בעוד אנו סופרים את הימים עד לטקס ההשבעה של הנשיא הנבחר דונלד טראמפ, עלינו להקדיש מחשבה מעמיקה ליחסיה העתידיים של ישראל עם הממשל החדש, ולהשגת יעדיה האסטרטגיים ארוכי הטווח של ישראל.
הנשיא הנבחר מתאר את גישתו האישית כך: "בחיי גיליתי שיש שני דברים שבהם אני מצטיין: התגברות על מכשולים והנעת אנשים טובים לעשות את עבודתם על הצד הטוב ביותר. אחד האתגרים העומדים בפניי הוא כיצד להשתמש בכישורים אלה בהצלחה לטובת אחרים, כפי שעשיתי עד כה לטובתי האישית". טראמפ כתב דברים אלו בשנת 1977, בספרו רב-המכר, אומנות העסקה (The Art of the Deal). בסוף שנת 2024 ברור שהוא שמר על עקביות הן לאורך מסע הבחירות שלו, והן בבחירת מועמדיו לאיוש הקבינט החדש.
יתר על כן, בהקשר של ישראל עלינו להזכיר את הישגי העבר של הנשיא טראמפ. הוא קיים את הבטחתו והעביר את השגרירות האמריקאית לירושלים, הוא הכיר בריבונות ישראל על רמת הגולן, ופרס את חסותו על הסכמי אברהם. כמנהיג וכיזם, טראמפ רגיל לחשוב בגדול, בקנה מידה רחב ושאפתני. כך, למשל, החזון שלו כולל את שיקומה ובנייתה מחדש של התעשייה האמריקאית, את חקר החלל ואת המסעות אליו.
מהי משמעות הדבר עבור המדינה היהודית וצרכיה האסטרטגיים? לדברי ההוגה הפוליטי הפלורנטיני בן המאה ה־15, ניקולו מקיאוולי, מאנשים חזקים צריך לבקש דברים גדולים, מכיוון שקל להם באותה מידה להיענות לבקשות גדולות כמו לקטנות.
היחס הדו-משמעי של ארה"ב לישראל
אפיזודה אחת בהיסטוריה שלנו מוכיחה נקודה זו, והיא הפגישה שהתקיימה ב־18 במרץ 1948 בין הנשיא הארי טרומן לד"ר חיים ויצמן. נכדו של הנשיא טרומן, קליפטון טרומן דניאל, מספר את הסיפור כך: "[…] ב־14 במאי 1948 קיבל הנשיא הארי טרומן את אחת ההחלטות הגורליות ביותר בכהונתו: להכיר במדינת ישראל החדשה, דקות ספורות בלבד לאחר הקמתה. סבי זכה בצדק להוקרה על כך שהעניק את הלגיטימציה שנדרשה לדמוקרטיה הצעירה הזו כדי לשרוד, אך גם חברו משנות מלחמת העולם הראשונה ושותפו העסקי לשעבר, אדי ג'ייקובסון, ראוי להכרה על כך. פרק זה מתוך 'סיפורי המשפחה הראשונה' מוקדש לידידות ששינתה את העולם".
ידוע לכול, שהנשיא טרומן התגבר על התנגדותו של מזכיר המדינה ג'ורג' מרשל ועל העוינות הממסדית ארוכת השנים מצד מחלקת המדינה של ארה"ב. גישות כאלה המשיכו להתקיים בהתמדה לאורך כל השנים. רק לאחרונה, מדיניות החוץ של אובמה ושל ביידן, על אף שהייתה חיובית כלפי ישראל ברמה ההצהרתית, התגלתה כדו־משמעית ולעיתים אף נבזית ממש.
דוגמה עדכנית לכך היא הלחץ שהפעיל הנשיא ביידן על ישראל לסיום המלחמה עם החמאס באמצעות הסכמה להפסקת אש ופשרה, מה שיצר השוואה כוזבת בין ארגון טרור תוקפן שפתח במלחמה נגד מדינה לגיטימית לבין בעלת ברית של ארצות הברית.
ב־24 ביולי 2024 נאם ראש הממשלה בנימין נתניהו בפני מושב משותף של שני בתי הקונגרס, בהזמנת יושב ראש בית הנבחרים מייק ג'ונסון מלואיזיאנה. ביום המוחרת [25 ביולי] הסתיימה פגישתו של ראש הממשלה עם הנשיא ביידן בעימות. הנשיא הזהיר את נתניהו: "הגיע הזמן לסיים את המלחמה הזאת," ונתניהו השיב: "אדוני הנשיא, נסיים את המלחמה הזאת כשננצח בה!"
