הכותב הינו סגן ראש המכון למדיניות ביטחון בתנועת הביטחוניסטים, ועוזר מדיני לשר לעניינים אסטרטגיים לשעבר, רון דרמר.
היום לפני שנתיים, ב-17 בספטמבר 2024, בשעה 15:30, החלו להישמע צפצופים בכיסיהם של אלפי אנשי חיזבאללה ברחבי לבנון. שניות לאחר מכן החלו הזימוניות להתפוצץ.
בביירות, בבקעת הלבנון ובמוקדים נוספים, מכשירי תקשורת שחיזבאללה אימץ דווקא משום שסבר שהם בטוחים יותר מטלפונים סלולריים, הפכו בתוך רגע לנשק נגד מי שנשאו אותם. הפיצוצים נמשכו במשך כשעה. למחרת הגיע הגל השני: מכשירי קשר שבהם השתמש הארגון התפוצצו אף הם. בתוך יומיים נהרגו עשרות ונפצעו אלפים, ובהם גם אזרחים. מאוחר יותר נחשף כי המבצע היה תוצאה של מערך מודיעיני והונאתי שנבנה במשך שנים, לרבות חדירה לשרשרת האספקה והקמת מעטפת מסחרית שנועדה לגרום לחיזבאללה לרכוש בעצמו את המכשירים שהוכנו עבורו.
אבל חשיבותו של מה שנודע כ"מבצע הביפרים" לא הייתה במספר הנפגעים.
היא הייתה בכך שבשעה 15:30 אחר הצהריים השתנה מי קובע את קצב המלחמה.
כדי להבין את משמעות האירוע צריך לזכור היכן עמדה ישראל באותו בוקר.
כמעט שנה חלפה מאז 7 באוקטובר. חיזבאללה פתח את החזית הצפונית כבר ב-8 באוקטובר 2023, ירה שוב ושוב לעבר ישראל והתנה את הפסקת הלחימה בהפסקת המלחמה בעזה. עשרות אלפי ישראלים נעקרו מבתיהם. יישובים לאורך גבול לבנון הפכו כמעט ליישובי רפאים. בתים, עסקים ותשתיות נפגעו, ומשפחות ישראליות חיו חודשים בבתי מלון ובדיור זמני.
ישראל הייתה חזקה מבחינה צבאית, אבל בצפון היא מצאה את עצמה במצב אסטרטגי בלתי נסבל: ארגון טרור הנתמך בידי איראן הצליח לקבוע בפועל שעשרות אלפי אזרחים ישראלים אינם יכולים להתגורר בחלק מארצם.
לא במקרה, שעות בלבד לפני הפיצוצים, החליט הקבינט המדיני-ביטחוני להוסיף באופן רשמי את החזרת תושבי הצפון לבתיהם למטרות המלחמה. שר הביטחון אמר אז כי האפשרות להסדר מדיני הולכת ואוזלת, משום שחיזבאללה מסרב לנתק את הלחימה בצפון מהמלחמה בעזה.
זה היה הרגע שבו ישראל עמדה בפני בחירה משמעותית הרבה יותר מהשאלה כיצד להתמודד עם עוד מטח רקטות.
השאלה הייתה מי מנהל את המציאות.
במשך חודשים חיזבאללה החזיק ביתרון אסטרטגי חשוב: הוא בחר מתי לירות, היכן לירות וכמה להסלים. ישראל הגיבה, סיכלה, תקפה והשמידה מטרות, אך כל עוד עשרות אלפי ישראלים נותרו מחוץ לבתיהם, האויב יכול היה לטעון כי משוואת ההתשה פועלת לטובתו.
מבצע הביפרים שבר את המשוואה הזאת.
הוא לא היה מתקפת מנע במובן הקלאסי, משום שישראל וחיזבאללה כבר היו בעיצומה של לחימה. הוא היה דבר חשוב לא פחות: חזרה ליוזמה. במקום להמתין למהלך הבא של האויב, ישראל הקדימה אותו, חדרה לתוך המערכת שלו והכריחה אותו להתמודד עם מציאות שהוא לא תכנן.
