ארץ האפשרויות המוגבלות: על אפליית ישראלים יהודים בקבלה ללימודי רפואה

הכתוב במאמר הוא על דעת המחבר בלבד ואינו משקף בהכרח את עמדת התנועה.

מה הבינה הרשות הפלסטינית על אודות הכשרת הרופאים במוסדותיה, בפרק הזמן הקצר שבו היא קיימת בשטחי יהודה, שומרון ורצועת עזה? האם הרשות, שבה הוקמו חמש פקולטות לרפואה בתוך 26 שנים בלבד, מבינה דבר מה שמדינת ישראל מתקשה להבין, על אף שש הפקולטות לרפואה באוניברסיטאות שבה, שהראשונה שבהן נוסדה במאי 1949 באוניברסיטה העברית בירושלים?

היסטוריית החינוך הרפואי ברשות הפלסטינית

לרשות הפלסטינית יש אומנם היסטוריית חינוך רפואי קצרה, אך למרות זאת אפשר ללמוד דבר או שניים ממנה, מהקשרים אסטרטגיים לאומיים ועד לדאגה לסטודנטים המקומיים.

כבר בשנות ה-80 של המאה ה-20 הבינה הקהילה הרפואית הערבית-פלסטינית כי עתיד שירותי הרפואה העצמאיים שלה מצוי בצרות. ההחלטה על הקמת בית ספר לרפואה בשטחי יהודה ושומרון (על אדמת "פלסטין" לדידם) הייתה מהלך אסטרטגי עבור האוכלוסייה המקומית, החלטה שנבעה בעיקר מהשאיפה לעצמאות בתחום הרפואי, ובכלל זאת מהצורך בקיום לימודי רפואה והכשרה לרופאים לקראת התמחותם לצורך שירות משמעותי במדינה שבדרך, לכאורה.

עד לאותה תקופה, קיבלו הצעירים הערבים את השכלתם הרפואית בחו"ל ונאלצו להתמודד עם אתגרים המוכרים גם לצעירים ישראלים רבים, שכן הכשרה בחו"ל הייתה כהגדרתם "יקרה, עם מספר מוגבל של הזדמנויות, שהובילה לבריחת מוחות" (צעירים לא שבו מחו"ל כדי לעבוד ולחיות ב"פלסטין"). עוד הוסיפו והבהירו כי "משמעות הדבר היא שמספר השירותים הרפואיים העומדים לרשות הציבור היו מוגבלים. משמע, היה צורך להפנות חולים רבים לטיפול בחו"ל" ובכלל זאת בישראל.

בית הספר הציבורי ה"פלסטיני" הראשון לרפואה נפתח בשנת 1994. מאז נפתחו שלושה נוספים ואליהם התווסף גם בית הספר הפרטי הראשון לרפואה בסיוע אמריקני בג'נין. בסך הכול חמש פקולטות לרפואה בשטחי יהודה שומרון ועזה – לערבים בלבד.

הפקולטה הראשונה לרפואה נפתחה באוניברסיטת אל–קודס בירושלים ולא בכדי. הייתה זו החלטה אסטרטגית בעלת משמעויות מדיניות במקום הנתפס כמרכזי, סמלי ומשמעותי ביותר מבחינה פוליטית ל"מדינה הפלסטינית" שבירתה העתידית ב"אל-קודס", היא ירושלים. בית הספר לרפואה שנפתח בשנת 1994 קלט תחילה רק 34 תלמידים. כדי להפוך את הלימודים לנגישים יותר בעבור סטודנטים מחוץ לירושלים, ומפאת אילוצי זמן, מרחב וחופש תנועה עבור מי שלא התאפשרה תנועתו החופשית מסיבות ביטחוניות, נפתחו שלוחות בשכם ובעזה לסטודנטים הלומדים בשלב הקדם-רפואי הראשון. כדי לסיים את שני השלבים הנותרים עברו הסטודנטים לקמפוס הראשי בירושלים. כיום רשומים בפקולטה למעלה מ-2,300 סטודנטים לרפואה, ובכל שנה מצפים לקלוט לא פחות מ-250 סטודנטים חדשים.

בשנת 1999 הוכרה רשמית הפקולטה לרפואה באוניברסיטת אל–אזהר בעזה. מאז כבר קיבלה הפקולטה הכרה בינלאומית על ידי המועצה הרפואית הבריטית ומדינות אחרות כגון ארצות הברית, שבהן בוגרי בית הספר לרפואה יכולים להמשיך את לימודיהם והתמחותם.

