מהליקויים בדוברות הישראלית, דרך השחיקה בתמיכה האמריקאית והדחיפה למדינה פלסטינית ועד היום שאחרי בעזה – סא"ל (מיל') יהונתן קונריקוס, לשעבר דובר צה"ל לתקשורת הזרה, מסביר למה ישראל חייבת לעבור לדיפלומטיה יוזמת ולעצב מחדש את דעת הקהל בעולם.
אנחנו מבקשים לדבר עם סא"ל (מיל') יהונתן קונריקוס על ההסברה הישראלית, והוא מיד מתקן אותנו: "הדוברות הישראלית". "אני יודע שהמונח 'הסברה' שגור מאוד, אבל אני לא אוהב אותו", הוא אומר, "בהסברה יש משהו מתנצל, ואני חושב שזאת בדיוק הבעיה בגישה של ישראל. אנחנו לא צריכים להסביר את עצמנו, אנחנו צריכים לנהל מדיניות חוץ, לעסוק בדיפלומטיה ציבורית, ולהשקיע מאמץ אמיתי כדי להוביל את השיח עלינו בעולם".
המיצוב הבינלאומי של ישראל
סא"ל (מיל') יהונתן קונריקוס, כיהן בעבר כדובר צה"ל לתקשורת הזרה, והיום הוא עמית בכיר במכון המחקר האמריקאי ה-FDD. כמה חודשים לאחר פרוץ מלחמת חרבות ברזל, בפברואר 2024, ראיינו אותו על זירת התקשורת הבינלאומית. באותה עת הוא היה בשירות מילואים פעיל, ועסק רבות בדוברות מול גופי תקשורת בעולם.
כמעט שנתיים חלפו מאז אותו ריאיון. קונריקוס כבר פשט את המדים והתרחק מעט מהמסכים, אבל ישראל עדיין נוכחת בתקשורת העולמית. "המלחמה בישראל כבר לא פותחת מהדורות חדשות, אבל עדיין יש עיסוק שיטתי במה שקורה כאן, במיוחד בגופי תקשורת שעוינים אותנו", הוא אומר, "השיח הנמשך נשען כמעט כולו על נרטיב פלסטיני של מסכנות, ועל הטלת אחריות בלעדית על ישראל, תוך התעלמות מהעובדות הפשוטות: מי פתח במלחמה, כיצד חמאס פועל, ואיך שיטות הפעולה שלו הן אלו שהובילו בפועל למצוקה ההומניטרית בעזה".
הפער בין המציאות בשטח לבין האופן שבו היא מתוארת כלפי חוץ לא נשאר במישור התקשורתי בלבד. קונריקוס מדגיש שהדימוי הפגוע של ישראל מחלחל כמעט לכל שדה, ומוביל להתנערות מישראלים ומחברות ישראליות בתחומים מגוונים. זה בולט בעולם התרבות, שבו אמנים ופסטיבלים רבים מעדיפים לנתק קשר; באקדמיה, שבה מוסדות מובילים מצמצמים שיתופי פעולה ומענקים ואף מחרימים; בתעשייה האזרחית, שם יש ירידה בנכונות לעבוד עם חברות ישראליות; וגם בתחום הספורט הבינלאומי, שבו מאמצי החרמה הפכו לדבריו לשיטתיים ומתואמים.
"אין לי ספק שעיסוק לא מספק בדוברות ובדיפלומטיה יביא לפגיעה אסטרטגית בישראל וביכולת שלנו לייצר שיתופי פעולה", הוא אומר, "אנחנו מוכרחים להילחם בבעיה בצורה אפקטיבית, כי אחרת נמצא את עצמנו מוחרמים מכל המסגרות והאירועים הבינלאומיים".
"חייבים לנצל את המודיעין לטובת דוברות, כמו בחשיפת הקשר בין עובדי אונר"א לחמאס והמסמך שבו סינוואר הנחה את אנשיו כיצד לטבוח"
איפה אנחנו טועים? החולשות של הדוברות הישראלית
כמעט כל שיחה על תדמית ישראל בעולם מגיעה לאותה מסקנה: מאמץ ההסברה הנוכחי לא תואם את גודל האתגר. קונריקוס מציג רשימת ליקויים שמקשים על ישראל להשפיע על השיח הבינלאומי – וגם מציע איך לתקן אותם.
