שמעון רפאלי, סגן ראש המכון למדיניות ביטחון של תנועת הביטחוניסטים (IDSF)
מבוא
שלוש שנים חלפו מאז 7 באוקטובר, ומעבר לשאלות הצבאיות והמדיניות שהמלחמה הציבה בפנינו, היא החזירה אל מרכז הבמה שאלה יסודית הרבה יותר: מדוע בכלל קיימת מדינת ישראל?
במשך שנים נדמה היה לרבים מאיתנו שהציונות השלימה את תפקידה ההיסטורי. המדינה קיימת, צה"ל חזק, ישראל היא מעצמה טכנולוגית, יהודים משולבים בצמרת החברה המערבית, והאנטישמיות נתפסה יותר ויותר כשריד מכוער של אירופה הישנה.
7באוקטובר טלטל את כל ההנחות האלה. התמודדות עם שאלות אלו הובילה למסקנה ברורה וחד-משמעית: הרעיון הציוני לא רק שלא איבד מערכו, אלא אף זכה לרלוונטיות מחודשת ומשמעותית במאה ה-21.
מאז האמנציפציה היהודית בשלהי המאה ה-18, העם היהודי נחלק עמוקות בשאלת עתידו. היו שטענו כי על היהודים לשאוף להתערות תרבותית מלאה בחברה הלא-יהודית, תוך זניחת המסורות הדתיות, החברתיות והתרבותיות, ואימוץ מנהגי המדינות המארחות. לעומתם, אחרים גרסו כי אין לבטוח בחברה הזרה ולהסתמך על עזרת המדינות בעת משבר. לשיטתם, יש להפנות משאבים ומאמצים לבניית תקומת היהודים פנימה – תרבותית ומדינית.
ויכוח זה הוכרע ברובו בהצעת הציונות. כמענה למצוקה היהודית במזרח אירופה ולהתבוללות במערבה, ביקשה התנועה הציונית להבריא את העם היהודי מבחינה כלכלית, חברתית, ומעל הכל פוליטית ותרבותית, באמצעות כינוסו בארץ מולדתו וכינון בסיס מדיני-חברתי עצמאי לביטחונו ולרווחתו. אחרת, צפוי חורבן פיזי ורוחני בתהליך מקביל של התבוללות מבית ורדיפה מבחוץ.
השואה הוכיחה את נכונות הפרוגנוזה הציונית, לפחות לגבי הקיום הפיזי בתפוצות, באופן שאפילו מנסחיה הקיצוניים לא העזו לדמיין. התברר כי העם היהודי לא יכול לסמוך על עזרה ומקלט מאומות העולם, וכי שרידותנו תלויה בקיום צבא ומדינה עצמאיים.
עם הזמן, לאחר השתלבות היהודים בחברה המערבית לצד הקמת מדינת ישראל, נשכחו לקחים קשים אלה. רבים האמינו כי הדיאגנוזה אינה רלוונטית לימינו וניתן לבטוח על ערבויות בינלאומיות בסוגיות קיומיות. גורמים בכירים בזירה המדינית והביטחונית, הן מהממסד הישראלי והן מהקהילה הבינלאומית, הפעילו לחץ משמעותי על מקבלי ההחלטות בירושלים להישען על ערבויות בינלאומיות בסוגיות הנוגעות לביטחון הלאומי של ישראל.
אולם, אירועי ה-7 באוקטובר הציפו מחדש את המצב "הנורמלי" של היהודים לאורך ההיסטוריה וחשפו באופן מוחשי את המצב ה"טבעי" של העם היהודי. אמנם, העובדות היו ידועות קודם, אך רק לאחר התרחשותם הפכו ממידע תיאורטי למציאות שאין להתעלם ממנה. עובדות אלו חוללו תפנית חווייתית ואידיאולוגית אצל רבים מיהודי העולם ביחס למספר הנחות שאותן אסקור, תמורות המובילות חזרה אל הרעיון הציוני.
בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו
עובדה ראשונה שזכתה להכרה מחודשת היא ההכרה בהיותנו עם נרדף. זוהי תופעה היסטורית ייחודית לעם היהודי, שאין לה אח ורע בתולדות העמים. החל במובחנותינו כעבריים במצרים וכלה בהגדרתנו "מתנחלים" בארצנו שלנו. בכל מאה ומאה סבלנו מרדיפות מסוגים שונים: עבדות, גלות, המרת דת בכפייה, טבח המוני, פרעות, ששיאם הגיעו בשואה. ניצחונותיה הצבאיים והמדיניים של מדינת ישראל סימאו את עינינו מלהביט נכוחה מעבר לעשורים האחרונים ולצפות בפרספקטיבה היסטורית רחבה בת מאות שנים על המצב ה"טבעי" של העם היהודי. אירועי ה-7 באוקטובר והתמורות המדיניות שחלו בעקבותיה ערערו מחדש את הרגשת השאננות.
המחזות המזעזעים של אזרחים חסרי אונים, המסתתרים מפני תוקפיהם, העלו אסוציאציות קשות לפרעות קישינב ולזוועות השואה. מאמציהם הגלויים של הפלסטינים, בגיבוי מדיני, כלכלי וצבאי של מרבית מדינות ערב והאסלאם, לערער את יסודות קיומה של מדינת ישראל ותושביה, לצד התגבשות האנטישמיות בדפוסי אידיאולוגיה פוליטית במגדלי השן במערב, היוו שוב קריאת השכמה ליהודים כי גורלם אינו בטוח בעולם.
כמובן, העוינות העזה והבלתי מתפשרת של חלקים נרחבים בעולם הערבי כלפי מדינת ישראל והעם היהודי אינה תופעה חדשה. כבר משלהי מלחמת העולם הראשונה, הערבים התנגדו באלימות להתיישבות היהודית בארץ ונלחמו בה. אלא שאחרי הקמת המדינה וההתנתקות מגוש קטיף ב-2005, נוצר חיץ בין רוב האוכלוסייה היהודית לרוב האוכלוסייה הערבית שסביבם. משכך לא הומחשה העוינות במגע בינאישי ונשארה כעין עמדה מדינית מופשטת. אכן, מי שרצה לקרוא את המצב המדיני לאשורו יכול היה להסיק כי המלחמה תתלקח מחדש במוקדם או במאוחר, וכי כוונת הערבים תהיה לא רק מחיקת המדינה, אלא גם השמדת האוכלוסייה היהודית.
אולם עד זמן ההתקפה נמשך "בינתיים" ארוך שיצר אשליית נורמליות, ודחה את רגע היקיצה ל"אחר כך" בלתי מוגדר. בשחר ה-7 באוקטובר נופצה האשליה, ומאז אנו עומדים פנים אל פנים מול האמת: גם בדור זה, כמו בדורות שעברו, אנו ניצבים מול אויבים המעוניינים לכלותינו. אויבים אלו נלחמים בנו באופן פעיל ב-7 חזיתות: עזה, יהודה ושומרון, לבנון, סוריה, עיראק, תימן ואיראן.
שנאת עולם לעם עולם
עובדה שנייה שזכתה להכרה: האנטישמיות כגורם הממשיך לעצב את גורל העם היהודי בפוליטיקה הבין-לאומית. עד פרוץ הטבח, רבים סברו שהאנטישמיות הינה נחלת העבר, שריד אנכרוניסטי של עידן חשוך. הנחת היסוד הייתה כי דמות היהודי המשכיל, היצרני, המשולב בתרבות המערב וחי לפי אמות מידותיה הערכיות, טשטשה לכאורה את הדעות האנטישמיות כלפי היהודים.
אמרנו לעצמנו: "אנחנו שונים מסבא וסבתא – היהודים הגלותיים של אתמול, חבושי השטריימל והקסקט. אנחנו אזרחי הכפר הגלובלי, לובשים את אותן חולצות ספורט כשאר העולם, שותפים מלאים בתרבות המערבית". האמנו שזהותנו מעוצבת יותר על ידי התרבות הגלובלית מאשר מסורת או לאום. בשיח האקדמי והציבורי, שאלות כגון: "כמה אפשר להתקרבן על היותנו יהודים? כמה אפשר להתבכיין על מה שנעשה לנו בעבר?" היו רווחות.
