בחורף 1984 יצאה מדינת ישראל ל"מבצע משה" – המבצע הגדול ביותר שנערך במסגרת התוכנית "מבצע אחים" להעלאת קהילת יהודי אתיופיה, "ביתא ישראל". אלפי גברים, נשים וילדים ששהו במחנות פליטים בסודן הועברו בחשאי לשדות תעופה מבודדים, הוטסו בטיסות מסחריות מוסוות, והגיעו לישראל בתום מסע רווי סבל, רעב ומוות. המבצע, שנרקם מאחורי הקלעים בשיתוף גורמים בינלאומיים, הפך לאחת העליות הדרמטיות בתולדות המדינה.
בארבעת העשורים שחלפו מאז, מבצע משה נחרט בתודעה הלאומית כסמל לנחישות ולעוז, והמחיש את מחויבותה של ישראל להעלאת יהודים מכל קצווי תבל, גם במחיר סיכונים מדיניים כבדים.
הרקע למבצע: מסע הייסורים אל מחנות הפליטים
בשנות השבעים והשמונים של המאה ה-20 אתיופיה סבלה מטלטלות – הפיכה צבאית, מלחמות אזרחים עקובות מדם, ובצורות ממושכות שגרמו לרעב כבד. האירועים הללו השפיעו על כלל האוכלוסייה במדינה, אך ליהודים שחיו שם היה קשה במיוחד: הם נתפסו כקבוצה נבדלת, סבלו מהדרה חברתית, ולא פעם נרדפו בשל אמונתם ומנהגיהם.
בתוך המציאות האכזרית הזו, החלו לזלוג בהדרגה ידיעות על כך שמדינת ישראל פתחה את שעריה לקליטת בני העדה, ואלו עוררו ניצוץ של תקווה. עם זאת, ישראל הייתה רחוקה מאוד, ונתיבי הבריחה היו כמעט בלתי אפשריים. הדרך האפשרית היחידה לצאת מאתיופיה הייתה לצעוד רגלית לסודן, ולקוות שמשם אפשר יהיה לעלות לארץ המובטחת.
אלו שהעזו לברוח רגלית לסודן נאלצו לצעוד במשך למעלה מ-20 ימים, בדרך זרועה סכנות. מלבד ההליכה בשמש הקופחת, המחסור הקיצוני במים ובמזון והמחלות שתקפו את הצועדים, היו גם מקרים רבים שבהם שודדים וחיילים ארבו לשיירות כדי לבזוז, לאנוס ואף לרצוח את הנמלטים.
לא מעט מהצועדים לא שרדו את הדרך, ומי שכן הצליחו להגיע לגבול סודן מצאו את עצמם במחנות פליטים דחוסים, שהוקמו כדי לאכלס רבבות נמלטים ממלחמות האזור. התנאים שם היו קשים מאוד: צפיפות בלתי נסבלת, מחסור תמידי במים זורמים ובמזון, היעדר שירותי בריאות בסיסיים, והשגחה מתמדת של שלטונות סודן שראו ביהודים אורחים בלתי רצויים. ילדים מתו ממחלות, קשישים קרסו מרעב ומתשישות, והייאוש הלך וגבר.
בתוך המצוקה האדירה הזאת, כשהחלום להגיע לירושלים נראה רחוק מתמיד, החלה להתגבש התוכנית הסודית לחלץ את הפליטים היהודים ממחנות סודן ולהביאם לישראל במסע חילוץ נועז שלא היה כדוגמתו.
המגעים שקדמו למבצע: בין אקטיביזם למדינאות
הזעקה שיצאה ממחנות הפליטים בסודן לא נותרה ללא מענה. הדיווחים על רעב, מחלות ותמותה גבוהה זעזעו את העולם היהודי והבהירו כי מדובר במרוץ נגד הזמן. פעילים יהודים בארצות הברית, בקנדה ובישראל החלו להפעיל לחצים כבדים על ממשלותיהם לפעול למען הצלת הקהילה. קבוצות של אקטיביסטים, כמו "הוועד להצלת יהודי אתיופיה", קיימו הפגנות, ארגנו שביתות רעב, הפיצו מכתבים פומביים והגיעו עד הבית הלבן. גם רבנים וראשי קהילות יהודיות גייסו דעת קהל ופנו לנבחרי ציבור, כדי להבטיח שהנושא לא ירד מסדר היום.
