אחת השאלות הגדולות שהעסיקו מצביאים רבים לאורך ההיסטוריה האנושית היא כיצד מייצרים מוטיבציה בקרב חיילים לפני יציאה לקרב. הכובש הספרדי הרנאן קורטס, למשל, הגיע לחופי מקסיקו מספרד כדי להילחם באצטקים, ועל פי האגדה, החליט לשרוף את ספינותיו כדי שחייליו יבינו שאין דרך חזרה. וזה הצליח: קורטס וחייליו ניצחו את האימפריה האצטקית ומקסיקו נכבשה.
היום, לפני 54 שנים, הצליחו כוחותינו לייצר מוטיבציה גבוהה אף יותר, ולנצח חיילים מצרים שלא היתה להם דרך חזרה. הכירו את אחד המבצעים המכוננים בצה”ל – הפשיטה על האי גרין.
חיילים מותשים בתעלה: עדיף לא להפגיז, רק להגיב
כדי להבין למה החליטו בצמרת המדינית והצבאית לצאת למבצע שלא נראה כמותו מאז הקמת מדינת ישראל – כיבוש אי בלב ים – צריך לחזור שנתיים אחורה, אל פרוץ מלחמת ההתשה.
אחרי הניצחון המזהיר של צה”ל במלחמת ששת הימים הורגשה האופוריה היטב בקרב הציבור הישראלי בארץ. אבל הרחק בדרום, התחושות בקרב חיילי צה”ל בתעלת סואץ היו רחוקות מאותה אופוריה: המצרים פתחו ב”מלחמת הקזת הדם”, כפי שהם כינו אותה, או כפי שהיא מוכרת יותר במורשת הקרב הישראלית – מלחמת ההתשה.
המלחמה נמשכה למעלה משלוש שנים ארוכות, ועיקר הלחימה התרכזה בחזית המצרית, זאת בצד חזית ירדנית. המלחמה התאפיינה בהפגזות כבדות של ארטילריה ובפשיטות של כוחות קומנדו מצריים על עמדות צה”ל לאורך תעלת סואץ. מתחילת הלחימה, שיזמה מצרים על מנת לנסות להשיב את כבודה האבוד, הגיב צה”ל פעם אחר פעם בהתקפות משלו על מנת לפגוע במקור התקיפות המצריות.
דומה היה שאווירת הנכאים התחילה להשפיע על הלחימה עצמה: עדויות שונות מאותם ימים בתעלה מתארות שכשמפקדים חדשים הגיעו למעוזים ופקדו על חייליהם להפגיז את המצרים – השיבו החיילים כי עדיף לא לעשות זאת, מחשש שהמצרים יחזירו בהפגזה כבדה משלהם, וכי הם התרגלו להגיב בלבד להתקפה מצרית, לא ליזום התקפה ישראלית.
קשה להגיע אל היעד, בלתי אפשרי לסגת ממנו
על מנת להשיב לצה”ל את כוח ההרתעה שנשחק מאז סיום מלחמת ששת הימים החליטה ממשלת ישראל לצאת למבצע חסר תקדים של כיבוש אי בלב ים. המבצע כונה בצה”ל “מבצע בולמוס 6″ והייתה עתידה להתבצע בו פשיטה של כוח קומנדו על האי גרין.
האי גרין היה מתחם ימי מצרי מבוצר בקצה הדרומי של תעלת סואץ, כארבעה ק”מ מחוף התעלה של הצד הישראלי. הצבא המצרי הפך את האי ליעד צבאי מבוצר ופרש באי מתקנים צבאיים רבים: עמדות שמירה מבוצרות, עמדת מכ”ם לבקרת אש נגד מטוסים (שהתברר בסוף המבצע כמכ”מ דמה), תותחי נ”מ, מקלעים, וכ-100 חיילים מצרים, כולל יחידת קומנדו.
