ב-5 בספטמבר 1972, בשעות הבוקר המוקדמות, נהפכה אולימפיאדת מינכן מחגיגת ספורט עולמית לזירת טרור מדממת. שמונה מחבלים מהארגון הפלסטיני "ספטמבר השחור" פרצו לכפר האולימפי ותקפו את משלחת ישראל. מה שהחל כפעולת חטיפה הסתיים בטבח שבו נרצחו אחד-עשר ישראלים. האירוע שינה את תפיסת הביטחון הישראלית באירועים בינלאומיים, ויצר זיכרון קולקטיבי של כאב שמלווה את מדינת ישראל עד היום.
אירוניית "האולימפיאדה השמחה"
האולימפיאדה במינכן הייתה אמורה להיות "אולימפיאדה שמחה" – כלומר, אולימפיאדה שתמחק את הזיכרון הטראומטי של אולימפיאדת ברלין הנאצית מ-1936, ואת הזוועות שביצעו הגרמנים במלחמת העולם השנייה, ותציג לעולם את פניה החדשים של גרמניה: מדינה דמוקרטית, פתוחה ושוחרת שלום.
במטרה להתרחק מכל דבר שיזכיר את העבר הצבאי הגרמני, הוחלט להימנע מנוכחות של אנשי צבא ומשטרה חמושים. אומנם היו שם כ-4,000 שוטרים גרמנים שאבטחו את המשחקים, אך הם שירתו בלבוש אזרחי ולא היו חמושים.
את הביטחון הרופף הזה ניצלו היטב מחבלים פלסטינים מארגון "ספטמבר השחור" – ארגון טרור שהוקם על ידי אש"ף וביוזמת יאסר ערפאת. המחבלים, שמונה במספר, הגיעו מוכנים היטב למשימה: הם עברו אימונים במחנות בלבנון ובסוריה, הכירו את תוכנית הכפר האולימפי בפירוט, ידעו בדיוק איפה שוכנת המשלחת הישראלית, ואף שלטו בשפה הגרמנית.
המחבלים נכנסו לכפר האולימפי תחת מחסה החושך, כשהם לבושים כספורטאים ונושאים תיקי ספורט שבהם היו כלי נשק. הם טיפסו על גדר הביטחון הנמוכה של הכפר – גדר שנועדה יותר לשמירה על פרטיות מאשר להגנה אמיתית – ובקלות רבה כבר היו בפנים.
הישראלי הראשון שבו נתקלו היה מאמן ההיאבקות משה ויינברג. ויינברג הבין במהרה שמדובר באירוע טרור וניסה להילחם במחבלים, אך נפצע. המחבלים הורו לוויינברג הפצוע לקחת אותם לשאר חברי המשלחת הישראלית. ויינברג הוביל אותם לרחוב קונלי 31, אך דילג בכוונה על דירה 2 שבה היו ספורטאים מענפי הסיף, הקליעה והאתלטיקה. במקום זאת, הוא הוביל את המחבלים לדירה 3, שבה שכנו המתאבקים ומרימי המשקולות. ככל הנראה ויינברג סבר שהספורטאים האלה, שהיו גדולים וחזקים, יצליחו להתנגד למחבלים טוב יותר, אולם הם נתפסו בשנתם ולא היה מוכנים להתרחשות שהגיעה לפתחם.
מבין החברים בדירה, שופט ההיאבקות יוסף גוטפרוינד היה הראשון להבין את המתרחש. הוא ניסה לחסום בגופו את דלת הכניסה, תוך שהוא צועק לחבריו להימלט מהדירה. לרוע המזל רק שניים הצליחו להימלט, ואילו גוטפרוינד ותשעה ספורטאים נוספים נלקחו כבני ערובה. ויינברג, שהוסיף להיאבק במחבלים ואף הכה אחד מהם עד עילפון, נרצח לבסוף בצרור יריות. המחבלים השליכו את גופתו המגואלת בדם מחוץ לבניין, למען יראו וייראו.
כך הפכה "האולימפיאדה השמחה" לאירוניה מרה. דווקא הניסיון הגרמני הנואש להתרחק מהעבר הצבאי ולמחוק את זיכרון השואה הוביל לטרגדיה שבה שוב נפגעו יהודים.
המאמן ויינברג, שהוסיף להיאבק במחבלים ואף הכה אחד מהם עד עילפון, נרצח לבסוף בצרור יריות
בין ירושלים למינכן: המו"מ הבלתי אפשרי
לאחר רצח ויינברג וחטיפת עשרת הספורטאים, נפתח מו"מ מותח בין השלטונות בגרמניה לבין המחבלים, שנמשך כ-20 שעות. המחבלים דרשו את שחרורם של 234 אסירים פלסטינים הכלואים בכלא ישראלי, בצירוף שני מנהיגי הקבוצה הגרמנית "חיל באדר-מיינהוף" שהוחזקו בגרמניה.