בשנת 2006 הוכרה הפקולטה באוניברסיטת א־נג'ח בשכם כבית ספר לרפואה על ידי המשרד הפלסטיני להשכלה גבוהה. בית הספר מכשיר כ-6,000 סטודנטים לכלל המקצועות הרפואיים (רפואה כללית, רפואת שיניים, רוקחות, אחיות ועוד) מכל רחבי "פלסטין ההיסטורית", כהגדרתם. על פי פרסומים ברשתות החברתיות השנה, נמצא כי בשכם לבדה לומדים רפואה למעלה מ-300 ערבים ישראלים.

באותה שנה פתחה גם האוניברסיטה האסלאמית של עזה פקולטה משלה לרפואה. פקולטה זו מתגאה על שהעמידה בעשור האחרון (2012–2022) 753 בוגרים העוסקים בתחומי התמחותם ב-17 מדינות שונות בכל רחבי העולם, זאת לאחר שסיימו כל אחד ואחת בהצלחה את המטלה המחקרית ועמדו בכלל המבחנים הנדרשים, כולל במבחני ההסמכה הבינלאומיים (IFOM).

כאמור, ישנם כיום ארבעה בתי ספר עצמאיים לרפואה, מתוכם שניים ברצועת עזה, אחד בשכם ואחד באבו דיס הסמוכה לירושלים. במוסדות לימוד אלו תומכת בעיקר הקרן הבריטית למען בית הספר לרפואה באוניברסיטת אל-קודס (FQMS), שנוסדה בשנת 1997 במטרה לקדם את עצמאות מערכת הבריאות הפלסטינית באמצעות חינוך. לקרן זו חברו עוד שבע קרנות שונות בעלות אג'נדה פלסטינית ברורה כשותפות. הקרן ושותפותיה מעודדות סטודנטים ערבים–פלסטינים ללימודי רפואה ואף מסייעות בסבסוד לימודיהם ורווחתם, לצד סיוע בתיאום התמחויות עבור הבוגרים בבתי חולים בבריטניה.

מלבד ארבעת בתי הספר האלה הוכרה באוגוסט 2020, על ידי המשרד להשכלה גבוהה ומחקר מדעי ברשות הפלסטינית, גם הפקולטה לרפואה באוניברסיטה הפרטית האמריקנית–ערבית בג'נין, הנתמכת בידי ארצות הברית ובה למעלה ממחצית הסטודנטים הינם ערבים בעלי תעודת זהות ישראלית.

ערביי ישראל באוניברסיטאות ברשות הפלסטינית: אפשרויות בלתי מוגבלות לערבים בלבד

מספרם של ערביי ישראל הלומדים באוניברסיטאות הערביות ברשות הפלסטינית ביהודה ושומרון מאמיר משנה לשנה ונאמד בכ-15,000 סטודנטים בשנה, למעלה מ-6,000 מתוכם באוניברסיטה בג'נין לבדה, כפי שפרסם העיתונאי גל ברגר בכתבתו ב"כאן 11" ב-29.11.21. על פי האמור, גם באוניברסיטת א-נג'ח שבשכם כשישית מהסטודנטים הם ערבים ישראלים (למעלה מ-4,000); באוניברסיטת ביר זית שצפונית לרמאללה מהווים הם כחמישית (כ-3,500); באוניברסיטאות בחברון ובאבו-דיס הצמודה לירושלים יש יחד קרוב ל-2,000 סטודנטים נוספים.

כך נהנים ערביי ישראל מכל העולמות, מכל האפשרויות ומכל הפקולטות היות והאפשרויות פתוחות לפניהם בשטחי הרשות הפלסטינית ובמדינות ערב השכנות, כפי שיצוין בהמשך. מתברר שהחוק הישראלי האוסר על כניסת ישראלים באשר הם לשטחי הרשות הפלסטינית אינו תקף כשמדובר בערבים. אלו כידוע חסינים מניסיונות לפגוע בישראלים, רשאים לעבור ללא סכנת מעצר במחסומים, וכמובן – נהנים מהאפשרות ללמוד באוניברסיטאות המקומיות ולהתגורר במעונות, בדירות שכורות או לחזור לבית ההורים במדינת ישראל ולזכות במרב הזכויות ללא צורך או דרישה למילוי חובות. ככה זה כשאתה ערבי ישראלי החי בשלווה ובביטחון במדינת ישראל, ונהנה ממנעמי ה"כיבוש" ומנצל את ה"אפרטהייד" המפלה לרעה דווקא את "בעלי הבית" – הפראיירים היהודים.

