תוכנית ההתנתקות שהושלמה בקיץ 2005 כללה את פינוי ההתיישבות היהודית וכוחות הצבא שישבו עד אז ברצועת עזה לצורך מסירת השליטה ברצועה לידי הרשות הפלסטינית. 22 יישובים פונו ברצועת עזה, כמו גם בסיסים צבאיים ובתי קברות, ולצידם פונו גם ארבע התנחלויות בצפון השומרון. התוכנית יצאה לפועל ביוזמת ראש הממשלה דאז, אריאל שרון. יישובי גוש קטיף היו חלק מ“תוכנית אלון“ שגובשה בעקבות מלחמת ששת הימים תחת שלטון גולדה מאיר במטרה ליצור חיץ של התיישבות יהודית בין עזה לרפיח.
ההתיישבות בגוש קטיף החלה בשנות ה-70 וערב ההתנתקות התגוררו ברצועת עזה כ-8,600 יהודים. היישובים היו יעד להתקפות טרור שהתגברו משמעותית בתקופת האינתיפאדה השנייה, שבמהלכה נורו לעבר יישובי הגוש כ-6,000 פצצות מרגמה ורקטות קסאם. המצדדים בתוכנית ההתנתקות קיוו שיציאה חד-צדדית מרצועת עזה תקטין את החיכוך עם האוכלוסייה הפלסטינית ותוביל למציאות ביטחונית טובה יותר, לאור עלייה של גורמים מתונים לשלטון. נוסף על כך, הם סברו כי התוכנית תשלול את תוקפן של הטענות נגד ישראל בדבר אחריותה לתושבי עזה. מתנגדיה של התוכנית טענו כי היא דווקא תחזק את הטרור ותקרב את אש הטילים ליישובים במרכז הארץ.
תוכנית ההתנתקות עוררה התנגדות עזה, בעיקר בימין הישראלי ובקרב הציונות הדתית. בשנת 2004 ערך ראש הממשלה אריאל שרון משאל בקרב מתפקדי מפלגתו דאז, הליכוד, בהבטחה כי התוצאות יחייבו אותו, אך על אף שהתוכנית נדחתה ברוב של 60% המשיך שרון בקידומה. החלטת שרון להמשיך בתוכנית התקבלה ללא התייעצות מקדימה עם מערכת הביטחון ובניגוד לעמדה שהוצגה לו בקבינט, שלפיה עזה תהפוך למעוז טרור. בדיעבד הרבה מהתומכים בתוכנית חזרו בהם מתמיכתם, בין השאר בשל הטיפול הלקוי במפונים וההכרה שהיא לא השיגה את מטרותיה הביטחוניות.