לא תמיד מצפים שהחדשות על המסך יפגשו אותך באופן אישי. ב-7 באוקטובר, במהלך כנס בבודפשט שעסק בהתעללות מינית ואשר היה לי הכבוד להיות אחד הדוברים המרכזיים בו, לצד שגריר ישראל בהונגריה יעקב הדס-הנדלסמן ושני דוברים ישראלים נוספים, נאלצנו להתמודד עם מארב בלתי צפוי. המשתתפים הסקרנים והתומכים בקהל, שציפו לכנס אקדמי רגיל, הופתעו לגלות שלצדם יושבת קבוצה של כ-15 סטודנטים זרים מאורגנים היטב. אלו הגיעו לצורך מטרה אחת ויחידה: ליצור מהומה, לפוצץ את הכנס ולערער את זכותו של כל ישראלי לדבר בכנס ציבורי. ה”טריגר” שעורר אותם לא היה התוכן של דברינו, אלא עצם זהותנו.
הטירוף הגמור בקמפוסים האמריקאים התגלה לנגד עינינו גם שם, בהונגריה. היתה זו קבוצה של צעירים נוחים להשפעה, שמגבשים בקלות דעות תקיפות בנושאים שאינם מסוגלים לנסח לגביהם טיעונים קוהרנטיים. מנטליות-העדר אליה נגררו מתוך קריאת פוסטים חלולים ברשתות החברתיות ושמיעת סיסמאות ריקות בקמפוסים, ניכרה במעשיהם. במהלך הכנס ניסינו להציג את טיעונינו ולפרוס בפני הקהל ניתוח מקצועי, ואז פתחנו את הבמה לשאלות מהקהל, שחלקן היו מבריקות. אולם, הן המארחים והן הקהל נחרדו מהתנהגותם של המתפרעים, והדגישו בפנינו שוב ושוב, שדבר מעין זה מעולם לא קרה בהונגריה. “מכון הדנובה”, שיזם באומץ את האירוע ועבד קשה להוציאו לפועל, מצא עצמו קורבן למארב.
בזה אחר זה קמו חברי-הקבוצה וצעקו רטוריקה רעילה – שישראל מבצעת לכאורה רצח עם, רוצחת ילדים, גונבת איברים וכולאת בכוונת תחילה פלסטינים חפים מפשע. הם לא חסכו בשום סופרלטיב קיצוני. הם תיעדו את המהומה בטלפונים והעלו את הפארסה לטיקטוק. לפחות חמישה אנשים קמו מכסאותיהם והפריעו במהלך הכנס, בעוד שמפריעים נסתרים אחרים צעקו כשהם ישובים במקומותיהם. השגריר הישראלי לא הספיק לפתוח את פיו לפני שאחד המתפרעים ניסה לגשת אליו, והורחק על ידי מאבטחיו. המתפרעים גם בעטו באנשים במתחם וחסמו את הכניסות, והאורחים במסעדה המקומית לוו החוצה דרך היציאה האחורית.
המארגנים ניסו להסביר למתפרעים שמטרת הוועידה היא לנהל דיאלוג. “זהו נושא רגיש ומורכב ביותר,” הדגיש אחד מהם, “ואנחנו מאד מעוניינים לשמוע את דעתכם בעניין. אבל אנא מכם, עשו זאת באדיבות וכבדו את האנשים בחדר; אך דבריו נפלו על אוזניים ערלות.
כשהגעתי לפודיום הדוברים, החלטתי שאין הזמן נכון לדברי פייסנות. האסטרטגיה הפרו-ישראלית הקלאסית גורסת בדרך כלל, שכאשר יריבך מדבר בבוטות עליך לנקוט שפה גבוהה, ושעל השמצות יש להגיב במילים כנות ואדיבות. אולם, אל מול ניסיון כה ברור לשבש ולתקוף, היה לי ברור שאין מקום לניסיונות פיוס. להיפך, היה עלי לנקוט אסרטיביות יתרה.
עוד לפני שאמרתי את המילה הראשונה, ניסה מפריע מהקהל לתקוף אותי וזרק לחלל האוויר האשמות שווא על כך שישראל פוגעת בכוונה באזרחים. דבריו לא הרתיעו אותי. “לכל המפריעים האחרים שבחדר, הצ’ק מחכה לכם בחוץ,” אמרתי בציניות, “אז בבקשה, צלמו את עצמכם עושים צחוק מעצמכם ואז צאו, כי אתם מפריעים לכנס של מבוגרים.” בתגובה, עוד מפריעים מהקהל החלו לצעוק.
“אני מבטיח לכם, לא נהיה עוד יהודים עם ברכיים רועדות,” אמרתי בפרפראזה על דבריו המפורסמים של מנחם בגין. “היום אנחנו לובשים מדים, מחזיקים נשק ומגנים על עצמנו” (מאוחר יותר, אחד הצופים בקהל, אדם ממוצא וייטנאמי, הודה בפניי שהוא עדיין אסיר תודה לבגין על שהכניס פליטים מארצו).
