כולם מסכימים שהייתה "קונספציה" שהובילה לאסון השבעה באוקטובר, אך בלי להגדיר מהי בדיוק אותה קונספציה ומהם שורשיה, אין להסכמה גורפת זו שום משמעות. האופן שבו הקונספציה מתוארת בתקשורת ובשיח הציבורי בישראל נוטה להתמקד במילים כמו "התנתקות", או "מזוודות הכסף לחמאס", אך אלה הם רק סימפטומים לדפוס חשיבה מוטעה עמוק בהרבה, שעם השנים הפך לקונצנזוס בקרב חלקים נרחבים במערכת הביטחון, בהנהגה המדינית ובחברה הישראלית בכלל.
הקונספציה – קווים לדמותה
מתקפת הטרור בשבעה באוקטובר לא התרחשה בחלל ריק. היא הייתה תולדה של כשל מתמשך בתפיסת הביטחון של ישראל.
מראשית תהליך אוסלו, וביתר שאת מאז ההתנתקות, הלכה והתעצבה במערכת הביטחונית והמדינית גישה שהתבססה על ניסיון להכיל איומים במקום למגרם, תוך תקווה ששיפור כלכלי והקלות לאויב יספיקו כדי לרסנו.
לגישה זו השלכות ארוכות טווח. היא הובילה בראש ובראשונה להיחלשות ההרתעה הישראלית ולחיזוק הביטחון העצמי של האויב, אך גם השפיעה לוגיסטית ותכנונית על צה"ל, שכושרו נשחק.
בבסיס הקונספציה עמדה ההנחה שכיבוש רצועת עזה בפרט ושטחי אויב בכלל, ולו באופן זמני, אינו בא בחשבון. התפיסה הזו החלה להתגבש כבר בראשית תהליך אוסלו, והתחזקה משמעותית לאחר ההתנתקות. במערכת המדינית והביטחונית התקבעה גישה שלפיה ישראל תימנע מהחלת שלטון צבאי על הרצועה, גם אם המחיר הוא להותיר על כנו שלטון טרור הפועל בגלוי להשמדתה. גם כאשר היו לה הזדמנויות להפיל משטר זה – ב"עופרת יצוקה" (2008), ב"צוק איתן" (2014) ובעיתויים נוספים – בחרה ישראל שלא לפעול.
כך, במקום להכריע את חמאס אימצה ישראל גישה של הכלה כלפיו. לא מדובר במדיניות שנוסחה במסמך רשמי, אך היא התנהלה כמעט כתורה שבעל פה: ניסיון לנהל את האיום בדרכים עקיפות, להימנע מעימות ישיר, להפעיל לחץ מדוד, ולשמר שליטה על רמת הסיכון. אל תוך מסגרת זו שולבו גם מהלכים שנועדו לשפר את תנאי החיים בעזה – באמצעות תעסוקה, מעבר סחורות והיתרים – מתוך תקווה שאלו יביאו לריסון הדרגתי של חמאס.
מהכלה אמריקאית להכלה ישראלית
הגישה השגויה הזו לא נולדה אף היא בחלל ריק. בבסיסה עמדה צורת חשיבה שנשענה על תורת ההכלה האמריקאית מתקופת המלחמה הקרה. לפי תפיסה זו אפשר היה לבלום את התפשטות הקומוניזם בעולם, על ידי ריסון שיטתי של ההשפעה הסובייטית. כך, באמצעות תמיכה במדינות אחרות, קביעת קווים ברורים של אזורי השפעה וניהול סיכונים, אפשר היה להימנע ממלחמה כוללת. ההנחה הייתה שמעצמה רציונלית כמו ברית המועצות תפעל מתוך שיקולים אסטרטגיים, תחשוש מהסלמה כוללת, ותתנהל בתוך מסגרת של ריסון הדדי. וכך אכן קרה.
בניגוד למקרה האמריקאי, ישראל לא ניצבת מול יריב המונע משיקולים מבוססי אינטרס רציונלי בלבד. חמאס הוא ארגון טרור המונע על ידי אידיאולוגיה דתית קיצונית, שגם כאשר הוא אוחז במושכות השלטון, אינו מגלה אחריות מדינתית כלפי האוכלוסייה הנתונה למרותו. מול יריב כזה, כל הקלה או מתן מרחב פעולה אינם מובילים לריסון, אלא מנוצלים לצבירת כוח ולהתעצמות לקראת העימות הבא.
