ב־26 ביולי 1951 ירדו כמה צעירים מהמשאית באמצע שומקום בנגב המערבי והקימו את נחל עוז: ההיאחזות הראשונה של הנח"ל – נוער חלוצי לוחם. הם באו עם מחרשות, נשק וחזון ציוני. זו הייתה ראשיתה של המסגרת הייחודית של הנח"ל, ששילבה שירות קרבי בצה"ל עם הקמת יישובים חקלאיים באזורים בעלי חשיבות ביטחונית ולאומית.
מאז ועד היום עמד נחל עוז בחזית ההתיישבות, ההגנה על גבולות המדינה והמאבק על ביטחונה. לאורך עשרות שנים התמודד היישוב עם פיגועי טרור, ירי מתמשך, הסתננויות ותקיפות קשות – ששיאן בטבח בשבעה באוקטובר 2023, שבו נרצחו כ-16 מתושבי הקיבוץ ושמונה אחרים נלקחו בשבי. למרות הכול, חבריו מסרבים לוותר על המקום שבו הכול התחיל.
נחישותם של חברי הקיבוץ להישאר על אדמתם על אף הכאב, האובדן והשכול, ולהוביל בגבורה את שיקום הבית שספג פגיעה שאין קשה ממנה, מהווה עדות ומופת ללכידות הלאומית והחברתית ולדבקות באדמת המולדת, העומדות ביסוד המפעל הציוני.
נחל עוז הפך לדגם מייצג של שילוב בין התיישבות, ביטחון ועבודת אדמה בשטח אסטרטגי
התלם הראשון מול עזה: חקלאות, קהילה וביטחון
היאחזות נחל עוז (שנקראה בתחילה "נחלאים א – מול עזה") הוקמה על ידי חיילי נח"ל צעירים בקיץ 1951 על גבעה חשופה בנגב המערבי, במרחק של כ-2.5 קילומטר בלבד מהעיר עזה, ובסמוך לשטח שבו עמד בעבר קיבוץ בארות יצחק, שננטש לאחר קרב בלימה עיקש מול הצבא המצרי במלחמת העצמאות. מיקומה נקבע במתכוון בצמוד לקו הגבול הבלתי מגודר של רצועת עזה, מול שכונת שג'אעייה, בציר עזה–באר שבע.
השבועות הראשונים התאפיינו בעבודה פיזית מאומצת ובשגרת ביטחון מתוחה. קו הגבול לא סומן בגדר או במכשול, אלא ב"קו התלם", חריץ שנוצר על פני האדמה באמצעות חרישה, ושנועד לסמן ריבונות ישראלית בשטח פתוח. בצידו השני של הקו נראו עמדות האו"ם, אך אלה לא תמיד מנעו תקריות ירי, חדירות או ניסיונות חבלה. מתיישבי ההיאחזות היו חשופים במרחב, נדרשו לשמירה רציפה, ולמדו במהירות שחקלאות וביטחון אינם תחומים נפרדים.
בספטמבר 1953 הפכה ההיאחזות הצבאית לקיבוץ אזרחי, כשגרעין של צעירים מהתנועה המאוחדת – תנועת נוער וחינוך ציונית סוציאליסטית – קיבל את המקום לידיו.
המעבר להיאחזות אזרחית לא היה טכני בלבד. הוא שיקף את האמונה שגבול המדינה צריך להיות מיושב לא רק בחיילים אלא גם באזרחים, המקיימים חקלאות וחיי קהילה. נחל עוז היה הקיבוץ הראשון שקם ישירות מתוך שירות בנח"ל, והפך לדגם מייצג של שילוב בין התיישבות, ביטחון ועבודת אדמה בשטח שהמדינה ידעה להכיר בחשיבותו האסטרטגית.
גופתו של רועי רוטברג נגררה לרצועת עזה, שם הושחתה, והושבה רק לאחר תיווך של אנשי האו"ם
"דור התנחלות אנו": מחיר הדמים בשערי עזה
מהרגע הראשון היה ברור שנחל עוז אינו קיבוץ רגיל. מיקומו בסמוך לגבול הרצועה הפך את עיבוד שטחיו החקלאיים למשימה ביטחונית לכל דבר. בעשור הראשון לקיומו סבל הקיבוץ מהתנכלויות תכופות: חדירות, ירי מנשק קל, ירי מרגמות ופיגועי פדאיון.
בין השנים 1951 ל־1967 התרחשו עשרות תקריות בגזרת נחל עוז. ארבעה מחברי המשק נפלו בשדות במהלך אותן שנים. עבור חברי הקיבוץ, לא היה חיץ של ממש בין שגרת עבודה לחירום: יציאה לקטיף, לפתיחת ברז השקיה או לתיקון גדר הייתה כרוכה בנשיאת נשק אישי ובדריכות לקראת היתקלות.
האירוע הטראגי הידוע ביותר התרחש באפריל 1956. רועי רוטברג, חבר הקיבוץ ורכז הביטחון שלו, רכב על סוסתו לעבר השדות הסמוכים לגבול, כדי להרחיק רועים פלסטינים שירו לעבר השדות. הוא נקלע למארב מתוכנן: קבוצת מסתננים ששימשה פתיון משכה אותו לעבר חורש סמוך, שם תקפה אותו חוליה חמושה והוא נרצח ביריות. גופתו נגררה לרצועת עזה, שם הושחתה, והושבה רק לאחר תיווך של אנשי האו"ם.
על קברו של רוטברג, בנאום היסטורי שנחרת בזיכרון הלאומי, עמד הרמטכ"ל משה דיין על מחיר הדמים הכרוך באחיזה בקרקע ובהגנה על המולדת. אירוע קשה זה הזכיר לאזרחי ישראל שההתיישבות לא רק ממוקמת בקרבת הגבול, אלא היא עצמה החזית.
