מאז ראשית הופעתה השתדלה התנועה הציונית להשיג את הבנת הערבים והסכמתם לרעיון שיבת ציון: לכך שיש ליהודים תביעות מוצדקות על ארץ ישראל, שברצונם להקים בית לאומי בשיתוף פעולה עם הערבים, וששיבת היהודים לארצם תביא לערבים תועלת רבה, פיתוח וקדמה.
הערבים, שכתוצאה מהתפוררות האימפריה העות'מאנית בסוף מלחמת העולם הראשונה זכו בכמה וכמה מדינות, שהשתרעו מגבולות איראן ועד חופי האוקיינוס האטלנטי, סירבו בכל תוקף ובנחישות להאזין לטיעונים הציוניים והתנגדו בתקיפות לכל היענות לתביעה ציונית כלשהי.
התנגדות תקיפה ונחרצת זו גילו הערבים גם כלפי כל הצעות הפשרה והוויתורים הציוניים כמו תוכניות החלוקה למיניהן, שהשאירו לציונים כברת ארץ קטנה מאוד בהשוואה לדרישות הציוניות לגבי שטחו של "הבית הלאומי", כפי שהוצגו בוועידת השלום שנערכה בפריז ב־1919.
הערבים לא הגיבו כלל על כל ניסיונות הפשרה האלה. לגביהם לא היה כל הבדל אם המדינה היהודית, אם תקום, תהיה גדולה יותר או קטנה. הם לא הסכימו שמדינה כזו תקום בכלל. בחוגים ציוניים שונים, בעיקר בין "רודפי השלום", רווחה האשליה שאם תוותר התנועה הציונית על חלק מדרישותיה, יעורר הדבר רצון לשלום בין הערבים כפי שקיים בקרב היהודים.
מן ההתחלה לא התכוונו הממשלות הערביות או הנהגת הערבים הפלסטינים לעסוק במשא ומתן או בדיפלומטיה של מיקוח. מן ההתחלה הם נקטו מדיניות של אלימות נגד היישוב היהודי בארץ ישראל. כך היה לכל אורך שנות שלטון המנדט הבריטי ומאז הקמת מדינת ישראל, ועד עצם ימינו אלה.
עוצמת ההתנגדות האלימה הערבית ותחכומה השתנו לפי הנסיבות, אך היא התמידה מאז ועד היום. התנגדות זו לציונות הגיעה לשיאה בשורת המערכות שבהן השתתפו הצבאות הסדירים של מדינות ערב כמו מצרים, סוריה וירדן. בכל המערכות הצבאיות הללו הובסו הצבאות הערביים תבוסות קשות ומשפילות, אך ניצחונות צה"ל לא הספיקו כדי להביא את הערבים לכדי כניעה. בין המערכות נקטו הערבים לחימה זעירה, הקרויה בפינו פעולות טרור. אין זה קל להילחם מלחמה נגד טרור, ואולי גם אי אפשר לנחול בה ניצחון מוחלט. זו מלחמה הנמשכת, בצורות שונות, כבר שנים רבות וארוכות והיא עלולה להימשך עוד שנים רבות נוספות.
הערבים לא הסתפקו בלחימה צבאית אלימה נגד ישראל, בין אם על ידי צבאות סדירים ובין אם על ידי ארגוני טרור שהשראתם דתית. הם נקטו נגד ישראל פעולות איבה בתחומים רבים אחרים ובלבד שיעשו כל מה שאפשר על מנת למרר את חייה ולהחלישה. לרבים זכורה בוודאי תקופת החרם הכלכלי נגד ישראל, שלא זכה להצלחה רבה, אך גרם לישראל אי־נוחות ונזקים לא מעטים.
כיום אנו נמצאים בעיצומה של מערכה מדינית־חברתית רחבת היקף, המקיפה ארצות וארגונים בינלאומיים רבים, שמטרתה להביא לחרם על כל דבר ישראלי, לדה־לגיטימציה של ישראל וליצירת אווירה בינלאומית עוינת המכשירה את השמדתה כדבר שמן הראוי לעשותו.
