סוף ימי השרמן: עשה זאת בעצמך

חיל השריון היום נחשב לאחד החילות המרכזיים והחשובים בצה"ל, אבל לא תמיד זה היה המצב. במלחמת העצמאות, מדינת ישראל הסתמכה בעיקר על כוחות חי"ר והחזיקה ב-15 טנקים בלבד. עם השנים מספר הטנקים עלה בהדרגה, ואיתו עלה גם היקף המעורבות של כוחות השריון בפעילות המבצעית של צה"ל. במבצע קדש כבר הפעילה ישראל 200 טנקים, במלחמת ששת הימים הפעילה כ-1,000 טנקים, ובמלחמת יום הכיפורים מספר הטנקים שהיו בשימוש כבר נסק ל-2,000.

למרות הגידול הכמותי, האיכות של הטנקים שעמדו לרשות ישראל כמעט לא השתפרה. בגלל מניעים דיפלומטיים שונים, מדינות העולם סירבו למכור לישראל טנקים חדשים, והמדינה הצעירה נאלצה להסתמך על טנקים ישנים ולא כשירים כמו ה"שרמנים" ממלחמת העולם השנייה, וה"סנטוריונים" הבריטיים שיצאו משימוש. צה"ל ותעשיית הביטחון הישראלי עשו מאמצים רבים על מנת לשקם ולשפר את אותם טנקים ישנים, אך היה ברור שאי אפשר יהיה להסתמך על אלתורים כאלה לאורך זמן.

במהלך שנות השישים חלו שני אירועים שהיוו נקודות מפנה שדחפו את מדינת ישראל למצוא פתרון למשבר הטנקים. האירוע הראשון היה הבשורה על כך שמדינות ערב צפויות לקבל מברית המועצות טנקים מסוג T-62, שנחשבו באותה העת לטנקים המתקדמים ביותר בעולם. האירוע השני היה פרשת "צ'יפטיין", שבה אנגליה נסוגה ברגע האחרון מהתחייבותה למכור לישראל טנקים מתקדמים. שני האירועים הללו גרמו לישראל להבין שהיא מוכרחה להדביק את הקצב במרוץ השריון מול מדינות האויב, ושאין לה ברירה אלא לעשות זאת בעצמה.

מניעים את הזחלים: תהליך הפיתוח יוצא לדרך

ב-1969, בעקבות התפוצצות העסקה לרכישת הטנקים מאנגליה, נשקלה לראשונה האפשרות שישראל תייצר טנקים בעצמה. כדי לבחון את היתכנות המהלך גובשה ועדה בהשתתפות אנשי מקצוע ומומחי ביטחון בראשות האלוף ישראל טל (טליק), שכונה לימים "אבי המרכבה". הוועדה נדרשה לבחון הן את היכולות הטכנולוגיות והתשתיתיות של מדינת ישראל, והן את הכדאיות הכלכלית של המהלך. ממסקנות הוועדה עלה כי מדינת ישראל מסוגלת לבסס תעשיית טנקים וכי תעשייה כזו תספק מענה לצרכים הצבאיים, תפחית את התלות במדינות העולם, ואף תועיל למדינה מבחינה כלכלית. כמה חודשים מאוחר יותר, באוגוסט 1970, התקבלה ההחלטה הרשמית, ומדינת ישראל יצאה לדרך עם הפרויקט השאפתני.

לטובת קידום הפרויקט הוקמו מנהלת תוכנית הטנק (מנת"ק) שנשאה באחריות הכוללת לפיתוח, והרשות לפיתוח הטנק (רפ"ט) שעסקה בתכנון ההנדסי. כדי לחסוך בזמן ובעלויות, הוחלט להתבסס כמה שיותר על תשתיות שכבר היו קיימות בצה"ל ובמערכת הביטחון. כך הפך מרכז השיקום והאחזקה של הטנקים בצה"ל (מש"א), שעד אז שימש לשיפור טנקים, למפעל ההרכבה של הטנק החדש. באופן דומה, מרכז הציוד והחלפים ומִנהל הרכש והייצור בצה"ל עברו התאמות במטרה לשרת את צורכי הפרויקט. החלטה נוספת שהתקבלה הייתה להפוך את ייצור הטנק לפרויקט לאומי בפריסה ארצית, וכך הוסבו כ-200 מפעלים של התעשייה הביטחונית והאזרחית למפעלים לייצור חלקי טנק. בית היציקה "ארדן", למשל, החל לייצר יציקות שריון כבדות ששימשו לגוף הצריח ולתובה (חלקו התחתון של הטנק), ובמפעלי "תעש" החלו לייצר תותחי טנקים.

תהליך ייצור הטנק הישראלי נמשך בסך הכול כתשע שנים, וב-20 בפברואר 1979 הגיע הרגע המיוחל וטנק המרכבה הראשון נכנס לשימוש מבצעי בחטיבה 7 של חיל השריון.

בין הסימנים: משפרים ומשכללים את המרכבה

טנק המרכבה הראשון, המוכר כמרכבה סימן 1, נחשב בזמנו לטנק חדיש ומתקדם. הוא התהדר ביכולות מיגון שטרם נראו ובשרידות גבוהה, שהתאפשרו בין השאר הודות להחלטה המהפכנית להעביר את המנוע לקדמת הטנק.

מאז עבר טנק המרכבה סדרת שכלולים, ששיפרה הן את המיגון שלו והן את ביצועיו בשדה הקרב. על גבי הטנקים מדגם מרכבה הולבשו מערכות בקרת אש, אמצעי ראיית לילה ומערכות ירי משופרות. עם השנים גם פותחו דגמים מתקדמים יותר, והמתקדם ביותר – מרכבה סימן 4 – נכנס לשימוש צה"ל ב-2003. כיום, הדגמים המשופרים של טנק המרכבה סימן 4 נהנים ממערכות שליטה ובקרה מתקדמות, ומאובזרים במערכת ההגנה האקטיבית "מעיל רוח" שמאפשרת הגנה מרבית על החיילים שבתוך הטנק.

במרוצת השנים ייצרה מדינת ישראל אלפי טנקי מרכבה, ואלה היו בשימוש מרכזי בכל המערכות והמלחמות שפרצו מאז: במלחמת שלום הגליל נעשה שימוש בטנק מרכבה סימן 1 נגד כוחות השריון הסוריים; במהלך האינתיפאדה השנייה נעשה שימוש בטנקי מרכבה סימן 2 ו-3 לטובת סיורים בשטחים מסוכנים ותמיכה בכוחות חי"ר; במלחמת לבנון השנייה נכנסו לשטח לבנון שלוש אוגדות משוריינות; וגם במהלך מלחמת חרבות ברזל, הטנקים – בעיקר מדגמי מרכבה סימן 3 וסימן 4 – נטלו חלק מרכזי בלחימה וסייעו רבות לתמרון הקרקעי בעזה ובלבנון.

רק בישראל: איסור מכירה למדינות זרות

טנק המרכבה הישראלי נחשב כיום לטנק המתקדם ביותר בעולם, ומעטים הטנקים שמצליחים להתקרב ליכולותיו. אפשר היה לצפות שמדינת ישראל תרצה לנצל את היתרון הכלכלי שטמון בכך ולייצא את הטנק למדינות נוספות, אך כבר מתחילת הייצור של טנק המרכבה נאסרה מכירתו למדינות זרות, וזאת כדי לשמור על היתרונות הייחודיים של חיל השריון הישראלי.

רק בשנת 2010 החליט משרד הביטחון להתיר באופן עקרוני את מכירת טנק המרכבה סימן 4 ל"לקוחות נבחרים". בשנת 2014 חתם משרד הביטחון על עסקת יצוא ראשונה של הטנק עם מדינה זרה, ששמה נאסר לפרסום. בשנת 2023 התקיים משא ומתן למכירת טנקי מרכבה סימן 2 ומרכבה סימן 3, שיצאו משירות בצה"ל, למדינה באירופה ולמדינה בדרום אמריקה שגם שמן לא נחשף, אך תוכניות אלה נעצרו בעקבות מלחמת חרבות ברזל. כך שנכון להיום, מדינת ישראל היא כנראה המדינה היחידה בעולם, או אחת הבודדות, שמחזיקה בטנק המרכבה.

מלבד הייחודיות, מקור נוסף לגאווה טמון בכך שכ-80% מרכיבי הטנק מיוצרים בישראל, ובכך הפרויקט מספק מקור פרנסה לעשרות אלפי ישראלים ביותר מ-200 מפעלים ברחבי הארץ. בימים אלה, שבהם מדובר רבות על חשיבות הפיתוח העצמי של אמצעי חימוש ולחימה, טוב להיזכר בכוחה של התעשייה הביטחונית הישראלית ובפוטנציאל האדיר שטמון בייצור כחול-לבן.

הפוסט היום לפני 46 שנים: טנק המרכבה נכנס לשימוש מבצעי בצה"ל הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

צה"ל נמצא בנקודת זמן קריטית בתולדותיו, והרמטכ"ל הבא, שיחליף את רב אלוף הרצי הלוי, הוא בעל תפקיד מכריע בביצור ביטחון ישראל בעשורים הבאים.

הרמטכ״ל ייבחן, אומנם, בראש ובראשונה בהצלחתו להוביל את צה"ל לניצחון מכריע בעזה, לשמור על ביטחון תושבי הצפון, להסיר את איום הגרעין האיראני ולבלום את התפשטות הציר הסוני הרדיקלי במזרח התיכון, אך התפקיד שלו לא מסתכם בכך. על הרמטכ״ל החדש לשנות מהיסוד את התפיסות העומדות בבסיס האסטרטגיה הביטחונית של ישראל.

תיאוריית קץ ההיסטוריה והמציאות של התנגשות ציוויליזציות

בשנת 1989 פרסם הפרופסור לכלכלה פוליטית פרנסיס פוקויאמה מאמר, שלימים יהפוך לספר. המאמר פורסם על רקע נפילת הגוש הסובייטי, והשם שניתן לו, ״קץ ההיסטוריה״, נועד לשקף שבניגוד לפסימיות שמאפיינת את התקופה של שתי מלחמות העולם, קריסתו המפתיעה של הגוש הסובייטי מציינת סופו של עידן ותחילתו של עידן חדש, שבו הדמוקרטיה היא השלטת והמלחמות הגדולות הופכות לנחלת העבר.

על אף שתפיסה זו אותגרה, בין השאר על ידי פרופ׳ סמואל הנטינגטון בספר ״התנגשות הציוויליזציות״ שיצא לאור בשנת 1992, התפיסות ב״קץ ההיסטוריה״ חוללו שינוי תפיסתי נרחב במערב. שינוי תפיסות זה הוליד הפחתה משמעותית בתקציבי הביטחון של המערב, התמקדות בבניית כוח צבאי המתאים בעיקר לעימותים א-סימטריים ולא למלחמות קלאסיות, והערכת חסר של איומים פוטנציאליים.

תפיסות אלה לא פסחו על ישראל. למעשה, הן פגשו אותה בנקודת זמן שאפשרה חלחול מהיר שלהן לתודעה המדינית ביטחונית. ניהול המערכה הארוכה ברצועת הביטחון בלבנון והאינתיפאדה הראשונה הן שתי מערכות שלכאורה מתיישבות עם התפיסה של מלחמה א-סימטרית. בהתאם, תפיסת הביטחון הישראלית החלה לנטות לחשיבה על עידן של ״מזרח תיכון חדש״, והערכה מחודשת ושגויה של איומי הייחוס הובילה לבניית כוח צבאי הזונח את צבא היבשה הקלאסי לטובת מאמץ טכנולוגי, ומחליף טרמינולוגיה צבאית ברורה של הכרעה בשדה קרב לטרמינולוגיה עמומה. לא בכדי נפוצה בצה"ל בעשרים השנים האחרונות האמירה ש"השקף סופג הכול", שכן אינספור מצגות צבאיות עסקו ברעיונות מופשטים שלחלקם אין שום אחיזה בעולם הצבאי או בעקרונות של מלחמה והגנה.

אולם, החלום על קץ ההיסטוריה העקובה מדם התחלף ברחבי העולם כולו עם מציאות של התנגשות ציוויליזציות ברורה, שאותה פגשנו באופן כואב במיוחד בשבעה באוקטובר.

לחזור ליסודות: תפקידו של צה"ל – לנצח

כדי להיות צבא מנצח שמביט אל המציאות בעיניים, צה"ל חייב לחזור ליסודות המקצוע הצבאי שנבנה והתפתח במשך אלפי שנים, ולאמץ מחדש שני עקרונות שהנחו אותו בעבר – פשטות ומקצועיות. המקצועיות הצבאית נבנית על בסיס מוצק של עובדות ותובנות מהשטח. תפיסת שטח, שליטה מגובה ותוואי שטח הן עובדות מוצקות ששום תיאוריה מופשטת או שקף מתוחכם לא יכולים לדרוס.

נוסף על כך, על צה"ל להימנע מלנסות להשפיע על החלטות הדרג המדיני בתחומים שהוא לא מבין בהם ושאינם באחריותו, ולהתמקד במשימות הביטחוניות ובליבת המקצוע הצבאי. תפקידו של צבא הוא לתת את הזווית המקצועית בתחום הביטחון, ללא כחל ושרק. הצבא לא צריך לעסוק בהשלכות של החלטות מדיניות וכלכליות על מידת המוטיבציה של האויב, אלא לעסוק בשאלה מה יבטיח את ביטחון ישראל במשבר הבא מול אותו אויב. באם יחליט הדרג המדיני על ביצוע מהלך שעובדתית פוגע ביכולת לשמור על ביטחון ישראל, על הדרג הצבאי להצביע על הבעיות האלה, ולא לומר ״שיֵדע להתמודד עם כל מצב״, כיוון שאמירה זו היא ריקה מתוכן. כמובן, הדרג הצבאי כפוף לדרג המדיני, ובהינתן החלטה עליו להתמודד בצורה מיטבית עם השלכותיה, אך הוא מחויב להצביע על נקודות התורפה הצבאיות של המהלך לפני שתינתן החלטה.

הייעוד של צה"ל הוא פשוט: להגן על המדינה, ובכל מקרה שבו הדבר נדרש – להילחם ולהכריע. מדינת ישראל זקוקה לצבא של סוסים דוהרים, לא של פרדות. מי שתפקידו לרסן במידת הצורך את הפעלת הכוח הצבאי הוא הדרג המדיני – ולא להפך.

ניסוח תפיסת ביטחון מעודכנת ורלוונטית

צה"ל אינו הגוף היחיד שהיה שבוי בקונספציה. במשך שנים נמנעה מדינת ישראל מלגבש תפיסת ביטחון לאומית מעודכנת, ויצאה מתוך הנחה שהיא אמורה להכיל איומים ולהישען על הרתעה מדומיינת. התפיסה הזו כשלה לחלוטין. כיום ברור שאם אויב יתעצם במידה שתאפשר לו להילחם בנו – הוא יעשה זאת. לכן, ההרתעה הטובה ביותר שיכולה להיות לנו מולו היא לשלול את יכולותיו.

בעת הזו צה"ל חייב להיות שותף פעיל בניסוח תפיסת ביטחון לאומית מעודכנת ורלוונטית, שתבטיח שלעולם לא יהיו שוב צבאות טרור על גבולנו שיוכלו לאיים עלינו כפי שחמאס וחיזבאללה איימו עלינו בשבעה באוקטובר. תפיסה זו תתמקד ביכולתו של צה"ל להתמודד התקפית ביותר מזירה אחת עם אתגרים עתידיים פוטנציאליים, ובכלל זה מלחמה בצבאות סדירים באוויר, בים וביבשה, ובביצור גבולות בני הגנה.

כדי שצה"ל יוכל לעשות זאת, על הרמטכ"ל לבנות מחדש את כוחו לטווח הארוך, באופן שמאזן בין יכולות היבשה, האוויר, הים והסייבר, תוך שהוא לוקח בחשבון איומים פוטנציאליים גם ממצרים ומטורקיה, ושם דגש משמעותי גם על מלאים, חימושים וחדשנות טכנולוגית. מטרת העל צריכה להיות אחת – להבטיח את יכולתנו להגן על עצמנו בכוחות עצמנו.

לצד חיזוק הצבא יתמודד הרמטכ"ל עם משימה לאומית חשובה נוספת: להכניס את כל חלקי החברה הישראלית מתחת לאלונקה, ולעודד את כל חלקי החברה הישראלית לשרת בצה"ל שירות משמעותי. הדרך לכך עוברת בהעמקת החיבור בין צה"ל לתיכונים ולישיבות ובשיתוף פעולה בינו לבין משרד החינוך ומשרדי ממשלה נוספים. הרמטכ"ל חייב להחזיר את גאוות היחידה לצה"ל ולהוקיר את אלו שמוסרים את נפשם על ביטחון ישראל. עליו ליצור תמריצים, לפתח מסלולי גיוס שונים ולהגביר את היציבות בשירות, באופן שיחזיר את המוטיבציה בקרב חיילים לשרת שירות משמעותי ולבחור בצה"ל כקריירה.

ולבסוף, הדרך להחזיר את צה"ל למעמדו כקונצנזוס בחברה הישראלית עוברת גם בהבטחת יכולתו לתחקר את עצמו. כיום עולות מתוך הצבא תחושות קשות לגבי איכות התחקירים שביצע בעקבות השבעה באוקטובר, וביקורת על כך שהם אינם עוסקים בסוגיות החשובות ביותר. הרמטכ"ל הבא יידרש לוודא שהתחקירים מהימנים ובעלי תוקף, ולגזור מהם את המסקנות והלקחים שיהיו הבסיס לבניין הכוח בהמשך.

יש לרמטכ"ל הבא את היכולת לשנות כיוון

שינוי כיוונה של נושאת המטוסים הצה״לית מתפיסות שגויות שחלחלו אליה בעשורים האחרונים אינו עניין של מה בכך. השבעה באוקטובר והאופן שבו הוא טלטל את התפיסות בחברה הישראלית פותחים חלון הזדמנויות ייחודי המאפשר זאת. במובן זה, תפקידו של הרמטכ״ל הבא הוא היסטורי.

היכולת של הרמטכ"ל לשנות מן היסוד תפיסות בתוך צה״ל היא עצומה, יותר מכל בעל תפקיד דומה בכל ארגון אחר בעולם. הרמטכ״ל שולט לא רק בתוכנית העבודה, בתקציבים ובסבבי המינויים, אלא גם ניחן ביכולת לשנות את התרבות הארגונית ודרכי החשיבה, לא רק כיוון שיש לו יכולת אכיפה, אלא גם כיוון שהוא מצוי בסביבה מקצועית וערכית שמאמינה במנהיגות ובדוגמה אישית.

האחריות הכבדה המוטלת על כתפי הרמטכ״ל הבא אינה רק לנצח במערכה הנוכחית ולהשיג את יעדי המלחמה בכל החזיתות, אלא גם, ואולי בעיקר, להחזיר את צה"ל לייעודו המקורי ולהפוך אותו שוב לצבא חזק והתקפי שמביט למציאות בעיניים. הפיקוד הבכיר של צה"ל יכול לשקם את האמון של עם ישראל בו, שנפגע קשות בשבעה באוקטובר. לשם כך הוא חייב קודם כול לחזור ולהאמין בעצמו.

הפוסט "ישראל זקוקה לצבא של סוסים דוהרים": אלה האתגרים שיעמדו בפני הרמטכ"ל הנכנס הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

סדר עולמי חדש. המילים הגדולות האלה מקבלות משמעות חדשה בימים אלה, עם כניסתו הצפויה של דונלד טראמפ לכהונה שנייה כנשיא ארה"ב.

ההצלחה של ישראל להחליש את איראן ועושי דברה באופן חסר תקדים ונפילת משטר אסד בסוריה הותירו את הציר השיעי משותק כמעט לחלוטין. כל שנותר לארה"ב לעשות כדי להביא לקריסתו הסופית הוא להוביל מתקפה אווירית קצרה וממוקדת שתרוצץ את ראש הנחש – איראן, ולפעול נגד מיליציות שיעיות בעירק ונגד החות'ים בתימן.

הזמן להשמיד את הגרעין האיראני

חלון ההזדמנויות הייחודי הזה מהווה רגע היסטורי שבו קואליציה מערבית, ישראלית וסונית מתונה בהובלת ארה"ב חייבת לשים קץ לאיום האיראני. אחד האתגרים המרכזיים של נשיאי ארה"ב ביציאה למתקפות מעבר לים הוא דעת הקהל האמריקאית.

הציבור האמריקאי עייף וחשדן כשמציעים לו לצאת למלחמה, אחרי שמלחמות בווייטנאם, עירק ואפגניסטן עלו לו באלפי הרוגים ובמשאבים עצומים. כאן, לעומת זאת, ארה"ב לא נדרשת לצאת למלחמה – אלא רק לסיים אותה. ההצלחה של ישראל להשמיד את ההגנה האווירית של איראן במתקפת בזק, להשמיד נכסים אסטרטגיים שלה ולפגוע אנושות בשלוחותיה – חיזבאללה וחמאס, הותירה אותה חשופה מאי פעם.

כל מה שנחוץ הוא מהלך ממוקד – מתקפה אווירית של מפציצים אסטרטגיים על מתקני הגרעין, אתרי הטילים ומתקני הצבא האיראניים, ללא כניסת כוחות קרקעיים, בדומה למתקפה הישראלית באוקטובר האחרון. במבצע שיימשך ימים ספורים לכל היותר, אפשר לגרום לקריסה מלאה של הציר השיעי ולשנות את פני המזרח התיכון כולו.

אותה קואליציה צריכה להוביל גם מתקפה נגד משטר הטרור החות'י בתימן, בתיאום עם סעודיה ועם כוחות אופוזיציה פנים-תימניים. כשלוחים של איראן, החות'ים הפכו עצמם לבעיה כלל-עולמית שמשבשת את הסחר הגלובלי. אם ארה"ב תחליט להפעיל מולם את מלוא עוצמתה, היא תוכל להגיע להישגים דרסטיים בתוך פרק זמן קצר.

המתקפה נגד איראן אינה רק כדאית, אלא גם דחופה. דווקא משום שאיראן מבינה שהיא איבדה נכסים משמעותיים בדמות חמאס, חיזבאללה וסוריה, סביר שהיא תנסה בכל דרך להתקדם לקראת נשק גרעיני. אם המערב חפץ חיים, הוא חייב לפעול כדי לעצור אותה.

טראמפ יודע: המפתח לשלום הוא עוצמה

בחירת טראמפ לנשיא ארה"ב בפעם השנייה לא יכולה הייתה להתרחש בעיתוי טוב יותר מבחינת ישראל.

בשנים האחרונות ארה"ב נסוגה בהדרגה מהמזרח התיכון, ואת הוואקום שהותירה החלו למלא רוסיה וסין. כתוצאה מהחולשה האמריקאית, יותר ויותר מדינות נמשכות למזרח. סין, שותפת הסחר מספר אחת של סעודיה ושל איראן, כבר תיווכה הסכם ביניהן. היקף הסחר שלה במזרח התיכון גדול פי שבעה מזה של ארה"ב, שצמצמה את הסחר שלה באזור זה ואת תלותה בנפט המקומי. מה שיש לארה"ב להציע למדינות האזור כדי להחזיר לעצמה את מעמדה כמעצמה הדומיננטית במזרח התיכון הוא עוצמה צבאית.

טראמפ מבין את זה היטב. הוא יודע שיציבות ושלום אפשר להשיג רק דרך עוצמה, ולא דרך פייסנות. העובדה שעוד לפני כניסתו לתפקיד הוא הביע עניין לספח את קנדה, גרינלנד ותעלת פנמה מבהירה שהוא רואה בארה"ב מעצמה שתפקידה לעצב את המציאות הגלובלית – ואינו חושש להפעיל את הכוח הנדרש כדי להשיב אותה לגדולתה.

הזדמנות לסדר עולמי חדש

ישראל, כאמור, מגישה את המזרח התיכון לארה"ב על מגש של כסף. אחרי שהחלשנו עבורה את איראן ונטרלנו את רוב בני בריתה, אמריקה יכולה לבסס מחדש את הדומיננטיות שלה באזור באמצעות מהלך שידרוש ממנה מעט מאוד. בכך היא תחזיר לעצמה כוח הרתעה מול החזית הסינית-איראנית-רוסית.

עם החברות החזקות בחזית המזרחית – סין ורוסיה, לא יהיה נבון מצד ארה"ב להיכנס לעימות צבאי ישיר. לעומת זאת, את החוליה החלשה בציר – איראן, היא יכולה לחסל כמעט ללא מאמץ וליצור בכך אפקט מרתיע משמעותי נגד יריביה, שיבלום את מגמת ההתחזקות של סין במזרח התיכון.

מהלך זה יסלול את הדרך להסכמי שלום אזוריים בהיקף רחב מאוד, שישתרעו מסעודיה ועד אינדונזיה, וייתן רוח גבית למגמות חיוביות כמו כניסתן של האמירויות וסעודיה לקואליציה ישראלית-סונית מתונה.

הקואליציה שתתגבש בין ישראל, המעצמות הסוניות המתונות והמערב בהובלה אמריקאית והנורמליזציה עם העולם הסוני יבלמו גם את התפשטות הציר הסוני הרדיקלי, הכולל את טורקיה, קטאר, אפגניסטן וארגוני טרור כמו דאעש ואל-קאעידה. הן ימנעו ממנו להפיל את המשטר במדינות כמו מצרים וירדן ולהשתלט עליהן, וייצרו איזון מחודש במזרח התיכון.

לברית הזו יש פוטנציאל למשוך לקואליציה המתונה מדינות שכיום מתנדנדות בין תמיכה במזרח לתמיכה במערב, כמו לבנון, שנשלטת כיום על ידי איראן; עירק, שאיראן שולטת בה באופן חלקי; ולוב, מצרים וסעודיה. אם נוציא את איראן מהמשוואה וארה"ב תחזור להיות הכוח הדומיננטי והשולט במזרח התיכון, המדינות האלה ורבות אחרות ייטו לכיוון קואליציה מערבית, ולא מן הנמנע שבעוד שנה או שנתיים גם מדינה כמו לבנון תחתום, בהשפעת סעודיה, על הסכם שלום עם ישראל.

ישראל היא המפתח

בברית האזורית החדשה שתעמיק ותתהדק, יהיה לישראל תפקיד מרכזי. אנחנו המפתח בלחבר בין המערב למזרח ולייצר נתיבי סחר חדשים שיאפשרו מעבר יבשתי וימי של סחורות בין הודו, איחוד האמירויות, סעודיה וישראל. ישראל כבר יצרה מערך של נמלי ענק, כל אחד מהם בניהול אחר (סיני, הודי, אירופי וישראלי) כהכנה לרגע הזה. המטרה – שלכולם יהיה אינטרס להעביר את הסחר שלהם דרכנו. הפיכתה של ישראל לסינגפור גלובלית, מרכז סחר עולמי, מצויה כיום בהישג יד.

עם נתיבי סחר חדשים, שלום ושיתופי פעולה כלכליים ואחרים עם סעודיה ומדינות נוספות, לצד גיבוי ביטחוני ומדיני מארה"ב, ישראל תהיה חופשית לראשונה בתולדותיה לפעול באופן הנדרש כדי להבטיח את עתידה לדורי דורות.

עקרון היסוד: לא לוותר על הריבונות

לאחר שנטפל בציר השיעי ונחתום על הסכמי שלום אזוריים, ישראל תידרש להציג לממשל האמריקאי תוכנית ברורה לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני, שתממש את העקרונות הנדרשים להבטחת ביטחון ישראל לדורות.

תוכנית כזו חייבת לכלול את החלת ריבונות ישראל על בקעת הירדן ועל מקסימום משטחי C ביהודה ושומרון, ללא ריכוזי אוכלוסייה פלסטיניים שיסכנו את הרוב הדמוגרפי היהודי במדינה. היא חייבת להציג גם פתרון ברור לסכסוך, שלא יהיה מדינה פלסטינית ולא יהיה שלטון של ארגוני טרור כמו חמאס, הג'יהאד האסלאמי ופתח.

זוהי הזדמנות לקבור את הסכם אוסלו, לפרק את הרשות הפלסטינית, גוף שנשלט על ידי ארגון טרור רצחני שפועל לדה-לגיטימציה גלובלית של ישראל, ולעבור למודל חדש. מודל כזה יכול להיות קנטוניזציה, אמירות בשליטת חמולות, קונפדרציה פלסטינית-ירדנית, אוטונומיה פלסטינית בחצי האי סיני בחסות מצרים ועוד. תנועת "הביטחוניסטים" הציגה בפני המדינה כמה תוכניות אפשריות. הבחירה ביניהן תלויה בנסיבות משתנות – למשל, תרחיש קריסה עתידית של ירדן ידחף לפתרון ירדני, ונכונות של א-סיסי לקחת אחריות על ייצוב המזרח התיכון תאפשר יצירת אוטונומיה פלסטינית בצפון סיני ועזה.

המשותף לכל הפתרונות האפשריים הוא שבבסיסם עומד עקרון היסוד הציוני שלפיו אי אפשר לפתור את הסכסוך באמצעות קעקוע זכויותיו הריבוניות של העם היהודי. הבטחת זכותנו על הארץ היא חיונית מבחינה רוחנית וביטחונית כאחד – והשתיים קשורות זו בזו. אין ביטחון ללא אמונה בצדקת הדרך. ואין דרך להצדיק את ישיבתנו בתל אביב, מבלי להבין למה חשוב שנשב בשילה.

להפיק לקחים מהשבעה באוקטובר

התוכנית החדשה לפתרון הסכסוך תהיה שונה מזו שהציע טראמפ בכהונתו הקודמת. "עסקת המאה" כללה ויתורים קשים עבור ישראל. אחרי השבעה באוקטובר ברור שלוויתורים כאלו אין מקום. התוכנית החדשה חייבת להכיר באחריותנו הביטחונית הכוללת על כל המרחב הארצישראלי. בסיבוב הקודם, ישראל נמנעה מלהחיל ריבונות על ההתיישבות בבקעה ובשטחי C, כפי שטראמפ קרא לה לעשות. כיום הציבור הישראלי בשל יותר מאי פעם לצעד זה, שיעגן לדורות את העוטף המזרחי כחלק אינטגרלי מישראל, בדומה לעוטפים הצפוני והדרומי. הקדנציה הבאה של טראמפ היא הזדמנות היסטורית לתקן את הטעות ולהחיל ריבונות גם באופן חד-צדדי על שטחים שארה"ב מכירה בזכותנו עליהם.

לצד זאת, ישראל חייבת להציג תוכנית ברורה לעזה ויו"ש לטווח הארוך. אחרי שלמדנו בעשרים השנים האחרונות בדרך הקשה שאי אפשר למגר את הטרור בעזה מהאוויר בלבד, ברור כיום שברצועה חייבת להיות שליטה ביטחונית מוגברת של ישראל. מדובר בתנאי הכרחי למימוש תוכנית המלחמה, שלפיה אם תהיה התעצמות עתידית ברצועה, חייב להיות לצה"ל חופש פעולה מלא נגדה.

יש להכיר גם בכך שרק לאובדן שטחים יש אפקט מרתיע עבור ארגון טרור כמו חמאס, האדיש לחלוטין לאבדות בחיי אדם ולהרס מבנים ורכוש. כדי ליצור הרתעה בעזה בטווח הארוך, יש לשקול ברצינות גם סיפוח של חלקים מסוימים מהשטח. דוגמה למהלך שכל הציבור הישראלי יהיה מוכן לקבל היא שבפרימטר ברצועת עזה שאמור להיות בשליטת ישראל, היישובים שהותקפו בשבעה באוקטובר יוכלו לעבוד בחקלאות ולייצר חיים היכן שחמאס הביא מוות. זה מינימום הצדק ההיסטורי הנדרש.

לא להסתפק באופטימיות

בחירתו המחודשת של טראמפ לתפקיד נשיא ארה"ב מהווה הזדמנות היסטורית עבור ישראל. בתמיכתו של מנהיג מפוכח וחזק שהוכיח עצמו כידיד אמת של העם היהודי, אפשר לשנות את המזרח התיכון מקצה לקצה באופן שישראל וארה"ב גם יחד יהיו המרוויחות הגדולות ממנו.

כדי לוודא שההזדמנות ההיסטורית הזו לא תוחמץ, ישראל צריכה לעשות שני דברים. האחד הוא לקדם שיתוף פעולה עם ארה"ב לתקיפת מתקני הגרעין האיראניים.

הדבר השני הוא לגבש תוכנית חדה וברורה לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני ולהבטחת מעמדה הביטחוני והמדיני באזור, עם אפס נכונות להתפשר על זכותנו על הארץ ועל הבטחת יכולתנו לשמור על ביטחון ישראל, ולדאוג לכך שממשל טראמפ יעמוד מאחוריה.

האם אכן טראמפ יבצע את המהלך הראשון בשרשרת הזו ויתקוף את איראן? טראמפ הוא איש עסקים ממולח שיודע לזהות הזדמנויות, אך בסופו של יום, חובת ההוכחה מוטלת עליו ועל ממשלו. לאור התנהלותו בעבר, המינויים שעשה לאחרונה והשקפת העולם שמנחה אותו, יש יסוד סביר להניח שהוא אכן יעניק לישראל גיבוי ביטחוני ומדיני מלא ויוביל תקיפה נגד איראן.

כך או אחרת, תנועת הביטחוניסטים מובילה קו ברור: הביטחון הלאומי שלנו נשען על האתוס הלאומי, על צדקת דרכנו ועל יכולתנו להגן על עצמנו בכוחות עצמנו על בסיס גבולות בני הגנה, ועל ההבנה שביטחוננו ושגשוגנו לדורות תלוי בנו.

עלינו להיות בטוחים קודם כול בצדקת דרכנו, ולזכור את האמת שעמדה בבסיס הציונות מראשיתה – שאם לא נדאג לעצמנו, אף אחד אחר לא יעשה את זה במקומנו. אפילו לא דונלד טראמפ.

תמונה ראשית: ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו, נשיא ארה"ב דונלד טראמפ, שר החוץ של איחוד האמירויות הערביות עבדאללה בן זאיד אאל נהיאן ושר החוץ של בחריין עבד א-לטיף א-זיאני בטקס החתימה על הסכמי אברהם בבית הלבן. 15 בספטמבר, 2020

הפוסט כהונת טראמפ השנייה: ההזדמנות שאסור לישראל לפספס הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

מטרתה העליונה של תנועת הביטחוניסטים היא להבטיח את ביטחון ישראל לדורות. בבסיס מטרה זאת נמצאות שתי הבנות מרכזיות: הראשונה היא שביטחון המדינה לא יכול להתקיים בריק, אלא תלוי במערכת רחבה של גורמים מדיניים, כלכליים וחברתיים. ההבנה השנייה היא שבשביל לקבל החלטות מושכלות, יש צורך לבנות אסטרטגיה רחבה שנשענת על העבר וצופה אל עבר העתיד.

הבנות אלו הביאו את תנועת הביטחוניסטים לגבש חזון לאומי ברור, שנבנה מתוך מחקר מעמיק, ונוגע בכל השדות המעצבים של החברה הישראלית. בכתבה זו יתמקד אסף ישי, מזרחן המתמחה בחקר סייבר-טרור וחוקר בתנועת הביטחוניסטים, ביחסי ישראל וירדן, ויחשוף את הפער בין האופן שבו היחסים נראים לבין האופן שבו הם מתנהלים באמת.

המחלוקות והאינטרסים: הרקע למערכת היחסים בין ישראל לירדן

כדי להבין את סיפור היחסים בין ישראל לירדן צריך לחזור לשנת 1921, השנה שבה הוקמה ממלכת ירדן.

הבסיס להקמת הממלכה הונח כבר בשנת 1916, כאשר השריף חוסיין בן עלי, ראש השושלת ההאשמית המלכותית מחג'אז, הנהיג מרד נגד האימפריה העות'מאנית. המרד הזה היה אחד הגורמים שזירזו את הפלת המשטר העות'מאני במזרח התיכון ואת עליית המשטר הבריטי, והבריטים התחייבו לתגמל את המשפחה ההאשמית על כך.

התגמול אכן הגיע, ובניו של חוסיין מונו למלכים של שתי ישויות מדינתיות חדשות שהקימה בריטניה באופן מלאכותי: ירדן ועיראק. את השליטה על עבר הירדן קיבל עבדאללה בן חוסיין, ואת השליטה על עיראק קיבל אחיו הצעיר פייסל. ההסדר הזה, שכונה "ההסדר ההאשמי", שירת היטב את בריטניה כיוון שהוא אפשר לה לשלוט באזור באמצעות בני ברית ערבים. עם זאת, התושבים שהתגוררו באותם אזורים התקשו לקבל את סמכותם של השליטים החדשים שלא היו מבני המקום.

השלטון ההאשמי בעיראק לא האריך ימים, והסתיים בתוך 36 שנים בהפיכה שבה נרצח המלך. רבים ציפו שגם גורלה של המלכות ההאשמית בירדן יהיה דומה, ואפילו ראש הממשלה דוד בן-גוריון אמר ב-1956 כי "ירדן היא מדינה מלאכותית שאין לה עתיד".

חרף התחזיות הקודרות, המשפחה ההאשמית מצליחה לשמור על הכס הירדני כבר מעל מאה שנים. השמירה על הכס חשובה למשפחה המלכותית לא רק כדי להבטיח את שרידותה שלה, אלא גם כדי להבטיח את המשכה של השושלת. אם ייפול המלך בירדן, יקיץ הקץ על הבית ההאשמי כולו.

תחנות מרכזיות ביחסי ישראל–ירדן

שנים ספורות לאחר הקמתה של ממלכת ירדן החלו להתבסס היחסים בין הממשל הירדני לבין המנהיגים הציונים שפעלו בארץ ישראל. עם קום המדינה, המנהיגים הישראלים יעצו למלך עבדאללה שלא להשתתף במלחמה נגדה, אך הוא לא נענה לכך, ובסופו של דבר ירדן לחמה נגד ישראל במלחמת העצמאות.

ב-1952 עלה לשלטון המלך חוסיין, נכדו של המלך עבדאללה, והוא שלט בממלכה במשך 46 שנים. במהלך שלטונו הצליח חוסיין לשמור על יציבות הממלכה ולמנוע את התבססות אש"ף בירדן. חוסיין גם טיפח קשרים עם ארה"ב ומדינות המערב, ואף שמר על קשר חשאי עם מדינת ישראל. בן-גוריון, למרות הספקות שהיו לו בדבר עתידה של ירדן, האמין כי הקיום של ירדן הוא צורך אסטרטגי של מדינת ישראל ולא היסס לציין זאת. גם מנהיגים אחרים, בהם גולדה מאיר ויצחק רבין, הבינו את החשיבות בשמירה על יחסים קרובים עם הממשל הירדני, וגורמים מדיניים וביטחוניים שונים בישראל אף נהגו לראות בירדן את "אחותנו הקטנה".

למרות היחסים הקרובים בין המנהיגים, ישראל וירדן נותרו מדינות אויב במשך תקופה ארוכה. השתיים לחמו זו בזו גם במלחמת ששת הימים – מלחמה שבה הביסה ישראל את צבא ירדן. במלחמה זו גם כבשה ישראל את הר הבית מידי הירדנים, ובכך איבדה המשפחה ההאשמית את המאחז הקדוש האחרון שלה.

רק בשנת 1994 נחתם בין השתיים הסכם שלום רשמי. במסגרת הסכם זה הוסדרו היחסים והגבולות בין המדינות, וגם נקבע הסכם המים שבו התחייבה ישראל להעביר לירדן 50 מיליון מ"ק מים מדי שנה. עם השנים הוכפלה הכמות המוסכמת, וכיום ישראל מעבירה לירדן 100 מיליון מ"ק מים בכל שנה. כמו כן, המדינות מקיימות ביניהן שיתופי פעולה ביטחוניים ומודיעיניים שונים, שרובם נערכים בחשאי.

החל משנת 1999 שולט בירדן בנו של חוסיין, המלך עבדאללה השני. גם הוא, כמו אביו, דואג לשמור על מערכת יחסים טובה עם ארה"ב, המערב וגם עם ישראל, אך הוא מתקשה לזכות בלגיטימיות השלטונית שלה זכה אביו. המלך נתפס כשליט מנותק, שאין לו קשר היסטורי ותרבותי למקום. אימו הייתה אנגלייה, והוא עצמו התחנך שנים רבות בבריטניה, והתעצב ברוח המערב. בהתאם לכך, הוא שולט יותר בשפה האנגלית מאשר הערבית, וכמעט שלא מדבר בניב המקומי בירדן – נתון שהציבור הירדני זוקף לרעתו. שלטונו של עבדאללה השני מעלה שוב את השאלה עד כמה השושלת ההאשמית מסוגלת להחזיק מעמד.

היחסים עם ירדן מאז מלחמת "חרבות ברזל"

מערכת היחסים בין ישראל לירדן תמיד הייתה מורכבת, ורוב הציבור בממלכה היה ועודנו עוין כלפי ישראל. אחרי טבח השבעה באוקטובר ופרוץ "מלחמת חרבות ברזל", היחסים הנפיצים ממילא בין שתי המדינות רק הוסיפו להידרדר.

מאז החלה המלחמה נערכות ברחובות ירדן הפגנות המוניות נגד ישראל, וגם הממשל הירדני מגלה עוינות. כבר בנובמבר 2023 ירדן החזירה את השגריר הירדני מישראל – מהלך שנועד, לדבריו של שר החוץ הירדני איימן ספדי, "להדגיש את ההתנגדות והגינוי של ירדן למלחמה הישראלית נגד עזה, ולהרג חפים מפשע ויצירת משבר הומניטרי חסר תקדים שעלולים להביא לעימות אזורי".

בישראל הייתה ציפייה מסוימת שמלך ירדן יגנה את הטבח בפומבי אך הדבר לא קרה. יתר על כך, אשתו ראניה תקפה את ישראל בגלוי בכמה הזדמנויות. בהמשך הדרך הממשל הירדני גם גינה את המתקפות הישראליות באיראן ואמר כי "מדובר בהפרה של החוק הבינלאומי, פגיעה בריבונות איראן והסלמה מסוכנת שמגבירה את המתיחות באזור". ירדן אף קראה לקהילה הבינלאומית לקחת אחריות ולנקוט צעדים "המחייבים את הפסקת התקיפות הישראליות נגד עזה, הגדה ולבנון, כצעד ראשון לצמצום ההסלמה".

בספטמבר 2024 נרשמה החמרה נוספת ביחסים בין שתי המדינות, כאשר נהג משאית שהסתנן מירדן רצח שלושה ישראלים שעבדו במסוף אלנבי. ממשלת ירדן אומנם הקימה צוות חקירה כדי לבחון את המקרה, אך ברחובות עמאן נערכו הפגנות תמיכה במחבל הרוצח, שבהן השתתפו גם כמה חברי פרלמנט ירדנים.

למרות העוינות המופגנת והגינויים הגלויים, רבים טוענים שקיים פער בין מה שמתרחש מעל לפני השטח לבין מה שמתרחש מתחת להם. לפי דיווחים שונים, ירדן סייעה לישראל ליירט את שתי מתקפות הטילים האיראניות שאירעו באפריל ובאוקטובר 2024. יודעי דבר גם מוסיפים שהאמירות שהמלך עבדאללה השני משמיע בהצהרותיו הפומביות שונות בתכלית מאלו שהוא משמיע בחדרי חדרים.

הפער הזה מעיד על מצב היחסים המורכב שמלווה את ישראל וירדן כבר מראשיתן. מצד אחד, יש ביניהן מחלוקות ומאבקים עקרוניים, אך מן הצד השני הן גם חולקות אינטרסים משותפים. כשבוחנים את התנודות הרבות שחלו בעשורים האחרונים, נראה שהדואליות הזאת היא המאפיין הקבוע היחיד ביחסים של שתי המדינות.

אסף ישי: החזון ליחסי ישראל–ירדן

לשמור על יציבות הממשל הירדני

המצב הנוכחי:

מאז הקמתו, הממשל בירדן סובל מחוסר יציבות, שנובע בין היתר מכך שהאוכלוסייה הירדנית מורכבת מקבוצות רבות. רק מיעוט מתוך אותן קבוצות נאמן למלך עבדאללה השני, ואילו הרוב תופס את המלך כגורם זר שאינו קשור למקום.

נוסף על כך, בירדן קיימות בעיות פנים-מדינתיות שונות, ובראשן משבר המים החמור, שמאיימות גם הן על היציבות.

אם לא די בכך, לאחרונה ביצע המלך רפורמה בשיטת הבחירות שנועדה לשרת את האינטרסים שלו, אך בפועל שיחקה לרעתו. הרפורמה, שהייתה אמורה להקשות על בחירתם של מנהיגים אזוריים שדואגים בעיקר לחמולות שלהם, גרמה לעלייה משמעותית בכוחה של מפלגת האחים המוסלמים אשר מהווה איום משמעותי על השלטון ההאשמי.

השינויים האזוריים האחרונים השפיעו גם הם על היציבות בירדן. מלחמת "חרבות ברזל", שכביכול לא נוגעת אליה, גרמה לפגיעה של כ-40% בענף התיירות שהוא הענף המרכזי בכלכלת המדינה. גם ההפיכה בסוריה שהביאה להפלת משטר אסד מאיימת על ירדן, ובמיוחד על המלך, שחושש שמהלך דומה יתרחש גם במדינתו.

לאור כל זאת, האינטרס המרכזי של המלך הוא להבטיח את השרידות שלו ושל השושלת ההאשמית כולה. מלך שנמצא בהלך רוח של הישרדות מוכן לעשות גם דברים לא רציונליים, כמו אדם טובע הנאחז בקש. המצב הזה, מבחינת ישראל, הופך אותו לשליט לא צפוי ומציב את כל יציבות הממשל בסימן שאלה.

באידיאל:

• להפנות קשב לירדן: אסור ליפול לשאננות ולהאמין שאם יש שלום עם ירדן אזי יש גם שקט ויציבות. כבר בטווח המיידי, מדינת ישראל חייבת להפנות משאבים מודיעיניים וביטחוניים לירדן, ולהיות עם האצבע על הדופק בנוגע לכל תנודה שמאיימת לפגוע באינטרסים הישראליים באזור.

• להמשיך לסייע למלך – עד גבול מסוים: ישראל צריכה להמשיך לעזור למלך, כפי שעשתה עד היום, וזאת מתוך הבנה שהחלופות שיקומו במקומו יהיו גרועות יותר. עם זאת, על ישראל להגדיר מה היא מוכנה לסבול ומה לא. לא ייתכן שנגן על המלך בכל מחיר, גם אם שלטונו כבר לא משרת את האינטרסים שלנו.

• להיערך לנפילת הממשל הירדני: מדינת ישראל צריכה להכין תוכניות מגירה ולבנות אסטרטגיות ארוכות טווח, על מנת שתדע כיצד לפעול אם וכאשר ייפול הממשל ההאשמי. תוכניות אלו צריכות לכלול גם מהלכים משמעותיים כמו תפיסת אחיזה על גב ההר, וזאת כדי למנוע מצב שבו מתבססים באזור אסטרטגי חשוב זה כוחות איראניים או דאע"שיים.

לסגור הרמטית את הגבול עם ירדן

המצב הנוכחי:

הגבול עם ירדן הוא הגבול הארוך ביותר של מדינת ישראל, ומשתרע על פני 309 ק"מ. בשל הסכם השלום עם הירדן והשקט היחסי בין המדינות, קיימת תחושה שגם הגבול שקט ובטוח – אך בפועל המצב לא כך. הגבול עם ירדן תמיד היה מועד לפורענות, בין היתר משום שאין שם נוכחות קבועה של כוחות. לאורך השנים מתבצעות דרך גבול זה הברחות נשק, הברחות סמים וגם הסתננויות של מחבלים. רבות מן ההברחות האלו נעשות בחסות איראן, ומאז שנסגר ערוץ ההברחה האיראני מסוריה, הן רק הולכות ומתרבות. גם הסגירה של גבול מצרים, בעקבות המלחמה בעזה, מגבירה את הלחץ על הגבול הירדני שנשאר אחד המעברים הפרוצים האחרונים.

בשנים האחרונות סוכלו עשרות ניסיונות הברחת נשק מגבול מירדן. אחד האירועים הזכורים ביותר התרחש במאי 2023, ובו חבר פרלמנט ירדני ניסה להבריח לתוך שטח ישראל כ-200 כלי נשק. מעבר להברחות גם נרשמו לאחרונה שני אירועי טרור קשים שמקורם בגבול הירדני – בספטמבר 2024 נהג משאית שהסתנן מירדן רצח שלושה ישראלים, וכחודש לאחר מכן שני מחבלים נוספים שהסתננו מירדן בקרבת ים המלח ביצעו פיגוע ירי שבו נפצעו שני חיילי צה"ל.

נכון להיום הגבול פרוץ ולא מבוקר די הצורך. אומנם בחלק מהאזורים לאורכו יש גדר, אבל באזורים אחרים כמו הערבה, אין. מעבר לכך, צה"ל לא מקצה מספיק כוחות ייעודיים לשמירה על הגבול. ייתכן שהפריצות הזאת נובעת משאננות ומתחושה שאפשר לסמוך על הירדנים, וייתכן שמדובר פשוט בהזנחה – אבל כך או כך המצב הנוכחי מהווה בעיה אסטרטגית קשה לישראל. גם אם כרגע רוב ההברחות הן פליליות, ראוי לזכור שעל הציר הפלילי תמיד מתלבש גם הציר הפח"עי.

באידיאל:

• לסגור הרמטית את הגבול: יש לסגור את הגבול בין ישראל לירדן לכל אורכו ולוודא שאין אף אזור פרוץ. כמו כן אסור להסתמך על אמצעי התראה אלקטרוניים בלבד, אלא לדאוג למכשולים פיזיים כמו גדר או חומה.
• לעבות את כוחות צה"ל בגבול ירדן: יש להקים אוגדה שתהיה אמונה על הגבול המזרחי, ותאפשר מערך תצפיות מקיף ויכולת תגובה מהירה במידת הצורך. מובן שלשם כך יידרש צה"ל להגדיל את שורותיו באופן כללי, כיוון שאי אפשר להקים אוגדה יש מאין.

לשמור את איראן מחוץ לקלחת

המצב הנוכחי:

השיטה של איראן היא לבחוש בנעשה במדינות אחרות – ובמיוחד במדינות שנתפסות כלא יציבות – ולאתר את הסדקים שדרכם היא תוכל לחולל כאוס ולשלוט. זה מה שהיא עשתה עד לא מזמן בסוריה, בתימן ובלבנון, וזה גם מה שעשתה בעזה. עכשיו, אחרי שאיראן איבדה את רוב אחיזתה באזור, ייתכן מאוד שהיא תנסה לזכות באחיזה חדשה דרך השתלטות על ירדן.

אפשר שהיא תעשה זאת בכוח הזרוע, למשל באמצעות מיליציות פרו-איראניות שפועלות בעיראק הסמוכה. אולם, ייתכן גם שהמלך עצמו יבחר לשתף איתה פעולה, אם יאמין שהיא יכולה לתרום לשרידותו טוב יותר מכפי שעושה ישראל. החיבור בין ירדן לאיראן אומנם אינו אינטואיטיבי, אך גם סעודיה, יריבתה המרה של איראן, בחרה לחתום איתה במרץ 2023 על הסכם חידוש היחסים הדיפלומטיים, לאחר שהבינה שהציר המערבי הולך ונחלש.

באידיאל:

• להפגין עוצמה וכוח: במזרח התיכון מעריכים את החזק, ולכן מדינת ישראל מוכרחה להפגין עוצמה ולשדר למלך ירדן שהוא יכול להישען עליה. אם המלך ירגיש שישראל כבר לא יכולה לערוב לביטחונו, הוא עשוי לחפש מדינה אחרת שתעשה זאת – ואיראן תהיה האפשרות המובילה.
• להיערך להשתלטות איראנית: יש להיערך לתרחישים שבהם איראן תחיל את שליטתה באזור, ולסכל באופן מיידי כל איום שנשקף מצד גורמים פרו-איראניים.

ליישב את בקעת הירדן

המצב הנוכחי:

בקעת הירדן מוגדרת מבחינת הדין הבינלאומי כשטח שנוי במחלוקת. גורמים רבים בישראל ובעולם רואים בה חלק בלתי נפרד משטח המדינה, אך מנגד יש גורמים הרואים בה שטח כבוש שאינו חלק משטחה הריבוני של מדינת ישראל.

לבקעת הירדן יש חשיבות ביטחונית ואסטרטגית רבה שנגזרת מכך שהיא משמשת גבול היחיד שמגן על פנים הארץ ממזרח. מאז קום המדינה, מרבית המדינאים הכירו בחשיבות זו, וגם ראש הממשלה יצחק רבין הכריז בנאומו האחרון בכנסת כי "גבול הביטחון להגנת מדינת ישראל יוצב בבקעת הירדן, במובן הרחב ביותר של מושג זה".

מעבר לחשיבות הביטחונית, לבקעת הירדן יש גם חשיבות גיאוגרפית וכלכלית, שכן מדובר בשטח נרחב שאפשר ליישב ולפתח. כמו כן, יש לה חשיבות היסטורית ותרבותית, וזאת משום שמרוכזים בה אתרי מורשת יהודיים מרכזיים.

נכון להיום בקעת הירדן לא נכללת בתוך שטחה הריבוני של ישראל, והחוק הישראלי לא חל שם כפי שהוא חל באזורים אחרים בארץ, המצב הזה מקשה מאוד על יישוב הבקעה ועל פיתוחה, וגם מקשה על ישראל להגיב במקרים שבהם מתרחשות באזור הפרות שונות כמו בנייה פלסטינית בלתי חוקית.

באידיאל:

• לעודד התיישבות יהודית בבקעת הירדן: ברבות השנים ראינו בצורה ברורה כי במקום שבו יש התיישבות יש ביטחון, ובמקום שבו אין התיישבות צומח טרור. אם כך, יישוב בקעת הירדן הוא תנאי חשוב להבטחת הביטחון באזור. מעבר לכך, יישוב הבקעה גם יפתור את מצוקת הדיור שמקשה על משפחות רבות בישראל, ויחזק את הקשר עם כמה מאתרי המורשת החשובים ביותר לעם היהודי. כדי ליישב את הבקעה מדינת ישראל צריכה לעודד צעירים ועולים חדשים לעבור לשם, בין היתר באמצעות הנחות ברכישת קרקעות ופיתוח אזורי.
• לפעול להחלת ריבונות ישראלית בבקעה: כבר שנים רבות יש ניסיון להחיל את החוק הישראלי בבקעת הירדן, בדומה למה שנעשה ברמת הגולן. למהלך כזה יש קודם כול מסר חשוב שמבהיר: אנחנו כאן. מעבר לכך, ברגע שיחול על הבקעה החוק הישראלי, כבר יהיה הרבה יותר קל לפתח את האזור ולהקים שם מוסדות ותשתיות. החלת ריבונות ישראלית בבקעה אומנם עלולה ליצור משבר דיפלומטי מסוים, בעיקר מול מדינות אירופה, אך כפי שראינו במקרים רבים בעבר – ברגע שעם ישראל מציג חזית אחידה, העולם שותק. אם נצליח ליצור קונצנזוס בחברה הישראלית בדבר החלת הריבונות בבקעה, ולהבהיר שמדובר בצורך ביטחוני הכרחי ולא בכיבוש לשם כיבוש, גם העולם יְיַשר איתנו קו אחרי זמן מה.

לגנות את הגינויים

המצב הנוכחי:

למרות הסכם השלום של ירדן בישראל, אזרחים רבים בירדן תוקפים את ישראל בגלוי. מאז פרוץ מלחמת "חרבות ברזל", מצב זה רק החריף, וברחבי ירדן נערכות עד היום הפגנות אנטי-ישראליות רבות.

גם הממשל הירדני, על אף שיתופי הפעולה שהוא מקיים עם הישראל והתלות שיש לו בה, מציג חזית אנטי-ישראלית.

מלך ירדן לא גינה את הטבח שביצע חמאס, ואשתו ראניה אף התכחשה לטבח ותקפה את ישראל מעל במות העולם. בריאיון שנתנה לרשת CNN דיברה על כאבם של התינוקות והילדים בעזה, בלי להזכיר את כל אותם ילדים ישראלים שרצח החמאס. בריאיון נוסף שנתנה לאותה רשת רמזה שהטבח לא התרחש באותם הממדים שישראל וארה"ב מתארות, באמרה כי "הנשיא ביידן לא ראה במו עיניו את הדברים הקשים שקרו בישראל, לטענתו".

