קריאה לג'יהאד עולמי בעקבות המלחמה בעזה

עם תחילת ההתקפות הישראליות על עזה ביקש דאעש לנצל את המלחמה כדי לגייס תומכים ברחבי העולם שיילחמו תחת דגל האסלאם. מנגד, ארגון אל-קאעדה, המתחרה מול דאעש על הבכורה בין ארגוני הג'יהאד העולמי, בירך על מתקפת חמאס וניצל אותה אף הוא כדי לקרוא למוסלמים ברחבי העולם לנצל את "הרגע ההיסטורי לג'יהאד עולמי" נגד "הכופרים". אל-קאעדה רואה במתקפת חמאס נקודת מפנה "היסטורית", שבה התגלו "האויבים הצלבנים והיהודים" בחולשתם וסובר כי עתה זו ההזדמנות להכות בהם.

אל-קאעדה הוא ארגון סוני-סלפי קיצוני אף הוא, אך בשונה מדאעש, הוא מנהל קשרים מסוימים עם גורמים שיעים כמו איראן (נטען כי מנהיג אל-קאעדה כיום, סייף אל-עאדל, אף יושב בטהראן). בשנה האחרונה אף דווח על הסכם בין החות'ים בתימן, שלוחיה של איראן, לבין אל-שבאב אל-מוג'אהדין בסומליה, המסונף לאל-קאעדה על שיתוף פעולה ואספקת אמל"ח. בראייתו של אל-קאעדה, מתקפת חמאס הצליחה לשבש את תהליך הנורמליזציה ביחסים בין ישראל לבין סעודיה, מדינה סונית-ערבית מתונה ומנהיגת העולם הסוני.

במהלך חודשי המלחמה מנהלים שני הארגונים תעמולה הקוראת לבצע פיגועים נגד יהודים ונוצרים ברחבי העולם, בדגש על מוסדות יהודיים וישראליים, כדוגמת בתי כנסת, מרכזי קהילות יהודיות ושגרירויות. ארגונים אלו מבוזרים במקומות שונים בעולם ומשתמשים בתעמולה ובהפצת תוכני הסתה קיצוניים באינטרנט כדרך קבע, מה שמוסיף לקטלניות של פעילותם ושל גורמים בלתי מאורגנים שאינם נמנים עם שורותיהם.

פעילותם המוגברת של ארגוני הג'יהאד העולמי מאיצה את הופעתם של מפגעים "זאבים בודדים", הצורכים את תוכני ההסתה, נשבעים אמונים לארגונים אלו ויוצאים לבצע מעשה. בשנה האחרונה נראו מספר פיגועים כאלה במדינות המערב, וגם בישראל. גורמי הג'יהאד העולמי חלחלו גם לשטחי הרשות הפלסטינית וגם לישראל ויצרו מערך של תומכים רבים הניזונים מהסתה ג'יהאדיסטית קיצונית ברשתות החברתיות ומביאים לתופעה של מפגעים "זאבים בודדים" רבים באופן מוגבר לאחר אירועי ה-7 באוקטובר. כך לדוגמה, לפני שנה סוכל פיגוע של חוליית דאעש באצטדיון טדי בירושלים, אשר כל חבריה היו מחבלים ממזרח ירושלים.

לצד התגברות תופעת המפגעים היחידים, ישנן שלוחות כדוגמת שלוחת ח'וראסאן של דאעש, שהגבירה את פעילותה בשנה האחרונה וביצעה פיגועים קשים כמו למשל הפיגוע באולם הקונצרטים במוסקבה. כמו כן, היו גם ניסיונות פיגועים שסוכלו כדוגמת ניסיון הפיגוע בווינה בהופעתה של הזמרת טיילור סוויפט.

ישראל בקו החזית של המערב

המשמעות המיידית עבור ישראל והמערב היא ששני הצדדים נמצאים בסירה אחת ונחשבים לאויבים של גורמי הג'יהאד העולמי. למעשה, ישראל נמצאת בקו החזית מול האסלאם הרדיקלי בחזית הציוויליזציה המערבית מול האסלאם הרדיקלי.

הכרח נוסף שעולה הוא ההכרה במורכבות ההגירה המוסלמית מהמזרח התיכון למדינות המערב: ההגירה המוסלמית המסיבית למדינות המערב הוכיחה את הסיכון של הסתננות גורמי ג'יהאד לתוכן. עובדה זו הביאה להתבססות רבים מהם במדינות המערב כדי לפגוע בהן מבפנים ולכבוש אותן "בשם האסלאם". תופעה זאת נכונה לא רק למהגרים עצמם אלא גם לילדיהם שנולדים במערב ונחשבים לאזרחים אמריקאיים או אירופאיים לכל דבר. רק הבנה אמיתית של מורכבות זו תוכל לאפשר למדינות המערב להתמודד עם הסכנות שטמונות בהגירה.

איום נוסף המשתמע מכך הוא השימוש של ארגוני הג'יהאד העולמי בכלים טכנולוגיים וברשתות החברתיות: כבר מראשיתם, ארגוני הג'יהאד העולמי ידעו לנצל את הטכנולוגיה לטובתם. כיום, כשרבים מהפעילים של אותם ארגונים מתגוררים בצפון אמריקה ובאירופה, קל להם לאמץ את הטכנולוגיה המערבית – וכך הבעיה נעשית קשה הרבה יותר.

שימוש ברשתות ובינה מלאכותית

בעשור וחצי האחרון, ארגוני הג'יהאד עושים שימוש נרחב ברשתות החברתיות, ויודעים למנף אותן היטב לצורכי תעמולה והסתה. לאחרונה, עם התפתחות הבינה המלאכותית, הם מצליחים לשכלל את יכולותיהם אף יותר, ומשתמשים בכלי ה-AI השונים. על ישראל ומדינות המערב להפנים כי ארגוני הג'יהאד העולמי מנצלים את היכרותם עם תרבות המערב וחולשותיה כדי לדייק את מאמצי התעמולה שלהם – מה שמצריך אסטרטגיה מחודשת ומעקב הדוק כדי להילחם בתעמולה ג'יהאדיסטית והסרת תוכני הסתה לפני שנעשה בהם שימוש בידי המפגע היחיד.

הדבר מוביל לכך כי על ישראל ומדינות המערב לשמור על עליונות טכנולוגית: ישראל ומדינות המערב מוכרחות להיות צעד אחד לפני אותם ארגונים – ולא להפך. בתוך כך, יש לשכלל את השליטה ברשתות חברתיות ובמודיעין גלוי שבו עוברים מדי יום מסרים שמעודדים טרור.

כמו כן, יש לעקוב אחר נתיב הכסף, המימון שמזין את כוחם של ארגונים אלו: ההתחקות אחר רשתות הכספים יכולה לחשוף מידע רב על ארגוני הטרור, ואף לפגוע בהם כלכלית. מדינות המערב צריכות להמשיך במאמציהן לעקוב אחר מקורות המימון של ארגונים אלו, תוך הבנה שהם עושים שימוש באמצעים מתקדמים כמו מטבעות דיגיטליים. גם כאן, עליונות טכנולוגית היא המפתח לסיכול הבעיה.

הכתוב הוא על דעת המחבר בלבד ואינו משקף בהכרח את עמדת התנועה.

הפוסט דאעש ואל קאעדה רוצים לנצל את ה"רגע ההיסטורי" לג'יהאד הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

בעיצומה של אחת השנים הדרמטיות ביותר לביטחונה ולעתידה של מדינת ישראל מאז הקמתה, התכנסה ועידת הביטחון השלישית של ישראל תחת הכותרת "שנת ההזדמנות". במרכז הדיון ניצב מסר חד וברור: זהו לא הרגע להסס – אלא לפעול.

בוועידה, שכמדי שנה נערכת ביוזמת תנועת הביטחוניסטים, השתתפו אישים בכירים מהצמרת המדינית והביטחונית של ישראל. בין הדוברים אפשר למנות את שר הכלכלה והתעשייה ניר ברקת, שר החינוך יואב קיש, גלעד ארדן, לשעבר שגריר ישראל באו"ם ובארה"ב ודיוויד פרידמן, לשעבר שגריר ארה"ב בישראל. נשיא המדינה יצחק הרצוג, שר החוץ גדעון סער ושר הביטחון ישראל כ"ץ שידרו נאומים מצולמים לכנס.

הכנס, כמו כל עשייתה של תנועת הביטחוניסטים מאז הקמתה, עסק בביטחון הלאומי של ישראל במובן הרחב ביותר. לכן, חלק משמעותי ממנו הוקדש לדרכים להגביר את החוסן הלאומי, הלכידות החברתית והחינוך לערכי הציונות, מתוך הכרה בכך שהם המסד שעליו מושתתת עוצמתה הצבאית והמדינית של האומה.

נוסף להרצאות ולראיונות, הוועידה כללה שלושה פאנלים שהוקדשו להזדמנויות המרכזיות העומדות לפתחה של ישראל בעת הנוכחית: פאנל ההזדמנות המדינית, שדן ביום שאחרי בעזה, עם מבט ליהודה ושומרון; פאנל ההזדמנויות האזוריות, שעסק ביחסי ממשל טראמפ, איראן, סעודיה והמזרח התיכון; ופאנל ההזדמנות החברתית, ששאל מהן הזדמנויות הניצחון בהתיישבות ובשיקום העוטף והצפון. בפאנלים השתתפו בכירי מערכת הביטחון לשעבר וחברי תנועת הביטחוניסטים, חוקרים מובילים באקדמיה וראשי מכוני מחקר, בעלי תפקידים בכירים במשרדי ממשלה ובשלטון המקומי ויזמים ופעילים חברתיים.

נשיא המדינה: עלינו לצאת מהמלחמה מחוזקים

נשיא המדינה, יצחק בוז'י הרצוג, בירך את באי הוועידה: "אנחנו נמצאים בתקופה קריטית שבה יש צורך לחשוב לעומק על הקונספציות הביטחוניות שהיינו נטועים בהן ועל הפרדיגמות הביטחוניות שעלינו לאמץ בדחיפות. כחלק מכך עלינו להעמיק גם בתמונת המצב של החברה והמדינה, ולהבין איך יוצאים מהמלחמה – מחוזקים יותר. לא רק ביטחונית ומדינית, אלא קודם כול בתוכנו, כחברה ישראלית".

הרצוג קרא להפוך את המערכה שנכפתה על ישראל ל"הזדמנות לא רק להדוף באופן מוחלט את האיומים מצד איראן ושלוחותיה, אלא גם לפתח ברית והסכמים באזור כולו, במיוחד לנוע לעבר נורמליזציה עם סעודיה ולפתח את הקשרים עד הודו – תוך שינוי המציאות לדורות, באופן שימשיך לשלב אותנו במרחב. לא מתוך נאיביות ותמימות, אלא דווקא כשורש לביצור הביטחון שלנו".

בדבריו אף ציין הרצוג את תרומתה של תנועת הביטחוניסטים לשיח הציבורי: "לא חייבים להסכים על הכול, ולא תמיד אני מסכים על הכול – אבל אני חושב שחשוב שיש קול שמציין ורואה באופן רחב את הגיוון הישראלי, ואגב – בניגוד לרבים באולפנים – משמיע את הקול הזה בממלכתיות ובכבוד, מתוך רצון לדבר, לנהל שיח, לאחד ולא לפלג".

שר הביטחון: נמשיך להלום בעוצמה בכל מי שיאיים עלינו

שר הביטחון ישראל כ"ץ סיכם שנה וחצי של לחימה מתמשכת במספר זירות. "אין ספק שהמסר שאותו מקבלים אויבינו הוא חד וברור מתמיד – מי שירים יד על ישראל, ידו תיגדע", אמר. שר הביטחון חזר והדגיש כי צה"ל ומערכת הביטחון פגעו קשות בחמאס, בחיזבאללה ובציר הרשע האיראני, תרמו לערעור יציבותו של משטר אסד בסוריה, וינחיתו מכה ניצחת גם על ארגון הטרור החות'י בתימן, "בדיוק כפי שעשינו באיראן, בעזה, בלבנון ובזירות נוספות".

כ"ץ סיפר לנוכחים כי בימים אלו מקימה מערכת הביטחון את מנהלת המעבר מרצון לתושבי עזה המעוניינים לעזוב את הרצועה, לאור חזונו של נשיא ארה"ב טראמפ. את דבריו חתם בהבעת הוקרה לתנועת הביטחוניסטים.

תא"ל (מיל') אמיר אביבי: לנצל את ההזדמנויות כדי לייצר עתיד טוב יותר

תא"ל (מיל') אמיר אביבי, יו"ר תנועת הביטחוניסטים, פתח את דבריו באמירה חזקה: "זו תקופה היסטורית, תנ"כית, עם הזדמנויות אדירות. בואו נתחיל לדבר על החזון של היום שאחרי המלחמה, וננצל את ההזדמנויות שיש לנו תוך כדי מלחמה כדי לייצר עתיד טוב יותר לישראל".

לדבריו, יש לישראל הזדמנות בחודשים הקרובים להגיע לניצחון ברור בכל החזיתות – להכריע את שלטון חמאס בעזה, להחזיר את החטופים ולהכות יחד עם ארה"ב מכה ניצחת את פרויקט הגרעין האיראני.

לדברי יו"ר תנועת הביטחוניסטים, תא"ל (מיל') אמיר אביבי, יש לישראל הזדמנות להגיע בחודשים הקרובים לניצחון ברור מול חמאס ואיראן כאחד

בהתייחסו לתמונה האזורית הרחבה הזהיר אביבי מהתבססות של הציר הסוני הרדיקלי – טורקיה, קטאר ודאעש – על רקע היחלשות הציר האיראני. לדבריו, הפתרון טמון בהקמת חזית אמריקאית־ישראלית־סונית, הכוללת את סעודיה, איחוד האמירויות, אינדונזיה, מלזיה, עומאן ומדינות נוספות. "אנחנו רוצים לראות את הרוסים והסינים הרבה יותר קרובים למערב ואלינו – ולא בצד האיראני".

סא"ל (מיל') ירון בוסקילה: מתוך השבר – לצמיחה

את דבריו בכנס פתח סא"ל (מיל') ירון בוסקילה, מנכ"ל תנועת הביטחוניסטים, בציטוט מתוך שירו של חיים נחמן ביאליק "בעיר ההריגה", המתאר את פרעות קישינב ב-1903, והשווה בין האירועים הקשים המוצגים בשיר לטבח השבעה באוקטובר.

לדבריו, ההבדל המרכזי בין שני האסונות טמון בתגובתנו להם:

"אנחנו כבר לא היהודים האלה, אנחנו כבר לא העם הנרדף המסתתר מאחורי חביות השמן… אנחנו עם שמתגייס לצבא, מתאגד, מתגבר, אוזר כוח ויוצא להילחם על ארצו. אנחנו עם שיוצא להילחם כדי להחזיר את חטופיו, ואנחנו גם עם ריבון בארצו, שמחליט לשלם מחירים כדי לשחרר אותם. כן, חברים, יש לנו צרות – אבל אלה הן צרות של עם בארצו. כאבים וקשיים של עם שגדל, מתפתח, מתווכח – ומנצח".

סא"ל (מיל') ירון בוסקילה: "אנחנו כבר לא עם נרדף אלא עם שיוצא להילחם כדי להחזיר את חטופיו. יש לנו צרות – אבל אלה כאבים וקשיים של עם שמתפתח – ומנצח

אור יששכר: "הציבור הישראלי כבר לא מחפש אשליות של פתרונות – הוא מבקש עשייה"

אור יששכר, סמנכ"ל המחקר והתוכן של התנועה, הציג בוועידה את מדד הביטחוניסטים לרבעון הראשון של 2025. הסקר בדק מהן לדעת הציבור המשימות הניצבות בראש סדר העדיפויות הלאומי, תוך השוואת הנתונים לסקר זהה שנערך על ידי מחלקת המחקר בתנועה בשנת 2022.

מהסקר עולה כי 51% מהציבור הישראלי רואים באיום האיראני את האתגר המרכזי כיום – עלייה חדה, לעומת 35% מהנשאלים ב־2022. רק 10% מהציבור היהודי מאמינים באפשרות לשלום עם הפלסטינים, כאשר 80% מהציבור היהודי ו־68% מהציבור הכללי מתנגדים להקמת מדינה פלסטינית בגבולות 67' שבירתה ירושלים. לעומת זאת, רוב גדול – 78% – תומך בהרחבת הסכמי אברהם ובחיזוק הקשרים של ישראל עם מדינות מתונות אחרות באזור.

"המספרים הללו", סיכם יששכר, "מבטאים לא רק שינוי בדעת הקהל, אלא גם תזוזה עמוקה בפרדיגמה: הציבור הישראלי כבר לא מחפש אשליות של פתרונות – הוא מבקש עשייה, יציבות, עוצמה וביטחון".

מירב לשם גונן: "חוסן לאומי נבנה כשמותר לשמוע דעות אחרות"

הכנס כלל פאנלים, הרצאות וראיונות אחד על אחד בנושאים שונים, בדגש על ההזדמנויות הביטחוניות, המדיניות והחברתיות שישראל יכולה לממש לאחר המכה הקשה שפקדה אותה בשבעה באוקטובר.

רגעים מרגשים במיוחד נרשמו כאשר עלו לבמה מירב לשם גונן, אימה של רומי גונן ששוחררה לאחר 471 יום בשבי חמאס והיזמית ואשת התקשורת אורית מרק אטינגר, שאיבדה רבים מבני משפחתה באירועי טרור ובמלחמה הנוכחית לאורך השנים, אך גם ברגעי השכול הקשים ביותר לא איבדה את התקווה והאמונה.

דברי הפרשנות והסיפורים האישיים של המשתתפים התלכדו עם הדיונים המקצועיים לכדי חזון כולל, שביסודו תובנה מזוקקת אחת: זהו הרגע ההיסטורי שבו יכולה ישראל לבסס את מעמדה כמעצמה אזורית ועולמית, להעמיק את חוסנה הלאומי, ולחצוב מתוך רגעי השבר והמלחמה לא רק כוח – אלא גם תקווה.

שנת ההזדמנות: "עם ישראל צריך להתחיל לחשוב על בשורה של תקומה"

ועידת הביטחון השלישית של ישראל הייתה שונה מקודמותיה. הוועידה הראשונה, שנערכה כמה חודשים לפני אירועי השבעה באוקטובר, עמדה בסימן אזהרה ברורה של תנועת הביטחוניסטים על התלכדות זירות נגד ישראל: מעזה ועד איראן. הוועידה השנייה נערכה כבר בצילה של המלחמה שפרצה לאור אי קבלת אזהרות תנועת הביטחוניסטים על המערכה המתקרבת. הוועידה הנוכחית כבר מתחילה לראות את קרני האור והתקווה שבסוף המערכה.

"לא סתם הכתרנו את הוועידה הזו בכותרת 'שנת ההזדמנות'. לצד המכות הקשות שחטפנו בשבעה באוקטובר, והמלחמה הקשה שנמשכת כבר יותר משנה וחצי, אנחנו יכולים גם לראות את ההישגים", ציין תא"ל (מיל') אמיר אביבי בתום הוועידה. "לא סתם אני אומר שאנחנו נמצאים בנקודת מפנה היסטורית – ההזדמנויות העומדות לפתחנו, החל ממיגור סופי של האיום האיראני, דרך הסכמי שלום אזוריים נרחבים, ועד השגשוג שמחכה למדינת ישראל לאחר שתפסה את עצמה בידיים, הן בקנה מידה שעוד קשה לנו לתפוס", הוא הוסיף.

הוועידה הסתיימה בשירת התקווה, וזו המילה שבה אנחנו בוחרים כדי לתאר את הלך הרוח בוועידה: תקווה שבקרוב נראה את החטופים שבים הביתה, ואת מדינת ישראל מתאחדת מחדש סביב חזון משותף שיוציא אותה לעתיד חדש ומזהיר.

קרדיט תמונות: עומרי אבוחצירה, ערוץ 14

הפוסט ממשבר להזדמנות: ועידת הביטחון השלישית של ישראל הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

אמריקה וישראל בוחרות בגדולה ובהתחדשות

סדרה של אירועים שאירעו לאחרונה השפיעה על מצב הרוח וההשקפה הלאומית, הן של האמריקאים והן של הישראלים. ניצחונו של דונלד טראמפ בבחירות לנשיאות ארצות הברית ואימוץ אסטרטגיה חדשה מצד ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו — אסטרטגיה של מלחמה מקדימה כהגנה עצמית לאומית כנגד תוקפנות אזורית, תוך הצבת הניצחון כמטרה אסטרטגית — קשורים זה בזה במישרין ובעקיפין. העובדות הבסיסיות ידועות היטב, אך הסביבה הפוליטית והרעיונית השתנתה. יש גורמים שלא ניתנים לכימות כמו המורל הציבורי ותפיסת הזהות הלאומית, אך חובה לקחתם בחשבון. האופן שבו מדינה תופסת את מקומה בעולם קובע את ייעודה ואת היכולות שהיא מסוגלת לממש. כאשר מצב רוח לאומי של גאווה ותכלית מחליף אווירת תבוסתנות ולייאוש, נוצרת מציאות חדשה.

הידרדרות עמוקה בתחושת הייעוד הלאומי התחוללה בארצות הברית בתקופת ממשל אובמה, כאשר הנשיא לשעבר ברק אובמה דחה את רעיון "הייחודיות האמריקאית" ואת שורשיו המסורתיים העמוקים שמקורם בערכים דתיים. בניגוד חד לכך, הנשיא הנבחר דונלד טראמפ אימץ את הסיסמה "Make America Great Again" ("להחזיר את אמריקה לגדולתה"), שמגלמת רעיונות של גדולה והתחדשות. רעיון זה מוכר לנו היטב, והוא שואב השראה מהמקרא, מספר איכה, פרק ה': "חדש ימינו כקדם."

עם ההכרזה על מינויים לקבינט של טראמפ, נשמע צליל חדש, אופטימי וברור, שהעיד כי גדולה והתחדשות הפכו שוב למטרות לאומיות. אף שחלק מהמינויים היו שנויים במחלוקת, הם הצביעו על קיומה של תוכנית קוהרנטית ועל כוונה ברורה ליישמה. חשוב לציין שחלק מהמועמדים למשרות בכירות הביעו מיוזמתם תמיכה בישראל וגינו את האנטישמיות הפוליטית שהרימה את ראשה בחיי הציבור האמריקאי. שינוי זה בקונצנזוס משקף התפתחות חיובית וחשובה.

נתניהו פונה ישירות לעם האמריקאי

מספר חודשים קודם לכן התרחש אירוע משמעותי שסייע לעצב מחדש את הקונצנזוס הלאומי. ב־24 ביולי 2024, בהזמנתו של יו"ר בית הנבחרים מייק ג'ונסון מלואיזיאנה, ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו נאם בפני ישיבה משותפת של הקונגרס. נתניהו ניצל הזדמנות יוצאת דופן זו כדי לפנות ישירות לעם האמריקאי ולעולם כולו ולהציג את עמדתה של ישראל באופן חד וברור. דבריו התקבלו בהתלהבות רבה.

ואכן, המציאות העולמית השתנתה. המחוקקים האמריקאים מבינים כיום יותר מתמיד את הסכנות הגלומות בטרור. מספר רב של חברי קונגרס שירתו בעצמם בכוחות המזוינים של ארה"ב ורכשו ידע ישיר על המציאות במזרח התיכון.

בעקבות מתקפת חמאס על ישראל ב־7 באוקטובר 2023 פרצה "אינתיפאדה" גלובלית, שבה פעילים פרו־פלסטינים השתלטו באגרסיביות על המרחב הציבורי, במיוחד בקמפוסים באוניברסיטאות. הפגנות אלו, שלכאורה היו ספונטניות, ביטאו בפועל עוינות אנטי-ישראלית ואנטישמית מובהקת, ויצרו סביבה של הפחדה והתעמרות כלפי סטודנטים יהודים. אחת הבעיות הייתה הפסיביות והסובלנות המכוונת מצד מספר הנהלות אוניברסיטאיות.

"מלחמה בין ברבריות לציוויליזציה"

חברי הקונגרס מסוגלים לפנות למקורות מידע עצמאיים ולהסיק את מסקנותיהם בעצמם. בדצמבר 2023 קיימה ועדת החינוך של בית הנבחרים שימועים בנושא האנטישמיות בקמפוסים. תחת הנהגתה של יו"ר הוועדה וירג'יניה פוקס מצפון קרוליינה, חברת בית הנבחרים אליס סטפאניק מניו יורק ביצעה חקירה נוקבת וחריפה במיוחד בנושא.

בנאומו הגדיר נתניהו את העימות כ"מלחמה בין ברבריות לציוויליזציה", והצהיר כי ארה"ב וישראל חייבות לעמוד יחד, שכן לשתיהן אויב משותף. דבריו הנחרצים — "אנחנו ננצח!" — הדהדו בעוצמה.

לפי העיתונאית קרוליין גליק, בפגישה שהתקיימה למוחרת (ב־25 ביולי) בין נתניהו לנשיא ג'ו ביידן התפתחה מחלוקת קשה. הנשיא ביידן קרא לנתניהו "הגיע הזמן לסיים את המלחמה", ונתניהו השיב בנחישות: "אדוני הנשיא, אנחנו נסיים את המלחמה כשננצח!" גליק ציינה שעמדתו של נתניהו משקפת את דעת הרוב המכריע של הציבור הישראלי.

בהקשר של גדולה והתחדשות, חשוב לזכור אירוע נוסף שאירע באותו ערב ממש. יו"ר בית הנבחרים מייק ג'ונסון הוביל משלחת חברי קונגרס לתחנת "יוניון" בוושינגטון די.סי. כדי לבצע מעשה סמלי של חידוש והתחדשות. כפי שדיווח ג'ונסון בפוסט ברשת החברתית שלו:

"מוקדם יותר היום, מפגינים פרו-חמאס הסירו את דגלי ארה"ב מתחנת יוניון, שרפו אותם והניפו במקומם דגלי פלסטין. הערב תיקנו את העוול שנעשה. דגלי ארה"ב מתנופפים שוב מעל תחנת יוניון. לא נאפשר לאספסוף התומך בטרור לנצח."

הכתוב הוא על דעת המחבר בלבד ואינו משקף בהכרח את עמדת התנועה.

הפוסט אמריקה וישראל בוחרות בגדולה ובהתחדשות הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

בעוד הדים אחרונים של קרבות נדמים בשדות אוקראינה, מתחילים להתבהר קווי המתאר של סדר עולמי חדש. הסכם השלום שנחתם בין רוסיה לאוקראינה בתיווכו הנחוש של הנשיא טראמפ אינו רק סיומה של מלחמה עקובה מדם, אלא גם אות לשינוי דרמטי ביחסי הכוחות העולמיים. מאחורי המהלך הדיפלומטי עומדת אסטרטגיה אמריקאית רחבה לניתוק רוסיה מהציר הסיני-איראני ולהשבת ההגמוניה האמריקאית. בלב הסדר העולמי המתהווה, ישראל עשויה למצוא את עצמה בעמדה אסטרטגית חסרת תקדים. למרות זאת, אסור לה להסתנוור מההזדמנות ועליה לזכור: הדרך היחידה שלה להבטיח את עתידה היא לשמור על עצמאותה ולהיות מסוגלת להגן על עצמה בכוחות עצמה.

המנצחת – רוסיה

ברמה המקומית, ההסכם מהווה ניצחון מובהק לרוסיה, שמסיימת את המלחמה כשהיא משיגה את רוב היעדים האסטרטגיים שהציבה לעצמה: היא הצליחה לסכל את הצטרפות אוקראינה לארגון נאט"ו ולהחלישו, ולפי ההסכם המסתמן היא תותיר בידיה את חבלי הארץ העצומים בדרום ובמזרח אוקראינה (הדונבאס) שכבשה מאז תחילת המלחמה ב-2022 וכן את חצי האי קרים שסיפחה ב-2014.

אפילו את המטרה שבה עד כה נראה שפוטין נכשל, החלפת הממשלה האוקראינית בממשלת בובות רוסית, נראה כעת שהוא עשוי להשיג לפחות באופן חלקי. יש סיכוי סביר שההסכם יערער את מעמדו של זלנסקי ויביא לעליית כוחות פרו-רוסיים או מתונים יותר ביחס לרוסיה בפוליטיקה האוקראינית.

אולם במישור הגיאופוליטי ומנקודת מבט גלובלית, מדובר במהלך שהשלכותיו מרחיקות לכת בהרבה, והמהווה חלק מאסטרטגיה כוללת של הממשל החדש בארה"ב. האינטרס האמריקאי העיקרי שעמד מאחורי המשא ומתן הקשוח שניהל הוא פשוט – וכלל אינו קשור לאוקראינה.

ניתוק רוסיה מסין ומאיראן מקדם את השלום

האופן התקיף שבו קידם טראמפ את ההסכם בין שתי המדינות מעיד על הנחישות האמריקאית להרחיק את רוסיה מסין ולפרק את החזית הסינית-רוסית-איראנית. מבחינת ארה"ב, תופעת הלוואי החמורה ביותר במלחמה הנוכחית היא שהסנקציות שהוטלו, בצדק, על רוסיה, דחפו אותה באופן חד-משמעי לידיים הסיניות. ברמה הגיאו-אסטרטגית הכוללת, החבירה של רוסיה לסין יצרה סכנה ממשית למעמדה של ארה"ב כהגמון עולמי.

כדי למשוך את רוסיה לצד המערב ניצל טראמפ את חולשת שני הצדדים המותשים מהמלחמה המתמשכת – את התלות האוקראינית המוחלטת בסיוע צבאי אמריקאי כדי שתוכל להמשיך להילחם, ואת הרצון של רוסיה לשמר את הישגיה, על מנת לכפות על שניהם הסכם. בתמורה להישגים המדיניים המשמעותיים שארה"ב מעניקה לה, רוסיה נדרשת לבחור בצד האמריקאי ולהתרחק מסין ומאיראן.

יותר ממאתיים אלף איש נהרגו בשנים האחרונות בסכסוכים ברחבי העולם, עקב נסיגת ארה"ב מאזורים שהיו נתונים בעבר תחת השפעתה. כעת היא משיבה לעצמה את מעמדה כמעצמת-על גלובלית ולוקחת לעצמה את התפקיד לעצב סדר עולמי חדש, שאמור למנוע מלחמת עולם שלישית ולקדם שלום במקום אנרכיה ומלחמות. טראמפ מבין היטב שארה"ב אינה יכולה לעשות זאת מתוך חולשה וניסיון לפייס את כל הצדדים – אלא אך ורק מתוך עוצמה.

התקרבות רוסיה לאיראן פגעה משמעותית בישראל

מה כל זה אומר מבחינתנו?

המהלך של טראמפ עשוי לטמון בחובו השפעות חיוביות משמעותיות על הביטחון הלאומי של ישראל, הן ברמה הגלובלית של שינוי יחסי הכוח בין המערב למזרח והן ברמה האזורית.

לפני פרוץ מלחמת רוסיה-אוקראינה בפברואר 2022, ישראל נהנתה משיתוף פעולה יחסי עם רוסיה, שהתבטא במספר תחומים קריטיים. אחד ההיבטים המרכזיים היה מנגנון התיאום הביטחוני בין ישראל ורוסיה בסוריה, שאִפְשֵׁר לישראל לפעול נגד התבססות איראנית ונוכחות חיזבאללה בשטח, תוך הימנעות מחיכוך עם הכוחות הרוסיים שהיו פרוסים באזור. הודות לתיאום זה, ישראל יכלה לפגוע בשיירות נשק איראניות ובתשתיות טרור, מבלי להסתכן בהידרדרות למתיחות מול מוסקבה.

נוסף על כך, רוסיה שמרה על עמדה מאוזנת למדי במוסדות בינלאומיים, ובמקרים רבים נמנעה מהצבעות על החלטות אנטי-ישראליות באו"ם. גם אם היא הייתה רחוקה מלתמוך בישראל באופן מוחלט, התנהלות זו שלה העניקה לנו מעטפת דיפלומטית מסוימת מול ביקורת בינלאומית. כמו כן, התקיים דיאלוג ישיר ושוטף בין מנהיגי המדינות, שתרם להבנה הדדית ולהפגת מתיחויות סביב סוגיות אזוריות, תוך שמירה על אינטרסים ביטחוניים חיוניים לישראל.

מאז תחילת המלחמה באוקראינה, לעומת זאת, חל שינוי חד ביחסה של רוסיה לישראל. רוסיה חיזקה באופן משמעותי את קשריה עם איראן, שזכתה לשדרוג משמעותי במעמדה כשותפה צבאית של מוסקבה. איראן מספקת לרוסיה מל"טים מתאבדים ואמצעי לחימה נוספים, שנעשה בהם שימוש במלחמה נגד אוקראינה, ובתמורה מקבלת גיבוי רוסי במוסדות בינלאומיים ואף גישה לטכנולוגיה צבאית מתקדמת. התמיכה הרוסית בטהרן העניקה לאיראנים ביטחון רב יותר לצאת למלחמה נגד ישראל.

בזירה הדיפלומטית, רוסיה אינה נוקטת עוד עמדה מאוזנת כלפי ישראל כפי שעשתה בעבר. כך, למשל, באוקטובר 2023 רוסיה קידמה הצעת החלטה במועצת הביטחון של האו"ם להפסקת אש מיידית בעזה, שלא כללה את גינוי פעולות חמאס. מהלך זה הבליט את השינוי בגישה הרוסית והמחיש את הירידה בתמיכתה בישראל בזירה הבינלאומית.

ישראל תרוויח מנוכחות רוסית מחודשת באזור

בהקשר זה, התקרבות אפשרית בין רוסיה לארה"ב עשויה להוות יתרון אסטרטגי משמעותי לישראל. ככל שרוסיה תפחית את תלותה באיראן – הן צבאית והן כלכלית – כך סביר להניח שהאינטרס שלה בשיתוף פעולה עם גורמים עוינים לישראל ייחלש. חידוש של שיתוף הפעולה בין מוסקבה לוושינגטון יוכל להוביל להפחתת המתיחות בזירה הבינלאומית, מה שעשוי להחזיר את רוסיה למדיניות מאוזנת יותר כלפי ישראל.

יתרה מזאת, אפשר לשער שרוסיה אף תחדש את נוכחותה ומעורבותה במזרח התיכון, בתמיכת ארה"ב. התהוות מרחב השפעה רוסי באזור העלווי בסוריה תוכל להחליש את הגורמים הסוניים הרדיקליים, ולבלום את מאמצי ההתפשטות של טורקיה בכך שתיצור חיץ בינה לבין לבנון וחלקים מסוריה.

שיתוף פעולה אמריקאי-רוסי עשוי אף להביא את רוסיה לחזור לגבות את ישראל במועצת הביטחון של האו"ם לפחות באופן חלקי, בין אם באופן אקטיבי ובין אם בהימנעות. יש לקוות שארה"ב תדרוש מהרוסים, בתמורה לניצחון שהעניקה להם, לעשות צעדים משמעותיים ביותר לקידום האינטרסים האמריקאיים, ובכלל זה חיזוקה של ישראל.

מעבר לכך, ההתנכרות של טראמפ לאוקראינה הבהירה למדינות אירופה שהן אינן יכולות עוד להסתמך על ההגנה הצבאית של ארה"ב, ושעליהן להגביר את מאמציהן להתחמש כדי להיות מוכנות לכל איום, מרוסיה או מכל גורם אחר. באירופה פועלות כמה מתעשיות הנשק הגדולות בעולם, ועם זאת מדינותיה עשויות לרכוש נשק, אמצעי לחימה וציוד טכנולוגי גם מתעשיית הביטחון הישראלית, דבר שיחזק את ישראל מבחינה כלכלית ומדינית כאחד.

המפתח למימוש חזון טראמפ נמצא כאן

ישראל יכולה לצאת נשכרת לא רק מהמהלך הספציפי של טראמפ ביחס לרוסיה ולאוקראינה, אלא גם מהסדר העולמי הכולל שהוא מסמן את כינונו. הממשל החדש בארה"ב מבהיר שהוא מתכוון להיפטר ממשקל עודף, בדמות השקעות שלא מחזירות את עצמן דוגמת אוקראינה, ולהשקיע במניות שיניבו לו דיווידנד, כמו ישראל.

הסיבה לכך שבעוד ארה"ב אינה מעוניינת להמשיך לחמש את אוקראינה היא שולחת כמויות גדולות של חימושים לישראל, היא שאנחנו מהווים לא רק השקעה כדאית ורווחית מנקודת מבטו של טראמפ – אלא גם ציר מרכזי באסטרטגיה הכוללת שלו.

הסדר שישראל מכוננת במזרח התיכון – בין היתר, בהחלשת איראן, חיזבאללה וחמאס והגנה על הדרוזים בסוריה – מקדם את האינטרסים האמריקאיים מבלי שארה"ב תצטרך לפעול בעצמה לשם כך, מה שחוסך לה מאות מיליארדי דולרים. לכן, כל דולר שהאמריקאים משקיעים בנו הוא השקעה שמחזירה את עצמה פי כמה וכמה. המסקנה המתבקשת היא שישראל חייבת לסיים את המערכה הקשה והרב-חזיתית שבה היא נתונה בניצחון מוחלט, ובכך להבהיר לארה"ב שישתלם לה להמשיך ולהשקיע בנו.

נראה שטראמפ מבין שמדינת ישראל היא המפתח למימוש חזונו למזרח התיכון. לשינויים הגיאופוליטיים הדרמטיים שמסתמן כי הוא מחולל יש את הפוטנציאל לסייע לנו להפוך למדינת מפתח גלובלית, "סינגפור של המזרח התיכון" – המדינה שתהווה ציר מרכזי לכל התעבורה העולמית. מימוש חזון זה יעניק לישראל לא רק פיקוח וביטחון אנרגטי, אלא גם חיזוק משמעותי ביותר של מעמדה הבינלאומי.

נגן על עצמנו בכוחות עצמנו

ועם כל זאת, הפניית העורף של ארה"ב לאוקראינה מזכירה לנו שאם אומה אינה מסוגלת להגן על עצמה, אף אחד אחר לא יעשה זאת עבורה. המסקנה מבחינתנו היא פשוטה – כפי שהתנועה הציונית הבינה תמיד, העם היהודי ומדינת ישראל חייבים לדעת להגן על עצמם בכוחות עצמם.

מה זה אומר בפועל?

מדינת ישראל צריכה לצמצם ככל האפשר את תלותה במדינות אחרות בחימוש, בביטחון אנרגטי ובביטחון גיאופוליטי. עליה להפעיל פס ייצור של חימוש בקנה מידה נרחב, כך שיהיו לה יכולות תעשייתיות עצמאיות בתחום והיא לא תיאלץ להסתמך על מלאים בלבד. צה"ל צריך לחזור להיות צבא גדול, חזק ומוכן היטב לכל תרחיש.לצד זאת, ישראל חייבת להבטיח לעצמה יכולות אנרגטיות מגוונות ורבות עוצמה, ולשקם גם את הביטחון התזונתי שלה באמצעות תמיכה משמעותית בחקלאות.

במקביל לחיזוק עצמאותה בכל אותם תחומים, על ישראל להגדיל את שיתופי הפעולה שלה עם מדינות שיש לה אינטרסים משותפים איתן, ולהשתלב ברמה האזורית והגלובלית כאחד, תוך שמירה בלתי מתפשרת על הריבונות של העם היהודי בארץ ישראל. עלינו להבין לעומק מהם המניעים של כל משתתפת במשחק הגיאופוליטי, עם אילו מדינות ישראל יכולה לעבוד יחד למען מטרות משותפות, אילו מהלכים משרתים אותנו ואילו כדאי לנו לבלום.

"רק העזת היהודים הקימה את המדינה" אמר בן־גוריון במשפט המפורסם שבו טבע את המונח "או"ם שמום". כיום ברור מתמיד שרק העזת היהודים תבטיח את המשך קיומה, גם במסגרת סדר עולמי חדש שיהיה לה חלק מרכזי בהובלתו.

הפוסט התנערות ארה"ב מאוקראינה מבשרת סדר עולמי חדש – ואנחנו ממלאים בו תפקיד מרכזי הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

סוף ימי השרמן: עשה זאת בעצמך

חיל השריון היום נחשב לאחד החילות המרכזיים והחשובים בצה"ל, אבל לא תמיד זה היה המצב. במלחמת העצמאות, מדינת ישראל הסתמכה בעיקר על כוחות חי"ר והחזיקה ב-15 טנקים בלבד. עם השנים מספר הטנקים עלה בהדרגה, ואיתו עלה גם היקף המעורבות של כוחות השריון בפעילות המבצעית של צה"ל. במבצע קדש כבר הפעילה ישראל 200 טנקים, במלחמת ששת הימים הפעילה כ-1,000 טנקים, ובמלחמת יום הכיפורים מספר הטנקים שהיו בשימוש כבר נסק ל-2,000.

למרות הגידול הכמותי, האיכות של הטנקים שעמדו לרשות ישראל כמעט לא השתפרה. בגלל מניעים דיפלומטיים שונים, מדינות העולם סירבו למכור לישראל טנקים חדשים, והמדינה הצעירה נאלצה להסתמך על טנקים ישנים ולא כשירים כמו ה"שרמנים" ממלחמת העולם השנייה, וה"סנטוריונים" הבריטיים שיצאו משימוש. צה"ל ותעשיית הביטחון הישראלי עשו מאמצים רבים על מנת לשקם ולשפר את אותם טנקים ישנים, אך היה ברור שאי אפשר יהיה להסתמך על אלתורים כאלה לאורך זמן.

במהלך שנות השישים חלו שני אירועים שהיוו נקודות מפנה שדחפו את מדינת ישראל למצוא פתרון למשבר הטנקים. האירוע הראשון היה הבשורה על כך שמדינות ערב צפויות לקבל מברית המועצות טנקים מסוג T-62, שנחשבו באותה העת לטנקים המתקדמים ביותר בעולם. האירוע השני היה פרשת "צ'יפטיין", שבה אנגליה נסוגה ברגע האחרון מהתחייבותה למכור לישראל טנקים מתקדמים. שני האירועים הללו גרמו לישראל להבין שהיא מוכרחה להדביק את הקצב במרוץ השריון מול מדינות האויב, ושאין לה ברירה אלא לעשות זאת בעצמה.

מניעים את הזחלים: תהליך הפיתוח יוצא לדרך

ב-1969, בעקבות התפוצצות העסקה לרכישת הטנקים מאנגליה, נשקלה לראשונה האפשרות שישראל תייצר טנקים בעצמה. כדי לבחון את היתכנות המהלך גובשה ועדה בהשתתפות אנשי מקצוע ומומחי ביטחון בראשות האלוף ישראל טל (טליק), שכונה לימים "אבי המרכבה". הוועדה נדרשה לבחון הן את היכולות הטכנולוגיות והתשתיתיות של מדינת ישראל, והן את הכדאיות הכלכלית של המהלך. ממסקנות הוועדה עלה כי מדינת ישראל מסוגלת לבסס תעשיית טנקים וכי תעשייה כזו תספק מענה לצרכים הצבאיים, תפחית את התלות במדינות העולם, ואף תועיל למדינה מבחינה כלכלית. כמה חודשים מאוחר יותר, באוגוסט 1970, התקבלה ההחלטה הרשמית, ומדינת ישראל יצאה לדרך עם הפרויקט השאפתני.

לטובת קידום הפרויקט הוקמו מנהלת תוכנית הטנק (מנת"ק) שנשאה באחריות הכוללת לפיתוח, והרשות לפיתוח הטנק (רפ"ט) שעסקה בתכנון ההנדסי. כדי לחסוך בזמן ובעלויות, הוחלט להתבסס כמה שיותר על תשתיות שכבר היו קיימות בצה"ל ובמערכת הביטחון. כך הפך מרכז השיקום והאחזקה של הטנקים בצה"ל (מש"א), שעד אז שימש לשיפור טנקים, למפעל ההרכבה של הטנק החדש. באופן דומה, מרכז הציוד והחלפים ומִנהל הרכש והייצור בצה"ל עברו התאמות במטרה לשרת את צורכי הפרויקט. החלטה נוספת שהתקבלה הייתה להפוך את ייצור הטנק לפרויקט לאומי בפריסה ארצית, וכך הוסבו כ-200 מפעלים של התעשייה הביטחונית והאזרחית למפעלים לייצור חלקי טנק. בית היציקה "ארדן", למשל, החל לייצר יציקות שריון כבדות ששימשו לגוף הצריח ולתובה (חלקו התחתון של הטנק), ובמפעלי "תעש" החלו לייצר תותחי טנקים.

תהליך ייצור הטנק הישראלי נמשך בסך הכול כתשע שנים, וב-20 בפברואר 1979 הגיע הרגע המיוחל וטנק המרכבה הראשון נכנס לשימוש מבצעי בחטיבה 7 של חיל השריון.

בין הסימנים: משפרים ומשכללים את המרכבה

טנק המרכבה הראשון, המוכר כמרכבה סימן 1, נחשב בזמנו לטנק חדיש ומתקדם. הוא התהדר ביכולות מיגון שטרם נראו ובשרידות גבוהה, שהתאפשרו בין השאר הודות להחלטה המהפכנית להעביר את המנוע לקדמת הטנק.

מאז עבר טנק המרכבה סדרת שכלולים, ששיפרה הן את המיגון שלו והן את ביצועיו בשדה הקרב. על גבי הטנקים מדגם מרכבה הולבשו מערכות בקרת אש, אמצעי ראיית לילה ומערכות ירי משופרות. עם השנים גם פותחו דגמים מתקדמים יותר, והמתקדם ביותר – מרכבה סימן 4 – נכנס לשימוש צה"ל ב-2003. כיום, הדגמים המשופרים של טנק המרכבה סימן 4 נהנים ממערכות שליטה ובקרה מתקדמות, ומאובזרים במערכת ההגנה האקטיבית "מעיל רוח" שמאפשרת הגנה מרבית על החיילים שבתוך הטנק.

במרוצת השנים ייצרה מדינת ישראל אלפי טנקי מרכבה, ואלה היו בשימוש מרכזי בכל המערכות והמלחמות שפרצו מאז: במלחמת שלום הגליל נעשה שימוש בטנק מרכבה סימן 1 נגד כוחות השריון הסוריים; במהלך האינתיפאדה השנייה נעשה שימוש בטנקי מרכבה סימן 2 ו-3 לטובת סיורים בשטחים מסוכנים ותמיכה בכוחות חי"ר; במלחמת לבנון השנייה נכנסו לשטח לבנון שלוש אוגדות משוריינות; וגם במהלך מלחמת חרבות ברזל, הטנקים – בעיקר מדגמי מרכבה סימן 3 וסימן 4 – נטלו חלק מרכזי בלחימה וסייעו רבות לתמרון הקרקעי בעזה ובלבנון.

רק בישראל: איסור מכירה למדינות זרות

טנק המרכבה הישראלי נחשב כיום לטנק המתקדם ביותר בעולם, ומעטים הטנקים שמצליחים להתקרב ליכולותיו. אפשר היה לצפות שמדינת ישראל תרצה לנצל את היתרון הכלכלי שטמון בכך ולייצא את הטנק למדינות נוספות, אך כבר מתחילת הייצור של טנק המרכבה נאסרה מכירתו למדינות זרות, וזאת כדי לשמור על היתרונות הייחודיים של חיל השריון הישראלי.

רק בשנת 2010 החליט משרד הביטחון להתיר באופן עקרוני את מכירת טנק המרכבה סימן 4 ל"לקוחות נבחרים". בשנת 2014 חתם משרד הביטחון על עסקת יצוא ראשונה של הטנק עם מדינה זרה, ששמה נאסר לפרסום. בשנת 2023 התקיים משא ומתן למכירת טנקי מרכבה סימן 2 ומרכבה סימן 3, שיצאו משירות בצה"ל, למדינה באירופה ולמדינה בדרום אמריקה שגם שמן לא נחשף, אך תוכניות אלה נעצרו בעקבות מלחמת חרבות ברזל. כך שנכון להיום, מדינת ישראל היא כנראה המדינה היחידה בעולם, או אחת הבודדות, שמחזיקה בטנק המרכבה.

מלבד הייחודיות, מקור נוסף לגאווה טמון בכך שכ-80% מרכיבי הטנק מיוצרים בישראל, ובכך הפרויקט מספק מקור פרנסה לעשרות אלפי ישראלים ביותר מ-200 מפעלים ברחבי הארץ. בימים אלה, שבהם מדובר רבות על חשיבות הפיתוח העצמי של אמצעי חימוש ולחימה, טוב להיזכר בכוחה של התעשייה הביטחונית הישראלית ובפוטנציאל האדיר שטמון בייצור כחול-לבן.

הפוסט היום לפני 46 שנים: טנק המרכבה נכנס לשימוש מבצעי בצה"ל הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

דירבורן, העיר בעלת הרוב הערבי והמוסלמי, שעלתה לאחרונה לכותרות לאחר שתושביה החליטו ברובם להצביע לטראמפ, זכתה זה מכבר לכינוי "בירת הג'יהאד של אמריקה". העיר, שמהווה את אחד מפרבריה של העיר דטרויט, ידועה בתמיכתה הגורפת בפלסטינים, ובארגוני הפרוקסי של איראן, המוגדרים כארגוני טרור על ידי ארצות הברית. אך לדירבורן יש עיר תאומה, צמודה אליה ולא פחות קיצונית ממנה: הכירו את דירבורן הייטס.

דירבורן הייטס היא פרבר חדש יותר של דטרויט, וגם בה אוכלוסייה מוסלמית גדולה ושיעית ברובה, התומכת באיראן ובחזבאללה.

ביולי האחרון נערכו טקסים שיעיים ב"בית החוכמה האסלאמי" בעיר, שבמהלכם שיבח חוקר האסלאם המקומי, חסיין אל–נשד, את איראן וחזבאללה. אל–נשד אמר כי "רק עם המהפכה האסלאמית השתנה מעמדנו". הוא חלק בדבריו שבחים למחולל המהפכה האסלאמית, אייתוללה חומייני, ואמר כי "הוא לימד אותנו כבוד… שיכבדו את הדת שלך (כשיעי)". אל–נשד הוסיף וידוי משלו כי באמריקה "אין חופש מחשבה, אסור לך להגיד שחזבאללה זה דבר טוב…"

אל–נשד גורס כי הבעיה טמונה בארצות הברית, כמדינה המתנגדת לגורמים כמו איראן וחזבאללה. זוהי דוגמה קטנה לדברים הנאמרים בקרב הקהילות המוסלמיות, המכשירות את חבריהן להתנגד למשטרים הדמוקרטיים הקיימים במדינות המערב ולתמוך בגורמים אסלאמיים–קיצוניים, אנטי–מערביים, כמו איראן וחזבאללה.

המעוז של חזבאללה בארצות הברית

גם בדירבורן, בירת הג'יהאד התאומה, הסיפור הוא דומה. גם כאן מכשירים אג'נדה שתתנגד לארצות הברית או לכל גורם מערבי אחר ושתתמוך ותפאר גורמים קיצוניים. במקרה של "המרכז האסלאמי של אמריקה" בדירבורן, מדובר בגורמים שפגעו באזרחים ובחיילים אמריקאים באופן ישיר. ביולי האחרון התאספו אנשים רבים כדי לכבד את זכרו של מחמד חסיין פדלאללה, איש דת לבנוני שיעי, הנחשב לסמכות רוחנית של חזבאללה, ושכתביו מילאו תפקיד חשוב בעיצוב היסודות האידיאולוגיים של ארגון הטרור הלבנוני.

פדלאללה הוציא פתווה (פסק הלכה) שאישרה את ביצועו של פיגוע התאבדות בבסיס הכוח הרב–לאומי בביירות באוקטובר 1983, שבו נהרגו 241 חיילי מארינס אמריקאים, יחד עם 58 חיילים צרפתים ושישה אזרחים. מחמד חסיין פדלאללה, שאישר את הוצאת הפיגוע המזעזע לפועל, זכה עתה להנצחה על אדמת ארצות הברית. טקסי הזיכרון של פדלאללה נערכים כל שנה מאז מותו ב-2010. את טקסי ההנצחה מארגנת אגודת צדקה מקומית הקשורה לארגון חזבאללה ושמה "אל–מבראת". ב-2006 נטען כי אגודת "אל–מבראת", שנוסדה ב-1991, שימשה במשך שנים חלק מתשתית נרחבת לגיוס כספים לחזבאללה ברחבי העולם, בין היתר בארצות הברית ובקנדה.

ראיה נוספת לקשר העמוק של אגודת "אל–מבראת" לחזבאללה היא העובדה כי עד מותו ב-2010 ניהל פדלאללה את פעילות האגודה בעצמו. כיום עומד בראשה בנו, ג'עפר פדלאללה, המשמש גם "מפקח כללי לענייני דת" של הארגון.

תומך הטרור שכמעט הצליח לנאום בהשבעת טראמפ

דירבורן ודירבורן הייטס הן ערים בעלות רוב מוסלמי המקדמות ג'יהאד שקט בתוך אמריקה. באופן ייחודי, בשתי ערים אלו יש זיקה משמעותית וקשר עמוק לאיראן ולחזבאללה. אגודות צדקה רבות מנהלות פעילות ארוכת שנים המכשירה אג'נדה אנטי–אמריקאית ואנטי–מערבית בתוככי הקהילות המוסלמיות בארצות הברית. הנשיא הנכנס, דונלד טראמפ, זכה לקולות רבים בקרב הציבור המוסלמי, שהביעו בכך את מחאתם על תמיכת ממשלו של ביידן בישראל במלחמה בעזה.

כך הפך טראמפ למועמד הרפובליקני הראשון מאז שנת 2000 שזכה לרוב קולות בעיר דירבורן. לא בכדי מי שהיה אמור לנאום בטקס ההשבעה של טראמפ לנשיאות הוא האימאם השיעי הקיצוני, חושאם אל-חוסייני, תומך חזבאללה מהמרכז האסלאמי-שיעי "כרבלא" בדירבורן שמחזיק בדעות אנטי-ישראליות מובהקות. יש לציין כי לבסוף הוחלט שלאור דעותיו הקיצוניות של אל-חוסייני ותמיכתו בארגון הטרור חזבאללה, הוא לא ינאם בטקס ההשבעה של טראמפ.

לאחר שבחר טראמפ בקבינט פרו-ישראלי מובהק כינו זאת המוסלמים "קבינט שתומך בישראל הקיצונית". דברים אלו מעידים על האינטרסים של הקהילה המוסלמית בארה"ב ועל ניסיונה להטות את האג'נדה האמריקאית לפי האינטרס הערבי. על הממשל החדש לשים לב למניעים של גורמים אסלאמיים כמו אלו הפועלים בבירות הג'יהאד של אמריקה – מניעים המנוגדים לאינטרסים האמריקאיים. זהו שלב נוסף בתהליך הג'יהאד השקט, שבמסגרתו שתי בירות הג'יהאד של אמריקה, המעוזים של איראן וחזבאללה, מובילות קו אנטי–אמריקאי ישיר.

מאמר זה פורסם במקור ב-ynetnews

הכתוב הוא על דעת המחבר בלבד ואינו משקף בהכרח את עמדת התנועה.

הפוסט ערים תאומות: שתי בירות לג'יהאד באמריקה הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

מאז ראשית הופעתה השתדלה התנועה הציונית להשיג את הבנת הערבים והסכמתם לרעיון שיבת ציון: לכך שיש ליהודים תביעות מוצדקות על ארץ ישראל, שברצונם להקים בית לאומי בשיתוף פעולה עם הערבים, וששיבת היהודים לארצם תביא לערבים תועלת רבה, פיתוח וקדמה.

הערבים, שכתוצאה מהתפוררות האימפריה העות'מאנית בסוף מלחמת העולם הראשונה זכו בכמה וכמה מדינות, שהשתרעו מגבולות איראן ועד חופי האוקיינוס האטלנטי, סירבו בכל תוקף ובנחישות להאזין לטיעונים הציוניים והתנגדו בתקיפות לכל היענות לתביעה ציונית כלשהי.

התנגדות תקיפה ונחרצת זו גילו הערבים גם כלפי כל הצעות הפשרה והוויתורים הציוניים כמו תוכניות החלוקה למיניהן, שהשאירו לציונים כברת ארץ קטנה מאוד בהשוואה לדרישות הציוניות לגבי שטחו של "הבית הלאומי", כפי שהוצגו בוועידת השלום שנערכה בפריז ב־1919.

הערבים לא הגיבו כלל על כל ניסיונות הפשרה האלה. לגביהם לא היה כל הבדל אם המדינה היהודית, אם תקום, תהיה גדולה יותר או קטנה. הם לא הסכימו שמדינה כזו תקום בכלל. בחוגים ציוניים שונים, בעיקר בין "רודפי השלום", רווחה האשליה שאם תוותר התנועה הציונית על חלק מדרישותיה, יעורר הדבר רצון לשלום בין הערבים כפי שקיים בקרב היהודים.

מן ההתחלה לא התכוונו הממשלות הערביות או הנהגת הערבים הפלסטינים לעסוק במשא ומתן או בדיפלומטיה של מיקוח. מן ההתחלה הם נקטו מדיניות של אלימות נגד היישוב היהודי בארץ ישראל. כך היה לכל אורך שנות שלטון המנדט הבריטי ומאז הקמת מדינת ישראל, ועד עצם ימינו אלה.