אין אסטרטגיה כוללת ומתואמת
מאמץ ההסברה מפוצל בין גופים רבים – משרד החוץ, משרד התפוצות, לשכת ראש הממשלה, דובר צה"ל ומטה ההסברה הלאומי – שכל אחד מהם פועל לפי סדרי עדיפויות ועקרונות אחרים. בתוך החלל הזה נכנסים גם דוברים לא רשמיים, שרבים מהם עושים עבודה חשובה, אך חלקם מעבירים מסרים לא מדויקים שמוסיפים לבלבול הקיים. כדי לטפל בכך, קונריקוס אומר, נדרש מנגנון מרכזי אחד שיתכלל את הפעילות, יכווין גם את הגופים הלא-רשמיים ויקבע שפה מדינית אחידה וברורה.
מחסור בתקציבים וכוח אדם
קונריקוס מדגיש שהפער בין כמות תשומת הלב שהעולם מקדיש לישראל לבין המשאבים שישראל עצמה מקצה לניהול תדמיתה הוא כמעט בלתי נתפס. כדי להתחיל לצמצם את הפער, הוא אומר, נדרשת החלטה אסטרטגית להקצות תקציבים משמעותיים ולהקים מערך מקצועי רחב, שיכלול עשרות ואף מאות אנשים. רק הקצאת משאבים מספקת תאפשר לייצר נוכחות אפקטיבית ומתמשכת בזירה הדיגיטלית והדיפלומטית.
אין מינוף של מודיעין לטובת ההסברה
לישראל יש יכולות מודיעיניות מרשימות – אך הכלי כמעט אינו מנוצל לטובת ההסברה. קונריקוס מזכיר שתי דוגמאות שממחישות עד כמה מידע מודיעיני יכול להיות מכפיל כוח תדמיתי: חשיפת הקשר בין עובדי אונר"א לבין חמאס והטבח ב-7 באוקטובר, שהובילה להקפאה מיידית של מימון הארגון במדינות רבות; והמסמך בכתב ידו של יחיא סינוואר, שבו הנחה את אנשיו בפירוט כיצד להרוג אזרחים – מסמך ששינה את אופן הסיקור בעולם והבהיר שהזוועות היו מתוכננות מראש. אם ישראל תשכיל לנצל אפילו שני אחוזים מתוך המודיעין שלה לטובת דוברות, קונריקוס מאמין שאנחנו צפויים לראות עוד דוגמאות מוצלחות כאלו.
תגובה במקום יוזמה
קונריקוס מתאר עייפות גוברת במערכת, שמובילה לכך שישראל מגיבה לשיח במקום להוביל אותו. הנרטיבים הפלסטיניים מתפשטים במהירות דרך רשתות וארגונים בינלאומיים, וכאשר ישראל מצטרפת מאוחר מדי – התמונה כבר נקבעת בלעדיה. כדי להתמודד עם המצב, הוא אומר, יש לעבור להתנהלות יוזמת: להוציא מידע בזמן, להציף עובדות לפני שהן מתעוותות, ולייצר סדר יום תקשורתי שלא מותיר וואקום להשערות ולשקרים.
פחד מביקורת פנימית מונע מסרים כלפי חוץ
קונריקוס מצביע על בעיה כמעט סמויה: גופי המדינה נמנעים לעיתים מלספר לעולם על צעדים משמעותיים שהם מבצעים, מתוך חשש שהמידע יעורר ביקורת מבית. הדוגמה הבולטת היא הסיוע ההומניטרי לעזה. ישראל מעבירה סיוע בהיקפים גדולים, אבל הנושא כמעט לא מדובר, מחשש לתגובת הציבור הישראלי. כדי להתמודד עם הפער, הוא אומר, יש להעדיף תועלת בזירה העולמית על פני רגישות פוליטית פנימית.
היעדר גיוון בדוברים ונוכחות דלה ברשתות
הרשתות החברתיות הן זירת השיח המרכזית בעולם, אך ישראל עדיין מדשדשת שם. כדי לשפר את הנוכחות וההשפעה של ישראל ברשתות, קונריקוס מציע לשלב דוברות ודוברים צעירים, מרקעים מגוונים, שמכירים היטב את הרשתות ויכולים להציג את ישראל מזוויות חדשות.