לצד הפעילות הציבורית התקיימו מגעים חשאיים עם מדינאים באירופה, בארצות הברית ובאפריקה. ישראל ניסתה למצוא נתיב פעולה מול ממשלת סודן – מדינה מוסלמית עוינת שלא הכירה בה. במקביל, נרקמה שותפות פעולה עם ה CIA-האמריקני, שסיפק גיבוי בינלאומי ואף סייע בתכנון לוגיסטי מתוך אינטרסים משלו במזרח אפריקה. השילוב בין הלחצים מלמטה לבין המגעים המדיניים מלמעלה סלל את הדרך להחלטה הדרמטית: יש להוציא לפועל מבצע חשאי שיביא את יהודי אתיופיה ארצה, לפני שיהיה מאוחר מדי.
ההכנות למבצע: שותפויות אסטרטגיות וחברת תעופה פרטית
בחודשים שקדמו למבצע התגבשה תוכנית פעולה חשאית שהתבססה על שיתוף פעולה הדוק בין ישראל, ארצות הברית וסודן. ישראל נטלה על עצמה את המימון ואת ארגון כלי הטיס, וכן שלחה נציג קהילה לזיהוי העולים. האמריקאים, בראשות מתאם הפליטים ג'רי וויבר ובסיוע בכירים במחלקת המדינה, ניהלו את התיאום מול הסודנים, ואילו השלטונות הסודניים סיפקו אבטחה, לוגיסטיקה והסתרה. תנאי מרכזי שהציבה ח'רטום היה שלא ייראו ישראלים על אדמת סודן, ולכן נקבע כי ההטסה תיעשה ליעד ביניים באירופה.
לצורך ההטסה גויסה חברת התעופה הבלגית (Trans European Airways) TEA שהייתה בבעלותו של היהודי ניצול השואה ג'ורג' גוטלמן. החברה הזאת נהגה להטיס עולים לרגל למכה, ולכן הניחו שמטוסיה לא יעוררו חשד אם יטוסו באזורים אלה. במקביל, הופעלו רשתות סיוע יהודיות בצפון אמריקה לגיוס כספים, בעוד בישראל נערכו הסוכנות היהודית ומשרד הקליטה לקליטת גלי עולים בהיקף חסר תקדים.
מהלך המבצע: טיסות הלילה מהמדבר
ב-21 בנובמבר 1984 יצא לדרך מבצע העלאת יהודי אתיופיה, שכונה תחילה "גור אריה יהודה", ולאחר מכן נודע בשם "מבצע משה" – כהד ליציאת מצרים.
עם רדת החשכה נאספו אלפי פליטים יהודים ממחנות אום-רקובה, ואדי אל-חולא וטוואטוואה, והוסעו באוטובוסים לנמל התעופה הבינלאומי של ח'רטום, בליווי כוחות הביטחון הסודניים. בשדה התעופה הם המתינו באזור מבודד תחת שמירה עד שהגיעה שעת העלייה למטוס.
הפליטים הועלו לפי סדר עדיפות, כאשר חולים וזקנים מוקמו בראש הרשימות. המטוסים המריאו בזה אחר זה ליעד ביניים בבריסל, שם נערכה חניית תדלוק קצרה, ומשם המשיכו לישראל. בנמל התעופה בן-גוריון המתינו להם צוותים רפואיים ואמבולנסים שפינו את החולים ישירות לבתי חולים, בעוד שאר העולים נשלחו למרכזי קליטה באשקלון ובמקומות נוספים.
המצבע נמשך 47 ימים, שבמהלכם המריאו טיסות כמעט מדי יום. בסך הכול הגיעו לישראל 6,364 יהודים – הישג אדיר במבצע חשאי בינלאומי. בכל טיסה נרשמו רגעים דרמטיים ומרגשים: ילדים שנחשפו לראשונה למטוס, נשים שנשאו תינוקות חלושים וזקנים תשושים שנעזרו באנשי הצוות כדי לטפס במדרגות. התחושה בקרב כל השותפים הייתה של שליחות היסטורית – הצלת קהילה שלמה מתוך מצוקה הומניטרית קשה.