עוצמת ההתנגדות האלימה הערבית ותחכומה השתנו לפי הנסיבות, אך היא התמידה מאז ועד היום. התנגדות זו לציונות הגיעה לשיאה בשורת המערכות שבהן השתתפו הצבאות הסדירים של מדינות ערב כמו מצרים, סוריה וירדן. בכל המערכות הצבאיות הללו הובסו הצבאות הערביים תבוסות קשות ומשפילות, אך ניצחונות צה"ל לא הספיקו כדי להביא את הערבים לכדי כניעה. בין המערכות נקטו הערבים לחימה זעירה, הקרויה בפינו פעולות טרור. אין זה קל להילחם מלחמה נגד טרור, ואולי גם אי אפשר לנחול בה ניצחון מוחלט. זו מלחמה הנמשכת, בצורות שונות, כבר שנים רבות וארוכות והיא עלולה להימשך עוד שנים רבות נוספות.

הערבים לא הסתפקו בלחימה צבאית אלימה נגד ישראל, בין אם על ידי צבאות סדירים ובין אם על ידי ארגוני טרור שהשראתם דתית. הם נקטו נגד ישראל פעולות איבה בתחומים רבים אחרים ובלבד שיעשו כל מה שאפשר על מנת למרר את חייה ולהחלישה. לרבים זכורה בוודאי תקופת החרם הכלכלי נגד ישראל, שלא זכה להצלחה רבה, אך גרם לישראל אי־נוחות ונזקים לא מעטים.

כיום אנו נמצאים בעיצומה של מערכה מדינית־חברתית רחבת היקף, המקיפה ארצות וארגונים בינלאומיים רבים, שמטרתה להביא לחרם על כל דבר ישראלי, לדה־לגיטימציה של ישראל וליצירת אווירה בינלאומית עוינת המכשירה את השמדתה כדבר שמן הראוי לעשותו.

גיוס התפוצות להסברה

תעמולה ערבית חזקה, השואבת השראתה משנאה עזה ונשענת רבות על שימוש בשקרים, שמטרתה להטריד את ישראל, להחלישה, לערער על הלגיטימציה שלה בעולם ולקעקע את תדמיתה, מלווה את המפעל הציוני כמעט מתחילתו. תעמולה זו פועלת בד בבד עם כל המאמצים הערביים האחרים: אלימות צבאית, חרם מדיני וכלכלי וכל אמצעי אחר שיש בו כדי לפגוע בישראל. המאמץ הערבי האנטי-ישראלי הוא טוטלי.

לא יהיה זה מיותר להזכיר שהמשבר הפנימי בישראל, על השנאה המאפיינת אותו ולשון הגידופים החריפים בוויכוחים הפנימיים אצלנו, מהווה סיוע חשוב לתעמולה הערבית. מה לה, לתעמולה הערבית העוינת, לבקש יותר מאשר דברי שטנה של רמטכ"ל לשעבר או של אישים בכירים אחרים נגד מדינתם?

היו לתעמולה ערבית זו תקופות של הצלחה ותקופות של כישלון, אך דומה שלא היה לה זמן של הישגים כה רבים על חשבון ישראל כמו בימים שמאז שבעה באוקטובר.

לכאורה יש כאן מקום לתמוה כיצד להסביר את הפרדוקס הבלתי מובן: ישראל היא שהותקפה בהפתעה על ידי ארגון טרור של רוצחים, שרצח באותו היום כ־1,200 נפש בעוטף עזה, ולא רצח סתם אלא עשה זאת בתוספת מעשי אכזריות מפלצתיים; חטף כמאתיים איש ואישה, ילדים וזקנים, חולים ובריאים – שזה כשלעצמו נחשב לפשע נגד האנושות. כיצד ייתכן שדווקא ישראל המופתעת, המוכה והחבולה זוכה לגינויים מכל עבר, ולא הרוצחים? כיצד ייתכן שארצות העולם, ברובן המכריע, לא התעוררו לגנות את הרוצחים ולא דאגו אפילו שהצלב האדום יוכל לבקר את החטופים? האו"ם וסוכנויותיו, כולל בית הדין הבינלאומי לצדק בהאג, שכבר מזמן הפכו לזרוע של האנטישמיות הערבית, לא עשו גם הם דבר לסייע בחילוץ החטופים. וכאשר צה"ל החל לחבוט בחמאס, איך זה שהמונים יצאו לרחובות במקומות שונים בעולם, בהפגנות המוניות נגד ישראל ולא נגד חמאס? ומדוע מנהיגים פוליטיים ובית הדין הבינלאומי בהאג האשימו את ישראל בג'נוסייד ולא את ארגון הטרור העזתי?

יש הסברים לתופעה זו, ולברית שנוצרה בין הקהילות הערביות הגדולות הקיימות ברחבי העולם לבין חוגים אנטישמיים שונים ולבין חוגי שמאל קיצוניים וחוגי ימין קיצוניים. אין זה מצב נעים או קל, וקשה להתמודד איתו.

התעמולה הערבית הקשה המתנהלת עתה, בצורות שונות, נגד ישראל, נהנית מיתרונות שונים אך אפשר גם להתנגד לה ולנסות להחלישה. לישראל בני ברית רבים שצריך לגייסם ולהפעילם בצורה שיטתית ומתואמת כדי להחליש את עוצמת אותה התעמולה.

מוצע שבמקומות שבהם קיימת קהילה יהודית תיעשה פעולה להיעזר בה, במוסדותיה ובאישים מתאימים מתוכה לתיאום פעולות נגד, בכל מקום לפי תנאיו. במקומות רבים קיימות אגודות ידידות עם ישראל, אגודות מקצועיות של יהודים כמו רופאים, עורכי דין וכדומה. רבים מאלה יירתמו לפעולות נגד. התורמים היהודים הגדולים לאוניברסיטאות ולמוסדות תרבות ייחלצו בוודאי לשתף פעולה; אחרי ככלות הכול, האיום האנטישמי הברור שיש בתנועה הערבית נגד ישראל מסכן גם אותם.

פעולות כאלה, ורבות אחרות הדומות להן, ננקטו גם בעיתות משבר בעבר, במידות שונות של הצלחה. היו לכך תקדימים מוצלחים, בייחוד בתקופת מלחמת יום הכיפורים ולאחריה. צריך לשוב ולארגן מחדש מערכת של ארגונים ופעולות הסברתיות תקיפות נגד התעמולה הערבית לסוגיה. הצלחת המעשה תלויה בפעולה ארגונית מתואמת ונמרצת. הכתובת הטבעית לתיאום פעולה כזו הוא אגף ההסברה של משרד החוץ, שיש לו מערכת נציגויות פרוסה על פני עשרות ארצות בעולם, וגם עשה פעולות כאלה בעבר. אין טעם להפקיד מלאכה זו בידי משרד הסברה ממשלתי מיוחד, שבראשו עומד שר חסר כל הבנה בנושא.

פסק הלכה להכרה בישראל

לכאורה, התמונה עגומה. ישראל מוקפת אויבים מכל עבריה וקץ שפיכות הדמים אינו נראה באופק, למרות הישגיה הצבאיים וניצחונותיה, והישגיה גם בתחומים כה רבים אחרים.

אומנם ישראל חתמה על הסכמי שלום עם שתי שכנותיה – מצרים וירדן, אך טוב יהיה אם לא נשגה שוב באשליות ולא נראה בהסכמים אלה מה שאין בהם. שניהם הסכמים חשובים שתועלתם מרובה, בתחומים שונים ולכל המדינות החתומות, אך דבר אחד ברור אין בהם – אין בהם שלום אמת, כפי שקיווינו כאן בישראל שיהיה. אפשר לומר שהסכמי השלום הללו דומים יותר להסכמי שביתת נשק מאשר להסכמי שלום. מכל מקום, טוב יותר מצב כזה מאשר מצב מלחמה.

ובכל זאת, ולמרות שנראה שאין לצפות בזמן הנראה לעין לשלום אמיתי, יש משהו שכדאי לנסות. אולי תהיינה לכך תוצאות.

יש להקדים ולהסביר שבארצות ערב והאסלאם, גם באלה הנחשבות לחילוניות, שוררת אווירה של כבוד רב לדת ולנושאי משרות דתיות בכירות. בארצות אלה מתייחסים בכבוד רב לאנשי דת בכירים ולאלה שיש בסמכותם לפרסם פסקי הלכה ("מוּפתים"). לפסק הלכה כזה קוראים "פתווה", וככל שהיא מתפרסמת על ידי מוּפתי בכיר יותר, כך יש לה השפעה רבה יותר על דעת הקהל. מופתים כאלה מצויים בכל ארצות ערב וכבר נמצאו בעבר מי שפרסמו "פתוות" חיוביות או אוהדות, יחסית, לישראל. המוסד המוסלמי החשוב ביותר בעולם הערבי של חכמי הלכה כאלה הוא אוניברסיטת אל־אזהר בקהיר. יש משקל רב מאוד לפסקי הלכה המתפרסמים, בנושאים שונים, על ידי ראשי המוסד הזה.

מטרתה של ישראל צריכה להיות להשיג "פתווה" כזו, המכירה בזכות היהודים על ארץ ישראל והכרה בישראל כארצו של העם היהודי.

האם זה אפשרי? קשה לדעת. הסיכויים נראים כמעט אפסיים, אך מוצע לנסות ולהגיע לפיתוח דיאלוגים עם כל חכם דת מוסלמי בכל מקום שבו אפשר ליצור קשר כזה. אין ספק שאפשר לעשות זאת; קשרים כאלה נוצרו כבר במקומות שונים. לא כאן המקום לפרט כיצד לנסות ולפתח פעולה כזו, שצריך לנהלה בתבונה, בזהירות ובשקט. ייתכן שסיכוייה קטנים מאוד, אך צריך לנסות. בלי סנקציה דתית לשלום עם ישראל לא יושג השלום הנכסף.

על הכותב:
ד"ר משה יגר. שירת במשרד החוץ במשך 40 שנה ומילא תפקידי שגריר בשוודיה ובצ'כיה.

הכתוב הוא על דעת המחבר בלבד ואינו משקף בהכרח את עמדת התנועה.

הפוסט מלחמה ושלום: מתקפת התעמולה הערבית נגד ישראל הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

סדר עולמי חדש. המילים הגדולות האלה מקבלות משמעות חדשה בימים אלה, עם כניסתו הצפויה של דונלד טראמפ לכהונה שנייה כנשיא ארה"ב.

ההצלחה של ישראל להחליש את איראן ועושי דברה באופן חסר תקדים ונפילת משטר אסד בסוריה הותירו את הציר השיעי משותק כמעט לחלוטין. כל שנותר לארה"ב לעשות כדי להביא לקריסתו הסופית הוא להוביל מתקפה אווירית קצרה וממוקדת שתרוצץ את ראש הנחש – איראן, ולפעול נגד מיליציות שיעיות בעירק ונגד החות'ים בתימן.

הזמן להשמיד את הגרעין האיראני

חלון ההזדמנויות הייחודי הזה מהווה רגע היסטורי שבו קואליציה מערבית, ישראלית וסונית מתונה בהובלת ארה"ב חייבת לשים קץ לאיום האיראני. אחד האתגרים המרכזיים של נשיאי ארה"ב ביציאה למתקפות מעבר לים הוא דעת הקהל האמריקאית.

הציבור האמריקאי עייף וחשדן כשמציעים לו לצאת למלחמה, אחרי שמלחמות בווייטנאם, עירק ואפגניסטן עלו לו באלפי הרוגים ובמשאבים עצומים. כאן, לעומת זאת, ארה"ב לא נדרשת לצאת למלחמה – אלא רק לסיים אותה. ההצלחה של ישראל להשמיד את ההגנה האווירית של איראן במתקפת בזק, להשמיד נכסים אסטרטגיים שלה ולפגוע אנושות בשלוחותיה – חיזבאללה וחמאס, הותירה אותה חשופה מאי פעם.

כל מה שנחוץ הוא מהלך ממוקד – מתקפה אווירית של מפציצים אסטרטגיים על מתקני הגרעין, אתרי הטילים ומתקני הצבא האיראניים, ללא כניסת כוחות קרקעיים, בדומה למתקפה הישראלית באוקטובר האחרון. במבצע שיימשך ימים ספורים לכל היותר, אפשר לגרום לקריסה מלאה של הציר השיעי ולשנות את פני המזרח התיכון כולו.

אותה קואליציה צריכה להוביל גם מתקפה נגד משטר הטרור החות'י בתימן, בתיאום עם סעודיה ועם כוחות אופוזיציה פנים-תימניים. כשלוחים של איראן, החות'ים הפכו עצמם לבעיה כלל-עולמית שמשבשת את הסחר הגלובלי. אם ארה"ב תחליט להפעיל מולם את מלוא עוצמתה, היא תוכל להגיע להישגים דרסטיים בתוך פרק זמן קצר.

המתקפה נגד איראן אינה רק כדאית, אלא גם דחופה. דווקא משום שאיראן מבינה שהיא איבדה נכסים משמעותיים בדמות חמאס, חיזבאללה וסוריה, סביר שהיא תנסה בכל דרך להתקדם לקראת נשק גרעיני. אם המערב חפץ חיים, הוא חייב לפעול כדי לעצור אותה.

טראמפ יודע: המפתח לשלום הוא עוצמה

בחירת טראמפ לנשיא ארה"ב בפעם השנייה לא יכולה הייתה להתרחש בעיתוי טוב יותר מבחינת ישראל.

בשנים האחרונות ארה"ב נסוגה בהדרגה מהמזרח התיכון, ואת הוואקום שהותירה החלו למלא רוסיה וסין. כתוצאה מהחולשה האמריקאית, יותר ויותר מדינות נמשכות למזרח. סין, שותפת הסחר מספר אחת של סעודיה ושל איראן, כבר תיווכה הסכם ביניהן. היקף הסחר שלה במזרח התיכון גדול פי שבעה מזה של ארה"ב, שצמצמה את הסחר שלה באזור זה ואת תלותה בנפט המקומי. מה שיש לארה"ב להציע למדינות האזור כדי להחזיר לעצמה את מעמדה כמעצמה הדומיננטית במזרח התיכון הוא עוצמה צבאית.

טראמפ מבין את זה היטב. הוא יודע שיציבות ושלום אפשר להשיג רק דרך עוצמה, ולא דרך פייסנות. העובדה שעוד לפני כניסתו לתפקיד הוא הביע עניין לספח את קנדה, גרינלנד ותעלת פנמה מבהירה שהוא רואה בארה"ב מעצמה שתפקידה לעצב את המציאות הגלובלית – ואינו חושש להפעיל את הכוח הנדרש כדי להשיב אותה לגדולתה.

הזדמנות לסדר עולמי חדש

ישראל, כאמור, מגישה את המזרח התיכון לארה"ב על מגש של כסף. אחרי שהחלשנו עבורה את איראן ונטרלנו את רוב בני בריתה, אמריקה יכולה לבסס מחדש את הדומיננטיות שלה באזור באמצעות מהלך שידרוש ממנה מעט מאוד. בכך היא תחזיר לעצמה כוח הרתעה מול החזית הסינית-איראנית-רוסית.

עם החברות החזקות בחזית המזרחית – סין ורוסיה, לא יהיה נבון מצד ארה"ב להיכנס לעימות צבאי ישיר. לעומת זאת, את החוליה החלשה בציר – איראן, היא יכולה לחסל כמעט ללא מאמץ וליצור בכך אפקט מרתיע משמעותי נגד יריביה, שיבלום את מגמת ההתחזקות של סין במזרח התיכון.

מהלך זה יסלול את הדרך להסכמי שלום אזוריים בהיקף רחב מאוד, שישתרעו מסעודיה ועד אינדונזיה, וייתן רוח גבית למגמות חיוביות כמו כניסתן של האמירויות וסעודיה לקואליציה ישראלית-סונית מתונה.

הקואליציה שתתגבש בין ישראל, המעצמות הסוניות המתונות והמערב בהובלה אמריקאית והנורמליזציה עם העולם הסוני יבלמו גם את התפשטות הציר הסוני הרדיקלי, הכולל את טורקיה, קטאר, אפגניסטן וארגוני טרור כמו דאעש ואל-קאעידה. הן ימנעו ממנו להפיל את המשטר במדינות כמו מצרים וירדן ולהשתלט עליהן, וייצרו איזון מחודש במזרח התיכון.

לברית הזו יש פוטנציאל למשוך לקואליציה המתונה מדינות שכיום מתנדנדות בין תמיכה במזרח לתמיכה במערב, כמו לבנון, שנשלטת כיום על ידי איראן; עירק, שאיראן שולטת בה באופן חלקי; ולוב, מצרים וסעודיה. אם נוציא את איראן מהמשוואה וארה"ב תחזור להיות הכוח הדומיננטי והשולט במזרח התיכון, המדינות האלה ורבות אחרות ייטו לכיוון קואליציה מערבית, ולא מן הנמנע שבעוד שנה או שנתיים גם מדינה כמו לבנון תחתום, בהשפעת סעודיה, על הסכם שלום עם ישראל.

ישראל היא המפתח

בברית האזורית החדשה שתעמיק ותתהדק, יהיה לישראל תפקיד מרכזי. אנחנו המפתח בלחבר בין המערב למזרח ולייצר נתיבי סחר חדשים שיאפשרו מעבר יבשתי וימי של סחורות בין הודו, איחוד האמירויות, סעודיה וישראל. ישראל כבר יצרה מערך של נמלי ענק, כל אחד מהם בניהול אחר (סיני, הודי, אירופי וישראלי) כהכנה לרגע הזה. המטרה – שלכולם יהיה אינטרס להעביר את הסחר שלהם דרכנו. הפיכתה של ישראל לסינגפור גלובלית, מרכז סחר עולמי, מצויה כיום בהישג יד.

עם נתיבי סחר חדשים, שלום ושיתופי פעולה כלכליים ואחרים עם סעודיה ומדינות נוספות, לצד גיבוי ביטחוני ומדיני מארה"ב, ישראל תהיה חופשית לראשונה בתולדותיה לפעול באופן הנדרש כדי להבטיח את עתידה לדורי דורות.

עקרון היסוד: לא לוותר על הריבונות

לאחר שנטפל בציר השיעי ונחתום על הסכמי שלום אזוריים, ישראל תידרש להציג לממשל האמריקאי תוכנית ברורה לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני, שתממש את העקרונות הנדרשים להבטחת ביטחון ישראל לדורות.

תוכנית כזו חייבת לכלול את החלת ריבונות ישראל על בקעת הירדן ועל מקסימום משטחי C ביהודה ושומרון, ללא ריכוזי אוכלוסייה פלסטיניים שיסכנו את הרוב הדמוגרפי היהודי במדינה. היא חייבת להציג גם פתרון ברור לסכסוך, שלא יהיה מדינה פלסטינית ולא יהיה שלטון של ארגוני טרור כמו חמאס, הג'יהאד האסלאמי ופתח.

זוהי הזדמנות לקבור את הסכם אוסלו, לפרק את הרשות הפלסטינית, גוף שנשלט על ידי ארגון טרור רצחני שפועל לדה-לגיטימציה גלובלית של ישראל, ולעבור למודל חדש. מודל כזה יכול להיות קנטוניזציה, אמירות בשליטת חמולות, קונפדרציה פלסטינית-ירדנית, אוטונומיה פלסטינית בחצי האי סיני בחסות מצרים ועוד. תנועת "הביטחוניסטים" הציגה בפני המדינה כמה תוכניות אפשריות. הבחירה ביניהן תלויה בנסיבות משתנות – למשל, תרחיש קריסה עתידית של ירדן ידחף לפתרון ירדני, ונכונות של א-סיסי לקחת אחריות על ייצוב המזרח התיכון תאפשר יצירת אוטונומיה פלסטינית בצפון סיני ועזה.

המשותף לכל הפתרונות האפשריים הוא שבבסיסם עומד עקרון היסוד הציוני שלפיו אי אפשר לפתור את הסכסוך באמצעות קעקוע זכויותיו הריבוניות של העם היהודי. הבטחת זכותנו על הארץ היא חיונית מבחינה רוחנית וביטחונית כאחד – והשתיים קשורות זו בזו. אין ביטחון ללא אמונה בצדקת הדרך. ואין דרך להצדיק את ישיבתנו בתל אביב, מבלי להבין למה חשוב שנשב בשילה.

להפיק לקחים מהשבעה באוקטובר

התוכנית החדשה לפתרון הסכסוך תהיה שונה מזו שהציע טראמפ בכהונתו הקודמת. "עסקת המאה" כללה ויתורים קשים עבור ישראל. אחרי השבעה באוקטובר ברור שלוויתורים כאלו אין מקום. התוכנית החדשה חייבת להכיר באחריותנו הביטחונית הכוללת על כל המרחב הארצישראלי. בסיבוב הקודם, ישראל נמנעה מלהחיל ריבונות על ההתיישבות בבקעה ובשטחי C, כפי שטראמפ קרא לה לעשות. כיום הציבור הישראלי בשל יותר מאי פעם לצעד זה, שיעגן לדורות את העוטף המזרחי כחלק אינטגרלי מישראל, בדומה לעוטפים הצפוני והדרומי. הקדנציה הבאה של טראמפ היא הזדמנות היסטורית לתקן את הטעות ולהחיל ריבונות גם באופן חד-צדדי על שטחים שארה"ב מכירה בזכותנו עליהם.

לצד זאת, ישראל חייבת להציג תוכנית ברורה לעזה ויו"ש לטווח הארוך. אחרי שלמדנו בעשרים השנים האחרונות בדרך הקשה שאי אפשר למגר את הטרור בעזה מהאוויר בלבד, ברור כיום שברצועה חייבת להיות שליטה ביטחונית מוגברת של ישראל. מדובר בתנאי הכרחי למימוש תוכנית המלחמה, שלפיה אם תהיה התעצמות עתידית ברצועה, חייב להיות לצה"ל חופש פעולה מלא נגדה.

יש להכיר גם בכך שרק לאובדן שטחים יש אפקט מרתיע עבור ארגון טרור כמו חמאס, האדיש לחלוטין לאבדות בחיי אדם ולהרס מבנים ורכוש. כדי ליצור הרתעה בעזה בטווח הארוך, יש לשקול ברצינות גם סיפוח של חלקים מסוימים מהשטח. דוגמה למהלך שכל הציבור הישראלי יהיה מוכן לקבל היא שבפרימטר ברצועת עזה שאמור להיות בשליטת ישראל, היישובים שהותקפו בשבעה באוקטובר יוכלו לעבוד בחקלאות ולייצר חיים היכן שחמאס הביא מוות. זה מינימום הצדק ההיסטורי הנדרש.

לא להסתפק באופטימיות

בחירתו המחודשת של טראמפ לתפקיד נשיא ארה"ב מהווה הזדמנות היסטורית עבור ישראל. בתמיכתו של מנהיג מפוכח וחזק שהוכיח עצמו כידיד אמת של העם היהודי, אפשר לשנות את המזרח התיכון מקצה לקצה באופן שישראל וארה"ב גם יחד יהיו המרוויחות הגדולות ממנו.

כדי לוודא שההזדמנות ההיסטורית הזו לא תוחמץ, ישראל צריכה לעשות שני דברים. האחד הוא לקדם שיתוף פעולה עם ארה"ב לתקיפת מתקני הגרעין האיראניים.

הדבר השני הוא לגבש תוכנית חדה וברורה לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני ולהבטחת מעמדה הביטחוני והמדיני באזור, עם אפס נכונות להתפשר על זכותנו על הארץ ועל הבטחת יכולתנו לשמור על ביטחון ישראל, ולדאוג לכך שממשל טראמפ יעמוד מאחוריה.

האם אכן טראמפ יבצע את המהלך הראשון בשרשרת הזו ויתקוף את איראן? טראמפ הוא איש עסקים ממולח שיודע לזהות הזדמנויות, אך בסופו של יום, חובת ההוכחה מוטלת עליו ועל ממשלו. לאור התנהלותו בעבר, המינויים שעשה לאחרונה והשקפת העולם שמנחה אותו, יש יסוד סביר להניח שהוא אכן יעניק לישראל גיבוי ביטחוני ומדיני מלא ויוביל תקיפה נגד איראן.

כך או אחרת, תנועת הביטחוניסטים מובילה קו ברור: הביטחון הלאומי שלנו נשען על האתוס הלאומי, על צדקת דרכנו ועל יכולתנו להגן על עצמנו בכוחות עצמנו על בסיס גבולות בני הגנה, ועל ההבנה שביטחוננו ושגשוגנו לדורות תלוי בנו.

עלינו להיות בטוחים קודם כול בצדקת דרכנו, ולזכור את האמת שעמדה בבסיס הציונות מראשיתה – שאם לא נדאג לעצמנו, אף אחד אחר לא יעשה את זה במקומנו. אפילו לא דונלד טראמפ.

תמונה ראשית: ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו, נשיא ארה"ב דונלד טראמפ, שר החוץ של איחוד האמירויות הערביות עבדאללה בן זאיד אאל נהיאן ושר החוץ של בחריין עבד א-לטיף א-זיאני בטקס החתימה על הסכמי אברהם בבית הלבן. 15 בספטמבר, 2020

הפוסט כהונת טראמפ השנייה: ההזדמנות שאסור לישראל לפספס הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

המערכה למיגור משטר הטרור הרצחני בעזה הכניסה את צה"ל למלכוד הומניטרי: מצד אחד, יותר ממיליון עקורים זקוקים לסיוע ולדיור, ומצד שני, חמאס בוזז את האספקה ומשתמש בריכוזי האוכלוסייה כדי לבצר את כוחו.

כעת ניצב בפני ישראל אתגר משולש: כיצד להעביר לתושבים את הסיוע ההומניטרי הנדרש מבלי לחזק את שליטת חמאס ברצועה? האם יש דרך להעניק להם קורת גג, מבלי לשקם אזורים שיש בהם תשתיות טרור? ואיך נבנה הנהגה אזרחית עתידית שתחליף את חמאס והרשות הפלסטינית?

תוכנית "האיים ההומניטריים" שנכתבה במחלקת המחקר של תנועת הביטחוניסטים, בהובלת החוקרים עו"ד יפעה סגל, סא"ל במיל' ברוך ידיד וג'ניפר תיל, נותנת לכל השאלות האלו מענה שיכול לשנות את פני עזה.

הסכנה – חמאס מנצל את הסיוע ההומניטרי

המלכוד ההומניטרי הוא תוצאה ישירה של טבח ה-7 באוקטובר, שבעקבותיו יצאה ישראל למלחמת "חרבות ברזל" ברצועת עזה. בתמרון הקרקעי הורה צה"ל לאוכלוסייה האזרחית בעזה להתפנות מאזורי הקרב על מנת לצמצם את הפגיעה בבלתי מעורבים ולאפשר פעילות מבצעית מסודרת נגד תשתיות הטרור שחמאס הפעיל בהם. כתוצאה מהפעילות, אזורים נרחבים נותרו הרוסים או לא ראויים למגורים. כיום, מעל מיליון עזתים מוגדרים עקורים לאחר שהתפנו מביתם.

מטבע הדברים, עקורים אלו זקוקים לסיוע הומניטרי ואכן, מתחילת המלחמה נכנס לרצועת עזה באופן רציף סיוע נרחב, שהיקפו עד כה הגיע לכמיליון טון. אותם עקורים זקוקים גם לפתרונות דיור מסודרים.

אולם, שני מכשולים מקשים על הסיוע לעקורים בציוד ובדיור. האחד הוא שחמאס שודד כמויות לא מבוטלות מהמזון והציוד שמועברים לרצועה ומנצל אותם כדי לשרוד. השני הוא שאי אפשר להחזיר את העקורים לבתיהם ולשקם את מרכזי האוכלוסייה שהיו ברצועה, משום שחמאס יצר בהם רשת של תשתיות טרור מעל ומתחת לפני הקרקע.

אז איך יכולה ישראל לסייע לעקורים ולא למחבלים?

האיים ההומניטריים – אין כניסה לטרור

כדי להתיר את הסבך דרוש פתרון שיאפשר זרימה יעילה של סיוע לתושבים וימנע משבר הומניטרי ברצועה, ועם זאת ימנע מחמאס שליטה על האוכלוסייה ומשאבי הסיוע ויאיץ את מיגור שלטונו.

הדרך הטובה ביותר לעשות זאת היא לבנות ערי עקורים בשטחים פתוחים בלבד – ולא בריכוזי אוכלוסייה הנשלטים בידי חמאס. כל עיר תנוהל באופן מקומי תחת פיקוח ישראלי ובמנותק מאונר"א ומחמאס, מה שיסייע למוטט את נוכחותם המזיקה והמסוכנת של שני ארגונים אלו ברצועה. סמכויות חלוקת הסיוע ההומניטרי יועברו באופן בלעדי לגוף חדש שיוקם – המנהל ההומניטרי על עזה.

תפקידו של גוף זה יהיה רק לפקח באופן צמוד על חלוקת הסיוע ולהבטיח שהערים יהיו נקיות לחלוטין ממחבלי חמאס או מארגוני טרור אחרים. ערי העקורים והסיוע בפועל ינוהלו בתוך ערי העקורים באופן אוטונומי, בשילוב אוכלוסייה מקומית וארגוני סיוע, וללא התערבות ישראלית בניהול היום יומי.

איך זה יעבוד?

כל עיר עקורים תפעל מול מנהלת התיאום ההומניטרית הכללית. תפקיד המנהלת יהיה לוודא שצה"ל טיהר את השטח מתשתיות טרור תת-קרקעיות ואחרות עוד לפני הקמת הערים החדשות, לפקח על הקמתן ועל רשימות התושבים ולסננן מאנשי חמאס, ולתאם את הגעת האספקה.

הכניסה לערים תתאפשר רק באמצעות תעודות כניסה ביומטריות ספציפיות לכל עיר, ומעבר דרך בידוק ביטחוני וגלאי מתכות, שימנעו ממחבלים או כנופיות להסתנן לערים או להכניס אליהן אמצעי לחימה.

במקביל, אבטחה היקפית של צה"ל במרחב ומערכת של צירים ומעברים יאפשרו לישראל לבתר את הרצועה לחלקים נפרדים, ויגבירו את שליטתנו בה ואת יכולתנו למנוע מחמאס אחיזה מחודשת בשטח.

המטרה – ליצור חלופה לשלטון חמאס

הקרבה לאוכלוסייה והשליטה על הסיוע יקלו על ישראל לטפח לקראת היום שאחרי המלחמה הנהגה מקומית חיובית ושוחרת שלום, שתקבל לידיה סמכויות אזרחיות בלבד. הנהגה זו תהווה אלטרנטיבה הן לחמאס והן לרשות הפלסטינית – גוף חלש, מושחת ותומך טרור שאסור שישלוט בעזה שוב.

כדי להבטיח שהמנהל המקומי לא יחתור נגד ישראל, יינתנו לו סמכויות אזרחיות והומניטריות בלבד, ולא פוליטיות או מדיניות. על אף שלצה"ל לא יהיה תפקיד בתוך הערים, יהיה לו חופש מלא לפעול בהן במידת הצורך כדי לטהר אותן ממחבלים ומתשתיות טרור.

הפתרון הטוב ביותר – בטוח, יעיל וחסכוני

יש לתוכנית "האיים ההומניטריים" יתרונות בולטים על פני כל פתרון אחר. היא מתבססת על מודל בינלאומי מוכר של הקמת ערי עקורים, שיושם בהצלחה פעמים רבות לאורך השנים ברחבי העולם, למשל בפקיסטן, טורקיה, אוגנדה, לבנון וירדן, וגם על הניסיון מהקמת ערי עקורים מאולתרות ברצועה כיום.

לאור הניסיון הרב והמוצלח עם יוזמות דומות, אפשר ליישם את התוכנית כבר עכשיו באופן יעיל והדרגתי. כדאי להתחיל בהקמת ערי עקורים בצפון הרצועה, שם לחמאס שליטה צבאית ואזרחית מועטה יחסית, ובהמשך להקים ערים נוספות בחלקים אחרים של הרצועה.

יתרון נוסף ומשמעותי של התוכנית הוא שהעלות לא תיפול על משלם המיסים הישראלי. כפי שכבר קורה בעזה כיום ובמצבים דומים בעולם, המימון יגיע אך ורק מתרומות בינלאומיות ומתקציבי גורמי הסיוע השונים.

בניגוד לממשל צבאי או לכל סוג של שליטה ישראלית, מנהל הומניטרי זמני, הנטול סמכויות פוליטיות ומשלב את האוכלוסייה המקומית בניהולו, יעודד שיתוף פעולה ויפחית התנגדויות.

בשורה התחתונה: התוכנית תאפשר לישראל לבודד את חמאס, לשלול ממנו גישה לסיוע ולריכוזי האוכלוסייה ולמגר אותו ככוח שלטוני, ובמקביל לטפח את הנציגות המקומית בערים כהנהגה חלופית ליום שאחרי. כל זה הופך את יישומה לתנאי הכרחי לכך שמלחמת "חרבות ברזל" תסתיים בניצחון אמיתי ומוחץ של ישראל על חמאס.

לקריאת נייר המחקר המלא >>

הפוסט לסייע לעקורים, להכות בחמאס: הפתרון ההומניטרי שיכול לשנות את פני עזה הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

מטרתה העליונה של תנועת הביטחוניסטים היא להבטיח את ביטחון ישראל לדורות. בבסיס מטרה זאת נמצאות שתי הבנות מרכזיות: הראשונה היא שביטחון המדינה לא יכול להתקיים בריק, אלא תלוי במערכת רחבה של גורמים מדיניים, כלכליים וחברתיים. ההבנה השנייה היא שבשביל לקבל החלטות מושכלות, יש צורך לבנות אסטרטגיה רחבה שנשענת על העבר וצופה אל עבר העתיד.

הבנות אלו הביאו את תנועת הביטחוניסטים לגבש חזון לאומי ברור, שנבנה מתוך מחקר מעמיק, ונוגע בכל השדות המעצבים של החברה הישראלית. בכתבה זו יתמקד אסף ישי, מזרחן המתמחה בחקר סייבר-טרור וחוקר בתנועת הביטחוניסטים, ביחסי ישראל וירדן, ויחשוף את הפער בין האופן שבו היחסים נראים לבין האופן שבו הם מתנהלים באמת.

המחלוקות והאינטרסים: הרקע למערכת היחסים בין ישראל לירדן

כדי להבין את סיפור היחסים בין ישראל לירדן צריך לחזור לשנת 1921, השנה שבה הוקמה ממלכת ירדן.

הבסיס להקמת הממלכה הונח כבר בשנת 1916, כאשר השריף חוסיין בן עלי, ראש השושלת ההאשמית המלכותית מחג'אז, הנהיג מרד נגד האימפריה העות'מאנית. המרד הזה היה אחד הגורמים שזירזו את הפלת המשטר העות'מאני במזרח התיכון ואת עליית המשטר הבריטי, והבריטים התחייבו לתגמל את המשפחה ההאשמית על כך.

התגמול אכן הגיע, ובניו של חוסיין מונו למלכים של שתי ישויות מדינתיות חדשות שהקימה בריטניה באופן מלאכותי: ירדן ועיראק. את השליטה על עבר הירדן קיבל עבדאללה בן חוסיין, ואת השליטה על עיראק קיבל אחיו הצעיר פייסל. ההסדר הזה, שכונה "ההסדר ההאשמי", שירת היטב את בריטניה כיוון שהוא אפשר לה לשלוט באזור באמצעות בני ברית ערבים. עם זאת, התושבים שהתגוררו באותם אזורים התקשו לקבל את סמכותם של השליטים החדשים שלא היו מבני המקום.

השלטון ההאשמי בעיראק לא האריך ימים, והסתיים בתוך 36 שנים בהפיכה שבה נרצח המלך. רבים ציפו שגם גורלה של המלכות ההאשמית בירדן יהיה דומה, ואפילו ראש הממשלה דוד בן-גוריון אמר ב-1956 כי "ירדן היא מדינה מלאכותית שאין לה עתיד".

חרף התחזיות הקודרות, המשפחה ההאשמית מצליחה לשמור על הכס הירדני כבר מעל מאה שנים. השמירה על הכס חשובה למשפחה המלכותית לא רק כדי להבטיח את שרידותה שלה, אלא גם כדי להבטיח את המשכה של השושלת. אם ייפול המלך בירדן, יקיץ הקץ על הבית ההאשמי כולו.

תחנות מרכזיות ביחסי ישראל–ירדן

שנים ספורות לאחר הקמתה של ממלכת ירדן החלו להתבסס היחסים בין הממשל הירדני לבין המנהיגים הציונים שפעלו בארץ ישראל. עם קום המדינה, המנהיגים הישראלים יעצו למלך עבדאללה שלא להשתתף במלחמה נגדה, אך הוא לא נענה לכך, ובסופו של דבר ירדן לחמה נגד ישראל במלחמת העצמאות.

ב-1952 עלה לשלטון המלך חוסיין, נכדו של המלך עבדאללה, והוא שלט בממלכה במשך 46 שנים. במהלך שלטונו הצליח חוסיין לשמור על יציבות הממלכה ולמנוע את התבססות אש"ף בירדן. חוסיין גם טיפח קשרים עם ארה"ב ומדינות המערב, ואף שמר על קשר חשאי עם מדינת ישראל. בן-גוריון, למרות הספקות שהיו לו בדבר עתידה של ירדן, האמין כי הקיום של ירדן הוא צורך אסטרטגי של מדינת ישראל ולא היסס לציין זאת. גם מנהיגים אחרים, בהם גולדה מאיר ויצחק רבין, הבינו את החשיבות בשמירה על יחסים קרובים עם הממשל הירדני, וגורמים מדיניים וביטחוניים שונים בישראל אף נהגו לראות בירדן את "אחותנו הקטנה".

למרות היחסים הקרובים בין המנהיגים, ישראל וירדן נותרו מדינות אויב במשך תקופה ארוכה. השתיים לחמו זו בזו גם במלחמת ששת הימים – מלחמה שבה הביסה ישראל את צבא ירדן. במלחמה זו גם כבשה ישראל את הר הבית מידי הירדנים, ובכך איבדה המשפחה ההאשמית את המאחז הקדוש האחרון שלה.

רק בשנת 1994 נחתם בין השתיים הסכם שלום רשמי. במסגרת הסכם זה הוסדרו היחסים והגבולות בין המדינות, וגם נקבע הסכם המים שבו התחייבה ישראל להעביר לירדן 50 מיליון מ"ק מים מדי שנה. עם השנים הוכפלה הכמות המוסכמת, וכיום ישראל מעבירה לירדן 100 מיליון מ"ק מים בכל שנה. כמו כן, המדינות מקיימות ביניהן שיתופי פעולה ביטחוניים ומודיעיניים שונים, שרובם נערכים בחשאי.

החל משנת 1999 שולט בירדן בנו של חוסיין, המלך עבדאללה השני. גם הוא, כמו אביו, דואג לשמור על מערכת יחסים טובה עם ארה"ב, המערב וגם עם ישראל, אך הוא מתקשה לזכות בלגיטימיות השלטונית שלה זכה אביו. המלך נתפס כשליט מנותק, שאין לו קשר היסטורי ותרבותי למקום. אימו הייתה אנגלייה, והוא עצמו התחנך שנים רבות בבריטניה, והתעצב ברוח המערב. בהתאם לכך, הוא שולט יותר בשפה האנגלית מאשר הערבית, וכמעט שלא מדבר בניב המקומי בירדן – נתון שהציבור הירדני זוקף לרעתו. שלטונו של עבדאללה השני מעלה שוב את השאלה עד כמה השושלת ההאשמית מסוגלת להחזיק מעמד.

היחסים עם ירדן מאז מלחמת "חרבות ברזל"

מערכת היחסים בין ישראל לירדן תמיד הייתה מורכבת, ורוב הציבור בממלכה היה ועודנו עוין כלפי ישראל. אחרי טבח השבעה באוקטובר ופרוץ "מלחמת חרבות ברזל", היחסים הנפיצים ממילא בין שתי המדינות רק הוסיפו להידרדר.

מאז החלה המלחמה נערכות ברחובות ירדן הפגנות המוניות נגד ישראל, וגם הממשל הירדני מגלה עוינות. כבר בנובמבר 2023 ירדן החזירה את השגריר הירדני מישראל – מהלך שנועד, לדבריו של שר החוץ הירדני איימן ספדי, "להדגיש את ההתנגדות והגינוי של ירדן למלחמה הישראלית נגד עזה, ולהרג חפים מפשע ויצירת משבר הומניטרי חסר תקדים שעלולים להביא לעימות אזורי".

בישראל הייתה ציפייה מסוימת שמלך ירדן יגנה את הטבח בפומבי אך הדבר לא קרה. יתר על כך, אשתו ראניה תקפה את ישראל בגלוי בכמה הזדמנויות. בהמשך הדרך הממשל הירדני גם גינה את המתקפות הישראליות באיראן ואמר כי "מדובר בהפרה של החוק הבינלאומי, פגיעה בריבונות איראן והסלמה מסוכנת שמגבירה את המתיחות באזור". ירדן אף קראה לקהילה הבינלאומית לקחת אחריות ולנקוט צעדים "המחייבים את הפסקת התקיפות הישראליות נגד עזה, הגדה ולבנון, כצעד ראשון לצמצום ההסלמה".

בספטמבר 2024 נרשמה החמרה נוספת ביחסים בין שתי המדינות, כאשר נהג משאית שהסתנן מירדן רצח שלושה ישראלים שעבדו במסוף אלנבי. ממשלת ירדן אומנם הקימה צוות חקירה כדי לבחון את המקרה, אך ברחובות עמאן נערכו הפגנות תמיכה במחבל הרוצח, שבהן השתתפו גם כמה חברי פרלמנט ירדנים.

למרות העוינות המופגנת והגינויים הגלויים, רבים טוענים שקיים פער בין מה שמתרחש מעל לפני השטח לבין מה שמתרחש מתחת להם. לפי דיווחים שונים, ירדן סייעה לישראל ליירט את שתי מתקפות הטילים האיראניות שאירעו באפריל ובאוקטובר 2024. יודעי דבר גם מוסיפים שהאמירות שהמלך עבדאללה השני משמיע בהצהרותיו הפומביות שונות בתכלית מאלו שהוא משמיע בחדרי חדרים.

הפער הזה מעיד על מצב היחסים המורכב שמלווה את ישראל וירדן כבר מראשיתן. מצד אחד, יש ביניהן מחלוקות ומאבקים עקרוניים, אך מן הצד השני הן גם חולקות אינטרסים משותפים. כשבוחנים את התנודות הרבות שחלו בעשורים האחרונים, נראה שהדואליות הזאת היא המאפיין הקבוע היחיד ביחסים של שתי המדינות.

אסף ישי: החזון ליחסי ישראל–ירדן

לשמור על יציבות הממשל הירדני

המצב הנוכחי:

מאז הקמתו, הממשל בירדן סובל מחוסר יציבות, שנובע בין היתר מכך שהאוכלוסייה הירדנית מורכבת מקבוצות רבות. רק מיעוט מתוך אותן קבוצות נאמן למלך עבדאללה השני, ואילו הרוב תופס את המלך כגורם זר שאינו קשור למקום.

נוסף על כך, בירדן קיימות בעיות פנים-מדינתיות שונות, ובראשן משבר המים החמור, שמאיימות גם הן על היציבות.

אם לא די בכך, לאחרונה ביצע המלך רפורמה בשיטת הבחירות שנועדה לשרת את האינטרסים שלו, אך בפועל שיחקה לרעתו. הרפורמה, שהייתה אמורה להקשות על בחירתם של מנהיגים אזוריים שדואגים בעיקר לחמולות שלהם, גרמה לעלייה משמעותית בכוחה של מפלגת האחים המוסלמים אשר מהווה איום משמעותי על השלטון ההאשמי.

השינויים האזוריים האחרונים השפיעו גם הם על היציבות בירדן. מלחמת "חרבות ברזל", שכביכול לא נוגעת אליה, גרמה לפגיעה של כ-40% בענף התיירות שהוא הענף המרכזי בכלכלת המדינה. גם ההפיכה בסוריה שהביאה להפלת משטר אסד מאיימת על ירדן, ובמיוחד על המלך, שחושש שמהלך דומה יתרחש גם במדינתו.

לאור כל זאת, האינטרס המרכזי של המלך הוא להבטיח את השרידות שלו ושל השושלת ההאשמית כולה. מלך שנמצא בהלך רוח של הישרדות מוכן לעשות גם דברים לא רציונליים, כמו אדם טובע הנאחז בקש. המצב הזה, מבחינת ישראל, הופך אותו לשליט לא צפוי ומציב את כל יציבות הממשל בסימן שאלה.

באידיאל:

• להפנות קשב לירדן: אסור ליפול לשאננות ולהאמין שאם יש שלום עם ירדן אזי יש גם שקט ויציבות. כבר בטווח המיידי, מדינת ישראל חייבת להפנות משאבים מודיעיניים וביטחוניים לירדן, ולהיות עם האצבע על הדופק בנוגע לכל תנודה שמאיימת לפגוע באינטרסים הישראליים באזור.

• להמשיך לסייע למלך – עד גבול מסוים: ישראל צריכה להמשיך לעזור למלך, כפי שעשתה עד היום, וזאת מתוך הבנה שהחלופות שיקומו במקומו יהיו גרועות יותר. עם זאת, על ישראל להגדיר מה היא מוכנה לסבול ומה לא. לא ייתכן שנגן על המלך בכל מחיר, גם אם שלטונו כבר לא משרת את האינטרסים שלנו.

• להיערך לנפילת הממשל הירדני: מדינת ישראל צריכה להכין תוכניות מגירה ולבנות אסטרטגיות ארוכות טווח, על מנת שתדע כיצד לפעול אם וכאשר ייפול הממשל ההאשמי. תוכניות אלו צריכות לכלול גם מהלכים משמעותיים כמו תפיסת אחיזה על גב ההר, וזאת כדי למנוע מצב שבו מתבססים באזור אסטרטגי חשוב זה כוחות איראניים או דאע"שיים.

לסגור הרמטית את הגבול עם ירדן

המצב הנוכחי:

הגבול עם ירדן הוא הגבול הארוך ביותר של מדינת ישראל, ומשתרע על פני 309 ק"מ. בשל הסכם השלום עם הירדן והשקט היחסי בין המדינות, קיימת תחושה שגם הגבול שקט ובטוח – אך בפועל המצב לא כך. הגבול עם ירדן תמיד היה מועד לפורענות, בין היתר משום שאין שם נוכחות קבועה של כוחות. לאורך השנים מתבצעות דרך גבול זה הברחות נשק, הברחות סמים וגם הסתננויות של מחבלים. רבות מן ההברחות האלו נעשות בחסות איראן, ומאז שנסגר ערוץ ההברחה האיראני מסוריה, הן רק הולכות ומתרבות. גם הסגירה של גבול מצרים, בעקבות המלחמה בעזה, מגבירה את הלחץ על הגבול הירדני שנשאר אחד המעברים הפרוצים האחרונים.

בשנים האחרונות סוכלו עשרות ניסיונות הברחת נשק מגבול מירדן. אחד האירועים הזכורים ביותר התרחש במאי 2023, ובו חבר פרלמנט ירדני ניסה להבריח לתוך שטח ישראל כ-200 כלי נשק. מעבר להברחות גם נרשמו לאחרונה שני אירועי טרור קשים שמקורם בגבול הירדני – בספטמבר 2024 נהג משאית שהסתנן מירדן רצח שלושה ישראלים, וכחודש לאחר מכן שני מחבלים נוספים שהסתננו מירדן בקרבת ים המלח ביצעו פיגוע ירי שבו נפצעו שני חיילי צה"ל.

נכון להיום הגבול פרוץ ולא מבוקר די הצורך. אומנם בחלק מהאזורים לאורכו יש גדר, אבל באזורים אחרים כמו הערבה, אין. מעבר לכך, צה"ל לא מקצה מספיק כוחות ייעודיים לשמירה על הגבול. ייתכן שהפריצות הזאת נובעת משאננות ומתחושה שאפשר לסמוך על הירדנים, וייתכן שמדובר פשוט בהזנחה – אבל כך או כך המצב הנוכחי מהווה בעיה אסטרטגית קשה לישראל. גם אם כרגע רוב ההברחות הן פליליות, ראוי לזכור שעל הציר הפלילי תמיד מתלבש גם הציר הפח"עי.

באידיאל:

• לסגור הרמטית את הגבול: יש לסגור את הגבול בין ישראל לירדן לכל אורכו ולוודא שאין אף אזור פרוץ. כמו כן אסור להסתמך על אמצעי התראה אלקטרוניים בלבד, אלא לדאוג למכשולים פיזיים כמו גדר או חומה.
• לעבות את כוחות צה"ל בגבול ירדן: יש להקים אוגדה שתהיה אמונה על הגבול המזרחי, ותאפשר מערך תצפיות מקיף ויכולת תגובה מהירה במידת הצורך. מובן שלשם כך יידרש צה"ל להגדיל את שורותיו באופן כללי, כיוון שאי אפשר להקים אוגדה יש מאין.

לשמור את איראן מחוץ לקלחת

המצב הנוכחי:

השיטה של איראן היא לבחוש בנעשה במדינות אחרות – ובמיוחד במדינות שנתפסות כלא יציבות – ולאתר את הסדקים שדרכם היא תוכל לחולל כאוס ולשלוט. זה מה שהיא עשתה עד לא מזמן בסוריה, בתימן ובלבנון, וזה גם מה שעשתה בעזה. עכשיו, אחרי שאיראן איבדה את רוב אחיזתה באזור, ייתכן מאוד שהיא תנסה לזכות באחיזה חדשה דרך השתלטות על ירדן.

אפשר שהיא תעשה זאת בכוח הזרוע, למשל באמצעות מיליציות פרו-איראניות שפועלות בעיראק הסמוכה. אולם, ייתכן גם שהמלך עצמו יבחר לשתף איתה פעולה, אם יאמין שהיא יכולה לתרום לשרידותו טוב יותר מכפי שעושה ישראל. החיבור בין ירדן לאיראן אומנם אינו אינטואיטיבי, אך גם סעודיה, יריבתה המרה של איראן, בחרה לחתום איתה במרץ 2023 על הסכם חידוש היחסים הדיפלומטיים, לאחר שהבינה שהציר המערבי הולך ונחלש.

באידיאל:

• להפגין עוצמה וכוח: במזרח התיכון מעריכים את החזק, ולכן מדינת ישראל מוכרחה להפגין עוצמה ולשדר למלך ירדן שהוא יכול להישען עליה. אם המלך ירגיש שישראל כבר לא יכולה לערוב לביטחונו, הוא עשוי לחפש מדינה אחרת שתעשה זאת – ואיראן תהיה האפשרות המובילה.
• להיערך להשתלטות איראנית: יש להיערך לתרחישים שבהם איראן תחיל את שליטתה באזור, ולסכל באופן מיידי כל איום שנשקף מצד גורמים פרו-איראניים.

ליישב את בקעת הירדן

המצב הנוכחי:

בקעת הירדן מוגדרת מבחינת הדין הבינלאומי כשטח שנוי במחלוקת. גורמים רבים בישראל ובעולם רואים בה חלק בלתי נפרד משטח המדינה, אך מנגד יש גורמים הרואים בה שטח כבוש שאינו חלק משטחה הריבוני של מדינת ישראל.

לבקעת הירדן יש חשיבות ביטחונית ואסטרטגית רבה שנגזרת מכך שהיא משמשת גבול היחיד שמגן על פנים הארץ ממזרח. מאז קום המדינה, מרבית המדינאים הכירו בחשיבות זו, וגם ראש הממשלה יצחק רבין הכריז בנאומו האחרון בכנסת כי "גבול הביטחון להגנת מדינת ישראל יוצב בבקעת הירדן, במובן הרחב ביותר של מושג זה".

מעבר לחשיבות הביטחונית, לבקעת הירדן יש גם חשיבות גיאוגרפית וכלכלית, שכן מדובר בשטח נרחב שאפשר ליישב ולפתח. כמו כן, יש לה חשיבות היסטורית ותרבותית, וזאת משום שמרוכזים בה אתרי מורשת יהודיים מרכזיים.

נכון להיום בקעת הירדן לא נכללת בתוך שטחה הריבוני של ישראל, והחוק הישראלי לא חל שם כפי שהוא חל באזורים אחרים בארץ, המצב הזה מקשה מאוד על יישוב הבקעה ועל פיתוחה, וגם מקשה על ישראל להגיב במקרים שבהם מתרחשות באזור הפרות שונות כמו בנייה פלסטינית בלתי חוקית.

באידיאל:

• לעודד התיישבות יהודית בבקעת הירדן: ברבות השנים ראינו בצורה ברורה כי במקום שבו יש התיישבות יש ביטחון, ובמקום שבו אין התיישבות צומח טרור. אם כך, יישוב בקעת הירדן הוא תנאי חשוב להבטחת הביטחון באזור. מעבר לכך, יישוב הבקעה גם יפתור את מצוקת הדיור שמקשה על משפחות רבות בישראל, ויחזק את הקשר עם כמה מאתרי המורשת החשובים ביותר לעם היהודי. כדי ליישב את הבקעה מדינת ישראל צריכה לעודד צעירים ועולים חדשים לעבור לשם, בין היתר באמצעות הנחות ברכישת קרקעות ופיתוח אזורי.
• לפעול להחלת ריבונות ישראלית בבקעה: כבר שנים רבות יש ניסיון להחיל את החוק הישראלי בבקעת הירדן, בדומה למה שנעשה ברמת הגולן. למהלך כזה יש קודם כול מסר חשוב שמבהיר: אנחנו כאן. מעבר לכך, ברגע שיחול על הבקעה החוק הישראלי, כבר יהיה הרבה יותר קל לפתח את האזור ולהקים שם מוסדות ותשתיות. החלת ריבונות ישראלית בבקעה אומנם עלולה ליצור משבר דיפלומטי מסוים, בעיקר מול מדינות אירופה, אך כפי שראינו במקרים רבים בעבר – ברגע שעם ישראל מציג חזית אחידה, העולם שותק. אם נצליח ליצור קונצנזוס בחברה הישראלית בדבר החלת הריבונות בבקעה, ולהבהיר שמדובר בצורך ביטחוני הכרחי ולא בכיבוש לשם כיבוש, גם העולם יְיַשר איתנו קו אחרי זמן מה.

לגנות את הגינויים

המצב הנוכחי:

למרות הסכם השלום של ירדן בישראל, אזרחים רבים בירדן תוקפים את ישראל בגלוי. מאז פרוץ מלחמת "חרבות ברזל", מצב זה רק החריף, וברחבי ירדן נערכות עד היום הפגנות אנטי-ישראליות רבות.

גם הממשל הירדני, על אף שיתופי הפעולה שהוא מקיים עם הישראל והתלות שיש לו בה, מציג חזית אנטי-ישראלית.

מלך ירדן לא גינה את הטבח שביצע חמאס, ואשתו ראניה אף התכחשה לטבח ותקפה את ישראל מעל במות העולם. בריאיון שנתנה לרשת CNN דיברה על כאבם של התינוקות והילדים בעזה, בלי להזכיר את כל אותם ילדים ישראלים שרצח החמאס. בריאיון נוסף שנתנה לאותה רשת רמזה שהטבח לא התרחש באותם הממדים שישראל וארה"ב מתארות, באמרה כי "הנשיא ביידן לא ראה במו עיניו את הדברים הקשים שקרו בישראל, לטענתו".

זמן קצר לאחר פרוץ המלחמה גם שלח המלך עבדאללה השני שלושה מטוסים עם סיוע הומניטרי. את הסיוע מהמטוס השלישי הצניחה באופן סמלי אחת מבנותיו, הנסיכה סלמה.

שר החוץ הירדני איימן ספדי, ממקורביו של המלך, תקף גם הוא את ישראל לא פעם מאז פרצה המלחמה. ספדי גם ניסה לקדם מהלכים נגד ישראל באו"ם, והמליץ לצרף את ירדן לעדי התביעה נגד ישראל בבית הדין הבינלאומי בהאג.

האמירות של המלך הירדני הן אומנם מס שפתיים, ובחדרי חדרים הוא מתבטא ככל הנראה באופן שונה – ובכל זאת יש לאמירות שלו ושל בני משפחתו השפעה על הלך הרוח בירדן ועל מצב היחסים בין המדינות.

באידיאל:

• לדרוש ממלך ירדן למתן את התבטאויותיו: אפשר להבין מדוע המלך מפגין כלפי חוץ עוינות כלפי ישראל, אך כרגע הגינויים נשמעים במידה בלתי סבירה. מדינת ישראל צריכה להשתמש במנופים השונים שיש לה על המלך ועל הממשל הירדני, כמו המים והסיוע הביטחוני, ולדרוש ממנו למתן את ההתבטאויות שלו ושל בני משפחתו, וכן להפסיק את פעולות ההתנגדות שנעשו באו"ם.

הגבול עם ירדן אינו מוגן, ויציבות הממשל שם אינה מובטחת. על מדינת ישראל ליישב את הבקעה ולהתייחס אליה כאל נכס אסטרטגי של מדינת ישראל, הן מהפן הביטחוני והן מהפן ההתפתחותי.

רב הנסתר על הגלוי: סיכום ומסקנות

את מערכת היחסים בין ישראל לירדן אפשר לסכם במילה אחת: פער. פער בין יחס הממשל ליחס העם, פער בין ההצהרות הגלויות לאמירות הנסתרות, ובעיקר פער בין תחושת השקט לבין האיומים שמבעבעים מתחת לפני השטח.

מדינת ישראל חייבת להבין שהגבול עם ירדן אינו מוגן, ושיציבות הממשל שם אינה מובטחת. בטווח המיידי, עליה להשתמש במנופים שיש לה על הממשל הירדני – ובראשם אספקת המים והסיוע הביטחוני – על מנת לייצב מחדש את היחסים עם הממלכה. בטווח הארוך, עליה לבנות תוכניות מגירה, שיאפשרו לה להגיב לתרחישים אפשריים דוגמת נפילת הממשל ההאשמי וההשתלטות של גורמים עוינים עוד יותר כמו מיליציות סוניות קיצוניות או כוחות פרו-איראניים. ומעל הכול: על מדינת ישראל ליישב את הבקעה ולהתייחס אליה כאל נכס אסטרטגי של מדינת ישראל, הן מהפן הביטחוני והן מהפן ההתפתחותי.