זמן קצר לאחר פרוץ המלחמה גם שלח המלך עבדאללה השני שלושה מטוסים עם סיוע הומניטרי. את הסיוע מהמטוס השלישי הצניחה באופן סמלי אחת מבנותיו, הנסיכה סלמה.

שר החוץ הירדני איימן ספדי, ממקורביו של המלך, תקף גם הוא את ישראל לא פעם מאז פרצה המלחמה. ספדי גם ניסה לקדם מהלכים נגד ישראל באו"ם, והמליץ לצרף את ירדן לעדי התביעה נגד ישראל בבית הדין הבינלאומי בהאג.

האמירות של המלך הירדני הן אומנם מס שפתיים, ובחדרי חדרים הוא מתבטא ככל הנראה באופן שונה – ובכל זאת יש לאמירות שלו ושל בני משפחתו השפעה על הלך הרוח בירדן ועל מצב היחסים בין המדינות.

באידיאל:

• לדרוש ממלך ירדן למתן את התבטאויותיו: אפשר להבין מדוע המלך מפגין כלפי חוץ עוינות כלפי ישראל, אך כרגע הגינויים נשמעים במידה בלתי סבירה. מדינת ישראל צריכה להשתמש במנופים השונים שיש לה על המלך ועל הממשל הירדני, כמו המים והסיוע הביטחוני, ולדרוש ממנו למתן את ההתבטאויות שלו ושל בני משפחתו, וכן להפסיק את פעולות ההתנגדות שנעשו באו"ם.

הגבול עם ירדן אינו מוגן, ויציבות הממשל שם אינה מובטחת. על מדינת ישראל ליישב את הבקעה ולהתייחס אליה כאל נכס אסטרטגי של מדינת ישראל, הן מהפן הביטחוני והן מהפן ההתפתחותי.

רב הנסתר על הגלוי: סיכום ומסקנות

את מערכת היחסים בין ישראל לירדן אפשר לסכם במילה אחת: פער. פער בין יחס הממשל ליחס העם, פער בין ההצהרות הגלויות לאמירות הנסתרות, ובעיקר פער בין תחושת השקט לבין האיומים שמבעבעים מתחת לפני השטח.

מדינת ישראל חייבת להבין שהגבול עם ירדן אינו מוגן, ושיציבות הממשל שם אינה מובטחת. בטווח המיידי, עליה להשתמש במנופים שיש לה על הממשל הירדני – ובראשם אספקת המים והסיוע הביטחוני – על מנת לייצב מחדש את היחסים עם הממלכה. בטווח הארוך, עליה לבנות תוכניות מגירה, שיאפשרו לה להגיב לתרחישים אפשריים דוגמת נפילת הממשל ההאשמי וההשתלטות של גורמים עוינים עוד יותר כמו מיליציות סוניות קיצוניות או כוחות פרו-איראניים. ומעל הכול: על מדינת ישראל ליישב את הבקעה ולהתייחס אליה כאל נכס אסטרטגי של מדינת ישראל, הן מהפן הביטחוני והן מהפן ההתפתחותי.

מצב היחסים הקיים בין ישראל לירדן, שבו נלחמים מחד גיסא ומשתפים פעולה מאידך גיסא, יכול להימשך רק עד גבול מסוים. נוכח השינויים הרבים שחלו במזרח התיכון בתקופה האחרונה, אי אפשר שלא לתהות אם כבר הגענו לגבול הזה, ואם כן אז מה מצפה לנו מעברו השני.

הפוסט באידיאל – חזון תנועת הביטחוניסטים והפעם: יחסי ישראל–ירדן הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

ישראל הלכה צעדים רבים לקראת שלום עם סוריה, ובכלל כך צעדים המסכנים אותה.

יש להבהיר שלפי תפיסת תנועת הביטחוניסטים, הסכמי שלום אינם מטרה אלא אמצעי. המטרה היא הבטחת ביטחון ישראל לדורות. הסכמי שלום יישקלו על ידי ישראל רק כל עוד הם תומכים בכך. כל עוד ישראל לא תוודא שהסכם שלום מבטיח באופן מוחלט את ביטחונה, אסור לה לחתום עליו.

האם הסכם הכולל ויתור על הגולן מבטיח את ביטחון ישראל?

חד משמעית – לא. ברור שהסכם הכולל ויתור של ישראל על רמת הגולן, המהווה תנאי הכרחי ליכולתה של ישראל לשמר גבול בר הגנה מול סוריה, אינו הסכם המבטיח את ביטחונה.

האם ממשלות ישראל היו מוכנות בכל זאת לוותר על הגולן?

כן. ישראל היא שוחרת שלום והייתה מעוניינת בשלום עם סוריה עד כדי כך שארבעה ראשי ממשלה ישראלים – יצחק רבין, אהוד ברק, אהוד אולמרט ובנימין נתניהו – היו מוכנים לקחת סיכון לא הגיוני ולמסור לה את הגולן בתמורה להבטחה לשלום אמת. זאת, למרות היותו נכס ביטחוני ואסטרטגי חיוני עבור ישראל.

מה מנע את מסירת הגולן לסוריה?

בדיוק כמו עם הפלסטינים, ישראל עשתה כל שביכולתה כדי להגיע להסכם שלום, ונתקלה בסרבנות עקבית ונחרצת מהצד השני.

נשיא סוריה חאפז אל-אסד סירב לחתום על הסכם שלום עם ישראל למרות הוויתורים המופלגים שהציעה, וכך נשארה רמת הגולן בידינו. כפי שהוכיחו אירועי ההפיכה בסוריה בחודש מרץ 2024, עלינו לברך על כך שהניסיונות למסור את הגולן לאויב הסורי לא צלחו, ושדאעש או דומיו אינם חולשים כיום על הכינרת.

הפוסט "ישראל אינה מעוניינת בשלום עם סוריה" הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

הגולן הוא חלק טבעי מארץ ישראל שהתיישבות יהודית ענפה וברובה רציפה התקיימה בו כבר מימי התנ"ך ולאורך יותר מ-2,000 שנה. במלחמת ששת הימים שחררה אותו ישראל מידי סוריה, מדינה מלאכותית וחדשה שגבולותיה נקבעו באופן שרירותי בשנות ה-20 וה-30 של המאה הקודמת על ידי צרפת, ששלטה באזור קודם לכן. לפני שחרורו נוצל הגולן על ידי סוריה כדי להטיל טרור על תושבי היישובים הסמוכים לכינרת. בידי ישראל הפך הגולן לחבל ארץ פורח ומשגשג.

ממתי יש לעם היהודי קשר לגולן?

לפי התנ"ך בני ישראל ישבו בגולן מימי משה רבנו, לאחר כיבוש האזור מידי עוג מלך הבשן כחלק מכיבוש עבר הירדן. מאוחר יותר הגולן נכלל בנחלת חצי שבט מנשה, והמלך שלמה הציב בו נציגי שלטון מטעמו. המלך החשמונאי אלכסנדר ינאי הקים בגולן התיישבות יהודית עשירה, שכללה את העיר גמלא. הגולן נותר מיושב בצפיפות ביהודים כל תקופת המשנה והתלמוד ולאורך שנות השלטון הרומי בארץ ישראל.

האם גם לסורים יש קשר היסטורי משמעותי לגולן?

לא. עד ל-1923, הגולן נחשב לחלק מהגליל. בהסכם סייקס-פיקו נקבעו באופן שרירותי גבולות האזור והוחלט שהגולן יהיה חלק מסוריה, מדינה שהוקמה באופן מלאכותי ב-1946 וכללה קבוצות אתניות, דתיות ושבטיות ללא שום מכנה משותף ביניהם. ראוי לציין שמעולם לא היה עם סורי, ולא נוצר כזה גם לאחר הקמת סוריה. ב-21 השנים שבהן שלטה סוריה בגולן היא לא פיתחה את האזור באופן משמעותי.

מה בכל זאת עשתה סוריה עם הגולן שבשליטתה?

החל משנת 1949 ועד ניצחון ישראל במלחמת ששת הימים ניצלה סוריה את הנכס האסטרטגי שבידיה – הרמה הצופה מלמעלה על היישובים הישראליים שלאורך הגבול – כדי להטיל עליהם אימה בהפגזות חוזרות ונשנות. התוצאה – 140 הרוגים ישראלים, נזק חמור לרכוש ולשדות חקלאיים ופגיעה חמורה בשגרת חיי תושבי אזור הכינרת.

במלחמת ששת הימים שחררה ישראל את הגולן ואת החרמון, הסירה את האיום המתמיד על ילדי הצפון והשיבה לידיה את חבל הארץ שיהודים ישבו בו מדורי דורות. תחת שליטת ישראל, הפך הגולן לחבל ארץ פורח ומשגשג כפי שמעולם לא היה במשך השנים הקצרות ששלטה בו סוריה.

האם יש הכרה בינלאומית בזכותה של ישראל על הגולן?

בהחלט. בשנת 2019 הכירה ארה"ב, תחת כהונתו של הנשיא דונלד טראמפ, בריבונות ישראל על הגולן.

כבר בתום מלחמת ששת הימים סירבו העצרת הכללית ומועצת הביטחון של האו"ם לבקשת בריה"מ להאשים את ישראל בתוקפנות, משום שהכירו בכך שכיבוש הגולן ויתר השטחים נעשה מתוך הגנה עצמית מוצדקת. לכן החלטה 242 של מועצת הביטחון של האו"ם לא דרשה מישראל לסגת באופן מוחלט לקווי 67'.

זכותה של ישראל על הגולן עומדת על בסיס איתן גם במשפט הבינלאומי. סטיבן שוובל, לימים נשיא בית המשפט הבינלאומי לצדק בהאג, הסביר שקווי 67' הם רק קווי שביתת נשק שישראל רשאית להחליף בגבולות אחרים, והכיר בזכותה לריבונות על שטחים שכבשה במלחמה. בכך, הוא נתן תוקף מוסרי לתביעת ישראל לריבונות על הגולן.

האם מעבר לזכותנו על הגולן, השליטה בו היא גם צורך ביטחוני של ישראל?

בהחלט. גם שחרור רמת הגולן וגם המשך השליטה עליה היו ונשארו אינטרס ביטחוני חיוני של ישראל. כשהגולן היה נתון לשליטה סורית, הסורים ניצלו את גובהו ביחס לשטח הישראלי הסמוך לגבול כדי להקים על הרמה מוצבים שחלשו על עמק הירדן, על הכינרת ועל הגליל. יתרון אסטרטגי מובהק זה אִפְשֵׁר להם למרר את חיי תושבי הצפון בהפגזות חוזרות ונשנות, עד לניצחון ישראל במלחמת ששת הימים.

שחרור הגולן על ידי ישראל הפך את היוצרות והעניק לנו יתרון אסטרטגי חיוני, בכמה היבטים. קו הגבול העובר לאורך קו פרשת המים מעניק לצה"ל עדיפות טופוגרפית על פני פולשים ממזרח. הוא אף מאפשר לישראל לחלוש על דמשק ובכך מהווה גורם מרתיע מול סוריה, ומקשה על הסורים לפגוע באזור מפרץ חיפה. לצד זאת, השליטה בחרמון מעניקה לישראל יכולות איסוף מידע מודיעיני חשובות.

יתר על כן, שליטה בדרום הגולן הייתה פותחת בפני הסורים ציר גישה למרכז הארץ, כפי שאכן כמעט קרה במלחמת יום כיפור, עד שהמתקפה הסורית נבלמה לבסוף על ידי צה"ל בקרבות קשים שהסבו אבדות כבדות לכוחותינו.

הפוסט "הגולן הוא שטח כבוש שאסור לישראל להחזיק" הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

ביהודה ושומרון יש כבישים עוקפים שכל אזרחי ישראל, יהודים וערבים כאחד, רשאים לנוע בהם בחופשיות, ושהוקמו כדי להגן עליהם מפיגועי טרור פלסטיניים שגבו את חייהם של רבים. מעבר לכך, "אפרטהייד" הוא אפליה גזענית ממוסדת – וזו קיימת ביהודה ושומרון רק מצד הפלסטינים נגד יהודים.

מהם הכבישים העוקפים ביהודה ושומרון?

לאחר פרוץ האינתיפאדה השנייה, בספטמבר 2000, ביצעו ארגוני הטרור הפלסטיניים גל פיגועים שבהם נרצחו יותר מ-600 ישראלים, מתוכם למעלה מ-100 ילדים ובני נוער.

כדי להגן על ביטחון הישראלים הנוסעים ביהודה ושומרון הוקמו כבישים עוקפים, שמאפשרים להם לנוע בחופשיות מבלי לעבור בכבישים ובאזורים שאורבים בהם מחבלים שרק ממתינים לשעת כושר כדי לבצע פיגוע נוסף.

האם מדובר בכבישים ליהודים בלבד שהוקמו לצורך דיכוי הפלסטינים ושליטה בהם?

ממש לא. מדובר בכבישים שכל אזרחי ישראל – יהודים כערבים – רשאים לנסוע בהם, והקמתם נבעה אך ורק מהצורך הביטחוני הדחוף להגן על אזרחים ישראלים באזורים מרובי פיגועים, ומעולם לא כוונה לדיכוי הפלסטינים או לשליטה בהם.

אז האם אפשר להגדיר את הכבישים הללו כביטוי לאפרטהייד?

חד משמעית – לא. "אפרטהייד" מוגדר בחוקת רומא של האו"ם בתור "מעשים לא אנושיים… שבוצעו על ידי קבוצה גזעית אחת במשטר ממוסד על מנת לדכא ולשלוט באופן שיטתי על קבוצה גזעית אחרת". רבים משתמשים במונח במובן של אפליה, הפרדה והדרה שיטתית וממוסדת של קבוצה אחת נגד קבוצה אחרת על בסיס גזעי.

מאחר שהכבישים מיועדים לכל הישראלים ואינם מכוונים לדיכוי הפלסטינים, מובן מאליו שאין כל שחר לראייתם כביטוי ל"אפרטהייד". כמובן, הם גם לא עומדים בשאר רכיבי ההגדרה של אפרטהייד.

האם בכל זאת יש ביהודה ושומרון מרחב שיש בו אפליה גזענית ושיטתית נגד קבוצה מסוימת?

בהחלט יש – נגד יהודים. בכניסה לשטחים שבהם ישראל אינה שולטת תמצאו שלטים האוסרים על תנועת יהודים, וזאת מחשש לחייהם, שכן יהודים שנכנסים לשטחי הרשות הפלסטינית, גם אם בטעות, מצויים בסכנת חיים ממשית.

בישראל, לעומת זאת, המצב הפוך. יהודים וערבים חיים במרחבים משותפים, וערביי ישראל נהנים משוויון זכויות אזרחי מלא.

הפוסט "ביהודה ושומרון יש כבישים ליהודים בלבד – וזו עדות לאפרטהייד" הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

בשנים האחרונות, ובמיוחד במהלך מלחמת "חרבות ברזל", היינו עדים לשורה ארוכה של סיכולים ממוקדים שבהם חוסלו בכירי החמאס וחיזבאללה – אבל שיטת הפעולה הזאת רחוקה מלהיות חדשה. לפני 29 שנים, ב-5.1.1996, בוצע אחד הסיכולים הממוקדים האייקוניים ביותר, שבו חוסל יחיא עבדול לטיף עיאש, המוכר בכינוי "המהנדס" או בערבית: "אלמֻהנדִס".

עיאש היה מתכנן הפיגועים הראשי של ארגון חמאס, ותחת הובלתו בוצעו בישראל עשרות פיגועים רצחניים שהביאו למותם של כ-100 אזרחים ישראלים ולפציעתם של כ-400 אזרחים נוספים. בראשית שנות ה-90 נחשב עיאש למבוקש מספר אחת, ובמשך תקופה ארוכה ניסו מנגנוני הביטחון הישראליים לשים עליו את ידם. רק לאחר חודשים ארוכים של תכנונים ולאחר מספר החמצות בוצע החיסול שלו, במבצע נועז ויצירתי שטרם נראה עד אז. מותו של המהנדס נחשב עד היום לסמל – גם עבור תומכיו וגם עבור מתנגדיו.

הסטודנט שהפך לארכי-מחבל: קווים לדמותו של יחיא עיאש

יחיא עיאש נולד וגדל במערב השומרון, וכבר בצעירותו היה חבר בתנועת "האחים המוסלמים". כשבגר הלך ללמוד הנדסת חשמל באוניברסיטת ביר זית, ובמהלך לימודיו היה פעיל ב"גוש האסלאמי" באוניברסיטה.

בתחילת שנות ה-90, זמן קצר לאחר סיום לימודיו, היה עיאש שותף להקמת גדודי עז א-דין אל קסאם, שמהווים עד היום את הזרוע הצבאית של ארגון הטרור חמאס. עיאש ניצל את הידע ההנדסי שרכש באוניברסיטה, והחל לייצר מטעני חבלה מאמצעים מאולתרים. בשנת 1992 הוא כבר החל לתכנן פיגועי התאבדות בשטח ישראל, וב-1993 הוציא לפועל את הפיגוע בצומת מחולה שנחשב לפיגוע ההתאבדות הראשון. מאז ועד מותו היה אחראי עיאש על פיגועים רבים, בהם פיגוע מכונית התופת בעפולה והפיגוע באוטובוס קו 5 ברחוב דיזנגוף בתל אביב. המעורבות שלו בפיגועים הייתה רבה, שכן מלבד התכנון הוא זה שהכין את חומרי הנפץ ואף זה שחיבר אותם לגופם של המחבלים המתאבדים.

המצוד הממושך, הניסיון הכושל וההצלחה הגדולה: הדרך לחיסולו של "המהנדס"

כוחות הביטחון הישראליים הבינו מהר שיחיא עיאש הוא האדם שעומד מאחורי הפיגועים הקשים של ארגון חמאס, והוא נעשה למבוקש הביטחוני מספר אחת. במשך תקופה ארוכה היו ניסיונות לתפוס אותו, אך הוא הקפיד להחליף מקומות מגורים בתדירות גבוהה ואף עשה שימוש בתחפושות, וכך הצליח לחמוק פעם אחר פעם.

עד לשנת 1994, המצוד אחר עיאש התרחש ברובו בערי הגדה, אך באותה שנה הוא עבר להתגורר ברצועת עזה. כוחות הביטחון המשיכו בניסיונות להתחקות אחריו גם שם, ובסוף שנת 1995 כבר נעשה ניסיון ממשי לחסל אותו.

כוחות הביטחון עבדו על החיסול הזה במשך חודשים ארוכים. הקו שהנחה אותם היה לחסל רק את עיאש, בלי לפגוע באנשים נוספים סביבו. תחילה הם חשבו לחסל אותו באמצעות החדרת חומר נפץ למכשיר פקס, אך לבסוף התקבל הרעיון להחדיר את חומר הנפץ למכשיר קטן בהרבה – טלפון סלולרי.

אנשי המחלקה הטכנולוגית של השב"כ הצליחו לדחוס לתוך מכשיר טלפון מסוג מוטורולה אלפא 11 גרם של חומר נפץ. כיוון שמדובר בכמות מזערית, הצלחת הפעולה הייתה תלויה בכך שעיאש יצמיד את המכשיר לראשו לפרק זמן ממושך מספיק. לשם כך נדרשו כוחות הביטחון למצוא דרך בטוחה להעביר את המכשיר לעיאש, ולוודא שהוא אכן יעשה בו שימוש. האתגר הזה היה לא פשוט כלל, כיוון שעיאש נהג לעבור ממקום למקום, ובהתאם גם עשה שימוש בטלפונים שונים.

למרות התנהגותו הלא צפויה, דבר אחד היה בכל זאת קבוע באורח חייו של המהנדס, והוא שיחת הטלפון שנהג לקיים עם אביו מדי יום שישי. לכוחות הביטחון היה ברור שזה המועד שבו הם יבצעו את החיסול, ואכן ביום השישי האחרון של שנת 1995 הם הצליחו להעביר את המכשיר הממולכד לעיאש באמצעות סייען שהיה מקורב אליו. הסייען, שלא ידע מה הייתה מטרת פעולתו, נדרש גם לנתק את הטלפון הקווי בדירה שבה שהה עיאש באותה העת, וכך הובטח שעיאש ישתמש במכשיר הסלולרי הממולכד.

עד לשלב הזה המבצע צלח כמתוכנן – המהנדס קיבל לידיו את המכשיר ששלח שב"כ, ואכן התקשר באמצעותו לאביו. עם זאת, ניסיון ההפעלה של הפצצה נכשל, וכך הצליח עיאש לסיים את השיחה ללא פגע וגם מבלי לחשוד במתרחש.

על מנת לאתר את התקלה שבגללה הפצצה לא הופעלה, הוחלט להחזיר את המכשיר למעבדות השב"כ. כבר למוחרת המכשיר עשה את דרכו למעבדות, ושם הטכנאים פתחו אותו עם רובוט וזיהו שאחד החוטים בין האפרכסת לפומית נקרע. מנגנון ההפעלה תוקן במהרה, וביום השישי העוקב, ה-5.1.1996, המכשיר הגיע שוב לידיו של עיאש.

בהתאם לתכנון המקורי, הסייען העביר לו את הטלפון על מנת שישוחח עם אביו, אלא שהפעם הפצצה הופעלה כמצופה, ועיאש חוסל במקום.

חיסולו של יחיא עיאש היה ללא ספק הצלחה גדולה, אלא שמי שהיה מעורב בנעשה יודע לספר גם על החמצה לא קטנה שהתרחשה באותו יום. מדיווחים של המעורבים במבצע, מתברר כי מייד לאחר חיסולו של עיאש הגיעו לזירה בכירי חמאס רבים, בהם מוחמד דף. לדרג המבצעי הייתה יכולת לחסל גם אותם, אך כיוון שהדרג המדיני לא אישר זאת, הדבר לא קרה.

מפיגועי נקמה ועד לאתרי הנצחה: התגובות לחיסול

חיסולו של "אלמהנדס" היה אירוע משמעותי – גם עבור הצד הישראלי שרצה במותו, וגם עבור תומכיו שהתאבלו על לכתו.

מבחינת ישראל היה מדובר בהישג מבצעי חשוב, שכן חוסל אחד מבכירי חמאס, ואיתו חוסל גם ידע מקצועי רב. מעבר לכך היה מדובר גם בניצחון מוראלי גדול, כיוון שעיאש היה הדמות המזוהה ביותר עם פיגועי הטרור שהתרחשו באותן שנים.

מבחינת אנשי חמאס היה מדובר כמובן במפלה גדולה. עיאש אומנם הספיק להכשיר אנשי חמאס נוספים על הכנת חומר נפץ, אך איש מהם לא החזיק ברמת הידע ובהיקף הניסיון שהיו לו. כמו כן, החיסול שלו סימן גם לבכירים נוספים בחמאס ובארגוני טרור אחרים שישראל מסוגלת להגיע אליהם.

יחיא עיאש נקבר בעזה בהלוויה המונית, והתגובה על מותו לא איחרה לבוא. בהמשך של אותו השנה התרחשו בישראל מספר פיגועי נקמה, בהם הפיגוע בקו 18 בירושלים והפיגוע בדיזנגוף סנטר בתל אביב, שבהם נרצחו 59 בני אדם. מעבר לתגובה הקשה הזו, דמותו הפכה לסמל עבור תומכי חמאס. תאים חמושים של הארגון החלו להתהדר בכינויים כמו "סטודנטים של המהנדס" או "חוליות יחיא עיאש", ואתרים שונים נקראו על שמו. מפעל ההנצחה של עיאש הוסיף להימשך עוד שנים רבות – בשנת 2010 הוחלט לקרוא לקריית הרשות הפלסטינית ברמאללה על שם המהנדס, וכעבור כעשור נוסף ייצר חמאס רקטה ארוכת טווח שקיבלה את השם "עיאש 250". רקטה זו הייתה בשימוש במבצע "שומר החומות", וגם במהלך מלחמת "חרבות ברזל".

הרקטה של חמאס לא הייתה התזכורת היחידה ליחיא עיאש שעלתה במהלך מלחמת "חרבות ברזל". בדצמבר 2023 חוסל עבד אל-פתאח מעאלי, שנחשב בעבר ליד ימינו של עיאש. תזכורת נוספת הגיעה גם בספטמבר 2024 עם מתקפת הביפרים נגד פעילי חיזבאללה, שהזכירה במידת מה את האופן שבו חוסל גם המהנדס הנודע.

סיפור חיסולו של יחיא עיאש מעיד על היכולת וכושר ההתמדה של מנגנוני הביטחון הישראליים, אך מעל לכול הוא מלמד שסיכול ממוקד הוא הרבה מעבר לפעולה נקודתית שמופנית נגד אדם בודד. שכן המסר שלה עשוי להדהד גם שלושה עשורים ויותר.

הפוסט היום לפני 29 שנה: חוסל "המהנדס" יחיא עיאש, מתכנן הפיגועים של חמאס הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

תת גונדר בדימוס בטי להט שירתה 35 שנים בשירות בתי הסוהר. במהלך הקריירה שלה היא הגיעה לעמדות מפתח וניהלה מספר בתי כלא, בהם כלא הנשים נווה תרצה, כלא השרון וכלא הדרים. בתפקידה האחרון שימשה ראש מערך המודיעין בשב"ס – תפקיד שבמסגרתו פגשה אסירים ביטחוניים רבים, שעימם נמנה גם יחיא סינוואר.

התפקידים השונים שמילאה הפגישו את להט עם אוכלוסיות רבות ומגוונות – מבני נוער ונשים ועד לראשי כנופיות פשע וארכי-מחבלים. "חוויתי הרבה כאב בשנות העבודה שלי, ופעם אחר פעם ראיתי איך אנחנו לא מצליחים לשבור את המעגלים של הפשיעה ושל הטרור", היא מספרת. "גידלתי דורות של אסירים – היו לי אסירות שילדו בכלא, ואחר כך פגשתי את הילדים שלהן בבתי כלא לבני נוער. חלק מהנערים האלה זכרו אותי, היו מספרים לי איך חגגתי להם יום הולדת בקנטינה של הכלא כשהם באו לבקר את אימא שלהם, ואני הייתי מסתכלת עליהם וחושבת – הם בגיל של הילדים שלי, למה הם היו צריכים להגיע למקום הזה? זה כאב לב עצום. מנגד פגשתי את המחבלים הרצחניים ביותר ונאלצתי לצפות בהם מסתובבים בחצרות הכלא, מדברים, צוחקים, ועוד נדרשתי לדאוג לתנאים שלהם. היו פעמים שחזרתי הביתה ואמרתי לעצמי: ריבון עולמים איפה אני חיה?"

ידענו שעל פיו יישק דבר: על האסיר יחיא סינוואר

במרוצת השנים ראתה בטי להט את האסירות והאסירים המסוכנים ביותר ששוהים בבתי הכלא בישראל. במישור הפלילי היא פגשה רוצחים וראשי כנופיות פשע, ובמישור הביטחוני פגשה כמה מהמחבלים הבכירים ביותר של ארגוני הטרור. תחת ניהולה עברו, בין היתר, השייח' אחמד יאסין – מייסד חמאס, סלאח שחאדה – ראש הזרוע הצבאית של חמאס בעזה, ואבראהים חאמד – מפקד גדודי עז א-דין אל-קסאם ביהודה ושומרון שהיה אחראי על מרבית הפיגועים בתקופת האינתיפאדה השנייה. אולם, אחד האסירים הזכורים לה ביותר מכל שנות עבודתה – הן בשל חוכמתו והן בשל אכזריותו – הוא יחיא סינוואר.

איך התרשמת מסינוואר?

"סינוואר היה מאוד דומיננטי ומאוד אכזר. האסירים בחרו בו שוב ושוב להיות בהנהגה הבכירה בכלא, והוא הקים שם תאי טרור ויחידות האזנה שנועדו לאסוף מודיעין בתוך הכלא ומחוצה לו. הוא ניהל גם יחידות שהתפקיד שלהן היה לתחקר אסירים חדשים. כל אסיר שנחשד במעורבות עם גורמי מודיעין ישראליים עונה באופן מזעזע. מובן שסינוואר עצמו לא עשה שום דבר באופן אישי, אבל היה ברור שהוא זה שמושך בחוטים. מנגד, הוא דאג לקחת תחת חסותו את המחבלים הרצחניים ביותר שהגיעו לכלא, ולקדם אותם בסולם התפקידים. הוא אימץ למשל את עבד אל-עזיז סאלחה, אחד ממבצעי הלינץ' ברמאללה שמופיע בתמונה המפורסמת עם ידיו המגואלות בדם, ונתן לו להיות אחראי על יחידות ההאזנה בכלא. גם את הרוצחים של בני משפחת פוגל ואת מבצע הפיגוע במלון פארק בנתניה הוא אסף למטה שלו. בהמשך, כשהתנהלו הדיונים על עסקת שליט, סינוואר היא מעורב בבחירת המחבלים שנכנסו לרשימת המשוחררים. הוא דאג להכניס לשם את עצמו ואת מקורביו, והשאיר בחוץ אסירים שהיו מסוכסכים איתו. זה הכוח שהיה לו".

האמנת שסינוואר מסוגל לבצע מתקפה בסדר גודל של השבעה באוקטובר?

"בוודאי. סינוואר לא האמין בדו-קיום, ותמיד הצהיר שהוא לא ישלים עם הישיבה של 'המתנחלים הציונים' על אדמת פלסטין. הקשבתי לו הרבה, גם בשיחות גלויות שניהלתי איתו וגם בשיחות שהוא ניהל כביכול בסתר עם המקורבים שלו בכלא, ובחיים לא ראיתי אותו סוטה מכיוון המחשבה שלו ומהאידיאולוגיה החזקה. היו לו תוכניות גדולות והוא האמין בכל ליבו שעד 2027 הוא יבצע מתקפה קשה שתוביל לניצחון של חמאס על ישראל – אז מי שהולך ואומר שהוא היה פרגמטי בגישה שלו לישראל פשוט לא יודע על מה הוא מדבר".

עד כמה סינוואר היה מעורב בנעשה בחוץ?

"בתקופתי הגדרנו את סינוואר כאסיר יעד ארצי, כלומר כאסיר שמצריך מעקב מודיעיני צמוד, מאחר שמידת השפעתו חורגת מעבר לבית הכלא שבו הוא נמצא. הוא היה מעורב מאוד בדברים שנעשו בתוך בתי הכלא הביטחוניים וגם היה מודע היטב למה שקורה בארץ. צריך להבין שסינוואר, יימח שמו, היה אדם חכם מאוד. הוא הכיר את החברה הישראלית כמו את כף ידו וידע לנתח אותה בצורה מבריקה. היה ברור כבר משלב מוקדם שהמטרה שלו היא לקרוע את החברה הישראלית מבפנים, והוא ידע איך לעשות את זה. השאיפה שלו ליצור קרע בעם הורגשה מאוד גם במהלך המלחמה הנוכחית, וברור לי שכשהוא הוציא את הראש מהמנהרה וראה את עזה נחרבת, ההתפוררות של החברה הישראלית היא זו שנתנה לו רוח גבית להמשיך להילחם בנו ולהאמין שהוא גם יצליח לנצח".

את נכחת בדיונים שבהם הוחלט אילו מחבלים ישוחררו במסגרת עסקת שליט. מה חשבת על השחרור של סינוואר?

"היה לי מאוד קשה עם זה, והתרעתי על כך שזה מחבל שלא צריך לשחרר. בשלב מסוים אחד מאנשי הצוות במו"מ שאל אותי מה יש לך מסינוואר? הוא בכלל לא רצח יהודים, רק פלסטינים משת"פים, ואני אמרתי לו – תראה שעוד יהיה לו הרבה דם של יהודים על הידיים. לא יודעת מה חשבתי לעצמי כשאמרתי משפט כזה, אבל היה לי ברור שאם הוא יקבל הזדמנות לבצע מעשי זוועה, הוא ינצל אותה. מי שמכיר מחבלים כמוהו וחי איתם יודע למה הם מסוגלים, לכן מי שהופתע מרמת האכזריות של המחבלים בשבעה באוקטובר לא באמת הכיר אותם".

זה לא כלא, זאת קייטנה למחבלים

בטי להט מכירה היטב את המציאות בבתי הכלא בישראל ויודעת באילו תנאים מוחזקים האסירים השונים. בדיוק בשל כך קשה לה לראות כיצד אסירים, ובפרט אסירים ביטחוניים, מנצלים את הלחץ הציבורי ואת מערכת המשפט הישראלית כדי להביא לשיפור לא מוצדק בתנאי המחיה שלהם.

"האסירים הביטחוניים יודעים שמערכת המשפט בישראל תמיד תדאג להם ושהדלת של בג"ץ פתוחה בפניהם", מספרת להט. "אנחנו חושבים שאם יהיה שקט בבתי הכלא ושאם ניתן להם את מה שהם רוצים אז נוכל לשקם אותם ולשנות את דרכיהם, אבל מה שאנחנו לא מבינים זה שההומניות הזאת היא בעוכרינו. ככל שאנחנו נותנים להם יותר כך אנחנו נתפסים בעיניהם כיותר חלשים. גם כשאנחנו מצילים את החיים שלהם הם לא מעריכים את זה. אני דיברתי עם סינוואר אחרי שהוציאו לו גידול מהראש בבית חולים בישראל ושאלתי אותו נו, עכשיו אתה אסיר תודה? והוא אמר לי – אין לי על מה להודות לכם, רק עשיתם את מה שאתם חייבים לעשות. אנחנו צריכים לשכוח מהאשליה שאם נעניק להם תנאים טובים בכלא נצליח להסיט אותם מהמסלול של הטרור. בכל השנים שלי בשב"ס לא ראיתי אסיר חמאס אחד שחזר בו מהאידיאולוגיה שלו. זה לא קיים".

איך בפועל נראים החיים של האסירים הביטחוניים בבתי הכלא?

"כל אסיר מחויב לעשות תוכנית לימודים, ומאפשרים להם גם לעשות תארים אקדמיים באוניברסיטה הפתוחה. למעשה, הרשות הפלסטינית ממש מעודדת אותם ללמוד בכלא. היא משלמת להם משכורות ומטעינה להם כסף בקנטינה, וככל שיש להם השכלה אקדמית יותר גבוהה כך הם מקבלים יותר כסף. חוץ מזה, יש לאסירים ספרייה גדולה ואין ספר שמגיע לסטימצקי ולא נשלח מיידית גם לשם. במו עיניי ראיתי אסירים ביטחוניים שקוראים את 'קיר הברזל' של ז'בוטינסקי ואת 'הכוזרי' של יהודה הלוי. הם מקבלים גם עיתונים ישראליים, האהוב עליהם הוא 'הארץ'. יש להם מינוי קבוע לעיתון הזה ואם הוא לא מגיע בזמן הם מתחרפנים. חוץ מההעשרה שמגיעה מצד המערכת, גם תאי הטרור בבתי הכלא דואגים לטפח את האסירים – כל אסיר נדרש ללמוד עברית ולשמש מדי פעם דובר האגף. נוסף על כך מלמדים אותם לאסוף מודיעין, לעקוב אחרי סוהרים ולהאזין לפרשנים ישראלים בתקשורת. אחרי שהם מאזינים לחדשות וקוראים את העיתונים, הם יושבים יחד ומנתחים את הידיעות והפרשנויות. במיוחד הם אוהבים לעקוב אחרי המחלוקות בחברה הישראלית ולראות עד כמה אנחנו עייפים ממלחמות ומוכנים לעשות ויתורים. צריך להבין שלמחבלים בבתי הכלא יש משמעת ארגונית ברזל, ובמיוחד לאלה שמשתייכים לחמאס ולג'יהאד האסלאמי הפלסטיני. הם לא מבזבזים זמן. מבחינתם הישיבה בכלא היא הזדמנות לרכוש השכלה ולפתח מיומנויות שיסייעו להם להמשיך עם פעילות הטרור ולבצע תוכניות לטווח הרחוק".

מה דעתך על הביקורות שעולות נגד התנאים שבהם מוחזקים האסירים הביטחוניים?

"אסירים ביטחוניים לא אמורים לחיות באותם תנאים של אסירים פליליים, וגם האמנות הבינלאומיות תומכות בכך. מי שרוצח יהודים בגלל היותם יהודים צריך להיות מוחזק בתנאים אחרים, אבל בפועל בתי הכלא הביטחוניים כבר הפכו מזמן לקייטנות למחבלים. זה קורה, בין היתר, בגלל בתי המשפט ובג"ץ, שנותנים פסיקות הזויות שלא מחוברות למציאות בכלא. יום אחד החליטו שאסור לנו לבדוק מה קורה מתחת לשטיח התפילה של האסירים כי זה לא מכבד את חופש הדת שלהם – הם יודעים בכלל מה האסירים יכולים להחביא או לחפור מתחת לשטיח התפילה? המציאות היא שיושבים בכלא אסירים שכל תפקידם הוא להגיש עתירות לבג"ץ. הם עובדים בזה, שולחים עתירה ועוד עתירה, ופשוט מטרללים את כל המערכת. אם זה לא מספיק, הם גם מפעילים עורכי דין ופוליטיקאים שעוזרים להם להעביר מסרים ולבצע תיאומים, והשב"כ והפרקליטות מאפשרים לזה לקרות. אם שואלים אותי, האחריות על תנאי המחיה של האסירים צריכה להיות רק בידיים של שב"ס, שהוא הגוף המקצועי. ומהיכרותי את שב"ס, אם זה היה תלוי בו, הוא היה מתייחס לאסירים הביטחוניים בדיוק לפי מה שנקבע באמנות הבינלאומיות – לא פחות ולא יותר".

"כל גוף מודיעין חושב שיש לו מונופול על השכל"

כמי שהגיעה לעמדות מפתח בשב"ס, לתת גונדר בדימוס בטי להט יש תובנות רבות לא רק על המציאות בבתי הכלא, אלא גם על האופן שבו המערכת הביטחונית והמודיעינית כולה מתנהלת. אחת הבעיות המהותיות שעליהן היא מצביעה היא חוסר סנכרון בין גופי המודיעין השונים. "כל גוף חושב שיש לו מונופול על השכל ושהוא יודע הכול", היא אומרת. "יש התנשאות מאוד גדולה, במיוחד מצד השב"כ ויחידות מסוימות באמ"ן, והם לא באמת מנסים לשתף פעולה עם המשטרה ושב"ס. בתקופה שלי כראש מערך המודיעין התחננתי שנעבוד יחד כי ידעתי שיש לנו הרבה מה לתרום מעצם זה שאנחנו אלה שנמצאים בחיכוך יומיומי עם האסירים הביטחוניים. באותה תקופה באמת היה שיפור במערכת היחסים בין גופי המודיעין, אבל אני חושבת שמהר מאוד כל אחד חזר למשבצת שלו. גם היום, כשאני מסתכלת על מה שקורה במודיעין הישראלי, אני רואה שלא השתנה שום דבר".

ומה בנוגע לעסקאות לשחרור אסירים – גם שם לא מתייעצים עם השב"ס?

"בעסקת ג'יבריל לא התייעצו איתנו בכלל, ובעסקת שליט זאת הייתה התייעצות למראית עין. רק אחרי שהתעקשתי שתהיה נוכחות של שב"ס בדיונים על שחרור המחבלים, הזמינו אותי לפגישות, אבל גם אז התפקיד שלי הסתכם במתן רקע על המחבלים. השב"כ הרי בטוח שהוא יודע הכול אז למה שהוא יתייעץ עם השב"ס?"

נשמע שיש לך בטן מלאה על השב"כ. מה את חושבת על ההתנהלות שלו בשנה האחרונה?

"יש בשב"כ אנשים משכמם ומעלה שעושים עבודת קודש, אבל לדעתי השב"כ עצמו הוא גוף שלוקח על עצמו משימות שבכלל לא נמצאות במנדט שלו – ולא פעם זה בא על חשבון משימות שכן נמצאות תחת אחריותו".

באופן כללי, איך את מתרשמת שהדוקטרינה של שחרור אסירים תמורת חטופים משפיעה על הלך הרוח בכלא?

"משפיעה מאוד. האסירים מאמינים בכל ליבם שביום מן הימים ישחררו אותם, וזה מאפשר להם להתנהל עם מורל גבוה. לא אכפת להם אפילו כמה שנות מאסר הם יקבלו. גם מחבלים שנידונים ל-60 מאסרי עולם אומרים לך 'וואללה אישי' (זה שום דבר), כי הם יודעים שמתישהו יחטפו ישראלים והם ישתחררו. עובדתית הם לא טועים".

יש אסירים שלא ישתחררו באף עסקה?

"חוץ מיגאל עמיר אני לא מכירה אף אחד. גם בעסקת ג'יבריל וגם בעסקת שליט שחררנו את המחבלים האיומים ביותר, ואני רואה את השמות של המחבלים שעולים בעסקות השבויים שנידונות היום ואני פשוט מתחלחלת. כשזה נוגע לאסירים הביטחוניים, לכל אחד יש סיכוי להשתחרר במוקדם או במאוחר".

איימו עליי ועל המשפחה שלי אבל מעולם לא פחדתי

תת גונדר בדימוס בטי להט היא לא עוד בכירה לשעבר בשירות בתי הסוהר, אלא אחת מן הנשים הראשונות בארגון שהצליחו להגיע לדרגה כזו ולמלא שורה כל כך מרשימה של תפקידים. "אני לא מניפה את דגל הפמיניזם אבל כן פתחתי דלתות להרבה נשים שהגיעו אחריי והוכחתי שאנחנו לא נופלות מגברים", היא מודה. "הייתי אישה חזקה בסביבה מאוד גברית וזה לא היה פשוט. כשקיבלתי את הניהול של כלא השרון, שהוא אחד מבתי הכלא השמורים בארץ, זאת הייתה דרמה גדולה. היו אנשים שהתקשו לקבל את זה שאישה מנהלת כלא לגברים, וכשרק הגעתי לשם זכיתי לתגובות ולמבטים מזלזלים; אבל אני לא התרגשתי מזה, אספתי את כולם ואמרתי שאני לא מתנצלת לרגע על היותי אישה. מהר מאוד כולם נוכחו לראות שאני מגיעה עם הרבה ידע, ניסיון והיכרות מעמיקה עם השטח. ראו גם שאני חרוצה מאוד ומובילה מהלכים רציניים, ואף אחד לא העז לעשות דברים מאחורי גבי או לנסות להכשיל אותי".

הקריירה שלך הייתה כרוכה במפגש יומיומי עם האסירים הכי מסוכנים בישראל. לא פחדת?

"ישבתי בתאים עם ראשי כנופיות פשע, שלחתי מחבלים לצינוק ולבידוד, והיו שנים שגם הסתובבתי בעזה לבד – אבל מעולם לא פחדתי. גם כשקמ"נים אמרו שיש איומים לפגוע בי, התעקשתי להמשיך להיכנס לאגפים ולפגוש את האסירים. המשפחה שלי הייתה מאוימת גם היא עשרות פעמים. הפעילים של מרואן ברגותי, למשל, איימו במשך חודשים לפגוע בי כי הרעתי את התנאים שלו בכלא, והיה צורך לשים את הבית שלי תחת מעקב משטרתי. אבל לא, גם אז לא פחדתי. זה היה התפקיד שלי וזה היה חלק מהסיכון שלקחתי על עצמי".

איזו מסקנה את לוקחת איתך אחרי 35 שנות שירות בשב"ס?

"אחת המסקנות הכואבות היא שאנחנו לא מצליחים למגר את ההסתה לטרור בחברה הפלסטינית, ולמעשה אנחנו לא מנסים. הרבה מהפלסטינים וגם מערביי ישראל יונקים את השנאה ליהודים כבר ביום היוולדם, ואז הולכים לבתי הספר – שחלקם נמצאים במימון של מדינת ישראל – ושם מזינים אותם בעוד ועוד נרטיבים שקריים. אם לא די בכך, נערים צעירים מקבלים תמריצים לבצע פיגועים ביטחוניים. יש נערים שנמצאים בשולי החברה וברגע שהם פועלים נגד ישראל פתאום מקבלים אותם, דואגים למשפחות שלהם ומעניקים להם משכורת. במקביל, בבתי הכלא בישראל מחייבים אותם לסיים בגרות, שזה משהו שרבים מהם לא היו מצליחים לעשות בחוץ – אז איזה עניין יש להם לשנות את דרכיהם? ממה שאני ראיתי, אין לנו באמת יכולת למנוע מאותם נערים להפוך למרצחים מתועבים בעתיד, ממש כמו שאין לנו יכולת למנוע מהאסירים המשוחררים לחזור לעסוק בטרור, ומהאסירות לגדל עוד ועוד דורות של מחבלים. אלה מעגלים שלא נפרצים".

איך הקריירה שלך עיצבה את תפיסת העולם שלך כיום, כאזרחית במדינה?

"אני חושבת שהעבודה שלי גרמה לי להבין שאין שחור ולבן. המציאות בישראל מורכבת והגיע הזמן שנפסיק למשוך לקיצוניות כזאת או אחרת. זאת גם אחת הסיבות שבחרתי להצטרף לתנועת הביטחוניסטים. בעיניי זאת תנועה נקייה שבאה ממקום ענייני. הביטחוניסטים שמים את טובת החברה הישראלית לנגד עיניהם ושוקלים כל סוגיה ביטחונית בכובד ראש. זה נותן לי את התקווה שהם יצליחו להוביל אותנו ואת המדינה למקומות ראויים יותר".

הפוסט "מי שהופתע מרמת האכזריות של המחבלים לא באמת הכיר אותם" – ריאיון עם תת גונדר בדימוס בטי להט הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

מתפיסה מוטעית של "קץ הסכסוך" בשנות ה-90 ועד לכשל המודיעיני של 7 באוקטובר – תא"ל (מיל') חנן גפן חושף בריאיון מיוחד בעיה מבנית של המודיעין הישראלי בהיערכות מול האיום בעזה: היעדר גורם מרכזי שניתח בזמן אמת את תמונת המודיעין הכוללת. "אני כמעט בטוח שאילו הרמטכ"ל היה רואה את כל הנתונים יחד הוא היה מחליט אחרת", הוא קובע, ומתאר כיצד דווקא הברכה בהיקף המידע העצום שמעבירה היחידה נהפכה בליל ה-7 באוקטובר לקללה.

כשתפיסת ״קץ הסכסוך״ לא מתיישבת עם מה שרואים בעיניים

כבר בימים הראשונים של הסכמי אוסלו הבין תא"ל (במיל') חנן גפן, מי שפיקד אז על 8200, שיש פער גדול בין האופן שבו הסכמי אוסלו נתפס בציבור ועל ידי חלק מהפוליטיקאים – כלומר כ"קץ הסכסוך" – ובין המצב בשטח. למעשה, המצב המורכב תחת אוסלו הצריך מהיחידה שעליה הוא פיקד בשנים 1993–1997 היערכות מורכבת אפילו יותר מאשר לפני כן.

איך הבנת כבר בזמן אמת שהסכם אוסלו זה לא מה שחושבים בציבור?

"אני מזרחן בהשכלתי. למדתי על תורת השלבים אצל פרופ' יהושפט הרכבי באוניברסיטה העברית בקורס שסקר את עמדות הפלסטינים בסכסוך הישראלי-פלסטיני, ובמקביל – זה היה בתחילת שנות ה-70 – עבדתי בצנזורה הצבאית לתקשורת הערבית ונחשפתי לשיח הציבורי ולהלכי הרוח בחברה הפלסטינית. כשהתפרסמו הידיעות על הסכם אוסלו, באוגוסט 1993, הופתעתי. לא קראתי את ההסכם וסירבתי לקרוא אותו גם בהמשך".

למה?

"כי על פי הנתונים המודיעיניים והאחרים, השיח הציבורי בחברה הפלסטינית לא השתנה. לא ראינו שיח מפויס או שינוי עמדה בציבור הפלסטיני ובמסרי המנהיגים הפלסטינים, בניגוד למה שהתרחש בישראל באותו הזמן. לכן, כשפורסם בתקשורת כי השב"כ יֵצא משטחי יהודה, שומרון ועזה, ובמקומו ייכנסו חטיבות נושאות נשק של הצש"פ (צבא השחרור הפלסטיני), היה ברור לנו מתוך דיונים פנימיים שנערכו ביחידה כי נידרש לטפל ביעדים חדשים שעד אז לא היו באחריותנו".

מה הייתה התפיסה הרווחת בצבא?

"במשך כמה חודשים האמינו בצבא שההסכם סגור הרמטית ושהוא כולל מנגנוני פיקוח ותיאום ולכן יחידה 8200 לא נדרשת להיערכות שונה. אבל אנחנו ביחידה לא השתכנענו, והמשכנו בפעילות שלנו".

מה עשיתם?

"התחלנו לעבוד כבר באמצע ספטמבר 1993, מייד עם חתימת ההסכם בטקס בבית הלבן, על הקמת בסיסים שייתנו מענה ליציאת השב"כ מהאזורים שנמסרו לרשות הפלסטינית. ההנחה שלנו הייתה כי השב"כ ימשיך להפעיל מקורות, אבל אחרי שהוא יֵצא מהשטח תפחת יכולתו להשיג מקורות חדשים ולהפעיל את הקיימים. הבעיה הגדולה אז הייתה שקצב מימוש הסכם אוסלו היה מהיר, וחששנו שלא נספיק למלא את החלל לפני שהשב"כ יוצא מהשטח. יותר מכך, לא הוקצו ליחידה משאבים. לדוגמה, בחודשים האחרונים של 1993 לא נותר תקציב להתחיל בעבודות לבניית יכולות מודיעיניות וצריך היה לחכות לתקציב של השנה הבאה. פנייה לקבל תקציבים נוספים נענתה על ידי גורם בכיר בצבא בתשובה: 'לא צריך מודיעין, מנגנוני הפיקוח והתיאום הביטחוניים הם חלק מההסכם, אתם עוד פעם רק רוצים לבזבז כסף'".

לא הקשיבו לכם.

"נכון. דווקא ראש השב"כ דאז, יעקב פרי, הבין את רצינות העניין והשיג עבורנו תקציב מהאוצר. בשב"כ גם סייעו לנו להכשיר את החיילים והחיילות להכיר את תחומי המודיעין המיוחדים לערי יהודה, שומרון ועזה. ב-1994 קיבלנו אישור להסיט תקציבים מתחומים אחרים לנושא החדש. אבל את התקציב המיוחד לפעילות המודיעינית בשטחי הרשות קיבלנו רק שנתיים מאוחר יותר".

איך אתה מסביר את זה?

"מנקודת מבטי היום, אני חושב שכאשר פוליטיקאי הולך להסכם קשה לו לסגת, גם כאשר המציאות מתחילה לטפוח על הפנים. ראש אמ"ן דאז, אורי שגיא, הבין מייד את הבעיה. אומנם לא היה לו ניסיון מודיעיני, הוא בא מגולני, אבל הוא איש בעל חושים חדים והוא הבין שחייבים לטפל בפלסטינים במסגרת הסכם אוסלו כמו ביריב. לבכירים אחרים בצבא לקח כמה חודשים עד שהם התחילו להבין. השינוי בא כשהחלו פיגועים גדולים".

מה קרה אז, אחרי תחילת הפיגועים הגדולים?

"באמצע אוגוסט 1995, שנתיים לאחר החתימה על הסכם אוסלו, התבקשנו לרכז את כל דרישותינו לטיפול בנושא הפלסטיני. הדיון התקיים אצל ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין, ובדיון לא ארוך אושרו כל דרישותינו. היה ברור לכולם שאנחנו לא בסיפור בו חשבנו שנהיה. עמדנו מול יריב ולא מול שותף לשלום".

כלומר הקונספציה התחילה להשתנות כבר אז, עם תחילת הפיגועים הגדולים?

"עוד קודם. רבין עצמו, אני אומר את זה בוודאות, הבין את זה כבר הרבה לפני זה. הוא הבין עוד קודם שצריך לשנות את המדיניות. ועוד לפני הפיגועים הגדולים, כבר במחצית השנייה של 1994, התחילו חברי כנסת וקצינים בכירים לעלות לרגל לבסיס החדש שהקמנו".

למה הם עלו אליכם לרגל?

"דבר הקמת הבסיס עבר מפה לאוזן. הסברנו למבקרים מה אומר לנו המידע שאנחנו מקבלים ושיתפנו אותם בנקודת המוצא שלנו שהפלסטינים הם יריב ולא שותף לשלום. הרבה מהמבקרים חזרו אלינו כמה פעמים כדי להתעדכן. אני חושב שכל העולים לרגל האלה רצו לשמוע מאיתנו מה אנחנו רואים ושומעים בפועל, מחוץ לדיבורים בתקשורת על ההסכם".

מאוסלו ל-7 באוקטובר: בעיית ההתרעה

תא"ל גפן לא צמח בחיל המודיעין. כחייל חובה הוא שירת בממשל הצבאי בנגב, ולאחר שיצא לקצונה היה קצין קישור בחטיבת כרמלי, בחזית הצפונית. הוא השתחרר אחרי מלחמת ששת הימים, והלך ללמוד באוניברסיטה, ובהחלטה של רגע עבר ממשפטים ללימודי ערבית, ונתקל בקורס ההוא של פרופ' הרכבי. במקביל הוא עבד בצנזורה הצבאית בירושלים. רק אחרי השבר של מלחמת יום הכיפורים הוא החליט להיכנס ל-8200, למקום שכשל במלחמה.

מתוך התפקיד המרכזי של 8200 נגזרת גם האחריות – אז איפה מבחינתך הכשל המרכזי של 8200 ב-7 באוקטובר?

"ביחידות האיסוף והמחקר עוד יצטרכו לעשות בדק בית בשאלה הזאת. כרגע אפשר לומר שמבין צירוף הבעיות שהובילו ל-7 באוקטובר, אחת המרכזיות היא בעיה מבנית של היעדר גורם שריכז את נושא ההתרעה. ההתמקדות הייתה במוכנות למבצעים. הצורך בהתרעה לקראת מלחמה גדולה יותר לא היה ממוקד מספיק".

מי ריכז את ההתרעות על עזה?

"עוד לא פורסמו כל התחקירים, אבל לפי התמונה שמצטיירת בפניי לעת עתה, הבעיה הייתה בפיצול האחריות בין יחידות איסוף המודיעין, השב"כ, 8200 ויחידות המודיעין בחטיבת המחקר, הפיקוד והאוגדה. לפי הדיווחים בתקשורת מצטייר כי גורם המודיעין הראשי לנושא ההתרעה בעזה היה השב"כ, והמודיעין הגיע במהלך הלילה בטפטוף. במשך כארבע שעות התחילו להגיע ידיעות שכולן יחד היו אמורות להדליק נורה אדומה, אבל לא היה מי שיראה את התמונה המלאה. אני כמעט בטוח שאילו הרמטכ"ל היה רואה את כל הנתונים יחד הוא היה מחליט אחרת, אבל לאף גוף בצה"ל לא הייתה תמונת המודיעין כולה, לא בחטיבת המחקר ולא באוגדה, לכל אחד היו רק חלקי מידע. סיווג המידע המודיעיני הוסיף לכך שכנראה היו ידיעות שלא הועברו לכולם".

הצפת מידע: הברכה שהפכה לקללה

מה היו הכשלים בתוך 8200 לפני ה-7 באוקטובר?

"בתהליך ארוך שנים ירדה החשיבות של רשתות תקשורת טקטיות בין פעילים ברמות שונות, ופחת העיסוק בהן. למרות זאת, בתוך 8200, נגדת ו' והמחלקה שלה עקבו דרך הרשתות האלה אחרי התרגילים של החמאס, וגם התצפיתניות ראו אותם. תרגילים אלה חפפו לתוכנית המתקפה הגדולה של החמאס, 'חומות יריחו', שהייתה ברשותנו יותר משנה לפני המתקפה, הם גם זוהו ככאלה על ידי הנגדת בעדכונים שהפיצה למערכת המודיעין".

אז מה עשו עם תוכנית "חומות יריחו" כל הזמן הזה, במשך יותר משנה?

"נראה כי לא עשו איתה כלום. לא התייחסו לאפשרות התקיפה הכוללת כאיום ממשי. אחת הסוגיות שיעלו בתחקירים היא אם בכירי הצבא, כולל הרמטכ"ל, הכירו את התוכנית, ואם לא, איך קרה שלא הכירו אותה".

איך אתה מסביר את זה?

"זה נוגע לאותו דבר – אובדן המיקוד בהתרעה. הצורך בהתרעה למתקפה לא עלה כלל על הפרק כי עזה לא נתפסה באמת כאיום של מלחמה כוללת. במסגרת התחקירים תעלה גם סוגיית סיווג המקורות והשפעתה על הפצה הידיעות – או ליתר דיוק מניעת הפצתן לגורמים השונים".

