הדרג המדיני הנוכחי בישראל נתפס כמי שמנסה להתחמק מאחריותו לאירועי ה-7 באוקטובר. יש בזה הרבה מן האמת. ה"ברכות" ששיגרו אנשי הממשלה לרמטכ"ל המתפטר, בנוסח "טוב שעשה כך, מצדיעים לו", מבלי להזכיר באותה נשימה את הבושה הגדולה והצניעות שאמורות לעטוף כל צעד שלהם בתקופה זו – מביישות. אך השיח סביב הנושא הזה חומק מן העיקר.

יש נטייה לחלק את האחריות לאירועי ה-7 באוקטובר, וגם למה שקרה לאחר מכן – את ההצלחות ואת הכישלונות – לתחומים צבאיים ולתחומים מדיניים. אך האמת היא שההשפעה ההדדית של שני הדרגים זה על זה גדולה מכדי להפריד ביניהם. ההפרדה הדיכוטומית היא-היא זריקת האחריות האמיתית.

מי אחראי על הקונספציה?

קצרה היריעה מכדי לפרט את כל הגורמים להיווצרותה של קונספציית ה-7 באוקטובר. האחריות המודיעינית של אמ"ן ושל שאר גופי המודיעין ברורה, ואין חולק עליה. אך מה שגרם לכישלון המודיעיני הזה הוא היעדר תרבות ביקורתית אמיתית. אחריותם של צה"ל, ושל קהיליית המודיעין בכלל, היא לבחון את אמיתוּת התפיסות שלהם, שמובילות בסופו של דבר להערכות המודיעין המגיעות אל הדרג המדיני. מספיק לשמוע את תת-אלוף במיל' איתי ברון, מי שהיה בעבר ראש חטיבת המחקר באמ"ן וחזר לתפקיד לאחר ה-7 באוקטובר, כדי להבין שלא כך המצב בתוך הצבא: "אם יש לנו כזה מידע, והמידע הוא איכותי, אז זה מאוד חיזק את התרבות הזאת של 'אנחנו יודעים כי לא יכול להיות שאנחנו לא יודעים'"^[1]. הנחת המוצא המקצועית שאפשר להגיע למצב שבו אנחנו יודעים ומבינים את המציאות לאשורה, היא זו שעומדת בלב הכשל.

לאחר מלחמת יום הכיפורים הוקמה באמ"ן מחלקת הבקרה, הידועה גם בשם "איפכא מסתברא". מחלקה זו תפקידה לאתגר את אמ"ן ואת תפיסותיו עוד לפני שאלו מגיעות לדרג המדיני. אך גם כלי זה, וכלים אחרים דוגמת צוותים אדומים (צוותים שתפקידם לחשוב מבעד לעיני האויב), הוכחו כלא יעילים אל מול תרבות של זחיחות, ולראיה החלטת צה"ל להגדיל את מחלקת הבקרה ואת סמכויותיה לאחר אירועי ה-7 באוקטובר לאור כישלונה.

אך האחריות המודיעינית לא נעצרת בצה"ל או בגופי המודיעין האחרים. על הדרג המדיני מוטלת האחריות להטיל ספק מקצועי בהערכות המודיעיניות. לדרג המדיני יש את הסמכות והאחריות לדרוש חוות דעת נוספות, ולשים היגיון בריא בתוך סל השיקולים. לדרגים המקצועיים, מן הצד השני, יש את האחריות לספק למדינאים כל מידע שעשוי להיות רלוונטי על מנת לאפשר להם לקבל את ההחלטות הנכונות, וראוי שיביאו מידע זה כשהוא מעובד מבחינה מקצועית בלבד ולא מבחינה אידיאולוגית.

מי אחראי על העמידה ביעדים?

לא רק בהערכות המודיעיניות חייב הדרג המדיני להטיל ספק, אלא בכל מה שיוצא מתוך הצבא: יעדים אסטרטגיים ותוכניות פעולה להשגת יעדים אלו, גם הם חייבים לעמוד למבחן. אמירות הנשמעות בתקופה זו על ידי שרים בממשלה, המאשימים את הצבא בכך שניסה להתחמק מעמידה ביעדים ברורים, הן לא פחות מרשלנות. על הדרג המדיני מוטלת החובה להגדיר יעדים ברורים שלפיהם יכול הצבא לתכנן את תוכניותיו ואת אופן פעולתו.

ניקח לדוגמא את יעד מספר 2 של מלחמת חרבות ברזל, כפי שהוגדר על ידי הדרג המדיני: הסרת שלטון החמאס ברצועה. מספיק לקרוא מעט חדשות כדי להבין שזה לא המצב ברצועת עזה, גם בשלב שבו כבר מתקיימת עסקת חטופים בפועל. הטענה שנשמעת על ידי חברי ממשלה היא שהדרג הצבאי חושש מהשליטה על האוכלוסייה האזרחית ומנסה להימנע מכך, וכתוצאה מכך חמאס הוא עדיין הגוף בעל הכוח הרב ביותר ברצועה. מחדל הסיוע ההומניטרי הנכנס לרצועה ללא שליטה, וחוסר נקיטת הפעולות המדיניות המתאימות כדי לוודא מי מחלק את האוכל ברצועה, מתורצים על ידי הדרג המדיני בכך ש"ראשי הצבא אינם התקפיים מספיק", ולכן הם דורשים את התפטרותם מכאן, הברכות לרמטכ"ל היוצא.

למי נוח המצב הקיים?

האמת היא שזוהי האחריות של הדרג המדיני לבצע בקרה על ההתקדמות בהשגת היעדים שהציב. ויש לו שלל אופציות אחרות לקדם זאת, אם הצבא אינו מצליח. אז איפה הפער?

• במבנה המערכת הנוכחי, אין לדרג המדיני כלים מקצועיים להטיל ספק במה שאומר הצבא. אין אף גוף אזרחי המסוגל להניח בידי הממשלה תוכניות חלופיות, או הערכות מודיעיניות נוספות. בחירה מתוך חלופות היא עיקרון בסיסי בתהליכי קבלת החלטות תקניים, וזו אינה יכולה להתקיים במציאות כזו.
• הגדרת המונח "ביטחון לאומי" משתנה בהיקפה ובתוכנה. יש שמכילים בו תחומים חברתיים בשל העובדה שגם הם בעקיפין משפיעים על הביטחון הלאומי, ויש שמצמצמים את ההגדרה לתחומי ביטחון גרידא. אך אין חולק כי ביטחון לאומי כולל יותר מהתמודדות עם איומים צבאיים. מקובל לראות את הביטחון הלאומי ככולל גם נושאים דיפלומטיים, מדיניים וכלכליים, שלהם יש השפעה ישירה וברורה על הביטחון הלאומי. אולם למרות מורכבות הנושא, מי שנחשב ל"מעריך הלאומי" הוא ראש אמ"ן, על אף שסל השיקולים שלו מצומצם לשיקולים צבאיים. מונופול הידע הקיים בגופים המקצועיים בתחומי המודיעין, התכנון ועוד לא זו בלבד שמונע מהדרג המדיני להטיל ספק ולבחור בין חלופות, אלא גם מצמצם את העיסוק בביטחון לאומי לרובד הצבאי בלבד. גם אם נעשים מהלכים מדיניים, הם נעשים במנותק מאלו הצבאיים, ואת זה אפשר לראות בבירור במצב הנוכחי ברצועת עזה, שם המהלך הצבאי לא היווה מנוף למהלך מדיני משמעותי שיחליף את שלטון חמאס.
• אין די סנכרון בין גופי הביטחון והמודיעין השונים. מבנה מערכת הביטחון הישראלית סבוך ומפוזר. יש גופי מודיעין בצה"ל, בשב"כ ובמוסד. יש גופי תכנון במשרד הביטחון ובצה"ל. יש גופי מחקר בצה"ל, במשרד החוץ ועוד. עם זאת, אין בישראל גוף יעיל שיבצע סנכרון בין הגופים האלו, וחשוב מכך, אין סנכרון בין הדרג המקצועי לדרג המדיני שאמון על קבלת ההחלטות. מי שאמון על עבודת הסנכרון הזו הוא המל"ל, שסובל מאז הקמתו מחוסר ביעילות וחוסר בסמכות ממשית. ההפרדה בעבודה ביום-יום בין המקצוע לבין קבלת ההחלטות עומדת כבר שנים רבות בבסיס הליקויים בעבודת מערכת הביטחון. כל שיתוף פעולה הוא מקרי, נסיבתי ולא פרי מנגנון משומן ויעיל.
• ישנו רובד שלם, זה שנמצא בין היעדים הגדולים שמציבה הממשלה (אם בכלל) לבין התוכניות האופרטיביות הצבאיות, שנשאר ריק. מטרות המלחמה כפי שהוגדרו הן אמורפיות במידה מסוימת. מיטוט היכולות הצבאיות והשלטוניות של חמאס הוא מטרה גדולה, שהפן הצבאי הוא רק שלב אחד בהשגתה. אומנם הכרעה צבאית היא אכן תנאי מקדים להחלפת השלטון האזרחי, אך ההיסטוריה מלמדת שגם לאחר תבוסה צבאית יש לבצע מהלך מהיר של תפיסת תחומי החיים האזרחיים מבלי להשאיר ואקום. עניין זה לא הוגדר כראוי, והוואקום השאיר את חמאס כגורם השלטוני החזק ברצועה.

קל לשייך את הכישלון הזה לשיטת הפשיטות שנקט צה"ל החל מחודש מרץ 2024, אך שיטה זו היא נגזרת של חוסר הבהירות של מטרות המלחמה, של חוסר בביצוע בקרה על מטרות אלו, וכמובן של חוסר בחלק המדיני של המטרות האלו. ללא החלק המדיני, המהלך הצבאי הוא סיזיפי.

• נוחות. הנתק בין הדרגים נוח לכולם. לממשלה נוח שיש לה את מי להאשים, ולצבא נוח לקבוע עובדות בשטח. הממשלה יכולה להתגאות בכך שהיא מציבה מטרות למלחמה, למרות שהן חלקיות, עמומות ולמרות שלא נעשים מספיק מאמצים להשיגן. מנגד, הצבא יכול להתגאות בהישגים צבאיים, גם אם אלו תואמים את מטרותיו ולא את המטרות שהוגדרו על ידי הדרג המדיני.

נוחות, במצבים האלו, היא ההפך מאחריות. היחסים בין הדרג הצבאי והדרג המדיני בנויים באופן עקום עוד מימי דוד בן-גוריון. מבנה המערכת הביטחונית לא יעיל, לא מאפשר סנכרון בין גופים, מקנה מונופול של ידע ושל דעה לדרגים המקצועיים על פני אלו האמורים להתוות את המדיניות, ובעיקר מייצר תרבות של התחמקות מאחריות. טוב עשו הרמטכ"ל ואלוף פיקוד הדרום שמימשו את אחריותם, וטוב תעשה הממשלה אם בשלב מסוים תפדה גם היא את תלוש האחריות שלה. עם זאת, אחריות אינה עניין פרסונלי. התפטרות היא לא הפתרון לבעיה האמיתית, כפי שמינוי כזה או אחר אינו הפתרון. האחריות האמיתית נמצאת ביציאה מאזור הנוחות של מערכת הביטחון, והיא לפרק את מבנה המערכת ולהרכיבה מחדש.

הכתוב הוא על דעת המחבר בלבד ואינו משקף בהכרח את עמדת התנועה

^[1] מתוך כתבה בN12-
https://www.mako.co.il/news-military/036814c74a0e1910/Article-ab8e98f4a763391026.htm "הבכיר לשעבר מזהיר: "7 באוקטובר עלול לפגוש אותנו שוב"

הפוסט אז מי אחראי לביטחון הלאומי? הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

צה"ל נמצא בנקודת זמן קריטית בתולדותיו, והרמטכ"ל הבא, שיחליף את רב אלוף הרצי הלוי, הוא בעל תפקיד מכריע בביצור ביטחון ישראל בעשורים הבאים.

הרמטכ״ל ייבחן, אומנם, בראש ובראשונה בהצלחתו להוביל את צה"ל לניצחון מכריע בעזה, לשמור על ביטחון תושבי הצפון, להסיר את איום הגרעין האיראני ולבלום את התפשטות הציר הסוני הרדיקלי במזרח התיכון, אך התפקיד שלו לא מסתכם בכך. על הרמטכ״ל החדש לשנות מהיסוד את התפיסות העומדות בבסיס האסטרטגיה הביטחונית של ישראל.

תיאוריית קץ ההיסטוריה והמציאות של התנגשות ציוויליזציות

בשנת 1989 פרסם הפרופסור לכלכלה פוליטית פרנסיס פוקויאמה מאמר, שלימים יהפוך לספר. המאמר פורסם על רקע נפילת הגוש הסובייטי, והשם שניתן לו, ״קץ ההיסטוריה״, נועד לשקף שבניגוד לפסימיות שמאפיינת את התקופה של שתי מלחמות העולם, קריסתו המפתיעה של הגוש הסובייטי מציינת סופו של עידן ותחילתו של עידן חדש, שבו הדמוקרטיה היא השלטת והמלחמות הגדולות הופכות לנחלת העבר.

על אף שתפיסה זו אותגרה, בין השאר על ידי פרופ׳ סמואל הנטינגטון בספר ״התנגשות הציוויליזציות״ שיצא לאור בשנת 1992, התפיסות ב״קץ ההיסטוריה״ חוללו שינוי תפיסתי נרחב במערב. שינוי תפיסות זה הוליד הפחתה משמעותית בתקציבי הביטחון של המערב, התמקדות בבניית כוח צבאי המתאים בעיקר לעימותים א-סימטריים ולא למלחמות קלאסיות, והערכת חסר של איומים פוטנציאליים.

תפיסות אלה לא פסחו על ישראל. למעשה, הן פגשו אותה בנקודת זמן שאפשרה חלחול מהיר שלהן לתודעה המדינית ביטחונית. ניהול המערכה הארוכה ברצועת הביטחון בלבנון והאינתיפאדה הראשונה הן שתי מערכות שלכאורה מתיישבות עם התפיסה של מלחמה א-סימטרית. בהתאם, תפיסת הביטחון הישראלית החלה לנטות לחשיבה על עידן של ״מזרח תיכון חדש״, והערכה מחודשת ושגויה של איומי הייחוס הובילה לבניית כוח צבאי הזונח את צבא היבשה הקלאסי לטובת מאמץ טכנולוגי, ומחליף טרמינולוגיה צבאית ברורה של הכרעה בשדה קרב לטרמינולוגיה עמומה. לא בכדי נפוצה בצה"ל בעשרים השנים האחרונות האמירה ש"השקף סופג הכול", שכן אינספור מצגות צבאיות עסקו ברעיונות מופשטים שלחלקם אין שום אחיזה בעולם הצבאי או בעקרונות של מלחמה והגנה.

אולם, החלום על קץ ההיסטוריה העקובה מדם התחלף ברחבי העולם כולו עם מציאות של התנגשות ציוויליזציות ברורה, שאותה פגשנו באופן כואב במיוחד בשבעה באוקטובר.

לחזור ליסודות: תפקידו של צה"ל – לנצח

כדי להיות צבא מנצח שמביט אל המציאות בעיניים, צה"ל חייב לחזור ליסודות המקצוע הצבאי שנבנה והתפתח במשך אלפי שנים, ולאמץ מחדש שני עקרונות שהנחו אותו בעבר – פשטות ומקצועיות. המקצועיות הצבאית נבנית על בסיס מוצק של עובדות ותובנות מהשטח. תפיסת שטח, שליטה מגובה ותוואי שטח הן עובדות מוצקות ששום תיאוריה מופשטת או שקף מתוחכם לא יכולים לדרוס.

נוסף על כך, על צה"ל להימנע מלנסות להשפיע על החלטות הדרג המדיני בתחומים שהוא לא מבין בהם ושאינם באחריותו, ולהתמקד במשימות הביטחוניות ובליבת המקצוע הצבאי. תפקידו של צבא הוא לתת את הזווית המקצועית בתחום הביטחון, ללא כחל ושרק. הצבא לא צריך לעסוק בהשלכות של החלטות מדיניות וכלכליות על מידת המוטיבציה של האויב, אלא לעסוק בשאלה מה יבטיח את ביטחון ישראל במשבר הבא מול אותו אויב. באם יחליט הדרג המדיני על ביצוע מהלך שעובדתית פוגע ביכולת לשמור על ביטחון ישראל, על הדרג הצבאי להצביע על הבעיות האלה, ולא לומר ״שיֵדע להתמודד עם כל מצב״, כיוון שאמירה זו היא ריקה מתוכן. כמובן, הדרג הצבאי כפוף לדרג המדיני, ובהינתן החלטה עליו להתמודד בצורה מיטבית עם השלכותיה, אך הוא מחויב להצביע על נקודות התורפה הצבאיות של המהלך לפני שתינתן החלטה.

הייעוד של צה"ל הוא פשוט: להגן על המדינה, ובכל מקרה שבו הדבר נדרש – להילחם ולהכריע. מדינת ישראל זקוקה לצבא של סוסים דוהרים, לא של פרדות. מי שתפקידו לרסן במידת הצורך את הפעלת הכוח הצבאי הוא הדרג המדיני – ולא להפך.

ניסוח תפיסת ביטחון מעודכנת ורלוונטית

צה"ל אינו הגוף היחיד שהיה שבוי בקונספציה. במשך שנים נמנעה מדינת ישראל מלגבש תפיסת ביטחון לאומית מעודכנת, ויצאה מתוך הנחה שהיא אמורה להכיל איומים ולהישען על הרתעה מדומיינת. התפיסה הזו כשלה לחלוטין. כיום ברור שאם אויב יתעצם במידה שתאפשר לו להילחם בנו – הוא יעשה זאת. לכן, ההרתעה הטובה ביותר שיכולה להיות לנו מולו היא לשלול את יכולותיו.

בעת הזו צה"ל חייב להיות שותף פעיל בניסוח תפיסת ביטחון לאומית מעודכנת ורלוונטית, שתבטיח שלעולם לא יהיו שוב צבאות טרור על גבולנו שיוכלו לאיים עלינו כפי שחמאס וחיזבאללה איימו עלינו בשבעה באוקטובר. תפיסה זו תתמקד ביכולתו של צה"ל להתמודד התקפית ביותר מזירה אחת עם אתגרים עתידיים פוטנציאליים, ובכלל זה מלחמה בצבאות סדירים באוויר, בים וביבשה, ובביצור גבולות בני הגנה.

כדי שצה"ל יוכל לעשות זאת, על הרמטכ"ל לבנות מחדש את כוחו לטווח הארוך, באופן שמאזן בין יכולות היבשה, האוויר, הים והסייבר, תוך שהוא לוקח בחשבון איומים פוטנציאליים גם ממצרים ומטורקיה, ושם דגש משמעותי גם על מלאים, חימושים וחדשנות טכנולוגית. מטרת העל צריכה להיות אחת – להבטיח את יכולתנו להגן על עצמנו בכוחות עצמנו.

לצד חיזוק הצבא יתמודד הרמטכ"ל עם משימה לאומית חשובה נוספת: להכניס את כל חלקי החברה הישראלית מתחת לאלונקה, ולעודד את כל חלקי החברה הישראלית לשרת בצה"ל שירות משמעותי. הדרך לכך עוברת בהעמקת החיבור בין צה"ל לתיכונים ולישיבות ובשיתוף פעולה בינו לבין משרד החינוך ומשרדי ממשלה נוספים. הרמטכ"ל חייב להחזיר את גאוות היחידה לצה"ל ולהוקיר את אלו שמוסרים את נפשם על ביטחון ישראל. עליו ליצור תמריצים, לפתח מסלולי גיוס שונים ולהגביר את היציבות בשירות, באופן שיחזיר את המוטיבציה בקרב חיילים לשרת שירות משמעותי ולבחור בצה"ל כקריירה.

ולבסוף, הדרך להחזיר את צה"ל למעמדו כקונצנזוס בחברה הישראלית עוברת גם בהבטחת יכולתו לתחקר את עצמו. כיום עולות מתוך הצבא תחושות קשות לגבי איכות התחקירים שביצע בעקבות השבעה באוקטובר, וביקורת על כך שהם אינם עוסקים בסוגיות החשובות ביותר. הרמטכ"ל הבא יידרש לוודא שהתחקירים מהימנים ובעלי תוקף, ולגזור מהם את המסקנות והלקחים שיהיו הבסיס לבניין הכוח בהמשך.

יש לרמטכ"ל הבא את היכולת לשנות כיוון

שינוי כיוונה של נושאת המטוסים הצה״לית מתפיסות שגויות שחלחלו אליה בעשורים האחרונים אינו עניין של מה בכך. השבעה באוקטובר והאופן שבו הוא טלטל את התפיסות בחברה הישראלית פותחים חלון הזדמנויות ייחודי המאפשר זאת. במובן זה, תפקידו של הרמטכ״ל הבא הוא היסטורי.

היכולת של הרמטכ"ל לשנות מן היסוד תפיסות בתוך צה״ל היא עצומה, יותר מכל בעל תפקיד דומה בכל ארגון אחר בעולם. הרמטכ״ל שולט לא רק בתוכנית העבודה, בתקציבים ובסבבי המינויים, אלא גם ניחן ביכולת לשנות את התרבות הארגונית ודרכי החשיבה, לא רק כיוון שיש לו יכולת אכיפה, אלא גם כיוון שהוא מצוי בסביבה מקצועית וערכית שמאמינה במנהיגות ובדוגמה אישית.

האחריות הכבדה המוטלת על כתפי הרמטכ״ל הבא אינה רק לנצח במערכה הנוכחית ולהשיג את יעדי המלחמה בכל החזיתות, אלא גם, ואולי בעיקר, להחזיר את צה"ל לייעודו המקורי ולהפוך אותו שוב לצבא חזק והתקפי שמביט למציאות בעיניים. הפיקוד הבכיר של צה"ל יכול לשקם את האמון של עם ישראל בו, שנפגע קשות בשבעה באוקטובר. לשם כך הוא חייב קודם כול לחזור ולהאמין בעצמו.

הפוסט "ישראל זקוקה לצבא של סוסים דוהרים": אלה האתגרים שיעמדו בפני הרמטכ"ל הנכנס הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

המערכה למיגור משטר הטרור הרצחני בעזה הכניסה את צה"ל למלכוד הומניטרי: מצד אחד, יותר ממיליון עקורים זקוקים לסיוע ולדיור, ומצד שני, חמאס בוזז את האספקה ומשתמש בריכוזי האוכלוסייה כדי לבצר את כוחו.

כעת ניצב בפני ישראל אתגר משולש: כיצד להעביר לתושבים את הסיוע ההומניטרי הנדרש מבלי לחזק את שליטת חמאס ברצועה? האם יש דרך להעניק להם קורת גג, מבלי לשקם אזורים שיש בהם תשתיות טרור? ואיך נבנה הנהגה אזרחית עתידית שתחליף את חמאס והרשות הפלסטינית?

תוכנית "האיים ההומניטריים" שנכתבה במחלקת המחקר של תנועת הביטחוניסטים, בהובלת החוקרים עו"ד יפעה סגל, סא"ל במיל' ברוך ידיד וג'ניפר תיל, נותנת לכל השאלות האלו מענה שיכול לשנות את פני עזה.

הסכנה – חמאס מנצל את הסיוע ההומניטרי

המלכוד ההומניטרי הוא תוצאה ישירה של טבח ה-7 באוקטובר, שבעקבותיו יצאה ישראל למלחמת "חרבות ברזל" ברצועת עזה. בתמרון הקרקעי הורה צה"ל לאוכלוסייה האזרחית בעזה להתפנות מאזורי הקרב על מנת לצמצם את הפגיעה בבלתי מעורבים ולאפשר פעילות מבצעית מסודרת נגד תשתיות הטרור שחמאס הפעיל בהם. כתוצאה מהפעילות, אזורים נרחבים נותרו הרוסים או לא ראויים למגורים. כיום, מעל מיליון עזתים מוגדרים עקורים לאחר שהתפנו מביתם.

מטבע הדברים, עקורים אלו זקוקים לסיוע הומניטרי ואכן, מתחילת המלחמה נכנס לרצועת עזה באופן רציף סיוע נרחב, שהיקפו עד כה הגיע לכמיליון טון. אותם עקורים זקוקים גם לפתרונות דיור מסודרים.

אולם, שני מכשולים מקשים על הסיוע לעקורים בציוד ובדיור. האחד הוא שחמאס שודד כמויות לא מבוטלות מהמזון והציוד שמועברים לרצועה ומנצל אותם כדי לשרוד. השני הוא שאי אפשר להחזיר את העקורים לבתיהם ולשקם את מרכזי האוכלוסייה שהיו ברצועה, משום שחמאס יצר בהם רשת של תשתיות טרור מעל ומתחת לפני הקרקע.

אז איך יכולה ישראל לסייע לעקורים ולא למחבלים?

האיים ההומניטריים – אין כניסה לטרור

כדי להתיר את הסבך דרוש פתרון שיאפשר זרימה יעילה של סיוע לתושבים וימנע משבר הומניטרי ברצועה, ועם זאת ימנע מחמאס שליטה על האוכלוסייה ומשאבי הסיוע ויאיץ את מיגור שלטונו.

הדרך הטובה ביותר לעשות זאת היא לבנות ערי עקורים בשטחים פתוחים בלבד – ולא בריכוזי אוכלוסייה הנשלטים בידי חמאס. כל עיר תנוהל באופן מקומי תחת פיקוח ישראלי ובמנותק מאונר"א ומחמאס, מה שיסייע למוטט את נוכחותם המזיקה והמסוכנת של שני ארגונים אלו ברצועה. סמכויות חלוקת הסיוע ההומניטרי יועברו באופן בלעדי לגוף חדש שיוקם – המנהל ההומניטרי על עזה.

תפקידו של גוף זה יהיה רק לפקח באופן צמוד על חלוקת הסיוע ולהבטיח שהערים יהיו נקיות לחלוטין ממחבלי חמאס או מארגוני טרור אחרים. ערי העקורים והסיוע בפועל ינוהלו בתוך ערי העקורים באופן אוטונומי, בשילוב אוכלוסייה מקומית וארגוני סיוע, וללא התערבות ישראלית בניהול היום יומי.

איך זה יעבוד?

כל עיר עקורים תפעל מול מנהלת התיאום ההומניטרית הכללית. תפקיד המנהלת יהיה לוודא שצה"ל טיהר את השטח מתשתיות טרור תת-קרקעיות ואחרות עוד לפני הקמת הערים החדשות, לפקח על הקמתן ועל רשימות התושבים ולסננן מאנשי חמאס, ולתאם את הגעת האספקה.

הכניסה לערים תתאפשר רק באמצעות תעודות כניסה ביומטריות ספציפיות לכל עיר, ומעבר דרך בידוק ביטחוני וגלאי מתכות, שימנעו ממחבלים או כנופיות להסתנן לערים או להכניס אליהן אמצעי לחימה.

במקביל, אבטחה היקפית של צה"ל במרחב ומערכת של צירים ומעברים יאפשרו לישראל לבתר את הרצועה לחלקים נפרדים, ויגבירו את שליטתנו בה ואת יכולתנו למנוע מחמאס אחיזה מחודשת בשטח.

המטרה – ליצור חלופה לשלטון חמאס

הקרבה לאוכלוסייה והשליטה על הסיוע יקלו על ישראל לטפח לקראת היום שאחרי המלחמה הנהגה מקומית חיובית ושוחרת שלום, שתקבל לידיה סמכויות אזרחיות בלבד. הנהגה זו תהווה אלטרנטיבה הן לחמאס והן לרשות הפלסטינית – גוף חלש, מושחת ותומך טרור שאסור שישלוט בעזה שוב.

כדי להבטיח שהמנהל המקומי לא יחתור נגד ישראל, יינתנו לו סמכויות אזרחיות והומניטריות בלבד, ולא פוליטיות או מדיניות. על אף שלצה"ל לא יהיה תפקיד בתוך הערים, יהיה לו חופש מלא לפעול בהן במידת הצורך כדי לטהר אותן ממחבלים ומתשתיות טרור.

הפתרון הטוב ביותר – בטוח, יעיל וחסכוני

יש לתוכנית "האיים ההומניטריים" יתרונות בולטים על פני כל פתרון אחר. היא מתבססת על מודל בינלאומי מוכר של הקמת ערי עקורים, שיושם בהצלחה פעמים רבות לאורך השנים ברחבי העולם, למשל בפקיסטן, טורקיה, אוגנדה, לבנון וירדן, וגם על הניסיון מהקמת ערי עקורים מאולתרות ברצועה כיום.

לאור הניסיון הרב והמוצלח עם יוזמות דומות, אפשר ליישם את התוכנית כבר עכשיו באופן יעיל והדרגתי. כדאי להתחיל בהקמת ערי עקורים בצפון הרצועה, שם לחמאס שליטה צבאית ואזרחית מועטה יחסית, ובהמשך להקים ערים נוספות בחלקים אחרים של הרצועה.

יתרון נוסף ומשמעותי של התוכנית הוא שהעלות לא תיפול על משלם המיסים הישראלי. כפי שכבר קורה בעזה כיום ובמצבים דומים בעולם, המימון יגיע אך ורק מתרומות בינלאומיות ומתקציבי גורמי הסיוע השונים.

בניגוד לממשל צבאי או לכל סוג של שליטה ישראלית, מנהל הומניטרי זמני, הנטול סמכויות פוליטיות ומשלב את האוכלוסייה המקומית בניהולו, יעודד שיתוף פעולה ויפחית התנגדויות.

בשורה התחתונה: התוכנית תאפשר לישראל לבודד את חמאס, לשלול ממנו גישה לסיוע ולריכוזי האוכלוסייה ולמגר אותו ככוח שלטוני, ובמקביל לטפח את הנציגות המקומית בערים כהנהגה חלופית ליום שאחרי. כל זה הופך את יישומה לתנאי הכרחי לכך שמלחמת "חרבות ברזל" תסתיים בניצחון אמיתי ומוחץ של ישראל על חמאס.

לקריאת נייר המחקר המלא >>

הפוסט לסייע לעקורים, להכות בחמאס: הפתרון ההומניטרי שיכול לשנות את פני עזה הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

כשסא"ל (מיל') ירון בוסקילה, כיום מנכ"ל תנועת "הביטחוניסטים", השתחרר מ-24 שנות שירות כלוחם ומפקד בצה"ל, הוא יצא לטיול בדרום אמריקה ומצא עצמו על פסגת הר געש באמצע סערה, עם קבוצת מטיילים הזקוקים לחילוץ.

"הייתה סופת ברד והיינו בערפל כבד", הוא נזכר, "ולא מצאנו את הדרך החוצה. חיפשתי חיבור לאינטרנט כדי לדווח איפה אנחנו, ולאחר שמצאתי קפץ לי לפתע עדכון מהפייסבוק שתא"ל במיל' אמיר אביבי, שלא הכרתי קודם, מקים תנועה חדשה בשם 'הביטחוניסטים'. ואני משם כותב לו – 'אמיר, זה בדיוק מה שאני צריך. איך שאני נוחת אני צריך לפגוש אותך'".

אם תהיתם מה קרה לקבוצה, אתם יכולים להיות רגועים. ירון ניווט אותה חזרה לנקודת ההתחלה והיא חולצה במלואה.

"הבנתי שאני משתחרר מהצבא – לא מהמדינה"

ההודעה על הקמת "הביטחוניסטים" הגיעה אל ירון בדיוק ברגע הנכון, אחרי שבמשך החודשים שקדמו לשחרורו מצה"ל הוא התלבט מאוד לגבי המשך דרכו.

מה הייתה ההתלבטות מבחינתך?

"הציעו לי תפקידים במגזר הפרטי עם משכורות שלפני כן לא יכולתי לדמיין, אבל משהו הטריד אותי. שאלתי את עצמי: אחרי שהקדשתי את כל החיים כדי לשרת את המדינה, אני הולך מעכשיו להתעסק רק בלעשות כסף? אומנם אני משתחרר מהצבא אך אני לא משתחרר מהמדינה. אני רוצה וחייב להמשיך להשפיע".

ומה בהודעה של אמיר תפס אותך?

״אמיר דיבר על השמעת קול ביטחוני שאין לו כיום במה, למרות שרוב הציבור הישראלי מאמין בו. הרגשתי שזה מאוד נכון: לצבא יש תפיסה מסוימת שהיא לא תמיד נכונה, וגם לא תמיד נקייה משיקולים זרים ומתבססת על שיקולים מקצועיים בלבד, ואף אחד לא מאתגר את ראשי הצבא. גם אני בשירותי הצבאי חוויתי זאת. למשל כאשר ניסיתי לדבר עם הממונים עליי על נושא הגנת המחנות בצה"ל , על כשירות מערך המילואים או על הוראות פתיחה באש, שבעיקרן דורשות מהלוחם להסתכן יותר מאשר הוא מסכן את האויב".

ואז אתה מציף את זה למעלה ומה אומרים לך?

"אומרים לי שזה לא התפקיד שלי לדבר. אפילו בתפקיד האחרון שלי, כמפקד בסיס, הייתי עד לטיוח של חוסר מוכנות מבצעית ואמרתי: חייב להיות פה שינוי – כי יום אחד נגיע למצב שבאמת תהיה פה מלחמה, ואז נצטרך להתמודד עם התרשלות והתייחסות לא רצינית ומקצועית שתהיה בעוכרינו".

האם הקונספציה היא רק נחלת מערכת הביטחון, או שהיא רחבה יותר?

"לפני שאני מאשים את הממשלה, הצבא והשב"כ בשבעה באוקטובר, אני מאשים קודם אותנו כחברה. יצאנו לרחובות להפגין על הרפורמה ועל מחירי הדיור, המילקי והקוטג', אולם מעולם לא הפגנו באמת על כך שתושבי הנגב סובלים מאיום מתמשך של רקטות ובלוני תבערה, או על כך שגן ילדים בנחל עוז מוקף כולו במיגוניות כחלק מהשגרה, ועל הסכנה הגדולה שהולכת ונבנית מול עינינו. בחרנו לחיות ככה, במקום להעביר למקבלי ההחלטות מסר חד וברור – שהמצב הנוכחי לא יכול להימשך".

"תודה שאתם מדברים בשמי"

כשירון חזר לארץ מדרום אמריקה, הוא פגש את תא"ל (מיל') אמיר אביבי, ושאל אותו כמה חברים כבר יש בתנועה. התשובה שקיבל: עשרה. מאז אותה פגישה, שנערכה לפני כארבע שנים, גדל מספר חבריה באופן דרסטי. כיום הוא עומד על יותר מ-35,000 קצינים, לוחמים ואזרחים.

כיום, אתה מרגיש שהקול הביטחוני שהיה חסר מקבל את הבמה הראויה?

"אין שבוע שלא מדבר איתי קצין בכיר בצבא שאומר – ׳כל הכבוד. אני לא יכול לדבר, תודה שאתם מדברים בשמי׳. היו גם אלופים ותא"לים שאמרו לי – טוב שאתם עושים את זה, אתם מצילים את הצבא".

מה אִפְשֵׁר ל"ביטחוניסטים" להצליח היכן שאחרים נכשלו?

"הדבר העיקרי הוא שהתנועה באה באופן נקי למקצוע הצבאי ולצרכיה הביטחוניים של מדינת שיראל ללא אג'נדה פוליטית. כדי להבין את המצב הביטחוני לאשורו ולגבש לפיו אסטרטגיה נכונה, צריך להסתמך על עובדות ולא על רצונות ואמונות. מה שפוגע ביכולת לנתח את המציאות באופן אובייקטיבי. מערכת הביטחון, התקשורת וחלק מהציבור ביססו את תפיסת המציאות שלהם על תפיסות מוטעות או כאלה המבוססות על תקוות ואמונות שהתנגשו פעם אחר פעם בקיר המציאות. הביטחוניסטים לעומת זאת מגדירים מה באמת נחוץ לביטחונה של ישראל על מנת שתמשיך להתקיים לדורות במציאות הכאוטית המשתנה מסביבנו, לא על בסיס תקוות ואמונות, אלא מתוך הנחה שהאויבים שלנו ישאפו תמיד לפגוע בנו ולייצר את ההזדמנות להשמיד את ישראל".

מה זה אומר להיות נטולי אג'נדה פוליטית?

"זה אומר שב'ביטחוניסטים' אין מקום לפוליטיקה, אלא אך ורק לתפיסה מקצועית ומבוססת עובדות, מתוך מחויבות לשמירה על ביטחון ישראל. עמדת התנועה היא שישראל זקוקה לגבולות בני הגנה ולחופש להגן על עצמה בעצמה, וזו אסטרטגיה שמתחייבת ישירות מהנתונים בשטח. יש אצלנו מקום לבעלי כל הדעות, כל עוד הדעות נשענות על ניתוח מקצועי ומבוסס עובדות״.

והאם אכן לא נפלתם בקונספציה?

"לא. כבר בינואר 2022 התרענו בפני בכירי מערכת הביטחון שחמאס לא מורתע ורק מחכה לשעת כושר. הצבענו על התלכדות הזירות שאליה מכוונת איראן תוך שימוש בפרוקסי שלה, ואפילו אמרנו שצריך לשקול להילחם במזימה האיראנית דווקא בעזה. אמיר אביבי אמר אז שאם נחכה, בעוד שנה-שנתיים-שלוש נפגוש את חמאס בשיא כוחו והגדיר את המצב במילים אלה: אם לא ניזום, נמצא את עצמנו בתרחיש של יום כיפור. כל התחזיות האלה, שמבוססות על מסמך מחקר מקיף שהגשנו לממשלה, התגשמו למרבה הצער".

"לזכור בשביל מה אנחנו נלחמים"

ואכן, הקונספציה שמפניה התריעו "הביטחוניסטים" התנפצה באופן הנורא ביותר במאורעות השבעה באוקטובר. לאחר שבמשך יום שלם נסע ירון בתוך התופת, והשתתף בהקמת חמ"ל חלופי שסייע בחילוץ כמה שיותר מתושבי העוטף בחיים, הוא מעיד שהיה על סף קריסה.

"אחרי מה שראיתי בשבעה באוקטובר, הגעתי למצב פיזי שבו ראיתי מולי רק תמונה שחורה", הוא משחזר את הרגעים הקשים. "ואז, בשמונה באוקטובר אני נוסע למשימה באחד מהצירים בעוטף ואני רואה מולי פקק תנועה מבאר שבע ועד צאלים של עשרות אלפי כלי רכב, חיילי מילואים שכולם הגיעו על דעת עצמם כדי להתנדב, מבלי שאף אחד קרא להם. אני מסתכל ואומר לעצמי – זו סיבה לאופטימיות".

מה הבנת ברגע הזה?

"שבסוף, עם כל הפירוד הקיצוני שהיינו בו ערב השבעה באוקטובר, אחרי האסון כולם מבינים שצריך להתאחד. אצל עמים אחרים, מלחמות קשות מפרקות חברות, מפילות ממשלות וגורמות לכאוס. אצלנו זה הפוך. כשהחרב מונחת לנו על הצוואר אנחנו מתאחדים, נלחמים ומנצחים. אותה שבת ארורה הוכיחה שהחברה שלנו יותר חזקה משהעזנו להאמין".

מהו ההישג הכי חשוב שלכם מתחילת המלחמה?

"שתרמנו לחיזוק האמונה של החברה הישראלית והנהגת המדינה שצריך ואפשר להיכנס לעזה ולהכריע את חמאס. השמענו בתקשורת קול ברור ולא מתפשר שבו אמרנו שזו חובה מוסרית להילחם ולהכריע את חמאס באופן שיחזיר את החטופים. חיזקנו את המנהיגים והעם ושינינו את השיח הציבורי דרך התקשורת".

איך עודדתם את המנהיגים?

"ניסינו להרים אותם לגודל ההזדמנות שיש עכשיו לשנות את המציאות. בפגישה הראשונה שלי עם נתניהו, למוחרת השבעה באוקטובר, אמרתי לו: 'אני יכול להגיד לך דבר אחד. בנקודת הזמן הזו לא כל העם עומד מאחורי בנימין נתניהו, אבל כל העם עומד מאחורי ראש הממשלה. צא למתקפה הזאת'".

ובאותו הזמן פעלתם גם כדי לחזק את המפקדים בשטח?

"בדיוק. כמו בהנהגה הפוליטית, גם בקרב המפקדים צריך לנסוך כל הזמן את הכוח להמשיך. אני זוכר שנכנסתי לשיחה עם מפקד האוגדה שלי, תא"ל אבי רוזנפלד, שבה חיזקתי את ידיו, ובסופה הוא חיבק אותי ואמר – 'תודה ירון, הייתי צריך את זה'. כל אחד צריך להרגיש שהפקודים שלו איתו".

אמרת בעבר שכדי לנצח, צריך לזכור בשביל מה אנחנו נלחמים. בשביל מה אתה נלחם?

"אני אספר לך משהו. בהשתלטות על בית חנון קורה דבר מדהים. בדרך כלל, כאשר מחליטים היכן ימוקם בית המח״ט בשטח, הדבר הראשון שעושים הוא למגן אותו עם שקי חול נגד צלפים. אבל מפקד חטיבה 5, אל"מ טל קוריצקי, לא עושה את זה, אלא משהו אחר לגמרי. הוא אומר לחיילים לפתוח את האפודים, לשלוף מהם את המכתבים שקיבלו מילדים, ולתלות על הקיר, מול העיניים. אני שואל אותו למה זו הפקודה הראשונה שלו, והוא אומר – 'אני רוצה שהחיילים שלי יזכרו למה אנחנו פה. לא כדי לכבוש את עזה או להרוג, אלא בשביל הדור הבא'. אז על זה אני נלחם – על הדור הבא".

"אם תנצח בהאג – לא תנצח את הטרור"

החזית השלישית שבה פעלו "הביטחוניסטים" בתקופת המלחמה כדי לחזק את רוח העם היא התקשורת.

הנוכחות התקשורתית שלכם התעצמה מאוד מאז השבעה באוקטובר. למה לדעתך זה קרה?

"כי הבאנו קול אחר לשיח הציבורי. הציבור דרש תשובות ולכן התקשורת נתנה סופסוף במה גם למי שלא מהדהד את המסרים המקובלים. וגם, בזכות הנוכחות שלנו השיח הציבורי השתנה ועבר לשפה של ניצחון, הכרעה והשמדת האויב שלנו, במקום לנסות תמיד ללכת בין הטיפות. לפני כן, כל הזמן השקענו בלנסות לנצח בבית הדין הבינלאומי בהאג. הבעיה היא שאם תנצח בהאג – לא תנצח את הטרור, וכנראה בכל מקרה בהאג לא תצליח לנצח".

"לבשל לחיילים תורם למוטיבציה לא פחות משיחת מג"ד"

חברי התנועה, רובם ככולם, התגייסו לשירות מילואים ממושך בעקבות האסון. כקצין אג"ם אוגדת עזה, ירון היה במילואים 150 יום ברצף, ובמקביל ניהל את התנועה ויחד עם שאר החברים נרתם לסיוע לחיילים בשטח.

"הקמנו מערך שלם של סיוע והעברת ציוד לחימה לחיילים", הוא מספר. "התרומה של זה למורל בשטח היא עצומה, ואני מדגיש את המורל – כאשר חייל מקבל קסדה טקטית, זה לא רק הציוד המשובח שהוא מקבל, אלא גם הידיעה שחושבים עליו ושעומדים מאחוריו, וההתגייסות בחברה הישראלית באמת קיימת בכל המעגלים. אצלי ביישוב, למשל, כל הנשים מבשלות, בכל שבוע, כבר שנה וחודשיים מפרוץ המלחמה – ובכל שבוע מגיע האמר מלא ולוקח את האוכל לחיילים בעזה. זה חשוב למוטיבציה לא פחות משיחת מג"ד".

"לבנות דור של מפקדים אחרים"

ייתכן שהדרך החשובה ביותר שבה "הביטחוניסטים" פועלים כדי להעמיק את החוסן הלאומי בטווח הארוך היא ההשקעה בחינוך. בשנים הקרובות מתכוונת התנועה לייסד רשת מכינות קדם-צבאיות שהראשונה שבהן תפעל במושב תקומה שבעוטף עזה, בין השאר כדי לסייע לעוטף בכלל וספציפית למושב, שנפגע קשות בשבעה באוקטובר, להשתקם.

איך נולד הרעיון להקים רשת מכינות?

"במלחמה גילינו את העוצמות וגם את החולשות של מפקדים ומנהיגים, והבנו שזו הנקודה שצריך להתחיל בה – לבנות דור חדש של מפקדים ומנהיגים ברוח תנועת הביטחוניסטים. הפידבק שאנחנו מקבלים מהשטח מדהים ויש צמא רב לרשת מכינות כזו".

איך עוד מתבטאת העשייה החינוכית שלכם?

"אנחנו מגיעים מטעם צה"ל למוסדות חינוך ולימי גיוס מרוכזים. כיום אנחנו הגוף המוביל בארץ בעידוד לגיוס בקרב בני נוער. בעתיד אנחנו רוצים להרחיב את הפעילות החינוכית שלנו ולהגיע גם לנוער יהודי בחו"ל, לעודד עלייה לארץ ולחזק את הזהות הציונית, ובעזרת השם גם להגיע לאקדמיה".

היה רגע שהמחיש לך באופן מיוחד את הכוח שיש לחינוך?

"תוך כדי המלחמה, אמיר פוגש אותי באזור הנובה. ניגשים אלינו קצין וקצינה, ואומרים: 'אתם הרציתם לנו כשהיינו חניכים במכינת באר אורה', ומבקשים שנבוא לדבר גם עם החיילים שלהם. כל אחד מאיתנו הרצה באותה מכינה אולי פעם אחת. אמרתי לאמיר: 'תראה מה זה, מכינה שנתית, עברו אינסוף הרצאות, ויודעים להגיד שמפגש איתנו השפיע עליהם. וזו ההשפעה של שיחה אחת. תאר לעצמך מה קורה כשאתה מקדיש חצי שנה או שנה במכינה קדם צבאית כדי להשפיע על הנוער באמת'".

"לעצב את היום שאחרי המלחמה"

לצד השקעה בעתיד, "הביטחוניסטים" פועלים כדי לחולל שינוי גם בטווח הזמן המיידי. מחלקת המחקר של התנועה מוציאה לאורך כל השנה מחקרי מדיניות וניירות עמדה במגוון נושאים, שמוגשים למקבלי ההחלטות. חלק מהמחקרים וניירות העמדה הופכים ליוזמות שהתנועה מקדמת באופן פרטני. בין היוזמות האלה אפשר למנות מתן הטבות דיור למילואימניקים, קביעת עונש מינימום לזורקי אבנים ומניעת העברת כספי הרשות הפלסטינית לטרור.

שתי היוזמות הטריות של התנועה, שפורסמו בדצמבר 2024, הן "תוכנית ה-8000" לגיוס החברה החרדית לשירות ביטחון ו"תוכנית האיים: מנהל הומניטרי כשלב ביניים ברצועת עזה", שעניינה מיגור חמאס תוך מניעת משבר הומניטרי והכנת הקרקע בעזה ליום שאחרי המלחמה.

מעבר ליוזמות ספציפיות, האם אתה רואה שינוי בקרב מקבלי ההחלטות מאז שהתחלתם לפעול?

"כן, יש שינוי משמעותי. חברי כנסת הפסיקו לקבל כמובן מאליו כל מה שאיש צבא, משטרה או שב"כ אומר, ורוצים לשמוע גם את מי שחושב אחרת. אדם נורמלי מבקש second opinion  לפני ניתוח משמעותי; חברי הכנסת הבינו שהגיע הזמן לקבל גםsecond opinion  לפני החלטות ביטחוניות משמעותיות. הכנסת משקפת בכך את החברה הישראלית כולה, שכבר לא מוכנה לקבל אוטומטית את דעתם של נציגי המערכת, וזה נובע מכך שהיה מי שהעז לצעוק ולהשמיע קול אחר".

יש לכם תוכניות לעתיד בתחום המחקר?

"אחד היעדים שלנו לשנה הקרובה הוא להפוך את מחלקת המחקר שלנו למכון מחקר לכל דבר, שישתף פעולה עם חוקרים בינלאומיים, כולל כאלו שמתמחים במדינות ספציפיות כמו רוסיה וסין. הרישות הזה חשוב כדי להעמיק את המיצוב שלנו כסמכות מחקרית מובילה שאסור להתעלם ממנה".

שיתוף נגד קונספציה

כאמור, תנועת "הביטחוניסטים" מונה כבר למעלה מ-35,000 חברים – אבל ירון רוצה יותר. הרבה יותר.

למה חשוב לך שהתנועה תגדל?

"מפני שהכוח של התנועה הוא הציבור הרחב שעומד מאחוריה. 'הביטחוניסטים' היא תנועה חברתית עוד לפני שהיא ביטחונית. המטרה שלה היא לתת לכל חלקי החברה הישראלית את היכולת להשפיע, כולל לאלו שעד לאחרונה מצאו את עצמם מושתקים. זו לא תנועה לעילית מסוימת או לחוקרים, אלא לכולנו. מי שרוצה לתרום לביטחון ולא רק לדאוג לגביו, אנחנו מזמינים אותו להצטרף ולבחור את הדרך שבה הוא רוצה להשפיע".

ומה אם אין לי זמן להשתלב בתנועה, אבל אני תומך במסרים שלה?

"אז עדיין יש משהו שאתה יכול לעשות: לשתף פוסטים, כתבות וסרטונים של 'הביטחוניסטים' ולהרחיב את מעגל הקוראים והצופים ומתוך כך את המזדהים והמשפיעים. התכנים שלנו באתר וברשתות החברתיות יוצרים הדים רבים שמשנים את פני המציאות, ומי שמשתף אותם מסייע לנו לוודא שישראל לא תיפול שוב לקונספציה. תחשבו על זה – מניעת הקונספציה הבאה ומימוש ביטחון ישראל נמצאים ממש בקצה האצבע שלכם".

קרדיט תמונות: אלבום אישי ירון בוסקילה/שאטרסטוק

הפוסט סא״ל (מיל׳) ירון בוסקילה: "החברה שלנו יותר חזקה ממה שהעזנו להאמין" הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

בשנים האחרונות, ובמיוחד במהלך מלחמת "חרבות ברזל", היינו עדים לשורה ארוכה של סיכולים ממוקדים שבהם חוסלו בכירי החמאס וחיזבאללה – אבל שיטת הפעולה הזאת רחוקה מלהיות חדשה. לפני 29 שנים, ב-5.1.1996, בוצע אחד הסיכולים הממוקדים האייקוניים ביותר, שבו חוסל יחיא עבדול לטיף עיאש, המוכר בכינוי "המהנדס" או בערבית: "אלמֻהנדִס".

עיאש היה מתכנן הפיגועים הראשי של ארגון חמאס, ותחת הובלתו בוצעו בישראל עשרות פיגועים רצחניים שהביאו למותם של כ-100 אזרחים ישראלים ולפציעתם של כ-400 אזרחים נוספים. בראשית שנות ה-90 נחשב עיאש למבוקש מספר אחת, ובמשך תקופה ארוכה ניסו מנגנוני הביטחון הישראליים לשים עליו את ידם. רק לאחר חודשים ארוכים של תכנונים ולאחר מספר החמצות בוצע החיסול שלו, במבצע נועז ויצירתי שטרם נראה עד אז. מותו של המהנדס נחשב עד היום לסמל – גם עבור תומכיו וגם עבור מתנגדיו.

הסטודנט שהפך לארכי-מחבל: קווים לדמותו של יחיא עיאש

יחיא עיאש נולד וגדל במערב השומרון, וכבר בצעירותו היה חבר בתנועת "האחים המוסלמים". כשבגר הלך ללמוד הנדסת חשמל באוניברסיטת ביר זית, ובמהלך לימודיו היה פעיל ב"גוש האסלאמי" באוניברסיטה.

בתחילת שנות ה-90, זמן קצר לאחר סיום לימודיו, היה עיאש שותף להקמת גדודי עז א-דין אל קסאם, שמהווים עד היום את הזרוע הצבאית של ארגון הטרור חמאס. עיאש ניצל את הידע ההנדסי שרכש באוניברסיטה, והחל לייצר מטעני חבלה מאמצעים מאולתרים. בשנת 1992 הוא כבר החל לתכנן פיגועי התאבדות בשטח ישראל, וב-1993 הוציא לפועל את הפיגוע בצומת מחולה שנחשב לפיגוע ההתאבדות הראשון. מאז ועד מותו היה אחראי עיאש על פיגועים רבים, בהם פיגוע מכונית התופת בעפולה והפיגוע באוטובוס קו 5 ברחוב דיזנגוף בתל אביב. המעורבות שלו בפיגועים הייתה רבה, שכן מלבד התכנון הוא זה שהכין את חומרי הנפץ ואף זה שחיבר אותם לגופם של המחבלים המתאבדים.

המצוד הממושך, הניסיון הכושל וההצלחה הגדולה: הדרך לחיסולו של "המהנדס"

כוחות הביטחון הישראליים הבינו מהר שיחיא עיאש הוא האדם שעומד מאחורי הפיגועים הקשים של ארגון חמאס, והוא נעשה למבוקש הביטחוני מספר אחת. במשך תקופה ארוכה היו ניסיונות לתפוס אותו, אך הוא הקפיד להחליף מקומות מגורים בתדירות גבוהה ואף עשה שימוש בתחפושות, וכך הצליח לחמוק פעם אחר פעם.

עד לשנת 1994, המצוד אחר עיאש התרחש ברובו בערי הגדה, אך באותה שנה הוא עבר להתגורר ברצועת עזה. כוחות הביטחון המשיכו בניסיונות להתחקות אחריו גם שם, ובסוף שנת 1995 כבר נעשה ניסיון ממשי לחסל אותו.

כוחות הביטחון עבדו על החיסול הזה במשך חודשים ארוכים. הקו שהנחה אותם היה לחסל רק את עיאש, בלי לפגוע באנשים נוספים סביבו. תחילה הם חשבו לחסל אותו באמצעות החדרת חומר נפץ למכשיר פקס, אך לבסוף התקבל הרעיון להחדיר את חומר הנפץ למכשיר קטן בהרבה – טלפון סלולרי.

אנשי המחלקה הטכנולוגית של השב"כ הצליחו לדחוס לתוך מכשיר טלפון מסוג מוטורולה אלפא 11 גרם של חומר נפץ. כיוון שמדובר בכמות מזערית, הצלחת הפעולה הייתה תלויה בכך שעיאש יצמיד את המכשיר לראשו לפרק זמן ממושך מספיק. לשם כך נדרשו כוחות הביטחון למצוא דרך בטוחה להעביר את המכשיר לעיאש, ולוודא שהוא אכן יעשה בו שימוש. האתגר הזה היה לא פשוט כלל, כיוון שעיאש נהג לעבור ממקום למקום, ובהתאם גם עשה שימוש בטלפונים שונים.

למרות התנהגותו הלא צפויה, דבר אחד היה בכל זאת קבוע באורח חייו של המהנדס, והוא שיחת הטלפון שנהג לקיים עם אביו מדי יום שישי. לכוחות הביטחון היה ברור שזה המועד שבו הם יבצעו את החיסול, ואכן ביום השישי האחרון של שנת 1995 הם הצליחו להעביר את המכשיר הממולכד לעיאש באמצעות סייען שהיה מקורב אליו. הסייען, שלא ידע מה הייתה מטרת פעולתו, נדרש גם לנתק את הטלפון הקווי בדירה שבה שהה עיאש באותה העת, וכך הובטח שעיאש ישתמש במכשיר הסלולרי הממולכד.

עד לשלב הזה המבצע צלח כמתוכנן – המהנדס קיבל לידיו את המכשיר ששלח שב"כ, ואכן התקשר באמצעותו לאביו. עם זאת, ניסיון ההפעלה של הפצצה נכשל, וכך הצליח עיאש לסיים את השיחה ללא פגע וגם מבלי לחשוד במתרחש.

על מנת לאתר את התקלה שבגללה הפצצה לא הופעלה, הוחלט להחזיר את המכשיר למעבדות השב"כ. כבר למוחרת המכשיר עשה את דרכו למעבדות, ושם הטכנאים פתחו אותו עם רובוט וזיהו שאחד החוטים בין האפרכסת לפומית נקרע. מנגנון ההפעלה תוקן במהרה, וביום השישי העוקב, ה-5.1.1996, המכשיר הגיע שוב לידיו של עיאש.

בהתאם לתכנון המקורי, הסייען העביר לו את הטלפון על מנת שישוחח עם אביו, אלא שהפעם הפצצה הופעלה כמצופה, ועיאש חוסל במקום.

חיסולו של יחיא עיאש היה ללא ספק הצלחה גדולה, אלא שמי שהיה מעורב בנעשה יודע לספר גם על החמצה לא קטנה שהתרחשה באותו יום. מדיווחים של המעורבים במבצע, מתברר כי מייד לאחר חיסולו של עיאש הגיעו לזירה בכירי חמאס רבים, בהם מוחמד דף. לדרג המבצעי הייתה יכולת לחסל גם אותם, אך כיוון שהדרג המדיני לא אישר זאת, הדבר לא קרה.

מפיגועי נקמה ועד לאתרי הנצחה: התגובות לחיסול

חיסולו של "אלמהנדס" היה אירוע משמעותי – גם עבור הצד הישראלי שרצה במותו, וגם עבור תומכיו שהתאבלו על לכתו.

מבחינת ישראל היה מדובר בהישג מבצעי חשוב, שכן חוסל אחד מבכירי חמאס, ואיתו חוסל גם ידע מקצועי רב. מעבר לכך היה מדובר גם בניצחון מוראלי גדול, כיוון שעיאש היה הדמות המזוהה ביותר עם פיגועי הטרור שהתרחשו באותן שנים.

מבחינת אנשי חמאס היה מדובר כמובן במפלה גדולה. עיאש אומנם הספיק להכשיר אנשי חמאס נוספים על הכנת חומר נפץ, אך איש מהם לא החזיק ברמת הידע ובהיקף הניסיון שהיו לו. כמו כן, החיסול שלו סימן גם לבכירים נוספים בחמאס ובארגוני טרור אחרים שישראל מסוגלת להגיע אליהם.

יחיא עיאש נקבר בעזה בהלוויה המונית, והתגובה על מותו לא איחרה לבוא. בהמשך של אותו השנה התרחשו בישראל מספר פיגועי נקמה, בהם הפיגוע בקו 18 בירושלים והפיגוע בדיזנגוף סנטר בתל אביב, שבהם נרצחו 59 בני אדם. מעבר לתגובה הקשה הזו, דמותו הפכה לסמל עבור תומכי חמאס. תאים חמושים של הארגון החלו להתהדר בכינויים כמו "סטודנטים של המהנדס" או "חוליות יחיא עיאש", ואתרים שונים נקראו על שמו. מפעל ההנצחה של עיאש הוסיף להימשך עוד שנים רבות – בשנת 2010 הוחלט לקרוא לקריית הרשות הפלסטינית ברמאללה על שם המהנדס, וכעבור כעשור נוסף ייצר חמאס רקטה ארוכת טווח שקיבלה את השם "עיאש 250". רקטה זו הייתה בשימוש במבצע "שומר החומות", וגם במהלך מלחמת "חרבות ברזל".

הרקטה של חמאס לא הייתה התזכורת היחידה ליחיא עיאש שעלתה במהלך מלחמת "חרבות ברזל". בדצמבר 2023 חוסל עבד אל-פתאח מעאלי, שנחשב בעבר ליד ימינו של עיאש. תזכורת נוספת הגיעה גם בספטמבר 2024 עם מתקפת הביפרים נגד פעילי חיזבאללה, שהזכירה במידת מה את האופן שבו חוסל גם המהנדס הנודע.

סיפור חיסולו של יחיא עיאש מעיד על היכולת וכושר ההתמדה של מנגנוני הביטחון הישראליים, אך מעל לכול הוא מלמד שסיכול ממוקד הוא הרבה מעבר לפעולה נקודתית שמופנית נגד אדם בודד. שכן המסר שלה עשוי להדהד גם שלושה עשורים ויותר.

הפוסט היום לפני 29 שנה: חוסל "המהנדס" יחיא עיאש, מתכנן הפיגועים של חמאס הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

בשלושת החודשים האחרונים מרכז הכובד של מלחמת "חרבות ברזל" נע צפונה, אבל עבור העיתונאי יאיר קראוס, הסיפור של הגזרה הצפונית החל להתגבש כבר בשבעה באוקטובר 2023. כמי שמתגורר בעכו ומסקר את תחום הצפון עבור Ynet ו"ידיעות אחרונות", היה לו ברור למן ההתחלה שהאזור הזה הוא חלק בלתי נפרד מהמלחמה.

"כשראינו את המתקפה הנוראית על יישובי הדרום, הבנו שמתקפה כזאת הייתה יכולה להתרחש גם אצלנו ובמכפלות מפלצתיות בהרבה", הוא משתף. "זה שינה לחלוטין את תפיסת הביטחון שלנו כתושבי הצפון, ויצר משבר אמון עמוק ביננו לבין המדינה וצה"ל. היום, כשאנחנו שומעים אמירות כמו 'חיזבאללה מורתע', מבחינתנו זה תמרור אזהרה שמעיד שהמצב בשטח הוא כנראה הפוך".

נגמרו הימים של "תחושת ביטחון"

יאיר קראוס מתגורר בעכו, כך שהוא ומשפחתו לא פונו אך בהחלט הרגישו את הדי המלחמה. בתו הבכורה, למשל, נאלצה לעזוב את הבית לחודש שלם כדי לעבור ללמוד במרכז, ושלושת ילדיו הקטנים היו כשלושה חודשים ללא מסגרת חינוכית. קראוס גם מכיר באופן אישי משפחות רבות שכן נעקרו מבתיהן, וראה מקרוב את הקשיים שעימם הן התמודדו ומתמודדות עדיין. מהיכרותו, יש תושבים רבים – בעיקר מבוגרים – שמחכים לרגע שבו יוכלו לחזור הביתה. מנגד, יש לא מעט אחרים שכלל לא בטוחים שיחזרו, ואפילו כאלה שכבר החליטו לעזוב את הצפון. מגמת העזיבה בולטת בעיקר בקרב המשפחות הצעירות, שילדיהן כבר השתקעו במסגרות במרכז, והן לא רוצות לעקור אותם שוב.

אולם, גם אם מתמקדים בתושבים שמחכים לחזור ואפילו ביחידי סגולה שמחליטים לעבור לצפון הארץ דווקא עכשיו, עדיין קיימת בעיה קשה שנובעת מכך שרובם טרם יכולים לעשות זאת.

לדברי קראוס, שמסקר את אזור הצפון מאז ימי מלחמת לבנון השנייה, על מנת ליישב מחדש את הצפון צריכים להתקיים מספר תנאים. הראשון שבהם הוא התנאי הביטחוני-קיומי. "התושבים בצפון, בעיקר המפונים, יבחנו בשבע עיניים לאיזו מציאות המדינה והצבא רוצים להחזיר אותם", הוא אומר. "אני שומע מהרבה חברים שהם לא יחזרו למציאות שבה יראו את מחבלי חיזבאללה ואת משפחותיהם מתיישבים שוב בכפרי ההזנקה, או למציאות שבה הם שוב יהיו אלה שנמצאים בקו הראשון והצבא נמצא מאחוריהם".

קראוס מוסיף שתושבי הצפון גם שבעים מהבטחות, וכעת ידרשו לראות את השינויים בשטח. "תרבות הרהב והשקר של מערכת הביטחון כבר לא תתפוס יותר, ואין מקום להמשיך עם אמירות ששוב ושוב הוכיחו את עצמן כחסרות ביסוס", הוא פוסק. "נגמרו גם הימים של 'תחושת ביטחון'. אין פה יותר שיח של תחושות אלא של מראה עיניים – וכאשר רואים את כפרי ההזנקה חוזרים ונבנים, וכאשר אין אזור חיץ, זה לא נראה כמו ביטחון. צריך לזכור שלא הכרענו את חיזבאללה בלבנון, ושהמטרות המוצהרות של הארגון – לכבוש את יישובי הצפון – נותרו בעינן. הגיע הזמן שנתחיל להאמין לחיזבאללה ונפסיק לזלזל בהתעצמות שלו. באופן דומה אנחנו גם צריכים להיגמל מההתמכרות לשקט ומשיטות פעולה כמו אלו שמאפיינות את מדיניות המב"ם (המערכה שבין המלחמות). יש פה שיעור גדול שגם ההנהגה, גם קציני הצבא וגם התושבים צריכים ללמוד, והוא שאת השקט והשלום המיוחלים אפשר לקנות רק בנחישות ובכוח הזרוע".

אם כך, איך ייראה ביטחון בגבול הצפון?

"אנחנו שומעים כל הזמן על אמצעי לחימה שנתפסים ועל תשתיות טרור שמושמדות, גם עכשיו במהלך הפסקת האש, אבל מה שישנה את המציאות ביום שאחרי המלחמה הוא לא כמה נשק הוצאנו, אלא אם הנשק יחזור לאותם מקומות. כל עוד בצבא ובממשלה לא מראים נכונות להחזיק באזורים שבהם חיזבאללה פעל, זה מדאיג. לי ולתושבים רבים אחרים ברור שכדי לראות ביטחון בצפון, אנחנו מוכרחים ליצור אזור חיץ כמו בגבול עזה ובגבול סוריה. מעבר לכך ששטח כזה ירחיק את האיומים הביטחוניים מיישובי הגדר, הוא גם ישמש מסר לדיראון עולם. כשהלבנונים יראו אנדרטאות של כפרים נטושים, הם יבינו מה קורה למי שמנסה לפגוע בנו".

אל תאמרו "שיקום", אמרו "פיתוח"

מלבד השבת הביטחון, תנאי נוסף שאותו יש למלא על מנת להחזיר את תושבי הצפון לבתיהם הוא שיקום התשתיות שנפגעו, לרבות מערכות הניקוז שקרסו, הכבישים שנהרסו, המבנים שנחרבו והבתים הרבים שסובלים מהזנחה. מובן שגם צריך לשקם מבני ציבור כמו קופות חולים, בתי ספר, ועסקים – כי בלי כל אלה אי אפשר יהיה לקיים שגרת חיים סבירה.

אולם, לצד השיקום הפיזי קיים רובד נוסף, פחות מדובר, והוא רובד הפיתוח. "אנחנו שומעים כל הזמן על 'שיקום הצפון' אבל בעיניי אסור לשקם את הצפון כי שיקום אומר לחזור לימי השישה באוקטובר", אומר יאיר קראוס. "המצב בצפון מדשדש כבר שנים רבות, ואי אפשר לשקם את מה שכבר מזמן לא היה טוב. יש כאן עניין של המשגה, והגיע הזמן שנחליף את המונח 'שיקום' במונחים 'תנופה' ו'פיתוח'".

קראוס מבטא תחושה שלה שותפים רבים מתושבי הצפון – במיוחד עכשיו, אחרי שהם קיבלו הצצה לאורח החיים של תושבי המרכז. "החשיפה לחיים במרכז הארץ גרמה לתושבי הצפון להבין כמה הם נמצאים מאחור, וזה יצר שבר תפיסתי מאוד גדול", הוא מסביר. "אחרי כמה חודשים של מגורים במרכז, תושבי הצפון התחילו להתרגל לתנאים שעבור תושבי המרכז הם כבר מזמן מובנים מאליהם כמו תחבורה ציבורית נגישה, שירותי בריאות מפותחים, מקומות תעסוקה רווחיים ופעילויות פנאי מגוונות. מספיק לראות כמה בתי קולנוע יש בעיר ממוצעת במרכז הארץ, ואז להסתכל על כל אזור הגליל העליון ולראות שאין שם קולנוע אחד. אבל זה הרבה יותר עמוק מזה, כמובן. פערים כאלה קיימים בכל השדות ומשפיעים על כל היבט בשגרת החיים של התושבים, ולכן, אם המדינה רוצה שאותם תושבים יחזרו צפונה, היא לא יכולה להסתפק רק בשיקום של מה שהיה להם קודם, אלא צריכה להבטיח להם שהם גם יקבלו את התנאים שקיימים במרכז. אומרים שאדם לא זועק את אשר לא חסר לו – אבל עכשיו תושבי הצפון כבר יֵדעו לזעוק את שחסר להם".

מה צריכה לכלול תוכנית הפיתוח של הצפון?

"צריך להתחיל לשפר את התחבורה הציבורית ולהרחיב את קווי הרכבת, לבנות מרכזים רפואיים מפותחים, ולשים דגש על תעסוקה, אקדמיה ופנאי. מעבר לכך, צריך לפעול להוזלת מחירי הקרקעות בהתיישבות הכפרית הקמלה בלב הגליל, כי כרגע המחירים מופקעים, ולמעשה פוגעים בכל מפעל ההתיישבות היהודית בגליל. אבל מעבר לכול צריך לעשות שינוי תפיסתי – כרגע המדינה מתייחסת אל הצפון כאל אילוץ ולא כאל נכס. זה מוביל לכך שהשיקולים שמניעים אותה בפיתוח הצפון הם שיקולים כלכליים ומנהליים, ולא שיקולים ערכיים וציוניים".

אנשי תל אביב-ירושלים לא יודעים יותר טוב מאיתנו

אי אפשר לדבר על שיקום ופיתוח הצפון בלי לעסוק בשאלת האחריות. כרגע, יש גופים שונים שמנסים להניע את התהליך, והם נחלקים באופן גס לשניים – "האנשים מבחוץ" ו"האנשים מבפנים". עם הקבוצה הראשונה נמנים בעיקר גופי ממשל ואנשי רגולציה. עם הקבוצה השנייה נמנים אישים מהנהגה המקומית, תושבים ועמותות פרטיות. הסנכרון בין הגופים השונים לא תמיד מוצלח, ולעיתים כלל לא קיים, וכרגע נראה שמי שאוחז במושכות הם דווקא אותם גורמים חיצוניים.

לדברי יאיר קראוס, המגמה הזאת אינה חדשה. "במשך שנים האנשים בתל אביב ובירושלים ידעו מה נכון לנו, ואיך אנחנו צריכים לחיות, וגם עכשיו יש תחושה ששוב באים מושיעים מבחוץ כדי להציל ולרפא אותנו", הוא אומר. "המדיניות הפושעת הזאת אומנם מגיעה מכוונות טובות, אבל בפועל היא מחלישה את ההנהגות ואת החוסן של הקהילות, ומעבירה לתושבים את המסר שהם לא מסוגלים לדאוג לעצמם".

קראוס משווה בין המצב בצפון לבין אסונות לאומיים כמו צונאמי ורעידות אדמה. גם באסונות כאלה רואים משלחות של גורמים חיצוניים שמגיעות כדי להושיע את המקומיים. משלחות כאלה פועלות מתוך רצון טוב, והסיוע שלהן אכן נדרש, אך כאשר הן פועלות ללא שיתוף פעולה עם האוכלוסייה המקומית, התועלת שלהן חלקית בלבד.