את המו"מ ניהלו הגרמנים, שסירבו לוותר על ריבונותם ולאפשר לכוחות ישראליים לפעול בשטחם. בינתיים, בישראל, ראש הממשלה גולדה מאיר ישבה עם שרים ומדינאים אחרים בביתה בירושלים ועקבה במתח רב אחר הדיווחים על התפתחויות מבצע החילוץ. את הלילה הזה תיארה מאיר כ"סכיזופרניה מוחשית". מאיר ניהלה מעין "מו"מ במו"מ" – היא קבעה את העמדה הישראלית הבסיסית ומסרה אותה לגרמנים, שהעבירו אותה למחבלים.
מדיניותה של ישראל הייתה ברורה וחד-משמעית: אי אפשר לנהל משא ומתן עם טרוריסטים. עמדה זו לא הייתה חדשה – היא התגבשה כבר בשנות ה-60 כחלק מהמדיניות הביטחונית הישראלית נגד טרור. אולם, במינכן היא נבחנה לראשונה באופן כה דרמטי, כאשר גורל אזרחים ישראליים היה תלוי במרחק אלפי קילומטרים ממנה, והיא לא יכלה להשפיע ישירות על ההתפתחויות.
השלטונות הגרמניים, שעדיין התמודדו עם הטראומה של השואה ורצו להציג פנים של גרמניה חדשה ודמוקרטית, מצאו עצמם במצב בלתי אפשרי. הם הבינו שישראל לא תוותר על עמדתה, אך בו זמנית לא היו מוכנים או מיומנים מספיק להתמודד עם משימה מורכבת כל כך. הם ניסו לרכוש זמן, בתקווה שיצליחו לפתור את המשבר בכוח – אך התוכניות שלהם היו לקויות מיסודן.
דווקא הניסיון הגרמני הנואש להתרחק מהעבר הצבאי ולמחוק את זיכרון השואה הוביל לטרגדיה שבה שוב נרצחו יהודים
השעות הקטלניות: כשהתכנון הגרמני קרס
בשעות הערב של ה-6 בספטמבר הסכימו השלטונות הגרמניים לדרישת המחבלים להעביר את בני הערובה לשדה התעופה הצבאי פירסטנפלדברוק ליד מינכן, לכאורה כדי להעביר אותם למדינה ערבית.
הגרמנים הסכימו לכך כדי לבצע מבצע חילוץ, אולם המבצע שלהם היה מועד מראש לכישלון. למשימה נשלחו חמישה צלפים בלבד – פחות ממספר המחבלים – והם הצליחו להרוג רק חלק מהמחבלים. בתגובה, המחבלים ששרדו ירו על בני הערובה הכבולים ואף הטילו רימון לתוך אחד ממסוקי התובלה שבהם הוחזקו הישראלים. בזמן ניסיון החילוץ נכח בשדה התעופה ראש המוסד, צבי זמיר. זמיר נשלח לגרמניה כדי לסייע לגרמנים בהתמודדות עם המחבלים, אבל הם לא נתנו לו להתערב וכך הוא נאלץ לצפות חסר אונים בטרגדיה, שאותה אף לא אחד מהספורטאים שרד.
הנרצחים הם: דוד ברגר, יוסף גוטפרוינד, משה ויינברג, אליעזר חלפין, יוסף רומנו, אנדריי שפיצר, עמיצור שפירא, קהת שור, מארק סלבין, יעקב שפרינגר וזאב פרידמן. כל אחד מהם תרם לספורט הישראלי ולחברה במדינה הצעירה.
ההזנקה ממשיכה: עסקים כרגיל באולימפיאדת מינכן
לאחר הטבח הנורא הושעו המשחקים האולימפיים במינכן ליום אחד, אך לאחריו הם חודשו. החלטה זו עוררה ביקורת רבה בישראל ובעולם היהודי, ורבים ראו בכך זלזול בזכר הנספים ובמשמעות האירוע. קומץ ספורטאים יהודים וישראלים החליטו לפרוש מהתחרות בתגובה לאירועים הקשים, בהם האצנית אסתר רוט-שחמורוב שהעפילה לחצי גמר ריצת 100 מטר משוכות.
המאבק על זכרם וכבודם של הנרצחים לא הסתיים אז. במשך שנים רבות נאבקו משפחות הנרצחים מול הוועד האולימפי כדי לקבל הכרה רשמית בזכר יקיריהן, אך רק באולימפיאדת טוקיו בשנת 2021 – כמעט 50 שנים לאחר הטבח – נערכה דקת דומייה לזכרם.
תגובת ישראל: מבצע זעם האל ופרשת לילהאמר
תגובת ישראל לטבח מינכן לא איחרה לבוא. ממשלת גולדה מאיר החליטה להוציא לפועל את מבצע "זעם האל" – מבצע חיסול שיטתי של כל האחראים בעקיפין ובמישרין לטבח. המבצע, שהתנהל בסודיות רבה במשך כמה שנים, כלל חיסול של רבים מפעילי "ספטמבר השחור" ברחבי אירופה והמזרח התיכון.