זה נשמע כמו בעיה מבנית של העברת מידע, לא רק של היעדר מדור התרעה.

"הדברים קשורים. יש בעיה של רגישות מידע ויש את נושא הצפת המידע. מופצת כמות עצומה של מידע, בהרבה צינורות, וכדי להתמודד עם כמות המידע הגדולה, שהיא כשלעצמה מבורכת, אמ"ן הקים 'בריכת ידיעות' שאליה נשפכות כל הידיעות, ואנשי המודיעין שולפים ממנה על פי קריטריונים של חיפוש. זה בעיקרון מבנה נכון, אבל לא בטוח שזה מתאים למקרה של התרעה, כי הידיעות הדחופות ביותר עלולות להיעלם בתוך ים הידיעות, בעיקר כשהן מגיעות כרסיסי ידיעות שכל אחת בפני עצמה חסרת חשיבות, ורק הצירוף שלהן יחד ייתן להן את המשמעות הנכונה".

מהם הפתרונות בעיניך?

״חלק מהפתרונות לכמות המידע הגדולה הם הכנסה של כלים אוטומטיים, כמו תרגום אוטומטי מערבית. זה גם קשור לכך שיש היום בישראל הרבה פחות דוברי ערבית. אבל אם מסתמכים על כלים אוטומטיים מאבדים את הזיקה לשפה ואת הניואנסים שלה. אז נכון שיש היום הרבה יותר מידע ובאיכות הרבה יותר טובה מאשר בתקופתי, אבל השפע יוצר בעיית מיקוד וכאשר מדובר באירוע התרעתי, שבו היריב מנסה להערים עליך ולהסתירו, המכונה לא יכולה להחליף את ההבנה האנושית. אני יכול לקרוא לזה 'קללת הברכה'. בערב ה-7 באוקטובר המודיעין הלך לאיבוד בים הידיעות, שהפכו לקללה יותר מאשר ברכה".

התחילו להפיק לקחים ב-8200 מהבעיה הזאת?

"מפקד 8200, תא"ל יוסי שריאל, הקים צוות בדיקה פנימי בכיר עוד בתחילת המלחמה והם כבר יישמו את הלקחים בחזית הצפונית".

והברכה?

אנחנו רואים גם את הברכה: חלק משמעותי בתפנית בלחימה מול החיזבאללה והחמאס אפשר לזקוף לזכות המידע שמזרימה 8200 לכוחות הלוחמים ולמקבלי ההחלטות, ובהם ראש הממשלה. המודיעין של 8200 מופץ עד לדרגות הנמוכות בצבא, בזמן אמת, ויש תקשורת מעולה בין המודיעין לכוחות בשטח. החיזבאללה סימן את מפקדת יחידה 8200 בגלילות כאחד היעדים האסטרטגיים המרכזיים שלו, על פי הודעותיו, אז כנראה הוא מבין את משקלו של המודיעין במכות שהארגון ספג".

הפוסט מפקד 8200 לשעבר: ״הידיעות על 7 באוקטובר הגיעו בטפטוף – ולא היה מי שיראה את התמונה המלאה״ הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

בעשורים האחרונים, ובמיוחד מאז פרוץ מלחמת "חרבות ברזל", נשמעת בעולם וגם כאן בישראל הטענה שלפיה המחבלים והפעילים של כמה מארגוני הטרור הבולטים והאכזריים בעולם, בהם חמאס וחיזבאללה, אינם טרוריסטים אלא "לוחמי חופש".

טענה זו נשענת בעיקרה על הנרטיב האנטי-ציוני שלפיו היהודים הם קולוניאליסטים שהשתלטו על מדינה בשם פלסטין על מנת לכבוש שטח שאין להם שום זיקה אליו. הנרטיב הזה שקרי גם משום מדינת פלסטין מעולם לא הייתה קיימת, וגם משום שלעם היהודי יש קשר מתוקף – היסטורית וחוקית – עם ארץ ישראל.

מדובר אומנם בטענה ותיקה, אך לאחרונה היא זוכה לרוח גבית בחסות תנועות פרוגרסיביות קיצוניות שמניחות שהחלש הוא בהכרח הצודק, מבלי לבצע בחינה מעמיקה של העובדות.

מדוע מדובר בטענה שגויה?

ההגדרה "לוחם חופש" מותנית בקיומם של שני תנאים יסודיים:

1. למאבק יש מטרה מוצהרת של שחרור או עצמאות
2. הפעולה מבוצעת נגד גורם שלטוני או כוח כובש

תנאי יסוד אלה לחלוטין לא רלוונטיים לטרור המופעל נגד ישראל:

• המטרה שמנחה לוחמי חופש היא להשיג חופש לבני עמם ולשחרר את ארצם מכובשים זרים שפלשו אליה. למטרה שמניעה את ארגוני הטרור כמו חמאס וחיזבאללה, מנגד, אין כל קשר לשחרור. חמאס פועל בעזה – גזרה שבה ישראל כבר לא שולטת. יתר על כן, מטרתו המוצהרת, שמופיעה גם באמנת הארגון, היא להשמיד את מדינת ישראל והאוכלוסייה שלה. חיזבאללה פועל בתוך מדינת לבנון שהיא מדינה עצמאית שאין לישראל שום נוכחות בה. מעבר לכך, לחיזבאללה אין דרישות טריטוריאליות מישראל, וגם המטרה שלו היא להשמיד את המדינה היהודית על כל אזרחיה. הוכחה נוספת לכך שארגונים אלה לא באמת חותרים לשחרור אפשר למצוא בכך שהם דוחים את כל הפתרונות מדיניים שמגיעים לפתחם.
• הפעולה של לוחמי החופש מופנית נגד הצבא הכובש, ואין בכוונתם לפגוע באוכלוסייה אזרחית וּודאי לא באזרחים שעליהם הם נשבעו להגן. הפעולה של ארגוני הטרור, לעומת זאת, לא מופנית רק נגד הממשל או הצבא, אלא מכוונת גם נגד אוכלוסייה אזרחית – כפי שנוכחנו לראות באירועי טרור רבים, ובמיוחד בטבח השבעה באוקטובר. יתר על כן, ארגוני הטרור גם מסכנים את התושבים מקרב בני עמם, ומשתמשים בהם כמגן אנושי. נוסף על כך, מרבית ארגוני הטרור מקושרים למדינות דיקטטוריות ולמשטרים דכאניים שמטרתם המוצהרת היא להשליט מהפכה אסלאמית על העולם. חמאס, למשל, הוא ארגון בת של תנועת "האחים המוסלמים", וחיזבאללה הוא זרוע של איראן. הקשר למשטרים כאלה מבהיר שהארגונים אינם מזוהים כלל עם ערכי החופש ועם זכויות האדם.

מדוע מדובר בטענה חמורה?

כאשר מגדירים מחבלים עם דם על הידיים, שרבים מהם ביצעו פשעים אשר מוגדרים לפי המשפט הבינלאומי כפשעי מלחמה, כ"לוחמי חופש" – למעשה מעניקים להם ולפעולות שהם ביצעו לגיטימציה ואף חסינות. מעבר לכך, מהטענה הזאת נגזרות טענות בעייתיות דומות שרואות בארגוני הטרור תנועות התנגדות מקובלות, ובפעולות הטרור עצמן – אכזריות ככל שיהיו – מאבק עממי מוצדק.

ראוי להדגיש כי טענות מסוג זה נשמעות בעיקר בקרב חוגים ליברליים ופרוגרסיביים קיצוניים, אך האו"ם ומרבית מדינות העולם מבינים את הפער המהותי שבין "טרוריסטים" ל"לוחמי חופש", ולא בכדי מגדירים את חמאס וחיזבאללה כארגוני טרור ולא כתנועות שחרור.

הפוסט "המחבלים אינם טרוריסטים אלא לוחמי חופש" הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

נשיא הרשות הפלסטינית, מחמוד עבאס, הידוע בכינוי אבו מאזן, מציין החודש 89 שנים. עוד לפני שמגיעים לשאלה הפתוחה והבוערת מי ישלוט ברשות אחריו, כבר עכשיו מותיר שלטונו את הרשות בכאוס. "הרשות במצב של קריסה והתייבשות", אומר סא"ל (מיל') ברוך ידיד. "היא לא משלמת משכורות לעובדיה, כל אזור השומרון כבר לא בשליטתה, היא לא מצליחה לפעול כמו ישות מדינית, ושלא לדבר על העתיד, שהוא בסימן שאלה גדול".

הדור האבוד של הרשות הפלסטינית

ברוך, במאמר שכתבת באפריל האחרון הזכרת סקר שלפיו רוב הפלסטינים רואים ברשות נטל ודורשים את פירוקה. זה עדיין נכון?

"כן. לא מדובר בסקר בודד אלא בשורה של סקרים, שמראים כי אחוז מאוד גבוה מהפלסטינים – לפעמים קרוב ל-60 או 80 אחוז – רואים ברשות נטל ולא חושבים עליה כעל הישג היסטורי. הם מבינים שחוץ מתיאום ביטחוני שמשרת בעיקר את צה"ל, הרשות לא משרתת את החלום הפלסטיני. על הרקע של התסיסה הזאת החמאס זוכה לאהדה גדולה מאוד".

גם היום, אחרי המלחמה, הארגון זוכה לכזה היקף תמיכה?

"אי אפשר וקשה למדי לדעת היום לכמה אהדה החמאס זוכה בעזה, אבל ביו"ש הוא זוכה לאהדה גדולה. התחזקות חמאס על חשבון הרשות הפלסטינית בשטחי יו"ש היא מגמה שראינו בכל הסקרים שהתפרסמו במשך חמש–שש השנים האחרונות; אם כי צריך לקחת סקרים פלסטיניים בעירבון מוגבל כי לפעמים הם מטים נתונים. על כל פנים, הסקרים האלה מראים מה שברור לכל העולם: שיש בציבור הפלסטיני ביקורת גדולה מאוד על אבו מאזן, שנבחר לחמש שנים אבל בינתיים עברו כמעט 20 שנה והוא נשאר בכיסא, בלי שערך בחירות לראשות הרשות או לפרלמנט".

ומי תופס את החלל הריק בשטח?

"יש היום בערך 40 התארגנויות של חמאס, ג'האד אסלאמי וגדודי חללי אל אקצא ביו"ש, בעיקר באזור השומרון וצפונה ממנו. מדובר בצעירים, הדור של גילאי 15 עד 30, שהוא דור אבוד מבחינת הרשות הפלסטינית – הם נולדו אחרי אוסלו והם שונאים את הרשות כי שום דבר בחיים שלהם לא השתפר. הם רואים את חמאס ואת הדרך הצבאית בכלל כהגשמת השאיפות האידיאולוגיות שלהם. לזה צריך להוסיף גם את הכסף הרב ששופכים שם חמאס וחזבאללה".

איך הרשות יכולה להחזיר לעצמה את אמון הציבור הפלסטיני?

"אנשי הפת"ח, וגם אבו מאזן, יודעים שבבחירות בשנת 2006 הפת"ח קיבלה יותר קולות מחמאס אבל הקולות התחלקו על כמה רשימות, כי פת"ח מפוצלת וכיום יש בה שלושה וחצי ראשים וכמה התארגנויות וזו בעייתה הגדולה, ולכן חמאס לקחה אז את הבחירות בגדול. אז הפתרון הוא רפורמות, וכולם מנסים ללחוץ על אבו מאזן לעשות רפורמות. גם המצרים והסעודים ביקשו שהרשות תעשה רפורמות, אבל אבו מאזן לא נענה לזה בשל עייפות החומר ושמרנות ואי רצון לפתוח את השלטון לעוד גורמים".

למה הוא לא נענה לדרישות?

"כנראה אין לו את האנרגיה לבצע רפורמות ולפתוח את המערכת והוא מעדיף להישען על הקיים. הוא מעדיף לשמר את הקיים ולא להסתכן. כולם סביבו מחכים שילך. הוא משמש מנהיג סמלי יותר מאשר בפועל. עם זאת, לא ברור מה יהיה ברשות אחריו: אם יירש אותו גורם אחר בפת"ח, אם הוא ישמור על הקו המתון שלו, אם מי שיעלה אחריו יהיה מרואן ברגותי, שמאוד מקורב לחמאס ומאוד מיליטנטי, או מנהיג אחר שישתלב עם חמאס, ואם יהיו בחירות – אם חמאס תכבוש את הרשות".

הדרך להחזיר את סעודיה להסכמי אברהם

הרבה שאלות פתוחות. ומהן ההשלכות מבחינת ישראל?

"המסקנה היא שלדעתי ישראל לא יכולה להסתמך על הרשות כגורם בר קיימא. לדעתי גם המצרים והסעודים מבינים את זה. כולם – גם האמריקאים והאמירתים – דורשים מאבו מאזן לבצע את הרפורמות כדי להכשיר את השטח ליורש שלו, ואחרי שיפנה את כיסאו הכול יהיה פתוח למציאות חדשה, לא בהכרח חיובית".

איך ישראל צריכה לפעול כרגע?

"להיות בשליטה ביטחונית מלאה ביו"ש ובעזה, ובמקביל לטפח מנגנון אזרחי פלסטיני שיטפל באוכלוסייה. בינתיים תחת אבו מאזן זה קורה, אבל לא בטוח שזה יהיה גם בהמשך, ובטח לא בטוח שזה יחזיק מעמד לאורך זמן. ישראל גם צריכה לנסות להרחיב את הסכמי אברהם, כולל הסכמי ביניים לגבי הרשות הפלסטינית".

זה אומר להסכים למדינה פלסטינית, לא?

"צריך יהיה לתת למדינות הסוניות אופק של פתרון מסוים של שתי מדינות, אבל זה לא חייב להיות עכשיו וזה האתגר המדיני הגדול ביותר שכן הסעודים למשל מצהירים בוקר וערב שללא מדינה פלסטינית אין נרמול. אף שהמסרים שמתקבלים בישראל הם שונים, הרי שזו מגמת הדברים.

"בשלב זה, המודל צריך להיות כזה שבו ישראל לא תבטל את האופציה של שתי מדינות – כלומר לא תספח את יו"ש ולא תפרק את הרשות הפלסטינית. זה יאפשר לסעודיה להיכנס להסכם; אבל מימוש הפתרון עצמו יהיה תלוי בהסכם ארוך טווח והוא יהיה גם נתון לשינויים. מדובר בתקופה של 10 או 20 שנה שבמהלכה הרחוב הפלסטיני יהיה חייב לעבור תהליך שינוי משמעותי, וזה תלוי גם בירידת ההשפעה האיראנית. יש גורמים במדינות המפרץ שאומרים שזה אפשרי".

האם הרשות תחזור לעזה?

כדי לענות על שאלת היחסים בין הרשות הפלסטינית ועזה, נחזור לשנת 2007, כאשר חמאס הדיח את הפת"ח מהשליטה ברצועת עזה בסדרה של עימותים אלימים. עד אז היו לרשות פקידים ומנגנון בירוקרטי בעזה. "עד היום טוענת הרשות הפלסטינית שהיא מעסיקה ברצועת עזה 18 אלף פקידים אזרחיים ו-18 אלף אנשי ביטחון, כלומר יותר מ-30 אלף אנשים שלה שנשארו בתפקידיהם גם תחת חמאס".

זה נכון?

"לא ברור, וּודאי ספק אם זה נכון לגבי המנגנון הביטחוני. חמאס אומנם השאירה בתפקידים מקצועיים הרבה אנשי פת"ח שהיו חלק מהמנגנון האזרחי בעזה, ובהרבה מקרים הסתפקה בהצבת אנשיה בעמדות הבכירות בלבד; עם זאת, ספק עד כמה אנשי פת"ח אכן נשארו כאלה גם אחרי השתלטות חמאס על הרצועה".

ועכשיו הרשות הפלסטינית מתכננת לחזור לעזה?

"מבחינת הרשות הפלסטינית – והיא הצהירה את זה גם לפני תחילת המלחמה – היא עדיין בעלת הבית בעזה. מבחינתה, הדרישה שלה לחזור ולקבל את השלטון בעזה היא טבעית, ולכן היא הלכה לכמה עשרות סבבים של ניסיונות פיוס עם חמאס. לפני חודשיים הרשות שלחה לאמריקאים מסמך בן 101 עמודים שבו היא טוענת שהיא הגורם השלטוני בעזה ושיש לה תוכנית להחזרת המשילות – לפתוח את בתי החולים, בתי הספר, משרדי הממשלה ועוד. האמריקאים, צריך לומר, לא השתכנעו".

ומהי עמדת מדינות ערב?

"פה הדברים מתחילים להסתבך. מובן שהמצרים, הירדנים והסעודים כולם מביעים תמיכה פומבית בשליטת הרשות הן בעזה והן ביהודה ושומרון, כי זה משרת את החזון של שתי המדינות, אבל מתחת לפני השטח יש למצרים ולסעודים הרבה ביקורת על הרשות והם סולדים מהשחיתות, מחוסר התפקוד ומהעובדה שאבו מאזן לא ערך בחירות לראש הרשות ולפרלמנט קרוב ל-20 שנה. אבל זה רק מתחת לפני השטח, והסעודים ממשיכים להעביר סיוע כספי רחב לרשות הפלסטינית. רק לא מזמן נפגש ראש הממשלה הפלסטיני מחמד מוסטפא עם השגריר הסעודי בירדן שהעביר לו את כספי הסיוע".

כלומר, אין ביקורת פומבית על הרשות הפלסטינית בעולם הערבי?

"ביקורת פומבית על הרשות הפלסטינית נשמעת בעיקר במדינות איחוד האמירויות. לפני חודשיים עלתה הצעה שהאמירויות יתמכו כספית ברשות, והאמירויות הכשילו את זה, כי הם לא מוכנים שאבו מאזן ימשיך לשלוט ברשות. זאת הסיבה שבגללה מחמד דחלאן עמד בריאיון ל'ניו יורק טיימס' על הסיסמה: 'לא עבאס לא חמאס'. את העמדה הזאת אני שמעתי מהרבה גורמים ברשות עוד לפני דחלאן. יש גורמים נוספים שרוצים שהשלטון הן בעזה והן ביו"ש לא יהיה בידי אבו מאזן ולא יהיה חמאס".

התנאי של אבו מאזן: שחמאס יכיר בהסכמי אוסלו

מהי עמדת המדינות הערביות הסוניות ביחס לעזה?

"מצרים, ירדן וסעודיה רואות בחמאס ארגון טרור. לאמירויות יש תוכנית לעזה שמדברת על ממשלה פלסטינית שבראשה יעמוד ד"ר סלאם פיאד, שהיה ראש הממשלה הפלסטיני תחת אבו מאזן לפני יותר מעשור אבל הוא לא חלק מפת"ח ומאש"ף אלא מומחה לכלכלה. העולם הערבי המתון והאמריקאים רוצים לראות אותו בראש הרשות. לקטאר, לעומת זאת, יש כבר הרבה שנים חזון של אסלאם פוליטי שאותו הם קיוו שהחמאס יממש. עוד בשנת 2019 הם נפגשו עם אנשי חמאס באיו"ש והציעו לממן אותם בבחירות, אבל הם היו רוצים לראות את חאלד משעל בראשות חמאס, הם לא רצו את סינוואר שתיעב אותם והעליב אותם. שני הצדדים לא סבלו זה את זה, הקטארים את סינוואר והוא אותם. יש טענות מגורמים שונים שעכשיו זאת שעת הכושר של הקטארים לנסות ולהשפיע מחדש על הנהגת חמאס שיושבת בחו"ל, אבל גם האיראנים וחזבאללה רוצים לשמור על הקִרבה לחמאס".

איך היו רוצים לראות בקטאר את הקשר בין חמאס והרשות?

"בקטאר היו רוצים לראות את חמאס כחלק מאש"ף, כי זה היה עשוי לתת לחמאס לגיטימציה וגם לשמור את החמאס פחות מיליטנטי. אבל אבו מאזן הציב לחמאס תנאי: אם אתם רוצים להיכנס לאש"ף, תכירו בהסכמי אוסלו, והמשמעות היא גם הכרה עקיפה בישראל. בינתיים יש בחמאס מועצה במקום מנהיג חדש, ונראה שיש שם מאבק פנימי בין המחנה המתון – של האחים המוסלמים, הזוכה לתמיכת הקטארים – ובין המחנה הצבאי שמקורב לאיראן".

באפריל כתבת שמחמד דחלאן, בכיר פת"ח הגולה באבו דאבי, מקדם תוכנית לשלטון שלו ברצועת עזה, בגיבוי כוח ערבי-סוני. זה עדיין בתוקף?

"כן, הוא עדיין עובד על זה. אבל הוא מבין שהקמת אותו כוח ערבי שהוא מדבר עליו תהיה אפשרית רק כחלק מתהליך מדיני, והוא מבין שבישראל לא הולכים לתהליך מדיני כרגע. אז הוא מבין שהוא יצטרך למצוא פתרון בשיתוף הרשות הפלסטינית, ולפי מקורות שלי, בזמן האחרון אנשי דחלאן דיברו הרבה פעמים עם אנשי אבו מאזן כדי למצוא דרך של פיוס ולאחד כוחות בשלטון בעזה. גם 'תוכנית האיים הביטחוניים' של גלנט – לרכז את האוכלוסייה העזתית ב'בועות הומניטריות' כך שבכל בועה כזאת יוקם מנגנון אזרחי של עזתים מקומיים שיצוידו בנשק קל – מאוד מקובלת על האמירתים".

הפוסט סא"ל (מיל') ברוך ידיד: "הרשות הפלסטינית במצב של קריסה" הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

בשבועות האחרונים אנו עדים לשינוי מגמה במלחמת "חרבות ברזל", שקיבל ביטוי גם בהצעתו של ראש הממשלה לשנות את שמה ל"מלחמת התקומה". ישראל הצליחה לפגוע בצורה נרחבת במה שנתפס כאיום העיקרי עליה – חזבאללה, לצד פגיעה משמעותית בחמאס. שינוי זה הגיע לאור נקיטת יוזמה ישראלית שנועדה להגיע להכרעה בזירה הצפונית, בניגוד לזירה העזתית שבה היא פעלה בעיקר כמגיבה. הדבר מוכיח כי במידה שישראל פועלת בהחלטיות, נחישות וללא פחד לבצע פעולות התקפיות שמטרתם הכרעה, היא מצליחה להגיע לתוצאות.

בהמשך לכך, בתנאים הנכונים ארגוני הטרור יישארו חלשים ואף יתפרקו, הציר השיעי יחדל מלהתקיים, איראן תאבד את תוכנית הגרעין, המשילות תחזור ליהודה ושומרון והסכמי שלום נוספים ייחתמו עם מדינות המפרץ ובראשן סעודיה. במצב שכזה גבולות הארץ יוכלו לשקוט לשנים רבות והחברה הישראלית תוכל להתרכז בריפוי פצעיה הפנימיים. כיום אנחנו נמצאים בנקודה שממנה אפשר להוביל לשינוי המיוחל, שינוי שבסופו נזכה לראות מזרח תיכון חדש. אומנם לא כזה שבו אין סכנות למדינת ישראל, אך הרבה יותר בטוח מזה הנוכחי.

איראן

מיגור האיום האיראני הוא פסגת השאיפות של ישראל במזרח התיכון. המדינה שמממנת את ארגוני הטרור באזור, אחראית על מיסוד הציר השיעי וחותרת לנשק גרעיני מהווה את האיום הגדול הנשקף למדינה ולתושביה. פגיעה אנושה במרדף האיראני אחרי הגרעין, במטרות צבאיות ובתשתיות נפט החיוניות לכלכלת המדינה תסייע בשינוי מאזן הכוחות באזור. לא מן הנמנע כי מתנגדי המשטר באיראן יקבלו זריקת מרץ לביצוע הפיכה במידה שיראו כי ח'אמנהאי ובאי כוחו נחלשו בצורה משמעותית, מהלך שישראל תשמח כי יקרה. בכל אחד מהתרחישים היכולת להעביר כסף ואמל"ח לשלוחים השונים תיפגע באופן נרחב ובכך תערער על היכולת שלהם לשרוד לאורך זמן רב, בפרט חזבאללה וחמאס. שבירת איראן שווה לחותמת סופית על ניצחון ישראלי מוחץ, במלחמה שהחלה במתקפת טרור רצחנית שתפסה את החברה הישראלית בשעת משבר.

עזה

כבר מעל לשנה שישראל מנהלת מלחמה ברצועת עזה. ישראל הצליחה לפגוע בחלק נכבד משדרת הפיקוד של חמאס ושל ארגוני הטרור הנוספים ברצועה, לסכל מספר רב מהפעילים והגדודים של חמאס ולהשמיד מנהרות רבות וחלק נכבד ממלאי האמל"ח. עדות לכך היא הפיחות המשמעותי בירי הרקטות מעזה. נוסף על כך, ישראל כבשה מחדש את ציר פילדלפי והקימה ציר ("ציר נצרים") המבתר את הרצועה לשני חלקים. המשך הלחימה ברצועה ויצירת התנאים הנכונים יסייעו להגעה למתווה שבסיומו רצועת עזה מפורזת מנשק, ישראל שולטת בכל הגבולות וחמאס כבר לא שולט בשטח. מובן שכחלק מכך ישראל תחזיר את החטופים. מצב שכזה, תוך אכיפה עקבית של ההסדר שייקבע, ימנע התעצמות באזור הדרום ויוביל לשקט בנגב.

יו"ש

מזירה זאת יצאו לא מעט פיגועי טרור לאורך השנים. לאורך המלחמה וגם לפניה ביצעה ישראל מעצרים וסיכול תשתיות טרור. ישראל צריכה להמשיך במאבק בתשתיות הטרור, השמדתן, מניעת הברחות מצד ירדן (תוך לחץ על המדינה) ומניעת התבססות בשטחים השונים המהווים סכנה למרבית תושבי המדינה ולאתרים אסטרטגיים. המאבק בשאר הזירות יסייע גם בזירה זאת, שכן פגיעה בארגוני הטרור השונים תפחית את מימון ארגוני הטרור ביהודה ושומרון, את הברחות הנשקים ואת המוטיבציה והאמונה כי מאבק חמוש במדינת ישראל יכול להוביל להשמדתה. נוסף על כך, ישראל צריכה למצוא פתרון ארוך טווח בזירה – בין אם בדמות החלת ריבונות על גושי ההתיישבות ואזורים החיוניים לביטחון המדינה ובין אם בדמות מחשבה על היום שאחרי אבו-מאזן. במסגרת זאת, ישראל צריכה למצוא מנגנוני משילות עצמאיים לתושבים הערבים באזור, שיהיו חסרי נשק ויעבדו בשיתוף פעולה עם ישראל.

לבנון

לאור חיסולי הבכירים לאורך המלחמה, שהתגברו בשבועות האחרונים ושיאם בחיסולו של נצראללה, דרך פיצוץ הביפרים ומכשירי הקשר, השמדת מרבית מאגר הרקטות והטילים של הארגון והכניסה הקרקעית ללבנון, אפשר לומר שחזבאללה סופג מכות קשות. המשך המאבק בחזבאללה, תוך נקיטת פעולות מכריעות, הוא הכרחי ואסור להפסיקו עד שלא יוסכם על מתווה שבו יפונה דרום לבנון ממיליציות חמושות, וממשלת לבנון תקבל אחריות על המדינה ועל ההתעצמות בשטחה. כמו כן, במסגרת ההסכם תהיה לישראל היכולת לבצע פעולות בט"ש שיבטיחו את פירוז דרום לבנון ואת ביטחונם של תושבי הצפון וחזרתם לביתם.

סוריה

לאורך השנים ניהלה ישראל פעילויות מב"מ בשטחה של סוריה, מבלי שיש למדינה יכולת להגיב ולמנוע אותן. פעילויות אלו הגיעו מכיוון שאיראן השתמשה ועדיין משתמשת במדינה כאמצעי לאיים על מדינת ישראל ולחמש את חזבאללה וארגוני טרור נוספים, באופן שהופך אותה במידה מסוימת ל"מדינת בובה" של איראן. הבהרה למשטר הסורי ולאסד כי ביכולתו להתנגד להשתלטות האיראנית במדינה, תוך הבטחות לסיוע מצד המערב והיגמלות מהסיוע הרוסי והאיראני, תסייע לבצע שבירה היסטורית של הציר השיעי שהוקם במזרח התיכון. כיום הצבא הסורי אינו מהווה איום על מדינת ישראל, אך לא מן הנמנע כי ביכולתו להתנגד לפעילויות הטרור בשטחו בהינתן התמריצים וההבנה כי המשך המצב הקיים פוגע בו. בעתיד גם אפשרי כי הסכם שלום היסטורי (מפוכח ולא נאיבי) ייחתם בין ישראל וסוריה.

עיראק

כהמשך לשבירת הציר השיעי, חיזוק הממשלה העיראקית, תוך שימוש בכוחות האמריקאיים במדינה (שאמורים לסגת עד שנת 2026), יוכל לסייע במלחמה נגד המיליציות השיעיות בעיראק. מיליציות אלו לוקחות חלק פעיל במלחמה ויורות לאורך המלחמה כטב"מים וטילים על מדינת ישראל, במטרה לפגוע בחיי האזרחים והעורף במדינה. הצעת הצעות שיגמלו גם אותה מהתלות באיראן, כמו אספקת חשמל וגז, יוכלו להוביל לעיראק עצמאית שנלחמת במיליציות שקמו במדינה.

מדינות המפרץ

כמו ישראל, גם מדינות המפרץ השונות חוששות מהפעילות האיראנית באזור ומהשאיפה של איראן להשיג נשק גרעיני. מאבק עיקש של המדינה בכוחות הללו, תוך הבהרה שלא נוותר בקלות לאיראן, יוביל להבנה בקרב מדינות המפרץ, ובראשן סעודיה, כי ישראל היא הכוח שעליו צריך "להמר". מהלך זה יוביל לחיזוק הקשרים בין המדינות שעימן חתמנו על "הסכמי אברהם" (איחוד האמירויות, בחריין), ולהסכמים חדשים עם מדינות המפרץ ובראשם נורמליזציה עם סעודיה, שתשבור את הקונצנזוס האזורי באופן סופי לגבי הקמת מדינה פלסטינית ביהודה ושומרון שתסכן את חייהם של תושבי מדינת ישראל.

עתיד ורוד-דהוי: סיכום ומסקנות

מזרח תיכון שכזה אומנם נראה רחוק, אך כפי אמר משה רבנו על התורה: "כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו" (דברים ל, יד). בתקווה ובאמונה כי הדבר אפשרי, תוך נקיטת הצעדים הנכונים, ביוזמה, בנחישות ועם רצון להכריע, לצד קיום מחשבה אסטרטגית על המזרח התיכון שאותו אנחנו רוצים להשיג, בכוחנו להשיג את אותו חזון שאנחנו מדמיינים. מובן כי למרות זאת עלינו תמיד לפקוח עין בפני הסכנה וכי כוחות חדשים ייכנסו לריק שייווצר באזור. ייתכן כי מצרים, תורכיה ומדינות נוספות ינסו לפגוע בישראל אף הן, אולם הוכחה לעצמנו ולעמי האזור כי לא נוותר בקלות, כי מדינת ישראל פה כדי להשאר, תיסוך רוח חדשה בעם ותוביל ליראה בקרב מדינות האזור. בתפילה שיתקיים מה שנוהגים לומר בכל קבלת שבת: "והיו למשיסה שוסיך ורחקו כל מבלעיך".

הפוסט ההזדמנות הישראלית לעצב "מזרח תיכון חדש" הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

"תגיד לי ואשכח, למד אותי ואולי אזכור, ערב אותי ואני אלמד" – כך אמר בנג'מין פרנקלין, מהאבות המייסדים של ארה"ב. אם יש לקח שישראלים למדו במשך 75 שנה, וביתר שאת השנה, הוא שעוצמת החוויה צורבת בבשר החי בכאב רב לאין שיעור מלמידה עליה דרך המסך.

אולם, מעבר לים התמונה שונה: יש לישראל תומכים רבים בעולם יותר ממה שנדמה, אבל ברור שרבים אחרים שכחו את החומר שנלמד ב-7 באוקטובר לפני שנה, ובתוך מספר שבועות, או אף ימים, הניחו בצד את הזעזוע וחזרו לרפלקס של ניגוח ישראל. כעת בבית הלבן, באליזה ובעצרת האו"ם, הסכסוך נצפה רק דרך העדשה של מאמצי ההרגעה, ולא של תנופת הניצחון. לדידם של מנהיגים אלה, ישראל עומדת בדרכם, ולא לצידם.

המערכה הכפולה של ישראל

כפי שישראלים רואים רק את קצה הקרחון של הרעב בתימן או ההימלטות ההמונית מכפרים בניגריה מאימת בוקו חראם, העולם רואה רק מקצת מהחוויה הישראלית, ולא מרגיש אותה. אולם בניגוד לזירות אחרות, ישראל נאלצת להתמודד עם מערכה כפולה: נגד אויביה, אך גם זו מצד ידידיה. היא הקורבן היחיד שנאלץ להסביר את צדקת דרכו.

קצה הקרחון הישראלי נחווה בעולם בעיקר דרך כותרות בתקשורת, סרטונים בטיקטוק והחלטות האו"ם.

ירידה מתחת לפני המים חושפת את עוצמת החוויה הישראלית, שמבהירה באופן הטוב ביותר את הנחישות שלה להילחם: החרדה של הישראלי הממוצע מבדיקת עדכוני החדשות בבוקר, מחשש לראות שוב "הותר לפרסום" עם שם שעלול להיות מוכר; האנחה שנלווית לשאון המסוק שעובר מעל, בידיעה שהוא כנראה נושא פצוע למיון; תושבי הדרום והצפון שמזהים מרחוק את רעם הפיצוץ – האם מדובר ביירוט, ארטילריה או תקיפה של חיל האוויר; ותושבי יישוב ביהודה ושומרון שרוב כיתת הכוננות שלהם גויסה בצו 8, והם נושאים נשק אישי לכל מקום בעוד מחלקת מילואימניקים מאבטחת את השכונה שלהם מפני כפרים פלסטיניים שכנים.

לאלכס לובנוב, שנחטף וגופתו חולצה, נולד בן בעודו בשבי שלעולם לא יכיר אותו. איריס חיים גייסה את כוחות הנפש לחזק את החיילים שבטעות ירו בבנה יותם שנמלט מהשבי. משפחתו של רס"מ רוני שקורי ישבה עליו שבעה לאחר שנפל בפיגוע ירי ליד חברון, 11 חודשים לאחר שהתאבלו על נפילת בתו מור בהשתלטות מחבלי חמאס על תחנת המשטרה בשדרות. בני הזוג שנספו מחובקים כשמחבלי חמאס שרפו אותם בחיים ברכבם. סמ"ר ענר שפירא שהדף שבעה רימונים במיגונית ברעים והגן בחירוף נפש על צעירים אחרים, עד שהרימון השמיני הוביל לנפילתו. עדי ברוך שנהרגה מרסיסי רקטה, ובן זוגה נבו הציע לה נישואים על הקבר, מבלי ששמע תשובה. התמונה הכיתתית של חברי הילדות מתיכון הימלפרב בירושלים, בהם לוחמים שנפלו וחטוף שמוחזק בשבי.

זו עוצמת החוויה הישראלית שקשה לתווך. היא כתבה בדם את הניסיון הלאומי של העם, וחייבה אותו לצאת מאזור הנוחות, להתגייס, ולהיות מעורב. ניסיון זה הוביל לכיתות כוננות ביישובים קהילתיים, לגלאי מתכות בכניסה לקניונים ולגיוס חובה בגיל 18. הוא גם עומד מאחורי ההימנעות של ישראלים מלדבר עברית במטרו בפריז ומלהסתובב עם כיפה באזורים מסוימים בלונדון, לסרוק בערנות את הממתינים לצידם בתחנת האוטובוס ולהידרך מכל שאון של אופנוע, מחשש שמדובר באזעקה. אין עמים בעולם שנאלצים לחיות עם התמודדות כזאת – ואף עם אחר לא מתמודד באצילות ובתיעול חיובי שכזה.

ללא חוויית המלחמה הזאת, העולם לומד על המלחמה דרך המסכים וגלי האודיו. מבלי לנשום את פיח העשן העולה מהבתים בבארי ובניר עוז, מבלי להחזיק את דלת הממ"ד שמונה שעות בעוד מחבלים יורים עליה, מבלי להדליק טלוויזיה בשלוש בבוקר ולגלות שיש עדיין דיווחים מתגלגלים על עליית מניין הנרצחים מ-650 ל-700, ואז ל-1,200 – החוויה נצפית מרחוק ודרך מתווכים בתקשורת וברשתות בפורמט סרט שמדרגים אותו מ-1 עד 5 כוכבים. דרכם, מפתה לחשוב ש-1,600 אבדות בישראל מתגמדות לעומת 40 אלף בעזה, שישראל מרעיבה עזתים בכוונה תחילה ושה-7 באוקטובר הוא המשך טבעי של "חילופי מהלומות" אזוריים שדורשים סוף כל סוף פשרה ישראלית כדי להסתיים.

העולם לא מכיר את הגבורה

באופן דומה, העולם גם לא מספיק מכיר את חוויית הגבורה. קצין מג"ב שהסתער על בית בקיבוץ עם שני כדורים בלבד במחסנית. עוז דוידיאן שחילץ 120 צעירים בטנדר שלו תחת אש ממסיבת הנובה. לוחם אגוז רס"ל יונתן סביצקי הי"ד שחילץ תחת אש עשרות חיילות וחיילים במוצב כיסופים. אחיו של אליקים ליבמן הי"ד שריססו גרפיטי בעזה בכל מקום שהגיעו אליו – והבטיחו לאחיהם שהיה מוגדר חטוף שהם בדרך. סרן איתן אוסטר הי"ד, טרם נפילתו בלבנון, שאימץ את הלחימה כ"זכות היסטורית" ונשבע לא להעביר את האיום לדור של האחיינים שלו. סגן מפקד פלגה ביהל"ם סרן רותם לוי הי"ד שחייל שלו לא הצליח להדליק סטיקלייט בשטח, והוא ענה לו, "תסתכל לאחור. אתה רואה את קיבוץ ניר עוז? זה האור שלנו. בשביל זה אנחנו נלחמים". מפקד הגדוד שהרעים לקול צהלת הלוחמים שתחת פיקודו – "אתם דור של מכבים. היידה לניצחון".

הישראלים חווים את העוצמה הזאת במילואים, בשיחות עם חברים, בארוחות משפחתיות וברשתות החברתיות. צוות מסיירת גבעתי שלקח לטיול בנפאל את חברם הקשר שאיבד את רגלו, סחבו אותו במעלה ההר. נסיעה לילית על ציר 232 מגלה בצידי הכביש מתנדבים שמארגנים על האש לחיילים, והורים שמקפיצים אוכל ובגדים לילדיהם בבסיס. מילואימניק עצמאי שהעסק שלו עמד לפני קריסה, והציבור שמע על כך והסתער עליו בהזמנות. צוות שאיבד את מפקדו ולוקח את הבן היתום שלו לגן ב-1 בספטמבר. בעלת מסעדה דרוזית כשרה בגליל שאירחה בחינם גדוד שלם של חיילים רעבים. לוחם שאיבד את חברו, לא יכל לצאת מהשטח ללוויה, נשך שפתיים, ואז פסק – "נתאבל אחר כך, עכשיו מנצחים". קריאת מגילה בפורים בבית החולים שיפא, והנפת דגל ישראל ברפיח. זו ישראל של 2024, "שנת המלחמה".

הקרב על התודעה

אפשר להבין עוד יותר את המרחק הרגשי של העולם בהתחשב בכך שהישראלי הממוצע קם בבוקר ליום שבמדינות מסוימות היה נחשב להרצה מהירה של 100 שנה ב-24 שעות: ירי בלתי פוסק לצפון, טילים איראניים למרכז, חיסול חסן נסראללה, הסתערות על ח'אן יונס, מבצע בטולכרם, עשרות ניסיונות דריסה, ירי וזריקות אבנים ביו"ש, פיגוע בתל אביב, גינוי מהאו"ם, מריבות בכנסת, אפשרות לעסקת חטופים. זהו צבר אירועים כה אינטנסיבי במציאות מתגלגלת בקצב כה מהיר, שגם לישראלים לעיתים קשה להתרחק לגובה 30 אלף רגל ולהעריך את קנה המידה ההיסטורי שלהם.

הציבור הישראלי צריך לתווך את רכבת ההרים הזאת לעולם, כדי שיאזן את המסקנה האוטומטית שלו בידיעת החוויה בשטח עבורנו בארץ. האימא הישראלית שפונתה עם משפחתה לאכסניית נוער, שבנה נלחם בסיירת גבעתי בעזה, בעלה במילואים, הילדה שלה עברה כבר ארבעה בתי ספר, ומחסירה פעימה עם כל מעבר של רכב ליד החלון או כל דפיקה בדלת, מחשש לבשורה הנוראה מכול. הזוג שמתחתן ומבטיח למוזמנים שיש ממ"ד ליד רחבת הריקודים, והסופ"ש באילת שמתבטל בגלל תקיפות של החות'ים. הלוחם שיצא מעזה ללידת בנו השני ואז חזר מייד להילחם, ונהג המונית הקפיץ אותו מגבול הרצועה לבאר שבע בחינם. הילד שהחביא לאביו את הנעליים כדי שלא יֵצא למילואים, והאב הבין באותו רגע לשם מה הוא נלחם, ופרץ בבכי.

בשנה הזו התחדדה עוד יותר הידיעה שהמערכה הגדולה כוללת לא רק את שדה הקרב, אלא גם את הקרב על התודעה. כפי שנוכחנו לראות בסיור שהעברנו לקבוצת מבקרים מחו"ל באתר של מסיבת נובה ובקיבוץ כפר עזה, העולם לא יבין את עומק הקרחון דרך הסברים מהוקצעים – אלא דרך חוויה. האתגר הגדול ביותר שעמד בפנינו השנה הוא לנסות ולהסתכל על החוויה הפנימית שלנו גם במבט חיצוני, כדי לתווך את עומק הקרחון. הוא מורגש אצל מי שחווה אותו מתחת למים, אך הרבה פחות אצל צופה מרחוק. כפי שישראלים נסעו בכבישים באמצע אוקטובר וראו איך שלטי תעמולה פוליטיים מתחלפים בשלטי כחול-לבן שקטים עם הכיתוב "יחד ננצח", כך העולם צריך לראות את המאמץ ההסברתי הישראלי מתחלף לתמהיל עשיר של ניתוח מקצועי עם חוויה אישית – דרך מפגשים בחו"ל, הזמנות לארץ ותיווך הסיפורים במדיה. אחרת, החריטה בבשר של החברה הישראלית תמשיך להיות עבור רבים בעולם לא יותר משריטה על קרח – או על קצה הקרחון.

הכתוב הוא על דעת המחבר בלבד ואינו משקף בהכרח את עמדת התנועה

הפוסט חוויית המלחמה נחרטה בבשר החברה הישראלית. הגיע הזמן שגם העולם יבין הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

מדוע לא מוטטנו את החמאס לפני טבח ה-7.10? האם נכון היה לאפשר לחיזבאללה להתעצם כמעט ללא הפרעה? במאמר זה נראה כי הטענות שנשמעות לאחרונה, שלפיהן הדרג המדיני היה צריך ויכול לצאת למלחמה יזומה בעזה ולבנון לפני ה-7.10, הן טענות מופרכות. האמת המרה היא פשוטה: בשני העשורים האחרונים לא הייתה לאף ממשלה בישראל לגיטימציה לפתוח במלחמה יזומה בעזה או בלבנון, הן בדעת הקהל העולמית והן בתוך ישראל.

א. לגיטימציה בינלאומית

זה לא סוד כי במדינות רבות בעולם הגישה כלפי ישראל היא ביקורתית מאוד. לצערנו, האמת אינה חשובה כלל עבור אנשים רבים בעולם. מה שמותר לפי הדין הבינלאומי למדינות אחרות, אינו מותר לישראל. ארגוני הטרור מינפו את המצב הזה ושכללו את מלחמת התודעה העולמית כנגד מדינת ישראל לרמה של אומנות. כתוצאה מכך, רבים בעולם משוכנעים כי ישראל היא מדינה תוקפנית, שרוצחת אזרחים ערבים אומללים בעזה או בלבנון ללא כל סיבה.

דוגמה מובהקת לכך הוא אירוע כפר קאנא בדרום לבנון שאירע באפריל 1996. בעקבות ירי מתמשך של חיזבאללה לעבר יישובים בצפון, החליטה ממשלתו של שמעון פרס לצאת למבצע "ענבי זעם". במהלך המבצע, צה"ל השיב בירי של פגז תותח לעבר מקורות ירי בכפר קאנא. הפגז פגע במוצב או"ם, שבו הסתתרו עשרות מתושבי הכפר. חיזבאללה הפיץ תמונות שקריות שטענו כי פגיעת הפגז גרמה למותם של כ-100 אזרחים לבנונים ולפציעתם של עשרות נוספים. תמונות ההרוגים והפצועים שודרו ברחבי העולם וגרמו ללחץ כבד על ישראל, שהביא לסיום המבצע טרם זמנו.

עשור לאחר מכן, ביולי 2006, חיזבאללה חזר על אותו התרגיל – הפעם במהלך מלחמת לבנון השנייה. כמו בעבר, גם בפעם הההיא שודרו לעולם תמונות שקריות של נפגעים אזרחיים רבים בכפר קאנא, שהביאו לזעזוע נרחב בעולם. וגם אז, התמונות השקריות פגעו קשות בעמדתה של ישראל במלחמה. נזכיר רק שגם מלחמת לבנון השנייה פרצה כתגובה לחטיפתם של שני חיילי צה"ל, ולא ביוזמתה המלאה של ישראל.

חמאס השתמש כמובן אף הוא בתרגיל התודעתי הזה במבצעים השונים של צה"ל בעזה מאז ההתנתקות ב-2005. שוב ושוב הופצו בעולם תמונות של נפגעים אזרחיים רבים, בדגש על ילדים.[i] לצערנו, מרבית תושבי העולם לא מתעניינים כלל אם מדובר בתמונות אמיתיות או מבוימות (כפי שהוכח במקרים רבים).[ii][iii] לפיכך, ארגוני הטרור משתמשים כל הזמן ובכוונה במתקנים אזרחיים כגון בתי ספר או בתי חולים, כדי שיוכלו להעליל על ישראל בטבח בכל מספר ימים. כאשר מדובר במדינת ישראל אין לעולם סבלנות לנפגעים אזרחיים, גם כאשר יש הצדקה מלאה לירי של צה"ל לפי כל דיני החוק הבינלאומי.

הלחצים הבינלאומיים בעקבות מבצעי צה"ל

בחינה של המבצעים הקודמים בעזה מראה כי לא משנה מה היה הטריגר לפתיחת המבצע, לחץ בינלאומי על ישראל להפסיק אותו הגיע בתוך ימים ספורים. דוגמה לכך אפשר למצוא במבצע "עופרת יצוקה", שהחל בדצמבר 2008 בעקבות ירי רקטות מתמשך לעבר יישובי הדרום. כבר בימים הראשונים של המבצע, וביתר שאת מאז תחילת המהלך הקרקעי, נערכו הפגנות גדולות בבירות שונות באירופה, והופעל על ישראל לחץ מסיבי להכריז הפסקת אש. במקביל, מועצת הביטחון של האו"ם ניסתה לכפות גם היא את הפסקת הלחימה.[iv][v][vi] לבסוף ישראל "נכנעה" ללחצים, והכריזה על הפסקת אש חד צדדית בתום 22 ימי לחימה.

מבצע "עמוד ענן" שהחל בנובמבר 2012 הוא עוד דוגמה טובה בהקשר זה. המבצע נפתח לאחר הידרדרות מתמשכת במצב הביטחוני בדרום ולא כלל כניסה קרקעית. כמו ב"עופרת יצוקה", ההפגנות בעולם והלחץ להפסקת אש הגיעו מהר מאוד, למרות שכאמור לא הייתה כניסה קרקעית או ניסיון להכריע את החמאס. נוסף על כך, השימוש של ישראל במערכת כיפת ברזל, שהחל רק שנה קודם לכן, רק הגביר את חוסר הלגיטימיות של ישראל בדעת הקהל בעולם. המוטו ששלט היה: "אם יש לכם כיפת ברזל שממזערת את הנזק, מדוע אתם נדרשים להרוג חפים מפשע בעזה?"[vii][viii]

מבצע "צוק איתן" שהחל ביולי 2014 הביא לתגובות דומות. המבצע נפתח בעקבות ירי מרצועת עזה לעבר ישראל, שהיה תגובה לפעולות של ישראל ביו"ש לאחר חטיפת ורציחת שלושת הנערים. כרגיל, מייד לאחר תחילת המבצע הופיעו ההפגנות והלחצים הבינלאומיים, שהתגברו מאוד לקראת הכניסה הקרקעית. התרחיש הזה חזר על עצמו גם במבצע "שומר החומות", זאת למרות שבמבצע לא הייתה כלל כניסה קרקעית לתוך עזה. נזכיר שמבצע זה נפתח במאי 2021, בעקבות ירי של חמאס לעבר ירושלים וערים נוספות בישראל.

אפילו לאחר הטבח הנורא בשבעה באוקטובר, שבו רצח חמאס כ-1,200 אזרחים ישראלים, נשמעים בעולם קולות רבים שיוצאים נגד זכותה הבסיסית של מדינת ישראל להגן על עצמה. קולות אלה נשמעים גם מצד מדינות שתומכות בחמאס וחיזבאללה וגם מצד גורמים אנטישמיים שונים. אל קולות אלה הצטרפה בשנים האחרונות עוד קבוצה אנטי ישראלית גדולה וקולנית. מדובר באנשי שמאל קיצוני המאמינים בפוליטיקת הזהויות של הפרוגרס. מבחינת התומכים בתיאוריות מטורללות אלו, החלש הוא תמיד הצודק. ולפיכך ישראל היא בהכרח מדינה מדכאת ומרושעת. עבור מאמיני הפרוגרס אין שום משמעות לאמת או למוסר הברברי של חמאס. כמעט כל אישה שנאנסת בעולם היא מסכנה – אבל אישה ישראלית שנאנסה על ידי פעיל חמאס, לא. לכן, לא מפתיע שלאו"ם לקח זמן רב מאוד לאמץ דו"ח על אונס נשים ישראליות בטבח ה-7.10,[ix] ושמזכ"ל האו"ם נמנע מלהכליל את חמאס ברשימת האלימות המינית.[x] הדברים הגיעו לאבסורד נוסף בטבח שחיזבאללה ביצע ב-12 ילדים במגרש כדורגל במג'דל שמס. כל בדל של תיאוריה מופרכת, כאילו לא חיזבאללה הוא זה שירה את הרקטה שרצחה את הילדים במגרש הכדורגל, מאומצת מייד על ידי תומכי הפרוגרס בעולם.

דה-לגיטימציה לישראל במסווה של דינים בינלאומיים

מעבר ללחצים הבינלאומיים שהוזכרו לעיל, האו"ם הקים מספר ועדות חקירה שכולן האשימו את ישראל באופן שקרי בביצוע פשעי מלחמה בעזה. הבולטת ביותר היא כמובן ועדת גולדסטון שקמה ב-2009 בעקבות מבצע "עופרת יצוקה", ושחזרה בה מהחלטותיה בתוך שנתיים.[xi] ועדות דומות קמו גם ב-2014 לאחר "צוק איתן"[xii] וב-2021 לאחר מבצע "שומר החומות".[xiii] נזכיר גם שבעשור הראשון של שנות האלפיים הוצאו צווי מעצר בלונדון לשורה של קצינים ופוליטיקאים באשמה של "רצח עם".[xiv][xv]

לצד כל אלו, אפשר לראות גם את תגובתם של שני בתי המשפט הבינלאומיים בהאג למלחמת "חרבות ברזל", למרות הטבח של ה-7.10. בית הדין הבינלאומי לצדק (ICJ) דן בצורה שערורייתית בעתירה נגד ישראל כאילו היא מבצעת "רצח עם" בעזה ואף הורה על סעדים זמניים. התובע הכללי של בית הדין הפלילי הבינלאומי (ICC), הודיע ב-20 במאי 2024 על בקשתו להוציא צווי מעצר בגין פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות נגד ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו ושר הביטחון יואב גלנט. ואם כך נראים הדברים אחרי שחמאס טבחו, ערפו ראשי תינוקות ואנסו נשים, מה לדעתכם היה המצב במקרה של מלחמה יזומה מצד ישראל?

זה המקום לציין כי לפי סעיף 51 למגילת האו"ם יש למדינה זכות להגן על עצמה במקרה של התקפה חמושה עליה. ברם, יש פרשנויות שונות לסעיף זה, בייחוד בנוגע לשאלה אם למדינה מותר לצאת למכה מקדימה או מונעת.[xvi] רבים מאלו שסוברים שמותר, מגבילים את הזכות הזאת ל"חלון זמנים" קצר בסמוך להתקפה קונקרטית (כדוגמת סיכול פעולת הנקם של חיזבאללה על חיסול פואד שוכר) ולא על סמך חשש כללי מכוונות היריב. לאור הפסקה הקודמת, נשאיר לקורא הנבון לנחש איזו פרשנות הייתה מופעלת במקרה של תקיפה יזומה של מדינת ישראל.

נדגיש כי תוצר של אי-לגיטימציה בינלאומית למבצעים של צה"ל אינו מסתכם רק בהפגנות, לחץ בינלאומי ואיומים במעצרים של בכירים. לחץ בינלאומי עלול להוביל להחלטות מחייבות של מועצת הביטחון של האו"ם נגד מדינת ישראל, שלגביהן ארצות הברית נמנעת מלהטיל וטו. תוצר אחר ומשמעותי ללחץ הזה הוא עצירת חימושים לישראל במדינות מערביות שונות, בדיוק כפי שאנחנו חווים כיום, למרות טבח ה-7.10.

ב. לגיטימציה פנימית

נבחן כעת את הלגיטימציה בתוך מדינת ישראל לפעולה צבאית יזומה מול חמאס או חיזבאללה. גישתה של ישראל לעזה ולבנון התמקדה בעשורים האחרונים בעיקר בהכלה. אל מול חמאס הסתפקנו בניסיון להטיל סגר בלתי אפקטיבי בעליל ובמדיניות של סבבים. אל מול חיזבאללה ניהלנו מלחמה בין מלחמות (מב"מ), שהתמקדה בעיקר בפעילות של חיזבאללה בסוריה.
כחלק מקונספציית ההכלה, מדינת ישראל התמכרה לשקט. מדוע להסתכן היום במלחמה ודאית, אם ייתכן שהדברים "יסתדרו" בהמשך הזמן? בוגי יעלון, אבי קונספציית "הטילים יחלידו על הכנים",[xvii] לא סבר שנכון לצאת למלחמה יזומה. בריאיון לעיתון הארץ בספטמבר 2006 אמר בין היתר את הדברים הבאים: "צריך להבין ששימוש בכוח צבאי הוא מוצא אחרון. לא עושים בו שימוש כך סתם. וכדי לעשות שימוש בכוח צבאי יש צורך בהקשר אסטרטגי-לגיטימי. לא היה הקשר כזה מול החיזבאללה".[xviii]

אהוד אולמרט, ראש הממשלה בעת מלחמת לבנון השנייה, הסביר לאחרונה בנאום מדוע לא יצא למלחמה יזומה בעזה בשנת 2008: "כשאתה שולח את החיילים להילחם אתה עושה את זה על בסיס של סולידריות מקסימלית".[xix] לדעתו, זה לא היה קיים בשעתו. זאת, למרות שכל מפלגות הימין שהיו אז באופוזיציה בראשות בנימין נתניהו קראו להשלים את מבצע "עופרת יצוקה" ולהכריע את החמאס.[xx] רק סיעת מרצ, שתמכה במבצע בתחילתו, קראה להפסקת אש ב-30 בדצמבר, שלשה ימים לאחר תחילת המבצע.[xxi]

הפלונטר של מדיניות ההכלה

בכירי מערכת הביטחון הישראלית החלו להתרחק מערך ה"ניצחון" ולדבוק בערכים של "הכלה" והוגעה". שבויים בקונספציה שגויה שאי אפשר לנצח את הטרור, הם הטיפו לכך שאין איום קיומי שנשקף לנו מחמאס או מחיזבאללה. מדובר במטרד ותו לא שאפשר לחיות לצידו.[xxii] הם טענו שתמריצים כלכליים ולחץ דיפלומטי ידחו את העימות הבא, ובכך יאפשרו למדינת ישראל להמשיך לשגשג ולפרוח, גם אם נידרש לסבב של מספר ימי לחימה מעת לעת. להמחשה, להלן מספר ציטוטים מהפרוטוקולים של ישיבות הקבינט בעת מבצע "צוק איתן".[xxiii]

ישיבת קבינט 8 ביולי 2014:
השר יובל שטייניץ: "צריך לכבוש את עזה ולהסיר את כל האיום".
השרה ציפי לבני: "אסור להתרגש מדי".
השר אביגדור ליברמן: "אמ"ן טעה בהערכות שלו עד עכשיו. צריך לכבוש את עזה".
השר יאיר לפיד: "אני מתנגד לכניסה קרקעית".

