרת החודשים האחרונים מול לבנון, אשר כללה תקיפות אוויריות מוגבלות בתגובה לפינוי 60 אלף אזרחים, מתקפות חוזרות ונשנות מצד חזבאללה ואיראן והריגתם ופציעתם של עשרות אזרחים וחיילים – אינה בת-קיימא עוד. למעלה מ-1,200 פעולות טרור משמעותיות סוכלו על ידי השב"כ בשנה האחרונה בלבד ביהודה ושומרון; 6,000 טילים, רקטות, טילי נ"ט וכטב"מים מתאבדים שוגרו מלבנון בעשרת החודשים האחרונים בלבד. כל אחד ואחד מהם מהווה הכרזת מלחמה. אין צורך במותם של 12 ילדים יפים וחפים מפשע כדי להבין כי ייתכן מאד שמדובר בתוצאה של רשלנות והכלה.

רוב המומחים שואלים בזעם מדוע האפשרות להתרחשותה של שגיאה סטטיסטית כגון זו, אשר היתה צפויה במידה רבה, לא היתה ידועה כל הזמן הזה, ומדוע התוצאה, ולא הכוונה, היא זו שתמיד דוחפת את ישראל להפעיל כוח? לישראל אין כעת זמן לבזבז – במקום לחכות למתקפת פתע של חזבאללה בהשראת טבח ה-7 באוקטובר של חמאס (מתקפה שעשויה לצאת בעקבות אור ירוק מטהראן), עליה לנקוט יוזמה ולהכות ראשונה בתנאים הרצויים ביותר מבחינתה. על ארה"ב להבין אף היא את גודל השעה, ולנצל את המומנטום של נאום ראש הממשלה נתניהו בפני הקונגרס, לא רק כדי לאפשר לישראל "את הזכות להגן על עצמה" – הצהרה מגוחכת כשלעצמה – אלא כדי לתמוך בה באופן אקטיבי. תמיכה זו צריכה לכלול תקיפות צבאיות ואולטימטום דיפלומטי כלפי המושכת בחוטי חזבאללה – הרפובליקה האסלאמית של איראן. אין בנמצא כל דרך אחרת למנוע הסלמה.

מאמר זה פורסם במקור בYnetnews

הפוסט מלכוד 24: הקץ למדיניות גרירת הרגליים הישראלית בלבנון? הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

לאחרונה נדמה שגברו הסימנים המעידים על פתיחת מלחמה קרובה בין ישראל וחיזבאללה, עם התקרבותה של נושאת המטוסים האמריקאית "אייזנהאואר" לחופי ישראל, וההכרזה של השליח האמריקאי עמוס הוכשטיין שנכשלו הניסיונות להסדר בצפון. ככל שגברו הסימנים, כך גם גברו המסרים המגיעים מאיראן, שלפיהם באם ישראל תתקוף את חיזבאללה, תתקוף איראן את ישראל.

מטרותיה של איראן ברורות. היא מעוניינת בסיום המלחמה, ואם אכן תסתיים המלחמה במצב הדברים הנוכחי, הרי שאיראן יכולה לסמן הצלחה גדולה. היא הופכת למעצמה הדומיננטית במזרח התיכון, על סף גרעין ברמת היתכנות כמעט מיידית, עם זרועות טרור מרובות, ששתי החזקות בהן, הלופתות את ישראל, הן חמאס, שאותה איראן תפעל לשקם, וחיזבאללה, שיצא מהסבב הנוכחי ללא פגע, למעט שריטות ספורות.

לעומת זאת, מטרותיה של ארצות הברית אינן ברורות דיין. הצהרותיו של יו"ר המטות המשולבים, רמטכ”ל צבא ארצות הברית, גנרל צ’ארלס בראון, כי צבא ארה"ב יתקשה להגן על ישראל במקרה של מלחמה בצפון, מהוות הפקרה של ישראל לא רק בעימות מול חיזבאללה, אלא גם במלחמה מול איראן, משום שלטענתו למלחמה מול חיזבאללה יש סיכוי "לגרור פנימה את איראן".

האם הביטוי "לגרור פנימה" את איראן מעיד על חוסר הבנתו של הגנרל את העובדה שאיראן אינה "נגררת" למלחמה, אלא יוזמת את המלחמה?

למה הכוונה בניצחון?

איראן, שמצהירה השכם והערב שמטרתה היא השמדת ישראל, היא המקור לערעור היציבות, ולא רק במזרח התיכון. איראן היא חלק אקטיבי בציר הרשע של סין ורוסיה, ואם האמריקאים חושבים כי באמצעות הקרבתה של ישראל יוכלו "להעביר צד" את האיראנים, הם כנראה מעולם לא ניהלו משא ומתן עם סוחר איראני. האיראנים ייקחו כל מה שארצות הברית תוכל לתת להם, ולאחר מכן ישתמשו באותם הנכסים על מנת לתקוף את המערב, בדיוק כמו שעשו הפלסטינים עם כל נכס שנתנה ישראל בידיהם.

אין שום הסדר מדיני שיוכל לשרוד תחת כוונותיה ההתקפיות של איראן. הניסיון להגיע להסדרה בעזה, ולרתום את הסעודים לפני פעולה בלבנון, היה יכול להיות רעיון מוצלח, אילולא הוא היה גורם לעיכוב משמעותי בהתמודדות עם איראן. לכן התוצאה היא שכאשר המערב יגיע לעימות מול איראן – מה שיקרה מהר משנדמה – הוא יתמודד עם מדינה גרעינית, מחוזקת כלכלית, שיש לה בעלות ברית רבות ומשמעותיות יותר במזרח התיכון ושלטון מבוסס ויציב יותר.

לא מדובר רק במדינה מחוזקת, אלא בשינוי טקטוני במצב הגיאופוליטי של העולם. אם איראן תנצח את המערכה הנוכחית, המזרח התיכון יהפוך ל"ברית המועצות" של אירופה, עם תחרות בין המדינות מי קיצונית ומזיקה יותר לעולם המערבי.

בעניין זה חשוב להגדיר את המושג ניצחון. עבור האיראנים, ניצחון בסיבוב הזה מוגדר כחוסר תבוסה של חמאס וחיזבאללה, התחמקות מתשלום איראני על מעורבותה במלחמה, והמשך התקדמותה של תוכנית הגרעין האיראנית. כלומר, אי תבוסה הוא ניצחון אדיר לאיראן ולגרורותיה.

לכן, צריך לחשוב מחדש על האתגר המזרח התיכוני. ראשית, חשוב להפנים שעתידו של המערב ייקבע בעזה ובלבנון. המלחמה במזרח התיכון מרגישה מאוד רחוקה ומנותקת מתושבי ברלין ופריז, אבל אם היא תסתיים בניצחון הגוש האיראני, גורלם נחרץ.

בהינתן כך, חובתו של העולם החופשי היא לפעול באופן הנחרץ ביותר מול האיום הקיומי, שקם עליו לכלותו, ולהביס את איראן.

חלון ההזדמנויות לתקיפה באיראן כמעט נסגר. איראן בנתה את תוכנית הגרעין שלה באופן מתוחכם, שמקשה על הפגיעה בה. יחד עם זאת, אפשר לחבל בתכנית הגרעין האיראנית באמצעות תקיפה. לא לחסל אותה, אלא לעכב אותה. וכרגע, כל זמן שהמערב יכול לקנות הוא משמעותי מאוד עבורו על מנת להסיר את האיום שקם עליו.

על מנת שלתקיפה כזו יהיו תוצאות מעבר לעיכוב תוכנית הגרעין, יש לנצל את חוסר היציבות הזמני שייגרם באיראן בעקבות התקיפה, ולנקוט שני צעדים משלימים: האחד, יש לסייע להתקוממות אזרחית פנימית, שתערער את אחד המשטרים הכי דכאניים ואכזריים שקיימים בעולם. האחר הוא פתיחה במקביל של מערכה מוחצת מול חיזבאללה.

אם המערב ישכיל לפעול באופן מוחץ נגד מורסת הטרור האיראני הוא יציל את המזרח התיכון ואת עצמו.

מאמר זה פורסם ב"מקור ראשון"

הכתוב הוא על דעת המחברת בלבד ואינו משקף בהכרח את עמדת התנועה

הפוסט המערכה בצפון חייבת להתחיל במכת מנע באיראן הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

עד כה ניסתה מדינת ישראל להימנע מלהכריז על מלחמה בצפון באופן רשמי. יש שקיוו שאפשר יהיה להפעיל לחצים מדיניים על חיזבאללה שיניעו אותו לסגת מגבול הצפון בהתאם להחלטה 1701 שהתקבלה באו"ם בסיום מלחמת לבנון השנייה. כזכור, בהחלטה נקבע שבדרום לבנון ישלוט כוח יוניפי"ל של האו"ם, אך בתוך זמן קצר חיזבאללה התעצם וחזר לשלוט באזור. הסבירות שחיזבאללה יקבל על עצמו עכשיו את ההחלטה לסגת מדרום לבנון היא קלושה, גם משום שהוא לא קיבל אותה בעבר ובעיקר משום שלא מופעל עליו שום לחץ לעשות זאת. חיזבאללה והאיראנים מזהים שהמערכת הבינלאומית חלשה ושגם התמיכה האמריקאית מדשדשת; הם רואים שרוב הלחץ מופעל עלינו ולא עליהם, ולכן אין להם שום מוטיבציה לנצור אש ועל אחת כמה וכמה לסגת.

בהיעדר פתרון מדיני שיצליח להרחיק את חיזבאללה מהגבול ויאפשר את החזרתם הבטוחה של המפונים, המלחמה בזירה הצפונית איננה גחמה אלא מהלך הכרחי. זוהי חובתנו המוסרית כעם כלפי עשרות אלפי התושבים שנעקרו מבתיהם ומשגרת יומם, וכעת חיים כפליטים בארצם ונאלצים לשלם מחירים אישיים כבדים. הגיעה העת שגם קבינט המלחמה יכיר בחיוניות של המלחמה בצפון ויבין שבלעדיה המערכה הזאת לא תגיע לכדי סיום וּודאי שלא לכדי ניצחון.

הדרום מול הצפון: ההבדלים בין הזירות ובין השחקנים

מלחמת חרבות ברזל מתנהלת במקביל גם בדרום וגם בצפון, אך באופן שונה. בדרום זוהי מלחמה מוכרזת והתקפית, ואילו בצפון אין עדיין מלחמה רשמית וצה"ל נמצא בעיקר בעמדת מגננה.

הסיבה העיקרית לכך שמדינת ישראל לא הכריזה כבר מההתחלה על מלחמה בשתי החזיתות קשורה בבעיה של סד"כ (סדר כוחות). לאורך השנים צה"ל צמצם את הסד"כ, ויצר מציאות שבה הכוחות היבשתיים לא יכולים לפעול באופן נרחב בדרום ובצפון במקביל. אם כך, אין לנו ברירה אלא להילחם באופן מדורג – קודם כול לסיים את מרבית העבודה בדרום כדי שנוכל להשאיר שם סד"כ מינימלי, ורק לאחר מכן להפנות את הקשב להתמודדות עם הצפון. השאיפה שלנו כמובן היא לעשות זאת כמה שיותר מהר, כי כל יום שבו אנחנו לא מכריעים את חמאס הוא יום שבו אנחנו לא מתמודדים עם חיזבאללה.

כאשר בוחנים את החזית הדרומית מול הצפונית, צריך גם להבין שחמאס וחיזבאללה הם אויבים שונים. בהיבטים מסוימים יש לחיזבאללה עוצמות הרבה יותר גדולות מאלו של חמאס, אך בהיבטים אחרים יש לו נקודות חולשה משמעותיות.

בהיבט של היכולות המבצעיות, ברור שחיזבאללה חזק מחמאס. יש לו הרבה מאוד לוחמים מיומנים, והוא מחזיק בטילים מדויקים ובמערך רחב של כטב"מים (כלי טיס בלתי מאוישים). חיזבאללה גם מקבל תמיכה רבה מאיראן, שהיא למעשה המנהלת האמיתית של הארגון.