למחשבות אלו היו השלכות זהותיות-תרבותיות אשר בתורן עיצבו עמדות מדיניות, כולל האמונה בתום לבה של החברה המערבית כערובה לביטחון ויציבות. אך הסתבר כי האנטישמיות לא נעלמה, אלא שקעה זמנית אל מתחת לאופק הפעילות המדינית.
מאז ה-7 באוקטובר, האנטישמיות הרימה ראש באימתניות ברחבי העולם, מזרח ומערב כאחד, וניפצה את אשליית ה"נורמליות" שהייתה קיימת בין היהודים לעמי העולם. אכן, אף שניתן היה לזהות סימנים מקדימים לתופעה זו, לפני מלחמת 'חרבות ברזל' נטו לראותה כתופעה שולית ונטולת השפעה של ממש. כיום, קשה להתעלם מהשפעתה המכרעת. לתודעת הכלל חדרה העובדה שלפנינו תופעה אנטישמית פעילה המעצבת את עמדותיהן המדיניות של מדינות רבות בעולם. התברר כי לעובדת היותנו יהודים יש משמעות בעיני העולם. התפתחויות אלו הובילו לתחושת בגידה עמוקה מהחברה המערבית, ולגילוי כואב כי מה שנחשף הוא אנטישמיות בלבוש עכשווי, המשתמשת בכלים ואידיאולוגיה פוליטית כהתנגדות לציונות ולמדינת ישראל, פעמים בשם הליברליזם וההומניזם.
בגידת המערב
חרף מאמצינו הדיפלומטיים להדגיש את שאיפותינו לשלום, היחס השלילי נותר בעינו. התבהר כי אין זה משנה כמה שנטשטש את זהותנו היהודית, אומות העולם "הנאורות" ימשיכו לזהות אותנו כ"הזר והאחר". מוסדות האליטה במערב – האקדמיה, התקשורת ומוסדות הצדק הבינ"ל – ימשיכו לנקוט כלפינו מדיניות המבוססת על סטנדרטים כפולים, המנציחים את מעמדנו כ"שונה" בזירה הבינלאומית, כפי שאדגים להלן.
בגידת האקדמיה
במגוון אוניברסיטאות מובילות ויוקרתיות התרחשו הפגנות אנטי-ישראליות ואנטי-יהודיות, בהן סטודנטים נאלצו להתחבא בספריות ולהעלים סממנים יהודיים. בפקולטות למדעי הרוח והחברה, האנטישמיות התגלתה במלוא עוזה, מפי אנשים המתהדרים בשפת המוסר והצדק. בשם ערכים אלו, הצדיקו אקדמאים את הזוועות באמצעות פיתוח תיאוריות חברתיות מעוותות, כמו התיאוריה המרקסיסטית, הגורסת כי משאבי העושר בעולם מחולקים באופן דיכוטומי בין מדכאים למדוכאים. לטענתם, הציונות, כפרויקט מוצלח, מהווה תנועה לבנה (שקר!) קולוניאליסטית (שקר!) המדכאת (שקר!) את אוכלוסיית הילידים המקומית. תיאוריות אלו טשטשו את ההבחנה המוסרית הבסיסית בין כוח מגן לכוח תוקף, ובכך סיפקו הצדקה מעוותת לפעולות אלימות נגד אזרחים.
דוגמה לעיוורון מוסרי זה ניתן למצוא בדברי החוקרת הפמיניסטית הנודעת ג'ודית באטלר, המשמשת גם מרצה לפילוסופיה באוניברסיטת ברקלי, אשר לאחר טבח ה-7 באוקטובר תהתה למה לא לכנות את חמאס "תנועת התנגדות חמושה" במקום ארגון טרור. זאת לאחר שב-2006, טענה כי יש "להבין את חמאס וחיזבאללה כתנועות חברתיות פרוגרסיביות שהן חלק מהשמאל הגלובלי".
מנקודת המבט של באטלר, ארגונים אלו נחשבים כה פרוגרסיביים עד שמנהיג חיזבאללה, חסן נסראללה, קבע ב-2003 כי הומוסקסואלים צריכים לעמוד בפני הוצאה להורג, בטענה כי "הם מהווים את האיום העיקרי על לבנון". לאחרונה, באפריל 2024, חשף צה"ל מסמכים המפרטים את היחס האכזרי של תנועת חמאס כלפי הומוסקסואלים, כולל הוצאות להורג וחקירות על בסיס עינויים אפילו על בכיריה שלה.
