לפני שנה, ב-7 באוקטובר 2023, ביצע חמאס את הטבח הגדול והאכזרי ביותר נגד יהודים מאז השואה – הרג מתוכנן מראש של גברים, נשים, קשישים, ילדים, ואפילו תינוקות. אונס, עריפת ראשים, התעללות בגופות, רצח בדם קר וחטיפות. גם חיילים מנוסים שנחפזו לסייע לתושבים הפגועים בדרום ישראל נתקפו בתדהמה למראה הזוועות.
חרף זאת, רבים עלזו וחגגו את הטבח, הגדירו אותו כ”התנגדות”, ואף הצדיקו אותו כאקט של הגנה. שלושה ימים בלבד לאחר המתקפה, מוחמד חנון, מנהיג “האיגוד הפלסטיני” של איטליה (Associazione Palestinesi), התייחס לטבח בריאיון לערוץ טלוויזיה איטלקי במהלך הפגנה פלסטינית שהתקיימה במילאנו. המתקפה הייתה “הגנה עצמית לגיטימית”, טען חנון.
אמירתו של חנון היא רק אחד מביטויי שנאה רבים כלפי ישראל, אשר הלכו והתרבו במערב מייד לאחר הטבח, עוד הרבה לפני שצה”ל החל בפעולתו הקרקעית בעזה. האנשים המחזיקים בדעות אלה טוענים, שישראל כלל לא הייתה אמורה להגיב. למעשה, ישראל כלל לא הייתה צריכה להתקיים, כפי שעולה מאחת הסיסמאות הפופולריות בהפגנות ה”פרו-פלסטיניות”: “מהים עד לנהר, פלסטין עוד תשוחרר” – קריאה ברורה להשמדתה של המדינה היהודית.
הפסאדה השקרית של האנטי-ציונות נחשפת כעת במלואה. כפי שהוכיח הקונגרס היהודי העולמי, אנטי-ציונות אינה אלא צורה של אנטישמיות – התנגדות לזכות העם היהודי להגדרה עצמית במולדתו ההיסטורית, תוך התעלמות מהעדויות ההיסטוריות והארכיאולוגיות של זיקת העם היהודי לארץ ישראל. עבור יותר מדי אנשים, כל מי שתומך בזכות היהודים להגדרה עצמית ובעצם קיומה של מדינת ישראל מתויג אוטומטית כ”ציוני”, ולכן כ”אויב”. מכאן סלולה הדרך לפעולות אלימות נגד יהודים, הן בישראל והן בגולה.
המספרים מאחורי האנטישמיות
התערובת הרעילה של אנטישמיות ואנטי-ציונות הינה מרכיב דומיננטי בהפגנות פרו-פלסטיניות בכל המערב, מקנדה ועד אוסטרליה, ומארצות הברית עד אירופה. קמפוסים באוניברסיטאות הפכו למבצרים של שנאה אנטי-ישראלית, באופן שהסלים במקרים מסוימים אל מעבר לקריאות ולסיסמאות, והגיע עד כדי נקיטת אלימות של ממש נגד יהודים. באוניברסיטת פיטסבורג הותקפו שני סטודנטים יהודים על ידי בריונים פרו-פלסטינים, לאחר שזוהו כיהודים בשל הכיפות שחבשו לראשם.
בבריטניה, בחלוף חודש אחד בלבד מטבח ה-7 באוקטובר, דיווח אדוארד אייזקס, יו”ר איחוד הסטודנטים היהודים, על זינוק חסר תקדים בתקיפות נגד סטודנטים יהודים. הקרן לביטחון קהילתי בבריטניה (CST) דיווחה על 67 תקריות אנטישמיות בין ה-7 באוקטובר ל-3 בנובמבר 2023 ב-29 קמפוסים, וזאת בהשוואה ל-12 תקריות בתקופה המקבילה בשנת 2022. אפילו על פי ה-BBC, ערוץ שקשה מאוד להגדירו כפרו-ישראלי, הדבר משקף עלייה משמעותית בתקריות האנטישמיות.
