המסלול היום הוא בעקבות אחת הטרגדיות הגדולות של מלחמת העצמאות – שיירת הל"ה, טרגדיה שפרנסה ומפרנסת ויכוחים אין ספור על כל היבט של הפעולה: הנחיצות, הנתיב, ההכנות, הביצוע וכוח האדם.

אופי הסיור: רכוב.

אורך הסיור: 4–5 שעות.

מידת קושי: קל.

נקודת התחלה: תל בית שמש (כתבו בווייז "תל בית שמש")

גוש עציון: עצם בגרונם של הערבים

כדי להבין את מורשת הקרב של מחלקת הל"ה, יש תחילה להבין מה הייתה חשיבותו של גוש עציון במלחמת העצמאות. גוש עציון שוכן מדרום לירושלים ולבית לחם על אם הדרך לחברון. המשמעות היא שהיהודים יכלו לתקוף את ירושלים הערבית מדרום, וכן לשבש את התנועה הערבית בין חברון לירושלים. הגוש הורכב מארבעה יישובים: כפר עציון, משואות יצחק, עין צורים ורבדים. בשל מיקומו האסטרטגי הגוש היה כמו עצם בגרונם של הערבים, ואת העצם הזו הערבים היו נחושים לסלק ויהי מה.

נקודתך התורפה המרכזית של גוש עציון היא היותו רחוק מכל עזרה צבאית. הכוח הצבאי הקרוב היה בירושלים וזה שאחריו היה בקריית ענבים. היישוב היהודי הקרוב ביותר לגוש, מלבד ירושלים, היה המושבה הרטוב. זכרו את השם הזה.

כחלק מהתוכנית כנגד הגוש, הערבים הטילו עליו מצור, מה שהצריך העברת אספקה מירושלים. השיירות לגוש הותקפו, מובילי השיירות נחלו אבדות קשות, ועל אף ניצחונות נקודתיים נותר הגוש במצב קשה. היה ברור שבהיעדר ליווי בריטי אי אפשר להעביר שיירות לגוש. הבריטים לא התלהבו, בלשון המעטה, ללוות שיירות לגוש בעודם מתפנים מהארץ.

בשלב מסוים נפלה החלטה לתגבר את גוש עציון באופן רגלי: לשלוח מחלקת לוחמים על מנת לתגבר את מגיני הגוש, ולהביא אל הגוש תחמושת וציוד ככל שאפשר לשאת על הגב. המשימה הוטלה על 40 לוחמים, בפיקודו של דני מס. המחלקה צוידה בנשק רב ובציוד רפואי, אך ללא מכשיר קשר. היעדר התקשורת יסבך את העניינים בהמשך.

מ-40 ל-35: מסתבכים ביציאה לדרך

היציאה נקבעה לשעה שמונה בערב. לאחר עיכובים שונים ולאחר שהתברר כי ישנם רק 38 כלי נשק, התאחרה היציאה לשעה אחת עשרה בלילה, ללא שני לוחמים שלא היה טעם שיצטרפו אל הכוח ללא נשק.

ה-38 נסעו באוטובוס לנקודת היציאה, אך כמה מאות מטרים משם הם נתקלו במחסום אבנים שלא אפשר לאוטובוס להתקדם. הוחלט לפרוק רגלית ולרדת לערוץ נחל רפאים מוקדם מהמתוכנן. הדרך התארכה והחלו ויכוחים בין חברי הכוח בנוגע לציר הניווט הנכון. סביב שלוש בלילה נשמעו יריות והיה חשש שהכוח התגלה. הוחלט לשוב לירושלים. סביב חמש חזר הכוח לבית הכרם.

כיוון שלא היה מקובל לחזור לילה אחרי לילה על אותו ציר, ובשל היריות שעוררו חשש שימתין להם מארב, הוחלט על ציר גישה אחר. גם הפעם היו כמה הצעות, ולבסוף הוחלט על מסע רגלי מיישוב קרוב יחסית לגוש – הרטוב.

המסלול שנבחר הוליך מהרטוב מערבה על מנת לעקוף את תחנת המשטרה הבריטית בערתוף (כיום משטרת בית שמש) וכן את הכפר דיר אבאן (כיום המושב מחסיה). לאחר מכן ממשיכים דרומה דרך מושב ישעי של ימינו, דרך הערוצים בין בית נטיף לצוריף, ומעפילים לגוש עציון. אורך המסלול היה 26 ק"מ, בטיפוס בן 600 מטרים בערך. 40 הלוחמים יצאו להרטוב באוטובוס. גם הפעם היו רק 38 כלי נשק, ושוב נותרו אותם שניים מאחור (יעקב זרחי ויגאל בוטרימוביץ).

שעת היציאה לדרך תוכננה לשעה שבע בערב, על מנת להגיע לגוש עציון סביב שלוש בלילה. אך כצפוי ארוחת הערב התעכבה, ההכנות נמשכו זמן ורק ביום חמישי 15.1.1948 בשעה אחת עשרה בלילה יצאה המחלקה לדרך.

מפקד הרטוב, רפאל בן ארויה, הציע לדני מס לדחות את היציאה ליום המוחרת כי סבר שהם לא יגיעו לגוש בלילה אלא באור יום. דני מס קבע שאפשר לעבור בחשיכה את קו שני הכפרים העוינים צוריף–ג'בע. לאחר מכן ייוותרו להם חמישה ק"מ בעלייה מאומצת, אך הם יהיו בשטח שולט ללא יישובים ערבים, ובקרבת הגוש.

המחלקה יצאה לדרך תוך שהיא עוקפת את תל בית שמש ממערב. אחד הלוחמים, ישראל גפני, נקע את רגלו בעינות דקלים. הכוח המשיך מזרחה לאזור מושב זנוח של ימנו. הפצוע עיכב את התקדמות הכוח, ודני מס החליט להחזירו להרטוב יחד עם שני לוחמים (אורי גביש ומשה חזן) שיסייעו בידו. הם חזרו ישירות להרטוב.

כך נותרו 35 לוחמים עם ציוד רב וכבד, וחמש שעות לעבור 20 ק"מ בתוואי לא קל בלשון המעטה. ישראל, אורי ומשה הם היהודים האחרונים שראו את מחלקת הל"ה בחיים.

מנקודה זו ועד מציאת הגופות של 35 הלוחמים, אין ודאות מה קרה.

נקודה ראשונה: תצפית מתל בית שמש

ראוי היה להתחיל את הסיור בשרידי המושבה הרטוב, אך למרבה הצער האתר מוזנח, ואין אליו גישה ראויה. ננסה להתרשם ממנו מהכביש. מי שיגיע מכיוון שער הגיא, כמה עשרות מטרים אחרי מחלף הרטוב, ממש מול משתלת הרטוב, יוכל להביט ימינה ולראות שרידי מבנים ושלט כחול של המועצה לשימור אתרים. אלו הם שרידי המושבה הרטוב.

מייד לאחר שנחלוף על פני שרידי המושבה הרטוב נפנה את מבטנו שמאלה. שם, מבעד לעצים, מזדקרת משטרת ערתוף, המשמשת כיום משטרת בית שמש כאמור.

נעבור את צומת בית שמש ונגיע לתל בית שמש. האתר הוא בעל היסטוריה מקראית מרתקת, הכוללת את סיפור חזרתו של ארון הברית מהפלשתים חזרה לישראל, אבל הפעם הגענו אליו לצורך תצפית.

בראש התל ישנו משטח בטון מודרני. נעמוד עליו ונביט צפונה. למרגלותינו זורם נחל שורק. אפשר לראות את מסילת הברזל בית שמש–תל אביב. מעבר למסילה בצמוד לכביש נראה חורשה שבה מסתתרים שרידי הרטוב, המקום שממנו יצאו הל"ה למסע. הם הקיפו את התל שעליו אנו נמצאים, לכיוון המושב ישעי, שאותו נראה אם נפנה את נפנה מבטנו דרומה. כשני קילומטרים מדרום לנו נמצאות עינות דקלים, שבהן נקע את רגלו ישראל גפני.

נקודה שנייה: אנדרטת הל"ה

נמשיך בנסיעה עד צומת האלה, שם נפנה שמאלה לכביש 375 וניסע עד הכניסה ל"נתיב הל"ה". מעט לפני הכניסה נפנה ימינה אל אנדרטת נתיב הל"ה (כתבו בווייז "אנדרטת הל"ה").

קיבוץ נתיב הל"ה מנציח את לוחמי מחלקת הל"ה והוקם בשנת 1949.

נראה כי הלוחמים ניווטו היטב, אך העיכוב בזמנים היה להם לרועץ. היה זה לקראת השעה שש בבוקר, ביום שישי ה-16.1.1948, כאשר היום האיר, והמחלקה העמוסה לעייפה הייתה בין צוריף לג'בע, בשטח נחות – המצב הגרוע ביותר שיכול היה להיות, מה שגרם להם להתגלות במקום פגיע במיוחד.

תיאור גילוי הכוח והקרב נשען על מקורות ערביים, ידיעות של הש"י (שירות הידיעות) ובעיקר על עדותו של המפקד הבריטי של משטרת חברון באותה עת, היימיש דוגן.

כאמור, ככל הנראה סביב שש בבוקר התגלו סיירי הכוח. הגרסה שנפוצה כמה ימים לאחר הקרב היא שהסיירים פגשו ערבי זקן או רועה צאן וחסו על חייו. הערבי ברח, הזעיק את אנשי צוריף וכך התחיל הקרב. אולם, מעדויות של ערבים עולה כי הסיירים נתקלו בנשים שיצאו לשאוב מים ו/או לקושש זרדים והן אלו שהזעיקו את תושבי הכפר. הסיירים דיווחו לדני מס על ההיתקלות, והוא החליט לרוץ קדימה בטרם תופעל ה"פזעה" (קריאה לכפריים בשיטת הצעקה). ככל שהמחלקה תתקדם, סבר, כך ישתפר מצבה הטופוגרפי, וייתכן שאילו הם היו קרובים דיים לגוש, הייתה מגיעה עזרה מהגוש עצמו.

הידיעה על היהודים המסתובבים בשטח הגיעה לאיברהים אבו דיה, סגנו של עבד קאדר אל חוסייני, ממנהיגי הכוחות הערביים באזור ירושלים. אבו דיה היה בצוריף במסגרת קורס מ"כים של מיליציית "הגי'האד הקדוש". כלומר, מול לוחמי הל"ה עמדו לוחמים מיומנים בעלי הכשרה וניסיון, ולא רק אספסוף כפרי משולהב.

אבו דיה שלח כמה לוחמים במטרה להטריד באש מרחוק את אנשי הל"ה, אך בין השעות שמונה לאחת עשרה התקדמו לוחמי הל"ה לאזור מחסום ג'בע של ימינו, משם ירדו צפונה לנחל עציונה, וניתקו מגע מהתוקפים. חלקו הראשון של הקרב תם אך בינתיים הערבים תפסו גבעות שולטות מצפון לציר הנסיגה האפשרי. לא ברור מדוע הכוח לא התפצל או חיכה לשעות החשיכה על מנת להיחלץ מהמצב. יש המשערים שהלוחמים לא ידעו שהם מוקפים באלפי ערבים.

לפני שנעבור לנקודת הבאה בסיור, נסייר באנדרטה עצמה, שבה מסבירן קולי, והיא בנויה מ-35 עמודי בטון כנגד 35 הנופלים, שביל לא גמור (המסמל את המשימה שלא הושלמה) ושמות החללים.

בעמדנו באנדרטה נביט דרומה (אל הכביש שממנו באנו), ונסיט מבטנו מזרחה (לצד שמאל), שם מעבר לגבעות מצוי הכפר צוריף. ממש מתחתינו עברו הלוחמים בדרכם לכפר. התצפית תבהיר לנו את הנחיתות הטופוגרפית שממנה סבלו לוחמי המחלקה.

נקודה שלישית: מצפור הל"ה

מאנדרטת הל"ה נחזור לכביש 375, נפנה שמאלה ובצומת עציונה נפנה בכיכר ימינה. לכביש 367 ניסע 6 ק"מ עד מצפור הל"ה (כתבו בווייז "מצפור הל"ה").

נחזור עתה אל הלוחמים, שהצליחו לחמוק מתוקפיהם בקרב הראשון. סביב השעה שתיים וחצי החליט דני מס לעלות לגבעה 573 (לימים "גבעת הקרב"). הסיבה שבעטייה החליט דני מס לעלות לגבעה זו אינה ידועה; אולי קיווה לפרוץ צפונה או לשפר עמדות לקראת הגעה לגוש עציון. בשלב העלייה לגבעה, הכוח זוהה על ידי הערבים שכבר שלטו בנקודות הגובה שסביב, והחלו חילופי אש. כמה לוחמים נפגעו כבר בעת העלייה לגבעה.

בהגיעם לראש הגבעה התברר ללוחמים כי הם מכותרים על ידי המון ערבי זועם. הערבים ירו לכיוונם מכמה זוויות, בעיקר מגבעה 603 ששלטה באש על גבעת הקרב. הערבים הסתערו גלים גלים אך נהדפו שוב ושוב – עד שאזלה התחמושת ללוחמים. לפי העדויות, הלוחם האחרון נהרג לקראת החשיכה, סביב השעה חמש, עת השליך את רימונו האחרון לכיוון הערבים התוקפים.

המחלקה יצאה ללא מכשיר קשר, כאמור, וכך לא נודע דבר וחצי דבר על הקורות אותה בזמן אמת. אנשי הגוש ידעו שהמחלקה בדרכה, אך כשלא הגיעה בשעות הבוקר הם שלחו הודעה שיש בעיה. סביב השעה אחת בצוהריים שמעו אנשי משואות יצחק יריות מכיוון צוריף, אך לא קישרו בין היריות לבין המחלקה. מטוסים קלים יצאו לסייר באזור בניסיון למצוא את חברי המחלקה, אך הם לא מצאו דבר (כפי הנראה אנשי המחלקה הסתתרו באותה עת במערה או בנקיק כלשהו ולא נראו על ידי הטייסים). סיורים יצאו מגוש עציון בניסיון למצוא את המחלקה – אך לשווא.

בשעות הצוהריים של יום שישי ה-16.1.1948 הגיעו שמועות למשטרת חברון כי יש "צרות" בצוריף. היימיש דוגן יצא לצוריף, אולם לא גילה דבר יוצא דופן. למוחרת (17.1) הוא הגיע שוב אל "גבעת הקרב", ושם מצא את גופות הלוחמים. הידיעה על מציאת הגופות הועברה למטה ההגנה בירושלים. דוגן החל לאסוף את הגופות. בערב הוא עזב את המקום, לאחר שהערבים הבטיחו לו שלא לפגוע בגופות. לטענתו, הוא הבטיח 500 מיל עבור כל גופה.

ביום ראשון (18.1) שב דוגן לכפר, שם נודע לו על "התקפה יהודית" על צוריף; היו אלה שני חיילים בריטים שאנשי הכפר חשבו אותם ליהודים, ועמדו להרגם. דוגן הציל את החיילים הבריטים ממוות. השמועות על "ההתקפה היהודית" נפוצו במהירות, ואוספי הגופות הפרו את הבטחתם, התעללו בגופות והשחיתו אותן.

הגופות הובאו לכפר עציון. למוחרת הגיעו חלק מהורי הנופלים וקרוביהם לכפר עציון לצורך זיהוי, יחד עם הרב אריה לוין, שהכין את הגופות לקבורה בכפר עציון.

בחודשים אוקטובר–נובמבר 1949 ריכז הרב שלמה גורן מבצע של הבאת חללי מלחמה שנקברו בשטח האויב. 323 חללים הוצאו מקברם ונקברו בטקס המוני בהר הרצל בתאריך 17.11.1949. בין הנקברים מחדש היו לוחמי מחלקת הל"ה.

מהמצפור נשקיף על גבעת הקרב, ונבין את הנחיתות שבה הייתה מצויה המחלקה לעומת הפסגות סביב.

זה הזמן להשמיע את חיים גורי מקריא את השיר שכתב יום לאחר הקרב: "הינה מוטלות גופותינו" (החל מדקה 04:11)

נקודה רביעית: אל האלון הבודד

נחזור למכונית ונפנה שמאלה אל גוש עציון. ניסע אל האלון הבודד (כתבו בווייז "האלון הבודד"). האלון הבודד הוא עץ אלון עתיק שהיה בלב גוש עציון הישן. לאחר נפילת הגוש נהגו אנשי גוש עציון לעמוד ליד מבוא ביתר או נס הרים ולהביט אל האלון הבודד. האלון סימן את ערגת אנשי גוש עציון לשוב אל הגוש. לאחר מלחמת ששת הימים נוסד היישוב אלון שבות על שם האלון. לצד האלון הוקמה אנדרטה לזכר נופלי גוש עציון.

ליד האלון יש רחבה גדולה ובה נסיים את סיורנו בעקבות גיבורי הל"ה.

ליד האלון נשוחח על ערכי צה"ל כפי שהם באים לידי ביטוי במורשת הל"ה:

1) דבקות במשימה: דני מס התעקש למלא את המשימה עד תום. גם אם היציאה נדחתה ביום או התעכבה ארבע שעות – יוצאים למשימה. לדני מס היו כל הסיבות שבעולם להחליט להימנע ממימוש המשימה, אבל הדבקות במשימה והבנת חשיבותה עמדו לנגד עיניו.