מצב היחסים הקיים בין ישראל לירדן, שבו נלחמים מחד גיסא ומשתפים פעולה מאידך גיסא, יכול להימשך רק עד גבול מסוים. נוכח השינויים הרבים שחלו במזרח התיכון בתקופה האחרונה, אי אפשר שלא לתהות אם כבר הגענו לגבול הזה, ואם כן אז מה מצפה לנו מעברו השני.

הפוסט באידיאל – חזון תנועת הביטחוניסטים והפעם: יחסי ישראל–ירדן הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

ימים ספורים לפני השבעתו של דונלד טראמפ מתגבשת תפיסת מדיניות חוץ ברורה סביב נשיא ארצות הברית הנבחר, שבעבר רווחה הדעה לגביו שיהיה מנהיג בדלני במיוחד.

אף על פי שהעמיד בבירור בראש סדר העדיפויות שלו נושאי פנים כגון כלכלה והגירה המונית, טראמפ הבין בחוכמה את מה שראה גם קודמו ואביו הרעיוני, הנשיא רייגן: כדי לשמור על ביטחון העם האמריקאי יש לקיים "מרווח ביטחון" עבור אמריקה.

זוהי במהותה דוקטרינה של "שלום דרך עוצמה": תגבור פעולותיה של אמריקה מחוץ לגבולותיה, כדי לשמור על שלום בתוכם.

הזירה הגדולה ביותר שבה הצטמצם בהדרגה מרווח זה היא ציר סין-רוסיה-איראן-צפון קוריאה, שאני מרשה לעצמי לכנות CRIN (China-Russia-Iran-North Korea). טראמפ מוקיע את סין על התנהלות סחר זדונית ויצירת סכנה חמורה לביטחון הלאומי של ארה"ב, מבטיח לשים קץ לפלישה הרוסית לאוקראינה, ומאיים לתפוס שליטה צבאית בתעלת פנמה וגרינלנד "למטרות ביטחון לאומי", כפי שאמר ממש השבוע במהלך מסיבת עיתונאים. בתחילת שנת 2025, טראמפ אינו מאותת בשום פנים ואופן שהוא מתמקד בענייני פנים בלבד.

עם זאת, חוליה חלשה אחת בולטת בציר הזה, ומהווה הזדמנות לממש את הבטחתו של טראמפ "לעצור את הכאוס" המשתולל במזרח התיכון בעקבות מתקפות הטרור המחרידות של חמאס על ישראל ב-7 באוקטובר 2023: הרפובליקה האסלאמית של איראן. איראן, על תוכנית הנשק הגרעיני שלה, הפכה לכוח המערער המוביל במזרח התיכון, ומרחיקה מהישג יד את היציבות והשגשוג הרצויים כל כך לטראמפ.

מנהיגה, עלי ח'מינאי, מחויב להשמדת ישראל, שהיא בעלת ברית מרכזית של ארה"ב, ומציב אותה בגלוי על הכוונת בתור "גידול סרטני שצריך להסיר". ח'מינאי רואה בעיני רוחו איך יחסל את ישראל באבחה אחת, תוך ערעור המשטרים הסוניים במדינות הערביות הסמוכות לאיראן, ואיחוד המזרח התיכון תחת שלטונו. הוא הציג תוכנית בשווי מיליארדי דולרים למטרה זו ממש.

אך כעת, כאשר ישראל מפילה באופן שיטתי את אבני הדומינו האיראניות, החזון והתוקפנות של ח'מינאי פועלים נגדו. כך נוצרה הזדמנות חסרת תקדים לנקוט פעולת מנע צבאית מוגבלת נגד הסכנה הגרעינית האיראנית, ולהסיר אותה מהשולחן אחת ולתמיד – במחיר נמוך יחסית. אחת ההחלטות הראשונות שיצטרך לקבל הנשיא הנבחר היא כיצד להביא סוף סוף ליציבות במזרח התיכון, והמפתח לכך לא נמצא בעזה, אלא בטהראן.

האקדח הגרעיני על השולחן

צומת הדרכים הנוכחית מהווה הזדמנות בת-מימוש לפעול נגד השאיפות הגרעיניות של איראן, וזאת משתי סיבות עיקריות.

ראשית, איראן מסוכנת יותר מאי פעם. איראן האיצה את קידום תוכנית הנשק הגרעיני שלה במהלך נשיאותו של ביידן, מול פיקוח בינלאומי קלוש. על פי הדו"ח האחרון של מנהלת המודיעין הלאומי האמריקאי (DNI), איראן נמצאת כחוט השערה מהשגת כמות מספקת של אורניום מועשר ברמה צבאית לתריסר מתקנים גרעיניים. הדבר היחיד שעומד בדרכה הוא אור ירוק מח'מינאי ומקורביו – ואז יעמדו המזרח התיכון והעולם במצב חירום.

עם זאת, איראן מאיימת פחות ופגיעה יותר מכפי שהיא מוכנה להודות. אסטרטגיית השלוחים (פרוקסים), שאותה נקטה באזור במטרה להכניע את ישראל, יורדת בהדרגה לטמיון מאז הזוועות המחרידות של ה-7 באוקטובר. בני חסותה ושלוחיה – חמאס בעזה, חזבאללה בלבנון, החות'ים בתימן – ספגו כולם מכות קשות מצה"ל. במקביל, אסד ברח מסוריה, והשאיר אותה לחסדי הג'יהאדיסטים של ארגון "היאת תחריר א-שאם" (HTS). ההגנה החזיתית הזו קרסה, ואינה יכולה עוד להגן על איראן גופא.

בינתיים, על פי דיווחים, פעולת התגמול הראשונה אי פעם של ישראל על אדמת איראן באוקטובר חיסלה חלק ניכר ממערכות ההגנה האווירית מטילות המורא של טהראן. היא חשפה את אוזלת ידה של טהראן בסיכול התקפות על נכסיה האסטרטגיים המוגנים והיקרים לליבה ביותר.

עניין אחרון: גם כשטהראן הייתה נחושה לנקום בישראל על סדרת המכות המשפילות שהנחיתה עליה, היא נכשלה. באפריל ובאוקטובר שיגרה איראן מאות טילים וכטב"מים, אבל רובם סוכלו בידי מערכת ההגנה האווירית המתקדמת וטייסות F-35 של ישראל. זאת, נוסף לשיתוף פעולה אזורי במסגרת MEAD ("ההגנה האווירית של המזרח התיכון") של מדינות ערב התומכות בחשאי, ששיתפו מודיעין קריטי במסגרת פיקוד מרכז של הצבא האמריקאי.

סילוק הענן האיראני יקדם שיתוף פעולה אזורי

שובר השוויון האמיתי מטעם האיראנים הוא האקדח על השולחן, הטעון בקליעים גרעיניים. במיוחד עכשיו, אחרי נפילתו של משטר אסד, איראן עלולה להסיק שאין לה ברירה אחרת, ועל מנת להבטיח את שלטונה עליה להגיע לפצצה, וזאת כדי לפצות על מצבה הנתפס כחולשה, אחרי כל המכות שספגה.

טראמפ, בדומה לרייגן, סולד מהרחבת המועדון הגרעיני. התראותיו החוזרות ונשנות מפני שימוש אפשרי של רוסיה בנשק גרעיני נגד אוקראינה, ותיאוריו הגרפיים והקודרים של הטרגדיה האנושית הנוראה שהוא עלול לחולל, מלמדים שהוא רואה את הביטחון העולמי בצבעים קודרים בהרבה מכפי שנוהגים לייחס לו.

סילוק הענן האיראני המעיב על המזרח התיכון יכול לחולל גם שינויים אזוריים בקנה מידה גדול: ערב הסעודית, ומדינות פרגמטיות רבות אחרות בעולם הערבי, העדיפו לשבת על הגדר במקרה הטוב, או להתנכר לארצות הברית ולחמם את יחסיהן עם איראן במקרה הגרוע.

האיומים של איראן על ריבונותן נשמעו היטב, ובהיעדר תמיכה משמעותית מוושינגטון, הן העדיפו להצטייד בפוליסת ביטוח, ולעמוד לצד הבריון האזורי. בהיעדר איום זה, הדרך לנורמליזציה ישראלית-ערבית וליציבות ארוכת טווח במזרח התיכון תהיה פתוחה לרווחה.

פגיעה קשה באיראן תחליש את רוסיה וסין

ברמה הכלל-עולמית, מכה קשה כזאת לאיראן תחליש משמעותית גם את המעצמות הנותנות לה את חסותן: רוסיה וסין. הן עדיין תומכות באיראן, בין אם זו רוסיה, הממשיכה לרכוש ציוד צבאי כמו כטב"מים וטילים להמשך המלחמה באוקראינה, או סין, העוקפת את הסנקציות האמריקאיות ברכישת כמויות עצומות של חביות נפט מהאייתוללות, ובכך מצילה את מדינת הנפט האיראנית מקריסה כלכלית.

איראן, הנמצאת כפסע מהשגת נשק גרעיני, מאיימת דרך קבע על ארה"ב ובעלות בריתה. ישראל והעולם למדו בדרך הקשה, במיוחד מאז ה-7 באוקטובר, שיש להתייחס ברצינות ולא להקל ראש בהצהרות אויביהם. התוצאות ההרסניות של מתן האפשרות לאיראן להפוך למעצמה גרעינית הן כאלה שאי אפשר להפריז בחשיבותן.

הזדמנות לשלום ארוך טווח במזרח התיכון

בפני טראמפ פתוחה כעת הזדמנות פז להסיר את האקדח האיראני מהשולחן, ולשלול מח'מינאי את חזונו הקיצוני. במציאות החדשה במזרח התיכון, פעולת מנע צבאית מוגבלת – ללא כוחות קרקע – מציאותית כיום הרבה יותר מבעבר. בעבר נחשבה אפשרות כזו לסכנה למלחמה אזורית, אך שערי הגיהינום האיראניים כבר נפרצו באזור, ופעלו דווקא נגדה. חולשתה המוכחת כעת של איראן מזמינה מנהיגות אמריקאית, לא נגד המשטר – אלא נגד יכולתו לאיים על האזור והעולם.

לאחרונה הצהיר טראמפ כי מטרתו לכונן "שלום ארוך טווח" באזור. עכשיו הרגע המתאים עבורו לאשר את המכה שתחסל את תוכנית הגרעין האיראנית ותפתח את הדלת לשלום מהסוג שהוא מחפש. שלוחיה של איראן וההגנה האווירית שלה נחלשו, האזור מוכן יותר משהיה אי פעם, והרווחים יעלו בבירור על המחיר שישולם.

שח-מט.

מאמר זה פורסם במקור בעיתון Jerusalem Post

הפוסט הזדמנות הפז של טראמפ להנחית מט על איראן ולייצב את המזרח התיכון הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

לאורך כל שנות שליטתה בגולן, ישראל העניקה לתושביו הדרוזים זכויות מלאות ורמת חיים שלא היו זוכים לה באף מדינה ערבית, והיא מציעה אזרחות ישראלית לאלו מהם שמעוניינים בכך.

מיהם הדרוזים ברמת הגולן?

במלחמת ששת הימים שחררה ישראל את רמת הגולן, ובכלל זה את הכפרים הדרוזיים מג'דל שמס, מסעדה, בוקעתא ועין קנייא בצפון הרמה, המונים כיום כ-20,000 תושבים.

מדוע סירבו רוב הדרוזים בגולן לקבל אזרחות ישראלית בעבר?

לאורך שנים הדרוזים ברמת הגולן סירבו לקבל תעודת זהות כחולה. בשיחות סגורות, רבים מהם הודו שהם עושים זאת מתוך פחד שאסד יתנקם בהם על כך אם ישראל תמסור את הגולן לסוריה. הדרך לקבלת אזרחות ישראלית נותרה כמובן פתוחה בפני אלו מהם שהיו מעוניינים בכך.

האם הדרוזים בגולן מזדהים עם ישראל יותר מאשר בעבר?

בהחלט. עם השנים, וביתר שאת מאז פרוץ מלחמת האזרחים בסוריה, יותר ויותר דרוזים בגולן החלו להביע הזדהות פטריוטית עם ישראל באופן גלוי ולהגיש בקשה לאזרחות ישראלית.

ב-2024, בעקבות ריבוי הבקשות לאזרחות ישראלית בקרב הדרוזים בגולן בשנים האחרונות, הגיע שיעור בעלי האזרחות הישראלית מתוכם לכ-20% והוא צפוי להמשיך לעלות.

כיצד השפיעה מלחמת חרבות ברזל על יחס הדרוזים בגולן לישראל?

ב-27.7.24, מגרש הכדורגל של מג'דל שמס ספג פגיעה ישירה מרקטה שירו מרצחי החיזבאללה מלבנון, בעת ששיחקו בו ילדים. בעקבות הפגיעה נהרגו 12 ילדים ובני נוער ו-34 אחרים נפצעו.

בעקבות האירוע המחריד הביעו דרוזים רבים בגולן הזדהות עם ישראל במלחמתה בטרור, ומצאו דמיון בין הרג הילדים במג'דל שמס לבין הזוועות שביצעו מרצחי חמאס ביישובי עוטף עזה במאורעות השבעה באוקטובר.

האם מפתיע שהדרוזים בגולן מעדיפים לחיות תחת שלטון ישראל?

ישראל מספקת לתושבי הגולן הדרוזים תנאים, רמת חיים וחירויות שלא היו זוכים להם לעולם בסוריה או במדינה ערבית אחרת. לכן, הנתונים על הזדהותם הגוברת עם ישראל ורצונם להיות חלק ממנה רחוקים מלהיות מפתיעים.

האם יש יסוד לטענת מועצת זכויות האדם של האו"ם שלפיה ישראל כופה אזרחות ישראלית על הדרוזים ברמת הגולן?

ב-2018 טענה מועצת זכויות האדם של האו"ם שישראל כופה על תושבי הגולן הדרוזים אזרחות ישראלית. מכל האמור לעיל ברור מדוע זוהי טענה מגוחכת. ישראל הציעה אזרחות ישראלית לתושבי הרמה הדרוזים לאורך כל שנות שליטתה בגולן, אך מעולם לא כפתה עליהם לקבלה.

הפוסט "ישראל פוגעת בזכויות הדרוזים ברמת הגולן" הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

ישראל הלכה צעדים רבים לקראת שלום עם סוריה, ובכלל כך צעדים המסכנים אותה.

יש להבהיר שלפי תפיסת תנועת הביטחוניסטים, הסכמי שלום אינם מטרה אלא אמצעי. המטרה היא הבטחת ביטחון ישראל לדורות. הסכמי שלום יישקלו על ידי ישראל רק כל עוד הם תומכים בכך. כל עוד ישראל לא תוודא שהסכם שלום מבטיח באופן מוחלט את ביטחונה, אסור לה לחתום עליו.

האם הסכם הכולל ויתור על הגולן מבטיח את ביטחון ישראל?

חד משמעית – לא. ברור שהסכם הכולל ויתור של ישראל על רמת הגולן, המהווה תנאי הכרחי ליכולתה של ישראל לשמר גבול בר הגנה מול סוריה, אינו הסכם המבטיח את ביטחונה.

האם ממשלות ישראל היו מוכנות בכל זאת לוותר על הגולן?

כן. ישראל היא שוחרת שלום והייתה מעוניינת בשלום עם סוריה עד כדי כך שארבעה ראשי ממשלה ישראלים – יצחק רבין, אהוד ברק, אהוד אולמרט ובנימין נתניהו – היו מוכנים לקחת סיכון לא הגיוני ולמסור לה את הגולן בתמורה להבטחה לשלום אמת. זאת, למרות היותו נכס ביטחוני ואסטרטגי חיוני עבור ישראל.

מה מנע את מסירת הגולן לסוריה?

בדיוק כמו עם הפלסטינים, ישראל עשתה כל שביכולתה כדי להגיע להסכם שלום, ונתקלה בסרבנות עקבית ונחרצת מהצד השני.

נשיא סוריה חאפז אל-אסד סירב לחתום על הסכם שלום עם ישראל למרות הוויתורים המופלגים שהציעה, וכך נשארה רמת הגולן בידינו. כפי שהוכיחו אירועי ההפיכה בסוריה בחודש מרץ 2024, עלינו לברך על כך שהניסיונות למסור את הגולן לאויב הסורי לא צלחו, ושדאעש או דומיו אינם חולשים כיום על הכינרת.

הפוסט "ישראל אינה מעוניינת בשלום עם סוריה" הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

הגולן הוא חלק טבעי מארץ ישראל שהתיישבות יהודית ענפה וברובה רציפה התקיימה בו כבר מימי התנ"ך ולאורך יותר מ-2,000 שנה. במלחמת ששת הימים שחררה אותו ישראל מידי סוריה, מדינה מלאכותית וחדשה שגבולותיה נקבעו באופן שרירותי בשנות ה-20 וה-30 של המאה הקודמת על ידי צרפת, ששלטה באזור קודם לכן. לפני שחרורו נוצל הגולן על ידי סוריה כדי להטיל טרור על תושבי היישובים הסמוכים לכינרת. בידי ישראל הפך הגולן לחבל ארץ פורח ומשגשג.

ממתי יש לעם היהודי קשר לגולן?

לפי התנ"ך בני ישראל ישבו בגולן מימי משה רבנו, לאחר כיבוש האזור מידי עוג מלך הבשן כחלק מכיבוש עבר הירדן. מאוחר יותר הגולן נכלל בנחלת חצי שבט מנשה, והמלך שלמה הציב בו נציגי שלטון מטעמו. המלך החשמונאי אלכסנדר ינאי הקים בגולן התיישבות יהודית עשירה, שכללה את העיר גמלא. הגולן נותר מיושב בצפיפות ביהודים כל תקופת המשנה והתלמוד ולאורך שנות השלטון הרומי בארץ ישראל.

האם גם לסורים יש קשר היסטורי משמעותי לגולן?

לא. עד ל-1923, הגולן נחשב לחלק מהגליל. בהסכם סייקס-פיקו נקבעו באופן שרירותי גבולות האזור והוחלט שהגולן יהיה חלק מסוריה, מדינה שהוקמה באופן מלאכותי ב-1946 וכללה קבוצות אתניות, דתיות ושבטיות ללא שום מכנה משותף ביניהם. ראוי לציין שמעולם לא היה עם סורי, ולא נוצר כזה גם לאחר הקמת סוריה. ב-21 השנים שבהן שלטה סוריה בגולן היא לא פיתחה את האזור באופן משמעותי.

מה בכל זאת עשתה סוריה עם הגולן שבשליטתה?

החל משנת 1949 ועד ניצחון ישראל במלחמת ששת הימים ניצלה סוריה את הנכס האסטרטגי שבידיה – הרמה הצופה מלמעלה על היישובים הישראליים שלאורך הגבול – כדי להטיל עליהם אימה בהפגזות חוזרות ונשנות. התוצאה – 140 הרוגים ישראלים, נזק חמור לרכוש ולשדות חקלאיים ופגיעה חמורה בשגרת חיי תושבי אזור הכינרת.

במלחמת ששת הימים שחררה ישראל את הגולן ואת החרמון, הסירה את האיום המתמיד על ילדי הצפון והשיבה לידיה את חבל הארץ שיהודים ישבו בו מדורי דורות. תחת שליטת ישראל, הפך הגולן לחבל ארץ פורח ומשגשג כפי שמעולם לא היה במשך השנים הקצרות ששלטה בו סוריה.

האם יש הכרה בינלאומית בזכותה של ישראל על הגולן?

בהחלט. בשנת 2019 הכירה ארה"ב, תחת כהונתו של הנשיא דונלד טראמפ, בריבונות ישראל על הגולן.

כבר בתום מלחמת ששת הימים סירבו העצרת הכללית ומועצת הביטחון של האו"ם לבקשת בריה"מ להאשים את ישראל בתוקפנות, משום שהכירו בכך שכיבוש הגולן ויתר השטחים נעשה מתוך הגנה עצמית מוצדקת. לכן החלטה 242 של מועצת הביטחון של האו"ם לא דרשה מישראל לסגת באופן מוחלט לקווי 67'.

זכותה של ישראל על הגולן עומדת על בסיס איתן גם במשפט הבינלאומי. סטיבן שוובל, לימים נשיא בית המשפט הבינלאומי לצדק בהאג, הסביר שקווי 67' הם רק קווי שביתת נשק שישראל רשאית להחליף בגבולות אחרים, והכיר בזכותה לריבונות על שטחים שכבשה במלחמה. בכך, הוא נתן תוקף מוסרי לתביעת ישראל לריבונות על הגולן.

האם מעבר לזכותנו על הגולן, השליטה בו היא גם צורך ביטחוני של ישראל?

בהחלט. גם שחרור רמת הגולן וגם המשך השליטה עליה היו ונשארו אינטרס ביטחוני חיוני של ישראל. כשהגולן היה נתון לשליטה סורית, הסורים ניצלו את גובהו ביחס לשטח הישראלי הסמוך לגבול כדי להקים על הרמה מוצבים שחלשו על עמק הירדן, על הכינרת ועל הגליל. יתרון אסטרטגי מובהק זה אִפְשֵׁר להם למרר את חיי תושבי הצפון בהפגזות חוזרות ונשנות, עד לניצחון ישראל במלחמת ששת הימים.

שחרור הגולן על ידי ישראל הפך את היוצרות והעניק לנו יתרון אסטרטגי חיוני, בכמה היבטים. קו הגבול העובר לאורך קו פרשת המים מעניק לצה"ל עדיפות טופוגרפית על פני פולשים ממזרח. הוא אף מאפשר לישראל לחלוש על דמשק ובכך מהווה גורם מרתיע מול סוריה, ומקשה על הסורים לפגוע באזור מפרץ חיפה. לצד זאת, השליטה בחרמון מעניקה לישראל יכולות איסוף מידע מודיעיני חשובות.

יתר על כן, שליטה בדרום הגולן הייתה פותחת בפני הסורים ציר גישה למרכז הארץ, כפי שאכן כמעט קרה במלחמת יום כיפור, עד שהמתקפה הסורית נבלמה לבסוף על ידי צה"ל בקרבות קשים שהסבו אבדות כבדות לכוחותינו.

הפוסט "הגולן הוא שטח כבוש שאסור לישראל להחזיק" הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

ביהודה ושומרון יש כבישים עוקפים שכל אזרחי ישראל, יהודים וערבים כאחד, רשאים לנוע בהם בחופשיות, ושהוקמו כדי להגן עליהם מפיגועי טרור פלסטיניים שגבו את חייהם של רבים. מעבר לכך, "אפרטהייד" הוא אפליה גזענית ממוסדת – וזו קיימת ביהודה ושומרון רק מצד הפלסטינים נגד יהודים.

מהם הכבישים העוקפים ביהודה ושומרון?

לאחר פרוץ האינתיפאדה השנייה, בספטמבר 2000, ביצעו ארגוני הטרור הפלסטיניים גל פיגועים שבהם נרצחו יותר מ-600 ישראלים, מתוכם למעלה מ-100 ילדים ובני נוער.

כדי להגן על ביטחון הישראלים הנוסעים ביהודה ושומרון הוקמו כבישים עוקפים, שמאפשרים להם לנוע בחופשיות מבלי לעבור בכבישים ובאזורים שאורבים בהם מחבלים שרק ממתינים לשעת כושר כדי לבצע פיגוע נוסף.

האם מדובר בכבישים ליהודים בלבד שהוקמו לצורך דיכוי הפלסטינים ושליטה בהם?

ממש לא. מדובר בכבישים שכל אזרחי ישראל – יהודים כערבים – רשאים לנסוע בהם, והקמתם נבעה אך ורק מהצורך הביטחוני הדחוף להגן על אזרחים ישראלים באזורים מרובי פיגועים, ומעולם לא כוונה לדיכוי הפלסטינים או לשליטה בהם.

אז האם אפשר להגדיר את הכבישים הללו כביטוי לאפרטהייד?

חד משמעית – לא. "אפרטהייד" מוגדר בחוקת רומא של האו"ם בתור "מעשים לא אנושיים… שבוצעו על ידי קבוצה גזעית אחת במשטר ממוסד על מנת לדכא ולשלוט באופן שיטתי על קבוצה גזעית אחרת". רבים משתמשים במונח במובן של אפליה, הפרדה והדרה שיטתית וממוסדת של קבוצה אחת נגד קבוצה אחרת על בסיס גזעי.

מאחר שהכבישים מיועדים לכל הישראלים ואינם מכוונים לדיכוי הפלסטינים, מובן מאליו שאין כל שחר לראייתם כביטוי ל"אפרטהייד". כמובן, הם גם לא עומדים בשאר רכיבי ההגדרה של אפרטהייד.

האם בכל זאת יש ביהודה ושומרון מרחב שיש בו אפליה גזענית ושיטתית נגד קבוצה מסוימת?

בהחלט יש – נגד יהודים. בכניסה לשטחים שבהם ישראל אינה שולטת תמצאו שלטים האוסרים על תנועת יהודים, וזאת מחשש לחייהם, שכן יהודים שנכנסים לשטחי הרשות הפלסטינית, גם אם בטעות, מצויים בסכנת חיים ממשית.

בישראל, לעומת זאת, המצב הפוך. יהודים וערבים חיים במרחבים משותפים, וערביי ישראל נהנים משוויון זכויות אזרחי מלא.

הפוסט "ביהודה ושומרון יש כבישים ליהודים בלבד – וזו עדות לאפרטהייד" הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

עם אינו יכול להיות כובש בארצו. ארץ ישראל היא מולדתו ההיסטורית של העם היהודי, כפי שמנוסח היטב במסמך המכונן של המדינה, מגילת העצמאות.

האם יש עם אחר שארץ ישראל שייכת גם לו?

לא. העם היהודי הוא העם היחיד הקיים היום שמושרש מראשיתו בארץ ישראל ושהתהווה מתוך קשר עמוק אליה. אין אף לאום אחר בעולם שישראל היא מולדתו.

על אילו אדמות הוקמה ישראל?

מדינת ישראל הוקמה על אדמות מולדת שחלקן שוחררו במלחמת העצמאות שבה נלחמה על עצם קיומה, ושרובן נרכשו כחוק על ידי התנועה הציונית עוד טרם הקמת המדינה.

האם רוב האדמות האלו היו מיושבות?

לא. כדי לממש את זכותו של העם היהודי לחירות ולריבונות במולדתו, התנועה הציונית מראשיתה רכשה אדמות, בייחוד בעמק יזרעאל, בעמק הירדן ובמישור החוף, בין הערים יפו וחיפה. רוב הקרקעות שרכשה שכנו באזורים שוממים ועתירי ביצות, ולא היו מיושבות או מעובדות.

ומה עם האריסים שעיבדו חלק מהאדמות?

רובם הגיעו לשפלת החוף רק במאה ה-19, וההתיישבות היהודית בארץ רק היטיבה איתם ועם האוכלוסייה הערבית בכללותה, העניקה להם הזדמנויות תעסוקה ושיפרה את חייהם – כפי שמראים מחקרים רבים.

ומה עם הטענה שאין לישראל לגיטימציה בינלאומית?

זו טענה שקרית. מעבר לכך שיש לנו זכות טבעית והיסטורית בלתי מותנית על ארצנו, כדאי להזכיר שמדינת ישראל הוקמה על בסיס החלטת עצרת האומות המאוחדות, שהכירה בזכותו של העם היהודי למדינה משלו בארץ ישראל.

האם הטענה שלפיה ישראל הוקמה על אדמה גזולה היא לגיטימית?

לא. המסר העולה מהטיעון הוא שיש לכל העמים זכות להגדרה עצמית – חוץ מהעם היהודי. אפליה ספציפית כזו אינה אלא שנאת יהודים בתחפושת, ומכאן שהטיעון האנטי-ציוני שלעיל מתבסס על תפיסה אנטישמית.

הפוסט "ישראל הוקמה על אדמה גזולה" הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

כשסא"ל (מיל') ירון בוסקילה, כיום מנכ"ל תנועת "הביטחוניסטים", השתחרר מ-24 שנות שירות כלוחם ומפקד בצה"ל, הוא יצא לטיול בדרום אמריקה ומצא עצמו על פסגת הר געש באמצע סערה, עם קבוצת מטיילים הזקוקים לחילוץ.

"הייתה סופת ברד והיינו בערפל כבד", הוא נזכר, "ולא מצאנו את הדרך החוצה. חיפשתי חיבור לאינטרנט כדי לדווח איפה אנחנו, ולאחר שמצאתי קפץ לי לפתע עדכון מהפייסבוק שתא"ל במיל' אמיר אביבי, שלא הכרתי קודם, מקים תנועה חדשה בשם 'הביטחוניסטים'. ואני משם כותב לו – 'אמיר, זה בדיוק מה שאני צריך. איך שאני נוחת אני צריך לפגוש אותך'".

אם תהיתם מה קרה לקבוצה, אתם יכולים להיות רגועים. ירון ניווט אותה חזרה לנקודת ההתחלה והיא חולצה במלואה.

"הבנתי שאני משתחרר מהצבא – לא מהמדינה"

ההודעה על הקמת "הביטחוניסטים" הגיעה אל ירון בדיוק ברגע הנכון, אחרי שבמשך החודשים שקדמו לשחרורו מצה"ל הוא התלבט מאוד לגבי המשך דרכו.

מה הייתה ההתלבטות מבחינתך?

"הציעו לי תפקידים במגזר הפרטי עם משכורות שלפני כן לא יכולתי לדמיין, אבל משהו הטריד אותי. שאלתי את עצמי: אחרי שהקדשתי את כל החיים כדי לשרת את המדינה, אני הולך מעכשיו להתעסק רק בלעשות כסף? אומנם אני משתחרר מהצבא אך אני לא משתחרר מהמדינה. אני רוצה וחייב להמשיך להשפיע".

ומה בהודעה של אמיר תפס אותך?

״אמיר דיבר על השמעת קול ביטחוני שאין לו כיום במה, למרות שרוב הציבור הישראלי מאמין בו. הרגשתי שזה מאוד נכון: לצבא יש תפיסה מסוימת שהיא לא תמיד נכונה, וגם לא תמיד נקייה משיקולים זרים ומתבססת על שיקולים מקצועיים בלבד, ואף אחד לא מאתגר את ראשי הצבא. גם אני בשירותי הצבאי חוויתי זאת. למשל כאשר ניסיתי לדבר עם הממונים עליי על נושא הגנת המחנות בצה"ל , על כשירות מערך המילואים או על הוראות פתיחה באש, שבעיקרן דורשות מהלוחם להסתכן יותר מאשר הוא מסכן את האויב".

ואז אתה מציף את זה למעלה ומה אומרים לך?

"אומרים לי שזה לא התפקיד שלי לדבר. אפילו בתפקיד האחרון שלי, כמפקד בסיס, הייתי עד לטיוח של חוסר מוכנות מבצעית ואמרתי: חייב להיות פה שינוי – כי יום אחד נגיע למצב שבאמת תהיה פה מלחמה, ואז נצטרך להתמודד עם התרשלות והתייחסות לא רצינית ומקצועית שתהיה בעוכרינו".

האם הקונספציה היא רק נחלת מערכת הביטחון, או שהיא רחבה יותר?

"לפני שאני מאשים את הממשלה, הצבא והשב"כ בשבעה באוקטובר, אני מאשים קודם אותנו כחברה. יצאנו לרחובות להפגין על הרפורמה ועל מחירי הדיור, המילקי והקוטג', אולם מעולם לא הפגנו באמת על כך שתושבי הנגב סובלים מאיום מתמשך של רקטות ובלוני תבערה, או על כך שגן ילדים בנחל עוז מוקף כולו במיגוניות כחלק מהשגרה, ועל הסכנה הגדולה שהולכת ונבנית מול עינינו. בחרנו לחיות ככה, במקום להעביר למקבלי ההחלטות מסר חד וברור – שהמצב הנוכחי לא יכול להימשך".

"תודה שאתם מדברים בשמי"

כשירון חזר לארץ מדרום אמריקה, הוא פגש את תא"ל (מיל') אמיר אביבי, ושאל אותו כמה חברים כבר יש בתנועה. התשובה שקיבל: עשרה. מאז אותה פגישה, שנערכה לפני כארבע שנים, גדל מספר חבריה באופן דרסטי. כיום הוא עומד על יותר מ-35,000 קצינים, לוחמים ואזרחים.

כיום, אתה מרגיש שהקול הביטחוני שהיה חסר מקבל את הבמה הראויה?

"אין שבוע שלא מדבר איתי קצין בכיר בצבא שאומר – ׳כל הכבוד. אני לא יכול לדבר, תודה שאתם מדברים בשמי׳. היו גם אלופים ותא"לים שאמרו לי – טוב שאתם עושים את זה, אתם מצילים את הצבא".

מה אִפְשֵׁר ל"ביטחוניסטים" להצליח היכן שאחרים נכשלו?

"הדבר העיקרי הוא שהתנועה באה באופן נקי למקצוע הצבאי ולצרכיה הביטחוניים של מדינת שיראל ללא אג'נדה פוליטית. כדי להבין את המצב הביטחוני לאשורו ולגבש לפיו אסטרטגיה נכונה, צריך להסתמך על עובדות ולא על רצונות ואמונות. מה שפוגע ביכולת לנתח את המציאות באופן אובייקטיבי. מערכת הביטחון, התקשורת וחלק מהציבור ביססו את תפיסת המציאות שלהם על תפיסות מוטעות או כאלה המבוססות על תקוות ואמונות שהתנגשו פעם אחר פעם בקיר המציאות. הביטחוניסטים לעומת זאת מגדירים מה באמת נחוץ לביטחונה של ישראל על מנת שתמשיך להתקיים לדורות במציאות הכאוטית המשתנה מסביבנו, לא על בסיס תקוות ואמונות, אלא מתוך הנחה שהאויבים שלנו ישאפו תמיד לפגוע בנו ולייצר את ההזדמנות להשמיד את ישראל".

מה זה אומר להיות נטולי אג'נדה פוליטית?

"זה אומר שב'ביטחוניסטים' אין מקום לפוליטיקה, אלא אך ורק לתפיסה מקצועית ומבוססת עובדות, מתוך מחויבות לשמירה על ביטחון ישראל. עמדת התנועה היא שישראל זקוקה לגבולות בני הגנה ולחופש להגן על עצמה בעצמה, וזו אסטרטגיה שמתחייבת ישירות מהנתונים בשטח. יש אצלנו מקום לבעלי כל הדעות, כל עוד הדעות נשענות על ניתוח מקצועי ומבוסס עובדות״.

והאם אכן לא נפלתם בקונספציה?

"לא. כבר בינואר 2022 התרענו בפני בכירי מערכת הביטחון שחמאס לא מורתע ורק מחכה לשעת כושר. הצבענו על התלכדות הזירות שאליה מכוונת איראן תוך שימוש בפרוקסי שלה, ואפילו אמרנו שצריך לשקול להילחם במזימה האיראנית דווקא בעזה. אמיר אביבי אמר אז שאם נחכה, בעוד שנה-שנתיים-שלוש נפגוש את חמאס בשיא כוחו והגדיר את המצב במילים אלה: אם לא ניזום, נמצא את עצמנו בתרחיש של יום כיפור. כל התחזיות האלה, שמבוססות על מסמך מחקר מקיף שהגשנו לממשלה, התגשמו למרבה הצער".

"לזכור בשביל מה אנחנו נלחמים"

ואכן, הקונספציה שמפניה התריעו "הביטחוניסטים" התנפצה באופן הנורא ביותר במאורעות השבעה באוקטובר. לאחר שבמשך יום שלם נסע ירון בתוך התופת, והשתתף בהקמת חמ"ל חלופי שסייע בחילוץ כמה שיותר מתושבי העוטף בחיים, הוא מעיד שהיה על סף קריסה.

"אחרי מה שראיתי בשבעה באוקטובר, הגעתי למצב פיזי שבו ראיתי מולי רק תמונה שחורה", הוא משחזר את הרגעים הקשים. "ואז, בשמונה באוקטובר אני נוסע למשימה באחד מהצירים בעוטף ואני רואה מולי פקק תנועה מבאר שבע ועד צאלים של עשרות אלפי כלי רכב, חיילי מילואים שכולם הגיעו על דעת עצמם כדי להתנדב, מבלי שאף אחד קרא להם. אני מסתכל ואומר לעצמי – זו סיבה לאופטימיות".

מה הבנת ברגע הזה?

"שבסוף, עם כל הפירוד הקיצוני שהיינו בו ערב השבעה באוקטובר, אחרי האסון כולם מבינים שצריך להתאחד. אצל עמים אחרים, מלחמות קשות מפרקות חברות, מפילות ממשלות וגורמות לכאוס. אצלנו זה הפוך. כשהחרב מונחת לנו על הצוואר אנחנו מתאחדים, נלחמים ומנצחים. אותה שבת ארורה הוכיחה שהחברה שלנו יותר חזקה משהעזנו להאמין".

מהו ההישג הכי חשוב שלכם מתחילת המלחמה?

"שתרמנו לחיזוק האמונה של החברה הישראלית והנהגת המדינה שצריך ואפשר להיכנס לעזה ולהכריע את חמאס. השמענו בתקשורת קול ברור ולא מתפשר שבו אמרנו שזו חובה מוסרית להילחם ולהכריע את חמאס באופן שיחזיר את החטופים. חיזקנו את המנהיגים והעם ושינינו את השיח הציבורי דרך התקשורת".

איך עודדתם את המנהיגים?

"ניסינו להרים אותם לגודל ההזדמנות שיש עכשיו לשנות את המציאות. בפגישה הראשונה שלי עם נתניהו, למוחרת השבעה באוקטובר, אמרתי לו: 'אני יכול להגיד לך דבר אחד. בנקודת הזמן הזו לא כל העם עומד מאחורי בנימין נתניהו, אבל כל העם עומד מאחורי ראש הממשלה. צא למתקפה הזאת'".

ובאותו הזמן פעלתם גם כדי לחזק את המפקדים בשטח?

"בדיוק. כמו בהנהגה הפוליטית, גם בקרב המפקדים צריך לנסוך כל הזמן את הכוח להמשיך. אני זוכר שנכנסתי לשיחה עם מפקד האוגדה שלי, תא"ל אבי רוזנפלד, שבה חיזקתי את ידיו, ובסופה הוא חיבק אותי ואמר – 'תודה ירון, הייתי צריך את זה'. כל אחד צריך להרגיש שהפקודים שלו איתו".

אמרת בעבר שכדי לנצח, צריך לזכור בשביל מה אנחנו נלחמים. בשביל מה אתה נלחם?

"אני אספר לך משהו. בהשתלטות על בית חנון קורה דבר מדהים. בדרך כלל, כאשר מחליטים היכן ימוקם בית המח״ט בשטח, הדבר הראשון שעושים הוא למגן אותו עם שקי חול נגד צלפים. אבל מפקד חטיבה 5, אל"מ טל קוריצקי, לא עושה את זה, אלא משהו אחר לגמרי. הוא אומר לחיילים לפתוח את האפודים, לשלוף מהם את המכתבים שקיבלו מילדים, ולתלות על הקיר, מול העיניים. אני שואל אותו למה זו הפקודה הראשונה שלו, והוא אומר – 'אני רוצה שהחיילים שלי יזכרו למה אנחנו פה. לא כדי לכבוש את עזה או להרוג, אלא בשביל הדור הבא'. אז על זה אני נלחם – על הדור הבא".

"אם תנצח בהאג – לא תנצח את הטרור"

החזית השלישית שבה פעלו "הביטחוניסטים" בתקופת המלחמה כדי לחזק את רוח העם היא התקשורת.

הנוכחות התקשורתית שלכם התעצמה מאוד מאז השבעה באוקטובר. למה לדעתך זה קרה?

"כי הבאנו קול אחר לשיח הציבורי. הציבור דרש תשובות ולכן התקשורת נתנה סופסוף במה גם למי שלא מהדהד את המסרים המקובלים. וגם, בזכות הנוכחות שלנו השיח הציבורי השתנה ועבר לשפה של ניצחון, הכרעה והשמדת האויב שלנו, במקום לנסות תמיד ללכת בין הטיפות. לפני כן, כל הזמן השקענו בלנסות לנצח בבית הדין הבינלאומי בהאג. הבעיה היא שאם תנצח בהאג – לא תנצח את הטרור, וכנראה בכל מקרה בהאג לא תצליח לנצח".

"לבשל לחיילים תורם למוטיבציה לא פחות משיחת מג"ד"

חברי התנועה, רובם ככולם, התגייסו לשירות מילואים ממושך בעקבות האסון. כקצין אג"ם אוגדת עזה, ירון היה במילואים 150 יום ברצף, ובמקביל ניהל את התנועה ויחד עם שאר החברים נרתם לסיוע לחיילים בשטח.

"הקמנו מערך שלם של סיוע והעברת ציוד לחימה לחיילים", הוא מספר. "התרומה של זה למורל בשטח היא עצומה, ואני מדגיש את המורל – כאשר חייל מקבל קסדה טקטית, זה לא רק הציוד המשובח שהוא מקבל, אלא גם הידיעה שחושבים עליו ושעומדים מאחוריו, וההתגייסות בחברה הישראלית באמת קיימת בכל המעגלים. אצלי ביישוב, למשל, כל הנשים מבשלות, בכל שבוע, כבר שנה וחודשיים מפרוץ המלחמה – ובכל שבוע מגיע האמר מלא ולוקח את האוכל לחיילים בעזה. זה חשוב למוטיבציה לא פחות משיחת מג"ד".

"לבנות דור של מפקדים אחרים"

ייתכן שהדרך החשובה ביותר שבה "הביטחוניסטים" פועלים כדי להעמיק את החוסן הלאומי בטווח הארוך היא ההשקעה בחינוך. בשנים הקרובות מתכוונת התנועה לייסד רשת מכינות קדם-צבאיות שהראשונה שבהן תפעל במושב תקומה שבעוטף עזה, בין השאר כדי לסייע לעוטף בכלל וספציפית למושב, שנפגע קשות בשבעה באוקטובר, להשתקם.

איך נולד הרעיון להקים רשת מכינות?

"במלחמה גילינו את העוצמות וגם את החולשות של מפקדים ומנהיגים, והבנו שזו הנקודה שצריך להתחיל בה – לבנות דור חדש של מפקדים ומנהיגים ברוח תנועת הביטחוניסטים. הפידבק שאנחנו מקבלים מהשטח מדהים ויש צמא רב לרשת מכינות כזו".

איך עוד מתבטאת העשייה החינוכית שלכם?

"אנחנו מגיעים מטעם צה"ל למוסדות חינוך ולימי גיוס מרוכזים. כיום אנחנו הגוף המוביל בארץ בעידוד לגיוס בקרב בני נוער. בעתיד אנחנו רוצים להרחיב את הפעילות החינוכית שלנו ולהגיע גם לנוער יהודי בחו"ל, לעודד עלייה לארץ ולחזק את הזהות הציונית, ובעזרת השם גם להגיע לאקדמיה".

היה רגע שהמחיש לך באופן מיוחד את הכוח שיש לחינוך?

"תוך כדי המלחמה, אמיר פוגש אותי באזור הנובה. ניגשים אלינו קצין וקצינה, ואומרים: 'אתם הרציתם לנו כשהיינו חניכים במכינת באר אורה', ומבקשים שנבוא לדבר גם עם החיילים שלהם. כל אחד מאיתנו הרצה באותה מכינה אולי פעם אחת. אמרתי לאמיר: 'תראה מה זה, מכינה שנתית, עברו אינסוף הרצאות, ויודעים להגיד שמפגש איתנו השפיע עליהם. וזו ההשפעה של שיחה אחת. תאר לעצמך מה קורה כשאתה מקדיש חצי שנה או שנה במכינה קדם צבאית כדי להשפיע על הנוער באמת'".

"לעצב את היום שאחרי המלחמה"

לצד השקעה בעתיד, "הביטחוניסטים" פועלים כדי לחולל שינוי גם בטווח הזמן המיידי. מחלקת המחקר של התנועה מוציאה לאורך כל השנה מחקרי מדיניות וניירות עמדה במגוון נושאים, שמוגשים למקבלי ההחלטות. חלק מהמחקרים וניירות העמדה הופכים ליוזמות שהתנועה מקדמת באופן פרטני. בין היוזמות האלה אפשר למנות מתן הטבות דיור למילואימניקים, קביעת עונש מינימום לזורקי אבנים ומניעת העברת כספי הרשות הפלסטינית לטרור.

שתי היוזמות הטריות של התנועה, שפורסמו בדצמבר 2024, הן "תוכנית ה-8000" לגיוס החברה החרדית לשירות ביטחון ו"תוכנית האיים: מנהל הומניטרי כשלב ביניים ברצועת עזה", שעניינה מיגור חמאס תוך מניעת משבר הומניטרי והכנת הקרקע בעזה ליום שאחרי המלחמה.

מעבר ליוזמות ספציפיות, האם אתה רואה שינוי בקרב מקבלי ההחלטות מאז שהתחלתם לפעול?

"כן, יש שינוי משמעותי. חברי כנסת הפסיקו לקבל כמובן מאליו כל מה שאיש צבא, משטרה או שב"כ אומר, ורוצים לשמוע גם את מי שחושב אחרת. אדם נורמלי מבקש second opinion  לפני ניתוח משמעותי; חברי הכנסת הבינו שהגיע הזמן לקבל גםsecond opinion  לפני החלטות ביטחוניות משמעותיות. הכנסת משקפת בכך את החברה הישראלית כולה, שכבר לא מוכנה לקבל אוטומטית את דעתם של נציגי המערכת, וזה נובע מכך שהיה מי שהעז לצעוק ולהשמיע קול אחר".

יש לכם תוכניות לעתיד בתחום המחקר?

"אחד היעדים שלנו לשנה הקרובה הוא להפוך את מחלקת המחקר שלנו למכון מחקר לכל דבר, שישתף פעולה עם חוקרים בינלאומיים, כולל כאלו שמתמחים במדינות ספציפיות כמו רוסיה וסין. הרישות הזה חשוב כדי להעמיק את המיצוב שלנו כסמכות מחקרית מובילה שאסור להתעלם ממנה".

שיתוף נגד קונספציה

כאמור, תנועת "הביטחוניסטים" מונה כבר למעלה מ-35,000 חברים – אבל ירון רוצה יותר. הרבה יותר.

למה חשוב לך שהתנועה תגדל?

"מפני שהכוח של התנועה הוא הציבור הרחב שעומד מאחוריה. 'הביטחוניסטים' היא תנועה חברתית עוד לפני שהיא ביטחונית. המטרה שלה היא לתת לכל חלקי החברה הישראלית את היכולת להשפיע, כולל לאלו שעד לאחרונה מצאו את עצמם מושתקים. זו לא תנועה לעילית מסוימת או לחוקרים, אלא לכולנו. מי שרוצה לתרום לביטחון ולא רק לדאוג לגביו, אנחנו מזמינים אותו להצטרף ולבחור את הדרך שבה הוא רוצה להשפיע".

ומה אם אין לי זמן להשתלב בתנועה, אבל אני תומך במסרים שלה?

"אז עדיין יש משהו שאתה יכול לעשות: לשתף פוסטים, כתבות וסרטונים של 'הביטחוניסטים' ולהרחיב את מעגל הקוראים והצופים ומתוך כך את המזדהים והמשפיעים. התכנים שלנו באתר וברשתות החברתיות יוצרים הדים רבים שמשנים את פני המציאות, ומי שמשתף אותם מסייע לנו לוודא שישראל לא תיפול שוב לקונספציה. תחשבו על זה – מניעת הקונספציה הבאה ומימוש ביטחון ישראל נמצאים ממש בקצה האצבע שלכם".

קרדיט תמונות: אלבום אישי ירון בוסקילה/שאטרסטוק

הפוסט סא״ל (מיל׳) ירון בוסקילה: "החברה שלנו יותר חזקה ממה שהעזנו להאמין" הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

בספטמבר 2024 האשימו הרשויות השוודיות את איראן באחריות לאלפי הודעות טקסט שנשלחו לאנשים בשוודיה ב-2023 וקראו לנקום את שריפת ספרי הקוראן שאירעה במדינה. לפי גורמים רשמיים בשוודיה, מתקפת הסייבר האיראנית בוצעה על ידי אנשי משמרות המהפכה, שפרצו לשירות ה-SMS השוודי ושלחו כ-15,000 הודעות טקסט בשוודית בנוגע לשריפת ספרי הקוראן. השגרירות האיראנית בשוודיה דחתה את ההאשמה השוודית, כינתה אותה "חסרת בסיס" והוסיפה כי היא נועדה "להרעיל" את היחסים בין טהרן לשטוקהולם. מנגד, אמר ראש אגף המבצעים של שירות הביטחון השוודי (SÄPO), פרדריק הלסטרום, כי כוונת הודעות הטקסט הייתה "לצייר את דמותה של שוודיה כמדינה אסלאמופובית וליצור פילוג בחברה".

שריפות הקוראן בשוודיה

כבר באוגוסט 2023 דיווחה התקשורת השוודית כי אנשים רבים ברחבי שוודיה קיבלו הודעות טקסט בשוודית הקוראות לנקום באלו ששורפים את הקוראן. על פי התובע הבכיר מטעם הרשויות השוודיות, מאטס ליונגקוויסט, את ההודעות שלחה קבוצה המכנה עצמה "קבוצת אנזו" (Anzu Team). ברשת הטלוויזיה השוודית SVT פרסמו את תוכן הודעות הטקסט: "אלה שחיללו את הקוראן חייבים לכסות את עבודתם באפר". נוסף על כך כונו השוודים בהודעות "שדים". ההפגנות הפומביות, שכללו את שריפת ספרי הקוראן, נערכו במסגרת חוק חופש הביטוי, המוגן מתוקף החוקה השוודית ולכן אושרו על ידי המשטרה. עם זאת, ההפגנות הללו חוללו סערה במזרח התיכון והביאו לאיומים על שוודיה ואזרחים שוודים מצד גורמים ומדינות אסלאמיות.

הסערה סביב שריפת הקוראן החלה לאחר שרסמוס פאלודאן, פעיל ימני קיצוני ממוצא דני-שוודי, הצית ספר קוראן מחוץ לשגרירות הטורקית בשטוקהולם בינואר 2023, ולאחר מכן מחוץ לשגרירות הטורקית בקופנהגן מאוחר יותר באותו חודש. מעשיו של פאלודאן הביאו אחרים ללכת בדרכו, כמו סלוואן מומיקה, פליט עיראקי בשוודיה שהיה מקושר בעבר למיליציות נוצריות בעיראק. מומיקה הפגין מחוץ למסגד בשטוקהולם ביוני 2023, במהלך חג עיד אל-אדחא המוסלמי, והחל להצית ספר קוראן.

תגובת המדינות הערביות

כתוצאה מאירועי השריפות, שורה של מדינות ערביות זימנו את הנציגים הדיפלומטים השוודים לשיחת נזיפה, ביניהן איחוד האמירויות, ירדן וסעודיה. עיראק אף הרחיקה לכת וניתקה את יחסיה עם שוודיה, לאחר שבשריפת ספר הקוראן בשנית, הוצת גם דגל עיראק. כתגובה הציתו המוני שיעים את השגרירות השוודית בבגדד. באיראן שרפו דגלי ארצות הברית מול השגרירות השוודית והצהירו כי שוודיה "תישא בהשלכות". דובר משרד החוץ האיראני, נאסר כנעאני, זימן את השגריר השוודי לשיחת נזיפה והודיע כי: "אנחנו מגנים בחריפות את מעשה הטומאה החוזר נגד הקוראן בשוודיה". כנעאני גם הטיל על שוודיה אחריות מוחלטת על האירועים ולהשלכות שלהם, שפוגעים ב"רגשות המוסלמים ברחבי העולם".

בהמשך לביקורת האיראנית, ארגון חיזבאללה, הפרוקסי המקורב ביותר לאיראן, קיים הפגנה בביירות נגד שוודיה שכללה הנפת תמונותיו של מפקד כוח קודס שחוסל, קאסם סוליאמני. במאלמו, העיר השלישית בגודלה בשוודיה, שבה קהילה מוסלמית גדולה, פרצו עימותים רבים כתוצאה משריפת ספרי הקוראן. מהגרים רבים המתגוררים בשכונת רוזנגארד בעיר זרקו אבנים והציתו עשרות מכוניות במהומה אלימה ביותר. אירועי שריפת הקוראן גרמו למנהיגים במערב ובצפון אירופה לחרדות. ראש ממשלת שוודיה אף הוסיף לאחר האירועים כי "אנחנו נמצאים כרגע במצב הביטחוני החמור ביותר מאז מלחמת העולם השנייה".

המהפכה האיראנית פינת שטוקהולם

לאור התסיסה שיצרו ההפגנות הללו וגם זעם בקרב מהגרים מוסלמים ברחבי שוודיה, החליטה איראן "לנקום" בשוודיה בדרך שהיא נוקטת זה זמן רב נגד יריבותיה: הגברת פילוג בחברה המקומית. זוהי טקטיקה שלוקחת את הפצת המהפכה האיראנית מספר צעדים קדימה, לא רק בייזום פיגועי טרור, אלא גם בהרחבת מרחב ההשפעה ודרך יצירת כאוס בחברה. תחילה, איראן חודרת לקהילות השיעיות המקומיות במדינה, אם אלה קיימות, ובהמשך לקבוצות אוכלוסייה אחרות או לגורמים קיצוניים שיוכלו לערער את הסדר והשלטון במדינה, בתקווה להגביר את המתיחות החברתית במקרה של מדינות מערביות, או אף להפיל את השלטון אם מדובר במדינה מזרח תיכונית כמו עיראק. הפצת דיסאינפורמציה היא דרך פעולה מבוססת של איראן בישראל, אך כעת היא מנסה להשתמש בה גם נגד מדינות מעבר לים, כמו ארצות הברית וגם מדינות אירופיות, כמו שוודיה.

האיראנים אינם מתמקדים רק במדינת היעד כיריבה עיקרית כי אם גם באויבים או בנציגויות של אויבים השוהים במדינה – כמו נציגויות ישראליות. כך למשל במאי האחרון האשימה הסוכנות לביטחון פנים של שוודיה את איראן בשימוש בארגוני פשע בשוודיה כדי לפגוע במטרות ישראליות או יהודיות במדינה הסקנדינבית. גורמי הביטחון בשוודיה אישרו למעשה את הודעתו של המוסד כי משטר האייתולות משתמש בארגוני פשע באירופה, כמו בשוודיה ובבלגיה, כדי לפגוע במטרות ישראליות ויהודיות.

כך למעשה עמדה איראן מאחורי שלושת ניסיונות הפיגוע נגד מטרות ישראליות בין החודשים ינואר 2024 למאי 2024 בשוודיה ובבלגיה: ב-31 בינואר הושלך רימון יד לעבר שגרירות ישראל בשטוקהולם. הרימון לא התפוצץ. ב-17 במאי נורו יריות לעבר השגרירות בשטוקהולם. לאחר מכן, ב-24 במאי, הושלכו שני רימונים לעבר שגרירות ישראל בבריסל. מחקירת האירועים עלה כי איראן היא זו שעומדת מאחורי אותם ניסיונות פיגוע, והיא השתמשה בארגוני פשע שונים, שאף מסוכסכים ביניהם. ניכר כי גם בהפעלת ארגוני הפשע משתמשת איראן בשיטה שמתבססת על הדינמיקה ביניהם, כמו ניצול יתרון יחסי של אחד הארגונים או יריבות ביניהם.

השימוש בארגוני פשע לצורך פעילות טרור משתלב עם המדיניות האיראנית המנסה לקדם פעילות טרור נגד אויביה מבלי שהעקבות יובילו אליה. האיראנים, כפי שהם נוהגים בארגוני טרור ברחבי המזרח התיכון, כמו חמאס, הג'האד האסלאמי, חיזבאללה, החות'ים בתימן ועוד, מממנים ומכווינים ארגוני פשע ברחבי אירופה. על ידי שימוש בארגוני פשע, איראן נמנעת מטביעת אצבע מדינית על מנת לצמצם את ההשלכות המדינות והמשפטיות שעלולות להוביל לסנקציות בינלאומיות נגד טהרן.

אחד מאותם ארגוני פשע בשוודיה הוא ארגון "פוקסטרוט", הנחשב לארגון הפשע הגדול במדינה, שחבריו אחראים למקרי רצח רבים ולסחר סמים בהיקף רחב. ראש הארגון הוא רוא מג'יד, אזרח שוודי ממוצא כורדי, המבוקש על ידי האינטרפול ומופעל על ידי האיראנים לקידום פיגועים נגד יעדים ישראליים ויהודיים באירופה. עם זאת, בעקבות פיגוע הירי לעבר השגרירות הישראלית בשטוקהולם נעצרו מספר צעירים ממוצא איראני, שנקשרו לארגון הפשע "רומבה", שבראשו עומד מי שהיה מקורבו של מג'יד ב"פוקסטרוט" והפך ליריבו הגדול, אסמאעיל עבדו.

שוודיה כבסיס פעילות טרור

משטר האייתולות מהווה איום ישיר על הביטחון הלאומי של שוודיה. איראן מנהלת ריגול נגד התעשייה, מכוני המחקר והאוניברסיטאות השוודיות. ביוני האחרון נחשף הסכם אסטרטגי המאפשר למשמרות המהפכה האיראניים לנצל שיתופי פעולה בין אוניברסיטאות איראניות ושוודיות כדי לקדם תוכניות צבאיות של איראן.