"כל המחקרים בעולם מוכיחים ששיקום בר-קיימא לאחר אסון לאומי מתאפשר רק כאשר הקהילה היא חלק מהשיקום וחלק מהעשייה", הוא מסביר. "צריך ליצור מצב שבו לא עושים עבור הקהילה אלא יחד איתה. מעבר לכך שהמקומיים יודעים הכי טוב למה הם זקוקים, אם הם ייטלו על עצמם אחריות זה יאפשר להם לבנות אתוס של גבורה, ולהחזיר לעצמם את החוסן, שזה נדבך לא פחות חשוב מהשיקום הפיזי".

למה אנשי הצפון מודרים לדעתך מתהליכי השיקום והפיתוח?

"אנשי הרגולציה ואנשי הממשל לא סומכים עלינו ולא מאמינים בכוחות של המנהיגים המקומיים. הם חוששים שהכספים ילכו למקומות לא נכונים, או שלא יהיה רווח להשקעות הממשלתיות, ובעיקר כבר לא מאמינים שיכולים לצמוח עצים ובתים במקומות שבהם צמחו עד היום קוצים. צריך לומר בהגינות שהחששות האלה לא מנותקים מהמציאות כי באמת יש בעיה של מנהיגות בצפון, ולאורך השנים הושקעו באזור מיליארדים שלא הניבו שום רווח כמעט. לתפיסתי, צריך למצוא פתרון שיאפשר פיקוח אבל גם ייתן חופש פעולה מסוים לצפון. אני לא יודע לומר מה הפתרון, אבל יודע שאנחנו מוכרחים לנסות לחפש אותו".

אין "מדינה" ואין "צבא" – יש אנשים

אחת המסקנות הברורות שביותר שיאיר קראוס לוקח איתו משנת המלחמה האחרונה היא שצריך להפסיק לדבר במונחים אמורפיים כמו "מדינה" ו"צבא", ולהתחיל לדבר על האנשים שמרכיבים את הגופים האלה.

הוא מקביל זאת לתקופה שבה סיקר את מבצע "שומר החומות". באותה תקופה, גופי תקשורת רבים דיווחו על החלטות שונות שקיבל בית המשפט. הוא, כעיתונאי, התנגד להכללה הזאת והקפיד לציין את שם השופט או השופטת שקיבלו כל החלטה. בהקשר של היום, קראוס מדגיש שאין צבא אלא יש רמטכ"ל, יש אלוף פיקוד, ויש מפקד אוגדה. באופן דומה גם אין מדינה – יש שרים, יש חברי כנסת, יש יועצים. "הדיוק הזה חשוב כי כשתולים את האחריות בגוף אז אף אחד לא אחראי", הוא מסביר. "לעומת זאת, כשאומרים מי בעל הסמכות, בשם ובתפקיד, ומציינים איזו החלטה קיבל או איזו פעולה הוא ביצע – אז גם הוא מייד בעל האחריות".

התקווה שלו היא שבעלי הסמכויות השונים, מהבכירים ביותר ועד לזוטרים, ייטלו על עצמם אחריות ובאמת ימלאו את תפקידם. רק כך, הוא סבור, אפשר יהיה להשפיע על עתיד המדינה ופיתוחה.

מסקנה נוספת שמלווה את קראוס היא שאי אפשר ללכת יותר שבי אחר הבטחות. "בשנה ורבע האחרונות קיבלנו שיעור גדול מאד בריאליזם, ואני כבר לא יכול להסתכל על העתיד בעיניים מצועפות", הוא משתף. "שמעתי מספיק הכרזות מרגשות בחיי, שבסופו של דבר לא הובילו לכלום. אני מקווה שעכשיו, כשהמציאות בצפון נמצאת סוף סוף על סדר היום הציבורי, נראה שינוי אמיתי. זאת אמירה קשה מאוד, אבל המלחמה הנוראית הזאת יכולה להיות ברכה לצפון. אלמלא אירוע משנה מציאות בסדר גודל כזה, אני בספק אם היינו מדברים על החשיבות של הצפון ומכירים בצורך האקוטי לדאוג לחבל הארץ הזה ולשנות את המציאות פה. בהסתכלות שלי, אנחנו חייבים לנתב את האירוע הזה לפיתוח, ולהפוך אותו למקרה שבו מעז יצא מתוק".

הפוסט הצפון זקוק לסיפור חדש: ריאיון עם העיתונאי יאיר קראוס הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

מטרתה העליונה של תנועת הביטחוניסטים היא להבטיח את ביטחון ישראל לדורות. בבסיס מטרה זאת נמצאות שתי הבנות מרכזיות: הראשונה היא שביטחון המדינה לא יכול להתקיים בריק, אלא תלוי במערכת רחבה של גורמים מדיניים, כלכליים וחברתיים. ההבנה השנייה היא שכדי לקבל החלטות מושכלות, יש צורך לבנות אסטרטגיה רחבה שנשענת על העבר וצופה אל עבר העתיד.

הבנות אלו הביאו את תנועת הביטחוניסטים לגבש חזון לאומי ברור, שנבנה מתוך מחקר מעמיק, ונוגע בכל השדות המעצבים של החברה הישראלית. במסגרת גיבוש החזון, מחלקת המחקר של התנועה מקפידה לבחון את האיומים האסטרטגיים על מדינת ישראל, ואת דרכי ההתמודדות עימם. לאחרונה העידו כמה מחוקרי התנועה בפני ועדת נגל לבחינת תקציב הביטחון ובניין הכוח, והגישו תוכנית מפורטת למקבלי ההחלטות.

כתבה זו נכתבה בסיועם של שישה חוקרים מובילים ממחלקת המחקר של תנועת הביטחוניסטים – תא"ל (מיל') אמיר אביבי, אל"מ (מיל') ד"ר רונן איציק, סא"ל (מיל') שוש רבן, ד"ר יעקב רימר, תא"ל במיל' יוסי קופרווסר ואור יששכר. השישה מרחיבים לגבי האתגרים הקיימים והתפיסות הנוכחיות שמנחות את צה"ל, ומפרטים לגבי הצעדים שיש לנקוט כדי ליצור הלימה בין בניין כוח צה"ל לבין תרחישי הייחוס שעומדים לפתחה של מדינת ישראל.

הקדמה: תרחישי הייחוס כבסיס לבניין כוח צה"ל

מדינת ישראל היא מדינה קטנה וחסרת עומק אסטרטגי שמוקפת באויבים ובאיומים שונים. חלק מהאיומים הללו היו קיימים כבר מראשית המדינה, אך בעשורים האחרונים חלים תהליכים שמביאים איתם מגמות חדשות. אם בעבר נדרשנו להתמודד בעיקר מול מדינות האויב שמקיפות אותנו, הרי שהיום הסכנות המיידיות שנשקפות לנו מגיעות דווקא מצידה של איראן המרוחקת, ומצידם של צבאות הטרור שפועלים באזורנו. כמו כן, אנחנו נמצאים כיום במצב של התלכדות זירות, שבו התחממות בגזרה אחת מובילה כמעט תמיד גם להתחממות בגזרה אחרת. נוסף על כך, אנחנו חשופים למתקפות פתע שעלולות להתלקח גם מבחוץ וגם בתוך שטח המדינה.

כדי להתמודד עם איומים אלה ואחרים, יש לבצע תכנון מדויק של בניין כוח צה"ל. בניין הכוח בהגדרה הצה"לית מורכב משישה מרכיבים: תורה, אמל"ח, אימונים, הכשרות, ארגון ותשתיות. מאחר שבניין הכוח משפיע על ההיערכות של צה"ל שנים קדימה, חשוב לבחון היטב גם את תרחישי הייחוס והאיומים העכשוויים, וגם את אלה שנשקפים בעתיד הקרוב והרחוק.

האיומים הביטחוניים המרכזיים:

• איראן: איראן אומנם מרוחקת גיאוגרפית מישראל, אך היא מפעילה כוחות פרוקסי בכל רחבי המזרח התיכון וגם בתוך הזירה הפלסטינית. כמו כן, היא מחזיקה בארסנל טילים וכטב"מים, שיכולים להגיע עד לפנים המדינה. מעל לכל אלה – איראן היא מדינה סף גרעינית שמפתחת יכולות להשמדה המונית, ובכך היא מהווה את האיום מספר אחת על ישראל.
• סוריה ולבנון: זירת הצפון מהווה סכנה ברורה ומיידית מאחר שסוריה ולבנון, שכנותינו מצפון, הן מדינות אויב. יתר על כן, סוריה מצויה במלחמת אזרחים ממושכת וסובלת מחוסר יציבות שלטוני, ולבנון נשלטת בפועל בידי חיזבאללה ואיראן. מאפיינים אלה רק מגבירים את הנפיצות של הגבול, ומצריכים נוכחות כוחות קבועה ורמת מוכנות גבוהה באזור.
• מצרים וירדן: למדינת ישראל אומנם יש הסכמי שלום עם מצרים וירדן, אך מדובר בהסכמים שבריריים עם נקודות תורפה מובנות. ראשית, הסכמי השלום לא באמת מייתרים את פעילות צה"ל בגבולות עם אותן מדינות, אך הם כן מגבילים אותה מאוד כיוון שאי אפשר לפעול מול בעלות ברית באותו האופן שבו פועלים מול מדינות אויב. שנית, הסכמי השלום עם מצרים ועם ירדן אינם משקפים את הלך הרוח החברתי ששורר באותן מדינות. מרבית האזרחים של מדינות אלו עוינים את ישראל, ואם יחול שם מהפך שלטוני – אפשרות סבירה לאור העובדה שמדובר במדינות לא יציבות – הרי שגם מערכת היחסים עם מדינת ישראל עלולה להיות מושפעת. אם כך, מדינת ישראל מוכרחה להיערך לתרחיש של התהפכות זירות, ולמצב שבו מצרים וירדן יחזרו להיות אויבות.
• עזה: דינה של עזה ביום שאחרי מלחמת "חרבות ברזל" טרם ידוע, אך עלינו להיערך לתקופה ארוכה של חוסר יציבות ברצועה. לאחר שיושלם מיטוט שלטון חמאס, צה"ל ימשיך להידרש להיות במגננה באזור ולדאוג לביטחון השוטף כדי למנוע התעצמות מחודשת של הטרור ברצועה.
• צבאות טרור: בשנים האחרונות, בעיקר בשל תפיסות שגויות, מדינת ישראל אפשרה לארגוני טרור היושבים על גבולותיה לצמוח ולהתפתח. כך הפכו ארגונים אלה, ובראשם חיזבאללה וחמאס, לצבאות טרור חמושים ומיומנים. טבח השבעה באוקטובר הבהיר מעל לכל ספק שמדינת ישראל לא יכולה לאפשר לצבאות טרור להתעצם בסמוך לגבולותיה, ושעליה לנקוט כלפי ארגונים אלה מדיניות של אפס סובלנות.
• הזירה הפלסטינית: הזירה הפלסטינית מהווה אתגר מיידי. היציבות שהושלטה ביהודה ושומרון בעקבות מבצע "חומת מגן" הולכת ונשחקת, ואנחנו רואים התעוררות טרור מחודשת, במיוחד מאז פרוץ המלחמה. הרשות הפלסטינית לא מצליחה, ובמידה רבה גם לא מעוניינת, להילחם בטרור האיסלאמיסטי שגואה בשטחה, כך שצה"ל מוכרח לקחת את העניינים לידיים גם בזירה זו.
• הזירה הפנימית: ההתלקחות הרב-זירתית מראה את אותותיה גם בקרב ערביי ישראל. מאז פרוץ המלחמה אנחנו עדים להתעוררות טרור גם בקרב ערבים בעלי אזרחות ישראלית שמתגוררים בשטח המדינה. כדי להתמודד עם בעיה זו מבלי לשחוק את כוחות צה"ל, יש לפעול להקמת משמר לאומי שיחזק את ההגנה המקומית.

האמת העגומה היא שסדר הכוחות של צה"ל אינו מספיק אל מול קשת האיומים הפוטנציאליים ואל מול תרחישי הייחוס המרכזיים שעומדים על הפרק. אם כך, צה"ל מוכרח להתעצם הן מבחינת כוח האדם והן מבחינת היכולות המבצעיות שלו ואמצעי הלחימה העומדים לרשותו. חלק מהשינויים, דוגמת הרחבת הגיוס ושיפור תהליכי קבלת ההחלטות, צריכים להיערך ברמה כלל צה"לית. שינויים אחרים, כמו הוספה של אוגדות או שילוב של טכנולוגיות מסוימות, צריכים להתבצע באופן מדויק בהתאם לצורכי היחידות השונות – כפי שיורחב בהמשך.

החזון לבניין כוח צה"ל בהסתכלות כלל-צה"לית

הגדלת כוח האדם בצה"ל

המצב הקיים:

בעשורים האחרונים נעשו תהליכים שהובילו לצמצום משמעותי בסדר הכוחות בצה"ל, בייחוד בזרוע היבשה. בין היתר נסגרו אוגדות, קוצר אורך השירות הסדיר, והורחבו הפטורים משירות סדיר ומשירות מילואים. תהליכים אלו נעשו מתוך אמונה שאפשר להחליף את צבא העם ב"צבא קטן וחכם". עם פרוץ מלחמת "חרבות ברזל" התברר גודל הטעות, וכיום מובן שצה"ל סובל ממחסור בכוח אדם, הן במערך הסדיר והן במערך המילואים.

בעיה נוספת שקשורה בכוח אדם בצה"ל מוכרת בתור "משבר הסרנים". הכוונה לתופעה רחבה שבה קצינים צעירים שמגיעים לדרגת סרן בוחרים לעזוב את הצבא, לרוב בשל תנאי העסקה טובים יותר שמצפים להם באזרחות. בכך הצבא מאבד קצינים רבים שהיו יכולים להוסיף להתקדם בסולם הדרגות ולהגיע לעמדות מפתח.

המחסור שנוצר בכוח האדם בצה"ל, מכל סיבה שהיא, מגביל מאוד את יכולת הלחימה, במיוחד במצב שבו מתקיימת מלחמה במספר חזיתות במקביל. נוסף על כך הוא מביא לשחיקת כוחות ולחלוקה לא מאוזנת בנטל השירות.

באידיאל:

• הארכת משך השירות הסדיר: ביוני 2015 השירות הסדיר של גברים ושל חלק מהנשים קוצר מ-36 חודשים ל-32 חודשים. יש להחזיר את אורך השירות הסדיר לשלוש שנים מלאות כפי שהיה נהוג במשך שנים, ובכך להרחיב את שורות המשרתים בצבא הסדיר.
• העלאת גיל הפטור למשרתי מילואים: הרחבת מערך המילואים הוא תנאי הכרחי על מנת להתאים את בניין הכוח בצה"ל למציאות הביטחונית. לאחרונה הועלה גיל הפטור בשנה, וייתכן שנדרש להעלות אותו אף יותר, לפחות עד שנרחיב את המערך באמצעות גיוס של אוכלוסיות נוספות וצמצום משמעותי בהיקף הפטורים שניתנים מגיוס.
• הרחבת הגיוס לאוכלוסיות שאינן שותפות: בחברה הישראלית מתקיים לאורך שנים מצב שבו קיימות אוכלוסיות שאינן משרתות בצה"ל – חלק מהן קבוצות המקבלות פטור גורף, חלק מהן פרטים שהצליחו להשתמט "תחת הרדאר" לאורך שנים. כך או אחרת מדובר באלפים שאינם חלק ממחזוריות הגיוס לצה"ל. כדי לפתור בעיה זו אפשר לפעול במספר דרכים, דוגמת הרחבת גיוס הנשים וגיוס אוכלוסיות "מיוחדות" כמו חרדים וערבים לשירות לאומי. כמו כן, אפשר להחתים את החיילים לתקופת קבע קצרה מייד עם שחרורם, וכך להגדיל את מעגל המשרתים.
• שיפור תהליכי שימור הקצונה: יש לשפר את תהליך שימור הקצונה בצה"ל, ולעודד קצינים צעירים להישאר במערכת ולהירתם לשירות ארוך שנים. לשם כך יש לאמץ תפיסות חדשניות הנוגעות לכוח אדם, ולהציע תנאי העסקה מועדפים.
• שכלול הדפוס הארגוני בצה"ל: כמערכת היררכית, צה"ל סובל מאחידות דעה ומחוסר פתיחות לחשיבה יצירתית, המערערת על קיבעונות. צה"ל נדרש להשתכלל בתחום זה ולהביא לידי ביטוי מגוון של דעות ותפיסות.
• הקמת משמר לאומי ככוח סיוע: במקביל להרחבת השורות, יש לפעול לצמצום תחומי האחריות של צה"ל. כיום הצבא עוסק בתחומים רבים הנוגעים לביטחון פנים, אשר מקשים על יכולותיו לתעדף משימות ולפרוס סד"כ. במטרה להקל על הצבא ולאפשר לו להתמקד במשימותיו, יש להקים משמר לאומי בכפוף למשטרת ישראל שיטפל באופן שוטף באיומי הפנים ויקל על סדר הכוחות של צה"ל לבצע את משימותיו.

התאמת ההיערכות הלוגיסטית

המצב הקיים:

ההיערכות הלוגיסטית של צה"ל היא חלק בלתי נפרד מהמוכנות המבצעית, אך לצערנו היא לוקה בבעיות שונות שקשורות בעיקר לחימוש, תחזוקה ותשתיות.

בהיבט של החימוש, מדינת ישראל נסמכת יותר ויותר על יבוא טכנולוגיות ואמצעי לחימה מארצות אחרות, ובראשן ארה"ב. במלחמת "חרבות ברזל" התברר עד כמה התלות שפיתחנו בחימוש זר פוגעת ביכולת הגמישות של הצבא ובחופש הפעולה שלו.

בהיבט התחזוקה, בסיסים ומפקדות רבים של צה"ל מצויים במצב ירוד ולא באמת ערוכים לאיומי פנים ולאיומים בליסטיים. מצב כזה מסכן את הכוחות ומקשה על הפעילות המבצעית. כמו כן, מרבית התשתיות של הצבא נמצאות מעל לפני האדמה, ובכך הן חשופות לסכנה בתרחישים של ירי טילי קרקע-קרקע (טק"ק) ורקטות קרקע-קרקע (רק"ק).

באידיאל:

• הגדלת המלאי ופיקוח על תקינותו: יש להגדיר רמת סף מינימלית ורמת סף תקינה למלאים בצה"ל, ולהיערך לחידוש המלאי במהלך מלחמה. כמו כן יש לערוך בקרה קבועה על מצב החימוש ואמצעי הלחימה.
• חיזוק התעשייה הביטחונית: יש לחזק את התעשייה הביטחונית הישראלית כדי להפחית את התלות ביבוא חימוש, לחסוך בעלויות ההתחמשות, לפתח טכנולוגיות ואמצעים ייעודיים, ולהגדיל מלאים ביתר קלות בזמני חירום. לצד היתרונות הביטחוניים, בזכות חיזוק התעשייה הביטחונית גם אפשר יהיה ליצור מקומות עבודה חדשים ולתמוך בכלכלה.
• הרחבת הסכמי הרכש הבינלאומיים: לצד חיזוק הייצור המקומי, יש לבסס הסכמי רכש עם מדינות רבות ככל האפשר, על מנת שלא נהיה תלויים בחסדיהן של כמה מעצמות בודדות.
• שיפור התשתיות הצבאיות: הבסיסים והמפקדות של צה"ל הם נכס אסטרטגי של מדינת ישראל, וככאלה עליהם להיות מתוחזקים וממוגנים כראוי. יש לבחון את התנאים של הבסיסים השונים ולוודא כי הם ערוכים לזמני שגרה וחירום.
• שימוש בתשתיות תת-קרקעיות: יש להעביר את התשתיות הצבאיות האסטרטגיות החשובות למרחבים תת-קרקעיים על מנת להבטיח את ההגנה עליהם גם במקרים של ירי טילים ורקטות. כמו כן, יש להיערך למצבים שבהם יידרש שינוע כוחות באופן תת-קרקעי. לצד תכנון מרחבים תת-קרקעיים ייעודיים, רצוי להפוך תשתית אזרחיות קיימות כמו מנהרות וחניונים לתשתיות דו-שימושיות שיעמדו לרשות הצבא במצבי חירום.

טכנולוגיה וסייבר

המצב הקיים:

לצד שדה הקרב הממשי מתקיימת זירת לוחמה נוספת שהיא הזירה הטכנולוגית. בעשורים האחרונים אנחנו עדים להתקדמות טכנולוגית רבה, לשילוב אמצעי לחימה חדשים ולשימוש נרחב במתקפות סייבר. לאחרונה, עם הפיתוח של טכנולוגיית הבינה המלאכותית, נכנסו למערכה כלים מתוחכמים נוספים שמאתגרים עוד יותר את המערכת הביטחונית.

הטכנולוגיה הביטחונית ולוחמת הסייבר בישראל הן מהמפותחות והמתקדמות ביותר בעולם, אך עדיין קיימים חסמים משמעותיים שמעכבים את שילוב הטכנולוגיות החדשות בשדה הקרב. חסמים אלה קשורים בין היתר בקושי להיפתח לאפיקים חדשים, בעבודה מול ספקים גדולים בלבד, ובהנגשה לא מספקת של האמצעים הטכנולוגיים למפקדים בשטח.

גם אם הטכנולוגיה איננה תחליף לכוח אדם ולהתגייסות עממית, עדיין יש הכרח לשמור על עליונות טכנולוגית מול אויבינו, ולהישאר בחזית הפיתוח והקדמה.

באידיאל:

• הפקת לקחים: יש להפיק לקחים בהתאם לפערים המיידיים שהתגלו במהלך מלחמת "חרבות ברזל", דוגמת מחסור בכלי טיס וכלי רכב בלתי מאוישים, היעדר טכנולוגיות מתקדמות לטיפול במנהרות, וקשיים במענה לירי נ"ט.
• השקעת משאבים בטכנולוגיה: יש להקצות תקציבים וכוח אדם לטובת פיתוח טכנולוגיה ביטחונית, ולחזק את התעשייה הביטחונית המקומית, תוך דגש על פיתוח אמצעים ייעודיים לצה"ל.
• שילוב טכנולוגיות רובוטיות: טכנולוגיות רובוטיות, דוגמת כלי רכב אוטונומיים, כלי טיס בלתי מאוישים וסירות נפץ, יכולים להעניק יתרונות רבים בשדה הקרב ולצמצם באופן ניכר את הפגיעה בחיי אדם. לפיכך, יש להגביר את השימוש ברובוטיקה בכל הזרועות בצה"ל.
• לוחמת סייבר ושימוש בבינה מלאכותית: זירת הסייבר הולכת ומשתכללת כל הזמן. במקביל לכך מתרחב גם השימוש בכלי הבינה המלאכותית (AI) שמביא עימו אתגרים ביטחוניים חדשים. על מנת לשמר עליונות, מדינת ישראל מוכרחה להמשיך להשקיע בסייבר הגנתי והתקפי, ולאמץ את טכנולוגיות הבינה המלאכותית לצרכים ביטחוניים.
• הכשרת הכוחות: הכוחות בשטח מוכרחים לשלוט בשימוש באמצעים הטכנולוגיים החדשים שעומדים לרשותם. לשם כך יש לערוך הכשרות נרחבות בכל יחידות צה"ל, ולהסמיך את בעלי התפקידים הרלוונטיים.
• גיוון הרכש הטכנולוגי: כיום, מרבית העסקאות הטכנולוגיות במערכת הביטחון נעשות מול מספר מצומצם של ספקים גדולים ומסורתיים. כדי להצליח לשלב טכנולוגיות מקוריות, צריך להיפתח לעבודה גם עם ספקים קטנים ויזמים חדשים.

החזון לבניין כוח צה"ל בהסתכלות לפי זרועות וחילות

זרוע היבשה: לעבות ולארגן כוחות

המצב הקיים:

מדינת ישראל נדרשת להתמודד עם זירות משולבות. המשמעות היא שהידרדרות בזירה אחת עשויה להובילה בסבירות גבוהה להידרדרות כוללת ומיידית גם ביתר הזירות. כפי שראינו במלחמת "חרבות ברזל", סדר הכוחות הקיים היום בזרוע היבשה מאפשר לבצע מתקפה נרחבת רק בזירה אחת בכל פעם, ומגננה בזירות האחרות. כמו כן, אין די כוח רזרבי שאותו אפשר להקפיץ במקרים של מתקפות פתע ואירועים בלתי צפויים.

נוכח האיומים ותרחישי הייחוס הקיימים, מדינת ישראל מוכרחה להיות ערוכה למצב של לחימה התקפית עצימה לפחות בשתי חזיתות במקביל, ולמגננה נרחבת בכל יתר החזיתות.

באידיאל:

• שיפור הכוננות והמוכנות: יש לשפר את המוכנות של האוגדות הסדירות ואוגדות המילואים הקיימות, מבחינת כמות הציוד והתקינות של אמצעי הלחימה. במקביל יש לפעול לשיפור הכוננות של הכוחות, ולוודא שהחיילים והמפקדים נמצאים בכשירות מבצעית ויכולים לקפוץ לפעולה בזמן קצר ורלוונטי.
• הקמת אוגדה סדירה ואוגדות מילואים חדשות: יש להקים לפחות אוגדה סדירה אחת ועוד שתי אוגדות מילואים מתמרנות. אוגדות המילואים יכללו את כל מערך הכוחות הנדרש, לרבות שריון, ארטילריה, הנדסה ולוגיסטיקה. אחת מהן תפעל בצפון, והשנייה תפעל באזור הבקעה. הדבר נדרש הן בשל פערים אופרטיביים בחלק מהזירות, והן כיצירת עתודה להפעלת כוח.
• הקמת כוח רזרבי: יש לבסס כוח רזרבי ברמה של אוגדה מטכ"לית לפחות, על מנת לאפשר גמישות מבצעית, ולהעניק אורך נשימה במקרה של אירועים בלתי צפויים או ממושכים. הכוח הרזרבי יכול להיות במצב "הדממה" – כלומר ברמת כוננות נמוכה ובכשירות בינונית, כל עוד אפשר להעלות את רמת המוכנות והכשירות שלו בתוך חודש-חודשיים.
• הקמת חיל מנהרות: לאור איום המנהרות הגובר, יש לשקול הקמת חיל חדש שיתמחה באיתור ובהשמדת מנהרות ובלוחמה בתנאי תת-קרקע.
• בדק בית בתוך יחידות צה"ל: יש לבחון את בניין הכוח של כל יחידה בצה"ל באופן נקודתי, ולראות אם יש צורך בהגדלת סד"כ או ברכישת ציוד. בחטיבות השריון, למשל, ברור כבר עכשיו שיש צורך בהגדלת כמות הטנקים. כמו כן, יש צורך להגדיל את כמות הכוחות ביחידות המיוחדות כמו יהל"ם ועוקץ.
• היערכות להובלת כוחות: התלכדות הזירות מחייבת את צה"ל להיערך לשינוע כוחות מהיר מחזית אחת לאחרת. לשם כך יש לדאוג מראש לצירי תנועה חלופיים במקרה שבו צירי התנועה המרכזיים יהיו חסומים, ולאמצעי הובלה מתאימים וממוגנים לכל הכלים הצבאיים. לטובת שינוע הכוחות, נכון לבחון גם שימוש בתשתיות אזרחיות קיימות כמו קווי הרכבת.

זרוע האוויר: לשלב כלים בלתי מאוישים

המצב הקיים:

חיל האוויר אמון על שלוש משימות יסוד: הגנה על שמי המדינה, פגיעה בעומק שטח האויב, וסיוע למאמץ היבשתי. כדי למלא את משימותיו, חיל האוויר נדרש ליכולות מורכבות ולאמצעים עתירי משאבים. חשוב להדגיש כי חיל האוויר לעולם לא יפצה על סד"כ יבשתי נמוך, אך הוא בהחלט יכול להעניק גמישות מבצעית, במיוחד דרך שימוש באמצעים בלתי מאוישים שמצמצמים את הסיכון לפגיעה בחיי אדם.

בשנים האחרונות אנחנו רואים שינויים באיומים בזירה האווירית. אויבינו במזרח התיכון הבינו שיש להם נחיתות משמעותית מול ישראל בכל הקשור להפעלה של מטוסי קרב, ולכן זנחו את השימוש במטוסים כמעט לחלוטין. במקום זאת הם השקיעו בפיתוח נשק בליסטי וכלי טיס בלתי מאוישים, בשימוש בירי תלול-מסלול (תמ"ס), וכן בלוחמת "low-tech" שכוללת רחפנים, עפיפונים ובלוני תבערה. האיומים החדשים מחייבים את חיל האוויר לבצע חישוב מחדש של הפעילות ההגנתית וההתקפית שלו, ולהיערך בהתאם מבחינת פיזור המשאבים והכוחות, ומבחינת האמצעים והכלים שבהם נעשה שימוש.

באידיאל:

• האצה בשימוש בכלים בלתי מאוישים: השימוש בכלים בלתי מאוישים נועד, בראש ובראשונה, לצמצם את הפגיעה בחיי אדם. גם אם בלתי אפשרי להחליף את השימוש בכוח אנושי, שימוש בכלים בלתי מאוישים בהחלט יכול לסייע לחיל האוויר לבצע חלק מהפעולות התקפיות בעומק שטח. נוסף על כך, אפשר להיעזר בכלים בלתי מאוישים כדי להגן על מרחבי הפעולה היבשתיים וללוות פעולות תמרון קרקעיות. ההמלצה, אם כך, היא להגביר את השימוש בכלים אלה.
• הקמת מערך תמ"ס: רצוי לבחון את האפשרות לשלב בחיל האוויר מערך תמ"ס עם יכולות מבצעיות של טילאות ורחפנים תוקפים.
• שיפור מערך ההגנה האווירית: על מנת להבטיח את ההגנה על העורף, יש לבחון לעומק את כשירות מערך ההגנה האווירית בצה"ל ולוודא שהוא ערוך לתרחישים של אלפי שיגורים ביום. כמו כן, יש לבחון שיתוף פעולה עם שחקנים אזוריים במאמץ ההגנה על שמי הארץ.

זרוע הים: לתת עדיפות להגנה

המצב הקיים:

הזירה הימית במדינת ישראל חשובה מכמה טעמים: בהיבט הביטחוני, לישראל יש גבול ימי נרחב מול עזה, לבנון ומצרים; בהיבט הכלכלי, המדינה נשענת על יבוא שמגיע בעיקרו דרך הים; בהיבט האסטרטגי, המשאב האנרגטי המשמעותי ביותר של ישראל הוא הגז הטבעי שמופק באסדות הגז שנמצאות במים הטריטוריאליים של המדינה.

אם כך, מדינת ישראל מוכרחה לשמור על שליטה ימית בכל הזירות, לשמר את קווי האספקה הימיים, להגן על החופים, לאפשר חופש שיט ומסחר ימי, ולאבטח את אסדות הגז. עם זאת, לאור העובדה שמרבית האיומים על מדינת ישראל הם יבשתיים ובשל מגבלת כוח אדם והעלות הגבוהה של כלי השיט, יש לבחון היטב כיצד לתעדף את הצרכים השונים בחיל הים.

באידיאל:

• עדיפות ליכולות הגנתיות: השליטה הימית אומנם מחייבת יכולות התקפיות, אך בשל התנאים הקיימים הדגש בזרוע הים צריך להיות מושם בעיקר על פיתוח יכולות הגנה.
• שילוב פלטפורמות לא מאוישות: אפשר וצריך לשלב בזרוע הים כלי שיט בלתי מאוישים. אלו ישמשו בעיקר לצורכי סיור, תצפית וביטחון שוטף, ויפנו את הכוחות להתעסק עם איומים מורכבים יותר.

פיקוד העורף: להגדיר תחומי אחריות

המצב הקיים:

לפיקוד העורף יש תפקיד חשוב בהגנה על אזרחי ישראל, אך חלוקת האחריות בינו לבין כוחות ההצלה האזרחיים אינה ברורה. חוסר הבהירות מוביל בחלק מהמקרים לכפילות תפקידים, ובמקרים אחרים לכך שאירועים מסוימים נופלים בין הכיסאות.

מעבר לכך, פיקוד העורף מציף בעיה של כוח אדם. בשנים האחרונות הוקצו לגדודי החילוץ וההצלה בפיקוד כוחות לוחמים שהיו יכולים לשרת בחילות יבשה אחרים, ומצב זה מחייב בחינה של איזון משאבים בין החזית לעורף.

נקודה נוספת שיש לתת עליה את הדעת בהקשר של פיקוד העורף היא תחום ההגנה המרחבית. כיום עיקר פעילותו של הפיקוד מופנית לטיפול באיומים חיצוניים ובחילוץ והצלה. תחום ההגנה המרחבית שמושפע יותר מאיומים פנימיים כמו אירועי טרור שנעשים בתוך הארץ כמעט לא נמצא בטיפול הפיקוד, ויש לבחון אפשרות לשנות זאת.

באידיאל:

• להגדיר את תחומי האחריות: יש להגדיר בצורה ברורה אילו תחומים נמצאים באחריותו של פיקוד העורף ואילו תחומים נמצאים באחריות כוחות הצלה אזרחיים. בחלוקת האחריות יש לקחת בחשבון את היתרונות היחסיים של הפיקוד לעומת היתרונות היחסיים של הכוחות האחרים.
• שיפור המיגון: כדי לשפר את ההגנה על העורף ולצמצם את הצורך בחילוץ והצלה של אזרחים, יש למגן טוב יותר את כל המבנים והמוסדות ברחבי הארץ, ובפרט באזורי העימות.
• איזון בכוח האדם: כיוון שחלק מהגדודים בפיקוד העורף "מתחרים" על אותו כוח אדם שמגיע לחילות היבשה האחרים, יש לבחון אם עדיף להשקיע בחיזוק ההגנה על העורף או דווקא בחיזוק ההגנה בחזית, ולפזר את הכוחות בהתאם.
• העצמת מערך ההגנה המרחבית: לאור איומי הטרור שמגיעים מצד קבוצות עוינות בקרב ערביי ישראל, ראוי לבחון את האפשרות לשלב את כוחות פיקוד העורף במאמץ ההגנה על יישובי הספר ויישובי קו העימות.

מערך המודיעין: לשתף פעולה עם שחקנים אזרחיים

המצב הקיים:

למערך המודיעין יש חשיבות עליונה, הן מבחינה אסטרטגית והן מבחינה טקטית. עם זאת, מדינת ישראל פיתחה בשנים האחרונות תלות מסוכנת בהתרעה המודיעינית – וההשלכות של תלות זו התגלו במלוא מסוכנותן באסון השבעה באוקטובר.

אם כך, יש להמשיך לשמר ולפתח את היכולות המודיעיניות, אך לעשות זאת לצד פיתוח יכולות אחרות ובכללותן יכולות מבצעיות. כמו כן, יש לפתור בעיות פנימיות שמאתגרות את המערך, כמו חוסר השקעה מספק בתחומי מודיעין שונים, ונטישה של כוח אדם איכותי לטובת השוק האזרחי.

באידיאל:

• גיוס דוברי שפות: כדי לתת מענה לצרכים המבצעיים העדכניים, יש להגדיל באופן משמעותי את כמות דוברי השפות בחיל המודיעין באמצעות מערך גיוס והכשרה מתאים.
• שיקום מערך המודיעין ממקורות גלויים: יש לשקם את המערך האמון על מודיעין ממקורות גלויים (OSINT). למערך זה יש תפקיד קריטי בהבנת התמונה המדינית הרחבה, בניטור אירועים מתפרצים, במעקב אחר הדלפות מידע, בהפקת חוזי וכן בהנחלת הלך רוח חברתי.
• שילוב מודיעין מרשתות חברתיות: יש להגביר את איסוף המודיעין מרשתות חברתיות (SOCMINT) מאחר שמדובר בפלטפורמת ידע חשובה.
• שיתוף פעולה עם השוק האזרחי: רצוי לשקול שילוב של יכולות משדה ההייטק הישראלי והתעשייה המקומית. שיתוף פעולה כזה יכול לאפשר לחיל המודיעין לאמץ טכנולוגיות אזרחיות מתקדמות ולשמור על עליונות בתחום. כמו כן, כדאי לבחון אפשרות לאזרח חלק ממערכי הקבע, ובכך להיעזר בכוח אדם איכותי ומקצועי שנמצא מחוץ למערכת הצבאית.

חזון בניין כוח צה"ל – הליכי קבלת ההחלטות

שיפור תהליכי קבלת ההחלטות

המצב הקיים:

תהליכי קבלת ההחלטות הביטחוניות והאסטרטגיות, לרבות תהליכים הנוגעים לבניין הכוח בצה"ל ולחלוקת תקציבים, נעשים ברובם רק בקרב הדרג המבצע, ולא תמיד יש שקיפות מול גורמים מדיניים וגורמים אזרחיים רלוונטיים. הגבלת המשתתפים מובילה לעיתים קרובות לכשלים תפיסתיים מאחר שאין באמת חשיבה קבוצתית רחבה או שילוב של נקודות מבט שונות.

בעיה נוספת שקשורה בתהליכי קבלת ההחלטות נוגעת במנגנוני הבקרה והמעקב. כיום, מרבית תהליכי הבקרה והמעקב על ההתנהלות של מערכת הביטחון ושל צה"ל נעשים בתוך המערכת ולא שקופים לגורמים מדיניים וּודאי שלא לציבור. בכך, תהליכי הבקרה השונים עלולים להיות מוטים ולא אמינים.

באידיאל:

• שקיפות בקבלת ההחלטות: בתהליכי קבלת ההחלטות האסטרטגיות בצה"ל יש לשלב גם גורמים שנמצאים מחוץ למערכת הצבאית כמו נציגי ציבור וגורמים אזרחיים מקצועיים שרלוונטיים לתחום הדיון. שילוב גורמים אלו יאפשר סיעור מוחות רחב וגיוון דעות.
• הקמת "צוותים אדומים": בעבודת המודיעין נהוג להחזיק "צוותים אדומים". צוותים אלה נדרשים לדמות את האויב, ולנסות למצוא פרצות וכשלים בדרכי המענה הקיימות. פעמים רבות צוותים אלה מאוישים בכוח אדם אזרחי שיודע להביא זוויות הסתכלות חוץ-מערכתיות. כדי לשפר את המערכת הביטחונית כולה יש לאמץ את רעיון הצוותים האדומים, ולהקים צוותים כאלה בכל זרוע ואגף בצה"ל.
• עדכון שוטף מול הדרג המדיני: מדי חציון יש לקיים סדרת דיונים בקבינט המדיני-ביטחוני אשר יתמקדו בהיבטים שונים של בניין הכוח בצה"ל – לרבות הערכת איומים, חלוקת סד"כ, מוכנות מבצעית, רכש וחימוש. דיונים אלו יהיו מחויבים בחוק, והמסקנות הגלויות שלהם ישותפו עם הציבור. נוסף על כך, יש לחייב את מערכת הביטחון להציג בפני ועדת החוץ והביטחון של הכנסת את כל הנתונים הנוגעים לשינויים בבניין הכוח בצה"ל.
• הקמת ועדות ביקורת עצמאיות: יש להקים ועדת ביקורת עצמאית שתורכב מנציגים מדיניים ואזרחיים. הוועדה תבחן את בניין הכוח של מערכת הביטחון, ותגיש את מסקנותיה מדי רבעון לממשלה ולמנגנוני הבקרה הרשמיים. הקבינט המדיני-ביטחוני יחויב לדון במסקנות הוועדה ולהזמין נציגים אזרחיים לדיון בחלקים הגלויים של המסקנות.

ביטחון ישראל במחשבה תחילה: סיכום ומסקנות

המציאות הביטחונית הדינמית שמאפיינת את המזרח התיכון ואת מדינת ישראל בפרט מחייבת בחינה מתמדת של האיומים הקיימים ושל האיומים העתידיים. רק באמצעות הבנה רחבה של תרחישי הייחוס שמולם ניצבת מדינת ישראל, אפשר יהיה לבנות את כוח צה"ל בצורה חכמה ומושכלת.

כיום, מדינת ישראל נדרשת להתמודד עם שורה ארוכה של איומים, ובראשם איראן שעשויה להפוך למדינה גרעינית כבר בעתיד הנראה לעין. כמו כן, תרחישי הייחוס הקיימים מדברים על מלחמה רב-זירתית שמתנהלת במקביל במספר חזיתות, וכן על מתקפת פתע שעשויה להגיעה מצידם של צבאות הטרור הפועלים על גבולותינו.

מלחמת "חרבות ברזל" הוכיחה שמדינת ישראל ומערכת הביטחון נדרשות לבצע חישוב מסלול, ולתכנן היטב את בניין כוח צה"ל על כל מרכיביו. רק כך אפשר יהיה להבטיח את ביטחון ישראל בהווה ובעתיד.

הפוסט באידיאל – חזון תנועת הביטחוניסטים, והפעם: בניין כוח צה"ל הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

משבר גיוס החרדים, הצורך בהבטחת הצרכים הצבאיים הישראליים, המשבר הכלכלי בישראל ומעמדה הבינלאומי של המדינה – כיצד כל המשברים הללו יכולים להתחבר יחד להזדמנות, ולאפשר לישראל לתפוס שתי ציפורים במכה אחת?

למעשה מדובר כנראה בארבע ציפורים, ולא רק בשתיים. הפתרון המוצע הוא הקמת מפעלים לייצור נשק ותחמושת כחול לבן, וגיוס הציבור החרדי לאיוש ולתפעול המפעלים הללו בתנאים של שירות צבאי/שירות לאומי.

הדרג המדיני כבר הגדיר את הייצור העצמי כמטרה לאומית, וזאת בעקבות התלות הגוברת בהשגת חימוש מארה"ב ומדינות נוספות, שבלטה מאוד במהלך המלחמה. הפרויקט יעניק לישראל עצמאות קריטית, וימנע תלות במדינות העולם ובמניעים פוליטיים של ממשל כזה או אחר. נוסף על כך, העלות הנמוכה המשולמת לחיילים תייצר היתכנות כלכלית לפרויקט. אם כך, בשל מצוקת מלאי החימוש בעולם והצורך הגובר בתחמושת יכולה מדינת ישראל להרוויח כלכלית וגיאופוליטית מהפיכתה לגוף מייצר ומייצא.

בעיה 1: משבר גיוס החרדים

משבר גיוס החרדים הוא נושא רחב שאי אפשר לסכם בכמה משפטים. גם הפתרון המוצע לא מבקש לפתור את כל בעיית השוויון בנטל, ואין בכוחו לייצר תקני שירות לכל החברה החרדית, אלא לחלק ממנה בלבד. כמו כן, בכוחו למצוא פתרונות רק לחלק מהטיעונים הנוגעים לחשש של החרדים בגין פגיעה באורחות חייהם, כדוגמת הפרדה מגדרית, כשרות ולימוד תורה.

לטובת ההפרדה המגדרית, המפעלים המדוברים יכולים להעסיק גברים בלבד, ולכן גם אנשי מקצוע שאינם חרדים צריכים להיות גברים. לצד אנשי המקצוע המוסמכים, כמו מהנדסים ומנהלים, יעבדו במפעלים אלה אנשי צווארון כחול שיהיו אחראים לתפעול השוטף של המפעלים. את העובדים הללו אפשר לקחת ממחזורי גיוס מיוחדים של החברה החרדית.

במסגרת השירות אפשר יהיה להבטיח אוכל כשר ברמה הנדרשת, תפילות במגורים או בבית כנסת שיוקם במיוחד ואפילו לימוד תורה ביתר שעות היום שבהן לא נמצאים העובדים במשמרת במפעל. למעשה, המודל יכול להפיג רבים מהחששות של המגזר החרדי, תוך מתן מענה לצורך אסטרטגי-צבאי דחוף.

בעיה 2: המחסור בחימוש

מאז פרוץ מלחמת "חרבות ברזל", מדינת ישראל נאלצת לנהל כלכלת חימוש מחושבת. מצבנו טוב יחסית, בעיקר בזכות רכבת האספקה האמריקאית שמספקת מאות אלפי טונות של ציוד צבאי, אך ישנם מספר משתנים שחובה עלינו לקחת בחשבון.

בחודשים האחרונים דובר רבות בנושא וכל הגורמים הצבאיים והפוליטיים ממליצים לפעול על מנת להפחית את התלות ביבוא ולהגדיל את העצמאות. המלצות אלו מתבססות על איומים להטיל אמברגו נשק על ישראל, על עיכובים באספקה, ועל התניות כאלו ואחרות. מעבר לכך, יש בכל רחבי העולם צורך גובר לרכוש כלי נשק ותחמושת, שקשור בין היתר במלחמה הפעילה באוקראינה אשר מועד סיומה אינו נראה באופק, ובכך שמדינות רבות שואפות להגדיל ולייעל את צבאן. קצב הייצור הנוכחי לא תמיד עומד בהיקף הדרישה, ולעיתים ישנם עומסים ועיכובים משמעותיים מאוד.

ראוי לציין כי ההחלטות לפעול להגדלת העצמאות הצבאית אינן בלעדיות לישראל. בחודש מרץ האחרון הציגה הנציבות האירופית תוכנית להפחתת יבוא הנשק מחוץ לאיחוד והגברת הייצור ביבשת.

בעיה 3: המשבר הכלכלי בישראל

אין ספק שמלחמת "חרבות ברזל" גבתה ועוד תגבה מחירים עצומים מהכלכלה הישראלית. הטכנולוגיה הצבאית היא ענף מניב יחסית שמהווה חלק נכבד ביצוא הישראלי, וזאת משום שהטכנולוגיות הישראליות נחשבות לפורצות דרך ונמכרות למדינות העולם בעלויות משמעותיות.

ההצעה המופרטת אומנם מתמקדת בעיקר בייצור חימוש ולא בפיתוחים טכנולוגיים מתקדמים, אך ייתכן שיש כאן הזדמנות היסטורית לתרום הן לצרכים הצבאיים והן לצרכים הכלכליים של מדינת ישראל, תוך כניסה לשווקים חדשים בתחום הביטחוני שבו לישראל יש מוניטין כל כך טוב בעולם.

בעיה 4: מעמדה הבינלאומי של ישראל

התלות הישראלית ביבוא נשק ממדינות אחרות יכולה לפגוע במערכות היחסים השונות של ישראל עם מדינות העולם. תלות זו מעניקה למדינות המייצאות כוח מינוף פוליטי ומאפשרת להן להתנות תנאים לישראל ולהתערב בהליכי קבלת ההחלטות בזמני מלחמה.

באמצעות עצמאות בפיתוח חימוש, מדינת ישראל תוכל להפוך את מאזן הכוחות, ובמקום להיות זאת שמייבאת נשק ותחמושת, להיות זאת שמייצאת. במצב כזה, מדינות העולם יהיו אלה שיתדפקו על דלתה ויבקשו לרכוש ממנה. זאת ההשפעה שיש לכוח היצוא הישראלי בענף הטכנולוגיות הצבאיות המתקדמות, ואפשר ליישם אותו גם בטכנולוגיות לואו-טק כדוגמת ייצור חימוש.

התוכנית היא הפתרון? סיכום ומסקנות

מפעלי ייצור הנשק והתחמושת יכולים לפתור לפחות ארבע בעיות שמעסיקות את מדינת ישראל מבחינה חברתית, צבאית, כלכלית ותדמיתית.

מובן שהקמת מפעלים כאלה מצריכה בחינה של היבטים שונים כמו עלות הקמה, כמות וסוג כוח האדם, עלויות שכר וכד'. ייתכן כי במפעלים מסוימים כוח עבודה לא מיומן ואחרים יהיו תלויים יותר בטכנולוגיה ובעובדים מקצועיים. הפערים בעלויות השכר יכולים גם הם להיות משמעותיים ולשנות לגמרי את המשוואה הכלכלית. מדינת ישראל יכולה להחליט שהיא מסבסדת את התעשייה ומגייסת עובדים בתנאי השוק, אך המודל המוצע – התבססות על כוח עבודה מגויס – יוצר הזדמנות זולה ותחרותית בהרבה, כזו שבכוחה לספק אפשרויות יצוא איכותיות במחירים אטרקטיביים.

נקודה חשובה נוספת שיש לתת עליה את הדעת היא כוח האדם הזמין לעבודות צווארון כחול, המוגבל גם ככה בישראל, בייחוד כאשר מדובר בתעשיות צבאיות רגישות. למשל, בתעשיות של חקלאות, בנייה וכדומה קשה עד בלתי אפשרי למצוא עובדים ישראלים, ומרבית העובדים הם עובדים זרים. במפעלים אומנם המצב יותר טוב, אך אם לוקחים בחשבון את הרגישות הביטחונית, אין ספק שגיוס חרדים לתפעול המפעלים יכול לפתוח דלתות שעד כה נחשבות למכשול בלתי עביר.

המאמר פורסם במקור באתר "עכשיו 14"

הכתוב הוא על דעת המחברת בלבד ואינו משקף בהכרח את עמדת התנועה

הפוסט מארבע בעיות להזדמנות אחת: התוכנית לגיוס חרדים למפעלי החימוש החדשים הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

תת גונדר בדימוס בטי להט שירתה 35 שנים בשירות בתי הסוהר. במהלך הקריירה שלה היא הגיעה לעמדות מפתח וניהלה מספר בתי כלא, בהם כלא הנשים נווה תרצה, כלא השרון וכלא הדרים. בתפקידה האחרון שימשה ראש מערך המודיעין בשב"ס – תפקיד שבמסגרתו פגשה אסירים ביטחוניים רבים, שעימם נמנה גם יחיא סינוואר.

התפקידים השונים שמילאה הפגישו את להט עם אוכלוסיות רבות ומגוונות – מבני נוער ונשים ועד לראשי כנופיות פשע וארכי-מחבלים. "חוויתי הרבה כאב בשנות העבודה שלי, ופעם אחר פעם ראיתי איך אנחנו לא מצליחים לשבור את המעגלים של הפשיעה ושל הטרור", היא מספרת. "גידלתי דורות של אסירים – היו לי אסירות שילדו בכלא, ואחר כך פגשתי את הילדים שלהן בבתי כלא לבני נוער. חלק מהנערים האלה זכרו אותי, היו מספרים לי איך חגגתי להם יום הולדת בקנטינה של הכלא כשהם באו לבקר את אימא שלהם, ואני הייתי מסתכלת עליהם וחושבת – הם בגיל של הילדים שלי, למה הם היו צריכים להגיע למקום הזה? זה כאב לב עצום. מנגד פגשתי את המחבלים הרצחניים ביותר ונאלצתי לצפות בהם מסתובבים בחצרות הכלא, מדברים, צוחקים, ועוד נדרשתי לדאוג לתנאים שלהם. היו פעמים שחזרתי הביתה ואמרתי לעצמי: ריבון עולמים איפה אני חיה?"

ידענו שעל פיו יישק דבר: על האסיר יחיא סינוואר

במרוצת השנים ראתה בטי להט את האסירות והאסירים המסוכנים ביותר ששוהים בבתי הכלא בישראל. במישור הפלילי היא פגשה רוצחים וראשי כנופיות פשע, ובמישור הביטחוני פגשה כמה מהמחבלים הבכירים ביותר של ארגוני הטרור. תחת ניהולה עברו, בין היתר, השייח' אחמד יאסין – מייסד חמאס, סלאח שחאדה – ראש הזרוע הצבאית של חמאס בעזה, ואבראהים חאמד – מפקד גדודי עז א-דין אל-קסאם ביהודה ושומרון שהיה אחראי על מרבית הפיגועים בתקופת האינתיפאדה השנייה. אולם, אחד האסירים הזכורים לה ביותר מכל שנות עבודתה – הן בשל חוכמתו והן בשל אכזריותו – הוא יחיא סינוואר.

איך התרשמת מסינוואר?

"סינוואר היה מאוד דומיננטי ומאוד אכזר. האסירים בחרו בו שוב ושוב להיות בהנהגה הבכירה בכלא, והוא הקים שם תאי טרור ויחידות האזנה שנועדו לאסוף מודיעין בתוך הכלא ומחוצה לו. הוא ניהל גם יחידות שהתפקיד שלהן היה לתחקר אסירים חדשים. כל אסיר שנחשד במעורבות עם גורמי מודיעין ישראליים עונה באופן מזעזע. מובן שסינוואר עצמו לא עשה שום דבר באופן אישי, אבל היה ברור שהוא זה שמושך בחוטים. מנגד, הוא דאג לקחת תחת חסותו את המחבלים הרצחניים ביותר שהגיעו לכלא, ולקדם אותם בסולם התפקידים. הוא אימץ למשל את עבד אל-עזיז סאלחה, אחד ממבצעי הלינץ' ברמאללה שמופיע בתמונה המפורסמת עם ידיו המגואלות בדם, ונתן לו להיות אחראי על יחידות ההאזנה בכלא. גם את הרוצחים של בני משפחת פוגל ואת מבצע הפיגוע במלון פארק בנתניה הוא אסף למטה שלו. בהמשך, כשהתנהלו הדיונים על עסקת שליט, סינוואר היא מעורב בבחירת המחבלים שנכנסו לרשימת המשוחררים. הוא דאג להכניס לשם את עצמו ואת מקורביו, והשאיר בחוץ אסירים שהיו מסוכסכים איתו. זה הכוח שהיה לו".

האמנת שסינוואר מסוגל לבצע מתקפה בסדר גודל של השבעה באוקטובר?

"בוודאי. סינוואר לא האמין בדו-קיום, ותמיד הצהיר שהוא לא ישלים עם הישיבה של 'המתנחלים הציונים' על אדמת פלסטין. הקשבתי לו הרבה, גם בשיחות גלויות שניהלתי איתו וגם בשיחות שהוא ניהל כביכול בסתר עם המקורבים שלו בכלא, ובחיים לא ראיתי אותו סוטה מכיוון המחשבה שלו ומהאידיאולוגיה החזקה. היו לו תוכניות גדולות והוא האמין בכל ליבו שעד 2027 הוא יבצע מתקפה קשה שתוביל לניצחון של חמאס על ישראל – אז מי שהולך ואומר שהוא היה פרגמטי בגישה שלו לישראל פשוט לא יודע על מה הוא מדבר".

עד כמה סינוואר היה מעורב בנעשה בחוץ?

"בתקופתי הגדרנו את סינוואר כאסיר יעד ארצי, כלומר כאסיר שמצריך מעקב מודיעיני צמוד, מאחר שמידת השפעתו חורגת מעבר לבית הכלא שבו הוא נמצא. הוא היה מעורב מאוד בדברים שנעשו בתוך בתי הכלא הביטחוניים וגם היה מודע היטב למה שקורה בארץ. צריך להבין שסינוואר, יימח שמו, היה אדם חכם מאוד. הוא הכיר את החברה הישראלית כמו את כף ידו וידע לנתח אותה בצורה מבריקה. היה ברור כבר משלב מוקדם שהמטרה שלו היא לקרוע את החברה הישראלית מבפנים, והוא ידע איך לעשות את זה. השאיפה שלו ליצור קרע בעם הורגשה מאוד גם במהלך המלחמה הנוכחית, וברור לי שכשהוא הוציא את הראש מהמנהרה וראה את עזה נחרבת, ההתפוררות של החברה הישראלית היא זו שנתנה לו רוח גבית להמשיך להילחם בנו ולהאמין שהוא גם יצליח לנצח".

את נכחת בדיונים שבהם הוחלט אילו מחבלים ישוחררו במסגרת עסקת שליט. מה חשבת על השחרור של סינוואר?

"היה לי מאוד קשה עם זה, והתרעתי על כך שזה מחבל שלא צריך לשחרר. בשלב מסוים אחד מאנשי הצוות במו"מ שאל אותי מה יש לך מסינוואר? הוא בכלל לא רצח יהודים, רק פלסטינים משת"פים, ואני אמרתי לו – תראה שעוד יהיה לו הרבה דם של יהודים על הידיים. לא יודעת מה חשבתי לעצמי כשאמרתי משפט כזה, אבל היה לי ברור שאם הוא יקבל הזדמנות לבצע מעשי זוועה, הוא ינצל אותה. מי שמכיר מחבלים כמוהו וחי איתם יודע למה הם מסוגלים, לכן מי שהופתע מרמת האכזריות של המחבלים בשבעה באוקטובר לא באמת הכיר אותם".

זה לא כלא, זאת קייטנה למחבלים

בטי להט מכירה היטב את המציאות בבתי הכלא בישראל ויודעת באילו תנאים מוחזקים האסירים השונים. בדיוק בשל כך קשה לה לראות כיצד אסירים, ובפרט אסירים ביטחוניים, מנצלים את הלחץ הציבורי ואת מערכת המשפט הישראלית כדי להביא לשיפור לא מוצדק בתנאי המחיה שלהם.

"האסירים הביטחוניים יודעים שמערכת המשפט בישראל תמיד תדאג להם ושהדלת של בג"ץ פתוחה בפניהם", מספרת להט. "אנחנו חושבים שאם יהיה שקט בבתי הכלא ושאם ניתן להם את מה שהם רוצים אז נוכל לשקם אותם ולשנות את דרכיהם, אבל מה שאנחנו לא מבינים זה שההומניות הזאת היא בעוכרינו. ככל שאנחנו נותנים להם יותר כך אנחנו נתפסים בעיניהם כיותר חלשים. גם כשאנחנו מצילים את החיים שלהם הם לא מעריכים את זה. אני דיברתי עם סינוואר אחרי שהוציאו לו גידול מהראש בבית חולים בישראל ושאלתי אותו נו, עכשיו אתה אסיר תודה? והוא אמר לי – אין לי על מה להודות לכם, רק עשיתם את מה שאתם חייבים לעשות. אנחנו צריכים לשכוח מהאשליה שאם נעניק להם תנאים טובים בכלא נצליח להסיט אותם מהמסלול של הטרור. בכל השנים שלי בשב"ס לא ראיתי אסיר חמאס אחד שחזר בו מהאידיאולוגיה שלו. זה לא קיים".

איך בפועל נראים החיים של האסירים הביטחוניים בבתי הכלא?

"כל אסיר מחויב לעשות תוכנית לימודים, ומאפשרים להם גם לעשות תארים אקדמיים באוניברסיטה הפתוחה. למעשה, הרשות הפלסטינית ממש מעודדת אותם ללמוד בכלא. היא משלמת להם משכורות ומטעינה להם כסף בקנטינה, וככל שיש להם השכלה אקדמית יותר גבוהה כך הם מקבלים יותר כסף. חוץ מזה, יש לאסירים ספרייה גדולה ואין ספר שמגיע לסטימצקי ולא נשלח מיידית גם לשם. במו עיניי ראיתי אסירים ביטחוניים שקוראים את 'קיר הברזל' של ז'בוטינסקי ואת 'הכוזרי' של יהודה הלוי. הם מקבלים גם עיתונים ישראליים, האהוב עליהם הוא 'הארץ'. יש להם מינוי קבוע לעיתון הזה ואם הוא לא מגיע בזמן הם מתחרפנים. חוץ מההעשרה שמגיעה מצד המערכת, גם תאי הטרור בבתי הכלא דואגים לטפח את האסירים – כל אסיר נדרש ללמוד עברית ולשמש מדי פעם דובר האגף. נוסף על כך מלמדים אותם לאסוף מודיעין, לעקוב אחרי סוהרים ולהאזין לפרשנים ישראלים בתקשורת. אחרי שהם מאזינים לחדשות וקוראים את העיתונים, הם יושבים יחד ומנתחים את הידיעות והפרשנויות. במיוחד הם אוהבים לעקוב אחרי המחלוקות בחברה הישראלית ולראות עד כמה אנחנו עייפים ממלחמות ומוכנים לעשות ויתורים. צריך להבין שלמחבלים בבתי הכלא יש משמעת ארגונית ברזל, ובמיוחד לאלה שמשתייכים לחמאס ולג'יהאד האסלאמי הפלסטיני. הם לא מבזבזים זמן. מבחינתם הישיבה בכלא היא הזדמנות לרכוש השכלה ולפתח מיומנויות שיסייעו להם להמשיך עם פעילות הטרור ולבצע תוכניות לטווח הרחוק".

מה דעתך על הביקורות שעולות נגד התנאים שבהם מוחזקים האסירים הביטחוניים?

"אסירים ביטחוניים לא אמורים לחיות באותם תנאים של אסירים פליליים, וגם האמנות הבינלאומיות תומכות בכך. מי שרוצח יהודים בגלל היותם יהודים צריך להיות מוחזק בתנאים אחרים, אבל בפועל בתי הכלא הביטחוניים כבר הפכו מזמן לקייטנות למחבלים. זה קורה, בין היתר, בגלל בתי המשפט ובג"ץ, שנותנים פסיקות הזויות שלא מחוברות למציאות בכלא. יום אחד החליטו שאסור לנו לבדוק מה קורה מתחת לשטיח התפילה של האסירים כי זה לא מכבד את חופש הדת שלהם – הם יודעים בכלל מה האסירים יכולים להחביא או לחפור מתחת לשטיח התפילה? המציאות היא שיושבים בכלא אסירים שכל תפקידם הוא להגיש עתירות לבג"ץ. הם עובדים בזה, שולחים עתירה ועוד עתירה, ופשוט מטרללים את כל המערכת. אם זה לא מספיק, הם גם מפעילים עורכי דין ופוליטיקאים שעוזרים להם להעביר מסרים ולבצע תיאומים, והשב"כ והפרקליטות מאפשרים לזה לקרות. אם שואלים אותי, האחריות על תנאי המחיה של האסירים צריכה להיות רק בידיים של שב"ס, שהוא הגוף המקצועי. ומהיכרותי את שב"ס, אם זה היה תלוי בו, הוא היה מתייחס לאסירים הביטחוניים בדיוק לפי מה שנקבע באמנות הבינלאומיות – לא פחות ולא יותר".

"כל גוף מודיעין חושב שיש לו מונופול על השכל"

כמי שהגיעה לעמדות מפתח בשב"ס, לתת גונדר בדימוס בטי להט יש תובנות רבות לא רק על המציאות בבתי הכלא, אלא גם על האופן שבו המערכת הביטחונית והמודיעינית כולה מתנהלת. אחת הבעיות המהותיות שעליהן היא מצביעה היא חוסר סנכרון בין גופי המודיעין השונים. "כל גוף חושב שיש לו מונופול על השכל ושהוא יודע הכול", היא אומרת. "יש התנשאות מאוד גדולה, במיוחד מצד השב"כ ויחידות מסוימות באמ"ן, והם לא באמת מנסים לשתף פעולה עם המשטרה ושב"ס. בתקופה שלי כראש מערך המודיעין התחננתי שנעבוד יחד כי ידעתי שיש לנו הרבה מה לתרום מעצם זה שאנחנו אלה שנמצאים בחיכוך יומיומי עם האסירים הביטחוניים. באותה תקופה באמת היה שיפור במערכת היחסים בין גופי המודיעין, אבל אני חושבת שמהר מאוד כל אחד חזר למשבצת שלו. גם היום, כשאני מסתכלת על מה שקורה במודיעין הישראלי, אני רואה שלא השתנה שום דבר".

ומה בנוגע לעסקאות לשחרור אסירים – גם שם לא מתייעצים עם השב"ס?

"בעסקת ג'יבריל לא התייעצו איתנו בכלל, ובעסקת שליט זאת הייתה התייעצות למראית עין. רק אחרי שהתעקשתי שתהיה נוכחות של שב"ס בדיונים על שחרור המחבלים, הזמינו אותי לפגישות, אבל גם אז התפקיד שלי הסתכם במתן רקע על המחבלים. השב"כ הרי בטוח שהוא יודע הכול אז למה שהוא יתייעץ עם השב"ס?"

נשמע שיש לך בטן מלאה על השב"כ. מה את חושבת על ההתנהלות שלו בשנה האחרונה?

"יש בשב"כ אנשים משכמם ומעלה שעושים עבודת קודש, אבל לדעתי השב"כ עצמו הוא גוף שלוקח על עצמו משימות שבכלל לא נמצאות במנדט שלו – ולא פעם זה בא על חשבון משימות שכן נמצאות תחת אחריותו".

באופן כללי, איך את מתרשמת שהדוקטרינה של שחרור אסירים תמורת חטופים משפיעה על הלך הרוח בכלא?

"משפיעה מאוד. האסירים מאמינים בכל ליבם שביום מן הימים ישחררו אותם, וזה מאפשר להם להתנהל עם מורל גבוה. לא אכפת להם אפילו כמה שנות מאסר הם יקבלו. גם מחבלים שנידונים ל-60 מאסרי עולם אומרים לך 'וואללה אישי' (זה שום דבר), כי הם יודעים שמתישהו יחטפו ישראלים והם ישתחררו. עובדתית הם לא טועים".

יש אסירים שלא ישתחררו באף עסקה?

"חוץ מיגאל עמיר אני לא מכירה אף אחד. גם בעסקת ג'יבריל וגם בעסקת שליט שחררנו את המחבלים האיומים ביותר, ואני רואה את השמות של המחבלים שעולים בעסקות השבויים שנידונות היום ואני פשוט מתחלחלת. כשזה נוגע לאסירים הביטחוניים, לכל אחד יש סיכוי להשתחרר במוקדם או במאוחר".

איימו עליי ועל המשפחה שלי אבל מעולם לא פחדתי

תת גונדר בדימוס בטי להט היא לא עוד בכירה לשעבר בשירות בתי הסוהר, אלא אחת מן הנשים הראשונות בארגון שהצליחו להגיע לדרגה כזו ולמלא שורה כל כך מרשימה של תפקידים. "אני לא מניפה את דגל הפמיניזם אבל כן פתחתי דלתות להרבה נשים שהגיעו אחריי והוכחתי שאנחנו לא נופלות מגברים", היא מודה. "הייתי אישה חזקה בסביבה מאוד גברית וזה לא היה פשוט. כשקיבלתי את הניהול של כלא השרון, שהוא אחד מבתי הכלא השמורים בארץ, זאת הייתה דרמה גדולה. היו אנשים שהתקשו לקבל את זה שאישה מנהלת כלא לגברים, וכשרק הגעתי לשם זכיתי לתגובות ולמבטים מזלזלים; אבל אני לא התרגשתי מזה, אספתי את כולם ואמרתי שאני לא מתנצלת לרגע על היותי אישה. מהר מאוד כולם נוכחו לראות שאני מגיעה עם הרבה ידע, ניסיון והיכרות מעמיקה עם השטח. ראו גם שאני חרוצה מאוד ומובילה מהלכים רציניים, ואף אחד לא העז לעשות דברים מאחורי גבי או לנסות להכשיל אותי".

הקריירה שלך הייתה כרוכה במפגש יומיומי עם האסירים הכי מסוכנים בישראל. לא פחדת?

"ישבתי בתאים עם ראשי כנופיות פשע, שלחתי מחבלים לצינוק ולבידוד, והיו שנים שגם הסתובבתי בעזה לבד – אבל מעולם לא פחדתי. גם כשקמ"נים אמרו שיש איומים לפגוע בי, התעקשתי להמשיך להיכנס לאגפים ולפגוש את האסירים. המשפחה שלי הייתה מאוימת גם היא עשרות פעמים. הפעילים של מרואן ברגותי, למשל, איימו במשך חודשים לפגוע בי כי הרעתי את התנאים שלו בכלא, והיה צורך לשים את הבית שלי תחת מעקב משטרתי. אבל לא, גם אז לא פחדתי. זה היה התפקיד שלי וזה היה חלק מהסיכון שלקחתי על עצמי".

איזו מסקנה את לוקחת איתך אחרי 35 שנות שירות בשב"ס?

"אחת המסקנות הכואבות היא שאנחנו לא מצליחים למגר את ההסתה לטרור בחברה הפלסטינית, ולמעשה אנחנו לא מנסים. הרבה מהפלסטינים וגם מערביי ישראל יונקים את השנאה ליהודים כבר ביום היוולדם, ואז הולכים לבתי הספר – שחלקם נמצאים במימון של מדינת ישראל – ושם מזינים אותם בעוד ועוד נרטיבים שקריים. אם לא די בכך, נערים צעירים מקבלים תמריצים לבצע פיגועים ביטחוניים. יש נערים שנמצאים בשולי החברה וברגע שהם פועלים נגד ישראל פתאום מקבלים אותם, דואגים למשפחות שלהם ומעניקים להם משכורת. במקביל, בבתי הכלא בישראל מחייבים אותם לסיים בגרות, שזה משהו שרבים מהם לא היו מצליחים לעשות בחוץ – אז איזה עניין יש להם לשנות את דרכיהם? ממה שאני ראיתי, אין לנו באמת יכולת למנוע מאותם נערים להפוך למרצחים מתועבים בעתיד, ממש כמו שאין לנו יכולת למנוע מהאסירים המשוחררים לחזור לעסוק בטרור, ומהאסירות לגדל עוד ועוד דורות של מחבלים. אלה מעגלים שלא נפרצים".

איך הקריירה שלך עיצבה את תפיסת העולם שלך כיום, כאזרחית במדינה?

"אני חושבת שהעבודה שלי גרמה לי להבין שאין שחור ולבן. המציאות בישראל מורכבת והגיע הזמן שנפסיק למשוך לקיצוניות כזאת או אחרת. זאת גם אחת הסיבות שבחרתי להצטרף לתנועת הביטחוניסטים. בעיניי זאת תנועה נקייה שבאה ממקום ענייני. הביטחוניסטים שמים את טובת החברה הישראלית לנגד עיניהם ושוקלים כל סוגיה ביטחונית בכובד ראש. זה נותן לי את התקווה שהם יצליחו להוביל אותנו ואת המדינה למקומות ראויים יותר".

הפוסט "מי שהופתע מרמת האכזריות של המחבלים לא באמת הכיר אותם" – ריאיון עם תת גונדר בדימוס בטי להט הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

"מדד הביטחוניסטים" הוא מחקר מתמשך שנערך בחברה הישראלית בנושאי ביטחון, צבא וחברה. הפעם התמקד המדד בנושא החינוך – תחום שנמצא בראש מעייניה של תנועת הביטחוניסטים, אשר רואה בו את המסד לביטחון ישראל. במסגרת הסקר נשאלו שאלות שונות הנוגעות בין היתר לתכנים הנלמדים בבתי הספר, לתחומי האחריות של המסגרות החינוכיות, ולתפקידה של מערכת החינוך בעיצוב הזהות של הפרט והקולקטיב.

בשתי הכתבות הקרובות נסקור את ממצאי הסקר ואת התובנות העולות ממנו. הכתבה הנוכחית תתמקד בערכים שיש להקנות לתלמידים בישראל, בתכנים הלימודיים ובאופן שבו מערכת החינוך מכינה את התלמידים לחיים המקצועיים והאזרחיים. בכתבה הבאה נבחן את הקשר שבין חינוך לביטחון ואת תפקידם של התיכונים בהכנה לצה"ל.

הסקר נערך במהלך חודש ספטמבר 2024 בליווי אקדמי של ד"ר רונן איציק ובליווי סטטיסטי של ד”ר חגי אלקיים. הסקר נערך בקרב 1,611 משיבים מקרב האוכלוסייה הבוגרת בישראל (18+), המשתמשת באינטרנט, ועבר בקרה כדי לוודא ייצוגיות בהיבטים של גיל, מגדר, לאום, דתיות וזיהוי עצמי פוליטי.

