ביום 11 במאי 1960 נלכד בארגנטינה פושע המלחמה הנאצי אדולף אייכמן, מי שהיה ראש מחלקת היהודים בגסטאפו ומראשי האחראים לביצועו של "הפתרון הסופי". הדרך ללכידתו הייתה ארוכה ומפותלת ונראתה כמו סרט הוליוודי, והמבצע, שנקרא "מבצע פינאלה", הפך לאחת הפעולות המפורסמות ביותר של המוסד. לאחר שהובא ארצה נערך לאייכמן משפט ראווה בהשתתפות עדים רבים, ששינה מן היסוד את היחס אל השואה ואל שורדי השואה בישראל.
חיזור גורלי
שנים לפני שאייכמן נפל ברשת, הגיעו רמזים על מקום הימצאו. כבר ב-1953 שלח צייד הנאצים הנודע שמעון ויזנטל מידע למוסדות בישראל, אך הוא נגנז ולא קודם. בהמשך הגיעו ידיעות נוספות, שאף ידעו לנקוב בכתובתו המדויקת של אייכמן בבואנוס איירס. אבל איש המוסד שנשלח לכתובת התקשה להאמין שאייכמן מתגורר בבית קטן בשכונה מוזנחת ופקפק באמיתות המידע.
את הסיפור שיגרום למוסד להקשיב באמת, סיפק גורם בלתי צפוי. לותר הרמן, יהודי גרמני ניצול שואה שברח לארגנטינה, הבחין שהצעיר שמחזר אחרי בתו, סילביה, נושא את שם המשפחה המפורסם אייכמן. הוא הבין במי מדובר ומיהר להעביר את המידע לתובע הגרמני.
אבל גם אז, במוסד לא מיהרו לפעול. רק בדצמבר 1959, כשהגיע מידע ממקור נוסף שאייכמן מסתתר תחת השם ריקרדו קלמנט, פרט שכבר התקבל ממקור אחר, התחילו שם להאמין. ראש המוסד איסר הראל עדכן את ראש הממשלה דוד בן־גוריון ואת שרת החוץ גולדה מאיר: נראה שהגיע הרגע.
צעיר בשם ניק אייכמן חיזר אחרי בתו של ניצול שואה. אביה העביר את המידע
איש השב"כ צבי אהרוני נשלח לבואנוס איירס. כתובת אחת התגלתה כלא רלוונטית – אייכמן ומשפחתו כבר עברו דירה. הכתובת החדשה, ברחוב גריבלדי שבפרבר סן פרננדו המרוחק, נראתה מבטיחה: בית מבודד, שטח פתוח, והחלקה רשומה על שם ורה ליבל, אשתו של אייכמן.
צוותי התצפית החלו לעקוב. בשלב מסוים הצליח אחד העוזרים לצלם גבר דומה לאייכמן, בעזרת מצלמה מוסתרת בתיק. התמונות הועברו לזיהוי בארץ ואימתו את המידע. הפור נפל.
מקור: ויקיפדיה
הברחה בחגיגות העצמאות
הראל החליט על פעולה מיידית ללכידת אייכמן, אבל הנסיבות לא היו פשוטות: המרחק מישראל עצום והיה צורך לפעול בחשאי וללא ידיעת השלטונות הארגנטיניים. לכן החליט הראל כי יגיע בעצמו לבואנוס איירס, לנהל את המבצע מקרוב.
את הפיקוד על צוות החטיפה הטיל על איש המוסד רפי איתן, לימים שר בממשלת ישראל. זהויות בדויות הוכנו, ואנשי הצוות המריאו בזה אחר זה לארגנטינה בטיסות מסחריות ובזהירות מרבית.
בעיה מרכזית הייתה לא רק איך לתפוס את אייכמן – אלא כיצד להבריח אותו מהמדינה . באותם ימים לא פעלו טיסות סדירות ישירות מדרום אמריקה לישראל. אבל אז עלתה הזדמנות נדירה: ישראל הוזמנה להשתתף בחגיגות150 שנה לעצמאות ארגנטינה. המטוס שיביא את המשלחת יכול לשמש גם להעברת אייכמן.
אלא שברגע האחרון התעוררה בעיה בלתי צפויה – השלטונות הארגנטיניים דחו את קבלת הפנים למשלחת הישראלית ודחייה זו איימה על כל המבצע. אך הראל לא נרתע: אייכמן יילכד כמתוכנן, גם אם ייאלצו להחביאו ימים אחדים עד להגעת המטוס.