הקרן לביטחון קהילתי (CST) דיווחה גם על 5,583 תקריות אנטישמיות בין ה-7 באוקטובר 2023 ל-30 בספטמבר 2024, דיווח המשקף עלייה של 204% לעומת 1,830 התקריות שדווחו בשנה שלפני כן. מדובר במספרים הגבוהים ביותר שתועדו מאז החל המרכז לפעול בשנת 1984.
המגמה בצרפת דומה, שם דיווחו משרד הפנים ו”שירות ההגנה של הקהילה היהודית” על 1,676 מעשי אנטישמיות בשנת 2023, בהשוואה ל-436 בשנה שלפני כן.
ארגון ציבורי עצמאי הנלחם באפליה בבלגיה השכנה דיווח על 91 תקריות אנטישמיות בין ה-7 באוקטובר ל-7 בדצמבר 2023, בהשוואה ל-57 תקריות בכל שנת 2022.
על פי נתונים שנאספו על ידי Osservatorio sicurezza Contro gli Atti Discriminatori (מרכז המעקב האיטלקי אחר מקרי אפליה), 406 מקרי אנטישמיות דווחו בין ה-7 באוקטובר 2023 ל-30 ביוני 2024, והמספר אף תפח ל-456 בהמשך לאחר תקריות נוספות.
אלו רק המספרים הרשמיים, אבל אפשר בהחלט להניח שלא כל ההשמצות, היריקות, האיומים והעלבונות מתועדים או מדווחים.
היכן זכותם של תומכי ישראל להפגין?
בשנה האחרונה נוכחנו לראות כיצד אימאמים בכל ברחבי אירופה שיבחו את חמאס והפיצו תעמולה אנטישמית באין מפריע. באופן דומה, גם אזרחים שהשתתפו בהפגנות הניפו דגלים שחורים ודגלי חזבאללה, וקראו להשמדת ישראל. השתיקה הדו-פרצופית של העולם הגיעה, לא אחת, למחוזות האבסורד. כך, למשל, בלונדון נאלצו מפגינים פרו-ישראלים להתגודד באזור מגודר וקטן, בעוד מולם התקיימה בגלוי תהלוכה של אסלאמיסטים, פעילי שמאל קיצוני ושונאי ישראל. מדוע נמנעה רק מתומכי ישראל הזכות להפגין?
באופן דומה, בסמוך להפגנה פרו-פלסטינית, שוטר ממשטרת המטרופולין איים לעצור את גדעון פלטר, אקטיביסט מ”הקמפיין נגד אנטישמיות”, רק בשל “מראהו היהודי הגלוי”; פלטר חבש כיפה. בשדה התעופה הית’רו, קציני מכס הטרידו מספר נוסעים שהגיעו מישראל בטיסת אל על.
מצבם של יהודי ספרד החמיר אף הוא. הקהילה היהודית של ספרד הביעה דאגה עמוקה וסטודנטים יהודים פוחדים להגיע לכיתות באוניברסיטאות.
גם באיטליה האנטישמיות קיבלה כמה וכמה ביטויים. אחד המקרים הבולטים הוא של סטודנט איטלקי ממוצא יהודי בשם מיכאל מלניק. מלניק תלה מחלון דירתו במילאנו ב-27 בינואר, יום הזיכרון הבינלאומי לשואה, שלט שבו נכתב “שחררו את עזה מחמאס”. ברחוב שמתחת לדירתו התכנסה באותה עת הפגנה פרו-פלסטינית בלתי מאושרת. מלניק, שספג עלבונות ואיומים מצד המפגינים, קיבל מאוחר יותר ביקור הפחדה של שני שוטרים. הם נכנסו לדירתו, זיהו אותו וניסו ללא הצלחה להחרים את השלט שלו. תקרית נוספת נרשמה בפדובה, שם זומנה הסטודנטית הישראלית יסמין קולודרו לתחנת המשטרה, רק משום שהעזה להניף את דגל ישראל בסמוך להפגנה פרו-פלסטינית.