סוג כזה של אירוע איננו מקרה בודד מנקודת מבט היסטורית. לעיתים קרובות לא הבינו קובעי המדיניות האמריקאים את דרכי הפעולה באזורנו, ולפיכך עשו טעויות קשות, שהזיקו לאינטרסים שלהם עצמם כמו גם לאלו של ישראל.
האמריקאים סירבו לאפשר לישראל לנצח
בחינה קפדנית של עברנו, ובפרט של תהליך קבלת ההחלטות של ישראל לפני מלחמת ששת הימים, מספקת תובנות חשובות להווה ולעתיד. יואש (צ'אטו) צידון ז"ל (1926–2015) היה ראש ענף תכנון וחקר ביצועים בחיל האוויר הישראלי לפני מלחמת ששת הימים (1967), וכאיש המערכת היה חשוף למידע פנימי. מספר שנים לפני מלחמת ששת הימים הוא ביקר בצרפת, שבאותה תקופה סיפקה לישראל מטוסי קרב מדגם מיראז'. במהלך אחד מביקוריו הודיעו לו עמיתיו בצורה דיסקרטית כי הממשלה הצרפתית מתכננת לסיים את מערכת היחסים המיוחדת שלה עם ישראל. בעקבות זאת, ראש הממשלה לוי אשכול הסמיך את צידון לנהל משא ומתן לרכישת מטוסי קרב קלים מדגם A4 סקייהוק, תוצרת התאגיד האמריקאי מקדונל דאגלס. יתר על כן, היה זה צידון שגילה את ספינת הריגול האמריקאית, USS Liberty, שעגנה במזרח הים התיכון מול חופי סיני בזמן מלחמת ששת הימים.
בהיותו אסטרטג צבאי העלה צידון כמה אבחנות בסיסיות: 1) אמריקה לא הצליחה להבחין בין ידידיה לבין אויביה; 2) אמריקה סירבה לאפשר לישראל לנצח במלחמה; 3) כאשר כתב על הגנה יזומה ועל ההחלטה ביוני 1967 על מלחמת מנע, הוא הדגיש את החשיבות המכרעת של ממד הזמן.
על אף שהנסיבות השתנו בעשורים האחרונים, תיאורו של צידון את מצבה של ישראל נותר רלוונטי, כמו למשל בדרישתו התקיפה של הנשיא ביידן מראש הממשלה נתניהו, ב־25 ביולי 2024, להסכים להפסקת אש בעזה במקום להשיג ניצחון מכריע.
אביא את דבריו בעריכה קלה:
[…] מאז "עסקת הנשק הצ'כית" של 1955, והתבססות מעמדה [של] ברית המועצות במזרח התיכון בעקבות התנהלותם של אייזנהאואר ודאלס [כלפי] הבריטים והצרפתים במהלך משבר סואץ של 1956–1957, לא הייתה שאלה במזרח התיכון מי עומד לצד ארצות הברית ומי לצד ברית המועצות. ארצות הברית נראתה כיחידה שאינה מודעת למציאות, וכך, מבלי משים, חיזקה את חדירתה של ברית המועצות למזרח התיכון. יתרה מכך, ארצות הברית, שהתייחסה לישראל כאילו הייתה אבן ריחיים על צווארה עד מלחמת ששת הימים […], "גילתה" רק כתוצאה ממלחמה זו שישראל היא הכוח האזורי המרכזי שתומך ללא תנאי בארצות הברית ושהיא משמשת מקור בלתי נדלה של מודיעין על נכסיה של ברית המועצות [באזור], שנפלו בכמויות גדולות לידי ישראל ונמסרו לארצות הברית. [ההדגשה במקור].[1]
לצידון הייתה תלונה בסיסית בנוגע למדיניות האמריקאית כלפי ישראל, והיא שארצות הברית מנעה באופן עקבי מישראל להשיג ניצחון מכריע בשדה הקרב, במטרה "לפייס את מדינות ערב, שבפועל, כפי שהוכח מ־11 בספטמבר, אי אפשר לפייס אותן […] יש היגיון בתפיסה האמריקאית של וייטנאם ושל המזרח התיכון כשתי גזרות הנמצאות ביחסי גומלין זו עם זו במסגרת המלחמה הקרה. יש שפע של ראיות לכך, וגם לכך שארצות הברית לא הבינה, וככל הנראה אינה מבינה עד היום, את דרכי ההתנהלות המניפולטיביות של הערבים".[2]
הרגע שבו ארה"ב איימה להילחם בישראל
בכתיבתו הכללית על תפקידו של האסטרטג תיאר צידון את המתודולוגיה שלו ואחר כך הדגיש את ממד הזמן כגורם החשוב ביותר בהחלטה לצאת למלחמת מנע:
התכנון חייב להתייחס לכל התרחישים האפשריים. על המתכנן לדאוג לאופטימיזציה של התכנון כדי שיענה על תרחישים בעלי הסתברויות המימוש הגבוהות ביותר, תוך כדי הבטחת מענה לתרחישים הפסימיים ביותר.
