סוף ימי השרמן: עשה זאת בעצמך
חיל השריון היום נחשב לאחד החילות המרכזיים והחשובים בצה"ל, אבל לא תמיד זה היה המצב. במלחמת העצמאות, מדינת ישראל הסתמכה בעיקר על כוחות חי"ר והחזיקה ב-15 טנקים בלבד. עם השנים מספר הטנקים עלה בהדרגה, ואיתו עלה גם היקף המעורבות של כוחות השריון בפעילות המבצעית של צה"ל. במבצע קדש כבר הפעילה ישראל 200 טנקים, במלחמת ששת הימים הפעילה כ-1,000 טנקים, ובמלחמת יום הכיפורים מספר הטנקים שהיו בשימוש כבר נסק ל-2,000.
למרות הגידול הכמותי, האיכות של הטנקים שעמדו לרשות ישראל כמעט לא השתפרה. בגלל מניעים דיפלומטיים שונים, מדינות העולם סירבו למכור לישראל טנקים חדשים, והמדינה הצעירה נאלצה להסתמך על טנקים ישנים ולא כשירים כמו ה"שרמנים" ממלחמת העולם השנייה, וה"סנטוריונים" הבריטיים שיצאו משימוש. צה"ל ותעשיית הביטחון הישראלי עשו מאמצים רבים על מנת לשקם ולשפר את אותם טנקים ישנים, אך היה ברור שאי אפשר יהיה להסתמך על אלתורים כאלה לאורך זמן.
במהלך שנות השישים חלו שני אירועים שהיוו נקודות מפנה שדחפו את מדינת ישראל למצוא פתרון למשבר הטנקים. האירוע הראשון היה הבשורה על כך שמדינות ערב צפויות לקבל מברית המועצות טנקים מסוג T-62, שנחשבו באותה העת לטנקים המתקדמים ביותר בעולם. האירוע השני היה פרשת "צ'יפטיין", שבה אנגליה נסוגה ברגע האחרון מהתחייבותה למכור לישראל טנקים מתקדמים. שני האירועים הללו גרמו לישראל להבין שהיא מוכרחה להדביק את הקצב במרוץ השריון מול מדינות האויב, ושאין לה ברירה אלא לעשות זאת בעצמה.
מניעים את הזחלים: תהליך הפיתוח יוצא לדרך
ב-1969, בעקבות התפוצצות העסקה לרכישת הטנקים מאנגליה, נשקלה לראשונה האפשרות שישראל תייצר טנקים בעצמה. כדי לבחון את היתכנות המהלך גובשה ועדה בהשתתפות אנשי מקצוע ומומחי ביטחון בראשות האלוף ישראל טל (טליק), שכונה לימים "אבי המרכבה". הוועדה נדרשה לבחון הן את היכולות הטכנולוגיות והתשתיתיות של מדינת ישראל, והן את הכדאיות הכלכלית של המהלך. ממסקנות הוועדה עלה כי מדינת ישראל מסוגלת לבסס תעשיית טנקים וכי תעשייה כזו תספק מענה לצרכים הצבאיים, תפחית את התלות במדינות העולם, ואף תועיל למדינה מבחינה כלכלית. כמה חודשים מאוחר יותר, באוגוסט 1970, התקבלה ההחלטה הרשמית, ומדינת ישראל יצאה לדרך עם הפרויקט השאפתני.
לטובת קידום הפרויקט הוקמו מנהלת תוכנית הטנק (מנת"ק) שנשאה באחריות הכוללת לפיתוח, והרשות לפיתוח הטנק (רפ"ט) שעסקה בתכנון ההנדסי. כדי לחסוך בזמן ובעלויות, הוחלט להתבסס כמה שיותר על תשתיות שכבר היו קיימות בצה"ל ובמערכת הביטחון. כך הפך מרכז השיקום והאחזקה של הטנקים בצה"ל (מש"א), שעד אז שימש לשיפור טנקים, למפעל ההרכבה של הטנק החדש. באופן דומה, מרכז הציוד והחלפים ומִנהל הרכש והייצור בצה"ל עברו התאמות במטרה לשרת את צורכי הפרויקט. החלטה נוספת שהתקבלה הייתה להפוך את ייצור הטנק לפרויקט לאומי בפריסה ארצית, וכך הוסבו כ-200 מפעלים של התעשייה הביטחונית והאזרחית למפעלים לייצור חלקי טנק. בית היציקה "ארדן", למשל, החל לייצר יציקות שריון כבדות ששימשו לגוף הצריח ולתובה (חלקו התחתון של הטנק), ובמפעלי "תעש" החלו לייצר תותחי טנקים.