עבור המדגם המשולב (1,611 משיבים) מרווח טעות הדגימה המרבי הוא ±2.5% בהסתברות של 95%; עבור המדגם היהודי (1,354 משיבים) מרווח טעות הדגימה המרבי הוא ±3% בהסתברות של 95%; עבור המדגם הערבי (257 משיבים) מרווח טעות הדגימה המרבי הוא ±6.2% בהסתברות של 95%.

מהתיכון לאן? הכשרת התלמידים לחיים הבוגרים

כבר ממבט ראשון בתוצאות הסקר עולה מסקנה אחת ברורה בנוגע למערכת החינוך בישראל: נדרש עדכון דחוף למערכת. הרוב המוחלט של הציבור הישראלי סבור שהמערכת נכשלת בכל הקשור להכנת התלמידים לחיים הבוגרים, הן בפן המקצועי והן בפן האזרחי.

לפי התוצאות, 80% מכלל הנשאלים ציינו שמערכת החינוך לא מכינה את התלמידים לחיים המקצועיים ולהשתלבות בשוק העבודה, או שהיא מכינה אותם באופן מועט בלבד, ו-75% מהם ציינו שהמערכת לא מכינה את התלמידים לחיים האזרחיים בישראל, או שהיא מכינה אותם באופן מועט בלבד.

היבט נוסף שמצביע על הדרישה לשינוי הוא שאלת בתי הספר המקצועיים והחקלאיים שנעלמו עם השנים מהנוף החינוכי בישראל. 85% מכלל הנשאלים תומכים בפיתוח תיכונים מקצועיים שיכשירו בוגרים לעבודה בתחומי התעשייה, ו-70% מהם תומכים בפיתוח של תיכונים חקלאיים. הציבור מבין היטב, כך נראה, שלאחר השבעה באוקטובר ישראל צריכה לאמץ סדרי עדיפויות חדשים, ובתוכם עצמאות בתחום ייצור אמצעי לחימה ותחמושת, וחיזוק החקלאות.

"הקשר שבין תעשייה וחקלאות לבין ביטחון לאומי היה ברור עוד לפני קום המדינה, וכבר טרומפלדור קבע כי קו הביטחון של ישראל יהיה כקו המחרשה", אומר תא"ל (מיל') אמיר אביבי, יו"ר תנועת הביטחוניסטים. "גם אנחנו בתנועה מאמינים בקשר ההדוק הזה, ולכן סבורים שיש להחזיר את התיכונים המקצועיים והחקלאיים שרווחו בראשית המדינה. תיכונים כאלה גם יאפשרו לתלמידים רבים שכיום לא מסתדרים במערכת החינוך לסיים את שנות הלימוד עם הסמכה מקצועית, גם יזרימו לשוק העבודה הישראלי כוח אדם איכותי שיפחית את התלות בעובדים זרים וביבוא, וגם יחזקו את הקשר הערכי שבין האזרחים לארצם".

שאלת הערכים: תפקידה המהותי של מערכת החינוך

תנועת הביטחוניסטים מאמינה שאחד מתפקידי מערכת החינוך הוא לחנך לערכים ולא רק לידע. גם נקודה זו התחדדה לאחר השבעה באוקטובר, כאשר התברר שהחברה הישראלית חייבת להיות חברה סולידרית ומשרתת כדי להתקיים. במסגרת הסקר התבקשו המשתתפים לענות על מספר שאלות הנוגעות לתפקידה הערכי של מערכת החינוך בישראל, הן במסגרות היהודיות והן במסגרות הערביות.

לפי תוצאות המדגם המשולב, 65% מכלל הנשאלים סבורים כי מערכת החינוך שמה דגש רב מדי על ציונים, ו-77% מהם סבורים שהמערכת לא שמה מספיק דגש על ערכים. כמו כן, כשהתבקשו המשיבים לבחור מהי המטרה המרכזית של מערכת החינוך, 48% מכלל מהנשאלים ציינו כי המטרה היא לקדם ערכים של פיתוח אישי, לעומת 52% שציינו כי מטרתה העליונה של המערכת היא לקדם ערכים של קבוצתיות ושיתוף פעולה.

"החשיבות המוחלטת של נושא הציונים וההישגים האישיים, ובדגש על מקצועות ריאליים, מצביעה על כך שהמערכת ממקדת את מאמציה להכין את הנוער ללימודים אקדמיים. בכך היא קושרת בהכרח את התפתחות הנוער לסטנדרט הנדרש במוסדות להשכלה גבוהה, כיעד אישי חיוני להשגה", אומר אל"מ (במיל') ד"ר רונן איציק. "כשלעצמו, הדבר אינו פסול, אך הוא בא באופן מובהק על חשבון הזמן והמשאבים שאותם מערכת החינוך יכולה להקדיש לחינוך לערכים ולבניית אתוס לאומי התואם את הייחודיות של מדינת ישראל. הממצאים מציגים חוסר איזון מטריד בהעדפת ערך האינדיבידואל על פני הקולקטיב – דבר שאינו תואם את המציאות בחברה הישראלית על אתגריה המורכבים".

המשתתפים התבקשו גם לסמן את הערכים שלדעתם הכי חשוב להקנות לתלמידים בישראל. למקום הראשון הגיע הערך אחריות אישית, שאותו בחרו 68% מכלל הנשאלים. מייד אחריו נמצאים הערכים סובלנות (64%), אהבת המדינה (60%), חיבור לציונות (51%) וחיבור למסורת (48%). בתחתית הטבלה הופיעו הערכים חשיבות העזרה לחלש (41%) וחשיבות השירות למדינה (37%).

ראוי להדגיש כי בנוגע לחלק מן הערכים נרשמו פערים משמעותיים בין היהודים לערבים. כך, למשל, בערך אהבת המדינה בחרו 66% מהיהודים לעומת 28% מהערבים.

מבט על הפילוח האידיאולוגי חושף גם הוא כמה פערים לא מבוטלים: 68% מהנשאלים בימין בחרו בערך חינוך לציונות, לעומת 43% בשמאל; 74% מהנשאלים בימין בחרו בערך אהבת המדינה, לעומת 45% בשמאל; 47% מהנשאלים בימין בחרו בסובלנות, לעומת 91% בשמאל; ו-31% מהנשאלים בימים בחרו בחשיבה ביקורתית, לעומת 75% בשמאל. הפער המשמעותי ביותר נרשם סביב הערך חיבור למסורת, שבו בחרו 70% מהימין אך רק 9% מהשמאל.

"משמח לראות שהערכים אהבת המדינה וחיבור לציונות נמצאים בראש הטבלה, ושרוב הציבור הישראלי מבין שחשוב להקנות אותם לתלמידים במערכת החינוך", אומר אביבי. "עם זאת, הפערים האידיאולוגיים שהתגלו סביב ערכים אלה הם מדאיגים, ומוכיחים את מה שאנחנו בתנועת הביטחוניסטים טוענים כבר מזמן – הציונות הפכה מעניין מהותי לעניין פוליטי, ויש בכך איום גדול על צדקת דרכנו ועל קיומנו כאן".

מערכת החינוך כמעצבת זהות

מתוך הבנה שלמערכת החינוך יש גם תפקיד חשוב כמעצבת זהות אישית ולאומית, חלק מן השאלות בסקר הופנו רק לציבור היהודי או רק לציבור הערבי.

כך, למשל, התבקשו המשתתפים היהודים לציין מהם התכנים הלימודיים שעליהם הכי חשוב לשים דגש על מנת לחבר את התלמידים לזהות יהודית ולמורשת. למקום הראשון הגיע התחום של תולדות העם היהודי ותולדות השואה, שבו בחרו 62% מהמשתתפים היהודים. אחריו נמצאים התחומים היסטוריה של ארץ ישראל (47%), חגים ומסורת (40%), ידיעת הארץ (35%) ותולדות הציונות (33%).

מבט על הפילוח האידיאולוגי בין ימין, מרכז ושמאל מראה שיש אחוזי הצבעה כמעט זהים בנוגע לתחום של תולדות העם היהודי, וכן לתחום של תולדות הציונות. עם זאת, בנוגע לתחומי דעת אחרים התגלו מחלוקות. לדוגמה: 53% מהנשאלים בימים בחרו בתחום של חגים ומסורת, לעומת 12% בשמאל, ו-7% בימין בחרו בספרות ותרבות ישראלית לעומת 37% בשמאל.

נראה, אם כך, שיש בסיס הסכמה רחב בקרב הציבור הישראלי בנוגע למרבית תחומי הדעת. עם זאת, עדיין קיימים פערים בנוגע לתחומי דעת אחרים, אך נראה שהם קשורים בעיקר לזיקה לדת. הימין, באופן מסורתי, קרוב יותר לדת, ועל כן בחר בתחום של חגים ומסורת. השמאל, לעומת זאת, מחובר יותר לעולמות הרוח החילוניים, ועל כן בחר בספרות ותרבות.

לאורך השנים נשמעו מתוך הציבור הערבי קולות של ביקורת על החינוך הערבי בישראל, ועלו הצעות לבצע רפורמות שונות במטרה לשפר אותו. במטרה לבדוק את דעת הציבור הערבי כיום התבקשו המשתתפים מהמגזר הערבי לענות על מספר שאלות ייעודיות. שתיים מן השאלות הללו עסקו בגוף שאמור להיות אמון על תוכנית הלימודים הפורמלית לערביי ישראל. השאלה הראשונה התמקדה במקצועות כלליים כמו מתמטיקה, אנגלית ומדעים, והשאלה השנייה התמקדה במקצועות שיש להם קשר הדוק לאתוס הלאומי כמו היסטוריה, ספרות ואזרחות.

מהתוצאות עולה בבירור כי רוב הציבור הערבי מעוניין להשאיר את המצב כמות שהוא – כלומר שתוכנית הלימודים תמשיך להיות תחת אגף החינוך בחברה הערבית במשרד החינוך הישראלי (58% ו-49% אחוזי תמיכה בהתאמה עבור כל אחת מהשאלות). חלק מן המשתתפים ציינו כי היו רוצים שתוכנית הלימודים תעבור לאחריות של מועצה פדגוגית ערבית, בפיקוח משרד החינוך, בדומה למועצות הפדגוגיות של החינוך הממלכתי-דתי והחינוך החרדי (37% ו-41% אחוזי תמיכה בהתאמה). רק מיעוט מבין הנשאלים ציין שהיה מעוניין להעביר את תוכנית הלימודים במגזר הערבי לאחריות של גוף מטעם מערכת החינוך ברשות הפלסטינית (5% ו-10% בהתאמה).

מעבר לשאלות הנפרדות, כל משתתפי הסקר התבקשו לציין אם היו מוכנים לשלוח את ילדיהם ללמוד בבית ספר מעורב של יהודים וערבים. הנתונים חושפים תוצאות כמעט הפוכות בשני המגזרים – בקרב היהודים 68% מהנשאלים ענו בשלילה ורק 32% ענו בחיוב. בקרב הערבים 29% ענו בשלילה ואילו 71% ענו בחיוב.

מהנתון הזה אפשר לגזור מסקנות שונות. ייתכן שאחרי השבעה באוקטובר קיימת חשדנות רבה יותר מצד הציבור היהודי, וזו הסיבה שרוב היהודים לא מעוניינים שילדיהם ילמדו עם ערבים. ייתכן גם שהמקור לפער נעוץ באיכות של מערכות החינוך השונות, ואולי הציבור הערבי סבור שילדיו יֵצאו נשכרים אם ילמדו בחינוך היהודי. מסקנה אפשרית נוספת היא שלאחר השבעה באוקטובר ערביי ישראל מרגישים קרובים יותר לציבור הישראלי.

הציבור רוצה שינוי: סיכום ומסקנות

תנועת הביטחוניסטים רואה בחינוך אבן יסוד בעיצוב האזרחים, בשימור האתוס הלאומי ובביסוס הביטחון, ועל כן לוקחת את תוצאות הסקר בכובד ראש.

מעל לכול, נראה שרוב הציבור – ללא קשר לשיוכו המגזרי או הפוליטי – סבור מערכת החינוך בישראל כושלת בהכנת התלמידים לחיים הבוגרים. מעבר לכך, רוב הנשאלים מאמינים שבתי הספר צריכים לשים פחות דגש על ציונים ויותר דגש על ערכים, ולקדם את הקבוצתיות ושיתוף הפעולה בקרב התלמידים.

הפוסט מדד הביטחוניסטים: חינוך וביטחון – שאלות יסוד הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

"מדד הביטחוניסטים" הוא מחקר מתמשך שנערך בחברה הישראלית בנושאי ביטחון, צבא וחברה. הפעם התמקד המדד בנושא החינוך – תחום שבעיני תנועת הביטחוניסטים הוא המסד של ביטחון ישראל. במסגרת הסקר נשאלו שאלות שונות הנוגעות בין היתר לתכנים הנלמדים בבתי הספר, לתחומי האחריות של המסגרות החינוכיות, ולתפקידה של מערכת החינוך בעיצוב הזהות של הפרט והקולקטיב.

הכתבה הקודמת בסדרה עסקה בערכים שיש להקנות לתלמידים בישראל, בתכנים הלימודיים ובאופן שבו מערכת החינוך מכינה את התלמידים לחיים המקצועיים והאזרחיים. הכתבה הנוכחית תבחן את הקשר שבין חינוך לביטחון ואת תפקידם של התיכונים בהכנה לשירות בצה"ל.

הסקר נערך במהלך חודש ספטמבר 2024 בליווי אקדמי של ד"ר רונן איציק ובליווי סטטיסטי של ד”ר חגי אלקיים. הסקר נערך בקרב 1,611 משיבים מקרב האוכלוסייה הבוגרת בישראל (18+), המשתמשת באינטרנט, ועבר בקרה כדי לוודא ייצוגיות בהיבטים של גיל, מגדר, לאום, דתיות וזיהוי עצמי פוליטי.

עבור המדגם המשולב (1,611 משיבים) מרווח טעות הדגימה המרבי הוא ±2.5% בהסתברות של 95%; עבור המדגם היהודי (1,354 משיבים) מרווח טעות הדגימה המרבי הוא ±3% בהסתברות של 95%; עבור המדגם הערבי (257 משיבים) מרווח טעות הדגימה המרבי הוא ±6.2% בהסתברות של 95%.

לעסוק או לא לעסוק? סוגיות ביטחוניות בתוכנית הלימודים

תנועת הביטחוניסטים מאמינה שלחינוך יש השפעה רבה על כינון הביטחון הלאומי ועל ביסוס האתוס המשותף של החברה הישראלית – שני תחומים ההכרחיים לקיומנו כאן. במסגרת המדד הוחלט לבדוק אם גם הציבור הישראלי מזהה קשר בין חינוך לבין ביטחון.

לפי התוצאות 93% מהיהודים, ו-86% מכלל הנשאלים, מסכימים עם הטענה שלפיה החינוך הוא אבן יסוד בביטחון הלאומי של ישראל. כמו כן, 90% מהיהודים ו-83% מכלל הנשאלים מסכימים עם הטענה שלפיה למערכת החינוך יש תפקיד מכריע בעיצוב האתוס הלאומי.

מתוך האמונה בקשר ההדוק שבין חינוך לביטחון, והצורך הבולט לבנות במדינת ישראל אתוס של חברה משרתת שמוקירה את המשרתים, תנועת הביטחוניסטים סבורה שעל מערכת החינוך בישראל מוטלת האחריות לעסוק באיומים האסטרטגיים ובנושאים הנוגעים לביטחון הלאומי. סוגיות אלו נבדקו גם הן במסגרת הסקר.

המשתתפים נשאלו עד כמה לדעתם מערכת החינוך בישראל עוסקת כיום באיומים הביטחוניים הקיימים. מהתשובות עולה כי 67% מכלל הנשאלים סבורים שמערכת החינוך לא עוסקת כלל או עוסקת במידה מועטה בלבד באיומים הביטחוניים שנמצאים לפתחה של מדינת ישראל. מבין הנשאלים שציינו שהמערכת כן עוסקת בתכנים אלה, 26% סימנו שהעיסוק הוא במידה סבירה, 5% סימנו שהעיסוק הוא במידה טובה, ורק 2% סימנו שמערכת החינוך עוסקת באיומים הביטחוניים הקיימים במידה טובה מאוד.

המשתתפים נשאלו גם אם לדעתם חשוב שמערכת החינוך תוסיף לתוכנית הלימודים שיעורים הנוגעים לנושאי ביטחון לאומי כמו האיומים הרב-זירתיים שבפניהם עומדת מדינת ישראל, המאבק מול איראן והסכסוך הישראלי-פלסטיני. %86 מהנשאלים – יהודים וערבים – ציינו שחשוב להוסיף תכנים כאלה לתוכנית הלימודים. מתוכם %40 ציינו שהוספת תכנים כאלה חשובה במידה רבה.

"ממצאי המחקר מצביעים על פער חמור בהכנה של הנוער בישראל לקראת אתגרי החיים הייחודיים למדינת ישראל, ובדגש על השלב החיוני שמצפה לבני הנוער: הגיוס לצבא ההגנה לישראל", אומר אל"מ (מיל') ד"ר רונן איציק. "חוסר ההיכרות עם האתגרים הביטחוניים המקיפים את המדינה מוביל לפגיעה בהבנת הצורך שבשירות הצבאי, ובדגש על הצורך שבשירות הקרבי המבצעי. הדבר אינו תואם את המציאות הקיימת, שבה רק מחצית מהנוער הישראלי משלים שירות חובה בצה"ל, ובטח נוכח התקופה המורכבת בה אנו חיים".

מתלמידים לחיילים: תפקיד התיכונים בהכנה לצה"ל

בישראל רוב התלמידים מתגייסים לשירות צבאי זמן קצר לאחר סיום לימודיהם. מציאות זו מובילה לכך שברוב המקרים הזמן היחיד להכין את אותם תלמידים לשירות שמצפה להם הוא במהלך בית הספר התיכון. במסגרת המדד נבחנו השאלות עד כמה התיכונים צריכים לעסוק בנושא ההכנה לצה"ל, ומהן פעילויות ההכנה האפקטיביות ביותר.

התוצאות מראות כי 95% מהנשאלים היהודים מאמינים שהתיכונים צריכים לעסוק במידה כזו או אחרת בהכנה לצה"ל, ורק 5% סבורים שאין לעסוק בכך כלל. מבין אלה שציינו כי יש לעסוק בתיכונים בנושא ההכנה לצה"ל, כמעט 50% סימנו שהעיסוק צריך להיות במידה רבה.

נוסף על כך התבקשו המשתתפים לסמן מהן פעולות ההכנה לצה"ל המשמעותיות ביותר בעיניהם. למקום הראשון הגיעו טיולים וסיורי מורשת ברחבי ישראל, שבהם בחרו 70% מהנשאלים. הפעילויות המשמעותיות הבאות הן מפגש עם בוגרי בית הספר שמשרתים בצה"ל (47%), פעילות בתנועות נוער (39%), השתתפות בשבוע גדנ"ע (35%) והשתתפות בהרצאות של אנשי צבא וביטחון (34%).

"ההכנה לשירות משמעותי בצה"ל מתחילה כבר בתיכון, ובתי ספר שמתנערים מהעיסוק בתכנים אלה פוגעים קודם כול בתלמידים שלהם ולא מאפשרים להם לקבל את הידע והכלים הדרושים להם לשלב הבא בחייהם", אומר תא"ל (מיל') אמיר אביבי, יו"ר תנועת הביטחוניסטים. "גם אנחנו בביטחוניסטים משתדלים לסייע בהכנת הצעירים והצעירות לשירות הצבאי ולכן מקיימים הרצאות בנושאי ביטחון וסיורי מורשת שמיועדים לבני נוער".

החינוך הוא אבן היסוד של הביטחון: סיכום ומסקנות

על מנת להבטיח את ביטחון ישראל, החברה הישראלית נדרשת להיות חברה משרתת. עם זאת, אין הדבר אומר שצריך לקדש רק את ערכי הקבוצתיות ואת נושאי הביטחון. השאיפה של תנועת הביטחוניסטים היא לראות כאן חברה שהיא "בין אתונה לספרטה" – כלומר מצד אחד חברה עם תרבות משגשגת והשכלה עשירה, ומצד שני חברה ערכית עם נכונות לבצע הקרבה אישית למען הכלל.

מערכת החינוך היא זו שאמונה על עיצוב הדור הבא של אזרחי המדינה, ולכן היא גם זו שאמורה להיות אחראית על פיתוח ההשכלה ועל הקניית הערכים. עם זאת, כפי שעולה מתוצאות הסקר, מערכת החינוך כושלת לא פעם בביצוע תפקידה.

ההבנה הזאת הביאה את תנועת הביטחוניסטים לקחת על עצמה גם את נושא החינוך. חברי התנועה נפגשים לעיתים קרובות עם תלמידי תיכונים ועם חניכים של מכינות קדם-צבאיות, עורכים סיורי מורשת לבני נוער, ומעבירים הרצאות ומפגשים בנושאי זהות לאומית וביטחון. בימים אלה התנועה גם שוקדת על הקמת מכינה קדם-צבאית חדשה בשם "תקומה" שתוקם ביישוב תקומה בעוטף עזה, ותתמקד בערכי הציונות, בחיבור לארץ ובביסוס האתוס הלאומי.

הפוסט מדד הביטחוניסטים: חינוך וערכים – חינוך כבסיס לביטחון הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

מטרתה העליונה של תנועת הביטחוניסטים היא להבטיח את ביטחון ישראל לדורות, אלא שביטחון וכלכלה יציבה וצומחת שלובים זה בזה. בכתבה זו יסביר פרופ' ירון זליכה מה יש לעשות כדי להפחית את יוקר המחיה, לאפשר צמיחה של עסקים קטנים ולהבריא את הכלכלה – וכיצד כל אלה יאפשרו גידול בתקציב הביטחון וניצולו באופן יעיל הרבה יותר.

זליכה הוא כיום פרופסור לחשבונאות וכלכלה וראש בית הספר לחשבונאות, כלכלה וניהול כספים בקריה האקדמית אונו. בשנים 2007-2003 שימש החשב הכללי במשרד האוצר תחת בנימין נתניהו כשר האוצר, והקים את "המפלגה הכלכלית החדשה" שהתמודדה פעמיים לכנסות ה-24 וה-25. פרופ' זליכה קיבל פרסים ואותות הוקרה רבים על מאבקו בשחיתות, כולל אות המופת של תנועת אומ"ץ למנהל תקין (2007), אות אביר איכות השלטון (2009) ואות האביר הלוחם בפשע ובשחיתות (2013).

רקע – המדיניות הכלכלית של ישראל והקשר בינה לבין ביטחון

המדיניות הכלכלית של ישראל ב-15 השנים האחרונות מסכנת את הביטחון, והסימנים לחולשת הצבא באו לידי ביטוי עוד הרבה לפני מתקפת השבעה באוקטובר. התנהלות כלכלית שמעודדת אי-תחרות, עיוותים במיסוי, שחיתות ובזבוז הביאה לירידה בקצב הצמיחה לנפש וכתוצאה מכך לקיצוץ בתקציבי הביטחון. חוסר יעילות בתוך המערכת הציבורית כולה, ובתוכה גם בגופי הביטחון, הוסיף עוד חטא על פשע. כדי להבין איך ומדוע זה מתרחש, יש להבין תחילה את האופן שבו מתחלק התוצר המקומי הגולמי בישראל.

התוצר המקומי הגולמי (תמ"ג) נחלק בין חמישה גורמים: צריכה פרטית, השקעה פרטית, צריכה ממשלתית, יצוא ויבוא. בדרך כלל היצוא והיבוא מתקזזים פחות או יותר, ושלושת הגורמים הנותרים מתחלקים במלוא התוצר. במדינות שנוטות לשוק חופשי כמו ארה"ב ובריטניה החלק המרכזי ביותר של התוצר הוא הצריכה הפרטית: בארה"ב המשקל של הצריכה הוא 68% ובבריטניה 63%. במדינות אירופיות שנוטות יותר לכלכלת רווחה, כמו גרמניה ושוודיה, מרכיב הצריכה נמוך יותר, והממשלות תופסות חלק גדול יותר מהתוצר. עם זאת, מכיוון שהפעילות הממשלתית באותן מדינות יעילה, היא מצליחה להניע את הכלכלה למרות הצריכה הפרטית הנמוכה יותר.

ישראל, לעומת זאת, נותרת קירחת מכאן ומכאן. התמ"ג מגיע לסדר גודל של כ-2 טריליון שקל, אבל המשקל של הצריכה הפרטית נמוך יחסית, ומהווה רק כ-50% מהתוצר. הרכיב של מעורבות הממשלה בתוצר גדול, אבל בניגוד למדינות כמו גרמניה ושוודיה, הפעילות הממשלתית בישראל מאוד לא יעילה, ולא מניעה את הכלכלה. התוצאה היא שישראל מפסידה משני הכיוונים: הצריכה הפרטית לא מצליחה לגדול ולהפוך למנוע מספיק גדול כדי להניע את התוצר, וגם הפעילות הממשלתית לא יעילה די הצורך.

אפשר להבין עד כמה הכלכלה הישראלית במצב עגום כאשר משווים את ההכנסה לנפש בישראל עם מדינות אחרות במונחים של כוח קנייה. בארה"ב, למשל, ההכנסה הממוצעת לנפש היא 85 אלף דולר לשנה, ובישראל היא 191 אלף שקל לשנה, שזה 53 אלף דולר לפי שער של 3.6. מבחינה נומינלית, יוצא שההכנסה לנפש בישראל היא למעלה מ- 60% מההכנסה בארצות הברית, אבל למעשה היא הרבה יותר נמוכה, כיוון שהמחירים כאן יותר יקרים, ובאותו דולר אפשר לקנות בישראל הרבה פחות מאשר בארה"ב. אם כך, צריך לחלק את התוצאה ביחס המחירים בין ארה"ב לישראל, יחס שהוא 1.3 לכל הפחות – כלומר, מוצר ששוויו בארה"ב הוא 100 דולר יעלה בישראל 130 דולר – וכך, מתברר שההכנסה לנפש הריאלית בישראל היא פחות מ-50% ההכנסה בארצות הברית. נתונים אלה נכונים לערב המלחמה בשנת 2023, וכעת הם בוודאי נמוכים עוד יותר.

למצב הכלכלי הקשה הזה יש השפעה רבה על הביטחון. אם בשנת 2007 או 2008 (עת ההכנסה הריאלית לנפש עמדה על 62% מההכנסה לנפש בארה"ב) אפשר היה להפנות 7% מהתמ"ג לביטחון, הרי שבשנים שעברו מאז הלך וקוצץ חלקו היחסי של תקציב הביטחון ל-5% מהתוצר בלבד. הקיצוץ הזה, של 2%, שווה ערך ל-40 מיליארד שקל בשנה – סכום שיכול היה להיות מופנה להרבה יותר אימונים, הגדלת כוחות, הצטיידות באמל"ח ועוד. לאסוננו, ההשלכות של הצמצום הזה על הביטחון הורגשו היטב בשנה האחרונה.

פרופ' ירון זליכה: החזון לתקציב הביטחון

העלאת הצריכה הפרטית

המצב הנוכחי:

כפי שצוין, הצריכה הפרטית בישראל מהווה רק כ-50% מהתמ"ג. אחוז הצריכה הנמוך מדי פוגע בצמיחה הכלכלית הלאומית, ובהתאם מקשה על הורדת מחירי הדיור ועל העלאת ההכנסה לנפש.

הצריכה הנמוכה קשורה בין היתר ביוקר המחיה, שכן המוצרים בישראל יקרים משמעותית ביחס למדינות מערביות רבות. יוקר המחיה בולט במיוחד בתחום המזון, שכן משפחה ישראלית ממוצעת מוציאה כ-3,000 שקלים בחודש רק על רכישת מזון. בכך, סל המזון שלנו יקר ב-51% ביחס לשאר מדינות המערב. התחרות עם מדינות בחו"ל עשויה הייתה להוריד את המחירים ולאפשר עלייה בצריכה הפרטית, אבל היבוא חסום בגלל רגולציה ובעיות תחרות – למשל, כשיצרן שהוא מונופול מקומי הופך להיות יבואן מרכזי של המוצר המתחרה, וחוסם את התחרות מולו; או כאשר יבואן בלעדי של שחקן בינלאומי גדול הופך להיות יבואן בלעדי של שחקן בינלאומי מתחרה ולמעשה מתאם ביניהם מחירים.

השוק הישראלי סובל גם מכשלי תחרות פנימיים. בתנאים אידיאלים, עלייה בצריכה הפרטית מניעה את גלגלי הכלכלה כיוון שהיא מאפשרת למגזר העסקי – ובראש ובראשונה להמוני העסקים הקטנים – להצמיח את הכלכלה. אולם, בישראל מחירי המוצרים גבוהים מאוד וגם מחירי הדיור עומדים על שיא של 170 משכורות בממוצע – וכך, גם כשהצריכה הפרטית עולה היא לא באמת מצמיחה את הכלכלה, כיוון שכספי הצריכה מגיעים לכיסיהם של מונופולים, יבואנים ובנקים במקום לעבור דרך מנוע הייצור הגדול של מקומות עבודה שהוא מאות אלפי העסקים הקטנים.

באידיאל:

• להפחית את יוקר המחיה ובפרט את עלות המזון: העלות הגבוהה של המזון בישראל היא אחד הגורמים המרכזיים ליוקר המחיה. נוסף על שבירת כוחם של מונופולים ויבואנים בלעדיים כמפורט בנקודה הבאה, יש גם להוריד באופן הדרגתי את המע"מ מ-17% ל-12% ולהפריט את תחום הכשרות שמייקר מאוד את הענף.
• להיאבק במונופולים וביבואנים הבלעדיים: יש להפסיק את התמיכה במונופולים, ולצמצם את תופעת המיזוגים בין חברות הענק. במקביל יש לבטל את המכסות על היבוא שפוגעות בתחרות ולפרק את הבעלויות הצולבות של היבואנים. זו מלחמה מתמשכת, כי ההון תמיד ירצה ליצור ריכוזיות ולתאם מחירים.
• לתקן את מערכת המס: מערכת המס בישראל מכבידה את הנטל על עסקים קטנים וצרכנים, ומונעת מהם להתחרות בצורה טובה בעסקים הגדולים. צריך לבטל את הטבות המס שניתנות לחברות הענק, ולקבוע בסיס מס שווה ונמוך יותר לכל העסקים וכך לאפשר הפחתת נטל המס מהעסקים הקטנים שהם מנוע הצמיחה של הכלכלה הישראלית.

ייעול המשרדים הממשלתיים ושיפור חלוקת תקציב הביטחון

המצב הנוכחי:

מדובר רבות על הצורך בהגדלת התקציב הממשלתי (בד בבד עם גידול ניכר יותר בקצב הצמיחה של המשק), אך חשוב להבין שגם אם נגדיל את התקציב, ברגע שהשירותים הממשלתיים עצמם לא יעילים, זה לא יעזור. אם, לדוגמה, נגדיל את תקציב החינוך ונוסיף עוד שעות לימוד, אך נמשיך לראות כיתות של 40-35 תלמידים – הביצועים של התלמידים לא באמת יעלו.

יש לבחון כיצד כל משרד ממשלתי מחלק את התקציב שלו ומייעל את עצמו. תקציב הביטחון, למשל, מורכב משני רכיבים: עלויות שכר ותפעול. למרות הירידה בתקציב הביטחון הכולל, אנחנו רואים עלייה בעלויות השכר ובהטבות שמשולמות למשרתים. עלייה זו באה על חשבון העלייה בהוצאות התפעול שאפשר היה להקדיש להצטיידות, אימונים והגדלת סד"כ. אם כך, הרכיב של עלויות התפעול במערכת הביטחון נפגע פעמיים, כי לא זו בלבד שהעוגה כולה קטנה, אלא גם החלק שלו בעוגה הצטמצם.

באידיאל:

• לשפר את יעילות השירותים הממשלתיים: יש לדאוג לייעול המערכות והשירותים הממשלתיים בכל התחומים כדי להבטיח ניצול משאבים מיטבי, ולהביא לשיפור שגם האזרח בקצה יוכל להרגיש. לשם כך יש לבטל משרדי ממשלה מיותרים שמוקמים משיקולים לא ענייניים, להעביר פרויקטים יקרים של תשתיות מניהול ממשלתי בלעדי לניהול משותף עם המגזר הפרטי, ולמנות חברת בקרה חיצונית שתבחן את הפטורים הרבים מחובת מכרזים אשר מייקרים את הרכש הממשלתי.
• לחלק טוב יותר את תקציב הביטחון: יש לחלק את תקציב הביטחון בצורה מאוזנת יותר, שתתמוך גם ברכיב התפעול ותאפשר לצבא ולגופי הביטחון להשקיע משאבים במקומות שבאמת מביאים לשיפור המצב הביטחוני בישראל, כמו אימונים ורכישת אמצעי לחימה.

הפחתת התלות בעובדים פלסטינים בענפי הבנייה והתעשייה

לפני מלחמת "חרבות ברזל" עבדו בישראל כ-150 אלף עובדים פלסטינים, רובם בבנייה והיתר בתעשייה, במסעדנות ובחקלאות. העובדים הפלסטינים מהווים כוח עבודה זמין וזול, אך חשוב להבין שהתלות בהם מעוותת הן את הכלכלה של הרשות הפלסטינית והן את הכלכלה הישראלית.

בהיבט של הרשות הפלסטינית – מכיוון שהשכר בישראל טוב יותר מהשכר ברשות הפלסטינית, הפועלים מעדיפים לעבוד בישראל ובכך נפגע הפיתוח של התעשייה וענפים אחרים ברש"פ. אם כך, בטווח הקצר העבודה בישראל מעלה את רמת החיים ביהודה ושומרון, אבל בטווח הארוך היא מקבעת את הפריון של האזור לרמה נמוכה יחסית.

בהיבט של ישראל – התלות בכוח עבודה זול לא בריאה, משום שלקבלנים נוח להמשיך להסתמך על פועלים ואין להם אינטרס להשקיע במיכון מודרני שיכול לייעל את העבודה.

מעבר לכך, הכנסת עובדים פלסטינים לישראל מהווה סכנה ביטחונית. כאשר הפלסטינים רואים את רמת החיים הגבוהה שבה חיים הישראלים לעומת איכות החיים של משפחותיהם שמתגוררות במרחק של כמה קילומטרים בלבד – זה מלבה את הסכסוך.

יתר על כן, התלות של הכלכלה הפלסטינית בכלכלה הישראלית מאפשרת את האינתיפאדות והמאבקים העממיים, כיוון שאם אין לפלסטינים פעילות כלכלית מקומית מספקת משלהם – אין להם מה להפסיד.

באידיאל:

• עדיפות לעובדים זרים: את כוח האדם מהרשות הפלסטינית אפשר להחליף בעובדים ממדינות רחוקות באסיה כמו הודו וסין, שהמשפחות שלהם לא מתגוררות במרחק של כמה דקות נסיעה. ככה נפחית את הקנאה המעמדית שמתדלקת חלק מהסכסוך עם הפלסטינים.
• מעבר הדרגתי לכוח עבודה כחול-לבן: יש לעודד צעירים ישראלים להשתלב בענף הבנייה, באמצעות משכורות גבוהות ותנאים טובים. כיוון שעובדים ישראלים עולים יותר מעובדים זרים, המעבר יצטרך להיעשות באופן הדרגתי.
• ייעול שיטות עבודה: במקביל, שוק הבנייה הישראלי יצטרך לזנוח את תהליכי הבנייה המיושנים והמסורבלים, ולעבור לשיטות טכנולוגיות שמסתמכות יותר על מכונות ופחות על כוח אדם. כך יהיה צורך בפחות פועלים ונוכל לצמצם את התלות בעובדים זרים.

תמיכה ישירה בחקלאים הישראלים

המצב הנוכחי:

למדינת ישראל יש אינטרסים רבים לתמוך בחקלאות המקומית. בראש ובראשונה החקלאות היא חלק אינטגרלי מהביטחון הלאומי, כיוון שהיא מאפשרת לנו עצמאות תזונתית ומפחיתה את התלות שלנו ביבוא מוצרי מזון. מעבר לכך, החקלאות מסייעת בשמירה על אזורי הגבול, מועילה לפיזור האוכלוסייה בחלקי הארץ, ותורמת לאיכות הסביבה. עם זאת, אי אפשר לצפות מהחקלאות לתמוך בכלכלה הישראלית. המשוואה צריכה להיות הפוכה – כלומר הכלכלה הישראלית צריכה להיות חזקה מספיק בשביל לתמוך בחקלאות ובערכים שהיא נושאת עימה.

לאורך ההיסטוריה ניסתה מדינת ישראל לעזור לחקלאים המקומיים בכך שהעלתה את המכסים על היבוא בחו"ל. בפועל נוצר מצב שבו הצרכנים הישראלים משלמים סכומים גבוהים מאוד על פירות וירקות שמיובאים מחו"ל, והחקלאים המקומיים לא באמת רואים מכך שום תרומה. עיקר הסבסוד כלל לא מגיע אליהם אלא נחתך בדרך על ידי הסיטונאים והקמעונאים.

בעיה מרכזית נוספת בענף החקלאות קשורה בקרקעות. כיום אין מספיק אכיפה על כך שקרקעות שמיועדות לחקלאות אכן משמשות לחקלאות, ולעיתים קרקעות אלו מוחכרות לגורם שלישי.

באידיאל:

• תמיכה ישירה בחקלאים: במקום להטיל מכסים על יבוא מחו"ל, עדיף להשקיע את הכסף בסיוע ישיר לחקלאים. כך הצרכנים לא יידרשו לשלם ביוקר על מוצרים מיובאים, וגם החקלאים ירוויחו.
• בידול מוצרי החקלאות: כדי לעודד צריכה של מוצרים מקומיים, כל מוצר חקלאות המשווק בארץ יחויב בציון ארץ המוצא שלו, כמקובל עם כל מוצרי המזון.

רפורמה אגררית: יש לבצע רפורמה שתבטיח שהקרקעות המיועדות לחקלאות אכן ישמשו לחקלאות. קרקעות שאינן עומדות בדרישה יוחזרו לאגודות שיעמידו אותן לטובת חקלאים המבקשים להגדיל את שטחי הגידול שלהם.

חוסר בכסף – חוסר בביטחון: סיכום ומסקנות

ב-1815 התרחש קרב ווטרלו המפורסם, שבו צבאות אנגליה ופרוסיה הביסו לראשונה את נפוליאון, ובכך הביאו את קץ המלחמות הנפוליאוניות. קרב ווטרלו הוכרע לא רק בזכות מצביאים מחוננים, אלא בעיקר בזכות איש העסקים היהודי הממולח נתן מאיר רוטשילד שמימן את הצבאות המנצחים ואפשר להם את היקף הצבאות הנדרשים, את הציוד החיוני לניצחון ואפילו את אמצעי התעבורה של הצבאות.

דוגמה זו ממחישה היטב את הקשר שבין כסף לביטחון, ומוכיחה עד כמה משאבים יכולים להשפיע על התוצאות בשדה הקרב.

כיום, תקציב הביטחון בישראל סובל מחוסר של 20 עד 40 מיליארד שקלים. בשביל להצליח להגדיל את תקציב הביטחון, צריך לגבש הסתכלות רחבה על הכלכלה הישראלית ולבחון כיצד אפשר להצמיח אותה. בין היתר, יש לבצע מהלכים שיפסיקו לדכא את הצריכה הפרטית אל מתחת לרמתה הנורמלית, לפעול לייעול המערכות הממשלתיות, לאזן את האופן שבו מחולק תקציב הביטחון, ולשפר את המעורבות הממשלתית בענפי הבנייה, התעשייה והחקלאות.

המדיניות הכלכלית, כפי היא מתנהלת כיום, מסכנת את הביטחון הלאומי. מדינת ישראל לא יכולה להסתמך על נדבן שיגיע באורח נס כפי שקרה בקרב ווטרלו – עליה לקחת אחריות ולפעול כבר עכשיו כדי להבטיח שהכלכלה הלאומית תתמוך לאורך זמן בביטחון של כולנו.

הפוסט באידיאל – החזון הכלכלי של תנועת הביטחוניסטים, והפעם: תקציב הביטחון הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

מתפיסה מוטעית של "קץ הסכסוך" בשנות ה-90 ועד לכשל המודיעיני של 7 באוקטובר – תא"ל (מיל') חנן גפן חושף בריאיון מיוחד בעיה מבנית של המודיעין הישראלי בהיערכות מול האיום בעזה: היעדר גורם מרכזי שניתח בזמן אמת את תמונת המודיעין הכוללת. "אני כמעט בטוח שאילו הרמטכ"ל היה רואה את כל הנתונים יחד הוא היה מחליט אחרת", הוא קובע, ומתאר כיצד דווקא הברכה בהיקף המידע העצום שמעבירה היחידה נהפכה בליל ה-7 באוקטובר לקללה.

כשתפיסת ״קץ הסכסוך״ לא מתיישבת עם מה שרואים בעיניים

כבר בימים הראשונים של הסכמי אוסלו הבין תא"ל (במיל') חנן גפן, מי שפיקד אז על 8200, שיש פער גדול בין האופן שבו הסכמי אוסלו נתפס בציבור ועל ידי חלק מהפוליטיקאים – כלומר כ"קץ הסכסוך" – ובין המצב בשטח. למעשה, המצב המורכב תחת אוסלו הצריך מהיחידה שעליה הוא פיקד בשנים 1993–1997 היערכות מורכבת אפילו יותר מאשר לפני כן.

איך הבנת כבר בזמן אמת שהסכם אוסלו זה לא מה שחושבים בציבור?

"אני מזרחן בהשכלתי. למדתי על תורת השלבים אצל פרופ' יהושפט הרכבי באוניברסיטה העברית בקורס שסקר את עמדות הפלסטינים בסכסוך הישראלי-פלסטיני, ובמקביל – זה היה בתחילת שנות ה-70 – עבדתי בצנזורה הצבאית לתקשורת הערבית ונחשפתי לשיח הציבורי ולהלכי הרוח בחברה הפלסטינית. כשהתפרסמו הידיעות על הסכם אוסלו, באוגוסט 1993, הופתעתי. לא קראתי את ההסכם וסירבתי לקרוא אותו גם בהמשך".

למה?

"כי על פי הנתונים המודיעיניים והאחרים, השיח הציבורי בחברה הפלסטינית לא השתנה. לא ראינו שיח מפויס או שינוי עמדה בציבור הפלסטיני ובמסרי המנהיגים הפלסטינים, בניגוד למה שהתרחש בישראל באותו הזמן. לכן, כשפורסם בתקשורת כי השב"כ יֵצא משטחי יהודה, שומרון ועזה, ובמקומו ייכנסו חטיבות נושאות נשק של הצש"פ (צבא השחרור הפלסטיני), היה ברור לנו מתוך דיונים פנימיים שנערכו ביחידה כי נידרש לטפל ביעדים חדשים שעד אז לא היו באחריותנו".

מה הייתה התפיסה הרווחת בצבא?

"במשך כמה חודשים האמינו בצבא שההסכם סגור הרמטית ושהוא כולל מנגנוני פיקוח ותיאום ולכן יחידה 8200 לא נדרשת להיערכות שונה. אבל אנחנו ביחידה לא השתכנענו, והמשכנו בפעילות שלנו".

מה עשיתם?

"התחלנו לעבוד כבר באמצע ספטמבר 1993, מייד עם חתימת ההסכם בטקס בבית הלבן, על הקמת בסיסים שייתנו מענה ליציאת השב"כ מהאזורים שנמסרו לרשות הפלסטינית. ההנחה שלנו הייתה כי השב"כ ימשיך להפעיל מקורות, אבל אחרי שהוא יֵצא מהשטח תפחת יכולתו להשיג מקורות חדשים ולהפעיל את הקיימים. הבעיה הגדולה אז הייתה שקצב מימוש הסכם אוסלו היה מהיר, וחששנו שלא נספיק למלא את החלל לפני שהשב"כ יוצא מהשטח. יותר מכך, לא הוקצו ליחידה משאבים. לדוגמה, בחודשים האחרונים של 1993 לא נותר תקציב להתחיל בעבודות לבניית יכולות מודיעיניות וצריך היה לחכות לתקציב של השנה הבאה. פנייה לקבל תקציבים נוספים נענתה על ידי גורם בכיר בצבא בתשובה: 'לא צריך מודיעין, מנגנוני הפיקוח והתיאום הביטחוניים הם חלק מההסכם, אתם עוד פעם רק רוצים לבזבז כסף'".

לא הקשיבו לכם.

"נכון. דווקא ראש השב"כ דאז, יעקב פרי, הבין את רצינות העניין והשיג עבורנו תקציב מהאוצר. בשב"כ גם סייעו לנו להכשיר את החיילים והחיילות להכיר את תחומי המודיעין המיוחדים לערי יהודה, שומרון ועזה. ב-1994 קיבלנו אישור להסיט תקציבים מתחומים אחרים לנושא החדש. אבל את התקציב המיוחד לפעילות המודיעינית בשטחי הרשות קיבלנו רק שנתיים מאוחר יותר".

איך אתה מסביר את זה?

"מנקודת מבטי היום, אני חושב שכאשר פוליטיקאי הולך להסכם קשה לו לסגת, גם כאשר המציאות מתחילה לטפוח על הפנים. ראש אמ"ן דאז, אורי שגיא, הבין מייד את הבעיה. אומנם לא היה לו ניסיון מודיעיני, הוא בא מגולני, אבל הוא איש בעל חושים חדים והוא הבין שחייבים לטפל בפלסטינים במסגרת הסכם אוסלו כמו ביריב. לבכירים אחרים בצבא לקח כמה חודשים עד שהם התחילו להבין. השינוי בא כשהחלו פיגועים גדולים".

מה קרה אז, אחרי תחילת הפיגועים הגדולים?

"באמצע אוגוסט 1995, שנתיים לאחר החתימה על הסכם אוסלו, התבקשנו לרכז את כל דרישותינו לטיפול בנושא הפלסטיני. הדיון התקיים אצל ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין, ובדיון לא ארוך אושרו כל דרישותינו. היה ברור לכולם שאנחנו לא בסיפור בו חשבנו שנהיה. עמדנו מול יריב ולא מול שותף לשלום".

כלומר הקונספציה התחילה להשתנות כבר אז, עם תחילת הפיגועים הגדולים?

"עוד קודם. רבין עצמו, אני אומר את זה בוודאות, הבין את זה כבר הרבה לפני זה. הוא הבין עוד קודם שצריך לשנות את המדיניות. ועוד לפני הפיגועים הגדולים, כבר במחצית השנייה של 1994, התחילו חברי כנסת וקצינים בכירים לעלות לרגל לבסיס החדש שהקמנו".

למה הם עלו אליכם לרגל?

"דבר הקמת הבסיס עבר מפה לאוזן. הסברנו למבקרים מה אומר לנו המידע שאנחנו מקבלים ושיתפנו אותם בנקודת המוצא שלנו שהפלסטינים הם יריב ולא שותף לשלום. הרבה מהמבקרים חזרו אלינו כמה פעמים כדי להתעדכן. אני חושב שכל העולים לרגל האלה רצו לשמוע מאיתנו מה אנחנו רואים ושומעים בפועל, מחוץ לדיבורים בתקשורת על ההסכם".

מאוסלו ל-7 באוקטובר: בעיית ההתרעה

תא"ל גפן לא צמח בחיל המודיעין. כחייל חובה הוא שירת בממשל הצבאי בנגב, ולאחר שיצא לקצונה היה קצין קישור בחטיבת כרמלי, בחזית הצפונית. הוא השתחרר אחרי מלחמת ששת הימים, והלך ללמוד באוניברסיטה, ובהחלטה של רגע עבר ממשפטים ללימודי ערבית, ונתקל בקורס ההוא של פרופ' הרכבי. במקביל הוא עבד בצנזורה הצבאית בירושלים. רק אחרי השבר של מלחמת יום הכיפורים הוא החליט להיכנס ל-8200, למקום שכשל במלחמה.

מתוך התפקיד המרכזי של 8200 נגזרת גם האחריות – אז איפה מבחינתך הכשל המרכזי של 8200 ב-7 באוקטובר?

"ביחידות האיסוף והמחקר עוד יצטרכו לעשות בדק בית בשאלה הזאת. כרגע אפשר לומר שמבין צירוף הבעיות שהובילו ל-7 באוקטובר, אחת המרכזיות היא בעיה מבנית של היעדר גורם שריכז את נושא ההתרעה. ההתמקדות הייתה במוכנות למבצעים. הצורך בהתרעה לקראת מלחמה גדולה יותר לא היה ממוקד מספיק".

מי ריכז את ההתרעות על עזה?

"עוד לא פורסמו כל התחקירים, אבל לפי התמונה שמצטיירת בפניי לעת עתה, הבעיה הייתה בפיצול האחריות בין יחידות איסוף המודיעין, השב"כ, 8200 ויחידות המודיעין בחטיבת המחקר, הפיקוד והאוגדה. לפי הדיווחים בתקשורת מצטייר כי גורם המודיעין הראשי לנושא ההתרעה בעזה היה השב"כ, והמודיעין הגיע במהלך הלילה בטפטוף. במשך כארבע שעות התחילו להגיע ידיעות שכולן יחד היו אמורות להדליק נורה אדומה, אבל לא היה מי שיראה את התמונה המלאה. אני כמעט בטוח שאילו הרמטכ"ל היה רואה את כל הנתונים יחד הוא היה מחליט אחרת, אבל לאף גוף בצה"ל לא הייתה תמונת המודיעין כולה, לא בחטיבת המחקר ולא באוגדה, לכל אחד היו רק חלקי מידע. סיווג המידע המודיעיני הוסיף לכך שכנראה היו ידיעות שלא הועברו לכולם".

הצפת מידע: הברכה שהפכה לקללה

מה היו הכשלים בתוך 8200 לפני ה-7 באוקטובר?

"בתהליך ארוך שנים ירדה החשיבות של רשתות תקשורת טקטיות בין פעילים ברמות שונות, ופחת העיסוק בהן. למרות זאת, בתוך 8200, נגדת ו' והמחלקה שלה עקבו דרך הרשתות האלה אחרי התרגילים של החמאס, וגם התצפיתניות ראו אותם. תרגילים אלה חפפו לתוכנית המתקפה הגדולה של החמאס, 'חומות יריחו', שהייתה ברשותנו יותר משנה לפני המתקפה, הם גם זוהו ככאלה על ידי הנגדת בעדכונים שהפיצה למערכת המודיעין".

אז מה עשו עם תוכנית "חומות יריחו" כל הזמן הזה, במשך יותר משנה?

"נראה כי לא עשו איתה כלום. לא התייחסו לאפשרות התקיפה הכוללת כאיום ממשי. אחת הסוגיות שיעלו בתחקירים היא אם בכירי הצבא, כולל הרמטכ"ל, הכירו את התוכנית, ואם לא, איך קרה שלא הכירו אותה".

איך אתה מסביר את זה?

"זה נוגע לאותו דבר – אובדן המיקוד בהתרעה. הצורך בהתרעה למתקפה לא עלה כלל על הפרק כי עזה לא נתפסה באמת כאיום של מלחמה כוללת. במסגרת התחקירים תעלה גם סוגיית סיווג המקורות והשפעתה על הפצה הידיעות – או ליתר דיוק מניעת הפצתן לגורמים השונים".

זה נשמע כמו בעיה מבנית של העברת מידע, לא רק של היעדר מדור התרעה.

"הדברים קשורים. יש בעיה של רגישות מידע ויש את נושא הצפת המידע. מופצת כמות עצומה של מידע, בהרבה צינורות, וכדי להתמודד עם כמות המידע הגדולה, שהיא כשלעצמה מבורכת, אמ"ן הקים 'בריכת ידיעות' שאליה נשפכות כל הידיעות, ואנשי המודיעין שולפים ממנה על פי קריטריונים של חיפוש. זה בעיקרון מבנה נכון, אבל לא בטוח שזה מתאים למקרה של התרעה, כי הידיעות הדחופות ביותר עלולות להיעלם בתוך ים הידיעות, בעיקר כשהן מגיעות כרסיסי ידיעות שכל אחת בפני עצמה חסרת חשיבות, ורק הצירוף שלהן יחד ייתן להן את המשמעות הנכונה".

מהם הפתרונות בעיניך?

״חלק מהפתרונות לכמות המידע הגדולה הם הכנסה של כלים אוטומטיים, כמו תרגום אוטומטי מערבית. זה גם קשור לכך שיש היום בישראל הרבה פחות דוברי ערבית. אבל אם מסתמכים על כלים אוטומטיים מאבדים את הזיקה לשפה ואת הניואנסים שלה. אז נכון שיש היום הרבה יותר מידע ובאיכות הרבה יותר טובה מאשר בתקופתי, אבל השפע יוצר בעיית מיקוד וכאשר מדובר באירוע התרעתי, שבו היריב מנסה להערים עליך ולהסתירו, המכונה לא יכולה להחליף את ההבנה האנושית. אני יכול לקרוא לזה 'קללת הברכה'. בערב ה-7 באוקטובר המודיעין הלך לאיבוד בים הידיעות, שהפכו לקללה יותר מאשר ברכה".

התחילו להפיק לקחים ב-8200 מהבעיה הזאת?

"מפקד 8200, תא"ל יוסי שריאל, הקים צוות בדיקה פנימי בכיר עוד בתחילת המלחמה והם כבר יישמו את הלקחים בחזית הצפונית".

והברכה?

אנחנו רואים גם את הברכה: חלק משמעותי בתפנית בלחימה מול החיזבאללה והחמאס אפשר לזקוף לזכות המידע שמזרימה 8200 לכוחות הלוחמים ולמקבלי ההחלטות, ובהם ראש הממשלה. המודיעין של 8200 מופץ עד לדרגות הנמוכות בצבא, בזמן אמת, ויש תקשורת מעולה בין המודיעין לכוחות בשטח. החיזבאללה סימן את מפקדת יחידה 8200 בגלילות כאחד היעדים האסטרטגיים המרכזיים שלו, על פי הודעותיו, אז כנראה הוא מבין את משקלו של המודיעין במכות שהארגון ספג".

הפוסט מפקד 8200 לשעבר: ״הידיעות על 7 באוקטובר הגיעו בטפטוף – ולא היה מי שיראה את התמונה המלאה״ הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

בעשורים האחרונים, ובמיוחד מאז פרוץ מלחמת "חרבות ברזל", נשמעת בעולם וגם כאן בישראל הטענה שלפיה המחבלים והפעילים של כמה מארגוני הטרור הבולטים והאכזריים בעולם, בהם חמאס וחיזבאללה, אינם טרוריסטים אלא "לוחמי חופש".

טענה זו נשענת בעיקרה על הנרטיב האנטי-ציוני שלפיו היהודים הם קולוניאליסטים שהשתלטו על מדינה בשם פלסטין על מנת לכבוש שטח שאין להם שום זיקה אליו. הנרטיב הזה שקרי גם משום מדינת פלסטין מעולם לא הייתה קיימת, וגם משום שלעם היהודי יש קשר מתוקף – היסטורית וחוקית – עם ארץ ישראל.

מדובר אומנם בטענה ותיקה, אך לאחרונה היא זוכה לרוח גבית בחסות תנועות פרוגרסיביות קיצוניות שמניחות שהחלש הוא בהכרח הצודק, מבלי לבצע בחינה מעמיקה של העובדות.

מדוע מדובר בטענה שגויה?

ההגדרה "לוחם חופש" מותנית בקיומם של שני תנאים יסודיים:

1. למאבק יש מטרה מוצהרת של שחרור או עצמאות
2. הפעולה מבוצעת נגד גורם שלטוני או כוח כובש

תנאי יסוד אלה לחלוטין לא רלוונטיים לטרור המופעל נגד ישראל:

• המטרה שמנחה לוחמי חופש היא להשיג חופש לבני עמם ולשחרר את ארצם מכובשים זרים שפלשו אליה. למטרה שמניעה את ארגוני הטרור כמו חמאס וחיזבאללה, מנגד, אין כל קשר לשחרור. חמאס פועל בעזה – גזרה שבה ישראל כבר לא שולטת. יתר על כן, מטרתו המוצהרת, שמופיעה גם באמנת הארגון, היא להשמיד את מדינת ישראל והאוכלוסייה שלה. חיזבאללה פועל בתוך מדינת לבנון שהיא מדינה עצמאית שאין לישראל שום נוכחות בה. מעבר לכך, לחיזבאללה אין דרישות טריטוריאליות מישראל, וגם המטרה שלו היא להשמיד את המדינה היהודית על כל אזרחיה. הוכחה נוספת לכך שארגונים אלה לא באמת חותרים לשחרור אפשר למצוא בכך שהם דוחים את כל הפתרונות מדיניים שמגיעים לפתחם.
• הפעולה של לוחמי החופש מופנית נגד הצבא הכובש, ואין בכוונתם לפגוע באוכלוסייה אזרחית וּודאי לא באזרחים שעליהם הם נשבעו להגן. הפעולה של ארגוני הטרור, לעומת זאת, לא מופנית רק נגד הממשל או הצבא, אלא מכוונת גם נגד אוכלוסייה אזרחית – כפי שנוכחנו לראות באירועי טרור רבים, ובמיוחד בטבח השבעה באוקטובר. יתר על כן, ארגוני הטרור גם מסכנים את התושבים מקרב בני עמם, ומשתמשים בהם כמגן אנושי. נוסף על כך, מרבית ארגוני הטרור מקושרים למדינות דיקטטוריות ולמשטרים דכאניים שמטרתם המוצהרת היא להשליט מהפכה אסלאמית על העולם. חמאס, למשל, הוא ארגון בת של תנועת "האחים המוסלמים", וחיזבאללה הוא זרוע של איראן. הקשר למשטרים כאלה מבהיר שהארגונים אינם מזוהים כלל עם ערכי החופש ועם זכויות האדם.

מדוע מדובר בטענה חמורה?

כאשר מגדירים מחבלים עם דם על הידיים, שרבים מהם ביצעו פשעים אשר מוגדרים לפי המשפט הבינלאומי כפשעי מלחמה, כ"לוחמי חופש" – למעשה מעניקים להם ולפעולות שהם ביצעו לגיטימציה ואף חסינות. מעבר לכך, מהטענה הזאת נגזרות טענות בעייתיות דומות שרואות בארגוני הטרור תנועות התנגדות מקובלות, ובפעולות הטרור עצמן – אכזריות ככל שיהיו – מאבק עממי מוצדק.

ראוי להדגיש כי טענות מסוג זה נשמעות בעיקר בקרב חוגים ליברליים ופרוגרסיביים קיצוניים, אך האו"ם ומרבית מדינות העולם מבינים את הפער המהותי שבין "טרוריסטים" ל"לוחמי חופש", ולא בכדי מגדירים את חמאס וחיזבאללה כארגוני טרור ולא כתנועות שחרור.

הפוסט "המחבלים אינם טרוריסטים אלא לוחמי חופש" הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

נשיא הרשות הפלסטינית, מחמוד עבאס, הידוע בכינוי אבו מאזן, מציין החודש 89 שנים. עוד לפני שמגיעים לשאלה הפתוחה והבוערת מי ישלוט ברשות אחריו, כבר עכשיו מותיר שלטונו את הרשות בכאוס. "הרשות במצב של קריסה והתייבשות", אומר סא"ל (מיל') ברוך ידיד. "היא לא משלמת משכורות לעובדיה, כל אזור השומרון כבר לא בשליטתה, היא לא מצליחה לפעול כמו ישות מדינית, ושלא לדבר על העתיד, שהוא בסימן שאלה גדול".

הדור האבוד של הרשות הפלסטינית

ברוך, במאמר שכתבת באפריל האחרון הזכרת סקר שלפיו רוב הפלסטינים רואים ברשות נטל ודורשים את פירוקה. זה עדיין נכון?

"כן. לא מדובר בסקר בודד אלא בשורה של סקרים, שמראים כי אחוז מאוד גבוה מהפלסטינים – לפעמים קרוב ל-60 או 80 אחוז – רואים ברשות נטל ולא חושבים עליה כעל הישג היסטורי. הם מבינים שחוץ מתיאום ביטחוני שמשרת בעיקר את צה"ל, הרשות לא משרתת את החלום הפלסטיני. על הרקע של התסיסה הזאת החמאס זוכה לאהדה גדולה מאוד".

גם היום, אחרי המלחמה, הארגון זוכה לכזה היקף תמיכה?

"אי אפשר וקשה למדי לדעת היום לכמה אהדה החמאס זוכה בעזה, אבל ביו"ש הוא זוכה לאהדה גדולה. התחזקות חמאס על חשבון הרשות הפלסטינית בשטחי יו"ש היא מגמה שראינו בכל הסקרים שהתפרסמו במשך חמש–שש השנים האחרונות; אם כי צריך לקחת סקרים פלסטיניים בעירבון מוגבל כי לפעמים הם מטים נתונים. על כל פנים, הסקרים האלה מראים מה שברור לכל העולם: שיש בציבור הפלסטיני ביקורת גדולה מאוד על אבו מאזן, שנבחר לחמש שנים אבל בינתיים עברו כמעט 20 שנה והוא נשאר בכיסא, בלי שערך בחירות לראשות הרשות או לפרלמנט".

ומי תופס את החלל הריק בשטח?

"יש היום בערך 40 התארגנויות של חמאס, ג'האד אסלאמי וגדודי חללי אל אקצא ביו"ש, בעיקר באזור השומרון וצפונה ממנו. מדובר בצעירים, הדור של גילאי 15 עד 30, שהוא דור אבוד מבחינת הרשות הפלסטינית – הם נולדו אחרי אוסלו והם שונאים את הרשות כי שום דבר בחיים שלהם לא השתפר. הם רואים את חמאס ואת הדרך הצבאית בכלל כהגשמת השאיפות האידיאולוגיות שלהם. לזה צריך להוסיף גם את הכסף הרב ששופכים שם חמאס וחזבאללה".

איך הרשות יכולה להחזיר לעצמה את אמון הציבור הפלסטיני?

"אנשי הפת"ח, וגם אבו מאזן, יודעים שבבחירות בשנת 2006 הפת"ח קיבלה יותר קולות מחמאס אבל הקולות התחלקו על כמה רשימות, כי פת"ח מפוצלת וכיום יש בה שלושה וחצי ראשים וכמה התארגנויות וזו בעייתה הגדולה, ולכן חמאס לקחה אז את הבחירות בגדול. אז הפתרון הוא רפורמות, וכולם מנסים ללחוץ על אבו מאזן לעשות רפורמות. גם המצרים והסעודים ביקשו שהרשות תעשה רפורמות, אבל אבו מאזן לא נענה לזה בשל עייפות החומר ושמרנות ואי רצון לפתוח את השלטון לעוד גורמים".

למה הוא לא נענה לדרישות?

"כנראה אין לו את האנרגיה לבצע רפורמות ולפתוח את המערכת והוא מעדיף להישען על הקיים. הוא מעדיף לשמר את הקיים ולא להסתכן. כולם סביבו מחכים שילך. הוא משמש מנהיג סמלי יותר מאשר בפועל. עם זאת, לא ברור מה יהיה ברשות אחריו: אם יירש אותו גורם אחר בפת"ח, אם הוא ישמור על הקו המתון שלו, אם מי שיעלה אחריו יהיה מרואן ברגותי, שמאוד מקורב לחמאס ומאוד מיליטנטי, או מנהיג אחר שישתלב עם חמאס, ואם יהיו בחירות – אם חמאס תכבוש את הרשות".

הדרך להחזיר את סעודיה להסכמי אברהם

הרבה שאלות פתוחות. ומהן ההשלכות מבחינת ישראל?

"המסקנה היא שלדעתי ישראל לא יכולה להסתמך על הרשות כגורם בר קיימא. לדעתי גם המצרים והסעודים מבינים את זה. כולם – גם האמריקאים והאמירתים – דורשים מאבו מאזן לבצע את הרפורמות כדי להכשיר את השטח ליורש שלו, ואחרי שיפנה את כיסאו הכול יהיה פתוח למציאות חדשה, לא בהכרח חיובית".

איך ישראל צריכה לפעול כרגע?

"להיות בשליטה ביטחונית מלאה ביו"ש ובעזה, ובמקביל לטפח מנגנון אזרחי פלסטיני שיטפל באוכלוסייה. בינתיים תחת אבו מאזן זה קורה, אבל לא בטוח שזה יהיה גם בהמשך, ובטח לא בטוח שזה יחזיק מעמד לאורך זמן. ישראל גם צריכה לנסות להרחיב את הסכמי אברהם, כולל הסכמי ביניים לגבי הרשות הפלסטינית".

זה אומר להסכים למדינה פלסטינית, לא?

"צריך יהיה לתת למדינות הסוניות אופק של פתרון מסוים של שתי מדינות, אבל זה לא חייב להיות עכשיו וזה האתגר המדיני הגדול ביותר שכן הסעודים למשל מצהירים בוקר וערב שללא מדינה פלסטינית אין נרמול. אף שהמסרים שמתקבלים בישראל הם שונים, הרי שזו מגמת הדברים.

"בשלב זה, המודל צריך להיות כזה שבו ישראל לא תבטל את האופציה של שתי מדינות – כלומר לא תספח את יו"ש ולא תפרק את הרשות הפלסטינית. זה יאפשר לסעודיה להיכנס להסכם; אבל מימוש הפתרון עצמו יהיה תלוי בהסכם ארוך טווח והוא יהיה גם נתון לשינויים. מדובר בתקופה של 10 או 20 שנה שבמהלכה הרחוב הפלסטיני יהיה חייב לעבור תהליך שינוי משמעותי, וזה תלוי גם בירידת ההשפעה האיראנית. יש גורמים במדינות המפרץ שאומרים שזה אפשרי".

האם הרשות תחזור לעזה?

כדי לענות על שאלת היחסים בין הרשות הפלסטינית ועזה, נחזור לשנת 2007, כאשר חמאס הדיח את הפת"ח מהשליטה ברצועת עזה בסדרה של עימותים אלימים. עד אז היו לרשות פקידים ומנגנון בירוקרטי בעזה. "עד היום טוענת הרשות הפלסטינית שהיא מעסיקה ברצועת עזה 18 אלף פקידים אזרחיים ו-18 אלף אנשי ביטחון, כלומר יותר מ-30 אלף אנשים שלה שנשארו בתפקידיהם גם תחת חמאס".

זה נכון?

"לא ברור, וּודאי ספק אם זה נכון לגבי המנגנון הביטחוני. חמאס אומנם השאירה בתפקידים מקצועיים הרבה אנשי פת"ח שהיו חלק מהמנגנון האזרחי בעזה, ובהרבה מקרים הסתפקה בהצבת אנשיה בעמדות הבכירות בלבד; עם זאת, ספק עד כמה אנשי פת"ח אכן נשארו כאלה גם אחרי השתלטות חמאס על הרצועה".

ועכשיו הרשות הפלסטינית מתכננת לחזור לעזה?

"מבחינת הרשות הפלסטינית – והיא הצהירה את זה גם לפני תחילת המלחמה – היא עדיין בעלת הבית בעזה. מבחינתה, הדרישה שלה לחזור ולקבל את השלטון בעזה היא טבעית, ולכן היא הלכה לכמה עשרות סבבים של ניסיונות פיוס עם חמאס. לפני חודשיים הרשות שלחה לאמריקאים מסמך בן 101 עמודים שבו היא טוענת שהיא הגורם השלטוני בעזה ושיש לה תוכנית להחזרת המשילות – לפתוח את בתי החולים, בתי הספר, משרדי הממשלה ועוד. האמריקאים, צריך לומר, לא השתכנעו".

ומהי עמדת מדינות ערב?

"פה הדברים מתחילים להסתבך. מובן שהמצרים, הירדנים והסעודים כולם מביעים תמיכה פומבית בשליטת הרשות הן בעזה והן ביהודה ושומרון, כי זה משרת את החזון של שתי המדינות, אבל מתחת לפני השטח יש למצרים ולסעודים הרבה ביקורת על הרשות והם סולדים מהשחיתות, מחוסר התפקוד ומהעובדה שאבו מאזן לא ערך בחירות לראש הרשות ולפרלמנט קרוב ל-20 שנה. אבל זה רק מתחת לפני השטח, והסעודים ממשיכים להעביר סיוע כספי רחב לרשות הפלסטינית. רק לא מזמן נפגש ראש הממשלה הפלסטיני מחמד מוסטפא עם השגריר הסעודי בירדן שהעביר לו את כספי הסיוע".

כלומר, אין ביקורת פומבית על הרשות הפלסטינית בעולם הערבי?

"ביקורת פומבית על הרשות הפלסטינית נשמעת בעיקר במדינות איחוד האמירויות. לפני חודשיים עלתה הצעה שהאמירויות יתמכו כספית ברשות, והאמירויות הכשילו את זה, כי הם לא מוכנים שאבו מאזן ימשיך לשלוט ברשות. זאת הסיבה שבגללה מחמד דחלאן עמד בריאיון ל'ניו יורק טיימס' על הסיסמה: 'לא עבאס לא חמאס'. את העמדה הזאת אני שמעתי מהרבה גורמים ברשות עוד לפני דחלאן. יש גורמים נוספים שרוצים שהשלטון הן בעזה והן ביו"ש לא יהיה בידי אבו מאזן ולא יהיה חמאס".

התנאי של אבו מאזן: שחמאס יכיר בהסכמי אוסלו

מהי עמדת המדינות הערביות הסוניות ביחס לעזה?

"מצרים, ירדן וסעודיה רואות בחמאס ארגון טרור. לאמירויות יש תוכנית לעזה שמדברת על ממשלה פלסטינית שבראשה יעמוד ד"ר סלאם פיאד, שהיה ראש הממשלה הפלסטיני תחת אבו מאזן לפני יותר מעשור אבל הוא לא חלק מפת"ח ומאש"ף אלא מומחה לכלכלה. העולם הערבי המתון והאמריקאים רוצים לראות אותו בראש הרשות. לקטאר, לעומת זאת, יש כבר הרבה שנים חזון של אסלאם פוליטי שאותו הם קיוו שהחמאס יממש. עוד בשנת 2019 הם נפגשו עם אנשי חמאס באיו"ש והציעו לממן אותם בבחירות, אבל הם היו רוצים לראות את חאלד משעל בראשות חמאס, הם לא רצו את סינוואר שתיעב אותם והעליב אותם. שני הצדדים לא סבלו זה את זה, הקטארים את סינוואר והוא אותם. יש טענות מגורמים שונים שעכשיו זאת שעת הכושר של הקטארים לנסות ולהשפיע מחדש על הנהגת חמאס שיושבת בחו"ל, אבל גם האיראנים וחזבאללה רוצים לשמור על הקִרבה לחמאס".

איך היו רוצים לראות בקטאר את הקשר בין חמאס והרשות?