מתוך דברי ההספד:
"איך עצמנו עינינו מלהסתכל נכוחה בגורלנו, מלראות את ייעוד דורנו במלוא אכזריותו? […] הנשכח מאיתנו כי קבוצת נערים זו, היושבת בנחל עוז, נושאת על כתפיה את שערי עזה הכבדים? […] דור התנחלות אנו, ובלי כובע הפלדה ולוע התותח לא נוכל לטעת עץ ולבנות בית… ובלי גדר תיל ומקלע לא נוכל לסלול דרך ולקדוח מים […] אל נסב את עינינו פן תחלש ידנו. זו גזרת דורנו. זו ברירת חיינו – להיות נכונים וחמושים חזקים ונוקשים או כי תישמט מאגרופנו החרב – וייכרתו חיינו […] רועי – האור בליבו עיוור את עיניו, ולא ראה את בְּרק המאכלת. הערגה לשלום החרישה את אוזניו, ולא שמע את קול הרצח האורב".
דור של "צבע אדום": חיים תחת איום מתמיד
במהלך שנות השבעים והשמונים נהנה קיבוץ נחל עוז מתקופה של שקט יחסי. השדות פרחו, הילדים גדלו, וחיי הקהילה שגשגו. חקלאים עזתים המשיכו לעבוד בענפי הקיבוץ, ובין הצדדים נשמרו יחסי שכנות יומיומיים.
האינתיפאדה הראשונה, שפרצה ב־1987, סימנה עלייה משמעותית במתיחות הביטחונית. גדרות החלו להיבנות, המעברים נסגרו בזה אחר זה, והאיום הלך וגבר.
משנות האלפיים ואילך הפך נחל עוז ליישוב תחת מתקפה מתמשכת. תחילה פצצות מרגמה ובהמשך רקטות קסאם, גראד ורקטות משופרות – שהפכו את החיים לשגרה של אזעקות, ריצות למקלטים ונפילות בתוך שטח הקיבוץ. כל פעילות חקלאית או טיול בית ספר דרשו תיאום עם כוחות הביטחון ונעשו תוך מוכנות מתמדת להיתקלות או ירי. עם השנים תחושת האיום של תושבי האזור הפכה למציאות יומיומית.
הלוחמים הצליחו לבלום את המחבלים באזור אחד של הקיבוץ, אך באזורים אחרים התרחש טבח ללא הפרעה
שבעה באוקטובר: שבע שעות בתופת
בשבעה באוקטובר 2023, שבת שמחת תורה, פלשו מאות מחבלי חמאס וארגוני טרור פלסטיניים לשטח ישראל במסגרת מתקפת הפתע שבישרה את פרוץ מלחמת חרבות ברזל. קיבוץ נחל עוז היה מהראשונים שנפגעו: בשעות הבוקר חדרו אליו למעלה ממאתיים מחבלים חמושים, תוך ירי רקטות, ירי מטווח קצר לעבר בתים, פריצה למקלטים, הצתות וביזה. חלקם שידרו את מעשיהם ברשתות החברתיות.
16 מתושבי הקיבוץ נרצחו באותו יום, ובהם ילדים והוריהם; שמונה נוספים, ביניהם ילדים, קשישים ונשים, נחטפו לשטח עזה. בקרב על מוצב נחל עוז הסמוך, נהרגו 53 חיילים ונחטפו עשרה. בין הנופלים היו לוחמים מכיתת הכוננות, ובראשם הרבש"ץ אילן פיורנטינו, שנפל בעת שהדף את גל ההתקפה הראשון.
כוח קטן של לוחמי ימ"ס – יחידת המסתערבים של משמר הגבול – שכבר שהה בקיבוץ באותו לילה, חבר לכיתת הכוננות ולתושבים חמושים אחרים, וניהל קרב עיקש שנמשך שעות. הם הצליחו לבלום את המחבלים באזור אחד של הקיבוץ, אך באזורים אחרים התרחש טבח ללא הפרעה. כוחות צה"ל הגיעו למקום רק לאחר כשבע שעות, ורק אז החלו השתלטות מדורגת על הקיבוץ וחילוץ הנצורים מן הממ"דים.
הקיבוץ פונה כולו והפך לשטח צבאי סגור. בתים רבים נהרסו או נשרפו, מבני ציבור הושחתו, והקהילה נקרעה באחת. אך גם בתוך התופת גילו לוחמים ותושבים אומץ לב יוצא דופן והפגינו נחישות עיקשת שאפשרה לבלום חלק מהמתקפה ולהציל רבים.
עוז הרוח: מהשבר לתקומה
על אף הכאב, האובדן והשכול בחרו חברי נחל עוז להישאר על אדמתם ולהוביל את שיקום הקיבוץ ואת מרקם החיים בו, שנפגע אנושות.
הבחירה להישאר, לשקם ולבנות מחדש מתוך ההריסות שיקפה את עומק הערבות ההדדית של חברי נחל עוז ואת דבקותם באדמת המולדת.
אולם שיקום נחל עוז הוא מבחן עמוק לא רק לרוח הקהילה, שעמדה בו בגבורה ובאופן מלא, אלא גם למחויבות של מדינת ישראל לאזרחיה וליישובים השומרים על גבולותיה. כדי שהקיבוץ יוכל לחזור ולקיים חיים מלאים, לא די בהצהרות – יש צורך בהשקעה ממשית ומתמשכת בתשתיות, בביטחון, בדיור ובחוסן קהילתי, שיאפשרו לקיבוץ שעמד מאז הקמתו בחזית, לשוב ולפרוח.
