כיבוש צבאי הוא מונח במשפט הבינלאומי, המתאר מצב שבו שטח נתפס בידי צבא עוין ונתון תחת סמכותו של צבא זה. הכיבוש נעשה לרוב באמצעות כוח צבאי במהלך מלחמה, והוא נבדל מסיפוח ומקולוניאליזם בכך שהוא נועד לשמש הסדר זמני בלבד.
עד מלחמת העולם השנייה הייתה נהוגה "זכות הכיבוש", שלפיה מדינה שכבשה שטחים ממדינה אחרת מספחת אותם לשטחה או שולטת בהם בעקיפין. אולם, מאז מלחמת העולם השנייה מקובל שהצד הכובש ייסוג מהשטחים שתפס ויחזיר את השליטה בהם לבעליהם הקודמים.
אמנת ז'נבה הרביעית מגדירה דינים שונים הנוגעים לשטח כבוש. על פי האמנה, מדינה כובשת חייבת לדאוג לצרכים של תושבי השטחים שבשליטתה, לשמור על זכויות האדם שלהם, לאפשר להם לקיים חיי שגרה ולהבטיח את הסדר והביטחון הציבוריים. עם זאת, כוח כובש רשאי להגביל את חופש התנועה של האזרחים בשטח הכבוש או להטיל סגר על השטח, כל עוד פעולה זו נחוצה להשגת יעדים צבאיים.
הכיבוש בהקשר הישראלי
בהקשר המקומי, "הכיבוש" מתייחס לאחיזה הישראלית בשטחים שעליהם השתלטו כוחות צה"ל במלחמת ששת הימים בשנת 1967.
רוב מדינות העולם, כמו גם בית הדין הבינלאומי לצדק, העצרת הכללית של האומות המאוחדות ומועצת הביטחון של האו"ם , רואים בשטחי יהודה ושומרון "שטחים כבושים" ותופסים את ישראל כ"כוח כובש".
מנגד, מאז 1967, עמדתה הרשמית של ממשלת ישראל ביחס לשטחים שלא החילה עליהם את ריבונותה היא שמדובר בשטחים שנתונים במחלוקת, ושמעמדם החוקי עדיין לא נקבע.
בהתאם לקביעת בג"ץ מ-1983, שטחי יהודה ושומרון מוחזקים על ידי ישראל בדרך של תפיסה צבאית או תפיסה לוחמתית. בהתאם לכך הוקם באזור ממשל צבאי אשר בראשו עומד מפקד צבאי. כוחותיו וסמכויותיו של המפקד הצבאי נגזרים מתוך כללי המשפט הבינלאומי הפומבי.
יש להבהיר כי רוב השטחים שעליהם השתלטה ישראל במלחמת ששת הימים אינם יכולים להיות מוגדרים כשטחים כבושים. זאת, לאור העובדה שהכיבוש בריכוזי האוכלוסייה הפלסטיניים הסתיים בעקבות הסכמי אוסלו, עם העברת שטחי A לאחריות אזרחית וביטחונית של הרשות הפלסטינית, ושטחי B לאחריות אזרחית של הרשות, ועם החלת ריבונותה של ישראל על הגולן ועל מזרח ירושלים.
כעת, על ישראל להכריע בנוגע לשטחי C ולסיים את מצב השלטון הצבאי על ידי החלת החוק הישראלי על אזור זה או על חלקים נרחבים ממנו בבקעה ובהרי יהודה ושומרון.
ראוי לציין כי ב-2012 דו"ח הוועדה לבחינת מצב הבנייה ביהודה ושומרון, בראשות שופט בית המשפט העליון בדימוס אדמונד לוי, קבע באופן חד משמעי שיהודה ושומרון אינם שטח צבאי כבוש, וכי ההתיישבות הישראלית בהם היא חוקית גם מבחינת המשפט הבינלאומי.
יתרה מזאת, אמנת ז'נבה הרביעית, שדנה בין היתר בהגנה על אוכלוסייה אזרחית המצויה תחת כיבוש, מתבססת על דיני מלחמה, ואילו בין ישראל לירדן אין מצב מלחמה. בין שתי המדינות נחתם הסכם שלום ב-1994, ירדן ויתרה על זיקתה ליו"ש כבר ב-1988, ולמעשה מתקיים שם מצב ביניים: שלטון צבאי ישראלי ושלטון אזרחי וביטחוני של הרשות הפלסטינית באזוריה. לא בכדי, ב-1996 הודה ח"כ אחמד טיבי למעשה שהכיבוש הסתיים, כאשר אמר לאחר הבחירות למועצה הפלסטינית שנערכו ב-20 בינואר ש"מהיום יש מדינה פלסטינית".