2) יוזמה ותגובה: מכשולים רבים עמדו בדרכו של דני מס: רובים חסרים, אוטובוס שנתקע, חייל שנקע רגל, עיכוב בניווט וניהול קרב נסיגה מעמדה נחותה. דני מס לא נותר פסיבי, אלא בכל מכשול היה אקטיבי ויוזם. גם כאשר הכוח התגלה, הוא הגיב במהירות, ניהל קרב נסיגה והשהיה, ותכנן כיצד לשפר עמדות טופוגרפית וגיאוגרפית.

הפוסט "הינה מוטלות גופותינו": סיור בעקבות מחלקת הל"ה הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

אופי הסיור: רגלי.

אורך הסיור: 2­-3 שעות.

מידת קושי: קל.

נקודת התחלה: מרכז מורשת בגין (לרשום בווייז: "מרכז מורשת בגין"). יש חניה ללא תשלום מול מלון הר ציון וחניה בכחול לבן במתחם התחנה). בעודנו משקיפים על הר ציון ועל גיא בן הינום נספר על הרקע לקרב על העיר העתיקה במלחמת העצמאות.

אלה שיצאו מהחומות ואלה שנשארו בתוכן

לאחר כ-300 שנה שבהן הייתה ירושלים עיר פרזות חסרת חומות תחת השלטון הממלוכי, בנו העות'מאנים חומה איתנה סביב העיר, ולה שערים. אחד מהם הוא שער ציון אשר נחנך בשנת 1542.

בניית החומה תחמה את השטח הבנוי של ירושלים עד אמצע המאה ה-19, התקופה שבה החלה "היציאה מהחומות", ובמסגרתה הוקמו "משכנות שאננים" וטחנת הקמח המפורסמת שלצידה. בעשרות השנים שלאחר מכן, הסכר נפרץ ויהודים, נוצרים ומוסלמים החלו לבנות את ירושלים מחוץ לחומות, ועד מהרה מרכז הכבוד העירוני עבר מהעיר העתיקה לעיר החדשה.

ומה לגבי אלה שנשארו בתוך החומות? היהודים, שהיו העדה הגדולה בין יושבי ירושלים שבתוך החומות, הפכו למיעוט בקרב שוכני החומות, כעשירית מכלל תושבי העיר העתיקה. השכונה היהודית שבעיר העתיקה הייתה קטנה יחסית, מוקפת בהמוני ערבים, שבינה לבין השכונה היהודית הקרובה ביותר ("ימין משה") חצצו לא רק גיא עמוק אלא גם חומה עבה, שעוד תגרום לצרות צרורות.

ב-13.5.1948 עזבו הבריטים את העיר העתיקה ומסרו את מפתחות השער (הסמליים) לרב מרדכי ויינגרטן, שנחשב למנהיג הרובע. בשלב הזה מנה הרובע כ-1,700 אנשים, מתוכם כ-150 לוחמים.

הבריטים עוזבים: מבצע שפיפון

עם עזיבת הבריטים יצא לפועל מבצע "שפיפון" שנועד לתפוס עמדות בריטיות שפונו, להשתלט על שטחי מפתח ולפוצץ בתים סביב הרובע על מנת ליצור שטח חשוף שבו התוקפים יהיו בנחיתות.

העמדות הבריטיות אומנם נתפסו, אך נקודות המפתח לא נתפסו, וזאת בעיקר בשל מחסור בכוח אדם. על תוכנית הפיצוץ כלל לא היה מה לדבר. אחד מהישגי הכוח הלוחם, השתלטות על גג כנסייה ברובע הארמני ששלטה על הרובע ועל שער ציון, נלקח, וזאת בלחץ הארמנים שהבטיחו ניטרליות. אולם, מייד לאחר הפינוי השתלטו ערבים על הגג והחלו לצלוף לעבר הרובע. העמדה בשער ציון, שהייתה נחותה לעומת גג הכנסייה, פונתה גם כן. פינוי הזה ישפיע, ולא לטובה, על מהלכי הקרב.

יומיים לאחר הכרזת המדינה (ב-16.5) החלו כוחות ערביים שונים לתקוף את הרובע במטרה לטהר את העיר העתיקה מנוכחות יהודית. עד ה-17.5 נכבש שליש משטח הרובע. התברר שללא תגבורות וסיוע – הרובע ייפול. לאור המצב הוחלט על פריצה לרובע וחבירה אל מגיניו. התכנון היה לפרוץ דרך שער יפו אל הרובע, וכפעולת הסחה הוחלט על מתקפה מקבילה דרך שער ציון שתרתק אליה כוחות ערביים. הבעיה הייתה שהר ציון היה בשליטת הערבים. על כן היה צריך לכבוש, לכל הפחות, את השטח שעד שער ציון עצמו.

פעולת ההסחה שהצליחה מדי: הקרב על שער ציון

המשימה הוטלה על אורי בן ארי, מ"פ א' בגדוד הפורצים (הרביעי) של חטיבת הראל. כפי שנראה, הפער בין הפקודה שקיבל לבין מה שהתרחש בפועל היה דרמטי.

אורי בן ארי תיאר כך את הפקודה:

"ברגע זה קטעה את דברַי דפיקה בדלת. חדוה נכנסה ואיתה רץ ממפקדת הגדוד. האיש מסר לי מעטפה סגורה… המעטפה הכילה הוראה מהגדוד: "על פלוגה א' לצאת במהירות לשכונת ימין משה בעיר. עליה להגיע לשכונה בחסות החשיכה… המשימה: ביצוע פעולת הסחה בהר ציון, שתסיח את תשומת לב האויב מהמאמץ העיקרי של חטיבת עציוני בפריצתה דרך שער יפו לעיר העתיקה. גורם ההפתעה חשוב ביותר" (אחרַי! עמ' 228).

אולם, לאור התנגדות הפלמ"ח להיות כוח הסחה בלבד ולאור המצב בשטח החליט בן ארי על שינוי המשימה. כדבריו:

"קיבלתי את החלטתי. לא הסחה אלא כיבוש ההר. הדבר ניתן לביצוע… סיכון מחושב ואפשרי. וגם קצת מזל לא יזיק. עינַי נפגשו עם עיני החבר'ה שאיתי. מבלי לומר מילה הבינונו: לא הסחה אלא כיבוש (שם, עמ' 237).

תוכנית הקרב התקדמה כמתוכנן. לקראת זריחה היה חלקו המערבי של ההר בידי חיילי הפלמ"ח. אפשר לומר שפעולת ההסחה הצליחה מעבר למצופה, ושרק שער ציון הפריד בין כוחות הפלמ"ח לרובע הנצור. מנגד, ההתקפה על שער יפו נכשלה. עוזי נרקיס (אחד הסמג"דים של הגדוד הרביעי בחטיבת הראל) תיאר את זאת כך:

"במכת אש כמוה לא שמעה ירושלים עד אז נפתח הקרב. בבוקר מצאנו את עצמנו, כמעט מבלי משים, מחזיקים בהר ציון"

לפני שנעבור לתיאור החלק הבא בקרב נרד ממרכז מורשת בגין לכיוון בריכת הסולטן. נחצה את הבריכה על גבי הכביש, ונחלוף ליד הסביל, שער שנבנה על גבי סכר בריכת הסולטן. בדרכנו להר ציון נביט שמאלה ונראה את הרכבל ששימש להעברת אספקה להר ציון במשך 19 שנה. נחצה את הכביש בזהירות ונגיע אל המנהרה.

מנהרה זו, בדומה לרכבל, שימשה להעברת אספקה בהסתר להר ציון. המנהרה שוקמה בחלקה ואפשר לעלות בה. ניכנס למנהרה ונצא ליד בית הספר על שם שמואל גובאט בהר ציון. בגג המתכת של המנהרה נחתכו אותיות המרכיבות את שמות ירושלים, וכשהשמש מאירה השמות מופיעים על הרצפה והקירות.

לחלופין, משמאל למנהרה יש מדרגות תחת כיפת השמיים. זהו מעלה בני מרשק, שהיה ה"פוליטרוק" (קצין החינוך ותרבות) של הגדוד הרביעי. המעלה נקרא על שמו לכבוד תרומתו לקרב.

בדרכנו אל שער ציון נפנה מבט אל מגדל הדורמיציון. זו המחשה יוצאת מן הכלל לשליטה בתצפית ובאש של מי שישב במרומי המגדל.

כמעט כיבוש: פריצה ונסיגה

לאור כישלון הפריצה דרך שער יפו וההישגים בשער ציון הוחלט על פריצה לרובע דרך שער ציון (זאת, במקביל לניסיון נוסף לפרוץ דרך שער יפו ב-19.5.1948). למפקד הפריצה מונה דוד אלעזר, "דדו". כך תיאר דדו את האירועים:

"התכנית לפריצה הייתה ששני חבלנים מתקרבים. מניחים 40 ק"ג חומר נפץ מתחת לשער ציון, שהיה שער גדול, שער ברזל. החבלנים רצו קדימה והניחו את חומר הנפץ עם מנגנון השהיה – וחזרו אל הכח. חיכינו קצת. ואז באה ההתפוצצות. אני צעקתי: 'אחרַי!' – ואיש לא קם. התברר שהאנשים נרדמו, ואפילו ההתפוצצות האדירה לא העירה אותם. היה צריך לעבור מאיש לאיש ולהעירו. ואז רצו עשרת הראשונים והשתלטו על השער, ומיד אחריהם נכנס בשער יתר הכח כדי להמשיך לאורך הרחוב לעבר הרובע היהודי… ביצענו את המשימה הגדולה. הגענו אל היהודים בעיר העתיקה… ניצלו 1700 נפש… הם התנפלו עלינו, קרעו אותנו, נישקו אותנו, אכלו אותנו…" (דדו, "48 שנה ועוד 20 יום", עמ' 67 במהדורה החדשה).

עוזי נרקיס באותו ריאיון תיאר את הפריצה:

"בשעה 2:40 אחר חצות האדימו השמיים מהתפוצצות חמרי הנפץ שהונחו ליד שער ציון. השער כרע ומכשיר הקשר הודיע: 'אנחנו בפנים'. מאוחר יותר שמענו 'הגענו לרובע היהודי'. לבסוף שמענו רחשים בלתי ברורים באלחוט. אלה היו קולות הנשיקות שהמטירו מגיני הרובע על מציליהם"

בינתיים התרחש אירוע שמעורר ויכוחים רבים עד היום: נסיגת הכוח משער ציון עצמו. לאחר הנסיגה, ולאחר כישלון נוסף של פריצה משער יפו, חזר הלגיון הירדני לכתר את הרובע.

לטענת אנשי הפלמ"ח הובטחו תגבורת והחלפה לאנשיהם התשושים, וכשאלו לא הגיעו ניתנה פקודת הנסיגה בלית ברירה. גם דדו וגם עוזי נרקיס תיארו את התשישות הרבה של הכוחות. נרקיס טוען שביקש כוח חלופי, אך הכוח שהגיע היה לא מיומן מספיק לשמירה על השער, והוא שלח אותו אל עבר מגיני הרובע עצמם. כך תיאר זאת נרקיס:

"שאר הכוחות נסוגו והשער נחסם, מאז ועד היום שבו שוחררה העיר העתיקה הפכתי והפכתי בראשי מה יכולתי לעשות אז ולא עשיתי? השיקולים הצבאיים היו ללא דופי, אך הבכיה לדורות קמה והייתה. ירושלים העתיקה נפלה"

בעוד אנשי הפלמ"ח מתייסרים בשל הכישלון, היה מי שהאשים אותם במפורש בהפקרת הרובע. הנסיגה משער ציון זכתה לביקורת נוקבת מעזרא יכין, לוחם הלח"י שהשתתף בהתקפת הלח"י וטען למשחקי כוח בין הכוחות:

"עוזי נרקיס הודיע… כי אנשיו העייפים לא יישארו במקום ודרש ממנו לשלוח אנשים להחליפם… הוא שלח לשם קבוצה של מבוגרים אנשי חיל משמר, שעסקו בעיקר בבניית ביצורים, ולא ידעו להחזיק רובה ביד… שאלתיאל ידע שאילו יידַע את אנשינו (הלח"י) על הצורך באנשים שיחליפו את הפלמ"ח לא היינו משאירים לוחם אחד מחוץ לחומות. כולנו על נשקנו ועל ציודנו היינו מגיעים לשם בכל מצב! מדובר בירושלים – חלום חייו של עם ישראל. ואנשי האצ"ל שששו להושיט יד ולהחליף את אנשי "ההגנה" ברמת רחל, בוודאי שהיו קופצים משמחה להצעה כזאת…"

מבצע קדם – קונוסים פגומים

ב-28.5 נכנע הרובע היהודי ומגיניו הובלו לשבי הירדני. הרובע ישוחרר רק לאחר 19 שנה, במלחמת ששת הימים.

בחודש יולי 1948, ערב ההפוגה השנייה במלחמת העצמאות, נעשה ניסיון אחרון לכבוש את העיר העתיקה – "מבצע קדם". כוח מחטיבת עציוני היה אמור לפרוץ מאזור שער ציון, כוח של הלח"י אמור היה לפרוץ בחומה בין השער החדש לשער יפו וכוח של האצ"ל נועד לפרוץ דרך השער החדש. הכוח של עציוני והכוח של הלח"י קיבלו מטען מיוחד שהוכן במיוחד למבצע. המטען נקרא "הקונוס", שקל 150 ק"ג, והיה אמור לפרוץ את חומת העיר העתיקה. למרות הקשיים והאיחורים פוצצו שני הקונוסים. הרעש היה אדיר, אבל הקונוסים פרצו פתח זעיר בחומה והכוחות נסוגו. נראה כי חומר הנפץ היה פגום או לא תקני. העובדה ששני הקונוסים כאחד כשלו מחזקת סברה זו. כוח האצ"ל שפרץ דרך השער החדש קצר הצלחה, אבל קיבל פקודת נסיגה בשל חשש שהוא יילכד בעיר העתיקה.

מבצע נוסף שכונה מבצע "מטען" לא יצא לפועל בשל חתימת "הסכם הפוגה כנה" בין משה דיין לעבדאללה א-תל.

לאחר ששמענו את סיפור הכיבוש והנסיגה, ובטרם ניכנס דרך שער ציון, נפנה מערבה (שמאלה) כמה עשרות מטרים עד נקודת הפריצה במבצע קדם. אי אפשר לפספס את הנקודה. גוש בטון גדול ושלט הסבר קטן יגלו את המקום המדויק.

לאחר מכן נשוב על עקבותינו וניכנס לשער ציון עצמו.

משער ציון נפנה ימינה בשולי הרובע הארמני לכיוון הרובע היהודי. נחצה את הכביש ונגיע לרחוב חב"ד (הגבול בין הרובע היהודי לרובע הארמני). את סיפורם של הנצורים ברובע נספר בפעם אחרת.

מה אפשר ללמוד מסיפור כיבוש הר ציון ונפילת הרובע?

נתחיל בערכים שהובילו להצלחה: דבקות במשימה גם כאשר הכוחות תשושים, זאת יחד עם גמישות מחשבתית וניצול הצלחות כאשר זירה אחת מתבררת כיעילה יותר מהאחרת, וקרב עובר מפעולת הסחה לפעולת כיבוש מוצלחת.

ומה לגבי מה שלא עבד טוב? נראה שתיאום בין כוחות ולכידות בין הגורמים השונים בקרב היו עשויים להביא להצלחות גדולות יותר.

איך אומרים? ביחד ננצח. זו לא רק סיסמה.

הפוסט "הבכייה לדורות קמה והייתה": סיור בהר ציון בעקבות מלחמת העצמאות הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

הסיור היום הוא יוצא דופן. אם בדרך כלל אנחנו מבקרים באתר אחד שבו התרחש קרב אחד, הפעם נבקר בשלושה אתרים – המרכיבים סיפור של קרב בלימה אחד. היום נסייר בגשר עד הלום, בקיבוץ יד מרדכי ובקיבוץ ניצנים. הביקור המשולש יעזור לנו להכיר טוב יותר את קרב הבלימה שהתרחש בחזית הדרומית במלחמת יום העצמאות, ושמנע את הגעת צבא מצרים לפאתי תל אביב.

למרות פער של שבעה עשורים, סיפור הקרבות שנגלה רלוונטי גם לימינו, ומזכיר עד כמה ההתיישבות היא מרכיב חשוב בהגנה, ואיך ניצחון במלחמה יכול להביא להצלת שבויים.

אופי הסיור: רגלי ורכוב

אורך הסיור: 4–6 שעות

מידת קושי: קל

נקודת התחלה: גשר עד הלום

מדינה נולדת: איך משיגים זמן יקר במלחמה

עם פקיעת תוקף המנדט הבריטי בארץ ישראל פלש הצבא המצרי לארץ ישראל. מטרת המצרים הייתה להגיע לתל אביב, ולמנוע בכוח את הקמת המדינה היהודית בארץ ישראל. מול הצבא המצרי המיומן, המנוסה ובעל אמצעי הלחימה הרבים, עמדו כוחות ישראליים קטנים בהרבה.

למנהיגי היישוב – או ליתר דיוק למנהיגי המדינה שאך עתה נולדה – היה ברור שהמדינה הצעירה זקוקה לזמן על מנת להתארגן, להתחמש ולהקים צבא סדיר על מנת שתוכל להילחם כראוי בצבא המצרי. זמן במלחמה הוא מצרך יקר, אך אפשר להשיגו בעזרת מה שמכונה בשפה הצבאית "קרב בלימה".

