בשנת 1974 חתמו ממשלת עיראק וממשלת צרפת על הסכם לבניית קריה גרעינית סמוך לבגדד. הקריה תוכננה לכלול שני כורים גרעיניים – תמוז 1 ותמוז 2 – אשר על פי ההצהרות הרשמיות נועדו לשמש לצורכי מחקר בלבד. פרויקט הכורים העיראקיים היה צפוי להסתיים בקיץ 1980, אך הפעלתו נדחתה לסתיו של שנת 1981.
למרות ההצהרות הרשמיות, היה חשש ממשי שעיראק לא תעשה בכורים שימוש מחקרי בלבד, אלא תשתמש בהם כדי לתקוף את מדינת ישראל. מייד עם חתימת ההסכם בין עיראק לצרפת החלה ממשלת ישראל בראשות יצחק רבין לנקוט פעילות דיפלומטית במטרה להסיר את האיום הגרעיני, אך ללא הועיל. בשנת 1977, עם עליית מנחם בגין לראשות הממשלה, החלה הממשלה לדון גם בדרכים מבצעיות שונות לעצירת פיתוח הגרעין בעיראק.
התומכים והמתנגדים: השיקולים לתקיפת הכורים בעיראק
במקביל למגעים המדיניים ולתוכניות המבצעיות עקב המודיעין הישראלי בדריכות אחר התקדמות פרויקט הגרעין העיראקי. כוחות המודיעין בחנו את מבנה הכורים ועוצמתם, ערכו תצפיות, פענחו תצלומי שטח ותצלומי אוויר, והתחקו אחר שינוע של ציוד, חומרי בנייה וכסף שנועדו לקידום הפרויקט. בתוך כך גם בחנו במודיעין אפשרויות שונות לשיבוש פעילות הכור.
המידע המודיעני שהושג עובד בוועדה משותפת של אמ”ן והמוסד אשר כונתה “עידן חדש”. חברי הוועדה השתכנעו כי מטרתו העיקרית של פרויקט הכורים היא לפתח יכולת גרעינית צבאית התקפית, וקבעו שהריסת הכורים היא יעד אסטרטגי בעל חשיבות עליונה לישראל.
ראש הממשלה מנחם בגין והרמטכ”ל רפאל איתן השתכנעו גם הם שיש לתקוף את הכורים, אך גורמים בכירים אחרים התנגדו לפעולה. בין המתנגדים היו שר הביטחון עזר ויצמן, ראש אמ”ן יהושע שגיא, ראש המוסד יצחק חופי וסגן ראש הממשלה יגאל ידין.
המתנגדים טענו שהפצצת הכור עלולה לגרום לדליפת חומרים רדיואקטיביים ולפגיעה חמורה באזרחי בגדד. חשש נוסף היה שפעולה כזו תאחד את העולם הערבי נגד ישראל ותוביל לתקיפה משולבת, וכן שהיא תסכן את הסכם השלום הטרי עם מצרים. חלק מהמתנגדים היו מוטרדים גם מדעת הקהל העולמית ומסנקציות שמדינות העולם עשויות להטיל על ישראל. לכל החששות הללו התווסף הפחד שמדינת ישראל אינה ערוכה מספיק כדי להוציא לפועל מבצע בסדר גודל כזה.
למרות ההתנגדויות השונות, בסופו של דבר הכריעו הקולות התומכים, והוחלט כי יש לתקוף את הכור מהר ככל האפשר. הסיבה לבהילות הייתה קשורה בכך שהתנאים בשטח בדיוק הבשילו לקראת התקיפה – הכור טרם החל לפעול ולכן לא הייתה סכנה לדליפת חומרים רדיואקטיביים; ברקע התחוללה מלחמת איראן-עיראק, ומטוסים איראניים שתקפו את הכורים שימשו סוג של הסוואה לתקיפה הישראלית; המומחים הזרים שעבדו בכורים עזבו את עיראק ולא היה חשש לפגוע בהם; ומערך ההגנה האווירית של העיראקיים עדיין לא הושלם. כמו כן, לפי ההערכות המודיעיניות, לא הייתה סבירות גבוהה שמדינות העולם הערבי יתאחדו למלחמה נגד ישראל, ואף רווחה התפיסה שמדינות העולם יסתפקו בגינוי בלבד ולא יטילו סנקציות על ישראל משום שגם הן מעוניינות באופן סמוי בתקיפה. וכך, בחודש מרץ 1981 אישרה ממשלת בגין את התקיפה, ומבצע “אופרה” החל להירקם.