25 דקות של מתח
בסיורים מוקדמים נתגלה כי אייכמן צועד מדי ערב בשעה19:40 במסלול קבוע מהאוטובוס לביתו . זו הייתה נקודת התורפה שלו – ושם הוחלט להכות. ב 11–במאי לפנות ערב המתינו שתי מכוניות סמוך לביתו בשכונת סן פרננדו. אם לא יגיע עד השעה 20:00, קבעו, ייסוגו כדי לא לעורר חשד.
אבל השעון חצה את קו השעה שמונה והאיש לא הופיע. רפי איתן החליט להמתין עוד קצת. ואז, באיחור של 25 דקות, נראתה דמותו. הצוות הסתער, תפס אותו ודחף למכונית. הלכידה הסתיימה בתוך פחות מדקה. אנשי הצוות כפתו אותו והשכיבו אותו על רצפת המכונית כשהוא מכוסה בשמיכה. אהרוני הזהיר אותו בגרמנית כי אם לא יֵשב בשקט יירו בו. אייכמן ציית.
אייכמן הושכב כפות על רצפת המכונית מכוסה בשמיכה: "אם לא תשב בשקט – תיירה"
מדקלם "שמע ישראל" באוזני חוקריו
בבית המסתור החל פרק חדש. אייכמן הוחזק שם במשך עשרה ימים קשור ושמור בקפידה. על אנשי הצוות נאסר לדבר עם אייכמן, אך כאשר נחקר – שיתף פעולה עם שוביו באופן מלא. כשהבין שהחוטפים הם ישראלים, הדהים אותם כשציטט את פסוקי הפתיחה של ספר בראשית. גם "שמע ישראל" בקע מפיו בעברית.
חקירות קצרות אישרו את זהותו, אך כדי לוודא זאת באופן מוחלט נקרא למקום משה אגמי – שהיה נציג הסוכנות היהודית בווינה ונפגש עם אייכמן ב-1938 – והוא זיהה אותו בוודאות.
מקור: ארכיון המדינה
הכפיל "זאב זכרוני"
מטוס "אל על" ועליו המשלחת הגיע לבואנוס איירס ב-19 במאי, ובו איש השב"כ יהודה כרמל, שניחן בדמיון פיזי לאייכמן. הוא נשא את הזהות הבדויה "זאב זכרוני" ולבש מדי צוות של אל על. לאחר שהגיע לארגנטינה נלקחו מדיו ותעודותיו והועברו לאייכמן, וזה הולבש והועבר תחת טשטוש רפואי אל שדה התעופה כשהוא נראה כחבר צוות מן המניין.
בלילה שבין 20 ל-21 במאי המריא מטוס אל על לישראל כשעל סיפונו האיש שאחראי ישירות למותם של מיליוני יהודים. ב-23 במאי הודיע ראש הממשלה דוד בן־גוריון לכנסת על הלכידה: ”עליי להודיע לכנסת כי לפני זמן־מה נתגלה על־ידי שירותי־הביטחון הישראליים אחד מגדולי פושעי הנאצים... אדולף אייכמן נמצא כבר במעצר בארץ, ויעמוד בקרוב למשפט בישראל".
עליי להודיע לכנסת כי לפני זמן־מה נתגלה על־ידי שירותי־הביטחון הישראליים אחד מגדולי פושעי הנאצים
מקור: ויקיפדיה
"בפעם הראשונה בהיסטוריה ישפטו יהודים את רוצחיהם"
לאחר הברחתו של אייכמן פונו דירות המסתור ויתר המשתתפים עזבו את ארגנטינה בטיסות מסחריות. משטרת ארגנטינה החלה בחקירה והכריזה על שגריר ישראל אצלה, אריה לבבי, כאישיות בלתי רצויה. היא אף הגישה תלונה למועצת הביטחון של האו"ם על הפגיעה בריבונותה. לצד הקובלנות נשמעה גם הסכמה בינלאומית: יש להביא את אייכמן לדין. ישראל הסכימה להצהרה משותפת עם ארגנטינה שהנושא מבחינתן סגור.
ב-11 באפריל 1961 נפתח בירושלים אחד המשפטים הדרמטיים בהיסטוריה המודרנית. האומה כולה עקבה אחר העדויות והסיפורים שלא נשמעו קודם לכן בקול רם. בדצמבר נגזר דינו, וב-1962 הוצא אדולף אייכמן להורג בתלייה.
ברגעים שלפני המבצע, כפי שתיאר איסר הראל בספרו "הבית ברחוב גריבלדי", התכנסו אנשי המוסד לשיחה עם הראל על הממד המוסרי וההיסטורי של הפעולה שאותה הם עומדים לבצע: "בפעם הראשונה בהיסטוריה ישפטו יהודים את רוצחיהם. ובפעם הראשונה ישמע העולם, וישמע הדור הצעיר בישראל, את הסיפור המלא של גזירת ההשמדה שנגזרה על עם שלם".