אנטי-ישראליות ואנטישמיות: הגבול שנמחק
בעיניו של יהונתן קונריקוס, התדמית הפגועה של ישראל בעולם לא נשארת רק בגבולות השיח המדיני – היא הופכת לחומר בערה גלוי לאנטישמיות. לדבריו, רבים מהקולות שמציגים עצמם כביקורתיים כלפי ישראל משתמשים בזירה הזאת כדי להצדיק שנאה עתיקה בהרבה.
"זה תירוץ נהדר למי שרוצה לשנוא יהודים", הוא אומר, "מי שבכל מקרה מחזיק בעוינות, מוצא בשקרים ובעיוותים שמופצים מעזה חיזוק לסיפור שהוא כבר מאמין בו. הם מתיימרים להבחין בין שנאת ישראל לשנאת יהודים, אבל ברוב המקרים זו אותה שנאה בדיוק".
קונריקוס מדגיש שגם בתוך ישראל יש מי שבמתכוון או שלא, מוסיף עוד קיסם למדורה. אמירות קיצוניות של פוליטיקאים מגיעות במהירות לעולם, ולא פעם יוצאות מהקשרן ומקבלות חיים משלהן.
"יש התבטאויות חסרות אחריות, שאינן תואמות לא את האתוס ציוני ולא את הערכים יהודיים", הוא אומר, "כששר בקבינט מדבר על פגיעה בחפים מפשע או על מחיקת כל הרצועה – זה רק מזין את השנאה כלפינו ומוביל להשלכות לא רצויות".
קונריקוס מדגיש שלמדינת ישראל יש אחריות למגר את האנטישמיות בעולם, אך עליה לעשות זאת ממקום בטוח ולא ממקום מתנצל.
"אנחנו לא צריכים לנסות להצדיק את הקיום שלנו, אבל גם לא להתרברב", הוא אומר, "עלינו להציג בצניעות את כל מה שטוב במדינת ישראל – לדבר למשל על היותנו מדינת רווחה עם מערכת סעד מתקדמת, או לספר על הזכויות שאנחנו מעניקים לבני מיעוטים ולבעלי מוגבלויות. אם ישראל תהיה יותר נגישה לעולם, ואנשים ידעו מה קורה כאן באמת, זה ייתן קונטרה לתעמולה האנטישמית שמנסה להציג אותנו באופן שקרי לחלוטין".
איתנו או נגדנו? יחסי ישראל–ארה"ב בזירת התדמית והדוברות
התרגלנו לחשוב על ארה"ב כ"ידידה הטובה ביותר שלנו", אבל בשנים האחרונות חל שינוי עמוק באופן שבו ישראל נתפסת בקרב הציבור האמריקאי. גם כיום, תחת ממשלו האוהד של טראמפ, לא ברור אם האמריקאים איתנו או נגדנו. לדברי קונריקוס, הקשר ההדוק עם טראמפ – מועיל ככל שיהיה בטווח הקצר – עלול לגרום נזק משמעותי לאורך זמן.
"בדעת הקהל האמריקאית נוצרת זיקה הולכת וגוברת בין ממשל טראמפ לממשלת נתניהו, והזיקה הזאת תהיה בעוכריה של ישראל", הוא טוען. "זו סטייה ממדיניות ארוכת שנים שבה ישראל הייתה מקובלת על שתי המפלגות. היום זה כבר לא המצב — הדמוקרטים נעים בין ביקורתיות לעוינות כלפינו, בין היתר משום שישראל התקרבה לרפובליקנים והזניחה מחוקקים דמוקרטיים".
קונריקוס מדגיש שהקשר עם טראמפ פוגע בנו לא רק מול הדמוקרטים – אלא גם מול חלק לא מבוטל מהרפובליקנים.