קרב ראשון: פיצוץ גשר "עד הלום"

(בווייז: "גשר עד הלום – כביש ללא שם". לא להתבלבל עם שם רחוב דומה באשדוד).

נחנה את הרכב בחניון, ונתקדם צפונה לכיוון האובליסק – עמוד אבן גבוה. עמוד זה משקף את חשיבות המקום לא רק לנו, אלא גם לצד המצרי, שכן האובליסק כולל שמות לזכרם של ארבעה חיילים מצרים בארבע שפות שונות: עברית, ערבית, אנגלית וכתב חרטומים. האובליסק הוקם לאחר חתימת הסכם השלום עם מצרים, שבמסגרתו הקימו המצרים שתי אנדרטאות לחייליהם בתמורה לשתי אנדרטאות שלנו שנשארו בסיני.

מהאובליסק נמשיך הלאה עד לעיקול ונמשיך עם השביל הפונה ימינה לרחבת תצפית והפילבוקס הבריטי – עמדת שמירה עגולה ומבוטנת מתקופת המנדט הבריטי. אחרי הפילבוקס נוכל לראות אנדרטה של חטיבת גבעתי.

מהאנדרטה נמשיך מרחק הליכה קצר ונגיע אל תצפית על גשר עד הלום המשוחזר. הגשר המקורי היה גשר עות'מאני מסוף המאה ה-19, שנבנה על בסיס גשר ממלוכי שקדם לו. ב-1948 היה הגשר מעבר הכרחי למגיעים מעזה לתל אביב. על כן, ב-12.05.48 יצאו חבלנים מחטיבת גבעתי כדי לפוצץ את הגשר, על מנת לעכב את המצרים בדרכם לתל אביב.

סיפור פיצוץ הגשר הוא דוגמה מופתית ל״חוק מרפי״ מאחר שכל מה שהיה יכול להשתבש – השתבש. על שמעון מרגולין, מ"פ ב' בגדוד 53 בחטיבת גבעתי, הוטל לפוצץ את הגשר. מרגולין מספר כי התכנון היה להגיע אל הגשר עם חומר הנפץ בעזרת שתי פרדות, ולפוצץ את הגשר בשעה 02:00. עם זאת, מרגולין גילה כי אין לו מספיק נשקים לחמש את הכוח שאיתו יֵצא למשימה, ונאלץ לבקש נשקים עודפים מיישובי האזור. כמו כן, הכוח שעליו פיקד הורכב מחיילי מפקדה אשר ברובם היו לא מיומנים ברזי המלחמה.

זמן קצר לאחר היציאה אל היעדים מיאנו הפרדות להמשיך ולשאת את חומר הנפץ הכבד, וחייליו של מרגולין נאלצו להעמיס את המשא הכבד על גבם. בהגיעם אל הגשר, בשעה 05:00, הרכיבו מרגולין והחבלן את המטענים על יסודות הגשר והפעילו את המנגנון שהוביל לפיצוץ אדיר – אך הגשר לא התמוטט. בדיקה קצרה העלתה כי אחד המטענים לא הוצת. מרגולין והחבלן נאלצו לשוב אל הגשר, לחבר מחדש את המנגנון אל המטען, ולפוצץ בפעם השנייה את יסודות הגשר. רק אז הוכרע הגשר וקרס.

מרגולין וחייליו גילו במשימתם דבקות במשימה וַחתירה לניצחון למרות השיבושים הרבים. כפי שמתואר באתרו של משה הרפז ובספר "חטיבת גבעתי במלחמת הקוממיות": "פקודה היא פקודה, וחזקה על מרגולין והחיילים חשיבות המשימה. מרגולין החליט להמשיך ויהי מה".

הגשר ההרוס חיכה למצרים בסבלנות. הם הגיעו אליו מעל שבועיים לאחר פיצוצו – ב-29.5.48. בעוד המצרים תוהים כיצד יחצו את נחל לכיש, הותקף הכוח המצרי על ידי רביעיית מטוסים של חיל האוויר. את אחד המטוסים הטיס לא אחר מאשר עזר ויצמן, לימים נשיאה השביעי של מדינת ישראל. ההפצצה גרמה נזק קל לכוח המצרי, אך השפעתה הפסיכולוגית הייתה עצומה: המצרים הבינו באותו הרגע שלמדינה הצעירה יש חיל אוויר כשיר.

למוחרת פשטו שתי פלוגות של גבעתי על הכוחות המצריים באזור הגשר. גם במקרה זה הנזק הממשי היה קטן, אך הפשיטה הכניסה את המצרים למגננה. ימים ספורים לאחר מכן נערך "מבצע פלשת" שאחת ממטרותיו הייתה סילוק המצרים ממרחב הגשר. המבצע נכשל (השטח ישוחרר רק במבצע יואב) – אולם הוא קיבע את התפיסה ההגנתית של המצרים. זו הייתה הנקודה הצפונית ביותר במדינת ישראל שאליה הגיעו המצרים מאז. עובדה זו העניקה לגשר את שמו המוכר "עד הלום".

למה התעכבו המצרים כל כך? כדי להבין זאת, נמשיך בסיור שלנו.

יד מרדכי: חמישה ימים יקרים

[בווייז: "אתר שחזור הקרב" (יד מרדכי)]

ממגרש החניה נגיע לכניסה לאתר. לאחר שנסדיר את התשלום נעלה אל גבעת הקרב. נשוטט בתעלות הקשר, נראה את כלי הנשק המוצגים במקום ונתיישב בתצפית על שדה הקרב.

יד מרדכי הוא קיבוץ מדרום לאשקלון, שעלה על הקרקע בדצמבר 1943. הוא קרוי על שמו של מרדכי אנילביץ' ממנהיגי מרד גטו ורשה, שנפל חלל כמה חודשים קודם לכן. הקיבוץ שלט בתצפית ובאש על הכביש בין עזה למג'דל (אשקלון) וכן על מסילת הברזל. הצבא המצרי חשש להתקדם בפלישתו צפונה בעוד בעורפו מצוי כוח יהודי בקיבוץ המסכן את ציר ההתקדמות העיקרי שלו.

על כן, ב-19.05.48 בשעה 7:15 בבוקר החלה התקפה מצרית על הקיבוץ. לאחר שעה דרשו המצרים ממגיני הקיבוץ להיכנע. משסירבו, חודשה המתקפה המצרית. בשעות הצוהריים הסתערו המצרים שלוש פעמים על גדרות הגבעה. המגינים הניחו להם להתקרב ואז ירו בהם מטווח קצר. בימים הבאים התנהל קרב עיקש בין המצרים למגיני הקיבוץ, שבמהלכו הסתערו המצרים שוב ושוב על גבעת הקרב ונהדפו.

ביום החמישי לקרב החלה הסתערות מצרית חדשה. הפעם הייתה זו הסתערות משולבת חי"ר ושריון וההרעשה הארטילרית הייתה כבדה במיוחד. מעל אלף חיילים מצרים הסתערו בחסות ההפצצה הארטילרית. טנקים מצרים שנעו בחסות הרעש והעשן לא התגלו ואחד מהם הצליח להגיע לגבעה ליד עמדה 1. מסיבה לא ברורה נעצר הטנק המצרי, אך חיילי החי"ר שנעו אחריו חדרו לתעלות הקשר. למרות זאת, בקרב עיקש וקשה הצליחו המגינים להדוף את הפולשים.

בתום הקרב התברר כי מצב הנצורים בקיבוץ חמור. הנשק הכבד המועט שהיה למגיני הקיבוץ נפגע, שדות המוקשים נכתשו ע"י הארטילריה המצרית וכמות הפצועים הלכה וגדלה. מפקדי הכוח בקיבוץ הבינו כי לא יצליחו לעמוד יום קרבות נוסף ללא תגבורת משמעותית בנשק ובכוח אדם, והודיעו שאם לא תגיע תגבורת עד שעה 15:00 הם ייסוגו. הם קיבלו פקודה לא לסגת, אך בשעה 15:15 נסוגו בכל זאת.

בדרך לא דרך הצליחו רוב המגינים להסתנן דרך קווי המצרים, בנושאם על אלונקות את הפצועים שלא פונו לפני כן. עם תום הנסיגה התברר כי שלושה חסרים: יצחק רובינשטיין וליבקה שפר, שנשאו את בנימין אייזנברג אשר נפצע, נעלמו. במהלך השנים התברר כי השלושה נפלו בשבי המצרי, ונרצחו. בשנת 2018 אותרה גופתה של ליבקה בקבר אחים בקיבוץ ניצנים ובשנת 2022 נקבע כי גם יצחק ובנימין קבורים באותו קבר אחים.

סיפור הקרב בקיבוץ יד מרדכי, שבו עמדו קומץ לוחמים חמושים בנשק דל, מנותקים ללא סיוע חיצוני כנגד חטיבה מצרית סדירה ומיומנת, הפך לאחד הסמלים הבולטים של עמידה עיקשת כנגד כל הסיכויים במורשת הישראלית בכלל ובמהלך קרבות תש"ח בפרט.

ב-1968 הוקם בקיבוץ מוזיאון "משואה לתקומה", הכולל מיצגים מתקופת השואה והאירועים ההיסטוריים שהובילו למרד גטו ורשה, אנדרטה לזכרו של מרדכי אנילביץ', מפקד הכוח הלוחם היהודי במרד גטו ורשה, אתר שחזור הקרבות על הקיבוץ שבו סיירנו היום וכן מגדל המים שחורר על ידי פגזים מצריים והפך עם השנים לאחד מסמליו של הקיבוץ.

ניצנים: הדף הקרבי של אבא קובנר

(בווייז "אתר ניצנים הישנה").

מהחניה ניכנס בשער הנושא את שמו של יצחק פונדק, שהיה מפקד בחזית הדרום במלחמת העצמאות, ונגיע אל "הארמון". נתרשם מהמבנה, נקיף אותו ונפנה ימינה אל עבר "יד לאשה העברייה הלוחמת", שם נספר את סיפור הקרב.

לאחר שבזבזו זמן יקר ביד מרדכי, המשיכו המצרים צפונה, מבלי לכבוש את היישובים היהודיים בדרכם אשר היו מבודדים ונצורים. ב-28.5.48 חלפו המצרים על פני הקיבוץ, ויום למוחרת הם נעצרו בגשר "עד הלום".

בעקבות כישלון מבצע פלשת (שמטרתו הייתה בלימת חיל המשלוח המצרי במישור החוף הדרומי), החליטו המצרים "לנקות" את עורפם ולבסס את שליטתם במרחב. קיבוץ ניצנים, שהיה כקוץ בבשרם, היה היעד הראשון.

בלילה שבין ה-6 ל-7 ביוני החלה הפגזת מרגמות על הקיבוץ. ההפגזה ניתקה חלק מקווי הטלפון, פגעה בכמה מקלעים, והקשר עם מפקדת החטיבה עבד לסירוגין. עם בוקר החלה הסתערות ראשונה שנהדפה. בשעה 11:00 נערכה הסתערות נוספת שבה נפלה גבעת המכלים. המגינים נסוגו והתבצרו ב"ארמון". בשעה 16:00 החליט מפקד הקיבוץ אברהם שוורצשטיין כי אין ביכולתו להחזיק מעמד והורה לכוחו להיכנע. אברהם יצא עם הקשרית מירה בן ארי אל קווי המצרים ובידו מטפחת לבנה. בהגיעו אל הקצינים המצרים שלף אחד מהם אקדח וירה בו למוות. מירה מייד שלפה אקדח וירתה למוות במצרי. היא נורתה בו במקום. שאר מגיני הקיבוץ נכנעו מבלי שנרצחו, ובכך תם הקרב על ניצנים.

הקרב עצמו אינו יוצא דופן מבין הקרבות שהתנהלו במהלך מלחמת העצמאות: האויב הערבי תקף יישובים עבריים, והמגינים עמדו באומץ עד שהגיעה ההצלה או הכניעה. עם זאת, "פרשת דף הקרב" שהתרחשה בניצנים לאחר הקרב עוררה פולמוס שעד היום הדיו אינם שוככים.

אבא קובנר, מראשי גטו וילנה ופרטיזן מהולל, היה קצין התרבות של חטיבת גבעתי ולאחר הקרב בניצנים פרסם "דף קרבי" בהתייחסו לאירועי ניצנים, שבו כתב כי ב"ניצנים" עלול האויב לראשונה ללמוד דבר חמור ומפתיע: אפשר לשבור את חומת ההגנה של יישוב עברי בתוך שעות ספורות, להכניעו, ולשבות את לוחמיו. אבא קובנר מציין בחריפות כי טוב ליפול בחפירות הבית מלהיכנע לפולש רצחני. להיכנע – כל עוד חי הגוף והכדור האחרון נושם במחסנית – חרפה היא; לצאת אל שבי האויב – חרפה ומוות!

אבא קובנר אומנם הצהיר בפתח דבריו כי חסר הדו"ח המהימן, חסרים לו פרטים, וכי אין בכוונתו להאשים מישהו, אך במהלך דבריו הוא הפנה אצבע מאשימה לאנשי ניצנים שהעדיפו את הכניעה על פני המוות. הדף הקרבי פורסם ברבים ויצר את הרושם המוטעה כי אנשי ניצנים לא נלחמו כראוי. דבריו הכתימו את זכרם של נופלי הקרב ושבוייו ועם חזרתם מהשבי המצרי זכו ליחס צונן ועוין מהחברה. אנשי ניצנים זעמו שיישובם "זכה" ליחס מיוחד בדמות הדף הקרבי המאשים אותם בכניעה. זעם רב הופנה כלפי מג"ד 53 ומפקד גזרת ניצנים, יצחק פונדק, שלטענתם לא סייע מספיק לקיבוץ בעת צרתם במהלך הקרב.

לאחר הדברים הללו שלח הרמטכ"ל, יעקב דורי, מכתב לאנשי הקיבוץ וכך כתב:

הנסיבות הקשות של היאבקות מתיישבי ניצנים, הבדידות המרה של הלוחמים, חוסר הקשר עם העורף, אוזלת התחמושת והמזון ונוסף על הכול מספר הנופלים הגדול בהתגוננות ההיא הם עדות נאמנה של היאבקות נואשת המעניקה כבוד לכל אלה אשר נאבקו במקום עד הכדור האחרון.

גם ראש הממשלה דוד בן-גוריון שלח מכתב לאנשי ניצנים:

אין עלילה נעלה עולה בתוהו. גם אם באותו רגע אינה מביאה התוצאות הרצויות. בעמידה לבלי חת של מגינים המחרפים נפשם למות על חזון חייהם – יש בה עצמה מן הניצחון האנושי העליון. ויחד עם כל בית ישראל, אני מרכין ראשי בפני גיבורי ניצנים שנפלו, ונפלו לא לשווא.

בניגוד לפרסום הרב שלו זכה הדף הקרבי של אבא קובנר, המכתבים של הרמטכ"ל וראש הממשלה היו פרטיים ולא פורסמו ברבים במשך זמן רב, ותווית הבוגדים דבקה באנשי ניצנים למשך שנים רבות.

35 שנה לאחר הקרב בניצנים, בשנת 1983, הגיעו לקיבוץ ניצנים יצחק פונדק ושמעון אבידן (שהיה במהלך מלחמת העצמאות מח"ט גבעתי והיה חתום על דף הקרב שפרסם אבא קובנר). בשיחה עם חברי הקיבוץ, שחלקם לחמו בקרב, סירב אבידן להתנצל על פרסום הדף הקרבי בטענה שמטרת הדף הייתה למנוע ירידת מורל בקרב היישוב. עם זאת, הוא הסכים כי הכותרת הייתה צריכה להיות: "נפילת ניצנים – כישלון של גבעתי". פונדק שמר על קשר עם אנשי הקיבוץ, ובשנת 1991 (בהיותו בן 73) כתב לאנשי הקיבוץ וביקש מהם להיקבר בבית העלמין שלהם:

הנני מתקרב לגיל גבורות, וחשבתי לעצמי כי אם לא הצלחתי בתש"ח לגונן כראוי על ניצנים הלוחמת על חייה, מבודדת ונשכחת מלב כול, מן הראוי לפחות שבהגיע יומי אֶמָּצֵא לצידם של חיילים שנפלו בקרב האכזר.

נוסף לכך, בהיותו בן 91 תרם שער לאתר ניצנים הישנה לזכר אשתו. בשנת 2017 נפטר יצחק פונדק והוא בן 104. פונדק הובא למנוחת עולמים בבית העלמין של ניצנים בסמוך לרעייתו וללוחמיו.

הביקור בקיבוץ ניצנים הוא הזדמנות לדון באחריות הכבדה המוטלת על המפקד להחליט מתי דבקות במשימה היא הכרחית, גם במחיר כבד, ומתי לא, כאשר העיקרון שצריך לעמוד לנגד עיניו הוא שעצם הדבקות במשימה אינה המטרה, אלא הדרך להשיג יעד ולהשלים משימה.

שלושה קרבות, תרומה מכרעת

שלושת הקרבות תרמו תרומה מכריעה לקביעת אופי המערכה בחזית הדרומית במהלך מלחמת העצמאות. שלושת הקרבות העניקו ליישוב העברי את הזמן החיוני להצטייד, להתחמש ולהתארגן. במהלך הקרבות, ללא קשר לתוצאותיהם, גילו הלוחמים דבקות במשימה, חתירה לניצחון, עמידה מול הסכנה ומוכנות להקריב את חייהם למען המולדת שאך עתה נולדה.