נוסף על כך נחשבה הפשיטה על האי למורכבת במיוחד לאור הימצאות האי בלב ים, מה שהקשה על כוח צה”ל להגיע אל היעד. כמו כן, הלחימה על האי הכריחה את המצרים להילחם על נפשם עד טיפת דמם האחרונה – מאחר שלא הייתה להם אפשרות לסגת, ממש כמו חייליו של קורטס הספרדי ששרף את ספינותיו שלו. עניין זה מצא ביטוי בתדריך האחרון לפני היציאה למבצע, שבו הניח על השולחן הרמטכ”ל דאז חיים בר-לב את האפשרות של נסיגה ישראלית אם לוחמי צה”ל יחושו התנגדות חזקה מדי של המצרים, שתעלה בחיי לוחמים רבים מדי (לפי עדויות, המספר שבו נקב כ”כישלון” הוא עשרה הרוגים). המפקדים בשטח הופתעו מאמירה זו של בר-לב, ובשיחות עם הלוחמים הדגישו שדבקות במשימה וחתירה להתקדמות מתמדת של המבצע יאפשרו את ביצועה.
הפשיטה על האי גרין: כל מצרי שלא נהרג – נפצע
בלילה שבין ה-19 ל-20 ביולי 1969 יצא המבצע לדרך: כוח צה”ל שמנה כ-70 לוחמים משייטת 13 וסיירת מטכ”ל הפליג ב-12 סירות גומי, עד לנקודת פיצול כמה מאות מטרים מהאי. הפשיטה התבצעה בשני שלבים: בשלב הראשון הגיעו לוחמי שייטת 13 לאי בצלילה וחדרו לתוכו דרך פרצה שהתגלתה במודיעין מקדים, ובשלב השני חברו אליהם לוחמי סיירת מטכ”ל בסירות הגומי. כוח שלישי המתין כ-140 מטרים מדרום לאי, וברגע הפריצה של לוחמי שייטת 13 לאי המטיר אש רתק על עמדות התותחים והמקלעים הכבדים שעל המבצר.
אבל תכנונים לחוד – ומציאות לחוד. הגל הראשון של התוקפים משייטת 13 נתקל בזרמי ים בלתי צפויים שהקשו עליו את ההתקדמות בשחייה ובצלילה אל היעד. כאשר הגיעו הצוללנים אל היעד והסתערו על עמדות האויב, גרמה תקלת דיווח ותקשורת לעיכוב בהגעת הגל השני של כוח מטכ”ל ואילצה את הגל הראשון להמשיך בלחימה על האי ללא חיפוי.
הלחימה העזה באי נמשכה כשעה ו-20 דקות. המצרים הוכו קשות, והאבדות בצד המצרי היו בין 70 ל-80. נוסף על כך, כל מצרי שלא נהרג – נפצע. גם בצד הישראלי היו אבדות: שישה חיילים נהרגו ו-11 נפצעו. לדברי עמי אילון, שנטל חלק בפשיטה, מתוך 40 הלוחמים שנלחמו בפועל על האי – רק שניים לא נפצעו או נהרגו.
למרות כל הקשיים והתקלות הבלתי צפויות, הפשיטה הוכתרה כהצלחה, ולהצלחתה הייתה חשיבות מכרעת שכן היא היוותה מכה קשה למצרים שנפגעו במה שנחשב בעיניהם למוצבם החזק ביותר. לאחר המבצע חולקו לחלק מהלוחמים שנטלו חלק בפשיטה על האי עיטורי עוז, גבורה ומופת.
“היוזמה הצבאית עברה מידי מצרים לידי ישראל”
קולות רבים בקרב צמרת הפיקוד הצבאי לפני המבצע טענו כי פעולה עם חיילים על הקרקע – או ליתר דיוק, בלב ים – אינה נחוצה, מסוכנת ואינה יעילה. במקום פשיטה של כוחות קרקעיים אפשר היה להפעיל את חיל האוויר שכבר הפגין את עליונותו במלחמת ששת הימים. עם זאת, בדיעבד, לפשיטה על האי גרין כפי שיצאה לפועל היו תוצאות ארוכות טווח מבחינת צה”ל.