למרות הפער המבצעי, חמאס נהנה מיתרון משמעותי שאין לחיזבאללה, והוא תמיכה אזורית נרחבת. לפני המלחמה, כל רצועת עזה הייתה בשליטת חמאס – צבאית ואזרחית – ומרבית התושבים תמכו בארגון וסייעו למאמץ המלחמתי שלו. ובאמת, בפעילות בתוך עזה התברר שבכל בית שני יש מחסן נשק, עמדת לחימה או קישור למנהרות. חיזבאללה, לעומת זאת, פועל בתוך מדינה שעוינת אותו ומוקף בהרבה מאוד אויבים – בהם הנוצרים, הדרוזים והסונים. לא זאת בלבד שהאוכלוסייה בלבנון לא תומכת בחיזבאללה, היא אף מאשימה אותו ואת איראן במצבה הקשה של לבנון ובכך שהמדינה נמצאת כמעט על סף פירוק.

המצב המורכב בלבנון מוסיף למלחמה עם ישראל משמעויות הרות גורל מבחינת חיזבאללה. הארגון יודע שאם ישראל תצליח להחליש אותו באופן משמעותי, הדבר יוכל להשפיע על המדיניות הפנים-לבנונית ולאפשר לקבוצות השונות בלבנון לשנות את מאזן הכוחות במדינה באופן שיפגע אנושות בחיזבאללה.

השוני בגזרות ובאופי של האויבים גם יוצר באופן טבעי שוני בין מטרות המלחמה בשתי החזיתות. אם בדרום המטרה המוצהרת היא למוטט את שלטון חמאס, אזי בצפון אין שאיפה ממשית למוטט את חיזבאללה. לישראל ברור שארגון חיזבאללה תמיד יכול לסגת לביירות ואפילו לסוריה. נוסף על כך, הארגון זוכה לגיבוי ולמימון צמוד של איראן, שרואה בו שחקן חשוב יותר מאשר חמאס, ולכן לא סביר שנצליח למוטט אותו עד היסוד במלחמה אחת קצרה.

המטרות של המלחמה בצפון, אם כך, הן להסיג את כוחות חיזבאללה מהגבול, לפגוע בתשתיות ובהנהגה של הארגון באופן קשה, וכמובן ליצור את התנאים שיאפשרו את החזרתם הבטוחה של תושבי הצפון לבתיהם. שלוש המטרות הללו חשובות ושלושתן נמצאות בהישג ידו של צה"ל.

הקו האדום מאחורינו: הגיעה העת לקבוע את מטרות המלחמה בצפון

מדינת ישראל אומנם לא הכריזה עדיין באופן רשמי על מלחמה בצפון, אבל צה"ל כבר פועל בגזרה הזאת מאז השבעה באוקטובר. בשמונת החודשים שחלפו מאז, צה"ל טיפל באופן נרחב במערך ההגנה האווירית של חיזבאללה והצליח להחזיר לחיל האוויר הישראלי חופש פעולה בשמי לבנון. במקביל, צה"ל גם פגע משמעותית בשדרת הפיקוד של כוח רדואן בדרום לבנון ובתשתיות רבות של הארגון, וגרם לחלק מכוחות חיזבאללה לסגת לעומק של כמה ק"מ לתוך לבנון.

פעולות אלו יצרו את התנאים הטובים ביותר שכנראה נקבל על מנת להתמודד באופן רחב מול חיזבאללה. עם זאת, אנחנו שומעים קולות רבים שקוראים לדחות את המלחמה בצפון מאילוצים של סד"כ, תחמושת, שחיקה ועוד אי אלו סיבות. כל מי שקורא לדחיית המלחמה לא קורא את המציאות נכון, ולא מודע למשמעויות הקשות של דחייה כזאת.

המשמעות הראשונה היא שלא נוכל לאפשר לתושבי הצפון לשוב בביטחון לביתם, ולכך משמעות עקרונית וערכית שאין לזלזל בה, ואשר יכולה להעמיד את כל הפרויקט הציוני בסכנה ממשית.

המשמעות השנייה היא שנאפשר לאויבים שלנו להתעצם. הרי במצב של הפוגה ישראל לא תהיה היחידה שתצבור עוד כוחות – גם הצד השני יעשה בדיוק אותו הדבר. אם איראן וחיזבאללה יבינו שמדינת ישראל מתכננת לתקוף אותם עוד שנה-שנתיים, כל המיליציות במזרח התיכון יגיעו לדרום לבנון, והצד השני יוכל להתכונן לסד״כ החדש של צה״ל.

מעבר לשתי המשמעויות האלה, קיים גם העניין המנטלי. מלחמה בצפון צפויה לגבות מהעורף מחירים כבדים משמעותית מאלו שגבתה המלחמה בדרום. עלינו להיערך לאפשרויות של מתקפת טילים מדויקת, פגיעה בתשתיות חיוניות, מחסור זמני במוצרי מזון, ושיבושים שישפיעו על שגרת החיים של כולנו. לפיכך, כדי לצאת למלחמה בצפון חייב להיות בעם הלך רוח מתאים. עכשיו, כשאנחנו כבר בתוך מלחמה, העם רתום למשימה ומבין שיש לתת את הכול כדי לנצח. לא יהיה פשוט לרתום את העם מחדש במועד אחר.

קצרה ועוצמתית: תרחישים אפשריים למלחמה בצפון

רבים בציבור חוששים מפני מלחמת לבנון שלישית שתימשך שנים ארוכות, אבל עם התנהלות נכונה המלחמה בצפון יכולה להיות קצרה באופן משמעותי מהמלחמה בדרום. המטרה שלנו היא להכות את חיזבאללה כמה שיותר מהר וכמה שיותר חזק כדי שלארגון ולאיראן יהיה אינטרס ליצור מנגנון סיום מהיר. איראן חוששת מאוד לאבד את חיזבאללה, ואם נפגע בארגון באופן משמעותי, היא בהחלט עשויה לחתור לסיום המלחמה. נוסף על כך, הכוחות הפנים-לבנוניים שעוינים את חיזבאללה יכולים לייצר גם לחצים מצידם, שידחקו את חיזבאללה לקיר.

עם זאת, חשוב לדעת שקיימים גם גורמים שעלולים לעכב ולסבך את המלחמה. בסוריה פועלות מיליציות פרו-איראניות שבהחלט יכולות לעמוד לצד חיזבאללה. במקרה כזה, מדינת ישראל תידרש להעביר לאסד מסר מאוד ברור: אם הסורים מתערבים, אנחנו נפעל להפלת שלטונך.

קיימת גם אפשרות שאיראן תיכנס למערכה באופן פעיל. מהלך כזה, אם יקרה, דווקא יכול לשחק במידה רבה לידיה של ישראל, כיוון שגם האמריקאים יידרשו להתערב. האיראנים צריכים לחשוב טוב טוב אם זה מה שהם רוצים כי עם התערבות אקטיבית מצידם תהפוך המלחמה הזאת למלחמה גלובלית ותציב מולם כוחות חזקים.

כך או כך, בסיום המלחמה תידרש מדינת ישראל להבטיח שהאזור של דרום לבנון יישאר סטרילי מתושבים וכמובן ללא שום נוכחות של חיזבאללה. ישראל לא מתכננת לספח את דרום לבנון וּודאי שלא ליישב אותה, אבל היא כן חייבת לשלוט באזור הזה לפחות בשלב הראשון. זה אומר שכל הכוחות שיושבים כרגע על גבול לבנון מהצד הישראלי יצטרכו לנוע קדימה ולהיות בתוך לבנון. ממש כפי שמייצרים מתחם ביטחון ביטחוני בעזה, גם בצפון נצטרך להתפרס תוך התבססות על נהר הליטני כגבול טבעי. המטרה הקרובה שלנו היא שכשתושבי הצפון יביטו צפונה הם יראו את צה"ל ולא את חיזבאללה.

במקביל לפריסה הצבאית, עלינו להפעיל לחץ בינלאומי שיביא לפירוק חיזבאללה כי אי אפשר להמשיך לחיות עם המציאות שבה לבנון נשלטת על ידי ארגון טרור. השאיפה היא לגייס את הקהילה הבינלאומית למציאת פתרון ארוך טווח ובר-קיימא – לא פתרון שמסתכם בהצבה של כוח או"ם חסר יכולת, אלא פתרון שכולל הצבה של כוחות צבאיים משמעותיים שבאמת יכולים לעמוד מול חיזבאללה.

היוזמה חייבת להיות בידיים שלנו: התנאים לסיום המלחמה

כפי שצוין, יש שלושה יעדים לסיום המלחמה בצפון – הסרת איום חיזבאללה בדרום לבנון; פגיעה קשה מאוד בארגון על כל מערכיו; ויצירת התנאים להשבה בטוחה של תושבי הצפון לבתיהם. כל היעדים האלה הם בני-השגה, ואפילו בטווח הקרוב. רק צריך להיות יצירתיים ונחושים, ולקחת את היוזמה לידיים שלנו.

לגבי הטענה שצה״ל מגיע שחוק למערכה בצפון, יש לזכור את הצד השני של המטבע: החיילים והמפקדים שהולכים להגיע לחזית הצפונית מחזיקים בניסיון מלחמתי אדיר ומבינים לקחים חשובים, כך שעכשיו צה"ל הוא מכונת מלחמה משומנת ובלתי ניתנת לעצירה. אז בואו לא נעצור אותו בעצמנו.

הפוסט מתי נתחיל ואיך נסיים? קווים לדמותה של המלחמה בצפון הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

"ההתשה היא הכואבת ביותר" קבע שער העיתון "אל אח'באר" הלבנוני ב-17 במאי כדי לתאר את האסטרטגיה שבה בחרה חיזבאללה מאז הצטרפה למלחמה ב-8 באוקטובר, יממה לאחר הטבח ביישובי העוטף.

כעת, שמונה חודשים לתוך המלחמה, אפשר לקבוע כי חיזבאללה בחרה ב"מלחמת תמיכה" בחמאס ולא במלחמה כוללת. גם בהודעות התנחומים וההספדים שמפרסמת חיזבאללה על מות אנשיה, היא מקפידה להבהיר שמדובר ב"מלחמת תמיכה בפלסטין ובעזה", המיועדת לחייב את ישראל להקצות כוחות רבים לזירה הצפונית וגובה מישראל מחיר על פעילותה נגד חמאס בעזה.

מלחמת ההתשה מנוהלת ככל האפשר בשליטה, ותוך הסלמה מבוקרת, כדי שלא לחייב את ישראל לפתוח במבצע נרחב – ולא כל שכן במלחמה – נגד חיזבאללה. זאת, מחשש שהרחבת הפעולה הישראלית עלולה להמחיש את מגבלות יכולתה של חיזבאללה להגן על לבנון.

חיזבאללה הופתעה בבוקר ה-7 באוקטובר, עם מתקפת החמאס ביישובי העוטף והעורף הישראלי. האירוע שמט ממנה גם את יכולת ההפתעה מול ישראל באמצעות כוחות רדואן, שמן הסתם תוכננה עם הקמת כוח זה. דיווחים בתקשורת הערבית והאמריקאית וכן מקורות ישראליים רשמיים מאשרים כי המתקפה של ה-7 באוקטובר "תוכננה ברצועת עזה, והיו לה שותפי סוד מעטים ביותר".

אפילו הנהגת חמאס בקטאר, שצולמה מופתעת מול מסכי "אל ג'זירה", אמרה פעם אחר פעם כי לא הייתה חלק מהמתקפה, אלא שחיזבאללה קיבלה לידיה "קלף מנצח" בדמות פינוי עשרות אלפי תושבים ישראליים מבתיהם. שמונה חודשים לתוך המלחמה, 43 יישובים הפכו ליישובי רפאים ויותר מ-60 אלף ישראלים נעקרו מבתיהם.

מנגד, כתוצאה מפעילות התגובה של צה"ל נגרם נזק לא מבוטל לחיזבאללה. קרוב ל-350 מפעיליו נהרגו, תשתיות רבות נפגעו ורבים מתושבי דרום לבנון עזבו את האזור. חלק מהכפרים בדרום, שבהם יש פעילות של חיזבאללה, ספגו פגיעות קשות, והציבור הלא-שיעי בלבנון חרד מההשלכות האפשריות של המשך המלחמה. להערכתנו, חיזבאללה תדבק בטווח הנראה לעין באסטרטגיית ההתשה ולפיכך על ישראל להיערך לפעולה שתשנה את המשוואה בצפון.