צעירים ערבים המחזיקים בתעודת זהות ישראלית יכולים ללמוד בכל מדינה אחרת לבחירתם, זאת במידה שלא צלחה דרכם המוקלת והמועדפת בפקולטות לרפואה במדינת ישראל המחבקת והמפנקת, או באחת מחמש הפקולטות הפלסטיניות הקרובה לביתם. כך למעשה יכולים הם לבחור באחת מהפקולטות הרבות לרפואה במדינות ערב, הנגישות להם כערבים ואסורות על יהודים, על אף הסכמי השלום, יחסי השכנות ושיתופי הפעולה החד צדדיים, שלפיהם קולטת ישראל מעת לעת מתמחים, חולים ואף בני משפחות של אי אלו מנהיגים.

להלן הדוגמאות והמספרים מפקולטות לרפואה ברחבי המזרח התיכון, הפתוחות בפני ערביי ישראל אך סגורות בפני יהודיה: בירדן – שש פקולטות, כשבפקולטה בעמאן לבדה לומדים בין 100 ל-300 ערבים ישראלים; בלבנון – 7 פקולטות; בסוריה – 7 פקולטות; במצרים – 31 פקולטות לרפואה ב-27 אוניברסיטאות; בסעודיה – 27 פקולטות; בעיראק – 19 פקולטות; באמירויות – 6 פקולטות; בתימן – 9 פקולטות; בקטאר – שתי פקולטות; בעומאן – שתי פקולטות; בכווית – פקולטה אחת. למען הסר ספק: הרמה האקדמית בחלק לא מבוטל מהפקולטות הללו גבוהה ועומדת באמות מידה מערביות, כדוגמת הפקולטות לרפואה בירדן המותאמות למתודולוגיה הבריטית והאוניברסיטה הפרטית בג'נין שפועלת בשיתוף עם אוניברסיטת מדינת קליפורניה המייעצת לה בתחום האקדמי והתפעולי, כמו גם עם אוניברסיטת יוטה שבארצות הברית.

התוצאה: לערבים יש יותר אפשרויות ללמוד ולעסוק בתחום הרפואה

הפרסום "כוח אדם במקצועות הבריאות 2020" של משרד הבריאות בנושא כוח האדם במקצועות הבריאות, שראה אור במטרה לסייע למקבלי ההחלטות וחוקרים בתכנון כוח האדם במקצועות הבריאות בישראל, מציין את מספר רישיונות הרפואה החדשים שנופקו במדינה ב-2020.

מהפרסום עולה כי בשנת 2020 הונפקו 1,835 רישיונות חדשים ברפואה. מתוכם, רק 664 רישיונות, המהווים 36% מהסך הכולל, הונפקו לבוגרי הפקולטות בארץ, ו-51% לישראלים בוגרי חו"ל, יהודים וערבים כאחד. מספר הרישיונות לבוגרי הארץ אומנם עלה ל-664, פי שניים כמעט מבשנת 2010 וביחס לעשורים הקודמים, אך במקביל נרשמה גם עלייה במספר הישראלים בוגרי חו"ל: 942 בשנת 2020 לעומת 195 בשנת 2010, ו-111 בשנת 2005 מכלל הרישיונות.

מבין כלל הרישיונות שהוענקו לישראלים בוגרי חו"ל בשנת 2020 אפשר לקבוע באופן מובהק למדי כי ישנם מקומות שבהם למדו ערבים בלבד. כנתון נציין 55 סטודנטים שלמדו בפקולטות לרפואה ברשות הפלסטינית, נתון המהווה עלייה משמעותית מבשנים עברו, 32 בירדן, 24 במצרים ורק ארבעה בסוריה, כפועל יוצא של מלחמת האזרחים הנמשכת שם. בהתחשב בנתון שפורסם שלפיו בשנת 2020 כמעט מחצית מהרישיונות החדשים (46%) הונפקו לערבים ולדרוזים, אפשר להסיק כי הם לא קופחו או הופלו לרעה ביחס למספרם הכולל באוכלוסייה בישראל. נהפוך הוא – בפניהם עמדו אפשרויות רבות יותר ללימודי רפואה במגוון מוסדות רב יותר מאשר לכל אזרח ישראלי–יהודי ממוצע.