ישיבת קבינט 10 ביולי 2014 (שבוע לפני כניסה קרקעית):
ראש הממשלה בנימין נתניהו: "צריך להמשיך באש או פעולה קרקעית?"
הרמטכ"ל בני גנץ: "אני מתנגד לפעולה קרקעית. יש הישגים גדולים עד עכשיו, חמאס מוכה, המנהרות הן סיכון סביר".
ראש אמ"ן אביב כוכבי: "יש תנאים ליצור הרתעה".
שר הביטחון בוגי יעלון:"אני מסתכל על איום המנהרות כעל בעיה לא פתורה, שאנחנו לא נפתור אותה גם באירוע הזה".

"אין לנו ילדים למלחמות מיותרות" – גינון יתר על חיילי צה"ל

התחליף לניצחון והכרעה של האויב היה התמגנות, באמצעות גדרות, מכשולים, וכמובן כיפת ברזל. הנחת היסוד הייתה שאמצעי ההגנה שנקים ימזערו את הנזקים הצפויים לנו משני ה"מטרדים" האלו, ולכן אין סיבה להסתכן בפגיעה בחיילי צה"ל. כזכור, בשנים האחרונות חיילי צה"ל הוצגו כ"ילדים מסכנים" שנדרש לשמור עליהם, גם כאשר המשמעות היא רצח של אזרחים. נזכיר שבעבר היה ברור לכל אזרחי ישראל שמטרתו של צה"ל היא להגן על מדינת ישראל, והתחנכנו על האתוס של "מגש הכסף". עם זאת, החל משנות ה-90 של המאה הקודמת המצב התהפך. לפתע הפך עם ישראל להיות רגיש לנפילת חיילים יותר מאשר לרצח של אזרחים. הגורמים למצב הבעייתי הזה הם מספר קמפיינים שהגיעו מן השמאל הישראלי.

הקמפיין שהתחיל את התופעה היה של תנועת "ארבע אימהות" שהוקמה בעקבות אסון המסוקים בדרך ללבנון בשנת 1997. התנועה הזו העבירה מסר של דאגה ל"ילדים הלוחמים". כלומר, לא מדובר בחיילי צה"ל שמוצבים ברצועת הביטחון בדרום לבנון כדי לאפשר לאזרחי הצפון לחיות חיי שגרה, אלא ב"ילדים מסכנים" שנשלחים אל מותם ללא כל סיבה מוצדקת. סלוגן בולט באותה התקופה היה "אין לנו ילדים למלחמות מיותרות". קמפיין נוסף שהגיע בהמשך הדרך היה קמפיין "הילד של כולנו" לטובת שחרור שליט. נזכיר שגלעד שליט היה חייל צה"ל, לוחם שריון שנשבה במהלך קרב עם טרוריסטים של חמאס. שני חיילי צה"ל נהרגו לצידו בהגנה על יישובי עוטף עזה.

מסרבנות לאקטיביזם שיפוטי

כמו כן, על רקע מלחמת לבנון הראשונה הוקמה בשנת 1982 תנועת שמאל קיצונית בשם "יש גבול". מדובר בתנועה שהעלתה על נס את הלגיטימציה לסרבנות פוליטית של חיילי מילואים. חבריה פועלים מאז נגד מלחמות ברירה (לדעתם) וכיבוש.[xxiv] התמה המרכזית לטענתם של מרבית הסרבנים היא שבמלחמה שמתנהלת מול ארגון טרור קשה להבחין בין לוחמים לאזרחים, ולכן קשה לשמור על טוהר הנשק.[xxv] עוד טענה שמועלית היא שאין איום קיומי על ישראל שמצדיק מלחמה מצד ארגוני הטרור. לכן, לפני שיוצאים לקרב עם ארגוני טרור יש למצות חלופות אחרות. שניים ממקרי הסרבנות הבולטים ביותר הם של אל"מ (מיל') אלי גבע ושל תא"ל (מיל') עמרם מצנע. אלי גבע היה מפקד חטיבה 211 בשריון שסירב להשתתף בפעולת הפריצה לביירות מחשש לפגיעה גדולה בכוחותינו ובאזרחים בלתי מעורבים. עמרם מצנע פרש בספטמבר 1982 מתפקידו כמפקד המכללה הבין-זרועית לפיקוד ולמטה והצהיר שזהו מעשה מחאה פוליטי. מאז הוקמו בשמאל הקיצוני עוד מספר ארגונים שקוראים לסרבנות ומעודדים אותה.

מעבר לדעת הקהל, האקטיביזם השיפוטי, מגובה בפרשנות מרחיבה למדי של הדין הבינלאומי, הטיל לאורך השנים שורה של מגבלות על צה"ל. ארגוני שמאל קיצוני, חלקם הגדול פועלים באמצעות מימון זר, הציפו את בג"ץ בשלל עתירות שהצרו עוד ועוד את יכולתו של צה"ל להילחם בטרור. לדוגמה, בשנת 2002 הוגש בג"ץ לבחינת חוקיות המצור על כנסיית המולד במהלך מבצע "חומת מגן". תוך כדי המצור, בשעה שחילופי אש מתנהלים בין כוחות צה”ל למתבצרים, זימן בג"ץ את מפקדי צה"ל לצורך בירור בפרטי פרטים של התנהלות הצבא בשטח. לביקורת שיפוטית על קציני צה"ל תוך כדי לחימה יש אפקט מרתיע שעלול לפגום ביכולת לנצח את האויב.

אפשר לציין התערבויות שיפוטיות נוספות בפעילות מבצעית של צה"ל, שאין להן אח ורע בעולם. התערבויות אלו הובילו לביטול "נוהל שכן", למניעת הרס בתי מחבלים[xxvi] ולהטלת מגבלות חמורות על פתיחה בירי על מחבלים בקו הגבול של עזה. כל אלו סימנו למפקדי צה"ל כי אין להם לגיטימציה לפגוע בבלתי-מעורבים בעזה ובלבנון, בניגוד מוחלט למקרים שבהם החוק הבינלאומי מתיר זאת.

ג. סיכום

לאור כל האמור לעיל, אפשר לקבוע כי פתיחה במלחמה יזומה מצד ישראל אינה אפשרית. נזכיר שגם ביום פתיחת מלחמת יום הכיפורים (אוקטובר 1973) שקלה ממשלת גולדה מאיר את האפשרות של מכה מקדימה על צבאות מצרים וסוריה. אפשרות זו נפסלה לאור דרישה מפורשת של שר החוץ האמריקאי קיסינג'ר מישראל שלא להנחית מכה מקדימה.[xxvii] הממשלה הסכימה ונמנעה ממכת מנע בשל הרצון שלא להיתפס בעולם כצד התוקפני. כלומר, גם כאשר היה כבר ברור שמדינת ישראל תותקף באותו היום, הממשלה לא יזמה מהלך התקפי. לפי זיכרונותיה של גולדה, זאת מחשש שארה"ב תמנע מישראל אפשרויות חימוש.

ראינו שגם ממשלות שמאל-מרכז, כדוגמת ממשלתו של אהוד אולמרט, נמנעו מלצאת למלחמה יזומה. יתרה מזאת, כל ממשלות ישראל בעשורים האחרונים, מימין ומשמאל, אפילו לא קיימו דיון על האפשרות של פעולה יזומה בעזה.[xxviii] האם מישהו מאמין ברצינות שלאור הקיטוב בחברה הישראלית ממשלה בראשת בנימין נתניהו הייתה מסוגלת לעשות זאת? האם אפשר לטעון ברצינות שלישראל הייתה יכולת לצאת למבצע צבאי מתמשך למיטוט החמאס מיוזמתה לפני טבח ה-7.10? התשובה היא לא, באלף רבתי.

הכתוב הוא על דעת המחבר בלבד ואינו משקף בהכרח את עמדת התנועה

[i] תינוק וילד נהרגו בעזה. "להכות בתל-אביב הלילה". https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4305591,00.html
[ii] Another Photo of Syrian Massacre Falsely Recycled as Gaza Tragedy http://www.algemeiner.com/2012/11/18/another-photo-of-syrian-massacre-falsely-recycled-as-gaza-tragedy/
[iii] דו"ח של האו"ם: בנו של כתב זר נהרג מאש פלסטינית. https://www.haaretz.co.il/news/politics/2013-03-11/ty-article/0000017f-e3b2-d568-ad7f-f3fbc5e40000
[iv] מבצע "עופרת יצוקה": צרפת יוזמת הפסקת אש הומניטרית בעזה. https://www.haaretz.co.il/news/politics/2008-12-30/ty-article/0000017f-db19-df0f-a17f-df5b8ef50000
[v] מלחמת עזה: ארה"ב סיכלה הפסקת-אש לובית. https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3649899,00.html
[vi] מועצת הביטחון קבעה: הפסקת אש מיידית בעזה. https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3653237,00.html
[vii] Taking Just War Seriously in Gaza https://www.bostonreview.net/articles/fm-kamm-taking-just-war-seriously-gaza/
[viii] Israeli Targeting Procedures and the Concept of Proportionality https://www.lawfaremedia.org/article/israeli-targeting-procedures-and-concept-proportionality
[ix] דוח רשמי של האו"ם מאשר: "מעשי אונס קשים בזמן הטבח". https://www.israelhayom.co.il/news/geopolitics/article/15365603
[x] מזכ"ל האו"ם החליט שלא להכליל את חמאס ברשימת האלימות המינית. https://www.mako.co.il/news-world/2024_q2/Article-d0a72af8efb0f81026.htm
[xi] דו"ח גולדסטון – הביטחוניסטים (idsf.org.il)
[xii] דו"ח האו"ם על צוק איתן: ראיות לכך שישראל וחמאס ביצעו פשעי מלחמה. https://www.haaretz.co.il/news/politics/2015-06-22/ty-article/.premium/0000017f-f648-ddde-abff-fe6dba580000
[xiii] דוח האו"ם: "הכיבוש הישראלי לא חוקי, עשוי להיחשב פשע מלחמה". ארה"ב: "היחס לישראל לא הוגן". https://www.ynet.co.il/news/article/byh1kjyej
[xiv] דיווח: צו מעצר נגד ציפי לבני בלונדון https://www.calcalist.co.il/local/articles/0,7340,L-3372468,00.html
[xv] מפקד אוגדת עזה לא ייצא לבריטניה מחשש שייעצר. https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3221327,00.html
[xvi] מצפון תיפתח הרעה? אתגרים בדיני השימוש בכוח של המשפט הבינלאומי. לירון א' ליבמן, המכון הישראלי לדמוקרטיה.
https://www.idi.org.il/media/20953/%D7%9E%D7%A6%D7%A4%D7%95%D7%9F-%D7%AA%D7%99%D7%A4%D7%AA%D7%97-%D7%94%D7%A8%D7%A2%D7%94-%D7%90%D7%AA%D7%92%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%91%D7%93%D7%99%D7%A0%D7%99-%D7%94%D7%A9%D7%99%D7%9E%D7%95%D7%A9-%D7%91%D7%9B%D7%95%D7%97-%D7%A9%D7%9C-%D7%94%D7%9E%D7%A9%D7%A4%D7%98-%D7%94%D7%91%D7%99%D7%A0%D7%9C%D7%90%D7%95%D7%9E%D7%99-%D7%9E%D7%97%D7%A7%D7%A8-%D7%9E%D7%93%D7%99%D7%A0%D7%99%D7%95%D7%AA-184.pdf
[xvii] הפטפטת של בוגי. https://www.israelhayom.co.il/opinion/643421
[xviii] בוגי יעלון בראיון מספטמבר 2006 https://www.haaretz.co.il/misc/2006-09-14/ty-article/0000017f-f443-d044-adff-f7fb2d360000
[xix] אולמרט מאשים את אהוד ברק בהתחזקות חמאס: "חשב שיש סיכוי להסכם". https://www.maariv.co.il/news/politics/Article-1123507
[xx] מפלגות הימין נגד הפסקת האש: הטילים יגיעו לתל אביב ולדימונה. https://web.archive.org/web/20160303223114/http://news.nana10.co.il/Article/?ArticleID=610288
[xxi] מרצ: הפסקת אש מיד, הימין: לא לאבד תנופה. https://news.walla.co.il/item/1407966
[xxii] צבא ההכלה של יעלון. https://mida.org.il/2014/10/02/%D7%A6%D7%91%D7%90-%D7%94%D7%94%D7%9B%D7%9C%D7%94-%D7%A9%D7%9C-%D7%99%D7%A2%D7%9C%D7%95%D7%9F/
[xxiii] "המטרה-להכיל": נחשפו תמלילי הקבינט מ'צוק איתן'. https://www.srugim.co.il/179235-%D7%94%D7%9E%D7%98%D7%A8%D7%94-%D7%9C%D7%94%D7%9B%D7%99%D7%9C-%D7%A0%D7%97%D7%A9%D7%A4%D7%95-%D7%AA%D7%9E%D7%9C%D7%99%D7%9C%D7%99-%D7%94%D7%A7%D7%91%D7%99%D7%A0%D7%98-%D7%9E%D7%A6%D7%95%D7%A7
[xxiv] היסטוריה : פעילות "יש גבול" לאורך השנים. https://www.yesh-gvul.org.il/newpage6
[xxv] איך השמאל הפך סרבנות פוליטית לכלי מקובל בארגז המחאה שלו? קטע חשוב על רקע התקופה. https://sellameir.com/blogs/news/no?srsltid=AfmBOooUJQikL8vC54FeEqdME4y9UjdytXnt9ZL1YuGar6-TmGkIkfH6
[xxvi] בג"ץ: צו ביניים נגד הריסת בתים ברפיח (2004). https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-2916931,00.html
[xxvii] https://nsarchive2.gwu.edu/NSAEBB/NSAEBB98/octwar-10.pdf
[xxviii] נייר מדיניות "פירוז עזה" מאת תת אלוף (מיל') יוסי קופרווסר.
https://www.israelvictory.org/articles-hebrew/pyrvz-zh-tt-lvp-bmylvym-yvsy-qvprvvsr

הפוסט האם הייתה לגיטימציה לפירוק חמאס וחיזבאללה עוד לפני המלחמה? הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

קרוב לשנה לאחר מתקפת הטרור הכי גדולה שידעה ישראל, כשהתמיכה הבין-לאומית כבר מתחילה להתפוגג אל מול דיס-אינפורמציה ולחץ של השמאל הקיצוני, נערך כנס ראשון מסוגו בישראל: שגרירים, נספחים צבאיים ודיפלומטים מ-20 מדינות בכל רחבי העולם המערבי הגיעו למרכז מורשת בגין בירושלים כדי לדון בהשפעות השבעה באוקטובר על הקהילה הבין-לאומית.

כך התקבצו בחדר אחד עיתונאים, פוליטיקאים, יועצים וחוקרים מישראל, הונגריה, ארה"ב, בלגיה צ'כיה ואוסטרליה, לכנס "אפקט אוקטובר" שיזמה מחלקת המחקר בתנועת הביטחוניסטים יחד עם מכון הדנובה ההונגרי למחקר ושיתוף פעולה בין מדינות אירופה. הכנס עסק בשלושה נושאים מרכזיים: הלוחמה בחמאס ובחיזבאללה, חזית ההסברה, וציר רוסיה-סין-איראן והמלחמה הגלובלית.

48 שעות: זה הזמן שלקח לתקשורת האירופית עד שתקפה את ישראל לאחר ה-7 באוקטובר

כולנו מכירים את האמירה של אריק שרון על בימת הכנסת: "מי בעד חיסול הטרור? שירים את ידו". בזמנו, היא נראתה כפופוליסטית, שכן לכאורה כולם בעד חיסול הטרור, לא? אבל מסתבר שהיום זה כבר לא מובן מאליו, לפחות לא בזירה הבין-לאומית.

הכנס נפתח בדברי ברכה של ג'ון אוסליבן, נשיא מכון הדנובה, שהזכיר את תמיכתו הבלתי מתפשרת בישראל. אך ככל שהכנס התקדם גילינו עד כמה התמיכה הזו נדירה באירופה, שמקבלת את הטרור הפלסטיני כלגיטימי.

בפאנל על עליית האנטישמיות במערב העידה פלר חסן נחום, יועצת תקשורת ישראלית-בריטית שהקדישה את זמנה בחודשים האחרונים להסברה במדינות מערב אירופה, כי חלק מכלי התקשורת שעבדה איתם התחילו לתקוף את ישראל 48 שעות בלבד אחרי המתקפה.

את הפאנל הנחתה ג'יימי גלר מארגון "אש התורה" העולמי. לצד חסן נחום השתתפו בו מיכאל פרייליך, חבר בית הנבחרים בבלגיה בחמש השנים האחרונות, לָאסלוֹ וֵספרימי, היסטוריון ועורך העיתון ההונגרי "קוֹרבינָאק", וג'ף בלאבון, יועץ בכיר לענייני חוץ במרכז האמריקאי לחוק וצדק (ACLJ).

גם פרייליך העיד על עליית האנטישמיות בארצו: "תמיד הייתה אנטישמיות באירופה, אבל כבר כמה עשרות שנים שהאנטישמים הרגישו צורך להסתיר את עצמם. כיום האנטישמים לא מתביישים להגיד את דבריהם המזעזעים בקול רם ובשם מלא". הביקורת על ישראל, הוא מספר, מתורגמת היום באירופה למתקפות על קהילות יהודיות מקומיות באופן שלא משאיר מקום לספק כי מדובר באנטישמיות ולא בביקורת עניינית.

המלחמה על הנרטיב

מול המצב הקשה של האנטישמיות במערב אירופה, כפי שהציגו אותו חבר בית הנבחרים פרייליך וחסן נחום, מתברר כי לא כל מדינות אירופה מתבלבלות אל מול הטרור. כך, למשל, המצב בהונגריה שונה לחלוטין. וֵספרימי העיד כי ממשלת הונגריה אסרה על קיומן של הפגנות תמיכה בטרור הפלסטיני, ומשקיעה רבות בהגנה על הקהילות היהודיות ועל התרבות היהודית המקומית.

כדי לשנות את המצב ולהשיג בחזרה את התמיכה המערבית על ישראל לשנות את הנרטיב, הסביר ג'ף בלאבון בהמשך הפאנל. לטענתו, כפי שרבים מאיתנו כבר התרגלו להבין, הבעיה מתחילה באוסלו, אז נכנעה ישראל להאשמות הפלסטיניות וקיבלה על עצמה את האשמה לסכסוך. לדבריו, עלינו לזכור את זכותנו על הארץ הזו, ולהזכיר אותה לאחרים.

היום שאחרי ברצועת עזה

אחרי הפאנל, פתח תא"ל במיל' יוסי קופרווסר, לשעבר ראש חטיבת המחקר באמ"ן, את החלק השני של הכנס, שעסק במלחמה מול חמאס, חיזבאללה והשלוחות של איראן. את הקונספציה הגדיר קופרווסר כ"בחירה בעיוורון", ותיאר איך גם היום אנחנו חוזרים אליה: "אנחנו יודעים מהו האיום, אנחנו רואים אותו מתקרב, אבל אנחנו מעדיפים לא לעשות שום דבר, בניסיון להאמין שזה לא יקרה. אנחנו לא מבינים את הנרטיב של אויבינו, מה מניע אותם ולאיזו רמה של ברבריות הם יכולים להגיע". לקראת סוף דבריו, פנה לנציגים האירופאים בקריאה נרגשת: "לִמדו מהטעויות שלנו".

ואכן, נראה היה שבדיוק בשביל ללמוד מאיתנו התמלא החדר בקהל. בפאנל השני, שאותו הנחה קופרווסר, השתתפו אלוף במיל' גרשון הכהן, עו"ד יפעה סגל מהפורום המשפטי הבינלאומי נגד הטרור, האנטישמיות והדה-לגיטימציה של העם היהודי, וסגן אלוף במיל' שרית זהבי, מייסדת ונשיאת מרכז עלמא. הפאנל עסק בלחימה בעזה ובגבול לבנון, ובלקחים שאפשר ללמוד ממנה.

"לִמדו מהטעויות שלנו" – מסקנות מהמלחמה

ראשית ניתח גרשון הכהן את מלחמות ישראל לאורך הדורות, וטען כי תפיסת הביטחון של ישראל כבר לא מתאימה לשינויים שעבר האויב. "דוקטרינת הביטחון של ישראל מורכבת משלושה עקרונות: התרעה מודיעינית, מלחמה קצרה וניצחון מוחלט שיוצר הרתעה. אבל האויב הבין שאלה העקרונות המובילים אותנו, ופיתח אסטרטגיה שהופכת אותם לבלתי אפשריים", הוא הסביר. "הם מצליחים לשמור על חשאיות ושמים לנו מלכודות. נוסף על כך, האידיאולוגיה האסלאמית ואמצעי הלחימה שמאפשרים ללוחמים שלהם לצאת מהבית בבוקר ולחזור הביתה בערב, כי הם נלחמים בשכונות של עצמם, מאריכים את המלחמה. כך, אנחנו הראשונים לבקש הפסקת אש, ומאבדים את ההרתעה".

לאחר מכן הציגה עו"ד יפעה סגל את תוכנית הביטחוניסטים ליום שאחרי המלחמה ברצועת עזה, שאותה כתבה יחד עם תא"ל במיל' יוסי קופרווסר, סא"ל במיל' מוריס הירש, ואור יששכר ממחלקת המחקר של הביטחוניסטים. סגל הציגה בקצרה ארבע מסקנות מרכזיות: על ישראל לשמור על שליטה ביטחונית מלאה בעזה, להתערב בתוכניות הלימוד ולמנוע הסתה, ליצור ולנהל קשרים עם משטרים מקומיים ולא עם משטר אחד מרוכז, ולייצר מנגנונים שייתנו את כספי הסיוע הבין-לאומיים לשיקום ולהימנעות ממסרים אלימים.

את הפאנל סגרה שרית זהבי, ממכון המחקר עלמא, שהציגה את המצב ההולך ומחמיר בצפון. לטענתה, למרות שישראל תוקפת בלבנון ואף גורמת לחיזבאללה אבדות משמעותיות, המצב לא משתפר בשל היעדר אסטרטגיה ברורה של ישראל. כמו כן הציגה זהבי סרטונים מהמצב הקשה בצפון, ובהם ילדים נמלטים מאוטובוס הסעה לממ"דים, אשר הותירו רושם רב על הדיפלומטים האירופאים.

לאחר הפאנל עלו לברך סא"ל במיל' ירון בוסקילה, מנכ"ל תנועת הביטחוניסטים, ותא"ל במיל' אמיר אביבי, יו"ר התנועה: "בשבעה באוקטובר קרה דבר דרמטי", אמר אביבי. "זה לא היה רק אחד הימים הכי קשים בהיסטוריה של העם היהודי, זו הייתה גם קריאת השכמה. התעוררנו ונזכרנו באתגרים שלנו, ובצורך להתמודד איתם". לסיום בחר אביבי במסר אופטימי: "אנחנו בביטחוניסטים מדברים עם בכירים בצבא בכל היחידות, ואני אומר מתוך ידיעה: אנחנו יכולים להגיע לניצחון מוחלט בכל החזיתות, וככל שהניצחון יהיה מוחץ יותר, כך מדינת ישראל תהיה משגשגת יותר אחריו".

המלחמה הקרה: 2020

החלק השלישי של הכנס הוקדש למלחמה הגלובלית בין המערב לציר המתגבש בין רוסיה, איראן וסין.

את החלק הזה של הכנס פתחו רה"מ אוסטרליה לשעבר, טוני אבוט, יאנוש לאסטופקה, ראש מחלקת המזרח התיכון וצפון אפריקה במשרד החוץ ההונגרי ותומאש זדצ'ובסקי, נציג צ'כיה בפרלמנט האירופי, שהציגו תמיכה בלתי מתפשרת בישראל במטרות המלחמה. "אנחנו חייבים למנוע מתקפות כמו זו של השבעה באוקטובר במקומות אחרים בעולם. בשביל זה צריך להילחם בטרור, ולאפשר לישראל להילחם בטרור", אמר לאסטופקה, וזדצ'ובסקי הוסיף בהבטחה מרגשת: "כל עוד אני בפרלמנט האירופי, לישראל יש שם חבר. הדלת שלי תמיד פתוחה בשביל הביטחוניסטים, ויחד איתכם נמשיך להיאבק נגד הטרור ולמען ישראל".

לאחר הנאומים התכנס הפאנל האחרון לאותו ערב, בהנחיית כריסטוף ורס ממכון הדנובה. הפאנל עסק ביחסים בין רוסיה, איראן וסין, ולא פחות מכך – באוזלת היד האמריקאית. בפאנל השתתפו אור יששכר, ראש מחלקת המחקר בתנועת הביטחוניסטים, מוניקה פאלוטאי מהמכון לחופש דת שבוושינגטון הבירה, והמומחה הישראלי-הונגרי למדיניות ביטחון רוברט קסטל.

הכול תלוי בבית הלבן

"מה שאנחנו חווים בישראל כיום זו חזית אחת מתוך מלחמה רחבה יותר – המלחמה הקרה החדשה. חזיתות נוספות מתקיימות באוקראינה ובטייוואן", טען אור יששכר. "הבעיה היא שהמערב מנסה להימנע ממלחמה, ובכך נותן לציר רוסיה-איראן-סין הזדמנות להתחזק". גם פאלוטאי הסכימה: "הציר הזה נוצר רק בשל החולשה של ארה"ב. כל עוד היא רק מגיבה, ולא יוזמת, הוא רק ילך ויתחזק".

בסיום הכנס, לאחר אמירת התודות, התפזר הקהל עם חומר רב למחשבה. "התרגשנו לראות אורחים מ-20 מדינות מתקבצים יחד בירושלים כדי לתמוך בישראל וללמוד מהניסיון הרב של תנועת הביטחוניסטים" אמר אור יששכר, שהיה ממארגני הכנס. "המלחמה של ישראל בחמאס אינה מקרה בודד, ועלינו לשפר את הקשרים עם הגורמים בעולם שיודעים זאת. אנחנו לא לבד".

לתוכנית הכנס המלאה

הפוסט "אפקט אוקטובר": חלקה של ישראל במערכה הבין-לאומית הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

בעוד המלחמה בעזה אינה שוככת, רעיון הפירוז עולה שוב על לכותרות בוויכוח על האופן שבו יש לסיים את הלחימה. אולם, נראה כי תומכי הרעיון לא מודעים לחלוטין לעבודה שעזה כבר אמורה להיות מפורזת על פי התנאים של הסכמי אוסלו שנחתמו ב־1993 וב‏‏־1995.

הכישלון של פירוז עזה

הכישלון המדהים של פירוז עזה בתור אמצעי להשגת השלום הופך את בחינתו המדוקדקת של המושג – הבסיס התיאורטי שלו, אפשרות היישום המעשית שלו, ניתוח ניסיון העבר שלו והערכת סיכויי ההצלחה העתידיים – להולם את הזמן והמקום. יש לציין ולהזהיר מראש, מאמר זה אינו מתיימר להציג ניתוח ממצה של כל הדוגמאות לפירוז ברחבי העולם (כמו איי שלמה וקוסטה ריקה) או להיות מחקר מקיף של תולדות רעיון הפירוז מאז השימוש הראשון במושג (יש הטוענים מהסכם פריז של 1856). במקום זאת, המאמר יהיה מוגבל למקרים שבהם הסכמי הפירוז עשויים להיות בעלי רלוונטיות מדינית עבור ישראל, מה שמשאיר דוגמאות כגון הפירוז של יפן או של חצי האי הקוריאני מחוץ לתחום הדיון כאן.

ואכן, למדיניות הרלוונטית של פירוז ביחס לסכסוך במזרח התיכון בכלל, ולסכסוך הישראלי־פלסטיני בפרט, יש דרישות ומאפיינים ייחודיים משלה. לפיכך, מסקנות שתקפות במקרים רבים אחרים עשויות להתגלות כקשות להעתקה וליישום במקרה הזה. אכן, כפי שמודגש נכון במאמר במגזין Foreign Policy:

"אף אחת מן המדינות והטריטוריות המתקיימות ללא כוחות צבאיים אינה משתווה לנסיבות הייחודיות הקשות שאיתן מתמודדים הישראלים והפלסטינים, ואף מקרה לא מציע מודל שאפשר לאמץ בקלות כדי לפתור את אחד הסכסוכים הקשים ביותר לפתרון באחד האזורים המתוחים ביותר בעולם".

ציווי הריבונות

לפי מאגר אוקספורד לחוק הציבורי הבין־לאומי:

"המושג פירוז (demilitarization) פירושו צמצום או אף ביטול מוחלט של חימוש […] ושל נוכחות צבאית באזור גיאוגרפי מסוים. במונחים מעשיים הוא מתייחס לתהליך של פירוק מנשק, מתחמושת, ופירוקם של כוחות מזוינים כדי למנוע אפשרות של שימוש צבאי בהם. דה־מיליטריזציה [בשונה ממושג הפירוז בעברית] פירושה גם תהליך של ירידה מתמשכת בהשפעת הצבא במדינה ובחברה נתונה".

לצורך הניתוח הזה נבחין בין "פירוז" (demilitarization), הסדר שנכפה מבחוץ (ר' למטה), לבין צמצום מרצון של כוחות הצבא במדינה הנדונה (demobilization). בתור שכזה עומד רעיון הפירוז בסתירה לתפיסה המארגנת הכוללת של המערכת הבין־לאומית – תפיסה שלפיה מדינות לאום ריבוניות קיימות במערכת אנרכית שאין בה סדר היררכי מוכר. זהו אפוא תהליך שמנוגד לטבע הקיומי של האורגניזם הפוליטי הריבוני. ואכן, אפשר לומר שהוא מנוגד לחלוטין ל"דנ"א הראשוני" של מדינת הלאום.

לפיכך, אין זה מפתיע שהנוף הפוליטי זרוע בשרידיהם השרופים של הסכמי פירוז שנכשלו – לרוב כאלה שהובילו לתוצאות הרות אסון. בניתוח "האתגרים המיוחדים" שמציב הפירוז הזהיר פרופ' דיוויד בדרמן המנוח שמאמצים כאלה מועדים לעיתים קרובות לכישלון. הוא הרחיב וכתב:

"[…] הסיבה העיקרית לכישלון הפירוז היא חולשת המנגנונים המוסדיים לעידוד ולפיקוח על מילוי דרישות [ההסכמים], וכמו גם לענישה על הפרות".

חשוב לציין כי במידה רבה אפשר לזהות את אותם חוליים באירועים שהובילו ל־7 באוקטובר.

פירוז: הפרתו של ציווי הריבונות?

"ריבונות", במהותה, היא הסמכות העליונה בגבולותיה של טריטוריה מוגדרת. ככזאת, היא אינה מכירה בלגיטימיות של שום מקור סמכות אחר שנמצא מעליה בטריטוריה הזאת. לפיכך, כל הסדר פירוז מבטל למעשה את זכותה של המדינה המפורזת להחליט באילו כלי נשק היא יכולה להשתמש, בכמה מהם היא תחזיק ואיפה היא יכולה לפרוס אותם. לכן, פירוז, מעצם טבעו, מביא להפרה – או לפחות להגבלה – של זכויותיה הריבוניות של המדינה המפורזת. ברור כי יש רק שתי דרכים לשמר הסדר כזה: באמצעות כפייתו על המדינה המפורזת בידי כוח חיצוני חזק יותר (כמו מדינה זרה או קואליציה של מדינות), או על ידי הסכמה מרצון של המדינה המפורזת להימנע – או להגביל את עצמה – מפריסת כוחות צבאיים בתוכה או בחלק ממנה.

בהתאם לכך, הפירוז, כמציאות יציבה, יכול לשרור רק כל עוד הצד המפורז ממשיך להסכים לכך. שכן, אם הסכם כזה יבוטל, זה יוביל להתנערות מההגבלות שהיו מוסכמות בעבר ולהתחמשות מחודשת, או להטלתן מחדש בכוח הזרוע על ידי גורמים חיצוניים. ההיסטוריה של מאה השנים האחרונות כוללת כמה הסכמי פירוז גדולים, ומעטים מהם נוטעים אמון רב ברעיון הפירוז כתרופה יעילה לסכסוך. אפשר לטעון שהדוגמה המשמעותית ביותר – וזו שהתמוטטותה הביאה להשלכות החמורות ביותר – הייתה פירוז חבל הריין לאחר מלחמת העולם הראשונה, שהפרתו זירזה את ההידרדרות למלחמת העולם השנייה.

פירוז בתור מבשר המלחמה

הקרבות העקובים מדם של מלחמת העולם הראשונה הסתיימו בהסכם ורסאי, שהטיל מגבלות מורכבות ומקיפות – כמותיות ואיכותיות כאחד – על כוחות הצבא של גרמניה במטרה לשלול מהם את היכולת להניע פעולות התקפיות בעתיד. המגבלות הללו כללו את פירוז חבל הריין, פירוק המוצבים הקיימים עד מרחק 50 ק"מ ממזרח לנהר הריין ואת האיסור לבנות מוצבים חדשים. הגבלות חמורות הוטלו על גרמניה ביחס לסוג ולכמות כלי הנשק שהיא רשאית להחזיק, לייצר או לאחסן, ואף נאסר עליה לחלוטין להחזיק בכלים מסוימים, כמו צוללות (סעיף 181) וחיל אוויר (סעיף 198). אולם, כאשר גרמניה בנתה מחדש את יכולותיה הלאומיות – ונחישותם של האירופאים דעכה – הסדר הפירוז התפרק.

ואכן, היה זה וינסטון צ'רצ'יל שתיאר בצורה חיה, בכרוניקה האפית שלו על ההיסטוריה שקדמה לפרוץ מלחמת העולם השנייה, חשרת הסופה, כיצד תנאי הפירוז הלכו ונשחקו עד שבוטלו כליל. הוא כתב:

השקיפו לאחור וראו מה קיבלנו ואילו דברים הפקרנו בזה אחר זה: גרמניה מפורקת מנשקה על פי חוזה חגיגי; גרמניה המחדשת את חימושה מתוך הפרת חוזה חגיגי; העליונוּת באוויר, ואפילו השוויון באוויר, מושלכים אחר גו; חבל הריין נכבש ביד רמה וקו זיגפריד מוקם והולך; ציר ברלין–רומא מוּצב הכן; אוסטריה נטרפת ונבלעת על ידי הרייך; צ’כוסלובקיה נעזבת ונחרבת על־ידי חוזה מינכן; קו הביצורים שלה בידיים גרמניות; בית הנשק האדיר של סקוֹדה מייצר מעתה והלאה תחמושת לצבאות גרמניה; […] שירותן של שלושים וחמש אוגדות צ’כיות כנגד הצבא הגרמני שעדיין לא הגיע לגמר בישולו מושלך אחר־גו, […] הכול נשא הרוח.[1]

אכן, עם התפוררותם של הסדרי הפירוז, גרמניה, שביטחונה העצמי הלך והתעצם עם חידוש הארסנל הצבאי שלה, שחררה גל של תוקפנות שהגיע לשיאו במלחמה העקובה מדם בתולדות האנושות, שבה נספו על פי ההערכות 70–85 מיליון בני אדם, או כשלושה אחוזים מאוכלוסיית העולם המוערכת, כ־2.3 מיליארד בשנת 1940.

סיני: הסכם הולך ונשחק

דוגמה נוספת להסכם פירוז הוא הסכם שנחתם כדי לשים קץ לפעולות האיבה בין מצרים לישראל לאחר מלחמת יום הכיפורים, ונכלל ב־1979 בהסכמי קמפ דייוויד. בשנים האחרונות גם הסכם זה מראה סימני מתיחה והוא מתחיל "להיפרם בקצוות". כבר מעל עשור מצרים מחכה בקוצר רוח להזדמנות להתנער מההגבלות על פריסת כוחות צבא בסיני.

נספח מס' 1 להסכמי השלום בין ישראל למצרים משנת 1979 כונן מערכת של סידורי ביטחון שנועדו לאפשר לישראל לסגת מסיני ללא סיכון חמור. מגבלות חד־משמעיות הוטלו על הפעילות ועל ההיערכות הצבאית של מצרים באזור. ההיגיון היה ברור: אם נטייתה של קהיר כלפי ישראל תשתנה לרעה, סיני תמשיך לשמש חיץ בין הכוחות המצריים לגבולה של ישראל. אם קהיר תפרוס כוחות אוויר או כוחות יבשה כלשהם בתוך חצי האי, זאת תהיה הפרה ברורה של ההסכמים והיא תספק אזהרה על כוונות תוקפניות. לפיכך, אם תפרוץ מלחמה, קווי האספקה ​​הארוכים של מצרים בסיני יהיו פגיעים, במיוחד מצד חיל האוויר החזק של ישראל. עם זאת, בחלוף הזמן ובעקבות המצב הפנימי המתדרדר במצרים, הפך חצי האי סיני – נוכח דילול הכוח הצבאי (עקב הפירוז) ובהתאם לכך נוכח הירידה ביכולתה של קהיר לכפות את רצונה באזור המרוחק – למטרה מפתה עבור מורדים אסלאמיסטיים.

מרד כהצדקה להתחמשות מחודשת

מצב זה סיפק למצרים בסיס לטעון כי סעיפי הפירוז בהסכמי השלום עם ישראל מנעו ממנה להחזיק כוחות מספיקים כדי לאכוף את החוק והסדר בחצי האי. ואכן, כבר בשנת 2007 אפשרה ישראל למצרים לפרוס כוחות נוספים בסיני כדי להילחם בהברחת נשק, במיוחד של גורמים ג'יהאדיסטיים. מאז, לפחות שני תהליכים הזינו את השחיקה של פירוז סיני.

האחד הוא המודרניזציה המתמשכת של הצבא המצרי ורכישה של נשק התקפי על ידיו; השני הוא האיבה המושרשת כלפי ישראל וקשר הדוק לפלסטינים, במיוחד לעזה. ואכן, כפי שמודגש בניתוח שפורסם בכתב העת של האוניברסיטה האמריקאית בקהיר,

"גם לאחר שלושה עשורים של שלום רשמי, רוב המצרים עדיין רואים בישראל איום על הביטחון הלאומי, ואויב, לא רק של הפלסטינים אלא של כל הערבים".

ככל שחלפו השנים התגברו ההתקפות הג'יהאדיסטיות על הכוחות המצריים בסיני. זה סיפק לקהיר בסיס לדרוש הכנסת כוחות מעבר לאלו שצוינו בהסכם השלום מ־1979. ההפרות הללו התגברו בהדרגה – הן התאפשרו או על ידי אישור ישראלי מראש, או אישור ישראלי בדיעבד, או למרות היעדר אישור ישראלי כלל. כאשר בשנת 2023 הצליחה מצרים בסופו של דבר לרסן את המרד הג'יהאדיסטי, סיפקה הלחימה בעזה שלאחר 7 באוקטובר, במיוחד זו בקרבת הגבול הדרומי באזור רפיח, עילה למצרים להמשיך להצהיר על חיזוק כוחותיה תוך הפרת הסכם השלום.

לכן, במאמר שהתפרסם במגזין Foreign Policy, שכותרתו "הנוכחות הצבאית המחודשת של מצרים בסיני היא חבית אבק שריפה עתידית", סיפק דיוויד שנקר ממכון וושינגטון ניתוח ביקורתי של ההתפתחויות בחצי האי עד אמצע 2022 והזהיר כי:

"[…] ישראל גם אפשרה לקהיר להציף את סיני בחיילים ובציוד כבד החורגים במידה ניכרת ממגבלות ההסכם. […] ככל שהכוחות הנוספים של מצרים יישארו יותר זמן בסיני, במיוחד כעת, כשנראה שארגון 'המדינה האסלאמית' נמצא תחת שליטה, כך יהפוך מאתגר יותר לחזור למגבלות המוטלות על פי ההסכם".

מכשול גרוע נגד מלחמה

למרבה הצער, ההיסטוריה של ישראל מספקת עדויות רבות לאי־ההתאמה של פירוז בתור מכשול יעיל נגד מלחמה – או אפילו כאמצעי לריסון האלימות. ואכן, מייד לאחר הקמתו ב־1948 נכשל האזור המפורז שהוקם בגולן כאמצעי להפרדה בין הכוחות הישראליים והסוריים במניעת עימותים תקופתיים בין שני הצבאות, מה שהוביל בסופו של דבר – לצד גורמים נוספים – לפרוץ מלחמת ששת הימים.

אך מלבד הקושי הברור לקיים את הפירוז באזור כמו עזה, ישנם קשיים לא פחות חריפים. מוזר ככל שזה יישמע, קשיים אלה עלולים להתעורר דווקא אם יושג פירוז כזה. ואכן, האפשרויות להשלכות בלתי מכוונות – ולא רצויות – נראות בלתי מוגבלות.

בסופו של דבר, אם ישראל תצליח איכשהו להכריח את שליטי עזה להתפרק מנשקם ולשלול מהם את היכולת להתחמש מחדש, הדבר יפגע בהכרח לא רק ביכולתם לאכוף חוק וסדר בתוך רצועת עזה אלא גם ביכולתם להתמודד עם איומים חיצוניים מצד יריבים קיצוניים יותר מתוך חצי האי סיני הסמוך. ואכן, אם משטר מפורז כלשהו שיירש את השלטון בעזה בעתיד יתמודד עם אתגר משמעותי לשלטונו, בין אם מבית או מחוץ, מי ייקרא להגן עליו? אם יהיה זה כוח צבאי זר כלשהו, ​​פירוש הדבר יהיה מיליטריזציה מחודשת של עזה, והשאלה שנותרת פתוחה היא למי כוח כזה יהיה מחויב לתת דין וחשבון. אם ישראל תהיה הכוח הזה, קשה להעלות על הדעת תרחיש אבסורדי יותר מזה שבו צריך לגייס את כוחות צה"ל לתמיכה במשטר ערבי כל כך "מפוקפק" שאי אפשר לסמוך עליו ולהפקיד בידיו את האמצעים הדרושים כדי שיוכל להגן על עצמו.

כל הדיון במאמר זה – הן בתיאוריה הפוליטית־מדעית הן במקרי המבחן האמפיריים – אמור לספק לקובעי המדיניות הישראלים מספיק סימני אזהרה מפני כניעה לפיתוי של ניסיון חוזר לאמץ את הנוסחה הכושלת והפגומה ללא תקנה של פירוז כאמצעי להשיג אם לא שלום אז לפחות מצב מתמשך ויציב של אי־לוחמה. זה נכון במיוחד כאשר הצד המפורז נשלט בידי משטר סמכותני, שמצד אחד משליך את יהבו על העוצמה הצבאית, ומצד שני מייחס חשיבות מועטה להשלכות של הפרת הסדר הפירוז על אזרחיו שלו (עמנואל קאנט, השלום הנצחי, 1795).

נראה אפוא שאין ברירה אלא לאמץ בתור מרשם למדיניות נבונה את האזהרה החמורה מפני הסדרי פירוז שניסח פעם בנחרצות אותו אדם שאימץ את גישת הפירוז מאוחר יותר – צעד שהיה בעל השלכות הרסניות. היה זה שמעון פרס שיעץ:

"[…] פירוז […] נראה כתרופה מפוקפקת: הבעיה העיקרית איננה הסכם על פירוז, אלא קיומו של הסכם שכזה, הלכה למעשה. מספר ההסכמים שהפרו הערבים אינו נופל ממספר ההסכמים שקיימו".[2]

[1] וינסטון צ'רצ'יל, מלחמת העולם השנייה, כרך א: חשרת הסופה, תרגם אהרון אמיר, הוצאת עם הספר בשיתוף א' נאור, 1965, גרסה אלקטרונית: פרויקט בן־יהודה, https://benyehuda.org/read/53523#ch1.
[2] שמעון פרס בהשתתפות חגי אשד, כעת מחר, הוצאת כתר, 1978, עמ' 255.

הכתוב הוא על דעת המחבר בלבד ואינו משקף בהכרח את עמדת התנועה

הפוסט פירוז עזה: פרמטרים רלוונטיים למדיניות הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

באופן מסורתי, גזרת טול כרם אינה נמנית עם הגזרות העוינות ביהודה ושומרון, בוודאי לא בהשוואה לגזרות כמו ג'נין או שכם. עם זאת, לאורך חודשי מלחמת "חרבות ברזל" אנחנו רואים שינוי מגמה והיום טול כרם היא כבר זירה שמאתגרת מאוד את כוחות הביטחון.

כמעט בכל שבוע במהלך המלחמה מתפרסמות ידיעות על פיגועים שיוצאים מטול כרם ועל התארגנויות טרור שמתגבשות שם. לאחרונה גם פורסמו סרטוני טלגרם, שבהם צעירים פלסטינים חמושים ורעולי פנים מתעדים את עצמם יורים לעבר יישובי עמק חפר בצד השני של הקו הירוק.

כוחות הביטחון הישראליים, בתגובה, ביצעו בטול כרם וסביבתה מעצרים רבים וחיסולים של חוליות טרור. מתוך 600 מחבלים שחוסלו ביהודה ושומרון מאז תחילת המלחמה, 125 חוסלו רק בטול כרם. בחודש אוגוסט 2024 גם החל בצפון יהודה ושומרון המבצע המתמשך "מחנות קיץ" שמתמקד בג'נין, טול כרם ומחנה הפליטים נור א-שמס. עד כה במהלך המבצע נחשפו מטענים רבים, חוסלו מחבלים בכירים והוחרמו אמצעי לחימה שונים.

למרות כניסתם התכופה של כוחות הביטחון לטול כרם, המחבלים ממשיכים להרחיב את שורותיהם, להעצים את פעילותם ולזרוע פחד בקרב תושבי השרון והמרכז, עם איומים ותרחישי ייחוס שמזכירים את המציאות בדרום ערב אסון ה-7 באוקטובר.

כיצד נעשתה טול כרם לזירת טרור בוערת?

טבח ה-7 באוקטובר מהווה השראה לגורמי טרור בארץ ובעולם, וגם טול כרם ומחנות הפליטים שסביבה הפכו לקיני טרור רוחשים ומאיימים.

המיקום של טול כרם מהווה סכנה ממשית ליישובי השרון, ובפרט ליישוב בת חפר שנמצא במרחק של עשרות מטרים בלבד ממנה. ואכן, תושבי הסביבה מדווחים כי הם שומעים קולות חפירה מתחת לבתיהם, וכבר היו מספר מקרים שבהם חמושים ירו צרורות לעבור יישובים. במהלך חודש יוני 2024 גם התרחשו באזור שני פיגועים נגד חיילי צה”ל, שבהם נהרגו חייל וקצין.

קבוצות הטרור החדשות שצמחו באזור מבוססות בעיקרן על מחבלים צעירים מטול כרם, מחנה פליטים נור שמס, קלקיליה וטובאס. מחבלים אלה גדלו על ברכי ההסתה הגורפת של הרשות הפלסטינית, חמאס, הג’יהאד האסלאמי וגדודי חללי אל-אקצא ביהודה ושומרון, והם ללא ספק רואים בטבח ה-7 באוקטובר השראה למתקפה נוספת.

מבת חפר לטהרן: הקשר האיראני

פעילי הטרור ההולכים ומתרבים ביהודה ושומרון מקבלים רוח גבית מאיראן ומארגוני הפרוקסי שלה, ובראשם חמאס והג’יהאד האסלאמי.

באמצע מאי 2024 נערך מפגש פסגה של צמרת טרור הפרוקסי האיראני בטהרן. בפגישה הזאת סיכמו האיראנים ונציגי שלוחותיהם כי יש לחתור להסלמה נוספת נגד ישראל, ולהפעיל עליה לחץ שיביא לסיום הלחימה בעזה, מבלי לנהל משא ומתן על עסקת חטופים. סביר להניח שתקריות כמו הירי לעבר היישוב בת חפר הן חלק ממאמץ זה.

איראן ושלוחותיה תומכות בארגוני הטרור שפועלים ביהודה ושומרון, לרוב באלו שפועלים בגזרת טול כרם, באמצעות הזרמת כספים, הברחת אמצעי לחימה והעברת ידע. כפי שאנחנו למדים מהברחות הנשק הרבות שנתפסו לאחרונה ביהודה ושומרון, איראן מציפה את האזור בכלי נשק ובתחמושת. רובם של אמצעי הלחימה מגיעים כנראה מירדן ומצליחים לעבור לאזור יהודה ושומרון עקב אבטחה לא מספקת של הגבול – הן מהצד הישראלי והן מהצד הירדני.

חשוב להבין שהאיראנים, כמו גורמים אחרים במזרח התיכון, ראו בתקיפת ה-7 באוקטובר הישג שמסמן מבחינתם את תחילת סופה של המדינה היהודית. אירועי הטבח הנוראים רק דרבנו אותם, את חמאס ואת יתר חברי "ציר ההתנגדות" לתכנן ולהוציא לפועל תקיפה נוספת. הפעם, כך סבורים גורמי הטרור, התקיפה תצא מיהודה ושומרון כדי לפגוע בבטן הרכה של ישראל, קרי השרון ומרכז הארץ.

רעיון זה עלול להיות חלק מתוכנית "איחוד הזירות" האיראנית. מי שאמון כיום על התוכנית הוא זאהר אל-ג’בארין, שרמז במאי האחרון כי "לתנועת חמאס יש הרבה קלפים שבהם היא עדיין לא השתמשה". אל-ג’בארין הוסיף ש"הגדה המערבית תפתיע את האויב בקרוב, ונראה פרקים חדשים ביצירתיות הפלסטינית הלוחמת".

כיצד נמנע את ה-"7 באוקטובר של השרון"?

המציאות הנוכחית ביהודה ושומרון, שבה ארגוני טרור פועלים להקמת מיליציות חמושות וליצירת חזית פעילה בלב הארץ, אינה מתקבלת על הדעת. לכן, יש למגר ולחסל את האיום הנשקף מקיני הטרור בערים ובמחנות הפליטים ביהודה ושומרון, ולפרז את השטח מנשק ומאמצעי לחימה שונים.

תחילה על ישראל להפריד בין המיליציות ולשבור את אחדות הלחימה שלהן עם כלל גורמי הטרור, בעיקר בצפון השומרון. נוסף על כך, על ישראל לשנות את הגישה ולהיפרד מהתפיסה הרווחת כי ישנו הבדל בין ארגוני הטרור חמאס והג’יהאד האסלאמי לבין ארגוני הטרור המזוהים עם הפת”ח, כמו גדודי חללי אל-אקצא. על ישראל גם לגבות מחירים מהרשות הפלסטינית, ולהצהיר כי היא אחראית לכל אירוע טרור שיוצא מיהודה ושומרון. כמו כן, עליה להגביר את פעולות המנע וסיכול הטרור ולהתחיל לתכנן מבצע צבאי רחב היקף כדי לשתק את תשתיות הטרור המתפתחות בזירה זו.

לצד פעולות אלה, יש לפרושׂ כוחות נוספים על גבול ירדן כדי להחזיר את השליטה, ולייצב את מרחב ההחזקה על הגבול כדי למנוע כניסת כלי נשק ואמצעי לחימה שונים. במקביל, על ישראל לדרוש מירדן שתרחיב גם היא את פעולותיה לאורך הגבול כדי לעצור מבריחים.

רבים גורסים כי ישראל לא צריכה לפתוח חזית נוספת כל עוד הלחימה בעזה נמשכת, וזאת כדי לא להיגרר למלחמה רב זירתית. אולם, מי שטוען כך לא מבין שישראל כבר מצויה במלחמה רב זירתית. ללא אסטרטגיה כוללת ללוחמה בטרור שפושט ביו"ש, הוא ימשיך לפגוש את התושבים ביהודה ושומרון, השרון ומרכז הארץ, ויהווה איומי קיומי על כלל אזרחי מדינת ישראל.

לקריאת המחקר המלא >>

הפוסט בירת טרור חדשה ושמה טול כרם: תקציר נייר העמדה של מחלקת המחקר הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

מטרתה העליונה של תנועת הביטחוניסטים היא להבטיח את ביטחון ישראל לדורות. בבסיס מטרה זו נמצאות שתי הבנות מרכזיות: הראשונה היא שביטחון המדינה לא יכול להתקיים בריק, אלא תלוי במערכת רחבה של גורמים מדיניים, כלכליים וחברתיים. ההבנה השנייה היא שבשביל לקבל החלטות מושכלות, יש צורך לבנות אסטרטגיה רחבה שנשענת על העבר וצופה אל עבר העתיד.

הבנות אלו הביאו את תנועת הביטחוניסטים לגבש חזון לאומי ברור, שנבנה מתוך מחקר מעמיק, ונוגע בכל השדות המעצבים של החברה הישראלית. בכתבה זו נתמקד, בעזרתו של האלוף (מיל') גרשון הכהן, בסוגיית ההתיישבות. על בסיס דבריו של הכהן נסקור את המאפיינים הגיאוגרפיים של חלקי הארץ השונים, נרחיב על הקשר שבין התיישבות לביטחון לאומי, ונפרט מהו חזון ההתיישבות שמדינת ישראל צריכה לאמץ בשביל להבטיח את ביטחונה לדורות.

רקע: מהצלבנים ועד ליצחק רבין – ארץ ישראל כנכס אסטרטגי

ארץ ישראל מחברת בין אסיה לאפריקה, ומקושרת לאירופה דרך הים התיכון. המיקום הזה הפך אותה כבר מימי קדם לנקודת מעבר חשובה בין יבשות ומעצמות, וזו הסיבה שעמים רבים ניסו לשלוט בה.

הכובשים השונים, ובראשם הצלבנים, הבינו שאי אפשר לשלוט על ארץ ישראל ולהגן עליה כשיושבים רק על רצועת החוף. לפיכך, הצלבנים פרסו את רשת המבצרים שלהם לא רק בערי החוף, אלא גם בסיני וברכסי ההרים ממזרח לירדן כמו מבצר עג'לון בגלעד.

לצערנו, התפיסה המרחבית החשובה הזאת לא באה לידי ביטוי בפיזור ההתיישבותי הקיים כיום, שכן למעלה מ-60% מתושבי מדינת ישראל היהודים מתגוררים ברצועת מישור החוף – רצועה שרוחבה אינו עולה על 15 ק"מ. מעבר לכך, גם מרבית הנכסים האסטרטגיים של מדינת ישראל – בהם שדה התעופה בן-גוריון, תחנות הכוח, נמל אשדוד, מרכז ניהול הבנקים והמפקדות הראשיות של כל זרועות הביטחון – מרוכזים באותו תא שטח.

מעבר להיותה של רצועת מישור החוף צרה וצפופה, היא גם נתונה לשליטת הרי יהודה ומורדות הרי שומרון שחולשים עליה ממזרח ונמתחים לכל אורכה. הרים אלו מספקים תצפית פתוחה על הרצועה, וגם מאפשרים גישה נוחה אליה – בין אם באמצעות ירי רקטות קצרות-טווח, ובין אם באמצעות פשיטות רגליות. מכאן שמי ששולט על הרי השומרון ויהודה שולט למעשה על מישור החוף כולו.

מנהיגים רבים מכל הקשת הפוליטית היטיבו להבין הקשר שבין שליטה בשטח לבין ביטחון, והכירו בחשיבות של שמירה על גבולות בני הגנה. הבנה זו היא שעמדה בבסיס "תוכנית אלון" שהציג יגאל אלון לראשונה בממשלת לוי אשכול, מייד לאחר מלחמת ששת הימים. אותה הבנה גם קיבלה ביטוי בתפיסתו המדינית של יצחק רבין. בנאומו האחרון בכנסת, באוקטובר 1995, התווה רבין את תפיסתו הביטחונית-לאומית, וציין ארבעה עקרונות התיישבותיים שאותם ראה כחיוניים:

• העיקרון הראשון קבע שבשביל להבטיח את קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית צריך ש-80% מאזרחיה יהיו יהודים. זוהי אחת הסיבות שהובילו את רבין להעביר את כל אוכלוסיית הפלסטינים מעזה ומשטחי A ו-B לידי הרשות הפלסטינית.