עמדות אלו המייצגות זרם מחשבה רווח באקדמיה המערבית, הגיעו לשיאן הפומבי בשימוע שנערך בקונגרס האמריקאי לנשיאות האוניברסיטאות המובילות של ארה"ב: נשיאת הרווארד קלודין גיי, נשיאת אוניברסיטת פנסילבניה (UPenn) ליז מגיל ונשיאת MIT סאלי קורנבלות', שם הן נשאלו שורת שאלות נוקבות לגבי האנטישמיות בקמפוסים והקריאות לג'נוסייד ופוליטיסייד בקמפוסים.
נשיאת הרווארד טענה כי ההצהרות חוסות תחת "מחויבות האוניברסיטה לחופש הביטוי". נשיאת Penn אמרה כי סיווג הקריאות כבריונות או אלימות "תלויות בהקשרן". נשיאת MIT הסבירה כי קריאות ג'נוסייד מפרות את מדיניות האוניברסיטה רק אם הן מכוונות ליחידים ולא כקריאה כללית. במשך כ-5 שעות, התקשו הנשיאות לגנות באופן מפורש וחד משמעי קריאות לאלימות ורצח עם כלפי העם היהודי. היסוסיהן בלטו במיוחד לאור עמדותיהן הנחרצות בסוגיות מוסריות אחרות שעל סדר היום הפוליטי והציבורי.
התייחסויות אלו גרמו לרבים באליטה האקדמית היהודית לתחושת בגידה מהקולגות שלהם. כך למשל, בכירי האוניברסיטה העברית שלחו מכתבי תגובה חריפים לאוניברסיטאות שהוציאו הודעות גינוי רפות למתקפה בעוטף עזה, וכתבו:
"ההודעה שיצאה מהאוניברסיטה בהובלתך אינה עומדת בסטנדרט, ולו המינימלי ביותר, של מנהיגות מוסרית, אומץ לב ומחויבות לאמת. אכזבתם אותנו. לא רק כישראלים, הנמצאים תחת האיום המתמיד שיבוצע בהם רצח עם, אלא גם כמנהיגים אקדמיים, המצפים מהקולגות שלהם שידגימו עקרונות וסטנדרטים מוסריים גבוהים ואומץ לב, בעת מבחן."
האכזבה ותחושת הבגידה ממוסדות האקדמיה לא היו נחלתם רק של בכירי האקדמיה היהודית, תחושות דומות עלו גם בקרב הסטודנטים שמילאו באחוזים ניכרים את ספסלי האוניברסיטאות הללו, ונאלצו להתקומם כנגד אוניברסיטאות האם שלהם. כך לדוגמא, ארגון בוגרי הרווארד בישראל שלח מכתבים חריפים וציין כי "הם מצפים לעקרונות וסטנדרטים מוסריים גבוהים". רבים הפסיקו את תרומותיהם למוסדות הללו ופרשו מחברותם מהוועדים המנהלים.
התרחשויות אלו גרמו ליהודים רבים שהתערו בחברה הגבוהה לחוש הפניית עורף מחבריהם, שהיוו סמל למוסר ויושרה, והחלו לתהות מחדש על זהותם היהודית-קוסמופוליטית ועל קבוצת השתייכותם החברתית.
בגידת התקשורת הבינלאומית
התקשורת הבינלאומית, שתופסת את עצמה כמקור לתובנות אובייקטיביות, ומאמרי דעותיה שואפים לעצב נורמות מוסריות בחברה המערבית, הפגינה כשל מוסרי משמעותי בשני מישורים עיקריים: בנושאים שהעלימה ובנושאים שהבליטה.
הסיקור התקשורתי גילה לעיתים קרובות "הבנה" לפעולות הזוועה, תוך הצגתן בהקשר פוליטי. כמו הסירוב לקרוא למחבלים בשמם, ותיאורן כ"לוחמי התנגדות". ימים ספורים לאחר המתקפה כבר החל דיון אובססיבי בסוגיית עתידה השלטוני של רצועת עזה ל"יום שאחרי" המלחמה, תוך יצירת לחץ על ישראל להפסקת המלחמה.
