טעות.
ההתנתקות היא לא “אחד הגורמים” אלא גורם משמעותי בנסיבות שהובילו למלחמת חרבות ברזל. יש להבין שתוכנית ההתנתקות חתמה תהליך כולל שהחל כבר בהסכמי אוסלו – תהליך שהוביל לאובדן שליטה מוחלט על רצועת עזה.
במסגרת הסכמי אוסלו התחייבה ישראל לסגת מהערים בעזה. למרות המחירים הביטחוניים שגבו ההסכמים מישראל, בשנת 2005 החליטה ממשלת שרון להשלים את המהלך ולהתנתק גם מהיישובים היהודיים ברצועת עזה. ההתנתקות האיצה באופן אקספוננציאלי את המגמות המסוכנות שהחלו כבר עשור קודם לכן, ואפשרה לחמאס להגיע לממדים שאיתם אנחנו נאלצים להתמודד היום.
ראוי לציין כי מול הנזק הביטחוני והחברתי שהוסב למדינת ישראל בעקבות תוכנית ההתנתקות, העזתים קיבלו הזדמנות פז ליהנות מרווחה כלכלית וביטחון. במקום לנצל זאת, הם בחרו לחיות תחת שלטון חמאס. מאז עלה הארגון לשלטון בשנת 2007, אוכלוסיית עזה חיה במצב מתמיד של עימות, סובלת מאלימות ודיכוי מצד חמאס, ונתונה לתעמולה ג’יהאדיסטית קיצונית שמטיפה לאנטי-ישראליות ואנטישמיות.
בניסיון לנהל את המצב בלי לשלם מחירים כבדים בנפש ובלי לעורר ביקורת עולמית, אימצה ישראל מדיניות הכלה כלפי עזה, וניסתה להימנע ממהלכים קרקעיים נרחבים בתוך הרצועה. בפועל, היעדר הנוכחות של צה”ל בשטח פגע אנושות ביכולות איסוף המודיעין, אפשר הברחות בהיקפים אדירים, והכין את הקרקע לפרויקט ה”מטרו” של חמאס, שבמסגרתו נבנתה עיר תת-קרקעית תחת עזה.
אם כך, מהלך ההתנתקות שחתם את תהליך אוסלו לא רק יצר קרע בחברה הישראלית, אלא גם אפשר את עלייתו של חמאס לשלטון, הוביל להקצנה בקרב תושבי עזה, מנע מישראל את היכולות לאסוף מודיעין ולפעול בשטח כנדרש, אפשר את פיתוחה של תעשיית המנהרות וההברחות בעזה – וכפועל יוצא גם אפשר את הטבח הנורא ב-7 באוקטובר ואת מלחמת חרבות ברזל שפרצה בעקבותיו.