הסכם זה, שעד אז לא היה ידוע לרשויות השוודיות, אפשר למשמרות המהפכה לנצל שותפויות אקדמיות בין אוניברסיטאות שוודיות לעמיתותיהן האיראניות כדי לרכוש ידע וטכנולוגיה בתחומים כמו מזל"טים, בינה מלאכותית ואלקטרוניקה מתקדמת. יש לפחות שמונה אוניברסיטאות שוודיות שלהן קשרים לאוניברסיטאות איראניות. הסכם זה מהווה איום על הביטחון הלאומי לא רק של שוודיה אלא גם על זה של שאר המדינות החברות בנאט"ו. שוודיה הצטרפה לברית הטרנס-אטלנטית במרץ 2023, לאחר שנשיא טורקיה, רג'יפ טאיפ ארדואן, שחסם זמנית את הצטרפותה של המדינה הסקנדינבית בעקבות אירועי שריפת ספרי הקוראן וההפגנות האנטי-טורקיות בשטוקהולם, הסיר את התנגדותו. הסכם אסטרטגי מעין זה, המשרת את משמרות המהפכה האיראניים, מדגיש את איום הריגול וחדירת כוחות זרים למדינה החברה בנאט"ו.

עם זאת, יעד הריגול העיקרי של איראן הן קבוצות אופוזיציה איראניות בשוודיה. שוודיה, כמדינות אירופה אחרות, הפכה לבסיס פעילות עבור סוכנים איראנים, שבה תוכננו מבצעי ריגול ופיגועים משטחה. דוגמה לכך היא סיפורו של הדיפלומט האיראני אסדאללה אסאדי שנידון על ידי בית משפט בבלגיה ל-20 שנות מאסר בגין טרור. אסאדי, שהיה המזכיר השלישי בשגרירות איראן באוסטריה, נעצר על ידי כוחות הביטחון הגרמניים על הכביש המהיר במדינת בוואריה ב-2018, ימים ספורים לאחר שמסר חומר נפץ לזוג איראני בבלגיה. החומר נועד להתנקשות במתנגדי משטר איראנים מארגון "מוג'אהדין חלק", בעצרת בפריז שבה נכח גם סגן נשיא ארה"ב דאז מייק פנס. בעוד אסאדי הוצב באוסטריה ופשעו היה קשור לצרפת, מחקירתו ומהחרמת חפציו נמצא קשר הדוק בינו לבין סוכנים איראנים בשוודיה. המשטרה הגרמנית החרימה מחברת של אסאדי שבה תיעד 289 אתרים ב-11 מדינות באירופה שבהן נפגש עם סוכנים איראנים. בין המדינות שהוזכרו הייתה שוודיה. הייתה זו הוכחה כי לאיראנים יש סוכנים פעילים במדינה זו. הדבר אף התחדד יותר כאשר בדצמבר 2019 אזרח עיראקי החי בשוודיה הורשע בריגול מטעם איראן נגד איראנים גולים בשוודיה. במאי 2023 שוחרר אסאדי בעקבות עסקת חילופי שבויים בין איראן לבלגיה עבור אוליבייה ונדקאסטלה, עובד הומניטרי בלגי שנעצר באיראן ב-2022.

קריאת השכמה למדינות המערב

על אירופה והקהילה הבינלאומית לשים לב להתנהלותה של איראן שמהווה איום לא רק על מדינות במזרח התיכון, כי אם גם על מדינות מערביות המנהלות עימה קשרים דיפלומטיים. מכיוון שאיראן מנהלת רשת מסועפת במדינות רבות בעולם, כמו במקרה של שוודיה, תוכל טהרן להפעיל גורמים קיצוניים מקומיים, או אפילו ארגוני פשע מקומיים אם תחפוץ בכך. בפעילותה החתרנית מנסה איראן להעמיק משברים וסכסוכים במדינות רבות, להגביר שסעים חברתיים על מנת למוטט את השלטון ולפורר את המדינה. הגברת השסעים וחילוקי הדעות תורמת לחתירתה של איראן להחלשת המערב ולהצדקת טענתה כי הדמוקרטיה המערבית היא פגומה מיסודה. שגשוגם של ארגוני פשע מקומיים לצד קמפיינים להטמעת דיסאינפורמציה שתרעיל את השיח הציבורי עלולים להביא לאנרכיה במדינות המערב ולפורר אותן מבפנים אל מול התחזקות העולם המוסלמי – כאשר איראן רואה בעצמה את חוד החנית המובילה את הציר השיעי בדרכה להגמוניה אסלאמית-שיעית.

האיראנים אינם בוחלים באמצעים, ומשתמשים בארגונים שונים אך בשיטות דומות: הגברת שסעים וסכסוכים חברתיים, שימוש בקבוצות מקומיות לקידום אינטרסים איראניים, שימוש במבצעי סייבר להגברת השפעה ועוד. כפי שעושה זאת איראן בישראל, כך היא עושה זאת במדינות המערב. שוודיה היא מקרה בודד מבין מדינות רבות ברחבי המערב שבהן מנהלת איראן פעילות חתרנית מסוכנת. על מדינות סקנדינביה והמערב ככלל להבין כי להן ולישראל אינטרס משותף אל מול האיום האיראני. איראן היא כבר מזמן לא רק איום על המזרח התיכון. פעילותה החתרנית הופכת אותה לאיום ביטחוני עבור המערב כולו.

הכתוב במאמר הוא על דעת המחבר בלבד ואינו משקף בהכרח את עמדת התנועה

הפוסט הפעילות החתרנית של איראן בשוודיה הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

ב-27 בנובמבר, היום שבו נכנסה לתוקף הפסקת האש בין ישראל לחיזבאללה, ניצלו המורדים הסורים את שעת הכושר ופתחו במתקפה נגד צבאו של בשאר אל-אסד. בתוך 11 ימים בלבד השלימו כוחותיהם את כיבוש סוריה והשתלטו על דמשק. אסד עצמו נמלט לרוסיה.

רבים השתאו לנוכח המהירות המסחררת שבה נפל המשטר הסורי ועומק השנאה שביטא ההמון המשולהב ששבר וגרר את פסלו של אסד האב ברחבי דמשק.

מי שפחות הופתע מכך הוא סא"ל במיל' ד"ר מרדכי קידר, חבר תנועת "הביטחוניסטים" ומהמומחים המובילים לחקר המזרח התיכון. מהאופן שבו הוא מנתח את האירועים האחרונים, נראה כי בכלל לא בטוח שסיפורו של משטר הבעת' בסוריה יכול היה להסתיים באופן אחר.

יותר כופרים מהיהודים ומהנוצרים

"המהירות שבה הצליחו המורדים להשתלט על סוריה נבעה מכך שמדובר במדינה חלולה – שהאנשים לא מאמינים בה והצבא לא מוכן להיהרג עבורה", אמר קידר בשיחה מיוחדת עם אור יששכר, ראש מחלקת המחקר של תנועת "הביטחוניסטים", בעקבות ההתפתחויות הדרמטיות בסוריה. "ספרי "Asad in Search of Legitimacy (2005) מוכיח את מה שמזרחנים אחרים ניסו להכחיש או להתעלם ממנו", טוען קידר, "וזה שחאפז אסד, ובהמשך בנו בשאר, ניסו לשווא כל השנים להפוך לשליטים לגיטימיים בעיני הציבור, אך מעולם לא היו כאלה. לא הייתה להם לגיטימציה בגרוש. כלום. אפס. נאדה. הם שלטו בכוח הזרוע. הכול היה פייק ולכן נפל כל כך מהר".

קידר מסביר שמדובר בכרוניקה של כישלון ידוע מראש. "הבעיה הגדולה ביותר של סוריה היא העובדה שבשנת 1966 השתלט עליה מיעוט של בני הדת העלווית, שנחשבים בעיני הרוב המוסלמי הסוני במדינה לכופרים, עובדי אלילים, שדינם הוא או להתאסלם או להישחט. אבן-תיימיה, פוסק מוסלמי נודע מימי הביניים, קבע שהעלווים הם 'יותר כופרים מהיהודים והנוצרים'. לכן, מבחינת המוסלמים אין שום אפשרות שעלווי יהיה שליט".

דיכוי אכזרי והפתעה אסטרטגית

"כדי להתמודד עם העוינות של הרוב המוסלמי כלפיהם", אומר קידר, "המנהיגים העלווים מהפלג המרקסיסטי של הבעת' – מפלגת השלטון הלאומנית החילונית בסוריה, שהשתלט על המדינה ב-1966 – כוננו משטר דיקטטורי נורא, שדיכא באכזריות את המרידות נגדו. ב-1976 פרץ מרד האחים המוסלמים בסוריה, שבמהלכו נלחמו אלפי מורדים סונים נגד השלטון. המרד הסתיים בפברואר 1982 בטבח הגדול בחמה, שבו נרצחו בין 20 אלף ל-40 אלף איש. כוחות צבא בפיקודו של רפעת אל-אסד, אחיו הצעיר של חאפז אל-אסד, פוצצו בתים על יושביהם – ובהם זקנים, נשים וילדים – והמיתו אחרים בגז. כ-20 אלף איש נוספים, שנלקחו למאסר, נרצחו בכלא תדמור".

"הסיבוב הבא התחיל במרץ 2011, עם גל הפגנות נגד השלטון שפרצו במסגרת מה שנקרא בזמנו 'האביב הערבי'. גם אז המרד דוכא באזורים שונים בכוח קטלני. רבים מהמוסלמים בסוריה ברחו צפונה לאזור אידליב, הקרוב לטורקיה. הטורקים סייעו להם להתחמש, להצטייד, להתארגן, להתאמן ולהתכונן ליום הגדול שבו הם יפרצו החוצה וישחררו את המדינה מהשלטון של משפחת אסד".

במשך 14 שנים חיכו המורדים באזור אידליב, התחזקו, התחמשו והמתינו להזדמנות להנחית את המהלומה המכרעת על משטר אסד. "שעת הכושר", מסביר קידר, "הגיעה עם סיום המלחמה של חיזבאללה מול ישראל, שממנה יצא המשטר מוחלש במיוחד".

איך התבצעה הפתעת המורדים?

"'היאת תחריר א-שאם' – ארגון אסלאמיסטי שבעבר נקרא ג'בהת א-נוסרה והיה שייך לאל קאעידה – בפיקודו של מוחמד אל-ג'ולאני, היה זה שתקף ראשון. שאר ארגוני המורדים מיהרו ללכת בעקבותיו, כדי לנצל את ההפתעה האסטרטגית שמשטר אסד הופתע – ושעלתה לו בחייו".

"בהתחלה", מתאר קידר את מהלך הקרבות, "כוחות המורדים תקפו בחלב וכעבור כמה ימים ירדו דרומה לחמה ובהמשך לחומס. אחרי שנכבשה, הדרוזים בא-סווידא והבדואים בדרעא הצטרפו גם הם למרד נגד השלטון. מכאן הדרך לכיבוש דמשק ולמפלתו הסופית של אסד הייתה קצרה".

ננצח כשדגלי ישראל יונפו מעל שגרירות איראן

על אף שבמערכה האחרונה נלחמו המורדים כחזית אחת, לאמיתו של דבר מדובר במגוון ארגונים בעלי אג'נדות שונות ולעיתים גם מנוגדות. "באזור אידליב הצטברו לאורך השנים, בעיקר אחרי 2018, פליטים מדאעש, מאל קאעידה ומארגונים אחרים. לעומתם, היו שם גם ארגונים חילוניים ומולטי-אתניים ללא שום אג'נדה דתית, שדרו בהם בכפיפה אחת מוסלמים, נוצרים, דרוזים, עלווים ובני קבוצות אחרות. הארגונים הללו נראים מתונים ופרגמטיים יותר, ולפחות שניים מהם מקבלים את ישראל. אני יודע את זה מפני שאני בקשר עם המנהיגים שלהם", חושף קידר.

האם הקו של רוב המורדים אכן מסתמן כמתון יחסית?

"ההכרזות שרוב הארגונים מוציאים הן די חיוביות, אפילו יש כאלה שאומרים שלישראל אין סיבה לחשוש. אחד מהארגונים שאני בקשר איתם כתב לי שבשבילו הניצחון הגדול על אסד, האיראנים וחיזבאללה יהיה כשעל השגרירות האיראנית בדמשק ובעמאן יתנוססו דגלי ישראל, והבניינים יהפכו להיות לשגרירות ישראל".

כדאי למורדים לכונן משטר ליברלי

"אין עם סורי מאוחד", מסביר קידר. "סוריה היא מדינה מלאכותית, שמשוסעת באופן עמוק מבחינה אתנית – לערבים, כורדים, טורקמנים וארמנים; מבחינה דתית – למוסלמים, נוצרים, דרוזים ועלווים; ומבחינה שבטית – לחמולות ולמשפחות מורחבות חזקות שרבות מהן חמושות, עם נאמנויות פנימיות ואג'נדות משלהן. כל מה שחיבר בין הקבוצות הללו היה קו הגבול השרירותי שקבעה צרפת בסיום המנדט שלה באזור. הפערים והמתיחויות על רקע אתני, דתי ושבטי מנעו מעם סורי אמיתי להיווצר". לדברי קידר, זו בדיוק הסיבה לכך שכדאי לאל-ג'ולאני להקים משטר ליברלי יחסית.

"אם סוריה תהפוך להיות מדינה אסלאמיסטית כמו דאעש או דיקטטורה שתנסה להשליט זהות לאומית אחידה, היא עלולה להתפרק – משום שהדרוזים, הכורדים וגם מיעוטים אחרים לא ירצו לחיות במדינה כזאת. מנגד, אם סוריה תהיה מדינה פלורליסטית ורכה יותר מבחינת התערבותה בחיי האזרחים, כפי שהיה בשנות ה-50, ייתכן מאוד שכל מיני כוחות שרוצים עצמאות – כמו העלווים באזור החוף – יסתפקו במה שיש להם ולא ינסו לפרק את המדינה".

אם האלטרנטיבה היא איראן – אני מעדיף את דאעש

לשאלה אם התפרקות של מדינות כמו איראן או סוריה תשפיע לרעה על היציבות במזרח התיכון, קידר מפתיע ומשיב שלהפך – היא רק תתרום ליציבות.

"רק אמירויות, מדינות הומוגניות, הן יציבות לאורך שנים רבות באזור הזה. לעומת זאת, מדינות שהן רב-קבוצתיות, הטרוגניות, הן מאוד לא יציבות – ראה למשל את סוריה, עירק, לבנון, תימן, סודן ולוב, שכל אחת מהן כוללת קבוצות אתניות, דתיות ועדתיות שלא מתחברות זו עם זו, ולכן למה לכפות עליהן לחיות במסגרת אחת?"

אם בכל זאת תקום מדינה אסלאמיסטית קיצונית נוסח דאעש, האם עדיין טוב לישראל שמשטר אסד נפל?

"גם המיליציות הגרועות ביותר בסוריה מציבות איום שהוא בעיקרו טקטי – כלי נשק אוטומטיים ומקלעים כבדים שנמצאים על טויוטות. אם אני צריך לבחור בינו לבין איום אסטרטגי מאיראן בדמות טילים בליסטיים ואולי עוד מעט גם נשק גרעיני – אז אני מעדיף להתמודד עם דאעש. אני כמובן מאוד רוצה להימנע מכך. אבל אם האלטרנטיבה היא איראן, אני מעדיף את דאעש".

ישראל מוכנה לכל תרחיש

האם חוסר הוודאות בנוגע לאופי המשטר שמתהווה בסוריה הוא מה שעומד בבסיס צעדי המנע שישראל נקטה בשבועות האחרונים?

"בדיוק. ישראל נערכת למצב הגרוע שבו המדינה נשלטת על ידי אסלאמיסטים קיצוניים, ולכן אנחנו רואים בגולן עיבוי גדול מאוד של הכוחות. בינתיים, עד שיהיה ברור לאן מועדות פניו של השלטון החדש, צה"ל כבש את החרמון הסורי – שהוא גבוה יותר מהחרמון הישראלי – וגם שיפר עמדות במישור הגולן עצמו. הצעדים הללו חשובים וטוב שנעשו, כדי להרחיק סכנות ולהבטיח שלא נמצא את עצמנו עוד פעם ב-7 באוקטובר – הפעם בגולן, עם כוחות צבא שנכנסו לתוך מדינת ישראל כי היא נרדמה בשמירה".

"אי אפשר לדעת מה יהיה בסוריה", מסכם קידר, "אם זו תהיה מדינה אסלאמיסטית טרוריסטית נוסח דאעש, או מדינה פתוחה מודרנית וליברלית כמו שסוריה הייתה בעבר. צריך להמתין ולראות. אפשר רק לקוות שתקום שם ממשלה סבירה ונורמלית שישראל תוכל להגיע איתה להידברות – מה שיאפשר לכולנו להיות רגועים יותר לגבי מה שמתרחש מעבר לגבול".

הפוסט "סוריה תמיד הייתה פייק – ולכן נפלה כל כך מהר" הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

ב-5 בנובמבר, במהלך מסיבת עיתונאים בגבעת הפרלמנט באוטווה, הדווחית המיוחדת מטעם האו"ם, פרנצ'סקה אלבנזה, חזרה והטיחה בישראל את האשמותיה הרגילות: רצח עם בעזה, אפרטהייד, זוועות, עינויים, כיבוש, מעצרים המוניים ואפילו הוצאות המוניות להורג של ילדים פלסטינים.

אחרי שציטטה את עמדתו של אחד ממייסדי המפלגה הקומוניסטית האיטלקית, אנטוניו גרמשי, בדבר תפקידה של העוצמה הכלכלית בהגמוניה תרבותית, האשימה אלבנזה את השדולות הפרו-ישראליות, שאותן הגדירה כ"קולניות, אלימות ותוקפניות ביותר", בהפעלת לחץ על ממשלות להחרים אותה.

החזית של אלבנזה נגד ישראל

אחד העיתונאים שהשתתפו במסיבת העיתונאים ביקש ממנה להבהיר אם היא באמת סבורה שפגישות ואירועים בוטלו "בגלל לחץ הארגונים הפרו-ישראליים".

אלבנזה השיבה כי אין באפשרותה לציין את הסיבות לביטול ההזמנות והפגישות והוסיפה: "אני פשוט יודעת את זה… כלומר… אני מתבססת על עובדות. זה קרה אחרי שארגונים ופעילים פרו-ישראליים החלו להאשים אותי באופן קבוע, ואני לא אחזור על ההאשמות מכיוון שהן כללו הכפשות קיצוניות…"

לאחר מכן האשימה אלבנזה את ישראל בכך שהיא גוזלת "את אדמת פלסטין ההיסטורית כפי שהיא עשתה מאז ומתמיד, עוד לפני הקמתה".

כאשר נשאלה על ידי אחד הכתבים אם היא מאמינה בזכותה של ישראל להתקיים, התחמקה אלבנזה מן השאלה, וענתה: "ישראל אכן קיימת, ישראל היא חברה מוכרת באו"ם. פרט לכך, אין במשפט הבינלאומי דבר הנקרא זכותה של מדינה להתקיים… זה לא תלוי בנו".

אלבנזה סיפקה דוגמה ססגונית באמרה כי "איטליה קיימת, אבל אם מחר איטליה וצרפת יתאחדו ויקימו את 'צרפתיטליה', אז בסדר", ולאחר מכן שבה לדבר על "זכות הקיום של הפלסטינים".

ראוי לזכור שב-14 באוקטובר 2024 מצאה עצמה פרנצ'סקה אלבנזה במרכזה של סערה תקשורתית בעקבות שורה של פוסטים אנטי-ישראליים, שפורסמו מספר ימים קודם לכן בחשבונותיה ברשתות החברתיות. אלבנזה השוותה בין ישראל לבין גרמניה הנאצית, ועוררה זעם בקרב מספר ארגונים יהודיים, ביניהם הקונגרס היהודי העולמי, אשר קרא מייד לפיטוריה המידיים מן האומות המאוחדות.

במסגרת ביקורתה נגד ישראל, אלבנזה – אשר מונתה כדווחית מיוחדת במאי 2022 – עושה שימוש בסטריאוטיפים אנטישמיים ומעניקה לגיטימציה לטרור. מאז ה-7 באוקטובר 2023, אלבנזה מציגה את הישראלים באופן קבוע כנאצים, וחוזרת על הטענה שלפיה "לחמאס יש זכות להתנגד". נוסף לכך, היא ממעיטה באופן שיטתי בחומרת הזוועות אשר בוצעו על ידי מחבלים פלסטינים, מכחישה כי הטבח כוון נגד יהודים רק מעצם היותם יהודים, וטוענת כי הוא אירע כתוצאה מתוקפנות ישראלית.

חשד לסוגיות פיננסיות בעייתיות

במעבר למחלוקות הפיננסיות אשר התגלעו לאחרונה, סעיף 3 של הקוד האתי של ההליכים המיוחדים אוסר במפורש על אלבנזה לקבל תגמול ממקור ממשלתי או בלתי ממשלתי כלשהו תמורת פעילויות המבוצעות במסגרת המנדט שהוענק לה. ביוני 2024 קרא ארגון UN Watch לפתוח בחקירה נגד אלבנזה בגין "בקשת תשלומים שלא כדין עבור עבודה שביצעה במסגרת תפקידה הרשמי באו"ם" על רקע טענות לתשלומים שקיבלה עבור אירועי נאום, וגמול עבור הרצאה שלא התקיימה. לדברי הארגון, היא עקפה את האיסור באמצעות בקשה להעברת תשלומים מארגונים חיצוניים לעוזר המחקר שלה תמורת הרצאותיה.

חודש לאחר מכן פתח האו"ם בחקירה בדבר ההאשמות שלפיהן קיבלה אלבנזה מימון בלתי חוקי מאגודת "ידידי פלסטין באוסטרליה" (AFOPA) ומארגונים פרו-פלסטיניים נוספים לצורך מימון נסיעה בעלות משוערת של 20,000 דולר לאוסטרליה וניו זילנד, שם ניסתה לשדל קרן פנסיה גדולה להפסיק את השקעותיה בישראל. ארגונים אלה הצהירו בתחילה כי הם "מעניקים חסות" ו"תמיכה" לנסיעתה, תוך הפרת כללי האו"ם האוסרים על קבלת תגמול ממקורות לא ממשלתיים. אלבנזה הכחישה כי AFOPA העניקה חסות לנסיעתה וטענה כי היא מומנה על ידי האו"ם. אולם, התלונה גורסת כי אין לאו"ם כל בסיס חוקי למימון נסיעות של מומחים מטעמו מעבר לאזור שאותו הם חוקרים.

ב-12 ביולי 2024 אמר משרד הנציב העליון של האו"ם לזכויות האדם (UNHRO) ל-JNS כי הנסיעה אכן מומנה על ידי האו"ם. עם זאת, נסיעות אלה אינן מוזכרות בדו"ח הנהלים המיוחדים השנתי של האו"ם, משום ש"לא היה זה 'ביקור מדינה' בהגדרתו".

"הרשימה כוללת אך ורק ביקורים רשמיים במדינות, אשר נועדו לבחון את מצב זכויות האדם באותה מדינה, ואשר לאחריהם מוגש דו"ח של הביקור למועצת זכויות האדם", הוסיף ה-UNHRO.

סוגיות אידאולוגיות והצהרות בעייתיות

מעבר לענייניה הכספיים השנויים במחלוקת של אלבנזה, עמדותיה האידיאולוגיות הקיצוניות מוכרות היטב, ואין זה מקרה כי ביולי 2024 קראה שגרירת ארה"ב באו"ם, לינדה תומאס-גרינפילד, להרחקתה של אלבנזה מהאו"ם: "אין מקום לאנטישמיות מצד פקידי או"ם אשר משימתם היא קידום זכויות אדם. ארצות הברית מעולם לא תמכה במנדט של פרנצ'סקה אלבנזה, וברור כי היא אינה מתאימה לתפקיד זה, או לכל תפקיד אחר במסגרת האו"ם".

ההצהרה פורסמה ברשת החברתית X בתגובה לפוסט של אלבנזה, שבו השוותה בין ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו לבין אדוף היטלר.

הנציגה הקבועה של ארצות הברית במועצת זכויות האדם של האומות המאוחדות, מישל טיילור, כתבה ב-X: "דווחים מיוחדים אמורים לשאוף לשפר את מצב זכויות האדם ולא להשתמש ברטוריקה אשר מטרתה יצירת דה-הומניזציה".

הנציג הצרפתי באו"ם קרא לפיטוריה המיידיים של אלבנזה ולחקירה יסודית בדבר ההשפעות שלהן היא הייתה עשויה להיות נתונה, וטען לגביה כי "כאשר השוותה בין הפעולות ההגנתיות של ישראל – הנמצאת במלחמה על הישרדותה לאחר הפוגרומים של 7 באוקטובר – לבין ההתפשטות של הרייך השלישי והשואה, היא חצתה קו אדום חדש. הצהרותיה האנטי-ישראליות והאנטישמיות האלימות, שאותן היא מפיצה זה שנים, פוגעות פגיעה חמורה באמינותם של הארגונים הבינלאומיים שלנו".

נציג גרמניה, מצידו, אמר כי הערותיה של אלבנזה הן "חרפה" וכי זה "מחריד" כי הדווחית המיוחדת נראית כמי ש"מצדיקה את מתקפות הטרור המזוויעות ו'מכחישה את אופיין האנטישמי'".

אלבנזה היא הדווחית המיוחדת הראשונה הזוכה לגינוי מצד צרפת וגרמניה עקב אנטישמיות. בתגובה, אלבנזה הצהירה: "ארה"ב, גרמניה וצרפת מעורבות ותומכות בבירור במה שישראל עושה".

המינוי של אלבנזה היה מוטה למן ההתחלה

טרם מינויה על ידי האו"ם ב-2022 אמרה אלבנזה כי ישראל "מחזיקה בשבי מיליוני אזרחים"; היא ארגנה פאנל בנושא "האפרטהייד הישראלי", ניהלה קמפיין להטלת אמברגו נשק על ישראל, וטענה כי "הלובי היהודי" שולט באופן מלא בארצות הברית.

לאחר פרוץ המלחמה במזרח התיכון היא הרחיקה לכת עוד יותר, והכחישה כי הטבח שביצע חמאס ב-7 באוקטובר היה אנטישמי: "הטבח האנטישמי הנורא ביותר של המאה? לא, אדוני הנשיא. הקורבנות של 7.10 לא נהרגו בגלל יהדותם, אלא בתגובה לדיכוי של ישראל".

הצהרות אלה הביאו את הפורום המשפטי הבינלאומי (International Legal Forum), גוף המונה למעלה מ-4,000 עורכי דין, לשלוח בחודש פברואר מכתב למזכיר הכללי של האומות המאוחדות, אנטוניו גוטרש, שכלל את הקריאה הראשונה להתפטרותה של אלבנזה.

אף על פי כן המשיכה אלבנזה להפיץ את התעמולה האנטישמית שלה והביעה ברשת X את תמיכתה בפוסט שפרסם בכיר במועצת זכויות האדם, קרייג מוח'ייבר, שבו השווה את ראש הממשלה בנימין נתניהו למנהיג הנאצי אדולף היטלר: "זה בדיוק מה שאני חושבת".

בנאום שנשאה בפני מועדון התקשורת הלאומי בקנברה, אוסטרליה, בנובמבר 2023, אמרה אלבנזה כי ישראל אינה יכולה לטעון שיש לה זכות ל"הגנה עצמית" על פי המשפט הבינלאומי, מכיוון שעזה היא שטח הכבוש על ידה. ההצהרה גררה תגובה מיידית של מנהלת מכון טורו לזכויות אדם ולשואה, אן בייפסקי, אשר תקפה את הצהרותיה של אלבנזה ואמרה כי הן "תואמות את כל יתר טענותיה, אשר אינן ניתנות להגנה מבחינה משפטית" בנוגע לסכסוך.

באוגוסט 2024 כתבה אלבנזה הודעה נוספת ברשת X, שבה הכחישה שוב את זכותה של ישראל להגן על עצמה, תוך שימוש בטענות בדבר "הכיבוש" של הגדה המערבית ו"השימוש הבלתי חוקי בכוח". בהזדמנות אחרת אף הודתה כי דעותיה האישיות בסוגיה הפלסטינית עלולות לפגוע באובייקטיביות שלה.

כמו כן, פרנצ'סקה אלבנזה נמנעה מלציין את העובדה כי בעלה, מסימיליאנו קאלי, שימש יועץ כלכלי לרשות הפלסטינית וחיבר דו"ח אשר כותרתו "העלויות הכלכליות של הכיבוש הישראלי עבור השטחים הפלסטיניים הכבושים".

לאור כל זאת נשאלת השאלה: מדוע לא בדקה מועצת זכויות האדם של האו"ם כראוי את הרקע שלה טרם מינויה?

התעמולה האנטי-ישראלית של אלבנזה

לצד תפקידה כדווחית מיוחדת של האו"ם הייתה אלבנזה עסוקה גם בהפצת תעמולה אנטי-ישראלית בתקשורת האיטלקית.

ב-11 בספטמבר 2024 התארחה פרנצ'סקה אלבנזה בערוץ היוטיוב של אלסנדרו די בטיסטה, שם האשימה פעם נוספת את ישראל ב"רצח עם" ובהפלת חימוש שווה ערך ל"חמש פצצות גרעיניות" על עזה. עוד היא טענה, כי ההרס אשר נגרם על ידי ישראל בעזה עולה על זה שנגרם ביפן ובגרמניה במהלך מלחמת העולם השנייה.

די בטיסיטה, מצידו, ציין כי המתנחלים הישראלים הם "פונדמנטליסטים המאמינים כי רק הקמתה של ישראל הגדולה יכולה להביא לשובו של המשיח", והגדיר אותם כ"קו קלוקס קלאן החדש… מכיוון שהם מתנהגים בדיוק באותו האופן". באותה הזדמנות הכחישה אלבנזה פעם נוספת כי חמאס טבח בילדים ישראלים וביצע מעשי טבח המוניים, וטענה כי מדובר בהאשמות "מפוברקות". זהו רק חלק מסרטון באורך 58 הדקות, שבמהלכו השמיעו השניים הצהרות מדאיגות נוספות.

די בטיסטה הוא דמות מוכרת היטב בקרב החוגים הפרו-פלסטיניים באיטליה. כחבר פרלמנט לשעבר מטעם "תנועת חמשת הכוכבים", הוא נחשף על ידי התקשורת האיטלקית במספר הזדמנויות כמקורב למוחמד חאנון, ארכיטקט פלסטיני המתגורר בעיר גנואה, שעליו הטילה לאחרונה מחלקת האוצר האמריקאית סנקציות בשל חברותו בחמאס ופעילותו לגיוס ולשליחת כספים לארגון הטרור הפלסטיני. לדברי ארצות הברית, חאנון גייס מימון לחמאס יחד עם פקידים בכירים בארגון ושלח לארגון לפחות ארבעה מיליון דולר במהלך תקופה בת עשר שנים. די בטיסטה אף נסע עם חאנון ללבנון ונטל חלק בפעילות ה"הומניטרית" של הארכיטקט, ובילה תקופה מסוימת באיראן ב-2020.

פרנצס'קה אלבנזה הוזמנה גם מספר פעמים לתוכנית הטלוויזיה האיטלקית "פיצה פוליטה" בערוץ LA7, שם קראה להטלת "סנקציות מיידיות על ישראל" והאשימה את ישראל כי היא אינה דמוקרטיה שכן היא "מתעמרת במיעוטים" ושולטת בגדה המערבית באמצעות "דיקטטורה צבאית".

במאי 2023 רואיינה אלבנזה על ידי ראש התוכנית לתואר שני בתחום ה-HRCM של בית הספר סנטה אנה ללימודים מתקדמים בפיזה, לרגל יום שמירת השלום הבינלאומי. אלבנזה תקפה בריאיון את "הנוכחות הצבאית הישראלית בשטחים הכבושים, אשר נועדה להגן על הנוכחות הקולוניאלית".

בינואר 2024 השתמש בעלה של אלבנזה בחשבון הפייסבוק שלו כדי להאשים באופן פומבי את המפלגה הדמוקרטית האיטלקית על כך שהשתיקה "דיון מקודש בדבר ההשמדה שמחוללת ישראל בפלסטין, במטרה להמשיך ולהגן על ההפרות המבישות של החוק הבינלאומי על ידי מדינה פושעת".

במרץ 2024 הצהירה אלבנזה כי "על ממשלת איטליה להטיל סנקציות על ישראל", וחודשיים לאחר מכן העניקה ריאיון ארוך לעיתון הקומוניסטי האיטלקי "איל מניפסטו", שבו תקפה שוב את המדינה היהודית בטענה כי "ישראל אינה מעוניינת להפסיק את פעולותיה בעזה ולקבל הפסקת אש מכיוון שהיא חוששת לראות מה שעוללה שם". בין היתר היא גם האשימה את ישראל שבמקום להתקיף יעדים צבאיים היא תוקפת אתרים הקשורים בזהות הפלסטינית: כנסיות, מסגדים, מרכזי תרבות ואוניברסיטאות.

האו"ם בנקודת השפל ההיסטורית שלו

אפשר לתאר את כל האמור לעיל כפעילות של תועמלנית, מיליטנטית, הרחוקה מאוד מהיעדר משוא הפנים והמתינות הנדרשים מדווחית מיוחדת. בסיכומו של דבר תגרום העבודה המקיפה אשר בוצעה על ידי UN Watch לפיחות נוסף במעמדה של אלבנזה כדווחית מטעם האו"ם. היא גם תפגע בתדמיתו של האו"ם, אשר מינה אותה לתפקידה חרף דעותיה ופעילותה התועמלנית.

ראוי גם לציין כי חבר הקונגרס אנדרה קרסון (דמוקרט מאינדיאנה) הזמין בסוף חודש אוקטובר 2024 את פרנצ'סקה אלבנזה לגבעת הקפיטול כדי לתדרך עובדי קונגרס, אולם ביטל את האירוע מאוחר יותר.

אי אפשר שלא לתהות כיצד הידרדר המצב לנקודה זו: פעילותה של סוכנות אונר"א כחזית עבור חמאס בעזה; גינוי המזכיר הכללי של האו"ם, אנטוניו גוטרש, את חיסולו של מחבל החמאס ומפקד הנוח'בה מוחמד אבו עטוי, שהוגדר כ"עובד אונר"א"; שערוריית הקשר בין יוניפי"ל לחזבאללה; ולבסוף, מינויה של אלבנזה כדווחית מיוחדת חרף דברי התעמולה שלה, קשריה ופעילותה. אכן מדובר בשעה האפלה ביותר של האו"ם מאז היווסדו ב-1945 בעקבות מלחמת העולם השנייה.

הכתוב במאמר הוא על דעת המחבר בלבד ואינו משקף בהכרח את עמדת התנועה

הפוסט פרנצ'סקה אלבנזה עושה זאת שוב ומתלוננת על "רדיפה" הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

בעוד אנו סופרים את הימים עד לטקס ההשבעה של הנשיא הנבחר דונלד טראמפ, עלינו להקדיש מחשבה מעמיקה ליחסיה העתידיים של ישראל עם הממשל החדש, ולהשגת יעדיה האסטרטגיים ארוכי הטווח של ישראל.

הנשיא הנבחר מתאר את גישתו האישית כך: "בחיי גיליתי שיש שני דברים שבהם אני מצטיין: התגברות על מכשולים והנעת אנשים טובים לעשות את עבודתם על הצד הטוב ביותר. אחד האתגרים העומדים בפניי הוא כיצד להשתמש בכישורים אלה בהצלחה לטובת אחרים, כפי שעשיתי עד כה לטובתי האישית". טראמפ כתב דברים אלו בשנת 1977, בספרו רב-המכר, אומנות העסקה (The Art of the Deal). בסוף שנת 2024 ברור שהוא שמר על עקביות הן לאורך מסע הבחירות שלו, והן בבחירת מועמדיו לאיוש הקבינט החדש.

יתר על כן, בהקשר של ישראל עלינו להזכיר את הישגי העבר של הנשיא טראמפ. הוא קיים את הבטחתו והעביר את השגרירות האמריקאית לירושלים, הוא הכיר בריבונות ישראל על רמת הגולן, ופרס את חסותו על הסכמי אברהם. כמנהיג וכיזם, טראמפ רגיל לחשוב בגדול, בקנה מידה רחב ושאפתני. כך, למשל, החזון שלו כולל את שיקומה ובנייתה מחדש של התעשייה האמריקאית, את חקר החלל ואת המסעות אליו.

מהי משמעות הדבר עבור המדינה היהודית וצרכיה האסטרטגיים? לדברי ההוגה הפוליטי הפלורנטיני בן המאה ה־15, ניקולו מקיאוולי, מאנשים חזקים צריך לבקש דברים גדולים, מכיוון שקל להם באותה מידה להיענות לבקשות גדולות כמו לקטנות.

היחס הדו-משמעי של ארה"ב לישראל

אפיזודה אחת בהיסטוריה שלנו מוכיחה נקודה זו, והיא הפגישה שהתקיימה ב־18 במרץ 1948 בין הנשיא הארי טרומן לד"ר חיים ויצמן. נכדו של הנשיא טרומן, קליפטון טרומן דניאל, מספר את הסיפור כך: "[…] ב־14 במאי 1948 קיבל הנשיא הארי טרומן את אחת ההחלטות הגורליות ביותר בכהונתו: להכיר במדינת ישראל החדשה, דקות ספורות בלבד לאחר הקמתה. סבי זכה בצדק להוקרה על כך שהעניק את הלגיטימציה שנדרשה לדמוקרטיה הצעירה הזו כדי לשרוד, אך גם חברו משנות מלחמת העולם הראשונה ושותפו העסקי לשעבר, אדי ג'ייקובסון, ראוי להכרה על כך. פרק זה מתוך 'סיפורי המשפחה הראשונה' מוקדש לידידות ששינתה את העולם".

ידוע לכול, שהנשיא טרומן התגבר על התנגדותו של מזכיר המדינה ג'ורג' מרשל ועל העוינות הממסדית ארוכת השנים מצד מחלקת המדינה של ארה"ב. גישות כאלה המשיכו להתקיים בהתמדה לאורך כל השנים. רק לאחרונה, מדיניות החוץ של אובמה ושל ביידן, על אף שהייתה חיובית כלפי ישראל ברמה ההצהרתית, התגלתה כדו־משמעית ולעיתים אף נבזית ממש.

דוגמה עדכנית לכך היא הלחץ שהפעיל הנשיא ביידן על ישראל לסיום המלחמה עם החמאס באמצעות הסכמה להפסקת אש ופשרה, מה שיצר השוואה כוזבת בין ארגון טרור תוקפן שפתח במלחמה נגד מדינה לגיטימית לבין בעלת ברית של ארצות הברית.

ב־24 ביולי 2024 נאם ראש הממשלה בנימין נתניהו בפני מושב משותף של שני בתי הקונגרס, בהזמנת יושב ראש בית הנבחרים מייק ג'ונסון מלואיזיאנה. ביום המוחרת [25 ביולי] הסתיימה פגישתו של ראש הממשלה עם הנשיא ביידן בעימות. הנשיא הזהיר את נתניהו: "הגיע הזמן לסיים את המלחמה הזאת," ונתניהו השיב: "אדוני הנשיא, נסיים את המלחמה הזאת כשננצח בה!"

סוג כזה של אירוע איננו מקרה בודד מנקודת מבט היסטורית. לעיתים קרובות לא הבינו קובעי המדיניות האמריקאים את דרכי הפעולה באזורנו, ולפיכך עשו טעויות קשות, שהזיקו לאינטרסים שלהם עצמם כמו גם לאלו של ישראל.

האמריקאים סירבו לאפשר לישראל לנצח

בחינה קפדנית של עברנו, ובפרט של תהליך קבלת ההחלטות של ישראל לפני מלחמת ששת הימים, מספקת תובנות חשובות להווה ולעתיד. יואש (צ'אטו) צידון ז"ל (1926–2015) היה ראש ענף תכנון וחקר ביצועים בחיל האוויר הישראלי לפני מלחמת ששת הימים (1967), וכאיש המערכת היה חשוף למידע פנימי. מספר שנים לפני מלחמת ששת הימים הוא ביקר בצרפת, שבאותה תקופה סיפקה לישראל מטוסי קרב מדגם מיראז'. במהלך אחד מביקוריו הודיעו לו עמיתיו בצורה דיסקרטית כי הממשלה הצרפתית מתכננת לסיים את מערכת היחסים המיוחדת שלה עם ישראל. בעקבות זאת, ראש הממשלה לוי אשכול הסמיך את צידון לנהל משא ומתן לרכישת מטוסי קרב קלים מדגם A4 סקייהוק, תוצרת התאגיד האמריקאי מקדונל דאגלס. יתר על כן, היה זה צידון שגילה את ספינת הריגול האמריקאית, USS Liberty, שעגנה במזרח הים התיכון מול חופי סיני בזמן מלחמת ששת הימים.

בהיותו אסטרטג צבאי העלה צידון כמה אבחנות בסיסיות: 1) אמריקה לא הצליחה להבחין בין ידידיה לבין אויביה; 2) אמריקה סירבה לאפשר לישראל לנצח במלחמה; 3) כאשר כתב על הגנה יזומה ועל ההחלטה ביוני 1967 על מלחמת מנע, הוא הדגיש את החשיבות המכרעת של ממד הזמן.

על אף שהנסיבות השתנו בעשורים האחרונים, תיאורו של צידון את מצבה של ישראל נותר רלוונטי, כמו למשל בדרישתו התקיפה של הנשיא ביידן מראש הממשלה נתניהו, ב־25 ביולי 2024, להסכים להפסקת אש בעזה במקום להשיג ניצחון מכריע.

אביא את דבריו בעריכה קלה:

[…] מאז "עסקת הנשק הצ'כית" של 1955, והתבססות מעמדה [של] ברית המועצות במזרח התיכון בעקבות התנהלותם של אייזנהאואר ודאלס [כלפי] הבריטים והצרפתים במהלך משבר סואץ של 1956–1957, לא הייתה שאלה במזרח התיכון מי עומד לצד ארצות הברית ומי לצד ברית המועצות. ארצות הברית נראתה כיחידה שאינה מודעת למציאות, וכך, מבלי משים, חיזקה את חדירתה של ברית המועצות למזרח התיכון. יתרה מכך, ארצות הברית, שהתייחסה לישראל כאילו הייתה אבן ריחיים על צווארה עד מלחמת ששת הימים […], "גילתה" רק כתוצאה ממלחמה זו שישראל היא הכוח האזורי המרכזי שתומך ללא תנאי בארצות הברית ושהיא משמשת מקור בלתי נדלה של מודיעין על נכסיה של ברית המועצות [באזור], שנפלו בכמויות גדולות לידי ישראל ונמסרו לארצות הברית. [ההדגשה במקור].[1]

לצידון הייתה תלונה בסיסית בנוגע למדיניות האמריקאית כלפי ישראל, והיא שארצות הברית מנעה באופן עקבי מישראל להשיג ניצחון מכריע בשדה הקרב, במטרה "לפייס את מדינות ערב, שבפועל, כפי שהוכח מ־11 בספטמבר, אי אפשר לפייס אותן […] יש היגיון בתפיסה האמריקאית של וייטנאם ושל המזרח התיכון כשתי גזרות הנמצאות ביחסי גומלין זו עם זו במסגרת המלחמה הקרה. יש שפע של ראיות לכך, וגם לכך שארצות הברית לא הבינה, וככל הנראה אינה מבינה עד היום, את דרכי ההתנהלות המניפולטיביות של הערבים".[2]

הרגע שבו ארה"ב איימה להילחם בישראל

בכתיבתו הכללית על תפקידו של האסטרטג תיאר צידון את המתודולוגיה שלו ואחר כך הדגיש את ממד הזמן כגורם החשוב ביותר בהחלטה לצאת למלחמת מנע:

התכנון חייב להתייחס לכל התרחישים האפשריים. על המתכנן לדאוג לאופטימיזציה של התכנון כדי שיענה על תרחישים בעלי הסתברויות המימוש הגבוהות ביותר, תוך כדי הבטחת מענה לתרחישים הפסימיים ביותר.

להתפתחות האיום על ציר הזמן חשיבות מכרעת. אם האיום הולך ומחריף עם הזמן, פירוש הדבר שהסכנה גדלה מדי יום, וייתכן שתגיע עת שבה חולשתנו תאלץ אותנו ליטול יוזמה עד כדי מכה מונעת, גם אם ההכנות למלחמה טרם הושלמו. בעצם, מעולם לא היה כוח מוכן "לגמרי" למלחמה. תמיד היה מה להשלים.[3]

צידון מתאר את מצב הרוח הציבורי בישראל בסוף מאי 1967, בימים שקדמו לפרוץ מלחמת ששת הימים. צבא מצרים המתין על גבול ישראל ואזרחים רבים גויסו למילואים. מצב זה שיתק את הכלכלה הישראלית ולא יכול היה להימשך זמן רב. לפיכך, ממד הזמן נעשה למשתנה המרכזי במשוואה: "[…] אם הקואליציה של מדינות ערב הייתה פותחת ראשונה במעשי האיבה, תוך שימוש בעליונות האווירית שלה, כפי שצפינו, מדינת ישראל הייתה חדלה מלהתקיים…"[4]

לא רבים יודעים, שברגע קריטי זה התנגדה ארצות הברית בתוקף למכת מנע.[5] מאיר עמית, ראש המוסד דאז, מגולל את הסיפור האמיתי שהתרחש מאחורי הקלעים של הדרמה ההיסטורית הזאת. הוא כתב כי "שיחה קשה" התקיימה בחצות בביתו. (עוד היו נוכחים בפגישה אפרים הלוי, מבכירי המוסד, ואל"מ דוד כרמון, סגן ראש אמ"ן.) היו צעקות, ואפילו כוסיות הוויסקי לא הרגיעו את האווירה המתוחה. עמית ניסה לשווא לשכנע את ג'ון האדן, נציג ה־CIA בישראל, שהמצב באמת קריטי ושישראל תצטרך לפעול בהקדם. אך האדן איים שאם ישראל תצא למלחמת מנע, ארצות הברית תשלח כוחות להילחם לצד מצרים. הוא היה משוכנע לחלוטין שאנחנו חייבים לחכות, ואיים: "אל תיצרו מצב שבו ניאלץ ללכת נגדכם."[6]

השליחות שהבהירה – אנחנו לבדנו

מאיר עמית מתאר כיצד שליחותו הדחופה לוושינגטון הובילה בסופו של דבר להחלטת הממשלה לצאת למלחמת מנע:

בבוקר ה־29 במאי התכנסנו כדרכנו כל יום במשרדו של אשכול לדיון במצב השוטף. בפגישה השתתפו גם שר החוץ, אבא אבן, מנכ"ל משרד ראש הממשלה, ד"ר יעקב הרצוג, ראש אמ"ן, האלוף אהרון יריב, ואנוכי. לכולנו הייתה תחושה שהגיעו מים עד נפש ושצריך לעשות משהו כדי לצאת מן המבוי הסתום שאליו נקלענו. תוך כדי הדיון העלה ראש אמ"ן הצעה: שראש המוסד יֵצא מייד לוושינגטון כדי להביא לנו תמונה אמינה של המתרחש.

"מאיר", אמר אהרל'ה [אהרון יריב], "הרי אתה בן בית שם; דיק הלמס, ראש ה־CIA, הוא ידיד אישי שלך. ב'שיחת פאנטאפלעך' [שיחה לא רשמית] איתו תוכל לשמוע ממנו מה בדיוק קורה. […]"[7]

בהגיעו לוושינגטון גילה עמית שמקביליו האמריקאים מגלים הבנה ויחס חיובי כלפי עמדתו. בפגישתו עם ריצ'רד הלמס, למד שהערכת המצב שלו תאמה לזו של ה־CIA. הלמס סידר לעמית פגישה עם שר ההגנה רוברט מקנמארה, שהבין מייד את המצב ונתן עצה חשובה.

במהלך הפגישה קיבל מקנמארה שתי שיחות טלפון מהנשיא ג'ונסון, שביקש להתעדכן בתוכן השיחות. בשלב מסוים שאל עמית את שר ההגנה לעצתו:

"מה עליי לעשות עכשיו? להישאר כאן יום־יומיים?"

הוא קטע אותי במשפט קצר: "סע הביתה, מקומך שם עכשיו".

עמית הבין שארצות הברית אינה מתכוונת לסייע, והסיק שהזמן פועל לרעת ישראל. הוא המליץ שישראל תפתח במלחמה לאלתר.[8]

עמית הוסיף עובדה חשובה ביותר – בדיוק בזמן שהותו בוושינגטון, התברר כי הנשיא ג'ונסון קיבל מסר מנשיא ארצות הברית לשעבר, אייזנהאואר, שהזכיר לו שלארצות הברית יש התחייבות מוסרית כלפי ישראל, שניתנה בעת נסיגת ישראל מסיני בשנת 1957. האמריקאים התחייבו לשמור על הפירוז של חצי האי סיני ולהבטיח את חופש השיט במצרי אילת.[9]

בחירת טראמפ מעודדת, אך ישראל חייבת להגן על עצמה

כאשר אנו מסתכלים קדימה, אפשר להציע כמה תחזיות זהירות המבוססות על ההיסטוריה ועל ניסיון העבר הקרוב. נוכל לחזור להעדפות המוצהרות של הנשיא הנבחר, דונלד טראמפ, ולשים לב לבחירותיו. לעיתים קרובות יש קשר בין מדיניות פנים למדיניות חוץ. לכן, אנו יכולים לנסות להבין את החזון ואת מטרות המדיניות של הממשל החדש, ובו בזמן לבחון שינויים מסוימים שחלו לאחרונה במדיניות הביטחון של ישראל.

כפי שהכריז דונלד טראמפ, הרעיון הגדול שלו הוא "להחזיר את אמריקה לגדולתה". מעניין לציין שהמודל שלו הוא תוכנית הרפורמות הכלכליות המבטיחות של נשיא ארגנטינה, חוויאר מיליי. אחד החידושים של מיליי היה הקמה של המשרד לביטול רגולציות, רעיון שטראמפ אימץ בהתלהבות. הגישה החדשה שלו מבטאת דחייה של מדיניות השמאל הקיצונית של ממשל אובמה וממשל ביידן. יעדי המדיניות של טראמפ כוללים, בין היתר, השגת עצמאות אנרגטית לארצות הברית; שיקום התעשייה האמריקאית; סיום ההגירה הבלתי מוגבלת; ומאבק בפשיעה הגואה. יש לציין שטראמפ מתכנן לשנות את המדיניות של אובמה וביידן כלפי איראן, שהייתה סלחנית ובלתי ביקורתית לאורך כל הדרך. סביר להניח כי הממשל החדש ימשיך לנקוט חלק מקווי המדיניות באזורנו וירחיב את המסגרת של הסכמי אברהם.

לאחר הפלישה של חמאס, הזוועות שביצע ב־7 באוקטובר 2023 והמלחמה שלאחר מכן, ברור כי ישראל תצטרך להיות מוכנה להגן על אזרחיה וביטחונה בכוחות עצמה, ולהשקיע בתעשיית הנשק שלה. הגורם ששינה את המצב בכללותו הוא העובדה שהמלחמה נכפתה על ישראל כמדיניות בלתי נמנעת, כלומר, זוהי "דיפלומטיה באמצעים אחרים". זה מרמז על שינוי גישה. ישראל חייבת להגן על עצמה באופן יזום, כפי שעשתה לאחרונה ביוזמותיה בלבנון, בסוריה, בתימן ובאיראן. כמובן, אין לשלול את האפשרות שארצות הברית תשנה את מדיניותה ותסייע לישראל לסיים את המלחמה הזו בניצחון מכריע (תוצאה שעולה בקנה אחד עם האינטרס החיוני של ארצות הברית).

הכתוב במאמר הוא על דעת המחבר בלבד ואינו משקף בהכרח את עמדת התנועה

[1] יואש צידון, התכתבות אישית, 18 באוגוסט 2003.
[2] שם.
[3] יואש צידון, ביום בליל בערפל, הוצאת כתר, 1995, עמ' 306.
[4] יואש צידון, התכתבות אישית, 18 באוגוסט 2003.
[5] ראו את דיווחו של מאיר עמית על פגישתו עם ג'ון האדן, נציג ה־CIA בישראל, ב־25 במאי 1967. מאיר עמית, ראש בראש, הוצאת הד ארצי, 1999, עמ' 235.
[6] שם, שם.
[7] שם, עמ' 237.
[8] שם, עמ' 241.
[9] שם, עמ' 242.

הפוסט ישראל ונשיאותו השנייה של טראמפ: מבט ארוך טווח הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

המדינה הסורית שנוסדה בשנת 1946 חדלה מלהתקיים. זו לא רק נפילת משטר אסד, זו למעשה נפילת המדינה הסורית כמסגרת פוליטית מסדרת ומארגנת. צריך לומר בהקשר הזה כי נפילת סוריה ומשטר אסד הם חלק מאותו תהליך של טלטלה אזורית שהחל בשנת 2010 ולמעשה טרם הסתיים.

למן 2010 המזרח התיכון עבר טרנספורמציה מהעידן המודרני המבוסס על "היגיון" של מדינות כמסגרות הפוליטיות המארגנות את המרחב, אל העידן הטרום מודרני המבוסס על "היגיון" שונה שבו קהילות, עדות, מבנים על-מדינתיים ותפיסות אידיאולוגיות נטולות גבול מגדירים את המרחב.

חזרה לעידן הטרום-מודרני

המזרח התיכון ממשיך עתה, לנוכח ההתפתחויות בסוריה, בסוג של תנועה לאחור. זו תנועה לעידן הטרום-לאומי והטרום-מודרני. מבחינות מסוימות אפשר לראות בכך איזה נקמה של המזרח במערב. המזרח מתנער מיסודות המודרניזם והלאומיות שנכפו עליו על ידי אירופה בשלהי המאה התשע עשרה ובתחילת המאה העשרים.

אבל המזרח רחוק מלהסתפק באותה התנערות וחזרתיות אל העידן הטרום-לאומי. צריך לומר כי תהליך ההתנערות הזה מלווה במקביל גם בכיבוש הזוחל ושקט של מערב אירופה שנעשה בידי המזרח הטרום-מודרני באמצעות סוכניו השונים, בעיקר קבוצות המהגרים שמעולם לא נפרדו מעולם התוכן האידיאולוגי שהביאו איתם מהמזרח וחותר תחת אושיות הסדר המודרני-אירופי.

בהסתכלות כוללת אפשר לומר כי המזרח התיכון מדבר עתה בשפה פוליטית-תרבותית חדשה-ותיקה. היא חדשה משום שהיא דורסת את קודמתה הלאומית-מודרנית שעוצבה בידי אירופה. היא ותיקה מאחר שהיא מתחברת ליסודות התרבות הפוליטית מהעידן הטרום-מודרני, ומדובר בבשורה שקשה מאוד להגדיר אותה דרך הפרמטרים הפשטניים של חיובי או שלילי.

הפסד לשיעים הוא ניצחון לישראל?

במאבק הכוחות הפנימי בתוך המזרח התיכון, אומנם "ציר ההתנגדות" השיעי קיבל מכה אנושה. מבחינה זו, ישראל יכולה לסמן לעצמה ניצחון משמעותי במאבק שהיא מנהלת בשנה האחרונה נגד ייצוגיו ושלוחיו של הציר הזה. אבל מצד שני נפילת סוריה ונפילת משטרו של אסד טומנות בחובן גרעינים להתגבשות מציאות חדשה שמעמידה מציאות מזרח תיכונית עמוסת סיכונים ומורכבויות.

למציאות זו שתי השלכות מיידיות. האחת נוגעת למצב בסוריה שכבר אינה סוריה וקשה כרגע לדבר על הגדרה חליפית לישות החדשה המתהווה אשר הופכת לתמהיל של מוקדי כוח עדתיים (כורדים, דרוזים, עלווים), של מוקדי כוח ג'יהאדיסטיים על-מדינתיים הספוגים בתפיסת עולם אנטי-ישראלית לא פחות מתפיסת עולם אנטי-משטרית, ושל נוכחות של גורמים כמו טורקיה שמחזיקים בתפיסת עולם על-מדינתית שאיננה רחוקה כל כך מזו האיראנית.

מבחינה זו, ברמה הפרקטית, כל מערכת ההסדרים בשטח שעוצבה בין ישראל לבין סוריה פוסט-המלחמה בשנת 1973, המבוססת על היגיון של הסדרה בין מדינות, עומדת כרגע תחת סימן שאלה ועל כרעי תרנגולת אל מול גורמי כוח שאינם חושבים כלל במונחים של "גבול", שהוא מושג האופייני לישויות מסוג מדינות. הדבר מחייב את ישראל להגדיר קווים אדומים משלה ביחס למצב הזה, בעיקר במאמץ למצב חומת ברזל שתימנע מ"הג'יהאד הקטן" נגד משטרו של אסד להפוך ל"ג'יהאד גדול" נגדה.

אבל ההשלכה השנייה, שהיא אפילו משמעותית יותר, נוגעת לאיראן שאיבדה את הציר השיעי שלה, או לפחות את שתיים מבין זרועותיו (חמאס וחיזבאללה) ונמצאת על קו פרשת מים אסטרטגי. זו מציאות שעלולה לדחוק אותה לעשות מעשה ולפרוץ בתחום הגרעין כסוג של "פינוי-פיצוי" ועוד בטרם ייכנס לתפקידו הנשיא האמריקני הנבחר. מציאות זו מותירה את ישראל עם שעון חול שהולך אוזל מבחינת זמן התגובה והפעולה האפשריים שלה כדי למנוע את "אושוויץ של טהראן".

