“ישראל מונעת את מימוש הזכות הלאומית לפלסטינים”

לא נכון.

ראשית, לא ברור מהי הזכות הלאומית של הפלסטינים. החוק הבין-לאומי לא מגדיר מה הוא “עם”, ולא קובע באופן חד-משמעי לאילו קבוצות יש זכות להגדרה עצמית ולריבונות. ככלל, זכויות לאומיות הן פועל יוצא של היסטוריה משותפת או של עבר ריבוני משותף – אך כשבוחנים את המקרה של הערבים המתגוררים בארץ ישראל, רואים שאף אחד מהתנאים האלה לא מתקיים. מעולם לא הייתה להם היסטוריה משותפת, מעולם לא הייתה להם מדינה, ואפילו השם שבו הם משתמשים – “פלסטינים” – אינו נוגע בהם אלא בהיסטוריה של העם היהודי.

שנית, יש להבדיל בין זכויות לאומיות לבין מדינה ריבונית. לפלסטינים אומנם אין מדינה עצמאית, אך הם כן זוכים לריבונות בשטחים שנמצאים בשליטת הרשות הפלסטינית. חשוב לציין שלא מדובר במקרה ייחודי – בהרבה מקומות בעולם, בהם הולנד, ארה”ב ובריטניה, חיות קבוצות אתניות שזוכות לממש את הלאומיות שלהן גם ללא מדינה ריבונית, בהתאם למודלים של ריבונות מיוחדת.

שלישית, גם אם נניח שיש לפלסטינים זכות להקמת מדינה עצמאית, הרי שהיו להם מספיק הזדמנויות לממש אותה והם דחו את כולן.

כבר ב-1947 התקבלה באו”ם ההחלטה על תוכנית החלוקה שקבעה שיש לחלק את ארץ ישראל לשתי מדינות נפרדות ועצמאיות – אחת ליהודים והשנייה לערבים. היהודים היו מוכנים לקבל את ההצעה, אך הערבים דחו אותה על הסף.

במרוצת השנים גם מדינת ישראל עצמה הציעה לפלסטינים אופק מדיני, אך כל ההצעות – גם הנדיבות ביותר – נדחו מכול וכול. כך, למשל, בוועידת קמפ דיוויד שהתקיימה בשנת 2000 הציע אהוד ברק לפלסטינים כ-90% משטחי יהודה ושומרון, את כל רצועת עזה וחלק מהנגב, ואף התחייב לחלק את ירושלים והעיר העתיקה. יאסר ערפאת סירב.

בשיחות בין מדינת ישראל לרשות הפלסטינית שהתקיימו בשנים 2006–2008 התחייבה ממשלתו של אהוד אולמרט על נסיגה ישראלית מלאה לגבולות 1967, חלוקת ירושלים, ויתור על ריבונות ישראלית בעיר העתיקה, וויתור על שליטה ישראלית בבקעת הירדן. אבו מאזן סירב.

אם כך, הפלסטינים הם אלה שמונעים מעצמם את האפשרות למדינה ריבונית. הם דוחים כל הצעה ישראלית, וזאת משום שאינם מוכנים לקבל מצב שבו מדינה יהודית בישראל ממשיכה להתקיים.