"בקטאר היו רוצים לראות את חמאס כחלק מאש"ף, כי זה היה עשוי לתת לחמאס לגיטימציה וגם לשמור את החמאס פחות מיליטנטי. אבל אבו מאזן הציב לחמאס תנאי: אם אתם רוצים להיכנס לאש"ף, תכירו בהסכמי אוסלו, והמשמעות היא גם הכרה עקיפה בישראל. בינתיים יש בחמאס מועצה במקום מנהיג חדש, ונראה שיש שם מאבק פנימי בין המחנה המתון – של האחים המוסלמים, הזוכה לתמיכת הקטארים – ובין המחנה הצבאי שמקורב לאיראן".

באפריל כתבת שמחמד דחלאן, בכיר פת"ח הגולה באבו דאבי, מקדם תוכנית לשלטון שלו ברצועת עזה, בגיבוי כוח ערבי-סוני. זה עדיין בתוקף?

"כן, הוא עדיין עובד על זה. אבל הוא מבין שהקמת אותו כוח ערבי שהוא מדבר עליו תהיה אפשרית רק כחלק מתהליך מדיני, והוא מבין שבישראל לא הולכים לתהליך מדיני כרגע. אז הוא מבין שהוא יצטרך למצוא פתרון בשיתוף הרשות הפלסטינית, ולפי מקורות שלי, בזמן האחרון אנשי דחלאן דיברו הרבה פעמים עם אנשי אבו מאזן כדי למצוא דרך של פיוס ולאחד כוחות בשלטון בעזה. גם 'תוכנית האיים הביטחוניים' של גלנט – לרכז את האוכלוסייה העזתית ב'בועות הומניטריות' כך שבכל בועה כזאת יוקם מנגנון אזרחי של עזתים מקומיים שיצוידו בנשק קל – מאוד מקובלת על האמירתים".

הפוסט סא"ל (מיל') ברוך ידיד: "הרשות הפלסטינית במצב של קריסה" הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

התחושה שליוותה את הימים שלאחר ה-7 באוקטובר 2023 הייתה דכדוך וחוסר ידיעה כיצד בדיוק נצליח לנצח את המערכה. עכשיו, כשחמאס כבר פורק כגוף צבאי וחיזבאללה סופג פגיעות קשות – לא זו בלבד שניצחון ישראל מתחיל להסתמן באופק, אלא שכבר אפשר להתחיל לחלום על השגשוג שיביא איתו היום שאחרי.

למרות האופטימיות המתגבשת, אסור לשכוח שיש לפנינו מערכות חשובות ואיומים מרובים, ושאי אפשר להכריע באופן חד-משמעי לאן מלחמת "חרבות ברזל" עוד צפויה להתפתח.

רוב ההחלטות היו נכונות: המלחמה בהסתכלות לאחור

אסון ה-7 באוקטובר הביא עימו הרבה בלבול וחוסר בהירות, אבל דבר אחד היה ברור כבר למן ההתחלה: המלחמה הזאת הולכת להיות ארוכה. היו לכך שתי סיבות מרכזיות – הראשונה היא שעזה הייתה מלאה במנהרות תת קרקעיות, ופירוק התשתיות ברצועה הצריך טיפול שיטתי ומורכב. הסיבה השנייה קשורה במצב הכוחות והחימוש של צבא היבשה. בעשורים האחרונים נסגרו בצה"ל מספר אוגדות מילואים, והיקף החימוש שעמד לרשות הצבא היה קטן יחסית. לאור מציאות זו, לא הייתה אפשרות להילחם במקביל באופן עצים במספר חזיתות, וישראל נאלצה לקבל החלטה להיות במתקפה בעזה ובמגננה בכל יתר הגזרות. דירוג הלחימה הביא לכך שרק לאחר 11 חודשים, המדינה וצה"ל העבירו את כובד המשקל מהדרום לצפון.

כאשר בוחנים את התנאים שבהם נכנסנו למלחמה, אפשר לומר שהלחימה נוהלה ברובה בצורה מוצלחת, ושמרבית ההחלטות שהתקבלו היו נכונות. עם זאת, יש לפחות שלוש נקודות שבהן היה כדאי לפעול אחרת.

ראשית, מוטב היה לשמר את הלחץ המבצעי שהפעלנו על חמאס בראשית המלחמה. מערכת הביטחון שחררה בשלב מוקדם יחסית היקפים גדולים של כוחות מילואים, וייתכן שאם היא לא הייתה עושה זאת, היינו יכולים ללחוץ על חמאס יותר ולקצר את הלחימה בעזה.

שנית, הכניסה לרפיח ולציר פילדלפי נעשתה בשלב מאוחר מדי. השליטה הממושכת של חמאס בציר הותירה לו צינור חמצן פתוח, ואפשרה לו להמשיך להתעצם דרך סיני. אם היינו קוטעים את הצינור הזה כבר בימים הראשונים למלחמה, כל מהלך הלחימה היה נראה אחרת.

הנקודה השלישית, שעד היום לא מטופלת כנדרש, היא השליטה בציוד ההומניטרי שנכנס לעזה. הציוד, שנועד להגיע לתושבים מגיע בפועל לפעילי חמאס ובכך גם מאפשר לארגון להתחזק וגם משמר את כוחו השלטוני מול האוכלוסייה העזתית.

הלם ומורא: מצב המלחמה כיום

החזית הדרומית

בתחילת המלחמה העריך פיקוד דרום שייקח לו כשנה לפרק את חמאס כגוף צבאי, והיום אנחנו אכן נמצאים במקום שבו חמאס איבד את מרבית יכולותיו הצבאיות, ולראיה – יכולותיו לשגר רקטות לשטח ישראל התמעטו באופן ניכר.

אופי הלחימה בעזה כיום שונה מזה שראינו בתחילת המלחמה. בחודשים הראשונים נדרש צה"ל לפעול בעצימות גבוהה, עם סדר כוחות גדול ומתקפות משולבות. כמו כן, הוא נדרש לפעול באופן שיטתי – כלומר לעבור רחוב-רחוב ושכונה-שכונה במטרה לחסל את המחבלים ולהשמיד את התשתיות. היום, רוב הלחימה בעזה מתבצעת בפשיטות נקודתיות ובהתקפות מדויקות בשילוב כוחות של חיל האוויר. במקביל לכך, אנחנו רואים פעולה שיטתית של חיסול בכירי חמאס. רוב הבכירים בארגון, כולל איסמעיל הנייה ומוחמד דף, כבר חוסלו. חיסול הבכירים מחליש את הארגון לא רק צבאית אלא גם שלטונית, והוא חלק חשוב בסיכול האפשרות שחמאס יתחזק שוב בהמשך.

החזית הצפונית

בחודש האחרון מתרכזת רוב הלחימה בגבול לבנון. אנחנו רואים בצפון שיטת פעולה שמזכירה את הדוקטרינה הצבאית שפותחה בארה"ב בסוף שנות ה-90, אשר נקראת "הלם ומורא". הרעיון שעומד מאחורי הדוקטרינה הוא להפחיד ולהחליש את האויב עד שהוא יאבד רצון להילחם. בהתאם לגישה זו חוסלו כבר בשלב מוקדם של הלחימה כמעט כל הבכירים בארגון, ובראשם חסן נסראללה.

מעבר לכך, צה"ל נוקט סדרת פעולות יוצאות דופן שמערערות את חיזבאללה. בולטות במיוחד הן המתקפות על הביפרים ומכשירי הקשר של פעילי הארגון, אשר מיוחסות לישראל. פעולות אלו פגעו בבת אחת באלפי מחבלים שחלקם הגדול מכוחות רדואן – יחידת העילית של חיזבאללה. מעבר לפגיעה הפיזית במחבלים, הפעולות גם הטילו מורא רב והוכיחו עד כמה הארגון הזה חדיר. במקביל לכל זאת, אנחנו גם רואים מתקפות בלתי פוסקות מצד חיל האוויר הישראלי, אשר פוגעות בתשתיות של חיזבאללה ושוללות מהארגון יכולות משמעותיות.

השאיפה של ישראל היא שרצף הפעולות הללו ידחף את חיזבאללה לסגת באופן מוחלט מדרום לבנון ולהפסיק את הירי על ישראל – שני התנאים הדרושים להחזרת תושבי הצפון לבתיהם. עם זאת, ישראל לוקחת בחשבון שחיזבאללה ימשיך להילחם בכל זאת, ואז לא יהיה מנוס מתמרון קרקעי בדרום לבנון.

תמרון כזה, אם אכן יתרחש, יהיה שונה מהתמרון שראינו בעזה. מצד אחד דרום לבנון הוא אזור משמעותית פחות צפוף מעזה, ורוב התושבים שהתגוררו שם כבר נמלטו מהמקום כך שיהיה פחות חיכוך עם אוכלוסייה אזרחית. עם זאת, הטופוגרפיה של דרום לבנון עשויה להיות מאתגרת יותר, מעצם זה שמדובר בשטח הררי ובו צמחייה סבוכה. חשוב להדגיש כי בדומה לחמאס, גם חיזבאללה שכלל את יכולותיו התת-קרקעיות, ואנחנו יודעים שרבים מנכסיו האסטרטגיים של הארגון – לרבות מפעלי נשק ובסיסים – נמצאים מתחת לאדמה. אם כך, גם בדרום לבנון יש להיערך ללחימה מורכבת, שלפחות בחלקה תתרחש במנהרות.

צונאמי לא עוצרים עם כפית: מסקנות חשובות משנת המלחמה

ב-7 באוקטובר אשתקד חטפנו מכה נוראית, אך המכה הזאת העירה את מדינת ישראל מתרדמת ארוכה והבהירה לה את גודל האיומים שמולם היא ניצבת. עם הזמן, ההבנה הזאת נשחקה בקרב חלק מההנהגה והציבור, והיום אנחנו שומעים קולות שמנסים להחזיר אותנו שוב למדיניות עצימת עיניים.

בשביל להבטיח את ביטחון ישראל לדורות, מדינת ישראל – הן ברמת ההנהגה והן ברמת החברה – מוכרחה לפעול בכמה מישורים:

• שמירה בלתי מתפשרת על ביטחון החוץ: ראשית עלינו להתמודד עם האיומים המיידיים שנשקפים מצד חמאס, חיזבאללה ואיראן, אולם הסיפור לא מסתיים כאן. עלינו לעדכן את תפיסת הביטחון הלאומי המיושנת שלנו, ולהבין ש"התרעה, הרתעה והכרעה" הן לא חזות הכול. תפיסת הביטחון של ישראל מוכרחה להכיל רכיב של אפס סובלנות לקיומם של צבאות טרור על גבולותינו, ולמגר כל כוח טרור שרק מתהווה. לא ייתכן שנקבל מצב שבו 50 אלף מחבלים חמושים נמצאים 100 מטרים מהגדרות שלנו – זה צונאמי, וצונאמי אי אפשר לעצור בכפית וגם לא בכף.
• חיזוק המשילות וביטחון הפנים: לצד האיומים הנשקפים מחוץ, אל לנו לשכוח שהסכסוך הישראלי-ערבי, שמלווה אותנו כבר 100 שנה, עדיין קיים. מדינת ישראל מוכרחה לטפל בנושא המשילות בפנים הארץ, ולהבטיח שכל תושב יהודי בישראל ירגיש בטוח בארצו.
• מאבק בדה-לגיטימציה ואנטישמיות: כבר שנים שאנחנו מתמודדים עם פעולות הסתה שמנסות ליצור דה-לגיטימציה של ישראל ולעורר את האנטישמיות בכל רחבי העולם, ומאז פרוץ המלחמה המגמה הזאת רק הולכת ומחריפה. מדינת ישראל צריכה לטפל בכוחות שמחוללים את הפעילות האנטי-ישראלית באו"ם ובבתי הדין בהאג, ומעודדים הפגנות וגילוי אנטישמיות ברחובות ובאוניברסיטאות – כוחות שבראשם עומדת הרשות הפלסטינית. לצערנו, מדינת ישראל טרם גיבשה אסטרטגיית פעולה קוהרנטית נוכח הבעיה החמורה.
• כינון אתוס לאומי משותף: עלינו לאחד את העם מול הערכים הבסיסיים שעליהם מדינת ישראל מושתתת, ומול האתוס היהודי-ציוני שמתואר באופן נפלא במגילת העצמאות. אחדות השורות היא לא מותרות אלא תנאי הכרחי על מנת להבטיח את ביטחוננו וקיומנו, כי בלי ערכים ובלי אתוס, שום טנק או מטוס לא יוכלו לעזור.
• ביסוס חברה מגויסת: במדינת ישראל אין אפשרות לא לשרת, ולכן עלינו לכונן כאן חברה מגויסת שבה שותפים כל אזרחי המדינה. לצד זאת, חשוב להדגיש שאין זה אומר שעלינו להפוך לספרטה. ישראל היא לא אומה שמקדשת כוח ואלימות, אלא דווקא אומה שמאדירה את התרבות והחדשנות, וזה איזון חשוב שכולנו צריכים לקיים כפרטים וכחברה.

כגודל הניצחון גודל השגשוג: ישראל ביום שאחרי

הניצחון שהתקשינו לראות לפני שנה הולך ומתגבש לנגד עינינו, גם אם הדרך עדיין ארוכה. כיום – לאחר המהלומות הרבות שהנחתנו על חמאס וחיזבאללה – רוב הציבור הישראלי מאמין שיש ביכולתנו להשיג ניצחון בכל החזיתות.

אנחנו בתנועת הביטחוניסטים לא רוצים להסתפק רק בניצחון, אלא שואפים לראות כאן שגשוג וצמיחה. התפיסה שלנו היא שככל שהניצחון שישראל תשיג במלחמה יהיה גדול יותר, כך יהיה גם השגשוג שלה לאחר המלחמה. כשמדינות העולם, ובהן מדינות האויב שלנו, יראו את כוחנו, זה יהווה זרז לחתימה על הסכמי שלום ולביסוס קואליציות חזקות. נוסף על כך, הכלכלה תשתקם ותפרח, תהיה עלייה המונית למדינה, ונראה גם זינוק בשיעור הילודה כפי שלרוב קורה אחרי מלחמות.

בשביל להגיע לתור הזהב המיוחל עלינו לשמור על סבלנות ונחישות, להיות מאוחדים, ולא להוריד את הרגל מהגז עד שאנחנו לא מסיימים לטפל בכל האתגרים שעוד ניצבים לפנינו.

הפוסט הדרך ארוכה אבל המגמה ברורה: מסקנות ותובנות במלאת שנה למלחמה הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

מדוע לא מוטטנו את החמאס לפני טבח ה-7.10? האם נכון היה לאפשר לחיזבאללה להתעצם כמעט ללא הפרעה? במאמר זה נראה כי הטענות שנשמעות לאחרונה, שלפיהן הדרג המדיני היה צריך ויכול לצאת למלחמה יזומה בעזה ולבנון לפני ה-7.10, הן טענות מופרכות. האמת המרה היא פשוטה: בשני העשורים האחרונים לא הייתה לאף ממשלה בישראל לגיטימציה לפתוח במלחמה יזומה בעזה או בלבנון, הן בדעת הקהל העולמית והן בתוך ישראל.

א. לגיטימציה בינלאומית

זה לא סוד כי במדינות רבות בעולם הגישה כלפי ישראל היא ביקורתית מאוד. לצערנו, האמת אינה חשובה כלל עבור אנשים רבים בעולם. מה שמותר לפי הדין הבינלאומי למדינות אחרות, אינו מותר לישראל. ארגוני הטרור מינפו את המצב הזה ושכללו את מלחמת התודעה העולמית כנגד מדינת ישראל לרמה של אומנות. כתוצאה מכך, רבים בעולם משוכנעים כי ישראל היא מדינה תוקפנית, שרוצחת אזרחים ערבים אומללים בעזה או בלבנון ללא כל סיבה.

דוגמה מובהקת לכך הוא אירוע כפר קאנא בדרום לבנון שאירע באפריל 1996. בעקבות ירי מתמשך של חיזבאללה לעבר יישובים בצפון, החליטה ממשלתו של שמעון פרס לצאת למבצע "ענבי זעם". במהלך המבצע, צה"ל השיב בירי של פגז תותח לעבר מקורות ירי בכפר קאנא. הפגז פגע במוצב או"ם, שבו הסתתרו עשרות מתושבי הכפר. חיזבאללה הפיץ תמונות שקריות שטענו כי פגיעת הפגז גרמה למותם של כ-100 אזרחים לבנונים ולפציעתם של עשרות נוספים. תמונות ההרוגים והפצועים שודרו ברחבי העולם וגרמו ללחץ כבד על ישראל, שהביא לסיום המבצע טרם זמנו.

עשור לאחר מכן, ביולי 2006, חיזבאללה חזר על אותו התרגיל – הפעם במהלך מלחמת לבנון השנייה. כמו בעבר, גם בפעם הההיא שודרו לעולם תמונות שקריות של נפגעים אזרחיים רבים בכפר קאנא, שהביאו לזעזוע נרחב בעולם. וגם אז, התמונות השקריות פגעו קשות בעמדתה של ישראל במלחמה. נזכיר רק שגם מלחמת לבנון השנייה פרצה כתגובה לחטיפתם של שני חיילי צה"ל, ולא ביוזמתה המלאה של ישראל.

חמאס השתמש כמובן אף הוא בתרגיל התודעתי הזה במבצעים השונים של צה"ל בעזה מאז ההתנתקות ב-2005. שוב ושוב הופצו בעולם תמונות של נפגעים אזרחיים רבים, בדגש על ילדים.[i] לצערנו, מרבית תושבי העולם לא מתעניינים כלל אם מדובר בתמונות אמיתיות או מבוימות (כפי שהוכח במקרים רבים).[ii][iii] לפיכך, ארגוני הטרור משתמשים כל הזמן ובכוונה במתקנים אזרחיים כגון בתי ספר או בתי חולים, כדי שיוכלו להעליל על ישראל בטבח בכל מספר ימים. כאשר מדובר במדינת ישראל אין לעולם סבלנות לנפגעים אזרחיים, גם כאשר יש הצדקה מלאה לירי של צה"ל לפי כל דיני החוק הבינלאומי.

הלחצים הבינלאומיים בעקבות מבצעי צה"ל

בחינה של המבצעים הקודמים בעזה מראה כי לא משנה מה היה הטריגר לפתיחת המבצע, לחץ בינלאומי על ישראל להפסיק אותו הגיע בתוך ימים ספורים. דוגמה לכך אפשר למצוא במבצע "עופרת יצוקה", שהחל בדצמבר 2008 בעקבות ירי רקטות מתמשך לעבר יישובי הדרום. כבר בימים הראשונים של המבצע, וביתר שאת מאז תחילת המהלך הקרקעי, נערכו הפגנות גדולות בבירות שונות באירופה, והופעל על ישראל לחץ מסיבי להכריז הפסקת אש. במקביל, מועצת הביטחון של האו"ם ניסתה לכפות גם היא את הפסקת הלחימה.[iv][v][vi] לבסוף ישראל "נכנעה" ללחצים, והכריזה על הפסקת אש חד צדדית בתום 22 ימי לחימה.

מבצע "עמוד ענן" שהחל בנובמבר 2012 הוא עוד דוגמה טובה בהקשר זה. המבצע נפתח לאחר הידרדרות מתמשכת במצב הביטחוני בדרום ולא כלל כניסה קרקעית. כמו ב"עופרת יצוקה", ההפגנות בעולם והלחץ להפסקת אש הגיעו מהר מאוד, למרות שכאמור לא הייתה כניסה קרקעית או ניסיון להכריע את החמאס. נוסף על כך, השימוש של ישראל במערכת כיפת ברזל, שהחל רק שנה קודם לכן, רק הגביר את חוסר הלגיטימיות של ישראל בדעת הקהל בעולם. המוטו ששלט היה: "אם יש לכם כיפת ברזל שממזערת את הנזק, מדוע אתם נדרשים להרוג חפים מפשע בעזה?"[vii][viii]

מבצע "צוק איתן" שהחל ביולי 2014 הביא לתגובות דומות. המבצע נפתח בעקבות ירי מרצועת עזה לעבר ישראל, שהיה תגובה לפעולות של ישראל ביו"ש לאחר חטיפת ורציחת שלושת הנערים. כרגיל, מייד לאחר תחילת המבצע הופיעו ההפגנות והלחצים הבינלאומיים, שהתגברו מאוד לקראת הכניסה הקרקעית. התרחיש הזה חזר על עצמו גם במבצע "שומר החומות", זאת למרות שבמבצע לא הייתה כלל כניסה קרקעית לתוך עזה. נזכיר שמבצע זה נפתח במאי 2021, בעקבות ירי של חמאס לעבר ירושלים וערים נוספות בישראל.

אפילו לאחר הטבח הנורא בשבעה באוקטובר, שבו רצח חמאס כ-1,200 אזרחים ישראלים, נשמעים בעולם קולות רבים שיוצאים נגד זכותה הבסיסית של מדינת ישראל להגן על עצמה. קולות אלה נשמעים גם מצד מדינות שתומכות בחמאס וחיזבאללה וגם מצד גורמים אנטישמיים שונים. אל קולות אלה הצטרפה בשנים האחרונות עוד קבוצה אנטי ישראלית גדולה וקולנית. מדובר באנשי שמאל קיצוני המאמינים בפוליטיקת הזהויות של הפרוגרס. מבחינת התומכים בתיאוריות מטורללות אלו, החלש הוא תמיד הצודק. ולפיכך ישראל היא בהכרח מדינה מדכאת ומרושעת. עבור מאמיני הפרוגרס אין שום משמעות לאמת או למוסר הברברי של חמאס. כמעט כל אישה שנאנסת בעולם היא מסכנה – אבל אישה ישראלית שנאנסה על ידי פעיל חמאס, לא. לכן, לא מפתיע שלאו"ם לקח זמן רב מאוד לאמץ דו"ח על אונס נשים ישראליות בטבח ה-7.10,[ix] ושמזכ"ל האו"ם נמנע מלהכליל את חמאס ברשימת האלימות המינית.[x] הדברים הגיעו לאבסורד נוסף בטבח שחיזבאללה ביצע ב-12 ילדים במגרש כדורגל במג'דל שמס. כל בדל של תיאוריה מופרכת, כאילו לא חיזבאללה הוא זה שירה את הרקטה שרצחה את הילדים במגרש הכדורגל, מאומצת מייד על ידי תומכי הפרוגרס בעולם.

דה-לגיטימציה לישראל במסווה של דינים בינלאומיים

מעבר ללחצים הבינלאומיים שהוזכרו לעיל, האו"ם הקים מספר ועדות חקירה שכולן האשימו את ישראל באופן שקרי בביצוע פשעי מלחמה בעזה. הבולטת ביותר היא כמובן ועדת גולדסטון שקמה ב-2009 בעקבות מבצע "עופרת יצוקה", ושחזרה בה מהחלטותיה בתוך שנתיים.[xi] ועדות דומות קמו גם ב-2014 לאחר "צוק איתן"[xii] וב-2021 לאחר מבצע "שומר החומות".[xiii] נזכיר גם שבעשור הראשון של שנות האלפיים הוצאו צווי מעצר בלונדון לשורה של קצינים ופוליטיקאים באשמה של "רצח עם".[xiv][xv]

לצד כל אלו, אפשר לראות גם את תגובתם של שני בתי המשפט הבינלאומיים בהאג למלחמת "חרבות ברזל", למרות הטבח של ה-7.10. בית הדין הבינלאומי לצדק (ICJ) דן בצורה שערורייתית בעתירה נגד ישראל כאילו היא מבצעת "רצח עם" בעזה ואף הורה על סעדים זמניים. התובע הכללי של בית הדין הפלילי הבינלאומי (ICC), הודיע ב-20 במאי 2024 על בקשתו להוציא צווי מעצר בגין פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות נגד ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו ושר הביטחון יואב גלנט. ואם כך נראים הדברים אחרי שחמאס טבחו, ערפו ראשי תינוקות ואנסו נשים, מה לדעתכם היה המצב במקרה של מלחמה יזומה מצד ישראל?

זה המקום לציין כי לפי סעיף 51 למגילת האו"ם יש למדינה זכות להגן על עצמה במקרה של התקפה חמושה עליה. ברם, יש פרשנויות שונות לסעיף זה, בייחוד בנוגע לשאלה אם למדינה מותר לצאת למכה מקדימה או מונעת.[xvi] רבים מאלו שסוברים שמותר, מגבילים את הזכות הזאת ל"חלון זמנים" קצר בסמוך להתקפה קונקרטית (כדוגמת סיכול פעולת הנקם של חיזבאללה על חיסול פואד שוכר) ולא על סמך חשש כללי מכוונות היריב. לאור הפסקה הקודמת, נשאיר לקורא הנבון לנחש איזו פרשנות הייתה מופעלת במקרה של תקיפה יזומה של מדינת ישראל.

נדגיש כי תוצר של אי-לגיטימציה בינלאומית למבצעים של צה"ל אינו מסתכם רק בהפגנות, לחץ בינלאומי ואיומים במעצרים של בכירים. לחץ בינלאומי עלול להוביל להחלטות מחייבות של מועצת הביטחון של האו"ם נגד מדינת ישראל, שלגביהן ארצות הברית נמנעת מלהטיל וטו. תוצר אחר ומשמעותי ללחץ הזה הוא עצירת חימושים לישראל במדינות מערביות שונות, בדיוק כפי שאנחנו חווים כיום, למרות טבח ה-7.10.

ב. לגיטימציה פנימית

נבחן כעת את הלגיטימציה בתוך מדינת ישראל לפעולה צבאית יזומה מול חמאס או חיזבאללה. גישתה של ישראל לעזה ולבנון התמקדה בעשורים האחרונים בעיקר בהכלה. אל מול חמאס הסתפקנו בניסיון להטיל סגר בלתי אפקטיבי בעליל ובמדיניות של סבבים. אל מול חיזבאללה ניהלנו מלחמה בין מלחמות (מב"מ), שהתמקדה בעיקר בפעילות של חיזבאללה בסוריה.
כחלק מקונספציית ההכלה, מדינת ישראל התמכרה לשקט. מדוע להסתכן היום במלחמה ודאית, אם ייתכן שהדברים "יסתדרו" בהמשך הזמן? בוגי יעלון, אבי קונספציית "הטילים יחלידו על הכנים",[xvii] לא סבר שנכון לצאת למלחמה יזומה. בריאיון לעיתון הארץ בספטמבר 2006 אמר בין היתר את הדברים הבאים: "צריך להבין ששימוש בכוח צבאי הוא מוצא אחרון. לא עושים בו שימוש כך סתם. וכדי לעשות שימוש בכוח צבאי יש צורך בהקשר אסטרטגי-לגיטימי. לא היה הקשר כזה מול החיזבאללה".[xviii]

אהוד אולמרט, ראש הממשלה בעת מלחמת לבנון השנייה, הסביר לאחרונה בנאום מדוע לא יצא למלחמה יזומה בעזה בשנת 2008: "כשאתה שולח את החיילים להילחם אתה עושה את זה על בסיס של סולידריות מקסימלית".[xix] לדעתו, זה לא היה קיים בשעתו. זאת, למרות שכל מפלגות הימין שהיו אז באופוזיציה בראשות בנימין נתניהו קראו להשלים את מבצע "עופרת יצוקה" ולהכריע את החמאס.[xx] רק סיעת מרצ, שתמכה במבצע בתחילתו, קראה להפסקת אש ב-30 בדצמבר, שלשה ימים לאחר תחילת המבצע.[xxi]

הפלונטר של מדיניות ההכלה

בכירי מערכת הביטחון הישראלית החלו להתרחק מערך ה"ניצחון" ולדבוק בערכים של "הכלה" והוגעה". שבויים בקונספציה שגויה שאי אפשר לנצח את הטרור, הם הטיפו לכך שאין איום קיומי שנשקף לנו מחמאס או מחיזבאללה. מדובר במטרד ותו לא שאפשר לחיות לצידו.[xxii] הם טענו שתמריצים כלכליים ולחץ דיפלומטי ידחו את העימות הבא, ובכך יאפשרו למדינת ישראל להמשיך לשגשג ולפרוח, גם אם נידרש לסבב של מספר ימי לחימה מעת לעת. להמחשה, להלן מספר ציטוטים מהפרוטוקולים של ישיבות הקבינט בעת מבצע "צוק איתן".[xxiii]

ישיבת קבינט 8 ביולי 2014:
השר יובל שטייניץ: "צריך לכבוש את עזה ולהסיר את כל האיום".
השרה ציפי לבני: "אסור להתרגש מדי".
השר אביגדור ליברמן: "אמ"ן טעה בהערכות שלו עד עכשיו. צריך לכבוש את עזה".
השר יאיר לפיד: "אני מתנגד לכניסה קרקעית".

ישיבת קבינט 10 ביולי 2014 (שבוע לפני כניסה קרקעית):
ראש הממשלה בנימין נתניהו: "צריך להמשיך באש או פעולה קרקעית?"
הרמטכ"ל בני גנץ: "אני מתנגד לפעולה קרקעית. יש הישגים גדולים עד עכשיו, חמאס מוכה, המנהרות הן סיכון סביר".
ראש אמ"ן אביב כוכבי: "יש תנאים ליצור הרתעה".
שר הביטחון בוגי יעלון:"אני מסתכל על איום המנהרות כעל בעיה לא פתורה, שאנחנו לא נפתור אותה גם באירוע הזה".

"אין לנו ילדים למלחמות מיותרות" – גינון יתר על חיילי צה"ל

התחליף לניצחון והכרעה של האויב היה התמגנות, באמצעות גדרות, מכשולים, וכמובן כיפת ברזל. הנחת היסוד הייתה שאמצעי ההגנה שנקים ימזערו את הנזקים הצפויים לנו משני ה"מטרדים" האלו, ולכן אין סיבה להסתכן בפגיעה בחיילי צה"ל. כזכור, בשנים האחרונות חיילי צה"ל הוצגו כ"ילדים מסכנים" שנדרש לשמור עליהם, גם כאשר המשמעות היא רצח של אזרחים. נזכיר שבעבר היה ברור לכל אזרחי ישראל שמטרתו של צה"ל היא להגן על מדינת ישראל, והתחנכנו על האתוס של "מגש הכסף". עם זאת, החל משנות ה-90 של המאה הקודמת המצב התהפך. לפתע הפך עם ישראל להיות רגיש לנפילת חיילים יותר מאשר לרצח של אזרחים. הגורמים למצב הבעייתי הזה הם מספר קמפיינים שהגיעו מן השמאל הישראלי.

הקמפיין שהתחיל את התופעה היה של תנועת "ארבע אימהות" שהוקמה בעקבות אסון המסוקים בדרך ללבנון בשנת 1997. התנועה הזו העבירה מסר של דאגה ל"ילדים הלוחמים". כלומר, לא מדובר בחיילי צה"ל שמוצבים ברצועת הביטחון בדרום לבנון כדי לאפשר לאזרחי הצפון לחיות חיי שגרה, אלא ב"ילדים מסכנים" שנשלחים אל מותם ללא כל סיבה מוצדקת. סלוגן בולט באותה התקופה היה "אין לנו ילדים למלחמות מיותרות". קמפיין נוסף שהגיע בהמשך הדרך היה קמפיין "הילד של כולנו" לטובת שחרור שליט. נזכיר שגלעד שליט היה חייל צה"ל, לוחם שריון שנשבה במהלך קרב עם טרוריסטים של חמאס. שני חיילי צה"ל נהרגו לצידו בהגנה על יישובי עוטף עזה.

מסרבנות לאקטיביזם שיפוטי

כמו כן, על רקע מלחמת לבנון הראשונה הוקמה בשנת 1982 תנועת שמאל קיצונית בשם "יש גבול". מדובר בתנועה שהעלתה על נס את הלגיטימציה לסרבנות פוליטית של חיילי מילואים. חבריה פועלים מאז נגד מלחמות ברירה (לדעתם) וכיבוש.[xxiv] התמה המרכזית לטענתם של מרבית הסרבנים היא שבמלחמה שמתנהלת מול ארגון טרור קשה להבחין בין לוחמים לאזרחים, ולכן קשה לשמור על טוהר הנשק.[xxv] עוד טענה שמועלית היא שאין איום קיומי על ישראל שמצדיק מלחמה מצד ארגוני הטרור. לכן, לפני שיוצאים לקרב עם ארגוני טרור יש למצות חלופות אחרות. שניים ממקרי הסרבנות הבולטים ביותר הם של אל"מ (מיל') אלי גבע ושל תא"ל (מיל') עמרם מצנע. אלי גבע היה מפקד חטיבה 211 בשריון שסירב להשתתף בפעולת הפריצה לביירות מחשש לפגיעה גדולה בכוחותינו ובאזרחים בלתי מעורבים. עמרם מצנע פרש בספטמבר 1982 מתפקידו כמפקד המכללה הבין-זרועית לפיקוד ולמטה והצהיר שזהו מעשה מחאה פוליטי. מאז הוקמו בשמאל הקיצוני עוד מספר ארגונים שקוראים לסרבנות ומעודדים אותה.

מעבר לדעת הקהל, האקטיביזם השיפוטי, מגובה בפרשנות מרחיבה למדי של הדין הבינלאומי, הטיל לאורך השנים שורה של מגבלות על צה"ל. ארגוני שמאל קיצוני, חלקם הגדול פועלים באמצעות מימון זר, הציפו את בג"ץ בשלל עתירות שהצרו עוד ועוד את יכולתו של צה"ל להילחם בטרור. לדוגמה, בשנת 2002 הוגש בג"ץ לבחינת חוקיות המצור על כנסיית המולד במהלך מבצע "חומת מגן". תוך כדי המצור, בשעה שחילופי אש מתנהלים בין כוחות צה”ל למתבצרים, זימן בג"ץ את מפקדי צה"ל לצורך בירור בפרטי פרטים של התנהלות הצבא בשטח. לביקורת שיפוטית על קציני צה"ל תוך כדי לחימה יש אפקט מרתיע שעלול לפגום ביכולת לנצח את האויב.

אפשר לציין התערבויות שיפוטיות נוספות בפעילות מבצעית של צה"ל, שאין להן אח ורע בעולם. התערבויות אלו הובילו לביטול "נוהל שכן", למניעת הרס בתי מחבלים[xxvi] ולהטלת מגבלות חמורות על פתיחה בירי על מחבלים בקו הגבול של עזה. כל אלו סימנו למפקדי צה"ל כי אין להם לגיטימציה לפגוע בבלתי-מעורבים בעזה ובלבנון, בניגוד מוחלט למקרים שבהם החוק הבינלאומי מתיר זאת.

ג. סיכום

לאור כל האמור לעיל, אפשר לקבוע כי פתיחה במלחמה יזומה מצד ישראל אינה אפשרית. נזכיר שגם ביום פתיחת מלחמת יום הכיפורים (אוקטובר 1973) שקלה ממשלת גולדה מאיר את האפשרות של מכה מקדימה על צבאות מצרים וסוריה. אפשרות זו נפסלה לאור דרישה מפורשת של שר החוץ האמריקאי קיסינג'ר מישראל שלא להנחית מכה מקדימה.[xxvii] הממשלה הסכימה ונמנעה ממכת מנע בשל הרצון שלא להיתפס בעולם כצד התוקפני. כלומר, גם כאשר היה כבר ברור שמדינת ישראל תותקף באותו היום, הממשלה לא יזמה מהלך התקפי. לפי זיכרונותיה של גולדה, זאת מחשש שארה"ב תמנע מישראל אפשרויות חימוש.

ראינו שגם ממשלות שמאל-מרכז, כדוגמת ממשלתו של אהוד אולמרט, נמנעו מלצאת למלחמה יזומה. יתרה מזאת, כל ממשלות ישראל בעשורים האחרונים, מימין ומשמאל, אפילו לא קיימו דיון על האפשרות של פעולה יזומה בעזה.[xxviii] האם מישהו מאמין ברצינות שלאור הקיטוב בחברה הישראלית ממשלה בראשת בנימין נתניהו הייתה מסוגלת לעשות זאת? האם אפשר לטעון ברצינות שלישראל הייתה יכולת לצאת למבצע צבאי מתמשך למיטוט החמאס מיוזמתה לפני טבח ה-7.10? התשובה היא לא, באלף רבתי.

הכתוב הוא על דעת המחבר בלבד ואינו משקף בהכרח את עמדת התנועה

[i] תינוק וילד נהרגו בעזה. "להכות בתל-אביב הלילה". https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4305591,00.html
[ii] Another Photo of Syrian Massacre Falsely Recycled as Gaza Tragedy http://www.algemeiner.com/2012/11/18/another-photo-of-syrian-massacre-falsely-recycled-as-gaza-tragedy/
[iii] דו"ח של האו"ם: בנו של כתב זר נהרג מאש פלסטינית. https://www.haaretz.co.il/news/politics/2013-03-11/ty-article/0000017f-e3b2-d568-ad7f-f3fbc5e40000
[iv] מבצע "עופרת יצוקה": צרפת יוזמת הפסקת אש הומניטרית בעזה. https://www.haaretz.co.il/news/politics/2008-12-30/ty-article/0000017f-db19-df0f-a17f-df5b8ef50000
[v] מלחמת עזה: ארה"ב סיכלה הפסקת-אש לובית. https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3649899,00.html
[vi] מועצת הביטחון קבעה: הפסקת אש מיידית בעזה. https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3653237,00.html
[vii] Taking Just War Seriously in Gaza https://www.bostonreview.net/articles/fm-kamm-taking-just-war-seriously-gaza/
[viii] Israeli Targeting Procedures and the Concept of Proportionality https://www.lawfaremedia.org/article/israeli-targeting-procedures-and-concept-proportionality
[ix] דוח רשמי של האו"ם מאשר: "מעשי אונס קשים בזמן הטבח". https://www.israelhayom.co.il/news/geopolitics/article/15365603
[x] מזכ"ל האו"ם החליט שלא להכליל את חמאס ברשימת האלימות המינית. https://www.mako.co.il/news-world/2024_q2/Article-d0a72af8efb0f81026.htm
[xi] דו"ח גולדסטון – הביטחוניסטים (idsf.org.il)
[xii] דו"ח האו"ם על צוק איתן: ראיות לכך שישראל וחמאס ביצעו פשעי מלחמה. https://www.haaretz.co.il/news/politics/2015-06-22/ty-article/.premium/0000017f-f648-ddde-abff-fe6dba580000
[xiii] דוח האו"ם: "הכיבוש הישראלי לא חוקי, עשוי להיחשב פשע מלחמה". ארה"ב: "היחס לישראל לא הוגן". https://www.ynet.co.il/news/article/byh1kjyej
[xiv] דיווח: צו מעצר נגד ציפי לבני בלונדון https://www.calcalist.co.il/local/articles/0,7340,L-3372468,00.html
[xv] מפקד אוגדת עזה לא ייצא לבריטניה מחשש שייעצר. https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3221327,00.html
[xvi] מצפון תיפתח הרעה? אתגרים בדיני השימוש בכוח של המשפט הבינלאומי. לירון א' ליבמן, המכון הישראלי לדמוקרטיה.
https://www.idi.org.il/media/20953/%D7%9E%D7%A6%D7%A4%D7%95%D7%9F-%D7%AA%D7%99%D7%A4%D7%AA%D7%97-%D7%94%D7%A8%D7%A2%D7%94-%D7%90%D7%AA%D7%92%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%91%D7%93%D7%99%D7%A0%D7%99-%D7%94%D7%A9%D7%99%D7%9E%D7%95%D7%A9-%D7%91%D7%9B%D7%95%D7%97-%D7%A9%D7%9C-%D7%94%D7%9E%D7%A9%D7%A4%D7%98-%D7%94%D7%91%D7%99%D7%A0%D7%9C%D7%90%D7%95%D7%9E%D7%99-%D7%9E%D7%97%D7%A7%D7%A8-%D7%9E%D7%93%D7%99%D7%A0%D7%99%D7%95%D7%AA-184.pdf
[xvii] הפטפטת של בוגי. https://www.israelhayom.co.il/opinion/643421
[xviii] בוגי יעלון בראיון מספטמבר 2006 https://www.haaretz.co.il/misc/2006-09-14/ty-article/0000017f-f443-d044-adff-f7fb2d360000
[xix] אולמרט מאשים את אהוד ברק בהתחזקות חמאס: "חשב שיש סיכוי להסכם". https://www.maariv.co.il/news/politics/Article-1123507
[xx] מפלגות הימין נגד הפסקת האש: הטילים יגיעו לתל אביב ולדימונה. https://web.archive.org/web/20160303223114/http://news.nana10.co.il/Article/?ArticleID=610288
[xxi] מרצ: הפסקת אש מיד, הימין: לא לאבד תנופה. https://news.walla.co.il/item/1407966
[xxii] צבא ההכלה של יעלון. https://mida.org.il/2014/10/02/%D7%A6%D7%91%D7%90-%D7%94%D7%94%D7%9B%D7%9C%D7%94-%D7%A9%D7%9C-%D7%99%D7%A2%D7%9C%D7%95%D7%9F/
[xxiii] "המטרה-להכיל": נחשפו תמלילי הקבינט מ'צוק איתן'. https://www.srugim.co.il/179235-%D7%94%D7%9E%D7%98%D7%A8%D7%94-%D7%9C%D7%94%D7%9B%D7%99%D7%9C-%D7%A0%D7%97%D7%A9%D7%A4%D7%95-%D7%AA%D7%9E%D7%9C%D7%99%D7%9C%D7%99-%D7%94%D7%A7%D7%91%D7%99%D7%A0%D7%98-%D7%9E%D7%A6%D7%95%D7%A7
[xxiv] היסטוריה : פעילות "יש גבול" לאורך השנים. https://www.yesh-gvul.org.il/newpage6
[xxv] איך השמאל הפך סרבנות פוליטית לכלי מקובל בארגז המחאה שלו? קטע חשוב על רקע התקופה. https://sellameir.com/blogs/news/no?srsltid=AfmBOooUJQikL8vC54FeEqdME4y9UjdytXnt9ZL1YuGar6-TmGkIkfH6
[xxvi] בג"ץ: צו ביניים נגד הריסת בתים ברפיח (2004). https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-2916931,00.html
[xxvii] https://nsarchive2.gwu.edu/NSAEBB/NSAEBB98/octwar-10.pdf
[xxviii] נייר מדיניות "פירוז עזה" מאת תת אלוף (מיל') יוסי קופרווסר.
https://www.israelvictory.org/articles-hebrew/pyrvz-zh-tt-lvp-bmylvym-yvsy-qvprvvsr

הפוסט האם הייתה לגיטימציה לפירוק חמאס וחיזבאללה עוד לפני המלחמה? הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

מטרתה העליונה של תנועת הביטחוניסטים היא להבטיח את ביטחון ישראל לדורות, אך התנועה מבינה כי ביטחון וכלכלה צומחת שלובים זה בזה. בכתבה זו יפרט ד"ר צבי מרום מה מדינת ישראל צריכה לעשות כדי לפתח את התעשייה שלה ולשמר את מעמדה כ"אומת סטארט-אפ".

ד"ר מרום הוא מהדמויות הידועות והמנוסות ביותר בטכנולוגיה הישראלית. בשדה האקדמי, הוא מחזיק בתארים בהנדסת אלקטרוניקה ואלקטרוניקה תעשייתית לצד תואר ד"ר לרפואת שיניים מאוניברסיטת תל אביב. במישור העסקי, הוא ייסד את חברת באטמ (BATM) שאותה ניהל עד דצמבר 2022, ובמשך שנים היה יו"ר מועצת המנהלים של איגוד ההיי-טק בהתאחדות התעשיינים. ד"ר מרום גם זכה בפרסים חשובים, בהם פרס "איש הטכנולוגיה של השנה" של חברת טקמרק, פרס ישראל לתעשייה 2021 של התאחדות התעשיינים, ובמרץ 2024 אף קיבל תואר אבירות מממשלת הונגריה.

רקע – היי-טק ותעשיות מתקדמות בישראל כיום

בקרב ישראלים התקבעה התפיסה שישראל היא "אומת היי-טק", אבל למעשה היא בעיקר "אומת סטארט-אפ". היזמים הישראליים מצטיינים בהקמה של חברות קטנות ובינוניות המתבססות על חדשנות ויצירתיות, אך במקרים רבים החברה נמכרת לתאגיד ענק או מונפקת בבורסה והשליטה עוברת לבעלי מניות חדשים, בעיקר אמריקאים. הנתונים מראים שמספר הסטארט-אפים בישראל גדול גם ביחס למדינות שגדולות בישראל בהרבה, והסיבה לכך נעוצה במספר גורמים:

• בעבר המדינה תמכה בסטארט-אפים בצורת ערבויות ממשלתיות ומענקים מותנים, כפי שהיה עם תוכנית "יוזמה", וזה סייע לחברות לגייס כספים בתקופה הקריטית של תחילת הדרך.
• יש בישראל כוח אדם מיומן ומוכשר בתחומי ההנדסה והמחשבים. כוח אדם זה התגבש הודות למספר גורמים: העלייה מחבר המדינות שהביאה לכאן אנשי מקצוע מנוסים; סיום פרויקט הלביא ששחרר לשוק כוח הנדסי מיומן; וחיילים משוחררים שמגיעים עם הכשרה וניסיון מהיחידות הטכנולוגיות בצה"ל.
• תחום ההיי-טק התחזק בכל רחבי העולם והביא ארצה הרבה קרנות הון סיכון פרטיות. קרנות אלו ביססו ערוצים של מימון לא ממשלתי, ופתחו בפני חברות הסטארט-אפ אפשרויות צמיחה נוספות.
• המספר הגדול של חברות הסטארט-אפ הביא להצטברות של ידע ניהולי שתרם לצמיחתן של חברות סטארט-אפ נוספות, כך שנוצר כאן מעגל שמזין את עצמו.

כיום אנחנו עדים לתהליך חדש, שבו ישראל הופכת מ"סטארט-אפ ניישן" ל"אינוביישן ניישן" – כלומר לאומת חדשנות. הכוונה היא שהכלכלה הישראלית נשענת על כוח אדם יצירתי, חדשני ומוביל בתחומו. המטרה היא לקדם את החדשנות הישראלית, ובמקביל להמשיך לתמוך בהקמת של חברות הסטארט-אפ.

מלבד חברות ההיי-טק והסטארט-אפ, השדה הטכנולוגי הישראלי כולל גם תעשיות מתקדמות ותעשיות ביטחוניות, שנחשבות אף הן למובילות בתחומן בעולם. לחברות אלו יש פוטנציאל עצום לתרום לכלכלה ולביטחון הישראלי, והן גם יכולות לסייע במינוף שיתופי פעולה בינלאומיים.

עם זאת, אל לנו לנוח על זרי הדפנה. ענפי ההיי-טק והתעשיות המתקדמות, טובים ככל שיהיו, מוכרחים להיות בהתחדשות מתמדת על מנת לשמר את יתרונה הטכנולוגי של ישראל מול העולם. נוסף על כך, יש להכיר בכך שענפים אלו סובלים כבר היום מקשיים לא מעטים, שמאיימים לא רק עליהם אלא גם על הכלכלה הישראלית ועל המערכת הביטחונית שנשענת על החידושים והפיתוחים הטכנולוגיים שיוצאים מאותן תעשיות.

ד"ר צבי מרום: החזון הכלכלי לענפי ההיי-טק והתעשיות המתקדמות

לקדם את החינוך וההכשרה מקצועית

מצב נוכחי:

כמו בכל תחום, גם בתעשיות המתקדמות ובהיי-טק יש חשיבות גבוהה לכוח האדם. טיבו של כוח האדם נמדד גם בהשכלה שלו וגם במיומנות המקצועית שלו – שני תחומים שטעונים שיפור.

בהיבט ההשכלה, האקדמיה בארץ ובעולם עוברת התנוונות: בחלקה היא הפכה לגילדה מקצועית, ובחלקה היא נכנעת לנרטיב הפרוגרסיבי אשר מונע ממנה לקדם ידע אקדמי ללא פניות. כמו כן, רבות מהאוניברסיטאות הפכו לבית חרושת לייצור סטודנטים, והדרישות מהסטודנטים – ובמיוחד מאלו שנחשבים לפחות "פריבילגיים" – יורדות בהתמדה.

בהיבט המקצועי, יש תפקידים בתעשייה הטכנולוגית שנחשבים לנחותים, ולא בצדק. הטכנולוגיה על כל מרכיביה היא חלק בלתי נפרד מהתעשייה כולה, וגם תפקידים כמו הפעלת מכונות תעשייתיות מצריכים השכלה גבוהה – ובהתאם מחייבים תגמול הולם.

באידיאל:

• להשקיע בחינוך טכנולוגי: צריך לחזק בצורה דרמטית את החינוך הטכנולוגי במדינת ישראל, ולעודד צעירים ללמוד מקצועות טכניים. בתוך כך, האוניברסיטאות צריכות להתאים את עצמן לביקוש הטכנולוגי שקיים בשוק, לעדכן את תוכניות הלימודים ולהרחיב חוגים רלוונטיים כמו הנדסת מחשבים. באשר לסטודנטים שמגיעים מרקעים קשים, יש לתמוך בהם באמצעות מלגות והטבות, ולא באמצעות ויתורים אקדמיים שפוגעים ברמת השכלתם.
• הכשרה מקצועית: יש להכשיר עובדים טכנולוגיים, בדגש על עובדי תעשייה שיהיו בעלי הידע הטכנולוגי הדרוש להפעלת מכונות כבדות וניהול תהליכי ייצור מתקדמים. יש לדרוש מאותם עובדים השכלה מתאימה וסטנדרטים גבוהים, ובמקביל לתגמל אותם עם תנאים טובים ושכר ראוי.

לעודד תחרות בתעשייה הביטחונית

המצב הנוכחי:

יש לנו תעשיות ביטחוניות מפוארות, אבל בשל עודף בירוקרטיה וקשיי רגולציה, חברות קטנות לא מצליחות להיכנס לתוך התעשייה הביטחונית. כך נוצר מצב שבו התעשייה הביטחונית מתבססת בעיקר על שלוש חברות: אלביט, התעשייה האווירית ורפאל, שנעשו כמעט למונופול. מצב זה מנוגד לעקרון התחרותיות העסקית, וגם פוגע במעמדה של ישראל כמדינת היי-טק.

נוסף על כך, בעבר תעשיית החימוש בישראל הייתה מפותחת מאוד אך עם הזמן הצטמצמה, וכעת אנחנו מסתמכים בעיקר על יבוא אמצעי לחימה מארה"ב – דבר שפוגע בנו גם מבחינה כלכלית וגם מבחינה אוטונומית.

באידיאל:

• להילחם מלחמת חורמה במונופולים: יש לפתח את היזמות והתחרות בתעשייה בכלל ובתעשיות הביטחוניות בפרט, ולעודד צמיחה של חברות קטנות לצד שלוש החברות הביטחוניות הגדולות.
• להגדיל את תעשיות החימוש: תעשיית חימוש מפותחת תהיה רווחית מאוד למדינה, כיוון שכעת אנחנו קונים אמצעים מהאמריקאים במחיר גבוה משמעותית מזה של ייצור עצמי. יתר על כן, תעשיית חימוש מפותחת גם תקנה לישראל יותר עצמאות ביטחונית.

להילחם בבירוקרטיה ובבזבזנות

המצב הנוכחי:

השירות הציבורי בישראל הוא ברובו לא יעיל ועמוס מכשולים, מה שיוצר עיכובים ומביא לניצול לא נכון של כוח אדם ומשאבים. לצערנו, הרבה מהקשיים שמערים השירות הציבורי נעשים בכוונה, מתוך מטרה לייצר משרות נוספות שמשרתות אדם כזה או אחר, אך בפועל נטולות כל תועלת ממשית.

באופן דומה, גם המנגנון הצבאי סובל מחוסר יעילות ונופל לבזבוז כבד של משאבים וכוח אדם. הבזבוז בצבא מקבל ביטויים שונים: יש יחידות רבות, כמו גלי צה"ל, שאינן תורמות לביטחון אך גוזלות כספים ותקנים; בסיסים רבים, בהם בסיס הקריה בתל אביב, יושבים על האדמות היקרות ביותר בישראל; אנשי הקבע מקבלים הטבות כלכליות מנופחות; משלחות צה"ל לחו"ל יוצאות בהרכבים גדולים מדי – והרשימה עוד ארוכה.

גם בשירות הציבורי וגם במערכת הביטחון הבזבוז מגיע לשיאו לקראת סוף שנת התקציב, מתוך הבנה שאם יישארו כספים פנויים הם יילקחו ואף יקוצצו מהתקציב של השנה העוקבת. וכך, לקראת סופה של כל שנה לועזית אנחנו עדים להוצאות גבוהות ומיותרות.

בעיית הבזבוזים ידועה היטב, אך יש התנגדות רבה לקיצוץ שמגיעה מהדרגים הגבוהים ביותר בממשלה. התנגדות זו נובעת בין היתר בגלל הקשר ההדוק מדי בין ביטחון לפוליטיקה. הרי בישראל, רבים מאנשי הביטחון ממשיכים כמעט מייד לקריירה פוליטית – ולכן במקום לחשוב על טובת המערכת, הם חושבים בעיקר על עתידם המקצועי.

באידיאל:

• להכות בבירוקרטיה הממשלתית: השירות הציבורי בישראל מוכרח לעבור תהליכי ייעול כדי למנוע בזבוז של זמן, משאבים וכוח אדם. לצורך כך יש לשפר את כל האופן שבו מתנהלים תהליכים במשרדים ממשלתיים – החל מרמת התקציב ועד לרמת הביצוע.
• להילחם בבזבוזים: יש להילחם בכל הכוח בבזבוזים שנעשים בשירות הציבורי ובצה"ל. ראשית יש לבחון אפשרויות קיצוץ כמו סגירה של מחלקות ויחידות, והעתקת משרדים ובסיסים לאדמות בפריפריה. שנית, יש לנהל את התקציב באופן שקוף, ולהבטיח שהכספים שמושקעים תורמים למדינה ולביטחון.
• להפריד בין ביטחון לפוליטיקה: כדי שיתאפשר קיצוץ צריך להפריד בין המערכת הפוליטית למערכת הביטחון – ובאופן מדויק יותר: צריך לשבור את המעגל שבו רמטכ"לים הופכים לשרי ביטחון. כבר דוד בן-גוריון הבין שלאנשי צבא אסור לפקח על עצמם, ואפילו הרומאים שאלו: מי ישמור על השומרים?

להעניק הקלות במיסוי

המצב הנוכחי:

מדיניות מיסוי ליברלית נמצאת ביסוד התפתחות של יזמות. אם הממשלה מעמיסה משקולות של מיסוי על יזם בתחילת דרכו הוא יתקשה מאוד להתפתח, וייתכן שלא יוכל למנף את העסק שלו. יש להבין שלמדינה יש אינטרס כלכלי לעודד צמיחה ושגשוג של עסקים, כיוון שיזמים מצליחים תורמים בסופו של דבר לעלייה בכמות המיסים שנכנסת לכיס המדינה.

עם זאת, נכון להיום מדינת ישראל לא מספיק תומכת בעסקים צומחים, ובכך גם מקשה על היזמים וגם פוגעת בצמיחת הכלכלה.

באידיאל:

• הטבות מס: הממשלה צריכה לתת הטבות מס משמעותיות לעסקים צומחים, שיאפשרו להם להתבסס בשלבים ההתחלתיים של בניית העסק.

תעשייה וביטחון: שני צדדים של אותו מטבע – סיכום ומסקנות

נוח ונעים להמשיך לראות בישראל אומת סטארט-אפ או אומת היי-טק, אבל צריך להבין שהטכנולוגיה מתקדמת ללא הפסק, ושאם נקפא על שמרינו לא נהיה ראויים לתיאורים הללו יותר. למען הכלכלה ולמען הביטחון, מדינת ישראל מוכרחה לחזק את ענף ההיי-טק ואת ענף התעשיות המתקדמות, בדגש על התעשיות הביטחוניות.

לצורך כך עלינו לבחון את הקשיים הקיימים – ובכללם מגבלות בירוקרטיות, בזבוז משאבים וסטנדרטים מקצועיים לא מספקים – ולמצוא את הדרך להתעלות מעל כל אלה ולהפוך את ישראל לא רק לאומת סטארט-אפ שראויה לשמה, אלא גם לאומת חדשנות שנמצאת צעד אחד לפני כולם.

יש להבין שהשינויים הנדרשים לא יתרחשו בבת אחת. יש לבסס תהליכים ארוכי טווח שיחלשו על כל השדות הרלוונטיים ויחזירו את ההיי-טק והתעשייה הישראלית למקום מוביל ויציב בזירה הבינלאומית.

הפוסט באידיאל – החזון הכלכלי של תנועת הביטחוניסטים, והפעם: היי-טק ותעשיות מתקדמות הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

בעוד המלחמה בעזה אינה שוככת, רעיון הפירוז עולה שוב על לכותרות בוויכוח על האופן שבו יש לסיים את הלחימה. אולם, נראה כי תומכי הרעיון לא מודעים לחלוטין לעבודה שעזה כבר אמורה להיות מפורזת על פי התנאים של הסכמי אוסלו שנחתמו ב־1993 וב‏‏־1995.

הכישלון של פירוז עזה

הכישלון המדהים של פירוז עזה בתור אמצעי להשגת השלום הופך את בחינתו המדוקדקת של המושג – הבסיס התיאורטי שלו, אפשרות היישום המעשית שלו, ניתוח ניסיון העבר שלו והערכת סיכויי ההצלחה העתידיים – להולם את הזמן והמקום. יש לציין ולהזהיר מראש, מאמר זה אינו מתיימר להציג ניתוח ממצה של כל הדוגמאות לפירוז ברחבי העולם (כמו איי שלמה וקוסטה ריקה) או להיות מחקר מקיף של תולדות רעיון הפירוז מאז השימוש הראשון במושג (יש הטוענים מהסכם פריז של 1856). במקום זאת, המאמר יהיה מוגבל למקרים שבהם הסכמי הפירוז עשויים להיות בעלי רלוונטיות מדינית עבור ישראל, מה שמשאיר דוגמאות כגון הפירוז של יפן או של חצי האי הקוריאני מחוץ לתחום הדיון כאן.

ואכן, למדיניות הרלוונטית של פירוז ביחס לסכסוך במזרח התיכון בכלל, ולסכסוך הישראלי־פלסטיני בפרט, יש דרישות ומאפיינים ייחודיים משלה. לפיכך, מסקנות שתקפות במקרים רבים אחרים עשויות להתגלות כקשות להעתקה וליישום במקרה הזה. אכן, כפי שמודגש נכון במאמר במגזין Foreign Policy:

"אף אחת מן המדינות והטריטוריות המתקיימות ללא כוחות צבאיים אינה משתווה לנסיבות הייחודיות הקשות שאיתן מתמודדים הישראלים והפלסטינים, ואף מקרה לא מציע מודל שאפשר לאמץ בקלות כדי לפתור את אחד הסכסוכים הקשים ביותר לפתרון באחד האזורים המתוחים ביותר בעולם".

ציווי הריבונות

לפי מאגר אוקספורד לחוק הציבורי הבין־לאומי:

"המושג פירוז (demilitarization) פירושו צמצום או אף ביטול מוחלט של חימוש […] ושל נוכחות צבאית באזור גיאוגרפי מסוים. במונחים מעשיים הוא מתייחס לתהליך של פירוק מנשק, מתחמושת, ופירוקם של כוחות מזוינים כדי למנוע אפשרות של שימוש צבאי בהם. דה־מיליטריזציה [בשונה ממושג הפירוז בעברית] פירושה גם תהליך של ירידה מתמשכת בהשפעת הצבא במדינה ובחברה נתונה".

לצורך הניתוח הזה נבחין בין "פירוז" (demilitarization), הסדר שנכפה מבחוץ (ר' למטה), לבין צמצום מרצון של כוחות הצבא במדינה הנדונה (demobilization). בתור שכזה עומד רעיון הפירוז בסתירה לתפיסה המארגנת הכוללת של המערכת הבין־לאומית – תפיסה שלפיה מדינות לאום ריבוניות קיימות במערכת אנרכית שאין בה סדר היררכי מוכר. זהו אפוא תהליך שמנוגד לטבע הקיומי של האורגניזם הפוליטי הריבוני. ואכן, אפשר לומר שהוא מנוגד לחלוטין ל"דנ"א הראשוני" של מדינת הלאום.

לפיכך, אין זה מפתיע שהנוף הפוליטי זרוע בשרידיהם השרופים של הסכמי פירוז שנכשלו – לרוב כאלה שהובילו לתוצאות הרות אסון. בניתוח "האתגרים המיוחדים" שמציב הפירוז הזהיר פרופ' דיוויד בדרמן המנוח שמאמצים כאלה מועדים לעיתים קרובות לכישלון. הוא הרחיב וכתב:

"[…] הסיבה העיקרית לכישלון הפירוז היא חולשת המנגנונים המוסדיים לעידוד ולפיקוח על מילוי דרישות [ההסכמים], וכמו גם לענישה על הפרות".

חשוב לציין כי במידה רבה אפשר לזהות את אותם חוליים באירועים שהובילו ל־7 באוקטובר.

פירוז: הפרתו של ציווי הריבונות?

"ריבונות", במהותה, היא הסמכות העליונה בגבולותיה של טריטוריה מוגדרת. ככזאת, היא אינה מכירה בלגיטימיות של שום מקור סמכות אחר שנמצא מעליה בטריטוריה הזאת. לפיכך, כל הסדר פירוז מבטל למעשה את זכותה של המדינה המפורזת להחליט באילו כלי נשק היא יכולה להשתמש, בכמה מהם היא תחזיק ואיפה היא יכולה לפרוס אותם. לכן, פירוז, מעצם טבעו, מביא להפרה – או לפחות להגבלה – של זכויותיה הריבוניות של המדינה המפורזת. ברור כי יש רק שתי דרכים לשמר הסדר כזה: באמצעות כפייתו על המדינה המפורזת בידי כוח חיצוני חזק יותר (כמו מדינה זרה או קואליציה של מדינות), או על ידי הסכמה מרצון של המדינה המפורזת להימנע – או להגביל את עצמה – מפריסת כוחות צבאיים בתוכה או בחלק ממנה.

בהתאם לכך, הפירוז, כמציאות יציבה, יכול לשרור רק כל עוד הצד המפורז ממשיך להסכים לכך. שכן, אם הסכם כזה יבוטל, זה יוביל להתנערות מההגבלות שהיו מוסכמות בעבר ולהתחמשות מחודשת, או להטלתן מחדש בכוח הזרוע על ידי גורמים חיצוניים. ההיסטוריה של מאה השנים האחרונות כוללת כמה הסכמי פירוז גדולים, ומעטים מהם נוטעים אמון רב ברעיון הפירוז כתרופה יעילה לסכסוך. אפשר לטעון שהדוגמה המשמעותית ביותר – וזו שהתמוטטותה הביאה להשלכות החמורות ביותר – הייתה פירוז חבל הריין לאחר מלחמת העולם הראשונה, שהפרתו זירזה את ההידרדרות למלחמת העולם השנייה.

פירוז בתור מבשר המלחמה

הקרבות העקובים מדם של מלחמת העולם הראשונה הסתיימו בהסכם ורסאי, שהטיל מגבלות מורכבות ומקיפות – כמותיות ואיכותיות כאחד – על כוחות הצבא של גרמניה במטרה לשלול מהם את היכולת להניע פעולות התקפיות בעתיד. המגבלות הללו כללו את פירוז חבל הריין, פירוק המוצבים הקיימים עד מרחק 50 ק"מ ממזרח לנהר הריין ואת האיסור לבנות מוצבים חדשים. הגבלות חמורות הוטלו על גרמניה ביחס לסוג ולכמות כלי הנשק שהיא רשאית להחזיק, לייצר או לאחסן, ואף נאסר עליה לחלוטין להחזיק בכלים מסוימים, כמו צוללות (סעיף 181) וחיל אוויר (סעיף 198). אולם, כאשר גרמניה בנתה מחדש את יכולותיה הלאומיות – ונחישותם של האירופאים דעכה – הסדר הפירוז התפרק.

ואכן, היה זה וינסטון צ'רצ'יל שתיאר בצורה חיה, בכרוניקה האפית שלו על ההיסטוריה שקדמה לפרוץ מלחמת העולם השנייה, חשרת הסופה, כיצד תנאי הפירוז הלכו ונשחקו עד שבוטלו כליל. הוא כתב:

השקיפו לאחור וראו מה קיבלנו ואילו דברים הפקרנו בזה אחר זה: גרמניה מפורקת מנשקה על פי חוזה חגיגי; גרמניה המחדשת את חימושה מתוך הפרת חוזה חגיגי; העליונוּת באוויר, ואפילו השוויון באוויר, מושלכים אחר גו; חבל הריין נכבש ביד רמה וקו זיגפריד מוקם והולך; ציר ברלין–רומא מוּצב הכן; אוסטריה נטרפת ונבלעת על ידי הרייך; צ’כוסלובקיה נעזבת ונחרבת על־ידי חוזה מינכן; קו הביצורים שלה בידיים גרמניות; בית הנשק האדיר של סקוֹדה מייצר מעתה והלאה תחמושת לצבאות גרמניה; […] שירותן של שלושים וחמש אוגדות צ’כיות כנגד הצבא הגרמני שעדיין לא הגיע לגמר בישולו מושלך אחר־גו, […] הכול נשא הרוח.[1]

אכן, עם התפוררותם של הסדרי הפירוז, גרמניה, שביטחונה העצמי הלך והתעצם עם חידוש הארסנל הצבאי שלה, שחררה גל של תוקפנות שהגיע לשיאו במלחמה העקובה מדם בתולדות האנושות, שבה נספו על פי ההערכות 70–85 מיליון בני אדם, או כשלושה אחוזים מאוכלוסיית העולם המוערכת, כ־2.3 מיליארד בשנת 1940.

סיני: הסכם הולך ונשחק

דוגמה נוספת להסכם פירוז הוא הסכם שנחתם כדי לשים קץ לפעולות האיבה בין מצרים לישראל לאחר מלחמת יום הכיפורים, ונכלל ב־1979 בהסכמי קמפ דייוויד. בשנים האחרונות גם הסכם זה מראה סימני מתיחה והוא מתחיל "להיפרם בקצוות". כבר מעל עשור מצרים מחכה בקוצר רוח להזדמנות להתנער מההגבלות על פריסת כוחות צבא בסיני.

נספח מס' 1 להסכמי השלום בין ישראל למצרים משנת 1979 כונן מערכת של סידורי ביטחון שנועדו לאפשר לישראל לסגת מסיני ללא סיכון חמור. מגבלות חד־משמעיות הוטלו על הפעילות ועל ההיערכות הצבאית של מצרים באזור. ההיגיון היה ברור: אם נטייתה של קהיר כלפי ישראל תשתנה לרעה, סיני תמשיך לשמש חיץ בין הכוחות המצריים לגבולה של ישראל. אם קהיר תפרוס כוחות אוויר או כוחות יבשה כלשהם בתוך חצי האי, זאת תהיה הפרה ברורה של ההסכמים והיא תספק אזהרה על כוונות תוקפניות. לפיכך, אם תפרוץ מלחמה, קווי האספקה ​​הארוכים של מצרים בסיני יהיו פגיעים, במיוחד מצד חיל האוויר החזק של ישראל. עם זאת, בחלוף הזמן ובעקבות המצב הפנימי המתדרדר במצרים, הפך חצי האי סיני – נוכח דילול הכוח הצבאי (עקב הפירוז) ובהתאם לכך נוכח הירידה ביכולתה של קהיר לכפות את רצונה באזור המרוחק – למטרה מפתה עבור מורדים אסלאמיסטיים.

מרד כהצדקה להתחמשות מחודשת

מצב זה סיפק למצרים בסיס לטעון כי סעיפי הפירוז בהסכמי השלום עם ישראל מנעו ממנה להחזיק כוחות מספיקים כדי לאכוף את החוק והסדר בחצי האי. ואכן, כבר בשנת 2007 אפשרה ישראל למצרים לפרוס כוחות נוספים בסיני כדי להילחם בהברחת נשק, במיוחד של גורמים ג'יהאדיסטיים. מאז, לפחות שני תהליכים הזינו את השחיקה של פירוז סיני.

האחד הוא המודרניזציה המתמשכת של הצבא המצרי ורכישה של נשק התקפי על ידיו; השני הוא האיבה המושרשת כלפי ישראל וקשר הדוק לפלסטינים, במיוחד לעזה. ואכן, כפי שמודגש בניתוח שפורסם בכתב העת של האוניברסיטה האמריקאית בקהיר,

"גם לאחר שלושה עשורים של שלום רשמי, רוב המצרים עדיין רואים בישראל איום על הביטחון הלאומי, ואויב, לא רק של הפלסטינים אלא של כל הערבים".

ככל שחלפו השנים התגברו ההתקפות הג'יהאדיסטיות על הכוחות המצריים בסיני. זה סיפק לקהיר בסיס לדרוש הכנסת כוחות מעבר לאלו שצוינו בהסכם השלום מ־1979. ההפרות הללו התגברו בהדרגה – הן התאפשרו או על ידי אישור ישראלי מראש, או אישור ישראלי בדיעבד, או למרות היעדר אישור ישראלי כלל. כאשר בשנת 2023 הצליחה מצרים בסופו של דבר לרסן את המרד הג'יהאדיסטי, סיפקה הלחימה בעזה שלאחר 7 באוקטובר, במיוחד זו בקרבת הגבול הדרומי באזור רפיח, עילה למצרים להמשיך להצהיר על חיזוק כוחותיה תוך הפרת הסכם השלום.

לכן, במאמר שהתפרסם במגזין Foreign Policy, שכותרתו "הנוכחות הצבאית המחודשת של מצרים בסיני היא חבית אבק שריפה עתידית", סיפק דיוויד שנקר ממכון וושינגטון ניתוח ביקורתי של ההתפתחויות בחצי האי עד אמצע 2022 והזהיר כי:

"[…] ישראל גם אפשרה לקהיר להציף את סיני בחיילים ובציוד כבד החורגים במידה ניכרת ממגבלות ההסכם. […] ככל שהכוחות הנוספים של מצרים יישארו יותר זמן בסיני, במיוחד כעת, כשנראה שארגון 'המדינה האסלאמית' נמצא תחת שליטה, כך יהפוך מאתגר יותר לחזור למגבלות המוטלות על פי ההסכם".

מכשול גרוע נגד מלחמה

למרבה הצער, ההיסטוריה של ישראל מספקת עדויות רבות לאי־ההתאמה של פירוז בתור מכשול יעיל נגד מלחמה – או אפילו כאמצעי לריסון האלימות. ואכן, מייד לאחר הקמתו ב־1948 נכשל האזור המפורז שהוקם בגולן כאמצעי להפרדה בין הכוחות הישראליים והסוריים במניעת עימותים תקופתיים בין שני הצבאות, מה שהוביל בסופו של דבר – לצד גורמים נוספים – לפרוץ מלחמת ששת הימים.

אך מלבד הקושי הברור לקיים את הפירוז באזור כמו עזה, ישנם קשיים לא פחות חריפים. מוזר ככל שזה יישמע, קשיים אלה עלולים להתעורר דווקא אם יושג פירוז כזה. ואכן, האפשרויות להשלכות בלתי מכוונות – ולא רצויות – נראות בלתי מוגבלות.