המערכה השלישית של ישראל

במבט כולל, אפשר לומר שישראל נכנסה אולי לשלב השלישי של המלחמה שהיא מנהלת במזרח התיכון. השלב הראשון היה השלב המוכחש שהתחולל ממאי 2021 (מבצע "שומר החומות") ועד ה-7 אוקטובר. השלב השני התחולל בעצימות גבוהה מאז ה-7 אוקטובר ועד דצמבר 2024, ואילו עתה נכנסת ישראל לשלב השלישי של המלחמה. הפעם, בצילה של מציאות מזרח תיכונית משתנה ואל מול שחקנים ותיקים כמו איראן שנמצאים בשלב של שידוד מערכות רעיוני, וכמו טורקיה שהופכת מיריב עמום ליריב הרבה יותר מוחשי ומאיים, ואל מול שחקנים חדשים שהופכים לשכניה החדשים מצפון.

אי אפשר לסיים ללא הערה אחת חשובה ומשמעותית הנוגעת לממד הפנים-ישראלי. המציאות המזרח תיכונית אינה פוסחת על ישראל. ישראל היא חלק מהתהליך העצום שעובר המזרח התיכון מאז 2010. היא חווה בשנים האחרונות גם כן התפרקות מיסודות מדינתיים מובהקים לטובת הגדרות זהות מבוססות על שבטים וקהילות (חרדים, חילוניים, ציונים-דתיים, ערבים ועוד) הנמצאים בסוג של מאבקי שליטה.

הרעיון המדינתי ממלכתי מבית המדרש של בן-גוריון נשען על אלמנטים כמו ריכוז העוצמה השלטונית, הקמת שירות ציבורי נטול צבע פוליטי, כללי משחק מוגדרים וכיבוד הסמכות הפוליטית – כל אלה נמצאים בתהליך מתקדם של שחיקה בואכה סוג של מלחמת אזרחים בלתי מוכרזת. גם בהקשר הזה נדרשת ישראל לא רק להציב ולבנות מחדש את הגבולות בינה ובין יריביה המוחשיים מבחוץ, אלא גם להציב את הגבול התרבותי-פוליטי בינה ובין המזרח התיכון, שמא תהפוך לחלק מאותו מצב צבירה של מרק עכור וסמיך שמאפיין את האזור כולו.

מאמר זה פורסם במקור באתר מקור ראשון

הכתוב במאמר הוא על דעת המחבר בלבד ואינו משקף בהכרח את עמדת התנועה

הפוסט משטר אסד נפל: ישראל בדרך למערכה שלישית? הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

במהלך העשור האחרון, המצב בסוריה התאפיין בהתערבויות משמעותיות מצד גורמים אזוריים ובינלאומיים, ואלו מילאו תפקיד מכריע בעיצוב המפה הנוכחית. "האביב הערבי", אשר החל בסוף 2010, הבטיח רפורמות דמוקרטיות ברחבי המזרח התיכון, אולם נתקל בהתנגדות עזה בסוריה. במדינה זו עלה בידו של משטר אסד, אשר נתמך בידי איראן, רוסיה ושלוחים סוניים, לשמור על כוחו חרף ההתנגדות הנרחבת ומספר הנפגעים הגבוה.

מעורבותה של איראן בסוריה מוצגת כאסטרטגיה הגנתית מפני קבוצות קיצוניות דוגמת דאע"ש ואל-קאעידה, הנחשבות בעיני טהרן כאיומים ישירים על ביטחונה הלאומי. התערבות זו הייתה חלק מאסטרטגיה אזורית נרחבת יותר של איראן, והיא תיארה אותה לעיתים קרובות כ"מלחמה נגד הטרור". ייצובו של משטר אסד, התלוי במידה רבה בתמיכה איראנית ורוסית, הושג במחיר ניכר, הן בחיי אדם והן במונחים כלכליים. עם זאת, היציבות הייתה שבירה, והותנתה בהמשך נוכחותן ותמיכתן של מעצמות זרות אלה.

נקודות התורפה של סוריה נחשפות

ההתפתחויות האחרונות באזור הופכות את המצב בסוריה למורכב עוד יותר. רוסיה הסיטה במידה ניכרת את מוקד פעילותה הצבאית עקב מעורבותה בסכסוך המתמשך באוקראינה, אשר פגעה ביכולתה לשמור על אותה רמת מעורבות בסוריה. במקביל סבל חיזבאללה, שהינו שחקן פרוקסי איראני בעל חשיבות מכרעת, מאבדות משמעותיות בעקבות הפעילות הצבאית הישראלית במהלך 2024. גורמים אלה החלישו את עמודי התווך של משטר אסד ויצרו ואקום, שאותו הזדרזו ארגוני המורדים בסוריה לנצל.

חידוש פעילותם של המורדים, בייחד במחוז אידליב, מדגיש את שבריריותה של היציבות בסוריה. התמוטטותו המהירה של הצבא הסורי בתגובה למתקפות אלה מדגישה את נקודות התורפה המתמשכות בתשתית הצבאית של המשטר. חוסר יציבות זה הוביל באופן בלתי נמנע להגברת המעורבות האיראנית והרוסית בניסיון לבסס מחדש את השפעתן ולהשיב לעצמן שליטה למראית עין.

התחרות הגיאו-פוליטית בין איראן לטורקיה הופכת את המצב בסוריה לסבוך עוד יותר. שתי המדינות נוקטות אסטרטגיות שונות, המציבות אותן לעיתים קרובות משני צידי המתרס. בעוד איראן מתמקדת בתמיכה במשטר אסד, הרי שטורקיה ניהלה מספר מבצעים צבאיים בצפון סוריה, שנועדו כביכול להגן עליה מפני מתקפות טרור מעברו השני של הגבול, אולם בפועל הביאו ליצירת מרחב השפעה טורקי. תחרות זו טומנת בחובה את הפוטנציאל להסלמת המתיחות, בייחוד בזמן שכל אחת משתי המדינות שואפת להרחיב את תחומי השפעתה על חשבון האחרת.

על אף המשא ומתן שנערך באסטנה ב-2017, ואשר נועד לנהל את הסכסוך בסוריה, הרי שהמציאות בשטח מצביעה על כך שהוא שימיש בעיקר כדי לסמן את גבולות תחומי השליטה בין איראן, רוסיה וטורקיה, ולא על מנת לקדם שלום מקיף. ככל שמשטר אסד השתלט על שטחים גדולים יותר, כך גברה ההשפעה האיראנית. במקביל, טורקיה ביססה את נוכחותה בצפון המדינה. חלוקת אזורי ההשפעה מבליטה את המורכבות הכרוכה בהשגת יציבות ארוכת טווח בסוריה, בייחוד לאור היחלשותם של השושבינים הראשיים, קרי רוסיה ושלוחיה של איראן.

אדוות המרד: כיצד משפיעות התהפוכות בסוריה על המזרח התיכון?

המצב הנוכחי בסוריה טומן בחובו מערך מורכב של הזדמנויות וסיכונים בפני ישראל בפרט והמזרח התיכון בכלל. ככל שפלגים שונים, בייחוד איראן ושלוחיה, ממקדים מחדש את מאמציהם בסכסוכים הפנימיים בסוריה, כך פוחתת באופן זמני תשומת הלב שהם מקדישים לישראל. שינוי מיקוד זה מעניק לישראל מרחב נשימה אסטרטגי בטווח הקצר. ואולם, מציאות זו כרוכה בסיכונים משמעותיים, בייחוד הפוטנציאל לחוסר יציבות בגולן הסורי, שעלול להתרחב לרמת הגולן, הנשלטת בידי ישראל. חוסר יציבות זה עלול לגרום להסלמה של המתחים האזוריים ולגרור את המזרח התיכון לעימות נרחב יותר.

בראייה היסטורית, גבולות המזרח התיכון שורטטו עם סיומה של מלחמת העולם הראשונה במסגרת הסכם סייקס-פיקו. ההסכם חילק את השליטה באזור בין צרפת ובריטניה והעניק ריבונות פוליטית למנהיגים שבטיים שונים. חלוקה זו הביאה ליצירתן של מדינות דוגמת סוריה, עיראק ולבנון, המתאפיינות בגיוון אתני ודתי ובמכנה משותף קטן בין הקבוצות השונות. מצב זה הביא לעוינות עמוקה, בייחוד בקרב השיעים, הסונים, הכורדים, הדרוזים, הנוצרים ובני עדות אחרות, וזו הוחרפה כתוצאה מהאינטרסים האסטרטגיים שנבעו ממשאבי הנפט באזור.

השחיקה ההדרגתית של הסכם סייקס-פיקו במהלך העשור האחרון העצימה את החיפוש אחר סדר אזורי חדש. מצב זה בא לידי ביטוי בהתנגשויות אלימות ובמקרים של רצח עם, כגון אלה אשר בוצעו על ידי דאע"ש. מעורבותן של מעצמות העולם, כגון ארצות הברית ורוסיה, הביאה לייצוב זמני של המצב, אולם במובנים מסוימים סיבכה את המצב עוד יותר. ראוי לציין כי היציבות בסוריה בתקופת ממשל טראמפ התאפשרה הודות לתיאום עם רוסיה, מה שמצביע על כך שלהתערבויות עתידיות עשויה להיות השפעה דומה.

השאלה הקריטית היא אם התערבויות בינלאומיות מעין אלה מסוגלות להביא ליציבות ארוכת טווח באזור. התמשכותן של האנרגיות השליליות והעוינות בקרב עמי האזור מצביעה על כך שייתכן כי תגובה מקומית לא תשיג יציבות ארוכת טווח, אף אם תתבצע בתיאום בין מעצמות דוגמת רוסיה וארצות הברית. תחת זאת, סביר להניח כי התערבויות אלה יביאו להקלה זמנית בלבד, מבלי לטפל במתחים הבסיסיים.

מנקודת מבט ישראלית, החשש הדחוף ביותר הוא ליציבותה של ירדן. בניגוד למדינות שכנות אחרות, ירדן ממשיכה להיות מושפעת באופן יחסי מן "האביב הערבי", או ממה שמכונה "החורף האסלאמי". עם זאת, הדינמיקה האזורית הנוכחית מציבה אתגרים משמעותיים ליציבותה של ירדן, שלדברי כמה אנליסטים נמצאת במצב שברירי. הפוטנציאל לכאוס בירדן הוא תרחיש מציאותי, וישראל חייבת להתכונן לקראתו. תרחיש זה כולל הערכה אסטרטגית מחודשת של פריסת צה"ל לאורך בקעת הירדן, תוך הדגשת הצורך בגיבוש תשתית ביטחונית חזקה וגמישה על פני הגבול הארוך ביותר שיש לישראל עם אחת משכנותיה.

לסיכום

בעוד הסכסוך הפנימי בסוריה מאפשר הפחתה זמנית של האיומים הישירים על ישראל, הוא טומן בחובו סיכונים משמעותיים ליציבות האזורית. ההקשר ההיסטורי של גבולות שנקבעו באופן שרירותי ושל עוינות אתנית ודתית מתמשכת מדגיש את המורכבות הכרוכה בהשגת יציבות ארוכת טווח במזרח התיכון. עבור ישראל, יציבותה של ירדן הופכת לחשש קריטי, הדורש אמצעי ביטחון מקיפים ואסטרטגיה הגנתית פרואקטיבית. אף על פי שהתערבויות בינלאומיות עתידיות עשויות להועיל בטווח הקצר, לא סביר שיש בכוחן להפיג מתחים אזוריים עמוקים. עובדה זו מדגישה את הצורך בגישה רב-שכבתית וארוכת טווח ליציבות האזורית.

מאמר זה פורסם במקור ב-ynetnews

הכתוב במאמר הוא על דעת המחבר בלבד ואינו משקף בהכרח את עמדת התנועה

הפוסט בחזרה ל"חורף האסלאמי" הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

מטרתה העליונה של תנועת הביטחוניסטים היא להבטיח את ביטחון ישראל לדורות. בבסיס מטרה זאת נמצאות שתי הבנות מרכזיות: הראשונה היא שביטחון המדינה לא יכול להתקיים בריק, אלא תלוי במערכת רחבה של גורמים מדיניים, כלכליים וחברתיים. ההבנה השנייה היא שכדי לקבל החלטות מושכלות, יש צורך לבנות אסטרטגיה רחבה שנשענת על העבר וצופה אל עבר העתיד.

הבנות אלו הביאו את תנועת הביטחוניסטים לגבש חזון לאומי ברור, שנבנה מתוך מחקר מעמיק, ונוגע בכל השדות המעצבים של החברה הישראלית. במסגרת גיבוש החזון, מחלקת המחקר של התנועה מקפידה לבחון את האיומים האסטרטגיים על מדינת ישראל, ואת דרכי ההתמודדות עימם. לאחרונה העידו כמה מחוקרי התנועה בפני ועדת נגל לבחינת תקציב הביטחון ובניין הכוח, והגישו תוכנית מפורטת למקבלי ההחלטות.

כתבה זו נכתבה בסיועם של שישה חוקרים מובילים ממחלקת המחקר של תנועת הביטחוניסטים – תא"ל (מיל') אמיר אביבי, אל"מ (מיל') ד"ר רונן איציק, סא"ל (מיל') שוש רבן, ד"ר יעקב רימר, תא"ל במיל' יוסי קופרווסר ואור יששכר. השישה מרחיבים לגבי האתגרים הקיימים והתפיסות הנוכחיות שמנחות את צה"ל, ומפרטים לגבי הצעדים שיש לנקוט כדי ליצור הלימה בין בניין כוח צה"ל לבין תרחישי הייחוס שעומדים לפתחה של מדינת ישראל.

הקדמה: תרחישי הייחוס כבסיס לבניין כוח צה"ל

מדינת ישראל היא מדינה קטנה וחסרת עומק אסטרטגי שמוקפת באויבים ובאיומים שונים. חלק מהאיומים הללו היו קיימים כבר מראשית המדינה, אך בעשורים האחרונים חלים תהליכים שמביאים איתם מגמות חדשות. אם בעבר נדרשנו להתמודד בעיקר מול מדינות האויב שמקיפות אותנו, הרי שהיום הסכנות המיידיות שנשקפות לנו מגיעות דווקא מצידה של איראן המרוחקת, ומצידם של צבאות הטרור שפועלים באזורנו. כמו כן, אנחנו נמצאים כיום במצב של התלכדות זירות, שבו התחממות בגזרה אחת מובילה כמעט תמיד גם להתחממות בגזרה אחרת. נוסף על כך, אנחנו חשופים למתקפות פתע שעלולות להתלקח גם מבחוץ וגם בתוך שטח המדינה.

כדי להתמודד עם איומים אלה ואחרים, יש לבצע תכנון מדויק של בניין כוח צה"ל. בניין הכוח בהגדרה הצה"לית מורכב משישה מרכיבים: תורה, אמל"ח, אימונים, הכשרות, ארגון ותשתיות. מאחר שבניין הכוח משפיע על ההיערכות של צה"ל שנים קדימה, חשוב לבחון היטב גם את תרחישי הייחוס והאיומים העכשוויים, וגם את אלה שנשקפים בעתיד הקרוב והרחוק.

האיומים הביטחוניים המרכזיים:

• איראן: איראן אומנם מרוחקת גיאוגרפית מישראל, אך היא מפעילה כוחות פרוקסי בכל רחבי המזרח התיכון וגם בתוך הזירה הפלסטינית. כמו כן, היא מחזיקה בארסנל טילים וכטב"מים, שיכולים להגיע עד לפנים המדינה. מעל לכל אלה – איראן היא מדינה סף גרעינית שמפתחת יכולות להשמדה המונית, ובכך היא מהווה את האיום מספר אחת על ישראל.
• סוריה ולבנון: זירת הצפון מהווה סכנה ברורה ומיידית מאחר שסוריה ולבנון, שכנותינו מצפון, הן מדינות אויב. יתר על כן, סוריה מצויה במלחמת אזרחים ממושכת וסובלת מחוסר יציבות שלטוני, ולבנון נשלטת בפועל בידי חיזבאללה ואיראן. מאפיינים אלה רק מגבירים את הנפיצות של הגבול, ומצריכים נוכחות כוחות קבועה ורמת מוכנות גבוהה באזור.
• מצרים וירדן: למדינת ישראל אומנם יש הסכמי שלום עם מצרים וירדן, אך מדובר בהסכמים שבריריים עם נקודות תורפה מובנות. ראשית, הסכמי השלום לא באמת מייתרים את פעילות צה"ל בגבולות עם אותן מדינות, אך הם כן מגבילים אותה מאוד כיוון שאי אפשר לפעול מול בעלות ברית באותו האופן שבו פועלים מול מדינות אויב. שנית, הסכמי השלום עם מצרים ועם ירדן אינם משקפים את הלך הרוח החברתי ששורר באותן מדינות. מרבית האזרחים של מדינות אלו עוינים את ישראל, ואם יחול שם מהפך שלטוני – אפשרות סבירה לאור העובדה שמדובר במדינות לא יציבות – הרי שגם מערכת היחסים עם מדינת ישראל עלולה להיות מושפעת. אם כך, מדינת ישראל מוכרחה להיערך לתרחיש של התהפכות זירות, ולמצב שבו מצרים וירדן יחזרו להיות אויבות.
• עזה: דינה של עזה ביום שאחרי מלחמת "חרבות ברזל" טרם ידוע, אך עלינו להיערך לתקופה ארוכה של חוסר יציבות ברצועה. לאחר שיושלם מיטוט שלטון חמאס, צה"ל ימשיך להידרש להיות במגננה באזור ולדאוג לביטחון השוטף כדי למנוע התעצמות מחודשת של הטרור ברצועה.
• צבאות טרור: בשנים האחרונות, בעיקר בשל תפיסות שגויות, מדינת ישראל אפשרה לארגוני טרור היושבים על גבולותיה לצמוח ולהתפתח. כך הפכו ארגונים אלה, ובראשם חיזבאללה וחמאס, לצבאות טרור חמושים ומיומנים. טבח השבעה באוקטובר הבהיר מעל לכל ספק שמדינת ישראל לא יכולה לאפשר לצבאות טרור להתעצם בסמוך לגבולותיה, ושעליה לנקוט כלפי ארגונים אלה מדיניות של אפס סובלנות.
• הזירה הפלסטינית: הזירה הפלסטינית מהווה אתגר מיידי. היציבות שהושלטה ביהודה ושומרון בעקבות מבצע "חומת מגן" הולכת ונשחקת, ואנחנו רואים התעוררות טרור מחודשת, במיוחד מאז פרוץ המלחמה. הרשות הפלסטינית לא מצליחה, ובמידה רבה גם לא מעוניינת, להילחם בטרור האיסלאמיסטי שגואה בשטחה, כך שצה"ל מוכרח לקחת את העניינים לידיים גם בזירה זו.
• הזירה הפנימית: ההתלקחות הרב-זירתית מראה את אותותיה גם בקרב ערביי ישראל. מאז פרוץ המלחמה אנחנו עדים להתעוררות טרור גם בקרב ערבים בעלי אזרחות ישראלית שמתגוררים בשטח המדינה. כדי להתמודד עם בעיה זו מבלי לשחוק את כוחות צה"ל, יש לפעול להקמת משמר לאומי שיחזק את ההגנה המקומית.

האמת העגומה היא שסדר הכוחות של צה"ל אינו מספיק אל מול קשת האיומים הפוטנציאליים ואל מול תרחישי הייחוס המרכזיים שעומדים על הפרק. אם כך, צה"ל מוכרח להתעצם הן מבחינת כוח האדם והן מבחינת היכולות המבצעיות שלו ואמצעי הלחימה העומדים לרשותו. חלק מהשינויים, דוגמת הרחבת הגיוס ושיפור תהליכי קבלת ההחלטות, צריכים להיערך ברמה כלל צה"לית. שינויים אחרים, כמו הוספה של אוגדות או שילוב של טכנולוגיות מסוימות, צריכים להתבצע באופן מדויק בהתאם לצורכי היחידות השונות – כפי שיורחב בהמשך.

החזון לבניין כוח צה"ל בהסתכלות כלל-צה"לית

הגדלת כוח האדם בצה"ל

המצב הקיים:

בעשורים האחרונים נעשו תהליכים שהובילו לצמצום משמעותי בסדר הכוחות בצה"ל, בייחוד בזרוע היבשה. בין היתר נסגרו אוגדות, קוצר אורך השירות הסדיר, והורחבו הפטורים משירות סדיר ומשירות מילואים. תהליכים אלו נעשו מתוך אמונה שאפשר להחליף את צבא העם ב"צבא קטן וחכם". עם פרוץ מלחמת "חרבות ברזל" התברר גודל הטעות, וכיום מובן שצה"ל סובל ממחסור בכוח אדם, הן במערך הסדיר והן במערך המילואים.

בעיה נוספת שקשורה בכוח אדם בצה"ל מוכרת בתור "משבר הסרנים". הכוונה לתופעה רחבה שבה קצינים צעירים שמגיעים לדרגת סרן בוחרים לעזוב את הצבא, לרוב בשל תנאי העסקה טובים יותר שמצפים להם באזרחות. בכך הצבא מאבד קצינים רבים שהיו יכולים להוסיף להתקדם בסולם הדרגות ולהגיע לעמדות מפתח.

המחסור שנוצר בכוח האדם בצה"ל, מכל סיבה שהיא, מגביל מאוד את יכולת הלחימה, במיוחד במצב שבו מתקיימת מלחמה במספר חזיתות במקביל. נוסף על כך הוא מביא לשחיקת כוחות ולחלוקה לא מאוזנת בנטל השירות.

באידיאל:

• הארכת משך השירות הסדיר: ביוני 2015 השירות הסדיר של גברים ושל חלק מהנשים קוצר מ-36 חודשים ל-32 חודשים. יש להחזיר את אורך השירות הסדיר לשלוש שנים מלאות כפי שהיה נהוג במשך שנים, ובכך להרחיב את שורות המשרתים בצבא הסדיר.
• העלאת גיל הפטור למשרתי מילואים: הרחבת מערך המילואים הוא תנאי הכרחי על מנת להתאים את בניין הכוח בצה"ל למציאות הביטחונית. לאחרונה הועלה גיל הפטור בשנה, וייתכן שנדרש להעלות אותו אף יותר, לפחות עד שנרחיב את המערך באמצעות גיוס של אוכלוסיות נוספות וצמצום משמעותי בהיקף הפטורים שניתנים מגיוס.
• הרחבת הגיוס לאוכלוסיות שאינן שותפות: בחברה הישראלית מתקיים לאורך שנים מצב שבו קיימות אוכלוסיות שאינן משרתות בצה"ל – חלק מהן קבוצות המקבלות פטור גורף, חלק מהן פרטים שהצליחו להשתמט "תחת הרדאר" לאורך שנים. כך או אחרת מדובר באלפים שאינם חלק ממחזוריות הגיוס לצה"ל. כדי לפתור בעיה זו אפשר לפעול במספר דרכים, דוגמת הרחבת גיוס הנשים וגיוס אוכלוסיות "מיוחדות" כמו חרדים וערבים לשירות לאומי. כמו כן, אפשר להחתים את החיילים לתקופת קבע קצרה מייד עם שחרורם, וכך להגדיל את מעגל המשרתים.
• שיפור תהליכי שימור הקצונה: יש לשפר את תהליך שימור הקצונה בצה"ל, ולעודד קצינים צעירים להישאר במערכת ולהירתם לשירות ארוך שנים. לשם כך יש לאמץ תפיסות חדשניות הנוגעות לכוח אדם, ולהציע תנאי העסקה מועדפים.
• שכלול הדפוס הארגוני בצה"ל: כמערכת היררכית, צה"ל סובל מאחידות דעה ומחוסר פתיחות לחשיבה יצירתית, המערערת על קיבעונות. צה"ל נדרש להשתכלל בתחום זה ולהביא לידי ביטוי מגוון של דעות ותפיסות.
• הקמת משמר לאומי ככוח סיוע: במקביל להרחבת השורות, יש לפעול לצמצום תחומי האחריות של צה"ל. כיום הצבא עוסק בתחומים רבים הנוגעים לביטחון פנים, אשר מקשים על יכולותיו לתעדף משימות ולפרוס סד"כ. במטרה להקל על הצבא ולאפשר לו להתמקד במשימותיו, יש להקים משמר לאומי בכפוף למשטרת ישראל שיטפל באופן שוטף באיומי הפנים ויקל על סדר הכוחות של צה"ל לבצע את משימותיו.

התאמת ההיערכות הלוגיסטית

המצב הקיים:

ההיערכות הלוגיסטית של צה"ל היא חלק בלתי נפרד מהמוכנות המבצעית, אך לצערנו היא לוקה בבעיות שונות שקשורות בעיקר לחימוש, תחזוקה ותשתיות.

בהיבט של החימוש, מדינת ישראל נסמכת יותר ויותר על יבוא טכנולוגיות ואמצעי לחימה מארצות אחרות, ובראשן ארה"ב. במלחמת "חרבות ברזל" התברר עד כמה התלות שפיתחנו בחימוש זר פוגעת ביכולת הגמישות של הצבא ובחופש הפעולה שלו.

בהיבט התחזוקה, בסיסים ומפקדות רבים של צה"ל מצויים במצב ירוד ולא באמת ערוכים לאיומי פנים ולאיומים בליסטיים. מצב כזה מסכן את הכוחות ומקשה על הפעילות המבצעית. כמו כן, מרבית התשתיות של הצבא נמצאות מעל לפני האדמה, ובכך הן חשופות לסכנה בתרחישים של ירי טילי קרקע-קרקע (טק"ק) ורקטות קרקע-קרקע (רק"ק).

באידיאל:

• הגדלת המלאי ופיקוח על תקינותו: יש להגדיר רמת סף מינימלית ורמת סף תקינה למלאים בצה"ל, ולהיערך לחידוש המלאי במהלך מלחמה. כמו כן יש לערוך בקרה קבועה על מצב החימוש ואמצעי הלחימה.
• חיזוק התעשייה הביטחונית: יש לחזק את התעשייה הביטחונית הישראלית כדי להפחית את התלות ביבוא חימוש, לחסוך בעלויות ההתחמשות, לפתח טכנולוגיות ואמצעים ייעודיים, ולהגדיל מלאים ביתר קלות בזמני חירום. לצד היתרונות הביטחוניים, בזכות חיזוק התעשייה הביטחונית גם אפשר יהיה ליצור מקומות עבודה חדשים ולתמוך בכלכלה.
• הרחבת הסכמי הרכש הבינלאומיים: לצד חיזוק הייצור המקומי, יש לבסס הסכמי רכש עם מדינות רבות ככל האפשר, על מנת שלא נהיה תלויים בחסדיהן של כמה מעצמות בודדות.
• שיפור התשתיות הצבאיות: הבסיסים והמפקדות של צה"ל הם נכס אסטרטגי של מדינת ישראל, וככאלה עליהם להיות מתוחזקים וממוגנים כראוי. יש לבחון את התנאים של הבסיסים השונים ולוודא כי הם ערוכים לזמני שגרה וחירום.
• שימוש בתשתיות תת-קרקעיות: יש להעביר את התשתיות הצבאיות האסטרטגיות החשובות למרחבים תת-קרקעיים על מנת להבטיח את ההגנה עליהם גם במקרים של ירי טילים ורקטות. כמו כן, יש להיערך למצבים שבהם יידרש שינוע כוחות באופן תת-קרקעי. לצד תכנון מרחבים תת-קרקעיים ייעודיים, רצוי להפוך תשתית אזרחיות קיימות כמו מנהרות וחניונים לתשתיות דו-שימושיות שיעמדו לרשות הצבא במצבי חירום.

טכנולוגיה וסייבר

המצב הקיים:

לצד שדה הקרב הממשי מתקיימת זירת לוחמה נוספת שהיא הזירה הטכנולוגית. בעשורים האחרונים אנחנו עדים להתקדמות טכנולוגית רבה, לשילוב אמצעי לחימה חדשים ולשימוש נרחב במתקפות סייבר. לאחרונה, עם הפיתוח של טכנולוגיית הבינה המלאכותית, נכנסו למערכה כלים מתוחכמים נוספים שמאתגרים עוד יותר את המערכת הביטחונית.

הטכנולוגיה הביטחונית ולוחמת הסייבר בישראל הן מהמפותחות והמתקדמות ביותר בעולם, אך עדיין קיימים חסמים משמעותיים שמעכבים את שילוב הטכנולוגיות החדשות בשדה הקרב. חסמים אלה קשורים בין היתר בקושי להיפתח לאפיקים חדשים, בעבודה מול ספקים גדולים בלבד, ובהנגשה לא מספקת של האמצעים הטכנולוגיים למפקדים בשטח.

גם אם הטכנולוגיה איננה תחליף לכוח אדם ולהתגייסות עממית, עדיין יש הכרח לשמור על עליונות טכנולוגית מול אויבינו, ולהישאר בחזית הפיתוח והקדמה.

באידיאל:

• הפקת לקחים: יש להפיק לקחים בהתאם לפערים המיידיים שהתגלו במהלך מלחמת "חרבות ברזל", דוגמת מחסור בכלי טיס וכלי רכב בלתי מאוישים, היעדר טכנולוגיות מתקדמות לטיפול במנהרות, וקשיים במענה לירי נ"ט.
• השקעת משאבים בטכנולוגיה: יש להקצות תקציבים וכוח אדם לטובת פיתוח טכנולוגיה ביטחונית, ולחזק את התעשייה הביטחונית המקומית, תוך דגש על פיתוח אמצעים ייעודיים לצה"ל.
• שילוב טכנולוגיות רובוטיות: טכנולוגיות רובוטיות, דוגמת כלי רכב אוטונומיים, כלי טיס בלתי מאוישים וסירות נפץ, יכולים להעניק יתרונות רבים בשדה הקרב ולצמצם באופן ניכר את הפגיעה בחיי אדם. לפיכך, יש להגביר את השימוש ברובוטיקה בכל הזרועות בצה"ל.
• לוחמת סייבר ושימוש בבינה מלאכותית: זירת הסייבר הולכת ומשתכללת כל הזמן. במקביל לכך מתרחב גם השימוש בכלי הבינה המלאכותית (AI) שמביא עימו אתגרים ביטחוניים חדשים. על מנת לשמר עליונות, מדינת ישראל מוכרחה להמשיך להשקיע בסייבר הגנתי והתקפי, ולאמץ את טכנולוגיות הבינה המלאכותית לצרכים ביטחוניים.
• הכשרת הכוחות: הכוחות בשטח מוכרחים לשלוט בשימוש באמצעים הטכנולוגיים החדשים שעומדים לרשותם. לשם כך יש לערוך הכשרות נרחבות בכל יחידות צה"ל, ולהסמיך את בעלי התפקידים הרלוונטיים.
• גיוון הרכש הטכנולוגי: כיום, מרבית העסקאות הטכנולוגיות במערכת הביטחון נעשות מול מספר מצומצם של ספקים גדולים ומסורתיים. כדי להצליח לשלב טכנולוגיות מקוריות, צריך להיפתח לעבודה גם עם ספקים קטנים ויזמים חדשים.

החזון לבניין כוח צה"ל בהסתכלות לפי זרועות וחילות

זרוע היבשה: לעבות ולארגן כוחות

המצב הקיים:

מדינת ישראל נדרשת להתמודד עם זירות משולבות. המשמעות היא שהידרדרות בזירה אחת עשויה להובילה בסבירות גבוהה להידרדרות כוללת ומיידית גם ביתר הזירות. כפי שראינו במלחמת "חרבות ברזל", סדר הכוחות הקיים היום בזרוע היבשה מאפשר לבצע מתקפה נרחבת רק בזירה אחת בכל פעם, ומגננה בזירות האחרות. כמו כן, אין די כוח רזרבי שאותו אפשר להקפיץ במקרים של מתקפות פתע ואירועים בלתי צפויים.

נוכח האיומים ותרחישי הייחוס הקיימים, מדינת ישראל מוכרחה להיות ערוכה למצב של לחימה התקפית עצימה לפחות בשתי חזיתות במקביל, ולמגננה נרחבת בכל יתר החזיתות.

באידיאל:

• שיפור הכוננות והמוכנות: יש לשפר את המוכנות של האוגדות הסדירות ואוגדות המילואים הקיימות, מבחינת כמות הציוד והתקינות של אמצעי הלחימה. במקביל יש לפעול לשיפור הכוננות של הכוחות, ולוודא שהחיילים והמפקדים נמצאים בכשירות מבצעית ויכולים לקפוץ לפעולה בזמן קצר ורלוונטי.
• הקמת אוגדה סדירה ואוגדות מילואים חדשות: יש להקים לפחות אוגדה סדירה אחת ועוד שתי אוגדות מילואים מתמרנות. אוגדות המילואים יכללו את כל מערך הכוחות הנדרש, לרבות שריון, ארטילריה, הנדסה ולוגיסטיקה. אחת מהן תפעל בצפון, והשנייה תפעל באזור הבקעה. הדבר נדרש הן בשל פערים אופרטיביים בחלק מהזירות, והן כיצירת עתודה להפעלת כוח.
• הקמת כוח רזרבי: יש לבסס כוח רזרבי ברמה של אוגדה מטכ"לית לפחות, על מנת לאפשר גמישות מבצעית, ולהעניק אורך נשימה במקרה של אירועים בלתי צפויים או ממושכים. הכוח הרזרבי יכול להיות במצב "הדממה" – כלומר ברמת כוננות נמוכה ובכשירות בינונית, כל עוד אפשר להעלות את רמת המוכנות והכשירות שלו בתוך חודש-חודשיים.
• הקמת חיל מנהרות: לאור איום המנהרות הגובר, יש לשקול הקמת חיל חדש שיתמחה באיתור ובהשמדת מנהרות ובלוחמה בתנאי תת-קרקע.
• בדק בית בתוך יחידות צה"ל: יש לבחון את בניין הכוח של כל יחידה בצה"ל באופן נקודתי, ולראות אם יש צורך בהגדלת סד"כ או ברכישת ציוד. בחטיבות השריון, למשל, ברור כבר עכשיו שיש צורך בהגדלת כמות הטנקים. כמו כן, יש צורך להגדיל את כמות הכוחות ביחידות המיוחדות כמו יהל"ם ועוקץ.
• היערכות להובלת כוחות: התלכדות הזירות מחייבת את צה"ל להיערך לשינוע כוחות מהיר מחזית אחת לאחרת. לשם כך יש לדאוג מראש לצירי תנועה חלופיים במקרה שבו צירי התנועה המרכזיים יהיו חסומים, ולאמצעי הובלה מתאימים וממוגנים לכל הכלים הצבאיים. לטובת שינוע הכוחות, נכון לבחון גם שימוש בתשתיות אזרחיות קיימות כמו קווי הרכבת.

זרוע האוויר: לשלב כלים בלתי מאוישים

המצב הקיים:

חיל האוויר אמון על שלוש משימות יסוד: הגנה על שמי המדינה, פגיעה בעומק שטח האויב, וסיוע למאמץ היבשתי. כדי למלא את משימותיו, חיל האוויר נדרש ליכולות מורכבות ולאמצעים עתירי משאבים. חשוב להדגיש כי חיל האוויר לעולם לא יפצה על סד"כ יבשתי נמוך, אך הוא בהחלט יכול להעניק גמישות מבצעית, במיוחד דרך שימוש באמצעים בלתי מאוישים שמצמצמים את הסיכון לפגיעה בחיי אדם.

בשנים האחרונות אנחנו רואים שינויים באיומים בזירה האווירית. אויבינו במזרח התיכון הבינו שיש להם נחיתות משמעותית מול ישראל בכל הקשור להפעלה של מטוסי קרב, ולכן זנחו את השימוש במטוסים כמעט לחלוטין. במקום זאת הם השקיעו בפיתוח נשק בליסטי וכלי טיס בלתי מאוישים, בשימוש בירי תלול-מסלול (תמ"ס), וכן בלוחמת "low-tech" שכוללת רחפנים, עפיפונים ובלוני תבערה. האיומים החדשים מחייבים את חיל האוויר לבצע חישוב מחדש של הפעילות ההגנתית וההתקפית שלו, ולהיערך בהתאם מבחינת פיזור המשאבים והכוחות, ומבחינת האמצעים והכלים שבהם נעשה שימוש.

באידיאל:

• האצה בשימוש בכלים בלתי מאוישים: השימוש בכלים בלתי מאוישים נועד, בראש ובראשונה, לצמצם את הפגיעה בחיי אדם. גם אם בלתי אפשרי להחליף את השימוש בכוח אנושי, שימוש בכלים בלתי מאוישים בהחלט יכול לסייע לחיל האוויר לבצע חלק מהפעולות התקפיות בעומק שטח. נוסף על כך, אפשר להיעזר בכלים בלתי מאוישים כדי להגן על מרחבי הפעולה היבשתיים וללוות פעולות תמרון קרקעיות. ההמלצה, אם כך, היא להגביר את השימוש בכלים אלה.
• הקמת מערך תמ"ס: רצוי לבחון את האפשרות לשלב בחיל האוויר מערך תמ"ס עם יכולות מבצעיות של טילאות ורחפנים תוקפים.
• שיפור מערך ההגנה האווירית: על מנת להבטיח את ההגנה על העורף, יש לבחון לעומק את כשירות מערך ההגנה האווירית בצה"ל ולוודא שהוא ערוך לתרחישים של אלפי שיגורים ביום. כמו כן, יש לבחון שיתוף פעולה עם שחקנים אזוריים במאמץ ההגנה על שמי הארץ.

זרוע הים: לתת עדיפות להגנה

המצב הקיים:

הזירה הימית במדינת ישראל חשובה מכמה טעמים: בהיבט הביטחוני, לישראל יש גבול ימי נרחב מול עזה, לבנון ומצרים; בהיבט הכלכלי, המדינה נשענת על יבוא שמגיע בעיקרו דרך הים; בהיבט האסטרטגי, המשאב האנרגטי המשמעותי ביותר של ישראל הוא הגז הטבעי שמופק באסדות הגז שנמצאות במים הטריטוריאליים של המדינה.

אם כך, מדינת ישראל מוכרחה לשמור על שליטה ימית בכל הזירות, לשמר את קווי האספקה הימיים, להגן על החופים, לאפשר חופש שיט ומסחר ימי, ולאבטח את אסדות הגז. עם זאת, לאור העובדה שמרבית האיומים על מדינת ישראל הם יבשתיים ובשל מגבלת כוח אדם והעלות הגבוהה של כלי השיט, יש לבחון היטב כיצד לתעדף את הצרכים השונים בחיל הים.

באידיאל:

• עדיפות ליכולות הגנתיות: השליטה הימית אומנם מחייבת יכולות התקפיות, אך בשל התנאים הקיימים הדגש בזרוע הים צריך להיות מושם בעיקר על פיתוח יכולות הגנה.
• שילוב פלטפורמות לא מאוישות: אפשר וצריך לשלב בזרוע הים כלי שיט בלתי מאוישים. אלו ישמשו בעיקר לצורכי סיור, תצפית וביטחון שוטף, ויפנו את הכוחות להתעסק עם איומים מורכבים יותר.

פיקוד העורף: להגדיר תחומי אחריות

המצב הקיים:

לפיקוד העורף יש תפקיד חשוב בהגנה על אזרחי ישראל, אך חלוקת האחריות בינו לבין כוחות ההצלה האזרחיים אינה ברורה. חוסר הבהירות מוביל בחלק מהמקרים לכפילות תפקידים, ובמקרים אחרים לכך שאירועים מסוימים נופלים בין הכיסאות.

מעבר לכך, פיקוד העורף מציף בעיה של כוח אדם. בשנים האחרונות הוקצו לגדודי החילוץ וההצלה בפיקוד כוחות לוחמים שהיו יכולים לשרת בחילות יבשה אחרים, ומצב זה מחייב בחינה של איזון משאבים בין החזית לעורף.

נקודה נוספת שיש לתת עליה את הדעת בהקשר של פיקוד העורף היא תחום ההגנה המרחבית. כיום עיקר פעילותו של הפיקוד מופנית לטיפול באיומים חיצוניים ובחילוץ והצלה. תחום ההגנה המרחבית שמושפע יותר מאיומים פנימיים כמו אירועי טרור שנעשים בתוך הארץ כמעט לא נמצא בטיפול הפיקוד, ויש לבחון אפשרות לשנות זאת.

באידיאל:

• להגדיר את תחומי האחריות: יש להגדיר בצורה ברורה אילו תחומים נמצאים באחריותו של פיקוד העורף ואילו תחומים נמצאים באחריות כוחות הצלה אזרחיים. בחלוקת האחריות יש לקחת בחשבון את היתרונות היחסיים של הפיקוד לעומת היתרונות היחסיים של הכוחות האחרים.
• שיפור המיגון: כדי לשפר את ההגנה על העורף ולצמצם את הצורך בחילוץ והצלה של אזרחים, יש למגן טוב יותר את כל המבנים והמוסדות ברחבי הארץ, ובפרט באזורי העימות.
• איזון בכוח האדם: כיוון שחלק מהגדודים בפיקוד העורף "מתחרים" על אותו כוח אדם שמגיע לחילות היבשה האחרים, יש לבחון אם עדיף להשקיע בחיזוק ההגנה על העורף או דווקא בחיזוק ההגנה בחזית, ולפזר את הכוחות בהתאם.
• העצמת מערך ההגנה המרחבית: לאור איומי הטרור שמגיעים מצד קבוצות עוינות בקרב ערביי ישראל, ראוי לבחון את האפשרות לשלב את כוחות פיקוד העורף במאמץ ההגנה על יישובי הספר ויישובי קו העימות.

מערך המודיעין: לשתף פעולה עם שחקנים אזרחיים

המצב הקיים:

למערך המודיעין יש חשיבות עליונה, הן מבחינה אסטרטגית והן מבחינה טקטית. עם זאת, מדינת ישראל פיתחה בשנים האחרונות תלות מסוכנת בהתרעה המודיעינית – וההשלכות של תלות זו התגלו במלוא מסוכנותן באסון השבעה באוקטובר.

אם כך, יש להמשיך לשמר ולפתח את היכולות המודיעיניות, אך לעשות זאת לצד פיתוח יכולות אחרות ובכללותן יכולות מבצעיות. כמו כן, יש לפתור בעיות פנימיות שמאתגרות את המערך, כמו חוסר השקעה מספק בתחומי מודיעין שונים, ונטישה של כוח אדם איכותי לטובת השוק האזרחי.

באידיאל:

• גיוס דוברי שפות: כדי לתת מענה לצרכים המבצעיים העדכניים, יש להגדיל באופן משמעותי את כמות דוברי השפות בחיל המודיעין באמצעות מערך גיוס והכשרה מתאים.
• שיקום מערך המודיעין ממקורות גלויים: יש לשקם את המערך האמון על מודיעין ממקורות גלויים (OSINT). למערך זה יש תפקיד קריטי בהבנת התמונה המדינית הרחבה, בניטור אירועים מתפרצים, במעקב אחר הדלפות מידע, בהפקת חוזי וכן בהנחלת הלך רוח חברתי.
• שילוב מודיעין מרשתות חברתיות: יש להגביר את איסוף המודיעין מרשתות חברתיות (SOCMINT) מאחר שמדובר בפלטפורמת ידע חשובה.
• שיתוף פעולה עם השוק האזרחי: רצוי לשקול שילוב של יכולות משדה ההייטק הישראלי והתעשייה המקומית. שיתוף פעולה כזה יכול לאפשר לחיל המודיעין לאמץ טכנולוגיות אזרחיות מתקדמות ולשמור על עליונות בתחום. כמו כן, כדאי לבחון אפשרות לאזרח חלק ממערכי הקבע, ובכך להיעזר בכוח אדם איכותי ומקצועי שנמצא מחוץ למערכת הצבאית.

חזון בניין כוח צה"ל – הליכי קבלת ההחלטות

שיפור תהליכי קבלת ההחלטות

המצב הקיים:

תהליכי קבלת ההחלטות הביטחוניות והאסטרטגיות, לרבות תהליכים הנוגעים לבניין הכוח בצה"ל ולחלוקת תקציבים, נעשים ברובם רק בקרב הדרג המבצע, ולא תמיד יש שקיפות מול גורמים מדיניים וגורמים אזרחיים רלוונטיים. הגבלת המשתתפים מובילה לעיתים קרובות לכשלים תפיסתיים מאחר שאין באמת חשיבה קבוצתית רחבה או שילוב של נקודות מבט שונות.

בעיה נוספת שקשורה בתהליכי קבלת ההחלטות נוגעת במנגנוני הבקרה והמעקב. כיום, מרבית תהליכי הבקרה והמעקב על ההתנהלות של מערכת הביטחון ושל צה"ל נעשים בתוך המערכת ולא שקופים לגורמים מדיניים וּודאי שלא לציבור. בכך, תהליכי הבקרה השונים עלולים להיות מוטים ולא אמינים.

באידיאל:

• שקיפות בקבלת ההחלטות: בתהליכי קבלת ההחלטות האסטרטגיות בצה"ל יש לשלב גם גורמים שנמצאים מחוץ למערכת הצבאית כמו נציגי ציבור וגורמים אזרחיים מקצועיים שרלוונטיים לתחום הדיון. שילוב גורמים אלו יאפשר סיעור מוחות רחב וגיוון דעות.
• הקמת "צוותים אדומים": בעבודת המודיעין נהוג להחזיק "צוותים אדומים". צוותים אלה נדרשים לדמות את האויב, ולנסות למצוא פרצות וכשלים בדרכי המענה הקיימות. פעמים רבות צוותים אלה מאוישים בכוח אדם אזרחי שיודע להביא זוויות הסתכלות חוץ-מערכתיות. כדי לשפר את המערכת הביטחונית כולה יש לאמץ את רעיון הצוותים האדומים, ולהקים צוותים כאלה בכל זרוע ואגף בצה"ל.
• עדכון שוטף מול הדרג המדיני: מדי חציון יש לקיים סדרת דיונים בקבינט המדיני-ביטחוני אשר יתמקדו בהיבטים שונים של בניין הכוח בצה"ל – לרבות הערכת איומים, חלוקת סד"כ, מוכנות מבצעית, רכש וחימוש. דיונים אלו יהיו מחויבים בחוק, והמסקנות הגלויות שלהם ישותפו עם הציבור. נוסף על כך, יש לחייב את מערכת הביטחון להציג בפני ועדת החוץ והביטחון של הכנסת את כל הנתונים הנוגעים לשינויים בבניין הכוח בצה"ל.
• הקמת ועדות ביקורת עצמאיות: יש להקים ועדת ביקורת עצמאית שתורכב מנציגים מדיניים ואזרחיים. הוועדה תבחן את בניין הכוח של מערכת הביטחון, ותגיש את מסקנותיה מדי רבעון לממשלה ולמנגנוני הבקרה הרשמיים. הקבינט המדיני-ביטחוני יחויב לדון במסקנות הוועדה ולהזמין נציגים אזרחיים לדיון בחלקים הגלויים של המסקנות.

ביטחון ישראל במחשבה תחילה: סיכום ומסקנות

המציאות הביטחונית הדינמית שמאפיינת את המזרח התיכון ואת מדינת ישראל בפרט מחייבת בחינה מתמדת של האיומים הקיימים ושל האיומים העתידיים. רק באמצעות הבנה רחבה של תרחישי הייחוס שמולם ניצבת מדינת ישראל, אפשר יהיה לבנות את כוח צה"ל בצורה חכמה ומושכלת.

כיום, מדינת ישראל נדרשת להתמודד עם שורה ארוכה של איומים, ובראשם איראן שעשויה להפוך למדינה גרעינית כבר בעתיד הנראה לעין. כמו כן, תרחישי הייחוס הקיימים מדברים על מלחמה רב-זירתית שמתנהלת במקביל במספר חזיתות, וכן על מתקפת פתע שעשויה להגיעה מצידם של צבאות הטרור הפועלים על גבולותינו.

מלחמת "חרבות ברזל" הוכיחה שמדינת ישראל ומערכת הביטחון נדרשות לבצע חישוב מסלול, ולתכנן היטב את בניין כוח צה"ל על כל מרכיביו. רק כך אפשר יהיה להבטיח את ביטחון ישראל בהווה ובעתיד.

הפוסט באידיאל – חזון תנועת הביטחוניסטים, והפעם: בניין כוח צה"ל הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

מלחמת "חרבות ברזל" היא מלחמה שמתנהלת במספר חזיתות, וככזאת יש לה גם מספר יעדים. בחזית הדרומית, כידוע, המטרות הן לחסל את חמאס כגוף שלטוני וצבאי, להחזיר את כל החטופים ללא יוצא מן הכלל, ולהבטיח שלא תהיה אפשרות להקים עוד צבא טרור בעזה. בחזית הצפונית, המטרה היא להכות קשה בארגון חיזבאללה ולמנוע ממנו להוות איום אסטרטגי על ישראל. אולם יש חזית נוספת, שלעיתים נדחקת בשיח הציבורי אך בפועל משפיעה על הכול, והיא החזית הגלובלית.

האסטרטגיה הרחבה של ישראל חורגת הרבה מעבר לגבולות לבנון ועזה. מטרת העל היא למוטט את הציר האיראני-שיעי ששולט במזרח התיכון. תהליכים מקומיים כמו הפסקת האש וניתוק הזירות, יחד עם תהליכים גלובליים שבראשם חילופי הממשל בארה"ב, מספקים לנו הזדמנות יקרת ערך להוביל לשינויים שלא רק יכריעו את המשך המלחמה – אלא גם יעצבו מחדש את המזרח התיכון כולו.

ישראל השיגה הכול, כמעט: ניתוח סעיפי ההסכם

כדי להבין אם הסכם הפסקת האש שנחתם מול חיזבאללה טוב לישראל, יש לבחון תחילה את סעיפי ההסכם. על אף שנוח מאוד להצביע על כל נקודות התורפה שקיימות בהסכם, ואכן קיימות נקודות כאלה, ישראל משיגה בהסכם זה כמה דברים חשובים ביותר.

הראשון בהם הוא ניתוק הקשר בין לבנון לעזה. לניתוק הזה יש משמעות כבדה גם מבחינת חיזבאללה וגם מבחינת חמאס. כזכור, נסראללה הצהיר שהמשימה של חיזבאללה היא לסייע לפלסטינים, והתחייב שהלחימה בצפון לא תיפסק עד שצה"ל ייסוג מרצועת עזה. והינה, אנחנו רואים שחיזבאללה חוזר בו מהבטחותיו, מהלך שנתפס בעיני הארגון כהשפלה נוראית. מבחינת חמאס גם כן מדובר במהלומה קשה, שכן עכשיו הוא נותר מבודד במערכה.

הישג שני שעולה מההסכם הוא פירוז דרום לבנון. הסעיף הזה, אם ייאכף כראוי, יקשה מאוד על חיזבאללה לשוב ולהתעצם על הגבול עם ישראל.

ההשיג השלישי, ואולי המשמעותי ביותר, הוא שישראל מקבלת חופש פעולה מוחלט בכל לבנון ורשאית לפעול נגד חיזבאללה ברגע שיתגלה איום מצידו. זה מרגיל את בכירי חיזבאללה לכך שאם הם רק ינסו להרים ראש, הוא ייערף.

אפשר לומר שישראל השיגה בהסכם הזה כל מה שהיא רצתה, כמעט. הבעיה המרכזית עם ההסכם היא שלא נקבע אזור חיץ בדרום לבנון, ונכון לעכשיו התושבים הלבנונים יכולים לחזור להתגורר בכפרים שנמצאים רק כמה מאות מטרים מישראל. רבים מהתושבים הללו הם לוחמים של חיזבאללה, ואם הם אכן יחזרו, למודיעין הישראלי יהיה קשה מאוד להבחין מתי מדובר באזרח פשוט ומתי בלוחם טרור.

אין ספק שבמציאות כזו יהיה מאתגר לזהות הפרות ולמנוע פעילות טרור על הגבול. עם זאת, חשוב לזכור שלושה דברים: הראשון הוא שמטבע הדברים, בכל משא ומתן, הצדדים נדרשים לפשרות וייתכן שזו הפשרה שעלינו לספוג. השני הוא שגם אם התושבים הלבנונים ישובו לבתיהם, לישראל יש כעת יותר כלים ויותר נכונות למגר את התחזקות הטרור. הדבר שלישי הוא שמדובר בהסכם זמני בלבד כך שעדיין יש לנו אפשרות לתקן אותו. בתום 60 הימים שנקבעו ועם כניסתו של ממשל אמריקאי חדש, ייתכן שנוכל להתעקש ולהשיג גם את אזור החיץ שבו אנחנו מעוניינים.

בשורה התחתונה, על הנייר נראה שמדובר בהסכם שמועיל ברובו לישראל – אך מובן שטיבם של הסעיפים ייבחן בשאלת האכיפה. ארה"ב וצרפת אומנם מעורבות גם הן בהסכם, אך בסופו של דבר חובת ההוכחה מוטלת על מדינת ישראל וצה"ל. אחרי השבעה באוקטובר ברור לרוב הבכירים בצמרת המדינית ובמערכת הביטחון שאי אפשר לבנות על הכוחות הבינלאומיים. הגישה, אם כך, היא לקחת את האכיפה לידיים שלנו, ולהבהיר לחיזבאללה שאין לנו בעיה לחזור להילחם בכל רגע נתון.

למה עכשיו? עיתוי החתימה מבחינה ביטחונית ומדינית

החתימה על הסכם הפסקת האש לא הגיעה יש מאין. העיתוי נבחר תוך בחינה של שיקולים ביטחוניים ומדיניים שונים.

מבחינה ביטחונית, מטרת הלחימה שהוגדרה בצפון – להחליש אנושות את חיזבאללה – הושגה באופן משמעותי. מדינת ישראל הצליחה להחזיר את הארגון עשרים שנה אחורה מבחינת היכולות, ולהביא אותו למצב שבו הוא כבר לא מהווה איום אסטרטגי עליה. אומנם תמיד אפשר לטעון שיכולנו לעשות יותר ולהכות בחיזבאללה עוד, וזה נכון, אבל בהסתכלות צבאית הגענו למיצוי מטרות מרכזיות, ובהחלט נראה שזאת הייתה ההזדמנות הנכונה לעצור.

גם מבחינה מדינית, נראה שהסכם הפסקת האש נחתם בעיתוי סביר. ישראל זקוקה לתמיכת הקהילה הבינלאומית גם כדי לקבל לגיטימציה לפעולותיה וגם כדי לקבל אמצעי לחימה ולחדש את מלאי החימוש שברשותה. הסכם הפסקת האש מאפשר לנו לשפר את מעמדנו מול מועצת הביטחון של האו"ם, ובהתאם לכך לשפר גם את מערכות היחסים מול מדינות העולם.

נקודה מדינית נוספת שמשחקת תפקיד חשוב בבחירת עיתוי החתימה היא חילופי הממשל הקרבים בארה"ב. כפי שקרה בסוף ימי ממשל אובאמה, ישראל חשופה למצב של תמיכה מופחתת בה על ידי ארה"ב. ההסכם בעיתוי זה מאפשר לנו לצלוח את מערכת היחסים עם ממשל ביידן הנוכחי, ולהתכונן לביסוס מערכת יחסים חדשה עם ממשל טראמפ הנכנס.

מעבר לכל זאת, לעיתוי הנבחר יש גם משמעות מבצעית גדולה. ההחלטה "להוריד את הרגל מהגז" בצפון מסייעת לישראל להתמקד צבאית ואסטרטגית בשתי המטרות הבאות שעומדות לנגד עיניה: הכרעת חמאס ומיטוט הציר השיעי.

באשר למטרה הראשונה, הפסקת האש בצפון מאפשרת לצה"ל להעביר את כובד המשקל היבשתי חזרה לעזה, ולחזור ללחימה עצימה שתגביר את הסיכוי להכריע את חמאס ולהחזיר את החטופים. על המטרה השנייה – מיטוט הציר השיעי – יורחב בסעיף הבא.

הפתרון המערכתי לא יושב בלבנון: המשמעות הגלובלית של ההסכם

במזרח התיכון פועלים שלושה כוחות מרכזיים שנאבקים ביניהם על השליטה – הציר השיעי-איראני, הציר הסוני רדיקלי, והציר המערבי-סוני מתון. בשנים האחרונות, הציר השיעי בהובלת איראן ושלוחותיה תפס את הדומיננטיות ונעשה לכוח השולט במרחב. אולם, התהליכים השונים שהתרחשו בשנה האחרונה הכניסו אותו לתהליך שקיעה, ועם המדיניות האמריקאית הנכונה ייתכן שגם נראה אותו קורס.

במקביל להיחלשות הציר השיעי, אנחנו עדים להרמת ראש מצד הציר הסוני-הרדיקלי, שאותו מובילה טורקיה יחד עם ארגוני טרור סוניים קיצוניים כמו אל-קאעידה, המדינה האסלאמית (דאע"ש) ותנועת האחים המוסלמים. הציר הזה, אם יתחזק, יכול להזיק לישראל ולמערב לא פחות מהציר השיעי, ולכן גם ממנו נשקפת סכנה גדולה. ההתרחשויות האחרונות בסוריה, שהובילו להפלת משטר אסד, הן דוגמה מצוינת לכך. ניצחון המורדים הסורים התאפשר בין השאר בעקבות היחלשות חיזבאללה, ובכך אנחנו מקבלים הוכחה נוספת לכך שכל התהליכים במזרח התיכון קשורים זה בזה. הפלת משטר אסד אומנם נראית לעת עתה כמהלך חיובי שיכול לשרת את מדינת ישראל, אך אין לדעת איזו משטר יקום במקומו ואיזו סכנה הוא יהווה. מכאן שישראל מחויבת שלא להזניח את היחס לציר הסוני-רדיקלי שעלול להיות המרוויח הגדול מהפלת הציר השיעי, ולקום נגדנו בעוצמה לא פחותה.

