בספרה “מצעד האיוולת” מפרטת ההיסטוריונית והעיתונאית זוכת הפוליצר, ברברה טוכמן, תופעה שבה ממשלות נוקטות מדיניות שנוגדת את האינטרסים שלהן עצמן. כדי שאיוולת תהיה מוגדרת כך, על המדיניות הננקטת לעמוד בשלושה תנאים: הראשון, חובה שתוצאותיה השליליות ייראו בזמנה ולא בראייה שלאחר מעשה. השני, חייבת להיות דרך פעולה חלופית שאותה אפשר היה לנקוט. השלישי, על המדיניות להיות של קבוצה ולא של יחיד ועליה להישאר בתוקף יותר ממשך חייו של דור פוליטי אחד. אפשר לומר חד משמעית שהסכמי אוסלו עומדים בכל התנאים הללו.
באופן מפתיע, כישלון אוסלו לא נעוץ בחזון שעמד לנגד חותמי ההסכמים. הרי על החזון הכללי הזה, הרוב המכריע של הציבור הישראלי מסכים: יש לשאוף לפתרון שבמסגרתו הפלסטינים ינהלו את ענייניהם בעצמם. כישלון אוסלו נעוץ באופן שבו התבצע הניסיון לממש את החזון.
למרבה הצער, השפעתם ההרסנית של ההסכמים לא פגה גם 30 שנה לאחר חתימתם. אנחנו מושפעים יום יום ושעה שעה מאותה איוולת. בעתיד הקרוב, עם ירידתו של אבו מאזן מהבמה, ייפתח חלון הזדמנויות נדיר שבו תוכל מדינת ישראל לבחון את התחייבויותיה כלפי הרשות הפלסטינית, התחייבויות שעוגנו בהסכמי אוסלו. אבל כדי לתכנן ביעילות מה יהיה – יש קודם כול להבין מה היה.
האבסורד: מפרסונה נון גרטה – לאישיות רצויה, מאוד
בשנים שקדמו לחתימה על הסכמי אוסלו, הארגון לשחרור פלסטין – אש”ף – היה מוקצה בזירה הבינלאומית ואף בלתי חוקי במדינות מסוימות. מנהיג הארגון, יאסר ערפאת, היה אחראי לסדרה של פיגועים נגד אזרחים חפים מפשע, ונוסף על כך היה אחד התומכים הנלהבים ביותר של סדאם חוסיין ערב מלחמת עיראק הראשונה.
כפועל יוצא מכך, הארגון ומנהיגו היו רחוקים מאוד מהמיינסטרים הדיפלומטי-פוליטי בכל העולם, וערפאת היה אישיות בלתי רצויה במדינות המערב, ואף בקרב רוב העולם הערבי. מעמדו של הארגון בזירה הבינלאומית הקרין גם פנימה – לתוך הארגון עצמו: אש”ף היה בעיצומו של תהליך התפוררות, נטול משאבים וללא אופק ארגוני.
מצב זה השתנה לחלוטין עם החתימה על הסכמי אוסלו. מדינת ישראל, בעזרת ההסכמים, הכניסה את ערפאת אחר כבוד בדלת הראשית הן אל המיינסטרים הישראלי והן אל תוך הזירה הבינלאומית.
אוסלו: הרוח הנושבת במפרשי הלאומיות הפלסטינית
אדריכלי ההסכמים יצרו במו ידיהם מדינה פלסטינית. אז נכון, בזמנו זה כונה בשמות אחרים כמו “פחות ממדינה” או “אוטונומיה חלקית”, אבל באותה נשימה היה ברור שהישות הפלסטינית, שלימים תכונה “הרשות הפלסטינית”, נתפסה בעיני הפלסטינים עצמם כמדינה לכל דבר ועניין. משכך, יש לפעול לשחרר אותה מפני הכובשים הציונים. עם החתימה על ההסכמים התקבע הנרטיב: יש לשחרר את פלסטין מהים עד הירדן.
לדידו של הנרטיב הפלסטיני אין שתי מדינות, יש אחת – היא פלסטין. למרבה האבסורד, תפיסת “שתי מדינות לשני עמים” היא המצאה ישראלית נאיבית. מרגע חתימת ההסכמים הפכנו כולנו – תושבי תל אביב או באר שבע, עפרה או עלי – לקולוניאליסטים שהגיעו מאירופה וכבשו ארץ לא להם. למעשה, הסכמי אוסלו קעקעו את הזכות שלנו להיות קיימים. יש להגיד ביושר: בלי אוסלו לפלסטינים לא היה שום יכולת לקדם נרטיב כזה, בהצלחה רבה כל כך.
וזו נקודה ששווה להתעכב עליה. הסכמי אוסלו הכניסו רוח במפרשי הלאומיות הפלסטינית, רוח שאינה פוסקת מנשיבתה בהגיעה לקו הירוק: בשלושת העשורים האחרונים אנחנו עדים לתהליך פלסטיניזציה מואץ לא רק בתחומי הרשות הפלסטינית אלא גם בקרב ערביי ישראל. טעימה מתהליך זה קיבלנו באירועי הפרעות בערים המעורבות במהלך מבצע שומר החומות. במחקר שערכנו בנושא עלה כי מעל שליש מערביי ישראל (36%), המחזיקים באזרחות ישראלית, מרגישים יותר פלסטינים מאשר ישראלים, ומעל מחציתם (19%) מרגישים פלסטינים בלבד.