בסופו של דבר, אם ישראל תצליח איכשהו להכריח את שליטי עזה להתפרק מנשקם ולשלול מהם את היכולת להתחמש מחדש, הדבר יפגע בהכרח לא רק ביכולתם לאכוף חוק וסדר בתוך רצועת עזה אלא גם ביכולתם להתמודד עם איומים חיצוניים מצד יריבים קיצוניים יותר מתוך חצי האי סיני הסמוך. ואכן, אם משטר מפורז כלשהו שיירש את השלטון בעזה בעתיד יתמודד עם אתגר משמעותי לשלטונו, בין אם מבית או מחוץ, מי ייקרא להגן עליו? אם יהיה זה כוח צבאי זר כלשהו, ​​פירוש הדבר יהיה מיליטריזציה מחודשת של עזה, והשאלה שנותרת פתוחה היא למי כוח כזה יהיה מחויב לתת דין וחשבון. אם ישראל תהיה הכוח הזה, קשה להעלות על הדעת תרחיש אבסורדי יותר מזה שבו צריך לגייס את כוחות צה"ל לתמיכה במשטר ערבי כל כך "מפוקפק" שאי אפשר לסמוך עליו ולהפקיד בידיו את האמצעים הדרושים כדי שיוכל להגן על עצמו.

כל הדיון במאמר זה – הן בתיאוריה הפוליטית־מדעית הן במקרי המבחן האמפיריים – אמור לספק לקובעי המדיניות הישראלים מספיק סימני אזהרה מפני כניעה לפיתוי של ניסיון חוזר לאמץ את הנוסחה הכושלת והפגומה ללא תקנה של פירוז כאמצעי להשיג אם לא שלום אז לפחות מצב מתמשך ויציב של אי־לוחמה. זה נכון במיוחד כאשר הצד המפורז נשלט בידי משטר סמכותני, שמצד אחד משליך את יהבו על העוצמה הצבאית, ומצד שני מייחס חשיבות מועטה להשלכות של הפרת הסדר הפירוז על אזרחיו שלו (עמנואל קאנט, השלום הנצחי, 1795).

נראה אפוא שאין ברירה אלא לאמץ בתור מרשם למדיניות נבונה את האזהרה החמורה מפני הסדרי פירוז שניסח פעם בנחרצות אותו אדם שאימץ את גישת הפירוז מאוחר יותר – צעד שהיה בעל השלכות הרסניות. היה זה שמעון פרס שיעץ:

"[…] פירוז […] נראה כתרופה מפוקפקת: הבעיה העיקרית איננה הסכם על פירוז, אלא קיומו של הסכם שכזה, הלכה למעשה. מספר ההסכמים שהפרו הערבים אינו נופל ממספר ההסכמים שקיימו".[2]

[1] וינסטון צ'רצ'יל, מלחמת העולם השנייה, כרך א: חשרת הסופה, תרגם אהרון אמיר, הוצאת עם הספר בשיתוף א' נאור, 1965, גרסה אלקטרונית: פרויקט בן־יהודה, https://benyehuda.org/read/53523#ch1.
[2] שמעון פרס בהשתתפות חגי אשד, כעת מחר, הוצאת כתר, 1978, עמ' 255.

הכתוב הוא על דעת המחבר בלבד ואינו משקף בהכרח את עמדת התנועה

הפוסט פירוז עזה: פרמטרים רלוונטיים למדיניות הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

בשנה שחלפה מאז פרוץ מלחמת "חרבות ברזל", מדינת ישראל מצויה באתגר היסטורי שדורש התגייסות לאומית כוללת. בלי התגייסות כזו לא נוכל לחלק את הנטל בצורה נכונה לאורך זמן, ונשחק עד כלות את מעט המשרתים שנמצאים כיום במערך המילואים.

הפתרון למשבר במערך המילואים מורכב משני חלקים עיקריים: הראשון הוא הרחבת שורות המשרתים באמצעות פעולות כמו גיוס אוכלוסיות נוספות, הארכת גיל הפטור ממילואים והקמת משמר לאומי; החלק השני הוא תמיכה אמיתית במשרתי המילואים ובמשפחותיהם, ומתן הטבות משמעותיות למשרתים, כולל בתחום הדיור.

אולם, לפני שנצלול לפתרונות חשוב להבין תחילה כיצד נוצר המשבר הקשה שאנחנו רואים היום במערך ההגנה החשוב ביותר של מדינת ישראל.

מערך המילואים: הבעיות

צבא קטן וחכם? לא במציאות הישראלית

בראשית שנות התשעים, עם נפילת ברית המועצות, הייתה תחושה שהעולם הולך לכיוון של מציאות הסכמית שבה לא יהיו יותר מלחמות עולמיות גדולות. הרוח האופטימית הזאת חלחלה גם למדינת ישראל, והביאה להנעת תהליכים מדיניים שונים כמו החתימה על הסכם השלום עם ירדן, ובהמשך החתימה על הסכמי אוסלו.

לצד מהלכים אלו, האמונה שלא יהיו יותר מלחמות גדולות גם הביאה לשינוי באופיו של צה"ל. הצבא הישראלי החל להתמקד במבצעים נקודתיים, וכפועל יוצא שם את עיקר הדגש על פיתוח חיל האוויר והסיירות המיוחדות ועל רכישת חימוש מדויק. בתוך כך, יותר ויותר מפקדים שקודמו לעמדות מפתח בצה"ל הגיעו מהסיירות, ורק הוסיפו לחזק את התפיסות שנשענות על עולם המבצעים המיוחדים.

במקביל לתהליכים הפנים-צבאיים, פוליטיקאים שונים החלו לקדם את הרעיון של "צבא קטן וחכם" – כלומר צבא שנשען פחות על כוח אדם ויותר על טכנולוגיות. בהתאם לרעיון זה, כוחות הצבא הסדיר וצבא המילואים צומצמו במרוצת השנים באופן ניכר. כך, נוצרו שתי פגיעות משמעותיות: הראשונה היא במבצעיות של מערכת הביטחון – הצמצום בסד"כ (סדר הכוחות) הוביל לכך שכיום רק אחוזים בודדים מכלל האוכלוסייה בישראל נמצאים בשירות מילואים פעיל, דבר שגם יוצר אי-שוויוניות בנטל וגם לא מאפשר למערכת הביטחון להילחם באופן משמעותי בגזרות שונות. זוהי הסיבה העיקרית לכך שמלחמת "חרבות ברזל" מתארכת. הפגיעה השנייה כמעט אינה מדוברת, כיוון שהיא פגיעה זוחלת, אך בעיניי היא חמורה מהראשונה: פגיעה באתוס של אומה מגויסת – אתוס שליווה אותנו מאז ראשית המדינה והכיר בחשיבות התרומה של כל אזרח ואזרחית.

בהקשר זה ראוי לציין שהצמצום בכוח האדם בצה"ל ובמערכי ההגנה ביישובים הוא לא הגורם היחיד שפוגע באתוס החברה המגויסת ובערכי השירות שעליהם מדינת ישראל הייתה מושתתת בעבר. בשנים האחרונות אנחנו עדים לתופעה מדאיגה של פוליטיזציה במערכת הביטחון. דוגמה לכך יכולנו לראות רק לפני כשנה וחצי, כאשר במסגרת המאבק על הרפורמה המשפטית, משרתי מילואים רבים, ובהם טייסים בכירים בחיל האוויר, סירבו להתייצב לשירות. עלינו להבין כחברה שביטחון ישראל הוא מעל לכול, ושאסור לערבב נושאים ביטחוניים עם שיקולים פוליטיים.

מערך המילואים: הפתרונות

התגייסות לאומית כוללת

כפי שצוין, נכון להיום, רק אחוז נמוך מהחברה הישראלית נמצא בשירות מילואים. חוסר השוויוניות הזה לא יכול להימשך לאורך הזמן. עלינו להיזכר במה שהיה ברור היטב בראשית המדינה – בשביל לקיים את מדינת ישראל, כל החברה הישראלית צריכה לתרום את חלקה.

השאיפה היא לראות כאן אומה מגויסת – בין אם בשירות סדיר או מילואים, ובין אם במשמר לאומי אזרחי שהוא כבר נושא שלם בפני עצמו. אם אכן תהיה התגייסות לאומית כוללת, גם בקרב אוכלוסיות שנכון להיום לא מתגייסות, אז כל אזרח יידרש לשרת במילואים במשך שבועיים או שלושה בשנה והנטל על כולם יהיה נמוך באופן יחסי. חשוב להדגיש כי השותפות בנטל חיונית לא רק מבחינה מעשית, אלא גם מבחינה ערכית. יש בכך צדק חברתי ומסר שאומר שכולנו שווים ופועלים יחד למען מטרה משותפת.

תמיכה אמיתית במשרתים

הציבור הישראלי ברובו מלא הערכה למשרתי המילואים, אבל חשוב שגם המדינה תוכיח שהיא מוקירה את תרומתם, ותדאג לפצות אותם בהתאם. בשביל להבהיר את החשיבות של שירות המילואים המדינה צריכה לפעול בשני מישורים עיקריים.

הראשון הוא המישור הערכי – כאן מדובר בתהליך ארוך טווח שמתחיל כבר במערכת החינוך, ונועד להחיל את אתוס השירות. ממחקר מקיף בתחום החינוך שערכה תנועת הביטחוניסטים בקרב מאות מורים ותלמידים בישראל, עולה שמערכת החינוך כמעט לא עוסקת באתוס הלאומי ובתחומים הנוגעים לחברה הישראלית, להיכרות עם הארץ ולהכנה לשירות בצה"ל.

המישור השני הוא המעשי – המדינה צריכה להראות במעשים כאן ועכשיו שהיא מעריכה את משרתי המילואים ותומכת בהם.

כבר עכשיו המדינה וצה"ל מעניקים למשרתי המילואים תגמולים והטבות בהתאם לימי השירות שלהם, אבל בגלל תהליכים מסורבלים ובעיות תקשורת, המשרתים לא תמיד מודעים למלוא הזכויות שלהם וגם לא תמיד מצליחים לממש אותן. מעבר לקשיים אלו גם יש מקום לשפר את ההטבות שמוענקות למשרתים ולהעניק להם הזדמנויות שחורגות מעבר לתגמולים כספיים. כך, למשל, יש להעניק תמיכה לבני המשפחות של משרתי המילואים שמשלמים מחירים כבדים גם הם – בין היתר צריך לוודא שבני הזוג שנשארים בבית ומטפלים לבד בילדים יקבלו סיוע, להעניק לילדי המשרתים טיפולים פסיכולוגיים מסובסדים בהתאם לצורך, ואף להציע לבני הזוג עצמם טיפולים זוגיים שיעזרו להם לצלוח את התקופה המאתגרת הזו.

הטבה נוספת שחשוב לקדם היא מתן הקלות בתחום הדיור והקרקעות באזורים בעלי חשיבות אסטרטגית. רעיון זה, כפי שיודגם בסעיף הבא, מקפל בתוכו מפגש אינטרסים מובהק הן של משרתי המילואים והן של המדינה.

פתרונות דיור באזורים בעלי חשיבות אסטרטגית

עלינו לשים את משרתי המילואים בראש סדר העדיפויות בנושא הדיור, תוך מינוף האינטרסים האסטרטגיים של מדינת ישראל. הכוונה היא להעניק להם הנחות משמעותיות ברכישת קרקעות ודירות בנגב ובגליל – אזורים בעלי חשיבות ביטחונית רבה לישראל. נוסף על כך, יש להקים באזורים אלה שכונות ייעודיות למשרתי המילואים, ממש כפי שמקימים שכונות ייעודיות לחרדים או לעולים חדשים.

מהלך כזה גם יהיה בעל ערך למשרתים עצמם ויאפשר להם להגיע לפתרונות דיור ראויים, גם יעלה את המוטיבציה לשרת, וגם יתמוך באינטרס של ישראל ליישב באותם אזורים אוכלוסייה חזקה ואיכותית. מובן שבמקביל לכך המדינה גם צריכה לפעול לפיתוח התשתיות באזורים אלה, תוך דגש על פתיחת אזורי תעסוקה ועל הקמת מערכת חינוך איכותית.

ראוי לציין כי הרעיון הזה כבר עלה, והמדינה אף הצהירה שתעניק הנחות משמעותיות למשרתי המילואים ברכישת קרקעות בנגב ובגליל, אולם בפועל אין מספיק היצע של קרקעות ודירות, וגם אין תקשורת ברורה בין המדינה למשרתים, כך שרובם כלל לא יודעים איך לממש את זכותם.

אנחנו בתנועת הביטחוניסטים רואים בדיור מוזל למשרתי המילואים בנגב ובגליל משימה לאומית ממעלה ראשונה, ולכן החלטנו לקדם רעיון זה באופן מעשי. לצורך כך אנחנו עורכים רישום של מילואימניקים שמעוניינים לגור בנגב ובגליל, כדי להוכיח שיש לכך ביקוש ולבנות קבוצת רוכשים. במקביל, אנחנו נמצאים בקשר עם משרדי הממשלה ועם ראשי העיריות והמועצות בנגב ובגליל כדי לקדם הקצאת קרקעות והקמת שכונות למשרתי מילואים.

סיכום ומסקנות

הפתרון למשבר העמוק של מערך המילואים מתחיל בחזרה לאתוס המכונן שליווה אותנו מראשית המדינה – אתוס האומה המגויסת. בראש ובראשונה צריך לפעול ליצירת שוויון בנטל, ולגייס למערך הסדיר ולמערך המילואים גם אוכלוסיות שעד כה לא גויסו.

מעבר לחלוקה בנטל, מדינת ישראל מוכרחה לתמוך במשרתי המילואים ובבני משפחותיהם, ולהעניק להם הטבות כלכליות, לרבות הנחות משמעותיות ברכישת קרקעות באזורי הנגב והגליל. מהלך כזה ישדר למשרתי המילואים שמעריכים אותם, יעלה את המוטיבציה לשרת, וגם יתרום לאינטרסים ההתיישבותיים והביטחוניים של מדינת ישראל.

הפוסט הפתרון למשבר במערך המילואים: מימוש חזון האומה המגויסת הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

ומה עם מדינות אחרות באירופה, שגם בהן הצריכה הפרטית נמוכה יחסית?

"נכון שבמדינות כמו גרמניה ושוודיה הצריכה הפרטית נמוכה יותר מאשר בארה"ב ובבריטניה, אבל הממשלות שלהן מאוד יעילות, כך שהרכיב של ההוצאה הממשלתית מפצה על הצמצום בצריכה הפרטית. בארץ, לעומת זאת, אנחנו מפסידים משני הכיוונים. מצד אחד, לא מאפשרים לצריכה הפרטית לגדול ולהפוך למנוע מספיק גדול כדי להניע את התוצר, ומהצד השני אין לנו ממשלה של גרמנים ושוודים שתוכל להניע את הכלכלה. התוצאה היא שאנחנו יוצאים קירחים מכאן ומכאן. אין צריכה פרטית ואין ממשלה יעילה".

אז הבעיה המרכזית היא רק שהצריכה נמוכה?

"הצריכה הפרטית הנמוכה היא תוצאה של מדיניות כושלת. אחת הסיבות המרכזיות לכך שהצריכה הפרטית מדוכאת בישראל היא שטריליון השקלים של הצריכה הפרטית מוקצים בארץ השודדים שלנו, שסובלת מבעיות קשות בתחרות. אם הייתי נותן לך לבחור איפה לקנות בטריליון שקל לא היית קונה פה – היית קונה במקום הרבה יותר זול באירופה או בארצות הברית. אבל אנחנו נאלצים להוציא את טריליון השקלים כאן, בארץ השודדים האהובה שלנו. כתוצאה מכך, במקום שכספי הצריכה יניעו את הכלכלה הם מגיעים לכיסים של מונופולים, יבואנים בלעדיים, בנקים וממשלה לא יעילה".

לא בכדי כל כך הרבה ישראלים קונים בחו"ל ושולחים ארצה.

"היבוא בארץ בחסר. כשהצריכה עולה, היבוא אמור לעלות. אבל בארץ זה לא קורה. במרחק של כמה שעות טיסה מכאן יש כל טוב במחירים נמוכים בעשרות אחוזים, אבל היבוא חסום. באופן אידיאלי, כשהיצוא עולה, יש בשוק יותר דולרים, הדולר נחלש, והיבוא נעשה זול יותר, מה שמעלה את רמת החיים של הצרכנים. אבל בארץ העודפים של היצוא לא מתגלגלים להעלאת רמת החיים של הצרכנים. המשק המעוות שלנו לא מאפשר להפיק את מלוא התועלת ממנוע היצוא. הוא מדכא את הצריכה הפרטית דרך המחירים המעוותים והמיסים הגבוהים, ואילו הממשלה גדולה אך לא מתפקדת".

אז מהי המדיניות הכלכלית שתעזור להוציא את ישראל מהמצב הזה?

"הרעיון המרכזי הוא להוציא את הצרכנים לחופשי ולאפשר להם להניע בחופשיות את גלגלי המשק, בלי שמונופולים, הבנקים והיבואנים הגדולים יגזרו קופון מיותר על חשבון הצרכנים והעסקים הקטנים. כשנכנסתי לאוצר בתחילת 2003 החוב הממשלתי הגיע כמעט ל-100% מהתוצר, הגירעון היה 10% מהתוצר, ההכנסה לנפש במונחים ריאליים ירדה ל-49% מההכנסה לנפש בארה"ב – שפל שהחזיר אותנו לשנות ה-60 – ומחירי הדיור עלו לרמה של 96 משכורות לדירה ממוצעת. זו נקודת השפל הכי נמוכה שהיינו בה מעולם, נמוכה אפילו יותר מאשר בשנת 1985. אחרי חמש שנים של מדיניות שמפסיקה לדכא את הצריכה הפרטית, ההכנסה לנפש הריאלית עלתה ל-62% מההכנסה לנפש בארה"ב. בשנת 2007 המחירים היו 5-10% נמוכים יותר מאשר בארה"ב, ומחירי הדיור ירדו לרמה של 80 משכורות עבור דירה ממוצעת. ואפשר היה להוריד את זה יותר לו היו ממשיכים במדיניות שתכננתי. היום מחירי הדירות הם ברמה של 170 משכורות בממוצע והמחירים הכלליים גבוהים ב-35% מבארה"ב".

מהן ההשלכות של המצב הכלכלי הזה על הביטחון?

"בזכות הצמיחה הגבוהה בתקופתי יכולנו להפנות 7% מהתוצר לביטחון, אבל מאז, במשך 15 שנה הונהגה מדיניות כלכלית שונה בתכלית השינוי תחת נתניהו, גנץ, בנט ולפיד. התוצאה היא שהגענו למצב כלכלי בעייתי עוד לפני המלחמה. ההכנסה הריאלית לנפש בישראל צנחה אל מתחת ל-50% מההכנסה לנפש בארה"ב, במונחים ריאליים שמשקללים גם את כוח הקנייה. במצב כזה אי אפשר כבר היה להפנות 7% מהתוצר לביטחון, כמו שהיה קודם, ולכן כל ראשי הממשלה ושרי הביטחון והאוצר האלה נאלצו לקצץ בביטחון. ערב המלחמה תקציב הביטחון עמד על 5% מהתוצר בלבד אל מול 7% כאמור בעבר. ההפרש שווה ערך ל-40 מיליארד שקל בשנה. זאת ועוד, בתקציב הביטחון יש שני רכיבים: עלויות שכר ותפעול. החלק של עלויות השכר עוד עלה מאז, והמשמעות היא שהחלק של התפעול – כלומר הכספים שהיו זמינים להצטיידות בכלי נשק, אימונים וכו' – נפגע פעמיים. גם העוגה כולה קטנה וגם החלק שלו בעוגה קטן".

מבחינתך, הכלכלה היא המפתח לביטחון.

"כן. כולם מכירים את קרב ווטרלו, שבו נלחמו צבאות אנגליה ופרוסיה נגד נפוליאון והביסו אותו באופן סופי, מה שהביא לקץ המלחמות הנפוליאוניות. מי האיש הכי חשוב שנטל חלק בקרב? לא אף אחד מהמצביאים. זה היה רוטשילד, שמימן את הקרנבל, ובלעדיו האנגלים והפרוסים לא היו יכולים להתקדם צעד אחד. בישראל, הכלכלה המעוותת לא מצליחה לממן את הצבא, ולכן מצמצמים אותו. סוגרים אוגדות, טייסות, מפחיתים באימונים ומייצרים פחות חימושים. 40 מיליארד השקלים החסרים בתקציב מאוד מורגשים בביטחון. שלא לדבר על ההשלכות על הבריאות, החינוך והתשתיות".

להילחם במונופולים כמו בחמאס, להבדיל

זליכה חושב שהמשבר הכלכלי המרכזי של ישראל הוא יוקר המחיה וחוסר הנכונות של הממשלה לטפל בו; יוקר מחיה שנגרם עקב כשלים בתחרות החופשית, שחיתות והון שלטון מקרב בעלי הון ומקורביהם בפקידות ובפוליטיקה ושליטה של מונופולים, יבואנים בלעדיים ובנקים במשק. תחת הדגל הזה הוא הקים את "המפלגה הכלכלית החדשה" שהתמודדה פעמיים, לכנסות ה-24 וה-25, ולא עברה את אחוז החסימה.

שאלת מיליון הדולר: אז איך צריך להילחם ביוקר המחיה ובמשבר הדיור?

"למאבק ביוקר המחיה יש שלוש חזיתות. האחת, מאבק במונופולים וביבואנים הבלעדיים. חלקו הגדול די פשוט ליישום. ביטול כל המכסים וכל התקינות המקומיות והכי חשוב – פירוק הבעלויות הצולבות של היבואנים. אם אתה יבואן בלעדי של שחקן בינלאומי גדול, אתה לא יכול להיות יבואן בלעדי של שחקן בינלאומי מתחרה, כי אז תיאמת את המחירים עבור שניהם. אם אתה מונופול מקומי בייצור אתה לא יכול להיות גם יבואן מרכזי של אותו מוצר כי כך חסמת את התחרות נגדך".

זה באמת כל כך פשוט לעצור את המונופולים?

"זה לא ייפתר בבת אחת. המלחמה בריכוזיות של בעלי ההון וברצונם לשלוט במשק היא מלחמה בלתי פוסקת, כיוון שתמיד ההון ירצה ליצור ריכוזיות. אבל הממשלות צריכות להילחם בזה. כמו שנלחמים להבדיל בטרור. אפילו שינוי קטן יביא תשואה גבוהה".

אז זאת החזית הראשונה במאבק ביוקר המחיה. מהי השנייה?

"החזית השנייה היא טיפול במערכת המס המעוותת, שבין השאר מכבידה את הנטל על עסקים קטנים וכאמור על צרכנים, ומונעת מהם להתחרות בצורה טובה בעסקים הגדולים. צריך לבטל את הטבות המס לחברות הגדולות ולשחרר את העסקים הקטנים להתחרות בהם על בסיס משטר מס שווה".

אין לדעתך ערך מוסף לכלכלה המקומית בכך שהם מעבירים פעילות לארץ?

"יש ערך מוסף, נכון, אבל יש לזה גם עלות, והעלות עולה על התועלת. לדעתי הם יבואו לארץ גם אם יבטלו את ההטבות שממילא לא מקובלות במערב".

נמשיך לחזית השלישית במאבק ביוקר המחיה.

"החזית השלישית היא עולם התקציב. כאן מדובר גם בגודל התקציב וגם באיכות השירותים הממשלתיים; השירותים הממשלתיים בתשתיות, בחינוך ובבריאות לא יעילים, וזה לא עוזר אם מגדילים את התקציב. למשל, אם מגדילים את מספר שעות הלימוד במערכת החינוך במקום להשקיע את הכסף בהקטנת מספר הילדים בכיתה, נוצר אבסורד. יש הרבה יותר שעות לימוד מהמקובל באירופה, אבל גם הרבה יותר ילדים בכיתה, ולכן שעת הלימוד לא שווה הרבה כי אי אפשר ללמד בתנאים כאלה. כשיש 40 ילדים בכיתה, יותר שעות לימוד לא יקדמו אותך, כי אפס ועוד אפס ועוד אפס זה עדיין אפס. התקדמות בשלוש החזיתות שמניתי תוריד את מחירי הדיור, גם בלי התערבות נוספת".

"מתנגד להכנסת עובדים פלסטינים"

אחרי מתקפת אוקטובר אמרת שאסור יותר להכניס עובדים פלסטינים מעזה ומיו"ש לישראל, כי זה גורם להם לקנא בישראלים ומחזק את היעדר העצמאות של הרשות הפלסטינית. אתה לא דואג מכך שמשפחות פלסטינית רבות תלויות בעבודה בישראל?

"אני מתנגד להכנסת עובדים פלסטינים קודם כול מכיוון שזה מעוות את הכלכלה הפלסטינית ואת ענפי הבנייה הישראלים. זה אומנם מספק להם מקומות עבודה בהיקף גדול, בשכר טוב יותר מהשכר שהם יכולים לקבל ברשות הפלסטינית, אבל אלה ענפים שהפריון בהם נמוך. אז אנחנו בעצם מושכים את כוח האדם הזה ממקומות שבהם הפריון יכול היה, לאורך זמן, להיות גבוה יותר. כאשר לדוגמה מוקם מפעל ביהודה ושומרון, בשכר נמוך מהשכר בענף הבנייה בישראל – העובדים הטובים ילכו לישראל ולא למפעל, אף על פי שלמפעל יש לאורך זמן פוטנציאל להפיק שכר גבוה יותר. לכן, בטווח הקצר התעסוקה בישראל מעלה את רמת החיים ביהודה ושומרון אבל היא מקבעת אותו לרמה נמוכה יחסית בטווח הארוך".

אתה לא חושב שזה מרגיע את השטח כשמאפשרים לפועלים פלסטינים להגיע לכאן?

"ההפך. אני חושב שהתלות של הכלכלה הפלסטינית בכלכלה הישראלית דווקא מאפשרת את האינתיפאדות והמאבקים. במאבקים כאלה הכלכלה נהרסת, אבל אם ממילא אין להם כלכלה מקומית, אין להם מה להפסיד. זה גם מלבה את הסכסוך כשבאים לכאן מאות אלפי פלסטינים ורואים באיזו רמת חיים אנחנו חיים. הם מקנאים. הקנאה היא דבר אנושי. אפשר למלא את מקומם בסינים, בתאילנדים ובהודים, חסר? עובדים שבני המשפחה שלהם לא גרים שני מטרים מפה".

ומה עם שוק הבנייה הישראלי? הוא תלוי בכוח אדם זול.

"אבל הבעיה היא שאם אתה מביא עבודה זולה, לקבלנים אין אינטרס להשקיע במיכון ובשיטות עבודה מודרניות. מה שצריך להחליף את העובדים זה קודם כול ציוד וטכנולוגיה. הטכנולוגיה תאפשר להסתפק בפחות עובדים. לא מדובר רק בטכנולוגיה של ציוד אלא גם בשיטות הבנייה ובידע מתקדם. בישראל בונים בתהליכי בנייה שהם עתירי עבודה בעוד בעולם יש שיטות הרבה יותר מתקדמות".

נעבור לחקלאות. אמרת שאתה מעדיף להעביר תמיכה ישירה לחקלאים על פני העלאת מכסים ליבוא מחו"ל. למה?

"כי זה יותר זול ויותר יעיל. כרגע מנסים לעזור לחקלאים דרך עצירת היבוא, ואנחנו משלמים על הפירות והירקות היקרים ביותר בעולם. כמה מזה מגיע לחקלאים? כלום ושום דבר. יותר פשוט לתת את הכסף ישירות לחקלאים ולאפשר יבוא חופשי וזול".

עד כמה החקלאות חיונית למשק, מבחינה כלכלית?

"יש סיבות רבות לפיתוח החקלאות: ביטחון תזונתי, שמירת אזורי הגבול, פיזור אוכלוסייה, איכות הסביבה ועוד, אבל הכלכלה היא לא אחת מהן. יהיה לא נכון לומר שחקלאות חיונית לכלכלה. אלא שלא הכול זה כלכלה. הכלכלה צריכה להיות מספיק חזקה כדי לממן את הערכים שלנו".

לסיום, אם היו ממנים אותך לשר האוצר – מהו הדבר הראשון שהיית עושה?

"מדיניות כלכלית בסופו של דבר אמורה לעבוד על ציפיות הציבור. ברגע שהיא מתחילה להשפיע חיובית על הציפיות היא מתחילה להשיג רווחים – עוד לפני שהיא מבצעת שינוי מהותי. לכן, הפעולות הראשונות יהיו על הציפיות. בתחום המיסים – יש לבטל את הטבות המס לחברות הגדולות ולהוריד מע"מ, ובתחום המחירים – מספיק לקחת ארבעה-חמישה מונופולים גדולים ולכסח להם את הצורה, סליחה על הביטוי, כדי להעביר מסר ברור שחל פה שינוי במדיניות כלפי מונופולים ויבואנים. הנראות היא חלק בלתי נפרד מהמדיניות הכלכלית, כי אם רוצים שהציבור יגדיל את הצריכה, הוא צריך להאמין שאנחנו הולכים להוריד את יוקר המחיה. אז צריך לטפל בשלושת הגזלנים הכי גדולים, וברגע שנראה לציבור שאנחנו רציניים, זה יעודד את הצריכה".

הפוסט פרופ' ירון זליכה: "המדיניות הכלכלית של ישראל תרמה ל-7 באוקטובר" הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

לפי התפיסה הרווחת בחוגי השמאל, מדיניות ביטחונית תקיפה של ישראל גרועה לכלכלה. היא גורמת לחרמות, לפגיעה במסחר ובהשקעות, ובייחוד בהיי-טק, ולכן יש אינטרס כלכלי משמעותי לנקוט מדיניות ביטחונית ופוליטית יונית. ד"ר צבי מרום, מהדמויות הבולטות והמנוסות ביותר בטכנולוגיה הישראלית, שייסד את חברת באטמ (BATM) וניהל אותה עד אוקטובר 2022, חושב שהפגיעה בכלכלה בזמן מלחמה היא לא שיקול.

"נכון שכלכלת מלחמה פוגעת במשק. אבל איזו ברירה יש לנו? את השיטה של התחבבות על הגויים דרך מוות בכמויות ניסינו כבר, וזה לא עבד. אני גם לא בטוח שהפגיעה הכלכלית בעקבות המלחמה היא נוראית. התעשיות הביטחוניות רק מתחזקות, ואחרי שתיגמר המלחמה גם ענפים אחרים ישתקמו".

אבל מה עושים עם החרמות?

"אחד הדברים הטובים שקרו לתעשייה הביטחונית היה האמברגו של הצרפתים זמן קצר לפני מלחמת ששת הימים, מה שהביא להחלפת האמל"ח הצרפתי באמריקאי ולפיתוח התעשייה האווירית. על האיראנים הטיל העולם אמברגו והם פיתחו תעשיה צבאית ענקית. זה לא בהכרח אסון, שהעולם מטיל עלינו חרמות; יכול להיות שזה יפתח את התעשייה המקומית, וקודם כול את הייצור המקומי של חימושים. לדעתי השאלה אם יצאו מזה דברים טובים או רעים תלויה בעיקר ביכולות הניהול שיהיו לנו".

אז מה צריך לעשות כדי לעודד את התעשיות הביטחוניות?

"הרומאים אמרו: 'רוצה שלום? תתכונן למלחמה'. יש לנו תעשיות ביטחוניות מפוארות, אבל כיום, בשל עודף של משפטיזציה ובירוקרטיה, חברות קטנות לא מצליחות להיכנס לתוך המערכת הצבאית, וזה מנוגד לרוח המדינה כמדינת היי-טק. צריך לפתח את היזמות ואת התחרות, ולעודד צמיחה של יזמים, רעיונות ופתרונות חדשים ובעיקר יצירתיות, ואלה הלקחים החשובים שאנו יכולים ללמוד לא רק מעצמנו כי אם גם ממלחמת רוסיה–אוקראינה".

אומרים שה-7 באוקטובר הוכיח את מגבלות ההסתמכות של הצבא על היי-טק. אתה מסכים?

"ההבחנה בין 'היי-טק' ו'לואו-טק' רחוקה מהדימוי הפשטני של מכשול משוכלל לעומת טנקים, שכיום שניהם למעשה 'היי-טק'. בהיי-טק לא עובדים רק מתכנתים שכותבים אפליקציות לאפל ונוסעים לעבודה על קורקינט: מכונות לייצור גרביים הן לא פחות היי-טק. התעשייה שאנחנו מכנים 'לואו-טק' היא למעשה עתירת טכנולוגיה, והעבודה בה מצריכה הרבה יותר השכלה מבעבר. ה-7 באוקטובר אומנם גילה הרבה נקודות תורפה אצלנו, אבל אי אפשר להסיק מזה לגבי כישלון הטכנולוגיה".

איך בכלל הגענו להיות "היי-טק ניישן"? בתחילת הדרך היצוא מספר אחת של ישראל היה תפוזים.

"למעשה יותר מ'היי-טק ניישן' אנחנו 'סטארט-אפ ניישן'. כמות הסטארט-אפים כאן היא עצומה, גם ביחס למדינות הרבה יותר גדולות. יש לזה כמה גורמים: ראשית, בעבר, בתקופת כהונתו של שוקי גלייטמן כמדען הראשי במשרד הכלכלה, הייתה תוכנית לתמיכה ממשלתית משמעותית בסטארט-אפים בצורת ערבויות ממשלתיות ומענקים מותנים, וזה סייע לחברות לגייס כספים בתקופת הקריטית של תחילת הדרך. שנית, כוח האדם. העלייה הרוסית וסיום פרויקט הלביא שחררו לשוק כוח הנדסי מיומן מאוד. אם היינו צריכים להכשיר את כל המהנדסים האלה בעצמנו זה היה לוקח זמן רב. נוסף להם, יש בישראל זרם של חיילים משוחררים מהיחידות הטכנולוגיות שבאים עם הרבה ידע, בייחוד בתחומים כמו סייבר. גורם שלישי היה התחזקות ההיי-טק בעולם בכלל, והגעתן ארצה של הרבה קרנות הון סיכון, מה שהתחיל מעגל של מימון לא-ממשלתי, שהממשלה, גם כשהיא לא עזרה לו, לפחות לא הפריעה לו. כל הגורמים האלה חברו ליצירת כמות גדולה של סטארט-אפים, מה שהביא בתורו להצטברות של ידע ניהולי. זה לא קרה בבת אחת; זה היה תהליך משולב וארוך טווח".

"להכות ללא רחם בבירוקרטיה"

עדיין נכון לומר שישראל היא סטארט-אפ ניישן?

"לא כל החיים אפשר להיות ילד פלא. חוזליטו שר יפה גם בתור מבוגר, אבל כבר לא היה ילד פלא. גם אנחנו עברנו שלב – מ'סטארט-אפ ניישן' אנחנו מתקדמים לשלב ה'אינוביישן ניישן', והמטרה היא לקבע את זה בלי לפגוע בהמשך יצירת סטארט-אפים. צריך לפתח את הכלכלה היזמית, שגם תפעיל לחץ על האקדמיה שתספק את הצרכים שלה. מה שחסר הוא תעשייה מוטת טכנולוגיה – וזה מחזיר אותי לבעיה של החימושים".

מה צריך לעשות כדי לאפשר "אינוביישן ניישן" כזאת?

"אני יכול למנות סדרה של צעדים. דבר אחד, להכות ללא רחם בבירוקרטיה הממשלתית, ואני כולל כאן גם את המנגנון הצבאי, שראינו ב-7 באוקטובר עד כמה הוא כושל. דבר שני, לחזק בצורה דרמטית את החינוך הטכנולוגי במדינת ישראל, ולעודד צעירים ללמוד מקצועות טכניים. דבר שלישי, האוניברסיטאות צריכות להתאים את עצמן לביקוש הטכנולוגי, וחלק מהחוגים כמו הנדסת מחשבים צריכים להתרחב משמעותית ותוכניות הלימוד צריכות לעבור רפורמה. דבר רביעי, שיתופי פעולה בינלאומיים, לא רק באקדמיה, אלא גם בתעשייה. אלה דברים שעומדים לפתחן של הממשלה ושל התאחדות התעשיינים, וזה לא נעשה במידה מספקת, למרות שלא מדובר בתקציבים גדולים במיוחד. דבר חמישי הוא מדיניות מיסוי ליברלית, שהיא ביסוד התפתחות יזמות. דבר שישי, להפסיק עם הבזבוזים".

תן דוגמה, בבקשה.

"אני אתן דוגמה מהתחום הביטחוני. הצבא רוצה המון כספים, וללא פיקוח, בעוד כל אדם ששירת בצבא יכול להצביע על נקודות של בזבוז משווע: ממסד צבאי גדול מדי, הטבות לאנשי קבע שלא קשורות לשיפור הביטחון, משלחת רכש נפוחה בארה"ב ובארצות נוספות שהפכה לצ'ופר יקר ביותר, גלי צה"ל. לא מזמן התפרסמו סיפורים של חיילים על הבזבוז בצבא: בעוד אין תקציב לציוד משרדי, קונים מקרר ב-100 אלף דולר שמסוגל להגיע למינוס 50 מעלות בשלוש דקות לצורך קירור קולה, או מנתח תדרים ב-60 אלף דולר כדי לנצל את התקציב לפני סוף השנה, כי אם יישארו כספים פנויים בשנה הבאה – יקצצו אותם. לו אני הרמטכ"ל או אי מי מהאחראים והייתי קורא דבר כזה, הייתי סוגר את היחידה לאלתר. עצם העובדה שהמטה יושב בלב תל אביב, על האדמות הכי יקרות במדינה – זה לא רק בזבוז כלכלי אלא גם מטיל סיכון על האזרחים, כי מפקדה צבאית נמצאת בלב אוכלוסייה אזרחית. אז לפני שלוקחים כסף מהאזרחים למימון מערכת הביטחון, המערכת צריכה לעבור ייעול דרמטי".

"לימודי ליבה? שפות לפני הכול"

מה עם לימודי ליבה – האם מדינת ישראל יכולה להתפתח טכנולוגית בלי שחרדים לומדים לימודי ליבה?

"המדינה יכולה גם בלעדיהם, אבל יכול היה להיות הרבה יותר טוב, גם עבורם, אם הם היו לומדים לימודי ליבה ומסוגלים להשתלב בטכנולוגיה, לא בטוח שלפשוט יד זה הדבר הכי נעים. מבחינתי לימודי ליבה צריכים להתחיל דווקא בלימוד לשפות: אנגלית למשל צריך ללמד היטב בכל מערכת החינוך. לדבר עם אדם בשפת אימו נותן יתרון לא נורמלי. ליהודי הגולה מאוד הועיל שידעו לדבר בכמה שפות. צריך גם ללמד איך עושים חיפושים באינטרנט. אבל האם לימודי דיפרנציאלים וגיאומטריה יועילו? למי שרוצה להתעסק במדע, כן, אבל לא בטוח שלכולם. יחד עם זאת, צריך לומר שהפלפול התלמודי נותן לחרדים יכולות של שקלא וטריא שלבוגרי בתי ספר רגילים לא תמיד יש. צריך גם לזכור שלא כל החרדים לא לומדים, או לומדים מקצועות שדנים אותם לעוני. קודם כול, צריך להחריג את החרדיות – למשל, בבחינות ללשכת רואי החשבון התלמידות החרדיות של סמינר בית יעקב מכות שוק על ירך את כל המוסדות האקדמיים. אז לא מדובר במקשה אחת".

בוא נחדד את זה. אם היו ממנים אותך לשר הכלכלה – מהו הדבר הראשון שהיית עושה?

"יש שני תחומים שבהם צריך לטפל לפני הכול. הראשון הוא הגדלה דרמטית של היכולת התעשייתית, כולל את תעשיות החימוש, ועל זה דיברנו קודם. זה גם יהיה רווחי מאוד למדינה, כי אנחנו קונים מהאמריקאים במחיר מפולפל בהרבה מזה של ייצור עצמי. אבל כדי שזה יתרחש צריך להכשיר הרבה עובדים טכנולוגיים. השני הוא הורדת יוקר המחיה בישראל. צריך לחוקק רפורמה בצרכנות, לחזק את התחרות ולצמצם מונופולים שחוגגים עלינו".

המונופולים לא יוותרו בקלות.

"זה קל יותר מאשר לצמצם את כמות הפקידות הממשלתית. לצמצם את המגזר הציבורי – זאת מלחמה ארוכה, כמו לשחות באספלט. אולי הדרך הקלה ביותר תהיה לא למנות מחליפים למי שיוצאים לפנסיה, אבל זה לא קורה ביום. למשל, בהקשר של מערכת הביטחון, כדי שיתאפשר קיצוץ צריך גם להפריד בין המערכת הפוליטית למערכת הביטחון. רמטכ"לים, למשל, לא צריכים להפוך לשרי ביטחון. אלה שתי מיומנויות שונות, וכבר בן-גוריון הבין שלאנשי צבא אסור לפקח על עצמם. כבר הרומאים שאלו: מי ישמור על השומרים?"

מתבקש לשאול את שאלת מיליון הדולר (או 587 מיליארד השקל, גובה תקציב המדינה לשנת 2024): איך מדינת ישראל תוכל לממן הוצאות ביטחון גבוהות לאורך זמן?

"זה לא יקרה בבת אחת. אלה תהליכים ארוכי טווח. אחד התנאים לכך הוא למשל תשתית תחבורתית טובה, רכבות יעילות – וכמו שאנחנו יודעים, זה לוקח זמן. אחת הבעיות של הכלכלה הישראלית היא שאנחנו טובים מאוד בפעולות קומנדו ורעים מאוד בתכנון ארוך טווח. הינה, הצלנו חטופים בפעולת קומנדו נועזת אבל בתכנון מערכתי של תקיפת החמאס הצלחנו פחות, וזה מאפיין הרבה מהמערכות במדינה".

אז איך אפשר לעודד את התכנון לטווח ארוך?

"צריך קודם כול לאפשר למגזר הפרטי לגדול על חשבון המגזר הציבורי, מה שלא אהוב על המגזר הציבורי. למשל, לא מזמן התעוררה בהלה גדולה כשמנהל רשות החשמל אמר שאם חיזבאללה יתקוף, לא יהיה חשמל ונסבול מרעב ומצמא, אבל ישראל היא מדינה שטופת שמש ויש לנו תעשיות סולריות מפוארות. מה מונע מאיתנו להציב פאנלים סולאריים על בנייני ציבור גדולים כמו שדות תעופה, מפעלים, לולים, מחסנים וכו'? ואז, גם אם חיזבאללה יפגע ישירות בתחנת כוח, לא ייפסק החשמל. הרי השמש לא הומצאה ב-7 באוקטובר, ולמעשה כבר בן-גוריון חשב על כך, והחליט להציב דודי שמש לחימום מים על הגגות. אפשר היה לחשוב על זה גם קודם, אבל השינויים האלה לא מתרחשים בזמן בגלל פקידות בירוקרטית וחסרת מעוף".

מהשירות הציבורי נעבור למוסד אחר, האקדמיה. איך צריך לשפר את ההשכלה הגבוהה בישראל כך שתכשיר את מדעני העתיד?

"האקדמיה בעולם עוברת התנוונות. בחלקה היא הפכה לגילדה מקצועית – למשל, העובדה שאי אפשר להיות רואה חשבון בלי ללמוד ראיית חשבון בחוגים מוכרים, או שאי אפשר להיות עורכי דין בלי ללמוד בחוגים למשפטים, למרות שאין שום קשר בין הגילדה הזאת לבין מדע. נוסף על כך, גם מקצועות המדע מתמודדים עם חדירת הנרטיב הפרוגרסיבי, בעיקר בארצות הברית ובאנגליה. למשל, אם תרצה להוכיח שכושים קופצים יותר גבוה, לא רק שאסור להגיד כושים, אלא שאסור יהיה לבצע את המחקר. גם אם תנסה לחקור אם שמנים סובלים מיותר בעיות בריאות, יתנפלו עליך. הנרטיבים האלה משמידים את האוניברסיטה כמקום שמקדם ידע אקדמי ללא פניות. כמו כן, חלק מהאוניברסיטאות הפכו לבית חרושת לייצור סטודנטים, ורמת הדרישות מהם יורדת בהתמדה. מוצאים פטנטים איך להעביר סטודנטים גם כשלא מגיע, ונותנים ניקוד על רקע מוצא אתני, מצב משפחתי וכו'. אני מסכים שסטודנטים פחות פריבילגיים צריכים לקבל מלגה, אבל לא ייתכן שגם תוכניות הלימוד שלהם יושפעו מזה, ושיוותרו להם על קורסים".

השינוי באקדמיה יבוא מבפנים או מבחוץ?

"הסיכוי שממסדים ישתנו מבפנים הוא נמוך. רק אם מנערים אותם היטב מבחוץ הם מתחילים להשתנות, ובדרך כלל גם צריך אדם מבפנים שייקח על עצמו את האתגר. אין דבר שחביב יותר על הממסד מלשלב ידיים".

בינתיים יש גל של אנטי-ישראליות בקמפוסים. איך צריך להתמודד עם זה?

"מחאות המאהלים שראינו בקמפוסים בארצות הברית לא מייצגות את רוב הסטודנטים. זאת קבוצה קולנית של סטודנטים בעלי אג'נדה ברורה מאוד שנתמכת על ידי גורמים עם הרבה כסף. הם לא רק מבקרים את מה שישראל עשתה בעזה אלא גם יוצאים נגד עצם הקיום של ישראל, וזה מגיע לשנאת יהודים בכלל. חלק מזה הוא ניתוב חדש של האנטישמיות הישנה, המופנית עכשיו נגד ישראל. צריך להילחם בזה בהסברה ובאמצעים משפטיים. צריך להתחיל לתבוע אנשים שמזיקים לנו ולגרום להם נזק כלכלי. עד עכשיו כל הזמן הורדנו את קומתנו כדי לא לעצבן, ויכול להיות שהגיע הזמן להשיב מלחמה".

הפוסט ד"ר צבי מרום: "זה לא בהכרח אסון, שהעולם מטיל עלינו חרמות. התעשייה המקומית תוכל להתפתח" הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

מטרתה העליונה של תנועת הביטחוניסטים היא להבטיח את ביטחון ישראל לדורות. בבסיס מטרה זו נמצאות שתי הבנות מרכזיות: הראשונה היא שביטחון המדינה לא יכול להתקיים בריק, אלא תלוי במערכת רחבה של גורמים מדיניים, כלכליים וחברתיים. ההבנה השנייה היא שבשביל לקבל החלטות מושכלות, יש צורך לבנות אסטרטגיה רחבה שנשענת על העבר וצופה אל עבר העתיד.

הבנות אלו הביאו את תנועת הביטחוניסטים לגבש חזון לאומי ברור, שנבנה מתוך מחקר מעמיק, ונוגע בכל השדות המעצבים של החברה הישראלית. בכתבה זו נתמקד, בעזרתו של האלוף (מיל') גרשון הכהן, בסוגיית ההתיישבות. על בסיס דבריו של הכהן נסקור את המאפיינים הגיאוגרפיים של חלקי הארץ השונים, נרחיב על הקשר שבין התיישבות לביטחון לאומי, ונפרט מהו חזון ההתיישבות שמדינת ישראל צריכה לאמץ בשביל להבטיח את ביטחונה לדורות.

רקע: מהצלבנים ועד ליצחק רבין – ארץ ישראל כנכס אסטרטגי

ארץ ישראל מחברת בין אסיה לאפריקה, ומקושרת לאירופה דרך הים התיכון. המיקום הזה הפך אותה כבר מימי קדם לנקודת מעבר חשובה בין יבשות ומעצמות, וזו הסיבה שעמים רבים ניסו לשלוט בה.

הכובשים השונים, ובראשם הצלבנים, הבינו שאי אפשר לשלוט על ארץ ישראל ולהגן עליה כשיושבים רק על רצועת החוף. לפיכך, הצלבנים פרסו את רשת המבצרים שלהם לא רק בערי החוף, אלא גם בסיני וברכסי ההרים ממזרח לירדן כמו מבצר עג'לון בגלעד.

לצערנו, התפיסה המרחבית החשובה הזאת לא באה לידי ביטוי בפיזור ההתיישבותי הקיים כיום, שכן למעלה מ-60% מתושבי מדינת ישראל היהודים מתגוררים ברצועת מישור החוף – רצועה שרוחבה אינו עולה על 15 ק"מ. מעבר לכך, גם מרבית הנכסים האסטרטגיים של מדינת ישראל – בהם שדה התעופה בן-גוריון, תחנות הכוח, נמל אשדוד, מרכז ניהול הבנקים והמפקדות הראשיות של כל זרועות הביטחון – מרוכזים באותו תא שטח.

מעבר להיותה של רצועת מישור החוף צרה וצפופה, היא גם נתונה לשליטת הרי יהודה ומורדות הרי שומרון שחולשים עליה ממזרח ונמתחים לכל אורכה. הרים אלו מספקים תצפית פתוחה על הרצועה, וגם מאפשרים גישה נוחה אליה – בין אם באמצעות ירי רקטות קצרות-טווח, ובין אם באמצעות פשיטות רגליות. מכאן שמי ששולט על הרי השומרון ויהודה שולט למעשה על מישור החוף כולו.

מנהיגים רבים מכל הקשת הפוליטית היטיבו להבין הקשר שבין שליטה בשטח לבין ביטחון, והכירו בחשיבות של שמירה על גבולות בני הגנה. הבנה זו היא שעמדה בבסיס "תוכנית אלון" שהציג יגאל אלון לראשונה בממשלת לוי אשכול, מייד לאחר מלחמת ששת הימים. אותה הבנה גם קיבלה ביטוי בתפיסתו המדינית של יצחק רבין. בנאומו האחרון בכנסת, באוקטובר 1995, התווה רבין את תפיסתו הביטחונית-לאומית, וציין ארבעה עקרונות התיישבותיים שאותם ראה כחיוניים:

• העיקרון הראשון קבע שבשביל להבטיח את קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית צריך ש-80% מאזרחיה יהיו יהודים. זוהי אחת הסיבות שהובילו את רבין להעביר את כל אוכלוסיית הפלסטינים מעזה ומשטחי A ו-B לידי הרשות הפלסטינית.

• העיקרון השני הוא שיש לשמור על ירושלים מאוחדת, כולל מעלה אדומים וגבעת זאב, ותחת ריבונות ישראל.

• העיקרון השלישי של רבין קבע כי גבול הביטחון של מדינת ישראל יוצב בבקעת הירדן בפירושה הנרחב ביותר. כלומר, יש לשמר את האחיזה הישראלית ואת ההתיישבות היהודית בבקעה על כל שטחה – מקו כביש 90 ועד קו הרכסים ממערב.
• על פי העיקרון הרביעי, יש להקים ישות פלסטינית שתהיה "פחות ממדינה". אחת המשמעויות המעשיות של עיקרון זה היא שיש לשמור על שליטה ישראלית במרחב האווירי מעל יהודה ושומרון.

ראוי להדגיש כי עקרונות אלו לא נוסחו על ידי מפלגות ימין, אלא על ידי מנהיגי תנועת העבודה, והם ביטאו הסכמה לאומית רחבה. עובדה זו לבדה משקפת את חשיבותה של ההתיישבות היהודית בארץ ישראל, ומבהירה שלפני היותה עניין פוליטי – ההתיישבות היא הכרח קיומי.

האלוף (מיל') גרשון הכהן: חזון ההתיישבות של מדינת ישראל

ירושלים: מטרופולין ולא עיר קצה

המצב הנוכחי:

החשיבות ההיסטורית, הדתית והתרבותית של ירושלים ברורה, אך יש לה גם חשיבות אסטרטגית קריטית. ירושלים יושבת באזור הררי, חולשת על צירי תנועה מרכזיים, והיא גם המקום היחיד על קו פרשת המים שבו מתקיים רוב יהודי.

האחיזה במרחב ירושלים הכרחית גם כדי להבטיח את קיומה של ירושלים כעיר הבירה של ישראל וכעיר מטרופולין מרכזית, וגם מטעמים מבצעיים ואסטרטגיים. מאחר שירושלים קרובה לחלק גדול ממוקדי הטרור, היא מהווה בסיס יציאה נוח לכוחות הביטחון ועוגן לפעולות מודיעיניות.

נוסף על כך, האחיזה במרחב ירושלים חיונית בשביל לשמר שליטה על צירי תנועה מרכזיים ועל אזורים נוספים: בזכות מרחב זה אפשר לשמור על בקעת הירדן כאזור חיץ שמפריד בין רצועת החוף לבין איומים ממזרח; בזכות החזקת יישובי קו המדרגה כמו נעלה ובית-אריה, אפשר לשלוט על צירי תנועה מרכזיים ועל נכסים אסטרטגיים בפנים הארץ, לרבות שדה התעופה בן-גוריון; והודות להחזקת קו הרכס והיישובים בחבל יתיר, אפשר להגן על עמק באר שבע ובקעת ערד, וכן על בסיס חיל האוויר נבטים.

מעבר לכל זאת, ויתורים טריטוריאליים בירושלים יתפרשו ככניעה ישראלית, ורק יעודדו גורמים קיצוניים בעולם המוסלמי והערבי להמשיך לכרסם בנוכחות היהודית בירושלים ובישראל בכלל.

באידיאל:

• לחזק את מעמדה של ירושלים כמטרופולין: לפני מלחמת ששת הימים, ירושלים הייתה עיר קצה מרוחקת, פרבר שולי של תל אביב, אך מאז היא נעשתה למטרופולין חשוב. ירושלים כעיר מטרופולין היא מפתח לשליטה בארץ ישראל, ועליה להישאר כזו. לשם שמירה על ירושלים מטרופוליטנית, יש צורך בכל היישובים שמקיפים אותה – גוש עציון מדרום, מעלה אדומים ומישור אדומים ממזרח, וחבל בנימין מצפון.

• לשלול את רעיון חלוקת ירושלים: חלוקת ירושלים תסכן לא רק את מעמדה כעיר הבירה של ישראל, אלא גם תפגע אנושות בביטחון הלאומי. אין יכולת להבטיח כי חלוקת העיר אכן תסיים את הסכסוך הישראלי-פלסטיני. הטרור ככל הנראה יימשך, ובתנאי החלוקה רק יקבל אפשרויות פעולה מסוכנות הרבה יותר. מעבר לכל זאת, בשום מקום בעולם לא נעשתה חלוקה של עיר בסדר גודל כזה – מדובר ברעיון שגם על הנייר פשוט לא תופס.

יהודה ושומרון: להפוך לשדרה המזרחית של מדינת ישראל

המצב הנוכחי:

בהסכמי אוסלו רבין חילק את אזור יהודה ושומרון לשטחי A, B ו-C. רק שטחי C נמצאים בשליטה אזרחית וביטחונית מלאה של מדינת ישראל. בשטחי C יש כיום כ-120 יישובים יהודיים שבהם מתגוררים בסך הכול מעל 500 אלף תושבים. נוסף על כך, יש כ-500 יישובים ערביים, שבהם מתגוררים כ-200–300 אלף תושבים.

למרות שהשליטה בשטחי C מעוגנת בהסכמי אוסלו, בעולם נשמעות ביקורות רבות נגד ההתיישבות היהודית בשטחים אלה. מדובר רבות על מפעל "ההתנחלויות", ועל מאחזים יהודיים בלתי חוקיים בשטחי C, אך בפועל הבנייה הפלסטינית הלא חוקית בשטחים אלה גדולה לאין שיעור מהבנייה היהודית. נכון לדצמבר 2023, יש בשטחי C כ-90,000 מבנים פלסטיניים בלתי חוקיים, ואין שום מאמץ לפנותם.

טענה נוספת שעולה נגד ההתיישבות היהודית ביהודה ושומרון היא שההתיישבות שם מהווה נטל על כוחות הביטחון. מדובר בטענה שגויה מיסודה. לא זאת בלבד שההתיישבות ביו"ש אינה מהווה נטל – היא זו שמאפשרת את חופש הפעולה של צה"ל באזורים אלה. סדר הכוחות שצה"ל מחזיק ביו"ש אינו מספיק בשביל לשמור על היציבות בגזרה מורכבת שכזו. היציבות נשמרת רק הודות למסה של כחצי מיליון יהודים שחיים שם.

ההתיישבות היהודית ביו"ש גם מאפשרת לכוחות הביטחון גישה נוחה לשטחי A ו-B – יתרון ששיחק לידי צה"ל במבצעים שונים, דוגמת מבצע "חומת מגן" ב-2002.

מעבר לכך, ההתיישבות היהודית בשטחי יו"ש גם מבהירה לפלסטינים שהנוכחות שלנו שם היא יציבה ודומיננטית, ושהם מוכרחים לשתף איתנו פעולה. נסיגה ישראלית בהיקף כזה או אחר תעיד על חולשה ותעודד את אויבינו להשתלט על אזור זה עוד יותר ואף להתרחב מעבר אליו.

ראוי לציין כי היישובים ביו"ש גם תורמים למימוש המטרות שצוינו בסעיף הקודם שעסק במרחב ירושלים, לרבות הפיכת ירושלים למטרופולין; שימור השליטה בבקעת הירדן; הגנה על מישור החוף ועל שדה התעופה בן-גוריון; הגנה על עמק באר שבע ובקעת ערד; ואחיזה קבועה בצירי התנועה הראשיים. כל היישובים והמאחזים במרחבי יו"ש מממשים לפחות אחת מן המטרות הללו, ולכן לכולם יש הצדקה ביטחונית.

באידיאל:

• דעת הקהל העולמית אינה יכולה להכתיב את המדיניות: כפי שהבין כבר דוד בן-גוריון, מדינת ישראל לא יכולה להתייחס לכל ההתנגדויות שקמות בעולם. היענות לקביעות כאלו ואחרות שמתקבלות בבית הדין הבינלאומי בהאג היא גזר דין מוות לכלל היהודים בישראל, כי אם ננסה להתקיים רק בתוך שטחי הקו הירוק אנחנו לא נתקיים בכלל.

• חידוד תפיסת ההתיישבות: כפי שהודגם, כל שטחי C חיוניים מבחינה ביטחונית ומוכרחים להישאר לעד בידי ישראל. זאת הבנה שצריכה להיות ברורה לכל מקבלי ההחלטות, ובשאיפה גם לתושבי המדינה.

• פיתוח ההתיישבות ביו"ש: לא זאת בלבד שההתיישבות היהודית ביו"ש אינה נרחבת, היא אפילו מצומצמת מדי. יש ליצור שדרה מזרחית בין ערד לגלבוע עם 3–4 מיליון תושבים כדי לחלץ את מדינת ישראל מהצפיפות של גוש דן. בשביל לאפשר זאת, יש להרחיב את היישובים הקיימים, להקים חדשים, ולפתח את מערכת הכבישים והרכבות כדי לקשר את כל אותם יישובים למרכז הארץ.

בקעת הירדן: להחיל ריבונות ישראלית

המצב הנוכחי:

בקעת הירדן היא גבול הביטחון של ישראל ממזרח. נכון להיום, בקעת הירדן נמצאת בשליטה ישראלית אך אינה נחשבת רשמית לחלק ממדינת ישראל. בינואר 2020 פרסמה ארה"ב את תוכנית השלום "עסקת המאה", שבה ניתנה לישראל הזדמנות היסטורית להחיל את ריבונותה על בקעת הירדן, ולספח באופן מלא את הבקעה וצפון ים המלח. לצערנו תוכנית זו טורפדה בידי פוליטיקאים ישראלים, ובקעת הירדן נותרת במעמד מתנדנד שחושף אותה לביקורות מבית ומחוץ.

בשביל להבין את חשיבותה האסטרטגית של הבקעה, יש להבין תחילה את המאפיינים הגיאוגרפיים שלה. הבקעה נמצאת בגובה של 250–400 מטרים מתחת לפני הים, ואילו הרי השומרון והרי חברון מתנשאים לגובה של עד 1,000 מטרים מעל פני הים. מכאן, שכל עוד הבקעה נמצאת בידיים ישראליות יהיה קשה מאוד לפלוש לישראל ממזרח משום שאין דרך נוחה לשנע כוחות צבאיים מסיביים בתנאי שטח כל כך תלולים.

אומנם כיום אנחנו ביחסי שלום עם ירדן ואין צפי קרוב לתקיפה מצידה, אך אסור לשכוח שהגבול המזרחי שלנו הוא הגבול החשוב ביותר להבטחת ביטחונה של ישראל – גם משום שמדובר בקו הגבול הארוך ביותר, וגם משום שהוא הגבול הקרוב ביותר למשולש תל אביב–ירושלים–חיפה שבו מרוכזים רוב התושבים היהודים ועיקר התשתיות של המדינה. יתר על כן, גם אם היציבות עם ירדן תישמר, צריך להבין שבלי אחיזה בבקעה, מיליציות איראניות יתיישבו במהרה בקלקיליה ובטול כרם וישגרו משם מרגמות אל עבר גוש דן. לא בכדי גם רבין טען שבקעת הירדן, בפירושה הרחב, היא גבול הביטחון של מדינת ישראל.

מעבר לחשיבות האסטרטגית, לבקעת הירדן יש גם ערך התיישבותי לא מבוטל. מדובר בשטח נרחב מאוד שמסוגל וצריך לקלוט מיליוני תושבים. בזכות יישוב הבקעה נוכל לאזן את פיזור האוכלוסייה הישראלית, ולהקל את הצפיפות ההולכת ומחריפה שמאפיינת את רצועת החוף.

באידיאל:

• החלת ריבונות בבקעת הירדן: לא זאת בלבד שאסור לוותר על האחיזה בבקעה הירדן, אלא יש לפעול לסיפוח מלא של האזור ולהחלת ריבונות ישראלית בבקעה. רק מהלך כזה יאפשר קביעת תוכניות ממשלתיות רחבות היקף, ויבטיח את קיומה ארוך הטווח של הבקעה כגבול הביטחון המזרחי של ישראל.
• הרחבת ההתיישבות בבקעה: בשביל לפתור את הצפיפות של מרכז הארץ, יש להרחיב את ההתיישבות היהודית בבקעה ולאפשר פיזור נכון יותר של האוכלוסייה. נוסף על כך, יש לעודד עולים חדשים להתיישב בבקעה ולא בערי החוף העמוסות ממילא.

הגליל: להרחיב גם יישובים יהודיים

המצב הנוכחי:

בשנת 2005 ממשלת ישראל אישרה את תוכנית המתאר הארצית (תמ"א) 35. בהתאם לתוכנית הזאת הוחלט להגביל את הבנייה והאכלוס בשטחים הפתוחים, בטענה שחשוב לשמור על אזורים ירוקים. בפועל, התוכנית הזאת מגבילה אך ורק יישובים יהודיים, ולא חלה על יישובים ערביים. מאז אישור התוכנית אי אפשר להקים יישובים יהודיים חדשים באזורים רבים בארץ, בהם הגליל, וגם קשה מאוד להרחיב את היישובים הקיימים כיון שיש מכסות מצומצמות למספר התושבים.

תמ"א 35 יצרה מצב אבסורדי שבו יישובים ערביים כמו סכנין מקבלים אישור להתרחב ואף להכפיל את כמות תושביהם, ואילו יישובים יהודיים כמו יודפת אינם מקבלים אישור להתרחב מעבר ל-400 בתי אב שכבר קיימים בשטח. מעבר לכך, יש גם הבדלים דרמטיים בשווי הקרקע שנמכרת ליהודים לעומת שווי הקרקע שנמכרת לערבים. בכרמיאל, למשל, שיווקו ב-2021 מגרשים של 350 מ"ר במיליון ו-200 אלף שקלים. חמש דקות נסיעה משם, בדיר אל-אסד, שיווקו באותה שנה מגרשים דומים בעלות של 20,000 שקלים בלבד, וגם פיתוח הקרקע סובסד.

תנאים אלה הביאו לכך שבלב הגליל (ללא הערים נהריה, צפת, טבריה ועפולה) יש 15% יהודים בלבד.

באידיאל:

• לשנות את תוכנית המתאר הארצית: צריך לשנות בהקדם את תוכנית המתאר הארצית, ולאשר תוכנית חדשה שבבסיסה ההבנה שיש צורך בפריסה התיישבותית כפרית רחבה. בתוך כך, יש לבטל את המכסות שמוטלות על יישובים יהודיים בלבד, ולאפשר התרחבות על בסיס כל היישובים הקיימים.
• לעודד צעירים להתיישב בגליל: צריך לעודד תושבים, בעיקר משפחות צעירות, להתיישב בגליל. בשביל לעשות זאת יש לשווק להם קרקעות במחירים משתלמים, להציע הטבות כלכליות, ולדאוג לפיתוח אזורי שיכלול כבישים נוחים, תחבורה ציבורית ומקומות תעסוקה.

הגולן – לשאוף למאה אלף תושבים יהודים

המצב הנוכחי:

מדינת ישראל כבשה את הגולן מידי הסורים ב-1967, ומאז השטח שנוי במחלוקת. מדינות רבות בעולם רואות בו "שטח כבוש", אך מרבית הישראלים רואים בו חלק בלתי נפרד משטחה של מדינת ישראל. בדצמבר 1981 החליטה מדינת ישראל להחיל את החוק הישראלי על רמת הגולן, וכך נשמר המצב עד היום.

בשנת 1994, ברוח הסכמי אוסלו, ממשלת רבין פתחה במהלכים להחזיר את הגולן לסורים, כחלק מניסיון להגיע להסכם שלום עם סוריה. רעיון דומה נידון גם בממשלות של ברק ואולמרט, אך לא התקדם לביצוע.

עם הזמן, הגולן זכה גם ללגיטימציה חלקית בעולם, ובמרץ 2019 חתם נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ על צו נשיאותי, שבו הכריז כי ארצות הברית מכירה באופן רשמי בריבונות ישראל על רמת הגולן. עם זאת, מרבית מדינות העולם עדיין לא רואות בגולן חלק רשמי ממדינת ישראל, וההחזקה בחבל ארץ זה עוד נתונה בסכנה.

באידיאל:

• להוריד מהפרק כל רעיון לסגת מהגולן: אסור להיכנע ללחצים בינלאומיים כיוון שהשלכות הוויתור על רמת הגולן יהיו איומות ונוראיות. קודם כול, אין לנו אפשרות להתקיים ביטחונית בלי רמת הגולן, כיוון שאז נהיה חשופים לאיומים מסוריה ומלבנון. גם בהיבט התרבותי והתיירותי מדינת ישראל תשלם מחיר כבד אם תוותר על הגולן, כיוון שמדובר בחבל ארץ יפהפה ובאחת הריאות הירוקות הבודדות במדינה.

• להגדיל את האוכלוסייה היהודית בגולן: כיום יש בגולן כ-23 אלף יהודים. בשביל לבסס את נוכחותנו בחבל זה ובשביל להקל את הצפיפות ביתר חלקי הארץ, השאיפה היא ליישב בגולן 100 אלף יהודים בתוך חמש שנים. עם תנאים מתאימים ותמריצים נכונים, מדובר במשימה ישימה בהחלט.

הנגב: התיישבות כפרית יהודית רחבה

המצב הנוכחי:

הנגב מתפרש על פני כ-60% משטחה של מדינת ישראל, אך הוא עדיין אחד האזורים הכי פחות מיושבים במדינה. כידוע, כבר דוד בן-גוריון הבין כמה חשוב לפתח וליישב את הנגב, ואף הגדיר אותו כ"נכס ציוני כביר שאין לו תחליף".

לצערנו, חזונו של בן-גוריון טרם מומש במלואו, והנגב עדיין סובל מפיתוח איטי ומהתיישבות יהודית מועטה. ההתיישבות הדלה לא קשורה רק במוטיבציה של התושבים לנוע דרומה, אלא גם במגבלות שמטילה הממשלה, ובראשן תמ"א 35, שמקשה על הקמת יישובים יהודיים חדשים ועל הרחבת יישובים קיימים.

מעט היהודים שכבר מתגוררים בנגב מרוכזים בעיקר בבאר שבע וביישובים עירוניים כמו אופקים ושדרות, ומתגוררים בבתים רבי קומות. בכך, אין לנו באמת פרישה רחבה בשטח וכפועל יוצא גם אין לנו די שליטה על הצירים המרכזיים. האוכלוסייה הבדואית, לעומת זאת, מתפרשת על פני קרקעות רחבות, ובכך קונה לעצמה שליטה על השטח ועל צירי התנועה.

יש להבין שהנגב חשוב למדינת ישראל לא רק בשל גודלו. באזור זה נמצאים גם כמה נכסים צבאיים ואסטרטגיים קריטיים, ובכללותם בסיס חיל האוויר נבטים. היעדר השליטה במרחב הביא לכך שבמבצע "שומר החומות" ב-2019 הצליחו מתפרעים בדואים לחסום את הגישה לבסיס, ובכך שיבשו את יכולת הפעולה של צה"ל. זהו מקרה ביטחוני חמור שמחייב הפקת לקחים.

באידיאל:

• התיישבות יהודית כפרית רחבה: יש לעודד פיתוח יישובים יהודיים בנגב, בדגש על יישובים כפריים עם בתים צמודי קרקע שמאפשרים תפיסת שטח רחבה. זאת הדרך היחידה ליצור איזון במרחב ולאפשר ביטחון לאורך הצירים. בשביל לעשות זאת צריך לחולל מהפכת בתפיסת תכנון ההתיישבות בנגב, ובהתאם אליה להוזיל קרקעות, לייצר תנאי התיישבות מתאימים ולתת תמריצים לתושבים שיבואו להתגורר בנגב.

חבל עזה: לחזק את יישובי העוטף

המצב הנוכחי:

חבל עזה עבר תהפוכות רבות בעשורים האחרונים. בשנות ה-70 הקימה ממשלת ישראל יישובים יהודיים בתוך רצועת עזה בהתאם לתוכנית "חמש האצבעות" שהציג אריאל שרון. עם זאת, בשנת 1982 פונה חבל ימית, ובהסכמי אוסלו התחייבה ישראל לסגת מהמשך יישום התוכנית ולוותר גם על השליטה בציר פילדלפי. בשנת 2005, כזכור, פונו כל היישובים היהודיים בגוש קטיף במסגרת תוכנית ההתנתקות – וכך הגיעה ההתיישבות היהודית ברצועת עזה לסופה.

מלבד היישובים בתוך עזה עצמה, יש לתת את הדעת גם על יישובי העוטף ויישובי צפון הנגב שמקיפים את הרצועה. לאחר מימושה של תוכנית ההתנתקות, יישובים אלה הפכו לקו החיץ שמפריד בין עזה לבין מרכז ישראל, וככאלה הם ספגו מתקפות רבות – החמורה שבהן אירעה בשבעה באוקטובר 2023.