"נוסחת המאה"

עם תחילת המלחמה בחרה חיזבאללה ב"נוסחת המאה" שזכתה לאזכורים בדברי בכיריה: 100,000 חיילים ישראלים שמרותקים לקו הגבול, 60,000 תושבי ישראל שמפונים מבתיהם וגם 100 ק"מ של גבול חם ופעיל, מעין "רצועת ביטחון" חדשה, שנתון למלחמת התשה יומיומית. לצד זה רדיוס הפגיעה הולך וגדל, כלי הנשק הולכים ומשתכללים ואיכות המטרות שאותן בוחרת חיזבאללה הולכת ועולה.

מאז החלה המלחמה מעבה חיזבאללה את דרום לבנון בכוחות טרור שונים המשתייכים למחנה הפרו-איראני, ונראה כי מה שבעבר הטריד את הלבנונים בדמות "פתחלנד" לא מטריד היום את חיזבאללה, שרואה את "חמאסלנד" מתבססת בדרום לבנון. לצד זאת בחרה חיזבאללה לדחות כל אפשרות להפסקת אש, כל עוד נמשכת המלחמה ברצועת עזה.

מאמרי המערכת של העיתון "אל אח'באר" חוזרים פעם אחר פעם על הצורך בהפסקת אש כוללת בתנאיה של חמאס, ואפילו יוצאים פעם אחר פעם נגד "הפיתויים והמזימות שבתיווך המצרי והקטארי", שמשרת בעיניהם דווקא את התכתיב האמריקאי. הם קוראים שלא להיכנע לכל היוזמות שיביאו להפסקת אש חלקית או זמנית.

בו בזמן חמאס שוללת כל אפשרות הסדר מדיני בדרום לבנון ודוחה את יוזמות המדיניות השונות. רק באחרונה אמר נצראללה, "יהיה קל יותר להעביר את נהר הליטאני דרומה, מאשר את כוחות רדואן צפונה". כלי התקשורת של חיזבאללה כבר מתפארים כי "רצועת הביטחון של ישראל נמתחת כיום בקו שבין צומת עמיעד לעכו".

ולצד כל אלו, כתנועה חברתית-דתית שיעית, פועלת חיזבאללה כדי לפצות ולשקם את העורף הלבנוני, שספג מהלומות קשות מאז החלה המלחמה. יש לציין בהקשר זה את העובדה שחיזבאללה משלמת כיום דמי קיום ל-90,000 לבנונים עקורים.

עיבוי כוחות בדרום לבנון

כדי להיערך למלחמת התשה ממושכת ביותר, שאיש איננו יודע לתחום אותה בזמן, זה שמונה חודשים חיזבאללה מעבה את דרום לבנון בכוחות טרור רבים ומגוונים שכולם עונים להגדרה "הפרוקסי האיראני של חיזבאללה". באחרונה אפשר לראות פעילות של כוחות אל פג'ר, המשתייכים לג'מאעה אל איסלאמייה בלבנון, זרוע האחים המוסלמים, שיחסיהם עם חיזבאללה ידעו עליות ומורדות.

חמאס כבר מתבססת היטב בדרום לבנון ומקבלת בדרך כלל את האחריות לאירועי ירי לנהריה ולקריית שמונה. באחרונה אף הודיעה על הקמת גוף חדש בשם "חלוצי מבול אל אקצא'", כפי הנראה מסגרת צבאית נוספת, שגרמה לסערה בדרום לבנון ואף חילצה מהחמאס דברי התנצלות שלפיהם אין מדובר בכוח צבאי.

גם כוחות "אמל" השיעיים פועלים כתף אל כתף לצד חיזבאללה וכבר איבדו עשרות לוחמים משורותיהם. ברשימות ההרוגים אפשר למצוא גם פעילי ג'יהאד אסלאמי המוגדרים כפעילי הארגון בסוריה, וכן מספר פעילים שמוצאם מטורקיה ולחמו עם חמאס.

נוסף על כך, דיווחים בלבנון ובסוריה טוענים כי חיזבאללה העבירה משטח סוריה 1,500 לוחמים, כדי שאלו יתגברו את מערכיה בדרום לבנון. במקומם נכנסו מיליציות עיראקיות פרו-איראניות, ובהן פעילים אפגאנים (פאטימיון וזייניביון), עיראקים ואחרים. בסוריה ובלבנון מדווחים על אזורים שבהם ההרכב הדמוגרפי הולך ומשתנה במהירות ומתמלא בדוברי שפות "זרות".

גם מיליציית "האמאן חסין", מיליציה גדולה ביותר שמקום מושבה הקבוע הוא בסוריה, עברה באחרונה לדרום לבנון, כדי לתגבר את מערכי חיזבאללה. מעקב אחר התקשורת והשיח הלבנוני מלמד כי חיזבאללה מקדימה תרופה למכה, והיא משלבת את המיליציות ואת כוחות הטרור בדרום לבנון כדי לסכל כל מהלך או כוונה להסדר בדמות החלטת או"ם 1701.

מניעת הסדרים

חיזבאללה פועלת כעת בכל האמצעים שברשותה ואף מצהירה כי "לא תאפשר את חזרת התושבים לבתיהם בצפון". זאת, גם בתשובה למאמציו של המתאם האמריקאי, עמוס הוכשטיין, שנערך לסבב נוסף, אם תושג פריצת דרך בעזה. מאז החלה המלחמה ביקר הוכשטיין מספר פעמים בלבנון ונועד עם גורמי השלטון. פגישותיו עם יו"ר הפרלמנט, נביה ברי, בעל ברית של נצראללה, אינן מקריות, שכן הארגון לא מקבל כל מו"מ שלא עם ברי.

גם השגרירה האמריקאית בלבנון ערכה שורה ארוכה של פגישות שתכליתן הייתה להביא להפסקת אש, אלא שעד כה, ואף שארצות הברית הציעה נסיגה מתונה של כוחות חיזבאללה למרחקים של 7 עד 12 ק"מ צפונה בלבד, סירבה חיזבאללה לאפשר כל דיון בעניין הזה.

העיתון "אל אח'באר" קרא להוכשטיין פעם אחר פעם שלא להגיע בידיים ריקות ולא להיפגש עם הממשל הלבנוני משום שהמציאות הלבנונית איננה מאפשרת כל התקדמות כל עוד לא נפסקת המלחמה ברצועת עזה. בכלי התקשורת של חיזבאללה וגם בנאומים השונים של בכיריו דוחה הארגון את היוזמה הגרמנית להצבת כוח גרמני, את היוזמה הבריטית להקמת מגדלי ניטור כמו אלו שקיימים בגבול הלבנוני-סורי, וכן שורה של הצעות צרפתיות, בריטיות ואמריקאיות.

לא זאת בלבד שחיזבאללה מתנה את הפסקת הלחימה בצפון בהפסקת אש כוללת ברצועת עזה, היא אפילו מתנה כל הסדר מדיני בפתרון ל"17" – 17 נקודות המחלוקת שבהן גם הנקודה הימית B1, 13 סכסוכי הגבול הרשמיים שבין ישראל ללבנון על הקו הכחול, וכן המחלוקות בשלוש נקודות הסכסוך שבעה, שובא ורג'ר שבגזרת הר דב, שטחים שהיו בעבר בשליטת סוריה ואינם חלק מדרישותיה של דרום לבנון הרשמית.

בכך מנסה חיזבאללה לעכב ככל האפשר את היוזמות המדיניות ולהפוך אותן לבלתי רלוונטיות. אלא שבחודשים האחרונים אפשר לראות כי ממשלת לבנון מיישרת קו עם חיזבאללה והנשיא אמר מספר פעמים כי אי אפשר יהיה להתקדם להסדר בלבנון כל עוד לא יושג הסדר ברצועת עזה.

סימטריה וכללי משחק

כדי לשמר את אסטרטגיית ההתשה קבעה חיזבאללה מלכתחילה "כללי משחק" (קוואעד אשתיבאכ). גם נצראללה בנאומיו מדבר על "כללי המשחק" ומשפע ההצהרות שסיפקו בכירי חיזבאללה בחודשים האחרונים אפשר ללמוד על רצונם לשמור על משוואות כגון "עומק תחת עומק", "נשק תחת נשק" ועוד, שבין השאר הביאו להרחבת רדיוס הפגיעה עד לשמי עכו והקריות, בתגובה לפעילות צה"ל בעורף האסטרטגי של חיזבאללה בבעלבכ.

מה שמלמד יותר מכול על בחירתה של חיזבאללה באסטרטגיית ההתשה הוא דווקא המחיר הכבד שגבתה ממנה ישראל. חיזבאללה לא הפרה את כללי המשחק גם כאשר חוסל וסאם טוויל, שכפי הנראה היה מפקד כוח רדואן; גם לא כאשר חוסל צאלח עארורי בלב הדאחיה בביירות, ברחוב על שמו של האדי נצראללה, בנו השהיד של חסן; וגם לא כאשר נפגעו יעדי מפעלי הדיוק של חיזבאללה בבעלבכ, וכפי הנראה יעדים שונים שלפי שעה אי אפשר לפרט את אופיים. חיזבאללה שומרת על כללי המשחק גם לאחר שאיבדה מאז תחילת המלחמה יותר מ-320 לוחמים ויותר מ-450 אזרחים וחברי ארגונים אחרים (זאת על פי פרסומיה הרשמיים, וייתכן שהמספר האמיתי גבוה בהרבה).

ההתשה נשמרת למרות שנצראללה קבע בשנים האחרונות שורה של קווים אדומים, שאותם הפרה ישראל, לטענתו, ברגל גסה. ישראל מכה בעורף הסורי ואף חיסלה את היועץ האיראני הבכיר ביותר, מחמוד זאהדי (חסן מהדוי), מי שהיה מפקד גיס אל קודס במרחב סוריה ולבנון של משמרות המהפכה. היא נכנסה קרקעית לתוך רצועת עזה, ופוגעת בשפע מטרות בדרום לבנון. ובכל זאת, ואף שהדבר מנוגד להתחייבויותיו של נצראללה, הרי שההודעות שיוצאות מהחיזבאללה בעקבות הפעולות ההתקפיות לעבר ישראל מדגישות כי מדובר בדרך כלל בתגובה ובדרך כלל ליעדי צבא. הצהרות אלה אינן תואמות את המציאות בצפון, שבה נגרמים פגיעה באזרחים בבתיהם, שריפות נרחבות ונזק רב למבנים בקריית שמונה ומטולה וכן בקיבוצים ובמושבים ליד הגבול.

גם בתחום הנשק שומרת חיזבאללה על סימטריה ומאז החלה המלחמה הכניסה למערכה את טילי הבורכאן ולאחר מכן את טילי פלק 1. בשלב הבא היא הכניסה למערכה את הכטב"מים המתאבדים מסוג מרסד 1 וכעת, על פי כל הנתונים שמרוכזים בפיקוד צפון, היא פועלת במתקפות משולבות עם נשק אנטי-טנקי וכטב"מים מתאבדים, בתגובה למכות הקשות שמנחיל צה"ל בעורף הלבנוני ובעורף האסטרטגי של הארגון.

חיזבאללה חוזרת ומדגישה כי היא "פוגעת בבתים ביישובים הישראליים, אלא שאלו בתים שהפכו למוצבי צבא ומארחים את כוחות המילואים". כך קבעה חיזבאללה כי פגעה במתנ"ס בערב אל עראמשה רק משום ששימש את יחידת המילואים שהתמקמה בו, לאחר שעברה מבתים אחרים. צעד זה הגיע בתגובה לפגיעה ישראלית במאות בתים בדרום לבנון שבהם, כפי הנראה, יעדי טרור.

מהלכים טקטיים בעלי חשיבות אסטרטגית מצטברת

בישראל טענו באחרונה כי כוחות רדואן נסוגו צפונה, וגורמים רשמיים בישראל אף רואים בכך הישג משמעותי ביותר, אלא שעל פי הערכות אחרות ואינדיקציות שעולות משורת התפתחויות בדרום לבנון, נראה כי מדובר בנסיגה טקטית בלבד, שנועדה להרחיק את הכוח המובחר מההתכתשות הממושכת עם צה"ל על הגדרות.