להתפתחות האיום על ציר הזמן חשיבות מכרעת. אם האיום הולך ומחריף עם הזמן, פירוש הדבר שהסכנה גדלה מדי יום, וייתכן שתגיע עת שבה חולשתנו תאלץ אותנו ליטול יוזמה עד כדי מכה מונעת, גם אם ההכנות למלחמה טרם הושלמו. בעצם, מעולם לא היה כוח מוכן "לגמרי" למלחמה. תמיד היה מה להשלים.[3]
צידון מתאר את מצב הרוח הציבורי בישראל בסוף מאי 1967, בימים שקדמו לפרוץ מלחמת ששת הימים. צבא מצרים המתין על גבול ישראל ואזרחים רבים גויסו למילואים. מצב זה שיתק את הכלכלה הישראלית ולא יכול היה להימשך זמן רב. לפיכך, ממד הזמן נעשה למשתנה המרכזי במשוואה: "[…] אם הקואליציה של מדינות ערב הייתה פותחת ראשונה במעשי האיבה, תוך שימוש בעליונות האווירית שלה, כפי שצפינו, מדינת ישראל הייתה חדלה מלהתקיים…"[4]
לא רבים יודעים, שברגע קריטי זה התנגדה ארצות הברית בתוקף למכת מנע.[5] מאיר עמית, ראש המוסד דאז, מגולל את הסיפור האמיתי שהתרחש מאחורי הקלעים של הדרמה ההיסטורית הזאת. הוא כתב כי "שיחה קשה" התקיימה בחצות בביתו. (עוד היו נוכחים בפגישה אפרים הלוי, מבכירי המוסד, ואל"מ דוד כרמון, סגן ראש אמ"ן.) היו צעקות, ואפילו כוסיות הוויסקי לא הרגיעו את האווירה המתוחה. עמית ניסה לשווא לשכנע את ג'ון האדן, נציג ה־CIA בישראל, שהמצב באמת קריטי ושישראל תצטרך לפעול בהקדם. אך האדן איים שאם ישראל תצא למלחמת מנע, ארצות הברית תשלח כוחות להילחם לצד מצרים. הוא היה משוכנע לחלוטין שאנחנו חייבים לחכות, ואיים: "אל תיצרו מצב שבו ניאלץ ללכת נגדכם."[6]
השליחות שהבהירה – אנחנו לבדנו
מאיר עמית מתאר כיצד שליחותו הדחופה לוושינגטון הובילה בסופו של דבר להחלטת הממשלה לצאת למלחמת מנע:
בבוקר ה־29 במאי התכנסנו כדרכנו כל יום במשרדו של אשכול לדיון במצב השוטף. בפגישה השתתפו גם שר החוץ, אבא אבן, מנכ"ל משרד ראש הממשלה, ד"ר יעקב הרצוג, ראש אמ"ן, האלוף אהרון יריב, ואנוכי. לכולנו הייתה תחושה שהגיעו מים עד נפש ושצריך לעשות משהו כדי לצאת מן המבוי הסתום שאליו נקלענו. תוך כדי הדיון העלה ראש אמ"ן הצעה: שראש המוסד יֵצא מייד לוושינגטון כדי להביא לנו תמונה אמינה של המתרחש.
"מאיר", אמר אהרל'ה [אהרון יריב], "הרי אתה בן בית שם; דיק הלמס, ראש ה־CIA, הוא ידיד אישי שלך. ב'שיחת פאנטאפלעך' [שיחה לא רשמית] איתו תוכל לשמוע ממנו מה בדיוק קורה. […]"[7]
בהגיעו לוושינגטון גילה עמית שמקביליו האמריקאים מגלים הבנה ויחס חיובי כלפי עמדתו. בפגישתו עם ריצ'רד הלמס, למד שהערכת המצב שלו תאמה לזו של ה־CIA. הלמס סידר לעמית פגישה עם שר ההגנה רוברט מקנמארה, שהבין מייד את המצב ונתן עצה חשובה.
במהלך הפגישה קיבל מקנמארה שתי שיחות טלפון מהנשיא ג'ונסון, שביקש להתעדכן בתוכן השיחות. בשלב מסוים שאל עמית את שר ההגנה לעצתו:
"מה עליי לעשות עכשיו? להישאר כאן יום־יומיים?"