נשארתי רגוע ומרוכז, כי הייתי בטוח שהאמת לצדנו. המפריעים מהקהל צעקו, כי ככל הנראה – האמת כואבת. דיברתי על הצורך במסגור-מחדש של הנושא – אין זו רק מלחמתה של ישראל נגד חמאס או הפלסטינים בעזה; מדובר במלחמת המערב נגד הציר הרדיקלי. הראיתי לקהל תמונות של ישובים חרבים בדרום, ושל הגיבורים הלאומיים החדשים שלנו – חללי צה”ל, שתמונותיהם מתנוססות כעת על מדבקות ושלטי חוצות. אנחנו באותה סירה אל מול הציר הרדיקלי, הדגשתי, ואם ישראל תיפול, המערב יהיה הבא בתור ליפול.
כאשר היהודים הם הקורבנות, עושה רושם שאין הדבר מטריד במיוחד את אותם מפריעים מהקהל. אבל כאשר העם היהודי מגיב ועומד על שלו, הם מתחילים לזעוף. עם זאת, יש לומר שההתעלמות המוחלטת הזו מעובדות לא הופיעה יש מאין. האשמות אלה היו רחוקות מלהיות פרי דמיונם; הם שאבו אותן ישירות מהאווירה האנטי-ישראלית שיצרו פוליטיקאים בעלי-אינטרס, שמעדיפים להפסיק לחשוב על ישראל בזמן שהם מנסים להיבחר מחדש. ג’וזף בורל באיחוד האירופי, אנטוניו גוטרש באו”ם, אפילו מספר פוליטיקאים בממשל האמריקני – כל אלה מייצרים את האווירה האנטי-ישראלית הזו, עם נתונים מזויפים שמקורם בדוחות של האו”ם. לפי נתונים אלה, המתבססים על מכונת התעמולה של חמאס הידועה בשם “משרד הבריאות בעזה”, 40,000 פלסטינים נהרגו במלחמה. פוליטיקאים אלה ממסגרים את מלחמת ההגנה העצמית של ישראל כ”רצח עם”, ומציעים לה הטפות מוסר, לא פתרונות.
בלאז’ אורבן, היועץ המדיני של ראש ממשלת הונגריה, הגיב באומרו כי “להונגריה יש מדיניות של אפס סובלנות כלפי כל צורות האנטישמיות… זוהי מדיניות ממשלתית שאיננו מתפשרים עליה. זו הסיבה שבחודשים האחרונים היינו למעשה המדינה היחידה באירופה שלא אפשרה הפגנות אלימות לתמיכה בארגוני טרור. … התקריות האלימות הללו וההפרעה לחופש הביטוי אינן מקובלות עלינו.”
התקשורת המקומית כולה, משמאל ומימין, היתה אחידה בגינוי שלה. “הם מייבאים שנאה להונגריה”, נכתב באחד מעיתוני מדינה זו, שנוקטת קו אגרסיבי מאד כלפי רטוריקה אנטי-ישראלית, ואשר בניגוד לרבות משכנותיה האירופיות, לא ראתה הפגנות אלימות כאלה ברחובות ובקמפוסים שלה. נהפוך הוא; בהונגריה דווקא נערכו עצרות פרו-ישראליות בקנה מידה גדול, בהשתתפות אזרחים הונגרים מכל תחומי החיים – חילונים, דתיים, נוצרים ויהודים – שהראו את הסולידריות האמיתית והמרגשת שלהם. אזרחים הונגרים פרו-ישראלים פרסמו פוסטים, בהם תיארו כיצד “הפרובוקטורים השתמשו בשקרים נגד ישראל” וכיצד “הם צועקים סיסמאות הקוראות למחוק את ישראל מהמפה”. הם הוסיפו: “לא נסוגנו. המשכנו עם האירוע, והיינו כל כך גאים בשגריר הישראלי, שלמרות מאמציהם, נשא את נאומו”. שגרירות ישראל כינתה את ההפרעות “מביישות” וקבעה ש”אין להשתמש בחופש הביטוי לצורך השתקה”. על פי דיווחים, אזרחים מקומיים יצאו לרחובות עם נוזלי ניקוי, וניקו את כתובות הגרפיטי הפרו-פלסטיניות שהציפו את רחובות בודפשט.
זהו, אם בכלל, הניצחון האמיתי. האספסוף לא השיג את מטרתו ולא הצליח להשקיט אותנו; צעדים חמורים ננקטו נגד המתפרעים; מתנדבים יצאו לרחובות וניקו את כתובות הגרפיטי; והתקשורת המקומית התאחדה בסלידה כנגד מפגן השנאה הזה. “אנחנו מבינים”, אמר לי מומחה מקומי, “אתם נלחמים מלחמת קיום. ואנחנו בצד שלך.”
אנו לא נמדדים לפי אלו התוקפים שלנו, אלא לפי אופי תגובתנו.
הניגוד בין שני הצדדים לא יכול היה להיות ברור יותר עבורי.