איך איבדה ישראל את הצפון
היחס של ישראל לחיזבאללה לאחר מלחמת לבנון השנייה ב־2006 הוא דוגמה מובהקת נוספת לקונספציית ההכלה. אף על פי שהמלחמה פגעה משמעותית ביכולותיו של ארגון הטרור הלבנוני בטווח הקצר, ישראל נמנעה מצעדים אפקטיביים שימנעו את שיקום כוחו והעצמתו. חיזבאללה ניצל זאת היטב: הוא הקים מערך טילים גדול המסוגל לאיים על כל ישראל, והחל לחפור מנהרות התקפיות המובילות לשטחה, שהתגלו במבצע "מגן צפוני" (2018), ובמבצע "חיצי הצפון" (2024). אילו חיזבאללה היה עושה במנהרות אלו שימוש במקביל למתקפת חמאס בשבעה באוקטובר, ההשלכות על ביטחון המדינה היו חמורות.
איראן זיהתה את חולשת המדיניות הישראלית וניצלה אותה להעמקת אחיזתה באזור. בסיועה הישיר הוקמו בסוריה בסיסים צבאיים מתקדמים שהפכו למוקדי פעילות של משמרות המהפכה, והועברו לחיזבאללה אמצעי לחימה וטכנולוגיות צבאיות מתקדמות. המדיניות הישראלית, שהתמקדה בתקיפות נקודתיות ומוגבלות, לא הצליחה לבלום מגמה זו, ואפשרה לאיראן להפוך את סוריה ולבנון לזירה קדמית המאיימת ישירות על ישראל.
שחיקת ההרתעה והכוח הצבאי
מדיניות ההכלה לוותה באמונה שהסבירות לעימותים צבאיים רחבי היקף הולכת ופוחתת, ולכן אין עוד צורך בצבא גדול המבוסס על כוחות יבשה ומילואים רבים. הנחה זו חלחלה פנימה והשפיעה באופן עמוק על בניין הכוח של צה"ל. תחת הסיסמה "צבא קטן וחכם" החלה מגמה של צמצום העוצמה והמסה של כוחות היבשה והמילואים, לצד ירידה במלאי התחמושת וביכולת לנהל מערכות ארוכות. צה"ל הסתמך יותר ויותר על אמצעים טכנולוגיים ומודיעיניים, על חשבון תחזוקה שוטפת של כוחות יבשה מסיביים, מאומנים ומצוידים.
תהליך זה הביא לשחיקה מתמשכת בכושר ההרתעה של ישראל. איראן ושלוחותיה, חמאס וחיזבאללה, הבינו שישראל אינה חותרת להכרעתן, וניצלו את הזמן כדי להעצים את יכולותיהן לקראת עימות כולל איתה.
האם באמת התפכחנו?
המסקנה המתבקשת היא שהקונספציה לא הייתה רק מחדל מודיעיני או טעות אסטרטגית נקודתיים. היא הייתה תולדה של כשל תרבותי וחשיבתי עמוק בהרבה. מקבלי ההחלטות ומובילי דעת הקהל בישראל התרגלו להסתפק בשקט זמני במקום לחתור לביטחון בר־קיימא. מדובר בתרבות שמעדיפה הכחשה על התמודדות, ודחיית עימותים על חתירה לניצחון.
עכשיו, כשהגדרנו מהי הקונספציה, אפשר לשאול: האם התפכחנו? נראה שלא. הקולות שחוזרים ומדברים על חוסר היכולת להכריע, לכבוש או להחזיק פרימטר ביטחוני מתחילים להישמע שוב. יותר מכך, והינה, גם בימים אלה נשמעים קולות הקוראים, של אותם מכוני מחקר שעמדו בראש הקונספציה, להעביר את השליטה ברצועת עזה לידי הרשות הפלסטינית – גוף חלש, מושחת ותומך טרור. כאילו לא למדו דבר, הם מעוניינים לשים שוב את המושכות בידי גורמים עוינים הפועלים נגד ישראל, במקום לחתור להכרעתם.
ומה יותר קונספציה מזה?
כדי לוודא שזוועות השבעה באוקטובר לעולם לא יתרחשו שוב, ישראל נדרשת לשוב לתפיסת הביטחון הציונית שעמדה ביסוד הקמתה: ביטחון מבוסס הכרעה, עוצמה וחתירה לניצחון.