במונח “הגירה מרצון” הכוונה להגירה בלתי כפויה של פלסטינים למדינות אחרות. במלחמת חרבות ברזל הוצע לעודד הגירה מרצון של פלסטינים מרצועת עזה, ולפי פרסומים בתקשורת, גורמים ישראליים, גם רשמיים, מנהלים מגעים עם מדינות שונות לגבי אפשרות של הגירה אליהן: בין השאר מוזכרות קנדה, מדינות אירופה כמו יוון וספרד, מדינות צפון אפריקה ומדינות דרום אמריקה. כמו כן, הועלה רעיון להקים עיר אוהלים בסיני מדרום-מערב לרצועת עזה.
הממשל האמריקני הודיע כבר בתחילת המלחמה כי יתנגד להגירה כפויה של פלסטינים מרצועת עזה, אך לא ברור אם יתנגד גם להגירה מרצון. מאז תחילת המלחמה יש מגוון של יוזמות בנושא, ואחת מהן, המקודמת על ידי חברי קונגרס אמריקנים, קוראת להתנות את הסיוע הכלכלי האמריקני למצרים, טורקיה, עיראק ותימן בכך שיסכימו ליישב בשטחן פלסטינים מעזה.
למעשה, הגירה מרצון איננה יוזמה חדשה. כבר לאחר כיבוש הרצועה בשנת 1967, כאשר התגוררו ברצועה 400,000 איש, כמחציתם פליטים ממלחמת העצמאות שהתגוררו לפני כן בשטחי מדינת ישראל, ביקשה ממשלת ישראל, בראשות לוי אשכול, לעודד את העזתים לעבור לגדה המערבית ומשם לירדן בעזרת אמצעים שונים כמו מענקים כלכליים, מיזמי תעסוקה ועוד, במטרה למשוך את תושבי עזה לעזוב את עזה מוכת האבטלה. בסופו של דבר, היוזמה נעצרה על ידי הירדנים שסירבו לאשר את המשך המעבר של פלסטינים לשטחם. יוזמה נוספת עסקה בעידוד הגירה מרצון למדינות דרום אמריקה, ששיוועו לכוח עבודה, והסכימו להנפיק דרכונים לתושבי עזה. בשל חילוקי דעות בממשלה, היוזמה נעצרה לבסוף.
בניגוד למונח טרנספר, שמשמעותו בדרך כלל הגירה בכפייה, רעיון ההגירה מרצון מבוסס על הסכמה. גם רחבעם זאבי התנגד לגירוש כפוי וטבע את המונח “טרנספר בהסכמה”.