על פי מרכז המחקר עלמא ומקורות תקשורתיים שונים, כוחות רדואן אינם אמורים לשמש משמר הגבול של חיזבאללה. לכן, אפילו מתבקש להזיז אותם צפונה כדי לשמר אותם לפעולתם הייעודית האסטרטגית שבמרכזה הפלישה לתוך יישובי הגליל.

אם כך, גם את תנועתם של פעילי רדואן צפונה יש לראות כאינדיקציה להיערכותה של חיזבאללה להתשה ממושכת.

חיזבאללה חוזרת ומדגישה כי היא פוגעת "ביעדי התג'סוס", יעדי הריגול האלקטרוני הישראלי, ומדי תקופה היא מדגישה ומפרטת את מאזן ההצלחה בדמות הפגיעה במצלמות ובאנטנות ובסיסי המודיעין הישראליים; מעל כולם, באתר מירון הרגיש, באתר בלון התצפית הרגיש מאוד בצומת גולני, וכעת גם בחטיבה 769 בצומת גיבור שספגה נזק רב.

הסברה ודאגה לעורף

חיזבאללה הכינה לעצמה תקשורת אוהדת אל מול הביקורת שנשמעת גם משורות חמאס על העובדה שלא הצטרפה "כתף אל כתף" למלחמה פעילה בישראל.

סקר מפתיע שהתפרסם בעיתון "אל אח'באר" המקורב לחיזבאללה כבר בשלבים הראשונים של המלחמה מלמד על תמיכה רבה גם בקרב השיעים באופציה המדינית ולא במלחמה. גם כתבות טלוויזיה של "אל אח'באר" הלבנוני שידרו פעם אחר פעם דברים מפיהם של תושבי דרום לבנון בדבר הגיון ההבלגה והחזרה של העקורים הדרום לבנונים לבתיהם, בחסות ההתנגדות. בכלי התקשורת של חיזבאללה אפשר לראות לעיתים סיקור אוהד למדי גם לתופעת שלטי החוצות שהופיעו בכפרים בדרום לבנון ובבירות, ועליהם הכתובת "לבנון לא רוצה מלחמה".

יש שמעריכים כי נצראללה נותן פומבי לפרסומים האלו, שמציגים אותו כמי שפועל על פי דעת הקהל של הבייס שלו בדרום לבנון. בכל מקרה, על ישראל לחשב מסלול מחדש ולהיערך לפעולה בלבנון, לפחות ברמת המוכנות, מכיוון שאסטרטגיית ההתשה של חיזבאללה לא צפויה להסתיים בקרוב, ישראל לא צפויה להסכים לעסקה שתוביל לעצירת המלחמה מול חמאס, והפלונטר האסטרטגי בצפון עלול לחייב את ישראל, במוקדם או במאוחר, לפעול.

הפוסט אסטרטגיית ההתשה של חיזבאללה הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

מתקפת חמאס על ישראל ב-7 באוקטובר גרמה למותם של 1,200 בני אדם, ביניהם 32 אזרחים אמריקניים, ומיקדה מחדש את תשומת הלב העולמית בטרור האסלאמי הקיצוני. בין היתר עולה החשש שכוחות חזבאללה באמל"ט עלולים להצטרף ללחימה נגד ישראל ולבצע פיגועי טרור במדינות אמל"ט, בארצות הברית ובמזרח התיכון.

ב-8 בנובמבר חשפה המשטרה הפדרלית בברזיל מזימה של פעילי חזבאללה לכאורה לתקוף מטרות יהודיות. ב-7 בדצמבר העביר ה-FBI לרשויות בברזיל התרעה דחופה בדבר תכנון אפשרי של פיגועי טרור מיידיים במדינה. בתחילת דצמבר החמירה ישראל את אזהרת המסע שפרסמה לאזרחיה לגבי 80 מדינות, ביניהן ברזיל וארגנטינה. החמרה זו של אזהרת המסע באה בתגובה למאמציה הגוברים של איראן לפגוע בישראלים וביהודים.[1] בברזיל שוכנת הקהילה היהודית השנייה בגודלה באמל"ט, אחרי ארגנטינה, והמעצרים מגבירים עוד יותר את החשש בדבר פגיעותו של האזור לטרור.[2]

בהתחשב במעורבותה רבת השנים של אמל"ט בכל הקשור לטרור ולסכסוך במזרח התיכון, עולה צורך ברור בשיתוף פעולה הדוק יותר במטרה להיאבק בטרור באזור זה. קרבתה של אמריקה הלטינית לארצות הברית ובעיותיה המשמעותיות הנובעות ממגפת השחיתות, מן הפשע המאורגן ומחוסר התפקוד הכלכלי, דורשות מארה"ב לפעול. אם ארה"ב לא תגביר את תמיכתה, רשויות אכיפת החוק והמודיעין במדינות אמל"ט עלולות להיכשל בזיהוי ובסיכול הפעילות של חזבאללה. עם זאת, קברניטי הביטחון הלאומי של ארה"ב מתמקדים באופן כללי במדיניות כוחנית נגד סין ורוסיה, ולא במאבק בטרור הבינלאומי.

הברירה של אמל"ט: להתנגד לטרור או להפוך ליעד טרור

למרבה המזל, קיימים מנגנונים לשיתוף פעולה במאבק בטרור שעליהם אפשר להסתמך. בעקבות פיגועי האחד עשר בספטמבר הקימו ארצות הברית, ארגנטינה, ברזיל ופרגוואי את קבוצת 3+1 לטיפול בסוגיית אבטחת אזור הגבול המשולש. עם זאת, למרות שגופים אלה מועילים, ייתכן כי אין בהם די על מנת להתמודד עם האיום הנוכחי. ללא משאבי מודיעין ואכיפת חוק המיועדים באופן בלעדי למאבק בחזבאללה, אמל"ט תישאר בגדר "יעד רך" עבור טרור בינלאומי מן הסוג שממנו סבל האזור בעבר.

נשיא ארגנטינה חאבייר מיליי לא הגדיר עדיין באופן רשמי את חמאס כארגון טרור, אף על פי שחזבאללה נכלל ברשימה זו מאז 2019. זה המקום להזכיר שגם פרגוואי הגדירה את חזבאללה כארגון טרור אף לפני שארגנטינה עשתה זאת. פעילותו הנרחבת של חזבאללה באמל"ט צפויה לגרום לכך שמדינות רבות יותר באזור תלכנה בעקבותיהן של פרגוואי וארגנטינה ותכלולנה את הארגון ברשימה השחורה.[3]

קריאת תיגר על הסנקציות האמריקניות

במחצית הראשונה של 2023 נכשלו 160 מהגרים שנכללו ברשימות הטרוריסטים בניסיונם לחצות את הגבול בין מקסיקו וארה"ב.[4] במהלך כהונתו של הנשיא ביידן חל גידול עקבי במספרם של המהגרים הבלתי חוקיים. אין זה ברור כמה טרוריסטים נכללים בקרב מיליון וחצי המהגרים הבלתי חוקיים שנכנסו לארה"ב מאז נכנס ביידן לתפקידו. ממשל ביידן ביטל את מדיניות "הישארו במקסיקו", אשר הוכחה כאמצעי הרתעה משמעותי כנגד שימוש לרעה בבקשות למקלט מדיני. ב-2021 הציעה גואטמלה לוושינגטון עסקה מקיפה להתמודדות עם תופעת ההסתננות דרך הגבולות, אך זו נדחתה על ידי ממשל ביידן.[5]

מהגרים מאפריקה, מאסיה ומן המזרח התיכון משתמשים לעתים תכופות בוונצואלה כנקודת כניסה לחצי הכדור המערבי לצורך הגירה בלתי חוקית לארה"ב. לאחרונה הציעה ארה"ב לוונצואלה הקלה בסנקציות בתמורה להבטחות לקיומן של בחירות כלליות, חופשיות והוגנות במדינה, תוך שהיא מתעלמת הלכה למעשה מתפקידה הבולט של קראקס בסחר הגלובלי בבני אדם.

ב-12 בפברואר עיקלה ארצות הברית מטוס מטען מדגם בואינג 747, אשר מכרה איראן לחברת התעופה הלאומית של ונצואלה, במהלך שהוביל לגינוי מצד טהראן. וושינגטון טוענת כי מכירת המטוס לוונצואלה על ידי חברת "מהאן אייר" האיראנית ב-2022 היוותה הפרה של הסנקציות שלה כנגד טהראן. ארה"ב הטילה סנקציות על חברת התעופה בשל הקשר שלה למשמרות המהפכה. "מהאן אייר", הידועה כחברה המטיסה כלי נשק ולוחמים עבור משמרות המהפכה וחזבאללה, הפרה את הגבלות הייצוא שלנו באמצעות מכירתו של מטוס זה לחברת מטענים מוונצואלה. ממשלת ונצואלה כינתה את העברת המטוס "פעולה חמדנית מבישה" ונשבעה "לנקוט את כל האמצעים כדי להשיב את הצדק על כנו ולהשיב את המטוס לבעליו החוקיים".[6]

אין זה סביר כי חזבאללה ינצל את זרם המהגרים הבלתי חוקיים לתחומי ארה"ב, משום שכל סוכן חזבאללה אשר נכנס למדינה נחשף בסופו של דבר על ידי הרשויות. לעומת זאת, סוכנים פוטנציאליים הצליחו תמיד להיכנס לארה"ב באופן בלתי חוקי, ולאחר מכן הגישו בקשה לגרין קארד ולאזרחות. לאחר שקיבלו דרכון, החלו לפעול עבור חזבאללה. מאז שנת 2017 ועד היום נרשמו ארבעה מקרים של סוכנים כאלה, ומדובר בדפוס פעולה גלוי.[7] אנשים בודדים נכנסים לארה"ב גם מן המזרח התיכון, מאסיה ומאפריקה, וכולם מחזקים את הסבירות לפיגוע טרור עתידי מבית בארה"ב.

לפיכך, ברור כי מדיניות החוץ הנוכחית של ארה"ב אינה מספיקה. ארה"ב מעוניינת לייצא את ערכי המשילות התקינה והשקיפות שלה, תוך הטלת סנקציות על מדינות המבצעות הפרות בסוגיות אחרות כגון זכויות אדם, דוגמת ניקרגואה. ממשל ביידן מעוניין גם ליצור את הרושם כי הוא מקשיח סוף סוף את מדיניותו כלפי חזבאללה. נראה כי הסנקציות אשר הוטלו לאחרונה על ידי מחלקת האוצר כנגד שלושה פעילי חזבאללה מקולומביה מצביעות על כך שהבית הלבן מתייחס לאיום במידה רבה יותר של רצינות.[8] אולם, עד שהוטלו הסנקציות וניתנה לפקידים קולומביאניים האפשרות לחקור את המקרה, הפעילים נעלמו.[9]

מחלקת האוצר של ארה"ב אינה מסוגלת לפעול ולעיתים קרובות השפעתה רחוקה מלהרשים. נוסף על כך, קיימים אתגרים חסרי תקדים כמעט, הנובעים מן המאבקים בזירה הפוליטית הפנימית בארה"ב. אם הרפובליקנים ינצחו בבחירות לנשיאות ב-2024, אפשר לצפות כי יחול שינוי דרמטי במדיניות החוץ של ארה"ב. באופן הפוך, אם הנשיא ביידן ייבחר לתקופת כהונה נוספת, הממשל עלול להתקשות להמשיך ולפתח מדיניות בת-קיימא. בכל מקרה, המדיניות כלפי אמל"ט צפויה להתגלות כמאתגרת במיוחד מבחינתה של ארה"ב, אשר אינה מעמידה את יחסיה עם מדינות בחצי הכדור המערבי בראש סדר העדיפויות, בייחוד בשלבים המאוחרים של כהונת הנשיא.

הביקור של ראיסי: מפגש נשיאותי באמריקה הלטינית

בהתרסה נגד ארה"ב ותוך הפרת הסנקציות המוטלות על איראן, נשיא איראן ראיסי ביקר לאחרונה בקובה, בוונצואלה ובניקרגואה. איראן מייצאת את האידיאולוגיה האסלאמיסטית לאמריקה הלטינית ומקימה תאי טרור לצד מרכזי תרבות רבי השפעה. איראן רואה במרחב האידיאולוגי פוטנציאל להדגשת השקפות העולם שלה בפני מנהיגים סמכותניים במדינות אמל"ט, תוך כדי חדירה לאקדמיה ופנייה למובילי דעה.