• העיקרון השני הוא שיש לשמור על ירושלים מאוחדת, כולל מעלה אדומים וגבעת זאב, ותחת ריבונות ישראל.

• העיקרון השלישי של רבין קבע כי גבול הביטחון של מדינת ישראל יוצב בבקעת הירדן בפירושה הנרחב ביותר. כלומר, יש לשמר את האחיזה הישראלית ואת ההתיישבות היהודית בבקעה על כל שטחה – מקו כביש 90 ועד קו הרכסים ממערב.
• על פי העיקרון הרביעי, יש להקים ישות פלסטינית שתהיה "פחות ממדינה". אחת המשמעויות המעשיות של עיקרון זה היא שיש לשמור על שליטה ישראלית במרחב האווירי מעל יהודה ושומרון.

ראוי להדגיש כי עקרונות אלו לא נוסחו על ידי מפלגות ימין, אלא על ידי מנהיגי תנועת העבודה, והם ביטאו הסכמה לאומית רחבה. עובדה זו לבדה משקפת את חשיבותה של ההתיישבות היהודית בארץ ישראל, ומבהירה שלפני היותה עניין פוליטי – ההתיישבות היא הכרח קיומי.

האלוף (מיל') גרשון הכהן: חזון ההתיישבות של מדינת ישראל

ירושלים: מטרופולין ולא עיר קצה

המצב הנוכחי:

החשיבות ההיסטורית, הדתית והתרבותית של ירושלים ברורה, אך יש לה גם חשיבות אסטרטגית קריטית. ירושלים יושבת באזור הררי, חולשת על צירי תנועה מרכזיים, והיא גם המקום היחיד על קו פרשת המים שבו מתקיים רוב יהודי.

האחיזה במרחב ירושלים הכרחית גם כדי להבטיח את קיומה של ירושלים כעיר הבירה של ישראל וכעיר מטרופולין מרכזית, וגם מטעמים מבצעיים ואסטרטגיים. מאחר שירושלים קרובה לחלק גדול ממוקדי הטרור, היא מהווה בסיס יציאה נוח לכוחות הביטחון ועוגן לפעולות מודיעיניות.

נוסף על כך, האחיזה במרחב ירושלים חיונית בשביל לשמר שליטה על צירי תנועה מרכזיים ועל אזורים נוספים: בזכות מרחב זה אפשר לשמור על בקעת הירדן כאזור חיץ שמפריד בין רצועת החוף לבין איומים ממזרח; בזכות החזקת יישובי קו המדרגה כמו נעלה ובית-אריה, אפשר לשלוט על צירי תנועה מרכזיים ועל נכסים אסטרטגיים בפנים הארץ, לרבות שדה התעופה בן-גוריון; והודות להחזקת קו הרכס והיישובים בחבל יתיר, אפשר להגן על עמק באר שבע ובקעת ערד, וכן על בסיס חיל האוויר נבטים.

מעבר לכל זאת, ויתורים טריטוריאליים בירושלים יתפרשו ככניעה ישראלית, ורק יעודדו גורמים קיצוניים בעולם המוסלמי והערבי להמשיך לכרסם בנוכחות היהודית בירושלים ובישראל בכלל.

באידיאל:

• לחזק את מעמדה של ירושלים כמטרופולין: לפני מלחמת ששת הימים, ירושלים הייתה עיר קצה מרוחקת, פרבר שולי של תל אביב, אך מאז היא נעשתה למטרופולין חשוב. ירושלים כעיר מטרופולין היא מפתח לשליטה בארץ ישראל, ועליה להישאר כזו. לשם שמירה על ירושלים מטרופוליטנית, יש צורך בכל היישובים שמקיפים אותה – גוש עציון מדרום, מעלה אדומים ומישור אדומים ממזרח, וחבל בנימין מצפון.

• לשלול את רעיון חלוקת ירושלים: חלוקת ירושלים תסכן לא רק את מעמדה כעיר הבירה של ישראל, אלא גם תפגע אנושות בביטחון הלאומי. אין יכולת להבטיח כי חלוקת העיר אכן תסיים את הסכסוך הישראלי-פלסטיני. הטרור ככל הנראה יימשך, ובתנאי החלוקה רק יקבל אפשרויות פעולה מסוכנות הרבה יותר. מעבר לכל זאת, בשום מקום בעולם לא נעשתה חלוקה של עיר בסדר גודל כזה – מדובר ברעיון שגם על הנייר פשוט לא תופס.

יהודה ושומרון: להפוך לשדרה המזרחית של מדינת ישראל

המצב הנוכחי:

בהסכמי אוסלו רבין חילק את אזור יהודה ושומרון לשטחי A, B ו-C. רק שטחי C נמצאים בשליטה אזרחית וביטחונית מלאה של מדינת ישראל. בשטחי C יש כיום כ-120 יישובים יהודיים שבהם מתגוררים בסך הכול מעל 500 אלף תושבים. נוסף על כך, יש כ-500 יישובים ערביים, שבהם מתגוררים כ-200–300 אלף תושבים.

למרות שהשליטה בשטחי C מעוגנת בהסכמי אוסלו, בעולם נשמעות ביקורות רבות נגד ההתיישבות היהודית בשטחים אלה. מדובר רבות על מפעל "ההתנחלויות", ועל מאחזים יהודיים בלתי חוקיים בשטחי C, אך בפועל הבנייה הפלסטינית הלא חוקית בשטחים אלה גדולה לאין שיעור מהבנייה היהודית. נכון לדצמבר 2023, יש בשטחי C כ-90,000 מבנים פלסטיניים בלתי חוקיים, ואין שום מאמץ לפנותם.

טענה נוספת שעולה נגד ההתיישבות היהודית ביהודה ושומרון היא שההתיישבות שם מהווה נטל על כוחות הביטחון. מדובר בטענה שגויה מיסודה. לא זאת בלבד שההתיישבות ביו"ש אינה מהווה נטל – היא זו שמאפשרת את חופש הפעולה של צה"ל באזורים אלה. סדר הכוחות שצה"ל מחזיק ביו"ש אינו מספיק בשביל לשמור על היציבות בגזרה מורכבת שכזו. היציבות נשמרת רק הודות למסה של כחצי מיליון יהודים שחיים שם.

ההתיישבות היהודית ביו"ש גם מאפשרת לכוחות הביטחון גישה נוחה לשטחי A ו-B – יתרון ששיחק לידי צה"ל במבצעים שונים, דוגמת מבצע "חומת מגן" ב-2002.

מעבר לכך, ההתיישבות היהודית בשטחי יו"ש גם מבהירה לפלסטינים שהנוכחות שלנו שם היא יציבה ודומיננטית, ושהם מוכרחים לשתף איתנו פעולה. נסיגה ישראלית בהיקף כזה או אחר תעיד על חולשה ותעודד את אויבינו להשתלט על אזור זה עוד יותר ואף להתרחב מעבר אליו.

ראוי לציין כי היישובים ביו"ש גם תורמים למימוש המטרות שצוינו בסעיף הקודם שעסק במרחב ירושלים, לרבות הפיכת ירושלים למטרופולין; שימור השליטה בבקעת הירדן; הגנה על מישור החוף ועל שדה התעופה בן-גוריון; הגנה על עמק באר שבע ובקעת ערד; ואחיזה קבועה בצירי התנועה הראשיים. כל היישובים והמאחזים במרחבי יו"ש מממשים לפחות אחת מן המטרות הללו, ולכן לכולם יש הצדקה ביטחונית.

באידיאל:

• דעת הקהל העולמית אינה יכולה להכתיב את המדיניות: כפי שהבין כבר דוד בן-גוריון, מדינת ישראל לא יכולה להתייחס לכל ההתנגדויות שקמות בעולם. היענות לקביעות כאלו ואחרות שמתקבלות בבית הדין הבינלאומי בהאג היא גזר דין מוות לכלל היהודים בישראל, כי אם ננסה להתקיים רק בתוך שטחי הקו הירוק אנחנו לא נתקיים בכלל.

• חידוד תפיסת ההתיישבות: כפי שהודגם, כל שטחי C חיוניים מבחינה ביטחונית ומוכרחים להישאר לעד בידי ישראל. זאת הבנה שצריכה להיות ברורה לכל מקבלי ההחלטות, ובשאיפה גם לתושבי המדינה.

• פיתוח ההתיישבות ביו"ש: לא זאת בלבד שההתיישבות היהודית ביו"ש אינה נרחבת, היא אפילו מצומצמת מדי. יש ליצור שדרה מזרחית בין ערד לגלבוע עם 3–4 מיליון תושבים כדי לחלץ את מדינת ישראל מהצפיפות של גוש דן. בשביל לאפשר זאת, יש להרחיב את היישובים הקיימים, להקים חדשים, ולפתח את מערכת הכבישים והרכבות כדי לקשר את כל אותם יישובים למרכז הארץ.

בקעת הירדן: להחיל ריבונות ישראלית

המצב הנוכחי:

בקעת הירדן היא גבול הביטחון של ישראל ממזרח. נכון להיום, בקעת הירדן נמצאת בשליטה ישראלית אך אינה נחשבת רשמית לחלק ממדינת ישראל. בינואר 2020 פרסמה ארה"ב את תוכנית השלום "עסקת המאה", שבה ניתנה לישראל הזדמנות היסטורית להחיל את ריבונותה על בקעת הירדן, ולספח באופן מלא את הבקעה וצפון ים המלח. לצערנו תוכנית זו טורפדה בידי פוליטיקאים ישראלים, ובקעת הירדן נותרת במעמד מתנדנד שחושף אותה לביקורות מבית ומחוץ.

בשביל להבין את חשיבותה האסטרטגית של הבקעה, יש להבין תחילה את המאפיינים הגיאוגרפיים שלה. הבקעה נמצאת בגובה של 250–400 מטרים מתחת לפני הים, ואילו הרי השומרון והרי חברון מתנשאים לגובה של עד 1,000 מטרים מעל פני הים. מכאן, שכל עוד הבקעה נמצאת בידיים ישראליות יהיה קשה מאוד לפלוש לישראל ממזרח משום שאין דרך נוחה לשנע כוחות צבאיים מסיביים בתנאי שטח כל כך תלולים.

אומנם כיום אנחנו ביחסי שלום עם ירדן ואין צפי קרוב לתקיפה מצידה, אך אסור לשכוח שהגבול המזרחי שלנו הוא הגבול החשוב ביותר להבטחת ביטחונה של ישראל – גם משום שמדובר בקו הגבול הארוך ביותר, וגם משום שהוא הגבול הקרוב ביותר למשולש תל אביב–ירושלים–חיפה שבו מרוכזים רוב התושבים היהודים ועיקר התשתיות של המדינה. יתר על כן, גם אם היציבות עם ירדן תישמר, צריך להבין שבלי אחיזה בבקעה, מיליציות איראניות יתיישבו במהרה בקלקיליה ובטול כרם וישגרו משם מרגמות אל עבר גוש דן. לא בכדי גם רבין טען שבקעת הירדן, בפירושה הרחב, היא גבול הביטחון של מדינת ישראל.

מעבר לחשיבות האסטרטגית, לבקעת הירדן יש גם ערך התיישבותי לא מבוטל. מדובר בשטח נרחב מאוד שמסוגל וצריך לקלוט מיליוני תושבים. בזכות יישוב הבקעה נוכל לאזן את פיזור האוכלוסייה הישראלית, ולהקל את הצפיפות ההולכת ומחריפה שמאפיינת את רצועת החוף.

באידיאל:

• החלת ריבונות בבקעת הירדן: לא זאת בלבד שאסור לוותר על האחיזה בבקעה הירדן, אלא יש לפעול לסיפוח מלא של האזור ולהחלת ריבונות ישראלית בבקעה. רק מהלך כזה יאפשר קביעת תוכניות ממשלתיות רחבות היקף, ויבטיח את קיומה ארוך הטווח של הבקעה כגבול הביטחון המזרחי של ישראל.
• הרחבת ההתיישבות בבקעה: בשביל לפתור את הצפיפות של מרכז הארץ, יש להרחיב את ההתיישבות היהודית בבקעה ולאפשר פיזור נכון יותר של האוכלוסייה. נוסף על כך, יש לעודד עולים חדשים להתיישב בבקעה ולא בערי החוף העמוסות ממילא.

הגליל: להרחיב גם יישובים יהודיים

המצב הנוכחי:

בשנת 2005 ממשלת ישראל אישרה את תוכנית המתאר הארצית (תמ"א) 35. בהתאם לתוכנית הזאת הוחלט להגביל את הבנייה והאכלוס בשטחים הפתוחים, בטענה שחשוב לשמור על אזורים ירוקים. בפועל, התוכנית הזאת מגבילה אך ורק יישובים יהודיים, ולא חלה על יישובים ערביים. מאז אישור התוכנית אי אפשר להקים יישובים יהודיים חדשים באזורים רבים בארץ, בהם הגליל, וגם קשה מאוד להרחיב את היישובים הקיימים כיון שיש מכסות מצומצמות למספר התושבים.

תמ"א 35 יצרה מצב אבסורדי שבו יישובים ערביים כמו סכנין מקבלים אישור להתרחב ואף להכפיל את כמות תושביהם, ואילו יישובים יהודיים כמו יודפת אינם מקבלים אישור להתרחב מעבר ל-400 בתי אב שכבר קיימים בשטח. מעבר לכך, יש גם הבדלים דרמטיים בשווי הקרקע שנמכרת ליהודים לעומת שווי הקרקע שנמכרת לערבים. בכרמיאל, למשל, שיווקו ב-2021 מגרשים של 350 מ"ר במיליון ו-200 אלף שקלים. חמש דקות נסיעה משם, בדיר אל-אסד, שיווקו באותה שנה מגרשים דומים בעלות של 20,000 שקלים בלבד, וגם פיתוח הקרקע סובסד.

תנאים אלה הביאו לכך שבלב הגליל (ללא הערים נהריה, צפת, טבריה ועפולה) יש 15% יהודים בלבד.

באידיאל:

• לשנות את תוכנית המתאר הארצית: צריך לשנות בהקדם את תוכנית המתאר הארצית, ולאשר תוכנית חדשה שבבסיסה ההבנה שיש צורך בפריסה התיישבותית כפרית רחבה. בתוך כך, יש לבטל את המכסות שמוטלות על יישובים יהודיים בלבד, ולאפשר התרחבות על בסיס כל היישובים הקיימים.
• לעודד צעירים להתיישב בגליל: צריך לעודד תושבים, בעיקר משפחות צעירות, להתיישב בגליל. בשביל לעשות זאת יש לשווק להם קרקעות במחירים משתלמים, להציע הטבות כלכליות, ולדאוג לפיתוח אזורי שיכלול כבישים נוחים, תחבורה ציבורית ומקומות תעסוקה.

הגולן – לשאוף למאה אלף תושבים יהודים

המצב הנוכחי:

מדינת ישראל כבשה את הגולן מידי הסורים ב-1967, ומאז השטח שנוי במחלוקת. מדינות רבות בעולם רואות בו "שטח כבוש", אך מרבית הישראלים רואים בו חלק בלתי נפרד משטחה של מדינת ישראל. בדצמבר 1981 החליטה מדינת ישראל להחיל את החוק הישראלי על רמת הגולן, וכך נשמר המצב עד היום.

בשנת 1994, ברוח הסכמי אוסלו, ממשלת רבין פתחה במהלכים להחזיר את הגולן לסורים, כחלק מניסיון להגיע להסכם שלום עם סוריה. רעיון דומה נידון גם בממשלות של ברק ואולמרט, אך לא התקדם לביצוע.

עם הזמן, הגולן זכה גם ללגיטימציה חלקית בעולם, ובמרץ 2019 חתם נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ על צו נשיאותי, שבו הכריז כי ארצות הברית מכירה באופן רשמי בריבונות ישראל על רמת הגולן. עם זאת, מרבית מדינות העולם עדיין לא רואות בגולן חלק רשמי ממדינת ישראל, וההחזקה בחבל ארץ זה עוד נתונה בסכנה.

באידיאל:

• להוריד מהפרק כל רעיון לסגת מהגולן: אסור להיכנע ללחצים בינלאומיים כיוון שהשלכות הוויתור על רמת הגולן יהיו איומות ונוראיות. קודם כול, אין לנו אפשרות להתקיים ביטחונית בלי רמת הגולן, כיוון שאז נהיה חשופים לאיומים מסוריה ומלבנון. גם בהיבט התרבותי והתיירותי מדינת ישראל תשלם מחיר כבד אם תוותר על הגולן, כיוון שמדובר בחבל ארץ יפהפה ובאחת הריאות הירוקות הבודדות במדינה.

• להגדיל את האוכלוסייה היהודית בגולן: כיום יש בגולן כ-23 אלף יהודים. בשביל לבסס את נוכחותנו בחבל זה ובשביל להקל את הצפיפות ביתר חלקי הארץ, השאיפה היא ליישב בגולן 100 אלף יהודים בתוך חמש שנים. עם תנאים מתאימים ותמריצים נכונים, מדובר במשימה ישימה בהחלט.

הנגב: התיישבות כפרית יהודית רחבה

המצב הנוכחי:

הנגב מתפרש על פני כ-60% משטחה של מדינת ישראל, אך הוא עדיין אחד האזורים הכי פחות מיושבים במדינה. כידוע, כבר דוד בן-גוריון הבין כמה חשוב לפתח וליישב את הנגב, ואף הגדיר אותו כ"נכס ציוני כביר שאין לו תחליף".

לצערנו, חזונו של בן-גוריון טרם מומש במלואו, והנגב עדיין סובל מפיתוח איטי ומהתיישבות יהודית מועטה. ההתיישבות הדלה לא קשורה רק במוטיבציה של התושבים לנוע דרומה, אלא גם במגבלות שמטילה הממשלה, ובראשן תמ"א 35, שמקשה על הקמת יישובים יהודיים חדשים ועל הרחבת יישובים קיימים.

מעט היהודים שכבר מתגוררים בנגב מרוכזים בעיקר בבאר שבע וביישובים עירוניים כמו אופקים ושדרות, ומתגוררים בבתים רבי קומות. בכך, אין לנו באמת פרישה רחבה בשטח וכפועל יוצא גם אין לנו די שליטה על הצירים המרכזיים. האוכלוסייה הבדואית, לעומת זאת, מתפרשת על פני קרקעות רחבות, ובכך קונה לעצמה שליטה על השטח ועל צירי התנועה.

יש להבין שהנגב חשוב למדינת ישראל לא רק בשל גודלו. באזור זה נמצאים גם כמה נכסים צבאיים ואסטרטגיים קריטיים, ובכללותם בסיס חיל האוויר נבטים. היעדר השליטה במרחב הביא לכך שבמבצע "שומר החומות" ב-2019 הצליחו מתפרעים בדואים לחסום את הגישה לבסיס, ובכך שיבשו את יכולת הפעולה של צה"ל. זהו מקרה ביטחוני חמור שמחייב הפקת לקחים.

באידיאל:

• התיישבות יהודית כפרית רחבה: יש לעודד פיתוח יישובים יהודיים בנגב, בדגש על יישובים כפריים עם בתים צמודי קרקע שמאפשרים תפיסת שטח רחבה. זאת הדרך היחידה ליצור איזון במרחב ולאפשר ביטחון לאורך הצירים. בשביל לעשות זאת צריך לחולל מהפכת בתפיסת תכנון ההתיישבות בנגב, ובהתאם אליה להוזיל קרקעות, לייצר תנאי התיישבות מתאימים ולתת תמריצים לתושבים שיבואו להתגורר בנגב.

חבל עזה: לחזק את יישובי העוטף

המצב הנוכחי:

חבל עזה עבר תהפוכות רבות בעשורים האחרונים. בשנות ה-70 הקימה ממשלת ישראל יישובים יהודיים בתוך רצועת עזה בהתאם לתוכנית "חמש האצבעות" שהציג אריאל שרון. עם זאת, בשנת 1982 פונה חבל ימית, ובהסכמי אוסלו התחייבה ישראל לסגת מהמשך יישום התוכנית ולוותר גם על השליטה בציר פילדלפי. בשנת 2005, כזכור, פונו כל היישובים היהודיים בגוש קטיף במסגרת תוכנית ההתנתקות – וכך הגיעה ההתיישבות היהודית ברצועת עזה לסופה.

מלבד היישובים בתוך עזה עצמה, יש לתת את הדעת גם על יישובי העוטף ויישובי צפון הנגב שמקיפים את הרצועה. לאחר מימושה של תוכנית ההתנתקות, יישובים אלה הפכו לקו החיץ שמפריד בין עזה לבין מרכז ישראל, וככאלה הם ספגו מתקפות רבות – החמורה שבהן אירעה בשבעה באוקטובר 2023.

נכון למועד כתיבת שורות אלו, מלחמת "חרבות ברזל" שפרצה בעקבות אותו אסון עדיין נמשכת, ומרבית היישובים בעוטף עדיין לא שוקמו ולא אוכלסו במלואם. למרות האיומים הביטחוניים, מדינת ישראל מוכרחה ליישב מחדש את עוטף עזה. ייתכן שחלק מהתושבים הקודמים לא ירצו לחזור לשם, אך קיימים די אזרחים המחזיקים באידיאולוגיה המתאימה שמבינים את החשיבות של האזור, ויסכימו להתגורר שם במקומם.

באידיאל:

• לחזק את יישובי העוטף: יישובי העוטף מוכרחים להתאכלס מחדש – בין אם בעזרת תושבים חוזרים ובין אם בעזרת תושבים חדשים. מדובר בחבל ארץ חיוני לביטחון ישראל, ואסור לזנוח אותו. מעבר לאידיאולוגיה הציונית והחלוצית, מדובר באזור יפהפה שבו אפשר לקיים אורח חיים מאוזן ומחובר לאדמה. יישובי העוטף גם אינם מרוחקים מהמרכז – רובם נמצאים במרחק של שעה נסיעה מתל אביב, ומקושרים היטב גם בתחבורה ציבורית – כך שבהחלט נוח לגור שם.

• התיישבות יהודית בעזה: על אף שביסודו רעיון זה נכון, יש לשקול אותו אל מול סדרי עדיפות לאומיים אחרים, וייתכן שבמקום להתעקש על יישוב עזה יש לרכז מאמצים ביישוב אזורים אחרים בישראל.

אין ביטחון בלי התיישבות: סיכום ומסקנות

למנהיגים של ראשית ימי המדינה, ובראשם בן-גוריון, היה ברור הקשר ההדוק שבין אחיזה בשטח והתיישבות לבין אסטרטגיה וביטחון. גם בהמשך הדרך, מנהיגים מכל הקשת הפוליטית, ובכללם מנהיגי שמאל כמו רבין, הבינו שאפשר להסכים לוויתורים טריטוריאליים רק עד גבול מסוים.

בפועל, במסווה של תוכניות "ירוקות" התקבלה תוכנית מתאר ארצית שמונעת את מימוש תוכנית ההתיישבות. תמ"א 35 מגבילה את פיתוחה של מדינת ישראל ומחלישה את ביטחונה, ויש לשנות אותה. בין השאר, יש לראות ביהודה ושומרון נכסים אסטרטגיים, כלכליים וביטחוניים של ישראל ולהתייחס לפיתוחם בהתאם. כמו כן, יש להמשיך ולבנות את מטרופולין ירושלים באופן נרחב, ליישב את הבקעה, הגליל והגולן, ולתקן את המצב הבלתי אפשרי שבו רוב הנכסים והחשובים של ישראל מרוכזים בתא שטח ספציפי וצר.

סוגיית עיצוב גבולות המדינה היא עניין לדורות ולכן אסור להכריע בה על בסיס תמונת מצב רגעית. באחריותנו לעצב גבולות בטוחים למדינה ישראל – גבולות שיהיו עמידים בפני תהפוכות פוליטיות במזרח התיכון ובפני שינויים טכנולוגיים. כל מדיניות שלא מביאה בחשבון תרחישי איום אפשריים הנוגעים לעתידה הביטחוני של מדינת ישראל היא תוכנית חסרת אחריות מבחינה לאומית.

לבסוף, יש לזכור שתוכניות לאומיות מוגשמות על ידי האזרחים. בקצה של כל תוכנית התיישבותית נמצאים המתיישבים שבונים בתים, נוטעים עצים, נקשרים לקרקע ולמקום, ומוכנים להילחם עליהם כאשר הדבר נדרש.

הפוסט באידיאל – חזון תנועת הביטחוניסטים והפעם: התיישבות וביטחון הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

מטרתה העליונה של תנועת הביטחוניסטים היא להבטיח את ביטחון ישראל לדורות. בבסיס מטרה זאת נמצאות שתי הבנות מרכזיות: הראשונה היא שביטחון המדינה לא יכול להתקיים בריק, אלא תלוי במערכת רחבה של גורמים מדיניים, כלכליים וחברתיים. ההבנה השנייה היא שבשביל לקבל החלטות מושכלות, יש צורך לבנות אסטרטגיה רחבה שנשענת על העבר וצופה אל עבר העתיד.

הבנות אלו הביאו את תנועת הביטחוניסטים לגבש חזון לאומי ברור, שנבנה מתוך מחקר מעמיק, ונוגע בכל השדות המעצבים של החברה הישראלית. בכתבה זו ידון ד"ר עומר דוסטרי בתפיסת הביטחון של ישראל – תפיסה שעוצבה עם קום המדינה, ומאז לא עודכנה.

רקע – הרתעה, התרעה, הכרעה: תפיסת הביטחון העכשווית של מדינת ישראל

בשנות החמישים של המאה הקודמת גיבש דוד בן-גוריון את תפיסת הביטחון של ישראל. מקובל להניח שבן-גוריון נשען בתפיסתו על יסודות שהופיעו במאמר "קיר הברזל" של זאב ז'בוטינסקי. בדומה לכתוב במאמר, גם בן-גוריון סבר שיש להקים צבא חזק ולבנות עוצמה לאומית כדי לעצור כל ניסיון תקיפה מצד אויבינו, עד שאלה יבינו שאי אפשר לגרש או להשמיד אותנו, ולבסוף ישלימו עם קיומנו. תפיסת הביטחון של בן-גוריון, המכונה גם "משולש הביטחון", כוללת שלושה רכיבים מרכזיים:

• הרתעה: מדינת ישראל צריכה להראות עליונות צבאית כדי להרתיע את האויבים שלה, ולגרום להם להבין שלא כדאי להם לתקוף אותה. מאחר שישראל נמצאת בעמדת נחיתות מבחינה גיאוגרפית ודמוגרפית, ההרתעה הישראלית בנויה בעיקר על בריתות משמעותיות, כלכלה חזקה ויתרון טכנולוגי.
• התרעה: מדינת ישראל צריכה לפתח יכולות מודיעיניות ולעשות שימוש באמצעי התרעה כדי שתוכל להיערך מראש במקרה של תקיפה.
• הכרעה: מרגע שמתרחשת תקיפה או שמתגלה איום ממשי, יש לצאת ולהכריע את האויב.

התפיסה הזאת, לרבות הסדר שהיא מכתיבה: קודם הרתעה, לאחר מכן התרעה ולבסוף הכרעה, אולי התאימה למציאות הגיאופוליטית והצבאית של ראשית המדינה, מציאות שבה התמודדנו עם מדינות עוינות כמו מצרים, ירדן, לבנון, סוריה ועיראק. אולם היום, למעט איראן, אנחנו כמעט לא נדרשים להתמודד עם שחקנים מדינתיים: עם מצרים וירדן יש לנו הסכם שלום, סוריה ועיראק נחלשו בעקבות מלחמות האזרחים, ובלבנון שולטת חיזבאללה. אם כך, האויבים שלנו היום הם לא מדינות אלא ארגוני הטרור – ואויבים כאלה מחייבים תפיסת ביטחון אחרת לגמרי.

לאורך השנים היו ניסיונות מועטים לשנות את תפיסת הביטחון של ישראל. כך, למשל, בשנת 2006 הרחיבה ועידת מרידור את תפיסת הביטחון, והוסיפה לה את רכיב ההתגוננות. אך מעבר לכך, לא נעשו שינויים תפיסתיים ומבצעיים משמעותיים, ומדינת ישראל המשיכה להתבסס על תפיסות מוטעות. התוצאה הישירה של משגה זה הוא אסון השבעה באוקטובר.

כדי למנוע אסון נוסף, מדינה ישראל מוכרחה לבצע כבר עכשיו את העדכונים הנדרשים ולגבש תפיסת ביטחון חדשה שתואמת את המציאות ויודעת לתת מענה לאיומים שנמצאים היום בפתחנו.

ד"ר עומר דוסטרי: החזון לתפיסת הביטחון של ישראל

ההרתעה תבוא מעצם ההכרעה

המצב הנוכחי: מדינת ישראל התמכרה לרכיב ההרתעה. המטרה המרכזית של מרבית המבצעים הצבאיים שעשינו בשנים האחרונות ביו"ש ובעזה הייתה להרתיע את האויב, ולא להכריע אותו. גם במלחמת לבנון השנייה, ישראל לא חתרה להכריע את חיזבאללה ולהשמיד אותו כישות צבאית ושלטונית, אלא הסתפקה בהטלת מורא.

המבצעים וסבבי הלחימה האלה לא הוכיחו את עצמם, מהסיבה הפשוטה שקשה מאוד עד בלתי אפשרי להרתיע ארגוני טרור של אסלאם קיצוני. על מדינות וארגונים עם רציונל מערבי עוד איכשהו אפשר להשפיע, אבל בארגונים כמו חמאס וחיזבאללה האויב מדבר בשפה אחרת לגמרי ולא מורתע בקלות, אם בכלל.

באידיאל:

• היפוך הסדר: ההיסטוריה מראה שאת ההרתעה הכי טובה השגנו באמצעות ניצחונות ברורים במלחמות. אם כך, צריך להפוך את סדר הדברים: קודם כול לחתור להכרעה, ולאחר שנכריע ההרתעה כבר תיווצר מאליה.
• הכרעת חמאס וחיזבאללה: המטרה הדחופה ביותר של מדינת ישראל היא להכריע את חמאס וחיזבאללה. הכרעה כזאת לא רק תוציא אותנו עם ידנו על העליונה, אלא גם תקנה לנו כושר הרתעה אזורי לעשרים השנים הבאות.

התרעה שמתבססת רק על כוונות היא לא התרעה

המצב הנוכחי: כדי להשיג התרעה מוקדמת על ניסיונות פגיעה, מדינת ישראל התמקדה בעיקר בכוונות של האויב וניסתה להעריך עד כמה הוא צפוי לתקוף אותה. הכוונות של האויב הן אכן חשובות, אבל אי אפשר להתעלם מהיכולות שלו. במשך שנים ראינו שחמאס הולך ומתחזק, ובמקום לגדוע את התהליך באיבו אפשרנו לו להימשך מתוך תפיסה שחמאס לא יעז לתקוף את ישראל.

אם נמשיך לבסס את מנגנון ההתרעה שלנו על כוונות משוערות בלבד, אנחנו צפויים לפספס עוד הרבה פרטים חשובים.

באידיאל:

• התרעה מבוססת יכולות: מדינת ישראל וצה"ל צריכים לתת דגש רב על איסוף מודיעין, מתוך מטרה ללמוד את יכולות האויב ולזהות מראש את ההתעצמות שלו.
• פעילות יזומה: אסור לחכות למצב שבו האויב מביע כוונות לפגוע בנו, אלא לפעול כבר ברגע שמתברר שהיכולות שלו מאפשרות לו לעשות זאת.

הכרעה לפני הכול

המצב הנוכחי: כרגע רכיב ההכרעה נמצא בתחתית תפיסת הביטחון הלאומי. בשנים האחרונות מדינת ישראל נמנעה מהכרעה אמיתית של האויב והסתפקה בפעולות ממוקדות מול איומים נקודתיים. גישה זו אפשרה את ההתעצמות של אויבינו, ויצרה את המציאות שבה אנחנו חיים כיום.

באידיאל:

• מדינת ישראל צריכה לחתור להכרעה אמיתית של אויביה. בראש ובראשונה עלינו להכריע את חמאס. אסור להפסיק את המלחמה בעזה עד שלא משמידים את כל היכולות הצבאיות והשלטוניות של הארגון כי אחרת הוא יקום מחדש.
• השלב הבא הוא להכריע את חיזבאללה בגבול הצפון. אי אפשר להסתפק בשקט ארוך טווח כפי שהיה אחרי מלחמת לבנון השנייה. הפעם עלינו לשים סוף לישות שנקראת חיזבאללה, גם אם זה אומר לצאת למלחמה כוללת וקשה בלבנון. אם לא נטפל בחיזבאללה עכשיו, נקבל בעוד חמש או עשר שנים שבעה באוקטובר על סטרואידים.
• אחרי שנסיים עם עזה ולבנון, צריך לפעול לניקוי מוחלט של הטרור ביו"ש. מבצעים נקודתיים של יומיים-שלושה לא יספיקו – יש לצאת למבצע מקיף, חומת מגן 2, ולטהר את כל קיני הטרור שצמחו שם. רק הכרעה מוחלטת בכל החזיתות תעניק לנו שקט וביטחון שנים קדימה.

לתת מקום לרכיב הגיאוגרפי

המצב הנוכחי: מייד עם הקמת המדינה היה ברור למנהיגים – הן מהימין והן מהשמאל – שההתיישבות היהודית היא הבסיס לכול. עם זאת, תפיסת הביטחון הלאומי הנוכחית לא כוללת שום התייחסות להיבט הגיאוגרפי וההתיישבותי. יתרה מזאת, בעשורים האחרונים ישראל ביצעה מהלכים שונים של נסיגות משטחים, מתוך שאיפה תמימה שהדבר יוביל לשקט ולרגיעה.

כפי שההיסטוריה מלמדת, כל נסיגה מהתיישבות יהודית גבתה מחיר כבד. ראינו את זה באוסלו כשיצאנו מאזורים ביו"ש, ראינו את זה ביציאה מרצועת הביטחון בלבנון שהפכה מייד לרצועת טרור, ואנחנו רואים את זה עכשיו בעזה. הרי אם הייתה ברצועה התיישבות יהודית כפי שהיה לפני ההתנתקות, השבעה באוקטובר במתכונתו המזוויעה לא היה יכול להתרחש.

באידיאל:

• התיישבות יהודית היא הבסיס לביטחון, כי בכל מקום שבו אנחנו לא נהיה האויב שלנו יהיה ויצמיח שם טרור. אנחנו חייבים לעודד התיישבות בחוכמה ובתבונה בכל חלקי ארץ ישראל בדגש על אזורי הצפון, הדרום, בקעת הירדן, יו"ש ועזה.

גם לאזרחים יש תפקיד

המצב הנוכחי: לפני מלחמת חרבות ברזל, רוב אזרחי המדינה לא לקחו חלק פעיל במאמץ ההגנה הלאומי. לא הייתה מספיק אחיזה בפריפריה ובשטחי החקלאות שנמצאים על הגבולות, כיתות הכוננות ביישובי הספר לא היו ערוכות ומצוידות, ורק אזרחים מעטים החזיקו בנשק אישי.

אסון השבעה באוקטובר הבהיר שגם לאזרחים יש אחריות לשמור על הביטחון במדינה, ואנחנו כבר רואים שיפור במצבן של כיתות הכוננות ועלייה חדה בביקוש לנשק אישי.

באידיאל:

• תפיסת אדמה נרחבת: עלינו לבסס את השליטה והחקלאות בטריטוריות שנמצאות באזורי ספר, כחלק מתפיסת אדמה נרחבת.
• יישובי ספר כחלק ממערך ביטחון הגבולות: צריך להקים עוד כיתות כוננות, לאמן אותן כראוי ולהעניק להן נשקים ותחמושת.
• משמר לאומי: יש להקים משמר לאומי ולהעניק לו סמכויות נרחבות ותקציבים גדולים כדי לאפשר לו לקחת חלק משמעותי בהגנה על יישובי הספר ועל ערים מעורבות.
• מדיניות חדשה ברישיון נשק: יש לפשט עבור אזרחי ישראל את תהליך הוצאת הרישיון לכלי נשק. בישראל הטרור הוא לא מעבר לגבול – הוא בפנים המדינה, וראינו מקרים רבים שבהם אזרחים עם נשק תפעלו אירועי טרור והצילו אזרחים אחרים.

צמצום התלות צבאית

המצב הנוכחי: בשנים האחרונות הלכה והצטמצמה התעשייה הצבאית בישראל, ובמקביל מדינת ישראל הסתמכה יותר ויותר על יבוא נשק ואמצעי לחימה ממדינות אחרות. במצב כזה שבו ישראל זקוקה למדינות אחרות על מנת להתחמש, היא מאבדת הרבה מעצמאותה הביטחונית ומחופש הפעולה שלה, וחייבת לתת דין וחשבון לאותן מדינות שבהן היא תלויה.

באידיאל:

• יכולות ייצור עצמי: אחד הלקחים המשמעותיים ביותר מהשבעה באוקטובר הוא שצריך להתבסס כמה שיותר על ייצור עצמי של אמצעי לחימה. נכון, מדינת ישראל היא מדינה קטנה עם כמות מוגבלת של כוח אדם, ונראה שלעולם לא נגיע למצב שבו אנחנו ממלאים את כל הצרכים הצבאיים שלנו בעצמנו – אבל ככל שנפחית את התלות שלנו במדינות אחרות, כך נגדיל את כוח המיקוח שלנו ואת היכולת שלנו לפעול באופן עצמאי.

תפיסה חדשה – ביטחון חדש: סיכום ומסקנות

ביטחון הוא מטרה ולא אמצעי, ואין דבר חשוב יותר מהשמירה עליו. עם זאת, מדינת ישראל מחזיקה בתפיסת ביטחון בת 75 שנה – תפיסה שאולי הייתה נכונה בראשית ימי המדינה, אבל כבר מזמן איבדה את אחיזתה במציאות. אסון השבעה באוקטובר היה ההוכחה הכואבת והניצחת לכך.

כדי להצליח לתת מענה הולם לאיומים העכשוויים, עלינו לפתח תפיסת ביטחון חדשה. אם התפיסה הישנה כללה שלושה רכיבים בלבד – הרתעה, התרעה והכרעה – הרי שהתפיסה החדשה צריכה להתייחס גם להתיישבות היהודית, לתפקידו של האזרח בהגנה, ולעצמאות הביטחונית של ישראל. נוסף על כך, אסור לנו להיסחף אחר רכיב ההרתעה, וּודאי שלא לזנוח בגללו את הרכיב החשוב מכולם – ההכרעה. עלינו גם להבין שבשביל להשיג ביטחון ויציבות בני-קיימא עלינו לשלם מחירים כבדים, במיוחד בשעה גורלית זו, שעה שיכולה לעצב את עתיד המדינה לעשורים הבאים.

הכתוב במאמר הוא על דעת המחבר בלבד ואינו משקף בהכרח את עמדת התנועה

הפוסט באידיאל – חזון תנועת הביטחוניסטים, והפעם: תפיסת הביטחון הלאומי הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

נראה כי איטליה נתקלת בקשיים בהתמודדותה עם הטפות השנאה שמשבחות את חמאס ומגנות את היהודים וישראל בפלטפורמות הרשתות החברתיות ובכינוסים פומביים. יש שיאמרו שכיום זוהי תופעה שכיחה למדי במערב – הרי כולנו צפינו במחאות ההמוניות רוויות השנאה באוניברסיטאות ארה"ב וברחובות לונדון. אולם כאן בדיוק טמונה הבעיה, שכן אנחנו עדים לנורמליזציה בפועל של נרטיב השנאה כנגד היהודים, שלרוב מסתתרת מאחורי מסווה של "אנטי-ציונות".

כל מי שסבור שאנטי-ציונות איננה אנטישמיות צריך לשאול את עצמו מהי הציונות אם לא זכותו של העם היהודי לחיות באדמתו ההיסטורית ולהיות עם ככל העמים. נוסף על כך, יש לתהות מדוע איננו רואים תמיכה ביהודים כפי שיש תמיכה בפלסטינים, ומדוע איננו רואים תמיכה בעמים אחרים המבקשים הגדרה עצמית כמו הכורדים, הטיבטים, האויגורים, בני הרוהינגה ואחרים? התשובה היא שהיהודים לנצח משמשים מטרה מועדפת לשנאה.

האנטישמיות יצאה מהצללים: גילויי שנאה פומביים נגד יהודים

בשנים האחרונות, ובחודשים האחרונים ביתר שאת, פועלים באיטליה מטיפים המרגישים חופשי לתקוף מילולית את בני העם היהודי בגין היותם יהודים גרידא. כבר במאי 2021 הצהיר מטיף פקיסטני בשם זולפיקאר קאן בנאום בכיכר המרכזית בבולוניה כי "יהודים הם אכזריים והם משתמשים באינטליגנציה כדי לפגוע באחרים". בנובמבר 2023, במסגרת תוכנית טלוויזיה הפופולרית ""Dritto e Rovescio, אותו קאן פסק כי "בני ישראל הם טרוריסטים ורמאים על פי התנ"ך", והוסיף: "מרמה המשרתת אינטרסים אישיים היא חלק מהדת היהודית". קאן המשיך והילל את חמאס ואת החות'ים בכמה מקרים במהלך הדרשות שלו, ואף העלה לחשבון הפייסבוק שלו תמונות של מחבלי חמאס. האם אין זו אנטישמיות?

ראוי לזכור כי באיטליה קיים "חוק מאנצינו", שנכנס לתוקף ב-1993 וקובע עונשים כבדים לאלו המקדמים אפליה על בסיס גזע, מוצא אתני ודת. ב-9 ביולי 2024, בתגובה לחקירה פרלמנטרית על פעילותו של קאן, התייחס שר הפנים האיטלקי מתאו פיאנטדוסי לעמדותיו של המטיף כ"בלתי פשרניות" וטען כי "…לעיתים קרובות הוא הביע דעות בלתי פשרניות בנוגע למערב, להומוסקסואליות, לתפקידה של האישה ולאחר מתקפת ה-7 באוקטובר – גם לגבי העם היהודי והממשלה הישראלית, והביע את הערכתו למעשים שבוצעו בידי חמאס". שומה על השר פיאנטדוסי להבין שעמדותיו של קאן אינן "בלתי פשרניות" – אלא רוויות שנאה ומסוכנות מאוד.

כמו כן הצהיר פיאנטדוסי כי "מה-1 בינואר 2023 ועד ה-5 ביולי נעצרו 22 אנשים הקשורים לחוגי הטרור והקיצונות הדתיים". מדבריו לא ברור למה הכוונה ב"דתיים" – האם מדובר בבודהיסטים? בהינדים? בנוצרים אוונגליסטים? או שמא היו כולם מוסלמים? ואם האחרון הוא הנכון – מדוע לא להצהיר על כך בריש גלי?

הבה נמשיך: ב-10 באוקטובר 2023, שלושה ימים בלבד לאחר הטבח ב-7 באוקטובר, הצהיר הפעיל הפלסטיני מוחמד חאנון (אימאם מגנואה שמכהן כנשיא איגוד הפלסטינים באיטליה, וצולם לפני שנים בחברת איסמעיל הנייה וחאלד משעל) כי המתקפה של חמאס הייתה פעולה של "הגנה עצמית". טענות כאלו הועלו בריאיון בערוץ הטלוויזיה הממלכתי של איטליה, Rai3. ב-4 בינואר 2024 הילל חאנון את יחיא עיאש, אותו מהנדס שפיתח את מטעני החבלה של חמאס ואת חגורות הנפץ ששימשו בפיגועי התאבדות רבים. כמו כן שיבח חאנון את סאלח אל עארורי, מנהיג בכיר של חמאס בלבנון שנהרג בתקיפת כטב"מ ב-2 בינואר 2024. נוסף על כך, ב-30 במרץ 2024, במהלך הפגנה פרו-פלסטינית מחוץ לתחנה המרכזית של מילאנו, נשא חאנון נאום הסתה שבו קרא להפוך את כל שגרירויות ישראל ליעדים של התנגדות פלסטינית.

חרף כל זאת, גם קאן וגם חאנון עודם חופשיים להטיף מעל במות באיטליה וממשיכים להיות פעילים ברשתות החברתיות. חאנון אף זכה לתמיכת מנהיגים פוליטיים בשמאל באיטליה, כדוגמת לורה בולדריני, ניקולה פראטוייאני, מישל פיראס, אלסנדרו די באטיסטה וסטפניה אסקארי, כפי שדווח מספר פעמים בעיתונות האיטלקית.

אלימות בחסות תמיכה בפלסטינים: הפגנות מדאיגות ברחבי איטליה

חשוב להבין כי ההפגנות הפרו-פלסטיניות אינן עניין פוליטי גרידא. בתאריך ה-27 בינואר 2024, ביום שבו חל יום הזיכרון הבינלאומי לשואה, התקיימה הפגנה פרו-פלסטינית בלתי חוקית בהובלתם של חאנון ופעילים פלסטינים ידועים נוספים בוויה פאדובה במילאנו – רחוב שבו נוכחות גדולה של מוסלמים. במהלך ההפגנה, תושב הרחוב בשם מיכאל מלניק פתח את חלון דירתו והציג שלט קרטון שבו נכתב "שחררו את עזה מחמאס", ומייד זכה לקיתונות של עלבונות ואיומים מהקהל. באופן מעורר תדהמה, זמן קצר לאחר מכן פשטו על דירתו של מלניק שוטרים במסווה אזרחי, חקרו אותו, וניסו להחרים את השלט (ללא הצלחה). מלניק חלק את הסיפור בריאיון לאתר Times of Israel. הריאיון עם מלניק חשף את אופיין האלים של הפגנות "פרו-פלסטיניות" מסוימות ואת האהדה הגלויה לחמאס.

ייתכן שכל אחד מהאירועים הללו לא נראה מאוד משמעותי כשלעצמו, אך התמונה הנוצרת מסך האירועים מעלה תהיות רבות. הרושם שנוצר הוא שאיטליה מטפלת באירועי התמיכה בחמאס ובארגון האחים המוסלמים באופן שונה במובהק בהשוואה לאירועים דומים הקשורים לארגון המדינה האסלאמית (דאע"ש) או לאל קאעידה, וזאת משום שבלב אירועים אלו עומדת הסוגיה הפלסטינית. אם רשויות אכיפת החוק האיטלקיות פעלו במהירות ובחומרה כנגד תומכי המדינה האסלאמית ואף גירשו אותם פעמים רבות מהמדינה, הרי שהמצב שונה בכל הנוגע לסוגיה הפלסטינית, ובעיקר לתמיכה בחמאס.

הסכמים חשאיים עם גורמי טרור?

מאז ה-7 באוקטובר הפגינה ממשלת איטליה בהובלת ג'ורג'ה מלוני תמיכה בישראל, בשונה ממנהיגים אירופאיים אחרים, ועובדה זו מעלה את השאלות אם היעדר פעילות אכיפה נגד תומכי חמאס באיטליה נעוץ במנגנונים פנימיים שמקורם בהסכמים מסוכנים מול גורמים מפוקפקים, ואם הוא מתאפשר באמצעות מנגנוני מודיעין חשאיים הממשיכים להתקיים גם כאשר השלטון במדינה מתחלף.

לאחר הטבח בשדה התעופה פיומיצ'ינו בדצמבר 1973 קבעה איטליה הסכם חשאי עם ארגון טרור פלסטיני בשם לודו מורו. על פי הסכם זה העניקה הממשלה לארגון הטרור הפלסטיני חופש תנועה באיטליה, בתנאי שהארגון יימנע מלבצע פעולות טרור על אדמתה. מובן שההסכם אינו בהכרח בתוקף כיום, אולם אי אפשר שלא לתהות אם לא קיימת גם כיום באיטליה גישה המזכירה את הסכמי לודו מורו כלפי הפלסטינים שבה.

כמו כן, חשוב לזכור את פתיחותה ואת סובלנותה של איטליה כלפי נוכחותו ופעילותו של ארגון האחים המוסלמים על אדמתה. את תפיסתה של איטליה אפשר לסכם במנטרה "הם קיצוניים אך לא טרוריסטים", שבמילים אחרות משמעותה "כל עוד הם מפיצים את קיצוניותם לכיוונים מסוימים בלבד ולא מבצעים פעולות אלימות כנגדנו – נוכחותם נסבלת".

אולם, בסופו של דבר חמאס הוא ענף של האחים המוסלמים, ומן המפורסמות הוא כיצד ניצחונו של חמאס בבחירות בעזה ב-2007 עזר לארגון לשנות את פניו מארגון טרור לשחקן פוליטי בעל הכרה בעולם. מלבד זאת, הלגיטימציה שנוצרה בעקבות האביב הערבי לאסלאם פוליטי בדמות "האחים המוסלמים" רק הקצינה את המצב מכיוון שהאיסלאמיסטים הוכיחו כי הם רחוקים מאוד מדמוקרטיה ומסובלנות כלפי כל אופוזיציה פוליטית.

שיתופי פעולה עם מדינות תומכות טרור: מדיניות החוץ של איטליה

נקודה נוספת שחשוב לתת עליה את הדעת נוגעת למדיניות החוץ של איטליה, שכן נוכחותה של איטליה בלוב ובסומליה קשורה קשר ישיר לאיסלאמיסטים ולאלו מבין מדינות המזרח התיכון התומכים בהם. כפי שנחשף בנובמבר 2020 בידי אנליסט המודיעין הישראלי עודד ברקוביץ', איטליה סיפקה לממשלת ההסכמה הלאומית שבהנהגה איסלאמיסטית בלוב (GNA) סיוע מודיעיני וסיוע בסיכול טרור, בשיתוף עם טורקיה, ואילו קטאר סיפקה ל-GNA תמיכה כלכלית. טבלת המדינות המסייעות לממשלה האיסלאמיסטית בלוב, שאותה פרסם ברקוביץ', מגיעה ממאגר המידע של מטה פיקוד אפריקה של ארה"ב (US AFRICOM).

סוגיה מעניינת נוספת קשורה לפרשת שחרורה של סילביה רומנו, עובדת של ארגון סיוע הומניטרי שנחטפה בקניה ב-2018 בידי מחבלי ארגון אל-שבאב והועברה לסומליה. במאי 2020 שוחררה רומנו בנסיבות לא ברורות, ותמונה שלה, שבה היא לבושה באפודת מגן של הכוחות המיוחדים של טורקיה, עוררה מחלוקת. כמה מגופי התקשורת האיטלקית האשימו את הממשלה בכך שהסתמכה על הטורקים בעניין שחרורה של רומנו. הרשויות באיטליה טענו מצידן כי היו אלו גופי המודיעין האיטלקיים שמצאו את רומנו ושהתמונה זויפה. אולם, התקשורת הטורקית דיווחה אחרת, ופרסמה את התמונה עם דיווח כי היה זה בעיקר המודיעין הטורקי (MIT) שהיה מעורב במבצע החילוץ.

ידוע היטב כי קטאר וטורקיה, יחד עם איראן, הן המממנות העיקריות של חמאס. הצהרותיו הפומביות של נשיא טורקיה ארדואן, והתפקיד שאותו ממלאת דוחה בתמיכה בארגון הטרור הפלסטיני, אינם מותירים מקום לספק – ובכל זאת, נראה כי איטליה ממשיכה לשתף פעולה עם מדינות אלו.

דין חמאס כדין דאע"ש: הגישה שאיטליה מוכרחה לאמץ

הטבח ב-7 באוקטובר ערער את האיזון הפוליטי-אסטרטגי בין המערב למזרח התיכון. האנטישמיות הרימה את ראשה, לצד השנאה כלפי המדינה היהודית. חמאס חשף את טבעו האמיתי כארגון טרור אכזרי ואוהד הנאציזם, שבו יש לטפל באופן הולם במקום לראות בו בן-שיח דיפלומטי לגיטימי – בדיוק כמו היחס שלו זוכים דאע"ש ואל-קאעידה.

אולם, לרוע המזל, עד כה נוקטים האיטלקים פעילות דלה ביותר כנגד תומכי חמאס במדינה, בוודאי בהשוואה לפעילות שהם נוקטים נגד תומכים של ארגוני טרור אחרים. במרוצת השנים גורשו מאיטליה פעילים ותומכים רבים של ארגוני דאע"ש ואל-קאעידה, אך המקרה היחיד של גירוש מהמדינה בהקשר של חמאס הוא של אזרח אלג'ירי בן 56 בשם אמור ברנס, שהעלה באפריל 2024 תכנים פרו-חמאסיים וג'יהאדיסטיים לרשת. לאור כל זאת, ראוי היה כי איטליה תבצע יותר מעצרים וגירושים של תומכי חמאס, שכן האידיאולוגיה והפעילות המבצעית של הארגון מסוכנות לא פחות מאלו של דאע"ש או של אל-קאעידה.

הכתוב הוא על דעת המחבר בלבד ואינו משקף בהכרח את עמדת התנועה

הפוסט השבר האיטלקי: התנהלותה המהוססת של איטליה מול פעילות חמאס והאחים המוסלמים בגבולותיה הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

אם תקראו את עקרונות היסוד של תנועת הביטחוניסטים, תמצאו שם, בין השאר, את העיקרון הבא: "הביטחוניסטים אינה תנועה פוליטית. היא פתוחה לכל אדם המאמין בערכי היסוד שלה". ומהם ערכי היסוד האלה? כולם נוגעים אך ורק לעקרונות ביטחוניים. למה, אם כן, נשמעות מעת לעת טענות כי תנועת הביטחוניסטים היא "תנועת ימין"? כי הציונות הפכה לעניין פוליטי. ובדיוק כדי להילחם בתופעות כאלה קמה התנועה.

קומת הערכים וקומת המעשים: אל תערבבו

לעקרון הניטרליות הפוליטית של תנועת הביטחוניסטים יש סיבה חשובה. התנועה עוסקת בשאלה הלאומית הגדולה מכולן: כיצד להבטיח את ביטחון ישראל לדורות. שאלה כזאת אי אפשר להכניס למגירה פוליטית, כי זאת שאלה קיומית שנוגעת בחיים של כולנו.

לפי תפיסת התנועה, התובנה העומדת ביסודו של ביטחון ישראל היא האמונה הבסיסית בזכותו של עם ישראל על ארץ ישראל, ובמילים אחרות: ציונות. אמונת הבסיס הזו לא שייכת לימין או לשמאל.

הפוליטיזציה של הציונות נובעת מערבוב של שתי קומות שאמורות להיות נפרדות – קומת הערכים וקומת המעשים. בקומת הערכים אפשר להאמין בזכותנו המלאה על כל חלקי הארץ, ובקומת המעשים אפשר למצוא פתרונות פרגמטיים כמו ויתור על חלקים מהארץ, כל עוד הדבר תורם לביטחוננו. עם זאת, ברגע שמוותרים על חלקים מהארץ מתוך אמונה שבכלל אין לנו זכות עליהם – פה כבר נוצר פירוק של הרעיון הציוני עצמו.

דוגמה מצוינת להמחשת ההבדל שבין ערכי יסוד לפתרונות מעשיים אפשר למצוא בסיפור חורבן בית המקדש השני. רבן יוחנן בן זכאי הסתכל על החורבן, ובתגובה החליט לעזוב את ירושלים ולשקם את חיי התורה ביבנה. כשישים שנים מאוחר יותר בא רבי עקיבא והסתכל גם הוא על חורבן הבית. בשונה מרבן בן זכאי, רבי עקיבא החליט שמול מציאות כזאת מוכרחים למרוד.

כשבוחנים את שני האישים הגדולים האלה, האם אפשר להאשים את אחד מהם בכך שהוא אינו ציוני? התשובה היא כמובן לא. גם לרבן בן זכאי וגם לרבי עקיבא היה ברור למי הארץ שייכת, אך כל אחד מהם בחר בדרך פעולה שונה.

באופן דומה, גם היום אנחנו יכולים לשמור על ערך הבסיס המשותף שלנו כעם – הציונות – ועדיין לצדד בפתרונות מדיניים וביטחוניים שונים. ברגע שנבין שאין סתירה בין השניים, ושציונות היא ערך ולא עמדה פוליטית, נוכל לגשר על הרבה פערים שמאיימים לפרק אותנו.

למה לי פוליטיקה עכשיו: תהליך הפוליטיזציה של הציונות

כבר מראשית התנועה הציונית ראינו הרבה מאוד זרמים, כמו הזרם הרוחני, הזרם המדיני והזרם הדתי. למרות השוני והמחלוקות בין הזרמים, כולם הבינו את מהותה של הציונות: הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל.