האופרה מתחילה: מהלך המבצע בעיראק
ההכנות למבצע “אופרה” כללו היערכות מודיעינית רבה. כוחות המודיעין נדרשו לזהות את מבנה הכור ומיקומו המדויק, להבין את מאפייני ההגנה האווירית בסביבת הכור, ולאסוף נתונים שיאפשרו לתכנן נתיבי טיסה בטוחים לבגדד ובחזרה. כל הפעילות המודיעינית נעשתה בחשאיות מרבית, ורק מספר מועט של אנשים היו בסוד העניינים.
נוסף להכנות המודיעיניות לווה המבצע בצורך לפתור בעיות מבצעיות ולוגיסטיות, ובעיקר בנוגע למשטר הדלק בטיסה כה ארוכה, כאשר לא הייתה קיימת היכולת לתדלק את המטוסים באוויר. בין השאר תודלקו המטוסים רגע לפני ההמראה, בעוד המנועים פועלים, כדי לנצל כל טיפת דלק, והושלכו מכלים נתיקים בניגוד להוראות היצרן, כדי להקל את משקלם של המטוסים.
ב-7 ביוני 1981, ערב חג השבועות ה’תשמ”א, בשעה 16:01, המריאו מטוסי חיל האוויר הישראלי לכיוון בגדד. הכוח האווירי כלל שמונה מטוסי F-16 שנועדו לתקיפה, ושישה מטוסי F-15 שנועדו לליווי. הטיסה לעיראק נמשכה כשעה וחצי ונעשתה בדממת אלחוט. התקיפה עצמה בוצעה בחטף וביעף אחד בלבד. שמונת מטוסי התקיפה נכנסו בזה אחר זה בהפרשים של שניות בודדות, וכל אחד מהם שחרר שתי פצצות. מייד לאחר מכן שבו המטוסים לישראל, כשהם חומקים בדרכם מירי נ”מ ששוגר נגדם.
המבצע הוכתר כהצלחה – שבעה מתוך שמונת המטוסים פגעו במטרה באופן מדויק, ומבנה הכור הושמד עד ליסודותיו. חשוב לא פחות – כל הטייסים שהשתתפו במבצע, ובהם גם אל”מ אילן רמון ז”ל שעתיד להיות האסטרונאוט הישראלי הראשון, שבו ארצה בשלום. חרף כל החששות הצליחה מדינת ישראל להסיר את איום הגרעין העיראקי לשנים רבות.
גינויים גלויים, תמיכה סמויה: התגובות למבצע והשלכותיו
מבצע “אופרה” עורר תגובות נלהבות בקרב רוב הציבור הישראלי, אך בעולם נמתחה נגדו ביקורת חריפה. האו”ם ומדינות רבות גינו את ישראל, בטענה שהמהלך שביצעה עלול לערער את היציבות הנפיצה ממילא במזרח התיכון. גם ארה”ב הצטרפה לגינויים, ואף הקפיאה את משלוחי הציוד הצבאי שלה לישראל. למרות הגינויים, לא ננקטו שום צעדים דרסטיים או סנקציות משמעותיות נגד ישראל, כנראה משום שהתקיפה שירתה גם אינטרסים של מדינות אחרות.
כעבור כמה שנים דעכו מרבית הגינויים, וחלק ממנהיגי העולם אף הצדיקו בגלוי את תקיפת הכור והכירו בתועלת הרבה של המבצע. תועלת זו התגלתה ביתר שאת ב-1991, עם פרוץ מלחמת המפרץ הראשונה. באותה שנה שלח שר ההגנה האמריקאי דאז ריצ’רד צ’ייני מכתב לאלוף (מיל’) דוד עברי ששימש מפקד חיל האוויר הישראלי בזמן המבצע. צ’ייני צירף תצלום אוויר של הכור העיראקי, והודה לעברי על כך שישראל הקלה את מלאכתה של ארה”ב במלחמת המפרץ הראשונה.
ממרחק של 43 שנים, אפשר לומר בפה מלא שמבצע אופרה הוא אחד המבצעים המוצלחים ביותר שביצע חיל האוויר הישראלי. המבצע הסיר איום קיומי משמעותי שריחף מעל ישראל, ועשה זאת בלי לגרום לאסון גרעיני ובלי לאבד אף מטוס.
קרדיט תמונה ראשית: חנניה הרמן לעמ.