מספרם הכולל של הרופאים הרשומים בישראל נכון לשנת 2020 עמד על 41,610, מתוכם למדו רפואה בישראל 16,171 בלבד, יהודים וערבים כאחד. כל היתר למדו בפקולטות לרפואה ברחבי העולם ומתוכם אפשר לקבוע בוודאות רבה שאלו שלמדו במדינות ערב היו ערבים, כדוגמת אותם 608 שלמדו בירדן, 294 במצרים ו-199 בסוריה.

בבחינה של תחום רפואת השיניים עולה כי בשנת 2020 הונפקו 440 רישיונות חדשים ברפואת שיניים, מתוכם 24% לבוגרי הארץ ו-61% לישראלים בוגרי חו"ל, ערבים ויהודים כאחד. מבין בוגרי ארצות הלימוד הזרות, הרוב היו 90 מהרשות הפלסטינית, המהווים כ-20% מסך הזכאים, וממצרים – 26 רופאים. יש לציין כי גם במקצוע זה מספר בוגרי הפקולטות מהרשות הפלסטינית נמצא בעלייה ניכרת. עוד מוזכר כי בעשור האחרון, על פי הפרסום של משרד הבריאות, 53% מכלל הרישיונות החדשים ברפואת שיניים ניתנו לערבים ולדרוזים.

בסוף שנת 2020 כרבע (26%) מכלל רופאי השיניים עד גיל 67 היו בוגרי ישראל וכמחצית (48%) בוגרי מזרח אירופה. מתוך הרבע שנותר, 5% היו בוגרי פקולטות ברשות הפלסטינית, 4% בירדן, 2% בסוריה והשאר במדינות אחרות. נתון נוסף מלמד כי מסך כל 12,373 רופאי שיניים בישראל, רק 3,233 למדו בארץ, ללא הבדל דת, גזע ומין. זאת, בעוד אפשר לקבוע כי בקרב אותם 516 שלמדו ברשות הפלסטינית, 408 בירדן, 185 בסוריה ו-95 במצרים, ככל הנראה לא היה ולו ישראלי–יהודי אחד לרפואה.

מה אפשר לעשות כדי לשנות את המצב?

מקצוע הרפואה בישראל נמצא בקשיים ובפערים משמעותיים המחייבים רפורמה מעמיקה. מומחים רבים בעלי שם עסקו וכתבו בנושא דוחות מעמיקים ובהם המלצות לשנים הבאות, בהינתן ממשלה יציבה שתצליח לקדם וליישם החלטות מעשיות בנושא.

בחלק ניכר מהדוחות החשובים וההמלצות המכובדות, שלא לומר בכולם, לא מצוין הצורך במתן עדיפות ברורה ומוחלטת לצעירים ישראלים ששירתו וממשיכים לשרת את המדינה נאמנה, בין אם בצבא, בשירות לאומי או אזרחי, ללא הבדלי דת, גזע ומגדר, זאת על פני כל אזרח אחר שפטר עצמו מחובותיו לחברה ולמדינה, או סטודנט ומתמחה זר שלא עלה ארצה ומעמדו כשל תייר.

העדפה מתקנת ברורה בכל אוניברסיטה ומקום עבודה, בריש גלי וללא שמץ של בושה, יש להעניק מיידית ועל פי חוק לכל החיילים המשוחררים שהשלימו שירות מלא וככל הנראה ימשיכו לשרת במילואים; לכל מי שהתנדבו למערכי השירות הלאומי והאזרחי ותרמו מעצמם לכלל הציבור הישראלי באשר הוא; לנכי צה"ל ולנפגעי פעולות איבה, לבני משפחות של נכים קשים ובוודאי למשפחות שכולות שהילדים שנותרו בארץ מהווים עבורם משענת ותמיכה פיזית ונפשית משמעותית, חיונית והכרחית.

נוסף על כך יש לקבוע בחוק כי כל אדם אשר יש מידע על אודותיו כי תמך או תומך הוא בישות טרור, אינו מכיר במדינת ישראל ובזכותה להתקיים בגבולות בטוחים ו/או מתנגד לעצם היותה של מדינת ישראל מדינת היהודים – לא יוכל ללמוד במוסדות אקדמיים ישראלים, לא יהיה זכאי לשום הטבה או מלגה מטעם המדינה ואזרחותו תועמד בסכנת שלילה. בפשטות – יתכבד נא תומך הטרור ללמוד במוסדות אקדמיים אחרים ברחבי המזרח התיכון.