ראשית, שיטות הפעולה והיכולות של הקומנדו הישראלי בכלל ושל שייטת 13 בפרט קיבלו הערכה מחודשת. הפשיטה של שייטת 13 על האי גרין שינתה את הדרך שבה הדרג הצבאי תפס את הקומנדו הישראלי בכלל ואת שייטת 13 בפרט: במהלך מלחמת ששת הימים שייטת 13 לא הצליחה בפעולותיה והדרג הצבאי לא ראה בה שחקן משמעותי. דבר זה השתנה לאחר הפשיטה המוצלחת על האי גרין.
רפאל (רפול) איתן, לימים הרמטכ”ל, ששימש בזמן הפשיטה על האי קצין חי”ר וצנחנים ראשי, והיה על סירת גומי בקרבת האי בעת הלחימה על היעד, הכתיר את המבצע כהצלחה לא רק בגלל ההצלחה הנקודתית של המבצע עצמו, אלא גם כהישג תודעתי אדיר ולא פחות חשוב מכך – כהצבת רף חדש לשיטות הפעולה של הקומנדו הישראלי: “המצרים, בחלומותיהם האיומים ביותר, לא חלמו על פעולה נועזת מסוג זה… ערכה של הפעולה הזו לגבינו הוא, שלמרות האבדות הכבדות, הופגנו בה יכולת ורמה היכולות לשמש לנו תמרור במשך שנים רבות”.
כמו כן, הפשיטה על האי גרין החזירה את היוזמה ממצרים חזרה לישראל: בשנים שלאחר סיום מלחמת ששת הימים כוח ההרתעה של צה”ל מול אויביו הלך ונשחק. תקיפות מצרים נגד המעוזים הישראלים לאורך התעלה הפכו לנועזות יותר ויותר. הערך הצה”לי של נקיטת יוזמה קיבל חיזוק מיוחד במבצע זה.
פרופ’ מוסטפא כבהא, שחקר את מלחמת ההתשה כפי שהיא נתפסת בפולקלור המצרי, וראיין במסגרת מחקרו דמויות מפתח מצריות מתקופת הלחימה – הן את מפקד הצבא המצרי והן עיתונאים מצרים מהתקופה – מצא במחקרו עדויות להשפעה המוראלית שהייתה לפשיטה על האי גרין על המצרים. בספרו “מלחמת ההתשה בראי המקורות המצריים” הוא כותב: “פעולה זו היוותה נקודת מפנה במלחמת ההתשה. היא סימלה את התחלתו של שלב חדש במלחמה, שרוב החוקרים המצרים קרא לו ‘שלב ההתשה הנגדית’, ובו עברה היוזמה הצבאית מידי מצרים לידי ישראל”.
כדי שעם יוכל לנצח – הוא צריך לרצות לנצח
המניע האנושי החזק ביותר הוא רצון, וחכמינו כבר אמרו: “אין דבר העומד בפני הרצון”. זו הסיבה שבלי רצון לנצח, שום צבא לא יכול לנצח, עוצמתי ככל שיהיה. המצביא הספרדי קורטס הצליח לגייס מוטיבציה בדרך שלילית, של מלחמת אין ברירה. הפשיטה על האי גרין הולידה רצון חזק אף יותר: הרצון שנובע מהבנת חשיבות המשימה וצדקת הדרך. זו הסיבה שחשוב כל כך להנחיל בציבוריות הישראלית את הערכים הציוניים, כי בסופו של דבר, הם אלה שמאפשרים לנו לשמור על ביטחון ישראל.
מוקדש לזכר ששת הלוחמים שנפלו במבצע:
דני לוי ז”ל, חיים שטורמן ז”ל, יואב שחר ז”ל, אהוד רם ז”ל, דני ואזה ז”ל, יובל מירון ז”ל.
קרדיט תמונה ראשית: דובר צה”ל.