בשנים הראשונות של מדינת ישראל, הציונות הייתה קונצנזוס, ואם קמה לה התנגדות בקרב העם היא הייתה מאוד בשוליים. רק לקראת שנות השבעים–שמונים התחלנו לראות מגמה משמעותית של פוליטיזציה, וטענות שלפיהן הציונות היא לא ערך אלא דעה פוליטית.

הפוליטיזציה הזאת גם הביאה לשינוי באופן שבו התייחסנו לצה"ל. אם עד לאותו שלב נהגנו לראות בו צבא "משחרר", לפתע הוא נעשה צבא "כובש". חשוב להבין שלא מדובר בשינוי סמנטי בלבד, אלא בשינוי תפיסתי עמוק שמערער על עצם זכותנו על הארץ.

אם יש משהו אחד שמתנגדי הציונות הצליחו לעשות זה לשתול גם בקרב היהודים עצמם את הרעיון שהציונות היא לא ערך יסוד אלא עמדה פוליטית. הרעיון הזה יכול לסכן את מדינת ישראל קיומית, כי ברגע שמתנתקים מהסיבה למה אנחנו פה, אי אפשר לגייס את הכוחות להקריב ולהילחם למען המדינה.

הרעיון הזה גם יוצר פילוג בקרב יהודי העולם. כיום, רבבות יהודים בעולם מתנכרים למדינת ישראל ולערכיה הבסיסיים ביותר. צריך להחזיר את הציונות למרכז הבמה היהודית, ולהבהיר ליהודי העולם שהם לא צריכים לוותר על זהותם כדי לפתור בעיות. למעשה, אסור להם לעשות זאת.

אין חצי רעיון: הציונות היא נרטיב שלם

אזרחים רבים במדינת ישראל מעידים על עצמם שהם: "ציונים, אבל…". מובן שמותר להסתייג, ואפשר להחזיק בדעות שונות, אבל אי אפשר להיות ציונים למחצה. הציונות היא ההכרה בזכותו של העם היהודי על ארץ ישראל – ובהכרה הזאת אפשר להאמין או לא להאמין. אין אמצע.

כאשר מבינים שהציונות היא נרטיב שלם, אז מתברר גם שאי אפשר לטעון שליבת הארץ, שבה התרחשה כל ההיסטוריה שלנו, היא שטח כבוש שלא קשור אלינו. טענה כזאת היא מסוכנת גם ברמה הערכית וגם ברמה הביטחונית. מבחינה ערכית, זה מפרק את הרעיון הציוני, כי איך אפשר לטעון שחלק מהארץ כן שייך לנו וחלק לא?; מבחינה ביטחונית, הוויתור המיידי על אזורים שלמים ומהותיים בארץ לא משאיר מרחב תמרון ואפשרות לבצע מהלכים שיבטיחו את ביטחוננו וקיומנו.

חשוב להבין שאי אפשר להסביר בצורה הגיונית שתל אביב כן שלנו אבל שילה לא. הרי מה זה משנה אם אחת נכבשה ב-48' ואחת ב-67'? קווי סיום הלחימה של מלחמות ישראל הם קווים אקראיים. נניח, לצורך הדיון, שב-48' היינו מצליחים לכבוש גם את כל יו"ש – האם אז כולם היו מסכימים שהאזור שייך לנו?; ולחלופין, אם היינו כובשים את יפו רק ב-67', אז היא הייתה נחשבת לשטח כבוש? השיח הזה, אפילו ברמה הלוגית, פשוט לא תופס.

בשונה מהציונות, שהיא רעיון שלם ועגול, האנטי-ציונות היא רעיון מחורר; מוצר פגום שאי אפשר לשווק.

סוגיית הביטחון אינה פוליטית – היא קיומית

התפיסה שלפיה אנחנו מוכרחים להפריד בין הזהות והערכים שלנו לבין פתרון בעיות נמצאת בבסיסה של תנועת הביטחוניסטים. זו הסיבה שאחד מעקרונותיה של התנועה הוא להישאר לא פוליטית. עיקרון זה נשמר גם בעיני החוק, וזו הסיבה שהתנועה יכולה להיות מוגדרת כעמותה ללא מטרות רווח.

כדי לממש את עקרון הניטרליות, חברי תנועת הביטחוניסטים – אף על פי שאינם נמצאים בשירות פעיל – מקפידים לעשות שימוש אחראי בדרגות שלהם ולדבר על ביטחון לאומי וערכים, בלי לסטות לקווים פוליטיים. באופן דומה, אנחנו מצפים מכל המערכת הביטחונית, שייעודה להגן על מדינת ישראל ואזרחיה, להישאר מחוץ לשיח הפוליטי. לצערנו, רבים עדיין מנסים לקטלג את שאלת הביטחון כנושא של ימין או שמאל – וכך, במקום לנהל דיון אמיתי ופתוח, אנחנו מקבלים דיון רדוד וסיסמתי שלא מוביל לשום פתרון. במקום להתמודד עם תפיסת הביטחון הסדורה והמגובה במחקרי עומק של תנועת הביטחוניסטים על התנאים להבטחת ביטחון ישראל, הדיון מופנה לשאלה על "תנועת ימין" או לא. זו הסיבה שאנחנו כל כך מתעקשים על ניטרליות פוליטית בתנועה.

בשם הניטרליות גם הוחלט בתנועת הביטחוניסטים שפוליטיקאי לא יכול להיות בתפקיד פעיל בתנועה. והינה, רק לאחרונה ראש הממשלה מינה שני בכירים מהתנועה לתפקידים חשובים – האלוף יפתח רון-טל מונה כפרויקטור לשיקום הצפון, והאלוף אלי מרום (צ'ייני) מונה לפרויקטור לשיקום הדרום. אלה לא מינויים פוליטיים, אך מאחר שהשניים מחזיקים כעת בתפקידים ציבוריים, הם מייד סיימו את פעילותם האקטיבית בתנועה.

עוד הוכחות לניטרליות הפוליטית של התנועה אפשר למצוא בעקרונות הביטחון שמנחים אותה. גם אם במבט ראשון נראה שאלה עקרונות שמזוהים עם הימין, בחינה של סקרי דעת קהל מגלה שהם משקפים את העמדה של רוב החברה הישראלית. יתרה מזאת, מדובר בעקרונות שזכו לתמיכה רחבה של חלק גדול ממנהגי השמאל בעבר.

מעבר לכך, כיוון שתנועת הביטחוניסטים עוסקת אך ורק בנושאי ביטחון, ולא מתערבת בעניינים חברתיים, כלכליים או משפטיים שונים, היא פתוחה לאנשים מכל הקבוצות הפוליטיות. וכך, בהחלט יכול להיות בתנועה מישהו שבהיבטי הביטחון הלאומי מזדהה עם התפיסה של הביטחוניסטים, אבל מחזיק בתפיסות חברתיות וכלכליות מהמגרשים של המרכז והשמאל. הגיוון הזה הוא שיוצר פלורליזם.

להיות הגיבורים ולא הנבלים: סיכום ומסקנות

האתוס הציוני הוא סיפור, ולכל סיפור טוב יש גיבור ויש נבל. מה שהאויבים שלנו מנסים לעשות באופן שיטתי זה לקחת את היהודים מהמקום שבו הם הגיבורים, ולהפוך אותם לנבלים בסיפור של עצמם. העצוב הוא שגם אנחנו מתחילים להאמין בזה ולראות בעצמנו נבלים, ובמצב כזה מי רוצה לקחת חלק בסיפור?

עם ישראל מוכרח להיזכר שהוא הגיבור ולא הנבל, המשחרר ולא הכובש. ברגע שנבין את זה נוכל לפנות לשאלות הפרגמטיות ממקום נכון, ולחשוב באמת מה אפשר לעשות בשביל להתמודד עם האתגרים הלאומיים ולייצר דו-קיום.

מנגד, ברגע שאנחנו מתחילים לגמגם ולשאול אם חלקים נרחבים ומהותיים בארץ הם שלנו ואם אנחנו כובשים או לא, זה לא רק מפרק מהבסיס את הרעיון הציוני – זה מפרק את עם ישראל כולו לגורמים.

התקווה שלנו היא שהעם היהודי בישראל ובתפוצות יבין את מה שברור היטב לתנועת הביטחוניסטים: ציונות היא ערך ולא דעה, ביטחון הוא שאלה קיומית ולא פוליטית. אנחנו יכולים להיות מחוברים לארץ ישראל ולעם ישראל בכל נימי נפשנו, ועדיין לשמור על חשיבה פרגמטית, חשיבה שלעיתים תוביל אותנו לדרך של פשרה, כמו זו שבחר רבן יוחנן בן זכאי, ולעיתים תוביל אותנו לדרך של התנגדות, כמו זו שבחר רבי עקיבא.

הפוסט "חייבים להפסיק להפוך את הציונות לעניין פוליטי": תא"ל (מיל') אמיר אביבי על תנועת הביטחוניסטים וציונות ללא תנאים הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

ישראל לא ביצעה שום סיפוח בשטחים שבשליטת הפלסטינים. הפלסטינים הם אלה שמשתלטים ללא הרף על שטחים שנמצאים בשליטה מלאה של ישראל, תוך הפרה בוטה של הסכמי אוסלו.

במסגרת הסכמי אוסלו הפלסטינים קיבלו שליטה על שטחי A ו-B, ואילו שטחי C נותרו בשליטה מלאה של ישראל. ישראל מעולם לא ניסתה לספח אזורים בשטחי A ו-B, ומעט היישובים היהודיים שנבנים מדי פעם בשטחים אלה הם יישובים בלתי חוקיים שמדינת ישראל מורה לפנות. מנגד, הפלסטינים פולשים לעוד ועוד אדמות בשטחי C ומשתלטים על כבישים אסטרטגיים, מתוך מטרה מוצהרת לחנוק את היישובים היהודיים ולמנוע את התרחבותם.

לפי דו"ח מצב הקרקעות ביהודה ושומרון לשנת 2022 שהפיקה תנועת רגבים, ממאי 2021 עד אפריל 2022 נוספו עוד 5,535 מבנים פלסטיניים בלתי חוקיים, שגרמו לסיפוח דה-פקטו של כ־7,200 דונם נוספים משטחי ישראל. נכון לדו"ח נוסף שפרסמה תנועת רגבים בדצמבר 2023, יש בשטחי C כ-90,000 מבנים פלסטיניים בלתי חוקיים – כמות גבוהה לאין שיעור מזו של המבנים היהודיים הבלתי חוקיים שקיימים בגדה.

כפי שאפשר להבין מההיקף הנרחב, הבנייה הפלסטינית בשטחי ישראל לא נעשית באופן ספורדי, אלא מהווה חלק ממיזם לאומי כולל שאף זוכה למימון אירופי בסך מיליוני דולרים. הפלסטינים כלל לא מנסים להסתיר מיזם זה – כבר ב־2009 הכריז ראש הממשלה הפלסטינית דאז, סלאם פיאד, שהוא מתכנן להקים בפועל מדינה פלסטינית באמצעות יצירת רצף טריטוריאלי בין אזורים שנמצאים בשליטה פלסטינית, תוך השתלטות על צירי תנועה מרכזיים ומניעת התרחבותם של היישובים היהודיים. ואכן, הפלסטינים לא בוחלים באף אמצעי להשגת מטרתם, ובונים ללא הרף גם בתוך שטחי אש של צה"ל, וגם בתוך שמורות טבע ואתרים ארכיאולוגיים.

אם כך, כל מי שמאשים את ישראל בסיפוח דה-פקטו של שטחים ביהודה ושומרון כנראה מסתמך על ידיעות תקשורתיות חלקיות ששמות את הפוקוס על מאחז יהודי בודד שקם ומתפרק, ומתעלמות לחלוטין מאלפי המבנים הבלתי חוקים שהפלסטינים בונים בשטחנו מדי שנה.

הפוסט "ישראל מספחת את השטח מהפלסטינים גם ללא החלת ריבונות (סיפוח דה פקטו)" הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

לבקעת הירדן יש חשיבות ביטחונית, כלכלית ותרבותית רבה:

מבחינה ביטחונית, הבקעה משמשת הגבול היחיד שמגן עלינו ממזרח, ובזכות מיקומה היא מונעת חדירת מחבלים והברחת אמצעי לחימה לתוך שטח המדינה. נוסף על כך היא מעניקה יכולת תמרון ופעולה, ומאפשרת תגובה מהירה במקרה של תקיפה – תגובה שלא נוכל להשיג אם נשב רק על ההרים. חשוב לזכור שהבקעה גם קרובה למשולש ירושלים–גדרה–חיפה שבו גרים כ-70% מתושבי ישראל, כך שבלעדיה מרבית תושבי המדינה יהיו חשופים לאיומים ביטחוניים קשים.

מבחינה כלכלית, הבקעה מהווה עתודת קרקע רחבה שבה אפשר ליישב מאות אלפי יהודים, וכך לחזק את האחיזה בארץ, לפתח את הכלכלה ולהקל את מצוקת הדיור.

מבחינת תרבותית, בקעת הירדן היא חלק בלתי נפרד ממורשת העם היהודי, שכן זה המקום שבו בני ישראל הפכו רשמית לעם וירשו את הארץ.

חשוב להבהיר ש"הבקעה" אינה מצטמצמת לפי גבולות גיאוגרפיים גרידא, וכוללת את שטחי השליטה עליה.

לאור האמור, מאז ראשית המדינה קיים קונצנזוס רחב משני צידי המפה הפוליטית שלפיו בקעת הירדן היא נכס אסטרטגי של מדינת ישראל ושאסור לוותר עליה. גם מנהיגים בולטים מהשמאל התבטאו לא פעם בדבר חשיבות הבקעה, ואפילו יצחק רבין ז"ל הכריז בנאומו האחרון בכנסת כי "גבול הביטחון להגנת מדינת ישראל יוצב בבקעת הירדן, במובן הרחב ביותר של מושג זה".

הפוסט "אנחנו יושבים על ההרים וזה גבול טבעי – למה צריך את הבקעה?" הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

ראשית, יש להבין שהתפיסה שלפיה לבקעת הירדן יש חשיבות מכרעת לביטחון ישראל איננה תפיסה חדשה.

כבר בראשית ימי המדינה היה ברור לכל הקשת הפוליטית שהבקעה הכרחית לביטחוננו – וזה בדיוק הבסיס ל"תוכנית אלון", שאותה הגתה מפלגת העבודה. גם היום קיימת הסכמה פוליטית רחבה בימין ובשמאל בנוגע לחשיבותה האסטרטגית של בקעת הירדן, ו-60% מהישראלים תומכים בהחלת הריבונות בבקעה – כך לפי סקר שערך מכון ירושלים לאסטרטגיה וביטחון באפריל 2020.

שנית, מדינת ישראל אינה היחידה שמעוניינת בהחלת ריבונות בבקעה – גם למדינת ירדן יש עניין בלתי רשמי שזה יקרה. ירדן סובלת מבעיה דמוגרפית קשה שנובעת מרוב פלסטיני, נוכחות חזקה של האחים מוסלמים, וכמיליון וחצי פליטים מעיראק ומסוריה. אם כך, חיץ ישראלי לאורך הבקעה יועיל מאוד לירדן כיוון שהוא יפריד בינה לבין הפלסטינים בגדה.

שלישית, הרעיון להחיל ריבונות ישראלית בבקעת הירדן היה על הפרק גם בזמן החתימה על הסכמי אברהם ולא פגע באיש. יתר על כן, גם מהלכים דרמטיים יותר כמו החלת החוק הישראלי על מזרח ירושלים ועל רמת הגולן לא פגעו בתהליכי שלום מול מדינות ערב. פעם אחר פעם אנחנו רואים שכאשר למדינה כלשהי יש אינטרס אמיתי לחתום איתנו על הסכם שלום, וכאשר מדינת ישראל אקטיבית ומפגינה ביטחון עצמי גבוה – ההסכם נחתם.

בשורה התחתונה, החלת ריבונות ישראלית על בקעת הירדן חשובה מאוד לביטחון ישראל, ואף יכולה לתרום ליחסים עם ירדן. למרות הטענות הרווחות, סביר להניח שהחלת הריבונות לא תפגע בהסכמי שלום עתידיים – ממש כפי שהיא לא פגעה בחתימה על הסכמי אברהם. יתרה מזאת, החלת הריבונות יכולה להתפרש כאקט של משילות שיחזק את מעמדה הריבוני של ישראל במזרח התיכון, ובכך דווקא להוות זרז להסכמי שלום עתידיים.

הפוסט "החלת ריבונות בבקעת הירדן תסגור אפשרות להסכמי שלום עתידיים עם מדינות ערב" הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

התפיסה שלפיה טכנולוגיה היא תחליף לנוכחות בשטח היא תפיסה מיושנת, שהתגלתה במערומיה בשבעה באוקטובר.

לאורך ההיסטוריה כולה, אסטרטגים ואנשי צבא בכל רחבי העולם מייחסים חשיבות רבה למאפיינים הטופוגרפיים של שדה הקרב, ויודעים כי לא די בעליונות טכנולוגית כדי לנצח במלחמה. הסיבה לכך נחלקת לשתיים. ראשית, אפשר לסמוך על טכנולוגיה רק עד גבול מסוים שכן יתרונות טכנולוגיים נעשים לא רלוונטיים ברגע שבו הצד השני מפתח טכנולוגיה חדשה ומתקדמת יותר. שנית, תוואי השטח טומן בחובו יתרונות אסטרטגיים שאף טכנולוגיה לא תוכל להחליף.

בהסתכלות על שטחי מדינת ישראל, ובפרט על שטחי הגולן והבקעה, מתגלים יתרונות טופוגרפיים חיוניים שאינם בני-החלפה.

השליטה הישראלית בהרי רמת הגולן – שחלקם מתנשאים לגובה של מעל קילומטר – מעניקה לישראל יכולות איסוף מידע מודיעין חשובות, והתרעה מוקדמת במקרה של התקפה. נוסף על כך היא משפרת את הגישה של ישראל למטרות בעומק השטח הסורי, ומאפשרת שימוש בנשק מונחה.

באופן דומה, גם השליטה בבקעת הירדן הכרחית לשמירה על ביטחון ישראל. הבקעה היא הגבול הטבעי של ישראל ממזרח, וככזאת היא מהווה חיץ ביטחוני שמונע חדירה של גורמים עוינים והברחת אמצעי לחימה לתוך שטח המדינה. כמו כן, בזכות השליטה על ההרים התוחמים את הבקעה אפשר לתצפת על תא שטח רחב וכך לאסוף מודיעין ולהשיג התראות על ניסיונות תקיפה. הדברים נכונים גם בנוגע להרי יהודה ושומרון, ודי בביקור ב"מרפסת של המדינה" בפדואל כדי להבין לעומק את חשיבות השטח עצמו.

אם כך, התפיסה שלפיה הטכנולוגיה יכולה להחליף שליטה בשטחים מהווה כשל חשיבה אסטרטגי, ולא מחוברת למציאות האזורית ולאופן שבו מלחמות מתרחשות. טכנולוגיה היא מרכיב חשוב אך רחוקה מלהיות מספיקה כדי לשמור על ביטחון המדינה.

הפוסט "אין חשיבות לשליטה בשטח בעידן של טכנולוגיה" הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

פיגוע הטרור הרצחני ליד מעלה אדומים ממחיש כיצד מדיניות ההסתה המוצהרת של הרשות הפלסטינית נגד ישראל, שכוללת גם תגמול כספי למחבלים, גורמת למותם של ישראלים נוספים. לקראת הרמדאן, הגיעה העת להתמודד עם אתגר זה ביהודה ושומרון

על רקע מספר פעולות סיכול מוצלחות שביצעו צה"ל, השב"כ ויחידות העילית של המשטרה ביו"ש, בוצע בימים האחרונים פיגוע אנטישמי ליד מעלה אדומים. הפיגוע, שתוכנן היטב, גרם למותו של אזרח ישראלי אחד ולפציעתם הקשה של מספר אזרחים נוספים. בזירת הפיגוע נכח לוחם אשר לחם בעזה במשך ארבעה חודשים, והוא נטרל את המחבל במקום ומנע פגיעה נוספת בחיי אדם. הנטרול המהיר ממחיש את החיוניות של נוכחות אזרחים חמושים מיומנים שיודעים לתת מענה מיידי לאירועים קטלניים.

ישראל מצויה כעת בלחימה במספר חזיתות. המתיחות הרבה שקיימת ממילא מחריפה לקראת הרמדאן, וקיים חשש ממשי לפיגועים מצד חמושים פלסטינים ופלגים מסוימים בקרב ערביי ישראל. במציאות תוססת זו חשוב מאוד לפקוח עין על זירת הלחימה השמינית – הזירה הפנימית, ובייחוד על ירושלים. בהקשר זה ראויה לציון הפעילות של משטרת ישראל במזרח ירושלים. מספר המעצרים ורמת ההשתוללות של ההסתה מוכיחים כי רוחה של הלאומנות הפלסטינית לא פוסחת על בירת ישראל.

ההסתה הייתה על הקיר: השפעת מדיניות הרש"פ על גל הטרור

פיגועי טרור לא מתרחשים לעולם בחלל ריק. מזה שנים, הרשות הפלסטינית מסיתה לאנטישמיות, מתרברבת בהצלחתו של הפת"ח ברצח יהודים, ומשלמת באופן אקטיבי לפלסטינים כדי לרצוח יותר ויותר ישראלים בתמורה לשכר נדיב. במחקר "מחבלים בשירות הציבורי", מחלקת המחקר שלנו מוכיחה כיצד המדיניות הרשמית של הרש"פ, המכונה "לפגוע בתור מקצוע", מעוגנת בחוקים אשר נועדו לתמרץ פלסטינים מן השורה להצטרף למעגל הטרור ולתגמל מחבלים מקצועיים על רצח של יהודים – בין אם הם קשורים לפת"ח, לחמאס, לחזית העממית או שאינם מקושרים לארגון כלשהו. התשלום עבור רצח עומד על פי שמונה משכר המינימום בקרב הפלסטינים, פי ארבעה מן השכר הממוצע של מרצה או מהנדס פלסטיני – ומגיע לסכום מרבי של 12,000 ש"ח לחודש.

מאיחוד הזירות של חמאס לאיחוד הזירות של ישראל

הפיגוע במעלה אדומים ממחיש גם את חוסר יכולתה המוחלט של הרש"פ לתפקד ולמשול באופן יעיל. ככל שכוחות הביטחון של ישראל מטפלים בהצלחה בחוסר הסדר שהרש"פ מותירה בשטח, עוצרים למעלה מ-3,000 מחבלים וחשודים ומסכלים מאות פיגועים בהיקף נרחב, הרש"פ ניצבת חסרת אונים מול פלגים מקומיים אשר השתלטו הלכה למעשה על מובלעות בחלק מסוים של יהודה ושומרון.

לאמיתו של דבר, פקיד ישראלי בכיר אמר כי הם קיבלו חיזוק מחודש המלווה בנחישות לפרק לחלוטין את תשתית הטרור ביהודה ושומרון. בעקבות שבעה באוקטובר, אסטרטגיית איחוד הזירות של חמאס שבמסגרתה איים הארגון להתערב אם ישראל תפעל ביהודה ושומרון הפכה לבלתי רלוונטית. למעשה, ההצלחה הישראלית בעזה מעניקה לכוחות הביטחון מוטיבציה לפעול גם ברחבי יהודה ושומרון, כך שאפשר לומר שהתגבשה אסטרטגיה חדשה: איחוד הזירות של ישראל.

עם זאת, קיים כורח לשפר את מוכנותה של ישראל בזירה הפנימית לקראת הרמדאן, באמצעות הנחתת מכה על תשתית הטרור ביהודה ושומרון ובירושלים, תוך מתן תשומת לב להשפעות אפשריות על פלגים רדיקליים בקרב ערביי ישראל. הדבר כולל את הגברת הפעילות המודיעינית, מעצרים, וחיזוק כיתות הכוננות, המבוססות על אזרחים מקומיים חמושים המוכנים להגיב לאירועים בשטח. בעידן של אתגרים חדשים, החדשנות הישראלית חייבת להביא לשולחן אמצעים מתקדמים ונועזים.

הפוסט הבטן הרכה של הטרור: תוצאת ההסתה של הרש"פ מתגלה בפיגועים רצחניים הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

הקמת ממשל צבאי זמני ברצועת עזה בתום המלחמה היא החובה המשפטית והאתית של מדינת ישראל. בלי זה, עזה תגלוש לאנרכיה וכולנו נשלם את המחיר

בתום מלחמת העולם השנייה נכנעה גרמניה לבעלות הברית. ומי שלט בגרמניה מייד אחר כך? החל מרגע הכניעה ב-1945 ועד לשנת 1949 הייתה גרמניה נתונה לממשל צבאי תחת בעלות הברית. גם ביפן, שנכנעה זמן קצר לאחר גרמניה, התבסס ממשל צבאי באחריות ארצות הברית, שנמשך שש שנים. הממשלים הצבאיים בשתי המדינות ניהלו את כל ההיבטים האזרחיים, ודאגו לשיקום האזורים הפגועים. הדבר לא נעשה מתוך נדיבות ליבן של בעלות הברית, אלא משום שזוהי הפרקטיקה הצבאית הנדרשת במצבים מסוג זה.

כאשר צבא כובש שטח ומפיל את השלטון המקומי נוצר ואקום בהנהגה, ולמדינה הכובשת יש אחריות אתית ומשפטית לדאוג לניהול האוכלוסייה באותו מרחב. הממשל הצבאי במהותו הוא פתרון זמני, והשאיפה היא שהמדינה הכובשת תשלוט באזור עד שתימצא הנהגה מקומית מתאימה.

מבט על ההיסטוריה העולמית והאזורית מגלה שמרבית הממשלים הצבאיים אכן הסתיימו בתוך שנים בודדות. גם מדינת ישראל הנהיגה ממשלים צבאיים זמניים בכמה תקופות בעבר, וזה בדיוק מה שהיא צריכה לעשות ברצועת עזה ביום שאחרי מיטוט חמאס.

קווים לדמותו: כך ייראה הממשל הצבאי הזמני בעזה

מלחמת חרבות ברזל תסתיים אך ורק עם מיטוט שלטון חמאס, ואז נידרש לבחון מי ישלוט ברצועת עזה במקומו. מבחינה ביטחונית, אין שאלה – מדינת ישראל תהיה חייבת להמשיך לשלוט ברצועה, שליטה שעשויה להימשך לעד. מבחינה אזרחית, לעומת זאת, המטרה היא לבסס באופן הדרגתי הנהגה מקומית.

מי שחושב ששלטון מקומי בעזה יכול לקום יש מאין יום אחרי הפלת חמאס, לא מחובר למציאות. מדובר בתהליך ארוך שיימשך שנים, ומי שיצטרך לדאוג עד אז לניהול האזרחי בעזה זו מדינת ישראל.

את הממשל הצבאי הזמני בעזה רצוי שתנהל ישראל באמצעות שיתוף פעולה בין השב"כ לבין יחידות המבצעים, המודיעין והמנהל האזרחי של צה"ל. הממשל שיוקם יידרש, בראש ובראשונה, לספק פתרונות הומניטריים בסיסיים, תוך הסתייעות בגורמים מקומיים ובארגונים בין-לאומיים שאינם לעומתיים כמו אונר"א. במקביל יתחיל התהליך הממושך של איתור הנהגה מקומית אשר ייעשה עקב בצד אגודל.

רעיון הממשל הצבאי נתפס לרוב כרעיון שלילי, אולם לממשל כזה יש יתרונות רבים, והוא גם יכול להועיל למדינת ישראל מבחינה אסטרטגית. ממשל צבאי זמני יאפשר ניתוק של האוכלוסייה מהחמאס, קידום תהליכי דה-רדיקליזציה, ונגישות למודיעין משמעותי שיסייע בפירוק תשתיות החמאס. נוסף על כך, מדינת ישראל תוכל להשתמש בכספים ובמשאבים שברשותה כבמנופים להובלת תהליכי עומק שייצרו מציאות אחרת ברצועה.

שליטה ישראלית בעזה גם תועיל לסוגיית ההגירה מרצון. נכון להיום יש מאות אלפי אנשים שרוצים להגר מעזה למדינות אחרות ולא יכולים לעשות זאת. מאחר שגם ישראל מעדיפה שיהיו כמה שפחות תושבים ברצועה, יש פה מפגש אינטרסים מובהק. במסגרת הממשל הצבאי הזמני, מדינת ישראל תוכל לסייע לכל אלו המעוניינים בכך להגר החוצה מהרצועה.

הממשל הצבאי יפגע בזכויות הפלסטינים? בדיוק להפך

היתרונות של ממשל צבאי ברצועה ברורים, ובכל זאת יש אנשים שנאחזים בתירוצים קלושים כדי לנסות להציג אותו כפתרון איום ונורא. אחת הטענות שנשמעת היא שממשל כזה יצרוך כספים רבים מתקציב המדינה. לא צריך ללכת רחוק כדי להיווכח שלטענה זו אין אחיזה במציאות. כשמסתכלים על המצב הנוכחי ביו"ש רואים שכספי המיסים של האוכלוסייה המקומית וכספי הסיוע הבינלאומיים מכסים את כל ההוצאות – וכך יהיה גם ברצועת עזה.

טענה נוספת היא שממשל צבאי יפגע בזכויות הפלסטינים שמתגוררים ברצועה. גם כאן מדובר בטענה שגויה. לפני הקמת הממשל הצבאי ביהודה ושומרון, לא הייתה באזור אוניברסיטה אחת, ועכשיו בכל הערים באזור יש אוניברסיטאות, בתי חולים ותשתיות מתקדמות.

הממשל הישראלי ביו"ש תרם לרווחת האזרחים הרבה יותר ממה שתרמה הרשות הפלסטינית המושחתת, ובוודאי יותר ממה שיתרמו גופים כמו החמאס והג'יהאד האסלאמי. באופן דומה, גם בתקופה שבה הנהיגה ישראל ממשל צבאי בעזה ראינו שיפור ברמת החיים, שהלכה והידרדרה עם שלטון הרשות ובהמשך עם שלטון חמאס. אם כך, לא זאת בלבד שהתושבים בעזה לא ייפגעו מממשל צבאי זמני בשליטת ישראל, אלא הם גם ירוויחו ממנו.

דה-נאציפיקציה גרסת עזה: השינוי מתחיל בחינוך

לצד ההיבטים האזרחיים ההומניטריים, האתגר הגדול ביותר שמצפה לישראל במסגרת הממשל הצבאי הזמני הוא ניהול החינוך ברצועה.

ישראל מעולם לא חוללה שינוי משמעותי במערכת החינוך הפלסטינית, ואפילו בחינוך של ערביי ישראל המדינה לא יודעת להתערב. צריך להבין שמצב החינוך בעזה מורכב מאוד. מי ששלט בחינוך בעזה בשנים האחרונות זה ארגון אונר"א, שמסית בצורה ברורה ומחנך את הציבור להשמדת ישראל. אם כך, החינוך שם צריך להשתנות מהיסוד, ממש כמו שהשתנה החינוך בגרמניה הנאצית בתהליך הדה-נאציפיקציה שהובילו בעלות הברית.

חשוב להבין שאם מדינת ישראל לא תיקח את החינוך ברצועה תחת אחריותה, אז תישאר שם אותה ביצה שמייצרת יתושים בדמות מחבלים. שינוי החינוך חייב להיות באחריותנו, אבל רצוי להיעזר בגורמים חיצוניים כמו סעודיה ואיחוד האמירויות, שמבינים את התרבות ואת השפה וכבר ביצעו תהליך דומה. ראוי גם להתנות את התקציבים שמגיעים ממדינות אלו ומכספי הסיוע הבין-לאומיים ביישום בפועל של תוכניות החינוך החדשות. בסופו של דבר, רק באמצעות שליטה בכסף אפשר לשנות את המציאות בשטח.

היום שאחרי הממשל הצבאי הזמני: ההנהגה העתידית ברצועת עזה

כאמור, לאחר שיקום רצועת עזה, יש להעביר את השלטון האזרחי לגוף מתאים. כדי להבין איזו הנהגה תתבסס ברצועת עזה בהמשך, צריך קודם כול להבין איזו הנהגה לא תתבסס שם – וזו הנהגה של הרשות הפלסטינית. האפשרות הזאת לא באה בחשבון כיוון שהרשות לא יותר טובה מחמאס, ומדינת ישראל לא יכולה לאפשר לעצמה סיכון כזה. הצעה אחרת היא להעביר את השליטה לידי סעודיה ואיחוד האמירויות. ההצעה הזאת אולי הייתה יכולה להתאים אבל היא לא ישימה כי שום מדינה ערבית לא מעוניינת לקחת על עצמה את ניהול הרצועה.

אם כן, השאיפה היא שהניהול האזרחי יעבור באופן מלא לידיים של מנהיגים מקומיים, שככל הנראה ייבחרו מבין ראשי החמולות הגדולות. חמאס מאוד חושש מהחמולות כיוון שהן מהוות איום גדול על קיומו, במיוחד עכשיו כשהן חוזרות להרים את ראשן ולפעול בשטח. בשונה מחמאס, החמולות שואפות ליציבות ברצועה, רוצות לפתח את האזור, וזוכות ללגיטימציה מצד האוכלוסייה המקומית, ולכן הן הגורם שאיתו מדינת ישראל יכולה וצריכה לדבר. בכל מקרה, העברת השלטון האזרחי תיעשה בהדרגה ותוך שישראל לומדת על הדרך בשיטת הניסוי והטעייה.

או ממשל צבאי או אנרכיה

רעיון הממשל הצבאי הזמני בעזה מצטייר בקרב גורמים שונים כגחמה זדונית של מדינת ישראל הכובשת. בפועל מדובר בפתרון צבאי לגיטימי ומקובל, ואף בחובה מוסרית. אם מדינת ישראל לא תבנה תוכנית שיטתית והדרגתית לשליטה ברצועת עזה, המצב שם יגלוש מהר מאוד לאנרכיה, והעולם יאשים אותנו בכך. האנרכיה תפגע בראש ובראשונה בתושבי הרצועה, אבל גם תאפשר צמיחה מחודשת של טרור, ובכך תהווה איום על מדינת ישראל.

מכל הבחינות, הקמת ממשל צבאי ישראלי זמני בעזה היא הפתרון המוסרי והנדרש על מנת לשקם את הרצועה ולהשיב את השקט באזור. הגיע הזמן לשים בצד טענות לא מבוססות ותפיסות שגויות, ולהפסיק לפחד פחד לא מבוסס מהמושג שנקרא "ממשל צבאי".

הפוסט מי מפחד מממשל צבאי זמני? המענה האזרחי בעזה ביום שאחרי מיטוט חמאס הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

מבין כל החודשים המדממים של האינתיפאדה השנייה, מרץ 2002 היה הקטלני ביותר. למעשה, הוא היה החודש הקטלני ביותר בתולדות הטרור הפלסטיני עד אוקטובר 2023, עם 105 אזרחים ו-26 חיילים הרוגים. כמעט לא חלף יום באותו חודש ללא פיגוע, והשיא היה הפיגוע במלון פארק בנתניה, בערב ליל הסדר, שבו נהרגו 30 בני אדם ונפצעו כ-160.

לאחר הפיגוע האכזרי, שבו נרצחו בני משפחה וקשישים רבים, חלקם ניצולי שואה, החליטה הממשלה בישיבה שנערכה במוצאי החג על יציאה למבצע מקיף למיגור הטרור ביהודה ושומרון, שהחל מייד בבוקר למחרת אותה ישיבה, ב-29 במרץ 2002.

המטרה: "לפגוע בכל מי שיאחז בנשק"

ראש הממשלה דאז, אריאל שרון, הגדיר את מטרות המבצע:

"להיכנס לערים ולכפרים שהפכו מקלט לטרוריסטים; לתפוס ולעצור מחבלים ובעיקר את שולחיהם ואת אלה המממנים אותם ונותנים להם חסות; לתפוס ולהחרים נשק ואמצעי לחימה שמיועדים לפגוע בישראל; לחשוף ולהשמיד מתקני טרור, מעבדות חבלה, מפעלי ייצור נשק ומתקני מסתור. הפקודות הן ברורות: לפגוע בכל מי שיאחז בנשק ולשתק כל מי שינסה להתנגד לפעולת הכוחות ולסכן אותם, ולהימנע מפגיעה באוכלוסייה האזרחית".

שם המבצע נטבע על ידי אל"מ גל הירש, שהיה אז קצין אג"ם בפיקוד המרכז, והוא לקוח משירו של חיים חפר, "בין גבולות": "למך ולזקן/ אנו פה חומת מגן". כ-25 אלף חיילים גויסו ב"צו 8" וההתייצבות הייתה בשיעור של למעלה מ-100%, כשחיילים נאבקו על מקום בהסעה לשטחי הכינוס.

איך נתפס מרואן ברגותי

איפה נלחם צה"ל? בכל ערי יהודה ושומרון, למעט יריחו וחברון.

ברמאללה הטיל צה"ל מצור על מתחם המוקטעה – מתחם בנייני הממשלה ומעונו הרשמי של ראש הרשות הפלסטינית – והביא להסתגרותו של יאסר ערפאת בתוך המתחם, יחד עם כמה מבוקשים. כאשר הכוחות סרקו את המבנה, הם מצאו מצבור נשק גדול וכן מסמכים המעידים כי ערפאת בעצמו אישר פיגועים. בין המסמכים היה גם מסמך שנודע בשם "מסמך שובאכי" – חשבונית שנכתבה על ידי איש הכספים של הרשות, פואד שובאכי, ונחתמה על ידי ערפאת עצמו, הכוללת תשלומים ישירים עבור ביצוע פיגועים וכן תמיכה במשפחות שאהידים. המסמך היה בין מסמכים רבים שנמצאו והעידו על מידת מעורבות הרשות הפלסטינית בטרור.

בעקבות המצור של צה"ל, התערבו האמריקאים וגובש הסדר שלפיו הוסגרו המבוקשים ברצח השר רחבעם זאבי והם הועברו לכלא ביריחו. נוסף על כך נפל כל מערך הלחימה של ארגוני הטרור ברמאללה, ולקראת סיום המבצע נתפס גם מרואן ברגותי, מי שהיה מנהיג התנזים, הזרוע הצבאית של הפת"ח, ארגון שהוביל פיגועים רבים בתוך שטח ישראל. ברגותי עדיין מרצה בישראל עונש של חמישה מאסרי עולם.

"הליכה דרך קירות"

בשכם, צה"ל החל לפעול באיחור מכוון, ב-5 באפריל, כדי למשוך אליה מחבלים שסברו כי צה"ל נמנע מלפעול בה. כדי להתמודד עם איומי הצלפים והמארבים ברחובות הצפופים בקסבה של שכם, צה"ל פיתח אסטרטגיה חדשה של "הליכה דרך קירות" כשהוא פורץ את קירות הבתים באמצעים קרים (פטישים למשל) וחמים (חומרי נפץ), ומתקדם מתוך הבתים בלי לצאת אל הרחוב. עיקר הלוחמה בשכם התבצעה בשיטה הזאת, והמבצע הסתיים בניצחון מוחץ של צה"ל, עם עשרות מחבלים הרוגים, עשרות נוספים עצורים ואמצעי לחימה רבים שנתפסו.

בג'נין, לעומת זאת, התרחש הקרב הקשה ביותר. ארגוני הטרור מלכדו את המחנה במטעני חבלה והכינו מארבים בסמטאות הצרות של העיר. צה"ל ספג אבדות רבות, וההתקדמות היתה איטית. אחרי מארב קטלני ב-9 באפריל שבו נהרגו 13 לוחמי מילואים מגדוד נחשון, הוחלט כי כאשר יש חשד להימצאות מחבלים בבית, תינתן אזהרה כדי לאפשר למחבלים להסגיר את עצמם, ולאחר מכן ייהרס הבית באמצעות דחפורי D9 משוריינים. טקטיקה זו הביאה עשרות מחבלים, בהם בכירים, להסגיר את עצמם לידי כוחות צה"ל.

בבית לחם, לאחר כיבוש העיר ומעצר של מבוקשים רבים, התבצרה קבוצה של 38 מבוקשים חמושים בכנסיית המולד, שלפי המסורת הנוצרית ממוקמת מעל המערה שבה נולד ישו. החמושים לקחו כבני ערובה עשרות נזירים וכ-200 אזרחים בהם ילדים, ובעולם נשמעו גינויים ואזהרות לישראל שלא לפגוע במקום, אחד הקדושים ביותר לנוצרים. לאחר יותר מחודש של התבצרות הושג הסכם שבמסגרתו הוגלו 13 המבוקשים הבכירים לחו"ל ו-26 האחרים לעזה, ובני הערובה שוחררו.

ההישג: החזרת חופש הפעולה של צה"ל

המבצע נמשך שישה שבועות, עד ה-10 במאי 2002, ובעקבותיו נהרסה התשתית הארגונית של התנזים והחמאס ביו"ש. כמו כן, הרשות הפלסטינית פורקה מנשקה, וסמלי שלטונה, כולל ה"מוקטעה", נהרסו. ואולם, ההישג העיקרי של המבצע היה החזרת חופש הפעולה של צה"ל בכל שטחי יהודה ושומרון ושיפור האחיזה המודיעינית בשטח.

אחרי המבצע אמרו אנשי התנזים לחוקריהם מהשב"כ, שעד שלא נתקלו בחיילי צה"ל פנים אל פנים, לא הייתה להם תחושה אמיתית של עוצמת ישראל – שכן עד אז נתפסו בעיניהם ההפצצות ממטוסים כהוכחה לכך שהישראלים חוששים להילחם (מתוך: עפר שלח, "מעריב", 26.12.2008).

במהלך המבצע נהרגו 28 חיילים ואנשי כוחות הביטחון ביהודה ושומרון, ושלושה נוספים נהרגו ברצועת עזה. 185 נפצעו, מהם שבעה באורח קשה. כ-200 פלסטינים נהרגו, נלכדו 56 מבוקשים בכירים, עשרה מתאבדים פוטנציאליים ואלפי חשודים. הושמדו 50 מעבדות נפץ ונאספה תחמושת רבה.

הפוסט היום לפני 22 שנה: התחיל מבצע חומת מגן הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

ב-26 בפברואר 1993 התפוצצה משאית נפץ בחניון התת-קרקעי של מגדלי התאומים והביאה להרג של שישה אזרחים ולפציעתם של 1,042 נוספים. ארצות הברית עצרה את כל המעורבים בפיגוע, אבל לא נתנה את דעתה לתשתיות המהוות בית גידול לטרור בתוך גבולות אמריקה. למשל, לעובדה שמתכנן הפיגוע התחזה לפליט עיראקי וכך הצליח לעבור את הגבול, וכן לעובדה שהוא חסה בצל מטיף מצרי במסגד בעיר ניו ג'רזי שבה השתקע. גם העובדה שתשתית הטרור צמחה בצל מוסדות קדושים עבור האמריקאים – מוסד הפליטות ומוסד חופש הדת – לא אתגרה את הקונספציה האמריקאית.

שלוש שנים מאוחר יותר כבר הגה ח'אלד שיח' מוחמד את התוכנית למיטוט מגדלי התאומים, והציג אותה לבן לאדן. כחמש שנים בלבד לאחר מכן, בשנת 2001, הוכה העולם החופשי בתדהמה כאשר צפה בשידור חי בקריסת המגדלים המפורסמים בעולם, שהפכו לסימן ההיכר לשליטתו ולעוצמתו של המערב.

כתוצאה מכך פתחה ארצות הברית, יחד עם מדינות נוספות, במלחמה באפגניסטן וביעדי טרור נוספים בעולם. המלחמה נמשכה 20 שנים, בין 2001 ל-2021. ארצות הברית הפילה את שלטון הטליבאן וכוננה שלטון חדש פרו-אמריקאי במקומו, אך מייד כאשר עזבה את גבולות אפגניסטן, חזר שלטון הטליבאן.

טרור על אדמת אירופה

מבלי להיכנס לסקירה היסטורית של כל פיגועי הטרור שבוצעו על ידי האיסלאם הרדיקלי על אדמת אירופה, אפשר לראות בהחלט איך הטרור האיסלאמי מתפשט בבירות אירופה.

במאי 2013 בריטניה חווה פיגוע ברוטלי, כאשר שני איסלאמיסטים עורפים את ראשו של חייל בריטי ברחובה של עיר, לאורו של יום. למרבה ההפתעה, המחבלים אינם ממהרים להימלט מזירת האירוע, אלא נותרים בזירה על מנת "לחנך" את העוברים והשבים ההמומים, שבעצם מי שאשם בפיגוע זה הם עצמם. "אנחנו נשבעים לאללה הכול יכול, לא נפסיק להילחם למענך", הם אמרו בידיים מגואלות בדם, האוחזות במצ'טות ובסכינים. "הסיבה היחידה שעשינו את זה היא שמוסלמים מתים מדי יום. החייל הבריטי הזה קיבל עונש עין תחת עין, שן תחת שן", אמרו המחבלים ונופפו בנרטיב הקורבן הקבוע של התוקפן המוסלמי.

שנה וחצי לאחר מכן, בינואר 2015, הגיע תורו של ה"11 בספטמבר" הצרפתי, כפי שהוא כונה אז על ידי התקשורת המקומית, כאשר שני רעולי פנים פרצו בצוהרי היום למשרדי המגזין שארלי האבדו, הממוקם בפריז, ורצחו 12 איש, בהם עשרה עיתונאים ושני שוטרים, לאחר שהעיתון העז לפרסם קריקטורות של מוחמד. פיגוע זה התפתח לרצף אירועי טרור ובהם פיגוע ירי שהביא לרצח של שוטרת והפיגוע במרכול הכשר בפריז, שבו נספו ארבעה בני ערובה נוספים. בסך הכול נרצחו בסדרת האירועים הזו 18 בני אדם, בהם 15 אזרחים ושלושה שוטרים.

על אף זוועות הפיגוע בשארלי האבדו, מי שכינה אותו "ה-11 בספטמבר" של פריז לא ידע מה צופן לו העתיד בהמשך אותה שנה, כאשר בחודש נובמבר ידעה פריז את המתקפה הגדולה ביותר שספגה מאז מלחמת העולם השנייה: בפיגוע שארע במהלך מופע רוק שהתקיים באצטדיון נרצחו 127 איש ועשרות נפצעו.

ב-2016 חווה גם גרמניה פיגוע במערב ברלין, כאשר מחבל דורס למוות 12 קורבנות, ובהם תיירים ומקומיים.

תודעת הקורבן הקבועה של האיסלאם הרדיקלי

בין פיגועים אלו ואחרים עוברים קווי דמיון ברורים. ראשית, אפשר לראות השראה וחיקוי בין שרשראות הפיגועים. שנית, האיסלאם הרדיקלי נוקט אכזריות כשיטת עבודה ליצירת הרתעה וטרור פסיכולוגי. אלו נועדו לשתק תגובה אפשרית מצד החברה המותקפת. שלישית, תעמולה. הטרור האיסלאמי הרדיקלי מגיע עם צידוק קבוע, שמתבסס על תודעת הקורבן הנרדף, שבשם "רגישותו" לעוולות הנעשות לו מבצע פשעים מפלצתיים נגד האנושות. רביעית, הטרור האיסלאמי הרדיקלי משתמש בערכים המקודשים למערב על מנת לחסל אותו.

השימוש בערכים המקודשים למערב על מנת לחסלו מתבצע בשתי שיטות. השיטה הראשונה היא פגיעה בסמלים מערביים. לא במקרה נבחרו מגדלי התאומים, שהיוו את מרכז הסחר העולמי וסמל לעליונותו של המערב, השארלי האבדו הצרפתי, שהוא סמל לזכות היסודית של חופש הביטוי, והופעת רוק באצטדיון הצרפתי, שמהווה סמל לתרבות המערב. כל אלו נועדו לתקוף ולערער את ערכי היסוד של המערב.

השיטה השנייה שבאמצעותה מביסים את המערב באמצעות שימוש בערכים המקודשים לו מתוחכמת הרבה יותר. הרי הסתה שמתבצעת מתוך מסגדים מעמידה את המערב בקונפליקט בנושא חופש הביטוי; מחבל שמגיע עם תעודת פליטות מעורר אמפתיה ופורט על היסוד ההומני הטבוע בערכי המערב; ההאשמות הקבועות של האיסלאם הרדיקלי בדבר תוקפנות המערב מנגנות על האמביוולנטיות המערבית בדבר הפעלת כוח, והרצון לייצר שלום ולהימנע ממלחמה; וגולת הכותרת, השימוש במשוואה שלפיה החלש תמיד צודק, כאשר המוסלמי לעולם יוצג כחלש אל מול המערב הכובש, ולכן גם כצודק יותר ממנו.

הכוננות בדצמבר 2023

במבט לאחור, אפשר רק לתהות מה היה קורה אילו אחרי משאית התופת ב-93' היו האמריקאים נדרשים לחיסול תשתיות הטרור, כולל באמצעות בדיקה נוקשה יותר של כניסת פליטים לגבולות אמריקה, הטלת הגבלות על מסגדים ומוסדות דתיים אחרים, ושלילת אזרחות וגירוש של מסיתים מאדמתה. ייתכן שלא רק הפיגוע במגדל התאומים היה נמנע, אלא גם שעליית האיסלאם הרדיקלי אל מול שקיעת המערב הייתה מתונה יותר, וכן הייתה נמנעת ההשראה לפיגועים נוספים שהתרחשו על אדמת אירופה.

לקראת חג המולד האחרון, בדצמבר 2023, כבר אפשר היה לראות כיצד השיח הישראלי של "כוננות לקראת החגים" מועתק גם לאירופה, שנערכה אז לקראת הטרור האיסלאמי. נדמה שאירופה מתחילה לגלות סימני חיים אל מול המכבש של הטרור האיסלאמי השוטף אותה. אלפי פעילים איסלאמיסטיים נמצאים במערב אירופה לבדה, ונתונים במעקב. כך למשל הודיע ראש שירות המשרד להגנת החוקה (שירות הביטחון הפנימי) שהמדינה נמצאת "בסכנה הגדולה ביותר מזה שנים" להתקפת טרור, וכן ש"אירוע כזה יכול להתרחש בכל יום". הצהרתו זו הייתה על רקע פיגוע שהתרחש בפריז קודם לכן. לאחרונה אף אמר ראש ממשלת בריטניה, רישי סונאק, "הרחובות שלנו נכבשו על ידי קבוצות איסלאמיסטיות".

אבל לבתי הגידול של הטרור, וגם לטרוריסטים עצמם, יש מטריית הגנה שאי אפשר להפריז בחשיבותה, והיא מדיניות של הכלה, שמבוססת על קבלת התעמולה הפסיכולוגית של האיסלאם הרדיקלי, כפי שפורטה לעיל.

המשוואה השקרית של האיסלאם הקיצוני

חלק ניכר מהטענות של האיסלאם הרדיקלי, שמי שאשם באלימותו ואכזריותו הם "אחרים", מופנה כלפי ישראל. במקרה הישראלי, ביתר שאת, מהווה האיסלאם הרדיקלי תוקפן המתחזה לקורבן. תחת הפגנות התמיכה בעזתים ה"מסכנים", מנורמלים בדעת הקהל העולמית מעשי טבח ואונס, מהמחרידים ביותר שידעה האנושות. כמו בכל פיגועי הטרור של האיסלאם הקיצוני, וכפי שנהוג על פי המדיניות הדו–פרצופית הקבועה של האיסלאם, לצד החרב מגיעה גם הבטחה שאילו רק הישראלים לא היו כל כך רעים אליו, הוא לא היה צריך להתקומם גם באירופה.

כלומר, האיסלאם הקיצוני מייצר תיחום תודעתי מדומיין של גבולות הסכסוך והאלימות, ומייצר משוואה שקרית, שאילו ייפתר הסכסוך הנקודתי הנ"ל – ובכל פעם מדובר בסכסוך אחר – הרי שתתייתר האלימות של האיסלאם.

יש מי שקונה את תעמולת האיסלאם הרדיקלי, ומתנדב להנחיל להמונים את מסריו ולנרמל אותם. דוגמה אחת לכך ניתנה בדיון שנערך לאחרונה בפרלמנט הבריטי, שבו הואשם ה BBC-ב"שותפות למסע הדיסאינפורמציה המתוזמר היטב של חמאס" שלפי הדוברים "הוביל לזינוק באנטישמיות ברחבי העולם".

מי שנדמה לו שה BBC-פוגע בישראל ומקדם אנטישמיות כבושה וגלויה צודק, אבל מפספס את הלקח החשוב ביותר לאירופה ולמערב. קבלת טיעוניו של האיסלאם הרדיקלי והצדקת טענותיו האלימות יביאו לשיתוק מוסרי ותודעתי באירופה, בדיוק כמו שקרה בישראל. הטרור האיסלאמי מתחיל בארס תעמולתי המשתק את חוש המוסר והצדק, מנצל את ערכי המערב כנגדו, ואז טובח בו.

הניסיון לתחם את גבולות הסכסוך הנוכחי לישראל ולכפות על ישראל הפסקת אש במטרה להביא לשקט תעשייתי למערב אינו שונה ממדיניות הפיוס הצ'מברלייני אל מול האויב הנאצי, והיא תעלה למערב בדם רב ובאיבוד ההגמוניה העולמית שבה הוא מחזיק.

רק תבוסה חד–משמעית של איראן, על שלוחותיה, ושל רוסיה באוקראינה, יאפשרו למערב להגיע מוכן למאבק מול סין. הניסיון להכיל את הטרור האיסלאמי הקיצוני נדון להיכשל, כמו שמוכיח ה case  study-הישראלי.

מאמר זה פורסם במקור ב ynet-בשפה האנגלית

הפוסט על המערב ליישם את לקחי מדיניות ההכלה הישראלית על מנת למנוע אינתיפאדה במדינותיו הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

במהלך מתוזמן הטילו לאחרונה ארצות הברית, בריטניה וצרפת, כל אחת בנפרד, סנקציות כלכליות על אזרחים ישראלים המתגוררים מעבר לקו הירוק. הסנקציות מגיעות על רקע קמפיין "אלימות המתנחלים". הסלמת הקמפיין עלולה להתרחש בקרוב, בתום 60 הימים שקיבלה ממשלת ישראל על מנת להגיב על טענות לאלימות חיילינו ביהודה ושומרון, לפני שיטילו סנקציות גם עליהם – על חיילי צבא ההגנה לישראל שפעלו במסגרת תפקידם.

העיתונאים קלמן ליבסקינד ב"מעריב" ואריאל כהנא ב"ישראל היום" חשפו את השקר שעומד בבסיס הקמפיין והפריכו את הטענות שעליהן הוא מתבסס, עד כדי כך שצה"ל עצמו חזר בו מחלק מהפרסומים. זה לא שמעולם לא הייתה שום אלימות של מתיישבים יהודים כנגד ערבים, אלא שהנתונים זניחים בהרבה מהמדווח, המקרים מנותחים באופן מוטה ומסווגים בצורה שגויה ושקרית, וה"עלייה המדאיגה" עליה מדווחים לנו היא בדיה מוחלטת.

לכן, חייבים לשאול: אם הקמפיין מבוסס על עיוות ושקר, איך זה שלא זו בלבד שהוא אינו יורד מהאוויר, אלא להפך – ממשיך להיות מפומפם ביתר שאת על ידי דיווחים תקשורתיים ו"הבעת דאגה" של בעלי תפקידים אמריקאים ואירופאים?

למה ההלם על הפיגוע לא מחזיק מעמד

שורשיו של "קמפיין אלימות המתנחלים" מתוארים יפה בספרו של שגריר ישראל בארצות הברית לשעבר, ד"ר מייקל אורן. הספר, "בן ברית: חיי כגשר בין ישראל לארצות הברית", מתמקד בתקופת כהונתו של אורן כשגריר, תחת ראש הממשלה נתניהו ובתקופת נשיאותו של אובמה.

אורן מתאר כיצד רצח משפחת פוגל, השם ייקום דמם, התקבל בזעזוע ובאימה בקרב האמריקאים, והבית הלבן גינה את הרצח בנחרצות. אבל, בדומה לאירועי 7.10, ההלם לא החזיק מעמד זמן רב. הקהילה באיתמר, בהיותה ימנית ודתית, כותב אורן, זוהתה עם "קמפיין אלימות המתנחלים". מאחר שההתנחלויות "לא לגיטימיות" בעיני האדמיניסטרציה של אובמה ועל ידי האו"ם, הן נתפסו בעיניהם של גופים בינלאומיים רבים כמטרה הוגנת לתקיפה.