מי שרוצה לנסות ולעשות תעמולה שמוכוונת לציבור הישראלי כדי לשכנע אותו שהסכמי אוסלו היו טובים למדינת ישראל – מוזמן, אם כי המציאות חזקה יותר. הציבור עבר תהליך של התפכחות מאז אוסלו ולהתפכחות זו גם ביטוי פוליטי, אגב: מספיק להסתכל על המפלגות שאישרו את ההסכמים אז ומנו יחד 56 מנדטים. היום מפלגות אלה מונות 4 מנדטים, וגם זה רק אם הן עוברות את אחוז החסימה.
כך או אחרת, 64% מהציבור הישראלי סבור שהסכמי אוסלו פגעו בביטחון המדינה, כך עלה מסקר שערכנו לאחרונה לציון 30 שנה לחתימה על ההסכמים. אחד הנתונים המזעזעים שעלו במסגרת המחקר הוא שמאז אוסלו ועד היום היו פי 9.3 יותר אזרחים שנפגעו מפעולות איבה בהשוואה לשנים מקום המדינה ועד אוסלו, לאחר נִרמוּל ממוצע שנתי.
להגיש תוכניות, לעזור למקבלי ההחלטות
30 שנה לאחר החתימה על ההסכמים פועלת תנועת הביטחוניסטים בשני רבדים. ראשית, בייצור כיוונים חדשים לפתרון לסכסוך: העולם בכלל והמזרח התיכון בפרט השתנו באופן דרסטי בשנים שחלפו מאז ההסכמים. אפשר להעריך בזהירות שבשנה–שנתיים הקרובות נראה הרחבה מסיבית של הסכמי השלום בין ישראל למדינות ערב סביבנו.
קרוב היום שבו הסכסוך היחיד במזרח התיכון יהיה אך ורק מול הציר השיעי והפלסטיני. יותר מזה; לא יהיה מופרך לטעון שיש יותר סיכוי שיתחלף השלטון באיראן ומדינת ישראל תמצא את עצמה ביחסי שלום איתה – הרבה לפני שתחתום על הסכם שלום עם הפלסטינים.
בהקשר זה יש לציין את הצורך בשינוי התפיסה בנוגע לסכסוך עם הפלסטינים. הקביעה שלפיה הפתרון לסכסוך נעוץ בפתרון שתי מדינות לשני עמים או מדינה דו לאומית – היא מיושנת. קיימות חלופות אחרות, כמו למשל תוכנית האמירויות הפלסטיניות. תוכנית זו מתבססת על ההכרה בביזור השבטי-חמולתי של האוכלוסייה הפלסטינית, שאינה מקשה אחת, ולא תמיד נכנסת בשלום תחת מטרייתה של הרשות הפלסטינית. יש מעט מאוד קשר או אמון בין החמולות השונות בג’נין, בית לחם, רמאללה ושכם. הניסיון המערבי להלביש על האזור את המודל של מדינת לאום – נחל כישלון חרוץ.
כמו כן פועלת התנועה ליצירת דרכי פעולה לתרחישים שונים ליום שאחרי אבו מאזן ברשות הפלסטינית. בסקר נוסף שערכה מחלקת המחקר שלנו בנושא הזה עלה כי 35% מהציבור הישראלי סבור כי לאחר תקופת שלטונו של אבו מאזן חמאס צפוי להשתלט על הרשות הפלסטינית, 28% סבורים שתפרוץ שם אנרכיה, אחוז דומה אינו יודע מה צפוי לקרות ורק 9% מאמינים כי תתבצע העברת שלטון מסודרת בין אבו מאזן ליורשו.
מדינת ישראל חייבת להגיע מוכנה לאותו היום, ופה מסייעת תנועת הביטחוניסטים למקבלי ההחלטות בבניית דרכי פעולה לתרחישים השונים. לפני חתימה על הסכם כלשהו, על הדרג המדיני לעמוד בתנאים שהציב רוב הציבור הישראלי. מסקר שערכנו עולה, בין השאר, כי רוב הציבור הישראלי סובר כי יש להגיע להסכם רק אם הוא יתרום לביטחון ישראל; יש להנהיג משאל עם בטרם חתימה על הסכם; אין לקבל פגיעה באזרחים ישראלים מפעולות טרור בניסיון להגיע להסכם; ובכל מקרה, הפסקת ההסתה נגד ישראל חייבת להיות תנאי מקדים להסכם שלום עתידי מול הפלסטינים.
במציאות שתיווצר לאחר לכתו של אבו מאזן, ישראל חייבת לגבש כיוון פעולה אחר וחדש תוך התחשבות בתנאים שמציבים רוב אזרחי ישראל. זו תהיה תקופה של סיכונים אך גם של הזדמנויות ליציאה לדרך חדשה.