מעבר לכך הבהירו הקרבות את החשיבות שיש להתיישבות היהודית. היישובים היהודיים היו המפתח שאפשר לעכב ולבלום את הצבא המצרי, ולולא ההתיישבות, שהגנה בעוז על הגבולות, מלחמת העצמאות הייתה יכולה להיגמר אחרת.

הצבא המצרי תכנן לכבוש את יד מרדכי בתוך שלוש שעות אך בפועל התעכב חמישה ימים. בזמן זה הגיעו לישראל מטוסי המסרשמיט, שתקפו את המצרים בהגיעם אל גשר עד הלום. באופן דומה הצליח הקרב בניצנים לעכב כוחות מצריים רבים באזור הקיבוץ – כוחות שתכננו בכלל לפרוץ קדימה לתל אביב, ולמנוע את מימוש הכרזת העצמאות של מדינת ישראל.

בסיום המלחמה ניצלה מדינת ישראל את ניצחונה והצליחה להשיב את כל החיילים והאזרחים שנפלו בשבי בתמורה לשבויי מלחמה מצבאות ערב.

הפוסט כשמדינת ישראל קנתה זמן: עד הלום, יד מרדכי, ניצנים הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

הפעם, נקדיש את המדור לסיור מורשת אל עוטף עזה, כדי להתחבר אל מה שהתחולל באותה שבת שחורה. נבקר באנדרטת חץ שחור, אתר הנצחה ותיק שהפך ב-7 באוקטובר לאזור קרבות בעצמו, ומשם נמשיך אל אנדרטת הרכבים ליד מושב תקומה ואל מיצגי ההנצחה בשטח מסיבת נובה.

לפני שנתחיל – שתי הערות חשובות: ראשית, יש להתעדכן אם האתרים פתוחים לציבור, שכן מעת לעת צה״ל עשוי להכריז עליהם כאל שטח צבאי סגור כל עוד מתנהלת המלחמה בעזה. שנית, אל תיכנסו ליישובי העוטף – זה מרתק, זה חשוב, אבל התושבים עצמם מבקשים קצת שקט. אנחנו בטוחים שבעתיד יוקמו אנדרטאות מסודרות שיאפשרו את ההוקרה וההנצחה, ללא פגיעה בפרטיות התושבים.

אופי הסיור: ברכב וברגל.

אורך הסיור: 1–2 שעות.

אנדרטת חץ שחור: ״לו הייתה יחידה כזאת ב-1948 – היינו משחררים את ירושלים"

לאנדרטת חץ שחור נכנסים בסמוך לצומת שער הנגב, דרומה לשדרות, מכביש 34 או מכביש 232. האנדרטה מנציחה את מורשת הקרב של יחידת הצנחנים בתקופת פעולות התגמול נגד הפדאיון שהסתננו משטח מצרים בשנים 1953–1956, לפני מלחמת סיני. הפעולות האלה עיצבו את תורת הלחימה של צה"ל עד היום ואת ערכיה, ובראשם דבקות במשימה, אי נטישת נפגעים בשטח ואחוות לוחמים.

האנדרטה קרויה על שם "מבצע חץ שחור" שהתרחש בלילה של ה-28 בפברואר 1955 ברצועת עזה, שהייתה אז בשליטת מצרים. הרקע לפעולה היה סדרה של מתקפות שביצעו מסתנני הפדאיון, בהם רצח של ישראלי ברחובות, מרחק של 45 ק"מ מהגבול. המטרה הייתה להיכנס לרצועה, להרוס מחנה צבאי מצרי ליד העיר עזה ולפוצץ את מכון המים ותחנת הרכבת שם. על הביצוע הופקד כוח צנחנים בפיקודו של אריאל שרון, בהשתתפות לוחמים שבעתיד יהפכו לחלק מהשדרה הפיקודית המרכזית של צה"ל, בהם, בין השאר, מוטה גור, דוד אלעזר (דדו), שמעון כהנר (קצ'ה), דני מט, עוזי עילם, טיבי שפירא, לוי חופש ומשה ינוקא.

הפעולה לא עברה חלק. הלוחמים התמודדו עם שורה של תקלות – במודיעין המוקדם, בזיהוי המחנה, בנסיגה ובפינוי הפצועים (חוסר באלונקות, בעיות בתיאום עם אמבולנסים לאחר חציית הגבול) – ומספר הנפגעים בצד הישראלי היה גדול למדי: שמונה לוחמים נהרגו ו-13 נפצעו. אולם, בזכות תושייתם האדירה, גבורתם ונחישותם, הצליחו הלוחמים להשלים את המשימה על אף המכשולים: מכון המים נהרס, המחנה נכבש וניזוק ובצד המצרי נהרגו 37 חיילים. שלושה מהלוחמים קיבלו את עיטור העוז: סעדיה אלקיים ז"ל, שנהרג בפעולה, וכן אהרן דוידי ועוזי עילם. בן-גוריון שיבח את הצנחנים בעקבות הפעולה ואמר: "אילו הייתה לנו יחידה כזאת במלחמת השחרור, היינו משלימים את שחרור ירושלים ולוכדים את לטרון".

האתר מהווה נקודת מבט ותצפית על העיר עזה ורצועת עזה, שבה התקיימו רבות מהפעולות. בכניסה לרחבת האתר ניצב פסל קטן המתאר שתי דמויות המסמלות את אחוות הלוחמים, ובאתר עצמו הוצבו בין היתר ארבעה עמודי שמע המספרים את סיפורי הפעולות וכן שלט עם מפת הקרבות. באנדרטה מיוצגות 11 פעולות שנבחרו מתוך כ-70 שבוצעו באותן שנים. במרכז האתר יש לוחות עם שמות הנופלים, שמעליהם הפסוק: "ואתם אל תעמודו, רִדפו אחרי אויביכם וזִנבתם אותם" (יהושע י, יט).

בטקס חנוכת האתר במרץ 2003 אריאל שרון ציטט מדברי משה דיין שאמר בשנת 1955:

"אין בידינו להבטיח כל צינור מים מפיצוץ וכל עץ מעקירה, אין בידינו למנוע רצח עובדים בפרדס ומשפחות בשנתן, אך יש בכוחנו לקבוע מחיר גבוה לדמנו, מחיר יקר מכדי שכדאי יהיה ליישוב הערבי, לצבא הערבי ולממשלות הערביות לשלמו".

ב-7 באוקטובר הפך האתר, שוב, לאזור מלחמה. כוחות נוחבה של החמאס, שכללו כ-20 כלי רכב ומאות מחבלים, התרכזו במקום והתכוננו למתקפה מסודרת על קיבוץ כיסופים ואולי גם על קיבוץ ניר-עם. כשהגיעו למקום צוותי ימ"מ ושב"כ, המחבלים זיהו את אחד הרכבים ופגעו אנושות בארבעת לוחמי השב"כ שהיו בו. התגבורת שהגיעה כללה צוות לוחמים מדובדבן ומגלן, וכן הפעלה של חיל האוויר על ידי השב״כ. התגבורת הצליחה לפגוע בתוך זמן קצר ב-40 מחבלים, כפי שאפשר לראות בסרטון שפורסם ב-8.10 ובו האלוף במילואים דוד זיני מציג את תוצאות הפגיעה. לאחר קרב עיקש של כמה שעות, כ-200 מחבלים חוסלו והשאר נמלטו לעזה. על גופתו של אחד המחבלים נמצא מסמך עם תוכנית הפעולה ״משימת קיבוץ מפלסים״.

אנדרטת הרכבים: הדומם שמספר את ה-7 באוקטובר

מהאתר נמשיך דרומה, ונפנה שמאלה בצומת סעד לכביש 25, שם נראה את אנדרטת הרכבים ליד תקומה. כאשר אנחנו חווים אסון בקנה מידה גדול, אנחנו מתקשים לדמיין או לעכל את המספרים. אנדרטת הרכבים, שנראית במבט ראשון כמו מגרש גרוטאות עצום בגודלו, מצליחה להמחיש לנו את הממדים.

האנדרטה היא בעצם ריכוז כלי הרכב שנפגעו בשבת השחורה, והם מונחים כאן זה ליד זה וזה על גבי זה. שרופים, מנוקבים בכדורים, מעוכים. חלקם נושאים מדבקה: "מזוכה – נבדק ונוקה על ידי מתנדבי זק"א". הרכבים האלה מספרים את הסיפור של ה-7 באוקטובר: חלק מהרכבים הפכו למלכודות מוות במסיבת הנובה ברעים, חלק בכבישים עצמם וחלקם נדרסו על ידי טנקים שדהרו ליישובים. כל רכב וסיפור הגבורה שבו, כל רכב הוא עולם ומלואו שאבד.

בין השאר, מצוי כאן גם אמבולנס ממתחם נובה שהוצת ועלה באש. בפינה רוכזו כלי הרכב ששימשו את המחבלים: הטנדרים הלבנים, ערימה של טוסטוסים, וג'יפים שעל חלקם אלתורים שהפכו אותם למכונות מלחמה.

הרכבים השרופים הם באחריות משרד המורשת, שמתכנן להקים במקום אתר הנצחה, כדי שנזכור מיהם אויבינו, ומה יש לעשות כדי שמעשה נורא שכזה לא יחזור, וכדי שנוכל להבטיח את ביטחון ישראל לדורות.

חניון רעים: הפנים המחייכות בתמונות

מכאן נחזור מעט על עקבותינו וניסע עוד דרומה על כביש 232, שם נראה את שטח מסיבת נובה, בין בארי ורעים. סעו לאט! כביש 232 מחורץ אחרי שמאות טנקים עברו עליו בדרך לעזה, ואתם גם עשויים לשמוע רחשים מהצמיגים הדומים לרעש של תקר בגלגל.

מסיבת הנובה הפכה לסמל בינלאומי. צעירים שמגיעים לבלות ולהתחבר אל עצמם ואל הטבע מוצאים את עצמם לפתע פתאום בלב שדה קרב בלתי אפשרי, אל מול מאות מחבלים חמושים. במסלול העפר הכבוש שמוביל אל האנדרטה תוכלו להתבונן סביב ולראות עד כמה השטח מישורי ופתוח, מה שמקשה מאוד על הסתתרות. בחלק מהמקומות אפשר לראות ואדיות קטנות עם מעט שיחים ועצים – אלה המקומות בהם ניסו להסתתר חלק מהצעירים.

האנדרטה עצמה משרה אווירת קדושה, המזכירה לרבים אנדרטאות לזכר הנספים בשואה. היא מורכבת מיתדות ועליהן תמונות גדולות של הקורבנות, המושכות מבקרים רבים, גם כאלה שאין להם קשר ישיר לקורבנות, וחשוב להם להרגיש את המקום ולהתחבר לקורבנות. לחלק מהתמונות מוצמדים טקסטים וחפצים שונים, והשיטוט בין התמונות מרמז על העולמות שאבדו.

המפגש עם תמונות הקורבנות באנדרטה מזכיר לנו גם על מה אנחנו נלחמים: הפנים הניבטות מהתמונות קורנות, מחייכות, מלאות אור; חלקם מצולמים עם בני זוג ומשפחה. קשה ליישב את התמונות השמחות עם האירועים האיומים שהתרחשו כאן. אבל התמונות מזכירות לנו מדוע אנחנו חייבים להיות חזקים, ועל מה אנחנו מגינים. יחד ננצח.

הפוסט לפגוש את הגבורה: סיור עצמאי בעקבות סיפורי הגבורה של עוטף עזה הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

אופי הסיור: רגלי.

אורך הסיור: 1–2 שעות.

מידת קושי: קל.

נקודת התחלה: אתר נבי סמואל (לרשום בווייז: "נבי סמואל גן לאומי").

רקע על האתר

"נבי סמואל" מצוי על פסגת הר, צפון-מערבית לירושלים. באתר התגלו שרידים מימי בית ראשון ואילך, והראשונים לזהות במקום את קבר שמואל הנביא היו הביזנטים, ובעקבותם אימצו גם המוסלמים והיהודים את הזיהוי. עד היום, זהו אתר ייחודי שבו יש בית כנסת, מסגד וכנסייה זה ליד זה.

מהאתר ישנה תצפית נפלאה, שיכולה ביום של ראות טובה להגיע מגוש עציון בדרום עד רמאללה בצפון וגוש דן במערב. בתקופה הצלבנית כונה ההר "הר השמחה" (montis gaudii), כיוון שזו הנקודה הראשונה שבה העולים לרגל מכיוון יפו יכלו לראות את ירושלים.

סביב למתחם המקודש נבנה כפר ערבי, שסביבו התרחשו קרבות שונים לאורך השנים. במלחמת העולם הראשונה, למשל, התחולל בו קרב קשה בין העות'מאנים לבריטים. הבריטים אומנם כבשו את המקום, תוך גרימת נזק כבד לאתר, אך תוכניתם לפרוץ לירושלים מצפון לא התממשה. כפי שנראה, לכפר זה תפקיד חשוב גם במלחמת העצמאות.

הביקור באתר

האתר מנוהל על ידי רשות הטבע והגנים והוא נחשב לאתר דתי שהכניסה אליו ללא עלות, כיוון שבמקום יש בית כנסת ומסגד פעילים. שימו לב: החניה לכלי רכב פרטיים היא בשולי הדרך, כיוון שאין באמת חניה מסודרת, למעט מספר מצומצם של מקומות חניה לנכים. עם זאת, יש תחבורה ציבורית פעילה אל האתר.

המסלול:

נתחיל את הסיור בביקור בציון קבר שמואל הנביא. מהכניסה לאתר נלך אל עבר המבנה הבולט שבראשו יש צריח מסגד. זוהי מצודה צלבנית במקורה. בדרך אל ציון הקבר לפי השילוט, נחלוף על גשרי עץ, אשר מימינם ומשמאלם יש משטחים מישוריים רחבי ידיים. זוהי מחצבה צלבנית שחצבה את האבנים ששימשו לבניית המצודה.

בכנסייה לציון הקבר יש חלוקה לגברים ולנשים. אל הקבר עצמו יורדים בכמה מדרגות. זה המקום לומר כמה מילים על דמותו של שמואל הנביא, בנה של חנה אשר עליו התפללה בשילה, ומי שהנהיג את בני ישראל בסוף תקופת השופטים והיה זה שהמליך את שאול ולאחר מכן את דוד המלך.

לאחר הביקור בציון הקבר נפנה ימינה, נשוב מעט על עקבותינו, נקיף את המבנה ונגיע לפתח צנוע (באמצע הקיר). ניכנס בדלת ונעמוד בחלל צלבני מרשים. מולנו נראה את דלת המסגד (הסגורה כשהמסגד אינו פעיל), ומייד משמאלנו ישנו גרם מדרגות בשיפוע חד יחסית המוליך אל גג המבנה, ותאמינו לנו – המאמץ שווה את הנוף. ממערב אפשר להבחין בהר אדר, ובחורף אפשר לראות גם את גוש דן. מצפון רואים היטב את גבעת זאב וגבעון החדשה, ולמרגלות האתר הכפר הערבי אל ג'יב המזוהה עם גבעון המקראית. בהמשך הרכס רואים את ביתוניה ואת מרחבי רמאללה.

במבט מזרחה רואים היטב את תל אל פול – "גבעה" המקראית, את הגבעה הצרפתית ומימין לה את הר הזיתים.

מדרום (צד שמאל) נראה את בתי שכונת רמות לוחכים את פאתי האתר. מימין לשכונת רמות נבחין בכפר הערבי בית איכסא, ולימינו כפר בידו. לכל אחד מהכפרים היה תפקיד בקרב על נבי סמואל. נוסף על כך, שימו לב ליתרון הטופוגרפי של נבי סמואל ועל הקושי לכבוש אותו מלמטה.

זהו המקום לספר את סיפורו של הקרב שלשמו התכנסנו.

רקע לקרב נבי סמואל במלחמת העצמאות

בעקבות ידיעות שלפיהן הבריטים מתכננים להקדים את תאריך יציאתם מירושלים עם תום המנדט, הוחלט על מבצע להשתלטות על השטחים הבריטיים לצורך יצירת רצף יהודי ובניית יתרון אסטרטגי. המטרה הייתה לאחד תחת השליטה היהודית גם את השכונות שועפט ושייח' ג'ראח בצפון ירושלים, וקטמון בדרום העיר.

הקרב על נבי סמואל היה חלק מאותו מבצע, שמטרתו לפרוץ את הציר לירושלים מצפון, ממש כפי שניסו הבריטים לעשות במלחמת העולם הראשונה, שכן נבי סמואל הוא נקודת שליטה בולטת באזור, ולכן יעד חשוב לתצפית ולשליטה על הדרכים. בשל הקרבה לבית איכסא ולבידו, נדרשו הכוחות לכבוש קודם את בית איכסא ולבודד את בידו.

המשימה הוטלה על הגדוד הרביעי בחטיבת הראל של הפלמ"ח, בפיקודו של יוסף טבנקין. טבנקין חילק את הגזרות בין הפלוגות בחטיבה: על פלוגה ג' בפיקוד מרדכי בן פורת הוטל לכבוש את בית איכסא; פלוגה א' של אורי בן ארי תחסום את הדרך לכפר בידו כדי למנוע הגעה של תגבורת; פלוגה ב', בפיקוד חיים פוזננסקי, נועדה לכבוש את נבי סמואל; ופלוגה ד' הממוכנת בפיקוד מיכה פרי, בעלת הדוידקה, נועדה להיות הפלוגה המסייעת. המבצע תוכנן להתרחש בלילה, כדי להקל על הכוחות להתגבר על החיסרון הטופוגרפי ולהקשות על השולטים באתר לזהות אותם ולפגוע בהם מלמעלה.