עצירת המבצע: דליפות לעיתונות שינו את התמונה
בשל הרגישות הגבוהה של מבצע משה, הצלחתו הייתה תלויה במידה רבה בחשאיות שלו. ככל שהתרחב המבצע כך היה קשה לשמור אותו בצללים, וכבר בסוף נובמבר 1984 החלו להופיע ידיעות ראשונות בעיתונות בארצות הברית ובעיתונים יהודיים.
בהמשך דלפו פרטים נוספים לעיתונות העולמית – תחילה מבלי להזכיר את סודן, ובהמשך גם בציון המדינה המתווכת. הפרסומים עוררו סערה גדולה בעולם הערבי והציבו את ממשלת סודן בעמדה בלתי אפשרית.
עם התגברות המחאות והלחץ המדיני, ובעיקר לאחר שהעיתונות הישראלית פרסמה רשמית את דבר המבצע ב-4 בינואר 1985, דרשה ח'רטום להפסיק את הפעולה באופן מיידי. המטוס האחרון המריא ב-5 בינואר, ולאחריו נקטע המבצע.
ההשלכות היו קשות: מאות יהודים שכבר היו מיועדים לעלייה נותרו מאחור, וכ-1,500 פליטים נוספים המשיכו לחיות במחנות בתנאי רעב, מחלות ואלימות. ההצלה שלהם הגיעה רק ב-28 במרץ 1985, אז התקיים מבצע המשך בראשות חיל האוויר האמריקאי, שכונה "מבצע יהושע" או "מבצע שבא". יהודים נוספים עלו ארצה ב-1991, במסגרת "מבצע שלמה".
קליטת העולים בישראל: מאבק על זהות ושייכות
עם הנחיתה בנמל התעופה בן-גוריון התקבלו העולים בהתלהבות רבה, ונציגי הממשלה והסוכנות היהודית ערכו להם קבלת פנים חגיגית. חולים וקשישים הוסעו ישירות לבתי החולים, ואילו שאר העולים הופנו למרכזי קליטה, בתי הבראה של צה"ל ומסגרות זמניות נוספות שהוכנו מבעוד מועד.
כבר בשלבים הראשונים נדרשו מערכות הרווחה, הבריאות והחינוך להיערכות מורכבת: הוקצו עובדים סוציאליים, צוותים רפואיים, מתורגמנים ומדריכות הוראה כדי לגשר על הפערים התרבותיים והשפתיים.
לצד ההתלהבות התעוררו גם מתחים עמוקים סביב שאלת הזהות היהודית של בני ביתא ישראל. על אף פסיקתו של הרב עובדיה יוסף בשנת 1973, שהכירה בהם כיהודים לכל דבר על סמך מקורות הלכתיים קדומים, נותרה מחלוקת בחוגים רבניים שונים. הדרישות ל"גיור לחומרא" נתפסו על ידי רבים מהעולים כפוגעות בכבודם ובתחושת השייכות שלהם.
המתח הזה העמיק את תחושת הניכור, דווקא ברגע שבו ציפו למצוא בארץ את ביתם הטבעי. במהלך השנים התברר כי האתגר לא הסתכם בהיבטים הדתיים בלבד. השפה החדשה, המבנים החברתיים השונים והפערים הכלכליים העצומים הפכו את הקליטה למסע ממושך.
רבים מהעולים הראשונים מצאו עצמם מתמודדים עם אפליה, קשיי תעסוקה והפרדה גיאוגרפית במרכזי קליטה ובשכונות ייעודיות. תחושות הקיפוח והכאב ליוו את הקהילה ובאו לידי ביטוי במחאות ציבוריות לאורך העשורים הבאים.
יחד עם זאת, מבצע משה סימן נקודת מפנה היסטורית. הוא לא היה רק סיפור הצלה, אלא גם תחילתו של תהליך השתלבות ארוך בחברה הישראלית. כיום חיים בישראל כ-170 אלף יוצאי אתיופיה, בני הדור השני והשלישי לעלייה.
רבים מהם משרתים בצה"ל בתפקידי מפתח, לומדים במוסדות אקדמיים ומשתלבים בפוליטיקה ובחיים הציבוריים. אך לצד הישגים אלו נמשך המאבק לשוויון מלא ולהכרה בכאב ההיסטורי של הקהילה. עבור יוצאי אתיופיה, מבצע משה נותר סמל כפול: הצלה פלאית של קהילה שלמה ממצוקה הומניטרית, ותחילת מסע ארוך ומורכב לעבר זהות ושייכות במדינת ישראל.
