התמונות מצרפת צריכות להטריד כל מי שמאמין בדמוקרטיה. לא משום שאזרחים יצאו להפגין נגד יוקר המחיה או למען מערכת חינוך טובה יותר. להפך: היכולת למחות נגד מדיניות היא מסימני החיות של חברה חופשית. אלא שבין הפגנה לבין הצתת מבני ציבור, בין ביקורת לבין ביזה, ובין התנגדות לממשלה לבין תקיפת שוטרים, עובר גבול שאסור לחברה לטשטש. בצרפת, הגבול הזה נפרץ בימים האחרונים לעיני כול.
האירועים אינם מוכיחים שכל מחאה היא מזימה, או שכל מפגין הוא אנרכיסט. הם ממחישים סכנה אחרת: כיצד מצוקה אמיתית של ציבור רחב יכולה להפוך למסלול כניסה עבור מי שאינם מבקשים לתקן את המערכת, אלא לשבור אותה. כאשר קבוצות רעולות פנים מצטרפות להפגנות, בוזזות ומציתות, הן אינן מעצימות את זעקת האזרחים. הן חוטפות אותה, ומשאירות את הציבור ואת בעלי העסקים לשלם את המחיר.
המכניקה פשוטה מכדי שנוכל להרשות לעצמנו להתעלם ממנה. מתחילים מתסכול מוצדק, מעניקים לו שפה של מאבק מוחלט, מסמנים אויב שאין צורך להתחשב בזכויותיו, ולבסוף מציגים כל רסן כבגידה במטרה. ברגע הזה, המחלוקת מפסיקה לעסוק בשאלה כיצד נחיה יחד. היא הופכת לתחרות על השאלה מי יצליח לכפות את רצונו, ומי יפחד ראשון לצאת לרחוב.
גם הדיון בהגירה מחייב דיוק. מוצא אינו כתב אישום, ומהגר אינו חשוד מעצם היותו מהגר. ובכל זאת, חברה רשאית לדרוש מכל הבאים בשעריה לכבד את חוקיה, לא לקבל אלימות ולאכוף את סמכות מוסדותיה. סובלנות אינה התחייבות להשלים עם קנאות. מדיניות קליטה שאינה מציבה ציפיות ברורות אינה בהכרח מדיניות הומנית – לעיתים היא פשוט דחיית העימות, במחיר שילכו וישלמו דווקא האזרחים שומרי החוק. "שקט תמורת שקט" , בקיצור.
כך גם בזירת הסיסמאות, הביטוי „אינתיפאדה גלובלית” אינו יכול להיבחן רק לפי הכוונה שמייחסים לו המשתמשים בו, אלא גם לפי הפחד שהוא מעורר במי שזוכרים פיגועים נגד אזרחים. ממדאני, שספג ביקורת על סירובו לגנות את הביטוי, הודיע בהמשך כי אינו משתמש בו ומרתיע אחרים משימוש בו. הדיוק הזה אינו מחליש את הביקורת – הוא מאפשר להפנות אותה למקום הנכון: לאחריות של מנהיגים על המילים שהם מנרמלים. והם רחוקים מלהיות תמימים.
ומה באשר למדינות זרות ולבעלי אינטרסים?
צריך לבדוק, אבל לא יהיה מסובך מידי להוכיח שאויבי המערב מנצלים שסעים פנימיים, ומחככים ידיהם בהנאה בטהראן, ממוסקבה ומדוחה.
העוצר שהוטל באזורים מסוימים בפריז הלילה הוא תמונה מדוייקת של המלכוד. הגבלות התנועה נועדו להגן על אנשים ורכוש לאחר האלימות והביזה. אבל עצם הצורך למנוע מאזרחים להימצא במרחב הציבורי מדגים את מחיר אובדן השליטה.
רציתם דמוקרטיה ליברלית? קיבלתם לפרצוף דיקטטורה.
ייתכן שאירופה נפלה, אך ייתכן גם שמחר היא תתעורר ותשיב מלחמה. הם יידרשו להבין כיצד משקמים אמון וסמכות בלי להחליף חולשה בדורסנות. התגובה המסוכנת לאנרכיה אינה רק כניעה. גם כמיהה ליד ברזל נטולת בלמים עלולה להשלים את ההרס שהפורעים התחילו בו. מי שמגן על חירות אינו רשאי להתגעגע לרגע שבו יוכל לבטל אותה.
מבחינת ישראל, הלקח צריך להיות מעשי ומהיר. נדרשת אחריות: של מארגני מחאות, של מנהיגים, של המשטרה ושל מערכת המשפט. בצד הזכות להפגין, יש לפעול בנחישות ולהבחין בינה לבין הפגנה ובין הצתה של מהומה, תקיפה והפחדה.
חקיקה לבדה אינה תחליף לאכיפה עקבית, למודיעין מקצועי ולהכרעות בזמן. גם משטרה נחושה אינה יכולה להחליף הנהגה שמסרבת להצדיק אלימות של „הצד שלה”. המבחן האמיתי אינו כיצד אנחנו מגנים פורעים יריבים, אלא האם נציב גבול גם למי שמנופפים בדגל שלנו.
אסור לנו להגיע לרגע שבו הבחירה המוצעת לציבור תהיה בין כאוס לדיכוי. תפקידה של דמוקרטיה הוא למנוע את הבחירה הזאת מראש: להקשיב למצוקה, לאפשר התנגדות, ולהבהיר שהרחוב אינו רשאי לבטל את החוק. כי אם לא נשמור על כללי המשחק, לא יהיה מי שיישאר לשחק.