בשעות הערב של ה-22.4.1948 (רק 24 שעות לפני ליל הסדר) יצאו הכוחות מאזור מוצא והקסטל אל נבי סמואל. פלוגה ד' הממונעת יצאה לכיוון בית איכסא במטרה לעבור בכפר, לאחר שייכבש, בדרך לנבי סמואל.

ערפל קרב: איחור קריטי והחלטות שנויות במחלוקת

מייד עם היציאה לדרך החלה התוכנית להשתבש. בשל ערפל כבד טעו הכוחות הרגליים בניווט, והגיעו לבית איכסא מאוחר בהרבה מהשעה היעודה. פלוגות א' וב' הגיעו ליעדיהן באיחור רב מהצפוי. פלוגה ד' אומנם לא טעתה בדרך, אך נתקלה בתעלה על הציר, ונסוגה. המג"ד טבנקין הבין שקרב הלילה המתוכנן כבר לא יֵצא אל הפועל, וכי הפער בין התוכנית לשטח הפך לבלתי נסבל. המג"ד שקל לבטל את המשימה לאור עלות השחר, אך הדעות חלוקות בנוגע לשאלה אם ניתנה בפועל פקודת נסיגה או לא. אורי בן ארי, מ"פ פלוגה א', ויוסף טבנקין המג"ד טענו כי ניתנה פקודת נסיגה, ואילו חיים פוזננסקי מ"פ פלוגה ב' התעלם ממנה במודע מתוך רצון לעמוד במשימה בכל מחיר.

בספרו "אחרַי" כתב אורי בן ארי כך:

לִבּי פעם בחוזקה, לאו דווקא מחמת הריצה אלא האיחור שלנו. אלא שאת הנעשה אין להשיב… עקב גובהו אִפשר מוצב המסגד לאויב תצפית מלאה ושליטה על כל סביבתו. מנתונים אלה היה לי ברור כי תוצאות האיחור שלנו יחייבו החלטה טקטית נבונה מאוד.

חיפשתי את מ"פ ב' (חיים פוזננסקי). מצאתיו עומד על סלע וסוקר את נבי סמואל… "בוא אורי, סוף סוף נוכל להתחיל בהתקפה,"… אמרתי לו "נדבר עם המג"ד"…

"המג"ד כאן א' (אורי בן ארי) הגענו לנקודת המפגש. יצרתי קשר עם מ"פ ב', עבור". "א', רות. דווח מצב," השיב לי המג"ד מיָד. דורון סגני, וכן אחד משני המשקיפים שהצטרפו אלינו לקרב זה, וכן מ"פ ב', עמדו לידי ושמעו את דברי המג"ד… ניסיתי לתפוס את עיניו של מ"פ שלידי. ללא הצלחה… "אורי שים לב, החלטתי לסגת ולא לבצע. אני חוזר לא לבצע! תן לי את מ"פ ב' למכשיר"…

פניתי לעבר מ"פ ב', שעמד עד לפני רגע לצדי, ושמע את החלטתו של המג"ד. להפתעתי מ"פ החל לרוץ לנוע בריצה לעבר פלוגתו! "מ"פ ב'" קראתי אחריו "המג"ד רוצה אותך למכשיר". האיש עצר לרגע, הסתובב וקרא לעברי "אורי, לא שמעתי אותו. אמור לו שכבר יצאתי להתקפה, ושאין קשר בינינו. כנראה שמכשיר הקשר שלי מקולקל. להתראות".

ישנם היסטוריונים שאינם מקבלים תיאור זה. כך, למשל, ההיסטוריון אורי מילשטיין טען כי לא ניתנה פקודת נסיגה, וכי טענותיהם של אורי ויוסף נועדו לטייח את חלקם בכישלון.

כך או אחרת פלוגה ב' של חיים פוזננסקי החלה בהסתערות על הכפר. מייד בתחילת ההסתערות הערפל התפוגג, וכך מצאה עצמה הפלוגה קרובה אל הכפר, במבנה מכונס ובנחיתות טופוגרפית. במבט דרומה נראה היטב את הפרשי הגובה ואת היתרון הטופוגרפי של הערבים אשר הגנו על המקום, ואת הנחיתות הבולטת של חיילי הפלמ"ח המסתערים לאור יום.

המגינים הערבים פתחו באש, ובמכת האש הראשונה נפגעו רבים מחיילי פלוגה ב', ובעיקר מפקדי הפלוגה. כיוון שרוב החיילים היו עולים חדשים ולא מנוסים, לאחר שרוב שדרת הפיקוד של הפלוגה נפגעה, החלה נסיגה חפוזה ולא מסודרת. במהלך הנסיגה נפגעו מרבית חיילי הפלוגה. הפצועים וההרוגים נשארו בשטח, ונאספו רק למוחרת בסיוע הבריטים, לאחר שהגופות הושחתו על ידי הערבים.

בשלב זה הטיל המג"ד למערכה את פלוגה ד' הממונעת. הם חזרו ממוצא לכיוון קריית ענבים, ומשם תכננו להגיע דרך הר אדר ובידו אל נבי סמואל. הפלוגה נתקלה בהתנגדות עזה, ומפקדה מיכה פרי יצא להזעיק עזרה, אך לא שב אל הפלוגה. גם באירוע זה נותרו פצועים והרוגים בשטח. זהו המקום הראוי לשמוע את שירו של חיים חפר "קרב הראל" המתאר את קרבות החטיבה, ומזכיר את הנופלים בקבר נבי סמואל.

תוצאות הקרב

ההר שהיה כמפלצת, לפי שירו של יובב כץ שנכתב לאחר מלחמת ששת הימים, ממוקם ברמת הגולן – אך עבור לוחמי חטיבת הראל, נבי סמואל הוא הר שהיה למפלצת שגבתה קרבנות רבים. 38 לוחמים נהרגו בקרב על נבי סמואל, ו-40 נפצעו. פלוגה ב' נמחקה מסדר הכוחות למעשה. כישלון ההתקפה גרם לנסיגת כוחות חטיבת הראל מהכפרים בידו, בית סוריק ושועפט. אפשר רק לדמיין מה היו תוצאות המערכה על ירושלים אילו כפרים אלה היו נותרים בידי צה"ל.

לכישלון הקרב היו כמה וכמה גורמים: ראשית, העיכוב בניווט ובכיבוש בית איכסא, אשר גרם לכוחות להסתער לאור יום. שנית, הרכב הלוחמים בפלוגה ב', שהיו ברובם עולים חדשים וחסרי ניסיון. לבסוף, המיקום של חפ"ק המג"ד התמקם על כביש ירושלים-תל אביב ליד מוצא – רחוק ובעיקר נמוך מהיעדים, וגרם לחוסר בהירות באשר להוראות המג"ד. אולם, השאלה הנוגעת לשאלת פקודת הנסיגה נחשבת למרכזית. כדי להבין את שורשה של שאלה זו יש להבין תחילה מיהו חיים פוזננסקי, מ"פ פלוגה ב'.

"פוזה": ערכי צה"ל עומדים למבחן

חיים פוזננסקי, המכונה "פוזה", נולד בתל אביב בשנת 1927, ובגיל 17 הצטרף לפלמ"ח. הוא נודע כמפקד נערץ, שהשפיע על ערכי הלחימה של צה"ל, ובמיוחד שימש מופת של אומץ ושל דבקות במשימה. כך, למשל, כתב עליו הרמטכ"ל והשר לשעבר רפאל איתן, שציין אותו כמי שהשפיע באופן העמוק ביותר על חשיבתו הצבאית:

"פוזה היה הצירוף המושלם ביותר שהכרתי בחיי של כל התכונות הנפלאות של מנהיג: דוגמה אישית, ידע מקצועי ואומץ לב. אולי ראינו אותו מושלם כל כך בעיניהם של אנשים צעירים מאוד ותמימים מאוד. אולי היה השיפוט שלנו מוגבל. אבל הדמות הזאת לא משה ממני ולא תמוש כל ימי חיי. הוא היה לוחם גדול. יפה תואר כפסל יווני. אמיץ עד כדי להדהים. גדוש ידיעות על ארץ ישראל. מוכן לעשות הכל בעצמו, לפני שהוא דורש מאחרים… הוא לא אמר מעולם: 'אחרַי!' לא היה צורך בכך. הוא הלך בראש, והאנשים הלכו אחריו".

הערך של "דבקות במשימה לאור המטרה", אשר פוזה היה דוגמה חיה אליו, אכן בא לידי ביטוי בקרב. עם זאת, במקרה זה, הגבולות של ערך הדבקות במשימה עמדו למבחן. למרבה הצער אין "תשובת בית ספר" מתי לדבוק במשימה בכל מחיר, ומתי הדבקות במשימה עלולה להמיט אסון.

התוצאות של דבקות עיקשת במשימה יכולות להיות הרות אסון, כמו במקרה של קרב נבי סמואל, אך להיות חשובות מאין כמותן בקרב אחר. כך, דבקות במשימה היא סמלו של קרב סן-סימון, שנערך על ידי אותה חטיבת הראל מספר ימים לאחר קרב נבי סמואל, קרב שנחשב למכריע במערכה על ירושלים במלחמת העצמאות. אותו רפאל איתן, שהעריץ את "פוזה", בחר להזכיר בנאום המינוי הקצר שלו לרמטכ"ל דווקא את קרב סן-סימון:

"לא הרחק מכאן, לפני שלושים שנה, נקבע בקרב כבד עתידה של ירושלים – לחזור ולהיות בירת עם ישראל לנצח. הייתה לי הזכות לקחת חלק באותו קרב וכבוד גדול היום במקום הזה, לקבל את כהונת הרמטכ"ל".

יו"ר ומייסד תנועת הביטחוניסטים, תא"ל (מיל') אמיר אביבי, מציע לזכור את האחריות הכבדה המוטלת על המפקד להחליט מתי דבקות במשימה היא הכרחית, גם במחיר כבד, ומתי לא, כאשר העיקרון שצריך לעמוד לנגד עיניו הוא שעצם הדבקות במשימה אינה המטרה, אלא הדרך להשיג יעד ולהשלים משימה. המשימה שעמדה בבסיס קרב נבי סמואל שונה מהמשימה שעמדה בבסיס קרב סן-סימון, ועל כן דבקות במשימה גם במחיר כבד הייתה הכרחית בקרב סן-סימון, אך אולי שגויה בקרב נבי סמואל.

כך או אחרת, את הכבוד לנופלים שדבקו במשימותיהם, יום אחר יום, ערב אחר ערב, תוך ידיעה שרבים מהם לא ישובו לביתם, יש לתת במלואו. גם אם בקרב מסוים הדבקות במשימה עלתה לנו ביוקר, הערך שהיא בנתה ממשיך להבטיח את ביטחון ישראל.

המשך הסיור

מהגג נרד (בזהירות) ונפנה ימינה מהדלת. נרד במדרגות אל הרובע ההלניסטי שנחפר ושוחזר. הקטע נקרא "הרובע ההלניסטי" אבל מעורבים בו שרידים צלבניים ושרידים מתקופת הברזל (ימי בית ראשון). נעקוב אחרי השילוט ונבחין בבית בד צלבני.

לאחר מכן נראה חומה הבנויה מאבנים גדולות בעלות סיתות שוליים. זוהי החומה הצלבנית של המצודה. במסגרת הרובע נבחין מימין בגת מהתקופה הישראלית, וחדר מגורים הלניסטי משמאל ובו אמבטיית ישיבה ולה פתח ניקוז.

נצא מהרובע ההלניסטי ונפנה שוב ימינה. נקיף את המצודה מדרום. נגיע אל שרידי המחצבה הצלבנית. העדויות בשטח רומזות לשיטת החציבה. נראה גושי אבן גדולים שטרם נותקו ממקום. שיטת החציה הייתה פשוטה: יצירת סדקים בסלע, והכנסת יתדות עץ אל הסדקים. את העץ הרטיבו, וכשהוא התנפח – הוא הרחיב את הסדקים ושבר את האבן. אפשר להבחין היטב בחריצים שבהם הונחו יתדות העץ, ולהתרשם מהיקף החציבה האדיר במקום.

מול המחצבה הצלבנית ישנם שלושה זקיפים שהובאו ממערה שהושמדה בעטרות. הזקיפים ניצבים כעדים בודדים לפגיעה במערות נטיפים על ידי מחצבות (מחצבת הרטוב, שבתחומה התגלתה מערת הנטיפים, ספגה נזק כלכלי כבד. מחצבות אחרות למדו את הלקח ופשוט משמידות מערות כאלה מייד עם גילוין).

מהזקיפים נעקוב אחר השילוט אל מעיין חנה. למה חנה? לאחר שהאתר זוהה כמקום קבורת שמואל הנביא, אך טבעי היה לשייך את המעיין לאימו, שהדבקות במשימתה להביא חיים אל העולם הביאה לנו את אחד המנהיגים הנודעים של עם ישראל.

אפשר לשכשך רגליים במעיין החביב. מהמעיין נצא החוצה אל המכונית הממתינה לנו.

מה עוד בסביבה?

גן לאומי הקסטל המספר את סיפור הקרב על הדרך לירושלים.

גן לאומי חאן שער הגיא המספר את סיפור השיירות לירושלים.

בית הקברות הצבאי בקריית ענבים שבו טמונים חללי קרב נבי סמואל ועוד רבים אחרים.

גן לאומי עין חמד ובו בית חווה צלבני.

קרדיט תמונות: ד"ר אילן אבקסיס

הפוסט ההר שהיה למפלצת: בעקבות הפלמ"ח אל נבי סמואל הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

אופי הסיור: רגלי וממונע.

אורך סיור: 1–2 שעות.

מידת קושי: קל.

נקודת התחלה: קופת חולים "כללית" ברחוב המשלט 26 בבית שמש (לרשום בווייז: "כללית המשלט").

החזית המצרית במלחמת העצמאות: לא רק בדרום

מעללי הצבא המצרי במלחמת העצמאות מוכרים היטב בחזית הדרום, וכולנו מכירים את גשר "עד הלום" בסמוך לאשדוד, המסמן את הנקודה הצפונית ביותר שאליה הצליחו להגיע הכוחות המצריים.

עובדה פחות ידועה היא שגם בגזרת הלחימה בירושלים ובדרכים אליה השתתפו כוחות מצריים אשר הורכבו בעיקר ממתנדבי תנועת האחים המוסלמים. הכוח המצרי פגע בתחבורה היהודית ובשיירות בדרך לירושלים, ובמהלך חודש ספטמבר 1948 נהרגו 19 ונפצעו 68 ישראלים שנעו על הכביש המוביל לעיר.

מבצע יואב, שהחל ב-15.10.48, כוון נגד הצבא המצרי בחזית הדרום ונועד לפרוץ את הדרך אל הנגב המנותק, תוך דחיקת הצבא המצרי ממנו. עקב המצב בכביש המוביל לירושלים, החליט הדרג המדיני לסלק באותה הזדמנות את הכוחות המצריים משם בשני מבצעים: "מבצע ההר" ו"מבצע יקב" (שכשל בסופו של דבר). מטרת המבצעים הייתה כפולה: להרחיב את פרוזדור ירושלים דרומה, ולרתק את הכוחות המצריים כדי לסייע למבצע יואב.

"מבצע ההר" נערך בין ה-19 ל-22 באוקטובר 1948 על ידי חטיבת הראל של הפלמ"ח. בשונה מקרבות עבר של החטיבה, הפעם חטיבת הראל הייתה מצוידת בשפע יחסי של נשק מסייע בדמות תותחים, מרגמות ומקלעים. אותו נשק תרם באופן משמעותי להצלחת המבצע מחד גיסא, ולמספר נפגעים קטן יחסית של כוחותינו מאידך גיסא.

את סיורנו נתחיל בַּ"משלט המשותף", הממוקם על גבעה שעליה היו מאחז מצרי ומאחז של כוחותינו, שהמרחק ביניהם עמד על כ-60 מטרים בלבד. עקב כך, קיבל המשלט את השם "המשלט המשותף".

המשלט המשותף: המוצב שבו היו יחד כוחות צה"ל וכוחות מצריים

נחנה את הרכב ברחוב המשלט בבית שמש, בחניה מול קופת חולים "כללית". משם נפנה מערבה (שמאלה כשגבנו אל קופת חולים) ונצעד כ-300 מטרים אל המשלט המשותף. כיום יש במקום מדשאה (מצד ימין שלנו), כמה סלעים, ספסל ושלט הסבר צנוע. מהמשלט המשותף יש תצפית צפונה הממחישה את חשיבותו האסטרטגית של המקום.

כדי לכבוש את הצד הדרומי של גבעת המשלט המשותף, שם ישבו כאמור המצרים, כוחות מהגדוד החמישי של חטיבת הראל הסתערו על המתחם המצרי, ובקרב קצר אך נחוש כבשו אותו. לאחר הכיבוש המוצלח, הוחלט להמשיך ולכבוש גם את עין שמס ובית ג'מאל.

מורשת הגיבור: הכירו את ג'ימי – לוחם, מפקד, צבר

קצין המבצעים של הגדוד החמישי היה אהרון "ג'ימי" שמי, אשר מצא את מותו במהלך הקרב.