"במפלגה הרפובליקנית יש היום אגף בולט וקולני של שמרנים בדלנים המזוהים עם מדיניות של America First ולמעשה רואים בקשר עם ישראל נטל, שמסיט את תשומת הלב של ארה"ב מטיפול בענייני פנים ובסוגיות שנוגעות ישירות אליה", מפרט קונריקוס, "בתוך אותו זרם נשמעים גם קולות אנטישמיים מובהקים כמו טאקר קרלסון וקנדיס אוונס, שהופכים את מערכת היחסים עם המפלגה הרפובליקנית למאתגרת אף יותר".
למרות הפגיעה הגוברת במעמדה של ישראל בשני צידי המפה הפוליטית, קונריקוס מזכיר כי המצב הנוכחי הוא עדיין "הרע במיעוטו" — משום שכיום יש לישראל חבר בבית הלבן.
אך לדבריו, אין שום ערובה לכך שהמנהיג הבא של ארה"ב יהיה אוהד ישראל באותה מידה, ואם הפילוג הנוכחי יפגוש נשיא שאינו סימפטי לישראל, המחיר עלול להיות כבד במיוחד. לכן, הוא מדגיש, על ישראל להשקיע מאמץ מחודש בבניית קשר אמיתי עם המרכז המתון של המפלגה הדמוקרטית, ולחזור לעיקרון היסוד של תמיכה דו-מפלגתית שהתפורר בשנים האחרונות.
משחקי הכוח בין המפלגות אינם הדבר היחיד שמטריד את קונריקוס כשהוא בוחן את יחסם של האמריקאים לישראל. נקודה נוספת שמעסיקה אותו היא העוינות ההולכת וגוברת בקרב הדור הצעיר.
קונריקוס מסביר שמגמה זו נובעת מתהליכי עומק רחבים יותר שחלים בתרבות האמריקאית, ולאימוץ נרטיבים אנטי-מערביים, מתוך ניסיון "לכפר" על עוולות העבר. בפריזמה הזאת, ישראל שובצה – באופן שקרי אך אפקטיבי – כמדינה "לבנה ואימפריאליסטית".
"עבור צעירים רבים ישראל נתפסת כישות פולשת של 'אירופאים לבנים' שגנבו אדמה מילידים כהי־עור", הוא אומר. "זו פרספקטיבה קולוניאליסטית שמקורה בהיסטוריה האמריקאית, והם משליכים אותה על הסכסוך הישראלי–פלסטיני. הם פשוט לא מכירים את הסיפור שלנו: לא את יהדות המזרח, לא את גירוש יהודי ארצות האסלאם, לא את העליות מאתיופיה. בעיניהם יש רק סבל פלסטיני — וכל היתר נמחק".
כדי להתמודד עם מגמה זו, מדגיש קונריקוס את הצורך בהצגת הנרטיב הישראלי המלא לדור הצעיר – באמצעות תוכן רלוונטי, שיח ישיר ודוברים שממחישים את המורכבות והרב-גוניות של החברה בישראל.
מועצת הביטחון קבעה כיוון: איך ישראל צריכה להגיב עכשיו?
אי אפשר לעסוק ביחסי ישראל-ארה"ב בלי להתייחס לאירועים האחרונים, ובראשם הנאום של טראמפ במועצת הביטחון של האו"ם. הנאום הזה וההחלטה שעברה בעקבותיו, על "נתיב להקמת מדינה פלסטינית", מטרידים מאוד את קונריקוס – לא רק בגלל התוכן, אלא בעיקר בגלל מה שהם משקפים.
"אני מאוד מוטרד מזה", הוא אומר, "הפער בין המתווה העקרוני של הפסקת האש לבין הנוסח שהוגש להצבעה – פער שמכניס פנימה הכרה בהזיה שנקראת מדינה פלסטינית – הוא בעייתי מאוד".
קונריקוס לא מתעלם מכך שיהיו גם רכיבים חיוביים במתווה – פירוק חמאס מנשקו, דה-רדיקליזציה אמיתית ברצועה, חינוך מחדש – אך הוא מדגיש שכרגע מדובר בתרחישים רחוקים, שספק אם אכן יתממשו.
בעיניו, עצם העובדה שהאמריקאים – ועוד תחת ממשל שנחשב אוהד במיוחד – הם אלה שמניחים על השולחן "נתיב למדינה פלסטינית", היא סימפטום לבעיה עמוקה יותר: ישראל הגיעה לסוף המלחמה כמעט בלי מרחב תמרון מדיני.
