שנה למלחמה – וזהו זמן קצר מכדי לסכם. עוד יבוא הזמן לסיכומים: סיכום צבאי טקטי, סיכום מדיני אסטרטגי וסיכום לאומי ערכי וציוני. עם זאת, יש כמה דברים שאפשר להתחיל לחשוב עליהם, בייחוד אלו שיש להם השלכות על פעולותינו בשנה הקרובה.
ראשית, יחד עם הכאב, ההשפלה, ההחמצה והזעם נובט לו גם רגש של הכרת טובה. יש הרבה דברים להודות עליהם. עלינו להכיר בכך שהעונש שקיבלנו על השאננות שלנו היה יכול להיות קשה בהרבה אילו חמאס וחזבאללה היו מתאמות את ההתקפה, אילו חמאס הייתה מחכה ומתעצמת עוד או אילו חיכתה עד שהקרע בתוכנו יבשיל לפגיעה קשה עוד יותר בכשירות. עלינו גם להודות למאות אלפים של אזרחים, שוטרים וחיילים שבתעצומות נפשם שינו את מהלך ההיסטוריה והפכו פתיחה איומה להזדמנות לשנות את משוואת האימה שנבנתה מסביבנו.
שנית, ברור לנו שהשנים הבאות יהיו שנים של מאמץ לאומי. חיילי המילואים, בייחוד הקרביים, ייקראו לתקופות ארוכות, הרבה מעבר למה שהתרגלו עד היום. עלות הגיוס, ההתעצמות, השלמת המלאים והתשתיות הביטחוניות החדשות תהיה עצומה ותיפול על הכלכלה הישראלית, כלומר על העובדים והמפרנסים בישראל. המתח בין האוכלוסייה היהודית והערבית בישראל, ביהודה ובשומרון יעלה, ואיתו עלויות האבטחה והעבודה. אנחנו נכנסים לתקופה חדשה.
מול האתגרים שנכונו לנו אין מקום לזחיחות, לבזבוז משאבי האומה, להשלמה עם התרסה ולחתירה נגד המאמץ הלאומי. אנחנו עם קטן מוקף מרחב ענקי שטוף בורות, אלימות וקנאות דתית. אין מקום לא לבזבוז ולא לחולשה.
אין מקום לבזבוז כוח אדם. אפשר להתלבט בין טייסת, בין אוגדה מתמרנת ובין יכולות סייבר; ברור שלעולם יהיו המשאבים מוגבלים. אבל אין מקום לזרוק לפח נכסים קיימים. אם מפרקים אוגדה צריך להעביר את כוח האדם שלה, חיילים שהתחשלו באימונים ובלחימה, לאוגדות אחרות. עודף כוח אדם יקל את נטל המילואים בשנים הקרובות. לוחם מנוסה הוא יקר מפז.
ההייטק: לא להתעשרות של מיעוט מיוחס
אין מקום לבזבוז הזדמנויות. אם נגזר עלינו להשקיע מיליארדים ביכולות הייטק צבאיות, אסור להפוך את ההשקעה הזו לקרש קפיצה להתעשרות של מיעוט מיוחס. השקעה כזו צריכה לקדם את כל האוכלוסייה כדי לפתח גידול ידע אקספוננציאלי. אם יש לנו יכולות שאין לאחרים, צריך לחשוב שבע פעמים לפני שמעניקים את הידע הזה ברוחב לב ליזמי הייטק שיתעשרו ממנו. נדרש לנו ניהול לאומי של הפיתוח האנושי וביזור הידע וההזדמנויות.
אין מקום לפטור גורף משירות. שני מודלים יכולים להיות לגיטימיים. מודל אחד מתבסס על מאמץ משותף: יהודים וערבים, חילונים וחרדים, נשים וגברים, בריאים ומוגבלים, ערים, כפרים, עיירות וקיבוצים. במקרה כזה אפשר לבנות שירות מתאים לכל קבוצה – גבר יהודי בריא וחזק שונה מאישה ערבייה עם מוגבלות, ובחורה חרדית ממשפחה דוברת יידיש יכולה לתרום אחרת מנער ממשפחה מפורקת. אבל כולם חייבים להשתתף. לא עוד שחרור קבוצתי, ולא עוד העלמת עין מהשתמטות חצופה. מודל אחר הוא של חלוקת הנטל בצורה לא שוויונית. אפשר שערבי שלא מכיר במדינה, או אברך שעוסק בתורה, או בחורה דתייה שצניעותה זהותה, יקבלו הנחות. במקרה כזה נהיה בררנים גם בתמיכה שהמדינה נותנת לאזרחים. המשרתים יתועדפו בקבלה לאוניברסיטה, בסיוע בלימודים, בקבלה לעבודה, בזכייה במכרזים ובהקמת עסק. מוטיבציה צריך לטפח ולשמר. הרצון לשרת אינו מובן מאליו ואסור לבזבז אותו.
