“ישראל מבצעת פשע מלחמה על ידי ענישה קולקטיבית ועצירת זרימת המים והחשמל לרצועת עזה”

שקר.  

לאחר שישראל התנתקה מעזה ב-2005, היא לא הייתה הכוח הכובש שם על פי שום הגדרה בינלאומית. ישראל פינתה את כל בסיסיה הצבאיים ואת כל 8,600 תושביה מהרצועה. הרשות הפלסטינית, והחמאס לאחר ניצחונו בבחירות ב-2006 וההפיכה שביצעה ב-2007, הפכו לריבון בעזה, ולפיכך החמאס הוא שאחראי לצרכים האזרחיים של האוכלוסייה.  

ישראל אינה מחויבת לפי שום חוק בינלאומי לספק מים, חשמל וסיוע לישות ריבונית זרה, במיוחד לא לישות עוינת כמו עזה. עם זאת, ישראל הסכימה לספק לעזה 50% מצריכת החשמל שלה, בעוד היתר מגיע מתחנות כוח של חמאס ברצועה. באשר למים, 88% מאספקת המים בעזה מקורה במשאבות מים השואבות מאקוויפר החוף בעזה. ישראל מספקת רק 12% מצריכת המים של עזה, וגם אם תפסיק את כל אספקת המים היא אינה יכולה למנוע אספקת מים לעזה.  

במהלך מלחמת חרבות ברזל ב-2023 הפסיקה ישראל תחילה לספק את חלקה באספקת המים לעזה, אך לאחר הימים הראשונים של המלחמה המשיכה באספקתם באזורי הפינוי ההומניטריים. מבחינה היסטורית, מעולם לא היה תקדים לכך שמדינה נדרשה על ידי גורמים בינלאומיים לסייע לישות אויב שהיא נלחמת בה. ישראל היא היוצאת דופן היחידה.