מדינת ישראל נדרשת, אם כך, להשגיח הן על הציר השיעי והן על הציר הסוני הקיצוני, ובמקביל לפעול על מנת לקדם את התחזקות הציר השלישי שהוזכר, שהוא הציר המערבי-סוני המתון. לשם כך עליה לבסס קואליציה עם ארה"ב, מדינות המערב ומדינות סוניות כמו סעודיה, איחוד האמירויות, אינדונזיה, מלזיה ופקיסטן. אם החזית הזאת תהיה חזקה מספיק היא תוכל למגנט אליה מדינות נוספות כמו לבנון ואפילו עיראק. במקביל לביסוס הקואליציה, ישראל גם צריכה לחתור להסכמי נורמליזציה עם המדינות הסוניות המתונות, שאולי יובילו בהמשך להסכמי שלום אזוריים וגלובליים. כך או כך, ישראל צריכה להתנות כל מהלך במזרח התיכון בתקיפה משולבת נגד איראן, כי ברגע שנסיר את ראש הנחש, כל יתר המהלכים כבר יהיו פשוטים בהרבה.

פנינו לאן? היום שאחרי הסכם הפסקת האש

הסכם הפסקת האש מול חיזבאללה אומנם נקבע ל-60 יום בלבד – אבל במציאות הביטחונית של אזורנו, דברים רבים יכולים להשתנות בתקופת זמן כזאת. אין דרך לצפות אם ההסכם אכן ייושם כפי שנקבע, או מה יהיה בסיום התקופה שהוגדרה. ייתכן שחיזבאללה יפר את ההתחייבויות שלו וניאלץ לחזור ללחימה, ובאותה מידה ייתכן שההסכם הזה יוביל להסכם הסדרה קבוע שיאפשר לנו להתחיל לשקם את הצפון ולהשיב את התושבים המפונים לבתיהם.

השאיפה של תנועת הביטחוניסטים היא כמובן לראות את הצפון משוקם ומיושב. מדובר בתהליך מורכב, אך עם הקצאת משאבים וניהול נכון, אפשר להרים את חבל הארץ הזה מחדש כבר בטווח הקרוב. לאחר שזה יקרה, נוכל להתפנות למשימה הבאה שהיא הכפלת התושבים היהודים בצפון הארץ. מבחינת הביטחוניסטים מדובר במשימה לאומית ראשונה במעלה. הכפלת התושבים בצפון תבהיר לאויבים שלנו שהם לא יכולים להסיג אותנו מהגבולות וגם תתרום להתיישבות בארץ ולאסטרטגיית הביטחון של ישראל. באופן דומה, אנחנו גם מקווים לראות שיקום מהיר של עוטף עזה ועלייה במספר התושבים שמתגוררים גם שם.

כדי להגשים מטרות אלו, תנועת הביטחוניסטים פועלת רבות מול קובעי המדיניות, וגם פועלת להקמת גופי חינוך ומכינות שיקדמו את החוסן של היישובים שנמצאים בגבולות הארץ. בימים אלה שוקדת התנועה על הקמת מכינת "התקומה" שתוקם ביישוב תקומה בעוטף עזה, ובהמשך יוקמו מכינות דומות גם בצפון הארץ.

עבור רבים, שיקום ויישוב אזורי הלחימה נראים כמו יעד רחוק, אך אנחנו מתקרבים לשם – והסכם הפסקת האש הוא הצעד הראשון בתהליך. למרות נקודות התורפה של ההסכם והוויתורים שאליהם נדרשנו, חשוב להבין שמדינת ישראל ניצבת כעת בפני הזדמנות היסטורית לממש את כל מאווייה. אם ננצל את ההזדמנות הזאת כראוי, נוכל לשנות את המציאות הביטחונית שלנו לדורות ואף לייצב את מאזן הכוחות בכל רחבי המזרח התיכון.

הפוסט "לנתח את לבנון במנותק מהאסטרטגיה הכוללת זו טעות גדולה" – ההשלכות הרחבות של הסכם הפסקת האש בצפון הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

סצנת המשפט של "הנסיך האדום" בספר "אליס בארץ הפלאות" משתקפת באופן מוזר בפסיקה חסרת התקדים של בית הדין הפלילי הבינלאומי (ICC) נגד ישראל. ה-ICC הוציא צווי מעצר נגד ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו ושר הביטחון לשעבר יואב גלנט בגין פשעי מלחמה לכאורה בעזה. לו היה מתנהל הליך הוגן וראוי, תוצאה זו לבטח לא הייתה מזכירה את האמרה האלמותית של מלכת הלבבות: "גזר-דין קודם – פסק דין אחר כך".

לא נרחיק לכת אם נתאר את הפסיקה ככזו שגובשה על ידי שופטים ותובע בעלי רקורד אנטי-ישראלי מרשים, אשר הגיעו לתפקידם בזכות מינוי פוליטי. הם מצפים שנאמין כי צווי המעצר הוצאו בעקבות תהליך הוגן ומבוסס-ראיות, ולא כתוצאה מהנדוס לאחור של החלטת יח"צ. הם מבקשים לעצור אנשים שאין להם כל סמכות שיפוט חוקית עליהם בגין פשעים במדינה לא קיימת שהומצאה למען הפרוטוקול, תוך התעלמות מכל ראיה המנוגדת לראיית המנהרה שלהם. פסק הדין נקבע מראש, והטיעונים בו גובשו ונכתבו בדיעבד.

ישראל, מדינה שעד כה סיפקה לאויביה בעזה מעל מיליון טון של סיוע הומניטרי בזמן מלחמה, מואשמת כעת ב"הרעבה". מבצע הסיוע ההומניטרי שישראל הפעילה בשיתוף פעולה עם סוכנות אונר"א – למרות שספרי הלימוד שלה שופעים קריקטורות אנטישמיות ורבים מעובדיה הם פעילי חמאס – מתואר כפשע מלחמה. 2 מיליארד דולר נתרמו על ידי תורמים ברחבי העולם כדי לספק לכל עזתי מעל 3,400 קלוריות ליום. כל זאת, למרות אסון ה-7 באוקטובר – הטבח הקטלני ביותר שחווה העם היהודי מאז השואה – ובזמן ש-100 חטופים ישראלים עדיין מוחזקים שלא כדין בעזה.

מעולם לא סופקו ראיות ממשיות למקרי הרעבה מתועדים היטב בעזה. הראיות-לכאורה אינן שוות את הנייר שעליו נכתבו. סוכנויות האו"ם מסתמכות במידה רבה על נתונים מזויפים שמספק חמאס באמצעות מה שהוא מכנה "משרד הבריאות של עזה". משרד זה מספק את הלבנים שבאמצעותן נבנה המגדל האנטי-ישראלי, וטוען כי למעלה מ-43 אלף פלסטינים נהרגו. לא נעשה מאמץ אמיתי לאמת נתונים אלה, או לבדוק כמה מההרוגים היו חמושים. זאת, בניגוד מוחלט לספקנות המובעת כלפי גופים אחרים שמפיצים דיסאינפורמציה, החל מ"ספוטניק ניוז" הרוסי ועד "עמאק" של דאע"ש.

במהלך המלחמה, מיליוני פלסטינים קיבלו הוראה מצה"ל לצאת מאזורי מלחמה ולהיכנס למרחבים בטוחים. טנקים ישראליים הגנו על האזרחים המפונים מפני אש הצלפים של חמאס, שחשש כי הפינוי יוכל לעזור לישראל להביס אותו. אוכלוסיית עזה ממשיכה לגדול בקצב שנתי מוערך של 2%. זו עשויה להיות דרך מוזרה במיוחד, ובלתי יעילה לחלוטין, לבצע רצח עם.

מה שמזעזע בפסיקה אינו רק היעדר ראיות, אלא גם היעדרו של הליך הוגן רלוונטי. ישראל אינה חתומה על אמנת רומא, הכוללת את עקרונות היסוד שלפיהם פועל ה-ICC. כמו כן, עקרון המשלימות קובע כי אין ל-ICC סמכות שיפוט במדינות בעלות מערכת משפט עצמאית. רק במקרים דוגמת פשעי המלחמה שביצע השליט היוגוסלבי מילושביץ', שבהם בתי המשפט המקומיים "לא מוכנים ולא מסוגלים" ("unwilling and unable") להעמיד לדין, יכול ה-ICC להתערב.

צד ב' בפסיקה הוא "פלסטין", שהתקבלה כחברה ב-ICC בשנת 2015, תוך הפרה בוטה של הסכמי אוסלו שנחתמו בין הרשות הפלסטינית לישראל. מכיוון שה-ICC אינו מוסמך לדון באירועים המתרחשים בשטחים בלתי מוכרים, הוא הסכים להגדיר שטח שכזה לצורך הפרוטוקול בשנת 2021. השופט ההונגרי פטר קובאץ' פרסם דעת מיעוט, שבה מתח ביקורת על בית הדין בשל היעדר בסיס משפטי הולם. עם זאת, ה-ICC המשיך לירות את החץ לפני שהוא מסמן את המטרה.

בדומה למשפטי הראווה בברית המועצות, ה-ICC בפעולותיו מוביל לתובנה עמוקה ומדאיגה על מוסד בינלאומי שבעבר נחשב למכובד. נראה כי אור הזרקורים של התקשורת, ולא קריטריונים אמיתיים, קובע את אופי פעילותו של בית הדין. אין דרך אחרת להסביר כיצד מספר ההרוגים המפוקפק והזניח-יחסית בעזה מקבל תשומת לב רבה כל כך, בעוד זירות מלחמה אחרת, שהן באופן אובייקטיבי חמורות בהרבה – כמו המלחמה בתימן (400 אלף נהרגו והורעבו ו-16 מיליון על סף רעב) או המלחמה בדרום סודן (7.7 מיליון צפויים להתמודד עם חוסר ביטחון תזונתי חמור) – כמעט אינן מקבלות תשומת לב. אין דרך אחרת להסביר כיצד העצרת הכללית של האו"ם העבירה 156 החלטות נגד ישראל מאז 2015, כאשר רוסיה נמצאת במקום השני עם 24 החלטות נגדה, בעוד נגד קטאר או ונצואלה לא הועברה אף לא החלטה אחת.

במילותיו של לואיס מורנו אוקמפו, שכיהן בעבר כתובע בית הדין הפלילי הבינלאומי: "כולם יודעים שהרעבה התרחשה בעזה"; כך קבע התובע לשעבר מבלי לספק ולו בדל של ראיה. גישה זו של "כולם יודעים" היא שהכתיבה את הליכי בית הדין, לא ראיות.

אקרובטיקה משפטית והטיית אישוש רק מסייעות לבסס את הטיעון הישראלי נגד ה-ICC, שלפיו בית הדין פועל בהתאם לחוק מותאם אישית במקום הדין הבינלאומי. זו הסיבה שהחלטת ה-ICC גרמה לפעמוני האזהרה לצלצל לא רק בירושלים, אלא גם בוושינגטון – ובצדק רב. גם הנשיא ביידן וגם הנשיא הנבחר טראמפ גינו בחריפות את המהלך. הם מודעים היטב לכך שיצירת תקדים נגד ישראל משמעה יצירת תקדים גם נגד ארצות הברית. אירוע מעין זה כבר קרה בעבר: בשנת 2020, ממשל טראמפ הטיל סנקציות על פקידים ב-ICC בעקבות החלטת בית הדין לפתוח בחקירה נגד חיילים אמריקאים באפגניסטן. בית המשפט החליט אז לסגת ו"לתת עדיפות נמוכה יותר" לתיק האמריקאי. עם זאת, בשנת 2022, בתקופת ממשל ביידן, חידש ה-ICC את חקירתו. אם תקן הזהב הישראלי של יחס נפגעים צבאי-אזרחי, שעומד על 1:1.2, נחשב ל"רצח עם", שערו בנפשכם כיצד יגדיר ה-ICC את הרקורד של ארה"ב באפגניסטן.

יש דרך פשוטה להיחלץ מהביצה הטובענית הזו: לגנות את ה-ICC ולהפסיק את מימונו. כמו כל מוסד, מידת עוצמתו של ה-ICC עומדת ביחס ישיר ללגיטימיות ולמימון שלו. מדינות אירופה שרוצות לשמור על ריבונותן יעשו בחוכמה אם יפסיקו לממן את ה-ICC ויבטלו את חברותן בו. במקום להודיע שיכבדו את הפסיקה, הן צריכות להוביל את ההתנגדות לה. הן יכולות לשמוח לאידה של ישראל בעודה יושבת על כס הנאשם, והן אף מוזמנות להמשיך להביט ביראת כבוד ובהערצה לעבר ה-ICC, אבל עליהן לדעת – הן בהחלט עלולות להיות הבאות בתור. יש להקים מסגרת בינלאומית אמיתית להעמדה לדין של פושעי מלחמה במקום בית דין שרלטני דוגמת ה-ICC. האמינות שהוא מוכר נחשפה כהעמדת פנים ותו לא. עכשיו כל שנותר למדינות אירופה הוא להפסיק לקנות אותה.

הפוסט בית הדין הפלילי הבינלאומי מוכר אמינות. הגיע הזמן להפסיק לקנות אותה. הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

משבר גיוס החרדים, הצורך בהבטחת הצרכים הצבאיים הישראליים, המשבר הכלכלי בישראל ומעמדה הבינלאומי של המדינה – כיצד כל המשברים הללו יכולים להתחבר יחד להזדמנות, ולאפשר לישראל לתפוס שתי ציפורים במכה אחת?

למעשה מדובר כנראה בארבע ציפורים, ולא רק בשתיים. הפתרון המוצע הוא הקמת מפעלים לייצור נשק ותחמושת כחול לבן, וגיוס הציבור החרדי לאיוש ולתפעול המפעלים הללו בתנאים של שירות צבאי/שירות לאומי.

הדרג המדיני כבר הגדיר את הייצור העצמי כמטרה לאומית, וזאת בעקבות התלות הגוברת בהשגת חימוש מארה"ב ומדינות נוספות, שבלטה מאוד במהלך המלחמה. הפרויקט יעניק לישראל עצמאות קריטית, וימנע תלות במדינות העולם ובמניעים פוליטיים של ממשל כזה או אחר. נוסף על כך, העלות הנמוכה המשולמת לחיילים תייצר היתכנות כלכלית לפרויקט. אם כך, בשל מצוקת מלאי החימוש בעולם והצורך הגובר בתחמושת יכולה מדינת ישראל להרוויח כלכלית וגיאופוליטית מהפיכתה לגוף מייצר ומייצא.

בעיה 1: משבר גיוס החרדים

משבר גיוס החרדים הוא נושא רחב שאי אפשר לסכם בכמה משפטים. גם הפתרון המוצע לא מבקש לפתור את כל בעיית השוויון בנטל, ואין בכוחו לייצר תקני שירות לכל החברה החרדית, אלא לחלק ממנה בלבד. כמו כן, בכוחו למצוא פתרונות רק לחלק מהטיעונים הנוגעים לחשש של החרדים בגין פגיעה באורחות חייהם, כדוגמת הפרדה מגדרית, כשרות ולימוד תורה.

לטובת ההפרדה המגדרית, המפעלים המדוברים יכולים להעסיק גברים בלבד, ולכן גם אנשי מקצוע שאינם חרדים צריכים להיות גברים. לצד אנשי המקצוע המוסמכים, כמו מהנדסים ומנהלים, יעבדו במפעלים אלה אנשי צווארון כחול שיהיו אחראים לתפעול השוטף של המפעלים. את העובדים הללו אפשר לקחת ממחזורי גיוס מיוחדים של החברה החרדית.

במסגרת השירות אפשר יהיה להבטיח אוכל כשר ברמה הנדרשת, תפילות במגורים או בבית כנסת שיוקם במיוחד ואפילו לימוד תורה ביתר שעות היום שבהן לא נמצאים העובדים במשמרת במפעל. למעשה, המודל יכול להפיג רבים מהחששות של המגזר החרדי, תוך מתן מענה לצורך אסטרטגי-צבאי דחוף.

בעיה 2: המחסור בחימוש

מאז פרוץ מלחמת "חרבות ברזל", מדינת ישראל נאלצת לנהל כלכלת חימוש מחושבת. מצבנו טוב יחסית, בעיקר בזכות רכבת האספקה האמריקאית שמספקת מאות אלפי טונות של ציוד צבאי, אך ישנם מספר משתנים שחובה עלינו לקחת בחשבון.

בחודשים האחרונים דובר רבות בנושא וכל הגורמים הצבאיים והפוליטיים ממליצים לפעול על מנת להפחית את התלות ביבוא ולהגדיל את העצמאות. המלצות אלו מתבססות על איומים להטיל אמברגו נשק על ישראל, על עיכובים באספקה, ועל התניות כאלו ואחרות. מעבר לכך, יש בכל רחבי העולם צורך גובר לרכוש כלי נשק ותחמושת, שקשור בין היתר במלחמה הפעילה באוקראינה אשר מועד סיומה אינו נראה באופק, ובכך שמדינות רבות שואפות להגדיל ולייעל את צבאן. קצב הייצור הנוכחי לא תמיד עומד בהיקף הדרישה, ולעיתים ישנם עומסים ועיכובים משמעותיים מאוד.

ראוי לציין כי ההחלטות לפעול להגדלת העצמאות הצבאית אינן בלעדיות לישראל. בחודש מרץ האחרון הציגה הנציבות האירופית תוכנית להפחתת יבוא הנשק מחוץ לאיחוד והגברת הייצור ביבשת.

בעיה 3: המשבר הכלכלי בישראל

אין ספק שמלחמת "חרבות ברזל" גבתה ועוד תגבה מחירים עצומים מהכלכלה הישראלית. הטכנולוגיה הצבאית היא ענף מניב יחסית שמהווה חלק נכבד ביצוא הישראלי, וזאת משום שהטכנולוגיות הישראליות נחשבות לפורצות דרך ונמכרות למדינות העולם בעלויות משמעותיות.

ההצעה המופרטת אומנם מתמקדת בעיקר בייצור חימוש ולא בפיתוחים טכנולוגיים מתקדמים, אך ייתכן שיש כאן הזדמנות היסטורית לתרום הן לצרכים הצבאיים והן לצרכים הכלכליים של מדינת ישראל, תוך כניסה לשווקים חדשים בתחום הביטחוני שבו לישראל יש מוניטין כל כך טוב בעולם.

בעיה 4: מעמדה הבינלאומי של ישראל

התלות הישראלית ביבוא נשק ממדינות אחרות יכולה לפגוע במערכות היחסים השונות של ישראל עם מדינות העולם. תלות זו מעניקה למדינות המייצאות כוח מינוף פוליטי ומאפשרת להן להתנות תנאים לישראל ולהתערב בהליכי קבלת ההחלטות בזמני מלחמה.

באמצעות עצמאות בפיתוח חימוש, מדינת ישראל תוכל להפוך את מאזן הכוחות, ובמקום להיות זאת שמייבאת נשק ותחמושת, להיות זאת שמייצאת. במצב כזה, מדינות העולם יהיו אלה שיתדפקו על דלתה ויבקשו לרכוש ממנה. זאת ההשפעה שיש לכוח היצוא הישראלי בענף הטכנולוגיות הצבאיות המתקדמות, ואפשר ליישם אותו גם בטכנולוגיות לואו-טק כדוגמת ייצור חימוש.

התוכנית היא הפתרון? סיכום ומסקנות

מפעלי ייצור הנשק והתחמושת יכולים לפתור לפחות ארבע בעיות שמעסיקות את מדינת ישראל מבחינה חברתית, צבאית, כלכלית ותדמיתית.

מובן שהקמת מפעלים כאלה מצריכה בחינה של היבטים שונים כמו עלות הקמה, כמות וסוג כוח האדם, עלויות שכר וכד'. ייתכן כי במפעלים מסוימים כוח עבודה לא מיומן ואחרים יהיו תלויים יותר בטכנולוגיה ובעובדים מקצועיים. הפערים בעלויות השכר יכולים גם הם להיות משמעותיים ולשנות לגמרי את המשוואה הכלכלית. מדינת ישראל יכולה להחליט שהיא מסבסדת את התעשייה ומגייסת עובדים בתנאי השוק, אך המודל המוצע – התבססות על כוח עבודה מגויס – יוצר הזדמנות זולה ותחרותית בהרבה, כזו שבכוחה לספק אפשרויות יצוא איכותיות במחירים אטרקטיביים.

נקודה חשובה נוספת שיש לתת עליה את הדעת היא כוח האדם הזמין לעבודות צווארון כחול, המוגבל גם ככה בישראל, בייחוד כאשר מדובר בתעשיות צבאיות רגישות. למשל, בתעשיות של חקלאות, בנייה וכדומה קשה עד בלתי אפשרי למצוא עובדים ישראלים, ומרבית העובדים הם עובדים זרים. במפעלים אומנם המצב יותר טוב, אך אם לוקחים בחשבון את הרגישות הביטחונית, אין ספק שגיוס חרדים לתפעול המפעלים יכול לפתוח דלתות שעד כה נחשבות למכשול בלתי עביר.

המאמר פורסם במקור באתר "עכשיו 14"

הכתוב הוא על דעת המחברת בלבד ואינו משקף בהכרח את עמדת התנועה

הפוסט מארבע בעיות להזדמנות אחת: התוכנית לגיוס חרדים למפעלי החימוש החדשים הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

אירופה חווה כיבוש אסלאמי איטי. ההגירה המסיבית מארצות האסלאם לאירופה המערבית משנה את פניה של היבשת. ברחובות רבים ברחבי אירופה הנוף האנושי המוכר התחלף בלבוש אסלאמי מסורתי, ועל גבי בתי עסק נראות כתובות בערבית. במהלך השנים האחרונות אף דווח על כנסיות רבות באירופה, במיוחד בצרפת, שמועברות לבעלות של אגודות אסלאמיות והופכות למסגדים. ככה נראה כיבוש דתי.

האירועים באמסטרדם הם קריאת השכמה לאירופה. אותם פורעים מוסלמים אומנם ניסו לפגוע ביהודים – אך בפעם הבאה הם עלולים לקום נגד הנוצרים.

המקרה המדאיג של ארצות השפלה

מעבר לשינוי של הצביון באירופה, מהגרים רבים מייבאים אנטישמיות מהמזרח התיכון. רבים מאותם פורעים שהשתתפו באירועי האלימות באמסטרדם הם יוצאי אלג'יריה ומרוקו. אלג'יריה היא אחת המדינות האנטישמיות ביותר בעולם, ואותם אלג'יראים-הולנדים ינקו את האנטישמיות הזו מבית.

במדינות כמו הולנד ובלגיה יש קהילות גדולות מאוד של אלג'יראים ומרוקאים. קהילות אלו הולכות ומתרחבות בעוד האוכלוסיות ההולנדיות והבלגיות מצטמצמות. האוכלוסייה הכללית בהולנד ובלגיה יחד לא עולה על 30 מיליון. בהולנד יש 17.8 מיליון תושבים ובבלגיה 11 מיליון תושבים. בעוד 10 שנים הצפי הוא גידול אוכלוסין, והמוסלמים יהיו הרוב בערים מרכזיות כמו בריסל, למשל. בעוד כמה עשרות שנים המוסלמים צפויים להוות את רוב האוכלוסייה בבלגיה כולה.

לאחר ההשתלטות על המרחב הציבורי בארצות השפלה, הליברליות והרב-תרבותיות, עתידות "להיכבש" מדינות נוספות כגון צרפת, גרמניה, שוודיה ובריטניה, שגם בהן יש אוכלוסיות מוסלמיות גדולות. בצרפת, לדוגמה, נמצאת האוכלוסייה המוסלמית הגדולה ביותר באירופה, המונה מעל ל-8.5 מיליון איש.

תחילתה של אינתיפאדה גלובלית

הפוגרום המתוכנן מראש של מוסלמים תושבי הולנד נגד ישראלים שהגיעו לאמסטרדם כדי לצפות במשחק בין מכבי תל אביב לאיאקס אמסטרדם הזכיר לנו את השבעה באוקטובר ובאופן סמלי גם את ליל הבדולח, שאירע 86 שנה לפני כן וצוין ביום למוחרת.

אירועי הפוגרום באמסטרדם הותירו מראות קשים של ישראלים שהוכו באלות, אוימו בסכינים וחלקם אף הושלכו למספר תעלות מים בעיר. הפורעים הערבים תיאמו את מעשיהם דרך הרשתות החברתיות ובאמצעות מידע שקיבלו על הימצאותם של ישראלים בנקודות שונות ברחבי אמסטרדם. חלק מן הפורעים הגיעו לבתי מלון שבהם שהו ישראלים, ואותם ישראלים התבקשו להתבצר בחדרים. ראש עיריית אמסטרדם, פמקה הלסמה, אף ידעה לומר כי "נהגי מוניות ממוצא מוסלמי השתתפו בלינץ'".

למול ההתארגנות של הפורעים, כוחות השיטור ההולנדיים הפגינו אוזלת יד בהשתלטות על האירוע והתקשו למנוע את הפגיעה באוהדים הישראלים – זאת על אף שמפקד משטרת אמסטרדם, פיטר הולה, הצהיר כי "אנחנו מתכוננים כבר שבועות, חזינו סכנות לסדר הציבורי". לאחר הפוגרום אפשר היה לראות בסרטונים רבים שהופצו ברשתות החברתיות פורעים ערבים מכים את הישראלים ומצווים עליהם להגיד את הסיסמה "Free Palestine". לאחר מכן השתמשו ערוצי תעמולה פלסטיניים בסרטונים אלו כדי ללעוג לאותם ישראלים שסיננו סיסמה זו מתוך פחד כדי שהתוקפים יחוסו עליהם.

הפוגרום באמסטרדם איננו אירוע נקודתי המיוחס להולנד בלבד – זהו תמרור אזהרה למה שיכול להפוך לגל של פוגרומים נוספים שיתבצעו בהשראתו ברחבי העולם. לא בכדי במקומות רבים בעולם, כמו בארצות הברית, למשל, יצאו ערבים והריעו למעשי הפורעים באמסטרדם, כשם שהריעו לאחר טבח השבעה באוקטובר. ערבים ומוסלמים רבים כבר קוראים בתקופה האחרונה ל"אינתיפאדה גלובלית" שתופנה כלפי יהודים בעולם. האנטישמיות הולכת וגואה, והמוסלמים במדינות המערב נהנים מסוג של "חסינות" בעקבות המדיניות הסובלנית של מדינות המערב.

החזית השמינית למלחמה

האירועים באמסטרדם וההפגנות האלימות ברחבי אירופה מוכיחים שוב כי ישראל ניצבת בפני חזית נוספת, חזית שמינית למלחמה הרב-חזיתית, והיא החזית האלימה של מוסלמים ופרו-פלסטינים ברחבי העולם. כאשר המון ערבי-מוסלמי מתפרע ברחובות אירופה וצפון אמריקה, הוא אינו עושה זאת מתוך תמיכה בפלסטינים גרידא, אלא מתוך שנאה אנטישמית יוקדת ליהודים הכוללת קריאות להרג יהודים ולתמיכה בחמאס שמלוות בתמונות של יחיא סינוואר.

ישראל מתמודדת עם חזית שמינית במסגרת המלחמה שנכפתה עליה, אך זו יכולה להיות חזית לחימה ראשונה של אירופה: חזית של ג'יהאד מבית.

אירועים אלו גם ממסגרים את מה שהאירופאים רוצים להכחיש: הם והיהודים נמצאים באותה סירה. האסלאם מתפשט בכל העולם, ואנו עדים לניצנים של מהלכי הכיבוש הראשונים באירופה: הולנד ובלגיה תחילה.

המאמר פורסם במקור בעיתון "מקור ראשון"

הכתוב הוא על דעת המחבר בלבד ואינו משקף בהכרח את עמדת התנועה

הפוסט הולנד ובלגיה תחילה: הדרך להתמודד עם הטרור הגואה באירופה הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

המגעים בין ישראל ללבנון, בתיווכה של ארצות הברית, ממחישים את הקושי העיקרי הטמון בהגעה להסדר, בעידן שבו מדינה ריבונית לכאורה נשלטת הלכה למעשה בידי ארגון טרור תת-מדינתי. המגעים המתווכים על ידי ארה"ב אמורים להוביל להבנות שלפיהן יישמר השקט על הגבול בין ישראל ללבנון. אולם, במצב שבו לבנון נשלטת בפועל בידי ארגון טרור שטביעות אצבעותיו ניכרות במשא ומתן, ובהתחשב בתהליך ההסלמה אשר התרחש ביוזמתו, קשה להבין כיצד הסכם שכזה יוכל להחזיק מעמד, ולכמה זמן.

החלופות העומדות בפני ישראל בגבול לבנון מתחלקות לשתי אפשרויות: הסכם מקומי, שלא ישנה באופן מהותי את המצב הגיאו-אסטרטגי, או המשך המלחמה עד לחיסולו של חזבאללה כארגון טרור.

המציאות שאליה הגיעה ישראל לאחר שנה של לחימה ברצועת עזה, לצד לחימה במתווה הגנתי בגבול לבנון, הובילה אותה להישג מבצעי משמעותי מול ארגון הטרור בכל הנוגע לפגיעה בתשתיות, בשכבת הפיקוד העליונה, במאגרי הנשק ובלוחמים. ההישג הגדול ביותר הוא נטרול יכולתו המבצעית של ארגון חזבאללה לממש את התוכנית שעליה עמל במשך שנים, קרי פלישה קרקעית במטרה לכבוש את הגליל; חזבאללה איבד יכולת זו.

איראן שולטת בחזבאללה ובאופן עקיף בלבנון. בהנחה שלא צפוי שינוי באידיאולוגיית ה"מטרייה" של משטר האייתולות, אפשר להניח שאם ישראל תגיע להסכם מול לבנון, הוא יחזיק מעמד זמן קצר בלבד. אין ספק שהסכם כזה לא ימנע את התחזקותו של ארגון הטרור, המשמש פרוקסי מובהק של איראן בלבנון.

בצל דעת הקהל כיום, ישראל מתעקשת למנוע מחזבאללה לשקם את כוחו, ודורשת שלא יותר לו לחצות את הגבול הגיאוגרפי של נהר הליטני. זאת, על מנת למנוע אפשרות עתידית לכיבוש הגליל, וכדי להרחיק את יישובי הצפון מאיום טילי הנ"ט.

הסכם מוגבל או המשך לחימה – הברירות של ישראל

החלופה המועדפת מבחינת ישראל, אשר גם זוכה לקונצנזוס רחב בקרב אוכלוסייתה, היא אכיפת ההסכם על ידי צה"ל, באופן שימנע התבססות מחודשת של חזבאללה באזור שמדרום לליטני. דרישה זו טומנת בחובה פרדוקס; לבנון היא מדינה ריבונית המוגדרת כמדינת אויב. המשך פעולה של ישראל בשטחה תפר את ריבונותה, ולכך לבנון לא תסכים, קל וחומר איראן.

לפיכך, שתי החלופות האמיתיות הן הסכם מוגבל, או המשך הלחימה. הואיל ומובן כי ישראל לא תוכל לכפות שלטון צבאי של צה"ל על אדמת לבנון, ובהנחה כי איראן לא תקבל זאת בכל נסיבות שהן, הרי שישראל חייבת לדרוש כי הסכם ההסדרה יכלול שני ממדים קריטיים:

הראשון הוא חופש פעולה שימנע את בניית הכוח של חזבאללה, כולל נטרול נתיבי ההברחה. פעולה כזו דורשת גם כיסוי מודיעיני, וחובה על ישראל לדרוש זאת, אף אם המודיעין החזותי יועבר באמצעות פיקוד המרכז של צבא ארה"ב (סנטקום).

ברמה המבצעית, ישראל חייבת לדרוש את הקמתו של אזור חיץ שאליו לא תותר הכנסת נשק, בדיוק כפי שנקבע בהסכם הפרדת הכוחות שנחתם בין סוריה לישראל לאחר מלחמת יום הכיפורים (1974). השילוב בין אזור חיץ, לגיטימציה לפעול נגד צירי ההתעצמות הצבאית, והערכה מודיעינית מושכלת בגבול לבנון, אשר תתבסס גם על מודיעין איכותי – הוא הערובה הטובה ביותר שישראל יכולה לקבל, אם כי גם היא תהיה מוגבלת.

נוסף על כך נדרשת הבנה בקרב הקהילה הבינלאומית, שאי אפשר לתת אמון בהסכמים בין מדינה דמוקרטית לבין מדינה הנשלטת בידי מדינת-טרור דוגמת איראן. כל עוד איראן שואפת להתפשט במזרח התיכון, היא תמצא דרך לחזק את זרועותיה ההרסניות באזור, ובכלל זה בלבנון. לפיכך, סביר מאד להניח כי ההסדר בין ישראל ללבנון יהיה קצר טווח ויחזיק מעמד שנים ספורות בלבד, או עד אשר יתרחש שינוי מהותי באיראן – וכל עוד זו תמשיך באסטרטגיה הרדיקלית שלה, כל עמי האזור, ובייחוד ישראל, ימשיכו לסבול מכך.

על כן, הקהילה הבינלאומית – ועל אחת כמה וכמה, ישראל – חייבת לפעול באופן מיידי ליצירת שינוי אסטרטגי מול איראן. התנהלות שונה של הקהילה הבינלאומית תוכל להעניק ערובה מציאותית יותר להסכמים, במיוחד לאור האינטרס הברור שיש לציר הרוסי באגן הצפון-מזרחי של הים התיכון.

האם ישראל יכולה להרשות לעצמה להמתין לחילופי הממשל בארצות הברית?

בעיקרון, ישראל יכולה להשהות את המשא ומתן עם לבנון ולהמתין לממשל טראמפ, הנראה בבירור כפרו-ישראלי בהשוואה לממשל ביידן ובכלל. בה בעת, כדאי להיות מציאותיים; המתנה שכזו פירושה המשך הלחימה בלבנון במשך שנה אחת נוספת לפחות, כלומר: הגדלת הנטל על מערך המילואים של צה"ל והמשך חייהם של המפונים מגבול הצפון במתכונתם הנוכחית, קרי שנה נוספת מחוץ לבית, על כל ההשלכות העמוקות והבעייתיות הכרוכות בכך.

הלחימה, כפי שהיא מתנהלת בימים אלה, מתאפיינת בעיקר ב"אש מנגד", כלומר ירי של טילים ורקטות בשילוב שיגור כטב"מים, המסכנים את ביטחון העורף הישראלי מספר פעמים ביום. מצד שני, צה"ל ממשיך "לטהר" את השטח הלבנוני ומשמיד יכולות נוספות של חזבאללה. על פניו, נראה כי הזמן פועל לרעתו של חזבאללה בזירה הלבנונית – העורף הישראלי מפגין איתנות רבה יותר מכפי שסברו האיראנים, ועם כל יום שעובר חזבאללה מתקרב אל סף השבירה. ייתכן כי מנקודת מבט זו נוח לישראל "לשחק את המשחק" לפי הכללים הקיימים, ובכך להביא את איראן, חזבאללה ולבנון להסכם שיהיה טוב בהרבה עבור ישראל בעוד מספר חודשים, ודאי תחת חסותו של ממשל אמריקני אוהד. הגעה להסכם כאשר ארגון הטרור מובס היא אמינה יותר לאין ערוך מן ההסכם המוצע כעת.

מאמר זה פורסם במקור ב-ynetnews

הכתוב במאמר הוא על דעת המחבר בלבד ואינו משקף בהכרח את עמדת התנועה

הפוסט הסדרה או הסלמה – חלופות ביטחוניות בגבול לבנון הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

בעשורים האחרונים, ובמיוחד מאז פרוץ מלחמת "חרבות ברזל", נשמעת בעולם וגם כאן בישראל הטענה שלפיה המחבלים והפעילים של כמה מארגוני הטרור הבולטים והאכזריים בעולם, בהם חמאס וחיזבאללה, אינם טרוריסטים אלא "לוחמי חופש".

טענה זו נשענת בעיקרה על הנרטיב האנטי-ציוני שלפיו היהודים הם קולוניאליסטים שהשתלטו על מדינה בשם פלסטין על מנת לכבוש שטח שאין להם שום זיקה אליו. הנרטיב הזה שקרי גם משום מדינת פלסטין מעולם לא הייתה קיימת, וגם משום שלעם היהודי יש קשר מתוקף – היסטורית וחוקית – עם ארץ ישראל.

מדובר אומנם בטענה ותיקה, אך לאחרונה היא זוכה לרוח גבית בחסות תנועות פרוגרסיביות קיצוניות שמניחות שהחלש הוא בהכרח הצודק, מבלי לבצע בחינה מעמיקה של העובדות.

מדוע מדובר בטענה שגויה?

ההגדרה "לוחם חופש" מותנית בקיומם של שני תנאים יסודיים:

1. למאבק יש מטרה מוצהרת של שחרור או עצמאות
2. הפעולה מבוצעת נגד גורם שלטוני או כוח כובש

תנאי יסוד אלה לחלוטין לא רלוונטיים לטרור המופעל נגד ישראל:

• המטרה שמנחה לוחמי חופש היא להשיג חופש לבני עמם ולשחרר את ארצם מכובשים זרים שפלשו אליה. למטרה שמניעה את ארגוני הטרור כמו חמאס וחיזבאללה, מנגד, אין כל קשר לשחרור. חמאס פועל בעזה – גזרה שבה ישראל כבר לא שולטת. יתר על כן, מטרתו המוצהרת, שמופיעה גם באמנת הארגון, היא להשמיד את מדינת ישראל והאוכלוסייה שלה. חיזבאללה פועל בתוך מדינת לבנון שהיא מדינה עצמאית שאין לישראל שום נוכחות בה. מעבר לכך, לחיזבאללה אין דרישות טריטוריאליות מישראל, וגם המטרה שלו היא להשמיד את המדינה היהודית על כל אזרחיה. הוכחה נוספת לכך שארגונים אלה לא באמת חותרים לשחרור אפשר למצוא בכך שהם דוחים את כל הפתרונות מדיניים שמגיעים לפתחם.
• הפעולה של לוחמי החופש מופנית נגד הצבא הכובש, ואין בכוונתם לפגוע באוכלוסייה אזרחית וּודאי לא באזרחים שעליהם הם נשבעו להגן. הפעולה של ארגוני הטרור, לעומת זאת, לא מופנית רק נגד הממשל או הצבא, אלא מכוונת גם נגד אוכלוסייה אזרחית – כפי שנוכחנו לראות באירועי טרור רבים, ובמיוחד בטבח השבעה באוקטובר. יתר על כן, ארגוני הטרור גם מסכנים את התושבים מקרב בני עמם, ומשתמשים בהם כמגן אנושי. נוסף על כך, מרבית ארגוני הטרור מקושרים למדינות דיקטטוריות ולמשטרים דכאניים שמטרתם המוצהרת היא להשליט מהפכה אסלאמית על העולם. חמאס, למשל, הוא ארגון בת של תנועת "האחים המוסלמים", וחיזבאללה הוא זרוע של איראן. הקשר למשטרים כאלה מבהיר שהארגונים אינם מזוהים כלל עם ערכי החופש ועם זכויות האדם.

מדוע מדובר בטענה חמורה?

כאשר מגדירים מחבלים עם דם על הידיים, שרבים מהם ביצעו פשעים אשר מוגדרים לפי המשפט הבינלאומי כפשעי מלחמה, כ"לוחמי חופש" – למעשה מעניקים להם ולפעולות שהם ביצעו לגיטימציה ואף חסינות. מעבר לכך, מהטענה הזאת נגזרות טענות בעייתיות דומות שרואות בארגוני הטרור תנועות התנגדות מקובלות, ובפעולות הטרור עצמן – אכזריות ככל שיהיו – מאבק עממי מוצדק.

ראוי להדגיש כי טענות מסוג זה נשמעות בעיקר בקרב חוגים ליברליים ופרוגרסיביים קיצוניים, אך האו"ם ומרבית מדינות העולם מבינים את הפער המהותי שבין "טרוריסטים" ל"לוחמי חופש", ולא בכדי מגדירים את חמאס וחיזבאללה כארגוני טרור ולא כתנועות שחרור.

הפוסט "המחבלים אינם טרוריסטים אלא לוחמי חופש" הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

ברחבי העולם נשמעות כבר שנים טענות שלפיהן המחבלים והפעילים של כמה מארגוני הטרור הבולטים והאכזריים בעולם, בהם חמאס וחיזבאללה, אינם טרוריסטים אלא "לוחמי חופש". מאז פרוץ מלחמת "חרבות ברזל" טענות אלו רק מקבלות עוד יותר תהודה: הן נשמעות בהפגנות פרו-פלסטיניות, מתנוססות על גבי כרזות בקמפוסים של האוניברסיטאות היוקרתיות בעולם, ואף נאמרות לעיתים מפי גורמים ישראליים.

כפי שנדגים בהמשך, בחינה של המטרה שמניעה את אותם ארגונים ושל דרכי הפעולה שאותן הם נוקטים מבהירה מדוע ההשוואה בין המחבלים מארגוני הטרור לבין לוחמי חופש משוללת כל יסוד. מעבר לכך שמדובר בטענה שגויה, מדובר גם בטענה חמורה בעלת השלכות מסוכנות. כאשר מכנים מחבלים שביצעו פשעי מלחמה "לוחמי חופש" – למעשה מעניקים להם ולפעולות שהם ביצעו לגיטימציה ואף חסינות. יתר על כן, מהטענה הזאת נגזרות טענות בעייתיות דומות שרואות בארגוני הטרור תנועות התנגדות מקובלות, ובפעולות הטרור עצמן – אכזריות ככל שיהיו – מאבק עממי מוצדק.

מכאן שיש להוקיע מכול וכול אמירות מהסוג הזה, ובמקביל לפעול לחיזוק הנרטיב ההופכי ולהסביר שלפעולות הטרור שמופנות נגד ישראל יש מטרה אחת שעבורה כל האמצעים כשרים: השמדת המדינה היהודית על כל אזרחיה.

בשם הנאורות: כיצד נולדה ההקבלה בין מחבלים ל"משחררים"?

הטענה השקרית שמקבילה טרוריסטים ללוחמי חופש נשענת על הנרטיב האנטי-ציוני שלפיו היהודים הם קולוניאליסטים שהשתלטו על מדינה בשם פלסטין על מנת לכבוש שטח שאין להם שום זיקה אליו. הנרטיב הזה שגוי פעמיים: ראשית, מדינת פלסטין מעולם לא הייתה קיימת; שנית, לקשר שבין העם היהודי לארץ ישראל יש תיקוף היסטורי וחוקי, כך שמדובר בעם שחזר לארצו ולא בכובשים זרים.

אם כך, כל מי שתומך בנרטיב הפלסטיני שולל למעשה את הזכויות הלאומיות של העם היהודי, ואף מתכחש להחלטות משפטיות חשובות שהתקבלו בקהילה הבינלאומית, בהן כתב המנדט ותוכנית החלוקה.

אף על פי שטענות אנטי-ציוניות שכאלו נשמעו כבר עם הקמת המדינה, בשנים האחרונות הן זוכות לרוח גבית בחסות תנועות פרוגרסיביות קיצוניות כמו תנועת ה-Woke שצמחה בשמאל האמריקאי. תנועת ה- Wokeודומותיה מניחות שהחלש הוא בהכרח הצודק, ומנסות להפוך את כל מי שנתפס בעיניהן כקורבן לגיבור בסיפור. בהתאם להנחה הזאת, המאבק של ארגוני הטרור האסלאמי נתפס כמאבק פוסט-מודרני על שחרור מיעוטים מדוכאים ועל הזכות להגדרה עצמית – ומכאן הדרך להגדיר מחבלים כ"לוחמי חופש" היא כבר מהירה מאוד.

שאלת המטרה: מה באמת מניע את פעילי הטרור?

המטרה שמנחה לוחמי חופש היא להשיג חופש לבני עמם ולשחרר את ארצם מכובשים זרים שפלשו אליה. דוגמה טובה לכך אפשר לראות במאבק שהוביל מהטמה גנדי בהודו נגד האימפריה הבריטית למען השגת עצמאות לאומית.

כאשר בוחנים את המניעים של ארגוני הטרור הפועלים על גבולות ישראל מגלים שהמטרה שלהם שונה לגמרי.

באמנת חמאס כתוב בברור כי מטרת הארגון היא לנהל ג'האד בלתי מתפשר נגד מדינת ישראל, ולהתנגד באופן מוחלט לכל הסכם או הסדר המכיר בזכות קיומה. באמנה אף מובא הציטוט של חסן אלבנא, מייסד תנועת "האחים המוסלמים", שלפיו "ישראל תקום ותוסיף להתקיים עד שהאסלאם ימחה אותה".

באשר לארגון חיזבאללה, גם הוא לא פועל לשחרור את עמו או ארצו. הארגון פועל במדינת לבנון שהיא מדינת עצמאית שאין לישראל כל נוכחות בה. נוסף על כך, אין לו באמת מאבק טריטוריאלי עם מדינת ישראל, ובהתאם לכך אין שום הסכם שטח שיוכל להשביע את רצונו. גם כאן המטרה המובהקת של הארגון היא להשמיד את המדינה היהודית ואזרחיה.

הוכחה נוספת לכך שארגונים דוגמת חמאס וחיזבאללה, ואף ארגונים מקובלים יותר כמו הרשות הפלסטינית, לא באמת חותרים לשחרור, אפשר למצוא בכך שהם דוחים את כל הפתרונות המדיניים שמגיעים לפתחם. הסיבה לדחיות החוזרות ונשנות נעוצה בכך שהם לא מוכנים לקבל שום הסדר שמכיר בקיומה של מדינה יהודית בארץ ישראל. קרי, הם שואפים להשמדת ישראל.

שאלת הפעולה: במה שונה ההתנהגות של הטרוריסטים מזו של לוחמי החופש?

בשנת 1984, ההיסטוריון פרופ' בנציון נתניהו ז"ל נשא נאום בכנס הבינלאומי השני של מכון יונתן לחקר הטרור. בנאומו הוא דיבר על הצורך הדחוף להילחם בתפיסה השגויה של מהות הטרור, ובפרט בהגדרתם של המחבלים כ"לוחמי חירות" או כ"מגיני העמים המדוכאים". נתניהו התייחס לאופן שבו פועלים לוחמי חופש לעומת האופן שבו פועלים טרוריסטים, והציף שלוש נקודות השוואה שרלוונטיות גם ממרחק של ארבעים שנה:

פעילות נגד אוכלוסייה אזרחית

לפי פרופ' בנציון נתניהו, לוחמי חופש נאבקים להשגת מטרה פוליטית או חברתית תוך כיבוד הזכויות של חפים מפשע. מחבלים, לעומת זאת, מתמקדים במתקפות מכוונות כלפי אזרחים חפים מפשע כאמצעי ליצירת פחד ולהשגת מטרותיהם הפוליטיות.

כאשר מסתכלים על מתקפות הטרור הרבות שפקדו את ישראל בעשורים האחרונים, לרבות הטבח בשבעה באוקטובר 2023, ברור שארגוני הטרור פוגעים באופן שיטתי ומכוון גם באוכלוסייה אזרחית, לרבות בקשישים, ילדים ותינוקות.

השלטת משטר דכאני

פרופ' נתניהו ציין כי לוחמי חופש פועלים להשגת חירות וזכויות אוניברסליות, בעוד מחבלים מתעלמים מזכויות אדם בסיסיות ואף מקדמים דיכוי באזורים שבהם הם פועלים. ואכן, אנחנו רואים שארגוני הטרור משתמשים בבני עמם כבמגן אנושי, ולא פעם גורמים במכוון לפגיעה בחיי האזרחים מהצד שלהם כדי להגן על עצמם או כדי ליצור תעמולה תקשורתית. מעבר לכך, הארגונים מדכאים בצורה חמורה קבוצות מוחלשות בתוך האוכלוסייה שלהם עצמם כמו נשים, מיעוטים ולהט"בים – כך שאי אפשר לומר שהם חורטים את נושא זכויות האדם על דגלם.

קשר עם דיקטטורות

הנקודה השלישית שציין פרופ' נתניהו נוגעת לקשר שבין ארגוני הטרור לבין תנועות אלימות ומדינות דיקטטוריות. לדבריו, הסיוע שהמחבלים מקבלים ממשטרים כאלו מדגיש את הזיקה שלהם לערכים של דיכוי ולא לחופש.

הקשר הזה מתקיים בהחלט כאשר בוחנים את ארגוני הטרור שפועלים על גבולה של מדינת ישראל. חיזבאללה הוא זרוע של איראן – מדינה טוטליטרית ששואפת לחולל מהפכה אסלאמית בכל רחבי העולם, ומצהירה באופן רשמי על כוונתה להשמיד את מדינת ישראל. גם חמאס והג'יהאד האסלאמי הפלסטיני, על אף היותם ארגונים סוניים, נתמכים על ידי איראן. כמו כן, הם רואים בעצמם ארגוני בת של תנועת "האחים המוסלמים" – תנועה אסלאמיסטית סונית קיצונית שקוראת להשמדת ישראל, ומוגדרת במדינות רבות כארגון טרור.

כאשר רואים שארגוני הטרור מגובים בגופים חזקים בעלי אידיאולוגיה מובהקת להשתלט על העולם, מתברר שלא רק שהם לא מנסים לשחרר – הם למעשה מנסים להשתלט.

בין הלח"י לחמאס: מדוע ההשוואה בין המחתרות היהודיות לארגוני הטרור שגויה?

יש מי שנוהג להשוות בין המחתרות היהודיות שפעלו בארץ לפני קום המדינה, דוגמת האצ"ל והלח"י, לבין ארגוני הטרור הפועלים כיום על גבולותינו. במסגרת ההשוואה הזאת נשמעות הטענות שלפיהן פעילי המחתרות היו טרוריסטים ממש כמו מחבלי חמאס או חיזבאללה – או לחלופין שהמחבלים הם לוחמי חופש ממש כפי שהיו הפעילים של המחתרות.

ההשוואה הזאת מתעלמת מכל הנקודות שצוינו בסעיפים הקודמים, ולא לקוחת בחשבון את השוני המהותי בין המחתרות לארגוני הטרור, שבא לידי ביטוי הן בהיבט של המטרה והן בהיבט של דרכי הפעולה.

כאשר בוחנים את שאלת המטרה, רואים שהמחתרות – בשונה מארגוני הטרור – אכן פעלו למען השגת שחרור ועצמאות. בשנת 1922 אישרה מועצת הלאומים (לימים האו"ם) את כתב המנדט. מדובר באמנה בינלאומית בעלת תוקף חוקי שמגדירה את המחויבות של הבריטים לסייע להקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל. בפועל, הבריטים הפרו את האמנה הזאת בבוטות, ורק מנעו עלייה של יהודים, עודדו הגירה של ערבים והעבירו שטחים מישראל לירדן. אם כך, המחתרות נאבקו על מימוש הזכות החוקית שניתנה להם, וברגע שזו הושגה הן התפרקו.

ארגוני הטרור, כפי שהודגם בסעיפים הקודמים, דורשים עצמאות למדינה שמעולם לא הייתה קיימת, מסרבים לכל הסכם פשרה, וכל זאת תוך קריאה להשמדה מוחלטת של מדינת ישראל – ומכאן שהמטרות שלהם שונות בתכלית.

גם כאשר בוחנים את דרכי הפעולה, רואים הבדלים מהותיים בין אופן ההתנהלות של המחתרות לבין האופן שבו מתנהלים ארגוני הטרור. בשונה מחמאס, חיזבאללה ודומיהם, המחתרות כיוונו את פעולותיהם נגד החיילים הבריטים ולא נגד האוכלוסייה האזרחית. כמו כן, לוחמי המחתרות עשו הכול על מנת להגן על היישוב היהודי בארץ, גם במחיר חירוף נפשם. מעבר לכך, לוחמי המחתרות, שלא כמו הפעילים של ארגוני הטרור, לא פעלו מטעם מדינה או ארגון עולמי, ולא היו מקושרים לדיקטטורות ולמשטרים דכאניים.

אם כך, ההשוואה המתוארת היא לא יותר מפופוליסטית, ומי שמצדד בה מנסה לייצר תמונת מציאות מעוותת, או פשוט לא מכיר בעובדות.

מדיניות אפס סובלנות: סיכום ומסקנות

ההקבלה בין טרוריסטים רצחניים לבין לוחמי חופש היא לא רק שגויה, אלא גם צורמת, פוגענית ומסוכנת. הקבלה כזו מעניקה הצדקה למעשיהם של המחבלים, לרבות רצח, חטיפה ואונס של חפים מפשע. גם בשם "חופש הביטוי" אסור לקבל אמירות מן הסוג הזה כיוון שהן נותנות לגיטימציה לטבוח ולשחוט יהודים. כאשר אמירות מן הסוג הזה נאמרות מצד גורמים ישראליים, ובמיוחד מצד גורמים בעלי תפקידים חשובים, הרי שהן חמורות אף יותר.

לצערנו, ארגוני הטרור יודעים היטב כיצד לנהל תעמולות ולהפיץ דיסאינפורמציה, במיוחד בעידן הרשתות החברתיות והבינה המלאכותית. הארגונים גם יודעים איך לרתום לצידם את המערב ואפילו חלקים מהציבור הישראלי, תחת אמתלות שקריות של "זכויות אדם".

אם כך, אין לנו ברירה אלא לנהל מאבק נגדי ולפעול גם כן לעיצוב התודעה הציבורית – הן בארץ והן מחוצה לה. תנועת הביטחוניסטים עושה רבות למען מטרה זו בדיוק. אנחנו מדגישים את הצורך בחינוך לאתוס הלאומי, מתוך תפיסה שהוא הבסיס לביטחון הלאומי. נוסף על כך, אנחנו עורכים סיורי מורשת ומעבירים הרצאות וכנסים שבהם אנחנו מציגים את הנרטיב הציוני. לאחרונה אף הקמנו את המכינה הקדם הצבאית "התקומה" בעוטף עזה, וגם באתר של התנועה אפשר למצוא תכנים רבים שלא רק מספקים ידע אקטואלי אלא גם בונים תפיסת עולם רחבה במטרה לחזק את האמונה בצדקת דרכנו, ולהזכיר שאנחנו הגיבורים בסיפור של עצמנו.

הפוסט "לוחמי חופש"? מחבלי חמאס וחיזבאללה הם טרוריסטים ויש להוקיע כל טענה אחרת הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

לאחר שהקיצונים מארגון הטליבאן השתלטו על אפגניסטן באוגוסט 2021, הם הודיעו שהם מקווים להמשיך את יחסיהם הטובים עם שכנותיה: סין, הודו, רוסיה, פקיסטן ומדינות המפרץ. עם זאת, התנאים הקיימים הקשו את המגעים הישירים, וקטר נבחרה כמתווכת הראשית, מה שאִפְשֵׁר לה למלא תפקיד משמעותי בעיצוב המדיניות האזורית של אפגניסטן. מערכת היחסים של קטר עם הטליבאן החלה שנים קודם לכן, כאשר בשנת 2013 אִפְשְׁרָה לו לפתוח נציגות דיפלומטית בדוחא בתמיכת הממשל האמריקאי.

וושינגטון חיפשה מקום ניטרלי לניהול משא ומתן עם הטליבאן לקראת נסיגת הכוחות האמריקאיים מאפגניסטן. היא פתחה את הנציגות הדיפלומטית לאחר שנכשל המו"מ הישיר בין הטליבאן מצד אחד לבין אפגניסטן ונאט"ו מצד שני. בשלב זה, האמריקאים הגיעו למסקנה כי יש צורך בערוץ חלופי ברור. הנציגות בדוחא אִפְשְׁרָה לאמריקאים לעמוד בקשר חשאי עם הטליבאן, תוך המשך תמיכה רשמית בממשלת אפגניסטן. קטר הייתה לכאורה המתווכת בשיחות הללו, אך בפועל היא שימשה פטרונית של הטליבאן. במהלך המו"מ הסכימו האמריקאים לשחרר את חברי הטליבאן הכלואים. בין המשוחררים היה מייסד הטליבאן, מולא עבד אל-ע'ני בראדר, שהפך לראש הנציגות הדיפלומטית של הארגון בקטר.

מדוע הכתיר המערב את קטר כמתווכת מול הטליבאן

על בסיס התמיכה האמריקאית בקטר כמתווכת בשיחות עם הטליבאן, קטר הייתה בעמדה שאִפְשְׁרָה לה לקחת על עצמה תפקיד רחב יותר בעניינים הנוגעים לאפגניסטן. גם לאחר קריסת השיחות בדוחא בין הטליבאן לממשלת אפגניסטן לשעבר ב־2020, קיבלו מדינות המערב – ובעיקר ארגונים בינלאומיים – את הלגיטימיות של קטר כמתווכת והגורם המקשר עם הטליבאן. בכירי הממשל האמריקאים מזכיר המדינה אנטוני בלינקן ומזכיר ההגנה לויד אוסטין, ושרי החוץ של גרמניה, בריטניה, הולנד ואיטליה, הגיעו בשיירה אווירית לקטר, והדגישו את חשיבותה של המדינה – בהשוואה למדינות אחרות כמו סין, פקיסטן ורוסיה – כמתווכת עם אפגניסטן.

בפברואר 2020 חתמה ארצות הברית על הסכם שלום היסטורי עם הטליבאן, הכולל התחייבות לסגת בהדרגה מאפגניסטן ולהסיר את הסנקציות נגד הארגון. הטליבאן מצידם הסכימו לכבד את זכויות האדם, לא לאפשר פעילות טרור מהאזור שבשליטתם ולפתוח בדיאלוג עם הממשלה האפגנית במטרה למצוא פתרון לאפגניסטן. זמן קצר לאחר מכן, כאשר עבד אל-ע'ני בראדר – ראש הנציגות הדיפלומטית של הטליבאן בקטר – נחת באפגניסטן כדי להיכנס לתפקידו כנשיא החדש מטעם הטליבאן, הוא ירד ממטוס חיל האוויר של אמירות קטר מתוצרת ארצות הברית.

