מלחמת "חרבות ברזל" היא מלחמה שמתנהלת במספר חזיתות, וככזאת יש לה גם מספר יעדים. בחזית הדרומית, כידוע, המטרות הן לחסל את חמאס כגוף שלטוני וצבאי, להחזיר את כל החטופים ללא יוצא מן הכלל, ולהבטיח שלא תהיה אפשרות להקים עוד צבא טרור בעזה. בחזית הצפונית, המטרה היא להכות קשה בארגון חיזבאללה ולמנוע ממנו להוות איום אסטרטגי על ישראל. אולם יש חזית נוספת, שלעיתים נדחקת בשיח הציבורי אך בפועל משפיעה על הכול, והיא החזית הגלובלית.
האסטרטגיה הרחבה של ישראל חורגת הרבה מעבר לגבולות לבנון ועזה. מטרת העל היא למוטט את הציר האיראני-שיעי ששולט במזרח התיכון. תהליכים מקומיים כמו הפסקת האש וניתוק הזירות, יחד עם תהליכים גלובליים שבראשם חילופי הממשל בארה"ב, מספקים לנו הזדמנות יקרת ערך להוביל לשינויים שלא רק יכריעו את המשך המלחמה – אלא גם יעצבו מחדש את המזרח התיכון כולו.
ישראל השיגה הכול, כמעט: ניתוח סעיפי ההסכם
כדי להבין אם הסכם הפסקת האש שנחתם מול חיזבאללה טוב לישראל, יש לבחון תחילה את סעיפי ההסכם. על אף שנוח מאוד להצביע על כל נקודות התורפה שקיימות בהסכם, ואכן קיימות נקודות כאלה, ישראל משיגה בהסכם זה כמה דברים חשובים ביותר.
הראשון בהם הוא ניתוק הקשר בין לבנון לעזה. לניתוק הזה יש משמעות כבדה גם מבחינת חיזבאללה וגם מבחינת חמאס. כזכור, נסראללה הצהיר שהמשימה של חיזבאללה היא לסייע לפלסטינים, והתחייב שהלחימה בצפון לא תיפסק עד שצה"ל ייסוג מרצועת עזה. והינה, אנחנו רואים שחיזבאללה חוזר בו מהבטחותיו, מהלך שנתפס בעיני הארגון כהשפלה נוראית. מבחינת חמאס גם כן מדובר במהלומה קשה, שכן עכשיו הוא נותר מבודד במערכה.
הישג שני שעולה מההסכם הוא פירוז דרום לבנון. הסעיף הזה, אם ייאכף כראוי, יקשה מאוד על חיזבאללה לשוב ולהתעצם על הגבול עם ישראל.
ההשיג השלישי, ואולי המשמעותי ביותר, הוא שישראל מקבלת חופש פעולה מוחלט בכל לבנון ורשאית לפעול נגד חיזבאללה ברגע שיתגלה איום מצידו. זה מרגיל את בכירי חיזבאללה לכך שאם הם רק ינסו להרים ראש, הוא ייערף.
אפשר לומר שישראל השיגה בהסכם הזה כל מה שהיא רצתה, כמעט. הבעיה המרכזית עם ההסכם היא שלא נקבע אזור חיץ בדרום לבנון, ונכון לעכשיו התושבים הלבנונים יכולים לחזור להתגורר בכפרים שנמצאים רק כמה מאות מטרים מישראל. רבים מהתושבים הללו הם לוחמים של חיזבאללה, ואם הם אכן יחזרו, למודיעין הישראלי יהיה קשה מאוד להבחין מתי מדובר באזרח פשוט ומתי בלוחם טרור.
אין ספק שבמציאות כזו יהיה מאתגר לזהות הפרות ולמנוע פעילות טרור על הגבול. עם זאת, חשוב לזכור שלושה דברים: הראשון הוא שמטבע הדברים, בכל משא ומתן, הצדדים נדרשים לפשרות וייתכן שזו הפשרה שעלינו לספוג. השני הוא שגם אם התושבים הלבנונים ישובו לבתיהם, לישראל יש כעת יותר כלים ויותר נכונות למגר את התחזקות הטרור. הדבר שלישי הוא שמדובר בהסכם זמני בלבד כך שעדיין יש לנו אפשרות לתקן אותו. בתום 60 הימים שנקבעו ועם כניסתו של ממשל אמריקאי חדש, ייתכן שנוכל להתעקש ולהשיג גם את אזור החיץ שבו אנחנו מעוניינים.