"נשארנו עם בעלת ברית אסטרטגית אחת בלבד – ארה"ב, וגם היא לא בהכרח פועלת תמיד לטובתנו המלאה", הוא אומר, ומזכיר שבחודשים האחרונים התגבש גל בינלאומי, בהובלת צרפת וסעודיה, שדחף להכרה במדינה פלסטינית.
בעיניו זו לא עדות לעוצמה פלסטינית, אלא לחולשה דיפלומטית ישראלית: כשישראל לא משקיעה בבריתות, בדוברות ובדיפלומטיה ציבורית, אחרים ממלאים את הוואקום – ומעצבים את המציאות במקומה.
לפי קונריקוס, ההחלטה שהתקבלה במועצת הביטחון של האו"ם ממחישה שאנחנו נמצאים עכשיו בנקודת מפנה חשובה, ונדרשים לחשוב היטב איזו מציאות אנחנו רוצים ליצור באזור כולו ובעזה בפרט.
לדבריו, במהלך המלחמה נעשו טעויות קריטיות שמסוכן לגרור הלאה: ישראל לא השקיעה משאבים בספירת בלתי-מעורבים שנהרגו, וכך לא יכלה לתת קונטרה לדיווחים השקריים של חמאס; ישראל גם מנעה כניסת תקשורת, וכך יצרה תחושה שיש לה מה להסתיר; ובעיקר, היא נשארה תגובתית.
גם עכשיו, כשחמאס מפר הסכמים, ישראל לא משכילה ליזום מהלכים ולתקשר זאת לעולם.
תהליכים בינלאומיים, כמו החלטת מועצת הביטחון, מדגישים שאם ישראל לא תחליט בקרוב מה תהיה מידת המעורבות שלה בשיקום הרצועה, אחרים יחליטו בשבילה. לעומת זאת, אם ישראל תפעל לבנייה ולשיקום, היא גם תוכל למנוע השתלטות של שחקנים עוינים וגם תשדר לעולם שהיא לוקחת אחריות על עתיד הרצועה ועתיד תושביה.
החברה הישראלית עברה תהליך התפכחות, החוסן הכלכלי חריג והדור הצעיר הוכיח את עצמו כנכס האמיתי לעתידה של ישראל
מיליונים של שונאים לא יוכלו לנו
תמונת המציאות שיהונתן קונריקוס מצייר קודרת למדי, אך הוא מתעקש שיש לנו מספיק סיבות ממשיות להישאר מעודדים. הוא מזכיר את ההישגים הצבאיים מול איראן, חיזבאללה, חמאס והג'יהאד האסלאמי, ואת העובדה שמצבה האזורי של ישראל היום טוב לאין שיעור ממה שהיה ב-7 באוקטובר.
בעיניו, גם החברה הישראלית עברה תהליך התפכחות: יותר ישראלים ומקבלי החלטות מבינים שהמערכה ארוכה, ושצריך לנהל אותה בעיניים פקוחות — לבנות ביטחון, לייצר חלופות ולחזק שיתופי פעולה.
לכך הוא מצרף את החוסן הכלכלי החריג של ישראל גם אחרי שנתיים של מלחמה. אבל מעל הכול הוא מצביע על הדור הצעיר — ציוני, פטריוטי, עמיד ומוכן לשאת בנטל — כנכס האמיתי שמחזיק את העתיד.
"אני אופטימי לגבי העתיד ולגבי מדינת ישראל", הוא אומר, "אני מאוד מקווה שנצליח לעשות כאן תהליך של איחוי. זה יתחיל בחקירה אמיתית ונוקבת של כשלי ה-7 באוקטובר, ונטילת אחריות של כל מי שהיה בעמדת כוח.
ההמשך צריך להיות בגיוס כולל של כל האוכלוסיות לצבא או לשירות לאומי, כי במדינה קטנה כשלנו כולנו מוכרחים להיות רתומים להגנה. אם נעשה את זה בצורה מקרבת וטובה, מתוך שותפות אמיתית, אז גם מיליונים של שונאים מסביבנו לא יוכלו לנו, ואנחנו נמשיך לשגשג ולפרוח ולבנות מדינה מצליחה".