כל הסימנים הללו מדליקים נורות אדומות, בפרט בהתחשב בטענתו של הסנטור מטעם מפלגת Forza Italia, מאוריציו גספארי, ב-1 באוקטובר 2024, כי האנטישמיות פושה הן בתקשורת והן בממסד הביטחוני.
הכתובת האנטישמית הייתה על הקיר
התפשטות האנטישמיות מאז ה-7 באוקטובר 2023 היא רק התפתחות של “זרע רקוב”, שהיה קיים מלכתחילה וכבר החל להכות שורשים במערב. הוא רק המתין לסימן כדי לצמוח במלוא כוחו.
ההתקפות נגד מוזיאונים ובתי ספר יהודיים בבלגיה ובצרפת לפני עשור, במהלך מה שאפשר לכנות כ”תקופה הדאעשית”, היו סימן ברור לעתיד לבוא. כך הייתה גם הערתו מדושנת-העונג של דוידה פיקארדו, מ”לשכת התיאום של האיגודים האסלאמיים של מילאנו”, כאשר בעקבות ההתקפה בשנת 2014 על בית הכנסת בפריז הכריז: “המסיבה נגמרה”. פיקארדו המיר את דתו לאסלאם וכיום משמש העורך הראשי של האתר האסלאמי בשפה האיטלקית La Luce News.
יש לציין, כי לאחר שספגו קיתונות של ביקורת על כך שהפיצו שיח אנטישמי רעיל בצרפת, האימאמים מחמד טטיאט, חסן לקיוסן ומחג’וב מחג’ובי גורשו מהמדינה לפני מספר חודשים.
גם באיטליה, האווירה האנטישמית חמורה מאוד. על פי Osservatorio Antisemitismo (המרכז למעקב אחר אנטישמיות), ממשלת מלוני נוקטת גישה הגורסת שיש “לתת להם לשחרר קיטור”. גישה זו הובילה להיווצרותן של רשימות שחורות, וכן לקריאות לסימון בתים של יהודים וציונים, לתהלוכות עם שלטים המציגים תמונות של “סוכנים ציוניים”, להשחתת בתי ספר יסודיים יהודיים, לדרשות אנטישמיות ופרו-חמאסיות במסגדים, ולפרסום קריקטורות אנטישמיות. אם לא די בכך, המרכז האסלאמי השיעי, “האימאם מהדי” ברומא, הכריז על יום אבל ב-3 באוקטובר בעקבות מותו של חסן נסראללה.
איום האנטישמיות הופך, אם כך, לרציני יותר ויותר, וקיים סיכוי ממשי להסלמה נוספת – אלא אם כן הרשויות יתערבו, גם אם באיחור מה.
סיכום
כל עוד ממשיכה להתקיים הבחנה בין “אנטישמיות” ל”אנטי-ציונות”, במקום הכרה בכך שהאחרונה היא רק ביטוי של הראשונה, אי אפשר יהיה לטפל בבהירות אינטלקטואלית מספיקה באנטישמיות שפרקה כל עול בעקבות טבח ה-7 באוקטובר.
חשוב גם לזכור שהמשטר האיראני מדכא ורודף לא רק את עמו, אלא גם את העם הלבנוני באמצעות חזבאללה – ארגון שעד לאחרונה החזיק בצבא חזק יותר מזה של לבנון עצמה. וכיצד מגיבה על כל אלה הקהילה הבינלאומית? היא מגיבה על כך בשתיקה רועמת, אשר מופרת רק כאשר ישראל מעיזה להגן על עצמה. גם את זה אפשר להחשיב כאנטישמיות.