אולם, אחד ממתכנני הטבח, הטרוריסט עלי חסן סלאמה, לא נמצא במשך זמן רב. ב-1973 התקבל מידע על הימצאו בעיירת נופש קטנה בנורווגיה בשם לילהאמר, וצוות של המוסד דלק לשם בעקבותיו. סוכני המוסד, שהיו נחושים לחסל את סלאמה, שגו בזיהוי וחיסלו בטעות מלצר מרוקאי בשם אחמד בושיקי. הפרשה, שקיבלה את השם "פרשת לילהאמר", הובילה למעצרם של חמישה סוכני מוסד ולמשבר דיפלומטי עם נורווגיה. האירוע הדגיש את המחיר המוסרי והמדיני של מלחמת הגמול, אך לא שינה את הנחישות הישראלית להילחם בטרור. מאוחר יותר, בשנת 1979, הצליח המוסד לחסל את עלי חסן סלאמה האמיתי.
הקשרים החשאיים: האם גרמניה ידעה?
עשרות שנים לאחר הטבח החלו להתגלות פרטים מטרידים על מעורבותה האפשרית של גרמניה בהקלת שחרור המחבלים. פחות מחודשיים לאחר הטבח, ב-30 באוקטובר 1972, חטפו מחבלים מארגון "ספטמבר השחור" מטוס של חברת לופטהנזה ודרשו את שחרורם של שלושת מבצעי הטבח שנתפסו חיים. גרמניה נכנעה לדרישתם במהירות חשודה, ללא ניסיון משמעותי למשא ומתן או עמידה על עקרונות.
המהירות והקלות שבה גרמניה שחררה את המחבלים עוררו כבר אז חשדות בישראל. ראש הממשלה גולדה מאיר אמרה באותה תקופה: "הכול הלך כל כך מהר, לא ניסו אפילו להתמקח איתם. כאילו היו ההליקופטרים מוכנים עבור המחבלים". בסרט התיעודי "יום אחד בספטמבר" נטען כי המטוס נחטף בתיאום עם השלטונות הגרמניים, וכי המחבלים שוחררו משום שגרמניה לא רצתה להחזיקם בארצה וכך "למשוך אש" אליה מצידם של ארגוני הטרור.
החשדות הללו קיבלו חיזוק דרמטי באוגוסט 2012, כאשר העיתון הגרמני "דר שפיגל" פרסם חשיפה מזעזעת: גרמניה ניהלה שיתוף פעולה חשאי עם מתכנני טבח הספורטאים. שגריר גרמניה בלבנון, ולטר נובק, נפגש עם יוסוף א-נג'אר, מראשי הפת"ח ו"ספטמבר השחור", והציע לו הסכם שלפיו יימנעו הארגונים הפלסטיניים ממתקפות טרור בגרמניה, ובתמורה תעניק גרמניה תמיכה מדינית ופוליטית לאש"ף. שר החוץ הגרמני, ולטר של, ניהל מגעים סודיים דומים.
לפי החשיפה, בעקבות ההסכמים החשאיים האלה הפסיקה גרמניה לחקור את טבח הספורטאים ואת האחראים לו, לא הגדירה רשמית את האירוע כמעשה טרור, ואף קיימה פגישות נוספות עם ראשי ארגון "ספטמבר השחור". אם החשיפות האלה מדויקות, הן מציירות תמונה קודרת של מדינה שהייתה מוכנה להקריב את צדק הנרצחים הישראלים על מזבח האינטרסים הפוליטיים שלה.
בעקבות ההסכמים החשאיים עם הפלסטינים הפסיקה גרמניה לחקור את האחראים לטבח ונמנעה מלהגדיר את האירוע כטרור
אין מקום בטוח מטרור
טבח מינכן שינה לעד את תפיסת הביטחון של ישראל באירועים בינלאומיים. האירוע הוביל לפיתוח דגם ביטחון שאין דומה לו בעולם: אבטחה כחול-לבן למשלחות רשמיות לחו"ל, בשיתוף כוחות מקומיים. מאז, כל השתתפות ישראלית באירוע בינלאומי כרוכה בהכנות ביטחוניות מורכבות ומקיפות.
מעבר להיבט הביטחוני, האירוע הפך לסמל של המאבק נגד הטרור הבינלאומי והחשיבות של עמידה איתנה מול השנאה העיוורת. הוא הזכיר לעולם שטרור יכול לפגוע בכל מקום ובכל זמן.
הטבח במינכן נותר אחד האירועים המכוננים של מדינת ישראל ושל העם היהודי במאה העשרים. הוא מסמל את המחיר הכבד של קיומה של ישראל, ואת נחישותה לא להיכנע לטרור. עד היום, 53 שנים אחרי, סיפורם של י"א הנרצחים עדיין מלווה כל השתתפות ישראלית במשחקים אולימפיים – כתזכורת, כמחויבות וכהבטחה שזכרם לא יישכח לעולם.