אורן מספר שהביע באוזני יועציו בשגרירות את חששו מכך שכל אוכלוסיית ההתנחלויות עברה "פוגליזציה" ותויגה כ"כובשים שמצדיקים את ההתקפות כנגדם". חששו של אורן היה שבאופן הדרגתי תעבור כל אוכלוסיית מדינת ישראל "פוגליזציה", ותיתפס ככזו שמגיעים לה הטילים המכוונים כלפיה. חשש זה נשמע אולי מוגזם ב-2011, אבל 13 שנים בלבד מאוחר יותר נכחו כל אזרחי ישראל לדעת שחששו היה מדויק.

התגובה של אובמה לטבח

תגובתו של אובמה לטבח של ה-7 באוקטובר, באיחור של כחודש, מנסחת את התפיסה הזאת באופן בהיר: "מה שחמאס עשה היה מחריד, ואין לזה שום הצדקה", אמר הבוס לשעבר של רוב האדמיניסטרציה של הנשיא ביידן ומי שהביא אל המזרח התיכון את "האביב הערבי", אבל, הוא הדגיש "מה שעוד נכון הוא שהכיבוש ומה שקורה לפלסטינים הוא בלתי נסבל". יש מי ששומע בהצהרה זו של אובמה את שורשי אסטרטגיית ההסברה החמאסית-פרוגרסיבית בדבר "עזה היא בית כלא פתוח", ויש מי שרואה דרך קצרה בין תפיסה זו לבין התפיסה שלפיה "להתנגדות הפלסטינית לא נותרה ברירה".

עוד נדמה שלמורת רוחו של הנשיא לשעבר, ישראל והעם היהודי עסוקים מדי בשימור לקחי השואה ובצפייה בסרטוני הזוועות מה-7 באוקטובר, ולכן לא מתפנים לדאוג לילדים בעזה. איך אמר מוחמד דראוושה בחשיפה של העיתונאי ישי פרידמן מערוץ 14? "הציונות הדתית... מחלחלת סם אידיאולוגי בתוך המדינה". אלא שעכשיו זו לא רק הציונות, אלא בדיוק כמו בנבואה של אורן, גם כל מי שמבקש לזכור את אירועי ה-7 באוקטובר ולהפיק מהם לקחים מעשיים.

שתי אסטרטגיות: השחרה והשתקה

מי שמסיק שמדובר במלחמה תודעתית בלבד, טועה. מדובר בתעמולה מכוונת שיש לה מטרה מאוד מעשית, והיא להכשיר מדינה פלסטינית בשטחי יהודה, שומרון ועזה, שתכלול פינוי יהודים מיישובים.

ברור שעל מנת לממש תרחיש כל כך תלוש נדרשת הכנה תודעתית משמעותית, והיא מתקיימת באמצעות שתי אסטרטגיות. אסטרטגיה אחת היא אסטרטגיה של "השחרה". זו אסטרטגיה ישנה וטובה, שעובדת כבר שנים רבות. לאסטרטגיה זו שני קהלי יעד. האחד: ישראלים. השחרת ציבור המתיישבים באמצעות "קמפיין אלימות המתנחלים" נועדה להשכיח מהציבור הישראלי את העובדה שמתיישבים אלו מהווים קו הגנה ראשון לכפר סבא, השרון וכל מרכז הארץ. האשליה התודעתית המצופה היא הסכמה "להקריב" את "המתנחלים הבעייתיים", תוך שכנוע עצמי שבכך ייפתרו כל בעיותינו. השני: הקהילה הבינלאומית, שמצופה לתמוך בצעדים הולכים ומקצינים נגד ישראל ואזרחיה.

האסטרטגיה השנייה היא אסטרטגיה של "השתקה", ולשמה אנו רואים את הסנקציות מופעלות. כפי שפרסם לאחרונה השגריר לשעבר דיוויד פרידמן, תנאי הסנקציות האמריקאיות חלים על כל ישראלי שמתנגד למדינה פלסטינית: כל ישראלי. כרגע מדובר ביותר מ-%80 מהאוכלוסייה בישראל, מציין פרידמן. דהיינו, גם כתיבת טור זה עלולה ליפול למלכודת הסנקציות, וכמוה כמעט כל שיחת סלון וכל התבטאות באולפן.

דינו של מי שתלה דגל על מרפסת בבבלי

הדברים אינם נוגעים רק לעניין חופש הביטוי, אלא גם לשליטה פרטנית במעשיו של כל ישראלי, תוך ייתורה של מערכת המשפט הישראלית. התקהלת בנתניה מחוץ למעונות של סטודנטים ערבים, באופן שפורש על ידם כאיום? הפגנת נגד שכניך בנוף הגליל והם התלבטו אם לעבור דירה? תלית דגל ישראל על המרפסת בבבלי ופגעת ברגשותיו של מאן דהו? לא בטוח שלא עברת את הגבול, וכדבריו של פרידמן "כל מי שמחלקת המדינה תרגיש שהוא עוין ליצירת מדינת טרור פלסטינית, יוכל להתעורר בוקר אחד ולמצוא את כספיו מוקפאים בבנק המקומי שלו".

הדבר המקומם ביותר הוא שיתוף פעולה של גורמים פנים ישראליים, מדעת או מתוך בורות, עם קמפיין זה. מילא כשמדובר באנשים פרטיים ובורים שכותבים תגובות בנוסח "שהאמריקאים יעשו לנו את העבודה", מבלי להבין שהבדיחה היא לגמרי על חשבונם, אבל כשמדובר במפקד פיקוד מרכז שעורך תרגיל "חטיפה" על ידי מתנחלים או, כפי שפרסם העיתונאי בועז גולן מערוץ 14 ומ-0404, בדובר צה"ל שמתדרך נגד "אלימות המתנחלים" בעילום שם, ומלבה את הדיווחים התקשורתיים ביחס לא פרופורציונלי למציאות, הרי שמדובר בפשיטת רגל מוסרית, חלק מקונספציה שגויה ומעוותת, שמובילה את כולנו אל עבר "פוגליזציה", בין אם ביהודה ושומרון, בעוטף עזה, בגולן ובגליל או בירושלים ובתל אביב.

מקבלי ההחלטות מחויבים להתעשת מיידית ולהבין ש"קמפיין אלימות התנחלים", המנוהל זה למעלה מעשור נגד ישראל, ולעיתים בתמיכתה, חייב להיפסק ומייד. יש להפנות את כל המשאבים ההסברתיים על מנת לקעקע את ההיגיון הפנימי של קמפיין זה, ואסור שפוליטיקאים, אנשי צבא ותקשורת ישראלית ייתנו לו יד. אם לא נעמוד כחומה בצורה, נמצא ש(שוב) הותר דמנו, ו(שוב) קרה הדבר בסיוע פעיל מצידנו.

אנקדוטה לסיום: מייקל אורן מספר בספרו כיצד הזדעזע מכך שהנשיא אובמה סירב בשעתו להשוות בין חמאס לאל–קעידה. מעניין אם הוא מקבל את ההקבלה בין חמאס לנאצים.

מאמר זה פורסם במקור ב ynet-בשפה האנגלית

הפוסט בקרוב: סנקציות על מתנחלי בבלי, לוד ונוף הגליל הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

חודש הרמדאן מזמן למדינת ישראל אתגרים לא מעטים בתחום הביטחון. ברקע המלחמה בעזה וההסלמה הגוברת בצפון מול חזבאללה, נערך השנה הרמדאן באווירה קיצונית ומתוחה במיוחד, מעבר לאתגרים ולמורכבויות הבסיסיות שיש ממילא בחודש הזה, המזוהה עם ביצוע פיגועים וניסיונות פיגועים נגד יהודים.

מכיוון שעזה – על רוב חלקיה – נמצאת כרגע בשליטה ביטחונית ישראלית, ומכיוון שהצבא ערוך ומוכן לפתיחת מלחמה כוללת בגבול הצפון, הרי שעיקר החשש הישראלי נוגע לשטחי יהודה ושומרון ולמזרח ירושלים.

גל הטרור ביו"ש נמשך

ביהודה ושומרון נמשך גל טרור משמעותי שהחל בשלהי 2021, המאופיין בעליות וירידות בכמות וברמת הטרור. הפעולות הצבאיות שישראל נוקטת בערים השונות ביהודה ושומרון מאז המלחמה בעזה (ועוד לפני כן, במסגרת המבצעים "שובר גלים" ו"בית וגן") אינן מספיק עוצמתיות ונרחבות. הן מהוות אסטרטגיה של "כיסוח דשא" במקרה הטוב, שנועדה להגביל את ההתעצמות הצבאית ובניין הכוח של ארגוני הטרור באזור.

אומנם, מאז תחילת המלחמה בעזה ביצעה ישראל מעצרים של כ-3,450 פעילי טרור ברחבי יהודה ושומרון, שכ-1,500 מהם משויכים לחמאס, אולם מדובר בטיפה בים, קל וחומר כאשר חלק גדול מהם ככל הנראה שוחרר או ישוחרר בקרוב. באזור עדיין נמצאים ארגוני טרור ממוסדים ומאורגנים, הן עצמאיים והן כאלה הקשורים לחמאס, לג'יהאד האסלאמי ולפתח'.

חמאס – ברומטר להסלמה בהר הבית

אתגר נוסף נעוץ באזור המקומות הקדושים בירושלים ובמזרח ירושלים. בשנים האחרונות הצליח חמאס, בהובלה של כוחות אסלאמיים רדיקליים כגון קטאר, טורקיה ואיראן, לתקוע יתד במרחב הר הבית, ולהוות ברומטר בכל הקשור להסלמה במתחם. בכל רמדאן בשנים האחרונות חוותה ישראל התפרעויות של מוסלמים שעלו להר הבית, תוך התבצרות במסגד אל-אקצא, ירי בכינון ישיר של זיקוקין די נור ויידוי סלעים ואבנים לעבר שוטרים, ניסיונות למנוע מיהודים להגיע להר הבית, וביצוע פיגועים נגד אזרחים ונגד כוחות הביטחון באזור. במקביל, שכונות מזרח ירושלים עצמן הפכו לאזור לחימה.

לצד זאת, ישנו עדיין חשש משמעותי מאירועי "שומר חומות 2" בערים המעורבות, ובערים ערביות באזור המשולש. תסריט כזה עלה גם לאחר מתקפת חמאס ב-7 באוקטובר, אולם היערכות מוגברת ונכונה של משטרת ישראל בערים המעורבות סיכלה אותו מראש. ועדיין, יש לציין כי החברה הערבית בישראל גילתה אחריות ושמרה על שקט פנימי, ככל הנראה בשל השילוב בין עוצמת מתקפת חמאס שהפתיעה אפילו אותה, לבין ההרתעה הביטחונית של משטרת ישראל ושב"כ, שהתכוננו מראש לתרחיש כזה.

רמדאן הקרוב – מאתגר במיוחד

בחודש הרמדאן הקרוב, התמונה בזירות אלה צפויה להיות מאתגרת עוד יותר בשל מספר צירופי אירועים, כולל מיתוג המלחמה בעזה במאפיינים דתיים (מה שבא לידי ביטוי בין היתר בשם שבחר חמאס למתקפת ה-7 באוקטובר, "מבול אל-אקצא"); ניסיונות להבעיר את השטח באמצעות מימון והברחת אמצעי לחימה על ידי טורקיה, איראן, חזבאללה, הרשות הפלסטינית והנהגת חמאס חוץ; וכן הסתה של גורמים רדיקליים ברשתות החברתיות.

מציאות זו עלולה להגביר עוד יותר את ניסיונות הפיגועים המאורגנים ואת אלה הנעשים במסגרת של חוליות בודדים או מחבלים בודדים. הסלמה משמעותית רבתי תקשה על ישראל להמשיך את המיקוד המלחמתי ברצועת עזה, ותפגע בהכנות למלחמה אפשרית בחזית הצפון. במקרה של הסלמה רבתי, צה"ל וכוחות הביטחון יצטרכו לפרוס מחדש את הכוחות ולהסיט אותם בין הזירות השונות.

לאשר סיכולים ממוקדים ביו"ש

על מנת לצלוח את חודש הרמדאן בתקופה הביטחונית המורכבת הזו, על ישראל ליישם מספר פעולות. ראשית, משטרת ישראל צריכה לתגבר כוחות בערים המעורבות ובערים הערביות בהתאם לפריסת הכוחות לאחר מתקפת ה-7 באוקטובר. במסגרת זאת, יש להשתמש בכוח המשמר הלאומי במטרה להשיג חיכוך עם השטח ולמנוע כל אפשרות לפריצת מהומות וניסיונות פיגועים.

ביהודה ושומרון על הממשלה להורות לצה"ל להגביר את עוצמת הפעולות הצבאיות, לאשר סיכולים ממוקדים באמצעות כטב"מים באופן נרחב יותר, ולצאת לסדרת מבצעים צבאיים טקטיים ממושכים, לכל אורך הרמדאן, במספר ערים במקביל – ובפרט בצפון השומרון ובאזור חברון. זאת, כדי למנוע מראש הרמת ראש של הטרור, ולהגביל את יכולתו להוציא פיגועים.

במרחב הר הבית, על ממשלת ישראל להעניק גיבוי נרחב למשטרת ישראל לביצוע פעולות התקפיות ונחושות לסיכול מראש של גורמי ואמצעי טרור, כגון מבצעים לתפיסות זיקוקים, סכינים ואמצעים אחרים שיכולים לשמש לטרור ולפגיעה בכוחות הביטחון. נוסף על כך, יש להציב במתחם כוחות רבים של משטרה כדי להראות נוכחות ולחזק את ההרתעה.

במזרח ירושלים נדרשת אסטרטגיה כוללת המשלבת בין אמצעים צבאיים-פיזיים לבין אמצעים טכנולוגיים. יש לתגבר באופן משמעותי את האזור בכוחות מג"ב והמשמר הלאומי. כמו כן, ישראל חייבת לצאת למבצע נרחב של תפיסת אמצעי לחימה ומעצרי מנע בשכונות השונות במזרח ירושלים. מבצע זה יחזק את המשילות דה-פקטו של מדינת ישראל בשטח, ויצמצם את היכולות של תומכי הטרור לפגוע באזרחים יהודים. המבצע צריך להתנהל בשילוב משטרת ישראל, מג"ב, שב"כ והמשמר הלאומי, תוך הסתייעות במרכיבים צבאיים שונים.

אחיזה מודיעינית ברשתות החברתיות

בד בבד, על ישראל לפעול לחיזוק האחיזה המודיעינית ברשתות החברתיות, באמצעות מערכות מתקדמות של בינה מלאכותית, במטרה למצוא ולסכל מראש פעילי טרור. בתוך כך, ישראל חייבת לדרוש מחברות פלטפורמות הרשתות החברתיות להסיר ולחסום מחוללי הסתה בפלטפורמות שלהן.

האסטרטגיה הכוללת של ממשלת ישראל כלפי חודש הרמדאן והתגברות הטרור המוסלמי שהוא מביא עימו חייבת להתבסס על יוזמה התקפית תחת מגננה ותגובות. ההיגיון צריך להיות לחנוק את הטרור מראש, במטרה למנוע את הפצתו, בדיוק כפי שחונקים אש במטרה למנוע את התפשטותה.

המאמר פורסם במקור ב-ynetnews
הכתוב במאמר הוא על דעת המחבר בלבד ואינו משקף בהכרח את עמדת התנועה

הפוסט הנוסחה לרמדאן: לעבור מתגובה הגנתית ליוזמה התקפית הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

מפתיע לגלות שבדומה לאזרח הפשוט, גם מקבלי ההחלטות במדינת ישראל נשענים על נתונים לא מדויקים בכל הנוגע לסוגיה הדמוגרפית של ערביי יהודה ושומרון ועזה. לאורך השנים נמנעו מקבלי ההחלטות במדינת ישראל לברר מהם הנתונים המדויקים בנושא, והם הסתמכו על נתוני הלמ"ס של הרשות הפלסטינית,1 אך לה, מטבע הדברים, יש אינטרס מובהק לפברק את הנתונים משיקולים שונים, ביניהם לצורכי תקציב, גיוס דעת הקהל העולמית, ומעל לכול, כדי להפעיל לחץ מדיני על ישראל שתעדיף למסור שטחים כדי לא לפגוע במאזן הדמוגרפי בישראל. לא צריך להכביר במילים כדי להבין שאי אפשר לסמוך בסוגיה כל כך רגישה על רשות המממנת טרור ומתנגדת לקיומה של מדינה ישראל כמדינה יהודית.

האם המספרים של הרשות מנופחים?

כיום ישנן שתי גישות עיקריות הנוגעות לשאלת הדמוגרפית. הראשונה טוענת כי אפשר לסמוך על נתוני הלמ"ס הפלסטיני, וכי אכן קיימת סכנה דמוגרפית בסיפוח רשמי של יהודה ושומרון למדינת ישראל. לטענת התומכים בגישה זו, כיום חיים מעל ל-3 מיליון ערבים ביהודה ושומרון, נוסף לכ-2 מיליון ערבים בעזה.2

לפי הגישה השנייה, נתוני הלמ"ס הפלסטיני הם שקר גמור, והמספר הנקוב מנופח בכמעט 100% מהמספר האמיתי.3 הטענה היא שהמספר האמיתי של התושבים הפלסטינים ביהודה ושומרון עומד על כ-1.6 מיליון בני אדם. הטוענים מסתמכים על בדיקות עצמאיות שהם עורכים, לצד אמירות מהעבר של פקידים בכירים ברשות הפלסטינית.4 משמעות הנתונים היא כי אפשר לספח את יהודה ושומרון ללא חשש ממשי מהסוגיה הדמוגרפית.5

נראה כי הבעיה הדמוגרפית בכל תחומי ארץ ישראל אכן לא גדולה כמו שסוברים מרבית האנשים: מספר הלידות לאישה ערבייה ביו"ש נמוך כיום ממספר הלידות לאישה יהודייה – כ-2.98 לאישה ערבייה לעומת כ-3.13 לאישה יהודייה.6 נוסף על כך ישנה הגירה שלילית מיהודה ושומרון – כ-20,000 מהגרים בשנה, רובם צעירים. 7כמו כן, הלמ"ס הפלסטיני סופר גם אנשים שנפטרו לפני שנים רבות, ובמפקד האוכלוסין נכללו אנשים שנולדו בשנת 1845.

"זה שישראל לא יודעת כמה פלסטינים חיים בשטחי C זה מביש"

לאור חשיבות הסוגיה, מצופה ממדינת ישראל לברר את המספר המדויק של הערבים החיים בתחומי יהודה ושומרון. זאת, כדי שנדע אם הלמ"ס הפלסטיני אכן מזייפים נתונים, כפי שטוענים מומחים בתחום, וביהודה ושומרון מתגוררים רק כ-1.6 מיליון פלסטינים; או שנתוני הלמ"ס הפלסטיני אכן נכונים, ומספרם של תושבי יהודה ושומרון הפלסטינים עומד על כ-3 מיליון תושבים.

בשנת 2016 נערך דיון בוועדת המשנה של ועדת חוץ וביטחון, שבמסגרתו הועלתה הסוגיה כמה ערבים חיים בשטחי C ביהודה ושומרון. 8במהלך הדיון התברר כי מדינת ישראל לא יודעת להגיד כמה אנשים אכן חיים בשטח זה, והיא נסמכת על נתוני הרשות הפלסטינית.9 כפי שאמר ח"כ חיליק בר מהמחנה הציוני במהלך הדיון: "עם כל ההערכה שיש לי למתפ"ש ולמנהל האוכלוסין, זה שמדינת ישראל לא יודעת כמה פלסטינים חיים בפועל בשטחי C זה מביש. כמה טנקים יש לסורים אנחנו יודעים, אבל אזרחים באחריותנו, אנחנו לא… נוסף לכך, מאחר שרה"מ ושר הביטחון הפכו למקדמי רעיון שתי המדינות, אני רוצה לדעת מכמה פלסטינים ניפרד או כמה אזרחים פוטנציאליים יהיו במדינה".

דיון זה ממחיש נקודה עמוקה יותר: אם מדינת ישראל לא יודעת כמה תושבים חיים בשטחי C, השטחים שעליהם היא אחראית מבחינה ביטחונית ומוניציפלית, כיצד היא תדע כמה תושבים חיים בשטחי A ו-B, שבהם חיים רוב ערביי יהודה ושומרון? כיצד יכולה מדינת ישראל להסתמך על נתונים של רשות המעוניינת בחיסול מדינת ישראל, לא גינתה את הטבח שהתרחש בשמחת תורה ובימים אלו משתפת פעולה עם מטרותיה של חמאס?

היחידה הייעודית שנסגרה בשנת 1997

בריאיון לאתר "גילוי דעת" בשנת 2022, טען הדיפלומט יורם אטינגר, החבר בצוות האמריקאי-ישראלי למחקרים דמוגרפיים, כי בין השנים 1993 ל-1996 פעלה בלמ"ס הישראלי יחידה שמטרתה הייתה לבדוק את נתוני הלמ"ס הפלסטיני. 10יחידה זו חשפה פערים וסתירות בנתונים הפלסטיניים, אולם היחידה נסגרה בשנת 1997. נראה כי מאז נסמכת מדינת ישראל על נתוני הרשות הפלסטינית בלי לאמתם. האם לא הגיע הזמן להקים מחדש את היחידה ולהפסיק לסמוך על נתוני הרשות הפלסטינית בלי לוודא אותם?

נוסף לצורך המדיני-אסטרטגי, קיים צורך ביטחוני מובהק בתמונת המצב הדמוגרפית ביהודה ושומרון, וביתר שאת לאור ניפוץ הקונספציות לאחר הטבח בשמחת תורה. כיצד מסוגל צה"ל להיערך לתרחיש שבו יחליטו ערביי יהודה ושומרון לבצע פשיטה על שטחי מדינת ישראל, אם הוא אינו יודע מהו מספר האנשים בשטחים אלו? 11 כיצד יֵדע כמה גדודים וחטיבות להעמיד על הגבולות? איך יֵדע מהי כמות האנשים המסוגלים לשאת נשק באזור זה? מעבר לשיקול הצבאי, כיצד תדע מדינת ישראל לנהל סיכונים ברמה המדינית אם איננה עורכת מפקד אוכלוסין מסודר שיעניק לה כלים לקבלת החלטות יסודיות? לסיכום, הסוגיה הדמוגרפית ביהודה ושומרון מציבה בעיות ואתגרים רבים בפני מדינת ישראל – ביטחוניים, כלכליים, מדיניים ועוד. בשביל להבין מהן האפשרויות העומדות לפנינו כמדינה ולפתור את הבעיה, עלינו להכיר את הנתונים המדויקים בשטח. לצורך כך, אנחנו חייבים לברר בכל האמצעים המדינתיים העומדים בפנינו – אם באמצעים מודיעיניים ואם באמצעים אחרים – כמה ערבים חיים כיום ביהודה ושומרון, היכן הם מתגוררים, מהן מגמות ההגירה ומהו מצב התושבים בערים ובכפרים בשטחים אלו. רק לאחר מכן אפשר יהיה לקבל החלטה מושכלת לגבי הפתרון הנכון והצודק ביותר לסכסוך הערבי-ישראלי.

הכתוב במאמר הוא על דעת המחבר בלבד ואינו משקף את עמדת תנועת הביטחוניסטים.

הפוסט דעה: כיצד הפך מספר התושבים הערבים שחיים ביהודה ושומרון לתעלומה? הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

במשך שנים שימש צבא היבשה מקור לקיצוצים בצה"ל. בדרך כלל בהנחיית האוצר, קיצץ צה"ל בתקציבי זרוע היבשה ופגע קשות בחי"ר, בשריון, בתותחנים, במפקדות, באימונים ובהכשרות – מגמה שתוצאותיה באו לידי ביטוי ב-7 באוקטובר. סא"ל (במיל') שוש רבן, שהייתה בין שאר תפקידיה במערכת הביטחון גם ראש ענף תכנון וארגון בפיקוד מרכז ובזרוע היבשה עד שנת 2010, וכיום משמשת חברת הוועד המייעץ של תנועת הביטחוניסטים, מסבירה איך נוצרה ואיך נפלה הקונספציה שאפשר להילחם בלי כוחות יבשה.

"הקונספציה הייתה שלא צריך צבא יבשתי מתמרן גדול. הבכירים ביותר במערכת הביטחון חשבו שנוכל להכריע בשדה הקרב בעזרת חיל אוויר מעולה ומודיעין מדויק. וכמובן, איך לא? טכנולוגיה. אז חיזקו את חיל האוויר וחיזקו את המודיעין, ובנו גדרות בכל מקום, מתוך תפיסה שטכנולוגיה יכולה להחליף אנשים וחוסכת סד"כ. קיצצנו בכל מקום אפשרי.

בבסיס הקיצוצים עמד חזונו הגדול של אהוד ברק, שאותו הוא קידם בכהונתו כרמטכ"ל – "צבא קטן וחכם". "התפיסה הזו השתרשה בקרב כל בכירי המערכת, שהנהיגו צמצומים נרחבים במספר הלוחמים ואנשי הקבע, בטנקים, בנגמ"שים, באוגדות ובחטיבות מתמרנות, וכמובן בקיצור משך השירות והורדת גיל הפטור ממילואים".

ואת חווית את זה כראש ענף הארגון?

"כן, כשהייתי ראש ענף ארגון בפיקוד מרכז ולאחר מכן רע"ן ארגון של זרוע היבשה, היו המון תמורות שהמשמעות שלהן הייתה נגיסה מתמשכת בחילות היבשה – גם בסד"כ הלוחם המתמרן, גם בכלים שלו, גם באנשי הקבע. לצד זה השקענו בטכנולוגיות חדשות ובאמצעי לחימה מתקדמים: טנקים חדשים כמו מרכבה 4, נמ"רים, מערכת מעיל רוח, ומערכת צי"ד שהוביל האלוף במיל' יפתח רון טל כמפקד זרוע היבשה, וגם חיזקנו את היחידות המיוחדות – יהל"ם, אגוז, עוקץ, דובדבן ועוד, וזאת בדיעבד הייתה החלטה נכונה מאוד כשאנו רואים את חשיבות היחידות האלה במלחמה הנוכחית כ"אגרוף הברזל" שלנו".

"קיצצו כמעט מיליארד מתקציב האימונים"

איך נראים קיצוצים כאלה בפועל?

"סגרנו מפקדות אוגדה וגייסות, קיצצנו חטיבות שריון, איחדנו ימ"חים, הסבנו חטיבות שריון לחטיבות חדשות ועוד. חיל ההנדסה הוא היחידי שלא קוצץ – ודווקא שם רכשנו כלים רבים מסוג די-9 ושופלים, כלים קריטיים בלחימה הזו בעזה ובכלל".

איפה היה לדעתך הקיצוץ הכי מורגש?

"הקיצוץ המורגש ביותר, בעת ההיא, היה באימונים. האימונים היו הדבר הראשון שנפגע בכל סבב קיצוצים. היו שנים שבהן הצבא ממש לא התאמן. תקציב האימונים היה התקציב הזמין ביותר ולכן הוא הראשון שנפגע. בשנים 2003–2006 קיצצו כמעט מיליארד מהתקציב שיועד לאימונים. גם בשנים האחרונות צבא המילואים התאמן במשורה. ישנם אנשי מילואים שגויסו ב-7 באוקטובר אחרי שנים שהם לא שירתו ולא התאמנו. לכן, השבועיים לפני תחילת התמרון היו זמן קריטי להתארגנות לאימונים ולחזרה לכשירות".

את אומרת בעצם שהצבא לא התכונן למלחמה כוללת?

"אני חושבת שאף אחד לא באמת האמין לתרחיש של לחימה ביותר מזירה אחת או לכל היותר שתיים. אף אחד לא באמת האמין שנגיע למצב כמו זה שאנחנו נמצאים בו היום, ולא באמת בנינו את עצמנו לתרחיש הזה בכל היבט אפשרי – סד"כ, מילואים, חימושים. גם אם לקחו בחשבון אפשרות של מלחמה, לא האמינו שתפקיד צבא היבשה במלחמה יהיה כל כך משמעותי ומכריע. הסבירות הסבירה יותר הייתה למלחמה שבה לא נצטרך להפעיל את כוחות היבשה בהיקף כזה ובעוצמה כזו".

ואיך לדעתך זה ישתנה עכשיו?

"אחרי המלחמה סדר העדיפות ישתנה ללא ספק: יאריכו את משך השירות חזרה לשלוש שנים לפחות, יאריכו מחדש את משך המילואים ל-30 יום בשנה לפחות, אולי גם יעלו שוב את גיל הפטור. וכמובן, יגדילו משמעותית את הסד"כ – יותר שריון, יותר חי"ר, יותר טנקים. היה חייבים גם לחזק את היחידות המיוחדות. יחידות כמו יהל"ם של חיל ההנדסה נצטרך להערכתי להכפיל ואולי לשלש. נצטרך לחזק את כל מערך הגמ"ר (ההגנה המרחבית) וכיתות הכוננות – להגדיל את מספרן, לאמן ולחמש אותן. הן קו המגן הראשון".

"אולי צריך להקים חיל חדש: חיל תת-קרקע"

רבן לא מדברת רק על שינוי מספרי, אלא גם על שינוי תפיסתי, עמוק. "נצטרך לשנות את כל תפיסת ההגנה. בעבר היו הרבה מאוד סיורים, ועם השנים זה פחת ופחת והסתמכנו על הגדר. נצטרך לחזור ולהסתמך על הגנה אנושית, וגם להעביר את ההגנה לצד השני של הגבול, לצד הפלסטיני. חלק מהכשל המודיעיני נבע מזה שלגופי המודיעין לא הייתה אחיזה בשטח, והמשמעות בעתיד היא לחזק מחדש את המרכיב היומינטי (מודיעין אנושי), עם שליטה מבצעית מלאה במרחב וגמישות הפעלה".

שינוי נוסף נוגע ללחימה התת-קרקעית. "נצטרך לבנות תורת לחימה שלמה של לוחמה בתת-קרקע. זה קורה כבר עכשיו, כשצה"ל לומד ומפיק לקחים תוך כדי תנועה, אבל נצטרך להעמיק בזה ויכול להיות אפילו שנצטרך להקים חיל תת-קרקע שיתמודד עם הלוחמה מתחת לאדמה על כל נדבכיה. זו לוחמה ייחודית, ויש בה מרכיבים של חי"ר, הנדסה, תמרון ועוד".

טעינו בכך שהסתמכנו כל כך על טכנולוגיה?

"בכל מקום שבו קיצצנו לטובת טכנולוגיה – שם נפגענו. צריך לחזור ולחזק מערכים מסוימים לצד הטכנולוגיה, ולא במקומה. אני חושבת שאחרי המלחמה יהיה לנו צבא אחר, הרבה יותר גדול, מאומן ומצויד. גם עכשיו הוא מצוין – אבל אחרי ה-7 באוקטובר אנחנו מבינים שאי אפשר לנצח מלחמה מהאוויר, אי אפשר להגיע למפקדות, לפירים, לבתי החולים, ולחסל את כל היכולות שלהם מהאוויר, מה גם שאנו צבא הפועל לפי קוד מוסרי אחר. צבא היבשה הוא אבן יסוד בקרב המשולב ונצטרך לחזקו באופן משמעותי".

"הצבא צריך להיות קשוח יותר כלפי החיילים שלו"

"אני חושבת שצריך להחזיר את הקשיחות לצבא. הצבא צריך להיות קשוח יותר כלפי חייליו – פחות מעורבות של הורים, פחות חשיפה לתקשורת. כשאחי היה בגולני לפני 30 שנה, הוא היה חוזר הביתה, נרדם עם הבגדים ומתעורר במוצ"ש. אימא שלי הייתה מקלפת לו את הנעליים, והגרביים נדבקו ליבלות. כשהבן שלי היה בגולני לפני שלוש שנים, הוא חזר עייף מאוד אבל לא מספיק עייף לטעמי. היום ישנה רגישות גבוהה לתנאים ולרווחת החיילים. עוצרים אימונים בתנאי חום או קור חריגים, אסור לתזז ועוד כל מיני. אני מעדיפה שהחיילים יתאמנו בתנאים קשים מאוד. "קשה באימונים, קל בקרב" – זו לא סיסמה. האויב שלנו נחוש ואכזר, והחיילים שכבר עכשיו מוכיחים עליונות, רוח לחימה ומקצועיות אין קץ צריכים להיות מוכנים לכל תרחיש".

"לא נכון לקבל נשים ליחידה כמו 669 על בסיס הקלות בגיבוש"

מסקנה משמעותית נוספת מה-7 באוקטובר היא בעניין שילוב נשים בתפקידי לחימה. הרבה דובר על הגבורה והיוזמה של לוחמות בקרבות הקשים של אותו יום, אבל סא"ל רבן מציבה גם את גבולות הגזרה כפי שהיא רואה אותן. "אני מאמינה גדולה ביכולות של נשים. הנשים במלחמה הזאת התגלו ומתגלות במלוא הדרן, עם תושייה ואומץ לב, וצריך לפתוח אותן למקצועות לחימה נוספים. יחד עם זה אני לא מסכימה עם הגישה של שילוב נשים בלוחמה ממקום של אפליה מתקנת. מדובר בחיי אדם, ולכן אני מאמינה בשילוב נשים – אבל כשוות בין שווים. עם אפס הנחות ואפס הקלות. והן מסוגלות".

"הצבא בכלל לא רצה לקלוט חרדים בכמויות"

בהקשר דומה של הרחבת שורות הצבא ושוויון בנטל רבן צופה מהפכה גם בתחום של גיוס חרדים. "אני חושבת שהמהפכה כבר יצאה לדרך, גם אם זה קורה בקצב איטי מהמצופה. ככלל, הצבא לא היה ערוך לקלוט חרדים בהיקפים גדולים, ואולי אפילו לא רצה בזה. קליטת חרדים זאת אופרציה. כשהקמנו את גדוד 97, גדוד חרדי, היינו צריכים להביא נשים עם חצאיות ארוכות או גברים לתפקידים שבדרך כלל יש בהם רק נשים, כמו חינוך ות"ש, לדאוג לכשרות ייחודית, לאפשר תפילות ממושכות וכו'. התהליך הזה לוקח זמן. זוהי מהפכה לכל דבר. המלחמה הזו תפתח אופציות ומסלולים חדשים שבהם נוכל לנצל את היתרונות היחסיים שמביאים החרדים עימם, אבל השירות יהיה צריך להיות קצר ומתחשב".

יש סיבות לאופטימיות?

"יש לנו צבא חזק עם רוח לחימה ומוטיבציה, ובשעת צרה הוא מתגלה כדבר הכי טוב שיש לעם ישראל. אני מקווה שהדרג הבכיר בצבא יהיה בשנים הבאות הרבה יותר הטרוגני, ויעשה הפרדה מוחלטת בין פוליטיקה וביטחון. אני גם תקווה שחיילי המילואים והסדיר יביאו את כל היופי של אחדות רוח ואהבת חינם לתוך החברה הישראלית. יש לנו הרבה אויבים מבחוץ, ואנחנו צריכים להילחם רק באויבים האמיתיים שלנו. יש את כל הסיבות בעולם לאופטימיות."

הפוסט סא"ל (במיל') שוש רבן: "חשבו שאפשר להילחם בלי כוחות יבשה, רק עם טכנולוגיה, מודיעין וחיל אוויר" הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

ועידת הביטחון של ישראל התקיימה ביום חמישי האחרון (25.1.24) באשקלון, ביוזמת תנועת הביטחוניסטים, ובשיתוף המכון הירושלמי לענייני ציבור ומדינה (JCPA) ושודרה בשידור ישיר באתר .Ynet

בוועידה השתתפו, בין היתר, בכירים במערכת הביטחונית והמדינית, אנשי צבא פעילים, אנשי תקשורת, מומחים עולמיים, ראשי רשויות ומועצות ונציגים של משפחות החטופים והלוחמים. ראש הממשלה בנימין נתניהו השתתף בוועידה מרחוק והבהיר: אין תחליף לניצחון מוחלט. בנאומו הוא גם פנה אל תנועת הביטחוניסטים ואמר: "התמיכה שלכם היא נדבך חשוב בהשגת היעדים הלאומיים שלנו".

אין נקודת סיום: מבט מפוכח על המלחמה והמציאות הביטחונית בישראל

בפתח הוועידה התבקש הקהל לעמוד דקת דומייה לזכר רבבות הנרצחים והנופלים באירועי השבעה באוקטובר ובמלחמת "חרבות ברזל", זאת לאחר שסופר סיפורו האישי של צביקה לביא ז"ל, שבעצם מספר את הנחישות הישראלית כולה. לאחר מכן עלה לבמה תא"ל (מיל') אמיר אביבי, יו"ר ומייסד תנועת הביטחוניסטים. אביבי סיפר כי כבר לפני שנתיים, בכירי התנועה התריעו בפני גורמים ביטחוניים ומדיניים על כך שמדינת ישראל מתקרבת למלחמה והגישו להם הערכת מצב אסטרטגית שכך הם פני הדברים. "הבנו שיש לנו שתי אפשרויות – או ששת הימים או יום כיפור", אמר אביבי. "אמרנו לממשלת ישראל שצריך לעצור הכול, להתאחד, להכין את צה"ל. לצערי, מצאנו את עצמנו בשבעה באוקטובר באותה מציאות שממנה כל כך חששנו". אביבי הדגיש כי אף על פי שישראל נפלה למתקפת פתע איומה, הוא אופטימי לגבי יכולתה של המדינה לצמוח מתוך המשבר. "עכשיו כולנו מבינים באיזו מציאות אנחנו חיים, ורואים שצריך להבטיח את ביטחון ישראל לדורות", הוא אמר, וציין: "ההחלטות שיתקבלו בשנה הקרובה ישפיעו במשך מאה השנים הבאות". את נאומו חתם אביבי בהצהרה ברורה: "אני יכול לומר לכם במאה אחוז – אנחנו ננצח ונכריע את האויבים שלנו, ולאחר הניצחון נכונה לעם ישראל תקופת זהב חדשה".

אלוף (מיל') גרשון הכהן, ממייסדי תנועת הביטחוניסטים, נשא גם הוא דברים. לטענתו, השיח על "היום שאחרי" משקף נקודת מבט אירופית-אמריקאית, שמאמינה שמלחמות יכולות להסתיים. "אנחנו נמצאים מול עולם אסלאמי שחושב אחרת", הוא הסביר. "חמאס שואף לכפות על ישראל מצב מלחמה כרוני. למלחמה שלנו אין נקודת סיום". הכהן התייחס גם לרעיון של הקמת מדינה פלסטינית עם רשות פלסטינית חדשה. "רוב הציבור לא יודע במה מדובר", הוא אמר. "המדינה הפלסטינית שעליה מדבר ממשל ביידן, ולצערי גם חלק מהישראלים, היא אסון". לדבריו, מאז הסכמי אוסלו שנחתמו בראשית שנות ה-90, מדינת ישראל נמצאת בתהליך של נסיגות, וכעת עלינו להילחם על המעט שנותר לנו.

להיפרד מקטאר ואונר"א: ריאיון עם שר האוצר סמוטריץ'

עם סיומם של נאומי הפתיחה, נערך ריאיון עם שר האוצר בצלאל סמוטריץ', בהובלתו של העיתונאי עופר חדד מחדשות 12. בריאיון טען סמוטריץ' כי המשך הלחימה לא פוגע במאמצים לשחרור החטופים, אלא להפך. לדבריו, רק דרך מיטוט שלטון חמאס נצליח למקסם את הסיכוי להשבת החטופים.

סמוטריץ' התייחס רבות גם למעורבות של קטאר במלחמה. לטענתו, לקטאר יש אינטרס לשמר את חמאס, והיא עושה הכול כדי לעכב את המאמצים של ישראל להשיב את החטופים. "עמדתי היא שלא נכון להשתמש בקטאר כלל. גם לא כמתווך", הוא אמר. "קטאר היא הגורם המכשיל ביותר, שמונע את החזרת החטופים ואת סיום המלחמה". עוד הדגיש שר האוצר כי החטופים לא משמשים רק תעודת ביטוח לשרידותו האישית של סינוואר ולשרידותו של ארגון חמאס, אלא תעודת ביטוח להחרבת ישראל. "סינוואר רוצה להשמיד את מדינת ישראל, והוא מבין שהדרך הטובה ביותר לעשות זאת היא באמצעות פירוק החברה הישראלית", טען סמוטריץ'. "המשימה הלאומית שלנו היא להוכיח לסינוואר ולנסראללה שהחברה הישראלית מלוכדת".

שר האוצר התייחס גם לסיוע ההומניטרי המועבר לרצועת עזה. לדבריו, הסיוע הזה הכרחי, אך מנוהל באופן שגוי, שפוגע ביכולתה של מדינת ישראל להשיג את מטרות המלחמה. "לא יכול להיות שאת הסיוע הזה מנהל אונר"א כי אונר"א שווה חמאס", הוא הבהיר. "הסיוע צריך להינתן למקומות הנכונים ובדרך הנכונה". בסיום דבריו ציין סמוטריץ' כי העיסוק בפוליטיקה בימים אלה הוא אסון, כיוון שכעת צריך להתמקד בדבר אחד בלבד: ניצחון. "אנחנו באחד הרגעים הקריטיים ביותר בתולדות העם היהודי", הוא אמר. "דורות שלמים תלויים בהחלטות שיתקבלו עכשיו".

האויבים שלנו מסתכלים: ההשלכות של הפעילות בעזה וההתמודדות עם החזית הצפונית

ועידת הביטחון כללה חמישה פאנלים. הפאנל הראשון, "ממשבר להכרעה", עסק בשאלה הגדולה: כיצד מנצחים את הטרור?

"לפני שעונים על השאלה איך מנצחים את הטרור, צריך לבדוק איך לא מנצחים את הטרור", אמר אלוף (מיל') יפתח רון טל, לשעבר מפקד זרוע היבשה. לדבריו, הנסיגות שבהן בחרה מדינת ישראל בהתנתקות ובמלחמת לבנון השנייה הן שאפשרו לארגוני הטרור סביבנו לגדול ולהתעצם. "כשלגוף שהאידיאולוגיה שלו היא להשמיד את ישראל יש את היכולת לעשות זאת – הוא ישתמש בה". לדברי רון טל, מטרות המלחמה מוצדקות וברורות, ובכללן: הכרעת חמאס, השבת החטופים, והחזרת הביטחון לתושבי העוטף באמצעות עיצוב מחדש של עזה.

תא"ל (מיל') אורן סולומון, בכיר לשעבר במשרד ראש הממשלה, הוסיף שאנחנו נמצאים בנקודה קריטית במערכה. "האויבים שלנו מסתכלים", הוא אמר, והדגיש: "אסור להראות להם שפעילות טרור נגד מדינת ישראל מובילה לנסיגות ולביטויי חולשה".

המשתתפים בפאנל דנו גם בחזית הצפונית המתחממת. "חיזבאללה לא עומד בפני עצמו, הוא זרוע של האיראנים", הבהיר סא"ל (מיל') ירון בוסקילה, מזכ"ל תנועת הביטחוניסטים. "אני מקווה שהשלב הבא הוא להיות אלה שיוזמים ומפתיעים בצפון. אסור לתת לחיזבאללה להפתיע אותנו כי היכולות שלו הרבה יותר משמעותיות מהיכולות של חמאס".

לצעוד ביחד: המאבק המשותף על זהותו של המזרח התיכון

הפאנל השני נשא את השם "הדור שאחרי", והתמקד בעתידה של רצועת עזה. חברת הכנסת לשעבר רות וסרמן לנדה טענה שחשוב להתייחס להסתה המסיבית שמתרחשת במערכת החינוך הפורמלית והבלתי בפורמלית ברצועה, אשר מחנכת עוד ועוד דורות לשנאת ישראל. "לצד המרכיב הצבאי, האינטרס הישראלי הוא להנדס מציאות שבה כל מערכת העברת המסרים ברצועת עזה משתנה מקצה לקצה", היא אמרה. "אנחנו מוכרחים להציב תנאי ברור שכל מערכת החינוך תשתנה. זה כבר נעשה באיחוד האמירויות, וזה בר-השגה".

עורכת הדין ניצנה דרשן לייטנר, מנהלת ארגון "שורת הדין", התייחסה לסוגיית הכספים ברצועה. "כל ארגון טרור שמושמד ממשיך להתקיים כרעיון", היא הדגישה. "אם לא נחסום לחמאס את צינור הכסף, אנחנו נחיה אותו מחדש. מדינת ישראל חכמה ויצירתית מספיק בשביל להילחם במקורות המימון של ארגוני הטרור".

הפאנל השלישי בוועידת הביטחון עסק במערכה הרב-חזיתית עם הציר האיראני, ובו שרטטו המשתתפים מבט רחב על זירת המלחמה ועל תפקידן של איראן, סין ורוסיה במערכה. "איראן מנסה לעצב את המציאות במזרח התיכון ולשנות את המפה הגלובלית", פסק תא"ל (מיל') יוסי קופרווסר, מנהל מחלקת המחקר בתנועת הביטחוניסטים. "עלינו לצעוד יחד למאבק על זהותו של המזרח התיכון. אם נהסס בשאלת הכרעת החמאס, ונאמר שזה לא אפשרי, האתגר שיעמוד בפנינו יהיה כפול ומכופל".

סא"ל (מיל') מיכאל סגל, חוקר בכיר ב-JCPA, הוסיף כי מדינת ישראל צריכה לנהל מערכת תעמולה בקרב העם האיראני כדי לעורר התנגדות מצד התושבים. "הכסף האיראני שנשפך על ארגוני טרור יכול לעזור לתושבי איראן", הסביר, "וישראל צריכה להציף את הבעיות האלה מול האיראנים עצמם".

לא עדר כבשים: הזווית של תושבי אזורי הלחימה

ועידת הביטחון נתנה מקום של כבוד גם לראשי הרשויות והמועצות באזורי הלחימה בדרום ובצפון. בפאנל הרביעי השתתפו שלושה ראשי מועצות של יישוביי העוטף, וראש עיריית קריית שמונה. הארבעה תיארו את הקשיים שעימם מתמודדים התושבים המפונים, ודנו בתנאים שיאפשרו את חזרתם הבטוחה הביתה.

למרות האתגרים הרבים שעימם מתמודדים התושבים שנעקרו מחייהם, כל ארבעת ראשי הרשויות הסכימו כי התושבים לא יחזרו לבתיהם לפני שיושג ביטחון אמיתי ולפני שהיישובים ימוגנו כדרוש. "אנחנו לא עדר כבשים שאפשר להוציא ולהכניס", אמר אביחי שטרן, ראש עיריית קריית שמונה. "אנחנו מוכנים לגלות אורך רוח, אבל לא נחזור בשביל שבעוד שנתיים יוציאו אותנו שוב. לא ניתן שיעשו מאיתנו צחוק".

"אם אנחנו לא נתמיד במלחמה ונביס את חמאס, זה אומר שמדינת ישראל כורעת ברך מול מפלצות", טען אלון דוידי, ראש עיריית שדרות. "תמונת הניצחון היחידה למלחמה הזאת היא של חמאס מושמד". גם תומר גלאם, ראש עיריית אשקלון, הסכים עם הדברים: "אנחנו חייבים למוטט את חמאס באמת, לא בסיסמאות. אם לא נגמור את המחבלים, הם יגמרו אותנו".

הפאנל החמישי והאחרון עסק בחשיבותו של החוסן הלאומי. הפאנל הזה הורכב מדוברים מגוונים שהגיעו מכל קשת החברה, בהם צבי מור, אביו של החטוף איתן מור; יעל שביט מ"מקור ראשון"; וישי גרין, יזם הייטק ואיש שמאל. למרות העמדות השונות שהוצגו בפאנל, כל המשתתפים הסכימו שיש לשאוף לאחדות בעם.

"אם אנחנו ראויים למות יחד, אנחנו גם ראויים לחיות יחד", טען אביב חיים עזרא, מילואימניק פעיל ומייסד תנועת "תקומה", והוסיף: "לכידות ואחדות זו הדרך, הכרעה וניצחון זו המטרה. יש לנו אחריות לאומית לנצח. זה הדבר הראוי ביותר שאנחנו יכולים לעשות למען כל מי שנפל ונרצח".

ורדית קרוגר, מארגון אימהות הלוחמים, הוסיפה שהשיח הציבורי צריך לעסוק בשאלות של זהות והיסטוריה. "אי אפשר ללכת עד לניצחון אם אנחנו לא מבינים וזוכרים מי אנחנו ולמה אנחנו פה", היא אמרה. "אלה השאלות הבסיסיות ביותר, ועליהן צריך לענות".

עד לניצחון: תפקידנו להמשיך, למען הנופלים

בין הפאנלים השונים עלו לבמה דוברים נוספים. סא"ל (מיל') שוש רבן, לשעבר רע"ן זרוע היבשה, הדגישה כי התרחיש הרב-חזיתי הוא לא אפוקליפטי אלא ממשי, וכי הצבא צריך להיערך בהתאם. היא העלתה את האפשרות להאריך מחדש את גיל הפטור למשרתי המילואים, להחזיר את שירות החובה לשלוש שנים מלאות, ולקלוט את החברה החרדית לצבא באופן ראוי. כמו כן היא ציינה את עבודת הקודש שעושות הנשים בכל החזיתות. "כשמדובר בתפיסת ביטחון, בציונות, ברוח, בחזון – אין באמת הבדל בין גברים לנשים", היא אמרה. "אני מאמינה גדולה בכוחן של הנשים וביכולותיהן".

גם איריס חיים, אימו של החטוף יותם חיים ז"ל, לקחה חלק בוועידה, וריגשה את כל יושבי האולם. "הלב שלי לא שבוי בעזה", היא הבהירה. "חמאס חטף לי את הבן, אני לא מוכנה שהוא יחטוף לי גם את הלב". לאחר מכן סיפרה שקשה לה עם המילה "נפל". "החיילים לא נופלים", היא אמרה. "הם מרימים את כולנו". סא"ל (מיל') מעוז שוורץ, שנמצא בימים אלה בשטח הלחימה, ביקש להעביר מסר דומה: "החללים סוללים עבורנו דרך", הוא הדגיש, והוסיף: "אנחנו השליחים שלהם, ותפקידנו להמשיך עד לניצחון".

בסיום הכנס התבקש הקהל לעמוד שוב, אבל הפעם לא לדקת דומייה אלא לשירת התקווה. באווירה המיוחדת שנוצרה באולם בתום כל הנאומים, היה נדמה שמילותיו המוכרות של נפתלי הרץ אימבר מקבלות משנה תוקף: עוד לא אבדה תקוותנו.

הפוסט אנחנו דור הניצחון: ועידת הביטחון השנייה של ישראל הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

בשנת 1992, שלוש שנים לאחר נפילת חומת ברלין והתפרקות ברית המועצות, פרסם הפילוסוף האמריקאי-יפני פרנסיס פוקויאמה ספר בשם "קץ ההיסטוריה והאדם האחרון". בספרו טען פוקויאמה שעם קריסתו של הגוש הקומוניסטי הסתיימו המחלוקות ארוכות השנים בין הקפיטליזם למרקסיזם, ושהעולם כולו מוכן להתיישר לפי קו אחד – הקו הדמוקרטי המערבי. אחד ממתנגדיו הבולטים של פוקויאמה הוא מדען המדינה האמריקאי סמואל הנטינגטון. ב-1996 פרסם הנטינגטון ספר בשם "התנגשות הציביליזציות", שבו הוא טען כי בעידן פוסט המלחמה הקרה, הזהות התרבותית והדתית תהווה את המקור העיקרי של הסכסוכים, מה שיוביל למלחמות ולחוסר יציבות בעולם כולו.

המציאות הכריעה: מלחמות לא מתות

עם קריסתם של מגדלי התאומים בספטמבר 2001 הוכח מעל לכל ספק כי התיאוריה של הנטינגטון היא הנכונה, וכי מלחמות על בסיס דת ותרבות ימשיכו לעמת ציוויליזציות בדרכים חדשות. מאז, קיבלנו עוד ועוד תזכורות כואבות לכך שהמלחמות העולמיות לא קרובות לסיום, ואולי לא יסתיימו אף פעם – ובכל זאת, אנשים רבים ממשיכים להיאחז בתיאוריה האשלייתית של פוקויאמה.

גם בחברה הישראלית יש קבוצות שמחזיקות כבר שנים בחשיבה כמעט דתית-משיחית, שלפיה אפשר להשיג שלום עולמי אם רק ניקח על עצמנו ויתורים ביטחוניים ומדיניים.

הטרגדיה האיומה של השבעה באוקטובר יצרה אומנם שבר עמוק מאוד בתפיסה הזאת; רוב העם התפכח והבין שהתפיסות הישנות לא תואמות את המציאות. עם זאת, יש כמה קבוצות שעדיין לא מוכנות לוותר על הקונספציה הנאיבית, וסבורות שמדינת ישראל צריכה לפנות למסלול של נסיגות ופשרות, במקום לדאוג לביטחונה. לקבוצות אלה, שאינן גדולות, אך נמנות עם אליטות, יש השפעה גדולה בציבוריות הישראלית.

מנהיגים: תנו לעם קרדיט

השאיפה לשבת איש תחת גפנו ותחת תאנתו היא השאיפה האנושית הטבעית ביותר, אך כאשר היא לא מתיישבת עם המציאות, היא עשויה להוביל לקבלת החלטות מסוכנות – כפי שראינו בראשית שנות ה-90, עם החתימה על הסכמי אוסלו.

אחת הסיבות שהובילו את ראש הממשלה המנוח יצחק רבין לחתום על הסכמי אוסלו, ולהתחייב לוויתורים מופלגים שפוגעים בביטחון ישראל עד היום, היא ההערכה שהציבור הישראלי עייף מלהילחם, ומוכן לשאת בכל מחיר תמורת שלום.

אז, כמו היום, הייתה הערכת חסר גדולה מאוד של מי זה עם ישראל. אנחנו רואים שהעם הרבה יותר חזק ונחוש מהמנהיגים שלו. הציבור הישראלי בכללותו רוצה דבר אחד – ניצחון. האזרחים והחיילים גם מוכנים לשלם מחירים כבדים למען השגת הניצחון המיוחל, ובלבד שמדינת ישראל לא תוותר, וזה משהו שהאליטות המנהיגות מוכרחות להבין. כך, למשל, בסקר "מדד הביטחוניסטים" שערכנו לאחרונה, עלה כי 78% מהיהודים בישראל סבורים שהכרעת חמאס היא מטרת העל של המלחמה, וכי שחרור חטופים צריך להיעשות כל עוד הוא לא פוגע במטרה זו.

לצערי, למרות החוזק והחוסן שהעם מקרין, חלק מהאליטות המנהיגות עדיין ממשיכות להעביר מסרים מבלבלים ומחלישים. אנחנו שומעים אמירות הקוראות להתפשר ולסיים את המלחמה, כיוון שאין לישראל סיכוי לנצח. כמה מהמנהיגים שלנו סבורים כי אין פתרון צבאי לבעיה, ומציעים פתרונות מדיניים מסוכנים בדמות הקמת מדינה פלסטינית, או מסירה של עזה לידי הרשות הפלסטינית שרוצה להשמיד אותנו. אמירות מן הסוג הזה משדרות רפיסות, חולשה, חוסר אופטימיות, וסודקות את רוח העם. מעולם לא היה פער כל כך גדול בין ההישגים בשדה הקרב והנחישות בשטח לבין ההנהגה שהתנתקה לחלוטין מהדנ"א של העם שלה.

כיצד נשמור על אחדות ונוביל את ישראל לניצחון?

האחדות של העם תלויה בנו. ההתנהלות של הציבור הישראלי בחודשים האחרונים נוטעת בי תקווה רבה, אבל בשביל להשיג ניצחון גם ההנהגה והתקשורת צריכות ליישר קו ולשדר יציבות וחוסן.

נתחיל בהנהגה הפוליטית. התפקיד העיקרי והדחוף ביותר של הממשלה הוא לשמור על אחדות, ולהוביל את מדינת ישראל להכרעה ולניצחון. אני רואה בחומרה רבה את הקריאה לקיים בחירות באמצע מלחמה. התעסקות בפוליטיקה בזמן שהחיילים שלנו מחרפים את נפשם היא מעשה חסר אחריות. במקום לפנות לבחירות, כל המפלגות הציוניות צריכות להתאחד ולהצטרף לקבינט המלחמה.