נכון למועד כתיבת שורות אלו, מלחמת "חרבות ברזל" שפרצה בעקבות אותו אסון עדיין נמשכת, ומרבית היישובים בעוטף עדיין לא שוקמו ולא אוכלסו במלואם. למרות האיומים הביטחוניים, מדינת ישראל מוכרחה ליישב מחדש את עוטף עזה. ייתכן שחלק מהתושבים הקודמים לא ירצו לחזור לשם, אך קיימים די אזרחים המחזיקים באידיאולוגיה המתאימה שמבינים את החשיבות של האזור, ויסכימו להתגורר שם במקומם.

באידיאל:

• לחזק את יישובי העוטף: יישובי העוטף מוכרחים להתאכלס מחדש – בין אם בעזרת תושבים חוזרים ובין אם בעזרת תושבים חדשים. מדובר בחבל ארץ חיוני לביטחון ישראל, ואסור לזנוח אותו. מעבר לאידיאולוגיה הציונית והחלוצית, מדובר באזור יפהפה שבו אפשר לקיים אורח חיים מאוזן ומחובר לאדמה. יישובי העוטף גם אינם מרוחקים מהמרכז – רובם נמצאים במרחק של שעה נסיעה מתל אביב, ומקושרים היטב גם בתחבורה ציבורית – כך שבהחלט נוח לגור שם.

• התיישבות יהודית בעזה: על אף שביסודו רעיון זה נכון, יש לשקול אותו אל מול סדרי עדיפות לאומיים אחרים, וייתכן שבמקום להתעקש על יישוב עזה יש לרכז מאמצים ביישוב אזורים אחרים בישראל.

אין ביטחון בלי התיישבות: סיכום ומסקנות

למנהיגים של ראשית ימי המדינה, ובראשם בן-גוריון, היה ברור הקשר ההדוק שבין אחיזה בשטח והתיישבות לבין אסטרטגיה וביטחון. גם בהמשך הדרך, מנהיגים מכל הקשת הפוליטית, ובכללם מנהיגי שמאל כמו רבין, הבינו שאפשר להסכים לוויתורים טריטוריאליים רק עד גבול מסוים.

בפועל, במסווה של תוכניות "ירוקות" התקבלה תוכנית מתאר ארצית שמונעת את מימוש תוכנית ההתיישבות. תמ"א 35 מגבילה את פיתוחה של מדינת ישראל ומחלישה את ביטחונה, ויש לשנות אותה. בין השאר, יש לראות ביהודה ושומרון נכסים אסטרטגיים, כלכליים וביטחוניים של ישראל ולהתייחס לפיתוחם בהתאם. כמו כן, יש להמשיך ולבנות את מטרופולין ירושלים באופן נרחב, ליישב את הבקעה, הגליל והגולן, ולתקן את המצב הבלתי אפשרי שבו רוב הנכסים והחשובים של ישראל מרוכזים בתא שטח ספציפי וצר.

סוגיית עיצוב גבולות המדינה היא עניין לדורות ולכן אסור להכריע בה על בסיס תמונת מצב רגעית. באחריותנו לעצב גבולות בטוחים למדינה ישראל – גבולות שיהיו עמידים בפני תהפוכות פוליטיות במזרח התיכון ובפני שינויים טכנולוגיים. כל מדיניות שלא מביאה בחשבון תרחישי איום אפשריים הנוגעים לעתידה הביטחוני של מדינת ישראל היא תוכנית חסרת אחריות מבחינה לאומית.

לבסוף, יש לזכור שתוכניות לאומיות מוגשמות על ידי האזרחים. בקצה של כל תוכנית התיישבותית נמצאים המתיישבים שבונים בתים, נוטעים עצים, נקשרים לקרקע ולמקום, ומוכנים להילחם עליהם כאשר הדבר נדרש.

הפוסט באידיאל – חזון תנועת הביטחוניסטים והפעם: התיישבות וביטחון הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

מגילת העצמאות היא קודם כול ולפני הכול המסמך התמציתי והברור ביותר שמספר את הסיפור של העם שלנו. המגילה נפתחת בזכותנו ההיסטורית על הארץ ובאלף שנות הקוממיות שקיימנו כאן, היא מציינת את הזכות החוקית שקיבלנו מתוקף הצהרת בלפור והמנדט הבריטי, ומתייחסת גם לשואה כדי להבהיר מדוע יש הכרח להקים את המדינה היהודית כבר עכשיו. בהמשך, המגילה מפרטת את הערכים שעל בסיסם תוקם המדינה, וקוראת לכל יהודי התפוצות להתלכד בארץ ישראל ולממש יחד את חזון גאולת הארץ.

הסיפור של העם היהודי, כפי שהוא מוצג במגילה, הוא סיפור שלם ומדויק גם מבחינה היסטורית. עם זאת, לצערנו, בעשורים האחרונים אנחנו רואים ניסיון לפרק את ההיגיון הפנימי של הסיפור באמצעות נרטיבים חסרי בסיס, ובכך אנחנו הולכים ומאבדים את האמונה בצדקת דרכנו.

אובדן האמונה בצדקת הדרך הוא אחד הדברים המסוכנים ביותר שקורים לנו כחברה, כי בלי האמונה בזכותנו המוחלטת על הארץ אין לנו זכות קיום כאן. בלי אמונה זו גם לא נוכל להכריע את המלחמה הנוכחית, ובוודאי שלא נוכל להבטיח את ביטחוננו לדורות.

לפיכך נתכנסנו: הסיבות שהובילו להקמת מדינת ישראל

הזכות ההיסטורית

מגילת העצמאות נכתבה שלוש שנים בלבד לאחר מלחמת העולם השנייה ומאורעות השואה, ובכל זאת היא לא נפתחת בסיפור על ששת מיליוני היהודים שנספו באירופה, אלא במשפט: "בארץ ישראל קם העם היהודי, בה עוצבו דמותו הרוחנית, הדתית והמדינית". כלומר, המגילה נפתחת בזכותנו ההיסטורית על הארץ, ואומרת: כאן נוצרנו כאומה, כאן ניהלנו חיים ריבוניים במשך דורות, וכאן יצרנו את נכסי התרבות הלאומיים שלנו. המגילה מדגישה שהעם היהודי הוגלה מארצו "בכוח הזרוע", ומדגישה שגם כשחיינו בפזורות, המשכנו לשמור אמונים לארץ ישראל ונשאנו תפילות לשוב ארצה ולחדש כאן את חירותנו המדינית.

המגילה מתייחסת גם למפעל הציוני, ומזכירה את החלוצים שעלו ארצה כדי להפריח את השממה ולחדש את השפה העברית, וכן את הצהרתו של הרצל בקונגרס הציוני, שבה הוא דיבר על זכותו של העם היהודי לתקומה לאומית בארצו.

הזכות החוקית

בשלב הבא, המגילה מתייחסת לזכותנו החוקית על הארץ. לשם כך, היא נשענת על הצהרת בלפור שניתנה בנובמבר 1917 – הצהרה שמכירה בזכותו של העם היהודי להקים בית לאומי בארץ ישראל. הצהרה זו היוותה את הבסיס למנדט הבריטי על ארץ ישראל, כמצוין בכתב המנדט: "הממשל המנדטורי יהיה אחראי על ביצוע ההכרזה שניתנה במקור בשני לנובמבר 1917 על ידי ממשלת הוד מעלתו הבריטי, ואושררה על ידי יתר מעצמות הברית, לצורך הקמת בית לאומי לעם היהודי בפלשתינה".

כתב המנדט, שקיבל תוקף מחבר הלאומים (היום האו"ם), הוא המסמך החוקי המחייב ביותר שנוגע להכרה הבין-לאומית בזכותו של העם היהודי על ארץ ישראל, ובו התחייבו הבריטים לפעול למימוש זכות זו. ראוי לציין כי כוונתו המקורית של ארתור ג'יימס בלפור הייתה להקים בית לאומי ליהודים על כל שטחה של ארץ ישראל התנ"כית, לרבות השטחים שנמצאים בעבר בירדן המזרחי.

בפועל, ראינו שהבריטים פעלו נגד המנדט שאליו התחייבו. במקום לתמוך בהקמת בית ליהודים, הם עשו הכול כדי לסכל זאת – הם מנעו עלייה של יהודים, הזרימו לכאן ערבים מכל רחבי המזרח התיכון, והוציאו את הספר הלבן שנחשב להפרה בוטה של הצהרת בלפור. אם לא די בכך, הבריטים גם הוציאו את שטחי עבר הירדן המזרחי מתחום הבית הלאומי היהודי, ואפשרו את הקמתה יש מאין של מדינת ירדן.

למרות החתירה של הבריטים תחת המנדט שקיבלו ותחת הבטחותיהם לחבר הלאומים, הצהרת בלפור וכתב המנדט נותרו מסמכים חוקיים מחייבים שמבהירים באופן שאינו משתמע לשתי פנים שלעם היהודי יש זכויות לאומיות על ארץ ישראל.

השואה

רק לאחר שמגילת העצמאות מבססת את זכותנו ההיסטורית והחוקית על הארץ, היא מגיעה לעסוק בשואה. לפי המגילה, השואה הוכיחה מחדש את הצורך במציאת פתרון לבעיית העם היהודי, על ידי חידוש המדינה היהודית בארץ ישראל. המגילה מבהירה שהמדינה תהיה פתוחה לעלייה יהודית מכל התפוצות, ובכך היא מניחה למעשה את היסודות לחוק השבות.

האופן שבו הטיעונים נבנים ומנוסחים במגילת העצמאות נועדו להעביר את המסר שהשואה איננה הסיבה העיקרית ובוודאי שלא הסיבה היחידה לכך שהעם היהודי זכאי למדינת לאום. לפי כותבי המגילה, השואה הבהירה את הצורך במציאת פתרון מיידי, אך הפתרון הזה נשען על הזכויות ההיסטוריות והחוקיות שלנו על הארץ שהיו קיימות עוד הרבה לפני שהשואה התחוללה.

לצערנו, בעשורים האחרונים, יותר ויותר ישראלים שוכחים את הזכויות האלו, וסבורים שזכותנו למדינה מתבססת אך ורק על השואה. רק כשנבין שהשואה איננה הסיבה להקמת מדינת ישראל, אלא תזכורת כואבת לכך שעלינו לתבוע את זכויותינו ההיסטוריות והחוקיות – נבין שאנחנו כאן בזכות ולא בחסד.

הצהרת האומות המאוחדות

חלקה הראשון של מגילת העצמאות נחתם עם ההצהרה על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל שהתקבלה בעצרת האומות המאוחדות בכ"ט בנובמבר 1947. במגילה מודגש כי הכרה זו של האומות המאוחדות "אינה ניתנת להפקעה", ומובהר: "זו זכותו הטבעית של העם היהודי להיות ככל עם ועם עומד ברשתות עצמו במדינתו הריבונית". מכאן אנחנו מגיעים למשפט המכונן ביותר שמופיע במגילה: "אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל".

לאור חזונם של נביאי ישראל: הערכים המנחים במגילת העצמאות

ערכי המדינה

בחלקה האחרון של מגילת העצמאות יש התייחסות לאופייה של המדינה ולערכים שיעמדו בבסיסה.

בראש ובראשונה מצוין שמדינת ישראל "תהא פתוחה לעלייה יהודית ולקיבוץ גלויות" – ובכך מודגש למעשה שהמדינה היא מדינת הלאום של העם היהודי. לאחר מכן מוזכרים יתר הערכים, ובהם חירות, צדק, שלום, שוויון זכויות וחופש דת. במגילה מצוין כי ערכים אלו נשענים על חזונם של נביאי ישראל, ובכך שוב יש חזרה לעוגן ההיסטורי והמסורתי שמעצב אותנו כעם.

היום נשמעות טענות שונות שלפיהן מדינת ישראל לא מממשת התחייבותה לקיים שוויון זכויות מלא לכל אזרחיה. טענות אלו הן חסרות בסיס. לכל האזרחים במדינה יש זכות הצבעה, וקולם שווה. באופן דומה, אנחנו רואים שותפות במוסדות הציבוריים ויש נציגי ציבור וחברי כנסת מכל קשת החברה. כמו כן, כל האזרחים שווים בפני החוק, בלי קשר למוצאם, ומעולם לא הייתה במדינה מערכת חוקים נפרדים ליהודים ולערבים. גם בתחום ההשכלה והעבודה, אנחנו מוצאים שוויון הזדמנויות – ולראיה, אחוז הסטודנטים הערבים שלומדים במוסדות ההשכלה הגבוהה בישראל עולה משנה לשנה, וב-2022 עמד על 19% מכלל אוכלוסיית הסטודנטים – כמעט כמו האחוז שהם מהווים באוכלוסייה. נוסף על כך, מאז שנת 2020 כמעט מחצית מהרופאים החדשים בישראל מגיעים מהמגזרים הערבי והדרוזי. כך נראית מדינה בה הזכויות לאזרחים הן שוות.

יד לשלום

בהמשכו של החלק האחרון, מגילת העצמאות מתייחסת למורכבות הביטחונית שנוגעת לערביי ישראל ולמדינות השכנות. תחילה המגילה פונה לערבים תושבי המדינה ומזמינה אותם לקחת חלק בבניין המדינה על יסוד אזרחות מלא ושווה. לאחר מכן, היא פונה למדינות המזרח התיכון ומכריזה: "אנו מושטים יד שלום ושכנות טובה". מדינת ישראל גם מתחייבת במגילה לתרום את חלקה במאמץ משותף לקדמת המזרח התיכון, ובכך מבססת את מעמדה כמדינה שוחרת שלום.

גאולת ישראל

מגילת העצמאות נחתמת בפנייה לעם היהודי בתפוצות. המגילה קוראת לכל יהודי העולם לעלות ארצה ולהתלכד כאן כדי לממש את שאיפת הדורות לגאולת ישראל.

השורה האחרונה במגילה חוזרת שוב לבסיס שמאגד אותנו כעם, ומדגישה שהחתימה על המגילה נעשית "מתוך ביטחון בצור ישראל".

אף מילה על צורת משטר וגבולות: התכנים שנעדרים ממגילת העצמאות

מדינה יהודית ושוויונית

כל מילה שנכתבה במגילת העצמאות נבחרה בקפידה, וכך גם המילים שלא נכתבו בה. כיום ברור לכולנו שמדינת ישראל היא מדינה יהודית ודמוקרטית, אך מעניין לראות שהמילים "יהודי", "יהודית" או "יהודים" מופיעות במגילה 20 פעמים, ואילו המילה "דמוקרטיה" לא מופיעה שם אף לא פעם אחת. אין זה מקרי.

מגילת העצמאות לא מתייחסת לאופיו של המשטר שעתיד לקום במדינה, מהסיבה הפשוטה שכלל לא היה ברור שמדינת ישראל תהיה מדינה דמוקרטית. למעשה, רוב ההנהגה באותה עת הייתה מחוברת באופן עמוק לרוסיה הקומוניסטית וראתה ברעיון הקיבוץ ערך עליון – כך שרבים צידדו דווקא בביסוס משטר קומוניסטי ולא דמוקרטי.

עם זאת, מגילת העצמאות כן מתייחסת לעקרונות אוניברסליים שנמצאים בבסיסה של הדמוקרטיה, ובכללם השוויון, הצדק והחירות. בכך, מגילת העצמאות מגלמת את האיזון שעליו אנחנו מדברים כל הזמן – האיזון בין מדינת הלאום של העם היהודי לבין מדינה דמוקרטית. כשמבינים את המגילה באמת מתברר שאין פה שום סתירה.

ללא תיחום גבולות

נושא נוסף שאליו מגילת העצמאות לא מתייחסת, ובצדק, הוא נושא הגבולות. כותבי המגילה לא הזכירו כלל את תוכנית החלוקה שניתנה במעמד ההכרזה בעצרת באומות המאוחדות בכ"ט בנובמבר, וזאת משום שהם הבינו שהגבולות של מדינת ישראל עוד עתידים להתעצב.

ובאמת, זמן קצר לאחר החתימה על המגילה, שבעה צבאות אויב קמו נגדנו ומצאנו את עצמנו במלחמה על עצמאותנו. במלחמה זו לא רק ניצחנו, אלא גם הגדרנו מחדש את גבולות המדינה. מאז הוסיפה מדינת ישראל לנצל הזדמנויות כדי להרחיב את גבולותיה, וחלקים רבים בציבור הישראלי עוד שואפים לאחוז בכל שטחי מולדתנו.

בין פוליטיקה לביטחון: מגילת העצמאות והמציאות של ימינו

הפוליטיזציה של מגילת העצמאות

מגילת העצמאות נועדה להיות המסמך המכונן של מדינת ישראל, אך בשנים האחרונות, בעיקר סביב המאבק המשפטי, אנחנו רואים שהיא נעשית לכלי ניגוח פוליטי.

ציבורים רבים בחברה הישראלית חוזרים למגילת העצמאות כדי למצוא בה סימוכין לטענותיהם. מצד אחד, השיח הזה מבורך כיוון שהוא מכיר בחשיבותה של המגילה; אולם, מצד שני, נעשה כאן עוול למגילה, כי ההקשר הפוליטי מרדד את המסמך החשוב ביותר של העם היהודי בעת החדשה, ולא מאפשר את הבנת העומק של עקרונותיו. חשוב להבין מגילת העצמאות היא מסמך שלם ושאי אפשר לקבל חלק ממנה ולהתנכר לחלק אחר – ממש כפי שאי אפשר לקבל רק חלק מהסיפור של העם היהודי. אחד הדברים המסוכנים ביותר שאנחנו יכולים לעשות כחברה הוא לקחת את מגילת העצמאות – המסמך שמהווה את הבסיס לקיומנו כאן – ולהפוך אותו לסוגיה פוליטית.

אובדן האתוס

בלי להבין את מגילת העצמאות על כל חלקיה, אנחנו מאפשרים לגורמים חתרניים לקעקע מהיסוד את כל האתוס הלאומי שלנו, וכפועל יוצא גם את האמונה בזכויות הלאומיות שלנו על הארץ.

בשנים האחרונות אנחנו עדים למערך של שקרים שמנסים להציג אותנו כקולוניאליסטיים שרוצים לכבוש מדינה שאין להם שום קשר אליה. שקרים כאלה מפרקים מהיסוד את כל הסיפור שלנו, ואסור לנו לקבל אותם.

הציבור בישראל צריך לדעת להפריד באופן מוחלט בין המהות לבין הפרקטיקה. קודם כול עלינו להבין את הנרטיב שלנו שמדבר על העם היהודי שמחדש את הקוממיות בארצו, ורק לאחר מכן נוכל לרדת לקומה של הפתרונות. במצב כזה, גם אם נידרש לבצע ויתורים, הם יהיו ממקום פרקטי שמבין את כורח המציאות, ולא ממקום שמתנכר לערכים שמעצבים אותנו כעם.

להגן על עצמנו בכוחות עצמנו

השיח הביטחוני בישראל נוטה להיות ציני, רדוד וסיסמתי. בשביל להעמיק את השיח ולגשת אליו בחרדת הקודש שלה הוא ראוי, עלינו לחזור למגילת העצמאות.

המגילה מדגישה שמעולם לא פסקנו לתבוע את זכותנו לחיי כבוד במולדתנו, ומרמזת על הצורך החשוב להגן על עצמנו בכוחות עצמנו. בכך היא מניחה את הבסיס הערכי והרעיוני שעליו ביטחון ישראל צריך להיבנות.

הדנ"א של העם היהודי: חשיבותה הנצחית של מגילת העצמאות

המלחמה הנוכחית מבהירה ביתר שאת את חשיבות האמונה בצדקת הדרך. מי שמנהלת מולנו את המלחמה היא איראן – מדינה שנמצאת במרחק אלפי קילומטרים מאיתנו ושאיתה אין לנו שום סכסכוך טריטוריאלי. מכאן, שהמאבק של מדינת ישראל הוא לא על קרקע, אלא על ערכים.

מהבחינה הזאת, יש לנו כברת דרך לעשות. האויבים שלנו יודעים טוב מאוד לשמר ולהנחיל את האתוס שלהם, אך אנחנו רק מחלישים את האתוס שלנו ומתנכרים אליו.

בשביל לנצח במאבק שנשען בעיקרו על ערכים ורעיונות, עלינו להיות מחוברים במאה אחוז למה שכתוב במגילת העצמאות ולסיפור המכונן שלנו כעם. מה שיכריע את המלחמה הזאת ויבטיח את ביטחון ישראל גם בהמשך הוא לא כמות הכוחות ואיכות החימוש – אלא הרוח, והרוח נבנית מתוך האמונה בדרכנו כאומה.

הפוסט להבין את מגילת העצמאות: להבין את זכותנו על הארץ הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

אחירם לוי (30), רס"פ לוחם בחיל ההנדסה, פותח את השיחה בהתנצלות קלה. יש לו הרבה מה לומר, כך הוא מסביר, אבל הוא לא בטוח איך נכון לנסח את הדברים.

ובאמת, בהתחלה המילים פשוט יוצאות: בשטף, בלהט, בכאב. אבל ככל שהשיחה מתקדמת, המילים מסתדרות לשורות והופכות למסרים ברורים; מסרים שמגיעים מדם ליבו של אחירם ושל חבריו הלוחמים, מסרים שהגיע הזמן להביא מהשטח ולשים בראש כל שולחנות הדיונים.

"אני מדבר בשם הרבה קולות של מילואימניקים, שכולם – בלי קשר לדעותיהם הפוליטיות – חפצי חיים", הוא מבקש לחדד, "וכשאני מדבר על ההנהגה אני מתכוון לכל ההנהגה – המדינית, המשפטית, הצבאית וגם לתקשורת. מבחינתי, כולם נושאים באחריות".

"אף אחד לא רוצה להעסיק מישהו שעתיד לחזור למילואים"

אחירם הוקפץ למילואים מייד בשבעה באוקטובר – שמונה חודשים אחרי שהתחתן, וחודש אחרי שהפסיק לעבוד. במהלך חודשי הלחימה הארוכים הוא גם נאלץ לעבור דירה, וכך מצא את עצמו מתמודד עם מערכת סבוכה של קשיים אישיים. על כל אלה נוספו האתגרים מהשטח: חוסר הוודאות, הפחד המתמיד, אובדן החברים שדוקר בכל פעם מחדש.

לאחירם ברור שהוא לא לבד בסיפור הזה. כל משרתי המילואים חוו וחווים עדיין קשיים דומים. "המילואימניקים משלמים מחירים כבדים מאוד על המלחמה הזאת, וזה לא מספיק מדובר", הוא אומר. "אני נתקל עדיין בקשיים למצוא עבודה כי כמעט אף אחד לא רוצה להעסיק מישהו שעתיד לחזור למילואים. יש לי חברים שהתגרשו בגלל המילואים או שפוטרו מעבודות, ויש גם כאלה שמתאבדים בין הסבבים. והציבור, עם כמה שהוא מנסה לתמוך, לא באמת מבין עד כמה המצב קשה".

למרות הקשיים הנערמים והמחירים המצטברים, אחירם מצהיר שאם יקראו לו שוב למילואים הוא יתייצב מייד, בלי לשאול שאלות. רק שתי בקשות יש לו, ואת שתיהן הוא מפנה בעיקר למקבלי ההחלטות וגם לאזרחי המדינה: תכבדו את החיים שלנו בכך שתיתנו לנו גב ותאפשרו לנו לנצח, וקחו אחריות על האחדות בעם".

"לא עוד פשיטות הלוך וחזור, לא עוד סבבים": המילואימניקים רוצים לנצח

מאז השבעה באוקטובר, חוסר הוודאות נעשה למרכיב משותף בחיים של כל אזרחי המדינה. ובכל זאת, יש מי שחווים את אי הוודאות באופן מוחשי במיוחד. עוד לפני אי הוודאות שמייצרים מצבי מלחמה, יש את אי הוודאות שבמעבר שבין חיים אזרחיים למילואים. "יש המון חוסר בהירות סביב שירות המילואים", אומר אחירם. "זה מתחיל כבר בצווי ההתייצבות. קרה כבר כמה פעמים שקיבלתי צו שנדחה או בוטל. צריך להבין שכשאנחנו מקבלים צו, כל החיים שלנו נאספים לתוך הדבר הזה. אנחנו עוצרים הכול, משנים תוכניות, וכשמבטלים לנו את הצו ככה פתאום, התחושה היא שמזלזלים בנו ובזמן שלנו כי יודעים שנתייצב תמיד למען המדינה", הוא מספר. "אבל חוסר הבהירות לא נגמר כאן. גם בלחימה עצמה אנחנו לרוב לא יודעים לקראת מה אנחנו הולכים. אומרים לנו תיכנסו, תצאו, תילחמו, תעצרו. זה נכון במיוחד בחודשים האחרונים ללחימה".

אתה מזהה הבדל בין הלחימה בתחילת המלחמה לבין הלחימה היום?

"בהחלט. בהתחלה ראינו לחימה אגרסיבית מאוד, אבל בזמן האחרון יש לחיילים תחושה שאנחנו די מתבוססים בעזה במקום לנצח. ההנהגה והציבור צריכים להבין שככל שאנחנו נמצאים יותר זמן בתוך עזה כך אנחנו מאבדים יותר חיילים. הלוחמים בשטח רוצים לראות שוב לחימה עצימה ורציפה עם ארטילריה כבדה, טיהור של השטח, ריכוז מאמץ צבאי ותפיסת מרחב רחבה. לא עוד פשיטות הלוך חזור, לא עוד סבבים. לחימה שאומרת: הבאנו אתכם מהבית בשביל לנצח".

מה לדעתך מעכב את צה"ל מהשגת ניצחון?

"לא אכנס לנושא של עירוב בין צבא לפוליטיקה, אבל אני כן רוצה להתייחס לנושא של התחשבות בלחצים בינלאומיים. ברור לי שזה עניין חשוב – אבל לא יותר חשוב מהחיים שלנו. צריך לנהוג בחיים של החיילים בחרדת קודש. מעבר לכך, יש פער בין התודעה של הלוחמים בשטח לבין המסרים של ההנהגה. בתור חיילים פשוטים אנחנו יודעים שלצבא יש יכולת להתמודד עם ארגון טרור, מורכב ככל שיהיה, ולהכריע אותו – אבל בלי תודעת ניצחון שמגיעה מלמעלה אנחנו יכולים להילחם גם עוד שלוש שנים בלי לסיים".

ומה דעתך לגבי רעיונות להפסיק את המלחמה עוד לפני שהושגו יעדיה?

"כאזרח הייתי נכנס לסוגיה הזאת, אבל כחייל זה לא מקומי. הצבא אמור ליישם החלטות, ואנחנו כחיילים מוכנים ליישם כל החלטה. הבעיה היא שאנחנו נתקלים בעיקר בהתלבטות. זה מתסכל. אנחנו עוזבים הכול – את הבית, את העבודה, את העסק – ובאים להילחם, אבל אז פוגשים הססנות. אני אומר, אם אתם לא רוצים לנצח, אל תקראו לנו. תסיימו את המלחמה הזאת וזהו. אבל אם אתם כן רוצים לנצח, תנו לנו להילחם עד לניצחון".

"חיי המילואימניקים בכלל לא נמצאים על סדר היום הציבורי"

באחד ביולי נפל רס"ר (במיל') נדב אלחנן נולר ז"ל, חבר ותיק וטוב של אחירם. זה לא החבר הראשון שהוא איבד מאז תחילת המלחמה, אבל הנפילה של אלחנן טלטלה אותו במיוחד.

"כל אדם שנופל זה עולם ומלואו, אבל כשמגיעים למספרים כל כך גבוהים של נופלים כבר מתפתחת אדישות. הנופלים עוברים לידנו ורובנו אפילו לא טורחים לקרוא את השם שלהם, להבין מיהם, לכאוב אותם לרגע. לצערי, רק כשהאבל דופק לך בדלת, אתה מבין את המשמעות שלו", הוא אומר. "האדישות הזאת קיימת גם בקרב הציבור ובעיקר בקרב ההנהגה".

לדברי אחירם, חובה עלינו, כאזרחי המדינה, לעצור מול כל שם של נופל ולתת לו כבוד. אבל זהו רק צידו האחד של המטבע. "אני רוצה שיכבדו אותנו ויעריכו אותנו גם בעודנו בחיים", הוא מדגיש. "אנחנו מסכנים את הגוף ואת הנפש שלנו בשביל המדינה והאזרחים, ולא צריך שהאותיות ז"ל יופיעו ליד השם שלנו כדי לקרוא לנו גיבורים. זה לא עוזר. אנחנו לא צריכים שיאהבו אותנו גיבורים מתים".

איך היית רוצה שההנהגה תתייחס לחיילים ולמשרתי המילואים?

"מההנהגה אני מצפה לקבל גיבוי: גם במערכה עצמה, וגם בחיים שבחוץ. כרגע ההרגשה היא שהכול נמצא על השולחן – היחסים הבינלאומיים, המצב הכלכלי, החטופים, המפונים; הכול חוץ מאיתנו. אני לא מזלזל באף אחד מהנושאים האלה, כולם חשובים, אבל לא יכול להיות שהחיים של המילואימניקים לא יהיו גם הם על סדר היום הציבורי. ביום שבו נדב נפל, כולם עסקו רק בשאלה אם להחזיר את החשמל לעזה או לא, התחושה היא שתוקעים לנו סכין בגב. צריך להבין שהניסיונות להשביע את דעת הקהל העולמית לא רק מסיטים את השיח מאיתנו, אלא גם מביאים לקבלת החלטות שמקשה עלינו להילחם – הרי החזרת החשמל לעזה מסייעת גם לחמאס, ורוב הסיוע ההומניטרי מגיע בסופו של דבר לידי המחבלים ומאפשר את התחזקותם. במקום זאת, אפשר למצוא פתרונות יצירתיים שיתמכו ביחסים הבינלאומיים אבל גם יאפשרו לנו לחימה אגרסיבית ורציפה. מעבר לכך, אנחנו גם רוצים לראות מעטפת תמיכה לנו ולמשפחות שלנו. זה אומר לקבל סיוע כלכלי אמיתית, ולא הטבות מזדמנות כאלו ואחרות, כי לא ייתכן שהמילואימניקים יישאו גם בנטל הזה".

ומה אתה מצפה מהציבור הישראלי?

"יש אנשים מדהימים שמאז השבעה באוקטובר רק תומכים בחיילים, בפצועים ובמשפחות הקורבנות. עם זאת, רוב האזרחים כבר חזרו מזמן לעיסוקם, גם ברמת הנתינה וגם ברמת המעורבות הרגשית. זה מובן. לא ציפיתי שההירתמות שהייתה בתחילת המלחמה תימשך בכזה היקף, ובסופו של דבר אנחנו נלחמים בשביל שהעורף יוכל לקיים חיי שגרה, אבל כן קשה לי עם האדישות שנוצרה בחברה ועם הניתוק מקשיי המילואימניקים".

מה אפשר לעשות כדי לעזור למילואימניקים?

"אנשים יודעים להגיד 'כל הכבוד' ואפילו להכניס את היד לכיס ולתרום, אבל כשזה פוגש אותם במקומות מאתגרים הם לא תמיד יודעים איך לתמוך. אני לא אומר שכולם צריכים להתנדב, אבל יש דרכים אחרות לשאת בנטל: אפשר להעסיק עובד שמשרת במילואים למרות הקשיים שכרוכים בכך, ובאופן דומה לגלות סבלנות כלפי עובדים שחוזרים ממילואים ומתקשים להסתגל מחדש לשגרה; אפשר לתמוך במשפחות של משרתי המילואים, ובמיוחד בנשים שנמצאות עם הילדים לבד בבית; ובאופן כללי אפשר וצריך, כחברה, לגלות רגישות לעזור לאחר גם אם לא ברור לנו עם אילו קשיים הוא מתמודד".

"אולפני הטלוויזיה הפכו לגני ילדים"

אחת המילים הרווחות ביותר מאז תחילת המלחמה היא "אחדות". אנחנו פוגשים אותה כמעט בכל צומת, בדמות שלטים שקובעים "ביחד ננצח"; שומעים אותה בנאומים של פוליטיקאים; תופסים אותה בהכרזות של מפקדים; קוראים אותה בפוסטים, מזמזמים אותה בשירים – אבל מבחינת אחירם לוי, האחדות, כרגע, היא בעיקר סיסמה נחמדה.

"אני מסתכל על אולפני הטלוויזיה והם הפכו לגני ילדים", הוא אומר. "קשה לי לראות את המנהיגים שלנו משתלחים זה בזה ומלבים תככים. הגענו למצב שבו הממשלה היא של הימין והצבא של השמאל. זה לא יכול להיות. אני רוצה לפנות לכל הדרג הפוליטי והביטחוני וגם לגופי התקשורת ולהגיד – תגלו אחריות. לפני שאתם מדברים, תחשבו פעמיים ותשאלו את עצמם אם אתם מוסיפים אהבה או שנאה, יוצרים אחדות או פילוג".

לדברי אחירם, יש פער ניכר בין האופן שבו ההנהגה והחברה הישראלית מנהלות מחלוקות לבין האופן שבו החיילים ומשרתי המילואים מנהלים אותן. "בקרב המילואימניקים יש אחדות גבוהה. אנחנו מצליחים לקיים שיח מורכב ולחלוק זה על זה בצורה מכבדת. לפעמים אני מרגיש שיש כאן שני יקומים מקבילים – היקום של המילואים והיקום של העולם שבחוץ".

ואיך בכל זאת אפשר לחזק את האחדות ב"עולם שבחוץ"?

"ההנהגה צריכה לקחת אחריות על האחדות בעם – זאת אמורה להיות המשימה מספר אחת של הכנסת. זה מתחיל בדברים שנאמרים בין הפוליטיקאים עצמם וממשיך לאמירות שאנחנו שומעים בתקשורת. אנחנו מוכרחים להפוך את האחדות מסיסמה לפרקטיקה, ולהבין שאם נמשיך להתחלק לשבטים ומחנות, ואם לא נלמד איך לבנות עתיד משותף ביחד – אנחנו פשוט לא נהיה פה".

"צריכים אותי, אז אני שם"

נכון להיום אחירם לוי חזר לחייו האזרחיים, אבל ברור לו שבכל רגע נתון יכולים לקרוא לו שוב למילואים. ברור לו גם שאם יקראו לו הוא יגיע. בינתיים, כל עוד הוא בביתו, הוא מנסה לייצב את הזוגיות הטרייה שלו, להסתגל למקום מגוריו החדש, וגם למצוא סוף סוף עבודה. בין לבין, הוא עוד יוצא לשטח, אבל הפעם בתפקיד המתנדב.

לצד תרומתו הרבה כלוחם, אחירם הקים לאחרונה חמ"ל סיוע לחיילים בשם "חמ"ל האחדות", שנושא את הסלוגן "כי אין לנו דרך אחרת". אחירם ושאר מתנדבי החמ"ל נודדים בין אזורים שונים בארץ, מחלקים מזון וציוד לחיילים, ובעיקר משדרים להם: אנחנו רואים אתכם.

איך אתה מצליח לגייס מוטיבציה להמשיך לשרת ולהתנדב?

"מה שמחזק אותי זאת הידיעה שעם ישראל כבר חווה אירועים קשים בהיסטוריה, ועבר אותם. כשנשארים עם מבט צר קשה מאוד לקום, אבל ממבט כזה, שרואה בנו חלק משרשרת הדורות של עם ישראל, אני מצליח להתרומם. מעבר לכך, אני גם מבין שאין מישהו אחר שיעשה את זה בשבילי ובשביל המשפחה שלי. צריכים אותי, אז אני שם".

עכשיו, אחרי שהדברים יצאו בכזה כאב, מהו המסר שלך להנהגה?

"המסר הראשון הוא: קחו אחריות ותראו לנו שאנחנו חשובים. שימו את החיים שלנו על כף המאזניים כשאתם מקבלים החלטות, ותנו לנו תמיכה אמיתית. המסר השני הוא: אל תשחקו בנו. אם אתם רוצים לנצח את המלחמה, תנו לנו להילחם כמו שצריך ולהכריע. רק אל תשאירו אותנו במצב הביניים הזה כי נמאס לנו להקריב את החיים שלנו על מזבח ההססנות שלכם".

הפוסט הבאתם אותנו? אז תנו לנו לנצח: קולות המילואימניקים מהשטח הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

מטרתה העליונה של תנועת הביטחוניסטים היא להבטיח את ביטחון ישראל לדורות. בבסיס מטרה זאת נמצאות שתי הבנות מרכזיות: הראשונה היא שביטחון המדינה לא יכול להתקיים בריק, אלא תלוי במערכת רחבה של גורמים מדיניים, כלכליים וחברתיים. ההבנה השנייה היא שבשביל לקבל החלטות מושכלות, יש צורך לבנות אסטרטגיה רחבה שנשענת על העבר וצופה אל עבר העתיד.

הבנות אלו הביאו את תנועת הביטחוניסטים לגבש חזון לאומי ברור, שנבנה מתוך מחקר מעמיק, ונוגע בכל השדות המעצבים של החברה הישראלית. בכתבה זו יתמקד אל"מ (מיל') אילן דיקשטיין בהקמת המשמר הלאומי – רעיון שקיים כבר זמן מה אך טרם הגיע לכדי מימוש.

רקע – מעבירות פליליות לבעיית משילות

מדינת ישראל מתמודדת כבר שנים רבות עם בעיות של ביטחון פנים, שכוללות פעילות פלילית, אירועי פח"ע (פעילות חבלנית עוינת), טרור חקלאי ועוד. בשם התקינות הפוליטית הגורמים הרשמיים נמנעים מלומר זאת בקול רם, אך ידוע לכל שרוב הפעילות הזאת מגיעה מצד הציבור הערבי והבדואי, ופעמים רבות היא נעשית מטעמים לאומניים מובהקים.

המגמה הזאת פרצה בצורה קשה וכואבת באירועים שקדמו למבצע "שומר החומות". כזכור, בחודש מאי 2021 החלו מהומות במאות מוקדים ברחבי המדינה, שכללו הצתות, יידויי אבנים והפרות סדר. במהלך המהומות נהרגו שלושה אזרחים, נפצעו מאות אחרים, ונגרם נזק לרכוש בשווי של עשרות מיליוני שקלים. על פי הערכות גורמי הביטחון, כ-90% ממשתפי המהומות היו ערבים בעלי אזרחות ישראלית.

אירועים אלו ניערו את המערכת, וגרמו לנו להבין שיש כאן בעיית משילות חמורה, וזירה ביטחונית לכל דבר עניין שמצריכה מענה ממוקד. כך עלה הרעיון להקים משמר לאומי שיתבסס בעיקרו על אזרחים מתנדבים, ויהווה שכבת הגנה נוספת בשגרה ובחירום.

מאז 2021, רעיון המשמר הלאומי הולך ומתגבש, אך טרם יצא אל הפועל. העיכוב נגרם בין היתר בגלל מחלוקות שונות הנוגעות לאופיו של המשמר. כך למשל נבחנות השאלות: האם המשמר יורכב ברובו ממתנדבים או יתבסס דווקא על לוחמים בשירות? האם המשמר יחליף את מג"ב או יתקיים לצידו? האם המשמר יהיה כפוף למשטרת ישראל או למשרד הפנים? וגם: באילו גזרות הוא יפעל? מה יהיה תחום אחריותו? כמה סמכות תינתן לו?

למרות המחלוקות, לרוב מקבלי ההחלטות כבר ברור שבדרך זו אחרת צריך להקים משמר לאומי שיהיה אמון על ביטחון הפנים, בדגש על אירועים לאומניים. אם יתרחש עוד אירוע כמו "שומר החומות", ובמיוחד בימים אלה כשאנחנו נמצאים במלחמה גם בחזית הדרומית וגם בחזית הצפונית – אנחנו עלולים למצוא את עצמנו מול תרחיש שאנחנו פשוט לא ערוכים אליו.

אל"מ (מיל') אילן דיקשטיין: החזון להקמת משמר לאומי

להסתכל לבעיה בעיניים

המצב הנוכחי:

מדינת ישראל והמשטרה נמנעות מלהגדיר את שורש הבעיה, אבל האמת היא שכולם יודעים שיש כאן מגזר אחד שבאופן שיטתי פוגע במגזר אחר. בהרבה מקרים, אירועי גניבה, הטרדה או חבלה נעשים לא רק במישור הפלילי, אלא גולשים למישור הלאומני ומקבלים חיזוק מאידיאולוגיה ג'יהאדיסטית. יתר על כן, האנשים שמבצעים את הפעילות הפלילית יכולים באותה קלות לבצע בהמשך פעילות לאומנית. באופן דומה, גם כלי הנשק שמשמשים באירועים פליליים יכולים לסובב קנה ולהתהפך על הציבור היהודי באירוע לאומני – כך שיש כאן מסלול הסלמה מסוכן.

עלינו להבין כי ערביי ישראל חיים בתוך המדינה, בלי גדר שמגבילה את תנועתם, אך יש ביניהם קבוצות רבות שמביעות הזדהות עם הרעיון הלאומני הפלסטיני ומגלות עוינות לרעיון הציוני. אויבינו מבחוץ כבר מבינים זאת היטב ולכן תומכים באותן קבוצות עם משאבים ואמצעים, ומנסים לגייס אותן לחתרנות כנגד מדינת ישראל. כך התגבשה בישראל חזית לחימה נוספת שהיא חזית הפנים. בשגרה או בחירום היא עלולה להפוך לחזית מבצעים עצמאית, כפי שקרה במבצע "שומר החומות", ובזמן מלחמה היא עלולה להפוך לזירת לחימה נוספת ולבעור במקביל ליתר החזיתות. למרות הסכנות, אנחנו עדיין ממשיכים לעטוף את הבעיה ולא באמת מוצאים לה פתרון.

באידיאל:

• להגדיר את הבעיה: הגיע הזמן להפסיק להסתתר מאחורי התקינות הפוליטית, ולומר חד וחלק שיש בעיה קשה של פעילות פלילית ומעשי טרור מצד קבוצות משמעותיות בתוך החברה הערבית בישראל, זאת בצד ההבנה הברורה שחלק ניכר מערביי ישראל הם אזרחים נאמנים ותורמים. פעילויות אלו מייצרות בעיית משילות קשה באזורים נרחבים במדינה.
• להגדיר את תרחישי הייחוס: חזית הפנים במדינת ישראל היא חזית לחימה לכל דבר ועניין, וכך צריך להתייחס אליה. יש להמשיג את כל תרחישי הייחוס בחזית זו, ולהבין את האיומים שמולם אנחנו ניצבים. איומים אלה כוללים פגיעה בבסיסים עורפיים, אובדן משילות במגזר הערבי, פגיעה בתשתיות לאומיות, שיתוק צירי תנועה מרכזיים, פגיעה ביישובים יהודיים, פרעות בערים מעורבות ועוד. נוסף על כך, יש לקחת בחשבון שהחזית הזאת יכולה לבעור באופן נפרד או במקביל לחזיתות אחרות כחלק ממלחמה רב-זירתית.
• לפעול בשגרה, להיערך לחירום: המשמר הלאומי מוכרח לראות לנגד עיניו תרחיש של מלחמה, אך בפועל מרבית פעילותו תתבצע בזמן שגרה. לפעילות בשגרה יש שתי מטרות חשובות: הראשונה היא אימון הכוחות לקראת מצב חירום או מצב מלחמה, כך שבשעת הצורך הם יהיו מאומנים מספיק. המטרה השנייה היא לגדוע את האיומים בשטח כבר בראשיתם, ובכך לצמצם ואף למנוע את הבעיות שעלולות להתפרץ בזמני חירום ובמלחמה.

להקים כוח מקצועי וייעודי

המצב הנוכחי:

השמירה על ביטחון הפנים נמצאת בתחום האחריות של משטרת ישראל, אך במצבי חירום המשטרה לא תמיד ערוכה מבחינת יכולות וסד"כ, ואז צה"ל נאלץ להתערב גם הוא. ההתערבות של צה"ל בעניינים של ביטחון פנים יוצרת שתי בעיות עיקריות. ראשית, מדובר במעמסה גדולה על צה"ל שממילא נדרש לפעול בחזיתות רבות. שנית, כאשר צה"ל נלחם מול אזרחים של המדינה, נוצר מאזן כוחות מורכב שעלול לסכן את הדמוקרטיה.

ראוי לציין שההתערבות של צה"ל בעניינים של ביטחון פנים לא נובעת רק מהצורך להגן על האזרחים, אלא גם מהצורך לאפשר את המשך פעילותו התקינה של הצבא עצמו. ישראל היא מדינה קטנה עם צבא קטן, ולכן אותם כוחות נדרשים לפעול בגזרות שונות. העתקת כוחות צה"ל מזירה לזירה נעשית בקווי פעולה פנימיים, כלומר דרך צירי תנועה שנמצאים בפנים הארץ. אם יש התפרעויות אזרחיות שמובילות לחסימה של צירים או מונעות גישה לבסיסים – כפי שקרה עם בסיס נבטים במבצע "שומר החומות" – צה"ל מתקשה לבצע את פעילותו. המציאות הזאת מטרידה מאוד את צה"ל, ומאלצת אותו להקצות כוחות ומשאבים כדי להתמודד עם זירה שכלל לא אמורה להיות באחריותו.

באידיאל:

• לשחרר את צה"ל מביטחון הפנים: יש להוריד מצה"ל את כל העיסוק בביטחון פנים, כדי לאפשר לו להתמקד בתפקידיו האחרים וכדי למנוע חיכוך בין הצבא לאזרחים.
• לדאוג לפתרון הולם לכל בעיות הפנים: בשביל לאפשר לצה"ל להתנתק לגמרי מהעיסוק בחזית הפנים, יש לבסס גופים שערוכים גם מבחינת יכולות וגם מבחינת סד"כ לכל תרחיש פלילי ולאומני שעשוי לערער את היציבות בפנים הארץ.
• משמר לאומי מקצועי: כיוון שמשטרת ישראל לא יכולה להתמודד לבדה עם כל תרחישי הייחוס בביטחון הפנים, יש להקים משמר לאומי מקצועי, שיורכב מלוחמים מיומנים בסדיר ובמילואים. חשוב להבין שההצעה המקורית – להקים משמר מבוסס מתנדבים – אינה מספקת. ראשית, המקצועיות והמחויבות גבוהים יותר במערך שאינו התנדבותי, ומאחר שמדובר בזירה רגישה מאוד שבה כל טעות עלולה לגרום לפגיעה באזרחים, אי אפשר להתפשר על כוחות שאינם מיומנים. שנית, בעת חירום מרבית המתנדבים ילכו ליחידות האם שלהם, וכך לא יישארו די כוחות במשמר הלאומי.

משמר הגבול כמשמר לאומי – להגדיר מחדש את המשימה, הגזרה ואופי הפעילות

המצב הנוכחי:

לצד צה"ל ומשטרת ישראל פועל במדינה גם כוח מג"ב. מצד אחד מדובר בכוח סמי-צבאי, אך מצד שני הגוף כפוף למשטרה ואמון בעיקר על עניינים של ביטחון פנים. המעמד של מג"ב הופך אותו לכוח עתודה שיושב "לא פה ולא שם", ונקרא לסייע במגוון רחב של משימות, בלי שיהיה לו תחום סמכות ברור, ובלי שתהיה לו התמקצעות בגזרה מסוימות או במשימה מוגדרת.

באידיאל:

אחת הדרכים לטפל בנושא באופן יעיל היא להפוך את מג"ב למשמר לאומי, מהלך שיצריך מספר שינויים:

• לשנות את השם של מג"ב: השם מג"ב (משמר הגבול) הוא שם ארכאי שכבר מזמן לא משקף את תפקידו של הארגון, שכן צה"ל הוא זה ששומר על גבולות המדינה. אם כך, השם "משמר לאומי" מתאים יותר.
• להגדיר תחומי אחריות: לכוחות המשמר הלאומי צריכים להיות תחום אחריות ברור ורשימת משימות ויעדים שעל פיהם הוא יימדד. על פי הגדרת התפקיד, המשמר יעסוק בעניינים של ביטחון פנים, תוך התמקדות בפשעים לאומניים ובפעילות פלילית שנעשית בחברה הערבית. בין היתר הוא יעסוק בפח"ע, בהברחות אמל"ח, בטרור חקלאי ובפרוטקשן. ראוי להדגיש כי הגדרה זו תהיה משמעותית גם במלחמה בפשיעה בתוך מגזר הערבי, נושא שמדינת ישראל מחויבת לטפל בו, בראש ובראשונה עבור המגזר הערבי עצמו.
• להגדיר גזרת פעולה ברורה: המשמר החדש יפעל רק בשטח מדינת ישראל, ולא יתעסק כלל ביו"ש או בגזרת עזה. נוסף על כך, יש להכשיר את הכוחות לפי מרחבי פעילות ספציפיים. החלוקה לפי גזרות תהווה מכפיל כוח משום שברגע שהכוחות יתמקצעו בשטח מסוים ובאופי ספציפי של פעילות, הם יוכלו לפעול בצורה הרבה יותר יעילה גם עם סד"כ קטן.
• יוזמה מול תגובתיות: משטרת ישראל פועלת בעיקר באופן תגובתי – יש בעיה והיא באה לפתור אותה. צה"ל, לעומת זאת, נוקט יותר פעילות יזומה ומניעתית כדי לחזק את ההרתעה ולמנוע הסלמה. גם המשמר הלאומי צריך לאמץ קו זה, ולנקוט צעדים יזומים כדי לחזק את המשילות בפנים הארץ.

לפתור את סוגיית השייכות של המשמר הלאומי

המצב הנוכחי:

אחד הגורמים שמעכבים את הקמת המשמר הלאומי הוא שאלת השייכות שלו. יש הסבורים שהמשמר הלאומי צריך להיות כפוף למשטרת ישראל, ממש כפי שמג"ב כפוף למשטרה. מנגד, יש הסבורים שהמשמר הלאומי צריך לפעול כגוף נפרד שכפוף ישירות למשרד לביטחון פנים. יש טענות מוצדקות לכאן ולכאן, אך כל עוד הסוגיה לא נפתרת, אי אפשר להתקדם לכדי הקמת המשמר.

באידיאל:

• שלב ראשון – להכפיף את המשמר הלאומי למשטרת ישראל: לפחות בשנים הראשונות, כדאי שהמשמר הלאומי יפעל תחת המשטרה, בדומה למג"ב. זה גם ימנע חיכוכים פוליטיים ויזרז את הקמת המשמר, וגם יבטיח שהמשטרה תישאר הריבון בתחום ביטחון הפנים.
• גידור ובידול המשמר הלאומי: למרות השיוך למשטרה, חשוב לגדר את המשמר הלאומי גם מבחינת המשימות וגם מבחינת כוח האדם והמשאבים שמוקצים לו. הגידור הזה ימנע מהמשטרה להשתמש בו ככוח עתודה שאפשר לנייד לפי הצורך, ויאפשר לו לפעול בחופשיות בגזרתו.
• בהמשך – לשקול להכפיף את המשמר למשרד לביטחון לאומי: לאחר מספר שנים, אפשר לבחון את המצב מחדש ולשקול אם נכון להפריד את המשמר הלאומי מהמשטרה ולהכפיפו ישירות למשרד לביטחון לאומי. חשוב להדגיש כי גם במצב כזה משטרת ישראל תישאר הריבון על תחום ביטחון הפנים.

לבנות את הכוח בחוכמה ובהדרגה

המצב הנוכחי:

כאשר מסתכלים על מג"ב – הכוח שממנו ככל הנראה ייבנה המשמר הלאומי – אפשר לראות מספר בעיות. ראשית, המטה של מג"ב לא מספיק חזק, היכולות המודיעיניות שלו לוקות בחסר, ואין לו מערך גיוס שתואם את צרכיו. שנית, מג"ב רגיל לפעול בפלוגות, ולא מורגל בעבודה בסדר גודל של גדודים וחטיבות. שלישית, אין ניצול נכון של כוח האדם במג"ב, גם בסדיר וגם במילואים: נכון להיום קיימות פלוגות מילואים רבות של מג"ב, אך הן כמעט לא מגיעות לימי מילואים ולכן לא מספיק מאומנות. יתר על כן, חוק המילואים לא מוחל על מערך המילואים של מג"ב באותו האופן שבו הוא מוחל על מערך המילואים של צה"ל.

באידיאל:

• חיזוק המטה: המטרה היא להפוך את מפקדת מג"ב – לימים מפקדת המשמר הלאומי – לגוף שהוא לא רק בונה כוח, אלא גם מפעיל כוח. כלומר, לגוף בעל אחריות ברורה ויכולת גבוהה לבצע משימות. בשביל לאפשר זאת, יש לחזק את מטה המשמר באמצעות הקצאת משאבים ואמצעים כמו מערכות מידע ומערכות שליטה ובקרה; לשפר את יכולות איסוף המודיעין של המשמר, בין היתר דרך הסדרת שיתוף הפעולה עם שב"כ; ולהקים מערך גיוס אשר יאפשר גיוס נרחב של כוח אדם איכותי.
• הגדלת הסד"כ: כוח האדם הוא המשאב החשוב ביותר. בשביל להגדיל את סדר הכוחות שישרת במשמר הלאומי, נדרשת חשיבה רב-מערכתית. למשל: להחזיר את השירות הסדיר לשלוש שנים מלאות, וכך אפשר יהיה להקצות יותר חיילים למשמר הלאומי. צעד אפשרי נוסף הוא לגייס אוכלוסיות שלא מגויסות כיום ממגוון סיבות, כמו החרדים, מתוך הנחה שיהיה להם נוח יותר לשרת בגוף הפועל במבנה של מג"ב ויכול לאפשר להם לשמור על אורחות חייהם ביתר קלות. נוסף על כך, אפשר למשוך יוצאי מילואים מיחידות קרביות בצה"ל לשירות במשמר הלאומי. במקביל לכל הצעדים הללו, גם חשוב לבנות את התדמית של המשמר הלאומי בעיני הציבור, ולהציע תנאי שירות מועדפים, כדי למשוך כוח אדם איכותי בעל מוטיבציה גבוהה.
• תכנון מכפילי כוח: לצד הגדלת הסד"כ, צריך לדאוג שלגדודים ולחטיבות שירכיבו את המשמר הלאומי יהיו מכפילי כוח נוספים שיאפשרו גם לכוח קטן יחסית לבצע הרבה. חלק ממכפילי הכוח כבר הוזכרו כאן והם כוללים גיוס כוח אדם איכותי, תוכנית הכשרה מקיפה, התמקצעות בגזרה מסוימת, שיפור יכולות התצפית ויכולות הפיקוד ושליטה, חיזוק מערך המודיעין ועוד.
• הדרגתיות: הקמת המערך צריכה להיעשות בצורה הדרגתית, בשלושה שלבים עיקריים – טווח קצר (שנה), טווח בינוני (שלוש שנים), וטווח ארוך (חמש עד שבע שנים). רצוי להתחיל ממרחב אחד, להתבסס ורק אז להתפשט ליתר המרחבים. השאיפה בסוף היא שבכל מרחב תהיה חטיבה ייעודית שבנויה מגדוד סדיר ומכמה גדודים מילואים.
• ניצול מיטבי של כוח האדם: יש להסב את פלוגות המילואים של מג"ב לפלוגות מילואים של המשמר הלאומי. נוסף על כך, יש לאגד את פלוגות המילואים ולדאוג לחמש ולאמן אותן, ממש כפי שנעשה בצה"ל.
• שכבת מתנדבים: על המערך הסדיר ומערך המילואים של המשמר הלאומי אפשר להוסיף שכבה של אזרחים מתנדבים שיכולו לתגבר בשגרה ובחירום. גם את המתנדבים צריך לארגן ביחידות מסודרות ולאמן היטב. כמו כן, יש לשבץ את המתנדבים על פי אזור מגוריהם כדי שיוכלו להיענות לקריאה באזור בהקדם האפשרי. עם זאת, חשוב לזכור שבחירום ובמלחמה מרבית המתנדבים יפנו לשירות ביחידות האם שאליהן הם משתייכים, כך שמדובר בכוח משלים בלבד. בהקמת מערך המתנדבים אפשר להתבסס על מערכים קיימים כמו כיתות הכוננות שמגינות על היישובים, פלוגות התערבות וגדודים עירוניים למיניהם.

להקים ועידה בין-משרדית

המצב הנוכחי:

כפי שצוין, רעיון הקמת המשמר הלאומי עלה כבר שנת 2021, והחל משנת 2023 מקודם בוועדות ממשלתיות – אך הוא טרם קרם עור וגידים. כרגע הרעיון נידון בעיקר במשרד לביטחון לאומי, אך חשוב להבין שמדובר בבעיה רב-מערכתית שמצריכה גיבוש מדיניות רב-תחומית.

באידיאל:

• יש להקים ועדה בין-משרדית שתכלול נציגים של המשרד לביטחון לאומי, משרד הביטחון, משרד האוצר, משרד המשפטים וכל גורם רלוונטי אחר. זוהי הדרך היחידה להצליח לגבש מדיניות כוללת ולהצליח להוציא את התוכנית אל הפועל.

לא להתעלם, לפעול: סיכום ומסקנות

תחום ביטחון הפנים נמצא באופן רשמי תחת אחריותה של משטרת ישראל, אך כפי שאנחנו רואים פעמים רבות – מי שנותן את המענה בפועל הוא צה"ל. הסיבה לכך היא שישנן פעילות פליליות בעלות אופי לאומני שמצריכות מענה סמי-צבאי, כזה שמשטרת ישראל לא ערוכה לתת.

לא ייתכן שהגוף הביצועי הכמעט יחיד בישראל יהיה צה"ל. זה מצב שגוי גם מבחינה מבצעית וגם מבחינה חוקית ודמוקרטית. האידיאל הוא להוציא מצה"ל את כל תחומי האחריות שנוגעים למענה פנים, ולהעביר את האחריות הזאת לידי המשטרה והמשמר הלאומי, תוך הקצאת משאבים וכלים מתאימים. מהלך כזה יוריד הרבה עומס מצה"ל ויאפשר לו להתמקד בייעוד האמיתי שלו: התמודדות עם אויבים מבחוץ.

הדרך היעילה והנכונה ביותר להקים משמר לאומי היא להתבסס על כוח מג"ב שכבר קיים ופועל כיום במתכונת דומה, אך לשדרג אותו ולדייק את משימותיו. בשונה ממג"ב, שמשמש כיום כוח עתודה בידי המשטרה וצה"ל, למשמר הלאומי יהיו סמכויות ברורות ותחומי גזרה מוגדרים. ייעודו יהיה לטפל בפעילות פלילית על רקע לאומני, תוך התמקדות במגזר הערבי שממנו יוצאת מרבית הפעילות הזו.

עוד בשונה ממג"ב, המשמר הלאומי יפעל לפי מרחבים גיאוגרפיים, יֵדע להילחם בסדר כוחות גדול של גדודים וחטיבות, ויחזיק במערך מילואים מאוגד ומאומן. לצד חיילי הסדיר והמילואים, אפשר יהיה גם לשלב במשמר הלאומי מערך של מתנדבים שיסייעו בתגבור לפי הצורך. כפי שצוין, בשלב הראשון המשמר הלאומי יהיה כפוף למשטרת ישראל, אך עם הזמן אפשר יהיה להפוך אותו לארגון נפרד בעל זהות ברורה ויכולת מקצועית מובחנת.

יש להבין שהרעיון להקים משמר לאומי נכון כבר שנים רבות, אבל עכשיו – כשאנחנו בעיצומה של מלחמה רב-זירתית – הוא הפך מעניין חשוב לעניין בהול שיש להוציא בדחיפות מן הכוח אל הפועל.

הפוסט באידיאל – חזון תנועת הביטחוניסטים, והפעם: הקמת משמר לאומי הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

במסגרת מיזם "מדד הביטחוניסטים", מחקר מתמשך בחברה הישראלית בנושאי ביטחון, צבא וחברה, בדקנו הפעם סוגיה שעלתה למרכז הבמה לאחר אירועי השבעה באוקטובר: תפקידו של האזרח באסטרטגיית הביטחון הלאומי.

בסדרת הכתבות הקרובה נסקור את ממצאי הסקר ואת התובנות העולות ממנו. בכתבה הקודמת התמקדנו באופן שבו הציבור בישראל תופס את תפקידו של האזרח בשמירה על הביטחון הלאומי בשגרה ובחירום, ובדעת הציבור על גיוס חרדים ועל מעורבות הנוער. בכתבה הנוכחית נבחן באופן ממוקד את האופן שבו הציבור הישראלי תופס את תרומתן של ההתיישבות, החקלאות והתעשייה לאסטרטגיית הביטחון הלאומי.

הסקר נערך במהלך חודש מאי 2024 בליווי סטטיסטי של ד”ר חגי אלקיים. הסקר נערך בקרב 1,453 משיבים מקרב האוכלוסייה הבוגרת בישראל (18+), המשתמשת באינטרנט, והוא עבר בקרה כדי לוודא ייצוגיות בהיבטים של גיל, מגדר, לאום, דתיות וזיהוי עצמי פוליטי.

עבור המדגם המשולב (1,453 משיבים) מרווח טעות הדגימה המרבי הוא ±2.6% בהסתברות של 95%; עבור המדגם היהודי (1,079 משיבים) מרווח טעות הדגימה המרבי הוא ±3% בהסתברות של 95%; עבור המדגם הערבי (374 משיבים) מרווח טעות הדגימה המרבי הוא ±5.1% בהסתברות של 95%.

תורמת או לא תורמת? ההתיישבות היהודית ביו"ש, בעזה ובסמוך לגבולות

בסקר נשאלו המשתתפים סדרת שאלות הבודקת את התייחסותם להתיישבות, בסמוך לגבולות ובעוטפים, ולמידת תרומתה לביטחון המדינה. בנוגע לשאלה אם ההתיישבות בסמוך לגבולות המדינה תורמת לשמירה על הביטחון הלאומי. 70% מכלל הנשאלים ו-83% מהיהודים ענו בחיוב. פילוח אידיאולוגי חושף פערים משמעותיים: בימין %92 חושבים שההתיישבות בסמוך לגבולות תורמת לביטחון, במרכז %72 ובשמאל %65.

עוד נשאלו המשתתפים אם ההתיישבות היהודית ביהודה ושומרון תורמת לשמירה על ביטחון המדינה.% 53 מכלל הנשאלים ו-65% מהיהודים השיבו בחיוב. בשאלה זו הפערים האידיאולוגיים שהתגלו בין הקבוצות הפוליטיות השונות משמעותיים אף יותר: בימין 88% סבורים שההתיישבות ביו"ש תורמת לביטחון, במרכז 42% ובשמאל רק 17%.

המשתתפים נשאלו גם אם ההתיישבות היהודית ביהודה ושומרון תורמת לביטחון תושבי גוש דן. על כך השיבו 58% מכלל הנשאלים ו-70% מהיהודים בחיוב.

סוגיית ההתיישבות היהודית ברצועת עזה נבחנה גם היא במסגרת הסקר. מהתוצאות מתברר כי 49% מהנשאלים ו-58% מהיהודים סבורים שהתיישבות יהודית בתוך רצועת עזה תגביר את ביטחונם של תושבי הדרום. בהסתכלות אידיאולוגית מתגלים הפערים בין הקבוצות הפוליטיות: בימין 81% מאמינים שהתיישבות ברצועת עזה תגביר את ביטחונם של תושבי הדרום, במרכז 32% חושבים כך, ובשמאל רק 14%.

במסגרת השאלות הנוגעות להתיישבות גם נשאלו משתתפי הסקר אם לדעתם מדינת ישראל צריכה לחמש יישובים בקווי העימות. %85 מכלל הנשאלים ענו בחיוב, אך בהסתכלות לפי שיוך לאומי נמצא הבדל ניכר. 93% מהיהודים חושבים שהמדינה צריכה לחמש יישובים בקווי העימות, ורק 57% מהערבים חושבים כך גם הם.

מכל הקשת הפוליטית: תמיכה רחבה בענף החקלאות

המדד בחן גם את ענף החקלאות ואת מידת תרומתו לביטחון הלאומי.

מהתוצאות עולה שהישראלים מוצאים קשר הדוק בין החקלאות לבין העצמאות הלאומית וההגנה על המדינה: 82% מכלל הנשאלים מאמינים שהחקלאות הישראלית חשובה לחיבור אזרחי המדינה לארצם; 79% סבורים שמדינת ישראל צריכה להסתמך פחות על יבוא ויותר על ייצור מקומי של מזון; ו-75% מהנשאלים חושבים שהחקלאות חשובה לשמירה על גבולות המדינה. באופן דומה, 78% מהנשאלים ציינו שמדינת ישראל צריכה לעודד צעירים לעסוק בחקלאות ו-77% ציינו שהמדינה צריכה לעודד הקמה של בתי ספר חקלאיים.

ההיגדים השונים הניבו תוצאות יחסית דומות בין ימין, מרכז ושמאל, אך בפילוח לפי לאום התגלו פערים. כך, למשל, מתברר כי 86% מהיהודים מאמינים שהחקלאות מחברת את האזרחים לארצם, לעומת 63% מהערבים. כמו כן, 83% מהיהודים חושבים שהחקלאות תורמת לשמירה על גבולות המדינה, אך רק 53% מהערבים מסכימים עם כך.

מבתי ספר מקצועיים ועד להיי-טק: תרומת התעשייה הישראלית לביטחון

לסיום עסק הסקר בתעשייה הישראלית ובתרומתה לאסטרטגיית הביטחון הלאומי. גם התעשייה, בדומה לחקלאות, רשמה אחוזי תמיכה גבוהים: 90% מכלל משתתפי הסקר סבורים שהמדינה צריכה להשקיע בפיתוח טכנולוגיות הייטק ובינה מלאכותית לצורכי ביטחון, ו-83% חושבים שהמדינה צריכה לפתח יכולת ייצור עצמית של פגזים ותחמושת.

אחוזי התמיכה הגבוהים בפיתוח הטכנולוגיה והתעשייה הם ככל הנראה תוצר ישיר של לקחי המלחמה. במהלך מלחמת חרבות ברזל התברר עד כמה התלות ביבוא אמצעי לחימה ממדינות אחרות מגבילה את ישראל, ונראה שכעת הציבור מבין שיש לשאוף לעצמאות גם בשדות הפיתוח והייצור.

באופן דומה, נראה שהציבור מבין שבשביל להגיע לאותה עצמאות יש צורך בכוח אדם מקצועי ומוכשר. מהנתונים עולה כי 84% מכלל הנשאלים סבורים שהמדינה צריכה לעודד פתיחת בתי ספר מקצועיים להכשרת עובדי תעשייה, ו-81% חושבים שהמדינה צריכה לעודד צעירים להיכנס לענף הבנייה כדי להפחית תלות בעובדים זרים. מעניין לראות שהיהודים והערבים תומכים בהקמת בתי ספר מקצועיים ובשילוב צעירים בענף הבנייה כמעט באותה המידה, כך שנראה שמדובר באינטרס שמשרת את שני המגזרים.

ביטחון הוא הרבה מעבר לצבא: סיכום ומסקנות

מדד הביטחוניסטים האחרון נועד לבדוק עד כמה האזרח הפרטי יכול לתרום לאסטרטגיית הביטחון של המדינה, מתוך הבנה שהביטחון נוגע לתחומי חיים רבים. כדי לבסס תמונה רחבה נבחנו שלושה תחומים אזרחיים מרכזיים אשר עשויים להשפיע על הביטחון הלאומי: התיישבות, חקלאות ותעשייה.

אחרי אסון השבעה באוקטובר, נראה שהציבור הישראלי מבין שמדינת ישראל מוכרחה לצמצם את התלות במדינות אחרות. לצורך כך, המדינה צריכה לחזק את ענפי החקלאות התעשייה והבנייה, וגם לדאוג להכשרת כוח אדם מקצועי.

גם בתחום ההתיישבות ניכר שינוי תפיסתי מהותי. חרף המחלוקות הפוליטיות, נראה שרוב הציבור היהודי תומך בהתיישבות יהודית – גם ביו"ש ובעזה – ורואה בה חלק בלתי נפרד מאסטרטגיית הביטחון הלאומי של ישראל.

"הרעיון לשלב אזרחים במאמץ הצבאי יכול להישמע מוזר ואף צורם לאנשים רבים, אך במציאות הביטחונית של מדינת ישראל השילוב הזה הוא הכרחי", אומר תא"ל (מיל') אמיר אביבי, יו"ר תנועת הביטחוניסטים. "חשוב להדגיש שלא מדובר ברעיון חדש. כבר אבות תנועת העבודה, ובראשם בן-גוריון, הבינו את החשיבות של התיישבות יהודית רחבת היקף. באופן דומה היה ברור למנהיגים בראשית המדינה שלנוכחות של החקלאי הישראלי יש תפקיד מהותי בקביעת הגבולות ובהשלטת ריבונות. באשר לתעשייה, גם כאן מדובר בנושא שנידון כבר לפני שנים. בעבר מדינת ישראל השקיעה רבות בתעשייה האזרחית והביטחונית, מתוך הבנה שככל שנהיה פחות תלויים במדינות אחרות כך נהיה יותר עצמאיים. עם השנים חלה התרחקות מהתפיסה הזאת והתעשייה הישראלית החלה להתבסס יותר ויותר על יבוא. המלחמה הנוכחית הבהירה שעלינו לחזור לייצור עצמי, במיוחד בכל הקשור לפיתוח נשק ואמצעי לחימה. הציבור כבר מבין זאת, עכשיו רק צריך שמקבלי ההחלטות יפעלו בהתאם".

הפוסט מדד הביטחוניסטים: התיישבות, חקלאות ותעשייה הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

במסגרת מיזם "מדד הביטחוניסטים", מחקר מתמשך בחברה הישראלית בנושאי ביטחון, צבא וחברה, בדקנו הפעם סוגיה שעלתה למרכז הבמה לאחר אירועי השבעה באוקטובר: תפקידו של האזרח באסטרטגיית הביטחון הלאומי.

בסדרת הכתבות הקרובה נסקור את ממצאי הסקר והתובנות העולות ממנו. הכתבה הנוכחית תתמקד באופן שבו הציבור בישראל תופס את תפקידו של האזרח בשמירה על הביטחון הלאומי בשגרה ובחירום, וכן בדעת הציבור על גיוס חרדים ועל מעורבות הנוער. בכתבה הבאה נבחן באופן ממוקד יותר את תחומי ההתיישבות, החקלאות והתעשייה, ואת תרומתם לביטחון המדינה.

הסקר נערך במהלך חודש מאי 2024 בליווי סטטיסטי של ד”ר חגי אלקיים. הסקר נערך בקרב 1,453 משיבים מקרב האוכלוסייה הבוגרת בישראל (18+), המשתמשת באינטרנט, והוא עבר בקרה כדי לוודא ייצוגיות בהיבטים של גיל, מגדר, לאום, דתיות וזיהוי עצמי פוליטי.

עבור המדגם המשולב (1,453 משיבים) מרווח טעות הדגימה המרבי הוא ±2.6% בהסתברות של 95%; עבור המדגם היהודי (1,079 משיבים) מרווח טעות הדגימה המרבי הוא ±3% בהסתברות של 95%; עבור המדגם הערבי (374 משיבים) מרווח טעות הדגימה המרבי הוא ±5.1% בהסתברות של 95%.