אף על פי שאיראן אינה מסוגלת להשתוות מבחינת כוחה לכוחן הצבאי, הכלכלי או הטכנולוגי של סין ורוסיה, היא אינה גורם חסר משמעות על הבמה העולמית, משום שכולן חולקות את המטרה המשותפת של הקטנת ההשפעה הגלובלית האמריקנית – אלא שסין ורוסיה אינן מקדמות את אותה אידיאולוגיה מהפכנית כמו איראן.

נשיא ברזיל לולה התיר לספינות מלחמה איראניות לעגון בנמלים בריו דה ז'ניירו ב-2023.[10] הוא עשה זאת לאחר ששב מנסיעה לוושינגטון לצורך פגישה עם הנשיא ביידן, שבמהלכה איימה ארה"ב בסנקציות נוספות, אשר זכו להתעלמות גורפת מצידו של לולה.[11] זהו איתות לכך שבכוונתה של ברזיל להתעלם מן הסנקציות והלחץ של ארה"ב, אף כי לאחרונה נחתמו הסכמים דו-צדדיים נוספים בין המדינות בדבר קידום זכויותיהם של עובדים במישור הבינלאומי. הנשיא לולה אומר למעשה לָעולם שלא ייכנע עוד לתכתיבים אמריקניים.

לחזבאללה יש נוכחות נרחבת באמריקה הלטינית. ידוע כי הארגון אחראי לפיגוע במרכז הקהילתי היהודי בבואנוס איירס ב-1994.[12] ב-2019 הקפיאה ארגנטינה את הנכסים של חזבאללה והגדירה אותו כ"ארגון טרור". ב-2023 הגישה ארצות הברית כתב אישום כנגד חבר לכאורה בחזבאללה, סמואל סלמאן אל-רדא, בגין הענקת סיוע למבצעי הפיגוע בארגנטינה ב-1994.^[13] הרג יהודים עשוי היה להועיל לנוכחותו של הארגון בארגנטינה באותה העת, אולם המיזמים הפליליים שלו בתחום הסחר בסמים והלבנת הכספים מהווים גורם ראשון במעלה בפעילותו באמל"ט.

לעומת זאת, הנשיא מיליי, אשר נבחר לאחרונה, מייצג שינוי משמעותי בגישתה של ארגנטינה כלפי ישראל. שר החוץ הישראלי, ישראל כץ, קידם את פניו של מיליי עם הגעתו לישראל בפברואר, והודה לו על תמיכתו בישראל כנגד חמאס ועל הכרתו בירושלים כבירת ישראל. "אתה אדם ערכי שמחויב רק לאמת", אמר כץ לנשיא מיליי, והוסיף: "לא פלא שבחרת להגיע מייד לישראל לתמוך בנו במאבקנו הצודק להגנתו של העם היהודי מול מרצחי החמאס".[14]

אתגר הנרקו-טרור של חזבאללה

חזבאללה פועל בשיתוף פעולה הדוק עם קרטלים נוספים, ביניהם קרטל מדיין, וקרטלים בברזיל ובמקסיקו.[15] השירות העיקרי שהם מציעים הוא הלבנת כספים, ואיראן מממנת את חזבאללה מאז הקמתו.[16] אולם, ככל שתקציבו המבצעי של ארגון חזבאללה גדל עם השנים, כך גדלו גם צרכיו הכספיים, ולכן הוא עוסק בפעילויות בלתי חוקיות באמריקה הלטינית על מנת לסייע במענה לצרכים אלה.

עד כה לא נחשפו ראיות לקשר ישיר בין רשתות אלו, המלבינות כספים למטרות פשיעה, לבין רשתות הפשע המבריחות פנטניל לארצות הברית דרך מקסיקו. אולם, בהתחשב בעובדה כי חזבאללה מפתח תשתית זו להלבנת כספים בכל רחבי העולם כבר מספר עשורים, הרי שקשר כזה עשוי בהחלט להתגלות. ארגוני החקירות הפליליות של ארה"ב, ובהם ה-DEA, ממלאים תפקיד חשוב, משום שהרשתות הכספיות הבלתי חוקיות של חזבאללה מסתמכות במידה רבה על תחומי שיפוט אמריקניים כדי להעביר כספים ממקום למקום. אחת הסיבות לכך היא שסכומי כסף גדולים כתוצאה ממכירות בלתי חוקיות של סמים מגיעים מאמריקה.[17]

פקידים אמריקניים מעריכים כיום שקיים סיכון הולך וגובר כי פעילים של חזבאללה יפגעו באמריקנים במזה"ת, וייתכן שאף בתחומי ארה"ב עצמה.[18] תפנית זו באה לאחר שארה"ב הצהירה באופן פומבי בחודש אוקטובר כי היא סבורה שטהראן ושלוחיה אינם שואפים למלחמה אזורית נרחבת יותר או לעימות עם ארה"ב. כל אחד מן התרחישים – מתקפה מבית או מתקפה נגד דיפלומטים מעבר לים – יהווה מכה עבור ממשל ביידן, אשר מנסה למנוע מן העימות בין ישראל לחמאס להתרחב למלחמה אזורית, ולשמור על הכוחות האמריקניים מחוץ לקלחת. סביר להניח כי אירוע שכזה ימשוך את וושינגטון בחזרה למזה"ת בתקופה שבה היא מנסה למקד את משאבי הביטחון הלאומי שלה במאבק נגד סין ורוסיה.

היעדר הרתעה אמריקנית באזור

מאז ה-7 באוקטובר הותקפו כוחות אמריקניים במזה"ת על ידי מספר קבוצות הפועלות כשלוחיה של איראן, ביניהן הארגון העיראקי הצבאי למחצה "תנועת האצילים" (חרכת א-נג'באא').[19] ב-12 באוקטובר הודיע הפנטגון כי מספרם של הנפגעים האמריקנים בעיראק, בסוריה ובירדן מאז ה-18 באוקטובר עומד כעת על 186 בקירוב.[20] ארה"ב תקפה בתגובה מספר פעמים, לרבות תקיפת כטב"מים בבגדאד ב-4 בינואר, אשר הביאה להריגתו של פעיל מיליציה בכיר.[21]

"איראן, חזבאללה ושלוחיהם מנסים לכייל את הפעילות שלהם, ולהימנע מפעולות העלולות להביא לפתיחתה של חזית מתואמת שנייה עם ארצות הברית או ישראל בעת שהם עדיין משלמים את המחירים בעיצומו של העימות הנוכחי… פעולותיהם טומנות בחובן פוטנציאל לחישוב מוטעה", אמרה כריסטי אביזייד, ראש המרכז הלאומי למלחמה בטרור, במהלך שימוע בקונגרס באוקטובר.[22] במהלך ביקורו במזה"ת אמר מזכיר המדינה אנתוני בלינקן כי "זהו עימות העלול להתפשט בקלות".

אנשי מודיעין אמריקניים העידו בחודשים האחרונים על האיומים הנשקפים מצד חזבאללה. לדבריהם, הארגון מחזיק ביכולת משמעותית לבצע פיגועי טרור מעבר לים והמוטיבציה שלו לתקוף את ארה"ב גברה בעקבות המתקפה של ממשל טראמפ ב-2019, מתקפה שהביאה למותו של קאסם סולימאני, אשר פיקד על אחת מיחידות העילית הצבאיות של איראן. "מעצרם של אנשים בארצות הברית הקשורים לכאורה לזרוע הטרור הראשית של חזבאללה במדינות זרות, ומאמצי איסוף המודיעין והרכש שלהם, ממחישים את האינטרס של חזבאללה בפעילויות הכנה לתרחישים שונים על אדמתנו", אמר ראש ה-FBI, כריס ריי, בשימוע בקונגרס ב-15 בנובמבר.[23]

ארה"ב מתנגדת במידה רבה למתקפת מנע כנגד חזבאללה במזה"ת עקב החשש שהיא עלולה לגרור את איראן וחלק משלוחיה לתוך העימות. עם זאת, בשבועות האחרונים קיים חשש נרחב מפני הסלמה, בייחוד לאחר שהודיעה ישראל על הסגתם הזמנית של כמה אלפי חיילים מעזה ב-1 בינואר – החלטה שעשויה לפנות משאבים לפעולה צבאית בצפון.

בה בעת, ייתכן כי חזבאללה מעוניין למנוע הסלמה ולהתרחק ממלחמה נרחבת יותר. בנאומו ב-5 בינואר נשבע חסן נסראללה להגיב על "התוקפנות הישראלית", אך רמז כי הוא עשוי להיות מוכן למשא ומתן על סימון הגבול עם ישראל.[24] עימות בהיקף מלא בין ישראל ולבנון יעלה על היקפה של המלחמה בין המדינות ב-2006 עקב ארסנל החימוש המדויק ארוך-הטווח של חזבאללה, אשר גדל באופן ניכר.

המסקנה: יש צורך במנהיגות אמריקנית חזקה

לאור האמור, ארצות הברית חייבת לנקוט בצעדים אגרסיביים יותר על מנת למתן את האיומים של איראן ושל חזבאללה כנגד הביטחון והאינטרסים שלה, הכוללים גם רשתות נרחבות של נרקו-טרור, מלחמת מידע ותאי טרור המתפשטים כמגפה באמריקה הלטינית. בלימת שאיפות ההתפשטות של איראן מחייבת צעדים חריפים יותר במקומות הנראים לעיתים קרובות רחוקים מעינו הגיאו-פוליטית של הציבור, דוגמת מדינות אמל"ט.

[1] https://dialogo-americas.com/articles/brazil-and-the-rising-hezbollah-concern-in-latin-america/

[2] https://www.bbc.com/news/world-latin-america-67367483

[3] https://english.aawsat.com/home/article/1883066/exclusive-%E2%80%93-why-did-paraguay-designate-hezbollah-terrorist

[4] https://www.nbcnews.com/politics/national-security/number-people-terror-watchlist-stopped-mexico-us-border-risen-rcna105095

[5] https://www.gisreportsonline.com/r/united-states-latin-america/

[6] https://www.aljazeera.com/news/2024/2/13/us-takes-over-boeing-747-iran-had-sold-to-venezuela

[7] https://emetonline.org/resource/iran-hezbollah-and-other-threats-to-our-national-security-from-latin-america-transcript/

[8] https://www.fdd.org/analysis/2023/09/21/treasury-sanctions-hezbollahs-network-in-colombia-but-what-took-so-long/

[9] https://www.fdd.org/analysis/2023/09/21/treasury-sanctions-hezbollahs-network-in-colombia-but-what-took-so-long/

[10] https://www.reuters.com/world/brazil-allows-two-iranian-warships-dock-rio-despite-us-pressure-2023-02-27/

[11] https://www.reuters.com/world/under-us-pressure-lula-delays-brazil-docking-iran-warships-sources-2023-02-09/

[12] https://www.aljazeera.com/news/2023/12/20/us-charges-alleged-hezbollah-member-over-1994-buenos-aires-bombing

[13] https://www.aljazeera.com/news/2023/12/20/us-charges-alleged-hezbollah-member-over-1994-buenos-aires-bombing

[14] https://www.timesofisrael.com/liveblog_entry/argentinas-new-president-arrives-in-israel-reiterates-pledge-to-move-embassy-to-jerusalem/

[15] https://www.meforum.org/64464/hezbollah-a-worldwide-criminal-organization

[16] https://www.govinfo.gov/content/pkg/CHRG-115hhrg25730/html/CHRG-115hhrg25730.htm

[17] https://www.washingtoninstitute.org/policy-analysis/deas-targeting-hezbollahs-global-criminal-support-network

[18] https://www.hstoday.us/subject-matter-areas/counterterrorism/american-intel-officials-warn-of-risk-of-hezbollah-attacking-u-s/#:~:text=U.S.%20officials%20assess%20that%20there's,with%20the%20intelligence%20told%20POLITICO.