אין מקום לכלכלה שחורה. כעשירית מהתוצר בישראל מקבל פטור ממיסים, ונזקים כלכליים חמורים נגרמים בעקיפין בגלל פשיעה, פרוטקשן, שחיתות, הטיית מכרזים ושאר מחלות. ביטול השימוש בכסף מזומן והתעלמות מאינטרסים קטנוניים יקשו מאוד על התחמקות ממס. חיסול הכלכלה השחורה יכול לכסות את כל נזקי המלחמה ללא צורך בהעלאת מיסים. מאמץ לאומי למלחמה בפשע ובשחיתות יכול להניב תוצאות דומות. לצורך דיכוי הפשע והשחיתות מותר להניח בצד באופן זמני חלק מזכויות האדם, מזכות הפרטיות, ואפילו מחזקת החפות. מה שמותר כדי למנוע פיגוע מותר גם כדי לרפא סרטן שאוכל בחברה. יש דברים שאסור להיות סלחניים כלפיהם.
להפסיק לבזבז ילדים
אין מקום לבזבוז אוצרות האומה. משאבי הקרקע שלנו הם מוגבלים. אסור להשתלט עליהם באלימות, אסור לבנות בהם בצורה לא חוקית. אחיזה באדמה של יישובים יהודיים הוא לב הציונית. אין עצמאות ואין מדינה יהודית בלי אחיזה בקרקע. היישוב היהודי בגליל ובנגב מחייב חיזוק, ואסור להשלים עם העדפת היישובים הערביים. הקמת בית או שכונה במצפור בגליל צריכה להיות קלה לפחות כמו הקמת שכונה בכפר או עיירה ערבית, והמחירים ואיכות החיים שם צריכים להיות כאלו שימשכו אוכלוסייה יהודית חזקה. העדפה משיקולים ציוניים לאומיים צריכה להיות מותרת, ואידיאלים של זכויות אדם ושוויון יכולים להידחות מפני צורכי האומה.
אין מקום לבזבוז ילדים. מערכת החינוך שלנו חולה. אין שנה שלא מתחילה בשביתה. שיטות הלמידה, שיטות הבחינה, מערכת השעות – כל אלו לא השתנו מאז הקמת מערכת החינוך המודרנית במאה ה-19. מורים הפכו ממחנכים לקבלני בחינות. ילדים היום צריכים ללמוד יהדות, ערבית, כלכלה, אנגלית, טכנולוגיה, היסטוריה, מתמטיקה, מדעים, משפט, ספורט. אין דרך ללמד את כל מה שצריך אלא אם כן נמכן את הנחלת הידע, ונפנה את המורים להיות דמויות מופת ומחנכים. מצד אחד מחשב מלמד פיזיקה טוב מכל מורה. מצד שני טיול לנגב שמנוהל על ידי קבלן משנה הוא בזבוז מחריד של הזדמנות חינוכית לאחריות, לאומץ לב, לניהול ותכנון, לאהבת הארץ, לכל האתגרים הרכים שמחייבים מגע אדם. מערכת החינוך צריכה טיפול שורש.
אין מקום לבזבוז אנשים חריגים, אנשים שמתקשים לתפקד בסביבה מוסדרת וממושמעת, אבל פורחים בסביבה פראית, אלימה ונעדרת משילות. לאנשים האלו יש תפקיד בחברה שנאבקת על חייה. במקום להצר את צעדיהם ולנסות להכניס אנשים כאלו לתלם, על ישראל לנצל אנשים כאלו להקמת חוות במקומות מרוחקים, להקמת יחידות נוטרות וספר, להשתמש בהם כחיישנים וכסוכני השלטון במקומות שאליהם השלטון לא מגיע, בנגב, בגליל, במדבר יהודה ושומרון, בבקעת הירדן.
אפשר למצוא עוד דוגמאות רבות. הפכנו לאומה שמנה ושבעה, מפונקת ופזרנית, חולמנית, מנותקת מהמציאות האכזרית שמסביב. עלינו להפוך לאומה צעירה ונחושה, דרוכה ויעילה. רק כך נוכל גם לחיות חיים יפים, מאירים, שמחים ומספקים, וגם לתחזק מכונת מלחמה מטילת אימה. מדינה וחברה שעל גבולה מדינות וחברות שמחנכות לאנטישמיות, לקנאות דתית רצחנית, שמקדשות את המוות בג'יהאד, חייבת להיות מטילת אימה. חיינו באשליה. לא עוד.
אפשר לראות בחזון החברה המגויסת תמונה מייאשת, אפורה, חיים של שעבוד למאבק אכזרי, חיים ספרטניים נטולי חן ודמיון. לא כך הדבר. אין חירות ואין יופי בחברה בזבזנית, מפלה, נטולת אידיאלים, שמשאביה הפקר לשונאיה ולמנצליה. חברה צודקת, משתפת, חדורת מטרה ורואה נכוחה את מצבה יכולה להיות חברה שמחה ומספקת, חברה של עושר ארצי ורוחני, חברת מופת. כך נשרוד, ננצח, וגם נפרח.
הכתוב הוא על דעת המחבר בלבד ואינו משקף בהכרח את עמדת התנועה