סיקור מוטה זה יצר זעזוע בקרב ישראלים רבים, אשר מעתה נאלצו להתעמת עם המציאות המרה: התקשורת הבינלאומית, שמיקמה את עצמה כמגדלור של צדק ומקדמת זכויות אדם, בגדה בישראל בשעת משבר ואינה מציגה את צדקת עמדתה בפני דעת הקהל העולמית.
בגידת מוסדות הצדק הבינ"ל
האו"ם: פחות מחודש לאחר הטבח, ב-27 באוקטובר 2023, העצרת הכללית קיבלה החלטה ברוב מכריע של 121 מדינות, המגנה את פעולות ישראל, וקראה להפסקת אש הומניטרית "מיידית ומתמשכת" תוך "הפסקת מעשי האיבה". ההחלטה השמיטה באופן בולט את הזוועות של חמאס והתעלמה ממטח הרקטות המתמשך מעזה לישראל בשנים האחרונות כולל ב-7 באוקטובר.
מועצת הביטחון: מאז ה-7 באוקטובר ולאורך ימי הלחימה, דחתה מועצת הביטחון של האו"ם מספר פעמים את הצעת ארה"ב להוקיע את פעולות הטרור הזוועתיות של החמאס. מנגד, המועצה הצביעה ברוב מוחץ בעד הצעה להפסקת אש בין ישראל לחמאס.
מזכ"ל האו"ם: כשבועיים לאחר המתקפה, מזכ"ל האו"ם אנטוניו גוטרש הצהיר: "יש להכיר שהתקפות חמאס לא התרחשו בוואקום. הפלסטינים חיים 56 שנה תחת כיבוש חונק. אדמתם נתפסה על ידי התנחלויות, בתיהם נהרסו, החלומות הפוליטיים שלהם נעלמו. ההתקפות האלה לא יכולות להצדיק עונש קולקטיבי נגד העם הפלסטיני. הפצצת עזה על-ידי ישראל, רמת הנפגעים האזרחיים העולה והשמדת שכונות מדאיגה מאוד." הצהרה זו נותנת לגיטימציה לזוועות חמאס תוך יצירת שוויון מוסרי בין תוקפים המסתתרים בין אזרחים לבין פעולות ההגנה של ישראל, המנסות למזער אבדות אזרחיות.
ICJ& ICC: דרום אפריקה ומדינות נוספות פנו לבית הדין הבינלאומי לצדק (ICJ) בטענה לביצוע רצח עם ברצועת עזה. אף על פי שטרם ניתנה פסיקה סופית, ניתן ללמוד מתהליך המשפט כי קיימת דרישה חסרת תקדים לבחינת פעולות ישראל. זאת, באופן שאין לו אח ורע בעולם, תוך עיסוק בלתי פרופורציונלי בסכסוך זה על פני סכסוכים אחרים בעולם.
בנוסף, בקשת התובע הכללי של בית הדין הפלילי הבינלאומי (ICC) להוציא צווי מעצר נגד מנהיגים ישראלים ופלסטינים בגין פשעי מלחמה משווה בין מנהיגי ארגון הטרור למנהיגי המדינה המתגוננת מפניו. זאת, בעוד ישראל מתאמצת להימנע מפגיעה בחפים מפשע. לצד זאת, הועלתה האשמת שווא כי ישראל מקיימת מדיניות של השמדת עם באמצעות הרעבה.
האשמות מסוג זה כלפי מדינת ישראל זכו לגיבוי מרוב מדינות העולם, אשר הביעו את אמונן בהחלטות "האובייקטיביות" שיתקבלו נגדה.
ארגוני זכויות האדם הבינ"ל
אחד הממצאים הבולטים שנחשפו מאז התקפת החמאס ב-7 באוקטובר הוא השימוש השיטתי באונס ובאלימות מינית כאסטרטגיה צבאית. הדיווחים מבוססים על עדויות ניצולים, עדויות מחלצים, סרטוני החמאס ועדויות מחבלים.