[19] https://www.politico.com/news/2024/01/10/american-intel-officials-hezbollah-u-s-attack-risk-00134874

[20] https://www.aa.com.tr/en/middle-east/pentagon-says-number-of-us-causalities-in-iraq-syria-jordan-since-oct-18-totals-186/3135583

[21] https://www.reuters.com/world/middle-east/three-iran-backed-militia-fighters-killed-baghdad-drone-strike-sources-2024-01-04/#:~:text=BAGHDAD%2FWASHINGTON%2C%20Jan%204%20(,move%20condemned%20by%20Iraq's%20government.

[22] https://www.politico.com/news/2024/01/10/american-intel-officials-hezbollah-u-s-attack-risk-00134874#:~:text=%E2%80%9CIran%2C%20Hezbollah%20and%20their%20linked,the%20National%20Counterterrorism%20Center%2C%20said

[23] https://www.politico.com/news/2024/01/10/american-intel-officials-hezbollah-u-s-attack-risk-00134874

[24] https://www.washingtonpost.com/national-security/2024/01/07/israel-hezbollah-lebanon-blinken/

הפוסט אמריקה הלטינית והקשר לחזבאללה: איום על הביטחון הלאומי של ארה"ב הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

ישנן רמות שונות של ביטחון שמדינה יכולה להעניק לאזרחים שלה – החל מביטחון מלא ועד חוסר ביטחון. כמו כן, מחוץ לטווח הזה ישנה גם "תחושת ביטחון", המשפיעה תודעתית על תושבי האזור ומאפשרת להם לנהל חיים תקינים מעבר למצב הביטחוני האובייקטיבי.

המשך מצב הפליטים משדר חולשה

נפתח בהנחה שתושבי הצפון יצטרכו לחזור לבתיהם בחודשים הקרובים. ישראל לא יכולה ולא צריכה להמשיך ולקיים מצב של עשרות אלפי פליטים בארצה לאורך זמן רב. מעבר לכך שהדבר יוצר עול כלכלי כבד, זהו מסר שמשדר חולשה הן לאויבינו והן לאזרחינו, בשל חוסר היכולת לאפשר חיים תקינים, ולו סמוך לגבול עוין, במיוחד מאחר שהציונות הכירה בערך הלאומי והביטחוני של חיים אזרחיים בספר גם במחיר סיכונים.

על כן, ישנם ארבעה תנאים שמערכת הביטחון צריכה לקיים בטווח הזמן המיידי, כדי לאפשר לפחות ביטחון סביר לתושבי האזור, ותחושת ביטחון שתשכנע אותם לחזור לשגרת חיים אזרחית ביישובים הללו.

תחילה, אדגיש כי בראייתי יכולה ישראל לאפשר לתושבי הצפון לחזור לבתיהם גם ללא מערכה צבאית רחבה, לפחות כרגע. בשלב כלשהו תצטרך ישראל לפעול מול חזבאללה ביסודיות ולהסיר מעליה את האיום הביטחוני מצפון, אך ישנם שיקולים רבים לא לעשות זאת כרגע, ועל כן יש למצוא פתרון ראוי לתושבי האזור, שיאפשר להם לחזור לבתיהם וליהנות מביטחון סביר ומתחושת ביטחון.

עיבוי הנוכחות הצבאית בשגרה

ראשית, ישראל צריכה לעבות באופן מסיבי את הנוכחות הצבאית לאורך כל קו הגבול ולקבוע מעתה והלאה סד"כ אחר לשגרה – זאת, כמובן, תוך התחשבות באזורים המורכבים יותר בגבול אשר דורשים קשב רב יותר ונקיטת משנה זהירות.

כיתות כוננות וכוחות הגנה אזרחיים

נוסף לכוחות הצבא, ישראל חייבת להסדיר, במהלך מתואם עם יישובי הצפון, בניית כיתות כוננות משמעותיות וכוחות הגנה אזרחיים בכמות מתאימה, תוך וידוא הימצאות אמל"ח מתאים, הכשרה בסיסית ועוד. ישראל אינה יכולה עוד להתבסס על הרעיון של תלות בהתרעה מודיעינית בכל זמן נתון – זהו הלקח הראשון והחשוב ביותר מאירועי ה-7 באוקטובר. על ישראל להיות ערוכה למצב של פלישה מסיבית מצד חזבאללה, בכוחות גדולים ואיכותיים יותר מאלו של חמאס, ולהבטיח שמה שקרה ב-7 באוקטובר בגבולנו הדרומי לא יחזור בגבולנו הצפוני.

טיפול במנהרות חזבאללה

מעבר לכך, ישראל חייבת לטפל טיפול מתמשך ועצים בנושא המנהור ההתקפי של חזבאללה. מאז מבצע "מגן צפוני" בחורף 2018, שטיפל בשש מנהרות חוצות גדר, ייתכן שנחפרו מנהרות נוספות שיש לטפל בהן. זה מתקשר באופן ברור לנושא תחושת הביטחון. תושבים שמדווחים כי הם שומעים חפירות מתחת לבתיהם חשים פגיעה חמורה בביטחון האישי שלהם, בייחוד אחרי אירועי 7 באוקטובר, וזוהי נקודת זמן מתאימה ביותר לטיפול בנושא: הלגיטימציה והגיבוי הבינ"ל לא נמצאים בסימן שאלה, הגבול ממילא ערוך לכך, וחזבאללה הולך בין הטיפות ונזהר ממלחמה בעצימות מלאה. טיפול במנהרות בתוך שטח ישראל לא יעלה את הסיכוי למלחמה, שכן זהו תהליך שכבר בוצע בעבר, ונוסף על כך חזבאללה לא יראה בזה "שבירת מוסכמה".

שיפור המיגון

דבר נוסף שיש לבצע הוא הכנת העורף וסגירת פערים סביב המיגון בגבול. יש לוודא כי כל האזורים החשופים ביותר לירי טילים ורקטות מלבנון מחזיקים בתנאי מיגון בסיסיים – ממ"דים תקינים, מקלטים, מערכות התרעה תקינות וכיוצא בזה. יש לומר בשקיפות, כי יכולת שיגור הטילים והרקטות של חזבאללה תאתגר את מדינת ישראל גם לאחר מלחמה נרחבת. שטח דרום לבנון גדול עשרות מונים משטח רצועת עזה, ומספר הטילים והרקטות ברשות הארגון עצומה, גדולה בהרבה משל חמאס והארגונים הנוספים ברצועה. מובן שהיכולת הרקטית של הארגון לא מוחזקת רק בדרום לבנון אלא גם באזורים צפוניים יותר בלבנון, כך שצה"ל יצטרך לדעת לנטרל את האיום בצורה השלמה ביותר שאפשר גם מהגזרות שאליהן הכוח הקרקעי לא יגיע, לפחות בתחילת הלחימה.

חזבאללה יוכל לירות רקטות, טילים וטילי נ"ט על יישובי הצפון גם כשהתמרון יהיה בעיצומו, וגם אם יכולתו תיפגע ותישחק. נטרול מלא של מערך זה יימשך זמן רב, ויש להכין את העורף לכך בצורה הטובה ביותר כדי למנוע אבדות בחיי אדם.

אלו הם בעיניי ארבעת התנאים שיש לבצע במהירות המתבקשת, כדי להחזיר את תושבי הצפון לבתיהם במהירות המתאפשרת, ולא לגרור את סוגיית חזרתם מעבר לזמן הארוך שנדרש עד כה. מעבר לתנאים המיידיים, ישראל צריכה לשאוף להשיג מהמערכה הנוכחית הישגים נוספים, ולנצל את המאמצים בכל הזירות.

הסגת חזבאללה מעבר לליטאני

תנאי מדובר ביותר, ואולי המורכב ביותר, הוא הסגת חזבאללה צפונה, מעבר לנהר הליטאני, אז לכל הפחות מספר קילומטרים. ישראל הציבה דרישה זו בפני ארה"ב, צרפת וגורמים מתווכים נוספים בינה לבין לבנון, אך הדבר צריך לקרות באחת משתי אפשרויות: במהלך מדיני מורכב, בשיתוף בינלאומי ותוך קבלת ביטחונות וערבויות מידידינו, או במלחמת הכרעה שתוביל להרס תשתיות ולהשמדת פעילי חזבאללה בכל מרחב דרום לבנון, עד נהר הליטאני. חזבאללה נמצא כעת במצב מורכב, מכיוון שהוא רוצה לשדר תמיכה בנושא הפלסטיני ואף מוכן לשלם מחירים על כך, אבל נזהר שלא להיכנס למלחמה כוללת, שנראה שגם פטרוניו האיראניים לא מעוניינים בה כרגע. ישראל צריכה לנצל מורכבות זו, בזהירות המתבקשת, ולהבהיר לחזבאללה שזהו תנאי שישראל מוכנה לצאת למלחמה עליו – גם מלחמה יזומה, שתעלה לנו במחירים קשים בעורף. נסיגה צריכה לכלול בעיקר את כוחות רצ'ואן, היחידה המיוחדת של חזבאללה שמאומנת לפלישה קרקעית במספר מתווים, ממצומצמים ועד רחבים, לשטח ישראל. ישראל כמובן צריכה להבטיח דרכים לאכוף הסכם זה – מודיעינית, באמצעות שותפים ובאמצעים נוספים, ולהיות ברורה מראש לגבי ההשלכות של הפרת הסכם זה.

להמשיך בחיסולים ממוקדים

בהקשר זה, לגישתי נכון תעשה ישראל אם תנצל את חוסר הרצון המובהק של הארגון להיכנס למלחמה כוללת, כדי להמשיך בחיסולים ממוקדים, בזהירות המתבקשת, במסגרת ימי הלחימה בדרום לבנון. למשל, חיסול וסאם אלטויל, הבכיר ביחידת רצ'ואן, הוא חיסול משמעותי שפגע בארגון ובהיערכותו, וכך גם חיסול עבאס א-דבס, מפקד גזרה בארגון, פעולות שיוחסו לישראל ולא חצו את רף המלחמה הכוללת.

הישג נוסף שישראל צריכה לשאוף אליו הוא סגירת ברז האמל"ח מהזירה הסורית. ישראל תוקפת רבות בשנים האחרונות בסוריה, אך המב"מ (המערכה בין המלחמות) לא הרמטי מטבעו וההתעצמות הצירית גברה בשנים האחרונות.

לתקוף ללא פחד

על פי דיווחים, לאחר ה-7 באוקטובר החלה ישראל לתקוף גורמים איראניים בכירים בזירה הסורית ולפגוע בצורה אסרטיבית יותר באנשי מפתח בתחום ההתעצמות הצירית באזור, כולל באיראנים ובפעילי חזבאללה שבהם ישראל נזהרה מלפגוע בעבר. ישראל צריכה להמשיך ולעשות כן, בצורה אגרסיבית וללא פחד. על איראן וחזבאללה לדעת שסוריה זו זירה שישראל פועלת בה בחופשיות, ועל כן כל איראני או פעיל חזבאללה שיפעל כנגד ישראל, במישרין או בעקיפין, בזירה הסורית, הוא יעד לחיסול ישראלי. זהו הישג מערכתי שייקח זמן להשיג והוא צריך להתבצע במקביל למאמצים המיידיים, כחלק מחזון חדש שישראל צריכה לגבש ולחתור אליו בגבולותיה הצפוניים.

להכין את התודעה

היבט חשוב נוסף בעורף, שבעיניי אינו בגדר תנאי מחייב כדי להחזיר את התושבים לביתם אך הוא חשוב בהסתכלות עתידית, הוא המוכנות התודעתית. תושבי הצפון בפרט, ותושבי ישראל בכלל, לא חוו מלחמה עם חזבאללה מאז 2006. יש להכין את אזרחי המדינה לכוח אש עצום ומתמשך שברשות הארגון שאזרחי ישראל לא הכירו עד כה, גדול עשרות מונים מזה של חמאס, ובעל יכולות פגיעה טובות יותר. לחזבאללה יש יכולת לשגר במטח אחד, מבחינת כמות פריטי התמ"ס, יותר ממה שחמאס מסוגל לירות במספר ימי לחימה רצופים.