גיוס התפוצות להסברה
תעמולה ערבית חזקה, השואבת השראתה משנאה עזה ונשענת רבות על שימוש בשקרים, שמטרתה להטריד את ישראל, להחלישה, לערער על הלגיטימציה שלה בעולם ולקעקע את תדמיתה, מלווה את המפעל הציוני כמעט מתחילתו. תעמולה זו פועלת בד בבד עם כל המאמצים הערביים האחרים: אלימות צבאית, חרם מדיני וכלכלי וכל אמצעי אחר שיש בו כדי לפגוע בישראל. המאמץ הערבי האנטי-ישראלי הוא טוטלי.
לא יהיה זה מיותר להזכיר שהמשבר הפנימי בישראל, על השנאה המאפיינת אותו ולשון הגידופים החריפים בוויכוחים הפנימיים אצלנו, מהווה סיוע חשוב לתעמולה הערבית. מה לה, לתעמולה הערבית העוינת, לבקש יותר מאשר דברי שטנה של רמטכ"ל לשעבר או של אישים בכירים אחרים נגד מדינתם?
היו לתעמולה ערבית זו תקופות של הצלחה ותקופות של כישלון, אך דומה שלא היה לה זמן של הישגים כה רבים על חשבון ישראל כמו בימים שמאז שבעה באוקטובר.
לכאורה יש כאן מקום לתמוה כיצד להסביר את הפרדוקס הבלתי מובן: ישראל היא שהותקפה בהפתעה על ידי ארגון טרור של רוצחים, שרצח באותו היום כ־1,200 נפש בעוטף עזה, ולא רצח סתם אלא עשה זאת בתוספת מעשי אכזריות מפלצתיים; חטף כמאתיים איש ואישה, ילדים וזקנים, חולים ובריאים – שזה כשלעצמו נחשב לפשע נגד האנושות. כיצד ייתכן שדווקא ישראל המופתעת, המוכה והחבולה זוכה לגינויים מכל עבר, ולא הרוצחים? כיצד ייתכן שארצות העולם, ברובן המכריע, לא התעוררו לגנות את הרוצחים ולא דאגו אפילו שהצלב האדום יוכל לבקר את החטופים? האו"ם וסוכנויותיו, כולל בית הדין הבינלאומי לצדק בהאג, שכבר מזמן הפכו לזרוע של האנטישמיות הערבית, לא עשו גם הם דבר לסייע בחילוץ החטופים. וכאשר צה"ל החל לחבוט בחמאס, איך זה שהמונים יצאו לרחובות במקומות שונים בעולם, בהפגנות המוניות נגד ישראל ולא נגד חמאס? ומדוע מנהיגים פוליטיים ובית הדין הבינלאומי בהאג האשימו את ישראל בג'נוסייד ולא את ארגון הטרור העזתי?
יש הסברים לתופעה זו, ולברית שנוצרה בין הקהילות הערביות הגדולות הקיימות ברחבי העולם לבין חוגים אנטישמיים שונים ולבין חוגי שמאל קיצוניים וחוגי ימין קיצוניים. אין זה מצב נעים או קל, וקשה להתמודד איתו.
התעמולה הערבית הקשה המתנהלת עתה, בצורות שונות, נגד ישראל, נהנית מיתרונות שונים אך אפשר גם להתנגד לה ולנסות להחלישה. לישראל בני ברית רבים שצריך לגייסם ולהפעילם בצורה שיטתית ומתואמת כדי להחליש את עוצמת אותה התעמולה.
מוצע שבמקומות שבהם קיימת קהילה יהודית תיעשה פעולה להיעזר בה, במוסדותיה ובאישים מתאימים מתוכה לתיאום פעולות נגד, בכל מקום לפי תנאיו. במקומות רבים קיימות אגודות ידידות עם ישראל, אגודות מקצועיות של יהודים כמו רופאים, עורכי דין וכדומה. רבים מאלה יירתמו לפעולות נגד. התורמים היהודים הגדולים לאוניברסיטאות ולמוסדות תרבות ייחלצו בוודאי לשתף פעולה; אחרי ככלות הכול, האיום האנטישמי הברור שיש בתנועה הערבית נגד ישראל מסכן גם אותם.