שתיקת ארגוני זכויות האדם וארגוני הנשים לנוכח מעשי האונס והחטיפות, לצד התמקדותם במצב בעזה, העצימה את תחושת הבגידה בקרב הציבור הישראלי. בלטה תגובת ארגון הנשים של האו"ם מה-13 באוקטובר, בה הם כתבו: "אנו מגנים את ההתקפות על אזרחים בישראל ובשטחים הכבושים ומודאגים מאוד מההשפעה ההרסנית על אזרחים, ובהם נשים וילדות". הצהרה זו לא כללה כל התייחסות למעשי האונס המחרידים ולא הזכירה את הנשים החטופות. ב-20 באוקטובר פרסם הארגון הצהרה שנייה בנוגע ל"השפעה ההרסנית של המשבר בעזה על נשים וילדות", שגם לא התייחסה לפשעים שבוצעו נגד נשים ישראליות.
בגידת ארגוני הנשים וזכויות אדם הייתה כואבת ומתסכלת במיוחד, בעיקר עבור פעילי זכויות האדם בישראל שפעלו בשיתוף פעולה הדוק עם ארגונים דומים ברחבי העולם. היטב תיארה זאת פרופסור רות הלפרין-קדרי, מומחית למשפט בינלאומי וזכויות נשים העומדת בראש מרכז רקמן לקידום מעמד האישה, ובעבר שימשה כסגנית יו"ר הוועדה באו"ם לביטול האפליה נגד נשים,(CEDAW) לדבריה:
"כאשר פשעים דומים בוצעו על ידי דאע"ש נגד נשים יזידיות, ברפובליקה הדמוקרטית של קונגו, בבוסניה וברואנדה, הייתה החלטת גינוי מצד האו"ם. מה שעברנו ב-7 באוקטובר לא פחות חמור מבחינת הקיצוניות, הברוטליות והאכזריות מכל האירועים האחרים. היקף הנפגעות, מידת הזוועות והעובדה שזה היה חלק מתוכנית המלחמה – זה חמור יותר מאשר בדאע"ש. כמגינה מסורה ומאמינה אדוקה בחוק הבינלאומי ובתפקיד האו"ם בהגנה על זכויות אדם, אני מרגישה נבגדת".
בעולם מתוקן, בהתאם לנורמות בינלאומיות מקובלות, היו המוסדות הבינלאומיים צריכים לדון במעצרם של מנהיגי חמאס שהחלו להוציא לפועל את אמנת התנועה הקוראת להשמדת מדינת ישראל ולרצח יהודים, ובמשך כחצי יממה החלו לבצע רצח עם.
כמו כן, היה עליהם להעמיד לדין את מחבלי התנועה המשתמשים באוכלוסייה האזרחית בעזה כמגנים אנושיים ופועלים מתוך בתי חולים, בתי ספר, מחסות של האו"ם, מסגדים וכנסיות.
בנוסף, היה ראוי לגנות את מחנכי התנועה שחינכו דורות על שנאת ישראל ולעמוד לצדה במאמציה המיוחדים שלא לפגוע בחפים מפשע.
השיבה אל הרעיון הציוני
הצפת האנטישמיות כלפי העם היהודי לצד הניכור המדיני והצבאי כלפי מדינת ישראל, כפי נסקרו לעיל, מהוות קריאת השכמה לישראלים וליהודים, לחזור ולאשר מחדש את שני עקרונות הציונות שהם בעצם אחד:
- עלינו לסמוך על כוח מגן יהודי עצמאי, בסוגיות הנוגעות לביטחון הלאומי.
- לא ניתן לברוח מהשיוך היהודי, והגורל האישי משותף ותלוי הוא עם שאר חלקי האומה.
כלומר, אירועי ה-7 באוקטובר והמלחמה שחלה בעקבותיה המחישו ותיקפו מחדש את הרלוונטיות של הרעיון הציוני אשר פירשה את המצב היהודי ככזה שלא ניתן לסמוך על העולם שיעזור בעת צרה מתוך רצון טוב בלבד. אין אנו יכולים לצפות מהמדינות הדמוקרטיות לעמוד לצידה של המדינה הדמוקרטית היחידה במזרח התיכון, כפי שהפלשתינאים יכולים לצפות שהמדינות הערביות והמוסלמיות יעמדו לצידה. לפיכך, עלינו להכיר היום יותר מבעבר, בתפקידה המכריע של המדינה בחיי העם היהודי, שכן למרות מתקפת ה-7 באוקטובר וההתנגדות האנטישמית הפעילה, מדינת ישראל העניקה את היכולת להילחם בחזרה. כיום, אין אנו חסרי אונים ואיננו עם המתארח בארץ לא לו ותלוי בחסדי השליט הזר שיצילנו מהפרעות.