נקיטת פעולות אלה תוביל את ישראל לייצב את מצבה הביטחוני בגבול הצפון לאורך זמן, ותבטיח תנאי מינימום שיאפשרו חזרה של תושבי הצפון לבתיהם. זהו אינטרס של מדינת ישראל להחזיר את החיים בצפון לשגרה, גם אם מתוחה, תוך עיבוי חגורת האבטחה וחיזוק האינטרסים הביטחוניים שלה. כל זה יושג ויהיה בר קיימא רק על בסיס השגת מטרות המלחמה בעזה, ובהן הכרעת חמאס ונטרול יכולותיו הטרוריסטיות והשלטוניות.

הפוסט באילו תנאים אפשר יהיה להחזיר את תושבי הצפון לבתיהם? הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

הרעיון הישראלי – שמקבל גיבוי מארצות הברית ומצרפת – הוא לדחוק את חזבאללה צפונה מעבר לליטני, בין שבאמצעים מדיניים ובין שבאמצעים צבאיים (במקרה שהמאמצים המדיניים לא יבשילו). המאמצים המדיניים מכוונים למתן תוקף מחודש להחלטה 1701 של מועצת הביטחון משנת 2006, או לחלופין, להוביל להחלטה חדשה במועצת הביטחון של האו"ם, שתתבסס על החלטה 1701. המאמצים הצבאיים, אם וכאשר אלה המדיניים לא יצליחו, הם מבצע צבאי בדרום לבנון לדחיקת חזבאללה צפונה. מכל מקום, חזבאללה כבר הצהיר כי הוא מוכן לסגת מדרום לבנון בתנאי שישראל תיסוג דרומה מחיפה.

מדינת ישראל לא יכולה להשלים עם נוכחות של כוחות חזבאללה בדרום לבנון. לחזבאללה יש יכולות צבאיות באיכות ובכמות טובות יותר מאשר לחמאס בכל הנוגע לפשיטות אל תוך ישראל, כיבוש יישובים, ורצח וחטיפה של חיילים ואזרחים. ישראל התכוננה לתרחיש כזה בצפון במשך שני העשורים האחרונים, ולכן כאשר הפשיטה הגיעה דווקא מכיוון עזה ההפתעה הייתה עצומה מבחינה אסטרטגית וטקטית. לפי ההערכה בישראל, פשיטה כזו בצפון היא אפשרות סבירה, בייחוד לאחר שחזבאללה ראה את ההצלחה המבצעית של חמאס (יוזכר שחטיפת גלעד שליט על ידי חמאס ב-25 ביוני 2006 המריצה את חזבאללה להגביר את מאמציו המתמשכים לחטוף חיילי צה"ל, ואלה התממשו ב-12 ביולי 2006 עם חטיפת רגב וגולדווסר, שהביאה למלחמת לבנון השנייה).

חזבאללה – איום לא רק לתושבי הצפון

דחיקת חזבאללה צפונה אל מעבר לנהר הליטני תספיק אומנם להגביר את הביטחון ותחושת הביטחון של האוכלוסייה הישראלית צמודת הגדר בגבול לבנון, מה שיסלול את דרכה חזרה ליישובים. אולם, האיום של חזבאללה על ישראל אינו מסתכם רק בחדירה לגבול והשתלטות על יישובים צמודי גדר: חזבאללה לא מאיים על רק יישובי הצפון אלא על כלל מדינת ישראל, ולכן זו תהיה טעות לבחון את הסוגיה בצפון אך ורק מהזווית של יישובי הגבול.

הסיכוי שחזבאללה יסכים לסגת מדרום לבנון מרצון הוא קלוש. כבר כעת התנהלות חזבאללה מעידה כי ארגון הטרור השיעי אינו מספיק מורתע מישראל. מיום ליום, ככל שתקיפותיו נמשכות וישראל מגיבה בחומרה אך באופן מדוד, ההרתעה עלולה להמשיך ולהישחק, מה שיעלה את רף התעוזה שלו. כל המהות של חזבאללה כ"ארגון התנגדות" בנויה על העמידה נגד ישראל, לכאורה במטרה להגן על לבנון. נסיגה של חזבאללה עשויה להחליש את תפיסתו כמגן לבנון ומגן השאיפות הפלסטיניות, ולכן סביר שהוא יסרב לסגת מרצון. לכן, אם ישראל מעוניינת להסיג את חזבאללה מעבר לליטני, עליה לעשות זאת באמצעות מהלכים צבאיים.

מכיוון שישראל מבינה כי חזבאללה לא יסיג את כוחותיו באופן יזום אל מעבר לנהר הליטני, אפשר להניח כי הניסיונות של ירושלים להגיע להסדר מדיני בלבנון באמצעות דיפלומטיה נועדו לקבל לגיטימציה בין-לאומית לקראת אפשרות של תקיפה ישראלית שתכפה על חזבאללה נסיגה כזאת. ארצות הברית מפעילה מתחילת המלחמה לחצים על ישראל שלא לצאת למלחמה בלבנון. בישראל רוצים להראות לקהילה הבין-לאומית כי ישראל מבחינתה ניסתה לשפר את מצבה הביטחוני מבלי לנקוט אמצעים צבאיים בסדר גודל של מלחמה, אולם הסירוב של חזבאללה לא מותיר לה ברירה אלא לפעול נגדו צבאית.

טעות משולשת

המאמצים הישראליים והבין-לאומיים להסיר את האיום מצד חזבאללה על יישובי הצפון בלבד מהווים טעות משולשת שתסב נזקים אדירים לביטחון ישראל. ראשית, המאמצים מעניקים משקל רב לניסיונות להגיע לפתרון בדרכי שלום, קרי בהסכם או בהחלטה שתעבור במועצת הביטחון של האו"ם בהתבסס על החלטה 1701. אלא שההתבססות על החלטה מחוררת שלא יושמה מעולם ושאין לה היתכנות הינה חסרת היגיון ומסוכנת. שנתיים קודם להחלטה 1701 התקבלה החלטה 1559 – הדורשת מחזבאללה להתפרק לחלוטין מנשקו – וגם היא לא יושמה מעולם.

שנית, גם אם חזבאללה ייסוג צפונה מעבר לליטני ויכולותיו לפלוש ליישובי הצפון יצטמצמו, וגם אם הארגון לא יפר הסדר כזה, סביר להניח שכוחו של ארגון הטרור השיעי לא רק שיישמר, אלא ימשיך להתעצם ללא הפרעה. או אז, ישראל תיאלץ להתמודד שנים קדימה עם אויב הרבה יותר עוצמתי ואיכותי מכפי שהוא כעת – והרי כבר היום חזבאללה מהווה את האיום החמור והמסוכן ביותר לישראל, להוציא את איראן. במקביל, חזבאללה ימשיך להוות איום משמעותי והרסני על כלל המדינה, בשל יתר יכולותיו הצבאיות, לרבות ארסנל הטילים והרקטות שלו.

מעבר לכך, הרעיון של הסגת חזבאללה מעבר לליטני מתבסס על התפיסה המיושנת והתמימה של לפני השבעה באוקטובר, והיא לא תוביל לשינוי המציאות, בוודאי שלא בטווח הארוך. חזבאללה עדיין יחזיק בארסנל של כ-150 אלף טילים ורקטות, צי כטב"מים ויכולות סב"ר מתקדמות, הוא ישדרג את מערך ההגנה האווירי שלו וימשיך להתבסס צבאית בכל לבנון.

נוסף על כך, סביר מאוד להניח כי אם חזבאללה אכן ייסוג מעבר לליטני – מהלך שסיכוייו קלושים עד לא-קיימים – הרי שהוא יוכל לשוב במהרה בחזרה לדרום, וסביר להניח שישראל לא תגיב על כך בשל חוסר-רצונה במלחמה, כפי שקרה בעשורים האחרונים. יתרה מכך, יש יסוד משמעותי להניח כי הכוחות הבין-לאומיים לא יצליחו לכפות על חזבאללה נסיגה צפונה, בין אם בתחילת יישום ההסכם החדש, ובין אם לאחר שחזבאללה ישוב לאזור תקופה קצרה אחרי שנסוג לצפון למראית עין. גם אם עוצמתו הצבאית של חזבאללה תיפגע באופן זה או אחר כתוצאה ממלחמה מוגבלת שתסיג אותו מעבר לליטני, הרי שהוא צפוי לשוב ולהתחזק, וכן לשמר עוצמה צבאית מסוימת, שכן הוא לא יוכרע על ידי ישראל.

לא לצאת ל"מבצע הרתעה"

ישראל חייבת לשנות את התפיסה הביטחונית שלה לא רק בדרום אלא בכל הזירות, לרבות בזירת הצפון ובפרט בלבנון. אסור לה להסתפק בפתרון צבאי או מדיני שיספק הגנה ליישובי הצפון בלבד, ואסור לה להתבסס על שיקולים נאיביים שלפיהם חזבאללה יסכים להתפנות, ואם יסכים לא ישתלט שוב על האזור דרומית לליטני.

ישראל גם לא צריכה להסתפק בהחלטה חדשה במועצת הביטחון של האו"ם (ודאי שלא על בסיס ההחלטה הקודמת 1701) שלא תספק עבורה ביטחון, כפי שהוכח בעשורים האחרונים. ביטחון מדינת ישראל לא צריך להתבסס על כוחות זרים, ודאי שלא על כוחות לשמירת שלום שאין להם כמעט שום סמכות או יכולת להתמודד נגד איום חזבאללה והתעצמותו.

על ישראל לעבור מאסטרטגיה של הרתעה לאסטרטגיה של הכרעה. הפעלת העוצמה הצבאית של ישראל לא צריכה להיעשות במסגרת "מבצע הרתעה" בסגנון מלחמת לבנון השנייה, אלא במסגרת מלחמה רחבה וכוללת שמטרתה להכריע את חזבאללה. משכך, עליה להכין את הציבור הישראלי למלחמה רחבה בלבנון שתשמיד את ארגון חזבאללה, כולל כיבוש כל דרום לבנון והחרבת ביירות וערים מרכזיות נוספות בלבנון.

במקרה כזה, סביר שהממשל האמריקני לא יגביל את פעילותה של ישראל למלחמה כוללת, משום שישראל הסכימה להבליג על התקפות חזבאללה ולא יזמה מלחמה נגד לבנון לאחר השבעה באוקטובר – לאור דרישת ממשל ביידן. חלק מההסכמה הישראלית לא לפתוח עד עתה במלחמה בלבנון כולל את מרכיב הלגיטימציה האמריקנית למלחמה אם חזבאללה לא ייסוג מעבר לנהר הליטני במסגרת מאמצים מדיניים. בסופו של דבר, ישראל צריכה לקחת בידיה את האחריות לגורלה, ולא לסמוך על מדינות וגורמים זרים שיעשו עבורה את העבודה. רק הכרעת חזבאללה והשמדת תשתיותיו בכל רחבי לבנון, כולל הרס מוחלט של ערי לבנון, תוביל ליצירת מציאות ביטחונית טובה יותר עבור כלל מדינת ישראל, ותוביל לשקט וליציבות עשורים קדימה.

ד”ר עומר דוסטרי הוא מומחה לאסטרטגיה ולביטחון לאומי, חוקר ב”מכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון” ובתנועת “הביטחוניסטים”. הכתוב במאמר הוא על דעת המחבר בלבד ואינו משקף בהכרח את עמדת התנועה.

הפוסט דעה: אסור לישראל להסתפק בדחיקת חזבאללה מעבר לנהר הליטני הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

הטענה כי פעולותיה של ישראל אינן פרופורציונליות היא עיוות של המשפט הבינלאומי. לפי הדין הבינלאומי, הנזק האגבי של מתקפה צבאית צריך להיות פרופורציונלי להישג הצבאי שהמתקפה משיגה. ככל שערך היעד הצבאי גדל, כך גדל גם היקף הנזק הנלווה המותר. כאשר הישג צבאי קטן מלווה בנזק אגבי גדול מאוד, התקיפה תהיה בלתי-חוקית. עם זאת, אין הגדרות נוקשות כיצד להגדיר מידתיות נאותה.

