מועצת הביטחון של האו”ם אמונה על שמירת השלום והביטחון הבינלאומיים, בהתאם למגילת האו”ם. במצבים שמהווים איום על השלום והביטחון, המועצה מוסמכת לקבוע החלטות ולעשות שימוש באמצעים שונים על מנת לאכוף אותן. לרוב מדובר באמצעים שאינם כוחניים כמו הטלת סנקציות כלכליות, הטלת אמברגו על אספקת נשק או השעיית קשרי תעופה. אולם, במידת הצורך, המועצה גם מוסמכת להתיר שימוש בכוח צבאי כאמצעי אכיפה.
במועצת הביטחון חברות חמש-עשרה מדינות. חמש מתוכן הן החברות המייסדות המשמשות חברות קבועות, והן: ארה”ב, רוסיה, בריטניה, צרפת וסין. עשר הנותרות נבחרות לקדנציה של שנתיים (בתחילת כל שנה חמש מהמדינות המתחלפות עוזבות ונבחרות חמש חדשות במקומן).
קבלת החלטה במועצת הביטחון מחייבת תמיכה של תשע מדינות לפחות, אולם כל אחת מהחברות הקבועות רשאית להטיל וטו, ואז גם החלטה שזוכה לתמיכה רחבה לא יכולה להתקבל.
מועצת הביטחון של האו”ם עוסקת רבות בסכסוך הישראלי-פלסטיני וכן בסכסוכים שבין מדינת ישראל למדינות ערב הסמוכות לה. עיסוק זה מתגלה כחסר פרופורציה לחלוטין כאשר רואים שמדינות אחרות ברחבי העולם, אשר מפירות השכם וערב זכויות אדם, אינן עולות כלל על סדר היום של המועצה.
בעשורים האחרונים ישראל עמדה במוקד של החלטות וגינויים רבים שהתקבלו נגדה במועצת הביטחון. כך, לדוגמה, התקבלה ב-1967 החלטה 242, שקראה לישראל לסגת מהשטחים שכבשה במלחמת ששת הימים. בשנת 1979 התקבלה החלטה 425 שדרשה את נסיגת ישראל מלבנון ואת הקמת כוח יוניפי”ל.
ב-2006 התקבלה החלטה 1701 שקראה לסיום מלחמת לבנון השנייה, ולפריסת כוחות יוניפ”ל בדרום לבנון, מתחת לקו הליטני.
ב-2008, במהלך מבצע “עופרת יצוקה”, התקבלה החלטה 1860 שקראה להפסקת אש ולנסיגת הכוחות הישראליים מהרצועה.
גם במהלך מלחמת “חרבות ברזל” התקבלו במועצת הביטחון החלטות הנוגעות לישראל, כמו החלטה 2728 שהתקבלה במרץ 2024 וקראה להפסקת אש מיידית, להרחבת הסיוע ההומניטרי בעזה ולשחרור כל החטופים. כמו החלטות רבות שהתקבלו במועצת הביטחון בעבר, גם ההחלטות שהתקבלו מאז פרוץ מלחמת “חרבות ברזל” הן ברובן חד-צדדיות ולוקות בעיוות מוסרי, ולראיה – מועצת הביטחון נמנעה מלגנות בפומבי את מחבלי חמאס, ואף סירבה להכיר בטבח השבעה באוקטובר.