הסכמי אוסלו הם סדרת הסכמים שחתמה מדינת ישראל עם הרשות הפלסטינית בשנות התשעים של המאה הקודמת בעיר וושינגטון שבארצות הברית. להסכמים קדמו שיחות חשאיות שנערכו בחלקן בעיר אוסלו שבנורווגיה, ומכאן שמם.
ההסכם המרכזי בסדרה הוא “הסכם העקרונות להסדרי ביניים של הממשל העצמי”, אשר מוכר כ”הסכם אוסלו א'”, וגם מכונה לעיתים “הסכם עזה ויריחו תחילה”. הסכם זה נחתם ב-13 בספטמבר 1993, ובו הוחלט על נסיגת ישראל מיישובים ברצועת עזה ובאזור יריחו, ועל הקמת רשות פלסטינית שתהיה אמונה על סמכויות הפנים בכל שטחי יהודה, שומרון וחבל עזה.
בעקבות הסכם זה נכתבו כמה הסכמים נוספים, שהבולט שבהם הוא “הסכם הביניים הישראלי-פלסטיני בדבר הגדה המערבית ורצועת עזה”, המוכר בשם “הסכם אוסלו ב'”, וגם מכונה “הסכם טאבה”. הסכם זה נחתם ב-28 בספטמבר 1995, והוא העניק לפלסטינים שלטון עצמי בערים הפלסטיניות ובכפרים פלסטיניים רבים בגדה וברצועה.
במסגרת הסכמי אוסלו גם הוחלט על חלוקת שטחי יהודה, שומרון ורצועת עזרה לשטחי A, B ו-C. נוסף על כך הוקמה משטרה פלסטינית שאליה גויסו עשרות אלפי פלסטינים שקיבלו לידיהם רובים ונשק.
על אף שהסכמי אוסלו כללו ויתורים רבים מצד מדינת ישראל, היה ברור למנהיגי ישראל באותה העת, ובראשם ראש הממשלה יצחק רבין ושר החוץ שמעון פרס, שההסכמים לא נועדו להוביל להקמת מדינה פלסטינית עצמאית, לחלוקת ירושלים או לוויתור על השליטה הישראלית בבקעת הירדן.
בקרב גורמים מדיניים שונים הפיחו הסכמי אוסלו תקווה רבה ואמונה שמדובר בצעד שיקרב את השלום. עם זאת, הערכות המודיעין גרסו כי הפלסטינים לא באמת יוותרו על השאיפה להקים מדינה פלסטינית עצמאית שבירתה ירושלים, ואף הזהירו כי הוויתורים השונים רק עלולים ללבות את הזירה ולסכן את ישראל מבחינה ביטחונית. גם בקרב העם התגלעה מחלוקת עמוקה: השמאל הישראלי תמך בהסכמים ואילו הימין התנגד להם נחרצות.
במבחן התוצאה, הסכמי אוסלו לא הובילו להסכם קבע מול הפלסטינים, אלא רק הותירו את מדינת ישראל במצב אסטרטגי נחות, וכיום קיימת הסכמה רחבה כי הם היו טעות. התחזיות של גורמי המודיעין בדבר הרעה ביטחונית התממשו, והתגלו במלוא עוצמתן בשנת 2000 עם פרוץ אינתיפאדת אל-אקצה. רבים סבורים כי גם אסון השבעה באוקטובר התאפשר בגלל תהליכים שחוללו אותם הסכמים.