במילים אחרות, הדין ההומניטרי הבינלאומי מקבל את העובדה שבמלחמה אזרחים עלולים למות ורכוש אזרחי עלול להינזק. אף אחת מהתוצאות הללו אינה בהכרח אסורה, כל עוד האובייקט המותקף הוא יעד צבאי בעל ערך מספיק. מידתיות אין משמעה שמספר ההרוגים האזרחיים בצד אחד צריך להיות פרופורציונלי למספר הנפגעים האזרחיים של הצד האחר או שצריך להיות יחס פרופורציוני בין מספרי הלוחמים והלא-לוחמים שנהרגים. יש שונאי ישראל המקדמים פרשנות שגויה כזאת המצדיקה את מאמצי חמאס לשאוף להגדיל את הקורבנות האזרחיים. לעיתים תביעת המידתיות משמשת גם כדי לשלול את זכותה של ישראל להגן על עצמה, כמו למשל טענותיה של המדווחת המיוחדת של האו"ם, פרנצ'סקה אלבנזה, כי פעולותיה של ישראל אינן בגבולות המידתיות ולכן נשללת ממנה הזכות להגנה עצמית.

הפוסט "פעולות צה"ל לא פרופורציונליות" הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

נשיא ארצות הברית, ג'ו ביידן, כבר התבטא בימים האחרונים לא פעם – כולל בדיונים סגורים – וקרא לישראל להימנע מיוזמה התקפית נגד חזבאללה בלבנון. הממשל האמריקני חושש כי פתיחת מלחמה נגד חזבאללה תוביל לעימות אזורי שיערב את ארצות הברית ואת איראן בלחימה ישירה וממשית. בשבוע האחרון מופעלים לחצים משמעותיים על ממשלת לבנון לנסות ולרסן את חזבאללה, כולל שיחות שנערכו בין נשיא לבנון לבכירים בממשל האמריקני, הצרפתי והבריטי.

נכון לעכשיו, הלחימה כוללת עשרות שיגורי פצצות מרגמה ורקטות לעבר היישובים בצפון הקרובים לגדר יחסית, עשרות שיגורים של טילים נגד-טנקים לעבר מוצבים וחוליות של צה"ל סמוך לגדר, וניסיונות חדירה של מחבלי חמאס והג'יהאד האסלאמי, שמנסים לחקות את הטבח של חמאס, וזאת באישור חזבאללה ובעידודה. עד כה איבדה ישראל בלחימה זו שבעה חיילים ואזרח, בעוד חזבאללה איבד מעל 30 פעילי טרור (לפי דובר צה"ל, חוסלו עד כה מעל 20 חוליות חזבאללה), לא כולל פעילי טרור של חמאס והג'יהאד האסלאמי שחוסלו.

מה רוצה חזבאללה?

עד כה, נראה שחזבאללה מהסס אם לפתוח במלחמה נגד ישראל. שיקולי הארגון נובעים מתדמיתו לא רק כארגון ההתנגדות הראשי המגן על לבנון, אלא כמי שמגן על האינטרסים הערביים, האסלאמיים והפלסטיניים באזור; מיחסו לאיראן והשפעתו ממנה, מהפוליטיקה והלחצים הפנימיים בלבנון, ומהיכולות הצבאיות וכושר הלחימה הנוכחי של ארגון הטרור.

חזבאללה כמוביל את ציר ההתנגדות נגד ישראל

חזבאללה נכנס באופן פעיל ללחימה נגד ישראל מתוך רצון להוביל את "התלכדות הזירות" של "ציר ההתנגדות" לישראל. אסטרטגיה זו הותוותה עוד מימי מפקד כח קדס של משמרות המהפכה לשעבר, קאסם סולימאני, שחוסל בינואר 2021 על ידי ארצות הברית. הרעיון המסדר של אסטרטגיה זו הוא עימות רב-זירתי נגד ישראל בכל פעם שאחד מאויביה מותקף או פותח במתקפה – חמאס והג'יהאד האסלאמי בעזה, חזבאללה בלבנון, וכוחות איראניים בסוריה. בכך שחזבאללה פועל צבאית נגד ישראל, הוא מביע הזדהות פעילה עם ארגוני הטרור בעזה ויוצא כדי חובתו כלפי המשטר בטהראן.

ההשפעה האיראנית

ככלל, חזבאללה מהווה שליח איראני לכל דבר, כולל במימון הכספי, באספקת אמצעי הלחימה, בהעברת הידע הצבאי, בהדרכות הצבאיות ובאידיאולוגיה השיעית המהפכנית. המטרה האיראנית בהקמת חזבאללה הייתה כוח הרתעה בגבול הצפון הישראלי שימנע מישראל יכולת לפעול נגד תוכנית הגרעין של איראן ונגד המשטר האיראני עצמו. חרף הצהרות לוחמניות מצד בכירים איראניים באשר להצבת קווים אדומים למול התקיפות האוויריות הישראליות והתמרון הקרקעי הקרוב בעזה, אין זה ברור אם טהראן מעוניינת "לבזבז" את הג'וקר החזק ביותר שלה נגד ישראל בשלב זה, לא כל שכן לטובת הצלת חמאס.

האיראנים ככל הנראה מבינים היטב כי אם תיפתח מלחמה בצפון, המטרה הישראלית תהיה השמדת חזבאללה וכניסה קרקעית ללבנון, בדיוק כפי שמתרחש כעת בעזה. במקרה כזה, ישראל אף צפויה לפעול להשמדת כלל היעדים האיראניים בסוריה (ואולי אף בעיראק). המשמעות תהיה איבוד הנכס הצבאי האסטרטגי המשמעותי ביותר של איראן מול ישראל והותרת המשטר האיראני חשוף עוד יותר לתקיפה ישראלית. זאת, נוסף לאיבוד נכס צבאי בעזה בדמות החמאס והג'יהאד האסלאמי. איבוד – בתוך חודשים ספורים – של כלל הנכסים הצבאיים של איראן שקול לחיסול אסטרטגיית "טבעת החנק" שאיראן כה התאמצה לבנות בעשורים האחרונים סביב ישראל.

מצד שני, באיראן יכולים לפרש לא נכון את המכה הגדולה שקיבלה ישראל מחמאס במתקפת הפתע, ולחשוב כי ישראל נמצאת בנקודת חולשה היסטורית שלא הייתה כדוגמתה, מה שמצריך הפעלת עוצמה גדולה יותר לצד חמאס והג'יהאד האסלאמי, מתוך אפשרות ממשית להרוס את ישראל.

לחצים פנימיים בלבנון

לצד הלחץ מאיראן, חזבאללה פועל גם באופן עצמאי, ובעשור האחרון הוא קשר את עצמו יותר ויותר למערכת הפוליטית והכלכלית בלבנון, תוך שהוא נתון ללחצים לבנוניים פנימיים להימנע מהחלטות פזיזות שיובילו לפגיעה אנושה בלבנון. כבר עתה מופעלים על ממשלת לבנון לחצים כבירים מצד בכירים בארצות הברית, צרפת ובריטניה כדי למנוע את המשך ההסלמה. נוסף על כך, גם גורמים פוליטיים שונים מתוך לבנון הזהירו מפני האפשרות של חזבאללה לפתוח במלחמה נגד ישראל, מחשש להרס המדינה.

כושר לחימה ויכולות צבאיות

חזבאללה נחשב לאויב העוצמתי ביותר של ישראל באזור נכון להיום (להוציא את איראן). עם זאת, ייתכן כי חזבאללה מעדיף בשלב זה לא להיכנס למלחמה נגד ישראל משתי סיבות מבצעיות. ראשית, יכול להיות שחזבאללה חושב כי הוא אינו כשיר למלחמה וכי היכולות הצבאיות והתכנון הצבאי שלו בעת הזו לא מספיקים. במקרה כזה, ארגון הטרור השיעי ירצה להמשיך ולהסיט את תשומת הלב הישראלית מחזית הדרום, ולהשאיר את הלחימה מוגבלת. ייתכן גם כי חזבאללה מעדיף לתקוף את ישראל בהפתעה, כפי שביצע חמאס. גם במקרה זה, חזבאללה יעדיף לא לפתוח במלחמה כוללת, וינסה להשאיר את העימות עם ישראל ברף נמוך ומתחת לסף המלחמה.

התגובה הישראלית נגד חזבאללה – מה נדרש בעת הזו?

לישראל יש יכולות צבאיות ולאומיות להתמודד במלחמה רב-זירתית מול עזה בדרום ומול סוריה ולבנון בצפון, אך השאלה היא מהו האינטרס שלה בעת הזו בזירת הצפון.

ישראל יכולה לנצל את היותה בתקופת מלחמה באופן רשמי, את המוכנות הקיימת בעורף, את מלאי המילואים שהתגייס ואת הזהירות והחדות הקיימות של אזרחי ישראל בעורף כדי ליזום מתקפת פתע נגד חזבאללה בלבנון, ולהכריע אותו, במתכונת של הכרעת חמאס בעזה. על ישראל ללמוד היטב מהלקח בעזה. אי-הכרעת חזבאללה משמעותה מתקפת פתע קטלנית ועוצמתית יותר בצפון בעתיד. במקרה זה, ישראל יכולה להשיג "שתי ציפורים במכה אחת", לבטל את אסטרטגיית "טבעת החנק" האיראנית, ובכך לשנות את פני המזרח התיכון ואת מפת האיומים נגדה.

ככל שהלחימה בעזה תלך ותעמיק, לרבות לאחר הכניסה הקרקעית לעזה, סביר להניח שחזבאללה יגביר את עוצמת האש, את טווחי השיגורים ואת התעוזה שלו. במקרה כזה, ישראל תצטרך להגיע להחלטה אם ליזום מלחמה – או לחכות להסלמה שתוביל אליה.

בשלב זה, טוב תעשה ישראל אם תנסה למקד את הקשב בלחימה בדרום. הלחימה בעזה צפויה להימשך מספר שבועות עד שלושה חודשים. כל עוד חזבאללה ישמור על עימות מוגבל, ישראל צריכה לנצל את המצב לצמצם באופן הדרגתי את היכולות הצבאיות שלו. באותה הזדמנות, ישראל צריכה לנצל את המצב כדי לפגוע בפרויקט דיוק הטילים של ארגון הטרור השיעי. במקביל, ישראל צריכה לפעול לחיסול בכירי חמאס והג'יהאד האסלאמי שנמצאים בלבנון, וכן לבצע תקיפות נגד חזבאללה ולבנון במרחב הסב"ר (סביבה רשתית), על מנת להפעיל לחץ על האוכלוסייה הלבנונית.

גם בשל ההתנגדות האמריקנית, עדיף לישראל להימנע מליזום מלחמה, אך להיערך לתרחיש של מלחמה כאילו היא עתידה לפרוץ בכל רגע. על ישראל לסכם עם הממשל האמריקני כי בתמורה להימנעות מייזום מלחמה בצפון, תתערב ארצות הברית בלחימה באופן פעיל באמצעות תקיפות אוויריות וימיות מכוחותיה המוצבים סמוך לחופי לבנון וישראל. במצב כזה, ישראל תיהנה מלגיטימציה בין-לאומית מרשימה מצד הממשל האמריקני, צרפת ובריטניה, כפי שקורה בכל הנוגע למלחמה בעזה. הדבר גם יסייע לישראל באספקת אמצעי לחימה וסיוע כספי נוסף מהממשל האמריקני, ואולי אף סיוע בלחימה בפועל.

במקרה שחזבאללה יחרוג באופן משמעותי מהעימות המוגבל, קרי, ישגר מטחי טילים באופן מתמשך לעבר אזור הקריות, העמקים ואף מישור החוף, או יצליח לחדור ולבצע פיגוע רצחני, אזי הברירה היא פשוטה בהרבה – על ישראל להגיב בעוצמת אש אדירה, תוך היערכות למלחמה כוללת וכניסה קרקעית ללבנון.

על ישראל לאיים על חזבאללה ולבנון כי אם תיפתח מלחמה, מטרת ישראל תהיה לכבוש לפחות את אזור דרום לבנון עד נהר הליטני, ולהגיע עד ביירות. ישראל חייבת להצהיר בקול רם וברור כי מלחמה בצפון משמעותה השמדה מוחלטת של חזבאללה, כולל החרבת התשתיות הלאומיות האזרחיות של מדינת לבנון, שתוביל לקריסתה המוחלטת.

הכתוב במאמר הוא על דעת המחבר בלבד ואינו משקף בהכרח את עמדת התנועה

הפוסט האם ישראל צריכה ליזום מלחמה נגד חזבאללה? הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.