הנזק היה פיזי, אבל הנזק הפסיכולוגי והארגוני היה עמוק אף יותר.
חיזבאללה גילה שלא רק שמפקדיו, מחסני הנשק והמשגרים שלו חשופים למודיעין הישראלי. גם שרשרת האספקה שלו, מערכות הקשר שלו והמכשירים בכיסיהם של אנשיו עלולים להיות בשליטת האויב. לאחר המבצע אף הורה משמרות המהפכה באיראן לאנשיו להפסיק להשתמש במכשירי תקשורת מסוימים ולבדוק את מערכותיהם מחשש לחדירה דומה.
השוק הראשוני שניחת עם חיזבאללה, אפשר לישראל לנצל את רגע החולשה ולפתוח בחיסולי שרשרשת לפני שהארגון הספיק להתאושש.
ב-20 בספטמבר חוסל בביירות אבראהים עקיל, מבכירי חיזבאללה ומפקד מערך המבצעים שלו, יחד עם בכירים נוספים בכוח רדואן. בימים שלאחר מכן התרחבה המערכה האווירית הישראלית נגד תשתיות, משגרים ומפקדות. ב-27 בספטמבר הותקפה המפקדה המרכזית של חיזבאללה בדאחייה, וחסן נסראללה, האיש שבמשך יותר משלושה עשורים עיצב את חיזבאללה והפך אותו לזרוע האסטרטגית החשובה ביותר של איראן במזרח התיכון, חוסל.
מבצע הביפרים לבדו לא הכריע את חיזבאללה. אבל הוא היה מכת הפתיחה של רצף פעולות שהעביר את חיזבאללה בתוך שבועות מארגון שהאמין כי הוא מרתיע את ישראל, לארגון שמנסה להציל את שרשרת הפיקוד שלו, את מערכות התקשורת שלו ואת הנהגתו.
וכאן נמצא הלקח הראשון של 17 בספטמבר: הרתעה אינה נוצרת מהצהרות. היא נוצרת כאשר האויב מגלה שהמחיר והסיכון שהוא חישב אינם המחיר והסיכון שהוא עומד בפניהם.
במשך שנים נהוג היה לדבר בישראל על הצורך "לשמר הרתעה". אלא שהרתעה אינה נכס שמפקידים בבנק ומקבלים עליו ריבית. להיפך, היא נשחקת במחיר אינפלציה. היא נבחנת בכל יום מחדש. כאשר ארגון טרור יכול לגרש עשרות אלפי ישראלים מבתיהם במשך חודשים מבלי לשלם מחיר שמערער את תפיסת הביטחון שלו עצמו, ההרתעה הולכת ונעלמת.
17בספטמבר החל להפוך את המגמה.
הלקח השני הוא שמודיעין מעולה הוא חסר ערך אם אין נכונות להשתמש בו.
מה שנחשף לאחר המבצע מלמד כי ההצלחה לא נולדה בן לילה. על פי עדויות של אנשי מוסד לשעבר, החדירה למערך מכשירי הקשר של חיזבאללה נבנתה במשך שנים, ואילו פיתוח פרויקט הזימוניות החל כבר ב-2022. חברות, שרשראות אספקה, מוצרים ושיווק נבנו כדי לגרום לאויב לבצע בעצמו את הרכישה.
מדינה יכולה להחזיק במודיעין הטוב בעולם ועדיין להפסיד אם הנהגתה מפחדת להפוך ידע לפעולה.
7 באוקטובר לימד אותנו את המחיר של מצב שבו יודעים הרבה, מזהירים חלקית, מעריכים, מפרשים, דנים וממתינים. 17 בספטמבר הזכיר עיקרון ציוני עתיק ופשוט יותר: תפקידה של מדינה ריבונית אינו רק לדעת מה אויביה מתכננים. תפקידה לנקוט יוזמה, לקחת את גורלנו בידינו ולסכל את תוכניות אויבנו.
הלקח השלישי הוא שהצלחה צבאית משנה גם את המציאות המדינית.