כך מתואר מותו באתר הפלמ"ח:

בשעת הקרב הזה, היה במצב-רוח מרומם. ישב בבונקר, בו היה המטה הקרבי וניצח בזריזות על כל מכשירי הקשר והטלפון. כשהסתערו אנשי הגח"ל – יצא ג'ימי אליהם. ברעש הגדול של טרטור מכונות היריה נשמעו צעקות וצהלות בחצי תריסר שפות, לכל הפחות: "נצחון, נצחנו!" וצללי אנשים, שאור הירח נזרק עליהם, רצו משולהבים על פני המשלט בין החפירות ועצי הזית. לפני צאתו, פקד ג'ימי על צוות הדוידקה, לירות על העמדות האחרונות של האויב. הוא ניגש אל העמדות הקיצוניות שם עמדו מספר מפקדים. נשען על עמדת שקים, עמד שלו ומתוח, משעין את ראשו על ידו ומתאמץ לראות לאור הירח את מקום פגיעות פגזי הדוידקה בעמדות האויב. פתאום צנח ארצה ונתגלגל לתוך התעלה. כדור שבא מבית שמש, מן הכפר הערבי שלרגלי הגבעה, פגע בצידו וחדר אל הלב. "נפצעתי", אמר, "מסרו שלום בבית" ונפל בדיר-אבן – במרחק 50 מטר מעמדות האויב.

ג'ימי נטמן יום לאחר נפילתו בבית הקברות הצבאי בקריית ענבים.

ג'ימי, יליד חיפה, הצטרף לפלמ"ח לפני קום המדינה והשתתף בפעולות חבלה כנגד הבריטים, בהן פיצוץ גשר עזה בליל הגשרים, שלאחריה נאסר ב"שבת השחורה". במהלך המבצעים שבהם השתתף בפלמ"ח הוא נפצע פעמיים. בין היתר נחלץ מהתהפכות ג'יפ בוער, וחזר לשורות הפלמ"ח לאחר שהחלים.

במהלך מלחמת העצמאות נתמנה ג'ימי למפקד פלוגה של הגדוד החמישי בחטיבת הראל ונלחם עם פלוגתו בקרבות הקשים על הדרך לירושלים ובסביבותיה, לרבות קרב רמת רחל. לאחר "ההפוגה הראשונה" במלחמה נתמנה לקצין מבצעים וסגן המג"ד של הגדוד החמישי, וכאמור השתתף במבצע "אל ההר".

לאחר מותו של ג'ימי, הוציאו הוריו לאור את ספר ההנצחה "חברים מספרים על ג'ימי", שבו נאספו חלק ממכתביו, וחבריו העלו את דמותו בסיפורים מימי הפלמ"ח ומקרבות מלחמת העצמאות. "חברים מספרים על ג'ימי" נחשב לספר ההנצחה הראשון שהוצא במדינת ישראל ונודעה לו השפעה רבה על בני הנוער של שנות החמישים והשישים, בתארו את דמות ה"צבר" הגיבור. מורשתו של ג'ימי משמשת עד היום בצה"ל סמל ומופת למפקד הדבק במשימה ומוביל אחריו חיילים.

זה המקום להאזין לחנה רובינא, ממייסדות תיאטרון הבימה ומי שגילמה את אימו של ג'ימי בהצגה שעלתה ב-1970, מקריאה קטע מתוך הספר "חברים מספרים על ג'ימי": ביום השלושים למותו של ג'ימי, בעלייה לקברו, סיפר אידל, חברו הטוב של ג'ימי, שבימי הקרבות היו סרים הוא וג'ימי עימו לבקר את בית הקברות. היו משוחחים, מעלים זיכרונות על החברים שנלחמו ונטמנו כאן. באחת השיחות הללו אמר ג'ימי: הבט וראה איזה בחורים עצומים שוכבים כאן! פאר הנוער שלנו קבור באדמה זו! אתה יודע, כשתיגמר המלחמה אבוא הביתה, אבקש מאבא שיתכנן תוכנית של מצבה גדולה ראויה לזכרם. המלחמה נגמרה, והנה גם בני שוכב עם השוכבים באותו מקום. שמרתי בליבי את הדברים שסיפר לי אידל וראיתים מעין צוואה של בני בטרם מותו. ניגשתי לערוך את תוכנית המצבה ("חברים מספרים על ג'ימי", עמ' 249).

זהו המקום גם לשמוע ולשיר את השיר "היו זמנים" של חיים חפר ומשה וילנסקי.

הָיוּ זְמַנִּים, אָז בַּמִּשְׁלָט יָשַׁבְנוּ, הָיוּ זְמַנִּים, לָחַמְנוּ וְאָהַבְנוּ,
עַכְשָׁו דָּבָר אֵין לְהַכִּיר –עַל הַמִּשְׁלָט יוֹשֶׁבֶת עִיר, אוּלַי בִּזְכוּת אוֹתָם זְמַנִּים…

סיום המבצע: הרחבת פרוזדור ירושלים וריתוק הכוח המצרי

מותו של ג'ימי היווה מכה קשה לכוח הלוחם, אך החיילים הניחו את רגשותיהם בצד, והמשיכו להתקדם תוך דבקות במשימה וחתירה להשגת היעדים. ואכן, בעקבות המבצע והכוחות השונים שפעלו בו, פרוזדור ירושלים התרחב דרומה, והקווים שאליהם הגיעו כוחות צה"ל היוו את קווי הפסקת האש עם הירדנים. נוסף על כך ריתק המבצע כוחות מצריים ובכך סייע למבצע יואב בחזית הדרומית – המטרה הנוספת של המבצע.

הר יעלה: תצפית מרהיבה על אזור הקרבות

נחזור למכונית וניסע להר יעלה (לרשום בווייז: "הר יעלה"). בצומת הפנייה למערת הנטיפים נפנה שמאלה ומייד ימינה בעקבות השלט "הר יעלה". הר יעלה מעניק תצפית מרהיבה של האזור שנכבש במהלך "מבצע ההר" וכמו כן תוכלו להשקיף ממנו על הרי ירושלים, גבעות שפלת יהודה, אגן נחל שורק ומישור החוף.

ניסע על הכביש עד שהאספלט הופך לעפר. נמשיך ישר עד מגדל התצפית של קק"ל, שם יש שלט עם הסבר קצר על "מבצע ההר". נחנה את המכונית ונתבונן בנוף המרהיב הנפרש מולנו: מישור החוף הדרומי ושפלת יהודה.

ממש מתחתינו רואים את בית שמש, אבל אפשר לראות גם את ראשון לציון, אשדוד ואשקלון. שלטי ההכוונה באתר מועילים מאוד לזיהוי המקומות השונים. לאחר מכן נמשיך בשביל העפר אל היציאה. נוכל לערוך פיקניק באחד משולחנות קק"ל המצויים במקום.

מה עוד אפשר לעשות בסביבה?

אתר זיכרון לצ'לנג'ר – בצומת הפנייה למערת הנטיפים שבו פנינו מוקדם יותר יש אנדרטה בצורת יד האוחזת צלחת, לזכר מעבורת החלל צ'לנג'ר שהתפוצצה בעת המראתה בשנת 1986.

גן גולן – גן לזכרו של החייל גולן פלאי שנהרג בתאונת דרכים. אביו היה פסל, והוא יצר את הגן ובו מגוון פסלים המתארים אירועים תנ"כיים. הגן נמצא לא רחוק מרחוב המשלט בבית שמש ופתוח לקהל הרחב (לרשום בווייז: "גן גולן").

מערת הנטיפים – במורדות הר יעלה שוכנת מערת אבשלום, או מערת שורק, או בשמה הידוע יותר – מערת הנטיפים. זוהי מערה ייחודית בעל מגוון עצום של זקיפים ונטיפים.

בר בהר – בית קפה חביב שממנו נשקף נוף מרשים של נחל שורק (פתוח בשבת).

הפוסט על המשלט יושבת עיר: בעקבות "מבצע ההר" אל בית שמש והר יעלה הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

אז למה אנחנו מדברים עליו? כי הקרב הזה הפך למיתוס חשוב בתולדות הגבורה היהודית, והערכים שאפשר ללמוד ממנו ממשיכים להיות רלוונטיים גם היום. הפעם נסייר בחצר תל חי ובאנדרטת האריה השואג, כדי להכיר את אחד המאורעות המכוננים של היישוב העברי בארץ ישראל.

אופי הסיור: רגלי (וממונע).

אורך סיור: 2–3 שעות.

נקודת התחלה: חצר תל חי (להקליד בווייז: "חצר תל חי"). המקום נמצא כיום בקמפוס המערבי של מכללת תל חי.

[א] נקודה ראשונה: חצר תל חי

הרקע לקרב תל חי: המרד הערבי בצרפתים

בשנת 1893 רכש הברון רוטשילד שטח אדמה בצפון הגליל. רוב השטח הוקצה למושבה מטולה, אך חלק מהאדמה, אדמות "טלחה", התגלגל בסופו של דבר להקמת קיבוץ תל חי ב-1918. אל תיתנו לפסטורליה המאפיינת את אצבע הגליל בימים כתיקונם להטעות אתכם. שקט לא היה שם, והכול בשל מאבק בין ערביי האזור לבין צרפת.

לפי הסכם סייקס-פיקו (ההסכם שחילק לאחר מלחמת העולם הראשונה את שטחי האימפריה העות'מאנית בין בריטניה לצרפת), היה אזור מטולה בחזקת המנדט הצרפתי. ערביי האזור מרדו בשלטון הצרפתי, והניסיון של היישובים היהודיים באיזור (מטולה, כפר גלעדי, תל חי וחמארה) להישאר ניטרליים לא צלח. הפגיעות של ערביי האזור ביישובים היהודיים החלו להפיל חללים, ביניהם שניאור שפושניק ואהרון שר, והיישובים פנו אל הנהגת היישוב כדי לבקש סיוע.

בהנהגת היישוב התגלע ויכוח נוקב אם להיענות לבקשה ולתגבר את היישובים המותקפים, או לפנות את האזור בשל מיעוט המתיישבים בו. זאב ז'בוטינסקי התבסס על חשיבה כמותית שלקחה בחשבון את המספר הקטן של המתיישבים, ומסקנתו הייתה נחרצת: "אתם צריכים לאמור לחברים: שובו בחזרה משם ובנו פה את הקיים!" לעומתו, דוד בן-גוריון ויצחק טבנקין דרשו לשלוח סיוע ותגבורת מייד – ודעתם התקבלה. כך, קבוצת מתנדבים הגיעה ככוח תגבור אל תל חי, והצטרפה אל יוסף טרומפלדור, שכבר עלה למקום מעט קודם.

יוסף טרומפלדור היה מנהיג ציוני שכבר בימי ילדותו ברוסיה חווה אנטישמיות, ובגיל צעיר מאוד החל להגות בהתיישבות יהודית בארץ ישראל. טרומפלדור היה איש העשוי ללא חת. בעת שירותו בצבא רוסיה התנדב ליחידת קומנדו והפגין מעשי אומץ וגבורה שזיכו אותו בכבוד רב. בשנת 1904 ריסק פגז את ידו השמאלית והרופאים החליטו לקטוע אותה מעל המרפק. על אף הפציעה חזר טרומפלדור ללחום בחזית, וזכה להוקרה מיוחדת על כך, שהצטרפה לאותות גבורה אחרים שקיבל במהלך שירותו. בשנת 1912 הגיע טרומפלדור לארץ ישראל במטרה להקים מושבה שיתופית.

מעטים מול רבים: הקרב על חצר תל חי

למהלך הקרב, הסיבות לפתיחתו והמאורעות השונים בו יש מספר גרסאות, ואנו נביא את הגרסאות שנחשבות כיום למקובלות יותר.

בבוקר 1.3.1920 הגיע כוח חמוש של בדווים בראשות מנהיג המשפחה ששלטה על עמק החולה באותן שנים, כמאל חוסיין אפנדי. הכחו הגיע לחצר תל חי כדי לבדוק אם יש במקום חיילים צרפתים. כיוון שתל חי הייתה חצר מוקפת מבנים שנועדו לשימושים שונים, אשר קירותיהם שימשו חומה חיצונית לחצר, נדרשה הסכמתו של טרומפלדור להכנסת הכוח פנימה אל תוך החצר.

טרומפלדור, שידע שאין חיילים צרפתים בחצר, הסכים להכניס את המנהיג וחלק מאנשיו פנימה ואלה החלו בחיפושים. כאשר הגיעו אל המבנה המרכזי, בעליית הגג שבו, נתקלו בחברת ארגון השומר דבורה דרכלר שבידה היה אקדח. לפי הגרסה המקובלת ניסה כאמל לקחת מידיה בכוח את האקדח ובמהלך המאבק נפלטה ממנו ירייה.

טרומפלדור שמע את הירייה, סבר בטעות כי הערבים תוקפים את המקום והורה להשיב באש. הכוח הערבי שהמתין בחוץ הופתע ממטח היריות, הקרב החל והמוני ערבים הצטרפו אל הכוח שבחוץ.

הימצאותו של כח אויב גדול מחוץ לחצר, אל מול מספר המגינים המצומצם, בתוספת העובדה שכמאל ואנשיו ניצבו אותה עת במקום גבוה ושולט כמו עליית הגג, העניקו לכוח הערבי יתרון רב ועל המגינים הבודדים נורתה אש צולבת.

אחד מאנשי כמאל אפנדי אף הטיל פצצה לחדר בעליית הגג. מהפיצוץ נהרגו ארבעה מתיישבים (שרה צ'יזיק, דבורה דרכלר, זאב שרף ובנימין מונטר). הרוג נוסף היה יעקב טוקר, אשר בתחילת הקרב עמד על סולם ליד השער וירה על הערבים שתקפו מבחוץ, ואף פגע לפחות באחד מראשי התוקפים. בשלב מסוים הוא נפגע ומת מפצעיו.

הגיבור המזוהה ביותר עם הקרב הוא יוסף טרומפלדור. בתחילת הקרב נפצע טרומפלדור בידו, אך כפי שעשה בכל חייו, המשיך להילחם בעוז עד שנפצע מצרור בבטנו. הוא פונה אל תוך אחד המבנים, ושם דימם למוות במשך שעות ארוכות.

בתום משא ומתן שהתנהל בצעקות, החליטו המגינים לנטוש את המקום ולהעלותו באש. שבעה חודשים לאחר הקרב, שבו המתיישבים לתל חי.

עד היום ניטש ויכוח באשר לסיבת פריצתו של הקרב: האם היה זה אירוע שכמאל אפנדי תכנן מראש? האם, כפי שהוא טען לאחר הקרב, הירייה הראשונה נורתה לעבר הכוח שלו וגרמה לפתיחת הקרב? הערפל סביב הסוגיה נובע, בין השאר, מכך שבסך הכול היה אפנדי ידוע בקשריו הטובים עם היישוב העברי והתנועה הציונית והוא אף סייע ברכישת קרקעות. התעלומה הזו כנראה לא תיפתר לעולם, שכן בשנת 1949 נרצח כמאל, כך שלא הוא ולא דבורה דרכלר יכולים להעיד על מה שהתרחש באותן שניות קריטיות.

טוב למות בעד ארצנו: מילותיו האחרונות של טרומפלדור

לאחר שהקרב הסתיים הגיע אל תל חי הרופא הכירורג ד"ר גרשון גרי, אשר זכה לשהות במחיצת טרומפלדור ברגעים האחרונים לחייו. לפי עדותו של ד"ר גרי, הוא שאל את טרומפלדור איך הוא מרגיש, והלה השיב לו: "אין דבר, כדאי למות בעד הארץ". מספר ימים לאחר הקרב, צוטטה אמירה זו בשני מקורות שונים, בשינוי קל שיצר את הביטוי הקאנוני המוכר לכולנו: "טוב למות בעד ארצנו".

כך, למשל, הספיד ז'בוטינסקי את טרומפלדור שמונה ימים לאחר הקרב:

"אלה היו דבריו האחרונים של יוסף תרומפלדור בראותו את צער חבריו בפני הקרבן הגדול הזה: 'אין דבר – טוב למות בעד ארצנו'. כל מי שהכיר אותו יוכל לשער את בת-הצחוק השקטה, שריחפה על שפתיו באמרו את הדברים האלה. הוא לא היה נתון למילים גבוהות; הרצינות היסודית, העמוקה, שהייתה בנפשו, הורגלה להתבטא במעשים, לא בנוסחאות; וכשהיה מוכרח לפעמים לגלותה באמרי-פיו, היה כמתבייש, וכיסה על דבריו בצעיף של בת-צחוק ובמלת-הקדמה של צנועים: 'אין דבר'".

יומיים לאחר מכן כתב הסופר חיים ברנר בכתב העת "אדמה":

"תל-חי נשרפה. אבל לב-ישראל חי. אחינו ואחיותינו שם, בין אלה שהומתו, ובין אלה שנשארו בחיים והגיעו עדינו, הראו לנו, כי חי הלב הזה, כי מזוקק הוא באש …השמענו שם כולנו את הד הקריאה החרישית-הרוממה של הגיבור כרוּת-הזרוע – 'טוב למות בעד ארצנו'… אשרי מי שמת בהכרה זו – ותל-חי למראשותיו".

יש לציין כי בשנות השישים ושבעים של המאה הקודמת, קמו מערערים על אמינותה ההיסטורית של האמירה. לפי גישה זו, המשפט "טוב למות בעד ארצנו" הוא שכתוב בדיעבד של דברי טרומפלדור, וכי מילותיו האמיתיות היו קללה עסיסית ברוסית או מלמולי כאב לא ברורים. גישה זו ניזונה מהרצון לקעקע את מיתוס תל חי, אולם כמה וכמה אנשים שנכחו בתל חי ביום הקרב העידו כי נוסח כזה או אחר של "טוב למות בעד ארצנו" נאמר גם נאמר על ידי טרומפלדור.

