ישראל היא החזקה במשוואת יחסי הכוחות מול הפלסטינים – ולכן היא זו שצריכה להיות אחראית: “המבוגר האחראי” שמושיט יד לשלום.

מדינת ישראל התנהגה לאורך כל הדרך כמו “המבוגר האחראי” והושיטה את ידה לשלום. כך למשל:

בוועידת קמפ דיוויד שהתקיימה בשנת 2000 הציעה מדינת ישראל לפלסטינים כ-90% משטחי יהודה ושומרון, את כל רצועת עזה, חלק מהנגב וכן לחלק את ירושלים והעיר העתיקה. הפלסטינים סירבו.

בשיחות בין מדינת ישראל לרשות הפלסטינית שהתקיימו בין השנים 2006-2008 התחייבה ממשלת ישראל על נסיגה ישראלית מלאה לגבולות 1967, חלוקת ירושלים, ויתור על ריבונות ישראלית בעיר העתיקה, ויתור על שליטה ישראלית בבקעת הירדן וכן הוסכם על קליטת אלפי עד עשרות אלפי פליטים פלסטינים אל תוך שטחי מדינת ישראל. שוב הרשות הפלסטינית סירבה.

האשמת ישראל, שהוכיחה במספר רב של הזדמנויות כי היא מוכנה ונכונה להיכנס למשא ומתן מדיני, והסרת האחריות מהרשות הפלסטינית והנהגת חמאס, שהוכיחו בכל הזדמנות כי מטרתם להקים מדינה פלסטינית לא לצד מדינת ישראל אלא על חורבותיה, מעוותות, מקוממות ואינן מחוברות למציאות.

אולם, לא זו בלבד שהנחת היסוד שבבסיס הטענה מטעה, אלא שהטיעון עצמו חסר היגיון: יחסי כוחות של חזק מול חלש אינם בסיס לטיעונים בוויכוח, והטענה שצד מסוים חלש יותר אינה הופכת אותו אוטומטית לצודק יותר.