פעולות כאלה, ורבות אחרות הדומות להן, ננקטו גם בעיתות משבר בעבר, במידות שונות של הצלחה. היו לכך תקדימים מוצלחים, בייחוד בתקופת מלחמת יום הכיפורים ולאחריה. צריך לשוב ולארגן מחדש מערכת של ארגונים ופעולות הסברתיות תקיפות נגד התעמולה הערבית לסוגיה. הצלחת המעשה תלויה בפעולה ארגונית מתואמת ונמרצת. הכתובת הטבעית לתיאום פעולה כזו הוא אגף ההסברה של משרד החוץ, שיש לו מערכת נציגויות פרוסה על פני עשרות ארצות בעולם, וגם עשה פעולות כאלה בעבר. אין טעם להפקיד מלאכה זו בידי משרד הסברה ממשלתי מיוחד, שבראשו עומד שר חסר כל הבנה בנושא.
פסק הלכה להכרה בישראל
לכאורה, התמונה עגומה. ישראל מוקפת אויבים מכל עבריה וקץ שפיכות הדמים אינו נראה באופק, למרות הישגיה הצבאיים וניצחונותיה, והישגיה גם בתחומים כה רבים אחרים.
אומנם ישראל חתמה על הסכמי שלום עם שתי שכנותיה – מצרים וירדן, אך טוב יהיה אם לא נשגה שוב באשליות ולא נראה בהסכמים אלה מה שאין בהם. שניהם הסכמים חשובים שתועלתם מרובה, בתחומים שונים ולכל המדינות החתומות, אך דבר אחד ברור אין בהם – אין בהם שלום אמת, כפי שקיווינו כאן בישראל שיהיה. אפשר לומר שהסכמי השלום הללו דומים יותר להסכמי שביתת נשק מאשר להסכמי שלום. מכל מקום, טוב יותר מצב כזה מאשר מצב מלחמה.
ובכל זאת, ולמרות שנראה שאין לצפות בזמן הנראה לעין לשלום אמיתי, יש משהו שכדאי לנסות. אולי תהיינה לכך תוצאות.
יש להקדים ולהסביר שבארצות ערב והאסלאם, גם באלה הנחשבות לחילוניות, שוררת אווירה של כבוד רב לדת ולנושאי משרות דתיות בכירות. בארצות אלה מתייחסים בכבוד רב לאנשי דת בכירים ולאלה שיש בסמכותם לפרסם פסקי הלכה ("מוּפתים"). לפסק הלכה כזה קוראים "פתווה", וככל שהיא מתפרסמת על ידי מוּפתי בכיר יותר, כך יש לה השפעה רבה יותר על דעת הקהל. מופתים כאלה מצויים בכל ארצות ערב וכבר נמצאו בעבר מי שפרסמו "פתוות" חיוביות או אוהדות, יחסית, לישראל. המוסד המוסלמי החשוב ביותר בעולם הערבי של חכמי הלכה כאלה הוא אוניברסיטת אל־אזהר בקהיר. יש משקל רב מאוד לפסקי הלכה המתפרסמים, בנושאים שונים, על ידי ראשי המוסד הזה.
מטרתה של ישראל צריכה להיות להשיג "פתווה" כזו, המכירה בזכות היהודים על ארץ ישראל והכרה בישראל כארצו של העם היהודי.
האם זה אפשרי? קשה לדעת. הסיכויים נראים כמעט אפסיים, אך מוצע לנסות ולהגיע לפיתוח דיאלוגים עם כל חכם דת מוסלמי בכל מקום שבו אפשר ליצור קשר כזה. אין ספק שאפשר לעשות זאת; קשרים כאלה נוצרו כבר במקומות שונים. לא כאן המקום לפרט כיצד לנסות ולפתח פעולה כזו, שצריך לנהלה בתבונה, בזהירות ובשקט. ייתכן שסיכוייה קטנים מאוד, אך צריך לנסות. בלי סנקציה דתית לשלום עם ישראל לא יושג השלום הנכסף.
על הכותב:
ד"ר משה יגר. שירת במשרד החוץ במשך 40 שנה ומילא תפקידי שגריר בשוודיה ובצ'כיה.
הכתוב הוא על דעת המחבר בלבד ואינו משקף בהכרח את עמדת התנועה.