מכיוון שרוב מדינות העולם אינן מכירות רשמית במשטר הטליבאן, ורוב שגרירויות המערב עזבו את אפגניסטן, נדרשה התערבות של צד שלישי, וקטר תפסה את מקומה כמועמדת הטבעית לתפקיד זה. האינטרס העיקרי של קטר בענייני אפגניסטן, כמו גם בעניינים אחרים, קשור בהתבססות מעמדה כמתווכת האזורית. קטר מקדמת את השפעתה האזורית והבינלאומית באמצעות התיווך היוקרתי, שממצב אותה כשחקנית מרכזית בעיני המעצמות והארגונים הבינלאומיים. כך, למשל, תיווכה קטר בין גרמניה לטליבאן במהלך 2024 לצורך החזרת המהגרים האפגנים לאפגניסטן.

עם זאת, חלק מהשחקנים הבינלאומיים רואים את קטר כמי שמעניקה פלטפורמה לקיצוניות של ארגון הטליבאן, שאף משתף פעולה ישירות עם אל־קאעידה ומסייע בטרור הבינלאומי.

האסטרטגיה הקטרית – לחזק את הבעיה, לשווק עצמה כפתרון

המדיניות של קטר מוּנעת בעצם משילוב של אסלאם פוליטי ואג'נדה עסקית. מדיניות זו כוללת הענקת סיוע חומרי, כגון מימון, פרסום חיובי ואפילו חימוש, לגורמים שונים. כך, למשל, תחנת הטלוויזיה הקטרית אל-ג'זירה, שפועלת מדוחא, סיפקה במשך שנים לטליבאן במה לפנות אל העולם. הנציגות הדיפלומטית של הטליבאן בדוחא עברה תהליך מהיר של מיתוג והוצגה כנציגות הלגיטימית של האומה האפגנית – מעין ממשלת צללים מול הממשלה היושבת בקאבול.

דוגמה לקשריה העמוקים של קטר באפגניסטן היא שזמן קצר לאחר פיגועי ה-11 בספטמבר הייתה רשת אל-ג'זירה של קטר אמצעי תקשורת ההמונים היחיד שהצליח לראיין את החשוד מספר אחת באותה העת, מפקד אל–קאעידה אוסאמה בן לאדן, במחבואו באפגניסטן. לפיכך, מדיניותה של קטר מקדמת את האינטרסים שלה בעקיפין, תוך ניצול הברית ההדוקה שלה עם ארצות הברית.

נראה כי קטר אינה מוטרדת מקשריה עם שחקנים מפוקפקים כמו חמאס, איראן והאחים המוסלמים. למעשה, קשרים כאלה הם שהעלו אותה למעמד של שחקנית המפתח היחידה שיכולה להקל את מצוקת המערב מול אותם אויבים. כך מנצלת קטר את הסכסוכים באזור ואת אתגרי המערב כדי להציע פתרון שמעוצב על ידי האמירות הקטנה והעשירה. האסטרטגיה של קטר מציגה יותר חשיבה עסקית מאשר נחישות אידיאולוגית. עם זאת, הגישה הקטרית אינה גישה עסקית טהורה; היא גם כרוכה בפיתוח התלות של השחקנים המערביים בשירותיה, כך שתוכל להמשיך ולשמש שחקנית מרכזית והכתובת הבלעדית לפתרון בעיות עם הגורמים האנטי־מערביים במזרח התיכון.

מאמר זה פורסם במקור ב־ynet news.

הפוסט אסלאם עסקי: על יחסי קטר־טליבאן ועל סדר היום האזורי של קטר הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

הפוגרום על אוהדי מכבי תל אביב באמסטרדם, שבו יהודים הושפלו והוכו על אדמת אירופה באופן מאורגן וסיטונאי, הדליק השבוע נורות אדומות. אך יש לומר, אלה נוספו לשורות-שורות של נורות אדומות ובוהקות המתריעות על איום האסלאם הקיצוני הגדל על אדמת אירופה. אומנם, מוטיבים כואבים כמו עיתוי האירוע – רגע לפני יום השנה לליל הבדולח, האלימות הקשה, זריקת יהודים למימי התעלה או התעלמות הרשויות הפכו אותו לבולט וחריג במיוחד, אך לאור הזינוק באנטישמיות באירופה במהלך המלחמה והתרבות ההפגנות והפרעות האלימות, הולכת ומתבררת מסקנה עגומה: לא מדובר בתקריות בדידות, אלא במציאות חדשה על אדמת אירופה שאי אפשר יותר להכחיש, ושאף עלולה לשנות מהותית את מערכת היחסים המדינית והביטחונית של ישראל עם היבשת הקרובה.

אירופה משנה את פניה

המציאות החדשה הזו מציבה בפנינו מראה מצוחצחת: היבשת הקלאסית, שמשווקת בתור מרחב מערבי שלו שבו כפרים ציוריים, קתדרלות גותיות, רכבות קיטור ואתרי תיירות מוכרים כמו מגדל אייפל, ארמון שנברון ומצודת לונדון, הולכת ומשנה את פניה. שינוי הדמוגרפיה והציביליזציה עצמה באירופה קורם עור וגידים מזה עשרות שנים, ובאופן מואץ בעשור האחרון. מול מציאות זו, אירופה ברובה חסרת אונים, מגיבה לאט, ועוד לא מבינה לחלוטין את גודל האיום שנכנס אל בטן החיה.

בעידוד הרשויות, מיליונים מגיעים מעולם האסלאם ומשנים את פני היבשת ברגליהם. לא נדיר היום להסתובב בברלין, בריסל, אמסטרדם, פריז, ברצלונה או לונדון, ולהרגיש איך הערים המוכרות, שמשווקות בתור מוקד תיירות וקולינריה, נעטפות בגטאות שלמים ומתמלאות באוכלוסיות גדולות של מהגרים שהולכות ומבססות מעמד. מוטיבים תרבותיים כמו שלטים בערבית וצריחי מסגדים הופכים יותר ויותר לעניין שבשגרה. "הפכנו לעזה של אירופה", אמר במרירות המנהיג ההולנדי חירט וילדרס, "לא אקבל את זה".

אלא שהמציאות שבה 30% מתושבי בירמינגהם הם מוסלמים, כמחצית מתושבי בריסל אינם ממוצא בלגי, והשם הנפוץ ביותר בבריטניה הוא מוחמד – נתונים שתואמים את המציאות בערים רבות באירופה – פוגשת תרבות הכחשה עמוקה בקרב אירופאים. הנתונים הדמוגרפיים האחרונים על היקף האסלאם באירופה נכונים ל-2016, ומסיבה כלשהי לא מתפרסמים יותר בשמונה השנים האחרונות. בכנס שנכחתי בו, בכירה באיחוד האירופי הביעה פליאה על תלונות של "הימין הקיצוני" בדבר הגירה המונית לאירופה – והשוותה את נוכחות הפליטים המסיבית מוונצואלה במדינות דרום אמריקה, או פליטים סורים בירדן, טורקיה ולבנון, למצב הזניח באירופה, לדבריה. מרצה אחר, בכיר בנאט"ו, טען בתוקף – ובחוסר צדק – שמהגרים לא אחראים לאף פיגוע טרור באירופה. לא אחר מנשיא צרפת, עמנואל מקרון, נשא נאום בדבר ה"בדלנות" אך הדגיש שהפיגועים מבוצעים על ידי צרפתים ולא על ידי מהגרים – בגלל אזרחותם הצרפתית, מבלי להידרש לגודל השינוי הציביליזציוני שקורה אצלו בחצר האחורית.

הגיעה העת לפעול

אירועים כמו פוגרום אמסטרדם צריכים לעורר משנתן גם ממשלות לאומיות שעלו לשלטון בתור ריאקציה למדיניות בסגנון "אנחנו מסוגלים" של הקנצלרית לשעבר מרקל, ומתמהמהות מלפעול. חוקים שמאפשרים שלילת אזרחות וגירוש מסיתים ומחבלים מתרוקנים מתוכן. כך, גירושה של "אלמנת הג'יהאד" בבריסל מתעכב במשך שנים עקב הליכים משפטיים, והמסית תומך החמאס מחמד חאנון באיטליה ממשיך להוביל הפגנות אנטישמיות מבלי שאזרחותו נשללת או שיגורש, על אף שמחלקת המדינה האמריקאית הטילה נגדו סנקציות. ממשלת מלוני באיטליה עדיין מקדמת את תוכנית אלבניה אך ללא תוצאות משמעותיות, וגם ממשלות ימין באוסטריה וזו הטרייה בהולנד איטיות ביישום מדיניות הגירה אפקטיבית. מדינות כמו צרפת או שווייץ מעדיפות להעביר חוקים האוסרים בורקות או צריחי מסגדים במרחב הציבורי ביד אחת, תוך כדי שביד השנייה הן מאפשרות למאות אלפי מהגרים לצבוא על שטחן ולהישאר שם למגורי קבע. האסטרטגיה ללוחמה בטרור של האיחוד האירופי מ-2020 כללה מעט מאוד צעדים בכיוון חיזוק הגנת הגבולות או גירוש מסיתים, ובעיקר צעדים לחיזוק "חוסן קהילתי" דרך ספורט, שת"פ מודיעיני, והוצאת צעירים ממעגל ההקצנה בדרכי נועם.

רק מדינות כמו פולין, הונגריה וצ'כיה ממאנות לשתף פעולה עם מדיניות איחוד המשפחות ועידוד ההגירה של יתר אירופה, שמביאה מיליוני מהגרים בשנה ליבשת בעלת שיעור הילודה מהנמוכים בעולם, והתוצאות אצלן ניכרות היטב – היעדר כמעט מוחלט של תקריות אנטישמיות, הגם שלאור המלחמה בישראל, לעומת הזינוק בתקריות אלה בשאר חלקי אירופה.

יחסי ישראל-אירופה לאן?

מה שקרה באמסטרדם תואם באופן בולט גם את היחס האירופי למלחמה בישראל. ראשית, הכחשה עמוקה של שורש הבעיה והעדפת "פתרונות פלסטר" – במקרה של ישראל, כישלונה של אירופה להצביע על המניעים ההגמוניים של איראן והאנטישמיות של חמאס וחזבאללה, והתמקדות בסכסוך טריטוריאלי עם הפלסטינים ו"פתרון שתי המדינות"; במקרה של אמסטרדם, "מיצוי הדין" עם הפורעים או "הגברת האבטחה" במקום הידרשות לאיום האסלאם הקיצוני הרחב יותר. כך גם בסיקור התקשורתי – הגם שהוא לרוב שיקף את המציאות, עיוות האירועים בתור "חוליגנים יהודים" שפרעו ונעצרו או "אוהדי מכבי תלשו דגלי פלסטין ועוררו פרעות" מוכר היטב לישראלים מהקשר המלחמה כאן במזרח התיכון, וכותרות שזועקות על "טבח בבית ספר בעזה" או על "הרעבה קטסטרופלית" ברצועה.

אירופה עדיין שרויה בהכחשה. כמחצית מהמורים בצרפת נמנעים מלדבר על נושאים מסוימים מחשש לעורר את זעמם של תלמידים מוסלמים, בפרט לאחר הרצח המזעזע של המורה סמואל פאטי. פיגועי הטרור בפריז, בברצלונה ובלונדון, התנקשויות באומנים שמבקרים את האסלאם כמו הבמאי ההולנדי תאו ואן גוך או מערכת העיתון שרלי הבדו בפריז – כל אלה עדיין פוגשים ציבור אירופאי שרק 32% ממנו מוכן להילחם על הגנת המדינה, ויותר נסקרים מודאגים משינויי האקלים מאשר מענייני ביטחון. אך סימנים ראשונים לשינוי כבר מופיעים במפה הפוליטית באירופה – ממשלות ימין, ולעיתים ימין קיצוני, שעולות לשלטון, ירידה משמעותית בהצבעה למפלגות ירוקות לטובת מפלגות לאומיות, ושחרור כבלי דיבור רבים שהגבילו את השיח הציבורי. הכחשה זו יצרה אווירה מאפשרת להגירה ולאסלאם הקיצוני, ופירוקה הוא הצעד הראשון בדרך להתמודדות עם תופעות אלה.

בהיעדר שינוי מגמה, הדבר עלול לאלץ את ישראל להתייחס לאירופה יותר ויותר כאל איום מאשר כאל שותפה. אירופה עלולה להיחשב כמרחב ערבי עוין, ונסיעה לשם עלולה להיחשב בדרגת סיכון דומה לנסיעה למדינות ערב. ישראלים, שעד כה הסתפקו ברשימת הוראות כמו הימנעות מלדבר עברית במרחב הציבורי או לענוד שרשרת עם מגן דוד, ייאלצו אף לחשב מחדש את צעדיהם וייתכן שיימנעו מנסיעה לגרמניה בדומה להימנעותם מנסיעה למצרים. אפשר רק לדמיין בתרחיש קיצון את ההשתלטות של גורמים אלה על מוקדי הכוח, ואת ההשלכות המדיניות והביטחוניות שיהיו לישראל מצד היבשת הקרובה והעוצמתית שלה. מוטב שמדינות אירופה יתעוררו וידחו מתוכן את שינוי התרבות הזה, לפני שיהיה מאוחר מדי.

מאמר זה פורסם במקור בYnetnews

הפוסט פוגרום אמסטרדם: בהיעדר שינוי כיוון, אירופה תיחשב למרחב ערבי עוין עבור ישראלים הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

ברור לכול שמדינת ישראל נמצאת בשנה האחרונה במלחמה רב-זירתית שמתרחשת בעזה, בלבנון וגם בזירות מרוחקות מעבר לים כמו איראן ותימן. אולם, לפי החוקר ישי גלב, לא כולם נותנים את הדעת לכך שהמלחמה הזו היא גם רב-ממדית. "אנחנו נלחמים במספר זירות, אבל גם במספר ממדים", הוא מחדד. "מעבר לקרבות בשטח, מדינת ישראל נלחמת גם בבתי המשפט הבינלאומיים, וגם נאבקת על דעת הקהל הבינלאומית. חשוב להבין שדעת קהל חיובית היא קריטית למאמץ המלחמתי הכולל, כיוון שאנחנו נמצאים במערכה ממושכת וזקוקים לתמיכה הדיפלומטית והכלכלית של מדינות העולם".

מאז פרוץ מלחמת "חרבות ברזל", גלב מנהל את האתר War in Israel שפועל כחלק מאתר תנועת הביטחוניסטים, ומהווה מאגר מידע מקיף אשר מתעדכן מדי יום, ומספק נתונים מהימנים על מצב המלחמה ועל כמות החללים. האתר הוקם ביוזמת תנועת הביטחוניסטים ובמימונה, לאחר שהתברר כי משרד החוץ ודובר צה"ל קורסים תחת נטל ההסברה. כבר בנובמבר 2023 האתר היה באוויר, בעברית ובאנגלית, ובכך היה חלוץ בתחום ההסברה הישראלית מהמגזר הפרטי.

"האויבים שלנו מציגים נתונים בשלל פלטפורמות, שרבים מהם שקריים לגמרי, וזאת מתוך מטרה מכוונת לייצר נרטיב אנטי-ישראלי", הוא אומר. "המטרה שלנו היא לספק לעולם מקורות מידע חלופיים, שמתבססים על נתונים אמינים ומאומתים, ולהציג את אותם נתונים באופן שיגייס את דעת הקהל העולמית לטובת ישראל, ימחיש את צדקת דרכנו, וישכנע את מדינות העולם לתמוך בנו".

הפרכת מיתוסים מתחילה עם נתונים

ישי גלב וצוות החוקרים שעובדים תחתיו אוספים נתונים רבים, חלקם נתונים בסיסיים כמו מספר ההרוגים מכל צד, מספר הפצועים ומספר החטופים שעוד נמצאים בשבי חמאס; חלקם נתונים מבצעיים יותר, כמו  מספר היישובים הישראליים שטווחו, מספר הטילים שנורו אל עבר ישראל ומספר המטרות שצה"ל השמיד בעזה. נתונים אחרים מספקים מבט רחב יותר, במטרה ליצור השוואה בין המלחמה הנוכחית למלחמות אחרות שנערכו במקומות שונים בעולם בעבר הלא רחוק וגם כאלו שטרם הסתיימו, כמו מלחמת האזרחים שהתרחשה בקמבודיה והמאבק הצבאי שעדיין נמשך בדארפור. נתונים אלה בוחנים, למשל, את היחס בין כמות הלוחמים ההרוגים לבין כמות האזרחים ההרוגים, אשר נרשם במלחמות ובקונפליקטים השונים.

"יצרנו מאגר של נתונים ממלחמות רבות בעולם שהתרחשו מאז כינון 'הסדר העולמי החדש' בשנת 1945, וכעת אנחנו מציבים את הנתונים האלה מול הנתונים של מלחמת 'חרבות ברזל'", מסביר גלב. "המטרה שלנו היא לבנות תמונה רחבה שתשקף את מצבה של מדינת ישראל מול מדינות אחרות, ותמחיש עד כמה ההאשמות שמוטחות נגדנו הן מנותקות מן המציאות".

הנתונים מראים, בין היתר, שבמלחמה הנוכחית נהרגו כ-22 אלף איש מקרב האוכלוסייה האזרחית. מספר זה כולל הן את הקורבנות מן הצד הישראלי והן את ההרוגים המדווחים בעזה. מדובר אומנם במספר גבוה, אך כאשר משווים אותו למספרים של מלחמות אחרות הוא מקבל פרופורציה מעט אחרת. במלחמה בתימן, למשל, נהרגו כ-150 אלף אזרחים, במלחמה בניגריה נהרגו כ-225 אלף אזרחים, ובמלחמה בסוריה נהרגו כ-206 אלף אזרחים. לדברי גלב, הנתונים הללו מסייעים רבות במאבק נגד טענות שקריות, כמו הטענה שלפיה ישראל מבצעת רצח עם.

באופן דומה, הנתונים מפריכים את הטענה שלפיה מדינת ישראל מבצעת הרעבה המונית של תושבי רצועת עזה. מבט על המידע שנאסף מלמד שבתימן מתו 85 אלף אנשים מרעב, בסומליה 260 אלף ובקונגו 4 מיליון. בעזה, לפי הנתונים המחמירים ביותר, נרשמו מאז תחילת המלחמה 33 מקרים בלבד של מוות מרעב, כך שגם הטענה להרעבה המונית היא חסרת ביסוס.

"הפרכת מיתוסים היא אחד הכלים החשובים ביותר בעיצוב דעת קהל", אומר גלב. "כשרואים את הנתונים על ישראל מול הנתונים העולמיים מבינים שהמלחמה בישראל היא הרבה פחות זוועתית מכפי שמנסים להציג אותה. מעבר לכך גם רואים את הצביעות של העולם שממהר להאשים את ישראל, אבל שותק מול מדינות שנוהגות בצורה חמורה לאין שיעור".

אמינות מעל לכול: האתגרים בעידן ה"פייק ניוז"

בעידן הנוכחי, שבו כולנו מוצפים במידע, קשה מאוד לזהות מתי מדובר במידע אמין, ומתי במידע מוטה, מסולף או שקרי לחלוטין. האתגר הזה מעסיק מאוד גם את צוות החוקרים של האתרWar in Israel . כדי להתמודד איתו ולהצליח להביא נתונים מהימנים הם בוחנים היטב את המקורות של כל נתון ונתון, וגם דואגים להצליב מידע ממקורות שונים. המקורות המרכזיים שעליהם הם מסתמכים הם דו"חות רשמיים של השב"כ וצה"ל, מכוני מחקר בעלי סמכות כמו המכון לחקר המלחמה (ISW) וכן על מאגר מידע רחב ובלעדי של תנועת הביטחוניסטים שבו נאספים גם נתונים בדידים כמו כל חייל שנופל או בכיר שמחוסל. כמו כן, החוקרים אוספים נתונים בעצמם, בעבודה מדוקדקת שאורכת מספר שעות מדי יום.

מנגד יש מקורות שעליהם חוקרי האתר לא יתבססו, כמו גופי תקשורת ורשתות חברתיות וכמובן גם לא על מידע שמפורסם מטעם הצד הפלסטיני או בפלטפורמות כמו אל-ג'זירה, מאחר שמדובר לעיתים קרובות במידע מוטעה או שקרי. נוסף על כך הם גם לא יתבססו על מקורות מסווגים, כיוון שאי אפשר לחשוף אותם ולכן גם אי אפשר להוכיח את אמינותם. את מרבית הנתונים שהחוקרים אוספים הם מצליחים לאמת בסבירות גבוהה מאוד, ובמקרים המעטים שבהם האמינות של המידע מוטלת בספק הם מציינים זאת. כמו כן הם מוסיפים ליד כל נתון את המקור שממנו הוא נלקח, ומסבירים כיצד נעשתה עבודת המחקר, על מנת שכל קורא יוכל לבחון אם הוא סומך על המידע או לא.

"לצערנו, היום אפשר לפברק נתונים בקלות", מספר ישי גלב. "יש אתרים רבים, כמו האתר של ארגון 'בצלם', שמחזיקים מאגר מידע עצום, אך לא חושפים את המקורות שלהם, וכך אין דרך לדעת כיצד הם הגיעו לאותם נתונים. בעיה נוספת היא שיש גופים בעלי מוניטין שמייד נראים אמינים, אבל כשנוברים מספיק לעומק מתברר שהם מתבססים על מקורות מוטים. האו"ם למשל מתבסס הרבה פעמים על נתונים שמפרסם משרד הבריאות בעזה שפועל מטעם חמאס, כך שגם את המידע שכתוב בגופים רשמיים של האו"ם צריך לקחת בעירבון מוגבל, ואנחנו תמיד מציינים זאת. בעיה שכיחה נוספת היא שלפעמים יש ציטוט מעגלי – למשל האו"ם מצטט ארגון מסוים שמצטט את האו"ם בחזרה, וכך נוצר מעגל סגור שקשה לדעת היכן הוא התחיל".

כלי הבינה המלאכותית (AI) שמתרבים ומשתכללים עם כל יום שעובר אומנם תורמים לא מעט למלאכת איסוף הנתונים, אך גם פותחים צוהר לשימוש לא אחראי ואף זדוני במידע, ולעיתים רק מאתגרים עוד יותר את אימות הנתונים. "אנחנו נעזרים לא מעט בכליAI , בעיקר לצורך הצלבת מידע", אומר גלב. "עד לפיתוח של כלים אלה נאלצנו קודם כול לחפש מידע, אחר כך להבין מה המקור שלו, ורק לבסוף להצליב את המידע הזה עם נתונים ומקורות אחרים. כלי ה AI-למעשה הופכים את הסדר, ומתחילים מייד עם הצלבת המידע, ובכך חוסכים הרבה מאוד זמן עבודה. עם זאת, צריך להיזהר מהכלים האלה כי עם כמה שמפתה לעבוד איתם, הרבה פעמים המידע שהם מציגים מצריך בקרה צמודה".

לא שקר, אבל גם לא כל האמת: הדרכים ה"מתוחכמות" להטות נתונים

האמינות של המקורות והמספרים היא סוגיה מורכבת, אבל הנכונות של הנתונים היא לא העניין היחיד שיכול להוביל לסילוף מידע בהתאם לאג'נדות כאלה ואחרות. לדברי ישי גלב, קיימים אתרים רבים שמציגים מידע מאומת ונכון, אך מצליחים בכל זאת ליצור תמונת מציאות מעוותת.

אחת השיטות לעשות זאת היא להציג פרטים מסוימים, ולהשמיט פרטים אחרים. יש אתרים נישתיים רבים שעושים בדיוק את זה, כמו האתר Israel Palestine timeline שמציג על פני ציר זמן רק את המידע על כמות ההרוגים בכל צד במלחמה. כאשר נכנסים לאתר זה, רואים שכמות ההרוגים הפלסטינים גדולה בהרבה מכמות ההרוגים הישראלים, וכך, כשהמידע הזה מופיע ללא כל הקשר וללא סימוכין של נתונים נוספים, מייד עולה התחושה שמדינת ישראל עושה משהו לא בסדר.

שיטה נוספת להשתמש בנתונים נכונים כדי להעביר מסרים חד-צדדיים קשורה באופן ההצגה של הנתונים. לדברי גלב, כל גוף שעוסק באיסוף מידע יודע שמה שחשוב באמת זה לא הנתונים אלא האופן שבו מציגים אותם והטרמינולוגיה שבה משתמשים. מהסיבה הזאת מושקעת מחשבה רבה באופן שבו הנתונים מפורסמים במאגרי המידע השונים. כאשר מידע מופיע בראש הדף או מובלט באמצעים גרפיים, הוא מייד מקבל משקל רב. לעומת זאת, מידע שכתוב בתחתית הדף מופיע בפונט קטן או נכתב כמלל בלבד ללא גרף, נדחק הצידה ורבים כלל לא מבחינים בו. באופן דומה, גם הבחירה כיצד לפלח את המידע משפיעה לא מעט על המסרים שנגזרים ממנו.

לא על הטנקים בלבד: המערכה הכוללת של מדינת ישראל

הנתונים שישי גלב והחוקרים שעובדים עימו אוספים מתפרסמים באתר באופן קבוע, וזוכים לחשיפה של 50-30 אלף צפיות בחודש, ולחשיפות נוספות ברשתות החברתיות השונות. מעבר לכך, הם מופיעים בדו"ח השבועי של תנועת הביטחוניסטים, אשר מגיע לדיפלומטים ולחברי ממשל בכל רחבי העולם, ומוצגים בכנסים ובאירועים שונים של התנועה. הנתונים שנאספים גם משמשים פעמים רבות לצורכי מחקר, וחוקרים ממחלקת המחקר של הביטחוניסטים וממכוני מחקר נוספים כמו המרכז הירושלמי לענייני חוץ וביטחון (JCPA) נעזרים בהם רבות. חלק מהנתונים גם מגיעים לא פעם לגופי תקשורת מרכזיים כמו אתר החדשות Ynet וערוץ 14, ומתפרסמים בכתבות ובתחקירים שונים.

גלב מברך על כל תהודה שלה זוכה המידע, אך מציין שהיה רוצה להפיץ את הנתונים אף יותר. "משמח אותי מאוד לקרוא כתבות שמתבססות על הנתונים שאנחנו אספנו, ובעיקר מספק אותי שחוקרים משתמשים בנתונים האלה כי זה מעניק להם תוקף ומהימנות", הוא אומר. "העבודה הקשה שלנו כרגע היא להנגיש את הנתונים לעוד גופים שמציגים מידע על ישראל, ולהתרחב לפלטפורמות נוספות כמו מכוני מחקר חדשים ורשתות חברתיות".

הגלים שיוצר המידע שנאסף באתר של גלב בהחלט מחזקים את תחושת השליחות שמלווה אותו בתפקיד. "כל הפעילות שאני עושה היא סביב תמיכה בנרטיב הישראלי, וגם איסוף הנתונים נובע מהרצון שלי לקדם את האינטרסים של מדינת ישראל", הוא מספר. "איסוף הנתונים עצמו הוא אומנם מאוד טכני, אבל זה לא הכול. צריך להשקיע הרבה מחשבה שיווקית ופסיכולוגית כדי להחליט איך להציג כל נתון, ואיך להפוך את הנתונים לאינפוגרפיקות או לכתבות. אם לתמצת, אז התפקיד שלי הוא לקחת מספרים ולהשתמש בהם כדי לעזור לישראל במערכה על דעת הקהל המקומית והעולמית – וכשמסתכלים על זה ככה, העבודה כולה מקבלת משמעות אחרת".

ישי גלב נחוש להמשיך עם עבודת איסוף הנתונים כל עוד מלחמת "חרבות ברזל" נמשכת, וגם בסיום המלחמה הוא מתכנן להמשיך לתחזק את האתר ולהפוך אותו למאגר מידע עשיר ומקיף עם נתונים הנוגעים למצב הביטחוני בישראל. עם זאת, ברור לו שאי אפשר להסתמך רק על הפעילות שלו ושל אתרים פרטיים מקבילים. "המלחמה של ישראל לא מתבצעת רק בעזרת טנקים, מטוסים וצוללות", הוא פוסק. "בשביל לנצח במערכה, המדינה מוכרחת לקחת ברצינות גם את המאבק על דעת הקהל, כי התחום הזה משפיע ישירות על התמיכה והלגיטימציה שאנחנו מקבלים. לא ייתכן שההסברה הישראלית הפכה לפרויקט של המגזר הפרטי בלבד, וצריך שגם הממשלה וגופים רשמיים שפועלים מטעמה ייקחו את הנושא ברצינות וישקיעו בכך משאבים ומאמצים".

למאגר המידע על מלחמת "חרבות ברזל" >>

הפוסט מבעד לסטטיסטיקה: הנתונים ה"יבשים" שמסייעים במערכה הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

במהלך

סוכנות הידיעות המרכזית של צפון קוריאה (KCNA) דחתה האשמות אלה וכינתה אותן "שמועה חסרת בסיס ושקרית". נוסף על כך האשימה סוכנות הידיעות את ארצות הברית בהפצת קונספירציה שנועדה להסיט את השתתפותה במלחמה בעזה לצד ישראל. עם זאת, הממצאים הוכיחו אחרת, שכן כוחות צה"ל מצאו בין האמל"ח שנתפס מחמאס גם רימוני רקטות RPG F-7 ופגזי באנג–122 צפון קוריאניים. כיצד הגיע נשק צפון קוריאני לחמאס ברצועת עזה?

לצפון קוריאה יש היסטוריה ארוכת שנים של יחסי שותפות עמוקה עם איראן וסוריה, וכתוצאה מכך, הטכנולוגיה הצבאית שלה הגיעה לארגוני הפרוקסי של איראן: חזבאללה, החות'ים וחמאס. כמו כן, לצפון קוריאנים ישנו קשר ארוך שנים עם הפלסטינים מתחילת שנות ה–60 של המאה ה–20. בשנים אלו החלה צפון קוריאה לספק סיוע כספי והכשרה צבאית לאנשי אש"ף.

לאחר מכן, במהלך שנות ה–70 וה–80 נפגשו מנהיג אש"ף יאסר ערפאת ומנהיג החזית העממית לשחרור פלסטין, בביקורים נפרדים, עם קים איל סונג בפיונגיאנג בירת צפון קוריאה. ביקורים אלו הביאו לאספקה קבועה של נשק צפון קוריאני לפלסטינים. לאחר סיומה של המלחמה הקרה דעך הקשר בין צפון קוריאה לפלסטינים, אך ב–2007, עם השתלטות חמאס על רצועת עזה, התחדש הקשר עם הצפון קוריאנים.

מסייעת לגוש האנטי-אמריקאי

ביולי 2014, כאשר יצאה ישראל למבצע "צוק איתן" בעזה, ביקש חמאס סיוע צבאי מצפון קוריאה. במסגרת העסקה קיבל חמאס רקטות וציוד תקשורת לשימוש צבאי. מלבד העברת נשק, סיוע כספי ואימונים צבאיים, ייתכן כי צפון קוריאה סייעה לחמאס גם בבניית "המטרו", רשת המנהרות של חמאס בעזה, כפי שסייעה לחזבאללה בלבנון.

למרות האיבה למערב ולישראל, האם הסיוע של צפון קוריאה לארגוני הטרור כמו חמאס וחזבאללה הוא ממניע אידיאולוגי בלבד? למרות התמיכה הארוכה של צפון קוריאה בגורמים החברים ב"ציר ההתנגדות", נראה כי מעבר לאידיאולוגיה ישנו מניע עיקרי והוא המניע הכלכלי. צפון קוריאה מצויה תחת סנקציות בינלאומיות כבדות ולכן מעורבת בפעילויות כמו מכירת נשק לארגוני טרור כדי לייצר הכנסות למימון תוכניות הנשק שלה עצמה.

צפון קוריאה גם מרוצה מהקמתו של גוש אנטי–אמריקאי, אנטי–מערבי, הכולל את רוסיה, סין ואיראן. לאחר פלישתה של רוסיה לאוקראינה חיפשה צפון קוריאה דרך למנף הישגים אסטרטגיים בהרחבת שיתוף הפעולה עם רוסיה, תוך שהדבר יסבך את מאמציה של ארצות הברית באוקראינה. בדומה לאוקראינה, צפון קוריאה מחפשת הזדמנויות לערער אינטרסים של ארצות הברית גם במזרח התיכון, תוך השגת רווחים כלכליים ממלחמה באזור, כמו זו בין ישראל לחמאס בעזה וחזבאללה בלבנון. מצב זה אף מעלה את הסיכוי כי צפון קוריאה תוכל להרחיב את מכירת הנשק לארגוני הטרור, ובפרט לחמאס, לאחר הוראה מיוחדת של קים ג'ונג און כבר בנובמבר 2023 על תמיכה בפלסטינים.

הזווית הצפון קוריאנית אינה חשופה דייה, אך היא מסוכנת ועלולה להאפיל על מהלך המלחמה. סחר הנשק הבלתי חוקי בין צפון קוריאה לחמאס יכול לסייע לארגון הטרור להשתקם מהר יותר מן הצפוי, לאחר שספג מכה אנושה במהלך המלחמה, כאשר מרבית הנהגת הארגון בעזה חוסלה, כולל המנהיג, יחיא סינוואר, וכאשר חוסלו אמצעי לחימה ומחבלים רבים. צפון קוריאה עומדת מאחורי איראן, שגם היא סופגת מפלות כבדות במלחמה זו, וניצבת לצידה כמי שיכולה להפיק רווחים כלכליים ואסטרטגיים תוך שיפור מצבם של ארגוני הטרור במהלך ובעיקר לאחר המלחמה.

מאמר זה פורסם במקור ב-ynetnews.

הפוסט הקשר הסמוי בין צפון קוריאה וחמאס הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

ביתו של ד"ר משה יגר בירושלים הוא בית שמספר סיפור: תמונות מאירועים דיפלומטיים ברחבי העולם, תעודות הוקרה ופרסים הקשורים לשירותו הדיפלומטי ולפעילותו האקדמית, ביניהם פרס ז'בוטינסקי לספרות ומחקר ופרס מיוחד על חלקו בכינון יחסי ישראל–הודו. בארון הספרים העשיר בבית אפשר למצוא גם כ־20 ספרים שכתב בעברית. אחדים מהם תורגמו לשפות אחרות, ארבעה ספרים נכתבו במקור באנגלית, ורובם עוסקים בהיסטוריה ובדיפלומטיה של יחסי ישראל עם מדינות בעולם.

עולה חדש שמדבר עברית טובה יותר מהצברים

ד"ר משה יגר, יליד 1930, הוא בן 94 שנים וממש לא נס ליחו. פגשנו אותו בביתו כדי לשוחח על שירותו במשך כ־40 שנים במשרד החוץ ועל הפרספקטיבה שלו על המצב הנוכחי. ריאיון מיוחד עם אדם מיוחד, שיצא לו לעבוד תחת אישים כמו גולדה מאיר, אבא אבן, יגאל אלון, יצחק רבין, יצחק שמיר ואחרים. אבל בואו נתחיל בהתחלה.

משה, בוא נחזור לשנת 1935. אתה מגיע לארץ ישראל – לאן?

עלינו מארגנטינה כשהייתי בן פחות מחמש. אבי היה מורה עברי שנשלח ללמד בזכרון־יעקב. התחלתי בגן ילדים כעולה חדש. דיברתי עברית תקנית ויפה, הודות לאבי שמיום לידתי דיבר איתי רק עברית, גם לפני עלייתנו ארצה. חיינו בזכרון־יעקב חמש שנים שהותירו בי חותם עמוק.

הצטרפת להגנה?

הייתי חבר בגדודי הנוער של ההגנה במשך שנתיים. כשהחלה מלחמת העצמאות, עם קום המדינה, חבריי ואני גויסנו לצה"ל. הייתי חבר בהכשרת הצופים, היינו ממייסדי הנח"ל (יחד עם תנועת הנח"ל המאוחדת), וגם ייסדנו את קיבוץ תל־קציר.

חשבת להמשיך לקריירה צבאית?

בשלב מסוים עזבתי את תל־קציר וחזרתי לשירות הסדיר בצה"ל. השתתפתי בקורס המ"כים הראשון של הנח"ל, הייתי גם בקורס רבי־סמלים ומוניתי לרס"ל של פלוגת הטירונים הראשונה בנח"ל. נשלחתי גם לקורס צניחה ואחריו לקורס קצינים מחזור ח'. לאחר מכן השתחררתי מצה"ל ויצאתי ללימודים באוניברסיטה העברית.

ומהאוניברסיטה פנית לקריירה דיפלומטית?

לאחר שסיימתי תואר ראשון בתולדות המזרח התיכון בזמן החדש, מדע המדינה והיסטוריה כללית, המשכתי ללימודי תואר שני. רציתי להיכנס למשרד החוץ, ובסופו של דבר עברתי את בחינות הכניסה למתמחים (צוערים), מחזור שלישי, בשנת 1956. במשך כ־40 שנה שֵירַתי במגוון תפקידים בארץ ובנציגויות ישראל בחו"ל, ביניהם שליחות בבורמה, שם השלמתי את התואר השני.

והשהות בבורמה היא זו שקבעה את תחום ההתמחות שלך באסלאם באסיה?

כיוון שלא לימדו אסלאם באסיה באוניברסיטה העברית באותן שנים, העניקה לי האוניברסיטה אישור מיוחד לכתוב תזה על המיעוט המוסלמי בבורמה. לאחר מכן חקרתי את האסלאם במלאיה הבריטית, שהיא כיום מלזיה – זו הייתה עבודת הדוקטורט שלי. עוד עבדתי כעשרים שנה, בזמני הפנוי, על מחקר השוואתי של מרידות מוסלמיות בבורמה, תאילנד והפיליפינים.

התנ"ך כמפתח לקשרים דיפלומטיים

במשך 40 שנות שירותו הדיפלומטי מילא ד"ר יגר תפקידים משמעותיים ברחבי העולם. לאחר השירות במלזיה הוא שירת כקונסול בלוס־אנג'לס וכקונסול כללי בפילדלפיה. בשנות שירות שונות בארץ הוא שימש ראש אגף ההסברה ואגף אסיה במשרד החוץ בירושלים, היה פעיל ב"מבצע שלמה" (העלאת יהודי אתיופיה), ומילא תפקיד מרכזי בהקמת היחסים של ישראל עם הודו ומדינות נוספות באסיה ובאפריקה. בין תפקידיו נכללו גם מינויו כשגריר בשוודיה ובצ'כיה.

בעצם, יצא לך לשרת תחת מספר שרי חוץ. מה אתה יכול לספר עליהם?

כאשר שירתי כסגן מנהל מחלקת אסיה, אבא אבן, שר החוץ, מינה אותי למנהל מחלקת הדרכה. יגאל אלון, בהיותו שר החוץ, מינה אותי למנהל מחלקת ההסברה, ואילו שר החוץ יצחק שמיר מינה אותי לסמנכ"ל ראש אגף ההסברה, תפקיד אותו מילאתי במשך חמש שנים.

היית מעורב בפרויקט תרבותי מיוחד בצ'כיה. מה היה הפרויקט הזה?

לאחר קריסת המשטר הקומוניסטי, צ'כיה הייתה ידידותית מאוד לישראל. יזמתי פסטיבל גדול שהתמקד בתנ"ך כפי שהוא משתקף באומנויות השונות. הכנת הפסטיבל נמשכה כשנה וחצי, ובסופו של דבר נכללו בו 71 אירועים מוזיקליים, הצגות תיאטרון, תערוכות ציור, סמינר אקדמי ותחרויות ציור לתלמידי בתי ספר – הכול סביב נושאים תנ"כיים. היה זה מפגן תרבותי גדול בפראג שתרם תרומה משמעותית לתדמיתה של ישראל. הכול ידעו שהתנ"ך הוא תרומת העם היהודי לציוויליזציה האנושית.

למה קשרי אומנות ותרבות חשובים מהצד הדיפלומטי?

מאז ההתפתחות האדירה באמצעי הטכנולוגיה המודרניים, אחרי מלחמת העולם השנייה, השתנה לחלוטין אופיו של מקצוע הדיפלומטיה. אין זה יותר רק משא ומתן בין ראשי השלטון בארצות השונות, אלא אמצעי ליצירת קשרים רחבים בין אוכלוסיות של עמים שבדורות הקודמים לא התעניינו ביחסי החוץ של ארצותיהם.

אמצעי התקשורת של ימינו הופכים את היחסים הדיפלומטיים בין ארצות ועמים לנושא המעניין ציבורים רחבים מאוד. מסיבה זו לבשה הדיפלומטיה החדשה פנים חדשות. כיום עוסקות מדינות העולם השונות בהפצת תרבותן ולשונן בקרב עמים אחרים, במאמץ לטפח ידידות עם עמים אלה. זו דיפלומטיה מסוג אחר – דיפלומטיה מעניינת מאוד, שאתגריה מרובים והיא מחייבת מינוי דיפלומטים המתאימים לתפקידים אלה. למשל, הדיפלומטים כיום חייבים להיות בעלי השכלה רחבה, הרבה מעבר למה שהיה מצופה מהם בדורות עברו.

הרחבת הידע וההבנה על ארצו של הדיפלומט בקרב ארצות אחרות יוצרת אווירה של ידידות, היכולה לתרום במישרין גם להעמקת קשרי הכלכלה, הביטחון וכל תחום אחר, לטובתן ההדדית של המדינות המדוברות.

לפיכך, לשימוש בתנ"ך לצורכי העבודה ההסברתית והתרבותית של ישראל בעולם יש חשיבות מיוחדת בארצות שבהן מוכר התנ"ך כחלק מן התרבות המקומית, בעיקר בארצות הנוצריות דוגמת ארה"ב, קנדה, אמריקה הלטינית, אירופה, אוסטרליה, ניו־זילנד ואפילו הפיליפינים – שהיא המדינה הנוצרית היחידה באסיה.

הציונות צריכה להשתחרר מאשליות ולהתפכח

מה דעתך על המצב המדיני והביטחוני הנוכחי של ישראל?

עלינו להשתחרר מאשליות. מלכתחילה חיפשה הציונות דרכים להגיע להסכם עם הערבים, בתקווה שהם יוותרו על חלק קטן מאדמותיהם הנרחבות ויאפשרו לעם היהודי לחזור למולדתו ההיסטורית. התנועה הציונית, לגווניה השונים עשתה אין־ספור ניסיונות להגיע להבנה, להסכמה ולפשרות עם הערבים – כולל תוכניות לחלוקת הארץ – אך הכול היה ללא הועיל. אנחנו יודעים זאת היום, אחרי שבעה באוקטובר, בבהירות רבה יותר מבעבר. ספק אם נותרו בקרבנו רבים הסובלים עדיין מאשליות העבר. הציונות ניסתה לזכות בהבנה ובהסכמה ערביות על ידי העלאת הצעות מהצעות שונות, כמו פשרה טריטוריאלית או הפצת ההשקפה ששיבת היהודים לארצם תביא לשיפורים כלכליים, רפואיים, חינוכיים ואחרים בקרב האוכלוסייה הערבית. מאומה לא עזר.

לערבים הוצעו הצעות להקמת מדינה "פלסטינית" משלהם, אך הם לא גילו עניין בהצעות אלה. ההצעות הבולטות ביותר הזכורות לנו הן הצעת ועדת פיל ב־1938, הצעת החלוקה של האו"ם ב־1947 והסכם אוסלו ב־1993. היו ניסיונות נוספים אבל הערבים, "הפלסטינים", מעולם לא גילו עניין בהקמת מדינה משלהם אלא היו נחרצים ועקביים בהתנגדותם להקמת מדינה יהודית, גדולה או קטנה. הם נקטו את כל שיטות האלימות שהיו בידיהם כדי למנוע את הקמת מדינת ישראל, והגיעו לרמות בלתי נתפסות של התנהגות אכזרית, ברברית ומפלצתית. דבר זה נמשך כבר כמעט 120 שנה, ומצא את ביטויו במה שאנו קוראים תנועות טרור. בעיני הערבים אין זה כך.

אנו שרויים עכשיו במלחמה עם שני ארגוני טרור אכזריים – חמאס וחיזבאללה, המופעלים ונתמכים על ידי אויבתנו הגדולה, איראן. איך לדעתך זה יסתיים?

אפשר להניח שמלחמה זו, הנמשכת הרבה יותר מדי, תסתיים בסופו של דבר בחיסולן של שתי תנועות אלה, אבל כדאי שלא נסבול מאשליה נוספת. אפשר להניח במידה רבה של ביטחון שהערבים ימשיכו להפעיל נגדנו אלימות ופעולות טרור, שהם יקימו ארגונים חדשים, ושרבים מאוד מחברי חמאס וחיזבאללה ימשיכו בפעילותם נגדנו על ידי בודדים או צוותים קטנים. נשק לא יחסר להם.

ומה בפועל צריכה להיות המטרה הסופית לגבי חמאס ועזה?

כדי לשמש לקח למדינות ערב אחרות ישראל צריכה לחסל את חמאס, להכחיד כל זכר לנוכחותו, ולהשלים את הפעולה באמצעות השתלטות על כל רצועת עזה. ישראל ניצחה את צבאות ערב במלחמת ששת הימים ובמלחמת יום הכיפורים, אבל למרות כל יתרונותיה לא הצליחה להביס ארגון טרור כמו חמאס.

אבל מה זה אומר, להביס את חמאס?

יש הבדל משמעותי בין מושג הניצחון שלנו לשלהם. זה חזר על עצמו בכל סבב של עימות, אחרי כל אחד, הרגשתי שלא השגנו הרבה. עבורם, ניצחון הוא אם ההנהגה שלהם שורדת ויש להם יכולת להתארגן מחדש. הם אינם מתייחסים לאבדות, להרס בעזה או לסבל האזרחי – זה לא מרתיע אותם. הם מאמינים שיש להם שליחות קדושה להשמיד את ישראל. כל עוד נאפשר להם את האפשרות להתארגן מחדש, גם אם זה ייקח שנים, וכל עוד יש להם תמיכה חיצונית, הם ימשיכו. צריכה להיות עקירה מוחלטת של היכולת שלהם להתארגן מחדש.

אתה אופטימי ממרום ניסיונך ושנותיך?

שבעה באוקטובר היה רגע קשה, אבל כן, אני אופטימי למרות המצב. לאורך ההיסטוריה אויבים תמיד קמו עלינו, ולעם היהודי יש חוסן מיוחד, גם לאחר שהוא ספג מהלומות קשות ביותר כמו ששת המיליונים שאיבדנו במלחמת העולם השנייה, ברצח יהדות אירופה על ידי הגרמנים ושותפיהם. אנחנו צריכים להבין שהנוכחות שלנו כאן אינה מובנת מאליה, ועם זאת לזכור שלמרות הקשיים יש אנרגיה פנימית בתוך העם היהודי, יכולת נדירה לריפוי פנימי. אנחנו ננצח.

הפוסט "לעם ישראל יש יכולת ריפוי פנימית. אנחנו ננצח": ריאיון עם ד"ר משה יגר הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

באמצע חודש יולי 2024 נפתחה מחדש שגרירות אזרבייג'ן בטהרן, לאחר יותר משנה של משא ומתן להרגעת המתיחות בין שתי המדינות. היחסים בין איראן לאזרבייג'ן עלו על שרטון לאחר שבינואר 2023 הסתער חמוש על שגרירות אזרבייג'ן בטהרן, הרג את קצין הביטחון שלה ופצע שני שומרים. למרות הכחשות נמרצות של איראן, הנשיא האזרי, אילהם אלייב, כינה זאת "מתקפת טרור". כחודשיים מאוחר יותר, במרץ 2023, החליטה אזרבייג'ן על פתיחת שגרירות בישראל, והיחסים בין שתי המדינות הידרדרו אף יותר. הדבר העלה את חמתם של האיראנים: בעוד יחסיהם עם שכנתם מצפון הגיעו לשפל חדש, יחסיה של באקו עם ירושלים רק הולכים ומתפתחים.

אין הדבר מפתיע כי פתיחת נציגות אזרית רשמית בישראל הביאה להידרדרות ביחסים בין טהרן לבאקו. עם זאת, לאחר טבח ה-7 באוקטובר שבוצע על ידי חמאס והג'האד האסלאמי, שני ארגוני פרוקסי של איראן, והמלחמה בעזה שהחלה לאחר מכן, החלה המתיחות בין איראן לאזרבייג'ן לקבל היבט נוסף. בנובמבר 2023 קרא המנהיג העליון של איראן, עלי ח'מינאי, לכל המדינות המוסלמיות לנתק את כל הקשרים הדיפלומטיים והכלכליים עם ישראל, על רקע המלחמה בעזה. ח'מינאי אף הדגיש כי "יש לחסום את נתיבי יצוא הנפט והמזון לישראל". הוא ניסה להוביל קו התנגדות אסלאמי אנטי-ישראלי, אך הדבר לא הצליח להוביל לתוצאות בשטח.

הסיבה לכך נעוצה בעובדה כי שתי מדינות החברות בארגון שיתוף הפעולה האסלאמי (OIC) מספקות נפט לישראל: אזרבייג'ן וקזחסטן. מבין שתי המדינות העשירות בנפט, אזרבייג'ן היא המדינה החשובה יותר לישראל. אזרבייג'ן מספקת לישראל כ-%40 מצורכי הנפט שלה ומקבלת בתמורה נשק ישראלי מתקדם בשווי מיליארדי דולרים. הנשק הישראלי מאפשר לאזרבייג'ן להשיג יתרון צבאי על יריבתה, ארמניה. מנגד מקבלת ישראל דריסת רגל באזור אסטרטגי, תוך ניצול השטח לפעילות מודיעינית נגד איראן, שכנתה של אזרבייג'ן.

בעיני איראן: "חצר אחורית" בדרך להגמוניה אזורית

מנקודת מבט איראנית, הקשרים הקרובים בין באקו לירושלים מביאים לנוכחות ישראלית מוגברת במרחב האזורי, כולל נשק וקשרים כלכליים וביטחוניים. אך הקשרים בין באקו לישראל הם רק נדבך אחד המעיב על קשריה של טהרן עם אזרבייג'ן, מדינה בעלת רוב שיעי. מאז הקמתה של אזרבייג'ן כמדינה עצמאית לאחר התפרקות בריה"מ בשנת 1991 ראתה בה איראן מעין חצר אחורית להרחבת השפעתה הדתית שיעית ומדינית בדרך להגמוניה אזורית.

איראן ניסתה מאז ומעולם לגייס קהילות שיעיות לתוך "ציר ההתנגדות" שלה. היא החלה את אסטרטגיית לוחמת הפרוקסי שלה תוך התמקדות בלבנון, עיראק ותימן, ובמקביל היא ביקשה לחדור גם לקהילה השיעית באזרבייג'ן. בשנת 2013 הקימה איראן את ה"חוסייניון", תנועת ההתנגדות האסלאמית באזרבייג'ן, במטרה ליצור ארגון פרוקסי רב עוצמה בקווקז. המתגייסים הראשונים לחוסייניון היו שישה אזרחים אזרים שיצאו לסוריה כדי להגן על מקדשים שיעיים מפני יריבים סונים במהלך מלחמת האזרחים נגד משטרו של נשיא סוריה בשאר אל-אסד. קאסם סולימאני, מפקד כוח קודס דאז, יחידת העילית של משמרות המהפכה האיראניים (IRGC), הכריז באופן אישי על הקמת יחידת הפרוקסי החדשה בשנת 2017.

לאחר ניצחונה של אזרבייג'ן על ארמניה במלחמת 2020, והשתלטותה מחדש על אזור נגורנו-קרבאך, החלו אזרים באיראן להזדהות יותר עם אזרבייג'ן. עם זאת, זמן קצר לאחר המלחמה, קבוצות פרוקסי איראניות, כולל החוסייניון, הציפו את הרשתות החברתיות בסרטונים בשפה האזרית המקדמים את האידיאולוגיה הדתית הרדיקלית שלהם וקראו לשיעים המקומיים להפגין נגד הממשלה ולתקוף בנייני ממשלה באזרבייג'ן.

לאחר מכן הגבירה איראן את התסיסה נגד ממשלת אזרבייג'ן. בתגובה, באקו פתחה בדיכוי המוני נגד רשתות פרו-איראניות במדינה. בנובמבר 2022 נעצרו באזרבייג'ן חמישה אנשים באשמת ריגול למען איראן – הם הואשמו בכך שסיפקו לסוכנויות הביטחון האיראניות מידע הפוגע בביטחונה של אזרבייג'ן. מנקודת מבטה של אזרבייג'ן, פעילות של כוחות פרו-איראניים באזור דרום הקווקז עלולה להחריף את המתיחות האזורית. לכן ניסתה איראן להפעיל את החוסייניון באזרבייג'ן – כדי להרתיע אותה ולהוריד את רמת היחסים עם ישראל.

למה חשוב לאיראן לחזק את הקשרים עם אזרבייג'ן?

עם התמקדותה של איראן בהפעלת הפרוקסי שלה נגד ישראל במלחמת חרבות ברזל, נראה כי היא נטשה עתה את אסטרטגיית ההשפעה שלה על הקהילות השיעיות באזרבייג'ן והיא מתמקדת עתה בחיזוק הקשרים עימה. כחלק מלחימתה של איראן בישראל באמצעות ארגוני הפרוקסי שלה, היא מנסה לבודד אותה בזירה האזורית והבינלאומית, כך שחיזוק הקשרים שלה עם אזרבייג'ן נמצא בעדיפות גבוהה. לכן, על אף המתיחות בין שתי המדינות, איראן ואזבייג'ן החלו לפתח את קשריהן הכלכליים, ובמיוחד את מסדרון הסחר והתחבורה שמעניין גם את רוסיה, השכנה מצפון.

יחסיה של איראן עם אזרבייג'ן מתוחים ונפיצים, והיא מנסה להפעיל לחץ על באקו בעקבות המלחמה בעזה והביקורת הבינלאומית הרבה על ישראל. עם זאת, נראה כי מנוף הלחץ האיראני אינו מספיק כדי שאזרבייג'ן תקטע את יחסיה עם ישראל ותשאיר אותה לבדה מול האיום של טהרן. בשונה משאר הגורמים השיעיים באזור, איראן לא מצליחה להרחיב את השפעתה במדינה שיעית גדולה כמו אזרבייג'ן, לעומת השפעתה הרחבה בקהילות שיעיות ברחבי המזרח התיכון והכפפתן לשלוחות קדמיות תחת חסותה, כמו בלבנון, תימן ועיראק.

מאמר זה פורסם במקור בYnetnews

הכתוב הוא על דעת המחבר בלבד ואינו משקף בהכרח את עמדת התנועה

הפוסט משולש היחסים בין איראן, אזרבייג'ן וישראל הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

מצרים, המונה כיום כ-113 מיליון תושבים ואוכלוסייתה צפויה לגדול בעשורים הקרובים – הצפי הוא ל-160 מיליון תושבים בשנת 2050 – נמצאת בעיצומו של משבר כלכלי, המתבטא במספר דרכים: אינפלציה גבוהה (כ-34% בשנת 2023), אחוזי עוני גבוהים (29.7% בשנת 2019), פיחות נרחב בערך הלירה המצרית ומשבר חוב (החוב החיצוני שלה עומד על מעל-165 מיליארד דולר). מחקר חדש של מחלקת המחקר של תנועת "הביטחוניסטים" סקר את הגורמים למשבר זה ואת מערכת היחסים הכלכלית עם מצרים.

אחד הגורמים שמציבים סכנה לכלכלת מצרים הוא בניית סכר התחייה האתיופי (GERD) על אחד ממקורות הנילוס. פרויקט זה עשוי להוביל לפגיעה בזרימת המים לנהר במצרים, מה שמגביר את החשש לעלייה ניכרת באחוזי האבטלה במדינה (כ-20% מתושבי מצרים מועסקים בענף החקלאות), ירידה ביכולת ייצור המזון המצרית, פגיעה ביכולת אספקת החשמל וירידה של מיליארדי דולרים בתמ"ג המצרי. מצב זה יצריך רכש של מוצרים ממדינות זרות, יגדיל את החוב של מצרים ויעמיק את המשבר הכלכלי שבו היא נתונה.

נוסף על כך, א-סיסי מקדם פרויקטים כלכליים גרנדיוזיים שעולים לאזרחי המדינה מיליארדי דולרים. בשנים הקרובות מצרים צפויה להמשיך ולהשקיע בפרויקטים אלו, שידרשו הלוואות נוספות והגדלת החובות שבהם מצרים נתונה. בין פרויקטים אלו אפשר למנות כמה פרויקטים מרכזיים. הפרויקט הראשון הוא הקמת אזור "נילוס דלתא" החדש, שמטרתו להרחיב את השטח החקלאי במצרים לאור קצב גידול האוכלוסייה הגבוה במדינה. מצרים מקווה שלאחר השלמת הרחבת אזור ה"נילוס דלתא" היא תוכל לייצר כמויות גדולות יותר של מזון בעצמה ולהפחית את היקף התשלום עבורו, לצד יצירת מקומות תעסוקה חדשים למיליוני אזרחים.

עיר חדשה בין קהיר לסואץ

פרויקט נוסף הוא הקמת העיר המנהלית החדשה (The New Administrative City), עיר בירה חדשה ומתקדמת שנבנית בין קהיר (הבירה הנוכחית) לסואץ, ואמורה להתפרס על שטח של כ-725 קמ"ר ולאכלס מיליוני תושבים. עלות הפרויקט מוערכת בכ-58 מיליארד דולר, ולצידה נבנות עוד כ-14 ערים חדשות ברחבי מצרים. למרות השלמת חלקים נרחבים מהפרויקט, הוא אינו מאוכלס, והצפי הוא כי עד סוף שנת 2024 יעברו להתגורר בעיר כ-10 אלף משפחות.