זוהי תמצית בשורתה של הציונות המדינית, שבאה לידי גילוי ביום ה-7 באוקטובר, כאשר עם פרוץ המתקפה, חיילי וחיילות המדינה היהודית התעשתו ולחמו בחזרה מתוך הפרעות, תוך גילויי גבורה עילאיים שיירשמו בדפי ההיסטוריה של המדינה היהודית. מאז ימי בר כוכבא, לא נרשמה תגובה יהודית בעוצמה שכזו אל מול התופת. מאז, במשך השנה האחרונה, מדינת ישראל הודפת בעוז את מבקשי רעתה. נלחמת ומנצחת. זהו פרק ייחודי, השונה משאר פרקי תולדות ההיסטוריה היהודית בגולה.
בנוסף, בעיני אויבינו, לא מתקיימת כל הבחנה פנים-יהודית; מסע הטבח חצה מגזרים, שמקורו הוא שנאת יהודים צרופה. מההקלטות של השב"כ עלה כי המוטיב המרכזי לטבח היה עצם עובדת היותם יהודים. המחבלים לא הזכירו את זהותם המגזרית של הקורבנות – מתיישבים או קיבוצניקים, דתיים או חילונים, מימין או משמאל. גם על הלא יהודים נגזר דינם למיתה עקב שותפותם עם היהודים. כמו בגרמניה הנאצית, מבחינת אויבינו כולנו בני אותו עם שיש להשמיד, בין אם מבחינה תיאולוגית או מבחינה פסבדו-מדעית גזעית.
התקווה כי אם נהפוך ל"עם נורמלי", כפי שניסח זאת הסופר א.ב. יהושע, המשלב את חייו ותרבותו בין העמים, בין אם על ידי אימוץ תפיסת עולם קוסמופוליטית או על ידי היטמעות בתרבות המקומית, תוביל לקבלה מצד "העולם הנאור" ולסיוע בעת משבר, התגלתה כתקוות שווא.
לאור כל האמור לעיל, הלקח ההיסטורי שעלינו ללמוד מטבח ה-7 באוקטובר ותגובת הקהילה הבינלאומית כפי שנסקר לעיל, הוא כי אל לנו להיות שאננים, הן במובן הצבאי והן במובן התודעתי, ביחס של העולם כלפי עם ישראל. אם אויב היהודים מצהיר כי יש בליבו, במחשבתו ובתוכניותיו שאיפה להשמידנו – עלינו לא לזלזל, לא ללעוג ולא לפקפק. יש לקחת את שאיפתו ברצינות, ולהתייחס אל דבריו במלוא החומרה, להאמין לו ולהתכונן תמיד ליום הפקודה, ולעולם לא לומר עוד: "לעולם זה לא יקרה".
לסיום ברצוני להתייחס לשאלה מתבקשת: האם ייתכן שכל העולם שונא אותנו ללא כל בסיס עובדתי? אולי מדינת ישראל אכן מבצעת פשעים המצדיקים את ביקורתו של העולם? כיצד ייתכן שכולם טועים ואנחנו צודקים?
על כך ראוי להביא את טענתו של ההוגה אחד העם, מ-1892, בנוגע לעלילות הדם, המוכיח כי אכן ייתכן מצב כזה; על אף שכולנו יודעים שעלילות הדם מבוססות על שקר מוחלט, שהרי היהודים מצווים בחומרה על איסור אכילת דם, במשך מאות שנים, ביבשות שונות, מיליונים האמינו בזה והאשימו בכך את היהודים.
אולם על אף תנאי ההישרדות הקשים, היהודים ממשיכים לשיר את מנגינתם הייחודית על במת ההיסטוריה, מושכים בחוטים של חוסן, אמונה ותקווה. לאורך אלפי שנים של פיזור ורדיפות, הם שמרו על זהות איתנה, מתוך דבקות בקדושת החיים, והותירו חותם בל יימחה על הציוויליזציה העולמית.
נכתב לזכותם של חיילי המדינה היהודית, מייסדיה והוגיה, ולהבטחת הדורות הבאים.