לעיתים מוצגת בישראל בחירה מלאכותית בין "כוח" לבין "דיפלומטיה". ההיסטוריה מלמדת אחרת. במזרח התיכון, דיפלומטיה אפקטיבית מגיעה לעיתים קרובות לאחר ששדה הקרב משנה את מערך התמריצים.
עד ספטמבר 2024 עיקר המאמץ הבינלאומי התמקד במניעת הסלמה ובהשגת הסדר שירחיק את הצדדים ממלחמה רחבה. לאחר המערכה, בנובמבר 2024, הסכים חיזבאללה להפסקת אש שהתבססה על החלטה 1701, על פריסת צבא לבנון בדרום ועל הרחקת כוחות חיזבאללה צפונה מהליטני. ישראל הבהירה כי לא תשוב עוד למציאות שבה הפרות ביטחוניות נשארות ללא תגובה.
הדיפלומטיה לא החליפה את הכוח. הכוח יצר תנאים חדשים לדיפלומטיה.
ההשפעה חרגה מלבנון.
כאשר המורדים בסוריה יצאו למתקפה בסוף נובמבר 2024, הם פגשו משטר אסד שאחד מעמודי התווך המרכזיים שלו נחלש קשות. חיזבאללה, שבעבר שלח לסוריה את מיטב לוחמיו כדי להציל את בשאר אל-אסד, היה עסוק בשיקום עצמו לאחר המכות שספג מישראל. איראן הייתה חלשה יותר, רוסיה הייתה שקועה באוקראינה, וב-8 בדצמבר קרס משטר אסד. מקורות וניתוחים שפורסמו לאחר מכן הצביעו במפורש על החלשת חיזבאללה ואיראן כאחד התנאים שאפשרו למורדים לנצל את חלון ההזדמנות.
ישראל לא הפילה את אסד באמצעות הביפרים. אבל היא שברה חוליה קריטית במערכת האזורית שהגנה עליו.
אחד הביטויים החשובים ביותר לשינוי הזה ניכר גם בזירה ההבנלאומית. לאחר 7 באוקטובר נתפסה ישראל בקהילה הבינלאומית כמדינה פצועה, תלויה בסיוע, שניתן להגביל את פעולתה ולומר לה שוב ושוב מה אסור לה לעשות. אבל ככל שישראל הוכיחה שהיא מסוגלת לפגוע בחיזבאללה, לסכל את הנהגתו, לעמוד מול מתקפות ישירות מאיראן ולשנות בכוח את המאזן האזורי, השתנתה גם נקודת המוצא של השיח עמה. ישראל החלה להיתפס נתפסה כמעצמה אזורית המסוגלת לעצב את המציאות ושצריך להביא בחשבון את רצונה, את יכולותיה ואת הקווים האדומים שלה.
הלקח מכאן פשוט: ביחסים בין מדינות, כבוד אינו תחליף לדיפלומטיה. עוצמה היא אחד התנאים שמאפשרים דיפלומטיה מתוך כבוד ולא מתוך חולשה.
לפני שנתיים, ב-17 בספטמבר 2024 בשעה 15:30, ישראל הזכירה לאויביה דבר שהם החלו לשכוח: למדינה היהודית יש לא רק יכולת להגן על עצמה כאשר תוקפים אותה. יש לה מודיעין, תחכום, סבלנות וכוח לבחור בעצמה את הזמן, המקום והשיטה.
זו הייתה המשמעות הגדולה של מבצע הביפרים.
לא הזימונית.
לא חומר הנפץ.
היוזמה.
הציונות מעולם לא נבנתה על התקווה שאויבינו ישנו את כוונותיהם. היא נבנתה על ההחלטה שהעם היהודי לא יפקיד עוד את ביטחונו בידי כוונותיהם של אחרים.
המדינה היהודית איננה יכולה להרשות לעצמה להמתין שוב ושוב עד שהאיום יתממש, עד שהאויב יבחר את העיתוי ועד שהעולם יציע עוד הסדר שאין מי שיאכוף אותו.
עלינו לראות את האיום, להכין את היכולת, לבחור את הרגע ולפעול.
כי במזרח התיכון, מי שמוותר על היוזמה אינו נשאר במקום.
הוא מעביר אותה לאויב.
