“מדינת הלאום היהודית לא חייבת להיות דווקא בישראל”

לא נכון.

מדינת הלאום היהודי חייבת להיות בארץ ישראל, ולא הייתה יכולה להתקיים בשום טריטוריה אחרת.

ארץ ישראל היא המקום שבו היהודים התגבשו כעם, ועד היום יש ליהודים זיקה דתית, היסטורית ותרבותית עמוקה לארץ ישראל. על פי האמונה היהודית, הקב”ה הבטיח את ארץ ישראל לאברהם בברית בין הבתרים, ולכל אורך התנ”ך מופיעים אזכורים רבים שממקמים את היהודים בארץ ישראל.

מעבר לזה, אפשר גם למצוא הוכחות היסטוריות וארכיאולוגיות לכך שכבר מהעת העתיקה תמיד נשמר רצף התיישבות יהודי בארץ ישראל, בין השאר בערים ירושלים, חברון, צפת וטבריה.

גם בהיבט התרבותי נשמר קשר הדוק בין היהודים לארץ ישראל. בתקופת הגלות הארוכה, יהדות התפוצות הוסיפה לחלום על ארץ ישראל והזכירה את ישראל וירושלים בתפילות רבות וכחלק ממנהגיה. הדוגמה הברורה ביותר לכך היא טקס החתונה היהודי שבו החתן שובר כוס לזכר חורבן ירושלים, ומכריז: “אם אשכחך ירושלים תישכח ימיני”. נוהג זה מתקיים כבר שנים רבות בכל רחבי העולם.

חשוב להדגיש שגם התנועה הציונית עסקה בשאלה היכן יש להקים את מדינת היהודים. במסגרת הדיון עלו הצעות להקים את המדינה במקומות כמו ארגנטינה או אוגנדה, אך רוב חברי התנועה הציונית דחו הצעות אלו מכול וכול והתעקשו שמדינת היהודים חייבת להיות בארץ ישראל, בטענה כי “אין ציונות בלי ציון”.

גם בנימין זאב הרצל, שדווקא תמך בהקמת מדינה יהודית בטריטוריות אחרות, הבין היטב את הזיקה לארץ ישראל וראה בה יעד התיישבות מועדף. בספרו “מדינת היהודים” הוא כתב כי “ארץ ישראל היא ארץ מולדת אבותינו היקרה לנו ועד נצח לא נשכחה”. הרצל הרגיש חיבור עמוק לארץ ישראל גם באופן אישי, וביקש בצוואתו שעצמותיו יועלו לישראל וייקברו בה.

מעניין לראות שהקשר בין העם היהודי לארץ ישראל מקבל ביטוי בכל הקצוות הפוליטיים. הסופר עמוס עוז ז”ל, שהיה מזוהה במובהק עם השמאל, האמין גם הוא שמדינת היהודים מוכרחה להיות בישראל בגלל הקשר הרגשי העמוק והמחויבות החזקה של היהודים לארץ. במאמרו “ארץ מולדת” כתב עוז בצורה שלא משתמעת לשתי פנים כי “הקמת עצמאותם המדינית של היהודים לא הייתה עשויה להתרחש בשום טריטוריה אחרת”.