ייתכן כי המילים אכן נאמרו בשפה אחרת, שכן מקורו של הביטוי הוא בלטינית, מילים שנאמרו על ידי המשורר הרומי הורטיוס: dulce et decorum est pro patria mori – ובתרגום חופשי: "מה טוב ומה נעים לאדם כי ימות בעד המולדת".

"הגיבור כרות הזרוע": מורשת הקרב של טרומפלדור

מדוע קיבל קרב תל חי מקום של כבוד בקאנון מורשת הקרב שלנו? יש לכך כמה סיבות. ראשית, מבחינת כרונולוגית היה זה אחד הקרבות הראשונים שנחוו על ידי היישוב היהודי, ככוח צבאי יהודי מסודר מול כח צבאי ערבי. שנית, היה זה קרב ברור של מעטים מול רבים, חמושים היטב לעומת כמעט ולא חמושים, וממוקמים היטב לעומת ממוקמים בעמדת חולשה. על אף התנאים הקשים, הקרב התנהל במלוא עוזו ולנגד עיני היישוב העברי החלה לצמוח דמותו של הלוחם היהודי החדש. ולבסוף, עצם העובדה שיוסף טרמופלדור, הגיבור מצבא רוסיה והחלוץ הנועז שכבר הפך לאגדה עוד בחייו, היה זה שעמד בראש הקרב, ואמר את מה שאמר ברגעיו האחרונים, הפכה את הקרב לאבן יסוד באירועי היישוב העברי.

לאחר שנספר את סיפור הקרב, נוכל להסתובב בחצר תל חי, לבקר במבנים השונים ולטעום מחיי היומיום של התקופה. אפשר גם לתאם הדרכה במקום, המשלבת את ערכי הציונות, ההתיישבות והחלוציות.

לפני שנצא מהחצר בדרכנו לנקודה הבאה, כדאי לשמוע את השיר של אבא קובנר: בגליל בתל חי:

"בגליל, בתל חי,
טרומפלדור נפל.
בעד עמנו בעד ארצנו
גיבור יוסף נפל".

[ב] נקודה שנייה: האריה השואג ובית הקברות

מחצר תל חי נדלג לאנדרטת האריה השואג. אפשר ללכת ברגל כמה מאות מטרים ב"שביל הפצועים" או לנסוע ברכב (להקליד בווייז: "האריה השואג"). בין אם נגיע ברגל או ברכב – פסל האריה השואג מתנשא ובולט בשטח. מרחבת הפסל ישנה תצפית מרהיבה לצפון עמק החולה, הר דב, החרמון ודרום לבנון.

באירועי תל חי נהרגו שישה כפי שתיארנו לעיל, ואם נצרף את שני ההרוגים שקדמו למאורעות – בסך הכול שמונה חללים. לאחר מותם התגלע ויכוח היכן לקבור אותם, בתל חי או בכפר גלעדי. הפתרון שנמצא מעניין: הוחלט לקבור אותם באמצע הדרך. בשנת 1934 הוצבה במקום מצבה על קבריהם – פסל האריה השואג של הפסל אברהם מלניקוב. הגופות טמונות תחת הפסל.

האריה הוצב בכוונת מכוון כשפניו מזרחה, סמל לרצון להשתלב במרחב.

מרחבת האריה נלך כמה מטרים לכיוון כפר גלעדי אל בית הקברות, שבו טמונים רבים מאנשי ארגון השומר. על קיר בית הקברות חקוקה סיסמת השומר: "בדם ואש יהודה נפלה ובדם ואש יהודה תקום".

נצא מבית הקברות אל הכביש, ונפגוש אנדרטה נוספת, המנציחה 12 חיילי מילואים של יחידת הצנחנים אשר נהרגו בנפילת קטיושה במקום זה במלחמת לבנון השנייה. המעבר מהאריה השואג, דרך בית הקברות של אנשי השומר אל האנדרטה המודרנית, ממחיש יותר מכול את מחיר הדמים ושרשרת השכול המלווה את תקומת ישראל בארצו.

הפוסט בעקבות הגיבור כרות הזרוע: סיור בחצר תל חי הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

אופי הסיור: רגלי.

אורך הסיור: 1–2 שעות.

מידת קושי: קל.

נקודת התחלה: אנדרטת חטיבה 8 למרגלות תל ניצנה.

רקע: עוג'ה אל חפיר מ-1906 ועד 1948

אזור ניצנה, הלא הוא עוג'ה אל חפיר, הוא מהאזורים הפחות מרכזיים בישראל, אך בעבר זכה לתהילה. הסיבה לכך היא היותו מעבר גבול חשוב למצרים בתחילת המאה ה-20, שהוביל את העות'מאנים להקים בו מרכז שליטה ובית חולים ששרידיו קיימים עד היום.

לאחר שהאימפריה העות'מאנית הצטרפה למלחמת העולם הראשונה לצד מעצמות המרכז, עלתה חשיבות עוג'ה אל חפיר אף יותר, כנקודת מוצא להתקפות על הבריטים שישבו במצרים. בין השאר, הניחו העות'מאנים באזור מסילת רכבת, כחלק מההכנות של הגרמנים והעות'מאנים לפלוש למצרים ולהשתלט על תעלת סואץ. כך הפכה עוג'ה אל חפיר למרכז מנהלתי גם לרכבת וגם ליחידות הצבא. את מגדל המים של הרכבת אפשר לראות עד היום מעט דרומה מהתל.

עוג'ה אל חפיר ירדה מתהילתה לאחר ועידת סן רמו אשר נתנה את ארץ ישראל כמנדט לבריטים. בשל שליטת הבריטים במצרים ירדה חשיבות המקום כנקודת גבול. לפי תוכנית החלוקה שהתקבלה בכ"ט בנובמבר 1947 הייתה עוג'ה אל חפיר חלק מהמדינה הערבית. מייד לאחר הכרזת המדינה פלש הצבא המצרי לארץ ישראל והשתלט על המקום.

מבצע חורב: סילוק שארית הכוחות המצריים מהדרום

גם לאחר "מבצע יואב" שנערך באוקטובר 1948, אשר פרץ את הדרך אל הנגב, עדיין נותרו כוחות מצריים משמעותיים במרחב שבין עזה לבאר שבע. מבצע חורב, שנערך מסוף דצמבר 1948 ועד תחילת ינואר 1949, נועד לסלק את הכוחות המצריים שעוד נותרו בשטחי ארץ ישראל, לרבות באזור עוג'ה אל חפיר. במבצע השתתפו כוחות רבים כולל חטיבת גולני, חטיבה 8, חטיבת אלכסנדרוני, חטיבת הנגב וחטיבת הראל. מפקד המבצע היה יגאל אלון, והקמב"ץ היה יצחק רבין.

רגע לפני ההתקפה, הכירו את המ"פ הבלונדיני: יעקב גרנק

הכוח הצה"לי שהתכונן לכיבוש עוג'ה אל חפיר התבסס על חטיבה 8, החטיבה המשוריינת הראשונה בצה"ל. הגדוד המוביל היה גדוד 82 ולו ארבעה טנקים ו-12 משוריינים וכוחות נוספים, לרבות גדוד 89. המפקד של פלוגה א' בגדוד 89 היה יעקב גרנק, שכינויו היה "דב".

יעקב גרנק נולד בפולין בשנת 1923. הוא התנדב להגן על ורשה בעת הפלישה הגרמנית בראשית מלחמת העולם השנייה, נפל בשבי אך ברח. בשנת 1940 עלה ארצה בדרך לא דרך והצטרף ללח"י, שם קיבל את הכינוי המחתרתי "דב". גרנק השתתף בכמה מהפעולות הנועזות של הלח"י, ביניהן נסיון ההתנקשות (הכושל) בנציב הבריטי הרולד מקמייקל, שחרור ישראל אלדד, שוד בנק ברקליס ושוד הבנק הפולני. לאחר הצטרפות הלח"י אל צה"ל, עבר גרנק קורס קצינים והתמנה כמ"פ בגדוד 89 בפיקודו של משה דיין. הוא כונה בפי פקודיו "דב הבלונדיני" או "הסרן הבלונדיני".

מהלך הקרב: נפילתו של דב והדבקות במשימה

ההתקפה הראשונה התרחשה ב-26.12.1948 אך נתקלה בהתנגדות מצרית עזה, המתוארת על ידי בנימין זאב פון וייזל, מג"ד התותחנים שסיפק סיוע ארטילרי לכוח: "בינתיים נמשך הקרב על עוג'ה עצמה… רכב ישראלי חדר הפעם לתחומי הכפר אך ספג שם אש מתותח נ"ט ומפיאטים (Piat). שוב נפגעו משוריינים". בסופו של דבר, הכוח נאלץ לסגת תוך שהוא סופג מספר אבדות, ובראשן – מפקד הפלוגה יעקב גרנק אשר ספג כדור בצווארו ונהרג במקום.

כך מתאר את נפילתו של דב הלוחם יוסף עברון:

"כל הפלוגה עברה על פנינו, פנים מחייכים, ידיים מנופפות לשלום, כשדמותו של דב, תמיר, ומשרה סביבו ביטחון, בולטת בגובהה ברכב הפיקוד. מאחוריו שרשרת של פעולת נועזות, החל מהמלחמה בבריטים בתקופת המחתרת ועד לפריצת מבצר עיראק סואידן, שכל הניסיונות לכבוש אותו עלו קודם לכן, בתוהו. פלוגתו של דב דוהרת לעבר פסגת הגבעה של עוג'ה; כדורים ופגזים נצלפים ללא הרף. דמותו של דב בולטת על זחל"ם הפיקוד, זקוף כתמיד ומשמיע את הוראותיו בקור רוח, כשלפתע נדם קולו. כדור פגע בצווארו. מתברר, שהפלוגה נכנסה לשטח פתוח, מטווח היטב על ידי המצרים. ניתנת הוראת נסיגה, ושעה קלה לאחר ההסתערות שבה הפלוגה על עקבותיה, בלי מפקדה, כשעל הזחל"מים מוטלים עוד שנים עשר חללים".

כישלון ההתקפה הראשונה, ובעיקר נפילת גרנק, השפיעו מורלית על הלוחמים, אך לא ריפו את ידיהם. הם נערכו מחדש מאחור והתארגנו להתקפה נוספת תוך הפגנת דבקות מרשימה במשימה. את המאמץ החליטו לרכז הפעם בנקודת חולשה מצרית שזוהתה במתקפה הראשונה.

הפעם תיאר מג"ד התותחנים מציאות אחרת לגמרי – ניצחון:

"עם אור ראשון, בשעה 06:00, פתחו התותחים והמרגמות באש מהירה … בסיוע התותחים התקדמו המשוריינים מגדוד 82 לעבר הכפר וכבשו משלט אחר משלט. האויב נכנע לאחר שחלקו ברח, בשעות לפני הצהריים… אחר הצהריים פינו המצרים את המשלטים מערבית לעוג'ה. בשעות האחרונות ירו תותחי 75 המ"מ אש מהירה ומאומצת. מכת האש הספיקה להמם לגמרי את האויב. הערבים ברחו, בשעה 17:30 לאחר כיבוש עוג'ה, הפסיקו התותחים את פעולתם. במשך היום נורו 734 פגזים".

הניצחון בקרב גרם לנסיגת הכוחות המצריים מהמרחב (למעט כיס פאלוג'ה), ואפשר לצה"ל לפלוש למזרח סיני ולהגיע עד אל עריש. אומנם צה"ל נסוג בסופו של דבר מסיני, אך בתמורה פינו המצרים את כיס פאלוג'ה, מה שהשלים את כיבוש הנגב.

המחיר, כאמור, היה כבד. כך ספד המשורר אורי צבי גרינברג ליעקב גרנק שנפל בקרב: "קינה על הסיקריק והוא סרן 'דב' בצבא ישראל. הוא היה גזע אש, אשר כל מימיהם של משנאיו לא יוכלו לכבות".

בסוף הסיור, כדאי להשמיע למשפחה את השיר "בלדה ליצחק שדה", שכתב המשורר חיים גורי. השיר מזכיר גם את עוג'ה אל חפיר:

רכבו על ג'יפ קליל שדהר בסערה,
שועט בדרך עוג'ה אל ח'פיר.
אחריו ממהרים הטנק עם בחוריו,
וכבר זקנו עולה ומאפיר.

מה עוד עושים באזור?

אזור ניצנה מזמן למטיילים אתרי עניין נוספים, וביניהם תל ניצנה הכולל ממצאים מהתקופה הביזנטית והתקופה העות'מאנית, חמוקי ניצנה – תצורות מסלע וחול שהן חגיגה לעיניים וגן עדן לילדים, עתיקות העיר שבטה, חורשת עזוז ותחנת הכוח התרמו-סולארית באשלים.

הפוסט הסרן הבלונדיני: סיור בעקבות חטיבה 8 ויעקב גרנק אל ניצנה הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

אופי הסיור: רגלי.

אורך הסיור: 1–3 שעות.

מידת קושי: קל.

נקודת התחלה: שימו בווייז "גבעת התחמושת" (רחוב זלמן שרגאי 5). אפשר להגיע ברכבת הקלה (תחנת גבעת התחמושת) או באוטובוס מהתחנה המרכזית בקו 66 וממרכז העיר בקווים 19, 34, 34א.

שעות פעילות: 09:00–17:00 (ימי שישי וערבי חג: 09:00–13:00).

הכניסה לאתר אינה כרוכה בתשלום. אפשר לרכוש כרטיסים לסיור במוזיאון, הכולל מיצג אור-קולי, וגם קיימת אפשרות לסיור מודרך יומי. פרטים ומחירים באתר: https://www.g-h.org.il/

"גבעת התחמושת": מה זה בכלל?

בשנות ה-30 של המאה ה-20 הקימו הבריטים, ששלטו אז בארץ, בית ספר לשוטרים (שהיום נמצא בתחומי שכונת מעלות דפנה). בסמוך לבית הספר, על גבעה סמוכה, הם גם הקימו מחסני תחמושת, ומכאן השם המתבקש: "גבעת התחמושת".

גבעת התחמושת: האסטרטגיה של שמירה על מובלעת הר הצופים

ב-30.11.48 (יום ושנה לאחר הכרזת האו"ם בכ"ט בנובמבר על חלוקת הארץ) נחתם הסכם "הפסקת האש הכנה" בין משה דיין לעבדאללה א-תל, בפגישה בשלוש עיניים. הסכם זה חילק את ירושלים לעיר יהודית ועיר ערבית, והקו המפריד כונה "הקו העירוני".

בתוך העיר הערבית הייתה מובלעת יהודית – מובלעת הר הצופים. לפי ההסכם, פעם בשבועיים יצאה שיירה מירושלים מהמערבית אל הר הצופים. לישראל היה ברור שבכל עימות עתידי הר הצופים יהיה המטרה הראשונה של הירדנים. על כן, בכל תוכנית שהיא, הושם דגש מיוחד על חבירה להר הצופים. הירדנים היו מודעים לרצון הישראלי לחבור להר הצופים ועל כן הקימו שלושה מוצבים ששמרו על הדרך: גבעת התחמושת, גבעת המבתר והגבעה הצרפתית. בגבעת התחמושת שוכנה פלוגה מוגברת של הלגיון (סביב 120 לוחמים).

משכך, הפכה גבעת התחמושת לנקודה אסטרטגית אשר זכתה להתייחסות בכל תוכנית צה"לית שהיא כאחת מנקודות המפתח בדרך להר הצופים.

ירדן מצטרפת למלחמה

ב-5.6.1967 נפתחה מלחמת ששת הימים בגזרה המצרית. למרות מאמצים מדיניים, החליט המלך חוסיין להצטרף למלחמה מול מצרים ותותחי הלגיון הירדני החלו להפגיז את ירושלים המערבית. בגזרת ירושלים פעלו שלוש חטיבות מילואים וכוחות סיוע שונים:

1. חטיבה 16 בלמה מתקפה ירדנית בארמון הנציב, כבשה את מוצב הפעמון וחסמה את כביש ירושלים–בית לחם.
2. חטיבה 10 פעלה מצפון לירושלים ברכס נבי סמואל, וחסמה את כביש ירושלים–רמאללה.
3. חטיבה 55 הייתה אמורה לפעול בסיני, אך התמוטטות המערך המצרי בסיני והתקדמות צה"ל המהירה יִיתרו את השתתפותה במערכה בסיני. החטיבה הוסטה אל ירושלים, שם היא פעלה בצפון העיר במטרה לחבור אל הר הצופים.

בית הספר לשוטרים והפריצה

מח"ט הצנחנים, מוטה גור, הורה לכבוש את גבעת התחמושת ולהשתלט על שכונת שייח' ג'ראח. התוכנית הייתה לפרוץ דרך בית הספר לשוטרים אל גבעת התחמושת, ושפלוגות הגדוד השונות ישתלטו על חלקים שונים של המתחם.

המתחם הורכב מתעלה מרכזית, וכן מתעלה מזרחית ומערבית שנפגשו בצפון המתחם. בחלק הדרומי הייתה תעלה רדודה יחסית שחיברה את התעלות השונות. התוכנית הייתה פשוטה: פלוגה אחת תכבוש את תעלות הגישה למוצב, ופלוגה אחת תכבוש את החלקים השונים במוצב, ולאחר מכן ימשיך הכוח לשייח' ג'ראח. כמו כן צורפו לכוח שישה טנקים לצורך סיוע.