גם לצבא ולמפקדיו תפקיד חשוב בעיצוב תודעת הניצחון. תפקידו של הצבא הוא להמשיך לדחוף להכרעה. חשוב להבין שמה שמשדר הצבא לממשלה משפיע עליה. מה שאנחנו, בחברה הישראלית, צריכים לעשות כדי לחזק את הצבא הוא להניח בצד את מחקרי המחדל הצבאי שהתרחש, ולחזק את ידי הלוחמים והמפקדים. כשהמלחמה תסתיים, יהיו תחקירים וּועדות, ובעלי תפקידים יצטרכו לתת את הדין על מה שקרה, אבל זה לא משהו שנכון לעסוק בו עכשיו. כל עוד המלחמה נמשכת, העם צריך להמשיך ולדחוף את צה"ל קדימה, וצה"ל גם ידחף גם את הממשלה להכרעה ברורה.

וכאן אנחנו מגיעים לתפקידה של התקשורת. נכון, על התקשורת לשאול שאלות ולהציג דעות מגוונות, אך בימים אלה, כשאנחנו נמצאים במערכה על החיים של כולנו, יש לתקשורת תקפיד נוסף, שמרחף מעל כל שאר תפקידיה; התקשורת מוכרחה להתגייס למאמץ המלחמתי, להעלות את הגבורה על נס, ולפעול לחיזוק רוח העם. זה לא אומר שמטייחים בעיות וזה לא אומר שלא שואלים שאלות, אבל הדרך שבה עושים זאת צריכה להיות דרך של חיזוק, של אופטימיות זהירה. בפועל, גופי תקשורת רבים בוחרים לשאול שאלות באופן המציג מורך לב. חלק מגופי התקשורת בוחרים להנכיח דווקא את אנשי האתמול שנשארו בתפיסות של השישה באוקטובר, ולתת ביטוי לאג'נדות שפוגעות במורל הלאומי ולאמירות תבוסתניות שמשחקות לידי אויבינו. כאשר מדינת ישראל נמצאת בסכנה קיומית, הדבר מחייב התגייסות של כולנו, לפחות באופן שבו אנחנו ניגשים לעסוק בסוגיות המפתח.

רגע לפני הרתיחה: הצפרדע קפצה מהסיר

לפני כשנתיים הצגנו את הערכת המצב האסטרטגית של "הביטחוניסטים", ובה דימינו את מדינת ישראל לצפרדע שנמצאת בתוך סיר ומתבשלת אט-אט מבלי משים. אירועי השבעה באוקטובר עוררו את הצפרדע.

הטרגדיה הנוראית שחווינו בשבעה באוקטובר גבתה מחיר בלתי נתפס מהחברה הישראלית. עם זאת, ייתכן שבפרספקטיבה היסטורית ארוכת טווח, נגלה שסטירת הלחי הזאת הצילה אותנו מתהליך נורא אף יותר של השמדה מוחלטת.

אסור לנו לתת לצפרדע לקפוץ חזרה אל הסיר. עלינו לשנות את דרכנו ולמנף את המשבר האיום הזה כדי לנצח את אויבינו ולהבטיח את ביטחון מדינת ישראל לדורות. הדרך לשם עוברת במבט מפוכח על המציאות, בהבנה שיש קונספציות שלא יכולות לקום מחדש, ובמבט משתאה על העם שלנו, שמוכיח חוסן יוצא דופן ונוטע בכולנו תקווה גדולה.

הפוסט העם חזק והחיילים נחושים – אז למה האליטות המנהיגות בוחרות לשלוח מסרים רופסים? הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

החמאס מנסה לתרגם את ההזדהות הגוברת איתה ועם מעשיה כדי להביא את הפלסטינים ביו"ש לבצע פיגועים. הצלחתה בשלב זה היא מוגבלת, בעיקר עקב פעילות הסיכול הנמרצת של מערכת הביטחון הישראלית, אבל מאמציה נמשכים. בולט בהקשר זה הפיגוע שביצעו האחים מזוהי החמאס בכניסה לירושלים, שבו נרצחו שלושה ישראלים והרביעי, שנטרל את המחבלים, נהרג מאש חיילי צה"ל. במקביל מנסה חמאס להניע פיגועים גם בחו"ל, באמצעות תומכיה באירופה (לדוגמה הפיגוע בדנמרק).

בניסיון לצבור כוח ברחוב הפלסטיני, חמאס מבליטה את המוטיב האסלאמיסטי מעבר למוטיב הלאומי, את הצלחתה לרצוח באכזריות ישראלים רבים, ואת השחיתות ואוזלת היד הרשות הפלסטינית – כמו גם את כפל הלשון שלה ביחס לטרור נגד ישראל. בתגובה, הרשות איננה מציגה חלופה אידיאולוגית, אלא מבהירה כי היא מחויבת לנרטיב המאבק לא פחות מחמאס, והראיה – עשרות מבין המחבלים שנהרגו על ידי צה"ל ביהודה ושומרון מאז 7 באוקטובר היו לטענתה אנשי מנגנוני הביטחון ופת"ח.

מנוף חשוב לקידום יעדיה הפוליטיים של חמאס הם ארגוני הסטודנטים שהיא מפעילה באוניברסיטאות ביו"ש, הנקראים "אל-כותלה אל-אסלאמיה". אלה מנהלים פעילות נמרצת להפצת המסרים של התנועה ועוד לפני הטבח הם גברו על מתחריהם המזוהים עם הפת"ח בבחירות לוועדי הסטודנטים באוניברסיטאות. במקביל, הטבח ב-7 באוקטובר הביא גם ארגונים סלפים דוגמת אל-קאעדה ודאע"ש לקרוא לרצח יהודים ברחבי העולם.

לפני המלחמה: המנוף של "הגוש האסלאמי"

בבוקר ה-21 בנובמבר 2021 התקשר פאדי מחמד אבו שח'ידם לאשתו וילדיו, שברחו מישראל מספר ימים קודם לכן, וביקש מהם להתפלל עליו. לאחר מכן יצא מביתו, התחמש בתת מקלע מסוג ברטה M12 ובסכין, ובסמוך לשעה 9:00 בבוקר פתח באש לעבר יהודים באזור שער השלשלת בעיר העתיקה בירושלים. בתגובה לפיגוע הירי חוסל אבו שח'ידם על ידי לוחמי משמר הגבול. כתוצאה מפיגוע זה נהרג חייל ישראלי, אליהו קיי, ונפצעו ארבעה.

אבו שח'ידם, פעיל חמאס ממחנה הפליטים שעפאט, פעל ככל הנראה לבדו. חמאס מיהר לשבח את מבצע הפיגוע ולהודיע כי הוא פעיל בכיר בשורותיו – אולם לא לקח אחריות רשמית על ביצוע הפיגוע.

כיממה לאחר מכן דווח כי כוחות הביטחון הישראליים חשפו תשתית נרחבת של פעילי חמאס במספר מוקדים ביהודה ושומרון שהתכוונו לבצע פיגועים במימון והכוונה של "חמאס חו"ל". תשתית הטרור ביהודה ושומרון הוכוונה על ידי סאלח אל-עארורי, סגן ראש הלשכה המדינית של חמאס וראש הזרוע הצבאית של חמאס ביהודה ושומרון, שישב בבירות עד שמצא את מותו ב-2 בינואר.

חמאס נחושה כבר תקופה ארוכה להעמיק את אחיזתה בשטחי יהודה ושומרון על חשבון הרשות הפלסטינית. כבר לפני המלחמה עלתה הפופולריות של חמאס, ודובר גדודי עז א-דין אל-קסאם, הזרוע הצבאית של חמאס, אבו עוביידה, זכה להערצה של ממש. במקביל חותרת חמאס לחזק את מעמדה בקרב האסירים בבתי הכלא כדי להשתמש בהם ביום פקודה.

מנוף משמעותי לקידום האג'נדה של חמאס והשתלטותה על הציבור הפלסטיני ביהודה ושומרון הוא הגוש האסלאמי, "אל-כותלה אל-אסלאמיה", הזרוע הרשמית של חמאס הפועלת במוסדות החינוך ברצועת עזה ובאיו"ש, החל מבתי הספר היסודיים, חטיבות הביניים (כולל אלה שבניהול של אונר"א) והתיכונים, וכלה במכללות ובאוניברסיטאות. אלה הם אותם מוסדות השכלה גבוהה שמצמיחים במקרים רבים את ההנהגה הפלסטינית העתידית, ואלה גם מוקדים מרכזיים להסתה ולקידום תשתיות טרור במרחב יהודה ושומרון.

האסטרטגיה של הגוש האסלאמי מתמקדת בניסיון למשוך את הסטודנטים למגוון הפעילויות שהוא מקיים, אשר נועדו לחזק את הקשר עימם, את אמונתם באסלאם ובאופן הדרגתי לקרב אותם לאידיאולוגיה של חמאס, עד שיהפכו לפעילים בארגון ובזרוע הצבאית שלו. פעילות הסתה בקרב הסטודנטים הייתה ידועה בעבר, ורבים מהם היו מעורבים בשנות האינתיפאדה השנייה בביצוע פיגועי טרור, כולל פיגועי התאבדות, ואולם בשנים האחרונות חלה הקצנה נוספת.

אחרי הטבח: הניסיון לגייס את ערביי ישראל

לאחר המתקפה הנוראית ב-7 באוקטובר, ממשיך "הגוש האסלאמי" להסית את הפלסטינים במרחב יהודה ושומרון ומנסה למשוך גם את ערביי ישראל לקלחת (מתוך מחשבה כי אירועי "שומר החומות" יישנו גם במלחמה הנוכחית).

אחד מדוברי חמאס, מחמד חמאדה, קרא לאחרונה ל"צעירים מהפכנים" להתגייס בכל האזורים ביהודה ושומרון כדי לבצע פיגועים איכותיים בעלי השפעה. חמאדה, בדומה לבכירי חמאס ובראשם אל-עארורי, מזהה את הפוטנציאל של הצעירים הפלסטינים וקורא להם לנצל כל הזדמנות אפשרית לפגוע באינטרסים של ישראל. לדבריו, ישראל חוששת ממלחמה רב-זירתית, ו"התעוררות" ביהודה ושומרון מהווה איום קיומי עליה.

ערוצי טלגרם המזוהים עם הגוש האסלאמי של חמאס פעילים במיוחד בהפצת איומים הקוראים לחזרה על המתקפה שאירעה ב-7 באוקטובר – אך הפעם מאזור יהודה ושומרון. במספר פוסטים, מלווים בגרפיקה, קורא הגוש האסלאמי לתושבי יהודה ושומרון להסתער על יישובים ישראליים בהישג ידם. באחד מן הפוסטים מצורפת גרפיקה שבה נראים מחבלים רעולי פנים פורצים גדר ופושטים על יישוב ישראלי, מלווה בטקסט: "ההתנחלויות הן המטרות שלנו. הבה נסתער עליהן, ביחידים או בקבוצות, וניתן להם לטעום את כוח ההתנגדות שלנו". יש להדגיש כי חמאס מכנה את כל היישובים והערים בישראל "התנחלויות".

בפוסטים נוספים, חמאס מספק עצות מבצעיות לביצוע פיגועים שונים. בהודעותיו ובהצהרותיו בערוצים שונים במדיה החברתית, הוא קורא לערביי ישראל שיצטרפו ויבצעו פיגועים נגד יהודים (ערביי ישראל קרויים על ידו "עמנו ב-48'", "האנשים בשטחים הפלסטיניים שנכבשו ב-48'"), כולל ערביי מזרח ירושלים. בכירי חמאס מדגישים בריאיון ש"הכיבוש הציוני של פלסטין נמשך כבר 75 שנה", כלומר מאז הקמתה של מדינת ישראל, ולא מאז מלחמת ששת הימים ב-1967. זאת ועוד, חמאס קורא לפעילי מנגנוני הביטחון של הרשות הפלסטינית להשתמש בכלי הנשק שברשותם כדי לבצע פיגועים נגד ישראלים.

חמאס זה דאעש – גם בתוכן

קריאותיו של חמאס לפגוע ביהודים חזרו תכופות בשנים האחרונות. אולם, בתקופה האחרונה, ובמיוחד אחרי הטבח, נראה כי חלה הקצנה בסגנון התכנים המופצים ברשתות החברתיות. במספר פוסטים בערוצים שונים בטלגרם המזוהים עם הגוש האסלאמי ביהודה ושומרון נראה תוכן שהינו כמעט זהה לתוכן שפורסם שבועיים קודם לכן בערוצי טלגרם של תומכי דאעש ואל-קאעדה המפיצים תכנים המסיתים לג'האד.

במאמר מערכת בשבועון "אלנבא" של דאעש ב-19 באוקטובר, תחת הכותרת “צעדים מעשיים ללחימה ביהודים”, קרא הארגון לפגיעה ביהודים ובעלי בריתם ברחבי העולם. במאמר צוין כי ההתמקדות בלחימה ביהודים בשטחים הפלסטיניים אינה מספיקה כדי להשלים את המטרה של חיסול היהודים. דאעש קרא לפגוע ביהודים בכל העולם, ובייחוד בשכונות היהודיות בארה”ב ובאירופה. כמו כן, קרא לפגוע בשגרירויות יהודיות ונוצריות בכל מקום. בהמשך למאמר, פרסם הארגון רשימה של "דרכים מעשיות לסיוע למוסלמים בפלסטין", שבה הוא קורא למוסלמים בעולם לסייע לפלסטינים באמצעים שונים, תוך שהוא מציע רשימה מדוקדקת של דרכים שונות לביצוע תקיפות נגד יהודים: תקיפת שכונות יהודיות בארה"ב, באירופה ובשאר העולם, שריפה והריסת שגרירויות, תקיפת בתי כנסת, מתחמי בילוי יהודיים ואינטרסים כלכליים של יהודים ברחבי העולם.

בדומה לדאעש, ארגון אל-קאעדה והארגונים המסונפים לו קראו גם הם לפגיעה ביהודים. הנהגת אל-קאעדה פרסמה הודעה שבה היא קוראת למוסלמים ברחבי העולם להשתתף בלחימה בעזה, לסייע כספית ולתמוך מוראלית. בהודעה אף צוין כי זוהי שעה היסטורית וכי "האויב הישראלי הוא נמר של נייר וקורס מבחינה מודיעינית, צבאית, ביטחונית וכלכלית". אל-קאעדה הכריז על "מלחמה פתוחה" נגד כל מה שהוא צלבני (המערב הנוצרי), ציוני וישראלי.

ג’יש אל-מלאחם אל-אלכתרוני, זרוע ההסברה של ארגון אל-קאעדה, פרסמה חוברת עם רשימה מדוקדקת ופירוט כיצד יש לתקוף את היהודים ברחבי העולם: שריפת בתים, מכוניות, חנויות של יהודים, מתקנים יהודיים ועוד. "תקיפת מתקנים ואינטרסים יהודיים ממשלתיים במדינות ערב ובאירופה, כגון שגרירויות וקונסוליות"; "מיצוי כספם של יהודים על ידי שריפת בתיהם, מכוניותיהם וחנויותיהם ברחבי העולם"; ו"התמקדות במתקנים צלבניים ממשלתיים באמריקה ובאירופה, שכן תמיכתם הבלתי מוגבלת בכובשים היהודים כבר אינה נסתרת מאיש".

הודעות אלו מטעם שני הארגונים הסלפים פורסמו במהלך אוקטובר האחרון, לאחר מתקפת ה–7 באוקטובר. שבועיים בלבד לאחר מכן, בתחילת נובמבר האחרון, פרסם הגוש האסלאמי של חמאס כרזה הקוראת לתושבי יהודה ושומרון לצאת ולפגוע ביהודים. בכרזה מופיעה רשימה המציעה דרכים שונות כיצד יש לפגוע ביהודים: דריסה, הטרדה לילית, זריקת בקת"בים, דקירה, ירי לעבר מחסומים וחיילים, חבלה בעמודי התקשורת, פיצוץ אוטובוסים של חיילים ומתנחלים. כך מאמץ חמאס את סגנון התוכן של דאעש ואל-קאעדה ומתאים אותו לפעילות שלו.

אקדמיה לטרור

נראה אפוא שנוסף למעשיו המזוויעים, חמאס התאים גם את מלאכת ההסתה שלו ברשתות החברתיות כדי לקדם את האג'נדה הרצחנית שלו. תהליך ההקצנה הזה אינו מקרי, ולא בכדי הוא מושך צעירים פלסטינים רבים, המחפשים משמעות אחרת מזו שמספקת להם הרשות הפלסטינית. הבסיס כאן הוא דתי, והוא גובר על המוטיב הלאומי בנרטיב החדש של צעירים אלו, ובמיוחד אלו המשתייכים לאגודות הסטודנטים באוניברסיטאות הפלסטיניות. צעירים אלו רואים בארגונים הג'האד העולמי מודל לקידום אג'נדה אסלאמית רחבה, שמתכתבת עם מטרותיו של ארגון חמאס: לא רק התנגדות לכיבוש, אלא גם השתלטות והקמת מדינה המושתתת על האסלאם.

הסלפים הצעירים

עד לפני מספר שנים, פעילותם של גורמים ג'האדיסטיים סלפים ביהודה ושומרון הייתה שולית יחסית. זאת, בניגוד לעזה, שבה הייתה נוכחות סלפית בולטת יותר, עם הזדהות רחבה יותר עם דאעש. אט-אט, עם התפוררות כוחה של הרשות הפלסטינית והתחזקות גורמים אסלאמיסטיים, הארגונים הסלפים החלו להציע חזון בעל משמעות גדולה יותר מהסרת הכיבוש הישראלי וכינון מדינה פלסטינית: הם הציעו מדינה אסלאמית, ח'ליפות גדולה שתתפרש מהמזרח התיכון לעולם כולו.

כך נוצר מצב שבו למעלה מ-200 פלסטינים הצטרפו לשורות דאעש כדי להילחם בחזיתות השונות: עיראק, סוריה, לוב. רובם הגיעו מעזה, וחלקם משכם, חברון וג'נין, ורובם ככולם בשנות העשרים לחייהם.

דאעש ידוע במומחיותו להסית ולגייס תומכים. נוסף על כך מעודד הארגון טרור נגד מדינותיהם של תומכיו מבפנים – צרפתים נגד צרפת, בלגים נגד בלגיה, צ'צ'נים נגד רוסיה וכו'. כך השיטה הדאעשית מתורגמת על ידי הפלסטינים שמצטרפים לדאעש ומנסים למשוך את דאעש לעניין הפלסטיני ולישראל. אותם תומכי דאעש יוצאים גם נגד הרשות הפלסטינית. רובם צעירים שמאסו בשחיתות השלטונית של הרשות הפלסטינית, ומאסו בנכונותה של הרשות הפלסטינית לקיים דו שיח עם ישראל במקום להילחם מלחמת ג'האד נגדה, מה שנתפס בעיניהם ככפירה.

כאן חמאס נכנס לתמונה. חמאס מהווה אלטרנטיבה לתושבי יהודה ושומרון אשר מאסו ברשות הפלסטינית, ומעוניין להציג את עצמו כגוף ש"מגן" על הציבור הפלסטיני מפני ה"כיבוש". יתרה מכך, חמאס מציע אג'נדה אסלאמית, וכאשר המניע הוא יותר דתי מאשר לאומי, הדרך לחמאסטן באיו"ש קצרה יותר. על מדינת ישראל לשים דגש מיוחד על תופעה מטרידה זו של הקצנה בקרב הצעירים הפלסטינים ביהודה ושומרון, ולפעול למגר אותה.

הכתוב במאמר הוא על דעת המחבר בלבד ואינו משקף בהכרח את עמדת התנועה.

הפוסט חמאסטן – גרסת יהודה ושומרון הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

לעזה הוא הגיע שלא מרצונו, לאחר שבגיל תשע נרצחה אחת מאחיותיו. "זה לא היה עניין של כבוד המשפחה", הוא אומר, "רק בעיות משמעת. היא לא חזרה בלילה בזמן, והאחים שלי רצחו אותה. היא הייתה האחות הכי קרובה אליי". כמה ימים לאחר הרצח, כשהתחיל לשאול שאלות על מה שקרה לאחותו, המשפחה העבירה אותו למסגד א-סחאבה בעזה, לא רחוק מבית חולים שיפא.

"קיבלתי חינוך נוקשה של אנשי דעווה, אנשי תשובה. החינוך הזה מתחיל בלימוד בעל פה של הקוראן. שיעורים, תפילה, הפסקת צוהריים של חצי שעה, שבה צריך להספיק לאכול, ואז שוב שיעור של ארבע–שש שעות. התקלחנו פעמיים בשבוע, בשני ובחמישי. לא הייתה חצר שאפשר לשחק בה כדורגל, לא היו שום משחקים של ילדים. היו נותנים לנו פיתות יבשות עם נמלים, ומי שהתלונן קיבל מכות".

"מכריחים לגעת בגופות מחבלים שצה"ל הרג"

המשמעת במסגד הייתה אכזרית וחסרת גבולות. "לא הייתה להם בעיה להרוג ילדים על עברות משמעת, וצריכים להבין: המורים היו האנשים המנומסים ביותר שפגשתי בחיי. הם לא צעקו, הדיבור שלהם היה שקט ושלו, אבל האכזריות היא מעבר לכל דמיון. פעם אחת הם האשימו שני ילדים בני 13 בקיום קשר אסור, כינסו את כל התלמידים בשלוש לפנות בוקר, ומול העיניים שלנו ערפו את ראשם. אנחנו היינו צריכים לנקות את המקום לאחר מכן, והיה אסור לבכות, כי אם נבכה זה אומר שאנחנו משתתפים בצערם ואנחנו לא מוסלמים אמיתיים".

המטרה הייתה להפחיד אתכם?

"המטרה היא לגרום לך לקדש את המוות. אחרי השלב הראשון של לימודי הקוראן מגיע השלב השני, שבו צריך להוציא לפועל את מה שלמדת. עוד לא אומרים לך שנועדת להיות שאהיד, אבל אתה צריך להיות מוכן לקיים את המצווה שלשמה נולדת: למות במלחמת קודש. הקשר שלך למוות צריך להיות יומיומי".

איך מלמדים להתיידד עם המוות?

"היינו מסיירים בבתי קברות, או שהכריחו אותנו לעבור על פני גופות מחבלים שנהרגו בידי צה"ל וחלקם לא חזרו בשלמותם. היינו צריכים לגעת בגופות כדי לקבל השראה. לילה אחד יצאנו בקבוצות קטנות לבית קברות – זה היה בית קברות לא רחוק מבסיס צבאי בעזה – חפרנו בור בצורת קבר, והיינו צריכים לשכב בבור במשך 30 שניות, כשמעלינו המורים קוראים פסוקים מהקוראן. החיים משתנים אחרי הרגע הזה. אתה לא יוצא מהבור אותו בנאדם. כבר לא אכפת לך מכלום".

נתנו לכם נשק?

"לא נתנו לי נשק, אבל הפכו אותי לנשק מהלך. משתמשים בזה שילדים נוחים להשפעה כדי לשטוף להם את המוח. מי שגונב מורידים לו את כף היד, על עברה אחרת יורידו את כפות הרגליים. אחרי חינוך כזה, יזיז לך להרוג מישהו? אין שם חיים, היינו גופות מהלכות. התפקיד שלנו היה למות. ולקחת איתנו עוד כמה נשמות".

"השנאה לישראלים לא קשורה לכיבוש"

האנשים במסגד רצו לשמוע על החיים שלך כערבי ישראלי בלוד?

"לא עניינו אותם החיים בישראל כשלעצמם. כשסיפרתי לאחד המורים שבלוד ישנו על מיטות ואכלנו סביב שולחן, הוא שאל אותי 'אתם מוסלמים בכלל?' – כלומר, לפי השקפתו, מוסלמי צריך לאכול על הרצפה, לישון על הרצפה, והשאיפה שלו צריכה להיות לחזור לאדמה כמה שיותר מהר. הייתה גם חשדנות סביבי. כששאלו שאלות על המשפחה, הבנתי שהם ניסו להבין אם המשפחה שלי משתפת פעולה עם היהודים, אם באתי לאיזו מטרה. היחס אליי היה הרבה יותר נוקשה, נתנו לי עונשים קשים יותר".

בתור ערבי-ישראלי?

"כן. הם מתייחסים לערבים בישראל כסוג של עבדים, משת"פים של הציונים, שצריך להרוג אותם לא פחות מאשר את היהודים, והם הוכיחו את זה במה שקרה ב-7.10. הרי הרבה ערבים נרצחו בעוטף, גם כשהם דקלמו למחבלים פסוקים מהקוראן כדי להוכיח שהם מוסלמים. יש פה ערבים שחושבים שאם הם יתמכו בחמאס יגידו להם כל הכבוד, אבל חמאס רואה בהם בוגדים. ברגע שיהיה מפגש ישיר בין ערבים ישראלים לחמאסניקים – הערבים הישראלים לא ישרדו. הם יודעים את זה, ולכן הם המתנגדים הכי גדולים לחילופי שטחים. הם יודעים שהם מקבלים פה תנאים טובים יותר מאשר בכל מדינה ערבית".

ממה שראית וחווית, ה"כיבוש" נתפס כשורש השנאה?

"השנאה לישראלים לא קשורה לכיבוש, והצורך להשמיד את היהודים לא קשור לבעיה של שטח. כשישראל פינתה שטחים במסגרת הסכמי אוסלו, התגובה הייתה – ואני זוכר את השיחות האלה – 'אם היהודים היו אוהבים את הארץ שלהם הם לא היו מפנים אותה. אם הם מפנים אותה זה סימן שהם חלשים, ואנחנו נילחם בהם ונגרש אותם'. מי שחזק הוא זה שזוכה להערכה בתרבות הזאת. לא זה שמוותר ומושיט יד לשלום. זאת שנאה טהורה כלפי יהודים, והיא שזורה אפילו באירועי היום יום. למשל, בכל פעם שהיה קורה משהו רע, נגיד נשברה כוס, הייתה יוצאת לאמא שלי מהפה קללה ספונטנית על היהודים, שכאילו אשמים גם בזה. זו ממש אובססיה. פעם במסגד שאלתי את המדריך, 'אם לא היהודים, על מה היינו מדברים כל היום?' וקיבלתי על זה 20 מלקות בכל כף יד. פעם אחרת שאלתי, 'אם אני חוזר לגור בישראל ורואה יהודי זקן עיוור, מותר לי לעזור לו?' על עצם זה שהעליתי בדעתי לעזור ליהודי, קיבלתי 25 מלקות בכל יד".

עשרה ימים בבית קברות

בוקר אחד מחליט ירון שנמאס לו. הוא מתעמת עם רכז המשמעת בעזה, שנותן לו במפתיע עונש קל יחסית – 60 מלקות בכל כף רגל. לאחר תקרית זו מוציאים אותו מעזה למסגד אחר של אותו זרם, בעיר יאטא, דרומית לחברון. מהמסגד הזה הוא מחליט לברוח.

מה גרם לך לרצות לברוח?

"הייתי כבר ילד גדול, ונוצר איזה ניתוק רגשי ביני לבין העולם. הגעתי למצב שבו אני לא אוהב ולא שונא, אני חי בתוך בועה. לא אכפת לי למות, אני לא יודע לדבר, לתקשר, להגיד תודה. הדבר היחיד שהעסיק אותי היה מוות. הם השניאו עליי את החיים. בדרך לא דרך, הצלחתי בסוף להגיע ללוד והתחבאתי שם בבית קברות מוסלמי גדול. בית הקברות לא הפחיד אותי, הוא נראה לי כמו המקום הכי בטוח. מי שרדף אחריי היו החיים, המתים לא יכולים לעשות לי כלום".

כמה זמן נשארת בבית הקברות?

"עשרה ימים. ואז, בפיצוצייה בלוד פגשתי יהודי, וביקשתי ממנו בערבית לאכול. הוא שאל אותי אם יש לי כסף, וכשהבין שאין לי, הלך וקנה לי באגט ובקבוק מים. שם נדמה לי שנפתח לי איזה אמון בבני אדם. חזרתי אליו וביקשתי ממנו עזרה לצאת מלוד, לא ידעתי מה לעשות. הוא לא רצה לשמוע, אז ירדתי על הברכיים. הוא הסיע אותי לתחנה המרכזית בתל אביב והעלה אותי על אוטובוס לאילת. לא ידעתי לאן אני נוסע, וכל האוטובוס היה מלא בחיילים. אם אתם רוצים לדמיין מה עבר עליי תדמיינו נסיעה באוטובוס מלא במחבלים חמושים".

"צה"ל לימד אותי על קדושת החיים"

באילת התחיל ירון להבין שיש עולם אחר מהעולם שגדל בו. "נורא אהבתי את המקום, איך אפשר שלא? אחרי שראיתי את הטיילת ואת הים, שאלתי את עצמי למה צריך למות כדי להגיע לגן עדן, אם גן עדן נמצא פה. התנתקתי מענייני דת, לא הייתי מסוגל לשמוע על זה. נשארתי שם חצי שנה. הכרתי את עוזי שדה, עוד מלאך, שלקח אותי אליו, טיפל בי, ואז העביר אותי לעמותת עלם בתל אביב, שם הייתי עד גיל 18 – למדתי עברית, והתגייסתי לצה"ל, לגבעתי".

לא פשוט לערבי מוסלמי להתגייס לצה"ל. איך זה עבר?

"זה היה הצעד שהפך אותי מילד רחוב לאדם בעל עמוד שדרה. שם גם למדתי בפעם הראשונה את השיעור על קדושת החיים. אחד המפקדים אמר לי, 'מגיע לך לחיות. אתה צריך לחשוב על החיים, אסור לך לחשוב על המוות. אתה לא צריך לפחד מהמוות אלא לחשוב על החיים'. שם, בשיחה ההיא, החלטתי שאני רוצה להיות חלק מהעם שמקדש את החיים. עוד לא הייתי מוכן מבחינה דתית, אבל הבנתי שזה הכיוון. למרות שאתה חייל וחמוש אתה לא יכול להרוג ערבי רק בגלל שהוא ערבי, אז למה חינכו אותי להרוג יהודים רק בגלל שהם יהודים?"

"בלוד אמרו דברים קיצוניים יותר מבעזה"

מתי התחלת להתקרב ליהדות?

"אחרי הצבא למדתי, הפכתי לשף, והתחלתי להסתדר בחיים. בגיל 30 הבנתי שחסר לי קשר עם הקב"ה. הייתי אדם מאמין לאורך כל חיי. החלטתי להתגייר, והגעתי למכון מאיר, שם עברתי תהליך גיור מלא. אמרו לי עליהם, 'הם גזענים, יזרקו אותך מכל המדרגות בגלל שאתה ערבי', אבל הם פתחו בפניי את הדלתות. לא היה חג אחד שנשארתי לבד. בפעם הראשונה בחיי זכיתי להתפלל כי רציתי להתפלל. מאז אני אבא למשפחה מדהימה, שלושה ילדים והרביעי עוד מעט יגיע. ערבים אמרו לי, 'תישרף בגיהינום'. אמרתי להם, 'אני מעדיף להיות בגיהינום עם יהודים מאשר בגן עדן עם מוסלמים'".

במבט לאחור, מה ההבדל שאתה רואה בין החינוך שקיבלת בלוד לחינוך במסגד הקיצוני בעזה?

"אין הבדל. נכון שזה לא אותו חינוך כמו במסגדים, אבל בבתים ובמסגדים אומרים את אותם דברים. אני חושב שהערבים בלוד היו אפילו יותר קיצוניים מאשר בעזה. למדתי בלוד עד כיתה ב', ובתי הספר אומנם לא חופשיים ללמד מה שהם רוצים, אבל האם מלמדים תלמידים ערבים על השואה? האם הם חוגגים את יום העצמאות? ידענו רק מה זה יום הנכבה, וזה המצב כיום גם אצל הרבה מערביי ישראל. לפני שבועיים עשיתי קניות ברמי לוי, כשהייתה אזעקה. יצאתי החוצה וראיתי מה שחשבתי: העובדים הערבים שכל היום עובדים עם יהודים וכתוב להם על החולצה 'לשירותך' עומדים בחוץ, שמחים וצוחקים ומצלמים, כי נורא מצחיק כשיורים על ישראל". ב-7 באוקטובר הייתה לערבים הישראלים הזדמנות להוכיח שהם קודם כול בני אדם. הייתה להם הזדמנות לגנות את מעשי האונס ורצח התינוקות, הם יכלו ללכת להתנדב לנקות את היישובים, לשפץ, לארח מפונים, לומר 'למרות המחלוקות בינינו, יש דברים שבני אדם לא אמורים לעשות', מה גם שהקוראן מתנגד לכל זה. אז איפה הם?"

אתה חושב שיש איזשהו סיכוי לשלום, הרי עם מצרים עשינו שלום?

"איזה מין שלום זה עם מצרים? כל הנשק של חמאס מגיע ממצרים. המצרים ידעו לאן הולך הנשק הזה, ולא עצרו את זה. מי שמכיר את האסלאם יודע שיש תקופות שבהן אתה לא יכול להילחם באויב, אבל אתה ממשיך להתכונן למלחמה".

שאלה אחרונה: אתה מוסלמי שהתגייר, ויודע על יהדות יותר מהרבה חילונים. זה מוזר לך?

"לא. האהבה שלי ליהדות באה מחילונים בתל אביב. שני המלאכים הראשונים שהצילו אותי, בלוד ובאילת, היו יהודים חילונים. אני לא מתנשא עליהם, ידעתי שאני בא לעם שרוצה שלום, שמאמין בחיים. אני מעריץ אותם שהם רוצים שלום, הם לא טועים בעצם הרצון הזה – הם טועים בזה שהם לא מסתכלים מי בצד השני ואיך הוא חושב. אני אומר להם: אני מעריץ אתכם שאתם רוצים לעשות שלום, אבל לא על חשבון החיים שלכם".

הפוסט "הפכו אותי לנשק מהלך": אומר ירון אברהם, שהתחנך במסגד בעזה והתגייר הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

התפיסה כי פיתוח ושגשוג כלכלי וחברתי יובילו ליציבות ביטחונית ולמניעת סכסוך בעזה הובילה מבלי משים להתעלמות מהממד הדתי הפונדמנטליסטי של חמאס כארגון טרור אסלאמי קיצוני המחויב בגלוי להשמדת מדינת ישראל. מקבלי ההחלטות ובכירים במערכת הביטחון בישראל ראו את התנהגותו של חמאס דרך זוויות ראייה מערביות ו"רציונליות", תוך התעלמות מטבעו האמיתי של האויב שמולו הם התמודדו.

אומנם במישור המדיני נשמרה האפשרות להביס את חמאס והיו תוכניות תקיפה צבאיות שהוכנו לשם כך, אך אפשרות זו מעולם לא נחשבה כדרך פעולה רצינית. תחת זאת, היא שימשה בעיקר כלי מיקוח לשמירת ההרתעה נגד חמאס. על אף כישלונות חוזרים ונשנים להרתיע את חמאס ולהוביל לשקט ביטחוני ארוך טווח – שכן משנת 2008 ועד 2023 התרחשו כשמונה מבצעים צבאיים משמעותיים ברצועת עזה – ההנהגה הפוליטית בישראל נותרה איתנה בגישתה, ואסטרטגיית ההרתעה עמדה על כנה.

החל ממארס 2018 אימץ חמאס אסטרטגיה של פעולות נגד ישראל במסגרת מה שמכונה בספרות המחקרית וקהיליית ההגנה והמודיעין בעולם "האזור האפור"(Gray-Zone) . במסגרת אסטרטגיה זו השתמש חמאס בעיקר באמצעים "אזרחיים" לכאורה, בשילוב עם טקטיקות צבאיות ברמת עצימות נמוכה. מטרת חמאס הייתה להמשיך את האלימות ואת הסכסוך עם ישראל, תוך הימנעות מתגובה ישראלית עוצמתית. אסטרטגיית האזור האפור, כשמה כן היא, שמרה על הפעולות של חמאס על התפר שבין מלחמה ל"רגיעה" וחישקה את ישראל. מציאות זו גרמה לישראל להמשיך באסטרטגיית ההרתעה מול חמאס, ואף להעמיק אותה, מתוך מחשבה כי חמאס מורתע ואינו מעוניין במלחמה. יתרה מזאת, בשנים האחרונות עשתה ישראל מאמץ לתקוף רק את הג'יהאד האסלאמי, במטרה לבדל אותו מחמאס, לסכסך בין שני ארגוני הטרור, ולמנוע מחמאס להיכנס למערכה נגד ישראל.

בהתאם למדיניות "האזור האפור" של רוסיה בעשורים האחרונים, במיוחד בעימות שלה עם אוקראינה, התברר כי גם מדיניות האזור האפור של חמאס נועדה לבלבל את ישראל ולטשטש את הכנות ארגון הטרור לפתיחת מלחמה נגד ישראל. בסופו של דבר, אסטרטגיית ההרתעה הישראלית התפוררה כליל, ואפשר לומר שהתפרקה, במיוחד לנוכח האירוע הביטחוני החמור ביותר שחוותה מדינת ישראל אי פעם ואחד האירועים החמורים בתולדות העם היהודי.

החלטת ממשלת ישראל הנוכחית לצאת למלחמה נגד חמאס, שמטרתה הכרעת חמאס ויישום שליטה ישראלית ביטחונית ביום שלאחר המלחמה, מעידה על ההתפכחות וההתפקחות של ישראל בנוגע לאויביה בדרום: ישראל עוברת מאסטרטגיה של הרתעה לאסטרטגיה של הכרעה וניצחון. אולם, השינוי במדיניות הישראלית חייב להיות מיושם גם בזירות אחרות, ולא להיות מוגבל רק לזירת עזה. ישראל חייבת לדאוג כי אויביה יוכרעו גם ביהודה ושומרון ובלבנון, במטרה למנוע הישנות של מתקפות 7 באוקטובר בזירות אלה.

הכרעה – גם בזירות נוספות

המציאות ביהודה ושומרון מוכיחה כי הרשות הפלסטינית לא רוצה וגם לא יכולה לסכל טרור בשטחה. זאת, בין כתוצאה מחולשה מדינתית והיעדר משילות, ובין כתוצאה מחוסר רצון להציג לציבור הפלסטיני כאילו הרשות משתפת פעולה עם ישראל (וכך לאשש את טענת חמאס והג'יהאד האסלאמי נגדה). יתרה מזאת, הרשות הפלסטינית מסיתה ללא הפסקה נגד ישראל והעם היהודי באמצעות מערכות החינוך, התרבות והספורט, ואף מעודדת ותומכת ברצח יהודים באמצעות העברת כספים למשפחות מחבלים.

אלמלא הנוכחות הישראלית האזרחית בשטחי יהודה ושומרון, סביר מאוד להניח כי הרשות הפלסטינית הייתה קורסת במהרה בשל התמיכה הנרחבת בחמאס והיעדר הנוכחות הביטחונית (שנדרשת כיום בשל ההתיישבות היהודית שם), מה שעלול היה להוביל לניסיונות של תפיסת השלטון בכוח על ידי חמאס. דוגמה לכך התקבלה בשנת 2014, לאחר שנחשף כי שב"כ הצליח לסכל תוכנית של חמאס להשתלט על הרשות הפלסטינית, תוך עצירת 93 פעילי חמאס מרחבי יהודה ושומרון. במסגרת התארגנות זו הוקמו חוליות טרור ב-46 ערים וכפרים פלסטיניים – בג'נין שבצפון, בשכם, במזרח ירושלים, ברמאללה ואף בחברון.

ואומנם, בשנים האחרונות אפשר לראות כי ביהודה ושומרון התפתחו מוקדי טרור מרכזיים ועצמאיים, בעיקר בצפון השומרון. לצד זאת, הטרור הפלסטיני נגד ישראל נמשך גם מאזורים המצויים תחת שליטת הרשות הפלסטינית.

על מנת למנוע את המשך הפגיעה הביטחונית במדינת ישראל ובאזרחיה, נדרש – כמו בעזה – מבצע צבאי נרחב, מתמשך ורצוף, המכוון לעומק ולמרכז הכובד של האויב. רק במבצעים צבאיים נרחבים, שבהם צה"ל מכתר את האזור ומגיע למקום במהירות, אפשר להשמיד באופן משמעותי את רוב התשתיות הצבאיות של ארגוני הטרור, לפגוע בהנהגה הבכירה של ארגוני הטרור, ולחסל את הנהגת ופעילי הטרור של הארגונים – מרכיבים המהווים את מרכז הכובד של האויב. לעומת זאת, במהלך פשיטות ומבצעים מוגבלים, מצליחים פעילי הטרור ומנהיגיהם לברוח אל תוך מחנות הפליטים או לעבור מעיירה אחת לאחרת, וכן להחביא או להעביר אמצעי לחימה לפני שכוחות צה"ל מצליחים להגיע אליהם.

בלבנון, חזבאללה הפך לאיום המרכזי, העיקרי והחמור ביותר על מדינת ישראל באזור. מאז מלחמת לבנון השנייה בשנת 2006, חזבאללה התעצם משמעותית. ארגון הטרור השיעי מחזיק בכ-200 אלף רקטות וטילים, שמאות מתוכם הם טילים מדויקים. הוא מונה למעלה מ-50 אלף לוחמים, כולל "כוח רדואן", המהווה יחידת עילית שמטרתה לחדור לשטח ישראל ביום פקודה ולהשתלט על יישובים בצפון. נוסף על כך, חזבאללה מחזיק במערך אווירי של אלפי כטב"מי נפץ המסוגלים לשאת חימוש, או כטב"מים "מתאבדים" (כלי חימוש משוטטים), כולל רחפני נפץ ורחפנים לצורכי מודיעין. כמו כן, ברשות חזבאללה טילי חוף-ים מסוג C-802 תוצרת סין ו"יאחונט" תוצרת רוסיה, וכן טילים נגד טנקים מסוג "קורנט". ייתכן כי לחזבאללה יש גם מערכות הגנה נגד מטוסים, אך לא באיכות ובכמות המאיימת על חופש הטיסה הישראלי.

בשנים האחרונות ההרתעה הישראלית הולכת ונשחקת. הדוגמה המובהקת ביותר לכך היא תקיפותיה המתמשכות של חזבאללה נגד ישראל, הן בשיגורי רקטות והן בשיגורי כטב"מים מתאבדים מאז תחילת המלחמה בעזה. במקביל, ישראל פינתה מעל 20 יישובים בצפון. מדובר על ההסלמה המשמעותית והחמורה ביותר בין ישראל לחזבאללה מאז מלחמת לבנון השנייה.

כבר עתה נשמעות טענות מפי ראשי רשויות ותושבים בצפון המביעים חשש לחזור לביתם לאחר המלחמה בעזה, מחשש לאירוע דומה למה שהתרחש ב-7 באוקטובר. הללו דורשים ממשלת ישראל לטפל באיום של חזבאללה כתנאי לכך שיחזרו ליישובים. פעילות כזו חייבת לכלול יישום מלא של החלטה 1701 במועצת הביטחון של האו"ם, שמשמעותה דחיקת חזבאללה מחוץ לדרום לבנון, מעבר לנהר הליטני. לא למותר לציין כי יישום כזה הינו אפשרי אך ורק באמצעות מלחמה רחבה בצפון, שתכלול תמרון יבשתי לתוך לבנון, כיבוש דרום לבנון, השמדת תשתיות לאומיות חיוניות בלבנון (גשרים, תחנות כוח, תשתיות תקשורת ועוד), פגיעה במוסדות שלטון והחרבת ביירות וערים מרכזיות נוספות.

האיומים מיהודה ושומרון ומלבנון מתקיימים ברקע ההתקדמות של איראן בתוכנית הגרעין הצבאי שלה. ההערכה היא כי איראן תוכל לפתח פצצה גרעינית בתוך שנתיים, ועל כן ישראל תצטרך לקבל החלטות היסטוריות וכבדות משקל גם בכל הנוגע לאיום האיראני. לכן, על ישראל לדאוג לפחות לסיים לטפל באיום העיקרי מלבנון לפני שהיא מטפלת באיום מאיראן. עם זאת, יש לציין כי גם אם לישראל יש יכולת לנהל מלחמה רב-זירתית, האינטרס הישראלי כרגע הוא להתמקד בזירה אחת, תוך סיום מוצלח של המלחמה ברצועת עזה. לאחר מכן, ישראל תצטרך לטפל באיום מלבנון ורק לאחריו ביהודה ושומרון.

ד”ר עומר דוסטרי הוא מומחה לאסטרטגיה ולביטחון לאומי, חוקר ב”מכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון” ובתנועת “הביטחוניסטים”. הכתוב במאמר הוא על דעת המחבר בלבד ואינו משקף בהכרח את עמדת התנועה.

הפוסט דעה: כישלון אסטרטגיית ההרתעה – והמעבר לתפיסת ההכרעה הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

באופן מפתיע, כישלון אוסלו לא נעוץ בחזון שעמד לנגד חותמי ההסכמים. הרי על החזון הכללי הזה, הרוב המכריע של הציבור הישראלי מסכים: יש לשאוף לפתרון שבמסגרתו הפלסטינים ינהלו את ענייניהם בעצמם. כישלון אוסלו נעוץ באופן שבו התבצע הניסיון לממש את החזון.

למרבה הצער, השפעתם ההרסנית של ההסכמים לא פגה גם 30 שנה לאחר חתימתם. אנחנו מושפעים יום יום ושעה שעה מאותה איוולת. בעתיד הקרוב, עם ירידתו של אבו מאזן מהבמה, ייפתח חלון הזדמנויות נדיר שבו תוכל מדינת ישראל לבחון את התחייבויותיה כלפי הרשות הפלסטינית, התחייבויות שעוגנו בהסכמי אוסלו. אבל כדי לתכנן ביעילות מה יהיה – יש קודם כול להבין מה היה.

האבסורד: מפרסונה נון גרטה – לאישיות רצויה, מאוד

בשנים שקדמו לחתימה על הסכמי אוסלו, הארגון לשחרור פלסטין – אש"ף – היה מוקצה בזירה הבינלאומית ואף בלתי חוקי במדינות מסוימות. מנהיג הארגון, יאסר ערפאת, היה אחראי לסדרה של פיגועים נגד אזרחים חפים מפשע, ונוסף על כך היה אחד התומכים הנלהבים ביותר של סדאם חוסיין ערב מלחמת עיראק הראשונה.

כפועל יוצא מכך, הארגון ומנהיגו היו רחוקים מאוד מהמיינסטרים הדיפלומטי-פוליטי בכל העולם, וערפאת היה אישיות בלתי רצויה במדינות המערב, ואף בקרב רוב העולם הערבי. מעמדו של הארגון בזירה הבינלאומית הקרין גם פנימה – לתוך הארגון עצמו: אש"ף היה בעיצומו של תהליך התפוררות, נטול משאבים וללא אופק ארגוני.

מצב זה השתנה לחלוטין עם החתימה על הסכמי אוסלו. מדינת ישראל, בעזרת ההסכמים, הכניסה את ערפאת אחר כבוד בדלת הראשית הן אל המיינסטרים הישראלי והן אל תוך הזירה הבינלאומית.

אוסלו: הרוח הנושבת במפרשי הלאומיות הפלסטינית

אדריכלי ההסכמים יצרו במו ידיהם מדינה פלסטינית. אז נכון, בזמנו זה כונה בשמות אחרים כמו "פחות ממדינה" או "אוטונומיה חלקית", אבל באותה נשימה היה ברור שהישות הפלסטינית, שלימים תכונה "הרשות הפלסטינית", נתפסה בעיני הפלסטינים עצמם כמדינה לכל דבר ועניין. משכך, יש לפעול לשחרר אותה מפני הכובשים הציונים. עם החתימה על ההסכמים התקבע הנרטיב: יש לשחרר את פלסטין מהים עד הירדן.

לדידו של הנרטיב הפלסטיני אין שתי מדינות, יש אחת – היא פלסטין. למרבה האבסורד, תפיסת "שתי מדינות לשני עמים" היא המצאה ישראלית נאיבית. מרגע חתימת ההסכמים הפכנו כולנו – תושבי תל אביב או באר שבע, עפרה או עלי – לקולוניאליסטים שהגיעו מאירופה וכבשו ארץ לא להם. למעשה, הסכמי אוסלו קעקעו את הזכות שלנו להיות קיימים. יש להגיד ביושר: בלי אוסלו לפלסטינים לא היה שום יכולת לקדם נרטיב כזה, בהצלחה רבה כל כך.

וזו נקודה ששווה להתעכב עליה. הסכמי אוסלו הכניסו רוח במפרשי הלאומיות הפלסטינית, רוח שאינה פוסקת מנשיבתה בהגיעה לקו הירוק: בשלושת העשורים האחרונים אנחנו עדים לתהליך פלסטיניזציה מואץ לא רק בתחומי הרשות הפלסטינית אלא גם בקרב ערביי ישראל. טעימה מתהליך זה קיבלנו באירועי הפרעות בערים המעורבות במהלך מבצע שומר החומות. במחקר שערכנו בנושא עלה כי מעל שליש מערביי ישראל (36%), המחזיקים באזרחות ישראלית, מרגישים יותר פלסטינים מאשר ישראלים, ומעל מחציתם (19%) מרגישים פלסטינים בלבד.

מי שרוצה לנסות ולעשות תעמולה שמוכוונת לציבור הישראלי כדי לשכנע אותו שהסכמי אוסלו היו טובים למדינת ישראל – מוזמן, אם כי המציאות חזקה יותר. הציבור עבר תהליך של התפכחות מאז אוסלו ולהתפכחות זו גם ביטוי פוליטי, אגב: מספיק להסתכל על המפלגות שאישרו את ההסכמים אז ומנו יחד 56 מנדטים. היום מפלגות אלה מונות 4 מנדטים, וגם זה רק אם הן עוברות את אחוז החסימה.

כך או אחרת, 64% מהציבור הישראלי סבור שהסכמי אוסלו פגעו בביטחון המדינה, כך עלה מסקר שערכנו לאחרונה לציון 30 שנה לחתימה על ההסכמים. אחד הנתונים המזעזעים שעלו במסגרת המחקר הוא שמאז אוסלו ועד היום היו פי 9.3 יותר אזרחים שנפגעו מפעולות איבה בהשוואה לשנים מקום המדינה ועד אוסלו, לאחר נִרמוּל ממוצע שנתי.

להגיש תוכניות, לעזור למקבלי ההחלטות

30 שנה לאחר החתימה על ההסכמים פועלת תנועת הביטחוניסטים בשני רבדים. ראשית, בייצור כיוונים חדשים לפתרון לסכסוך: העולם בכלל והמזרח התיכון בפרט השתנו באופן דרסטי בשנים שחלפו מאז ההסכמים. אפשר להעריך בזהירות שבשנה–שנתיים הקרובות נראה הרחבה מסיבית של הסכמי השלום בין ישראל למדינות ערב סביבנו.

קרוב היום שבו הסכסוך היחיד במזרח התיכון יהיה אך ורק מול הציר השיעי והפלסטיני. יותר מזה; לא יהיה מופרך לטעון שיש יותר סיכוי שיתחלף השלטון באיראן ומדינת ישראל תמצא את עצמה ביחסי שלום איתה – הרבה לפני שתחתום על הסכם שלום עם הפלסטינים.

בהקשר זה יש לציין את הצורך בשינוי התפיסה בנוגע לסכסוך עם הפלסטינים. הקביעה שלפיה הפתרון לסכסוך נעוץ בפתרון שתי מדינות לשני עמים או מדינה דו לאומית – היא מיושנת. קיימות חלופות אחרות, כמו למשל תוכנית האמירויות הפלסטיניות. תוכנית זו מתבססת על ההכרה בביזור השבטי-חמולתי של האוכלוסייה הפלסטינית, שאינה מקשה אחת, ולא תמיד נכנסת בשלום תחת מטרייתה של הרשות הפלסטינית. יש מעט מאוד קשר או אמון בין החמולות השונות בג'נין, בית לחם, רמאללה ושכם. הניסיון המערבי להלביש על האזור את המודל של מדינת לאום – נחל כישלון חרוץ.

כמו כן פועלת התנועה ליצירת דרכי פעולה לתרחישים שונים ליום שאחרי אבו מאזן ברשות הפלסטינית. בסקר נוסף שערכה מחלקת המחקר שלנו בנושא הזה עלה כי 35% מהציבור הישראלי סבור כי לאחר תקופת שלטונו של אבו מאזן חמאס צפוי להשתלט על הרשות הפלסטינית, 28% סבורים שתפרוץ שם אנרכיה, אחוז דומה אינו יודע מה צפוי לקרות ורק 9% מאמינים כי תתבצע העברת שלטון מסודרת בין אבו מאזן ליורשו.

מדינת ישראל חייבת להגיע מוכנה לאותו היום, ופה מסייעת תנועת הביטחוניסטים למקבלי ההחלטות בבניית דרכי פעולה לתרחישים השונים. לפני חתימה על הסכם כלשהו, על הדרג המדיני לעמוד בתנאים שהציב רוב הציבור הישראלי. מסקר שערכנו עולה, בין השאר, כי רוב הציבור הישראלי סובר כי יש להגיע להסכם רק אם הוא יתרום לביטחון ישראל; יש להנהיג משאל עם בטרם חתימה על הסכם; אין לקבל פגיעה באזרחים ישראלים מפעולות טרור בניסיון להגיע להסכם; ובכל מקרה, הפסקת ההסתה נגד ישראל חייבת להיות תנאי מקדים להסכם שלום עתידי מול הפלסטינים.

במציאות שתיווצר לאחר לכתו של אבו מאזן, ישראל חייבת לגבש כיוון פעולה אחר וחדש תוך התחשבות בתנאים שמציבים רוב אזרחי ישראל. זו תהיה תקופה של סיכונים אך גם של הזדמנויות ליציאה לדרך חדשה.

הפוסט 30 שנה לאוסלו: הכישלון הגדול, הפתרונות האפשריים דבר יו"ר תנועת הביטחוניסטים הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

העיקרון שעמד מאחורי התוכנית היה לנתק יישובים יהודיים זה מזה וליצור רצף בנייה בין יישובים פלסטיניים – והכול ללא תיאום עם ישראל. על פי התוכנית, המדינה הפלסטינית תכלול גם נמל תעופה ובורסה, ותיהנה מתשתיות מפותחות, ממדיניות של כלכלה חופשית ומהפרדת רשויות.

הרשות הפלסטינית פעלה ליישום התוכנית מייד עם פרסומה והחלה לבנות מבנים לא חוקיים ולהפגין ריבונות בשטחי C הנמצאים בשליטת ישראל בהתאם להסכמי אוסלו.

שאיפותיו של פיאד זכו לאהדה רבה בקרב הפלסטינים, וגם לתמיכה בינלאומית. בשנת 2013 נחתם הסכם בין הרשות הפלסטינית לבין האיחוד האירופי אשר העניק לפיאד גיבוי מדיני וכלכלי, אך באותה שנה התפטר פיאד מתפקידו והתוכנית נזנחה.

סלאם פיאד אומנם לא הצליח לממש את חזונו במלואו, אבל הוא הכשיר את הקרקע לקידום רעיונות דומים. בעקבות התוכנית קמו ברשות הפלסטינית יוזמות ממשלתיות ואזרחיות שפעלו באופן מוצהר להקמת מדינה פלסטינית, תוך דחיקת היישובים היהודיים וחסימת דרכי הגישה אליהם.

בשנת 2022 החלה בניית עיר פלסטינית בסמוך לקרני שומרון על אדמות מדינה ואדמות יהודיות פרטיות, ולפי דו"ח של תנועת רגבים , בדצמבר 2023 נרשמו כ-90,000 מבנים פלסטיניים בלתי חוקיים בשטחי C.

הפוסט תוכנית פיאד הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

בוועידה ובשיחות הרבות שהתקיימו לפניה ואחריה הציעה מדינת ישראל הצעות מרחיקות לכת שעוררו ביקורת רבה, במיוחד מצד הימין. כך, למשל, דובר על נסיגה ישראלית מלאה לגבולות 67', על חלוקת ירושלים ואף על הפסקת הריבונות הישראלית בעיר העתיקה ובבקעת הירדן. כמו כן הסכים אולמרט לקלוט לפחות 5,000 פליטים פלסטינים למדינת ישראל, ולייסד קרן בינלאומית לגיוס כספי פיצויי לפלסטינים שאיבדו את רכושם ב-48'.

למרות ההצעה חסרת התקדים, אבו מאזן דחה אותה, ובסוף שנת 2008 השיחות בין המנהיגים הסתיימו ללא כל הסכמה.

הפוסט ועידת אנאפוליס הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.