לסכן את החיים למען המולדת? רוב האזרחים מוכנים לכך

בחלקו הראשון של הסקר נשאלו המשתתפים סדרת שאלות שמטרתה להבין עד כמה האזרחים בישראל צריכים לקחת חלק פעיל בשמירה על ביטחון המדינה. 81% מכלל הנשאלים סבורים שבעת חירום האזרחים צריכים להירתם לשמירה על הביטחון, ו-58% מכלל הנשאלים סבורים שהאזרחים צריכים להשתתף בשמירה על ביטחון המדינה גם בשגרה. פילוח לפי לאום ולפי זיהוי אידיאולוגי של הנתונים חושף פערים משמעותיים בתשובות: בימין 91% סבורים שהאזרחים צריכים לקחת חלק פעיל בשמירה על ביטחון המדינה בחירום, ו-66% סבורים שיש לעשות זאת גם בשגרה; במרכז הסכימו 82% שהאזרחים צריכים להיות מעורבים בביטחון בחירום, ו-53% ציינו שגם בשגרה; בשמאל, 70% הסכימו עם ההיגד שנוגע לזמני חירום, ו-37% בלבד הסכימו שהאזרחים צריכים להיות מעורבים בביטחון גם בשגרה. בקרב ערביי ישראל, 68% הסכימו עם ההיגד הראשון ו-61% עם ההיגד השני. אפשר לראות הבדלי תפיסה משמעותיים בין ערבים ליהודים בכל הנוגע לתפקיד האזרח באסטרטגיית הביטחון בשגרה, בהשוואה לעיתות חירום, כאשר ערביי ישראל תופסים תפקיד זה כמשמעותי יותר בהשוואה למרכז ולשמאל בקרב היהודים בישראל.

עוד נשאלו המשתתפים אם במלחמת קיום הם יהיו מוכנים לסכן את חייהם לצורך הגנת המולדת. על השאלה הזאת ענו 71% מכלל הנשאלים בחיוב, אך גם כאן נרשמו פערים משמעותיים בין הקבוצות האידיאולוגיות השונות. בימין 86% מהנשאלים מוכנים לסכן את חייהם למען המולדת, במרכז 70% ובשמאל 60%.

עוד נשאלו משתתפי הסקר אם לדעתם יש להקים משמר לאומי המורכב מיוצאי צבא שתפקידו להבטיח את ביטחון הפנים. 63% מכלל הנשאלים ציינו שיש לעשות זאת, אך שוב התגלו פערים אידיאולוגיים ניכרים: בימין 86% תומכים בהקמת משמר לאומי, במרכז 50%, ובשמאל 31% בלבד.

בין לימוד תורה לשירות מילואים: הפעולות שתורמות לביטחון המדינה

משתתפי המדד התבקשו לסמן אילו פעולות לדעתם תורמות לשמירה על ביטחון המדינה. למקום הראשון במדרג, הגיע "שירות מילואים" עם 88 אחוזי הצבעה, מייד אחריו "התנדבות בכיתות כוננות" עם 86 אחוזי הצבעה, ולמקום השלישי הגיע "שירות צבאי סדיר" עם 84 אחוזי הצבעה. בהמשך המדרג נמצאים התנדבות במשטרה (73%), החזקת נשק פרטי ברישיון (62%) ושירות לאומי (58%). הפעולה שהגיעה לתחתית המדרג היא לימוד תורה, עם 35 אחוזי הצבעה בלבד.

בהסתכלות על פילוח דתי, אפשר לראות שיש הסכמה רחבה בנוגע לשלושת הסעיפים הראשונים. החילונים, המסורתיים, הדתיים והחרדים כאחד ציינו ששירות מילואים, התנדבות בכיתות כוננות ושירות צבאי סדיר תורמים מאוד לביטחון המדינה. מנגד, בסעיף של לימוד תורה נרשמו פערים משמעותיים. בקרב החילונים: רק 12% סבורים שלימוד תורה תורם לשמירה על ביטחון המדינה; בקרב המסורתיים 48% סבורים כך, בקרב הדתיים 73%, ובקרב הנשאלים החרדים 96% סימנו את לימוד תורה כפעולה שתורמת לשמירה על ביטחון המדינה.

רוב האזרחים בישראל: רוצים לראות נוער יותר ציוני ויותר מעורב

מדד הביטחוניסטים הנוכחי התמקד גם בנוער הישראלי, ובשאלת מידת המעורבות שצריכה להיות לו בשמירה על ביטחון המדינה. 56% מכלל משתתפי הסקר סבורים שהנוער הבוגר בישראל צריך לקחת חלק פעיל בהגנה על ביטחון המדינה בשגרה ובחירום. פילוח התשובות מגלה נתון מעניין: בעוד התשובות של היהודים והערבים הן כמעט זהות – 56% מהיהודים חושבים כך, ו-57% מהערבים, הפילוח האידיאולוגי חושף פערים – בימין 69% סבורים שהנוער צריך להיות מעורב בהגנה על המדינה, במרכז 44%, ובשמאל רק 28% חושבים כך.

עוד נשאלו המשתתפים אם לדעתם יש להקים גרעיני מנהיגות של בני נוער ומילואימניקים ביישובי קו העימות. על כך ענו 67% מהנשאלים בחיוב. גם פה הפערים בין הקבוצות האידיאולוגיות גדולים: בימין 82% חושבים כך, במרכז 58%, ובשמאל 42%.

בהקשר של הנוער עלו גם שאלות הנוגעות לחינוך. כך למשל נשאלות משתתפי הסקר אם יש להוסיף לתוכנית הלימודים תכנים על ציונות ועל ערך השירות למדינה. 77% מהיהודים ענו בחיוב, לעומת 32% מערביי ישראל. בפילוח אידיאולוגי ודתי של הציבור היהודי, נראה שהקהלים שהכי מסכימים עם הטענה שיש להוסיף תכנים ציוניים לתוכנית הלימודים הם מסורתיים או דתיים שמשתייכים לימין או למרכז הפוליטי. הקהלים שהכי פחות מסכימים עם הטענה הם חילונים או חרדים, ואנשי שמאל.

כמו כן נשאלו המשתתפים אם לדעתם יש להקים תנועת נוער חדשה שתתמקד בערכי ציונות וביטחון. 54% מהנשאלים היהודים תמכו ברעיון, ורק 28% מהנשאלים הערבים תמכו גם הם. בימין, 69% סבורים שיש להקים תנועת נוער כזו, במרכז 36%, ובשמאל 27%. בסך הכול, 48% מכלל הנשאלים תמכו ברעיון להקים תנועת נוער שתקדם את ערכי הציונות והביטחון.

גיוס חרדים: קודם כול צורך ביטחוני

ומה לגבי הסוגיה הבוערת של גיוס חרדים? 56% מהנשאלים סבורים שהפתרון להעלאת אחוזי הגיוס לצה"ל צריך להתמקד בחברה החרדית, אך בד בבד 59% מציינים שגיוס החרדים חייב לבוא יחד עם גיוס של אוכלוסיות נוספות שכיום אינן מתגייסות.

בשתי השאלות הללו נרשמו הבדלים בין היהודים לערבים. 52% מהיהודים ו-71% מהערבים סימנו שהפתרון להעלאת אחוזי הגיוס צריך להתמקד בחרדים; 62% מהיהודים ו-47% מהערבים סימנו שגיוס החרדים צריך לבוא יחד עם גיוס אוכלוסיות לא מגויסות נוספות. הפערים בין המגזרים נעוצים ככל הנראה בכך שגם הציבור הערבי ברובו לא מתגייס לצה"ל.

מבחינה אידיאולוגית, גם קיימים פערים בין הקבוצות. בימין 40% סימנו שיש להתמקד בגיוס חרדים, במרכז 63%, ובשמאל 78%. עם זאת, השאלה "האם יש לגייס גם אוכלוסיות נוספות?" הניבה תוצאות דומות מאוד, כך שנראה שרוב הציבור היהודי תומך בגיוס אוכלוסיות שונות שאינן מגויסות עכשיו.

לבסוף, המשתתפים התבקשו לבחור בין שתי אופציות, אם לדעתם גיוס חרדים הוא קודם כול צורך חברתי או קודם כול צורך ביטחוני. התוצאות יצאו צמודות מאוד, אך רוב הציבור (54%) סבור שמדובר בעיקר בצורך ביטחוני. התנודות בין הקבוצות הפוליטיות והדתיות נמצאות בתוך טווח הטעות הסטטיסטית.

בשורה התחתונה: הציבור רוצה להיות מעורב

למרות הפערים בין הקבוצות האידיאולוגיות והדתיות השונות, נראה שהציבור הישראלי בכללותו סבור שלאזרח תפקיד משמעותי באסטרטגיית הביטחון הלאומי, קודם כול בעיתות חירום, אך גם בשגרה. הציבור הישראלי אף מאמין בתפקיד שיש לתת לבני הנוער בהגנה על המולדת, ומסכים שיש להתייחס לכך במערכות החינוך הפורמליות והלא פורמליות.

באשר לסוגיית גיוס החרדים, כאן נחשפו פערים בין הקבוצות השונות בחברה הישראלית. נראה שרוב הציבור תומך בגיוס חרדים לצה"ל, אך סבור שיש לגייס במקביל גם אוכלוסיות נוספות שכיום אינן מתגייסות.

"כבר מראשית הציונות, היה ברור שנדרשת אומה מגויסת לא רק בחזית אלא גם בעורף", אומר יו"ר הביטחוניסטים, תא"ל (מיל') אמיר אביבי. "בעבר יחידות ההגמ"ר (הגנה מרחבית) היו חלק מובנה מהאופן שבו המדינה התנהלה, אך במרוצת השנים הן נזנחו. בעקבות מבצע "שומר חומות" ב-2021, וביתר שאת בעקבות השבעה באוקטובר, הציבור מבין מחדש את החשיבות של מעורבות האזרחים בהגנה – ולראיה, היום כמעט כל יישוב בישראל דואג להכשיר כיתות כוננות. תוצאות הסקר מראות שאנחנו חוזרים לעקרונות הבסיסיים שהיו ברורים מאליהם עם הקמת המדינה, ומבהירות עד כמה הציבור בישראל יכול, צריך ומוכן לתרום מעצמו למען ביטחון המדינה והשמירה על המולדת".

הפוסט מדד הביטחוניסטים: תפקיד האזרח באסטרטגיית הביטחון הלאומי הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

אחת מהזירות שבהן פועלת תנועת הביטחוניסטים היא זירת המחקר. בצד המחקרים שנעשים בידי צוותי מומחים ואקדמאים עורכת התנועה גם מחקר מתמשך בחברה הישראלית המכונה "מדד הביטחוניסטים". המדד נערך באופן שוטף מדי רבעון מאז חודש מרץ 2022, והוא כולל סקר המהווה מדגם מייצג של החברה הישראלית, ועוסק בהיבטי ביטחון הלאומי והחברה הישראלית. עד כה נערכו שבעה סקרים, שחקרו בכל פעם נושא אחד, אך כללו גם שאלות זהות שמטרתן למדוד שינויים בדעת הציבור לאורך זמן.

שאלות אלה נגעו, בין השאר, למידת האמון של הציבור הישראלי כלפי הרשויות, בתחושת הביטחון האישית ובחשש לגורל המדינה.

בכתבה הקרובה נספק מבט רוחב ונבחן את השתנות המגמות בשנתיים האחרונות.

המשטרה בעלייה, צה"ל בירידה: מידת האמון במוסדות המדינה

בכל סקרי מדד הביטחוניסטים, המשתתפים מתבקשים לדרג את מידת האמון שלהם בצה"ל, במשטרה ובממשלה. מאחורי השאלה הקבועה הזו עומדת התפיסה שלפיה רכיב חשוב בביטחון הלאומי הוא החוסן של החברה, הקשור מצידו במידת האמון שיש לציבור במוסדות המדינה.

בסקר הראשון, שנערך בחודש מרץ 2022, 20% מהנשאלים ציינו שיש להם אמון במשטרה, 28% ציינו שיש להם אמון בממשלה, ו-63% ציינו שיש להם אמון בצה"ל.

בסקר האחרון, שנערך בחודש מאי 2024, 33% ציינו שיש להם אמון במשטרה, 27% ציינו שיש להם אמון בממשלה, ו-54% ציינו שיש להם אמון בצה"ל.

בבחינת שני סקרים אלו בלבד, אפשר לראות שיש עלייה של 13% במידת אמון הציבור במשטרה, ירידה של 9% במידת האמון בצה"ל, ותוצאה כמעט זהה במידת האמון בממשלה. אולם, כאשר בוחנים את תוצאות הדגימות כולן אפשר לראות את התנודות לאורך זמן, ולבחון את נקודות השוני ביחס למאורעות שונים במדינת ישראל. להלן נבחן את גרף האמון לגבי כל אחד מהגופים שעליהם הציבור נשאל: צבא, משטרה וממשלה.

צה"ל

באופן עקבי, צה"ל הוא המוסד שזוכה למידת האמון הגבוהה ביותר מצד הציבור, ובפערים משמעותיים. עם זאת, מבין שלושת המוסדות שנבחנו, צה"ל רשם את הירידה החדה ביותר במידת האמון. נקודת השבר היא ברורה: השבעה באוקטובר. עד נקודת הדגימה ביולי 2023 מידת האמון בצה"ל נעה בין 63% ל-72%, אולם בנובמבר 2023 – הדגימה הראשונה שנערכה לאחר השבעה באוקטובר – מידת האמון בצה"ל צנחה ל-59% ובמאי 2024 כבר ירדה ל-54%. זהו פער של כמעט 20% מנקודת השיא.

גם לפני השבעה באוקטובר אפשר היה לראות תנודות במידת האמון בצה"ל. כך, למשל, לאחר מבצע "עלות השחר", שנערך באוגוסט 2022, נרשמה עלייה באמון הציבור בצה"ל. "עלות השחר" היה מבצע ממוקד בעזה שנמשך שלושה ימים, שבמהלכם חיסל צה"ל 25 מחבלים מהג'יהאד האסלאמי ומחמאס, רבים מהם בכירים. נוסף על כך הצליח צה"ל, באמצעות מערכת כיפת ברזל, ליירט 96% מהרקטות שנורו במהלך אותם ימים לעבר ישראל. בצד הישראלי לא נרשמו אבדות, כך שמדובר בהצלחה גדולה לצה"ל שאולי יכולה להסביר את העלייה באמון הציבור.

לעומת זאת, בפברואר 2023 נערך בעזה מבצע נוסף – "מגן וחץ", שאחריו דווקא נרשמה ירידה קלה במידת האמון בצה"ל. גם המבצע הזה היה מוצלח מבחינת הישגיו הצבאיים – צה"ל חיסל שישה מבכירי הג'יהאד האסלאמי וכ-20 מחבלים נוספים, וגם תקף מאות מטרות, בהן מאגרי רקטות וטילים, מפקדות ומעבדות נפץ. עם זאת, העורף סבל במבצע זה יותר בהשוואה למבצע "עלות השחר" – בשבוע שקדם למבצע נורו 102 רקטות לעבר יישובי הדרום, שהובילו למותו של עובד זר ולפציעתם של שישה אזרחים. במהלך המבצע נורו עוד מאות רקטות, טילי נ"ט ופצצות מרגמה, שהגיעו גם לפנים הארץ. רובם אומנם יורטו, אך אישה בת 82 נהרגה מפגיעה ישירה של רקטה בביתה ברחובות. נוסף על כך, במהלך כל ימי המבצע הושבתו הלימודים ביישובי העוטף, נאסרו התקהלויות ונסגרו צירי תנועה מרכזיים בדרום הארץ. ייתכן שהעובדה שלקח לצה"ל שבוע שלם להגיב לתקיפות מצד הג'יהאד האיסאלמי, וכן המחיר שהעורף ישראלי נאלץ לשלם, הובילו לירידה באמון בצה"ל.

המשטרה

מידת האמון במשטרת ישראל היא הנמוכה ביותר לאורך הדגימות בהשוואה לשני המוסדות האחרים. מנגד, המשטרה היא זו שרשמה את העלייה המשמעותית ביותר לאורך התקופה. גם כאן, כמו עם צה"ל, ברור שנקודת המפנה היא אסון בשבעה באוקטובר – אלא שכאן המגמה היא בדיוק הפוכה. עד לנקודת הדגימה של יולי 2023, מידת האמון במשטרה נעה בין 20% ל-26%, אך בנובמבר 2023 זינקה מידת האמון במשטרה ל-39%. בסקר שנערך במאי 2024 היא התמתנה מעט, וכעת עומדת על 33%. נראה כי התנהלות המשטרה בשבעה באוקטובר, תרומתה לבלימת המתקפה בעזרת פקודת "פרש פלשת", והמחירים הכבדים ששילמה המשטרה בחיי אדם – הגבירו את האמון בה, לפחות באופן זמני. מעניין יהיה לבחון את התוצאות בנקודת הדגימה הבאה.

הממשלה

כשמסתכלים על נקודת הדגימה הראשונה ועל נקודת הדגימה האחרונה, מידת אמון הציבור בממשלה כמעט זהה. אולם, במבט של סך נקודות הדגימה אפשר למצוא תנודות רבות ומשמעותיות. בשיאה הגיעה מידת האמון בממשלה ל-43%, אך בשפל שלה עמדה על 22% בלבד. התנודות החדות קשורות, כך נראה, לחוסר היציבות השלטוני שאפיין את המשטר בישראל בשנים האחרונות ולסדרת מערכות הבחירות שעברנו. כך, למשל, ב-30.6.2022 התקבלה ההחלטה לפזר את הכנסת ה-24 ולהקדים את הבחירות, ובחודש יולי מידת האמון בממשלה צנחה. בחודש אוקטובר, לעומת זאת, כבר עמדנו לפני מערכת בחירות, וייתכן שהחברה הישראלית חשה שהיציבות השלטונית קרבה. גם בסקר שנערך לאחר אותן בחירות, בפברואר 2023, מידת האמון בממשלה הוסיפה לעמוד על 43% – וזאת למרות גל המחאות שהחל בעקבות הדיונים על הרפורמה המשפטית.

מלבד השינויים השלטוניים והמחאות הציבוריות, גם אירועי השבעה באוקטובר השפיעו על מידת האמון בממשלה, אם כי לא באופן בולט כפי שקרה עם צה"ל והמשטרה. לאחר השבעה באוקטובר, מידת האמון בממשלה ירדה מ-40% ל-35%, ובהמשך ל-27%. ראוי להדגיש כי הירידה באמון בממשלה והעלייה באמון במשטרה שנרשמו בעקבות פרוץ המלחמה הביאו להיפוך תפקידים – וכעת הממשלה היא המוסד שזוכה למידת האמון הנמוכה ביותר מבין שלושת המוסדות שנבחנו.

"שינויי המגמות שראינו בעקבות השבעה באוקטובר אינם מפתיעים", אומר תא"ל (מיל') אמיר אביבי, יו"ר תנועת הביטחוניסטים. "היום הנורא הזה הוא כישלון היסטורי של צה"ל, גם מבחינה מודיעינית וגם מבחינה מבצעית, ואין פלא שהאמון בו נפגע. למעשה, הייתי מצפה שאמון הציבור בצה"ל יֵרד באחוזים משמעותיים אף יותר. המשטרה, לעומת זאת, גילתה תושייה גדולה באותו יום, ותפסה פיקוד גם על גזרות שנמצאות באחריות צבאית. השוטרים, שרבים מהם שילמו על כך בחייהם, הצליחו לבלום את המחבלים ולמנוע מהם להתפשט לאשקלון ולאזורים נוספים – כך שברור מדוע הציבור חש הערכה גבוהה כלפי המשטרה".

לדברי אביבי, העובדה שמידת האמון בממשלה לא השתנתה משמעותית בעקבות השבעה באוקטובר מובנית גם היא. "הציבור ברובו האמין שהממשלה לא הייתה חשופה לידיעות המודיעיניות ולא הייתה שותפה לקבלה ההחלטות שהובילו לאסון, ולכן הפנה את באצבע המאשימה בעיקר כלפי מערכת הביטחון", הוא מסביר. "ראינו גם בשאלות אחרות בסקר מדד הביטחוניסטים שהדרג הצבאי נתפס כאחראי יותר מהדרג המדיני".

דואגים בעיקר למדינה: תחושת הביטחון של הציבור הישראלי

בכל הסקרים שנערכו, המשתתפים נשאלו עד כמה הם חוששים לביטחונם האישי, ועד כמה הם חוששים לגורל המדינה.

בחודש מרץ 2022, 64% מהמשתתפים ציינו שהם חוששים לביטחונם האישי, ו-61% מהם ציינו שהם חוששים לגורל המדינה. במאי 2024, 60% ציינו שהם חוששים לביטחונם האישי, ו-70% ציינו שהם חוששים לגורל המדינה. אם כך, תחושת הביטחון האישית עלתה מעט, אך החשש לגורל המדינה עלה אף יותר.

גם כאן ננסה להבין כיצד האירועים הביטחוניים והמדיניים בישראל השפיעו על תוצאות הסקר.

חשש לביטחון האישי

מבט רוחבי על הסקרים מגלה שאחוז גבוה מאזרחי המדינה חושש לביטחונו האישי. התוצאה של יולי 2022 שעמדה על 46% היא הגבוהה ביותר שנרשמה, והתוצאה של פברואר 2023, שעמדה על 30%, היא הנמוכה ביותר. בסקר שנערך במאי 2024, 42% מהנשאלים העידו שהם חוששים לביטחונם האישי.

במבט ראשון אפשר לתהות מדוע ביולי 2022 אנשים חששו יותר לביטחונם מאשר עכשיו, כשאנחנו בזמן מלחמה וזמן קצר לאחר מתקפת טילים חסרת תקדים מאיראן. אולם, כאשר בוחנים לעומק את קיץ 2022 מתברר שבאותה עת היה גל טרור מסיבי שכלל פיגועים בכל רחבי הארץ, שבמהלכו נרצחו 21 בני אדם.

לדברי אמיר אביבי, לנתונים אלה יש הסבר נוסף. "לפני המלחמה הציבור הרגיש שהמדינה מכילה הכול, ושהיא לא מגיבה ולא מתפקדת", הוא אומר. "רק בעקבות השבעה באוקטובר המדינה התעוררה, הבינה מה עומד מולה, ויצאה למלחמה. עצם המעבר מעמדה פסיבית וחסרת אונים לעמדה פרואקטיבית שנלחמה על שלה נותן לציבור תחושה של ביטחון, גם אם המציאות מורכבת וקשה".

חשש לגורל המדינה

תוצאות הסקרים חושפות שהתושבים דואגים בכל עת לגורל המדינה. בחודש פברואר 2023 נרשמה התוצאה הנמוכה ביותר, שעמדה על 58% – אך גם היא גבוהה למדי. התוצאות הגבוהות ביותר נרשמו בשני הסקרים האחרונים – סקרים שנערכו לאחר פרוץ מלחמת חרבות ברזל. קל להבין מדוע מתקפת הפתע, המלחמה בדרום והמלחמה שעתידה לפרוץ בצפון העלו את חשש הציבור לגורל המדינה.

גם אביבי לא מופתע מהעלייה שנרשמה בחשש לגורל המדינה, אך משוכנע שעם התנהלות נכונה אפשר לזרוע בציבור תחושת ביטחון מוצדקת. "צריך להציב חזון לאומי סדור עם כיווני פעולה ברורים, לתווך לציבור את המציאות גם אם היא מורכבת, ולהראות – לא רק במילים אלא גם במעשים – שהמדינה מקדמת את ערכי הביטחון שלה", הוא אומר. "זה מחבר אותי לאחד הרגעים הקשים והדרמטיים ביותר במלחמת העולם השנייה, כשהצבא הבריטי היה מכותר ולא הצליח לדמיין איך הוא עוצר את מכונת המלחמה הגרמנית. באותו רגע קשה הגיע צ'רצ'יל ואמר בכנות: 'לא אוכל להציע אלא דם, עמל, דמעות ויזע', אבל גם הבהיר להם שיש להם מטרה אחת: 'ניצחון. ניצחון בכל מחיר'. הנאום הזה הצליח להרים את האומה הבריטית על הרגליים ולהביא אותה לנצח את המלחמה – וזאת בדיוק הרוח שנדרשת גם מההנהגה הישראלית".

תנועת הביטחוניסטים תמשיך לדגום באופן רציף את המגמות בציבור הישראלי, מתוך הבנה שמידת האמון במוסדות המדינה, כמו גם תחושת הביטחון האישית והלאומית, משפיעות על החוסן החברתי – וכפועל יוצא גם על הביטחון בישראל.

הפוסט יחסי האזרח והמדינה: מבט רוחבי לפי נתוני מדד הביטחוניסטים הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

האם לנצח נצטרך להילחם ולהגן על עצמנו? לצערי התשובה היא כן. זאת האמת ואין בלתה. ככל שאנשים יפנימו את זה מוקדם יותר, כך מדינת ישראל תתמודד טוב יותר עם אתגרי הביטחון שלה. במאמר זה אדון בכך בשלושה מישורים: הדתי, הלאומי וההיסטורי.

במישור הדתי, מדובר במלחמת דת. תכלית דת האסלאם היא החלת שלטון האסלאם על כל העולם, שמחולק לשני חלקים עיקריים: "דאר אל-אסלאם" (בית האסלאם) ו"דאר אל-חרב" (בית החרב). ב"דאר אל-אסלאם" הכוונה לאזורים שמוחזקים או נכבשו בעבר על ידי האסלאם. "דאר אל-חרב" (בית החרב) הם אזורים שעדיין לא נכבשו על ידי מוסלמים. אחת החובות של המוסלמי המאמין היא לשחרר חלקים מ"דאר אל-אסלאם", שנשלטים כרגע על ידי לא-מוסלמים (כופרים או אחרים). כידוע, ארץ ישראל נשלטה שנים רבות על ידי האסלאם ולכן חובה "לשחררה".

מעבר לכך, מוסלמי מאמין מתקשה מאוד לקבל מצב שבו מוסלמים כפופים ליהודים. נוסיף לכך מקומות ברחבי ארץ ישראל שהתקדשו לאורך ההיסטוריה לאסלאם, כדוגמת מערת המכפלה בחברון והר-הבית בירושלים, וקיבלנו מתכון מושלם למלחמת דת. לא בכדי חמאס קרא לטבח ה-7 באוקטובר "מבול אל-אקצה". כל המאמינים המוסלמים, בין אם מדובר בשיעים או סונים, מסכימים על העקרונות שציינתי. זאת גם הסיבה שמוסלמים באינדונזיה, אפגניסטן או פקיסטן מתעניינים במה שקורה בישראל, וחלקם אף מתארגנים לשלוח כוחות כדי להשתתף במלחמה הנוכחית. הציפייה שזה ישתנה בעתיד הנראה לעין היא מגוחכת, ואינה נסמכת על דבר.

מדוע צבא מצרים עובר תהליכי התעצמות?

חלקכם בוודאי שואלים: כיצד אסביר את הסכמי השלום עם מצרים וירדן? ובכן, המוסלמי מחויב ללכת בדרכיו של הנביא מוחמד, שלימד כי אין שום בעיה לכרות הסכמי שלום כשהמוסלמי מרגיש בעמדת נחיתות, ולהפר אותם מייד כשהוא חש חזק מספיק לקיים את מצוות המלחמה. מי ערב לנו שהסכמי השלום האלו יימשכו לנצח? בשנים האחרונות צבא מצרים עובר תהליכי התעצמות מואצים ומשמעותיים מאוד. נכון, למצרים יש איומים או סכסוכים בתוך יבשת אפריקה (לוב, סודן ואתיופיה); אבל סכסוכים אלו אינם מסבירים את תהליך ההתעצמות הזה, הכולל תשתיות נרחבות מתחת לתעלת סואץ או בתוך סיני. מדוע, אם כך, מצרים עושה את זה? ישראל הייתה בעבר ביחסים מצוינים עם מספר מדינות מוסלמיות שהתהפכו עלינו, כדוגמת איראן או תורכיה. מישהו מאמין שאין שום סיכוי שזה יקרה עם מצרים?

מדינת ישראל הוקמה על שטח של האימפריה התורכית המתפוררת. ארץ ישראל נחשבה לחלק מ"סוריה הגדולה", כמו גם שטחי ירדן ולבנון. סוריה המודרנית מעולם לא הסתירה את כוונותיה לחזור ולשלוט בלבנון, שהיא מדינה שהומצאה במאה ה-20 על ידי הבריטים והצרפתים. גם ירדן היא מדינה מומצאת, שמתקיימת בעשורים האחרונים רק בזכות הכידונים של מדינת ישראל. האם סוריה ויתרה על רצונה לשלוט בארץ ישראל?

מעולם לא הייתה מדינה פלסטינית וככל שזה תלוי בנו, גם לעולם לא תהיה. טבח ה-7 באוקטובר סייע לרבים להבין זאת. נוסף על כך, כל סקרי דעת הקהל בקרב ערביי יהודה ושומרון מראים שרובם המוחלט היו מבצעים בנו טבח דומה, אילו רק היו יכולים. צריך להיות נאיבי מאוד כדי להאמין שכל האזרחים הערבים הגרים בין הים לירדן יוותרו אי פעם על השאיפות הלאומיות שלהם על כל ארץ ישראל המנדטורית.

נעבור למישור ההיסטורי. לפני מספר שנים ביליתי עם ילדיי באחד מפארקי השעשועים בהולנד. למראה כל הילדים המאושרים מסביב, עלתה בי המחשבה שיכול להיות נעים לחיות כשאף אחד לא מתכנן להרוג אותך. לצערנו, זה אינו גורלם של ילדים יהודים. ההיסטוריה לימדה אותנו שלא משנה היכן יהודים יחיו, תמיד יימצאו כאלו שירדפו אותם, בין אם זה מסיבות דתיות, שנאת מהגרים, או סתם אנטישמיות יוקדת חסרת כל היגיון. כל מי שמכיר את ההיסטוריה, נאלץ להכיר באמת הפשוטה והלא נעימה הזאת. בין אם נמשיך לקיים מנהגי יהדות ובין אם ננסה להתבולל, בין אם נגור באירופה, אמריקה או ישראל. האם המראות האחרונים מהקמפוסים בארה"ב גורמים למישהו לחשוב שזה עומד להשתנות בעתיד הנראה לעין?

אני לא מכיר אף יהודי שאינו רוצה לחיות את חייו בשלום ובשלווה. אני גם לא מכיר אף יהודי שהסביבה שלו תאפשר את זה בוודאות. לסיכום, דבר לא השתנה מאז שז'בוטינסקי כתב על "קיר הברזל" בנובמבר 1923. הדרך היחידה שבה נוכל לחיות במדינת ישראל היא באמצעות כוח צבאי עדיף שירתיע את אויבינו מבית ומחוץ, ולמי שרוצה לנסות את מזלו בחו"ל אאחל בהצלחה. אנחנו נישאר פה כדי לקלוט אותך בחזרה אחרי הפוגרום הבא.

הכתוב במאמר הוא על דעת המחבר בלבד ואינו משקף בהכרח את עמדת התנועה

הפוסט הלנצח ישראל תאכל חרב? התשובה היא כן הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

אם תקראו את עקרונות היסוד של תנועת הביטחוניסטים, תמצאו שם, בין השאר, את העיקרון הבא: "הביטחוניסטים אינה תנועה פוליטית. היא פתוחה לכל אדם המאמין בערכי היסוד שלה". ומהם ערכי היסוד האלה? כולם נוגעים אך ורק לעקרונות ביטחוניים. למה, אם כן, נשמעות מעת לעת טענות כי תנועת הביטחוניסטים היא "תנועת ימין"? כי הציונות הפכה לעניין פוליטי. ובדיוק כדי להילחם בתופעות כאלה קמה התנועה.

קומת הערכים וקומת המעשים: אל תערבבו

לעקרון הניטרליות הפוליטית של תנועת הביטחוניסטים יש סיבה חשובה. התנועה עוסקת בשאלה הלאומית הגדולה מכולן: כיצד להבטיח את ביטחון ישראל לדורות. שאלה כזאת אי אפשר להכניס למגירה פוליטית, כי זאת שאלה קיומית שנוגעת בחיים של כולנו.

לפי תפיסת התנועה, התובנה העומדת ביסודו של ביטחון ישראל היא האמונה הבסיסית בזכותו של עם ישראל על ארץ ישראל, ובמילים אחרות: ציונות. אמונת הבסיס הזו לא שייכת לימין או לשמאל.

הפוליטיזציה של הציונות נובעת מערבוב של שתי קומות שאמורות להיות נפרדות – קומת הערכים וקומת המעשים. בקומת הערכים אפשר להאמין בזכותנו המלאה על כל חלקי הארץ, ובקומת המעשים אפשר למצוא פתרונות פרגמטיים כמו ויתור על חלקים מהארץ, כל עוד הדבר תורם לביטחוננו. עם זאת, ברגע שמוותרים על חלקים מהארץ מתוך אמונה שבכלל אין לנו זכות עליהם – פה כבר נוצר פירוק של הרעיון הציוני עצמו.

דוגמה מצוינת להמחשת ההבדל שבין ערכי יסוד לפתרונות מעשיים אפשר למצוא בסיפור חורבן בית המקדש השני. רבן יוחנן בן זכאי הסתכל על החורבן, ובתגובה החליט לעזוב את ירושלים ולשקם את חיי התורה ביבנה. כשישים שנים מאוחר יותר בא רבי עקיבא והסתכל גם הוא על חורבן הבית. בשונה מרבן בן זכאי, רבי עקיבא החליט שמול מציאות כזאת מוכרחים למרוד.

כשבוחנים את שני האישים הגדולים האלה, האם אפשר להאשים את אחד מהם בכך שהוא אינו ציוני? התשובה היא כמובן לא. גם לרבן בן זכאי וגם לרבי עקיבא היה ברור למי הארץ שייכת, אך כל אחד מהם בחר בדרך פעולה שונה.

באופן דומה, גם היום אנחנו יכולים לשמור על ערך הבסיס המשותף שלנו כעם – הציונות – ועדיין לצדד בפתרונות מדיניים וביטחוניים שונים. ברגע שנבין שאין סתירה בין השניים, ושציונות היא ערך ולא עמדה פוליטית, נוכל לגשר על הרבה פערים שמאיימים לפרק אותנו.

למה לי פוליטיקה עכשיו: תהליך הפוליטיזציה של הציונות

כבר מראשית התנועה הציונית ראינו הרבה מאוד זרמים, כמו הזרם הרוחני, הזרם המדיני והזרם הדתי. למרות השוני והמחלוקות בין הזרמים, כולם הבינו את מהותה של הציונות: הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל.

בשנים הראשונות של מדינת ישראל, הציונות הייתה קונצנזוס, ואם קמה לה התנגדות בקרב העם היא הייתה מאוד בשוליים. רק לקראת שנות השבעים–שמונים התחלנו לראות מגמה משמעותית של פוליטיזציה, וטענות שלפיהן הציונות היא לא ערך אלא דעה פוליטית.

הפוליטיזציה הזאת גם הביאה לשינוי באופן שבו התייחסנו לצה"ל. אם עד לאותו שלב נהגנו לראות בו צבא "משחרר", לפתע הוא נעשה צבא "כובש". חשוב להבין שלא מדובר בשינוי סמנטי בלבד, אלא בשינוי תפיסתי עמוק שמערער על עצם זכותנו על הארץ.

אם יש משהו אחד שמתנגדי הציונות הצליחו לעשות זה לשתול גם בקרב היהודים עצמם את הרעיון שהציונות היא לא ערך יסוד אלא עמדה פוליטית. הרעיון הזה יכול לסכן את מדינת ישראל קיומית, כי ברגע שמתנתקים מהסיבה למה אנחנו פה, אי אפשר לגייס את הכוחות להקריב ולהילחם למען המדינה.

הרעיון הזה גם יוצר פילוג בקרב יהודי העולם. כיום, רבבות יהודים בעולם מתנכרים למדינת ישראל ולערכיה הבסיסיים ביותר. צריך להחזיר את הציונות למרכז הבמה היהודית, ולהבהיר ליהודי העולם שהם לא צריכים לוותר על זהותם כדי לפתור בעיות. למעשה, אסור להם לעשות זאת.

אין חצי רעיון: הציונות היא נרטיב שלם

אזרחים רבים במדינת ישראל מעידים על עצמם שהם: "ציונים, אבל…". מובן שמותר להסתייג, ואפשר להחזיק בדעות שונות, אבל אי אפשר להיות ציונים למחצה. הציונות היא ההכרה בזכותו של העם היהודי על ארץ ישראל – ובהכרה הזאת אפשר להאמין או לא להאמין. אין אמצע.

כאשר מבינים שהציונות היא נרטיב שלם, אז מתברר גם שאי אפשר לטעון שליבת הארץ, שבה התרחשה כל ההיסטוריה שלנו, היא שטח כבוש שלא קשור אלינו. טענה כזאת היא מסוכנת גם ברמה הערכית וגם ברמה הביטחונית. מבחינה ערכית, זה מפרק את הרעיון הציוני, כי איך אפשר לטעון שחלק מהארץ כן שייך לנו וחלק לא?; מבחינה ביטחונית, הוויתור המיידי על אזורים שלמים ומהותיים בארץ לא משאיר מרחב תמרון ואפשרות לבצע מהלכים שיבטיחו את ביטחוננו וקיומנו.

חשוב להבין שאי אפשר להסביר בצורה הגיונית שתל אביב כן שלנו אבל שילה לא. הרי מה זה משנה אם אחת נכבשה ב-48' ואחת ב-67'? קווי סיום הלחימה של מלחמות ישראל הם קווים אקראיים. נניח, לצורך הדיון, שב-48' היינו מצליחים לכבוש גם את כל יו"ש – האם אז כולם היו מסכימים שהאזור שייך לנו?; ולחלופין, אם היינו כובשים את יפו רק ב-67', אז היא הייתה נחשבת לשטח כבוש? השיח הזה, אפילו ברמה הלוגית, פשוט לא תופס.

בשונה מהציונות, שהיא רעיון שלם ועגול, האנטי-ציונות היא רעיון מחורר; מוצר פגום שאי אפשר לשווק.

סוגיית הביטחון אינה פוליטית – היא קיומית

התפיסה שלפיה אנחנו מוכרחים להפריד בין הזהות והערכים שלנו לבין פתרון בעיות נמצאת בבסיסה של תנועת הביטחוניסטים. זו הסיבה שאחד מעקרונותיה של התנועה הוא להישאר לא פוליטית. עיקרון זה נשמר גם בעיני החוק, וזו הסיבה שהתנועה יכולה להיות מוגדרת כעמותה ללא מטרות רווח.

כדי לממש את עקרון הניטרליות, חברי תנועת הביטחוניסטים – אף על פי שאינם נמצאים בשירות פעיל – מקפידים לעשות שימוש אחראי בדרגות שלהם ולדבר על ביטחון לאומי וערכים, בלי לסטות לקווים פוליטיים. באופן דומה, אנחנו מצפים מכל המערכת הביטחונית, שייעודה להגן על מדינת ישראל ואזרחיה, להישאר מחוץ לשיח הפוליטי. לצערנו, רבים עדיין מנסים לקטלג את שאלת הביטחון כנושא של ימין או שמאל – וכך, במקום לנהל דיון אמיתי ופתוח, אנחנו מקבלים דיון רדוד וסיסמתי שלא מוביל לשום פתרון. במקום להתמודד עם תפיסת הביטחון הסדורה והמגובה במחקרי עומק של תנועת הביטחוניסטים על התנאים להבטחת ביטחון ישראל, הדיון מופנה לשאלה על "תנועת ימין" או לא. זו הסיבה שאנחנו כל כך מתעקשים על ניטרליות פוליטית בתנועה.

בשם הניטרליות גם הוחלט בתנועת הביטחוניסטים שפוליטיקאי לא יכול להיות בתפקיד פעיל בתנועה. והינה, רק לאחרונה ראש הממשלה מינה שני בכירים מהתנועה לתפקידים חשובים – האלוף יפתח רון-טל מונה כפרויקטור לשיקום הצפון, והאלוף אלי מרום (צ'ייני) מונה לפרויקטור לשיקום הדרום. אלה לא מינויים פוליטיים, אך מאחר שהשניים מחזיקים כעת בתפקידים ציבוריים, הם מייד סיימו את פעילותם האקטיבית בתנועה.

עוד הוכחות לניטרליות הפוליטית של התנועה אפשר למצוא בעקרונות הביטחון שמנחים אותה. גם אם במבט ראשון נראה שאלה עקרונות שמזוהים עם הימין, בחינה של סקרי דעת קהל מגלה שהם משקפים את העמדה של רוב החברה הישראלית. יתרה מזאת, מדובר בעקרונות שזכו לתמיכה רחבה של חלק גדול ממנהגי השמאל בעבר.

מעבר לכך, כיוון שתנועת הביטחוניסטים עוסקת אך ורק בנושאי ביטחון, ולא מתערבת בעניינים חברתיים, כלכליים או משפטיים שונים, היא פתוחה לאנשים מכל הקבוצות הפוליטיות. וכך, בהחלט יכול להיות בתנועה מישהו שבהיבטי הביטחון הלאומי מזדהה עם התפיסה של הביטחוניסטים, אבל מחזיק בתפיסות חברתיות וכלכליות מהמגרשים של המרכז והשמאל. הגיוון הזה הוא שיוצר פלורליזם.

להיות הגיבורים ולא הנבלים: סיכום ומסקנות

האתוס הציוני הוא סיפור, ולכל סיפור טוב יש גיבור ויש נבל. מה שהאויבים שלנו מנסים לעשות באופן שיטתי זה לקחת את היהודים מהמקום שבו הם הגיבורים, ולהפוך אותם לנבלים בסיפור של עצמם. העצוב הוא שגם אנחנו מתחילים להאמין בזה ולראות בעצמנו נבלים, ובמצב כזה מי רוצה לקחת חלק בסיפור?

עם ישראל מוכרח להיזכר שהוא הגיבור ולא הנבל, המשחרר ולא הכובש. ברגע שנבין את זה נוכל לפנות לשאלות הפרגמטיות ממקום נכון, ולחשוב באמת מה אפשר לעשות בשביל להתמודד עם האתגרים הלאומיים ולייצר דו-קיום.

מנגד, ברגע שאנחנו מתחילים לגמגם ולשאול אם חלקים נרחבים ומהותיים בארץ הם שלנו ואם אנחנו כובשים או לא, זה לא רק מפרק מהבסיס את הרעיון הציוני – זה מפרק את עם ישראל כולו לגורמים.

התקווה שלנו היא שהעם היהודי בישראל ובתפוצות יבין את מה שברור היטב לתנועת הביטחוניסטים: ציונות היא ערך ולא דעה, ביטחון הוא שאלה קיומית ולא פוליטית. אנחנו יכולים להיות מחוברים לארץ ישראל ולעם ישראל בכל נימי נפשנו, ועדיין לשמור על חשיבה פרגמטית, חשיבה שלעיתים תוביל אותנו לדרך של פשרה, כמו זו שבחר רבן יוחנן בן זכאי, ולעיתים תוביל אותנו לדרך של התנגדות, כמו זו שבחר רבי עקיבא.

הפוסט "חייבים להפסיק להפוך את הציונות לעניין פוליטי": תא"ל (מיל') אמיר אביבי על תנועת הביטחוניסטים וציונות ללא תנאים הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

מטרתה העליונה של תנועת הביטחוניסטים היא להבטיח את ביטחון ישראל לדורות. בבסיס מטרה זאת נמצאות שתי הבנות מרכזיות: הראשונה היא שביטחון המדינה לא יכול להתקיים בריק, אלא תלוי במערכת רחבה של גורמים מדיניים, כלכליים וחברתיים. ההבנה השנייה היא שבשביל לקבל החלטות מושכלות, יש צורך לבנות אסטרטגיה רחבה שנשענת על העבר וצופה אל עבר העתיד.

הבנות אלו הביאו את תנועת הביטחוניסטים לגבש חזון לאומי ברור, שנבנה מתוך מחקר מעמיק, ונוגע בכל השדות המעצבים של החברה הישראלית. בכתבה זו ידון אל"מ (מיל') רונן איציק בעתידה של מערכת החינוך בישראל, ובאחריות שהיא נושאת כלפי הדורות הבאים.

ציונים במקום ציונות – מצב מערכת החינוך בישראל

מערכת החינוך פוגשת את אזרחי ישראל בשנים המעצבות ביותר בחייהם, ויש לה תפקיד מכריע בהנחלת ערכים לאומיים, ביצירת תחושת שייכות ובבניית החוסן של כל אדם כיחיד ושל כולנו כחברה וכעם.

עם זאת, ממחקרי עומק שנערכו בקרב הורים, מורים ותלמידים, לרבות מחקר מקיף שערכה תנועת הביטחוניסטים, עולה כי מערכת החינוך בישראל מצויה בתהליך שחיקה בכל הקשור להקניית ערכים, ובפרט בהקניית ערכי המורשת, הזהות היהודית והאתוס הלאומי. נוסף על כך, מתוך חשש מלחץ ציבורי ומביקורת של הורים, מערכת החינוך נמנעת מעיסוק במאבק הישראלי-פלסטיני, לא דנה באופן משמעותי באירועים ביטחוניים שחלו כאן בשנים האחרונות, וכמעט שלא נוגעת במשמעות השירות בצה"ל ובחשיבות ההקרבה האישית למען הכלל. יתר על כן, המערכת נעשתה ל"מפעל ציונים" ששם דגש על הישגים אישיים בלבד, תוך התעלמות מעקרונות של עבודה בקבוצה ושיתוף פעולה, וללא כל שאיפה להכין את התלמידים והתלמידות לחיים במדינת ישראל על מאפייניה הייחודיים.

חלקן מן הבעיות שצוינו הן תוצר של מגמות חברתיות כלל-עולמיות שמדגישות את האינדיבידואליזם על פני הקולקטיביזם ומטיפות לתקינות פוליטית בכל מחיר ובכל מצב. בעיות אחרות נובעות מתהליך התנכרות למורשת של העם היהודי ולהיסטוריה של מדינת ישראל, ויש גם בעיות שקשורות בעניינים מערכתיים כמו חוסר יעילות, היעדר כוח אדם מתאים, ושימוש במתודולוגיות חינוך מיושנות.

להלן יפרוס ד"ר רונן איציק את משנתו לעתיד מערכת החינוך בישראל, באופן שתמלא את ייעודה העמוק ביותר.

ד"ר רונן איציק: החזון לעתיד החינוך בישראל

חשיבות הקבוצה והסתכלות על הפרט בהקשר קבוצתי

המצב הנוכחי: בכל העולם המערבי רווחת בשנים האחרונות מגמה של אינדיבידואליזם, אשר מאדירה את הפרט על חשבון הקבוצה. גם ישראל מושפעת ממגמה זו, ואפשר לראות זאת גם במערכת החינוך, אשר זונחת כמעט לגמרי את אחריותה כלפי הקולקטיב. המערכת שמה דגש בעיקר על הישגים אישיים ועסוקה בבחינה בלתי פוסקת של התלמיד היחידני, תוך התעלמות מהישגים קבוצתיים ותוצרים של שיתוף פעולה.

הפרט הוא ללא ספק אבן יסוד בעולם המערבי, וגם בעולם היהודי, אך המציאות הישראלית, שבה הקבוצה היא תנאי לקיומו של הפרט, מכתיבה גישה שונה ומאוזנת יותר.

באידיאל: לצד פיתוח יכולות ושאיפות הפרט, על מערכת החינוך לעסוק גם באחריותו של הפרט כלפי הכלל, לחזק את התלמידים כקבוצה, ולצקת בהם את ההבנה שמה שמוביל להישגים, לאומיים ופרטניים כאחד, הוא הכלל ולא היחיד. הדרך לביצוע שינוי זה צריכה להתמקד בשני מישורים:

• במישור התפעולי: צמצום משמעותי של המשקל שניתן להישגים אישיים, תוך מתן מקום להישגים קבוצתיים, ומדידת הישגי הפרט בתוך הקבוצה ובהקשר לה.

• במישור הערכי: יש להקנות לתלמידים כבר בבית הספר היסודי את הערכים, ההיסטוריה המשותפת, הזהות היהודית המשותפת והמסורות שמלווים אותנו כעם, וליצור עבורם בסיס לאומי וקבוצתי משותף.

עיסוק מכוון ומובנה בתולדות הסכסוך האזורי

המצב הנוכחי: המאבק של מדינת ישראל אל מול המדינות שסביבה, ובתוך כך הסכסוך הלאומי-פלסטיני, משפיע על הקיום של כולנו, ואין לנו את הפריבילגיה שלא להכיר את שורשיו, את הסיבות שבגינן אנחנו נמצאים כאן בישראל והערכים שמבססים את אמונתנו בצדקת הדרך. עם זאת, מערכת החינוך נמנעת באופן שיטתי מעיסוק במאבק הלאומי ובתכנים פוליטיים. הימנעות זו מותירה את התלמידים עם פערי ידע בלתי סבירים בנוגע למציאות הביטחונית ולאתגרים הלאומיים שמלווים את מדינת ישראל. כך, למשל, לפי מחקר הביטחוניסטים 45% מבני הנוער הבוגרים בישראל כלל אינם מכירים את מבצע "חומת מגן" – מערכה צבאית משמעותית ומעצבת שהתרחשה לפני כעשרים שנים בלבד.

כל עוד מערכת החינוך ממשיכה להימנע מדיון בנושאים חשובים אלו, אנחנו חשופים לשתי בעיות מרכזיות: הראשונה היא שתלמידים רבים לא יכירו כלל את המציאות הישראלית ויאבדו את הזיקה לארץ ולערכי השמירה על המולדת. השנייה – והחמורה יותר – היא שחלק מהתלמידים יפנו לחפש מידע במקומות אחרים, לא מהימנים ומוטים, ויבנו תפיסת עולם המרוחקת מזהותם העצמית והלאומית.

באידיאל:

• מערכת החינוך צריכה להעמיק את תוכנית הלימודים בנושא תולדות עם ישראל בכלל, ואת תולדות הסכסוך האזורי בפרט. כדי לשמור על איזון ולמנוע מצב שבו נוצרות הטיות כאלו ואחרות, רצוי לשלב את התכנים בתוך תוכנית לימודים סדורה ומאושרת שתיבנה על ידי נציגים מחלקים שונים בחברה הישראלית, כזו שתתמקד קודם כול בחקר, בעובדות ובידע.

• מערכת החינוך צריכה להתוות דרך להעלות את תולדות המאבק הלאומי לסדר היום, ולהעביר לתלמידים תכנים מורכבים פוליטית, בין השאר, על ידי מתן מקום לדיונים פתוחים בכיתות ולעבודת חקר מונחית. התפיסה הבסיסית הנדרשת כדי להשיג זאת היא ש"ציונות" אינה עניין פוליטי.

שינוי מתודולוגיות ההוראה

המצב הנוכחי: המתודולוגיות הרווחות במרבית בתי הספר הן מיושנות ולא מביאות למיצוי פוטנציאל הלימוד. לפימחקר הביטחוניסטים , מרבית המורים טוענים שעבודה בקבוצות יעילה יותר מאשר עבודה בשיטת "הוראה ממוקדת מורה", שבה התלמידים יושבים ומקשיבים למורה מדבר. עם זאת, רובם מודים שהם כמעט לא מאפשרים לימוד בקבוצות מטעמים של חוסר זמן, קושי לשלוט על הכיתה, והיעדר שיתוף פעולה מצד הצוות והתלמידים.

כמו כן, אין כמעט למידה מחוץ לכותלי הכיתה, אף על פי שבתקופת מגפת הקורונה ראינו ששיעורים שנעשים בחוץ מעניקים לתלמידים למידה חווייתית, ומסייעים להם לשמור על ריכוז ועניין. באופן דומה, אין כמעט פעילויות חוץ-מערכתיות כמו סיורים והדרכות, אשר מחזקות את הפן החברתי, מעניקות לתלמידים הזדמנות להרחיב אופקים ומחברות אותם לאתרים בארץ.

בעיה נוספת היא שכל מקצוע נלמד בנפרד, כדיסציפלינה בפני עצמו, ואין הבנה של הקשרו הרחב. במצב זה, מרבית התלמידים לא יודעים לקשור בין נושאים שהם למדו בתנ"ך, למשל, לבין נושאים שלמדו בתחומים אחרים כמו היסטוריה וגיאוגרפיה.

באידיאל:

• יש לעודד מורים לצמצם את שיטת ה"הוראה ממוקדת מורה", ולשלב במהלך השיעור כמה שיותר עבודה בקבוצות שמעודדת את התלמידים להיות פעילים ולשתף פעולה זה עם זה.

• יש להקדיש זמן לפעילויות חוץ-מערכתיות ולתמוך ביוזמות פרטיות של מורים אשר מבקשים ללמד מחוץ לכותלי הכיתה ואף מחוץ לבית הספר.

• יש לשאוף ללימוד אינטגרטיבי ומולטי-דיסציפלינרי שמאפשר חיבור יצירתי בין מספר מקצועות לימוד ובכך תורם להבנת התמונה השלמה.

הכנה לחיים ולא הכנה לאקדמיה

המצב הנוכחי: מערכת החינוך רואה בהשכלה הגבוהה עוגן, ועסוקה בלהכין את התלמידים לאקדמיה במקום להכין אותם לחיים. גישה זו מובילה לכך שהמערכת שמה את עיקר הדגש על התיכונים, ונוטה להזניח את בתי הספר היסודיים, שדווקא הם משחקים תפקיד מרכזי יותר בעיצוב אישיותם של התלמידים. נוסף על כך, המערכת עסוקה במדידה בלתי פוסקת של ציונים ממוקדי מקצוע.

תוצר נוסף של הגישה מכוונת-האקדמיה הוא שבמרבית בתי הספר מערכת הלימודים כוללת מקצועות לימוד עיוניים בלבד ולא משלבת כלל מקצועות מעשיים. יתרה מזאת, גם בתי הספר המקצועיים, שרווחו בישראל עד שנות התשעים, נמחקו כמעט כליל מהנוף.

כך נוצר המצב העגום שבו התלמידים בישראל מסיימים 12 שנות לימוד כשהם לא מוכנים לחיים ולא מחזיקים בשום הכשרה מקצועית. רבים מהתלמידים שאינם מתאימים לאקדמיה, אלא למקצועות אחרים, מאבדים עניין בלימודים ואף נושרים מהמערכת.

באידיאל:

• מערכת החינוך מוכרחה לשנות גישה, ולהבין שהאקדמיה היא לא חזות הכול, ושהרבה יותר חשוב להכין את התלמידים לחיים. לשם כך, עליה להסיט את מרכז הכובד מהתיכונים ולהכיר בחשיבות של שנות היסודי כשנים מעצבות.

• יש למצוא שיטות הערכה שלא מתבססות על ציונים יבשים בלבד, אלא מסתכלות על כלל היכולות של התלמידים. שיטות כאלה יאפשרו ליותר תלמידים להביא את יכולותיהם לידי ביטוי, ויחסכו תסכול רב מאלה שלא מצליחים להגיע לציונים מספריים גבוהים.

• לצד הלימודים העיוניים, יש לשלב במערכת הלימוד מקצועות ומגמות שיעניקו לתלמידים כלים מעשיים וכישורי חיים. נוסף על כך, כדאי לבנות מחדש בתי ספר מקצועיים, ולאפשר לתלמידים המעוניינים בכך לרכוש מקצוע כבר במהלך שנות בית הספר. ראוי לציין שההכשרה המקצועית תתרום לא רק לתלמידים אלא גם למדינה, שתרוויח כוח אדם מיומן שיעזור בפיתוח התעשייה המקומית.

מערכת החינוך צריכה לקחת על עצמה את תפקיד ההכנה לשירות משמעותי

המצב הנוכחי: כשם שבתי הספר בישראל לא מכינים את התלמידים והתלמידות לחיים, הם גם לא מכינים אותם לשירות בצה"ל. לפימחקר הביטחוניסטים ,65% מהמורים מאמינים כי יש חשיבות גבוהה לעיסוק בתחום ההכנה לשירות בצה"ל. עם זאת, פחות מ-30% מהם סבורים שהעיסוק הזה מתקיים ברמה הנדרשת.

מאחר שהתלמידים – וכפועל יוצא גם המורים והמנהלים – נמדדים על פי ציונים, האינטרס של המערכת הוא להקדיש כמה שיותר זמן לתגבורים והכנה לבגרויות, ולא "לבזבז" אותו על פעילויות אחרות כמו הכנה לצה"ל. אנחנו רואים בשנים האחרונות שפחות ופחות בתי ספר יוצאים לשבוע גדנ"ע, וגם יתר פעילויות ההכנה לצה"ל, כמו הרצאות וסיורים בבסיסים, צומצמו ורודדו.

כיוון שההכנה לצה"ל בתיכונים לוקה בחסר, צעירים וצעירות רבים מרגישים צורך לעשות שנת מכינה. מבחינת מערכת החינוך מדובר בפתרון נהדר כי יש גוף שמתעסק בהכנה לצה"ל במקומה, אבל לא ייתכן שתלמידים יידרשו לשלם שנה מזמנם כדי לפצות על כך שבית הספר לא הכין אותם כנדרש לשירות הצבאי.

באידיאל:

• למערכת החינוך יש אחריות להכין את התלמידים והתלמידות לשירות הצבאי שמצפה להם מיד עם סיום בית הספר התיכון. לשם כך, עליה להכיר בחשיבות של שילוב תכנים הקשורים בשירות בצה"ל ולעודד שיתופי פעולה עם עמותות וארגונים שמתמחים בנושא זה.

• מערכת החינוך צריכה להקדיש זמן ייעודי לפעילויות הכנה לצה"ל. אפשרות אחת היא להקצות משבצות זמן במהלך כיתות י"א–י"ב שיוקדשו אך ורק לפעילויות הכנה לצה"ל. אפשרות אחרת היא לקצר את כיתה י"ב במספר חודשים, ולהקדיש את הזמן שנותר עד לסוף שנת הלימודים לטובת הכנה ממוקדת לשירות צבאי.

שיעורים ארוכים יותר, ימי לימוד קצרים יותר

המצב הנוכחי: האופן שבו בנוי סדר היום בבתי הספר שגוי מיסודו. בבתי ספר רבים יום הלימודים נמשך משמונה בבוקר עד ארבע אחר הצוהריים. מחקרים רבים בחינוך ובפסיכולוגיה מראים שאי אפשר להחזיק ילדים ונערים כל כך הרבה שעות ולצפות מהם להיות מרוכזים.

בעיה נוספת קשורה באורכו של השיעור. אנחנו דבקים שכך ששיעור צריך לארוך 45 דקות, אך כשמסתכלים מבחינה מעשית רואים שאי אפשר להעביר כמעט כלום בפרק זמן כה קצר, וּודאי שלא לקיים דיונים מעמיקים במסגרת כיתתית.

באידיאל:

• יש לבחון מחדש את אורכו של יום הלימודים ולוודא שהוא מתאים לרמת המסוגלות של התלמידים. ההמלצה היא לסיים את יום הלימודים לכל המאוחר באחת בצוהריים, ולאחר מכן לשחרר את התלמידים לביתם או לקיים חוגים ופעילויות במסגרת בית-ספרית.

• יש להשתחרר מהתפיסה שלפיה שיעור מוכרח להיות באורך שעה אקדמית, ולהאריך את המשך שלו מ-45 דקות לשעה מלאה. רק כך המורים יצליחו להעביר את החומר בצורה יעילה, ולעודד את התלמידים לקחת חלק פעיל בשיעור.

ייעול תקציב החינוך

המצב הנוכחי: מקובל לטעון שמערכת החינוך לא מתפקדת כראוי כיוון שיש לה בעיה תקציבית, אך בפועל המערכת הזאת מקבלת תקציב שנתי אדיר בסך של כ-75 מיליארד שקלים. הבעיה, אם כך, היא לא בכסף – אלא במה שעושים איתו.

באידיאל:

• יש לנהל את תקציב החינוך באופן מושכל ושקוף, ולמקד את ההשקעה הכספית בבית הספר ובמורים – שם מתבצע החינוך הלכה ולמעשה.

מצוינות וחדשנות לפני הכול

המצב הנוכחי: בכל תהליך שינוי נדרשים מנהיגים, אך במדינת ישראל כבר אין כמעט מנהיגים בעלי חזון שיהיו מוכנים להצעיד את החינוך קדימה. הדבר קשור, בין היתר, בכך שתפקיד החינוך בישראל אינו חשוב דיו. כמו כן, ארגוני המורים הם גופים חזקים מאוד שתוקעים מקלות בגלגלים של כל תהליך שמבקש לייעל את המערכת, ובכך מרפים את ידיהם של המעטים שמנסים לחולל שינוי.

מעבר לכך, גם סגלי ההוראה – המורים, הרכזים, המנהלים – לא תמיד מוכשרים מספיק כדי למלא את תפקידם כראוי. היום, כמעט כל מי שרוצה להוציא תעודת הוראה יכול לעשות זאת, מאחר שדרישות הסף נמוכות מאוד.

וכך, כשהמנהיגות החינוכית לא באה ממקום של חזון ונעדרת יכולת הובלה, כשארגוני המורים לא משתפים פעולה עם תהליכי שינוי, וכשאנשי חינוך רבים לא מחזיקים ביכולות הנדרשות – התוצאות הן בהתאם.

באידיאל:

• יש לשפר את מעמדה של מערכת החינוך, הן בעיני הממשלה והן בעיני הציבור. אם שר החינוך ייתפס כאחד משלושת השרים המובילים בחשיבותם, המערכת כולה תמשוך אליה מנהיגים בעלי חזון.

• בשביל לבצע תהליכי עומק ולחולל שינויים אמיתיים, יש לרתום את ארגוני המורים ולא להיכנע לגחמות ולאיומים שלהם.

• יש להעלות את תנאי הסף להוצאת תעודת הוראה, ולגייס כוח אדם איכותי בעל תחושת שליחות. במקביל, יש לתגמל את המורים והמנהלים באמצעות שכר הולם, ולהעניק להם תנאי עבודה שיאפשרו להם לחוש סיפוק מקצועי, ויעודדו אותם לבחור במקצוע ולהתמיד בו.

לא רבולוציה – אבולוציה: סיכום ומסקנות

החברה הישראלית, משחר ההיסטוריה, חיה תחת איומים. כדי לשרוד ולשגשג כאן, עלינו להכיר את המציאות המקומית, להבין מהם הסכנות והאתגרים שניצבים מולנו, וללמוד כיצד להתמודד איתם. כל הדברים האלה, כתפיסה, פשוט לא קיימים במערכת החינוך. אנחנו נוטים לשאת עיניים למדינות מערביות ואירופיות ולנסות לאמץ מודלים חינוכיים שמצליחים במקומות אחרים בעולם, אך אינם מתאימים לאופי של מדינת ישראל ושל החברה הישראלית. אם נמשיך לחפש פתרונות במקומות זרים, זה רק יוביל לתסכול. למדינת ישראל יש מרכיבים תרבותיים ייחודיים, והאתגרים של מערכת החינוך חייבים להיגזר מהאתגרים הלאומיים שלנו.

לצערנו, התוצאות בשטח מוכיחות שוב ושוב שמערכת החינוך – על אף היותה מערכת עתירת תקציב – לא מתנהלת ביעילות. היא עושה שימוש במתודולוגיות הוראה מיושנות ונטולות יצירתיות, מעדיפה ציונים על פני כל ערך אחר, ומזניחה כל עיסוק באתוס הלאומי. כפועל יוצא, המערכת נכשלת בהכנת הדור הצעיר לחיים במדינת ישראל.

דבר אחד ברור לגבי מערכת החינוך והוא שהמצב כפי שהוא אינו יכול להימשך. נדרשת כאן רפורמה יסודית מבוססת חזון שכוללת שינוי בכוח האדם, במתודולוגיות החינוך ובתוכני הלימוד. עם זאת, חשוב להבין שתהליכים מסוג זה לוקחים זמן, ועל כן עלינו לשכוח מרבולוציה ולהיערך לתהליך אבולוציה ממושך. השאיפה היא לא לפרק את המסגרת ולבנות אותה מחדש, אלא לחולל שינויים מדודים ומושכלים שיביאו בהדרגתיות ובהתמדה לשיפור המערכת.

הפוסט באידיאל – חזון תנועת הביטחוניסטים   והפעם: עתיד החינוך בישראל הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

הכישלון בשבעה באוקטובר לא נבע מהטכנולוגיה, אלא למרות הטכנולוגיה. מי שכשלו היו מפקדי צה"ל ושב"כ שהיו שבויים בקונספציה ולא השתמשו נכון בטכנולוגיות שעמדו לרשותם. לאחרונה נשמעות טענות כאילו המחדל הצבאי נגרם בשל הסתמכות יתר על טכנולוגיה, והתומכים בטענה זו דורשים כי צה"ל "יחזור למקורות" וישקיע יותר בצבא הלוחם, על חשבון השקעה בטכנולוגיות עתידיות.

ואולם אלה טענות שגויות: צה"ל חייב לשמור על עליונות טכנולוגית מול אויבינו. למעשה, אין לנו ברירה אחרת. האם מישהו באמת מעלה על הדעת להילחם ללא עליונות אווירית, רחפנים נושאי טכנולוגיה מתקדמת, יכולות מודיעיניות מתקדמות, יכולות מתקדמות לגילוי מנהרות, ועליונות טכנולוגית ברורה בשדה הקרב הקרקעי?

נפתח בסקירה של מספר כשלים בשימוש בטכנולוגיה שגרמו לכישלון בשבעה באוקטובר ובתרומה שלהם לקונספציה השגויה שרווחה בצבא. כל זאת כמובן על סמך מה שפורסם עד כה, עוד לפני התחקירים המלאים של המחדל. לאחר מכן, נציע סיבות אפשריות לכישלונות הללו וננתח אותם. נסיים את המאמר במספר המלצות לעתיד.

עזה נחשבה למטרד, לא איום

גישתה של ישראל לעזה התמקדה בעשורים האחרונים בעיקר בהכלה. מבחינת מקבלי ההחלטות עזה לא נחשבה לאיום אסטרטגי, אלא למטרד חוזר ונשנה. בכירי מערכת הביטחון הישראלית, שבויים בקונספציה שאפשר לחיות לצד חמאס, הטיפו לכך שתמריצים כלכליים ולחץ דיפלומטי ידחו את העימות הבא. זאת על אף שכולם ידעו היטב כי חמאס ממשיכה לבנות את כוחה ולרכוש יכולות חדשות בין סבבי העימות.

כחלק מקונספציית ההכלה ובניית היכולות להתמודד עם איומי חמאס עסקה ישראל בהתמגנות. נוסף לפיתוח "כיפת ברזל" כמענה לרקטות בנתה ישראל בהשקעה עצומה מחסום תת-קרקעי לבלימת מנהרות טרור חודרות גבול. מעליו נבנתה גדר מערכת טכנולוגית המצוידת באמצעי תצפית מהמתקדמים בעולם כדי למנוע חדירה. לצערנו, כולנו נוכחנו לדעת שמערכת המכשול המתקדמת לא עבדה. מחבלי חמאס פרצו את הגדר המתקדמת עם מטענים פשוטים, טרקטורים וקרשים. זאת, לאחר השמדה מדויקת של אמצעי התצפית המתקדמים באמצעות רחפנים פשוטים וזולים.

מערכת "כיפת ברזל" מהווה הישג טכנולוגי מרשים בקנה מידה עולמי, אך יחד עם זאת, המערכת הקלה מאוד על יכולת הצבא ומקבלי ההחלטות להתבסס על קונספציית ההכלה. השימוש ב"כיפת ברזל" העמיק גם את חוסר הלגיטימיות בדעת הקהל בישראל ובעולם לפעול בעזה מול חמאס והג'יהאד האיסלמי. הטענה הייתה: "אם יש לכם כיפת ברזל שממזערת את הנזק, מדוע להסתכן בפגיעה בחפים מפשע בעזה?"

לצד הכישלון הטוטאלי של המכשול ושל כוחות צה"ל בהגנה על יישובי עוטף עזה, היינו עדים לכישלון מוחלט של חיל המודיעין והשב"כ להתריע על המתקפה, לרבות התעלמות משלל התרעות במהלך השישה באוקטובר. כבר עשורים רבים חיל המודיעין הינו החיל הטכנולוגי ביותר בצה"ל, לצד חיל האוויר. בשנים האחרונות יחידות האיסוף של אמ"ן ושב"כ הרחיבו עוד ועוד את הסתמכותן על טכנולוגיה מתקדמת. יש הטוענים שזה נעשה במחיר של פגיעה במודיעין הקלאסי של הפעלת סוכנים (יומינט).

יתרה מזאת, יחידת האיסוף המרכזית (8200) הזניחה כמעט לחלוטין את נושא ההאזנות והאיסוף התקשורתי (סיגינט) לטובת ה"להיט" הטכנולוגי האחרון – איסוף באמצעות תקיפות סייבר. ברוח זו, 8200 חדלה להאזין לרשת הקשר הטקטית של החמאס. אין כאן טענה שאיסוף סייבר אינו בעל ערך, אבל הוא אינו יכול להוות כלי יחיד. בשורה התחתונה, כל אמצעי האיסוף הטכנולוגיים המשוכללים שנמצאים ברשות צה"ל ושב"כ לא סיפקו את ההתרעה הנדרשת. לכאורה, קל להסיק מכל זה כי מדובר בכישלון של הטכנולוגיה, אבל כפי שנראה מייד, מדובר במסקנה לא נכונה.

קונספציה שגויה ויהירות

אמצעי התצפית שהיו לאורך הגבול לא כשלו. הם העבירו לתצפיתניות שהפעילו אותם התרעות רבות בזמן רלוונטי. אבל איזו תועלת יש בכל אמצעי ההתרעה הטכנולוגיים הללו, שעלו כסף כה רב, אם ראשי המודיעין והמטכ"ל החליטו להתעלם מהם?

היו חיילים בחיל המודיעין שהתריעו לאורך זמן על כוונות חמאס. קיימים כבר מספר פרסומים על כך, וככל הנראה זהו רק קצה הקרחון. נתמקד כאן רק באירוע אחד שמצביע על היהירות והכשל הבלתי נתפס של בכירי צה"ל והשב"כ. כפי שהתפרסם, בשישה באוקטובר הופעלו ברצועת עזה עשרות כרטיסי סים ישראליים בבת אחת. כל איש מודיעין זוטר יודע שזהו סימן מתריע מובהק שמחייב הקפצה מיידית של כל הגזרה. הוא מבוסס על מערכות טכנולוגיות שיודעות לנטר את האירוע הזה ולהתריע עליו. אבל שוב, כמו במקרה התצפיתניות, מה התועלת בכל ההשקעה בטכנולוגיה אם בצעד בלתי נתפס לחלוטין, בכירי צה"ל והשב"כ החליטו לא להקשיב להתרעה כל כך ברורה ומהדהדת?