בשורה התחתונה, על הנייר נראה שמדובר בהסכם שמועיל ברובו לישראל – אך מובן שטיבם של הסעיפים ייבחן בשאלת האכיפה. ארה"ב וצרפת אומנם מעורבות גם הן בהסכם, אך בסופו של דבר חובת ההוכחה מוטלת על מדינת ישראל וצה"ל. אחרי השבעה באוקטובר ברור לרוב הבכירים בצמרת המדינית ובמערכת הביטחון שאי אפשר לבנות על הכוחות הבינלאומיים. הגישה, אם כך, היא לקחת את האכיפה לידיים שלנו, ולהבהיר לחיזבאללה שאין לנו בעיה לחזור להילחם בכל רגע נתון.
למה עכשיו? עיתוי החתימה מבחינה ביטחונית ומדינית
החתימה על הסכם הפסקת האש לא הגיעה יש מאין. העיתוי נבחר תוך בחינה של שיקולים ביטחוניים ומדיניים שונים.
מבחינה ביטחונית, מטרת הלחימה שהוגדרה בצפון – להחליש אנושות את חיזבאללה – הושגה באופן משמעותי. מדינת ישראל הצליחה להחזיר את הארגון עשרים שנה אחורה מבחינת היכולות, ולהביא אותו למצב שבו הוא כבר לא מהווה איום אסטרטגי עליה. אומנם תמיד אפשר לטעון שיכולנו לעשות יותר ולהכות בחיזבאללה עוד, וזה נכון, אבל בהסתכלות צבאית הגענו למיצוי מטרות מרכזיות, ובהחלט נראה שזאת הייתה ההזדמנות הנכונה לעצור.
גם מבחינה מדינית, נראה שהסכם הפסקת האש נחתם בעיתוי סביר. ישראל זקוקה לתמיכת הקהילה הבינלאומית גם כדי לקבל לגיטימציה לפעולותיה וגם כדי לקבל אמצעי לחימה ולחדש את מלאי החימוש שברשותה. הסכם הפסקת האש מאפשר לנו לשפר את מעמדנו מול מועצת הביטחון של האו"ם, ובהתאם לכך לשפר גם את מערכות היחסים מול מדינות העולם.
נקודה מדינית נוספת שמשחקת תפקיד חשוב בבחירת עיתוי החתימה היא חילופי הממשל הקרבים בארה"ב. כפי שקרה בסוף ימי ממשל אובאמה, ישראל חשופה למצב של תמיכה מופחתת בה על ידי ארה"ב. ההסכם בעיתוי זה מאפשר לנו לצלוח את מערכת היחסים עם ממשל ביידן הנוכחי, ולהתכונן לביסוס מערכת יחסים חדשה עם ממשל טראמפ הנכנס.
מעבר לכל זאת, לעיתוי הנבחר יש גם משמעות מבצעית גדולה. ההחלטה "להוריד את הרגל מהגז" בצפון מסייעת לישראל להתמקד צבאית ואסטרטגית בשתי המטרות הבאות שעומדות לנגד עיניה: הכרעת חמאס ומיטוט הציר השיעי.
באשר למטרה הראשונה, הפסקת האש בצפון מאפשרת לצה"ל להעביר את כובד המשקל היבשתי חזרה לעזה, ולחזור ללחימה עצימה שתגביר את הסיכוי להכריע את חמאס ולהחזיר את החטופים. על המטרה השנייה – מיטוט הציר השיעי – יורחב בסעיף הבא.
הפתרון המערכתי לא יושב בלבנון: המשמעות הגלובלית של ההסכם
במזרח התיכון פועלים שלושה כוחות מרכזיים שנאבקים ביניהם על השליטה – הציר השיעי-איראני, הציר הסוני רדיקלי, והציר המערבי-סוני מתון. בשנים האחרונות, הציר השיעי בהובלת איראן ושלוחותיה תפס את הדומיננטיות ונעשה לכוח השולט במרחב. אולם, התהליכים השונים שהתרחשו בשנה האחרונה הכניסו אותו לתהליך שקיעה, ועם המדיניות האמריקאית הנכונה ייתכן שגם נראה אותו קורס.