הפתעות בשטח: תעלות צרות וטעות בזיהוי

לאחר שנגיע למבנה הכניסה, נצא אל הרחבה. הרחבה נמצאת בחלק הדרומי של האתר. האתר כיום משקף רק את חלקו של המוצב במלחמת ששת הימים. התעלה המזרחית כוסתה, התעלה המזרחית שרדה בחלקים מעטים, ורק התעלה המערבית נשארה כמעט בשלמותה.

הקרב החל בשעה 2:20 בלילה בהרעשה ארטילרית של בית הספר לשוטרים וגבעת התחמושת. הפריצה לבית הספר לשוטרים עברה בלא תקלות, כיוון שהירדנים פינו את המבנה, עם תחילת ההפגזה, ועברו לגבעת התחמושת. עם תחילת הקרב התברר שהתעלות במתחם צרות מאוד ושרק לוחם אחד יכול לירות תוך כדי התקדמות, וכן שלוחם עם חגור מלא יתקשה לנוע בתעלות הצרות.

פלוגה ד' חולקה לשלושה כוחות משנה: מחלקה לתעלה המזרחית, מחלקה לתעלה המערבית ומחלקה לתעלה המרכזית. אולם החושך והמהומה גרמו לטעות. שתי מחלקות נכנסו לתעלה המרכזית ואחת למזרחית. התעלה המערבית, המבוצרת מכול, נותרה ללא כוח צה"לי כלשהו. בתחילה הכול הלך חלק. המ"פ סבר שהתוכנית עובדת כראוי, והודיע שאין צורך בעתודה. אולם עם ההגעה לחלק הצפוני התברר כי עיקר הכוח הירדני מתבצר בחלק המערבי. מספר ההרוגים והפצועים הלך וגדל מרגע לרגע.

בינתיים השחר עלה, והצנחנים נחשפו לעיני הירדנים, שירו מחוץ לתעלה אל הצנחנים בתוך התעלה. אחד המפקדים החליט לשלוח לוחם שיחפה על הלוחמים בתוך התעלה. ישראל צוריאל זינק החוצה וחיפה על חבריו עד שאזלה תחמושתו, והוא קפץ לתעלה. נפתלי כהן תפס את מקומו, חיפה גם כן, נפצע וחילץ את עצמו. המקלען איתן נאוה נשלח לחפות, ובמהלך החיפוי נהרג. מעשהו של איתן הונצח בשיר "גבעת התחמושת" של יורם טהרלב (ציטוט מדבריו של הסמ"פ ניצן ניר ששלח את איתן):

"לא היה לי זמן לשאול מי מתנדב, שלחתי את איתן. איתן לא היסס לרגע, עלה למעלה והתחיל להפעיל את המקלעון. לפעמים היה עובר אותי והייתי צריך לצעוק לו שיישאר בקו שלי. ככה עברנו איזה שלושים מטר. איתן היה מחפה מלמעלה ואנחנו טיהרנו את הבונקרים מבפנים, עד שנפגע בראשו ונפל פנימה".

בעמדנו ברחבה נביט צפונה אל כיוון מגדל המים, ונבין את הנחיתות של לוחמי צה"ל ואת יתרון הגובה של הירדנים. כיוון שבחוץ היה מסוכן מאוד לשהות במהלך הקרב, ניכנס לתעלה המערבית הסמוכה ובה נתקדם צפונה (למעלה). שימו לב כמה התעלה צרה! אם יש לכם תיק על הגב נסו להסתובב לאחור מבלי לגעת בקירות… עכשיו דמיינו חושך, אבק, רעש יריות וזעקות פצועים ותבינו את הקושי הפיזי והנפשי של החיילים.

הבונקר המרכזי והכרעת הקרב

במחיר דמים כבד התקרבו אט אט הצנחנים אל הבונקר המרכזי. נתקדם בתעלה המערבית אל הבונקר הגדול.

נלך במגמת עלייה קלה. כשנגיע לצומת T נפנה שמאלה, ונתעקל עם התעלה ימינה. שימו לב ל"שפניות" (עמדות ירי לאורך התעלה ההיקפית שבה אנו פוסעים) שבהן התבצרו חיילי הלגיון. כל "שפנייה" נכבשה לאחר התנגדות עיקשת. בהָלכנו בתעלה נציץ מדי פעם החוצה. מצד ימין נראה את מגדל המים מנוקב הכדורים, ובהמשך את האנדרטה לזכר חיילי צה"ל שנפלו במקום. אנו נביט בנחת, אך בזמן הקרב מי שהרים את ראשו הסתכן בפגיעה מיידית. לאחר כמה עשרות מטרים של הליכה איטית ודחוקה נגיע אל הבונקר המרכזי.

הבונקר היה עמדת מקלע מבטון מזוין בעובי 40 ס"מ, והמבנה שלו היה חדר בתוך חדר. כך, הרימונים שהושלכו אל הבונקר לא חיסלו את שוכניו, שפשוט עברו לחדר הפנימי, וחזרו לירות לאחר הפיצוץ. נעשה ניסיון לפגוע בבונקר באמצעות שתי "בזוקות" (נשק נגד טנקים), אך כדברי השיר "גבעת התחמושת", "החלטנו לנסות לפוצץ את הבונקר שלהם בבזוקה. הבזוקה עשתה כמה שריטות לבטון".

בקשת סיוע מהטנק נענתה בשלילה, כיון שהטנק לא הצליח להנמיך את תותחו לזווית הרצויה. בסופו של דבר הוחלט לפוצץ את הבונקר על יושביו. במאמצים רבים ותחת אש הונחו 16 ק"ג חומר נפץ בקרבת הבונקר. חומר הנפץ עשה את שלו, הבונקר פוצץ והקרב הגיע לסיומו. אומנם הכוח הוטרד ביריות מגבעת המבתר, אך כוחות מחטיבה 10 כבשו את מוצב גבעת המבתר ושיתקו את מקורות הירי. למוחרת הקרב הגיעה פלוגת מג"ב והשתלטה שוב על המוצב, תוך איסוף 60 שבויים ירדנים.

36 חיילי צה"ל מסרו נפשם על כיבוש גבעת התחמושת. 15 חיילים זכו לצל"שים.

"גבעת התחמושת", מילים: יורם טהרלב, לחן: יאיר רוזנבלום.

הפוסט "אולי היינו אריות": סיור אל גבעת התחמושת הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.

אופי הסיור: רגלי

אורך הסיור: 2–3 שעות

מידת קושי: קל

נקודת התחלה: שימו בווייז "משלט 16" בשמורת המסרק

רקע: דוד בן-גוריון והמערכה על ירושלים

"כמעט מהרגע הראשון הועמדה ירושלים במרכז המערכה על תקומת ישראל והייתה נקודת המוקד של מלחמת שחרורנו" (דוד בן-גוריון)

מלחמת העצמאות, שנמשכה מעל לשנה וחצי, נחלקת לשני חלקים מרכזיים. החלק הראשון החל מייד לאחר החלטת האו"ם על חלוקת ישראל ב-29.11.1947, והתאפיין במלחמת אזרחים בין יהודים לערבים בתוך ישראל. החלק השני החל לאחר הכרזת העצמאות ב-14.5.1948, והתאפיין בפלישה של צבאות ערב אל תוך ישראל.

בשלב הראשון של המלחמה, מיקדו ערביי ישראל את עיקר מאמציהם בחסימת הדרך ליישובים המבודדים. מוקד הפעילות הערבית היה הדרך לירושלים. הסיבה: ההנהגה הצבאית הערבית הבינה את מה שהבין דוד בן-גוריון: ירושלים היא הלב הפועם של עם ישראל. ללא ירושלים, רעיון המדינה היהודית יספוג מכה אנושה, ואולי קטלנית.

המנטרה המרכזית של חסימת הדרך לירושלים הייתה מניעת הגעה של אספקת מזון אל העיר, כדי להכניעה ברעב. מרכז הכובד של המאבק היה הכביש שעבר בנחל הגיא ("באב אל וואד" בערבית) והניסיונות של היישוב העברי להעביר דרכו שיירות אספקה לירושלים.

בסיורנו היום נתמקד באזור שער הגיא, ובמיוחד בנקודות התורפה האסטרטגיות שלו, הנחשפות כאשר מבקרים ברכסים שנשלטו על ידי הערבים שחסמו את הדרך לירושלים.

ברווזים במטווח: מה זה אומר להיות נהג שיירות לירושלים?

כדי להגיע לשמורת המסרק ולמשלט 16, ניסע בכביש מס' 1 לכיוון שורש ובית מאיר. כפי שאפשר לראות, אנחנו נמצאים בנקודת חיבור בין השפלה לבין הרי ירושלים, המתנשאים מעלינו. הכביש שבו אנחנו נוסעים עובר בתחתית הערוץ, בשטח נחות טופוגרפית ביחס לרכסים סביבו, כך שמי שיושב על הרכס שולט בכביש גם מבלי לנכוח בו באופן פיזי.

ואכן, לפי עדויות נהגי השיירות, שחירפו את נפשם בניסיונות להמשיך להזרים מזון ואספקה לירושלים, נקודת התרופה המרכזית הייתה שער הגיא, כפי שמספר נהג משאית בשיירות לירושלים, יונה גולני:

"הקושי העיקרי התחיל בשער הגיא, עם העלייה במעלה ההר, כאשר הדרך מתפתלת בין ההרים המיוערים, אשר שימשו מקום תצפית ומסתור מצוינים לאנשי הכנופיות. אלה המטירו אש מרוכזת על המשאיות העמוסות לעייפה הזוחלות לאיטן במעלה ההר"

חלק מהשיירות הצליחו להעפיל לירושלים ולספק לה את החמצן שהיה דרוש לה. המחיר היה כבד. לא פעם השיירות המותקפות אף נבזזו, והציוד לא רק ירד לטמיון אלא גם חיזק את האויב הערבי. חודש מרץ 1948 היה חודש עגום במיוחד מבחינת השיירות, שספגו אבדות כבדות, ולכן החליט בן-גוריון על שינוי הגישה. לא עוד שיירות כבדות המזדחלות בשטח נחות, אלא כיבוש הדרך לירושלים, ושליטה על הרכסים השולטים על הדרך.

במסגרת זו נערך "מבצע נחשון" לפריצת הדרך לירושלים. המצבע הצליח אומנם, אך הערבים שבו והשתלטו על הדרך לאחר מכן. מבצע נוסף, "הראל", הופסק באמצעו בשל הצורך להעביר את הכוחות לזירה אחרת, והדרך לירושלים שוב נחסמה. המבצע הבא שיצא אל הדרך היה מבצע "מכבי", ועליו נספר בנקודת העצירה הראשונה.

תחילת מסלול: מבצע מכבי יוצא לדרך

נפנה מכביש 1 לכביש 3955 לכיוון בית מאיר. מעט לפני הכניסה אל שמורת המסרק, נראה שלט "דרך בורמה", ונרד מהכביש לחניון עפר בצד ימין של הדרך.

מהחניה יוצא שביל (במגמת ירידה קלה) ובו נצעד. לאחר כמה דקות השביל יתפצל. השביל השמאלי (סימון אדום) מגיע לאנדרטת מח"ל (שאליה אפשר להגיע גם בשביל שבו נלך). אנו נמשיך ימינה, ונעקוב אחרי הסימון הירוק (ולפרקים גם הכחול-לבן-כתום של שביל ישראל, החופף כאן את השביל הירוק). מגמת פנינו היא משלט 16, אך אפשר ליהנות בדרך גם מהחורש הים התיכוני שמלווה אותנו, ובחודשים מרץ ואפריל נראה כאן פריחה מרהיבה. לאחר כמה דקות של הליכה מתונה השביל פונה שמאלה (לכיוון מערב). סמוך לפנייה ישנו עץ גדול שתחתיו אפשר לערוך עצירת רענון קצרה. משם השביל ממשיך במגמת עלייה קלה אל משלט 16. כדי להבין מהו משלט 16, נבין תחילה מהו "מבצע מכבי".

מבצע מכבי נמשך עשרה ימים, החל מ-8.5.1948. המבצע נקרא על שם מכבי מוצרי מני, שנפל כמה שבועות קודם לכן בדרך לירושלים. מטרת המבצע הייתה להשתלט באופן קבוע על הרכסים משני צידי הכביש לירושלים, וכך לאפשר זרימה חלקה של שיירות אל ירושלים הנצורה. כדי לאחוז בנקודות המפתח השולטות על שער הגיא, היה על כוחות הפלמ"ח לא רק לכבוש את השטח, אלא גם להישאר בו ולהדוף התקפות נגד. לצורך כך נבנו "משלטים".

"משלט" הוא מערך מוגן המורכב מכמה עמדות, בדומה ל"מוצב". למשלטים ניתנו שמות לפי מספר עולה, החל במשלט 1 בשלוחה הצפונית (שלוחת משלטים) עד השלוחה הדרומית, שעליה אנו נמצאים ובה נבקר במשלט 16.

משלט 16: תמצית המלחמה על הדרך לירושלים

עם תחילת מבצע מכבי השתלט, ללא קרב, כוח פלוגתי בפיקוד אורי בן ארי על הגבעה שבה נמצא משלט 16. השתלטות זו הייתה אמורה להיות מקפצה להמשך כיבוש הרכס, בדגש על הכפר העוין בית מחסיר, הנמצא בקצה הרכס (כיום נמצא שם המושב בית מאיר). בשל מחסור בנשק כבד (מרגמת דוידקה שלא הגיעה לשטח), והרצון שלא לחשוף את מטרות המבצע כדי למנוע הגעת תגבורות, קיבל הכוח פקודת נסיגה מהגבעה.

למוחרת, נעשה ניסיון נוסף להשתלט על המקום, אך הפעם נתקל הכוח בהתנגדות הערבים שהבינו את המתרחש ואת ערכו הצבאי של המקום, וכוח הפלמ"ח נסוג. למוחרת בוצעה התקפה נוספת, מתוגברת בנשק ובחיילים, ומשלט 16 נכבש שוב. הערבים, בהבינם את חשיבות המקום ואת השליטה המעולה שלו על הדרך הן לירושלים והן לבית מחסיר, ארגנו בזריזות התקפת נגד עזה, שאותה הצליח הכוח להדוף תוך ספיגת אבדות. לאחר הדיפה זו נכבשו גם משלט 17 הסמוך והכפר בית מחסיר, שנמצא ריק מתושביו.

במשלט 16 עצמו ישנה כיום אנדרטה בת כמה חלקים לזכר לוחמי הפלמ"ח שנפלו במערכה על ירושלים. במרחק הליכה קצר מהמשלט, נוכל להתקרב בזהירות אל שפת המצוק ולקבל נקודת מבט אחת על כביש 1 שתחתינו, שמסבירה את הסיפור כולו, או במילותיו של הסופר עמוס איילון: "היה ברור מכול כי המערכה על ירושלים לא תוכרע בעיר העתיקה… כי אם באותו פס אספלט צר המחבר את ירושלים עם תל אביב". פס האספלט הצר והמפותל שתחתינו נחשף במלוא פגיעותו האסטרטגית ממרום משלט 16, וממחיש את עוצמתה של נקודת המבט של הלוחמים הערבים, שישבו על הרכס ושלטו באש על הכביש לירושלים. אל תיתנו למראה הכביש המהיר והרחב להטעות אתכם. בתש"ח היה מדובר בכביש חד נתיבי, צר ומתפתל, שצמחייה סבוכה מקיפה אותו משני צידיו. מן הראוי להזכיר את דבריו של בני מרשק, קצין התרבות של חטיבת הראל ("הפוליטרוק"): "בכל ההיסטוריה הצבאית לא נוצרה עוד יחידה צבאית שרוחב חזית לחימתה לא היה אפילו רוחב של כביש, ומידת רוחב זו היא שקבעה את גורלה של המדינה".

זהו מקום מתאים מאין כמותו לשמוע את שירו של חיים גורי "באב אל וואד" (שבאופן פרדוקסלי כלל לא נלחם כאן אלא בחזית הנגב).

גיבורי תש"ח: לא רק הלוחמים שבחזית

מהתצפית אפשר לחזור בשביל לכיוון מוצב 16 ומשם לרכב, באותה דרך שבה הגענו. לחלופין אפשר להמשיך לכיוון משלט 21 במגמת ירידה. משלט זה קרוב יותר לשער הגיא ועל כן הוא נמוך יותר. משלט זה נכבש בלילה השני למבצע מכבי. גם מבצע מכבי לא פתר באופן סופי את בעיית האספקה לירושלים, אך על כך נדבר בסיור אחר.

בדרך חזרה אל הרכב אפשר להתחבר אל דור תש"ח, דור שבו נהגי המשאיות בשיירות השונות עמדו בחזית הקרבות, חשופים בקבינות, והלוחמים שהשתקעו במשלטים הצליחו לשמור בגופם על הדרך החיונית לירושלים.

ברכב נוכל לשמוע את השיר "יא משלטי", ולהתחבר גם להווי הפלמ"ח והלוחמים שאחזו במשלטים, המכונים בשיר "ביתי שלי ללא קירות".

הפוסט "ביתי שלי ללא קירות": סיור אל משלט 16 בדרך לירושלים הופיע לראשונה ב-הביטחוניסטים.