גוש התיישבות שכלל 18 יישובים יהודיים בדרום רצועת עזה. נוסף על כך, היו בשטח הרצועה חמישה יישובים יהודיים נוספים בצפונה ובמרכזה של הרצועה, מחוץ לגוש עצמו. כל היישובים פונו באוגוסט 2005 על ידי מדינת ישראל במסגרת תוכנית ההתנתקות.
ראשיתו של הגוש ב”תוכנית אלון” שגיבש שר העבודה יגאל אלון אחרי מלחמת ששת הימים. הוא נימק את הצורך בהקמת יישובים מדרום לעיר עזה: “קיימת חשיבות ביטחונית רבה לנוכחות יהודית בליבה של עזה”. היישוב הראשון שהוקם בשנות ה-70 היה היאחזות נח”ל שהפכה לבסוף למושב נצר חזני.
ערב ההתנתקות התגוררו ברצועת עזה כ-8,600 יהודים, רובם בגוש קטיף. היישוב הגדול ביותר בגוש היה נווה דקלים, יישוב קהילתי דתי שבו התגוררו ערב ההתנתקות כ-500 משפחות – כשליש מתושבי הגוש.
החקלאות היתה ענף חשוב בכלכלת גוש קטיף. בשנת 2004 גדלו בגוש קטיף 65% מייצוא הירקות האורגניים בישראל, 60% מייצוא שתילי הגרניום וכן 90% מייצור הירקות ללא תולעים בישראל. כמו כן, היו בגוש שני אזורי תעשייה, בנווה דקלים ובקטיף, ואתרי תיירות שבהם ארבעה חופי רחצה, בית מלון בשם “חוף הדקלים” ופינת חי בשם “קטיפארי”.