יש לאמץ את הצעת התיקון לחוק העונשין האוסרת על הנפת דגל של ישות עוינת, משנת התשע"ט – 2018, שאותה הציעה בזמנו חברת הכנסת לשעבר ענת ברקו. כך תימנע הנפת דגלי חמאס, אש"ף ואחרים בקמפוסים, במוסדות ישראליים ובדרכים.

יש להבהיר לכל סטודנט שהיה שותף למעשי איבה או הביע תמיכה פומבית בטרור או באויבי ישראל בעודו לומד בחו"ל – כי מוטב לו שיישאר שם. זאת, משום שלא תתאפשר קליטתו החוקית במוסדות הלימוד בארץ, יידרש הוא להשיב כל הטבה שלה זכה וייתכן מאוד שאת אזרחותו ודרכונו הישראלי יידרש למסור לפקידי ההגירה בטרם יעזוב לצמיתות את המדינה.

לבסוף, נדרשת חקיקה בישראל לשם הכרה במעמד הסטודנטים הישראלים הלומדים בחו"ל, כדוגמת הכרה של ביטוח לאומי, מלגות, תנאים פיננסיים (חשבון סטודנט, הטבות בהלוואות ובהמרות מטבע חוץ), והטבות סטודנט בתחבורה, בתרבות וכיו"ב בעת שהותם בחופשות בארץ. על מדינת ישראל לעשות כמיטב יכולתה בכדי להשיב את מיטב בנינו ובנותינו ארצה מהגלות הכפויה, זאת לאחר שלא השכילה לתעדפם על פני משתמטים ואזרחים שאינם מביעים נאמנות למדינה ולא אפשרה למשרתיה הנאמנים, חיילים כלוחמים וקציני צבא מובחרים, להישאר בארץ שבה גדלו ושעליה הגנו בגופם, כדי לרכוש השכלה החיונית גם לה עצמה עתה או בחלוף השנים.

סיכום

מדינת ישראל נדרשת לחוקק חוק המעניק העדפה מתקנת מלאה לאלו מאזרחיה שהוכיחו את נאמנותם לה, למען יוכלו להתגורר בה בכבוד, לרכוש השכלה ראויה ולבנות בה את חייהם הבוגרים.

אינני קורא חלילה לגרש או להדיר ערבים ככלל מהמדינה או מאוניברסיטאות בישראל, אלא פשוט להעדיף בחוק כל אזרח התומך, נאמן ומשרת את המדינה במסגרת שירות צבאי, לאומי או אזרחי.

לערבים הבוחרים להשתמט מחובותיהם לחברה, המאפשרת להם יותר מכל מקבילה במזרח התיכון להשמיץ את המדינה הטובה ביותר עבורם בסביבה הקרובה ולתמוך באויבינו בעת צרה כבשגרה, יש אפשרויות נוספות שאינן זמינות או נגישות למרבית אזרחי ישראל הצעירים, שומרי החוק וחפצי החיים.

יש להכיר כי מדיניות ה"אפרטהייד" לכאורה מופעלת בעיקר כנגד יהודים, זאת באוסרה על כניסתם לערים או לאזורים בשליטת הרשות הפלסטינית, וכמובן מונעת מהם את הזכות להתקבל ללימודים במקומות שבהם ישנן אוניברסיטאות המלמדות מקצועות מבוקשים כרפואה והנדסה, ברמה גבוהה הקבילה בישראל בפרט, בעולם הערבי ובעולם המערבי ככלל.

יש לאפשר לצעירים הישראלים שתרמו לחברה בשנות שירות, בשירות לאומי, הצטיינו בצבא ואף יצאו לפיקוד ולקצונה ללמוד בארץ ולקבל העדפה ברורה בלימוד מקצועות מועדפים כרפואה. במידה שלא מתאפשר הדבר מפאת תקנים והקצאה, על המדינה להגיע להסדר עימם שיתמוך בהם ויבטיח את שובם ארצה בהקדם.

חברי הכנסת והשרים מהמפלגות הציוניות, שאינם מבולבלים ערכית ותחושת גאווה לאומית עוד מקננת בהם, נדרשים לעשות מעשה חקיקה בעל משמעות בכנסת הקרובה. הגיעה השעה שמנצליה של המדינה, מלעיזיה ואויביה שנקראו לדגל ("פלסטין") והתקבלו ללימודים במוסדות ה"כיבוש" הציוני, יישלחו אחר כבוד ללמוד בכל אחת מהאוניברסיטאות שבהן הם יכולים ללמוד, אך ישראלים יהודים לא.