הוא קטע אותי במשפט קצר: "סע הביתה, מקומך שם עכשיו".
עמית הבין שארצות הברית אינה מתכוונת לסייע, והסיק שהזמן פועל לרעת ישראל. הוא המליץ שישראל תפתח במלחמה לאלתר.[8]
עמית הוסיף עובדה חשובה ביותר – בדיוק בזמן שהותו בוושינגטון, התברר כי הנשיא ג'ונסון קיבל מסר מנשיא ארצות הברית לשעבר, אייזנהאואר, שהזכיר לו שלארצות הברית יש התחייבות מוסרית כלפי ישראל, שניתנה בעת נסיגת ישראל מסיני בשנת 1957. האמריקאים התחייבו לשמור על הפירוז של חצי האי סיני ולהבטיח את חופש השיט במצרי אילת.[9]
בחירת טראמפ מעודדת, אך ישראל חייבת להגן על עצמה
כאשר אנו מסתכלים קדימה, אפשר להציע כמה תחזיות זהירות המבוססות על ההיסטוריה ועל ניסיון העבר הקרוב. נוכל לחזור להעדפות המוצהרות של הנשיא הנבחר, דונלד טראמפ, ולשים לב לבחירותיו. לעיתים קרובות יש קשר בין מדיניות פנים למדיניות חוץ. לכן, אנו יכולים לנסות להבין את החזון ואת מטרות המדיניות של הממשל החדש, ובו בזמן לבחון שינויים מסוימים שחלו לאחרונה במדיניות הביטחון של ישראל.
כפי שהכריז דונלד טראמפ, הרעיון הגדול שלו הוא "להחזיר את אמריקה לגדולתה". מעניין לציין שהמודל שלו הוא תוכנית הרפורמות הכלכליות המבטיחות של נשיא ארגנטינה, חוויאר מיליי. אחד החידושים של מיליי היה הקמה של המשרד לביטול רגולציות, רעיון שטראמפ אימץ בהתלהבות. הגישה החדשה שלו מבטאת דחייה של מדיניות השמאל הקיצונית של ממשל אובמה וממשל ביידן. יעדי המדיניות של טראמפ כוללים, בין היתר, השגת עצמאות אנרגטית לארצות הברית; שיקום התעשייה האמריקאית; סיום ההגירה הבלתי מוגבלת; ומאבק בפשיעה הגואה. יש לציין שטראמפ מתכנן לשנות את המדיניות של אובמה וביידן כלפי איראן, שהייתה סלחנית ובלתי ביקורתית לאורך כל הדרך. סביר להניח כי הממשל החדש ימשיך לנקוט חלק מקווי המדיניות באזורנו וירחיב את המסגרת של הסכמי אברהם.
לאחר הפלישה של חמאס, הזוועות שביצע ב־7 באוקטובר 2023 והמלחמה שלאחר מכן, ברור כי ישראל תצטרך להיות מוכנה להגן על אזרחיה וביטחונה בכוחות עצמה, ולהשקיע בתעשיית הנשק שלה. הגורם ששינה את המצב בכללותו הוא העובדה שהמלחמה נכפתה על ישראל כמדיניות בלתי נמנעת, כלומר, זוהי "דיפלומטיה באמצעים אחרים". זה מרמז על שינוי גישה. ישראל חייבת להגן על עצמה באופן יזום, כפי שעשתה לאחרונה ביוזמותיה בלבנון, בסוריה, בתימן ובאיראן. כמובן, אין לשלול את האפשרות שארצות הברית תשנה את מדיניותה ותסייע לישראל לסיים את המלחמה הזו בניצחון מכריע (תוצאה שעולה בקנה אחד עם האינטרס החיוני של ארצות הברית).
הכתוב במאמר הוא על דעת המחבר בלבד ואינו משקף בהכרח את עמדת התנועה
[1] יואש צידון, התכתבות אישית, 18 באוגוסט 2003.
[2] שם.
[3] יואש צידון, ביום בליל בערפל, הוצאת כתר, 1995, עמ' 306.
[4] יואש צידון, התכתבות אישית, 18 באוגוסט 2003.
[5] ראו את דיווחו של מאיר עמית על פגישתו עם ג'ון האדן, נציג ה־CIA בישראל, ב־25 במאי 1967. מאיר עמית, ראש בראש, הוצאת הד ארצי, 1999, עמ' 235.
[6] שם, שם.
[7] שם, עמ' 237.
[8] שם, עמ' 241.
[9] שם, עמ' 242.