במקביל, א-סיסי מקדם הקמת עיר חוף חדשה בשטח של 170 קמ"ר, שאמורה להכיל מבני מגורים חדשים, מלונות, אטרקציות תיירותיות, בתי חולים, אוניברסיטאות ומבנים נוספים במטרה למשוך תיירות, השקעות ומטבע חוץ לכלכלת המדינה. לצורך הקמת העיר חתמה מצרים בפברואר 2024 על הסכם עם איחוד האמירויות שיממנו את הפרויקט בעלות של 35 מיליארד דולר. מצרים מצפה כי כלל ההשקעות שיגיעו מהפרויקט יעמדו על לפחות 150 מיליארד דולר.

בעיה נוספת בכלכלה המצרית היא משבר חוב, שבמסגרתה החוב החיצוני של מצרים עומד על מעל ל-165 מיליארד דולר. בשנה הפיסקלית 2023–2024 כ-56% מההוצאות בתקציב מיועדות להחזרת הלוואות עבר וריביות וכ-49% מהכנסות הממשלה הצפויות מגיעות מהלוואות. המצב שנוצר הוא שמצרים לוקחת הלוואות בהיקפים נרחבים בשביל להחזיר הלוואות עבר ובעצם רק מעמיקה את המשבר שבו היא נמצאת. לאור משבר זה, מצרים הגיעה בדצמבר 2022להסכם עם קרן המטבע העולמית (IMF), שבמסגרתו היא תקבל הלוואה בשווי 3 מיליארד דולר בתמורה להתחייבות לביצוע תוכנית הכוללת רפורמות ושינויים בכלכלה.

למרות בעיות בביצוע ההסכם מהצד המצרי, במרץ 2024 הסכימה ה-IMF להרחיב את ההלוואה ב-5 מיליארד דולר נוספים, תוך הגעה לפשרה בנוגע לביצוע התוכנית, שכוללת ארבע נקודות עיקריות: החלפה למערכת גמישה לקביעת שער החליפין, הידוק המדיניות המוניטרית והפיסקלית, הגנה על התקציב שמיועד לשמירה על משקי בית פגיעים ואיזון היחס בין המגזר הציבורי למגזר הפרטי.

היחסים הכלכליים עם ישראל

במקביל למשברים הכלכליים הפוקדים את מצרים, ישראל מנהלת עימה מסחר באופן רציף יחסית, המהווה "נקודת אור" מסוימת במצבה הכלכלי של המדינה: נקודה חיובית אחת שמהווה ישראל לכלכלה המצרית היא התיירות הישראלית. תיירים רבים מגיעים מישראל למצרים, בעיקר לסיני, ומסייעים לענף התיירות המצרי. חשוב לציין כי מאז תחילת המלחמה היקף התיירים הישראלים במצרים פחת בצורה משמעותית מאוד.

כמו כן, היקף המסחר בין המדינות עומד על מאות מיליוני דולרים בשנה. בהמשך לכך מתקיימות פגישות ומשלחות להרחבת שיתוף הפעולה הכלכלי בין המדינות ואף עברה תוכנית להגדלת המסחר בין המדינות לכ-700 מיליון דולר בתוך שנים ספורות (לאחר שבשנת 2021 עמד המסחר בין המדינות, ללא יצוא הגז, על כ-330 מיליון דולר).

נקודת האור העיקרית ביחסים הכלכליים בין המדינות היא יצוא גז מישראל למצרים, ההיבט המרכזי ביותר של היחסים הכלכליים בין המדינות. על פי ההסכם שנחתם ב-2018, ישראל תספק למצרים גז בשווי של 15 מיליארד דולר לאורך תקופה של עשר שנים. גז זה משמש ברובו לאספקת צורכי האנרגיה של מצרים אך חלקו מיוצא לאירופה, לאחר שעבר במתקני ההנזלה המצריים, ומשמש מקור הכנסה לקופת המדינה.

בהמשך לכך, בשנת 2022 נחתם הסכם נוסף להרחבת היקף הגז המיוצא מישראל. כמו כן, בשנת 2023 הפעילה מצרים לחצים על ישראל להגדיל את יצוא הגז. בתחילת המלחמה נפגעה אספקת הגז מישראל ובמצרים נשמעו תלונות על ריבוי של הפסקות חשמל ופגיעה בהכנסות מיצוא גז מונזל (LNG). למרות זאת, ישראל המשיכה לעמוד בהתחייבויות שלה ובפברואר 2024 אף הודיעו השותפות במאגר הגז "תמר" על הגדלת היקף הגז המיוצא למצרים החל מ-2025. לאור זאת, אפשר להעריך כי מהלך זה יעמיק את התלות המצרית בגז הישראלי.

לסיכום, במסגרת המציאות הקיימת, מצרים נתונה במשבר כלכלי נרחב, שאינו צפוי להסתיים בשנים הקרובות. נוסף לכך, מאז תחילת המלחמה מצרים נוקטת מעשים ורטוריקה שאינם תואמים את האינטרסים הישראליים. לאור זאת ישראל יכולה, ואף צריכה, להשתמש במנופי הלחץ שלה (יצוא הגז הישראלי למצרים, קשריה עם ארה"ב ויחסיה הדיפלומטיים עם אתיופיה) על מנת לקדם את האינטרסים הישראליים במלחמה (כיבוש רפיח, מיטוט חמאס, השבת החטופים ושליטה בציר פילדלפי) ולהוביל לתמיכה מצרית בהם, תוך סיוע לכלכלה המצרית.

מאמר זה פורסם במקור בYnetnews

הכתוב הוא על דעת המחבר בלבד ואינו משקף בהכרח את עמדת התנועה

הפוסט כיצד יכול המשבר הכלכלי במצרים לקדם את האינטרסים הישראליים? הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

מזכ"ל האו"ם, אנטוניו גוטרש, נשא נאום במלאת שנה לטבח ה-7 באוקטובר בישראל. אף על פי שהשמיע קריאה חזקה לגינוי חמאס, הוא לא קרא לארגונו להכיר בחמאס כארגון טרור או לגנות את המערכה הרב-חזיתית של איראן נגד מדינת היהודים. גוטרש גם לא התייחס למתקפה חסרת-התקדים שמנהלים הוא וארגונו נגד ישראל במהלך השנה האחרונה.

להלן יובא נאום חלופי, שאותו גוטרש עודנו יכול לשאת אם יבחר בכך. ההחלטה בידיו.

***

נציגים נכבדים,

חלפה שנה מאז הטבח המזוויע והבלתי אנושי שביצעה חמאס, בת חסותה של איראן, בישראלים חפים מפשע ב-7 באוקטובר, ומאז תחילת המערכה הרב-חזיתית של איראן כנגד ישראל. בכאב רב אני נאלץ לומר, כי האו"ם כשל עד כה בנקיטת הצעד הבסיסי ביותר, כאשר בחר שלא לגנות את הזוועות שהתרחשו. על הארגון לדחות מכול וכול את הסבל האנושי שנגרם על ידי אויבי האנושות, ואין בכך כדי לצדד במי מהצדדים בעימות.

במהלך השנה החולפת ערכתי 37 נסיעות עבודה ברחבי העולם מתוקף תפקידי כמזכ"ל האו"ם. מחויבותי הבלתי מעורערת לקהילה הבינלאומית, שהפקידה בידיי שליחות קדושה זו, היא לשמש מתווך הוגן ולהתעקש על ערכי יסוד שכולנו חולקים. לאור זאת, נסעתי לכל היבשות בעולם – למעט אוסטרליה ואנטארקטיקה – ומעל לכול, נסעתי למזרח התיכון בניסיון לקרב בין חלקי העולם. למרות זאת, צר לי להודיעכם שהעדפתי לדלג על ישראל, חרף העובדה שחברה ותיקה זו באו"ם נפלה קורבן למתקפת הטרור הקטלנית ביותר שחוותה מעולם.

יחד עם זאת, טרחתי לדבר שוב ושוב אל הישראלים, במקום לדבר איתם. לא ויתרתי על אף סופרלטיב בבואי להאשים את ישראל, מיהרתי "להזדעזע" מהתקיפות האוויריות של ישראל נגד מעוזי חמאס, וקראתי להימנע מ"קטסטרופה הומניטרית" בעזה. סמזכ"ל האו"ם, וכן ועדה שמיניתי, האשימו את ישראל בביצוע "פשעי מלחמה"; השליחה שלי למזרח התיכון טענה שלישראל "אין זכות להגן על עצמה"; והארגון שבראשו אני עומד, האומות המאוחדות, עומד בסירובו להגדיר את חמאס כארגון טרור. אני עצמי הפעלתי לראשונה מאז כניסתי לתפקיד, ובפעם הרביעית בלבד בהיסטוריה, את סעיף 99, בעודי מביע דאגה ביחס למצב ההומניטרי בעזה. יחד עם זאת, לא הצלחתי להסביר מדוע עזה חשובה יותר מתימן, שם נספרו כבר 400,000 מתים מרעב, מסוריה, מאוקראינה, ממלחמות הסמים במקסיקו, מאפגניסטן, או מכל מקום אחר שמשווע למעט יותר מתגובה בינלאומית רפה.

"גיניתי את ישראל ללא כל ראיות"

שוב ושוב גיניתי את ישראל והאשמתי אותה בכל פשע אפשרי, החל מהרעבה בזדון וכלה ברצח עם, וכל זאת ללא כל ראיות פרט לנתונים המוטים של חמאס ("משרד הבריאות של עזה"), תוך התעלמות מלמעלה ממיליון משאיות סיוע הומניטרי שנכנסו לרצועה לאורך השנה האחרונה. למרות זאת, כאשר איראן שיגרה 181 טילים בליסטיים לעבר ערי ישראל, אפילו לא הזכרתי את משטר האייתולות בשמו, והסתפקתי בהתייחסות כללית ל"הסלמה במזרח התיכון", משל דיברתי על מזג האוויר.

עליי להודות, כי במסגרת תפקידי כמזכ"ל האו"ם המשכתי את מסורת ההטיה האנטי-ישראלית של הארגון. כבר ב-19 באוקטובר 2023, עוד לפני שחיילי צה"ל נכנסו לעזה, ביקרתי במצרים והאשמתי את ישראל ב"הרעבת" פלסטינים בעזה. "זה למעלה משבועיים תושבי עזה לא קיבלו משלוחי דלק, מזון, מים, תרופות ומוצרים חיוניים אחרים"; כך הצהרתי בנמל התעופה של אל-עריש, בדיוק כאשר מאחוריי נחת מטוס מטען מדגם בואינג 747, כשהוא נושא 65 טון של סיוע הומניטרי בדרכו לעזה.

חמקה ממני, אולי בכוונה, העובדה שמאז ה-7 באוקטובר נשארה ישראל המדינה היחידה בעולם שמספקת לאויביה אוכל ודלק בזמן מלחמה, תוך סיכון משמעותי לחייליה: למעלה מ-60,000 משאיות ומשלוחים מוטסים העבירו יותר ממיליון טונות של סיוע הומניטרי לתוך הרצועה, וסיפקו 3,400 קלוריות ליום לכל תושב בעזה. מדיניות זו ממשיכה להיחשב למאוד לא פופולרית בקרב הציבור הישראלי, בזמן שחטופים ממשיכים להיות מוחזקים בתנאים לא אנושיים בעזה. ישראל אפשרה זאת וסייעה לכך למרות אינדיקציות ברורות לכך שחמאס עושה בחלק גדול מהסיוע ההומניטרי שימוש לטובתו.

חזרתי למצרים בחודש מרץ, תוך שאני שוב מדלג באופן בוטה על ישראל. אבל מה שלא דילגתי עליו היה סופרלטיבים מגוונים, כאשר טענתי ש"העובדה שפלסטינים בעזה מציינים את הרמדאן בשעה שפצצות ישראליות ממשיכות ליפול, כדורים ישראליים ממשיכים לשרוק, ומכשולים רבים ממשיכים לעמוד בפני הסיוע ההומניטרי" היא "מפלצתית". הגם שכך, לא העליתי כל דרישה בפני מצרים, המדינה שאירחה אותי, להפסיק לחסום בריחת פליטים פלסטינים לשטחה, או להפסיק לחסום את הסיוע ההומניטרי, לאור העובדה שהיא חולקת גבול משותף עם עזה. נשיא מצרים א-סיסי אף גידר מובלעת במטרה לחסום נהירת פליטים במקרה שהגבול ייפרץ באזור רפיח. לעולם לא הייתי מסכים למצב דומה אילו מולדובה, פולין או רומניה היו מונעות בריחת פליטים אוקראינים מאזור מלחמה.

"דיסאינפורמציה הפכה לנורמה"

נוסף על כך, כשלתי להכיר בעובדה שסוכנויות האו"ם שיתפו פעולה באופן אקטיבי עם חמאס. אונר"א סייעה לרצח ישראלים; מוריה השתתפו בטבח ה-7 באוקטובר והחזיקו בחטופים, ולמעלה מ-400 מעובדיה משתייכים לגדודי עז א-דין אל-קסאם של חמאס. הדבר לא עצר בעדי מלטעון ש"188 עובדי או"ם" נהרגו בעזה, ולזעוק ש"הזוועה חייבת להיפסק", תוך התעלמות מהטריק הישן ביותר בספר ההוראות של חמאס – רישום מחבלים כעובדי או"ם.

סוכנות נוספת של הארגון בראשותי, משרד האו"ם לתיאום עניינים הומניטריים, ממשיכה לטייח דיסאינפורמציה של חמאס. מספרים מסודרים היטב בגרפים ובאינפוגרפיקה הראו כיצד 42,000 פלסטינים נהרגו לכאורה בעזה, בהתבסס על נתונים מזויפים שסופקו על ידי "משרד הבריאות של עזה" של חמאס, ו"דיווחים תקשורתיים שונים". חזרתי על הנתונים הללו, תוך שאני מתיימר להתריע מפני "נזק גלובלי חמור" שנגרם על ידי סוגים אחרים של דיסאינפורמציה. מוחים אלימים רבים חסמו את כניסתם של סטודנטים יהודים לקמפוסים ותקפו יהודים ברחובות ברחבי העולם בהתבסס על טענות הכזב הללו. אגב, האו"ם בראשותי כבר חתך בחצי את המספרים שצויינו באותן טענות.

מאז שהתחלתי למלא את תפקיד המזכ"ל, דיסאינפורמציה הפכה לנורמה – הגם שרק כאשר מדובר בישראל. 35 פלסטינים מעולם לא נהרגו בבית ספר של אונר"א כתוצאה מתקיפה אווירית ישראלית ב-6 ביוני, אך סוכנות הידיעות של האו"ם בראשותי מיהרה לדווח שהדבר דווקא קרה, והדובר שלי, סטפן דוג'אריק, טען שהתקרית הייתה "דוגמה נוראה נוספת למחיר שאזרחים משלמים" בעזה. מאוחר יותר גיליתי ש-17 חמושים של חמאס הפכו את המתחם לאתר צבאי, דבר אשר הופך את המתחם למטרה לגיטימית על פי החוק הבינלאומי – ולא היה שם ולו הרוג אזרחי אחד. 500 פלסטינים מעולם לא נהרגו בבית החולים הערבי אל-אחלי בעזה ב-17 באוקטובר, אך אני הזדרזתי להכריז עד כמה אני "מזועזע" ו"בהלם" מהתקרית. אילו הייתי ממתין לעובדות, הייתי נוכח לדעת שמדובר בעוד פייק ניוז מבית היוצר של חמאס. במציאות, שיגור כושל של רקטה על ידי הג'האד האסלאמי הפלסטיני גרם לנפילת הרקטה במגרש החניה של בית החולים, ולשריפה של כמה מכוניות.

ישראל לא נכללה בדו"ח האו"ם על אלימות מינית, למרות עדויות רבות לגבי ביצוע פשעים כאלה על ידי חמאס ב-7 באוקטובר. זאת, בעוד אנו מטיחים בישראל האשמות שווא לגבי ביצוע פשעים מיניים נגד פלסטינים ללא בדל של ראיה ורק למען יצירת איזון מזויף.

בשונה מהתמקדותי בישראל, מעולם לא העליתי כל טענה בעלת משמעות לגבי איראן על כך שהיא מממנת טרור, מפתחת נשק גרעיני באופן בלתי חוקי וקוראת בפומבי להשמדתה של ישראל, תוך הפרת כל מחויבויותיה הבינלאומיות כמעט. המשטר האיראני הסית לביצוע טבח ה-7 באוקטובר וממשיך לזרוע הרס בכל רחבי האזור והעולם. הזכרתי את איראן רק כאשר חלקתי כבוד לנשיאה הידוע לשמצה ראיסי במסגרת ביקור מיוחד שערכתי בטהראן כדי להשתתף באבל על מותו של רוצח המונים, ששם את החוק הבינלאומי ללעג ולקלס, כמו גם את זכויות המיעוטים החשובות לי כל כך.

"איני גאה בהישגיי בשנה החולפת"

באופן כללי, אינני יכול לומר שאני גאה בהישגיי בשנה החולפת. במקום למתוח ביקורת חריפה על ישראל בהסתמך על מספרים מוטים ודיווחים חלקיים, או לגלות אמפתיה מזויפת לקורבנות ישראלים (כפי שעשיתי בנאומי המפורסם זמן קצר לאחר הטבח, שבו אמרתי שהוא "לא קרה בתוך חלל ריק"), הייתי אמור לגייס את הקהילה הבינלאומית לפעולה נגד האיומים הברורים שמופנים כיום נגד המדינה היהודית היחידה.

בעוד ישראל מנהלת מלחמת קיום ונתונה להתקפות במספר זירות במקביל, לא עמדתי במחויבותי לפעול להגנתה. אני עומד בראש הארגון, שעל פי אחד מקודמיי בתפקיד, קופי ענאן, נעשה בו "שימוש לרעה דרך קבע במטרה להשמיץ את המדינה היהודית, ובתוך כך לפגוע בגוף העולמי עצמו ובערכים האוניברסליים שלו". 85% מהחלטות העצרת הכללית של האו"ם העוסקות במדינה ספציפית, מתייחסות לישראל. זאת ועוד, סעיף 7 הידוע לשמצה של מועצת זכויות האדם של האו"ם עוסק רק בישראל ללא כל סיבה נראית לעין. אין אף מדינה אחרת שנמצאת תחת איום קיומי, ולמרות זאת מותקפת בצורה כזו על ידי הקהילה הבינלאומית.

אם נחזור למקום שבו התחלתי, אודה ולא אבוש: אכן ביקרתי בישראל במהלך הקדנציה שלי, אם כי לא בשנה האחרונה, אלא ב-2017. במהלך הביקור סיירתי במוזיאון "יד ושם" והדגשתי בנאומי את מחויבותי למלחמה באנטישמיות. לצערי, עליי לציין כי לא עמדתי בהבטחתי זו. בהמשך הביקור הגעתי לקיבוץ נחל עוז שעל גבול רצועת עזה, ו"שמעתי מהם על חששותיהם ממטחי הרקטות של חמאס וגם מפלישה דרך מנהרות". שיבחתי את משאלת ליבם של התושבים "לראות פלסטינים וישראלים חיים יחדיו בשלום ושלווה". לאחר מכן סיירתי במנהרה התקפית שחצתה את הגבול לתוך ישראל. לא הצלחתי להעריך אז, כיצד יתפתחו הדברים ויגיעו לכדי טבח עצום ממדים של 1,200 ישראלים חפים מפשע, ובהם 16 חברי קיבוץ נחל עוז, שממנו נחטפו גם שמונה תושבים.

ברור לי כי הקדנציה שלי כמזכ"ל האו"ם תירשם בהיסטוריה כמבישה במיוחד, לא רק מבחינת יחס הארגון לישראל, אלא לכל אומה השואפת לחופש. אולם כעת ניצבת בפנינו הזדמנות לתיקון. קמפיין הטרור, האונס והחטיפה של איראן חייב להיפסק. אין להפעיל לחצים על ישראל להסכים להפסקת אש, אלא לעודד אותה לעשות צדק עם אויבי האנושות המתועבים ביותר. כולנו צריכים להעריך את גבורתם של לוחמי צה"ל, המסכנים את חייהם לא רק למען הגנת ישראל, אלא גם למען כל אזרחי העולם החופשי. מדינת ישראל הצליחה לתעל סבל בל יתואר לכדי מימוש הגורל האנושי ברוח עמה ובאמונה היהודית האיתנה בטוב מוחלט. על כך שנכשלתי לעמוד במחויבותי, אני מבקש סליחה מישראל ומחבריי היהודים ברחבי העולם. מי ייתן ונוכל למנף את המלחמה הזו לחיסול הרשע ולא לפיוסו, תוך שאנו מחזקים את ישראל במקום להפנות לה את עורף.

תודה.

מאמר זה פורסם במקור בYnetnews

הפוסט הנאום שמזכ"ל האו"ם גוטרש לא נשא ב-7 באוקטובר הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

בשנים האחרונות הצטרפו לשיח העולמי מושגים חדשים הנוגעים ללוחמה הפסיכולוגית בסביבת הרשת ומחוצה לה. בין המושגים הללו בולטים הביטויים "פייק ניוז", "דיסאינפורמציה" ו"דיפ פייק", שנכנסו לז'רגון וגילו לנו את משחקי ההשפעה העצומים המתנהלים בין גורמים שונים בעולם.

אחת השחקניות המרכזיות בזירת הלוחמה הפסיכולוגית היא איראן. איראן מנהלת קמפיינים ארוכים ומתוחכמים של דיסאינפורמציה, ופועלת רבות כדי להשפיע על דעת הקהל נגד אויביה, שבראשם ישראל וארה"ב. את מלאכת ההשפעה ושתילת המסרים הכוזבים היא יכולה ללמוד משחקנית ותיקה יותר בתחום – רוסיה.

המטרה: לשסע את החברה האמריקנית

הפעולות של איראן כוללות בין השאר ניסיון להתערב ולהשפיע על תוצאות הבחירות הקרובות בארה"ב. בעיתון ה"וושינגטון פוסט" דווח שחברת הבינה המלאכותית OpenAI הודיעה באוגוסט 2024 כי איתרה ניסיונות של רשת איראנית בשם "Storm-2035" להשתמש בצ'אטבוט המפורסם שלה, ChatGPT, כדי ליצור תכנים שעלולים להוביל לקיטוב בקרב הציבור האמריקני ולהשפיע על תוצאות הבחירות בנובמבר הקרוב. הרשת הפיצה מידע מוטעה על שני המועמדים, קמלה האריס מן הצד הדמוקרטי, ודונלד טראמפ מן הצד הרפובליקני. הרשת האיראנית התמקדה בתכנים שעסקו בנושאים שונים כגון המלחמה בעזה, זכויות להט"ב וכמובן האופי והרקע של שני המועמדים לנשיאות.

תוכני הפייק ניוז על אודות שני המועמדים נועדו להגביר את הפילוג בציבור האמריקני ולהרחיב את השסעים החברתיים. מטרה זו מתחברת למטרה שמניעה את איראן כולה והיא להגביר את המחלוקת הקיימת ממילא בחברה האמריקנית בנוגע לנושאים רגישים, להגביר את הכאוס ולפורר את המבנה הפוליטי והחברתי מבפנים. יש להניח כי גם אם יוכלו האיראנים ליצור כאוס בקנה מידה קטן, זה יהיה מבחינתם עדות לדעה האיראנית ארוכת השנים הגורסת כי דמוקרטיה היא תפיסה מערבית פגומה.

מעבר לבחירות בארה"ב, נראה כי המלחמה בעזה היא עוד נושא פופולרי שבו עוסקת הרשת האיראנית באתרים שונים שהיא מפעילה. כך, למשל, באחד מאתרי הרשת, Even Politics, שבו עולה תוכן המתמקד כביכול במלחמה המתמשכת בעזה ובהשפעתן של קבוצות דתיות על הדמוקרטיה האמריקנית, ניכר כי רוב התוכן נוטה באופן מובהק נגד דונלד טראמפ.

לטענת מומחים רבים השיטה הזאת של הפצת תוכן מוטעה אינה שיטה איראנית ביסודה. נראה כי הגישה האיראנית להשפיע על שיטת הבחירות בארה"ב משקפת שיטה רוסית, שכן גם רוסיה העסיקה חוות טרולים כדי להציף את הרשתות החברתיות בתוכן מפלג ועמוס בדיסאינפורמציה. אחד המאפיינים המעידים על כך שהאיראנים אימצו את ה"סגנון הרוסי" הוא הפנייה לקהילות משני צידי המתרס הפוליטי בארה"ב. השימוש בדיסאינפורמציה המכוונת לשני הקהלים אמורה לדידם להקצין את השיח הפוליטי, להגביר את השסע החברתי ולחולל כאוס כדי להחליש את האומה האמריקנית.

היד האיראנית מגיעה עד לקלפי: הניסיונות להשפיע על תוצאות הבחירות בארה"ב

מלבד השימוש בפלטפורמות החברתיות משתמשת איראן גם בשיטות סייבר שכוללות תקיפות פריצה (Hacking) ודיוג, גניבת מידע (Phishing) כדי לנסות לשבש את ההצבעה לבחירות לנשיאות בנובמבר 2024. גורמים בקמפיין הבחירות של דונלד טראמפ האשימו ב-10 באוגוסט את המשטר האיראני בפריצה לחלק מן התקשורת הפנימית שלו, מה שהוביל לחקירה פדרלית בארצות הברית. המודיעין האמריקני פרסם ב-19 באוגוסט הערכה שאישרה כי קיימת "פעילות איראנית אגרסיבית יותר ויותר במהלך מחזור הבחירות הזה", כולל "הפעילויות שדווחו לאחרונה לפגיעה בקמפיין של הנשיא לשעבר טראמפ". הערכת המודיעין יצאה לאחר שראשת המודיעין הלאומי האמריקני, אבריל היינס, הציעה כי מאמציה של טהרן להשפיע על הבחירות בארצות הברית היו ככל הנראה "בגלל שמנהיגי איראן רוצים להימנע מתוצאה שלדעתם תגביר את המתיחות עם ארצות הברית", במשתמע, טראמפ.

ראוי לציין מאמצים איראניים להשפיע על מהלך הבחירות בארה"ב נצפו כבר ב-2018, אז נעשה שימוש מתוחכם בחשבונות מדיה חברתית מזויפים שהתחזו למועמדים לבית הנבחרים של ארה"ב ולעיתונאים. הקמפיין האיראני שהחל ב-2018 גדל בהיקפו בעקבות חיסולו של קאסם סולימאני, מפקד כוח קדס לשעבר, שחוסל בעיראק בינואר 2020 תחת הנהגתו של הנשיא דאז, דונלד טראמפ. כך, למשל, שני אזרחים איראניים הואשמו על ידי ארצות הברית במעורבות בקמפיין רשת להשפיע על בוחרים בארצות הברית בבחירות 2020.

גורמים איראניים אף שלחו מיילים מאיימים לבוחרים בארצות הברית במהלך הקמפיין ב-2020. נוסף על כך השתמשה איראן באתרים כמו האתר Even Politics כדי לנסות להשפיע על בחירות האמצע ב-2022.

דיסאינפורמציה איראנית נגד ישראל

פעולות ההשפעה העוינות של איראן במרחב הדיגיטלי נעשות גם נגד ישראל. החל משנת 2021, פועלת איראן במבצע דיגיטלי שנועד לתמרן פסיכולוגית את הציבור הישראלי ולהעמיק את השסעים החברתיים והאידיאולוגיים שנתגלעו בעיקר לאחר מבצע "שומר החומות". מטרת העל היא הסתת הציבור הישראלי נגד ממשלת ישראל, כדי לערער את השלטון עד אשר תיווצר אנרכיה שתביא להחלשתה של ישראל.

הפעולות האיראניות המיועדות לזרוע דיסאינפורמציה בקרב הקהל הישראלי גברו לאחר טבח ה-7 באוקטובר. לאחרונה אף נחשף כי ערוץ טלגרם פרו-ישראלי לכאורה בשם "דמעות מלחמה" פרסם מתחילת המלחמה עשרות הודעות הכוללות פוסטים קורעי לב שדוחפים להחזרת החטופים משבי החמאס בעזה. הפוסטים כללו מסר ברור למדי: ממשלת ישראל היא האשמה בסבל המתמשך של החטופים והחלטותיו של ראש הממשלה, בנימין נתניהו, חיבלו בסיכויים להפסקת אש. אלו הם רק חלק מן הדוגמאות לכך שערוץ זה, לצד ערוצים אחרים, מנסה להגביר את המחלוקת בשיח הפוליטי-חברתי בישראל בנושאים רגישים שמטרידים את הציבור הישראלי כמו נושא החטופים והפסקת האש.

"דמעות מלחמה" מאויש ככל הנראה על ידי גורם הקשור למשטר האיראני ומשמש כלי ללבות את המתיחות בישראל. באמצעות ערוץ זה וערוצים נוספים פוגעים האיראנים בנרטיב הישראלי הרשמי בנוגע לנושא החטופים והמלחמה בעזה כדי להשפיע ולתמרן את המערכה לפי האינטרסים האיראניים. עם זאת, הקמפיין הערמומי הזה הינו רק חלק במערכת ההשפעה האיראנית נגד ישראל. פוסטים רבים שעולים בערוץ מלווים בכיתוב או בהאשטג "הכול בגללו!", כשהכוונה היא לראש הממשלה, בנימין נתניהו, וזאת כדי להגביר את הפילוג בחברה הישראלית וההתנגדות לממשלה ולמערכת השלטונית.

הטכנולוגיה בשירות ההסתה

איראן משתמשת בטקטיקות ובטכניקות השפעה חדשניות, הכוללות שימוש בקמפיינים דיגיטליים של אימייל, דפי נחיתה במדיה חברתית ושימוש בתוכני דיפ פייק שנוצרו על ידי בינה מלאכותית כדי להגביר את היכולת להגיע לקהלים ממוקדים יותר ולעודד מעורבות.

בפעילות האיראנית אשר לזהות שלושה שלבים, שלכל אחד מהם מטרות שונות: בשלב הראשון, המטרה היא הגברת המתח בין קבוצות שונות משני קצוות החברה בישראל, לדוגמה בין קבוצות דתיות חרדיות לבין קהילת הלהט"ב, בין חילונים לדתיים וכד'. בשלב השני, המטרה היא להביא לתסיסה פוליטית בין גורמי שמאל לימין בישראל. בשלב השלישי, שהוא השלב הנוכחי, המטרה היא לזרוע אי שביעות רצון בקרב הציבור הישראלי בנוגע לתגובת הממשלה לפעילות של חמאס.

השימוש האיראני הענף במרחב הדיגיטלי נועד לטשטש את המציאות בעיניהם של אזרחי ישראל, עד כי לא יוכלו להבחין בין אמת לשקר, מיהו הקורבן ומיהו האשם. כך מנסים האיראנים להציף את הרשת במידע כוזב ובנרטיבים מעוותים תוך שימוש בגורמים מקומיים שיקדמו (לרוב לא באופן מודע) את התכנים הללו בגיבוי של תוכן מקומי בערוצים מובילים.

כך, לדוגמה, במאי האחרון רכש ערוץ הטלגרם "דמעות המלחמה" שהוזכר לעיל קידום ממומן בערוץ הטלגרם של הבלוגר דניאל עמרם, "דניאל עמרם ללא צנזורה", ערוץ בעל 378 אלף עוקבים ישראלים. הפרסום בערוץ של דניאל עמרם אפשר לבעלי ערוץ "דמעות המלחמה" להגיע למכשירים הסלולריים של מאות אלפי עוקבים ישראלים ולהפיץ תכנים הקוראים להפסקת המלחמה. הפצת תכנים מסוג זה תוך שימוש בערוצים מקומיים לקידום נרטיבים כוזבים מסייעת למטרה האיראנית של טשטוש מרחב התודעה בקרב הציבור הישראלי, וגם טשטוש הגבולות בין המרחב הדיגיטלי לבין המציאות בשטח עצמה. הפער שנוצר בין התודעה הכוזבת למציאות בשטח מהווה כר פעולה נוח לביצוע קמפיינים להנדוס תודעה והשפעה, לאיסוף מידע על אזרחים ותגובות לתכנים ואף לגיוס. רשתות איראניות משתמשות בחשבונות מזויפים כדי ליצור קשר עם אזרחים ישראלים על ידי שליחת הודעות פרטיות (בטלגרם, וואטסאפ וכד'). השימוש בערוצים עמוסי תכנים וחשבונות מזויפים שמגיבים לתכנים או שמעלים תכנים בעצמם מספק אמינות ומאפשר להפיץ את המסרים לאזרחים שמקבלים את הפנייה בהודעה פרטית, ונמצאים בתהליך גיוס באופן בלתי מודע.

בינואר 2024 הודיע השב"כ כי חשבונות מזויפים המשויכים לרשת איראנית השתמשו בהצעות עבודה פיקטיביות ובהפצת סקרים כדי לגייס ישראלים לביצוע משימות. הפניות הפרטיות כללו בין היתר בקשות לתלות שלטים שנוסחו על ידי האיראנים, מילוי סקרים, צילום מפגינים וכד'. הרשת האיראנית פעלה לגייס אזרחים ישראלים באמצעות שיטוי ולהפעילם לצורכי איסוף מודיעין, כמו צילום כתובות מגורים של כאלו המתבטאים בתקשורת נגד איראן ואנשים העובדים במערכת הביטחון הישראלית.

לסיכום

נראה כי לרשתות האיראניות הפועלות במרחב הדיגיטלי בארה"ב ובישראל יש הבנה עמוקה של השיח הרווח בקרב הציבור בשתי המדינות. השימוש ברשתות חברתיות שונות ובאמצעי העברת מסרים אחרים (כמו מיילים, לדוגמה) הולך ומסתעף ומנצל את הקלות שבה אפשר להגיע לאזרחים שונים באופן פרטי ולאסוף מודיעין באמצעות שיטוי.

נוסף על כך, נראה כי דפוסי הפעולה האיראניים הופכים למדויקים יותר ושמבצעי ההשפעה קולעים לנקודות החיכוך המרכזיות הן בחברה האמריקנית והן בחברה הישראלית. יתרה מכך, האינטראקציה היומיומית עם אזרחים מאפשרת לרשתות האיראניות ללמוד את החברה לעומק, לנתח את השיח, לעדכן את המסרים ולקדם מטרות אסטרטגיות באמצעות מסרים מיידיים.

בתקופה הנוכחית, כאשר ארה"ב עומדת בפני מערכת בחירות וישראל נתונה במצב של מלחמה רב זירתית, האירועים מתפתחים בקצב מהיר וחלק נכבד מהאוכלוסייה מתעדכן וצורך חדשות ברשתות החברתיות, בדגש על טלגרם ו-X (טוויטר). הפצת התכנים ברשתות חברתיות באופן מוגבר מייצרת קרקע פורייה לקדם מבצעי השפעה איראניים חדשים באופן תדיר.

אופי הפעולה המתוחכם שבו אפשר להפיץ מסרים ותכנים ברשתות החברתיות משרת את המטרות האסטרטגיות ארוכות הטווח של איראן. התכנים הדיסאינפורמטיביים מייצרים חוסר אמון במערכות השלטון של אויביה של איראן ומפוררים את החברות (בין אם מדובר בחברה הישראלית או האמריקנית) מבפנים.

הדבר אף מחזק את התדמית של העוצמה האיראנית במרחב הדיגיטלי והסייבר ההתקפי ואת יכולתה לאסוף מודיעין ולפגוע באזרחים. ההיכרות העמוקה של גורמים איראניים עם מוטיבים מרכזיים בשיח הציבורי בישראל והיכולת להשפיע על רגשות הציבור הישראלי מהוות עליית מדרגה משמעותית ביכולת האיראנית לבצע מבצעי השפעה ולעורר סכסוכים ותסיסה חברתית.

יתרה מכך, השימוש בבינה מלאכותית הולך ומתגבר גם במלאכת הדיסאינפרומציה האיראנית. תוצרי הבינה המלאכותית, שאף כוללים סרטוני דיפ פייק, מעלים את איכות התכנים ומסוגלים להפיל נבחרי ציבור וגורמי תקשורת ואזרחים רבים בפח. השימוש בתכנים מזויפים מניפולטיביים המיוצרים באמצעות בינה מלאכותית עתיד אף להתרחב, באופן שבו כמות התוצרים וקצב ההפצה יגברו. השימוש בבינה מלאכותית אף יתרום להתאמה מדויקת יותר של המסרים כך שישפיעו על השיח הציבורי, בישראל, בארה"ב או בכל מדינה הנחשבת לאויבת של איראן.

הפוסט משחקי השפעה: דיסאינפורמציה איראנית נגד ישראל וארה"ב הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

התגובה הצבאית הישראלית נגד חמאס בעזה בעקבות טבח ה-7 באוקטובר, והמהלך הצבאי המתרחש כעת בלבנון נגד חזבאללה, מעוררים ביקורת – ואף זעם – מצד חלק ניכר מן הקהילה הבינלאומית. תופעה זו כוללת מספר ממשלות באמריקה הלטינית, בייחוד אלה השייכות ל"ברית הבוליברית", הכוללת את ונצואלה, ניקרגואה, קובה ובוליביה.

שני המחנות באמריקה הלטינית

זמן קצר לאחר טבח ה-7 באוקטובר, כאשר ישראל פתחה במתקפה נגד חמאס בעזה, ניתקה לה פאס את קשריה הדיפלומטיים עם ישראל וביקשה מן התובע של בית הדין הפלילי הבינלאומי (ICC) "לחקור את המצב בפלסטין". באותו יום החזירו ממשלות קולומביה וצ'ילה את שגריריהן, ומאוחר יותר תמכו בתביעה שהגישה דרום אפריקה ל-ICC נגד ישראל, בשיתוף ברזיל ומקסיקו.

בתחילת אוקטובר 2024 הכריזה גם ניקרגואה כי בכוונתה לנתק את קשריה הדיפלומטיים עם ישראל. מדובר בצעד סמלי בעיקרו, משום שהקשרים בין ישראל למדינה מרכז-אמריקנית זו אינם מתקיימים למעשה. ראוי להזכיר כי ביוני 2023 אירח נשיא ניקרגואה, דניאל אורטגה, את נשיא איראן באותו זמן, אבראהים ראיסי, בבירה מנגואה. ניקרגואה ניתקה כבר פעמיים את קשריה עם ישראל, פעם אחת ב-2010 תחת שלטונו של אורטגה, וקודם לכן ב-1982 תחת השלטון הסנדיניסטי המהפכני.

לעומת זאת, נשיאה הטרי של ארגנטינה, חאבייר מיליי, ונשיא אל-סלבדור, נאיב בוקלה, אישרו את תמיכתם בישראל. בוקלה אף השווה את אלימות חמאס לפשעי הכנופיות המקומיות ושיבח את שחרורם של הפלסטינים מציפורני החמאס.

פרגוואי תומכת אף היא בישראל ומתכננת להעביר את שגרירותה לירושלים. זאת ועוד, ב-2019 הוסיפה פרגוואי את חמאס וחזבאללה לרשימה השחורה של ארגוני הטרור בארצה, לצד דאע"ש ואלקאעדה.

אמריקה הלטינית כמעוז טרור

ההתנגדות של מדינות לטיניות רבות למדינת ישראל מעוררת חשש, במיוחד בהתחשב בעובדה כי אמריקה הלטינית משמשת, זה ארבעה עשורים, כמרכז לפעילות טרור. לצד זאת, אזור זה סובל מהיסטוריה ארוכה של פיגועי טרור מצד ארגונים מקומיים, לרבות ארגוני הגרילה FARC ו-ELN בקולומביה, וארגון "הנתיב הזוהר" בפרו, בשילוב עם נוכחותו של ארגון חזבאללה באזור, כפי שהסבירה ג'ניפר תיל מתנועת "הביטחוניסטים".

חזבאללה אינו ארגון הטרור היחיד שמצא מקלט בטוח באמריקה הלטינית. מספר ארגונים אחרים, דוגמת הג'יהאד האסלאמי המצרי, הג'יהאד האסלאמי הפלסטיני, אלקאעדה, ומאוחר יותר ארגון המדינה האסלאמית (דאע"ש), השיגו דריסת רגל באמריקה הלטינית מאז שנות ה-90.

הנוכחות הנרחבת של הטרור האסלאמיסטי באמריקה הלטינית נובעת ממספר סיבות, ביניהן האפשרות לניצול רשתות הסחר הבלתי חוקי בסמים, בייחוד לצורך הברחת סמים והלבנת כספים, הגבולות החדירים, אכיפת החוק הבלתי מספקת והעדר חוקים מתאימים למאבק בטרור.

חזבאללה ביבשת הלטינית

אין מחלוקת על כך שהארגון האסלאמיסטי הדומיננטי באמריקה הלטינית הוא חזבאללה, הנוכח ופועל ביבשת מאז תחילת שנות ה-80. הארגון מתבסס בעיקר על פעילותן של רשתות נרחבות אשר הוקמו על ידי איראן לאחר המהפכה האסלאמית ב-1979. חזבאללה מעורב גם בהיקף נרחב בסחר בסמים ובהלבנת כספים, בייחוד מבסיסו הממוקם במשולש הגבולות של ארגנטינה, ברזיל ופרגוואי.

חוד החנית הנוכחי של איראן וחזבאללה באמריקה הלטינית היא ונצואלה, עקב הקשרים ההדוקים בין משטרו של הנשיא מאדורו לבין טהרן. איראן משקיעה רבות בבתי הזיקוק בוונצואלה ומסייעת למשטרו של הנשיא מאדורו בהחייאת תעשיית הנפט המקרטעת של המדינה. ונצואלה של מאדורו קשורה בייחוד לציר הרדיקלי האיראני ומחריפה את הרטוריקה המרושעת שלה נגד ישראל והמערב, את האשמותיה נגד ישראל ב"רצח עם" מעל במת האו"ם ואת השיח האנטישמי הגלוי של מאדורו, המאשים את "הציונות הבינלאומית" במחאות המתקיימות נגד הממשלה בארצו.

חזבאללה הצליח להכות שורש בוונצואלה ולהקים רשתות המסוגלות לפעול בכל רחבי אמריקה הלטינית, תוך ניצול הקהילה הלבנונית הגדולה במדינה. מצב דומה התרחש בברזיל, מדינה נוספת שבה מתגוררת קהילה לבנונית גדולה, ואין זה מקרה כי בנובמבר 2023 סיכלו שירותי הביטחון של ברזיל פיגוע נגד הקהילה היהודית במדינה, אשר תוכנן על ידי חזבאללה.

ב-2021 סיכלו מנגנוני הביטחון של קולומביה מזימה איראנית להתנקש בחייהם של שני אנשי עסקים ישראלים וגירשו מהמדינה שני פעילים של חזבאללה.

במרץ 2024 עצרה משטרת פרו אזרח איראני ואזרח פרואני. השניים תכננו לפגוע באזרח ישראלי במהלך כינוס של ה"פורום לשיתוף פעולה אסיה – האוקיינוס השקט" (APEC) שנועד להיערך בנובמבר.

ב-16 באוגוסט סיכלה המשטרה הפדרלית בארגנטינה מזימה של פעילי טרור אסלאמיסטים הקשורים לדאע"ש ולטליבאן לרצוח יהודים בעיר מנדוזה; הייתה זו המזימה השנייה מסוג זה אשר נחשפה בארגנטינה באותה שנה.

אף על פי שמזימות אלה נחשפו בזמן וסוכלו, הן מוכיחות שהקהילות היהודיות וישראלים באמריקה הלטינית ממשיכים להוות מטרה עיקרית עבור ארגוני טרור סוניים ושיעיים כאחד. אלו הצליחו עד כה לפעול ביבשת מבלי לתת את הדין על מעשיהם.

איומים פוטנציאליים

היבט נוסף שאין להמעיט בערכו בכל הקשור לאיומים פוטנציאליים הוא תעשיית התיירות הישראלית המשגשגת באמריקה הלטינית. תרמילאים ישראלים רבים עורכים טיולים ארוכים ביבשת עם סיום שירותם הצבאי, ומגיעים לעיתים קרובות לאזורים מרוחקים, שם הם עלולים להפוך יעד לטרור.

בהתחשב במצב הנוכחי בלבנון, לאחר שחזבאללה הובס בעקבות המתקפה הישראלית, ובשל היסוסיה הניכרים של איראן להיכנס לזירה לצד שלוחיה בלבנון, אי אפשר לשלול את האפשרות כי המשטר האיראני וחזבאללה עלולים לנסות לתקוף קהילות יהודיות וישראלים בחו"ל, במקומות שבהם הם עדיין מפעילים רשתות. בספטמבר 2023 הכריז ראש המוסד, דוד ברנע, כי עלה בידו של ארגון המודיעין הישראלי לסכל 27 ניסיונות פיגוע איראניים במהלך שנה אחת בלבד, לרבות באמריקה הלטינית. היבשת השקטה בדרך כלל עלולה להפוך לאחד המקומות המתאימים ביותר לכך, בהתחשב בפערים העצומים הקיימים בתחום הביטחון, וברמות החקיקה והאכיפה.

אין לשכוח כי הרשויות מתקשות לשלוט באזורים מיוערים והרריים נרחבים ובגבולות הארוכים והחדירים לעיתים קרובות, כגון זה שבין קולומביה וּונצואלה. יצוין כי האזורים הסמוכים לגבול זה הפכו למאחזים של ארגוני הטרור FARC ו-ELN. אזורים בעייתיים נוספים כוללים את אזור VRAEM בפרו, שם שכן בסיסה של תנועת "הנתיב הזוהר", ואת הגבולות בין ברזיל לבין בוליביה, פרו ופרגוואי, הניתנים לחצייה בקלות וכוללים נקודות מעבר חשובות עבור סוחרי סמים, הקשורים לעיתים קרובות לרשת הטרור האיראנית.

לפיכך, מומלץ לנקוט משנה זהירות במהלך נסיעות ברחבי אמריקה הלטינית, לא רק בערים אלא גם באתרי הטבע המרוחקים יותר, ולהימנע מביקורים במדינות העוינות לישראלים וליהודים.

מאמר זה פורסם במקור ב-JNS

הכתוב הוא על דעת המחבר בלבד ואינו משקף בהכרח את עמדת התנועה

הפוסט עד כמה אמריקה הלטינית בטוחה לישראלים וליהודים? מספר נקודות למחשבה הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

לפני שנה, ב-7 באוקטובר 2023, ביצע חמאס את הטבח הגדול והאכזרי ביותר נגד יהודים מאז השואה – הרג מתוכנן מראש של גברים, נשים, קשישים, ילדים, ואפילו תינוקות. אונס, עריפת ראשים, התעללות בגופות, רצח בדם קר וחטיפות. גם חיילים מנוסים שנחפזו לסייע לתושבים הפגועים בדרום ישראל נתקפו בתדהמה למראה הזוועות.

חרף זאת, רבים עלזו וחגגו את הטבח, הגדירו אותו כ"התנגדות", ואף הצדיקו אותו כאקט של הגנה. שלושה ימים בלבד לאחר המתקפה, מוחמד חנון, מנהיג "האיגוד הפלסטיני" של איטליה (Associazione Palestinesi), התייחס לטבח בריאיון לערוץ טלוויזיה איטלקי במהלך הפגנה פלסטינית שהתקיימה במילאנו. המתקפה הייתה "הגנה עצמית לגיטימית", טען חנון.

אמירתו של חנון היא רק אחד מביטויי שנאה רבים כלפי ישראל, אשר הלכו והתרבו במערב מייד לאחר הטבח, עוד הרבה לפני שצה"ל החל בפעולתו הקרקעית בעזה. האנשים המחזיקים בדעות אלה טוענים, שישראל כלל לא הייתה אמורה להגיב. למעשה, ישראל כלל לא הייתה צריכה להתקיים, כפי שעולה מאחת הסיסמאות הפופולריות בהפגנות ה"פרו-פלסטיניות": "מהים עד לנהר, פלסטין עוד תשוחרר" – קריאה ברורה להשמדתה של המדינה היהודית.

הפסאדה השקרית של האנטי-ציונות נחשפת כעת במלואה. כפי שהוכיח הקונגרס היהודי העולמי, אנטי-ציונות אינה אלא צורה של אנטישמיות – התנגדות לזכות העם היהודי להגדרה עצמית במולדתו ההיסטורית, תוך התעלמות מהעדויות ההיסטוריות והארכיאולוגיות של זיקת העם היהודי לארץ ישראל. עבור יותר מדי אנשים, כל מי שתומך בזכות היהודים להגדרה עצמית ובעצם קיומה של מדינת ישראל מתויג אוטומטית כ"ציוני", ולכן כ"אויב". מכאן סלולה הדרך לפעולות אלימות נגד יהודים, הן בישראל והן בגולה.

המספרים מאחורי האנטישמיות

התערובת הרעילה של אנטישמיות ואנטי-ציונות הינה מרכיב דומיננטי בהפגנות פרו-פלסטיניות בכל המערב, מקנדה ועד אוסטרליה, ומארצות הברית עד אירופה. קמפוסים באוניברסיטאות הפכו למבצרים של שנאה אנטי-ישראלית, באופן שהסלים במקרים מסוימים אל מעבר לקריאות ולסיסמאות, והגיע עד כדי נקיטת אלימות של ממש נגד יהודים. באוניברסיטת פיטסבורג הותקפו שני סטודנטים יהודים על ידי בריונים פרו-פלסטינים, לאחר שזוהו כיהודים בשל הכיפות שחבשו לראשם.

בבריטניה, בחלוף חודש אחד בלבד מטבח ה-7 באוקטובר, דיווח אדוארד אייזקס, יו"ר איחוד הסטודנטים היהודים, על זינוק חסר תקדים בתקיפות נגד סטודנטים יהודים. הקרן לביטחון קהילתי בבריטניה (CST) דיווחה על 67 תקריות אנטישמיות בין ה-7 באוקטובר ל-3 בנובמבר 2023 ב-29 קמפוסים, וזאת בהשוואה ל-12 תקריות בתקופה המקבילה בשנת 2022. אפילו על פי ה-BBC, ערוץ שקשה מאוד להגדירו כפרו-ישראלי, הדבר משקף עלייה משמעותית בתקריות האנטישמיות.

הקרן לביטחון קהילתי (CST) דיווחה גם על 5,583 תקריות אנטישמיות בין ה-7 באוקטובר 2023 ל-30 בספטמבר 2024, דיווח המשקף עלייה של 204% לעומת 1,830 התקריות שדווחו בשנה שלפני כן. מדובר במספרים הגבוהים ביותר שתועדו מאז החל המרכז לפעול בשנת 1984.

המגמה בצרפת דומה, שם דיווחו משרד הפנים ו"שירות ההגנה של הקהילה היהודית" על 1,676 מעשי אנטישמיות בשנת 2023, בהשוואה ל-436 בשנה שלפני כן.

ארגון ציבורי עצמאי הנלחם באפליה בבלגיה השכנה דיווח על 91 תקריות אנטישמיות בין ה-7 באוקטובר ל-7 בדצמבר 2023, בהשוואה ל-57 תקריות בכל שנת 2022.

על פי נתונים שנאספו על ידי Osservatorio sicurezza Contro gli Atti Discriminatori (מרכז המעקב האיטלקי אחר מקרי אפליה), 406 מקרי אנטישמיות דווחו בין ה-7 באוקטובר 2023 ל-30 ביוני 2024, והמספר אף תפח ל-456 בהמשך לאחר תקריות נוספות.

אלו רק המספרים הרשמיים, אבל אפשר בהחלט להניח שלא כל ההשמצות, היריקות, האיומים והעלבונות מתועדים או מדווחים.

היכן זכותם של תומכי ישראל להפגין?

בשנה האחרונה נוכחנו לראות כיצד אימאמים בכל ברחבי אירופה שיבחו את חמאס והפיצו תעמולה אנטישמית באין מפריע. באופן דומה, גם אזרחים שהשתתפו בהפגנות הניפו דגלים שחורים ודגלי חזבאללה, וקראו להשמדת ישראל. השתיקה הדו-פרצופית של העולם הגיעה, לא אחת, למחוזות האבסורד. כך, למשל, בלונדון נאלצו מפגינים פרו-ישראלים להתגודד באזור מגודר וקטן, בעוד מולם התקיימה בגלוי תהלוכה של אסלאמיסטים, פעילי שמאל קיצוני ושונאי ישראל. מדוע נמנעה רק מתומכי ישראל הזכות להפגין?

באופן דומה, בסמוך להפגנה פרו-פלסטינית, שוטר ממשטרת המטרופולין איים לעצור את גדעון פלטר, אקטיביסט מ"הקמפיין נגד אנטישמיות", רק בשל "מראהו היהודי הגלוי"; פלטר חבש כיפה. בשדה התעופה הית'רו, קציני מכס הטרידו מספר נוסעים שהגיעו מישראל בטיסת אל על.

מצבם של יהודי ספרד החמיר אף הוא. הקהילה היהודית של ספרד הביעה דאגה עמוקה וסטודנטים יהודים פוחדים להגיע לכיתות באוניברסיטאות.

גם באיטליה האנטישמיות קיבלה כמה וכמה ביטויים. אחד המקרים הבולטים הוא של סטודנט איטלקי ממוצא יהודי בשם מיכאל מלניק. מלניק תלה מחלון דירתו במילאנו ב-27 בינואר, יום הזיכרון הבינלאומי לשואה, שלט שבו נכתב "שחררו את עזה מחמאס". ברחוב שמתחת לדירתו התכנסה באותה עת הפגנה פרו-פלסטינית בלתי מאושרת. מלניק, שספג עלבונות ואיומים מצד המפגינים, קיבל מאוחר יותר ביקור הפחדה של שני שוטרים. הם נכנסו לדירתו, זיהו אותו וניסו ללא הצלחה להחרים את השלט שלו. תקרית נוספת נרשמה בפדובה, שם זומנה הסטודנטית הישראלית יסמין קולודרו לתחנת המשטרה, רק משום שהעזה להניף את דגל ישראל בסמוך להפגנה פרו-פלסטינית.

כל הסימנים הללו מדליקים נורות אדומות, בפרט בהתחשב בטענתו של הסנטור מטעם מפלגת Forza Italia, מאוריציו גספארי, ב-1 באוקטובר 2024, כי האנטישמיות פושה הן בתקשורת והן בממסד הביטחוני.

הכתובת האנטישמית הייתה על הקיר

התפשטות האנטישמיות מאז ה-7 באוקטובר 2023 היא רק התפתחות של "זרע רקוב", שהיה קיים מלכתחילה וכבר החל להכות שורשים במערב. הוא רק המתין לסימן כדי לצמוח במלוא כוחו.

ההתקפות נגד מוזיאונים ובתי ספר יהודיים בבלגיה ובצרפת לפני עשור, במהלך מה שאפשר לכנות כ"תקופה הדאעשית", היו סימן ברור לעתיד לבוא. כך הייתה גם הערתו מדושנת-העונג של דוידה פיקארדו, מ"לשכת התיאום של האיגודים האסלאמיים של מילאנו", כאשר בעקבות ההתקפה בשנת 2014 על בית הכנסת בפריז הכריז: "המסיבה נגמרה". פיקארדו המיר את דתו לאסלאם וכיום משמש העורך הראשי של האתר האסלאמי בשפה האיטלקית La Luce News.

יש לציין, כי לאחר שספגו קיתונות של ביקורת על כך שהפיצו שיח אנטישמי רעיל בצרפת, האימאמים מחמד טטיאט, חסן לקיוסן ומחג'וב מחג'ובי גורשו מהמדינה לפני מספר חודשים.

גם באיטליה, האווירה האנטישמית חמורה מאוד. על פי Osservatorio Antisemitismo (המרכז למעקב אחר אנטישמיות), ממשלת מלוני נוקטת גישה הגורסת שיש "לתת להם לשחרר קיטור". גישה זו הובילה להיווצרותן של רשימות שחורות, וכן לקריאות לסימון בתים של יהודים וציונים, לתהלוכות עם שלטים המציגים תמונות של "סוכנים ציוניים", להשחתת בתי ספר יסודיים יהודיים, לדרשות אנטישמיות ופרו-חמאסיות במסגדים, ולפרסום קריקטורות אנטישמיות. אם לא די בכך, המרכז האסלאמי השיעי, "האימאם מהדי" ברומא, הכריז על יום אבל ב-3 באוקטובר בעקבות מותו של חסן נסראללה.

איום האנטישמיות הופך, אם כך, לרציני יותר ויותר, וקיים סיכוי ממשי להסלמה נוספת – אלא אם כן הרשויות יתערבו, גם אם באיחור מה.

סיכום

כל עוד ממשיכה להתקיים הבחנה בין "אנטישמיות" ל"אנטי-ציונות", במקום הכרה בכך שהאחרונה היא רק ביטוי של הראשונה, אי אפשר יהיה לטפל בבהירות אינטלקטואלית מספיקה באנטישמיות שפרקה כל עול בעקבות טבח ה-7 באוקטובר.

חשוב גם לזכור שהמשטר האיראני מדכא ורודף לא רק את עמו, אלא גם את העם הלבנוני באמצעות חזבאללה – ארגון שעד לאחרונה החזיק בצבא חזק יותר מזה של לבנון עצמה. וכיצד מגיבה על כל אלה הקהילה הבינלאומית? היא מגיבה על כך בשתיקה רועמת, אשר מופרת רק כאשר ישראל מעיזה להגן על עצמה. גם את זה אפשר להחשיב כאנטישמיות.

הכתוב הוא על דעת המחבר בלבד ואינו משקף בהכרח את עמדת התנועה

הפוסט השתיקה הרועמת של העולם: האנטישמיות הגואה בעקבות טבח ה-7 באוקטובר הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.