אי אפשר להסביר את התופעות האלה אלא ביהירות ובאמונה של ראשי המערכת בשורה של קונספציות: חמאס מורתע והוא אינו יכול לעבור את המכשול;[i][ii] הכלכלה חשובה לחמאס יותר מאשר להילחם בנו כעת;[iii][iv] המודיעין שלנו הוא הטוב ביותר ואי אפשר להפתיע אותנו כמו ב-1973;[v] כל האינדיקציות שאנחנו רואים הן תרגילים בלבד.[vi]

כל האמירות הבעייתיות האלו נאמרו על ידי ראשי מערכת הביטחון, בעבר ובהווה, סמוך לטבח. גם הטכנולוגיה הטובה ביותר אינה עומדת בפני עצמה. ככל שמתבררים פרטי המחדל, נראה כי התפעול של הגדר הטכנולוגית היה לוקה מאוד. אם לא מקפידים על תקינות המערכות, קשה להיות מופתע שהן לא פעלו כשורה בזמן הצורך. יתרה מזאת, מתכנני המערכת ככל הנראה זלזלו כל כך ביכולות חמאס, שהם לא חשבו לעומק על שרידות המערכות הקריטיות לניהול הלחימה, כגון מערכות התרעה, פיקוד ושליטה. לדוגמה, מערכות ההתרעה על הגדר לא מוגנו בפני תקיפות רחפנים וב-8200 לא פעלה מערכת חיונית בשעות שקדמו לתקיפה. נוסף על כך, תוצרי מערכת טכנולוגית חשובה לא הופקו בשל ההדממה לרגל חג סוכות.

כל מכשול, מתוחכם ככל שיהיה, דורש גם הגנה פיזית על ידי הכוחות ברמה מספקת. בעקבות הקונספציה והשאננות של מערכת הביטחון, סדר הכוחות ששמר על הגדר החכמה היה דל מאוד. ברור שלאף גדר טכנולוגית לבדה אין יכולת לבלום הסתערות של אלפי אנשי חמאס, ודאי כאשר ראשי הצבא והשב"כ מחליטים להתעלם מכל ההתרעות המקדימות שהמערכות הטכנולוגיות סיפקו, ואפילו לא לדרוש מהמגינים את המינימום – כוננות עם שחר.

הסתמכות יתר על טכנולוגיה והתרחקות מהשטח

הטוענים לכישלון של הטכנולוגיה מנסים להזכיר את כישלון ה"פלאזמות" של מלחמת לבנון השנייה. אלו דברי הבל. האם טלוויזיות הביאו לכישלון הצבאי במלחמת לבנון השנייה? ברור שלא. הכישלון נבע מחוסר תכנון של המלחמה, ומתפיסת הפעלה שגויה שניתקה את הקשר הישיר בין המפקדים לכוחותיהם בשטח. הבעיה אינה בטכנולוגיה, אלא באופן השימוש בה.

בשנים האחרונות נעשו שיפורים רבים בחיבור בין יחידות איסוף המודיעין ליחידות הלוחמות בשטח. זהו צעד משמעותי בכיוון הנכון, שהביא לתוצאות מצוינות בהמשך הלחימה בעזה ובלבנון. החיבור הזה התאפשר בעיקר הודות לשימוש מושכל באמצעים טכנולוגיים.

יחד עם זאת, חיל המודיעין עצמו התרחק לצערנו בשנים האחרונות מהאויב ומהבנת שפתו והלך המחשבה שלו. לדוגמה, נעשה שימוש נרחב בטכנולוגיות של תרגום אוטומטי משפות האויב לעברית. מצד אחד, זהו תהליך חיובי שנובע מכך שקשה יותר למצוא בני נוער שדוברים את השפה, אבל מצד שני, התרחקות מהשפה משמעותה קושי משמעותי בהבנת האויב. כל איש מודיעין חייב להכיר לעומק את האויב, וזה אומר שהוא חייב להבין (לפחות ברמה בסיסית) גם את תרבותו ושפתו. לא נכון לבטל שימוש בתרגום אוטומטי, אבל אסור להסתמך עליו באופן משמעותי.

התאהבות יתר בטכנולוגיה

לעיתים לא מדובר רק בהסתמכות יתר על טכנולוגיה, אלא בהתאהבות בטכנולוגיה, ללא קשר ישיר לתועלת ממנה. לצערנו תופעה זאת רווחת ביחידות הטכנולוגיות של צה"ל. חיילים צעירים ישאפו תמיד לעסוק בטכנולוגיה המתקדמת וה"מגניבה" ביותר, גם כאשר אין בה ערך מבצעי ברור. דוגמה מוכרת לתופעה הזאת היא הגאווה של נאס"א, סוכנות החלל האמריקאית, על המצאת עט שיכול לכתוב גם בחלל, בתנאי חוסר כבידה. זוהי טכנולוגיה מדהימה, אבל הרוסים השתמשו פשוט בעיפרון.

אי אפשר לפרט בפומבי רבות מהדוגמאות לתופעה הזו בצה"ל. נציין רק דוגמה אחת. צה"ל פיתח בשנים האחרונות מערכת טכנולוגית משוכללת להגנה על טנקים בפני ירי טילי נ"ט בשם "מעיל רוח". זאת מערכת מתקדמת ונדרשת מאוד, על כך אין ספק או ויכוח. אבל מצד שני, צה"ל לא עסק בהגנה על טנקים מפני רחפני נפץ, למרות שזירות הלוחמה בסוריה ובאוקראינה המחישו היטב שמדובר באיום משמעותי מאוד על טנקים מתמרנים. האם הסיבה לכך הייתה שהפתרון היעיל והברור לאיום רחפני הנפץ – התקנה של סככה פשוטה על צריח הטנק – אינו מספיק "סקסי" טכנולוגית?

למה חייבים לשמר יתרון טכנולוגי

לאורך כל ההיסטוריה הייתה חשיבות רבה מאוד לחידושים ולעליונות טכנולוגית בשדה הקרב. יש לכך דוגמאות רבות מאוד, החל מתקופת הברזל ולאורך כל ההיסטוריה של המלחמות. עם זאת, יתרון טכנולוגי כשלעצמו לא תמיד הספיק. תמיד נדרשו גם לוחמים מיומנים, תורת לחימה נכונה ושימוש בתחבולות מלחמה. לא פעם אלו גברו על הטכנולוגיה. סיפור מפורסם אחד הוא האופן שבו אלכסנדר מוקדון הצליח לנצח את היתרון הטכנולוגי הברור של מרכבות החרמש הפרסיות בקרב גאוגמלה.

לצערנו, גם חמאס הצליח לבטל חלק מהיתרונות הטכנולוגיים של צה"ל על ידי שימוש באמצעים פשוטים כמו קרשים למעבר של מכשול הגדר. אבל כפי שראינו לעיל, הסיבה לכך היא שימוש לקוי של ישראל בגדר והקצאת כוחות לא נכונה לשמירה עליה. אסור להסיק מכך שאין צורך ביתרון טכנולוגי.

טכנולוגיה עדיפה הייתה ונשארה מרכיב חשוב מאוד ביכולת של צה"ל להתמודד עם הצבאות הגדולים של אויבינו, וגם לאחר ההלם של השבעה באוקטובר אפשר למצוא דוגמאות רבות לכך. הטכנולוגיה העדיפה של צה"ל באוויר, ביבשה וביכולות המודיעין מהווה גורם מכריע ביכולת להתמודד עם הזירות השונות: עזה, לבנון, יו"ש, תימן, עיראק, סוריה ואיראן. כל בר דעת מבין שאי אפשר להגיע להישגים משמעותיים בזירות אלה ללא עליונות אווירית (לרבות מול מערכות נ"מ), רחפנים נושאי טכנולוגיה מתקדמת, יכולות מודיעיניות מתקדמות, יכולות מתקדמות לגילוי מנהרות ועליונות טכנולוגית ברורה בשדה הקרב הקרקעי. אבל, שלא נתבלבל: עליונות טכנולוגית היא תנאי הכרחי אם כי לא מספיק. רוח קרב, תורת לחימה מתעדכנת, מצביאות, אינטליגנציה ויצירתיות אנושית הן שינצחו במלחמה – לא הטכנולוגיה לבדה.

להבין גם את המגבלות של הטכנולוגיה

חובה על צה"ל לשמור על עליונות טכנולוגית אל מול אויבינו, ולכן לא נכון לצמצם את ההשקעות בטכנולוגיה. עם זאת, צה"ל נדרש להשריש בכל היחידות הטכנולוגיות את התפיסה שהטכנולוגיה היא כלי ולא מטרה. פיתוחים טכנולוגיים חייבים תמיד להתאים לצרכים של היחידות שעבורן הם מפותחים. מפקדי צה"ל חייבים להבין יותר בטכנולוגיה, באופן השימוש הנכון בה וגם במגבלות שלה. זה דורש הכשרה טכנולוגית נרחבת יותר לכל המפקדים הבכירים, כולל ביחידות השטח.

נוסף על כך, חובה לפתח תו"ל (תורת לחימה) נכונה לשימוש בטכנולוגיה. אם מדובר בטכנולוגיה התקפית, חובה לגבש תו"ל שמממשת את הטכנולוגיה לטובת ניצחון והכרעת האויב, ואם מדובר בטכנולוגיה הגנתית, נדרש להבטיח תו"ל שמשלימה את הטכנולוגיה בסד"כ מתאים ובנוהלי קבלת החלטות.

בשנים האחרונות נבחנת האפשרות לעשות שימוש בבינה מלאכותית גם לטובת תהליך הערכה וקבלת החלטות בנושאי מודיעין שונים. למשל, באמצעות שימוש במודלי שפה גדולים (LLM). תחום זה עדיין בתחילתו וככל הנראה לא יהיה בעתיד הקרוב תחליף לאנשי מודיעין. עם זאת, קיימת חשיבות רבה לשימוש בבינה מלאכותית לטובת אִתגור המסקנות וההחלטות שלהם. אמצעי זה עשוי לסייע במניעת הקונספציות הבאות.

[i] הסיבה שקשה יותר להרתיע את הג'יהאד, והאתגר הגדול של סיום המבצע: https://www.mako.co.il/news-columns/2023_q2/Article-c822771c6c90881026.htm
[ii] עם מצלמות וקיר תת קרקעי: הושלם פרויקט המכשול סביב רצועת עזה https://www.inn.co.il/news/534021
[iii] האיומים הביטחוניים על ישראל – ברקע המשבר הפנימי: אלוף (מיל') תמיר הימן באולפן (דקה 27) https://www.youtube.com/watch?v=-4Vj8vI4TJQ
[iv] אחרי החגים: מה יעמוד במוקד סדר היום של ישראל? | ריאיון עם ראשי ה-INSS (החל מדקה 44) https://www.youtube.com/watch?v=-YlinMDTO0Y
[v] עמוס ידלין כמשל – על תומכי קונספציית "הכלת החמאס" הרוחצים בניקיון ידיהם https://dyoma.co.il/military/2364
[vi] האימונים לעיני כול והקונספציה שקרסה: "תחבולת חמאס נמשכה שנתיים, נמנעו הדלפות" https://www.ynet.co.il/news/article/sk931aez6

מאמר זה פורסם במקור בעיתון "מעריב"
הכתוב במאמר הוא על דעת המחבר בלבד ואינו משקף בהכרח את עמדת התנועה

הפוסט כישלון השבעה באוקטובר לא נבע מהטכנולוגיה, אלא למרות הטכנולוגיה הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

עד כה ניסתה מדינת ישראל להימנע מלהכריז על מלחמה בצפון באופן רשמי. יש שקיוו שאפשר יהיה להפעיל לחצים מדיניים על חיזבאללה שיניעו אותו לסגת מגבול הצפון בהתאם להחלטה 1701 שהתקבלה באו"ם בסיום מלחמת לבנון השנייה. כזכור, בהחלטה נקבע שבדרום לבנון ישלוט כוח יוניפי"ל של האו"ם, אך בתוך זמן קצר חיזבאללה התעצם וחזר לשלוט באזור. הסבירות שחיזבאללה יקבל על עצמו עכשיו את ההחלטה לסגת מדרום לבנון היא קלושה, גם משום שהוא לא קיבל אותה בעבר ובעיקר משום שלא מופעל עליו שום לחץ לעשות זאת. חיזבאללה והאיראנים מזהים שהמערכת הבינלאומית חלשה ושגם התמיכה האמריקאית מדשדשת; הם רואים שרוב הלחץ מופעל עלינו ולא עליהם, ולכן אין להם שום מוטיבציה לנצור אש ועל אחת כמה וכמה לסגת.

בהיעדר פתרון מדיני שיצליח להרחיק את חיזבאללה מהגבול ויאפשר את החזרתם הבטוחה של המפונים, המלחמה בזירה הצפונית איננה גחמה אלא מהלך הכרחי. זוהי חובתנו המוסרית כעם כלפי עשרות אלפי התושבים שנעקרו מבתיהם ומשגרת יומם, וכעת חיים כפליטים בארצם ונאלצים לשלם מחירים אישיים כבדים. הגיעה העת שגם קבינט המלחמה יכיר בחיוניות של המלחמה בצפון ויבין שבלעדיה המערכה הזאת לא תגיע לכדי סיום וּודאי שלא לכדי ניצחון.

הדרום מול הצפון: ההבדלים בין הזירות ובין השחקנים

מלחמת חרבות ברזל מתנהלת במקביל גם בדרום וגם בצפון, אך באופן שונה. בדרום זוהי מלחמה מוכרזת והתקפית, ואילו בצפון אין עדיין מלחמה רשמית וצה"ל נמצא בעיקר בעמדת מגננה.

הסיבה העיקרית לכך שמדינת ישראל לא הכריזה כבר מההתחלה על מלחמה בשתי החזיתות קשורה בבעיה של סד"כ (סדר כוחות). לאורך השנים צה"ל צמצם את הסד"כ, ויצר מציאות שבה הכוחות היבשתיים לא יכולים לפעול באופן נרחב בדרום ובצפון במקביל. אם כך, אין לנו ברירה אלא להילחם באופן מדורג – קודם כול לסיים את מרבית העבודה בדרום כדי שנוכל להשאיר שם סד"כ מינימלי, ורק לאחר מכן להפנות את הקשב להתמודדות עם הצפון. השאיפה שלנו כמובן היא לעשות זאת כמה שיותר מהר, כי כל יום שבו אנחנו לא מכריעים את חמאס הוא יום שבו אנחנו לא מתמודדים עם חיזבאללה.

כאשר בוחנים את החזית הדרומית מול הצפונית, צריך גם להבין שחמאס וחיזבאללה הם אויבים שונים. בהיבטים מסוימים יש לחיזבאללה עוצמות הרבה יותר גדולות מאלו של חמאס, אך בהיבטים אחרים יש לו נקודות חולשה משמעותיות.

בהיבט של היכולות המבצעיות, ברור שחיזבאללה חזק מחמאס. יש לו הרבה מאוד לוחמים מיומנים, והוא מחזיק בטילים מדויקים ובמערך רחב של כטב"מים (כלי טיס בלתי מאוישים). חיזבאללה גם מקבל תמיכה רבה מאיראן, שהיא למעשה המנהלת האמיתית של הארגון.

למרות הפער המבצעי, חמאס נהנה מיתרון משמעותי שאין לחיזבאללה, והוא תמיכה אזורית נרחבת. לפני המלחמה, כל רצועת עזה הייתה בשליטת חמאס – צבאית ואזרחית – ומרבית התושבים תמכו בארגון וסייעו למאמץ המלחמתי שלו. ובאמת, בפעילות בתוך עזה התברר שבכל בית שני יש מחסן נשק, עמדת לחימה או קישור למנהרות. חיזבאללה, לעומת זאת, פועל בתוך מדינה שעוינת אותו ומוקף בהרבה מאוד אויבים – בהם הנוצרים, הדרוזים והסונים. לא זאת בלבד שהאוכלוסייה בלבנון לא תומכת בחיזבאללה, היא אף מאשימה אותו ואת איראן במצבה הקשה של לבנון ובכך שהמדינה נמצאת כמעט על סף פירוק.

המצב המורכב בלבנון מוסיף למלחמה עם ישראל משמעויות הרות גורל מבחינת חיזבאללה. הארגון יודע שאם ישראל תצליח להחליש אותו באופן משמעותי, הדבר יוכל להשפיע על המדיניות הפנים-לבנונית ולאפשר לקבוצות השונות בלבנון לשנות את מאזן הכוחות במדינה באופן שיפגע אנושות בחיזבאללה.

השוני בגזרות ובאופי של האויבים גם יוצר באופן טבעי שוני בין מטרות המלחמה בשתי החזיתות. אם בדרום המטרה המוצהרת היא למוטט את שלטון חמאס, אזי בצפון אין שאיפה ממשית למוטט את חיזבאללה. לישראל ברור שארגון חיזבאללה תמיד יכול לסגת לביירות ואפילו לסוריה. נוסף על כך, הארגון זוכה לגיבוי ולמימון צמוד של איראן, שרואה בו שחקן חשוב יותר מאשר חמאס, ולכן לא סביר שנצליח למוטט אותו עד היסוד במלחמה אחת קצרה.

המטרות של המלחמה בצפון, אם כך, הן להסיג את כוחות חיזבאללה מהגבול, לפגוע בתשתיות ובהנהגה של הארגון באופן קשה, וכמובן ליצור את התנאים שיאפשרו את החזרתם הבטוחה של תושבי הצפון לבתיהם. שלוש המטרות הללו חשובות ושלושתן נמצאות בהישג ידו של צה"ל.

הקו האדום מאחורינו: הגיעה העת לקבוע את מטרות המלחמה בצפון

מדינת ישראל אומנם לא הכריזה עדיין באופן רשמי על מלחמה בצפון, אבל צה"ל כבר פועל בגזרה הזאת מאז השבעה באוקטובר. בשמונת החודשים שחלפו מאז, צה"ל טיפל באופן נרחב במערך ההגנה האווירית של חיזבאללה והצליח להחזיר לחיל האוויר הישראלי חופש פעולה בשמי לבנון. במקביל, צה"ל גם פגע משמעותית בשדרת הפיקוד של כוח רדואן בדרום לבנון ובתשתיות רבות של הארגון, וגרם לחלק מכוחות חיזבאללה לסגת לעומק של כמה ק"מ לתוך לבנון.

פעולות אלו יצרו את התנאים הטובים ביותר שכנראה נקבל על מנת להתמודד באופן רחב מול חיזבאללה. עם זאת, אנחנו שומעים קולות רבים שקוראים לדחות את המלחמה בצפון מאילוצים של סד"כ, תחמושת, שחיקה ועוד אי אלו סיבות. כל מי שקורא לדחיית המלחמה לא קורא את המציאות נכון, ולא מודע למשמעויות הקשות של דחייה כזאת.

המשמעות הראשונה היא שלא נוכל לאפשר לתושבי הצפון לשוב בביטחון לביתם, ולכך משמעות עקרונית וערכית שאין לזלזל בה, ואשר יכולה להעמיד את כל הפרויקט הציוני בסכנה ממשית.

המשמעות השנייה היא שנאפשר לאויבים שלנו להתעצם. הרי במצב של הפוגה ישראל לא תהיה היחידה שתצבור עוד כוחות – גם הצד השני יעשה בדיוק אותו הדבר. אם איראן וחיזבאללה יבינו שמדינת ישראל מתכננת לתקוף אותם עוד שנה-שנתיים, כל המיליציות במזרח התיכון יגיעו לדרום לבנון, והצד השני יוכל להתכונן לסד״כ החדש של צה״ל.

מעבר לשתי המשמעויות האלה, קיים גם העניין המנטלי. מלחמה בצפון צפויה לגבות מהעורף מחירים כבדים משמעותית מאלו שגבתה המלחמה בדרום. עלינו להיערך לאפשרויות של מתקפת טילים מדויקת, פגיעה בתשתיות חיוניות, מחסור זמני במוצרי מזון, ושיבושים שישפיעו על שגרת החיים של כולנו. לפיכך, כדי לצאת למלחמה בצפון חייב להיות בעם הלך רוח מתאים. עכשיו, כשאנחנו כבר בתוך מלחמה, העם רתום למשימה ומבין שיש לתת את הכול כדי לנצח. לא יהיה פשוט לרתום את העם מחדש במועד אחר.

קצרה ועוצמתית: תרחישים אפשריים למלחמה בצפון

רבים בציבור חוששים מפני מלחמת לבנון שלישית שתימשך שנים ארוכות, אבל עם התנהלות נכונה המלחמה בצפון יכולה להיות קצרה באופן משמעותי מהמלחמה בדרום. המטרה שלנו היא להכות את חיזבאללה כמה שיותר מהר וכמה שיותר חזק כדי שלארגון ולאיראן יהיה אינטרס ליצור מנגנון סיום מהיר. איראן חוששת מאוד לאבד את חיזבאללה, ואם נפגע בארגון באופן משמעותי, היא בהחלט עשויה לחתור לסיום המלחמה. נוסף על כך, הכוחות הפנים-לבנוניים שעוינים את חיזבאללה יכולים לייצר גם לחצים מצידם, שידחקו את חיזבאללה לקיר.

עם זאת, חשוב לדעת שקיימים גם גורמים שעלולים לעכב ולסבך את המלחמה. בסוריה פועלות מיליציות פרו-איראניות שבהחלט יכולות לעמוד לצד חיזבאללה. במקרה כזה, מדינת ישראל תידרש להעביר לאסד מסר מאוד ברור: אם הסורים מתערבים, אנחנו נפעל להפלת שלטונך.

קיימת גם אפשרות שאיראן תיכנס למערכה באופן פעיל. מהלך כזה, אם יקרה, דווקא יכול לשחק במידה רבה לידיה של ישראל, כיוון שגם האמריקאים יידרשו להתערב. האיראנים צריכים לחשוב טוב טוב אם זה מה שהם רוצים כי עם התערבות אקטיבית מצידם תהפוך המלחמה הזאת למלחמה גלובלית ותציב מולם כוחות חזקים.

כך או כך, בסיום המלחמה תידרש מדינת ישראל להבטיח שהאזור של דרום לבנון יישאר סטרילי מתושבים וכמובן ללא שום נוכחות של חיזבאללה. ישראל לא מתכננת לספח את דרום לבנון וּודאי שלא ליישב אותה, אבל היא כן חייבת לשלוט באזור הזה לפחות בשלב הראשון. זה אומר שכל הכוחות שיושבים כרגע על גבול לבנון מהצד הישראלי יצטרכו לנוע קדימה ולהיות בתוך לבנון. ממש כפי שמייצרים מתחם ביטחון ביטחוני בעזה, גם בצפון נצטרך להתפרס תוך התבססות על נהר הליטני כגבול טבעי. המטרה הקרובה שלנו היא שכשתושבי הצפון יביטו צפונה הם יראו את צה"ל ולא את חיזבאללה.

במקביל לפריסה הצבאית, עלינו להפעיל לחץ בינלאומי שיביא לפירוק חיזבאללה כי אי אפשר להמשיך לחיות עם המציאות שבה לבנון נשלטת על ידי ארגון טרור. השאיפה היא לגייס את הקהילה הבינלאומית למציאת פתרון ארוך טווח ובר-קיימא – לא פתרון שמסתכם בהצבה של כוח או"ם חסר יכולת, אלא פתרון שכולל הצבה של כוחות צבאיים משמעותיים שבאמת יכולים לעמוד מול חיזבאללה.

היוזמה חייבת להיות בידיים שלנו: התנאים לסיום המלחמה

כפי שצוין, יש שלושה יעדים לסיום המלחמה בצפון – הסרת איום חיזבאללה בדרום לבנון; פגיעה קשה מאוד בארגון על כל מערכיו; ויצירת התנאים להשבה בטוחה של תושבי הצפון לבתיהם. כל היעדים האלה הם בני-השגה, ואפילו בטווח הקרוב. רק צריך להיות יצירתיים ונחושים, ולקחת את היוזמה לידיים שלנו.

לגבי הטענה שצה״ל מגיע שחוק למערכה בצפון, יש לזכור את הצד השני של המטבע: החיילים והמפקדים שהולכים להגיע לחזית הצפונית מחזיקים בניסיון מלחמתי אדיר ומבינים לקחים חשובים, כך שעכשיו צה"ל הוא מכונת מלחמה משומנת ובלתי ניתנת לעצירה. אז בואו לא נעצור אותו בעצמנו.

הפוסט מתי נתחיל ואיך נסיים? קווים לדמותה של המלחמה בצפון הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

יותר מחצי שנה אחרי הקמתו של קבינט המלחמה הישראלי בעקבות פלישת חמאס לדרום ישראל ב-7 באוקטובר, נתגלעו לאחרונה חילוקי דעות קולניים בין חברי מפתח בו לגבי התוצאה הרצויה למלחמה זו – תוצאה שתשים קץ לאיום הקיומי שמציבה עזה בפני ביטחונה ועצם הישרדותה של מדינת ישראל. שר הביטחון, יואב גלנט, הבהיר כי הוא איננו תומך ב"משטר צבאי" שישלוט בעזה בטווח הארוך, והזכיר את הסיכונים הכרוכים בכך שחיילים ישראלים ינהלו את ענייני היומיום בעזה. ראש הממשלה נתניהו ממשיך להתעקש שלא יחליף את שלטון חמאס בזה של הרשות הפלסטינית. השר בני גנץ קרא בפומבי, בין היתר, לנרמל את הקשרים עם סעודיה, והכריז שעל ההסדר שיגובש עם סיום המלחמה להניח את היסודות להתקרבות ישראלית-סונית רחבה יותר.

מחלוקת פנימית בזמן מלחמה הינה רעה שיש להימנע ממנה. היא מחבלת במורל החיילים הנלחמים בחזית ונואשים לראות ממשלה מאוחדת במחויבותה לניצחון ולעמידה ביעדי המלחמה. עם זאת, יש לומר שישראל מאוחדת כתמיד סביב הנושאים העקרוניים והעקרונות המנחים של היעדים הרצויים לסיום הסכסוך ולנטרול האיום העזתי אחת ולתמיד. על אף שהתעוררו חילוקי דעות בין חברי הממשלה לגבי ההסדר הספציפי הרצוי בעזה לאחר שצה"ל ישלים את יעדיו, קיימת הסכמה מקיר לקיר בכל הקשת הפוליטית הישראלית, שעזה חייבת להישאר לצמיתות תחת שלטון ישראלי בכל הנוגע לביטחון ולמדיניות חוץ. השטן אולי נמצא בפרטים, אבל אין זה גורע מתמימות הדעת ביחס למטרה ולתפיסה המוסרית הברורה, הבאה לידי ביטוי בקרב הרוב המכריע של הציבור בישראל, כמו גם בקרב חברי ממשלת ישראל.

עשרות טריטוריות בעולם במצב דומה

באמצע שנת 2023, תנועת הביטחוניסטים פרסמה נייר עמדה, שבו זיהינו למעלה מ-60 טריטוריות מיוחדות המנוהלות כתלויות או כאזורים בעלי ריבונות מיוחדת. ההסדרים הדיפלומטיים הייחודיים החלים על כל אחת מהטריטוריות הללו משקפים את שאיפת המדינה הריבונית לשמור על האינטרסים שלה באמצעות שליטה מוגבלת בענייני החוץ, הביטחון ומדיניות ההגירה של הטריטוריה הכפופה, תוך מתן חופש נרחב בניהול העניינים הכלכליים, התרבותיים והאזרחיים הפנימיים. הסדרים מיוחדים אלו מתקיימים בהסכמה מלאה של הקהילה הבינלאומית והם עומדים בחוק הבינלאומי באופן מוחלט.

לכל טריטוריה מיוחדת שכזו ישנם מאפיינים מסוימים של היותה מדינה נפרדת, ובה בעת קיימים אצלה מאפיינים אחרים של היותה חלק מהמדינה הריבונית השולטת בה. דוגמה אחת היא קוראסאו, שהינה טריטוריה ריבונית של הולנד. יש לה מטבע משלה, אך אזרחיה מחזיקים בדרכונים הולנדיים (למרות שנאסר עליהם להתגורר כחוק בהולנד עצמה, או בכל מקום אחר באיחוד האירופי). לעומת זאת, בסמואה האמריקאית עושים שימוש בדולר האמריקאי, אך תושבי טריטוריה זו מחזיקים בדרכון שונה מזה של האמריקאים – הם "נתינים אמריקאיים"[1] ולא "אזרחים אמריקאים".

אין כל הפתעה בעובדה שקיימות מחלוקות בין מקבלי ההחלטות בישראל לגבי הסמכויות שיש להשאיר בידי ממשלת ישראל והסמכויות שאפשר להעביר לממשלה מקומית בעזה בהסדר של "היום שאחרי". אלו הם הבדלי מדיניות נורמליים המתקיימים בדמוקרטיה ואינם משנים את התמונה הכוללת – ישראלים מכל רובדי החברה והעמדות הפוליטיות מאמינים כי בדרך זו או אחרת עזה חייבת להישאר טריטוריה תחת ריבונות ישראלית או כזו הכפופה למדינת ישראל.

במשך זמן רב מדי ישראל הואשמה על ידי הקהילה הבינלאומית בהתנגדות למדינה פלסטינית מבלי להציע חלופה. עם זאת, לאמיתו של דבר ישראל הייתה מאוד ברורה בנוגע לקווי המתאר הכוללים של מה שהיא מסכימה לו. הגיע הזמן שהעולם פשוט יקשיב.

מאמר זה פורסם במקור בYnetnews

הכתוב במאמר הוא על דעת המחבר בלבד ואינו משקף בהכרח את עמדת התנועה

[1] נתין אמריקאי (American national) הוא אדם שחי ונולד מחוץ לארה"ב, בטריטוריה שהינה תחת שלטון אמריקאי, כמו איי סמואה. נתין לא זכאי לזכויות המלאות של אזרח אמריקאי כמו הזכות להשתתף בבחירות בארה"ב או החובה של אזרח אמריקאי לשמש בחבר מושבעים.

הפוסט למרות חילוקי הדעות, ההנהגה מלוכדת מאחורי חיסול חמאס הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

ישראל לא ביצעה שום סיפוח בשטחים שבשליטת הפלסטינים. הפלסטינים הם אלה שמשתלטים ללא הרף על שטחים שנמצאים בשליטה מלאה של ישראל, תוך הפרה בוטה של הסכמי אוסלו.

במסגרת הסכמי אוסלו הפלסטינים קיבלו שליטה על שטחי A ו-B, ואילו שטחי C נותרו בשליטה מלאה של ישראל. ישראל מעולם לא ניסתה לספח אזורים בשטחי A ו-B, ומעט היישובים היהודיים שנבנים מדי פעם בשטחים אלה הם יישובים בלתי חוקיים שמדינת ישראל מורה לפנות. מנגד, הפלסטינים פולשים לעוד ועוד אדמות בשטחי C ומשתלטים על כבישים אסטרטגיים, מתוך מטרה מוצהרת לחנוק את היישובים היהודיים ולמנוע את התרחבותם.

לפי דו"ח מצב הקרקעות ביהודה ושומרון לשנת 2022 שהפיקה תנועת רגבים, ממאי 2021 עד אפריל 2022 נוספו עוד 5,535 מבנים פלסטיניים בלתי חוקיים, שגרמו לסיפוח דה-פקטו של כ־7,200 דונם נוספים משטחי ישראל. נכון לדו"ח נוסף שפרסמה תנועת רגבים בדצמבר 2023, יש בשטחי C כ-90,000 מבנים פלסטיניים בלתי חוקיים – כמות גבוהה לאין שיעור מזו של המבנים היהודיים הבלתי חוקיים שקיימים בגדה.

כפי שאפשר להבין מההיקף הנרחב, הבנייה הפלסטינית בשטחי ישראל לא נעשית באופן ספורדי, אלא מהווה חלק ממיזם לאומי כולל שאף זוכה למימון אירופי בסך מיליוני דולרים. הפלסטינים כלל לא מנסים להסתיר מיזם זה – כבר ב־2009 הכריז ראש הממשלה הפלסטינית דאז, סלאם פיאד, שהוא מתכנן להקים בפועל מדינה פלסטינית באמצעות יצירת רצף טריטוריאלי בין אזורים שנמצאים בשליטה פלסטינית, תוך השתלטות על צירי תנועה מרכזיים ומניעת התרחבותם של היישובים היהודיים. ואכן, הפלסטינים לא בוחלים באף אמצעי להשגת מטרתם, ובונים ללא הרף גם בתוך שטחי אש של צה"ל, וגם בתוך שמורות טבע ואתרים ארכיאולוגיים.

אם כך, כל מי שמאשים את ישראל בסיפוח דה-פקטו של שטחים ביהודה ושומרון כנראה מסתמך על ידיעות תקשורתיות חלקיות ששמות את הפוקוס על מאחז יהודי בודד שקם ומתפרק, ומתעלמות לחלוטין מאלפי המבנים הבלתי חוקים שהפלסטינים בונים בשטחנו מדי שנה.

הפוסט "ישראל מספחת את השטח מהפלסטינים גם ללא החלת ריבונות (סיפוח דה פקטו)" הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

לבקעת הירדן יש חשיבות ביטחונית, כלכלית ותרבותית רבה:

מבחינה ביטחונית, הבקעה משמשת הגבול היחיד שמגן עלינו ממזרח, ובזכות מיקומה היא מונעת חדירת מחבלים והברחת אמצעי לחימה לתוך שטח המדינה. נוסף על כך היא מעניקה יכולת תמרון ופעולה, ומאפשרת תגובה מהירה במקרה של תקיפה – תגובה שלא נוכל להשיג אם נשב רק על ההרים. חשוב לזכור שהבקעה גם קרובה למשולש ירושלים–גדרה–חיפה שבו גרים כ-70% מתושבי ישראל, כך שבלעדיה מרבית תושבי המדינה יהיו חשופים לאיומים ביטחוניים קשים.

מבחינה כלכלית, הבקעה מהווה עתודת קרקע רחבה שבה אפשר ליישב מאות אלפי יהודים, וכך לחזק את האחיזה בארץ, לפתח את הכלכלה ולהקל את מצוקת הדיור.

מבחינת תרבותית, בקעת הירדן היא חלק בלתי נפרד ממורשת העם היהודי, שכן זה המקום שבו בני ישראל הפכו רשמית לעם וירשו את הארץ.

חשוב להבהיר ש"הבקעה" אינה מצטמצמת לפי גבולות גיאוגרפיים גרידא, וכוללת את שטחי השליטה עליה.

לאור האמור, מאז ראשית המדינה קיים קונצנזוס רחב משני צידי המפה הפוליטית שלפיו בקעת הירדן היא נכס אסטרטגי של מדינת ישראל ושאסור לוותר עליה. גם מנהיגים בולטים מהשמאל התבטאו לא פעם בדבר חשיבות הבקעה, ואפילו יצחק רבין ז"ל הכריז בנאומו האחרון בכנסת כי "גבול הביטחון להגנת מדינת ישראל יוצב בבקעת הירדן, במובן הרחב ביותר של מושג זה".

הפוסט "אנחנו יושבים על ההרים וזה גבול טבעי – למה צריך את הבקעה?" הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

ראשית, יש להבין שהתפיסה שלפיה לבקעת הירדן יש חשיבות מכרעת לביטחון ישראל איננה תפיסה חדשה.

כבר בראשית ימי המדינה היה ברור לכל הקשת הפוליטית שהבקעה הכרחית לביטחוננו – וזה בדיוק הבסיס ל"תוכנית אלון", שאותה הגתה מפלגת העבודה. גם היום קיימת הסכמה פוליטית רחבה בימין ובשמאל בנוגע לחשיבותה האסטרטגית של בקעת הירדן, ו-60% מהישראלים תומכים בהחלת הריבונות בבקעה – כך לפי סקר שערך מכון ירושלים לאסטרטגיה וביטחון באפריל 2020.

שנית, מדינת ישראל אינה היחידה שמעוניינת בהחלת ריבונות בבקעה – גם למדינת ירדן יש עניין בלתי רשמי שזה יקרה. ירדן סובלת מבעיה דמוגרפית קשה שנובעת מרוב פלסטיני, נוכחות חזקה של האחים מוסלמים, וכמיליון וחצי פליטים מעיראק ומסוריה. אם כך, חיץ ישראלי לאורך הבקעה יועיל מאוד לירדן כיוון שהוא יפריד בינה לבין הפלסטינים בגדה.

שלישית, הרעיון להחיל ריבונות ישראלית בבקעת הירדן היה על הפרק גם בזמן החתימה על הסכמי אברהם ולא פגע באיש. יתר על כן, גם מהלכים דרמטיים יותר כמו החלת החוק הישראלי על מזרח ירושלים ועל רמת הגולן לא פגעו בתהליכי שלום מול מדינות ערב. פעם אחר פעם אנחנו רואים שכאשר למדינה כלשהי יש אינטרס אמיתי לחתום איתנו על הסכם שלום, וכאשר מדינת ישראל אקטיבית ומפגינה ביטחון עצמי גבוה – ההסכם נחתם.

בשורה התחתונה, החלת ריבונות ישראלית על בקעת הירדן חשובה מאוד לביטחון ישראל, ואף יכולה לתרום ליחסים עם ירדן. למרות הטענות הרווחות, סביר להניח שהחלת הריבונות לא תפגע בהסכמי שלום עתידיים – ממש כפי שהיא לא פגעה בחתימה על הסכמי אברהם. יתרה מזאת, החלת הריבונות יכולה להתפרש כאקט של משילות שיחזק את מעמדה הריבוני של ישראל במזרח התיכון, ובכך דווקא להוות זרז להסכמי שלום עתידיים.

הפוסט "החלת ריבונות בבקעת הירדן תסגור אפשרות להסכמי שלום עתידיים עם מדינות ערב" הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

התפיסה שלפיה טכנולוגיה היא תחליף לנוכחות בשטח היא תפיסה מיושנת, שהתגלתה במערומיה בשבעה באוקטובר.

לאורך ההיסטוריה כולה, אסטרטגים ואנשי צבא בכל רחבי העולם מייחסים חשיבות רבה למאפיינים הטופוגרפיים של שדה הקרב, ויודעים כי לא די בעליונות טכנולוגית כדי לנצח במלחמה. הסיבה לכך נחלקת לשתיים. ראשית, אפשר לסמוך על טכנולוגיה רק עד גבול מסוים שכן יתרונות טכנולוגיים נעשים לא רלוונטיים ברגע שבו הצד השני מפתח טכנולוגיה חדשה ומתקדמת יותר. שנית, תוואי השטח טומן בחובו יתרונות אסטרטגיים שאף טכנולוגיה לא תוכל להחליף.

בהסתכלות על שטחי מדינת ישראל, ובפרט על שטחי הגולן והבקעה, מתגלים יתרונות טופוגרפיים חיוניים שאינם בני-החלפה.

השליטה הישראלית בהרי רמת הגולן – שחלקם מתנשאים לגובה של מעל קילומטר – מעניקה לישראל יכולות איסוף מידע מודיעין חשובות, והתרעה מוקדמת במקרה של התקפה. נוסף על כך היא משפרת את הגישה של ישראל למטרות בעומק השטח הסורי, ומאפשרת שימוש בנשק מונחה.

באופן דומה, גם השליטה בבקעת הירדן הכרחית לשמירה על ביטחון ישראל. הבקעה היא הגבול הטבעי של ישראל ממזרח, וככזאת היא מהווה חיץ ביטחוני שמונע חדירה של גורמים עוינים והברחת אמצעי לחימה לתוך שטח המדינה. כמו כן, בזכות השליטה על ההרים התוחמים את הבקעה אפשר לתצפת על תא שטח רחב וכך לאסוף מודיעין ולהשיג התראות על ניסיונות תקיפה. הדברים נכונים גם בנוגע להרי יהודה ושומרון, ודי בביקור ב"מרפסת של המדינה" בפדואל כדי להבין לעומק את חשיבות השטח עצמו.

אם כך, התפיסה שלפיה הטכנולוגיה יכולה להחליף שליטה בשטחים מהווה כשל חשיבה אסטרטגי, ולא מחוברת למציאות האזורית ולאופן שבו מלחמות מתרחשות. טכנולוגיה היא מרכיב חשוב אך רחוקה מלהיות מספיקה כדי לשמור על ביטחון המדינה.

הפוסט "אין חשיבות לשליטה בשטח בעידן של טכנולוגיה" הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

אחד הדיונים המרכזיים שמתנהלים בחברה הישראלית ובעולם סביב מלחמת "חרבות ברזל" נוגע בשאלת הכניסה לעיר רפיח. מדינת ישראל התמהמהה זמן רב לגבי כניסה לעיר, אבל כפי שטוענים מומחים רבים לענייני צבא וביטחון – אין היתכנות לסיום המלחמה ולניצחון ישראל בלי כניסה לעיר הזו, שהיא קן הצרעות של עזה.

בשביל להבין את חשיבותה של העיר לארגון חמאס, וכפועל יוצא גם לביטחון ישראל, צריך להכיר את האירועים המרכזיים שהתחוללו ברפיח ובסביבתה מאז ראשית המאה הקודמת.

1947-1906: בין שתי אימפריות

ההיסטוריה המודרנית של העיר רפיח מתחילה מעט לפני המנדט הבריטי. בשנת 1906 הבריטים זיהו שהאימפריה העות'מאנית הולכת ומתפוררת, והחליטו להרחיב את מרחב השליטה שלהם ממצרים לסיני. הם שלחו שתי ספינות – אחת לאזור אל-עריש ואחת לאזור טאבה – והודיעו לעות'מאנים שסיני שלהם. בעקבות פעולה זו החל משא ומתן בין שני הצדדים, שבמסגרתו החליטו הבריטים והעות'מאנים על קו גבול חדש שעובר מהים התיכון ועד אילת. הקו הזה, שנוצר יש מאין, חצה את העיר רפיח לשניים – כשצידה האחד בשליטת הבריטים וצידה השני בשליטת העות'מאנים.

החלוקה המלאכותית הזאת הפרידה משפחות שלמות, ממש כפי שקרה בחלוקת העיר ברלין, והתנועה בין שני האזורים הייתה מוגבלת. ב-1917 הבריטים כבשו גם את ארץ ישראל וקיבלו לידיהם את כל רצועת עזה, והגבול שחילק את העיר הפך – זמנית בלבד – ללא רלוונטי.

שלושים שנים מאוחר יותר, בכ"ט בנובמבר 1947, התקבלה באו"ם ההחלטה על תוכנית החלוקה. בתוכנית נקבע שהעיר רפיח תיכלל בשטח המדינה הערבית, אך כיוון שמדינה כזאת לא הוקמה בסופו של דבר, העיר הועברה לידיים מצריות. ראוי לציין שהמצרים אומנם שלטו בעיר, אך מעולם לא סיפחו אותה ואת יתר שטחי הרצועה, ולא ראו בעזה חלק ממדינתם.

1978-1948: מלחמת העצמאות – מלחמת ששת הימים – תוכנית "חמש האצבעות"

במהלך מלחמת העצמאות התרחשו באזור רפיח מספר קרבות, אך ישראל בחרה שלא לכבוש את העיר, בין היתר כדי לבסס הסכם הפסקת אש עם מצרים. במהלך מלחמת סיני ב-1956 התחוללו ברצועת עזה ובעיר רפיח קרבות עזים, שבסיומם כבשה ישראל חלקים נרחבים ברצועה. כיבוש זה זכה להדים רבים, אך היה קצר מאוד. בתוך ארבעה חודשים בלבד, בעקבות לחץ מצד ארה"ב ורוסיה, נסוגה ישראל מהרצועה והחזירה את השליטה בה למצרים.

רק במלחמת ששת הימים ב-1967, כבשה ישראל את העיר רפיח והמשיכה לשלוט בה גם בסיום המלחמה. במהלך תקופת שלטונה, מדינת ישראל פעלה לפיתוח העיר, מתוך מחשבה שמהלך זה יביא לרגיעה ביטחונית ולשינוי דעת הקהל העולמית. בין השאר, ישראל שיקמה את מחנה הפליטים בעיר, והקימה שכונות מגורים חדשות.

בשנת 1971 הציג אריאל שרון, כאלוף פיקוד הדרום, את תוכנית "חמש האצבעות". מטרת התוכנית הייתה למנוע התעצמות טרור בעזה באמצעות הקמת חמישה גושי התיישבות יהודיים שיביאו לביסוס שלטון ישראלי ברצועה. במהלך שנות השבעים אכן הקימה מדינת ישראל כמה וכמה יישובים בחבל עזה, אך יישובים אלה, כידוע לכולנו, לא האריכו ימים.

1994-1979: הסכם השלום עם מצרים, הסכם אוסלו והולדתו של ציר פילדלפי

בשנת 1979, עם החתימה על הסכם השלום בין ישראל למצרים, שוב חל שינוי במעמדה של רפיח. לפי ההסכם, המדינות שבו לקו הגבול שקבעו הבריטים והעות'מאנים אי-אז בשנת 1906. מדינת ישראל השיבה למצרים את השליטה על חצי האי סיני, ובמהלך זה העיר רפיח נחצתה שוב לשניים – רפיח העזתית ורפיח המצרית. בהתחלה שני חלקי העיר הופרדו זה מזה בגדר פשוטה, אך הפרדה זו לא הייתה מספקת והובילה למעשי אלימות והברחות. לאור המצב החליטה מדינת ישראל להרחיב את רצועת הגבול וליצור חיץ ממשי בין עזה למצרים – וכך נוצר ב-1982 ציר פילדלפי.

מדינת ישראל שלטה בחצייה של העיר רפיח ובציר פילדלפי עד לשנת 1994, השנה שבה נחתם הסכם קהיר כחלק מתהליך אוסלו. בהתאם להסכם, ישראל נסוגה מערי עזה ובהן רפיח, ונשארה עם ריבונות על הציר בלבד – וכאן התחיל העסק לצאת מכלל שליטה.

2005-1994: טרור על ציר פילדלפי ותוכנית ההתנתקות

מהרגע שבו ישראל ויתרה על השליטה בערי הרצועה, בהתאם להסכמי אוסלו, החלו חפירות נרחבות של מנהרות על הגבול בין עזה ולמצרים, שבהן התפתחה תעשייה ענפה של הברחות.

נוסף על כך התחוללו מספר קרבות קשים על ציר פילדלפי. במאי 2004 התרחשו שני אסונות הנגמ"שים שבהם פוצצו מחבלי חמאס והג'יהאד האסלאמי שני נגמ"שים ישראלים שנעו על הציר. באסונות האלה נהרגו 13 לוחמי צה"ל, וכולנו זוכרים את התמונות המזעזעות שבהן נראים חיילים כורעים ברך ומחפשים את החלקים שנותרו מחבריהם. בעקבות אסונות קשים אלה יצא צה"ל למבצע "קשת בענן" שבו חוסלו 40 מחבלים. כמה חודשים מאוחר יותר פוצץ חמאס את המוצב הצה"לי JVT באמצעות מנהרת תופת. הפיצוץ החריב את המוצב והביא למותם של חמישה חיילים.

רצף האירועים הקשים הוכיח מעל לכל ספק שישראל הגיעה למצב של אובדן שליטה על רצועת עזה. אולם, במקום להפוך את הקערה ולהשתלט מחדש על הרצועה, מדינת ישראל בחרה להיכנע לטרור והוציאה לדרך את תוכנית ההתנתקות.

2023-2006: חטיפת שליט – "עופרת יצוקה" – "צוק איתן" – השבעה באוקטובר

תוכנית ההתנתקות, שמומשה בקיץ 2005, הייתה עטופה במעטה של חזון מדיני, אך בפועל המיטה חורבן על האזור כולו. כל מגמות הטרור שהגיעו לשיאן כבר ב-2004,הועצמו אקספוננציאלית, ואפשרו לחמאס להתחזק ולהפוך לצבא טרור של ממש. שנה לאחר ההתנתקות חמאס חטף את החייל גלעד שליט מאזור כרם שלום. כעבור שנה נוספת השתלט הארגון על הרצועה גם מבחינה מדינית וביסס שם ממשלה.

בשני העשורים שחלפו מאז תוכנית ההתנתקות, המציאות בכל מרחב עזה השתנתה לחלוטין. חמאס הוסיף להתחזק, תעשיית ההברחות התרחבה ביתר שאת, המנהרות הלכו והעמיקו, ותושבי העוטף ומערב הנגב מצאו את עצמם מנהלים שגרת חיים תחת מטחי רקטות ופצמ"רים בלתי פוסקים. במטרה להשקיט את האזור ביצע צה"ל מבצעים שונים בעזה – המרכזיים שבהם הם "עופרת יצוקה" ו"צוק איתן" – אך כפי שהוכח לכולנו במתקפת הפתע האיומה בשבעה באוקטובר, מבצעים אלה לא הביאו לסיכול הטרור שיוצא מהרצועה ומהעיר רפיח בפרט.

2024: חשיבותה של רפיח במלחמת "חרבות ברזל"

התמרון הקרקעי ברצועת עזה החל כבר בחודש אוקטובר 2023, אך הכניסה לרפיח החלה רק בימים האחרונים. אפשר למצוא סיבות מדיניות, פוליטיות וגם צבאיות שונות להתמהמהות הזאת, אך ברור לכל מבין עניין שאי אפשר להימנע מפעולה קרקעית נרחבת בעיר.

רפיח היא המעוז האחרון של חמאס. יש שם חטיבה שלמה של הארגון שכוללת ארבעה גדודים, וככל הנראה גם בכירי הארגון והחטופים שלנו נמצאים שם. בהיותה יעד אסטרטגי כה חשוב, העיר מבוצרת היטב ומרושתת במנהרות, וכדי לפעול בה יש צורך במתקפה סדורה שמשלבת כוחות רגליים, כוחות ארטילריה וכוחות אוויריים.

מדובר באתגר לא פשוט אך הכרחי ביותר, וזאת משום שכל מטרות המלחמה יושבות ברפיח: אי אפשר להפיל את חמאס כגוף שלטוני בלי להגיע להנהגה שלו שמתבצרת בעיר; אי אפשר למוטט את חמאס כגוף צבאי בלי להשמיד את החטיבה האחרונה שלו שנמצאת שם גם היא; אי אפשר להחזיר את החטופים בלי להפעיל לחץ משמעותי על חמאס או לחלופין להגיע אליהם צבאית; ואי אפשר לסגור את ציר פילדלפי ולהחריב את המנהרות בלי להיות במקום. המשוואה, אם כן, פשוטה: בלי פעילות מקיפה ברפיח לא נוכל להכריע את חמאס.

הפוסט 120 שנים של תהפוכות: ההיסטוריה המודרנית של רפיח מלמדת מדוע דווקא שם תוכרע המלחמה הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

מאז פרוץ מלחמת חרבות ברזל, ענף הבנייה בישראל נתון בקשיים חמורים, וההתאוששות לא נראית באופק. ערן רולס, יו"ר מרכז הבנייה הישראלי, מסביר איך מצוקת הענף הולכת להשפיע על הכיס של כולנו, אבל גם שולח מסר אופטימי: "יש פה הזדמנות היסטורית להיפטר מהתלות בפועלים הפלסטינים"

אחד הצעדים הראשונים שנקט צה"ל בשמונה באוקטובר היה הטלת סגר כללי ביהודה ושומרון, שהביא לכך שפועלי הבניין הפלסטינים לא הורשו להיכנס לישראל. במקביל, הוציא פיקוד העורף הנחיות שהגבילו את העבודה באתרי הבנייה ברחבי הארץ, בין היתר בשל ההנחיות הנוגעות למרחב מוגן. העיריות והרשויות המקומיות הגיבו גם הן, ורבות מהן החליטו להשהות את כל מיזמי הבנייה בשטחן. כתוצאה מכך, מרבית אתרי הבנייה בישראל הושבתו לפרק זמן שנמשך בין מספר ימים למספר שבועות. חלקם טרם חזרו לפעילות.

התגובה הזו הייתה מתבקשת ומוצדקת, אך הנחיתה מהלומה קשה על ענף הבנייה הישראלי. "מה שקורה פה כרגע זאת דרמה גדולה", מדגיש יו"ר מרכז הבנייה הישראלי, ערן רולס. "פרויקטים בכל רחבי הארץ מתעכבים ויש איחורים משמעותיים במסירת הדירות. זה משפיע על כולם, והראשונה להיפגע היא המדינה".

אין עסקאות – אין מיסים: ההשפעה של משבר הנדל"ן על תקציב המדינה

ענף הבנייה בישראלי מצוי בקשיים עוד הרבה לפני מלחמת חרבות ברזל. במרוצת השנים חלה התייקרות משמעותית בהיבטים רבים הנוגעים לענף. לדברי רולס, קרקע שעלתה בעבר 80-70 אלף שקלים, היום כבר עולה 400 אלף שקלים. אם לא די בכך, המע"מ המוטל על יזמים, היטלי ההשבחה, המיסים על העובדים הזרים – כל אלה זינקו בשיעור ניכר. הגזרה הכלכלית האחרונה הייתה העלייה החדה בריבית במשק, שהביאה לירידה ביכולת הקנייה, וכפועל יוצא גם לירידה בביקוש לדירות. בתוך המציאות המורכבת הזאת פרצה המלחמה והנחיתה על ענף הבנייה המדשדש עוד מכה קשה.

ערן רולס מדגיש שהקשיים של ענף הבנייה משליכים על ענפים נוספים. "יש תעשיות ענק שלמות שנשענות על ענף הבנייה כמו תעשיית מוצרי הבנייה, יצרניות הבלוקים והריצוף, חברות המטבחים – וכל אלה הולכות להיפגע", הוא מתריע. "מובן שגם חברות קטנות ואנשים פרטיים שעוסקים בתחום כמו אדריכלים, מהנדסים ומעצבי פנים משלמים ועוד ישלמו את המחיר". הפגיעה ההיקפית הזו משפיעה גם על כלכלת ישראל. ״המדינה הולכת להיכנס לבור תזרימי מטורף. כרבע מתקציב המדינה מגיע ממיסים על עסקאות נדל"ן, וכשאין עסקאות אין מיסים. אנחנו מדברים על הכנסה של כ-120 מיליארד שקל בשנה, וההערכה שלי היא שנראה בשנה הקרובה גירעון של 60-40 מיליארד שקל בתקציב המדינה רק בגלל זה. איך שלא נסובב את זה – כשלקבלנים רע, למדינה רע עוד יותר. אני לא יודע אם הקברניטים לא קולטים את זה, או שהם בוחרים להסתיר את זה מהציבור".

התלות בפועלים הפלסטינים: הזדמנות היסטורית להיפטר מהרעה החולה

לפני מלחמת חרבות ברזל עבדו בישראל באופן ממוסד כ-80 אלף פועלים מיו"ש, כ-20 אלף פועלים מעזה ועוד כ-40 אלף שב"חים (שוהים בלתי חוקיים). חלק מהשב"חים חזרו לפעול בישראל, עם כל הבעייתיות שבדבר, אך הפועלים עם ההיתרים לא נכנסו לישראל מאז השבעה באוקטובר.

במקביל לכך, עובדים רבים בענף, בהם מנהלי עבודה ומהנדסים, הם לוחמים וקצינים ביחידות קרביות שהוקפצו למילואים מייד עם פרוץ המלחמה. חלק לא מבוטל מהם עדיין נמצא בשירות מילואים פעיל, מה שמעמיק אף יותר את המחסור בידיים עובדות.

קולות שונים קוראים לפתרון הקל: להתיר לפלסטינים לחזור לעבוד בישראל. לדברי ערן רולס אסור בשום פנים ואופן לאפשר לדבר כזה לקרות – לא עכשיו ולא בהמשך הדרך. "מדינת ישראל פיתחה תלות בפועלים הפלסטינים, ויש פה הזדמנות היסטורית להיפטר מהתלות הזו ולבטל את כל היתרי הכניסה של הפועלים הפלסטינים לישראל״.

רולס מסביר שהפועלים הפלסטינים מייצרים בעיות רבות לענף הבנייה, ואף מהווים סכנה לביטחון ישראל. "כל איש בניין יודע שהפועלים הפלסטינים מייצרים נזקים מכוונים על רקע לאומני, והנזקים האלה מגיעים להיקפים של כמה מיליארדים בשנה", הוא אומר. "הם פוגעים באינסטלציה, סותמים מרזבים עם זפת, מחדירים מים לארגזי חשמל – מה לא. התופעה הזאת כל כך שכיחה ומוכרת שהקבלנים כבר מתמחרים את הנזקים מראש, ומעמיסים את העלות הצפויה על הלקוח".

מעבר לכך, כפי שהוכח בהזדמנויות רבות וכואבות, חלק מהפועלים גם מעורבים בפעילויות טרור נגד יהודים. רק לאחרונה ביצע פועל פלסטיני בלי היתרים פיגוע דקירה בגן יבנה, שבו נפצע קשה נער בן 17. "מאז השבעה באוקטובר אנחנו רואים את העלייה במוטיבציה של הפלסטינים לבצע פיגועים, וזה לא משנה אם הם מגיעים מעזה או מיו"ש", קובע רולס. "תמיד טענתי שהפועלים האלה מסוכנים, ועכשיו אני בכלל לא מוכן שהם יסתובבו פה ברחובות. בעיניי, כל ראש עיר שנותן לפועלים פלסטינים לעבוד באתרי הבניה אצלו בעיר יהיה שותף באשמה אם יקרה פיגוע נוסף".

המחסור בידיים עובדות: ביקשנו 100 אלף פועלים – קיבלנו 1,000

יו"ר מרכז הבנייה הישראלי נחרץ בדעתו שאסור לאפשר לפועלים הפלסטינים לחזור לעבוד בישראל, אבל גם יודע שבלי פועלים הקבלנים פשוט לא יוכלו לעמוד בהתחייבות שלהם.

כדי למלא את השורות הוא מעלה שני פתרונות אפשריים. הראשון והמהיר ביותר הוא להביא עובדים זרים, והשני הוא להכשיר עובדים ישראלים. לדבריו, שני הפתרונות הללו לא נעשים בקצב ובהיקף הנדרשים. "ביקשנו מהמדינה להתיר כניסה ל-100 אלף עובדים זרים, ומאז תחילת המלחמה קיבלנו רק 1,000. זה מצב אבסורדי ומתסכל כי יש אלפי פועלים שרק מחכים שיאשרו להם לבוא לישראל".

רולס מציין שגם אם המדינה תאשר את המכסה הנדרשת, עדיין תהיה בעיה להביא מסה כזאת של פועלים זרים כיוון שאין איפה לשכן אותם. "הפועלים הפלסטינים חוזרים לישון בבתים שלהם, אבל לפועלים הזרים צריך לסדר מקום מגורים", הוא מסביר. "בהרבה מדינות בעולם נהוג להקים ריזורטים לעובדים זרים. מדובר בכפרים שנותנים דיור ברמה של אכסנייה, ומספקים את כל השירותים הדרושים למחיה כמו סופרמרקט, מרפאה וחדר כושר. אנחנו מוכרחים להקים גם בארץ ארבעה-חמישה ריזורטים כאלה, ובהחלט מסוגלים לכך, אבל כמו כל דבר במדינה – אין תכנון ואין ביצוע".

הפתרון השני למחסור בפועלים הוא כאמור הכשרת עובדים ישראלים. דווקא כאן המדינה כן מנסה לפעול, ואפילו השיקה תוכניות לעידוד תעסוקה בענפי הבנייה והחקלאות, שבמסגרתן היא מציעה מענקים כספיים לישראלים שישתלבו בתחום. לדברי רולס, התמריץ הזה יכול להועיל במידת מה, אבל כדי ליצור שינוי משמעותי צריך לעצב מחדש את האופן שבו הישראלים תופסים את ענף הבנייה.

"ישראלים לא אוהבים לעבוד בבנייה, זה כנראה לא טבוע בדנ"א היהודי", הוא אומר. "בעיניי זה חבל מאוד כי אנשים לא מבינים שיש בענף הזה מגוון תפקידים. לצד בנאות וטיח, אפשר להגיע למשרות מעניינות כמו תכנון מיזוג אוויר והתקנת מערכות חשמל חכם. יש כאן גם אפשרות להרוויח הרבה מאוד כסף, והמוכשרים יוכלו להתקדם להיות מנהלי עבודה וקבלנים, ולבנות לעצמם קריירה משמעותית ומכניסה. אני כל הזמן אומר שהכשרת עובדים ישראלים זה הדבר החשוב ביותר בענף הבנייה, וגם מנסה לשכנע צעירים לבוא לתחום, אבל לצערי אין מספיק היענות".

דירה בחצי מחיר? אולי זאת הדרך להודות למילואימניקים

ערן רולס לא מנסה להסתיר את עומק הקשיים שבהם נתון ענף הבנייה הישראלי, אבל גם יודע להצביע על כמה נקודות אור. הראשונה שבהן היא השיפור הניכר שחל בענף מבחינת השמירה על הבטיחות. "ראינו בשנים האחרונות מקרים של בעלי חברות שנשלחו לכלא בעקבות תאונות שהתרחשו באתרי העבודה שלהם, וזה בהחלט יצר התרעה", הוא מספר. "היום כל החברות הקבלניות מקדישות תשומת לב רבה לנושא הבטיחות ומקפידות לאכוף את כל הנהלים, ולשמחתי יש שיפור משמעותי". נקודת אור נוספת קשורה בשיטות הבנייה שהולכות ומשתכללות כל הזמן. רולס מדגיש שהשיטות החדשות אומנם מייעלות תהליכים ויכולות לסייע בהגנה על הפועלים, אך הן עדיין לא מהוות תחליף לכוח אדם.

נקודה נוספת שמעניקה לרולס תקווה מסוימת היא גל העלייה החדש של יהודי התפוצות. הגל הזה אומנם נובע מסיבה מצערת של אנטישמיות גואה, אך מזרים לכאן תושבים חדשים שמהווים כוח קנייה חשוב בשוק הנדל"ן. "פתחנו קו ייעוץ לעולים חדשים שמחפשים בית בישראל", הוא משתף. "מובן שבלי פועלים לא נוכל לספק להם בתים, אבל בהחלט יש כאן הזדמנות צמיחה לענף הבנייה".

לקראת סוף הריאיון מבקש רולס להציג רעיון שיכול להועיל גם לכוחות הלוחמים וגם לכלכלה הישראלית. "אני חושב שמילואימניקים וחיילים סדירים שלחמו במלחמה הנוכחית ראויים לקבל זכות לרכוש דירה בפריפריה ב-50 אחוז הנחה", הוא אומר. "המדינה לא נדרשת להוציא לשם כך שקל מהכיס שלה, היא פשוט תרוויח פחות מהעסקאות האלה. בעיניי זאת אמירה תודה ללוחמים, הצ'ופר הכי יפה שאפשר לתת להם, וזה משהו שהייתי רוצה לראות אותו קורה".

הפוסט "אם לקבלנים רע – למדינה רע עוד יותר": ריאיון עם יו"ר מרכז הבנייה הישראלי הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

האמריקאים אף פעם לא הצטיינו יתר על המידה ביצירת תנאים למימוש יעדי מדיניות החוץ שלהם. הדבר נכון ביתר שאת לגבי הניסיון האמריקאי להשפיע על הזירה הפנים-הישראלית. הכישלון האמריקאי להבין את התנועות הפוליטיות בישראל ואת דעת הקהל הישראלית מוביל למדיניות שגויה שמביסה את עצמה.

הסנאטור הדמוקרטי הבכיר ביותר ומנהיג הרוב בסנאט, צ'אק שומר, שידוע כידיד ותיק של ישראל, הפריד בנאום שנשא לאחרונה בין העם בישראל – והמחויבות שלו אליו – לבין ראש הממשלה בנימין נתניהו ו"ממשלתו הקיצונית", שמובילה מדיניות מזיקה לישראל. שומר ודמוקרטים תומכי ישראל אחרים, כמו הנשיא ג'ו ביידן, מציגים את עצמם בתור המגינים האמיתיים של ישראל. לדעתם, המשמעות היא שלפעמים צריך להגן על ישראל מעצמה. נימה זאת ניכרת מאוד גם בנאומי הנשיא ביידן וסגניתו קמלה האריס, שבהם הם מפרידים בין נתניהו לבין הישראלים עצמם, ומפנים את כעסם אל נתניהו וממשלתו.

הקריאה של שומר לנתניהו להתפטר על מנת שיוכלו להתקיים בחירות וההנהגה הישראלית תוחלף הייתה ביטוי לחוסר הבנה של דעת הקהל הישראלית. שומר איננו מבין שניסיון של התערבות חיצונית בזירה הפוליטית הישראלית אינו משהו שהישראלים ייקחו בקלות, וכך נוכחנו לראות שאפילו יריביו הפוליטיים המרים ביותר של נתניהו גינו את ניסיון ההתערבות של שומר בזירה הפוליטית הישראלית. לא רק שהדבר לא יחליש את נתניהו; זה בדיוק מה שמחזק את נתניהו ואת הנרטיב הפוליטי שלו. נתניהו מציג עצמו כמי שמגן על ישראל ושומר על האינטרסים שלה בבלימת לחצים בינלאומיים שיכפו עליה לקבל החלטות שנוגדות את האינטרס הביטחוני שלה. שומר כמובן לא מבין את הדבר הזה ולא מבין שפעולותיו רק מחזקות את נתניהו.

נתניהו – שם נרדף לכל מה ששנוא על השמאל האמריקאי

אי הבנה של דעת הקהל הישראלית קיימת בקרב ליברלים אמריקאיים בשל מספר סיבות. ראשית ליברלים תומכי ישראל לא אוהבים את נתניהו עצמו, בלשון המעטה. נתניהו הוא שם נרדף לכל מה ששנוא על השמאל האמריקאי: מנהיג שדומה לרפובליקן, מונע שלום, מחרחר מלחמה, מושחת, מפר זכויות אדם, וסמכותן מקביל למנהיגים סמכותניים אחרים כמו אורבן או פוטין. בעיני אותם חוגים, נתניהו הוא לא רק פוליטיקאי, אלא מושא מטאפיזי המכיל את כל הרעות החולות של העולם, ובכך הוא הפך לקונספט העומד בפני עצמו.

במעגלי שיח כאלה, נתניהו מוצג כפוליטיקאי שמוצמדות אליו כל הרעות של ישראל, והוא מושא דמוניזציה ששונאי ישראל בדרך כלל שומרים לישראל. במקום "ישראל" הם אומרים "נתניהו". במקרים קיצוניים יותר של אנטישמיות רעילה, הדמונולוגיה האנטישמית מוצמדת ישירות לנתניהו, במקום ליהודים בצורה גלויה יותר, כמו הקריקטורה מהעיתון הקנדי שהציגה את נתניהו כערפד צמא דם. נתניהו הוא רדיואקטיבי מבחינת השמאל האמריקאי היהודי והשמאל הפרו-ישראלי, ברוח מאמריו של העיתונאי הליברלי-היהודי תומס פרידמן – שפעמים רבות משקף באופן הבוטה ביותר את הזרם הזה. לאורך שנים, נתניהו הפך גם להיות מושא הכעס והביקורת של תומכי ישראל ליברלים, אשר עושים הפרדה בין אהבתם לישראל עצמה לבין התיעוב למדיניות של ישראל שהיא שיקוף של נתניהו.

בין אם כתוצאה ממעשיו ובין אם לאו, נתניהו נהפך בעיני אותם מעגלים למחסום בפני שלום ויציבות באזור. לכן, לדידם רק דרך הזזתו מכיסאו יוכלו לתפוס את הנהגת המדינה קולות פרגמטיים יותר, המקובלים על וושינגטון, כדוגמת לפיד וגנץ, שיובילו לשינויים שאותם הממשל היה מקבל – כמו חיזוק הרשות הפלסטינית – כדי ליצור דימוי של שיפור המצב.

ביידן, שומר ודמוקרטים אחרים אינם מבינים שהמדיניות שממשלת ישראל בראשות נתניהו מובילה איננה גחמה פרטית שלו או של "ממשלתו הימנית קיצונית", אלא מדיניות של לחימה שהייתה פחות או יותר זהה עבור כל אדם שהיה נבחר להיות ראש ממשלה בישראל. השאיפה להשמיד את גדודי חמאס ברפיח ולמוטט את השלטון הצבאי והאזרחי בעזה היא קונצנזוס מוחלט בישראל. לפיכך, כל ניסיון ליצור הפרדה בין האינטרס הישראלי למדיניות שמובלת ע"י הממשלה בראשות נתניהו עצמו נדון לכישלון וכל מדיניות שמתבססת על אי הבנה זו תיכשל.

ההפרדה בין נתניהו וישראל לא קיימת רק מחוסר הבנה בסיסי של דעת הקהל בישראל אלא גם נועדה לצורך יצירת איזון עדין בין ביקורת על ישראל והגנה על ישראל עבור הזירה הפוליטית הפנימית האמריקאית. ביידן ושומר מציגים את עצמם כדודים האוהבים מאמריקה שרואים את עצמם כמצילי ישראל מנתניהו, שמוביל את ישראל לאבדון עם מדיניות לא נכונה. זהו מסר שמתכתב גם עם הצדדים בשמאל שרוצים לראות את ביידן נוקשה יותר מול ישראל, אך לא בצורה כזאת שהייתה גורמת ליהודים ליברלים ודמוקרטים אוהבי ישראל לנטוש את ביידן.

חוסר הבנה של הממשל איננו מסתכם רק בזירה הישראלית, אלא גם בפרשנות של דבריהם על ידי אויבי ישראל ומנהיגים אזוריים אחרים. מנהיגי חמאס וחיזבאללה עוקבים כבר שבועות אחר ההתבטאויות של אנשי הממשל האמריקאי ובוחנים כיצד התמיכה בישראל נחלשת. זהו חלק מהאסטרטגיה ארוכת הטווח שלהם, וכל סיגנל מצד איש ממשל כמו שומר, שנושא נאום שמרמז על היחלשות התמיכה האמריקאית בישראל, רק מחזק את אויבי ישראל לא להתפשר מול ישראל משום שהלחץ האמריקאי יעשה את שלו. אמונות לגבי העתיד חשובות כמו המציאות בשטח – אם אויבי ישראל יאמינו שבעתיד מצבם יהיה טוב יותר, הם פחות ייטו לפשרות ויהיו יותר תוקפניים. אם אויבי ישראל יֵדעו שישראל תמיד תקבל את הגב של אמריקה הגדולה, הם יעשו חישוב ארוך טווח אם שווה בזמן הקרוב להיכנס למערכה ארוכה עם ישראל.

בשביל לנהל מדיניות אפקטיבית שמצליחה לשנות את המציאות לטובת אינטרס כלשהו, על מנהלי המדיניות קודם כול להבין נכוחה את המציאות הקיימת, גם אם היא אינה מתכתבת עם נרטיב פוליטי שנוח להם. מדיניות שנובעת ממשאלות לב ומכפייה של אמונות על המציאות לא זאת בלבד שתביס את המטרה שלה עצמה אלא גם תגרום לנזק כמעט בלתי הפיך.

מאמר זה פורסם במקור בYnetnews

הכתוב במאמר הוא על דעת המחבר בלבד ואינו משקף בהכרח את עמדת התנועה

הפוסט הבית הלבן לא מבין את הפוליטיקה הפנים-ישראלית הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.