במקביל להיחלשות הציר השיעי, אנחנו עדים להרמת ראש מצד הציר הסוני-הרדיקלי, שאותו מובילה טורקיה יחד עם ארגוני טרור סוניים קיצוניים כמו אל-קאעידה, המדינה האסלאמית (דאע"ש) ותנועת האחים המוסלמים. הציר הזה, אם יתחזק, יכול להזיק לישראל ולמערב לא פחות מהציר השיעי, ולכן גם ממנו נשקפת סכנה גדולה. ההתרחשויות האחרונות בסוריה, שהובילו להפלת משטר אסד, הן דוגמה מצוינת לכך. ניצחון המורדים הסורים התאפשר בין השאר בעקבות היחלשות חיזבאללה, ובכך אנחנו מקבלים הוכחה נוספת לכך שכל התהליכים במזרח התיכון קשורים זה בזה. הפלת משטר אסד אומנם נראית לעת עתה כמהלך חיובי שיכול לשרת את מדינת ישראל, אך אין לדעת איזו משטר יקום במקומו ואיזו סכנה הוא יהווה. מכאן שישראל מחויבת שלא להזניח את היחס לציר הסוני-רדיקלי שעלול להיות המרוויח הגדול מהפלת הציר השיעי, ולקום נגדנו בעוצמה לא פחותה.
מדינת ישראל נדרשת, אם כך, להשגיח הן על הציר השיעי והן על הציר הסוני הקיצוני, ובמקביל לפעול על מנת לקדם את התחזקות הציר השלישי שהוזכר, שהוא הציר המערבי-סוני המתון. לשם כך עליה לבסס קואליציה עם ארה"ב, מדינות המערב ומדינות סוניות כמו סעודיה, איחוד האמירויות, אינדונזיה, מלזיה ופקיסטן. אם החזית הזאת תהיה חזקה מספיק היא תוכל למגנט אליה מדינות נוספות כמו לבנון ואפילו עיראק. במקביל לביסוס הקואליציה, ישראל גם צריכה לחתור להסכמי נורמליזציה עם המדינות הסוניות המתונות, שאולי יובילו בהמשך להסכמי שלום אזוריים וגלובליים. כך או כך, ישראל צריכה להתנות כל מהלך במזרח התיכון בתקיפה משולבת נגד איראן, כי ברגע שנסיר את ראש הנחש, כל יתר המהלכים כבר יהיו פשוטים בהרבה.
פנינו לאן? היום שאחרי הסכם הפסקת האש
הסכם הפסקת האש מול חיזבאללה אומנם נקבע ל-60 יום בלבד – אבל במציאות הביטחונית של אזורנו, דברים רבים יכולים להשתנות בתקופת זמן כזאת. אין דרך לצפות אם ההסכם אכן ייושם כפי שנקבע, או מה יהיה בסיום התקופה שהוגדרה. ייתכן שחיזבאללה יפר את ההתחייבויות שלו וניאלץ לחזור ללחימה, ובאותה מידה ייתכן שההסכם הזה יוביל להסכם הסדרה קבוע שיאפשר לנו להתחיל לשקם את הצפון ולהשיב את התושבים המפונים לבתיהם.
השאיפה של תנועת הביטחוניסטים היא כמובן לראות את הצפון משוקם ומיושב. מדובר בתהליך מורכב, אך עם הקצאת משאבים וניהול נכון, אפשר להרים את חבל הארץ הזה מחדש כבר בטווח הקרוב. לאחר שזה יקרה, נוכל להתפנות למשימה הבאה שהיא הכפלת התושבים היהודים בצפון הארץ. מבחינת הביטחוניסטים מדובר במשימה לאומית ראשונה במעלה. הכפלת התושבים בצפון תבהיר לאויבים שלנו שהם לא יכולים להסיג אותנו מהגבולות וגם תתרום להתיישבות בארץ ולאסטרטגיית הביטחון של ישראל. באופן דומה, אנחנו גם מקווים לראות שיקום מהיר של עוטף עזה ועלייה במספר התושבים שמתגוררים גם שם.
כדי להגשים מטרות אלו, תנועת הביטחוניסטים פועלת רבות מול קובעי המדיניות, וגם פועלת להקמת גופי חינוך ומכינות שיקדמו את החוסן של היישובים שנמצאים בגבולות הארץ. בימים אלה שוקדת התנועה על הקמת מכינת "התקומה" שתוקם ביישוב תקומה בעוטף עזה, ובהמשך יוקמו מכינות דומות גם בצפון הארץ.
עבור רבים, שיקום ויישוב אזורי הלחימה נראים כמו יעד רחוק, אך אנחנו מתקרבים לשם – והסכם הפסקת האש הוא הצעד הראשון בתהליך. למרות נקודות התורפה של ההסכם והוויתורים שאליהם נדרשנו, חשוב להבין שמדינת ישראל ניצבת כעת בפני הזדמנות היסטורית לממש את כל מאווייה. אם ננצל את ההזדמנות הזאת כראוי, נוכל לשנות את המציאות הביטחונית שלנו לדורות ואף לייצב את מאזן הכוחות בכל רחבי המזרח התיכון.