תהליך ייצור הטנק הישראלי נמשך בסך הכול כתשע שנים, וב-20 בפברואר 1979 הגיע הרגע המיוחל וטנק המרכבה הראשון נכנס לשימוש מבצעי בחטיבה 7 של חיל השריון.
האלוף ישראל טל וראש הממשלה מנחם בגין בסיור במפעל לייצור טנק המרכבה, פברואר 1980. צילום: יעקב סער, לע"מ
בין הסימנים: משפרים ומשכללים את המרכבה
טנק המרכבה הראשון, המוכר כמרכבה סימן 1, נחשב בזמנו לטנק חדיש ומתקדם. הוא התהדר ביכולות מיגון שטרם נראו ובשרידות גבוהה, שהתאפשרו בין השאר הודות להחלטה המהפכנית להעביר את המנוע לקדמת הטנק.
מאז עבר טנק המרכבה סדרת שכלולים, ששיפרה הן את המיגון שלו והן את ביצועיו בשדה הקרב. על גבי הטנקים מדגם מרכבה הולבשו מערכות בקרת אש, אמצעי ראיית לילה ומערכות ירי משופרות. עם השנים גם פותחו דגמים מתקדמים יותר, והמתקדם ביותר – מרכבה סימן 4 – נכנס לשימוש צה"ל ב-2003. כיום, הדגמים המשופרים של טנק המרכבה סימן 4 נהנים ממערכות שליטה ובקרה מתקדמות, ומאובזרים במערכת ההגנה האקטיבית "מעיל רוח" שמאפשרת הגנה מרבית על החיילים שבתוך הטנק.
במרוצת השנים ייצרה מדינת ישראל אלפי טנקי מרכבה, ואלה היו בשימוש מרכזי בכל המערכות והמלחמות שפרצו מאז: במלחמת שלום הגליל נעשה שימוש בטנק מרכבה סימן 1 נגד כוחות השריון הסוריים; במהלך האינתיפאדה השנייה נעשה שימוש בטנקי מרכבה סימן 2 ו-3 לטובת סיורים בשטחים מסוכנים ותמיכה בכוחות חי"ר; במלחמת לבנון השנייה נכנסו לשטח לבנון שלוש אוגדות משוריינות; וגם במהלך מלחמת חרבות ברזל, הטנקים – בעיקר מדגמי מרכבה סימן 3 וסימן 4 – נטלו חלק מרכזי בלחימה וסייעו רבות לתמרון הקרקעי בעזה ובלבנון.
רק בישראל: איסור מכירה למדינות זרות
טנק המרכבה הישראלי נחשב כיום לטנק המתקדם ביותר בעולם, ומעטים הטנקים שמצליחים להתקרב ליכולותיו. אפשר היה לצפות שמדינת ישראל תרצה לנצל את היתרון הכלכלי שטמון בכך ולייצא את הטנק למדינות נוספות, אך כבר מתחילת הייצור של טנק המרכבה נאסרה מכירתו למדינות זרות, וזאת כדי לשמור על היתרונות הייחודיים של חיל השריון הישראלי.
רק בשנת 2010 החליט משרד הביטחון להתיר באופן עקרוני את מכירת טנק המרכבה סימן 4 ל"לקוחות נבחרים". בשנת 2014 חתם משרד הביטחון על עסקת יצוא ראשונה של הטנק עם מדינה זרה, ששמה נאסר לפרסום. בשנת 2023 התקיים משא ומתן למכירת טנקי מרכבה סימן 2 ומרכבה סימן 3, שיצאו משירות בצה"ל, למדינה באירופה ולמדינה בדרום אמריקה שגם שמן לא נחשף, אך תוכניות אלה נעצרו בעקבות מלחמת חרבות ברזל. כך שנכון להיום, מדינת ישראל היא כנראה המדינה היחידה בעולם, או אחת הבודדות, שמחזיקה בטנק המרכבה.
מלבד הייחודיות, מקור נוסף לגאווה טמון בכך שכ-80% מרכיבי הטנק מיוצרים בישראל, ובכך הפרויקט מספק מקור פרנסה לעשרות אלפי ישראלים ביותר מ-200 מפעלים ברחבי הארץ. בימים אלה, שבהם מדובר רבות על חשיבות הפיתוח העצמי של אמצעי חימוש ולחימה, טוב להיזכר בכוחה של התעשייה הביטחונית הישראלית ובפוטנציאל האדיר שטמון בייצור כחול-לבן.
