ראשית, האשם היחיד בביצוע פעולות טרור נגד אזרחים חפים מפשע הוא מבצע הטרור בעצמו, ולא אלה שהטרור מופעל כלפיהם. לכן, להאשים את מדינת ישראל ביציאת מפגעים פלסטינים לפעולות טרור הוא מעשה מקומם במיוחד, המעודד מעשי אלימות לא רק בישראל, אלא בכל העולם.
מעבר לכך, הטענה כאילו מדינת ישראל היא זו שמונעת אופק מדיני – פשוט אינה נכונה. מדינת ישראל הציעה לפלסטינים לא פעם ולא פעמיים אופק מדיני בתצורות שונות במהלך השנים. כך למשל:
בוועידת קמפ דיוויד שהתקיימה בשנת 2000 הציע אהוד ברק לפלסטינים כ-90% משטחי יהודה ושומרון, את כל רצועת עזה, חלק מהנגב וכן לחלק את ירושלים והעיר העתיקה. יאסר ערפאת ויועצו אבו מאזן סירבו.
בשיחות בין מדינת ישראל לרשות הפלסטינית שהתקיימו בשנים 2006–2008 התחייבה ממשלתו של אהוד אולמרט על נסיגה ישראלית מלאה לגבולות 1967, חלוקת ירושלים, ויתור על ריבונות ישראלית בעיר העתיקה, ויתור על שליטה ישראלית בבקעת הירדן וכן הוסכם על קליטת אלפי עד עשרות אלפי פליטים פלסטינים אל תוך שטחי מדינת ישראל. אבו מאזן סירב.
אלו רק דוגמאות מועטות. יש לזכור כי במהלך שנות קיומה של מדינת ישראל, ממשלותיה, בין אם מהצד הימני של המפה הפוליטית ובין אם מהשמאלי, הציעו הצעות שונות לפלסטינים שיביאו את הסכסוך לסיומו. חלק מההצעות היו מרחיקות לכת יותר וחלקן פחות, אך המשותף לכולן היה תגובת הפלסטינים לאותן הצעות – סירוב.
לסיכום: הפלסטינים הם אלה שמונעים אופק מדיני, ומסרבים לכל הצעה ישראלית, מהסיבה הפשוטה שהם כלל אינם מוכנים לקבל מצב של קיומה של מדינה יהודית בישראל. לטרור הפלסטיני אין כל הצדקה, אך בטח שאין למצוא את שורשו ב”היעדר אופק מדיני שיוצרת מדינת ישראל”.